פוליתאיזם, מונותאיזם, אתאיזם – סדרת מינוס מתמטי או משהו אחר? [חלק א]

ריצ'רד דוקינס, בספרו "the god delusion” [שתורגם לעברית כ "יש אלוקים?”, לא ברור למה] מציע לראות את האתאיזם פשוט כהמשך ההתפתחות של המונותאיזם מן הפוליתאיזם. לדעתו, כשם שפוליתאיזם מינוס 1=מונותאיזם. כך מונותאיזם-1=אתאיזם. וההבדל בין האתאיסט למונותאיסט אינו אלא שהוא מאמין באל אחד פחות.
וכשם שמוסכם על רוב העולם במערבי שהמעבר מהפאגאניזם אל המונותאיזם. [או הקירוב הנוצרי אליו] מהווה שלב חשוב בהתפתחות האנושית הכללית, כן יש לראות את התפתחות האתאיזם מן המונותאיזם, כשלב בהתפתחות השכלית, ואולי גם המוסרית של האנושות.
[הערה: לא נראה לי שהוא מתכוון בכלל לכל מה שאני דן בו כאן, אבל אני משתמש בניסוח שלו כאילוסטרציה לשאלות שאני רוצה לעיין בהם]
אמנם אני תוהה, האמנם ההבדל בין אתאיזם למונותאיזם אינו אלא הבדל כמותי, ואני תוהה אפילו האם ההבדל בין המונותאיזם לפוליתאיזם הוא כמותי.
האינטואיציה הפשוטה אומרת שהטיעון של מונותאיזם -1=אתאיזם, הוא אולי טיעון נחמד, [ומזכיר את הטיעון של ה"מתנגד" על שההבדל בינו לבין חסיד אינו אלא רבי אחד] אבל לא צודק, שכן קיים הבדל מהותי בין האתאיזם למונותאיזם, ולא רק הבדל כמותי. אין לי הניסוח הברור והמושגים הנכונים לדון בשאלה זאת, אבל אנסה לנסח את האינטואיציה הזאת.
אם ננסה לנסח את זה, נגיד שההבדל הזה הוא הבדל בסוג, המונותאיזם, כלומר התאיזם בכלל, הוא סוג אחר מאשר המונותאיזם, וזה לא ניתן לרדוקציה למספר האלים שבהם הם מאמיני תאיזם.
נוכל להכליל סוג של תאיזם, שבו כלולים הן הפוליתאיזם והן המונותאיזם, לעומת סוג של אתאיזם, שבו כלולים כל סוגי האתאיסטים. וממילא המעבר בין המונותאיזם לאתאיזם הוא מעבר בסוג, לא רק בכמות.
אפשר לשים את זה כסוג של חקירה עיונית: האם עיקר ענינו של המונותאיזם הוא בשלילת האלים האחרים, בשלילת כל מה שאינו מתקבל על דעתו של המונותאיסט ומקוטלג אצלו כעבודה זרה פרימיטיבית, או שעיקר ענינו של המונותאיזם הוא בחיוב האמונה באל אחד. [או, בניסוח יותר עמוק, בהכללת כל הקיים תחת ישות אלקית אחת]. לפעמים נראה לי שבשאלה הזאת חלוקים הרציונליסטיים והמקובלים שבינינו. רציונליסט בדוגמת הרמב"ם יראה בכוונת התורה בעיקר השלילה של כל סוגי העבודה זרה, ויכניסו את זה תחת המלחמה הרציונלית הכללית באמונות טפלות ולא נכונות. [וביתר עומק שהרי להרמב"ם גם ידיעת האל האחד אינו אלא בדרך שלילה, אם כן אין אפשרות באמת לדעת שהוא אחד, אלא שאינו יותר על אחד. והבן.] משא"כ הדוגלים באמונה, יגידו שעיקר הכוונה הוא שנאמין ונעבוד את אותו אל אחד הקיים. וטעותם של העובדי עבודה זרה אינו אלא שהם לא מכירים באל הנכון.
ממילא לשיטת הרציונליסטיים, באמת יש מקום לטענת דוקינס, לשיטתו שהאתאיזם יותר נכונה מהתאיזם, הרי שבדיוק אותו יתרון שיש למונותאיזם על הע"ז בכך ששולל אמונות טפלות, יש לאתאיזם על המונותאיזם. אבל לשיטת המקובלים, אין מקום לטענה הזאת, שהרי ענין המונותאיזם הוא בחיוב שבו, שלאתאיסט אין שום חלק בו.
ניתן למצוא לוויכוח הזה קורלציה הוא לתשובותיהם השונות לשאלה עיונית אחרת: מי עדיף, המאמין בעבודה זרה או האתאיסט. המקובלים יגידו בוודאי [ואכן כך כתב הרמ"ק] שהעובד ע"ז עדיף, שהרי לפחות הוא תאיסט, ומאמין במציאות ישות עליונה ואלקות. הרציונליסטיים יגידו שהאתאיסט עדיף, שהרי מאמין בפחות שקרים. [ואכמ"ל עוד בנושא זה כעת]

קדושת האתאיזם ושאר הדתות

קדושת האתאיזם ושאר הדתות

המאמר הזה כתבתי מזמן,  ולא אזרתי אומץ לפרסמה, לאור הנקודות שהעלתה לומדת אודות חוסר ההבדל המהותי בין המאמין להכופר, חשבתי להעלותה כעת. לא עברתי עליה שוב כעת, וייתכן שכבר יש לי בעצמי מה להשיב, אבל אני מעלה אותה כמות שהיא, אם אוכל אחשוב עליה עוד ונלבן הדברים ביחד.

גילוי דעת: כל הנכתב להלן היא דעתי האישית שנראה לי כשאני חושב על הנושאים האלה. ולאו דוקא נגזרת לוגית פורמלית אלא יותר כמו הפילוסופים הקדמונים שאמרו מה שנראה להם באינטואיציה.

להסתייגות זו שני מטרות. א' שלא אומר דבר שלא קבלתי בנושאים העדינים האלה וכמו שהזהירנו רבות רז"ל. [ויל"ע אם הסתייגות כזאת מועילה וצ"ע] ב' שלא ניתן לטעון על זה דת השכונה כי זה בטח לא דעת השכונה ואפשר להתווכח אם היא בכלל דת. ואם היא בכלל מתאים לתורה.
א.      דעות בני אדם הם הלוגיקה
כפי שכתבתי באשכול הראשון שלי "אם ריק הוא מכם" . בשבילי כל עמדה ודעה שיש אדם אחד בעולם שמחזיק בה זאת אומרת שיש לדעה הזאת מציאות מסויימת בעולם. כלומר במערכת השיקולים הלוגיים של האדם הבא לחקר מה קורה בעולם .
אני מניח שאילו לא היתה שום צד אפשרי בשכל האדם שתתקיים הדעת הזאת היא לא היתה מתקיימת. ואפילו שהמאמינים בה יאמרו שהם מאמינים ולא יודעים.
ברגע שיש אדם בעולם שמחזיק בדעה מסויימת. גם אם אכחיש אותו ואהיה סבור כי היא שגייה בהחלט. אני לא יכול להתעלם ממנו, גם בקוגניציה שלי. וממילא גם בוויכוח לוגי מוכרח אני לא יכול להוכיח בהכרח שהוא לא נכון.
[כלומר. אני סובר שדעת בני אדם היא היא הלוגיקה היחידה הקיימת. <אין טעם להתייחס ללוגיקה במובן מטאפיזי באופן התלוש מדעות בני אדם. שזו כבר אמונה שאינה ניתנת להוכחה. > כל אדם סובר בהחלט שמה שהוא עושה הוא בהחלט רציונלי ושכלי. גם אם הוא טוען שצריך להאמין למעלה מן הדעת, הרי זה אומר בהכרח שהוא סובר שזה לוגי להאמין בכזה. כל פרשנות אחרת אינה אפשרית כלל. גם אם הוא יתעקש ויתווכח על הסמנטיקה לעולם ועד]
ביסוד הזה בארתי ענין מ"ש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ופירשו חכמים שזה כשיתקיים אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. וכך פירשו את הפסוק ה' אלקינו ה' אחד. שמדבר לעת"ל. ולכאו' צ"ע שהרי מדובר כאן בקביעת עובדא. ולמה זה משנה מה חושבים גויים.   
כמו כן מארז"ל אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. כלומר הכפירה שעמלק מציג [ואני לא נכנס לחקור מה באמת האמין עמלק וכו'. בכל אופן ברור שמה שהוא מאמין סותר את העקרונות היסודיים ביותר של עם ישראל] אין שום דרך להיפטר ממנו אלא בהשמדת כל זכר עמלק.
[כפי שהבאתי במ"א. גם היטלר בטירופו הבין את היסוד הזה. כי טען שאין שום דרך לעולם ליפטר מערכים השגויים –לדעתו- שהיהודים מכניסים בעולם אלא בהשמדתם. כל דרך אחר לא יצליח] 
אולי אפשר תיאורטית לשכנע את הכופר לחזור בו מכפירתו. אבל כל זמן שהוא כופר ההנחה לגביו הוא שהכפירה שלו נמצאת בעולם רק בגלל שהוא נמצא. ולכן יש לנו להשמידו. [מורידין ולא מעלין]
[ולפ"ז אין גם טענת אונס או שוגג בזה. מכיון שאני תופס שמורידין ולא מעלין, מחיית עמלק וז' עממין, אינו מדין ענישה שתלוי ברשעת ואשמת העובר אלא מדין ביעור הדעות הרעות מן העולם. ולכאורה ברור גם בלי שאין כאן סוג של ענישה. אמנם ייתכן שיש סיבות אחרות למה שלא נקיים את דין מורידין במצב העכשווי.]
צריך להבהיר שאין הכוונה שכולם צודקים כפשוטו אלא שבהכרח כל דעה מצביעה על איזשהו מקום שבמציאות. והיינו שמצביעים על נתונים שאי אפשר להתעלם מהם. בפרשנות לנתונים בוודאי שלא כולם צודקים, וזה אני קורא פרספקטיבה.
וראיה לזה מהסוגיא של שפת אמת תיכון לעד ובזוהר בזה וצל"ע. וכל שקר שאין אומרים קצת אמת בתחלתו וכו'. וניכרים דברי אמת שקר אין לו רגלים וכו'.
בחירה
אי אפשר לדון בשום שאלה אם נשמיט את ההבחנה של בחירת האדם.
בחירת האדם רחבה וגדולה כל כך שאי אפשר כמעט לתפוס. האדם בוחר אפילו אם יהיה לו בחירה או לא. כמעט שבוחר אם הוא יתקיים. [כלומר כפי שזה שנוגע לו.  למה שלא נגע לו לא נוגע לו ואין אנחנו יכולים לדבר בכלל]
ככל שנוגע למציאות האלקים גם הוא תלוי בבחירת האדם. ולכן צודק מיימוני שכתב שהסיבה שאנחנו לא יכולים להוכיח בהחלט באופן שתשכנע את מציאות האלקים והדת הוא באשמתנו.
ב.      אתיאיזם היא הכרחי להבנת מהות ה'
אזהרה ! אני הולך להגיד כאן כמה משפטים בלתי אפשריים בהחלט. נא לנסות מאד להבין.
קדושת האתיאיזם והעבודה זרה
ההרגל הוא לחשוב שתיאיזם ואתיאיזם הם סתירות קיצוניות. אני רוצה לטעון שהם שני דרכים לומר אותו דבר. שני צדדים של אותה מטבע.
האמונה הכי אמיתית ועמוקה הוא להיות אתיאיסט
מי שהוא לא אתיאיסט הא לא מאמין באלקים האמיתי. אלא בדמיון שלו.
הרי מה אומר האתיאיסט. אלקים זו מילה חסרה משמעות. זה לא עוזר לנו להבין שום דבר. אנחנו לא יכולים לדעת בכלל שיש אלקים.
נכון ונכון. על  האלקים האמיתי [האחד אמת שבחוה"ל] אי אפשר לדעת כלום. אין לנו אפילו מילה להגיד בו את מציאותו. אנחנו לא יכולים לדעת אפילו שהוא נמצא.
לשון התיקונים:ולית דידע בך כלל. לשון הגר"א: דע שא"ס אפילו חובת המציאות אי אפשר לומר עליו.
ג.       עבודה זרה הכרחית להבנת עבודת ה'.
מי שהוא לא מאמין בעבודה זרה אי אפשר לו לעבוד את ה'.
מהותו של המושג עבודת ה' בפירושו המילולי הוא כפשוטו, עבודת ה'. כלומר מגע שיש לאדם עם ה' ביחסי עובד-נעבד   
אנחנו לא מכיריים שום סוג יחס בעולם אלא יחסים בין אנשים. ואנחנו לא יכולים לצייר גם אם אנחנו מאד רוצים סוג יחס אחר.
ממילא ברגע שאנחנו טוענים שאפשר שתהיה יחס בין הבורא לנברא אנחנו מגשמים אותו ושמים אותו בשווה אלינו [או קצת יותר מין סופרמן כזה ]
מבחינה עובדתית. אין כל הבדל בין מצוות תפילין או מצוות בנין בית המקדש לבין מי שמשתחווה לעבודה זרה. האלקים הטרנדנצילי האמיתי אי אפשר שתהיה תועלת משניהם. מי שמניח שיש לו תועלת מא' מהם. בהכרח מכניס שיוני בתפיסת האלקים שלו שמגשים ומוריד אותו.
מה בכל זאת החילוק. לדעת הכוזרי ודעימיה היא כנראה שרירותית. כלומר תלוייה ברצונו החפשי של ה' שקבע שזה כן וזה לא.
לדעת הרמב"ם אולי ההבדל הוא שעבודת ה' בשונה מע"ז אינה מייחסת מציאות וחשיבת אמיתי לעבודות הדתיות. אבל סוף סוף קשה מאד לחיות עם הנחה הזאת. א' כי הרמב"ם עצמו מודה שלהמון אין להנחיל את ההבנה הזאת. אז אנחנו משאירים להם לעבוד ע"ז? ב' שתכלית אין מנוס מלייחס מציאות לעבודת ה' באיזה דרך שלא תהיה. ומה שתוכל לתרץ על עבודת ה' תוכל גם לתרץ על ע"ז.
ד.      הכל ענין של פרספקטיבה
עלה בידינו שכולם צודקים, מהאתיאיסטים ועד להינודאיסטים .מבחינת העובדות בעצם כולנו מודים במציאות אותם עובדות.
אבל מה שיש לנו לעשות בכל הסבך הזה הוא רק לשום את הדברים בפרספקטיבה הנכונה.
והפרספקטיבה הזאת היא הבחירה שלנו אם להיות מאמין או כופר, חרדי או חילוני. [ובכך מובן לגמרי מצוות האמונה והטענה שיש על מי שאינו מאמין]
האדם במציאותו הוא מוגבל. ממבחינה רעונית אולי אפשר לשחק על הכל [וגם זה רק בודדים. עובדא שחשיבה כמו זו שהצעתי היא נדירה אפילו בעצכ"ח וכ"ש בעולם האמיתי] אבל מבחינה יותר מעשית הוא מוכרח לנוע לכיוון אחד הקצוות.
יכול להיות באמת שאף אחת מהפרספקטיבות איננה בהכרח יותר אמיתית ונכונה מהאחרת.
אז אנחנו נשארים עם הכרעה מוסרית וערכית . כלומר נחפש באיזה פרספקטיבה נרוויח יותר מבחינה ערכית. [וכן נראה מהתורה שנשמיד את הכנענים בעיקר בגלל הזנות ושריפת הבנים וכדו'. ולא רק מחמת הדעות]
יותר מזה, איזה הכרעה הערכים של האדם מנחים אותו לבחור. אני חושב שיותר "טוב" לבחור התייחסות שמשאירה לאדם קשר עם אלקים מאשר ההיפך. וכו'.
עוד ניתן לטעון, שהתורה כמעט לא טוענת אפילו שהיא הדת הנכונה והיחידה. מבחינות רבות היהדות היא לא דת בכלל. ראה בתחילת הכוזרי שאומר שרק אנחנו מחויבים לתורה. [וכאן אנחנו נכנסים לשאלת תפקידם של גויים לפי היהדות. דבר שהיהדות בעצם לא מתייחסת אליו כמעט ואכמ"ל] ובזה אנחנו קרובים לדת המשפחה של מקס. [ושוב, גם בזה אני חושב שיש בשיטתו הרבה נקודת אמתיות. השאלה רק אם זה הכל או שיש עוד צדדים]
האדם במציאותו הוא מוגבל. מבחינה רעונית אולי אפשר לשחק על הכל [וגם זה רק בודדים. עובדא שחשיבה כמו זו שהצעתי היא נדירה אפילו בעצכ"ח וכ"ש בעולם האמיתי] אבל מבחינה יותר מעשית הוא מוכרח לנוע לכיוון אחד הקצוות.
=אמנם  גם על כל דרשה זו ניתן לחלוק ואז שוב א"א שיהיו לי טענות על החולק. וצ"ע כי אין לדבר סוף.
=לא בארתי מה היא באמת פרספקטיבת היהדות. וזה ענין ארך בנפרד עם הרבה מחלוקות. 


הסבר נוסף שכתבתי לאות א' :

      הדבר הראשון שאני צריך להסביר הוא "בקורת התבונה" שלי.
הכרת בני אדם מוגבלת מעצם מהותה. ואינה יכולה בעצם לדעת שום דבר מעבר להגבלת המציאות שלה. הבעיה היא שלשון בני אדם אינה מכירה את ההגבלות האלה. והיא מדברת תמיד כאילו היא יכולה להכיר את הכל. ומתוך כך משכנעת גם את המחשבה, שחושב לפי המילים שלה, שהוא יכול להכיר את המציאות שמעבר לו. אבל אין זה נכון, כמה שלא נתעקש שאנחנו מדברים על הדבר בעצמו עדיין אין אנחנו מדברים עליו באמת. וההכרה [אין לי מילה יותר טובה, כוונתי תפיסת המציאות של האדם לפני שכופים עליה שום דפוס, מה שהאדם יודע כשהוא מודה על האמת ונשאר רק עם מה שיש לו באמת בפנים] שלנו עדיין אינה יודעת כלום עליה.
זה לא אומר שאין אמת אמיתי, אדרבה זהו האמת. ומי שמאמין במציאות ה' שמעבר צריך להאמין שה' הוא שיצר את כל המערכת הזאת על כל הגבלותיה, והוא נמצא גם בתוכה. וממילא ההכרה המוגבלת שלי בו נוגעת בו בעצמו שמעבר. ומתוך כך גם במהות כל הדברים שמעבר. [והסברתי זאת באשכול שלי-"קבלה- מציאות או שפה"] למעשה, האמונה הזאת הוא ה"חור" היחיד שקיים בחומה הבצורה של בקורת התבונה הטהורה. כלומר מכיון שאני  מכיר שמוכרח שיהיה בורא שברא את כל המערכת הזאת ברצונו, ורצונו הוא המציאות האמיתית המוחלטת, שוב יש להכרת בני אדם המוגבלת ערך בלתי מוגבל. שכן זו הצורה שרצה הבורא שנתקיים, וזו הצורה שרצה שנדע אותו ונתקשר איתו. ובעומק יותר, זו הצורה היחידה שניתן לנו להתקיים כברואים שקיימים בנפרד מהבורא, שהוא הדבר בעצמו, המציאות האמיתי. על דרך "אילו ידעתיו הייתיו".
מה שיוצא לנו מזה הוא שכל דעות בני אדם אפילו אם הם מאד רוצים, אינם יכולים להגיד לנו שום שיפוט אודות המציאות שמעבר להם. <אבל אנחנו מניחים שהמציאות שמעבר יש לה איזה עקבות במציאות הקוגניטבית שלנו, היינו שהדעת שלנו חושפת את מה שנמצא, אבל אינה יכולה לשפוט עליו. >
[ממילא האתיאיסט במה שמכחיש את האלקים שמעבר, אינו אומר כלום, כי אי אפשר לו לשפוט על זה בכלל, ומה שהוא כן אומר, שהאלקות הוא מעבר לגמרי, הוא אמת, וכן הלא הוא מודה שיש צד בהכרת האדם שמרמז אל האלקים, אלא שהא מכחיש שזה מגיע למציאות שמעבר מסיבת שלו, וזה אינו כלום. וכדלהלן]


הסבר נוסף לאות ב':

לכאורה אין כאן אלא משחק מילים לבד. אבל נא לשים לב מאד, <הרי כל ההכרה האנושית אינה אלא מה שמתבטא במילותיו, >. שהרי לכאורה עדיין המרחק רב בין האתאיזם לבין טהרת מושג הא"ס, הרי סוכ"ס המאמין אומר שיש כאן איזה מציאות, אלא שהוא לא יודע מהו, משא"כ האתאיסט שמכחיש שיש כאן שום מציאות. התשובה לזה תלוי במה שהסברתי למעלה, דבר שאני לא יודע מהו אני לא יכול באמת גם לומר שהוא נמצא, כי אני חורג בזה ממציאות ההכרה האנושית. מה שאני לא יכול להשיג אני לא יכול לדבר עליו כלום. כלום. החילוק הזה שאנחנו עושים בין מציאות למהות הוא מלאכותי לגמרי, כלומר כשמדברים על כך שיש דברים שאנחנו יודעים מציאותם ולא מהותם אין לזה פירוש אלא שאנחנו יודעים מהותם, אבל ידיעה קלושה מאד. מציאות ללא מהות הוא דבר שאינו קיים בהכרה האנושית, אלו מילים בעלמא. מכיון שאדם אין לו בכלל מה לומר על "הדבר בעצמו" נמצא כל מה שהוא טוען לגבי זה בלתי רלוונטי בכלל, לא משנה לי אם האתאיסט אומר שאין והמאמין שיש, שניהם מדברים על משהו שלגמרי מעבר להכרתם ואין דבריהם כלום. סוף סוף בעובדות שניהם מודים כאחת. השאלה רק מה עושים עם זה.