סיכום השיעור 📋
סיכום של השיעור – הלכות קידוש החודש פרק י״א
הקדמה ויסוד של פרק י״א
פרק י״א הוא תחילת החשבונות האסטרונומיים בהלכות קידוש החודש. הלימוד מתחיל ביסוד ש״אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה” — הצער של להודות שעדיין לא יודעים, הוא בעצמו חלק מקנין התורה.
—
חזרה על היסוד של פרק ו׳ ופרק ז׳ — שני סוגי קידוש החודש
הרמב״ם אומר “לפי שאמרנו בהלכות אלו” — הוא מצביע על פרק ו׳ שבו אמר “שבזמן הזה מחשבין בדיקדוק ויודעים אם יראה הירח או לא יראה”.
פשט:
הרמב״ם מציב שתי תקופות עם שתי הלכות:
1. בזמן שיש בית דין בארץ ישראל (סנהדרין) — מקדש על פי ראיה. עדים באים, לומדים מסכת ראש השנה, עושים צידה לעדים, מקדשים לפי מה שראו.
2. בזמן שאין בית דין — מקדש על פי חשבון, מסורה עוד ממשה רבינו. זהו החשבון של מולד הממוצע שהרמב״ם למד בפרקים קודמים.
חידושים והסברות:
א) חשבון העיבור הוא רק חשבון משוער — ראש חודש יכול להיות פעמיים “אוף”
ראש חודש שלנו הוא “פעמיים אוף” מהראיה האמיתית:
1. מולד הממוצע לעומת מולד האמיתי: המולד שקוראים בבית הכנסת הוא מולד הממוצע (כ״ט יום י״ב שעות תשצ״ג חלקים לכל חודש), אבל באמת החדשים אינם תמיד באותו אורך — בחורף או בקיץ הם מעט יותר ארוכים או קצרים. הממוצע מדויק מאוד לטווח ארוך (אולי אוף רק בכמה שניות), אבל לחודש בודד יכול להיות סטייה.
2. מולד לעומת ראיה: המולד (זמן הקיבוץ — כאשר השמש והלבנה עומדים באותו מקום) אינו זהה למתי רואים את הלבנה. במולד עצמו אי אפשר לראות כלום — לוקח לפחות שש שעות או יותר עד שהלבנה מתרחקת מספיק מהשמש כדי שאפשר להתחיל לראות אותה. בנוסף יש גורמים מעשיים כמו עננים.
3. חדשים מלאים וחסרים: חודש הוא 29½ יום, אבל ראש חודש לא יכול להיות חצי יום. לכן עושים חודש אחד מלא (30) וחודש אחד חסר (29), מה שמוביל לסטייה נוספת מהמולד האמיתי או הראיה.
הרמב״ם עצמו אומר שראש חודש יכול להיות אפילו יומיים מוסטים מהמולד האמיתי.
ב) חכמת העיבור לעומת חכמת אסטרונומיה — חילוק יסודי
חילוק חשוב:
– חכמת העיבור = החשבון המשוער של מולד הממוצע, שבו משתמשים לעשות את הלוח (ראש חודש, חדשים מלאים/חסרים).
– חכמת אסטרונומיה (= חשבון תקופות המזלות) = חכמה מדויקת שאומרת לנו מתי הלבנה עצמה באמת, עד השנייה. זה תיאורטית מאה אחוז מדויק.
[דיגרסיה: דברי הפליטא שהקב״ה עשה את הלבנה כדי שבני אדם יוכלו למדוד, והפסוק “שאו מרום עיניכם” — יסוד הרמב״ם שתחילת ידיעת אלקים היא להסתכל על השמים.]
—
הלכה א — בית הדין של ראיה היה צריך לדעת אסטרונומיה
הרמב״ם אומר ש״בית דין מחשבין בדקדוק ויודעים אם יראה ירח אם לא יראה” — בית הדין שמקדש על פי ראיה היה צריך לדעת את החשבון האסטרונומי האמיתי.
פשט:
בית הדין היה צריך לדעת לחשב בדיוק האם הלבנה תיראה או לא, כדי לדעת לשפוט האם העדים אמינים.
חידושים והסברות:
א) החידוש הגדול: הפוך ממה שהיינו חושבים
היינו חושבים: בזמן הראיה לא צריך שום חשבון — מסתכלים החוצה ורואים. בזמן הזה צריך דווקא חשבון. הרמב״ם אומר הפוך: היום הולכים עם חשבון משוער (מולד הממוצע). אבל בית הדין של ראיה היה צריך לדעת את החשבון האסטרונומי המדויק האמיתי — כדי לדעת לשפוט האם העדים אמינים.
ב) למה בית הדין צריך לדעת אסטרונומיה? — דריכת העדים
עדות מתקבלת רק על דבר אפשרי, לא על דבר בלתי אפשרי. אם בית הדין יודע דרך אסטרונומיה שאי אפשר לראות את הלבנה היום, אז אפילו עדים באים — הם עדי שקר. החשבון אומר מתי יכול להיות, ומתי לא יכול להיות.
ג) עדות הלבנה לעומת עדויות אחרות:
בעדויות אחרות לא שואלים האם מה שהעד אומר הוא “אפשרי” לפי חוקי הטבע. אבל בעדות החודש, מכיוון שיכול להיראות שרואים את הלבנה כשבאמת לא רואים אותה, בית הדין צריך לדעת אסטרונומיה כדי לאשר האם מה שהעד אומר אפשרי בכלל.
ד) לא רק עדי שקר, אלא טועים:
החשש הוא לא רק שעדים יעידו שקר במזיד, אלא גם שיטעו — קל מאוד שאדם מסתכל על השמים וחושב שהוא רואה את הלבנה. במיוחד כשמעונן או יום קשה.
ה) הכלל שעדות חייבת להיות בתחום האפשרי:
אם עדים באים לומר משהו שהוא נמנע (בלתי אפשרי), לא מאמינים להם — אפילו עדים כשרים. אם לפי החשבון הלבנה לא יכולה להיראות היום, ועדים באים לומר שראו אותה — לא מאמינים להם, כי “ניסים” לא קורים בלבנה לפי הרמב״ם.
[דיגרסיה: החכם צבי (לא חוות יאיר) על ניסים ועדות — הוא אמר שכאשר עדים באים לומר שנס קרה (כמו תרנגול בלי לב), מאמינים להם, כי זה נגד הטבע אבל לא בלתי אפשרי. אבל לפי הרמב״ם, בלבנה אין ניסים — חוקי הטבע קבועים.]
ו) הקושיה על הרמב״ם: אם בית הדין יודע כבר במדויק, למה צריך בכלל ראיה?
זו קושיה ידועה. התירוץ הוא “לא מספיק” (לא משביע רצון לגמרי כטעם), אבל ההלכה ודאית — צריך ראיה אפילו כשיודעים כבר את החשבון. בית הדין יושב, לומד אסטרונומיה, יודע שהיום יכולה לבוא הלבנה — ובכל זאת צריך לחכות לעדים. אפילו כשמעונן ולא יכולים לראות מעשית, לא עושים ראש חודש רק על סמך חשבון (בזמן שמקדשין על פי ראיה). באמצע היום נודע שזה ראש חודש — זה עושה בלבול מעשי לאנשים, אבל בעצם החשבון של ראש חודש תמיד מהלילה שלפני.
ז) קושיה נוספת: זה “קצת מוזר” שרק בגלל מצב חקירת עדים צריך ללמוד אסטרונומיה שלמה. הרמב״ם חייב להתכוון שזה יותר מסתם סיבה מעשית — זו חכמה שיש לה ערך בפני עצמה.
[הערה: מוזכר רמב״ן שאמר משהו ש״תמיד היום השלושים היה כבר המולד” — אבל הלשון המדויק לא ברור.]
—
הלכה ב — “לפי שמעתי… שבית דין מחשבין בדקדוק… יתעורר לידע אותם הדרכים”
דברי הרמב״ם: “לפי שמעתי בהלכות אלו שבית דין מחשבין בדקדוק ויודעים אם יראה ירח אם לא יראה… ידענו שכל מי שרוחו נכונה ולבו תאב לדברי חכמות… יתעורר לידע אותם הדרכים שמחשבין בהם עד שידע אדם יראה ארובה.”
פשט:
מכיוון ששמענו שבית הדין מחשב בדיוק, כל אדם עם נשמה נכונה יקבל תשוקה לדעת את החשבון בעצמו — עד שיוכל לחשב בעצמו האם היום תבוא הלבנה.
חידושים והסברות:
א) “יראה” — מה המשמעות של המילה?
שאלה: האם “יראה” פירושו שהלבנה קיימת (כבר נולדה), או שאפשר לראות אותה (אין עננים)? המסקנה: “יראה” הוא כבר “הרמה הבאה” — כאשר שייך שאפשר לראות אותה, היא כבר “נולדה”.
ב) המוטיבציה של הרמב״ם ללימוד אסטרונומיה — לא רק לצורך מעשה
הרמב״ם לא אומר שצריך ללמוד אסטרונומיה כדי לעשות קידוש החודש. הוא אומר שהחכמה עצמה חשובה — “דברי חכמות” ו״סודות”. אדם עם “רוחו נכונה” יקבל באופן טבעי תשוקה לדעת את החשבון. זה קשור למה שהרמב״ם אומר בהלכות יסודי התורה על ידיעת גדלות הבורא דרך אסטרונומיה.
ג) “רוחו נכונה” — לשון חדה
“רוחו נכונה” לא פירושו סתם חכם, אלא אדם עם מידות נכונות, “אדם נכון”, אדם נורמלי. “לבו תאב” הוא כבר חלש יותר — זו התשוקה. אבל “רוחו נכונה” היא מידה טובה, תנאי מוקדם: אם אתה אדם נכון, תרצה באופן טבעי לדעת.
ד) “סודות” — מה הרמב״ם מתכוון?
מהו ה״סוד” בחשבונות אסטרונומיים? לא ניתנת תשובה ברורה, אבל הנקודה היא: כאשר יש חכמה וסוד, אדם נורמלי מקבל תשוקה טבעית לדעת אותו. אילו החכמים לא היו מגלים את החשבונות, זה היה סוד — והחכם היה יוצא כל חודש ממערתו ואומר “כה אמר ה׳, הלבנה תבוא בדיוק בזמן כזה” — ואנשים היו עובדים אותו. זה מראה כמה גדולה החכמה.
ה) יתרון הדעת על החושים — השכל גבוה יותר מראייה
החידוש העיקרי: הביטוי “עד שיראו” לא רק שיוכלו לאשר את החשבון דרך ראייה, אלא להפך — השכל יכול לראות דברים בבירור יותר מהעיניים. העיניים יכולות להיות מעוננות, אבל חשבון נכון תמיד מדויק. זהו יתרון הדעת על החושים — השכל עדיף על חוש הראייה.
ו) המשל של בעל רוח הקודש
תאר לעצמך נביא יוצא ואומר שהוא יודע דברים נסתרים ונפלאים — הוא יכול לומר כל חודש בדיוק איזה יום, איזו דקה, ומאיזה צד של העולם צריך להסתכל כדי לראות את הלבנה. אנשים היו משוגעים אחרי אדם כזה — היו אומרים “הקב״ה עצמו מדבר איתך!” אבל זה בדיוק מה שחכמת התקופות נותנת — אותה יכולת לחזות, רק דרך חשבון במקום דרך נבואה. החכם הוא כמעט כמו נביא.
ז) למה אנשים מזלזלים בחכמה לעומת נבואה
אנשים חושבים שכאשר הקב״ה אומר משהו זה מרשים, אבל כשאדם עושה חשבון זה “סתם חשבון”. אבל באמת החכם שיכול לחזות עד הדקה מתי משהו יקרה — זה ממש ממעלות האדם. זה מושווה לחצות הלילה — משה רבינו אמר “כחצות” (בערך חצות) כי האצטגנינים (אסטרולוגים) של פרעה לא ידעו לקבוע חצות במדויק, ואם היו יודעים, היו יכולים לומר במדויק.
ח) החיוך של החכם
מתי באה ההנאה הגדולה ביותר? כאשר הלבנה יוצאת בדיוק כשהחכם חישב — “רואה, צדקתי!” — זה החיוך. אבל המעלה העיקרית היא לא האישור, אלא הידיעה עצמה מראש — שהחכם יודע סוד שאף אחד לא יכול לראות בעיניים.
[דיגרסיה: המטאפיזיקה של אריסטו והרמב״ם — ההנחה של הרמב״ם מבוססת על הפתיחה המפורסמת של אריסטו: “כל בני אדם שואפים לדעת” (“All men naturally desire knowledge”). הראיה לכך היא שאנשים אוהבים את חושיהם (במיוחד ראייה) לא רק למטרות מעשיות, אלא להנאה עצמית של ידיעה. למה חוש הראייה חשוב במיוחד? כי ראייה היא “מבחין” (מבדיל) את רוב ההבחנות — רואים צבעים, צורות, הרבה מאוד פרטים. שמיעה, ריח, חושים אחרים הרבה פחות מבחינים. (~90% מהמידע בא דרך ראייה.) ראייה היא גם הכי ברורה — אפילו כששומעים תזמורת, רק כשרואים אותה מקבלים את הבהירות המלאה. החילוק בין ראייה ושכל: המעלה של עיניים היא שלא צריך להתאמץ — זה קל לכולם. אבל בחכמות עמוקות יותר שדורשות עבודת מוח, נכנסת עצלות או חולשה. אבל מי שאין לו את הבעיות האלה (“רוחו נכונה”), בדיוק כמו שרוצה לראות, הוא רוצה להבין. אנשים רוצים לדעת — אבל האם הם רוצים לשלם על זה (לעבוד על זה), זו עוד שאלה.]
[דיגרסיה: גדלות הבורא דרך אסטרונומיה — שיטת הרמב״ם בהלכות יסודי התורה שדרך לימוד אסטרונומיה באים לידיעת גדלות הבורא ושפלות האדם (“בריה שפלה ואפלה נגד צור תמים דעות”). דיון קצר על גודל הלבנה — היא שליש מהארץ, אבל בהשוואה לכל המערכת היא קטנה, מה שנותן פרספקטיבה על גדלות הבריאה.]
—
המשך הלכה ב — “ודרכי החשבון… חכמי הגוים הקדמונים”
דברי הרמב״ם: “ודרכי החשבון שחקרו חכמי הגוים הקדמונים על חשבון התקופות והגימטריאות… יש בהן מחלוקת גדולות… והאנשים חכמים גדולים נשתבשו בהם… ותעלם להם דברים ונודע להם ספיקות… ויש מי שדקדק הרבה ולא פגע בדרך הנכונה בחשבון ראיית הירח אלא צלל במים אדירים והעלה חרס בידו.”
פשט:
הרמב״ם מספר שבין חכמי הגויים הקדמונים היו מחלוקות גדולות על החשבונות, חכמים גדולים נכשלו, ויש שהתאמצו מאוד אבל לא הגיעו לחשבון הנכון.
חידושים והסברות:
א) “חכמי הגוים” — למה רק גויים?
הרמב״ם אומר כאן “חכמי הגוים” מבלי להזכיר יהודים, בעוד שקודם (באורך שנות החיים) אמר “חכמי ישראל וחכמי אומות העולם.” אולי הרמב״ם רוצה לרמז שיהודים ידעו את החשבון הנכון, ורק אצל גויים הייתה המחלוקת הגדולה.
ב) “גימטריא” — מה הכוונה כאן?
“גימטריאות” פירושו כאן גיאומטריה (חכמת המדידה), שצריך לחשבונות אסטרונומיים. או אולי “גימטריא” הוא שם כללי למתמטיקה בכלל, כפי שקראו לה פעם. הרמב״ם עצמו מסביר שגימטריא = חכמת המדידה. מוזכר גם לשון הגמרא “תקופות וגימטריאות” (או “פרפראות לחכמה” במקום אחר).
ג) “נשתבשו בהם” — מה הכוונה?
לא רק שנכשלו בין מחלוקות, אלא בכלל — כאשר יש מחלוקת, פירוש הדבר שאי שם חסרה ידיעה ברורה, ואחד (או שניהם) טועה.
ד) “צלל במים אדירים והעלה חרס בידו” — המשל של צלילה במים עמוקים
הרמב״ם משתמש בלשון של ר׳ עקיבא בבבא קמא (לגבי הלכות שומרים): “צללתי במים אדירים והעליתי חרס בידי.”
– מים = חכמה: הרמב״ם מביא במורה נבוכים שחכמים קוראים לתורה “מים” — מים הם דימוי לחכמה.
– ים = סודות עמוקים: הים יש מתחתיו עולמות שלמים — למעלה נראה כמו מים שחורים, אבל כשצוללים פנימה, רואים עולמות צבעוניים. זה אומר שצריך לצלול פנימה לחכמה כדי למצוא את הסודות.
– המשל של שני לומדים: אחד לומד חכמה קטנה יותר אבל מוציא אותה היטב. השני צולל במים עמוקים — חכמה חזקה ועמוקה — אבל מעלה רק חרס (שבר). הוא התאמץ מאוד, אבל לא הגיע לחשבון האמיתי של ראיית הירח.
ה) “ולפי אורך הימים ורוב בדיקה וחקירה” — הדרך הארוכה לאמת
הרמב״ם מספר שאחרי זמן רב ודורות רבים של חקירה, מקצת החכמים הגיעו סוף סוף לחשבון הנכון. היו הרבה אנשים עם הרוח הנכונה לרצות לדעת, והיה מערך שלם על זה — אבל לקח דורות רבים עד שהגיעו בהדרגה.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש פרק י״א — חכמת אסטרונומיה והחילוק בין מולד הממוצע למולד האמיתי
הקדמה — שפלות וענווה בלימוד החשבונות
אנחנו הולכים ללמוד הלכות קידוש החודש פרק י״א, שם מתחילים החשבונות. ומכיוון שאנחנו לא מבינים את החשבונות, נשתמש בזה כהזדמנות לקצת שפלות, קצת ענווה. מה שזה בדיוק לשלושת השבועות, לתשעת הימים צריכים להיות שבורים. מה כל השמחה כתרת הספיקות? הרי משמע שיש עצב בהתרת הספיקות, ולא מבינים, ומשהו מרגישים מורא ושבורים. בואו נלמד מה כתוב כאן, נראה מה הרמב״ם אומר.
אוקיי, “לפי שאמרנו בהלכות אלו”… זו בעיה של אנשים שלא לומדים, אין להם שפלות בלימוד, הם רוצים לדעת הכל. “אדם כי ימות באהל, אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה”. הכאב של רכישת ידע, של להודות שאני עדיין לא יודע. אוקיי.
פרק י״א — הקדמת הרמב״ם לחשבונות האסטרונומיים
בקיצור, למעשה, פרק י״א, אומר הרמב״ם הקדוש, “לפי שאמרנו בהלכות אלו”, כמו שהוא אומר, הוא מציין שבסימן ו׳ הוא אמר, “שבזמן הזה מחשבין בדיקדוק ויודעים אם יראה הירח או לא יראה”. נכון, מאוד חשוב.
זה הרי, איך מגיע הרמב״ם להבנה הזו כאן? זה אני יודע איך לדבר על זה.
חזרה — שתי הלכות לפי הזמנים: קידוש על פי ראייה וקידוש על פי חשבון
כלומר, לכאורה, ראינו בפרק ז׳, והאנשים יכולים לחשוב שכאשר היו מקדשים על פי ראייה לא היו צריכים לדעת אסטרונומיה. ראינו בפרק ז׳ בערך כך, היה פעם, יש שתי הלכות במהלך הזמנים, כמו שהרמב״ם מניח זאת.
בזמן שיש בית דין בארץ ישראל, סנהדרין, צריכים להיות מקדשים על פי ראייה. ממתינים שיבואו עדים, לומדים מסכת ראש השנה, מכינים צידה לעדים, זה קורה, מקדשים על פי עדים שראו את הלבנה החדשה.
בזמן שאין בית דין, אומר הרמב״ם, היתה גם מסורה עוד ממשה רבינו, שמקדשים על פי חשבון. זה החשבון של מולד הממוצע שהרמב״ם לימד אותנו בפרק מה שהוא לימד.
החשבון של מולד הממוצע — חשבון משוער
אי הדיוק של החשבון
זה לא חשבון מדויק. אותו חשבון הוא חשבון משוער, קל לחשב אותו, חסרה איזו שעה, איפשהו יש הבדל. זה פחות או יותר. זה לא רק איזו שעה, יכול להיות שטועים יום שלם ועוד. לא כל אחד, זה בין כולם.
לא, הרמב״ם אומר שיכול להיות אפילו ראש חודש יהיה מוזז יומיים מהזמן הנכון, ממולד האמיתי. על כל פנים, זה חשבון מוצדק. כלומר, יכול להיות שמוזז גם ממולד האמצעי וגם ממולד האמיתי. ראש חודש.
דיון — כמה יכול ראש חודש להיות מוזז?
אוקיי, בכל מקרה, כן, זוכר? כך יוצא. אוקיי, אין הבדל.
כן, רואה, כשמחשבים… יכול להיות שבראש חודש אחד זה יקרה, או שכל אחד מוזז קצת. כן, יכול גם לקרות שהכל יהיה יומיים.
הסיבות מדוע החשבון הוא רק בממוצע
יש סיבות שונות למה, אחת, חלק מהסיבות למה החשבון הוא רק בממוצע זה כי החודשים ארוכים יותר בחורף או בקיץ, אני לא זוכר איזה. זה לא תמיד, לא כל שנה החודש אותו אורך. בשעות.
מולד הממוצע לעומת מולד האמיתי — המציאות בבית הכנסת
ומכריזים את המולד, המולד שקוראים בבית הכנסת זה מולד האמצעי, לא מולד האמיתי. ואתה רואה בבירור שזה לא יוצא הרבה פעמים, יכול להיות יומיים לפני ראש חודש, יומיים לפני ראש חודש, יומיים לפני ראש חודש, לא תמיד באותו זמן.
על כל פנים, ההלכה היא שהולכים עם החשבון הזה, ולפי החשבון הזה עושים ראש חודש גם יומיים ויום אחד, לפי החשבון שלמדנו, חשבון העיבור. יש חישוב כמה, כי יש 29 וחצי יום, אז זה מסתדר, צריכים לעשות בדיוק. בכל אופן, זה הכל חשבון.
דיון — מה זה אומר “מוזז”? ממה זה מוזז?
אבל אני רוצה להבין, כשאתה אומר שזה מוזז, אתה מתכוון לומר שזה מוזז ממתי אנחנו יכולים לראות שזה עולה בשמיים, או שזה מוזז מהחשבון?
לפי החשבון זה מוזז. שניהם, גם החשבון מוזז. זה מוזז פעמיים. ראש חודש שלנו מוזז פעמיים.
בוא נבין למה. אם אני לא צודק, תגיד לי. נראה לי שזה מוזז פעמיים.
ראש חודש שלנו “מוזז פעמיים” — שלוש סיבות
ראשית — מולד הממוצע אינו מולד האמיתי
קודם כל, המולד שקוראים, יש לנו מולד שקוראים כשזה ראש חודש. המולד שקוראים זה מולד האמצעי. כלומר, נניח הממוצע של שנים עשר חדשים, י״ב כ״ט תשצ״ג שאנחנו מחשבים את המולד שווה כל חודש, זה לא באמת שווה כל חודש. החודשים קצת יותר או קצת פחות, אני לא יודע איזה, אולי נגלה את זה בקרוב.
אז ממילא הם מחשבים שהמולד הוא רק מולד ממוצע. למעשה, החשבון מדויק מאוד, אם אני זוכר, עם המציאות זה מסתדר טוב מאוד. אולי זה מוזז בכמה שניות ממש, הי״ב כ״ט תשצ״ג של החודש. אוקיי, זה דבר אחד.
שנית — מולד אינו ראייה
שנית, למולד אין שום קשר לראש חודש. המולד, לראות את הירח, הם הולכים ללמוד את זה עכשיו. לראות את הלבנה אפשר רק יום או יומיים אחרי המולד.
האם משנה שהמולד הוא ביום או בלילה, כי המולד הוא הרי זמן הקיבוץ, זה הרי הזמן שהשמש והלבנה באותו מקום בדיוק. אז אז לא רואים כלום, זה לוקח לפחות שש שעות, או יותר.
דיון — ההבדל בין ראייה למולד
הראייה גם תלויה. הראייה הולכת עם הראייה ועם המולד שני דברים שונים. ראייה היא אחרי המולד. לראייה יש קשר לעננים, לדברים שאין להם קשר לעצם המולד. אפילו לפני העננים, מיד יש את העננים.
קודם זה בשעת העבודה, ההגדרה של זמן המולד היא כשלא רואים את הלבנה. כשהלבנה נעצרת, היא לגמרי מול השמש שלא יכולים בכלל לראות אותה. צריך שתזוז קצת כדי שיוכלו להתחיל לראות. עכשיו תלוי אם זה בלילה. סתם כך לוקח קצת עד שרואים אותה, לא? כמה זמן האור נוסע.
מהשמש לוקח כמה דקות, אבל מהלבנה לא לוקח הרבה זמן. הלבנה מאוד קרובה. כי זה פשוט שם, זה עשר מול, אפשר לראות אותה אז. אז זה דבר אחד.
אוקיי, אבל המולד יכול לחשב מתי הולכים לראות את הלבנה. המולד צריך בעצם להיות לפני ראש חודש תמיד. אז זו סיבה אחת למה המולד… אז שני דברים.
שלישית — חדשים מלאים וחסרים
דיון — האם המולד יכול להיות באמצע ראש חודש?
הרבה פעמים המולד הוא ביום של ראש חודש. יכול להיות לפני היום? כאילו… רגע, חכה, חכה.
בוא נגיד ככה, החשבון הנקרא מולד אינו אותו חשבון כמו הראייה, מספר אחת. מספר שתיים, זה מולד הממוצע. זה לא המולד הנכון. החודשים לא תמיד בדיוק ככה. אוקיי.
שנית, ראש חודש שלנו לא יכול להיות בזמן הראייה או בזמן המולד. למה לא? כי חודש הוא עשרים ותשעה וחצי יום, והלבנה היא עשרים ותשעה וחצי יום, וראש חודש לא יכול להיות חצי יום. ממילא עושים חודש אחד מלא וחודש אחד חסר, בערך, לפי חשבונות שונים, שזה יצא פחות או יותר לא רחוק מדי.
אבל לפי זה יוצא שלפעמים זה מוזז עוד יום מהמולד או מהראייה, אוקיי? זה מעניין, כדי שלא יהיה מוזז יותר מדי בגדול, ויותר על הדיוק של היום הספציפי, כאילו. אין דיוק של יום ספציפי, כאילו תמיד…
אני זוכר שלרמב״ן היה איזה פירוש על זה, הוא אמר משהו פעם אחת שתמיד היום השלושים היה כבר המולד עבר, אבל משהו כזה, בוא נהיה מדויקים שזה נכון, ראו שטעו שזה נכון.
חכמת העיבור לעומת חכמת אסטרונומיה — הבדל יסודי
על כל פנים, כן, אוקיי. עכשיו, אוקיי, מה זה חשבון, אוקיי? חשבון שאומר לנו מתי ראש חודש. אז היינו חושבים שחשבון הוא ההפך מראייה. בזמן הראייה הולכים, מסתכלים החוצה, ראייה, ולא מכניסים חשבון.
בא הרמב״ן, אומרים, לא. אני אומר לך דבר חדש: כל החשבון הוא הרי חשבון מזויף, זה הרי רק חשבון ממוצע. והחשבון לא אומר לנו בכלל מתי הולכים לראות את הלבנה, זה אומר לנו בכלל מתי המולד. דבר אחר לגמרי.
עכשיו, אבל תדע שיש חשבון אמיתי. חשבון אמיתי נקרא אסטרונומיה. חכמת אסטרונומיה אינה אותו דבר כמו חכמת העיבור. חכמת העיבור היא הרי חשבון משוער. חכמת אסטרונומיה היא כשהלבנה… זו הרי כמו חכמה מעשית.
דיון — מה זו חכמת העיבור?
איך? מה עושה הלוח?
חכמת עשיית לוח. עשיית לוח, עשיית החשבון.
כן, כן, אבל זה נקרא על עשיית הלוח.
חכמת אסטרונומיה — החשבון המדויק של הלבנה עצמה
יש אבל מלבד זה חכמה שאומרת לנו מתי היתה הלבנה עצמה, לא הלוח. הלבנה עצמה יש גם איזו חכמה, וזה חשבון הנקרא, איך זה נכנס, בכל אופן, איפשהו, החשבון תקופת המזלות. זה אומר לנו מתי הלבנה עצמה, זה חשבון מדויק. עד השנייה מובן מאליו, יכולים לעשות טעויות, ואולי הם לא יודעים בדיוק, אבל תיאורטית, החכמה היא אסטרונומיה מדויקת מאה אחוז. זה גם מתמטיקה, נכון? זה גם חישוב…
סטייה — הקב״ה עשה את הלבנה כדי שאנשים יוכלו למדוד
עכשיו, בוודאי, הפליטה הקדושה אמרה שהקב״ה רצה שנוכל למדוד, אז הוא עשה את הלבנה. כך כתוב גם בפסוק, ויהי לאותות ולמועדים ולימים ושנים. לא למדוד, אבל כן, הכוכבים, זה מלמד אותנו למדוד.
עכשיו, לשם כך זה מאוד חשוב מה שלמדנו, שהתחלת החכמה היא להסתכל על הלבנה, ולהתחיל לראות שיש חשבון בעולם, יש סדר. הרמב״ם אומר שהתחלת ידיעת אלוקים היא להסתכל על… חלק, פסוק. נו, ישעיהו הנביא אמר שצריכים תורה משבת נחמו. בכל אופן, אני רוצה לומר על זה כאן.
החידוש הגדול — בית הדין של ראייה היה צריך לדעת את החשבון האסטרונומי האמיתי
מתי נוגע החשבון האסטרונומי?
ממילא, עכשיו, מתי עושים את החשבון? החשבון הוא… האסטרונומיה, מתי זה נוגע. בא הרמב״ם ואומר, הקשב, יודע מתי זה נוגע? מקדשים על פי ראייה. אבל אז בית הדין יצטרך לדעת מתי הם הולכים לקבל עדות.
מצוין. בדיוק.
בית הדין צריך לדעת אם העדות היא עדות שקר
אה, הולכים לקבל עדות, זה בסדר, אני רוצה גם, אבל בית הדין צריך לדעת. האם העדות היא עדות שקר. ולהכחיש אותה. צריכים לדעת את החשבון האמיתי, הוא לא יכול ללכת עם מולד ממוצע, המולד ממוצע אין לו שום קשר לעדים, העדים רואים את המציאות, הם לא רואים את החשבון של העיבור.
לא יכולים ככה לומר שהחשבון הוא מתי הלבנה יכולה להיות, והעדים באים לומר מתי הם ראו אותה למעשה. החשבון הוא מתי זה יכול להיות, מתי זה לא יכול להיות לא מקבלים שהעדים באים. לא רק שלא מקבלים, אפילו הם באים הם עדי שקר. כי הם מעידים שעד הוא רק על דבר אפשרי, לא על דבר בלתי אפשרי.
החידוש הגדול והמעניין של הרמב״ם — הפוך ממה שהיינו חושבים
אומר הרמב״ם דבר גדול ומעניין, שבעצם בית הדין של ראייה היה צריך לדעת את החשבון האמיתי. אנחנו לא צריכים לדעת אותו, אנחנו הולכים לפי ראייה. בדיוק הפוך ממה שהיינו חושבים, שהיום צריכים פחות כי זה כי עושים חשבון בממוצע, מה שאין כן בית הדין לא היה צריך להיות לו חשבון בממוצע, כי פעם אחת הולכים עם עדים, קודם כל, כן יש דבר כזה חצי יום ראש חודש.
דיון — חצי יום ראש חודש
לא, אין דבר כזה חצי יום ראש חודש, אני לא מחזיק בזה.
לא חצי יום ראש חודש, אבל שנודע באמצע ראש חודש שהיום זה ראש חודש.
כן, כן, כן, אבל זה לא… עדיין יהיו חדשים מלאים וחסרים.
זו לא הנקודה. אולי יצא קצת אחרת, אני לא יודע איך זה עבד, זו האמת. צריך לשאול איך זה עובד, אני צריך לחשוב על זה. אבל הרמב״ם אומר כן שבאמצע היום נודע שזה ראש חודש, והוא אומר מה עושים עם זה.
כן, כן, זו אמת. לגבי ראש השנה זה הרבה יותר בעייתי. זה נעשה בעייתי, מעשית אנשים מתבלבלים, אבל בעצם החשבון של ראש חודש הוא תמיד מהלילה לפני, זה לא הבדל. כשרק נודע באמצע היום, מה קורה עם זה שצריכים לעשות שלושים? נראה שזה מסתדר מעצמו.
השאלה על הרמב״ם — למה צריכים בכלל ראייה?
על כל פנים, יש שאלה שהעולם שואל תמיד על הרמב״ם, לפי הרמב״ם, למה צריכים בכלל את הראייה? אם בית הדין יודע בדיוק מתי הולכים, והתירוץ לא מספיק. זו ההלכה בוודאי. למה? טעם ההלכה אולי פשוט, אבל ההלכה בוודאי לפי הרמב״ם שצריכים קודם שבית הדין ישב וילמד אסטרונומיה וידע שיכול היום לבוא הלבנה.
הוא לא אומר שיכול להיות מעונן, לא יכולים תמיד לעשות, אפילו זה יכול, וכדומה. או שיש לפעמים מצבים אחרים שעושים מעשית, ולא יוכלו לראות אותו.
כן, אז זה ממילא, אומר הרמב״ם הקדוש, ועל פי שאמרנו בהלכות אלו.
המשך: למה צריכים עדות על ראש חודש לפי הרמב״ם?
דובר 1: אני לא יודע איך זה עבד, זו האמת. צריך לשאול איך זה עובד, אני צריך לחשוב על זה. אבל הרמב״ם אומר כן, מאוד ברור שבאמצע היום נודע שזה ראש חודש, והוא אומר מה עושים עם זה.
כן, כן, זו אמת, אבל זה לא עושה הרבה יותר בעייתי. זה נעשה בעייתי, מעשית אנשים מתבלבלים. אבל בעצם, החשבון של ראש חודש הוא תמיד מהלילה לפני, זה לא הבדל. רק נודע באמצע היום. מה קורה עם זה שצריכים סתם אולי לעשות שלושים?
על כל פנים, יש שאלה שהעולם שואל תמיד על הרמב״ם, לפי הרמב״ם, למה צריכים את הראייה? בכלל את הראייה. אם בית הדין יודע בדיוק מתי הולכים, התירוץ לא מספיק. זו הרי ההלכה בוודאי.
למה? טעם ההלכה אולי פשוט, אבל ההלכה בוודאי לפי הרמב״ם, שצריכים קודם שבית הדין ישב וילמד אסטרונומיה וידע שיכול היום לבוא הלבנה. גם את זה, כי יכול להיות מעונן, לא יכולים תמיד לעשות, אפילו זה יכול, וכדומה. או שיש לפעמים מצבים אחרים שעושים מעשית, שלא יוכלו לראות.
כן, אז זה ממילא, אומר הרמב״ם הקדוש, על פי שאמרנו, בהלכות אלו.
הענין של דריכת העדים – למה בית הדין צריך להיות בקי באסטרונומיה?
יש דבר מיוחד, כי אתה עושה עכשיו שהדיינים חייבים להיות כל כך מומחים. למה? כי אתה מקדש את החודש. יכול להיות שהמילה היא כי עדים הרבה פעמים נראה קשה להיות, רואים בגמרא שיכול להיראות…
אבל רב, למה זה כל כך חשוב? הרמב״ם, נראה שמצאת תירוץ למה בית הדין יכול להיות כל כך מומחה. אבל אני לא יודע.
לא אומרים על מיני עדים אחרים. אני מתכוון, מיני עדות אחרות זה רגיל. בא לומר פלוני חילל שבת, אני מתכוון לומר לפני זה שיכול להיות, שפלוני, בית דין לא אומר, פלוני הוא מין אדם שיכול להיות שייך לומר עליו דבר כזה. יש לי שני עדים כשרים מסביב אומרים, אומרים הם. אה, כל אדם הוא סוג אדם שלא יכול להיות, אבל אם יש דברים שלא אפשריים, אם זה דבר שלא יכול להיות, אפילו עדים כשרים זה לא יכול להיות.
אני לא מתכוון, נניח, אולי צריך כן לדעת. בטוח יכול להיות שיש הרבה דברים. תנאים מוקדמים לפני שהעדים באים, שהעדים בתחום של דברים שזה שייך. בטוח שהרמב״ם יגיד כך, אם יודעים שמשהו הוא נמנע, עדים באים ואומרים, אוקיי, כמובן.
סטייה: החכם צבי על ניסים ועדות
תרגום לעברית
אתה מקבל את הבעיה על ניסים, והחוות יאיר שאתה זוכר, החוות יאיר אמר שאם עדים באים לומר נס כזה, מאמינים לנס שלו, כי זה נגד הטבע. אבל לגבי הצ׳יקן אן הארץ, אבל ווטר, חכם צבי לא החוות יאיר, חכם צבי לא.
אבל על כל פנים, לפי הרמב״ם בטוח, הוא יאמר שאתה רואה בנס והלבנה לא באה, אין ניסים בלבנה. אם באים עדים, ולכאורה לפי זה אותו לוגיקה של עדות.
אני חושב שבטוח יש מקורות ברמב״ם שאומר את זה, צריך למצוא. לכאורה גם שלאו דווקא יש פחד מעדי שקר, אלא יותר יש פחד מטעויות. זה מאוד קל שאדם יסתכל על השמים ויחשוב… במיוחד כשצריך עדים חשובים, זה דווקא כשמעונן או יום קשה, שאחד תפס.
קושיה: למה צריך ללמוד אסטרונומיה שלמה רק בשביל המצב הזה?
אבל זה קצת מוזר לראות שרק בגלל המצב צריך ללמוד אסטרונומיה שלמה. האם צריך עכשיו לכלול לדעת את גדלות הבורא, ואת שפלות האדם, כך הוא אומר בהלכות יסודי התורה.
כך אמר הרמב״ם, בשפלות האדם הוא לא אמר. אה כן, בריה שפלה ואפלה, נגד צור תמים דעות, אני לא יודע הבורא הגדול.
אמת, אבל כשהלבנה מסתכלת בלבנה, זורקים בלבנה. הלבנה לא כל כך קטנה?
אולי כן, לפי הרמב״ם כן, כי הלבנה לא… לא, אבל הלבנה נותנת פרספקטיבה רחבה יותר, שהלבנה היא כל כך הרבה יותר קטנה ממה שתראה, ובכל זאת היא כל כך הרבה יותר גדולה מאיתנו. זה עוד ה… אוקיי, על כל פנים, זה לא גדול יותר מהלבנה שלנו.
אם אדם עולה על הלבנה, הוא יהיה איפה, זה יוזד. אדם לא יכול להסתובב על כל הלבנה, זה ייקח שבועות, זה עדיין גדול, שליש מהעולם. שליש העולם זה גדול. אוקיי. אבל זה לא יכול לתת פרספקטיבה על גדלות המערכת.
הכלל שעדות חייבת להיות בתחום האפשרות
בוא נבין משהו אחר. אני חושב שבהלכות עדות אחרות גם כן תהיה ההלכה כך. אם יבוא אחד ויאמר, ראיתי אחד קופץ עשרים וארבע רגל גבוה. בית הדין לא יאמין, יכול להיות עדות. עדות היא לא עניין של השם יתברך. אחד יאמר כשזה יכול להיות. כך עושים כך, כן.
צריך בטוח לומר איזו לשון הרמ״א, אומרים את זה בבירור, אני לא יודע לגבי מה. בטוח נמצא. אוקיי, בוא נמשיך.
הלכה ב – המוטיבציה של הרמב״ם ללימוד אסטרונומיה
דברי הרמב״ם
דובר 1: לפי שמעתי בהלכות אלו שבית דין מחשבין בדקדוק ויודעים אם יראה ירח אם לא יראה.
לפי שמעתי אשר אני פרשת, לפי שמעתי, כבר, אז זה לא יודעים. לפי שמעתי בהלכות אלו שבית דין, לפי שמעתי בהלכות אלו שבית דין, אז מחשבין בדקדוק. זה לא אומר בערך. ויודעים אם יראה ירח אם לא יראה.
מה המשמעות של “יראה”?
הדבר המעניין הוא, אני לא יודע אם המילה היא יראה, כי יראה אומר אם יש עננים, אם יכול להיות הלבנה, אם הלבנה לא קיימת. עננים גם, העננים אומרים שזה לא קיים, על זה באים אחד מהעדים, שם שאין עננים.
לא, אבל אני אומר יראה זה לא כי זה קיים, יראה זה כבר רמה הבאה. כשזה שייך, כשיש יראה, אז היראה כבר נולדה.
התשוקה לדעת – ההנחה של הרמב״ם על הטבע האנושי
ידענו שכל מי שרוחו נכונה ולבו תאב לדברי חכמות ולמד על הסודות, יתעורר לידע אותם הדרכים שמחשבין בהם. עד שידע, אם יראה ארובה.
הוא שמע קטע גדול. בית הדין צריך לדעת מסיבה מעשית. זה לא יכול להיות שהוא צריך עכשיו ללמוד אסטרונומיה שלמה בשביל משהו כזה מטורף, כדי שבית הדין זה לא… קודם נקרא מה הוא אומר.
מה הוא אומר כך? שכל מי שרוחו נכונה. שמעת שיש חישוב איך אפשר לדעת, בדיוק מתי הלבנה. זה מה שהוא מתכוון לומר. ממילא ברגע ששמע כך, בוודאי, אתה בן אדם טוב, מיד באה השתוקקות גדולה לדעת את החישוב.
הרמב״ם הולך עם זה שכשאנחנו רואים שזה שייך, רואים שאדם גדול יכול לעשות את זה, צריך לקבל תאווה, אני רוצה גם לדעת לעשות את זה. אתה רואה שיש כמה אנשים שיכולים לעשות את זה, יש את בית הדין שיכולים לעשות את זה. יש חכמה כזו, כן.
דיון: מה המשמעות של “ידענו”?
דובר 2: אני חושב כך. ידענו זו לשון מעניינת. ידענו אומר הוא על עצמו אני יודע, או שהוא מתכוון שכולנו צריכים לעשות מזה חשבון שאפשר לדעת. ממילא, ידענו יודעים אנחנו.
דובר 1: אה, מה אתה מתכוון? מי זה ידענו?
דובר 2: הוא מתכוון כנראה שכל אדם צריך מזה לקחת לימוד שאנחנו יודעים שזה אפשרי, ממילא שזה אפשרי.
דיון: זה מבוסס על שיטת אריסטו
דובר 1: זה מבוסס על אריסטו. אריסטו אמר שכל אחד רוצה לדעת את כל החכמות. זוכר? כך? כל מה שאפשר לדעת?
דובר 2: כן.
דובר 1: נו, זוכר? אתה זוכר התחלת המטאפיזיקה?
אבל זה קיים, כי הרמב״ם לא אומר כי כל החכמות. הוא אומר שהחכמה הזו מיוחדת מאוד. הוא לא מתכוון שצריך לדעת את זה כדי לעשות קידוש החודש, נכון?
דובר 2: נכון, נכון, נכון.
דובר 1: הוא אומר, החכמה היא חכמה חשובה. אני לא יודע אם אמר שכי זה חשוב, הוא לא מתכוון לזה. זה אומר להיפך. מה שהוא מתכוון לומר זה לא שצריך לדעת את זה לצורך מעשה כדי לדעת מתי ראש חודש. מתכוון, מה שיש חכמה וסוד שכל אחד רוצה לדעת? שיש חכמה כזו, מיד אתה רוצה… וסוד.
דובר 2: יש חכמה, אם יש לך סוד, אתה רוצה לדעת. מה יש לו על הסוד?
דובר 1: אני לא יודע מה הוא באמת מתכוון במילה סוד.
דובר 2: שאלה טובה.
דובר 1: ופה יש לך את ה… נו, אין לי תשובה.
דיון: מה המשמעות של “רוחו נכונה”?
אני רוצה להגיד לך משהו, “רוחו נכון” אומר שאחרת אתה לא בן אדם טוב. “לבו תאב” זה כבר חלש יותר, זה כבר מי שלבו תאב. “רוחו נכון” זה פשוט, אם אתה אדם נכון, אם אתה אדם נורמלי. זו לשון חדה.
דובר 2: כן, כן, זו מידה טובה. “רוחו נכון” אומר שיש מידות נכונות, נכון? רוח זה משהו בנושא של מידות, תשוקת הדעת, ההתעוררות.
דובר 1: הוא אומר “דעתו מוכנה”, אבל לכאורה הוא לא צודק. “רוחו נכון ולבו תאב לדברי חכמה”. לא, הוא מתכוון למשהו כמו בן אדם טוב.
המטאפיזיקה של אריסטו – “כל בני האדם רוצים באופן טבעי לדעת”
תראה מה כתוב: “כל בני האדם רוצים באופן טבעי לדעת”. גדולה גדולה. הוא מביא את זה אמנם מנוסח אחר. כל בני האדם באופן טבעי יש להם תשוקה, כל בני אדם, אני לא יודע את הלשון שהוא אמר. שואפים לדעת.
דובר 2: כן, שואפים לדעת, ויש להם ראיה על זה.
דובר 1: תראה, “סימן לכך הוא ההערכה שלנו לחושים”. ידעת שכל בני האדם אוהבים את מה שהם יכולים לראות? את החושים שלהם, את החושים שלהם. “כי מלבד השימוש בהם, אנו מעריכים אותם לשם עצמם”. יש לנו הנאה ממה שאנו יכולים לראות, לא רק כי אפשר בזה לנסוע לאיזשהו מקום. יש לך הנאה לראות דברים יפים, לראות דברים.
ובמיוחד מלראות, לא רק “למען הפעולה”. הוא אמר שזה לא הידע, זו ההנאה, אבל הוא אומר שזה הידע. אתה רוצה לדעת, ואתה רוצה לראות כי אתה רוצה לדעת יותר. הוא אומר שלראות זה… ואפילו כשאנו אוהבים לראות דברים, אפילו כשאנחנו לא כדי לעשות משהו בקשר לזה.
למה חוש הראייה חשוב במיוחד?
למה? כי לראות עוזר לנו הכי הרבה… למה אדם מעריך הכי הרבה את חוש הראייה? יש חושים אחרים, אדם לא יכול להריח, לא מסוכן. חוש הראייה אנשים מעריכים בצורה מפחידה.
אומר הוא, למה? כי לראות, זה גם קשור ללבנה, זה הכל ראייה, ראייה. כלומר, מלראות אפשר לראות את הכי הרבה הבדלים. העיניים נותנות לך את הכי הרבה מידע. קראתי פעם שכתשעים אחוז מהמידע שאדם מקבל בא מחוש הראייה שלו.
למה? פשוט כי לראות מבחין את הכי הרבה הבחנות. נכון? אתה רואה צבעים, אתה רואה צורות, אתה רואה המון דברים. לשמוע, אתה יכול לשמוע שניים, שלושה הבדלים: כמה גבוה זה, איך הצליל, כמה נמוך זה. אתה לא שומע הרבה מאוד דברים. החושים האחרים מבחינים הרבה פחות. הראייה מבחינה הכי הרבה.
זה הכי הרבה שכל, השכל אומר להבין הבחנות, זה כך, זה אחרת. הראייה היא גם הכי ברורה. כלומר, אפילו כשאדם שומע תזמורת שלמה, רק כשהוא רואה שיש תזמורת, הוא יראה את המלוא… זו בהירות. זה מה שהוא קורא הבחנה, ההבדלים, דיסטינקשנס, נכון?
בקיצור, כבר. ובגלל זה הם אוהבים הכי הרבה סדר. בקיצור, מעשה, שיש לנו את החושים פשוט כדי לשרוד, כדי שנוכל לדעת איפה יש הלחם כדי לאכול. אומר הוא שלא כך. אומר הוא שמסתכלים הרבה יותר ממה שצריך. אנשים אוהבים את עצם ההסתכלות, את עצם הידיעה. זה נכנס שלאדם יש תאווה לדעת. כך הוא טוען על כל פנים. זו ההנחה הפשוטה של אריסטו.
דיון: המעלה של עיניים היא שלא צריך להתאמץ
דובר 2: זה מאוד מעניין, אבל העיניים, המעלה של העיניים היא שאתה לא צריך להתאמץ, ממילא זה קל לכולם. אבל באמת היית רוצה… כלומר, אני אומר, סוגים אחרים של ידע שאתה לא יכול לראות עם העיניים, אבל כשאתה צריך להשתמש במוח, שם נכנסת עצלות או חולשה. אבל מי שאין לו את הבעיות האלה, בדיוק כמו שרוצים לראות, הוא רוצה להבין.
דובר 1: כן?
דובר 2: אומר הוא, אדם לרצות תרצה, האם הם ירצו לשלם על זה כסף, לעבוד בשביל זה. זו עוד שאלה, אבל לרצות הם ירצו.
דובר 1: כן, כבר.
היישום של הרמב״ם: התשוקה לדעת אסטרונומיה
אז, ממילא אותו דבר. אתה שומע שיש חישוב, הדבר הכי טוב, אתה יכול לדעת בדיוק מתי תבוא הלבנה? כל אדם נורמלי מקבל חשק גדול לדעת את זה.
עד כדי כך, תדע כל כך טוב את החישוב, לא עד שידע עם המטרה, תדע כל כך טוב עד שתוכל לחשב האם היום תבוא הלבנה. זו גדולה מפחידה, אדם נורמלי צריך להסתכל עם העיניים שלו לראות את הלבנה. כשתהיה לך רק חישוב, תדע בוודאות אם באה הלבנה.
אני חושב שעד שידע ראוי הוא שהוא רוצה לדעת שיש אסטרונומיה עד…
המשך: יתרון הדעת על החושים – השכל גבוה יותר מלראות
דובר 1: אתה שומע שיש חישוב? אה, הדבר הכי טוב, אתה יכול לדעת בדיוק מתי תבוא הלבנה. כל אדם נורמלי מקבל חשק גדול לדעת את זה. עד כדי כך, תדע כל כך טוב את החישוב, לא “עד שידעו” היא המטרה, תדע כל כך טוב עד שתוכל לחשב האם היום תבוא הלבנה. זו גדולה מפחידה.
אדם נורמלי צריך להסתכל עם העיניים שלו לראות את הלבנה. כשתהיה לך רק חישוב, תדע בוודאות אם באה הלבנה.
אני חושב ש״עד שיראו” זה כמו שהוא רוצה לדעת שיש להם אסטרונומיה, לא רק שהלבנה צריכה לצאת. זה יתרון הדעת על החושים. החוש לא יכול להגיד בדיוק. החוש לא יכול להגיד שלא לדעת למעלה, אלא לדעת בבהירות.
כן, כן, זה אמרתי, אבל אני אומר לך רק שמאוד… זה משהו שבוכים עליו עם העיניים שלא יכלו לראות. אפשר לדעת לפי מה שידעו מהחודש הבא, שכעבור חודשיים תדע, היום באה הלבנה.
ויש גם עוד משהו, זו דרך איך אתה מוכיח את הידיעה שלו אם הידיעה שלו טובה. כי אדם היה עושה חישובים אסטרונומיים, והוא לא יכול להוכיח עם לראות את הלבנה.
אני לא מתכוון להוכחה, אני מתכוון למעלה שהשכל יכול לראות דברים שהעיניים לא יכולות לראות, או שהוא יכול אפילו לראות יותר ברור מהעיניים. אמרת קודם שלא אפשר לראות את השם יתברך, זו בעיה חלשה. זה יותר ברור. תבדוק את זה, תראה שזה נכון, אבל זה יותר ברור מהעיניים. לפעמים העיניים מעוננות, לפעמים העיניים לעולם לא מעוננות. אם החישוב נכון זה תמיד כך.
המשל של בעל רוח הקודש
דובר 1: וזה רוח הקודש, אתה רוצה לדעת סוד. אתה אומר את המילה סוד? תדמיין, תדמיין מה בא נביא והוא אומר, מדבר עם האנשים מחכמים רחוקים יותר שיבינו מה אני מדבר.
תדמיין מה בא נביא, בעל רוח הקודש, והוא אומר, רבותי, אני בעל רוח הקודש, אני יודע דברים נסתרים ונפלאים. מה אתה יודע? בוא הנה. אתה יודע שכל חודש באה הלבנה, מתייסרים, נוסעים על ההרים לדעת מתי הלבנה. אני אגיד לך כל חודש בדיוק איזה יום, איזו דקה, ואיזה צד של העולם, בדיוק לאן להסתכל שם איך לראות את הלבנה. וואו! השם יתברך עצמו חייב לדבר איתך, אני לא רוצה.
דיון: ההתרגשות מהחישוב – הוכחה או יתרון?
דובר 2: אבל אני חושב אולי לומר שזה קצת אחרת, ה״עד שיראו”.
דובר 1: לא, לא, כי זה לא פשט רע. אני אומר שההתרגשות היא שכל חודש אתה יכול להוכיח שבאמת היה לך החישוב הטוב. כי כשאדם יכול לעשות חישובים, נראה לו חישובים יפים מאוד, אבל זה לא יוכח.
שמע, שמע, אתה חושב בדיוק הפוך. יודע מה אתה חושב בדיוק הפוך? אתה חושב בדיוק הפוך מהאמת. מה שאנחנו אומרים כאן הוא שלראות, שלחשוב, לדעת זה יותר טוב מלראות. לא שצריך להגיע מזה.
דובר 2: אבל מחשבה שאפשר להוכיח היא הרבה יותר חזקה.
דובר 1: לא, זה לא, זה לא. המחשבה אני מוכיח. כי הוא הולך לראות כל חודש בארץ, זה לא. צדיק צדיק אתה כל הזמן חשוב, כמו האפיקורסים של היום, שהם חושבים שעיניים יותר טובות משכל. לא.
בוודאי, הדרך שאנחנו מגלים את החישוב שאנחנו מתחילים היא מלהסתכל. אבל מה שאני אומר לך, בגלל זה אמרתי את כל המשל שלי עם בעל רוח הקודש.
למה אנשים כל כך מתרשמים מבעל רוח הקודש שהוא יודע הכל? כי הוא יודע דברים שאי אפשר לראות. אתה צריך לראות, בוודאי לא תאמר שהמעלה של בעל רוח הקודש היא שאפשר לבדוק אותו, בוודאי לא תבדוק, הוא אמר שטויות, זו לא הנקודה, הוא צריך לדעת שהוא אמר שטויות.
אבל המעלה היא שאין לך שום דרך מהעיניים שלך, אתה לא יודע לאיזה צד מחפשים, מתי תבוא הלבנה, אחרי שראית אתה יכול לדעת שראית, אבל לפני זה אתה לא יכול לדעת. הוא יודע סוד, הוא כביכול, אם למשל, במילים אחרות, נניח למשל, אם לא היו אומרים לנו את הסודות החישובים, זה היה סוד.
באים החכמים, הוא יוצא מהחדר שלו שם, המערה שלו כל חודש, והוא אומר, רבותי, כה אמר ה׳, הלבנה תבוא בדיוק בזמן כזה. כל חודש הוא עולה בדיוק לשנייה, נסתכל, נעבוד את האדם הזה, אמת?
וזה מה שחכמה נותנת, זה מה שחכמת המזלות נותנת, שאתה יכול לדעת כל חודש בדיוק.
דובר 2: אבל אתה אומר, האדם שיודע, מתי הוא יודע?
דובר 1: אני אומר שהאדם יחייך. מתי הוא יחייך? כשהלבנה תצא, בדיוק אז כשהוא חישב. רואה הייתי צודק.
למה אתה קורא את זה הפוך? למה אתה לא מסתכל הפוך? אני מתחיל להקשיב למה שאני אומר, כי אני אומר לך הרבה יותר טוב ממה שאתה אומר, כי אני יודע על מה אני מדבר.
לא, אני רוצה להראות לך למה זה מדהים, ואנשים חושבים, מסיבות מצחיקות, אנשים חושבים שאם היה אומר השם יתברך אמר לי, אה, אם זה נביא, עשיתי חישוב, אה, סתם עשיתי חישוב.
אני אומר לך יותר טוב, אתה אומר כבר אין נביא שיכול לנבא עד הדקה מתי משהו יקרה. כמו חצות הלילה. משה לא יכול היה לומר, כי האסטרונומים שלהם לא ידעו בדיוק שלא היו אסטרונומים טובים, ואם היו אסטרונומים טובים, היו יכולים לומר בדיוק. מתי חצות, כן? זה מדהים.
זה לא מצחיק שאני אומר שכל בני אדם שואפים לזה. אתה רואה שאנשים היו משתגעים על מישהו שיודע דבר כזה, נכון? מבין? זה מאוד נורמלי. אנחנו שכחנו שזו חכמה שאפשר לחזות מראש.
בוודאי שאתה צודק שאם הוא אומר סתם חשבונות שלא מתבררים כך, זה לא שווה כלום. אני אומר, אבל הוא הולך להגיד מראש, אני יכול לומר עכשיו עד סוף כל הדורות מתי הלבנה הולכת לבוא. אני נביא כמותי, נכון?
אבל גם בחכמה שלך, לא משהו כזה, אתה יודע דברים קטנים, אתה מחובר לעולם הגדול, לשמים העצומים. בוודאי, זה גם שלך, השמים הם דבר גדול, השמים הם דבר כזה שאפשר רק כך אפילו, יש בהם חכמה כזו, לא הכל.
בעולם הזה, רוב הדברים, קשה יותר לדעת מזה. אבל זה דבר אחד שאפשר לדעת בדיוק מדהים. זה דבר נורא, זה ממש ממעלות האדם, מה… הוא ממש אלוהים, הוא לא יכול להיות. כמו קולומבוס, מה שלא יהיה, כן?
בואו נסיים את זה. אוקיי, אני מקווה שזה טוב, אין לי כוח.
מבין כך, לכן זה הכי נועז, מבין למה נועז? יש יהודי שהוא לא צריך להסתכל על הלבנה כדי לדעת מתי זה יהיה. בוודאי, אתה תסתכל על הלבנה כדי לדעת מתי זה יהיה. בוודאי, אתה תסתכל כדי לבדוק שאתה צודק. הוא לא צריך. הוא מסתכל בספר שלו, זה חשבון קסום, הוא יודע מתי תהיה הלבנה. תדמיין. נפלא. זה ממש…
למה אנשים לא מבינים את זה? למה לא יותר אנשים רוצים ללמוד אסטרונומיה? מה קרה לנו? והם לא אני ועוד אחד, הם משהו טוב מעורבב בנו. אוקיי, בואו נמשיך.
ודרכי החשבון – המחלוקות בין חכמי הגויים הקדמונים
דובר 1: בדרכי החשבון, כבר, עכשיו. ודרכי החשבון, אומר הוא, יש בין מחלוקת גדולות… זו התעוררות למה צריך ללמוד. כן, ודרכי החשבון, דרכי החשבון שהוא אומר, מה החשבון של החשבון של החשבון של החשבון הגוים הקדמונים שחקרו על חשבון התקופות והגימטריות. מעניין.
דיון: מה פירוש “גימטריא” כאן?
דובר 2: גימטריא, שייכות.
דובר 1: הוא משליך את המילה גויים. המשמעות היא שלא היו יהודים, כי קודם הוא אמר גויים ויהודים, הוא הזכיר משהו איפשהו?
דובר 2: כן, בפרק כשדיבר על אורך שנות החיים, הוא אמר נחלקו בו חכמי ישראל וחכמי אומות העולם. כאן הוא אומר, חכמי הגויים.
דובר 1: אה, אולי הוא רוצה לומר שהיהודים ידעו… בואו נסיים. היתה מחלוקת גדולה. שחקרו על חשבון התקופות וגימטריא. שייכות גימטריא אני לא יודע.
דובר 2: גימטריא, כמו שאתה אומר, אולי הוא מתכוון לגיאומטריה, אבל מה זה בא כאן? צריך לדעת גיאומטריה כדי לחשב משהו על השמים?
דובר 1: בואו נאמר מה זה אומר הרב. יכול להיות. אוקיי. אוקיי. הוא אומר חכמת המדידה. הוא שם גיאומטריה, חכמת המדידה.
דובר 2: גיאומטריה פירושה… אני יודע מה זה גיאומטריה, אבל מה ה… סתם על זה סוג של חשבון על זה. אוקיי.
דובר 1: אולי גימטריא הוא מתכוון לומר כשם כללי למתמטיקה?
דובר 2: יכול להיות, יכול להיות שפעם היו קוראים לזה באופן כללי כך.
דובר 1: הגמרא אומרת, כן, מה אומרת הגמרא? תקופות וגימטריאות? לא? זו לא הלשון של הגמרא? השאלה מה הוא מתכוון. תקופות ופרפראות חכמה כתוב במקום אחד. על כל פנים, אוקיי.
חכמים גדולים נכשלו בהם
דובר 1: והאנשים חכמים גדולים נשתבשו בהם. מה פירוש נשתבשו בהם?
דובר 2: בין המחלוקות, כי יש מחלוקת אפשר היה להיכשל.
דובר 1: לא, לא, לא, בכלל, יש מחלוקת. מחלוקת פירושה שאיפשהו חסרה ידיעה ברורה. יש מישהו שטועה. על ידי ששניהם טועים.
ותעלם להם דברים, ונודע להם ספיקות. מעניין, הוא משתמש שם כמה עצות של לשונות.
ויש מי שמדקדק ארבע בדח ולא פגע בדרך הנכונה בחשבון ראיית הירח, אלא צלל במים אדירים. למה הוא משתמש בלשון מעניינת כזו? צלל במים אדירים, ומה הוא הולך להעלות אחר כך? הלויתן אחרת הוא העלה נבוך.
דיון: הלשון “צלל במים אדירים”
דובר 2: זו הלשון? זו לשון גמרא?
דובר 1: אני לא יודע, אבל זו מליצה שהיא… אני זוכר שהמליצה אבל… צלל, השפעה ובבא קמא.
דובר 2: אה, הוא מביא, נכון? ובבא קמא צדיקת כסף, אמר רבי עקיבא צללתי במים אדירים והעליתי חרס בידי. הוא אומר את זה על הדבר? בואו נראה על מה הוא אומר את זה.
דובר 1: לא, יש הבדל, זו סוגיא שם בבבא קמא. לא הנקודה. הנקודה היא, מה הוא קורא שם “מצולה על מים אדירים”?
דובר 2: כלום, על הלכות שומרים צדיק. זו לא הנקודה. המילה היא משהו אחר.
דובר 1: המילה היא, זה הולך עם הדימוי שהרמב״ם מביא במורה במקום אחד, אני זוכר, שחכמים קוראים לתורה מים. מים הוא דימוי של חכמה, ויש גם את הדימוי ששוחים בתוכה.
אני מתכוון לומר הים, לא מים, אלא ים ספציפית, כי מתחת לים יש עוד כל הסודות שאתה יכול לדעת רק כשאתה נכנס עמוק, נכון?
דובר 2: אני לא יודע איך זה מתחבר. יש שניים, יש מים ויש “זה הים גדול ורחב ידים שם רמש אין מספר”. שני דברים. יש שתייה ששותים, זה משקה את הדעת, כמו שיש שתייה, יש עוד דבר שאתה אומר ים כזה, יש ים החכמה, כמו ים החכמה, ים התלמוד, כמה עמוק שאני שוחה, נעשים מודעים לכל העולמות.
דובר 1: כי המים למעלה נראים כאילו זה מים שחורים. אתה נכנס פנימה, רואה עולמות צבעוניים שלמים. צריך גם לצלול, צריך להיכנס לתוך המים. והוא צולל גדול, והוא מעלה חלק. מעניין דבר כזה.
דובר 2: לא, אתה יכול לחשוב על זה כמו שני אנשים הולכים ללמוד. אחד לומד חכמה טיפשית, אבל את החכמה הטיפשית הוא הוציא נפלא. השני הלך ועשה הרבה דבר חזק, צלל במים אדירים, אבל אין לך מה להראות על זה.
דובר 1: כן, זה הדימוי. טוב מאוד.
ולפי אורך הימים – אחרי הרבה זמן השיגו
דובר 1: ולפי אורך הימים… כבר, אבל… ולפי אורך הימים… אחר כך לקח הרבה זמן. ורוב בדיקות וחקירות. נראה כאן שהיו הרבה אנשים שהיה להם הרוח הנכון באמת לרצות לדעת, והיתה כל המערכה על זה. נודע למקצת החכמים דרכי חשבון זה. הוא אומר דבר פשוט, שזה דבר שצריך להסתכל על הדברים, צריך להחזיק הרבה ראש, אחרי הרבה זמן, לאט לאט התרגלו. היו מספיק דורות כדי…