לכל דבר יש סדר של סיום. בעולם היהודי נהוג לסיים כל דרשה או דבר תורה בבקשה לביאת המשיח, משהו שמבטא את השאיפה הסופית של כל הדברים. על אותו משקל נהגתי פעמים רבות לסיים כל שיחה באמירה כל זה שטויות. או, בלשון המקרא, גם זה הבל. המילים האלה הנם כמין פזמון המשמש לסיים כל קטע ביצירה, והמשמש לאחד את הקטעים המפוזרים בסיפור כפזמון המאחד חלקי שיר. כך, לבוחן את מקומו וחלקו בעולם, כל יצירה הוא ניסוי, אמנם הוא יצירה שלימה, אבל סיומו מגיע אל ההכרה בחלקיותו, בכך שזה לא תשובה טובה לפליאת החיים, זה לא מספק. גם זה הבל.
בגמרות נדפס סדר מיוחד להגיד בסיום כל מסכת. כותרתו אומרת יאמר זה ויועיל לשכחה בס”ד. הכוונה הפשוטה הוא שהאמירות האלה הם כמין סגולה שלא ישכח את לימודו. דרשנים אמרו על כך שהוא מועיל לשכחה דווקא, שכן דרכו של עולם כל דף שאדם לומד הוא שוכח את הדף הקודם, והנה בדף האחרון של הספר איך ישכח אותו הרי אין דפים אחריו, לכן הדפיסו פסוקים ומאמרים לקרוא וכך יועיל לשכוח את הכל. כי כל התקדמות של האדם ללמוד משהו חדש בחייו הוא לשכוח את הלימוד הקודם, להבין כי הבנתו הקודמת לא הספיקה ולבטל אותה. אבל אין לשכוח לבטל גם את הלימוד האחרון. יותר מדי אנשים נתקעים בדבר האחרון שלמדו וחושבים שזה כן נצחי. אז צריך לעשות סגולה שיועיל לשכחה, לדעת שגם זה שטויות, גם זה יעבור, גם אחרי זה יש עוד משהו, גם אם עוד לא למדת אותו.
לסיום, אמרתי משהו יפה, אבל זה שטויות.
