והנה ענהו האלהים: אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה הזו ואהיה עמכם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו: רבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה, אמר לו: יפה אמרת, כה תאמר אל בני ישראל וגו׳ (שמות ג׳:ט״ו) . לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו ( בבלי ברכות ט׳: , שמות רבה ג׳ ).
והכונה להם בזה, כי משה אמר לפניו יתברך, ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלימה על המציאות ועל ההשגחה, והקב״ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צרך לראיה אחרת רק כי אהיה עמהם בכל צרתם, יקראוני ואענה, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו (דברים ד׳:ז׳) , ויש אלהים שופטים בארץ (תהלים נ״ח:י״ב) . וזה פירוש נכון באגדה הזו.
ועוד אמר בכיוצא בזה במדרש אגדה: ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך. אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה, אף אני אפתח את ידי, שנאמר: יפתח י״י לך את אוצרו הטוב (דברים כ״ח:י״ב) , ואם אינן פותחין את ידיהם, מה כתוב שם: הן יעצור במים וייבשו וגו׳ (איוב י״ב:ט״ו) .
ועוד דרשו רבי יצחק אומר: אמר לו הקב״ה למשה: אמור להם אני שהייתי ועכשו אני הוא ואני הוא לעתיד לבא, לכך כתוב כאן אהיה שלש פעמים (שמות רבה ג׳:ו׳) וביאור דעת רבי יצחק, כי בעבור שהזמן העובר והעתיד כולו בבורא בהווה, כי אין חליפות וצבא עמו, ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות.
ואנקלוס תרגם שני השמות הראשונים: אהא עם מאן דאהא, ולא תרגם כלל השם שאמר בו: כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. והנראה מדעתו, כי אצלו השם הנכבד שהודיעו הוא בן ארבע אותיות האלה, שצוהו: כה תאמר אל בני ישראל, אבל הודיעו תחלה ענינו, כי שאלתו של משה לדעת דרכי השם משמו, כענין שחזר ואמר: הודיעני נא את דרכיך ואדעך (שמות ל״ג:י״ג) . וכאשר השיב לו שם: וקראתי בשם י״י לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות ל״ג:י״ט) , לאמר כי בשם הנכבד הזה אשר יקרא לפניו יחונן וירחם, ולא יוכל אדם לבא עד עומק דרכיו, כן אמר בכאן: אהא עם מאן דאהא, בשמי שתאמר להם שהוא אהיה, כי בו אני עם האדם לחונן ולרחם.
והגאון רב סעדיה כתב כי ביאורו אשר לא עבר ולא יעבור, כי הוא ראשון והוא אחרון, קרובים דבריו לדברי רבי יצחק. והרב אמר במורה הנבוכים (מורה נבוכים א׳:ס״ג) הנמצא אשר הוא נמצא, כלומר ראוי המציאות. יבאר להם כי יש נמצא ראוי להמצא שלא היה נעדר ולא יהיה נעדר.
והנה לדעת אלה החכמים צריך שנפרש כי הקב״ה אמר למשה שיאמר להם זה השם וילמדם אותו, כלומר שיפרוט להם ראיות שכליות אשר בהם יתקיים אצל חכמיהם זה השם, כלומר המציאות או הקיום אשר לא עבר ולא יעבור, כי זכירת השם בלבד, יאמר מה שיאמר, איננו ראיה לבטל מהם דעת הקדמות או האפקורוסות המחושב בביטול המציאות לגמרי. ואין זה משמעותו של מקרא, אבל כי הזכרת השם להם הוא הראיה והוא האות והמופת על דברים שישאלוהו.
ועל דעתי לא יסתפקו זקני ישראל במציאות הבורא כאשר אמר הרב וחלילה, אבל זה השם תשובת שאלתו שפירשנו לך, הודיעו שהוא שלוח אליהם במדת הדין אשר במדת הרחמים, ואמר: כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם, שיזכיר להם השם האחד לבדו להורות על האחדות, ולכך צוהו עוד: כה תאמר אל בני ישראל י״י שלחני (שמות ג׳:ט״ו) , כי השם הזה מדת הרחמים, וידעו כי יוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיהו ס״ג:י״ב) , ויחדש אותות ומופתים בעולם. והנה פירש לו כי אהיה אשר צוהו לאמר להם, הוא השם הגדול הזה, והם שוים בלשונם ובאותיות, כי שתי האותיות האחרונות שבשם הראשון הם הקודמות בזה, כי בראשון יורו על חכמת שלמה, כדכתיב וי״י נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה׳:כ״ו) , ובזה יורו על חכמת אלהים, ואות האל״ף בראשון תורה על הקדמות והיחוד, והיו״ד השני על עשר ספירות בלימה. ונלקחו שתי האותיות האלה האל״ף והיו״ד משני שמות הקדושים, ונכתבו תחלה וסוף בשם הנכתב ונקרא באל״ף דל״ת, להורות כי הוא אצילות מן הראש ועד סוף, ומדת הדין באמצע: כי שמו בקרבו. ומכאן תבין למה קמצותו, ונשתמש לשון הקדש בשם ההוא בכל שם אדנות, כי ממנו כל הממשלה והשלטון. והקב״ה יראנו נפלאות מתורתו.