כל תיאוריה הגות והצדקה בעומקו אינו אלא תיאור. כשם שפרוזה הוא תיאור מקרים בכלים ורבדים הנרטיביים הקוהרנטיים שלה. ושירה הוא תיאור אותם מקרים ורגשות בכלים ליריים. כך הפילוסופיה והתאוריה הוא תיאור אותם מקרים בכלים ורבדים האינטלקטואלים שלה.
יתר על כן, כל תיאוריה שאין יסודה תיאור הקיים, אינו אלא מילים ריקות, סוליפסיזם הבנוי על שימוש בכלי המילים שהמציאו בני אדם מעבר למטרתם לתאר את הווייתם.
עד כאן התיאוריה, עכשיו אכתוב מקצת ממה שזה מתאר..
פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו נשאלים פעם אחר פעם על מעשים, רגשות, או מחשבות ודעות שלנו, שאלות שכפי כל חוקי השפה וההגיון הם שאלות צודקות לכאורה. ובכל זאת אין אנחנו משנים את דעתנו או את מעשינו. מי שחושב לצמצם את הבן אדם לנוסחאות מוגדרות יצטרך לראות בזה חוסר יושר שלנו. אבל אז אחרי זמן פתאום נופל בדעתנו רעיון שמצדיק בדיוק את מה שאנחנו עושים, או קוראים רעיון כזה או שומעים אותו מאחרים. התחושה הברורה אינה שעד עכשיו היתה בידי משהו בלתי מוצדק ופתאום הוצדקה. אלא שפתאום אני מבין ויודע להסביר את מה שידעתי כל הזמן.
בעצם, גם כאשר אנחנו מוצאים מענה מיד (ולא כאשר אנחנו חוזרים על מענה האצור בזכרון שלנו), אנחנו פועלים באותו דפוס. אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים, ובאיזה מין פלא של המחשבה והשפה ממציאים מילים לתאר ולהצדיק אותה בה. אז יש מי שמוכשר למצוא מענה מיד ויש מי שלוקח לו שנה. או יש מי שאינו מוצא הצדקה עד שאחרי דורות בא מישהו ומצדיק אותו.
זה לא אומר שאנחנו תמיד צודקים, זה רק אומר שההצדקה האינטלקטואלית אינה יכולה להיות אלא תיאור ההויה בשפה המתאימה לאינטלקט. וכי אותו תיאור הוא כל פרי מאמץ החכמים להחכים ולתאר וממילא גם לחוות את ההויה ברובד השכלי שלה. הצדק עצמו נשאר שוב נעלם ואינו יכול להיות תלוי באותם נוסחאות אינטלקטואליות אלא במה שהם בעצם באים לתאר. אותו חומר חמקמק שהוא בעצם מה שאנחנו מנסים לתאר. תקראו לה חיים.