כל עמה. כאשר המקונן התחיל לדבר על האלמנה ציון, שהוא הדמות היותר מופשטת והיותר פנימית, עד שתיאר כל חורבנה בפסוק ויצא מבת ציון כל הדרה, ועבר לדבר על ירושלים, שהיא הדמות כאשר אפשר להגיד עליה מילה, ונגע איתה עד לכאב היותר פנימי שלה כאשר תיאר איך חוללה במקום המחמדים היותר גנוזים שלה בפסוק ידו פרש צר, חזר לדבר עליה כאימא לבניה ובנותיה, שהם עמה, הם הנותנים לה את קיומה כאם מרחמת על בניה, כאשר היא ביישובה מלבישה אותם וסכה אותם מאכילה אותם ומשקה אותם, וחזר להסתכל בעין קינתו עליהם, אחר שדיבר על גופה ועל בגדיה, ועל הפיכת הסדר, חזר לדבר על עמה בניה הסובבים אותה.
והיא היתה אומרת אם חוללתי ונכנס צר במקדשי, לפחות אסתכל בבני, אשר עדיין הם עמי, ואני הנקודה שסביבה סובבים כולם המלכדת את כל זהותם הנפרדת לכדי עם אחד. והנה הם —
נאנחים. מבקשים לחם. אין להם אף זמן לחשוב על אימם ירושלים, כואבים הם את אנחתם בבדידותם, כאשר כהניה נאנחים, כאשר היא עצמה נאנחה ותשב אחור, כך גם כל עמה נאנחים, לא נשאר בהם אחד שלם שתהי לאימא שלהם, ותחת אשר תהיה אימם ותתן להם לאכול על שולחנה מדי יום ביומו, נפזרו כולם איש איש לדרכו מבקשים לחם, שאינם מוצאים אותה בביתם ואצלה.
נתנו מחמדיהם באכל. לא זו אף זו הם מוכרחים להחליף את כל מחמדיהם תמורת אוכל, והנה היא בודדה עניה מבית מבחוץ, בפנימי פנימיות מקדשה פרש צר ידו על כל מחמדיה, ואף מחמדי בניה הסובבים אותה ניתנו כולם תמורת אוכל. ולא נתנו מחמדיהם באוכל מתוך בגידתם במחמדיהם, או מתוך אכזריות בלבד, אף גם לא נתנום עבור אוכל מלכים ומעדני עולם, אלא את כל מחמדיהם נתנו עבור אוכל –
להשיב נפש. שהגיעו מים עד נפש ולא היה להם אפילו כזית לאכול להחזיק את נפשם, ולא קיבלו תמורת כל זה אוכל הראוי אלא אוכל במידה שבקושי החזיקה בהם את נפשם והשיבה אותה אליהם אחרי שהיא עומדת לפרוח להם ברעב ובצמא.
ראה ה' והביטה. ראוי לנו להכיר בעומק צעקות אלה המתחילות ראה ה', וזו השנייה בקינה זו. כי קינה זו אינה תפילה ואין לה כתובת ברור כלל. וכל שפתה הוא דברי המקונן המדבר על ציון וירושלים בגוף שלישי, אבל מספר פעמים באמצע הוא מחליף את קולו לגמרי, הוא מחליף את הקול מקול השלישי המדבר על ציון אל קולה של ציון עצמה, וגם מחליף מדיבורי קינה אל דיבורי תפלה וזעקה ברורים, מילים שיש להם כתובת ויעד. וציור העניין הוא הנפש המקוננת, שבה מתלבשת ציון עצמה, אך לא התלבשות שלימה אלא התלבשות בדרך לשון נסתר, וכאשר היא מתעמקת בתוך צערה ומתארת אותה, יש רגע שבו באו מים עד נפש, וכמו בציור ההולך לתוך המים הזדונים והם מתעמקים ומתגברים עליו, וכל עוד יש לו איפה לדבר ואיך לתאר את עניינו בגוף שלישי עודנו מדבר כך, אך ברגע אחד באים מים עד נפש, ואז איננו יכול לדבר כלל על עצמו כלל, אבל הוא צועק אל מי שישמע ראה אותי והצילני! וכך הקינה הולכת ומשתפלת לה עד עמקי הנפש, מחפשת בכל מקום מנוח אשר ייטב לה, והיא מוצאת את נפשה בכל שורה בביטוי שלה. אך לרגעים בהגיע הצער עד הנפש אינה יכולה לקונן עוד, והיא פשוט מזדעקת ישירות אל מול בעלה ראה ה' והביטה!
ראה ה' והביטה. בקשה זו של ראיה שונה הוא לגמרי מן הבקשה הרגילה המתבטאת בלשון שמיעה, שמע קולי, האזינה אמרתי. בבקשת ההבטה אין שתי צדדים לשיח. אין המתפלל מבקש משהו בשפתיו ומבקש שישמע ה' מה שאמר. אומרת ציון אין לי מילה להגיד לך אין לי תפלה להתפלל אליך, דוממת אני, אין לך מה להקשיב לי, אבל תסתכל, ראה איכה אני, הביטה בי מושפלת כך, זו כל צעקתי.
כי הייתי זוללה. יותר ממה שכואב לי ביקוש הלחם, יותר ממה שכואב העניות הגלות החורבן השממה, אובדת אני את עצמי על מה נהיה ממני. אישה שאינה יכולה לחשוב מעבר לסעודה הבאה שלה. ילדים המוכרים את כל מחמדיהם תמורת פיסת לחם. נהייתי לזונה המוכרת את גופה תמורת מאכלה. נהיו בני לסוחרי נפשות תמורת כוס מים, אם היינו רעבים למה נהיינו לזוללים, זוללים וסובאים, מזלזלים בכל יקר נפשם ומחמדם, מזולזלים בעיני עצמם ובעיני הכל. לא החלטנו לבזבז אוצרות מחמדינו תמורת ריווח כסף אלא תמורת חיי נפש היותר בסיסיים כי היינו זוללים. על כל אלה תפקח עיניך וראה.
היו צריה לראש. בפסוק זה הגיע המקונן לבטא שתי דברים שלא ביטא עוד. הוא נקב בשם צריה. תחת אשר בכל הפסוקים הקודמים לא היה מתעכב על כך שכל הבדידות הזאת נבעה מכוונה מכוונת של איזשהו אויב, והיתה כל צעקתו איכה ישבה בדד העיר, וכיצד היא בוכה, וגלו עמה ממנה, ודרכיה אבלות, כאילו אין כאן פועל ואין כאן כוונה שהחריבה כלל, כי כל כך גדלה שממתו ובדידותו, עד שראה עצמו בעולם שאין בו כוונה כלל, שזוהי הבדידות העמוקה ביותר, כאשר העולם נדמה שמם מאיש, כלומר אין בעולם שום כוונת מכוון, וכל רעיה כל אלה שהיה חושב בה שהם מכוונים, נעלמו, היה העולם לאויב כאילו אין בו כוונה כלל, אדישות ומקריות מוחלטת. ובהגיעו לפסוק הזה הבחין מתוך השממה כי יד מכוונת עשתה כל זאת, היו כאן צרים, אלה שצרו על העיר, אלא שצר ליבם במלאותה, אלה שהצירו אליה, ואלה היו לראש. ומשנקב בשם הצרים, מיד הלך שלב פנימה ואמר כי לא הצרים הגוים הם הכוונה, כי הויה הוגה, וזוהי הביטוי שמצא ליבו אומץ להגיד בפסוק זה. תחת אשר בפרקים הקודמים לא היה לציון פה כלל, והיו בתולותיה נוגות והיא מר לה, הפך פה התוגה הזו לתוגה בעלת שם ופועל, הויה הוגה. ומשזכר הויה הוגה היה חייב להוסיף על רב פשעיה.