רעיונות דוגמת קבלת הייסורים, שימת ערכים רוחניים כמטרה לחיים, מסירות לחיי רוח, ודומיהם, נשמעים הרבה פעמים כמטרות בלתי אפשריות הדורשות מהאדם דרישות נוספות על כל הדברים שגם ככה הוא כבר חייב לסדר בחיים. כאילו לא די שיש לי ייסורים אני עוד צריך לקבל אותם באהבה. מה לי ולצרה הזאת. אולי האוהב משימות קשות יחפש דברים כאלה.
אבל האמת שכל הרעיונות האלה אינם אלא עצות להינצל מטרחות העולם. ומי שאמור לרדוף ביותר אחרי הרעיונות האלה הוא האנשים המחפשים להם חיי נוחות ועצלנות. העמדת משהו העומד מבחוץ למקרי העולם למעלה מרדיפתם הוא פשוט הדרך הכי יעילה להתמודד עם המקרים האלה. קבלת הייסורים אינו מין מזוכיזם חדש הוא פשוט משכך הכאב הכי זול ביקום. הוא גאולה.
***
כאשר יצאו ישראל ממצרים, מעבודת פרעה אל עבודת האל, היו כאלה ששאלו את אותו הקושיא, איזה מין גאולה זה בסך הכל הוספת עלינו עבדות, טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר, הם לא ידעו כי מוות במדבר הוא הרבה יותר קל מלהתמודד עם כל שעבודי מצריים וכי עבדות השם אמור להחליף את עבדות המצרים באדונות על עצמך ועל החיים שלך בדרך לקיחת שליטה על מה שהוא חשוב באמת לחייך שהוא התורה.
אמנם הממסד שהוקם על הרעיונות האלה לכאורה, פעמים רבות משתמש בדרישות הרוחניות אך להוסיף שעבודים לאדם. לא די לך שאתה משועבד להרוויח את לחמך אתה גם צריך לשעבד לרב את המוח והנשמה שלך. כך בוודאי לא תוכל לעבוד את השם. כלל אצבע צריך להיות כי הגאולה (יציאת מצריים) הוא תנאי הכרחי לתורה. כפי שאומר הזוהר, מי שמשועבד לאחר אינו יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. ואם מלכות השמיים אינו פותר אותך משעבודים אחרים, אות הוא כי אין זה מלכות שמים. גואל שאומר טוב לכם לעבוד את השם במצרים אינו משה הוא הכפיל השקרי שלו, הערב רב.