סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור אורח – פסיקתא דרב כהנא, פרשת וזאת הברכה: ברכת התורה, ברכות השבטים, והבעיה התיאולוגית של המלחמה
—
א. פתיחה: סיום התורה ותחילתה מחדש
השיעור נפתח ביום שלאחר שמחת תורה, עם סיום התורה ותחילת קריאתה מחדש. הרעיון המנחה: כל שנה קוראים את התורה מחדש, וזה מחייב לפרש אותה מחדש, לראות אותה מחדש, ולפעול על פיה מחדש. התורה היא לכל הזמנים – אך לא מספיק להצהיר זאת, צריך לפרש, לקנות ולעשות. התוכנית: ללמוד את סוף התורה (וזאת הברכה) ואת תחילתה (בראשית).
—
ב. המדרש המרכזי: ברכת התורה של משה רבנו (פסיקתא דרב כהנא, פרשת וזאת הברכה)
השאלה: מהי ברכת התורה ומה תכליתה?
רבי אלעזר אומר שמשה רבנו, כשפתח ב״וזאת הברכה”, פתח בברכת התורה – שצריך לברך לפני לימוד תורה. הפסוק “וזאת הברכה אשר ברך משה… ויאמר ה׳ מסיני בא” מתפרש כברכת התורה שלפני הלימוד.
נוסח הברכה שמשה בירך: “ברוך ה׳ אשר בחר בתורה הזאת וקידשה ורצה בעושיה.”
הדיוק המכריע: “רצה בעושיה”
הדגש הוא על המילה “עושיה” – לא נאמר “בעמליה” ולא “בהוגיה”, אלא “בעושיה”. הקב״ה אינו רוצה (בעיקר) בעמלי התורה או בהוגי התורה, אלא בעושי התורה – “כגון אלה שעושים את התורה לשמה.”
הבעיה שהמדרש פותר
אדם מישראל אומר: “לא למדתי תורה ולא למדתי חכמה – מה אני? ריקם!” זוהי תחושת הריקנות של מי שחי בעולם בברירת מחדל, חושב שהוא יודע לחיות, ואז מגלה שלא ידע כלום. השאלה: איך אפשר בכלל לברך ברכת התורה? בשביל מה התורה?
התשובה: “כל התורה וכל החכמה – דבר אחד קל הוא”
הקב״ה עונה: “כל התורה וכל החכמה – דבר אחד קל הוא.” כל התורה וכל החכמה הם דבר אחד ופשוט.
ההמשך: “מי שמתיירא ממני ועושה דברי תורה – כל התורה וכל החכמה בליבו, שנאמר ‘ראשית חכמה יראת ה” וכתיב ‘יראת ה׳ היא אוצרו׳.”
פירוש עמוק – לא דרשת מוסר חסידית
לכאורה זה נשמע כדרשת מוסר חסידית: “העיקר להיות ירא שמיים, לא צריך להיות גאון.” אבל הכוונה עמוקה יותר. “תורה” ו״חכמה” הם שני דברים שונים. הרמב״ם מעיד שבחז״ל הרבה פעמים מפרידים ביניהם: תורה = נגלה שבתורה; חכמה = סתרי תורה (מעשה בראשית ומעשה מרכבה). לדעת את כל ההלכה זה עדיין לא להיות חכם.
המשמעות האמיתית: תורה וחכמה עניינן לדעת איך לחיות – לדעת מה אני צריך לעשות בכל רגע נתון. וזה – דבר אחד קל.
“חכמתו מרובה ממעשיו”
הבעיה היא כשאדם עושה את התורה והחכמה גדולות ומסובכות מדי. דוגמה אקטואלית: כולם יושבים בקידוש ונותנים עצות מה הצבא צריך לעשות, מה ביבי צריך לעשות – אבל בקושי יודעים מה הם עצמם צריכים לעשות. זו “חכמתו מרובה ממעשיו” – פטפוט על מה שהיה צריך להיות, בלי יכולת מעשית.
לדעת מה כל אחד בעולם צריך לעשות בכל רגע – זה אכן בלתי אפשרי. אבל זו לא החכמה שהמדרש מדבר עליה. המדרש מדבר על לדעת מה אני צריך לעשות – וזה דבר אחד קל.
הערת צד: לימוד “לעמליה”
יש מקום ללימוד תורה שאינו נוגע ישירות למעשה – כהכנה, כמו רב שעובר על כל הלכות פסח לפני פסח כדי שלא יגיעו לו שאלות מסובכות. זה דבר טוב למי שיש לו זמן. אבל זה בגדר “לעמליה והוגיה”, לא “לעושיה” – ואינו עיקר התורה.
—
ג. יראת שמים כעיקרון מעשי פשוט
המשמעות הפשוטה של “יראת ה׳ היא אוצרו”
לחפש לעשות את מה שנכון, ולא את מה שאני אוהב. זה לא מסובך כלל. כולם יודעים איך לעשות את זה – פשוט לא תמיד עושים. צריך לעמוד על המשמר בכל רגע, לדעת מה צריך לעשות עכשיו ולעשות אותו.
ברכת התורה כברית – “ורצה בעושיה”
“רצה” במובן של נותן את התורה. יש ברית שהקב״ה כורת עם בני אדם (לאו דווקא רק עם יהודים): מי שמקבל על עצמו לעשות את מה שצריך – ידע מה צריך לעשות. זה לא בהכרח נס; אולי זה טבע. אבל זו עובדה. “לדעת מה לעשות” כולל גם לדעת שצריך להתייעץ עם גדול, לפתוח סימן מסוים בשולחן ערוך ולבדוק – גם זה נחשב ידיעה.
—
ד. מה התפקיד שלי? – שיטת רב צדוק הכהן
מקור: צדקת הצדיק (ר׳ צדוק הכהן מלובלין) – בני אדם תמיד רוצים לדעת מה הם צריכים לעשות. התשובה: צריך לעשות את מה שאתה יודע. לכל אחד יש שיטה – זה חושב שצריך רק ללמוד נגלה, זה חושב קבלה, זה תפילה, זה חסד. שיטה שהיא מה שמישהו אחר צריך לעשות – זה “חכמה” בלבד. הקב״ה אומר: התפקיד שלך הוא בדיוק ליישם את השיטה שלך, את מה שאתה משיג כשלמות. במקום לבזבז זמן על ויכוחים “מה אנחנו היינו צריכים להיות” – פשוט לעשות עכשיו.
—
ה. תורה לשמה – הגדרה מעשית
תורה לשמה = ללמוד תורה כדי לדעת מה לעשות. הסימן למי שלמד תורה לשמה: תמיד מגיעים לו בדרך הלימוד (דף יומי, סדר לימוד) דברים רלוונטיים למה שקורה בחייו באותו פרק. זה לא עניין של סגולות או גורל הגר״א – זה עניין של לימוד תורה לשמה.
ר׳ נחמן מברסלב נשאל איך הוא יודע לענות על שאלות – הוא פותח זוהר ומה שכתוב שם זה מה שהוא עונה. זה לא גורל אלא ביטוי של תורה לשמה.
עיקרון: התורה – כל מקום כלול מכל המקומות. גם אם יש פרשה שנראית “שמחה” או “עצובה” בכללות, בפרטיות כל דבר כלול בכל דבר. לכן אין בעיה שפרשת השבוע “לא מתאימה” – מי שמחפש לקבל את התורה יקבל את המסר, לפעמים ברמז.
—
ו. הספקות שלנו – בעיה של יראת שמים, לא של ידע
מה שאנשים קוראים “ספקות” הם בדרך כלל לא ספקות אמיתיים אלא חוסר מוכנות לעשות את מה שנכון – זו בעיית יראת שמים. כמו חייל בצבא: אולי לרמטכ״ל יש ספקות, אבל לחייל אין – תפקידו לעשות מה שאומרים לו. קבלת עול פוטרת מכל הספקות. הטענה “אין לנו רוח הקודש, אין לנו נבואה” היא שטות – כולם למדו מספיק תורה ויש להם מספיק רעיונות, וכל אחד יודע מה צריך לעשות.
—
ז. ברכות משה לשבטים – אחד עשר דרכים למלחמה יהודית
הפסוק “אף חובב עמים”
(דברים ל״ג, ג) – “אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך”. יש פירושים רבים, במדרש ובמפרשי הפשט.
ויכוח בין פשטנים לדרשנים
לפי הפשט, “וזאת הברכה” היא בעיקר ברכות להצלחה במלחמות. שני הנושאים המרכזיים בכל הברכות שבתורה (ברכות יעקב וברכות משה):
1. הצלחת התבואה – גשם, כמו בפרשת “והיה אם שמוע”
2. הצלחה נגד האויבים – הצלחה במלחמה
כל ברכה מסתיימת בהצלחה במלחמה. אחד-עשר השבטים המבורכים הם כ-11 פלוגות בצבא ה׳ ההולכים לכבוש את הארץ ולנהל את מלחמות העתיד – אחד עשר דרכים שונות לנהל מלחמות יהודיות.
—
ח. ראובן – הדרך הפשוטה
“יחי ראובן ואל ימות” – זו דרך פשוטה לחלוטין, ללא חוכמות. ראובן הוא יהודי פשוט שיודע מה הוא מבקש ומקבל. הכפילות “יחי” ו״אל ימות” מבטאת רצון לחיים ממשיים – לא חיי נצח במורשת או בדעות, אלא חיים ממש. ראובן לא מתפלל (לפחות לא מוזכר שמתפלל), הוא עושה מה שצריך ומקבל ברכה. לפי הפשט – שיחזור בשלום מהמלחמה.
—
ט. יהודה – דרך התפילה
יהודה כבר מתפלל לפני שיוצא למלחמה – “שמע ה׳ קול יהודה”. הוא כדוד המלך שתמיד מתפלל. יהודה מתמודד עם יותר אויבים – נחלתו בדרום, נלחם עם אמורים, יבוסים, עמלקים (“העמלק יושב בארץ הנגב”). נחלתו מהגדולות (כמו יוסף), ולכן “ידיו רב לו” ו״עזר מצריו תהיה”.
הבדל מעניין: יהודה פונה לה׳ בגוף שלישי, ורק המילה האחרונה שלו – “תהיה” – היא בנוכח.
—
י. יוסף – מכלכלה למלחמה
אריכות על ארצו, השמיים, הטל והמטר, אבל בסוף מגיע ל״נגחי ראם” – ההצלחה הכלכלית משרתת את ההצלחה המלחמתית (צריך כסף לקנות נשק).
—
יא. לוי – דרך הקודש והאורים ותומים
הקשר בין אורים ותומים למלחמה
לפי ההלכה (נפסק ברמב״ם), אסור לצאת למלחמה בלי אורים ותומים. ייתכן שהסנהדרין יכולים לשמש תחליף, אבל זה “גם במקום זה”. הברכה של לוי שמתחילה ב״תומיך ואוריך” היא הכנה למה שמסתיים ב״מחץ מותניים קמיו” – מהקודש אל הניצחון הצבאי.
“ואומר לאביו ולאמו לא ראיתיו”
מעבר לפירוש הרגיל על קנאות בחטא העגל, זו גם תכונה הנדרשת במלחמה – אנשים שאינם מרחמים.
הכהן משיח מלחמה
המלחמה היהודית בספר דברים מתחילה עם הכהן. אצל פילגש בגבעה לא הצליח להם כי לא שאלו באורים ותומים.
הסתירה בעניין לוי כלוחם
יש סתירה לכאורה: מצד אחד “ברך ה׳ חילו” משמע שלוי הם חיילים לוחמים, ומצד שני כל התורה אומרת שלוי לא לוחם אלא עוסק בעבודת ה׳ וקורבנות. ייתכן שלוי אינו חלק מהמלחמה עצמה אלא עוסק בברכה בלבד.
ייחודיות ברכת לוי
– ברכת לוי היא היחידה שפונה לה׳ בנוכח (“תומיך ואוריך”) – כל שאר הברכות בגוף שלישי או בסתמי.
– ברכת לוי מכילה את ההבטחה המוחלטת ביותר לביעור אויבים: “מותניים ומשנאיו מן יקומון” – שלא כתוב אצל שום שבט אחר. מי שמתחיל מ״תומיך ואוריך”, שם הסיום שלו הוא מוחלט.
—
יב. הדיון הפילוסופי: השפה הדתית מול השפה החילונית במלחמה
ויטגנשטיין על הדת
מובאת דוגמה מתוך חיבורו הקצר של לודוויג ויטגנשטיין *On Religion*. ויטגנשטיין טוען שהוויכוח בין דתיים לאתאיסטים אינו ויכוח נקודתי (אחד אומר X והשני אומר לא-X), אלא ויכוח שבו צד אחד אומר X והשני אומר “אתה משוגע” – מה שמעיד שהוויכוח הוא הרבה יותר יסודי, על עצם האופן שבו העולם נתפס.
הדוגמה: ויטגנשטיין, במלחמת העולם הראשונה, ראה כומר מביא לחם קדוש לחיילים בתעלות. זה נראה לו משוגע – לא שהוא לא מאמין שזה מועיל, אלא שזה פשוט לא נכנס לו לראש. זה לא טעות, זה פשוט עולם אחר.
היישום לברכת לוי
“ישימו קטורה באפך” – הקורבנות מביאים ברכה, ועל ידי כך “מחץ מותניים קמיו”. אם השאלה “האם הקטורת מועילה למלחמה?” מתחילה – אז אין לה תשובה. מי שחי בעולם הזה מבין זאת ולא צריך הסבר, ומי שלא חי בו – אי אפשר להסביר לו.
—
יג. הלב מול המעשה – מה באמת מניע את העולם?
הטענה המרכזית: הלב הוא שמניע את העולם
הטענה שהעולם “עובד על מעשה ולא על לב” היא פשוט אמירה לא נכונה. העולם האנושי תמיד מופעל על ידי לבבות של אנשים. אין שום פעולה בעולם שלא נולדה מרעיון של בן אדם – רעיון המבוסס על מערכת הדעות, האמונות, תפיסת העולם והדיבורים שלו. אין אפשרות אחרת.
גם כשאומרים שמלחמה מוכרעת בטנקים ולא בלבבות – זה נכון ברמה הטקטית, אבל הטנקים עצמם התחילו מהלבבות של המנהיגים, ושל המנהיגים של המנהיגים, “וגבוה מעל גבוה שומר”, עד שמגיעים לשאלה מי שלח את הרעיון ללב המלך – וזה תמיד אלוהים, או מלאכו, או שרו.
אי אפשר לעשות מצוות בלי הבנה
גם מי שמציית – יש לו לפחות הבנה כללית שצריך לעשות מה שאומרים לו, וזה כבר סוג של דעת. אם זה נעשה כ״מתעסק בעלמא” בלי דעת, זה אפילו לא פעולה אנושית, ולא יוצאים בזה ידי חובה.
כל המצביאים הגדולים ידעו שאינם פועלים בכוח עצמם
אף אחד מהמצביאים הגדולים בהיסטוריה לא האמין שהוא עושה דברים בכוח עצמו. גם כשיש הסבר רציונלי – הוא מבוסס על אמונות, על תפיסת עולם, על איך האדם חושב על בני אדם.
המצוות והריטואלים כמנגנון להנעת הלב
כל המצוות, הריטואלים, ההליכה לאורים ותומים, ברכת המלחמה לפני היציאה – כל אלה הם סוגים של “להנחית את הלב” ולגרום לו לפעול נכון יותר. זה לא מיסטיקה – ככה העולם עובד.
תשובה ביום כיפור עוזרת למלחמה
אם מישהו אומר שעושים תשובה ביום כיפור וזה עוזר – זה בוודאי עוזר. זה עושה בני אדם יותר טובים, הם קצת יותר מרחמים על חבריהם, קצת יותר אכפת להם. אין בזה ספק.
מקורות ודוגמאות
– גמרא גיטין – “על תרנגול ותרנגולת חרבה ביתר”: אמירה פואטית שמבטאת רעיון עמוק – שדבר קטן, סיפור, שורה בפיוט, יכול להניע מלחמה שלמה. כמו שאפשר לומר שמלחמת השואה קרתה בגלל שורה בפיוט של שונא ישראל בגרמניה – זה לא ההסבר השלם, אבל זה הסבר נכון.
– בן-גוריון כדוגמה: ראה עצמו כ״גלגול” של יהושע בן נון – קרא את הסיפור וראה שהוא עושה את מה שיהושע עשה. פעל לפי הדפוס שבלבו ובראשו. כך כל אדם פועל לפי הסיפורים שהוא מאמין בהם.
—
יד. כוונת “שמע ישראל” – ייחוד ומלחמה
הכוונה בשמע ישראל ביציאה למלחמה
“שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד” – זה מה שיהודים אומרים כשיוצאים למלחמה. גם הכהן אומר: “שמע ישראל, אתם יוצאים היום למלחמה.”
ה״שמיעה” מגיעה מישמעאל – “שמע” זה ישמעאל, כמו “כשמעתיך” (בראשית יז:כ). כל פעם שאומרים “שמע ישראל” וסיומו “ה׳ אחד”, צריך לכוון שהישמעאל – מבחינת ישמעאל שבעולם ושבלב, שהוא איזושהי שמיעה אלוהית (“שמע ה׳ אל יהודה”, “לישמעאל שמעתיך”) – ישתלב עם הישראל, ואז יכול להיות “ה׳ אחד”.
הייחודים האמיתיים – חיבור בעולמות עליונים
הייחודים שצריך לעשות הם ייחודים באלוהות בעולמות עליונים. לאל יש הופעות שונות וספירות שונות, שבעים שרים שאינם מדברים ביניהם – השר של ישמעאל לא יודע את השפה של השר של ישראל, והשר של עשו וכו׳. הפירוד הזה בין השרים הוא שגורם לבני אדם להילחם. אלה לא אמירות מיסטיות אלא אמירות פשוטות מאוד.
הזוהר – כל האלוהים האחרים משורש קדוש
הזוהר אומר שכל “האלוהים האחרים” הם בעצם משורש קדוש – אבל יש טעות, “קיצוץ בנטיעות”. השאלה הקשה: איך יכול להיות שמישהו בא ורוצח משפחות בשם אלוהים? כמובן שזה לא באמת בשם אלוהים, זה יצר הרע – אבל הם קוראים לעצמם “אל-אקצא” ואי אפשר להתעלם מזה.
חידוש: אי אפשר לומר “שמע ישראל ה׳ אחד” בלי לחשוב על הבעיה הזו – שיש מי שקורא בשם אותו אלוהים ורוצח. הבעיה היא שה״שמע” וה״ישראל” אינם מחוברים – ישמעאל (השמיעה) וישראל אינם מאוחדים. זו לא רק שאלה פוליטית אלא שאלה תיאולוגית עמוקה.
—
טו. אחדות ה׳ כבעיה קיומית בעידן המלחמה
אי-אפשרות לומר “ה׳ אחד” בשלמות בזמן הזה
כשהאויב קורא לעצמו בשם אלוהים – אי אפשר לומר “שמע ישראל ה׳ אחד” בלי לחוש בסתירה. אין תשובה מעשית לאותו חמאסניק כרגע; אם הייתה תשובה – לא הייתה מלחמה.
זהו בדיוק מה שרש״י אומר על הפסוק: כעת ה׳ “אחד” רק בתיאוריה ולא במעשה. לעתיד לבוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד – אבל עכשיו, בזמן הגלות והשבירה, האחדות פגומה.
כל מלך רוצה למלוך – הטוטליות של המונותאיזם
כפי שנאמר בחסידות ובזוהר: “כל המלכים רוצים למלוך” – הכוונה לספירות. כל מי שיש לו תפיסה אלוהית אמיתית, בהכרח רוצה שהיא תשלוט על כל העולם. אם אינו רוצה זאת – לא תפס את אלוהים. הטוטליות הזו היא מהותית.
הזוהר אומר שהמלכות נקראת “כלה” – שמכלה את הכל. זו משמעות התכלת: “אין עוד מלבדו”, אין עוד אלוהים, יש רק אחד. וזה אומר שאין מקום לפשרה אמיתית.
ארץ ישראל כשכינה – ובעיית שני מלכים בכתר אחד
ארץ ישראל היא כינוי לשכינה או השכינה עצמה. השאלה: האם השכינה יכולה לסבול יותר מאחד? התשובה: לא. הגמרא אומרת שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד.
“פתרון שתי המדינות” הוא פתרון יווני-אלילי – כמו חלוקת העולם בין פוסיידון, זאוס והאדס. זה פתרון שיכול לעבוד רק במסגרת פוליתאיסטית. במסגרת מונותאיסטית אמיתית – אין מקום לחלוקה כזו.
חידוד: המונותאיזם עצמו הוא מקור הקונפליקט
אילו היינו מאמינים רק ב״אלוהי ישראל” (אל שבטי-לאומי) ולא באינסוף – לא הייתה לנו בעיה כה חריפה. הייתה רק שאלה של “מי האל החזק יותר”. הבעיה החריפה באמת היא ששני הצדדים מאמינים שיש רק אל אחד – ואל אחד בהגדרה לא יכול להיות שניים.
לפי משמעותה של אחדות האל, אין עבודה זרה בעולם כלל. זהו הצחוק של ישעיהו ותהילים על האלילים – צחוק שנובע מתפיסה מונותאיסטית שאינה נותנת מקום לשום דבר אחר.
—
טז. האחריות היהודית להפצת המונותאיזם
ברגע הראשון שגוי אחד שמע על רעיון אחדות האל – כבר נולדו כל המלחמות שבין ישראל לאדום וישמעאל לאורך ההיסטוריה. מוחמד קיבל את תורתו מיהודי נודד כלשהו. אנחנו אחראים לזה. היו חכמים שחשבו שזה רעיון גרוע – למה לספר לאומות שיש רק אל אחד? שיחשבו שיש עשרים ויעזבו אותנו בשקט.
אבל זה כמו משה שקירב את ערב רב וסבל מכל הבעיות. הציונות עצמה היא מקרה של אוניברסליזם, לא פרטיקולריזם – הרצון להיות בתוך עולם העמים נובע מכך שאכפת לנו מכל העולם.
הרעיון שיש רק אל אחד הוא רעיון הרסני כל עוד בני אדם לא יודעים מה לעשות איתו – ואנחנו כנראה עדיין לא יודעים.
—
יז. עמלק, בלעם, והכלל: אם מתחילים – חייבים לסיים
שני סוגי מלחמות
1. מלחמות שמותר להתחיל גם בלי ודאות של ניצחון מוחלט – “לקנות קצת שקט”.
2. מלחמות שבהן אם אתה מכוון לראש המלך, אתה חייב להצליח – אחרת אתה מת.
לכן התורה אומרת: “כאשר יניח לך מכל אויביך” – אז תטפל בעמלק. כי עמלק (ובלעם חברו) מאמינים בהוויה. “ה׳ נסי – מלחמה לה׳ בעמלק”. “וזרח משעיר למו” – בני עשו קיבלו מאברהם את אותה אמונה.
הבעיה עם בלעם
בלעם אמנם אויב ועובד כוכבים, אבל כנראה האמין בהוויה, באלוהי ישראל. לכן משה באמת פחד ממנו. אי אפשר היה פשוט “לנטרל” אותו – כי אם מנטרלים אותו, המשמעות היא שהוא ניצח (כי יש רק אל אחד). אפשר רק לצרף אותו – שיכיר ש״ברוך ה׳ אלוהי ישראל”, “מה טובו אוהליך יעקב”. אין אמצע.
הכלל: כל מי שמתחיל לטפל בעמלק ולא מסיים – גורם את כל הבעיות שבעולם.
“בשעת המפזרים – כנס”
יש זמן לשתוק כשאי אפשר לנצח, וזה חשוב כמו לצעוק כשכן מנצחים. “כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.”
פרדוקס החמאס והמונותאיזם
באופן פרדוקסלי, חמאס מייצג את אחדות האל טוב יותר מהליברלים – כי הם לוקחים את הטוטליות של המונותאיזם ברצינות (גם אם בצורה מעוותת). אי אפשר לומר על מי שעומד עליך עם סכין שהוא עובד לאותו אלוהים – אפשר לדון תיאורטית אם מסגד הוא עבודה זרה, אבל אי אפשר לומר עליו “ה׳ אחד” במובן המלא.
—
יח. הבעיה של אמונה באל אחד בעולם של ריבוי עמים
הדילמה היסודית
אם כולם עובדים לאותו אל – אפשר לפתור מחלוקות בבית משפט, באו״ם, בדרכי שלום. אבל אם לא מאמינים באותו אלוהים – אי אפשר לדבר, ונשאר רק “או הרוג או נהרג”. זו הדילמה שהיהודים הציבו בפני הרומאים: “או יהודי או צלוב” – דבר שהרומאים לא שמעו מעולם. ובסופו של דבר, היהודים איכשהו לימדו את הצד השני שגם הם יכולים לומר דבר דומה – ובכך אנחנו סובלים.
סיפור צדדי – הלכה ודולרים
ויכוח בין רב משה פיינשטיין לרב אחר האם מותר להכניס דולרים אמריקאיים לשירותים בגלל הכיתוב “In God We Trust”. רב משה טען שהם מתכוונים לישו ולכן אין זה אלוהים אמיתי. הלכו לשאול כומר מקומי, שהסתכל עליהם בתמיהה ואמר שמעולם לא חשב על השאלה. מאחורי הדיון ההלכתי הדק עומדת בעיה אמיתית: כשנוצרים אומרים “God”, האם הם חושבים על שלוש ישויות? אם כן, זה לא בדיוק “God” במובן המונותאיסטי.
הפרדוקס של המונותאיזם
מצד אחד, אי אפשר להאמין ביותר מאל אחד – כמעט כולם בעולם המערבי כבר הגיעו למסקנה הזו. מצד שני, גם אי אפשר באמת להאמין באל אחד – כי אל אחד הוא אלוהים של כל באי עולם, ויש תועים ושוגגים, אבל הוא צריך להיות האל שלהם גם כן. יש אלוהים אחד ויש הרבה אנשים – זו הבעיה היסודית של התיאולוגיה העתיקה.
הארץ כשכינה – רמז קבלי
בספרי קבלה, “ארץ” היא כינוי לשכינה. השאלה היא אם יש רק שכינה אחת. אפשר לפלפל בקבלה על רחל ולאה, אבל בסופו של דבר צריכה להיות אחת. הכוונה של “ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד” – לפי סידור הרש״ש – היא שרחל ולאה הן אחד.
תפילה על ישמעאל
צריך להתפלל על ישמעאל שיחזור בתשובה. כמובן שזו “פנטזיה” – בפועל, חלק מהתשובה אולי כולל שימות, אין ברירה. אבל אם כבר מתפללים, צריך להתפלל שגם אנחנו וגם הם נדע איך להאמין באל אחד באמת. הכוונה צריכה להיות “שמע ישמעאל, ישמעאל ישראל – ה׳ אחד” – כתפילה שיהיה שם אחד, ומזה ייצא “והיה ה׳ למלך על כל הארץ” מאליו.
—
יט. פירוש רש״י על בראשית – “כח מעשיו הגיד לעמו”
השאלה הפשוטה
רש״י הראשון על התורה מביא את המדרש שהתורה התחילה מבראשית כדי שאם יאמרו אומות העולם “ליסטים אתם” – יש תשובה: “כח מעשיו הגיד לעמו”. אבל שאלה פשוטה: זה לא עזר! כל הטענות של “ליסטים אתם” לא נפתרו בגלל שכתבו את התורה.
התשובה: פרופגנדה לצורכי פנים
כמו כל פרופגנדה, זה נועד לצורכי פנים, לא לצורכי חוץ. לא בשביל לשכנע את הגויים, אלא בשביל לשכנע אותנו.
—
כ. “הגוי אשר בקרבך” – שאלות כפרניות כחלק מהתורה
עיקרון כללי בחז״ל
בחז״ל ובפסוקים מצוטטות טענות כפרניות מפי הגויים: “למה יאמרו הגויים איה אלוהיכם” – אף יהודי לא שאל את זה, רק גויים שואלים דברים כאלה. חב״ד טבעו את הביטוי “הגוי אשר בקרבך” – שבתוך כל אחד יש “גוי” ששואל את השאלות הללו.
תובנה עמוקה
העובדה שיש בעולם בני אדם אחרים שאומרים משהו, פירושה שגם אני אומר את זה קצת. אנחנו חיים בעולם של בני אדם, ואי אפשר להתעלם – זה חלק ממני. חכמים כל הזמן מניחים שאלות של גויים בתוך התורה שלהם: “פעם פגשתי גוי והוא אמר לי…” – זו דרך להכניס את הקולות האלה פנימה.
—
כא. האם אפשר להאמין באמת כשיש שאלות לגיטימיות בעולם?
שאלות הגויים כשאלות אמיתיות
גויים ששואלים שאלות קשות – כמו “למה אלוהים נתן לכם את הארץ?” – שואלים שאלות טובות. אסור לדחות אותן ב״קש” (דחייה שטחית). צריך לחפש תשובה אמיתית.
המחשבה כפועלת בעולם – “ולא ימס את לבב אחיו כלבבו”
בפרשת השבים ממערכי מלחמה כתוב “מי האיש הירא ורך הלבב” – ולא כתוב שהוא *אומר* משהו מייאש, אלא עצם נוכחותו ממיסה את לב אחיו. הרעיון האמיתי: תקשורת אנושית יסודית יותר ממילים. מחשבות שקיימות בעולם – גם אם לא נאמרות – פועלות ומעצבות את העולם האנושי. מספיק שבן אדם אחד חושב שאלה, והיא כבר קיימת בעולם.
המבט החיצוני כמחדד אמת פנימית
משל מחיי הנישואין: כשיש ריב עם אשתי, היא אומרת “תחשוב מה זר היה אומר אם היה רואה אותך צועק על מזלג.” התשובה “מזל שאין פה מישהו” היא תשובה לא נכונה – כי הבעיה אינה הנוכחות של הזר, אלא שבעיניים חיצוניות זה באמת נראה משוגע, וזה מגלה שאולי זה *באמת* משוגע.
כך גם עם אמונה: אי אפשר להאמין בכנות במשהו שאי אפשר להסביר לגוי. לא שהגוי חייב להסכים – אבל שזה לפחות לא ייראה משוגע בעיניו. כרגע, כשאנחנו אומרים “אלוהים נתן לנו” – זה נשמע משוגע לאוזן חיצונית, וזה צריך להטריד אותנו.
אי אפשר להאמין כשיש אתאיסט בעולם
ניסוח קיצוני ומכוון: “אני לא יכול להאמין באלוהים כל עוד יש אתאיסט אחד בעולם.” לא בגלל שאני קורא את טענותיו באינטרנט, אלא בגלל שעצם קיומו של מי שלא מקבל את הרעיון – אומר שהרעיון לא מקובל באופן אוניברסלי.
“כח מעשיו הגיד להם” – המשמעות העמוקה
זו המשמעות העמוקה של רש״י בתחילת בראשית: למה התורה מתחילה מבראשית ולא מ״החודש הזה לכם”? כי התשובה לשאלה “למה אתה בארץ הזאת” חייבת לחזור למעשה בראשית. היא חייבת להיות תשובה אוניברסלית – תשובה שכל גוי יכול לקבל, ולפני כן – תשובה שמשכנעת את עצמנו. והשכנוע העצמי אינו יכול להיות דבר פרטי.
משל נוסף: חבר אמר פעם שאסור לומר שום “לומדוס” שאשתך לא הייתה מסכימה איתו – כי זה אומר שאתה מקשקש. אם צריך, תשב שעות, תסביר לה את כל הסוגיה, ואז תגיד את הפירוש. כך גם באמונה – אם אי אפשר להסביר את זה למי שמחוץ למעגל, זה סימן שמשהו לא עובד.
—
כב. המלכים שמתו – קנאות דתית כבעיה
המלכים שמתו בעולם התוהו (מקבלה) היו צדיקים גדולים מאוד – אמרו “ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד, רק אלוהים.” אבל הם היו מדי אדוקים – זו קנאות דתית, פנאטיות דתית, וזה לא טוב. הם אמרו “רק אני ולא אתה” – וזו בדיוק הבעיה של המקדש האחד שאמור לאחד אבל בפועל מפלג.
—
כג. וורט הסלונים – “אל אדון על כל המעשים”
יש הרבה קושיות בעולם, והתשובה לכולן היא “אל אדון על כל המעשים.” זה לא עונה על שום שאלה ספציפית, אבל זה מנכיח מדרגה שמעל כל השאלות. אחר כך אפשר להתחיל לטפל בפרטים – אבל הבעיה היא שכל אחד צועק את הכלל וחושב שהפרט שלו הוא הכלל. זו במשפט אחד כל הבעיה.
—
כד. סיום – תפילה ולא תשובה
אין תשובה סגורה. יש רק תפילה שנתחיל להבין איך זה עובד – ביחסים בינינו, ביני לבין אשתי, ואולי בהמשך גם בין ישראל לישמעאל. אמונה אמיתית חייבת להיות כזו שניתן להסביר אותה באופן אוניברסלי – לא רק כטיעון כלפי חוץ, אלא כתנאי לכנות פנימית. כל עוד הגויים שומעים את טענותינו כ״סתימת פה”, אנחנו עצמנו לא מבינים את משמעות בריאת העולם.
—
מקורות מרכזיים שנזכרו בשיעור
– פסיקתא דרב כהנא, פרשת וזאת הברכה – ברכת התורה של משה
– רמב״ם – הבחנה בין תורה לחכמה; הלכת אורים ותומים כתנאי ליציאה למלחמה
– צדקת הצדיק (ר׳ צדוק הכהן מלובלין) – עשה מה שאתה יודע
– ר׳ נחמן מברסלב – תורה לשמה ופתיחת הזוהר
– רש״י – על “ה׳ אחד” (לעתיד לבוא); על בראשית א:א (“כח מעשיו הגיד לעמו”)
– רמב״ן – פירוש היסטורי לבראשית
– זוהר – כל האלוהים האחרים משורש קדוש; מלכות=כלה=מכלה; כל המלכים רוצים למלוך
– סידור הרש״ש – ייחוד רחל ולאה
– לודוויג ויטגנשטיין, *On Religion* – הוויכוח הדתי כוויכוח יסודי
– גמרא גיטין – “על תרנגול ותרנגולת חרבה ביתר”
– פסוקים: דברים ל״ג (ברכות משה); בראשית יז:כ (“כשמעתיך”); דברים כ (השבים ממערכי מלחמה); דברים כה:יט (“כאשר יניח לך”); ישעיהו ותהילים (לעג לאלילים)
– קבלה – המלכים שמתו בעולם התוהו
– וורט סלונים – “אל אדון על כל המעשים”
תמלול מלא 📝
כל התורה וכל החכמה – דבר אחד קל הוא: ברכת התורה של משה רבנו ומשמעות “רצה בעושיה”
פתיחה: התחלה מחדש לאחר שמחת תורה
אה, טוב, כן, שנייה, אתם לא שומעים נכון. איפה ה… איך אני עושה אמניות? אה, אוקיי, עכשיו אתם שומעים נכון? כן, כן, עשיתי אמניות, כן. זה עובד? אוקיי. כן. הכל טוב, לא הכל טוב, אבל לפי כל השיטות שהכל טוב.
אוקיי, אני כתבתי נושא, הנושא שלי זה – אני לא בטוח, אמרו שראוי לדבר משהו בקשר למצב וקשה לי עם דרישות כאלה אז אני אמרתי שנגיע לזה אבל אני אמרתי שאנחנו יום אחרי או יומיים אחרי שמחת תורה ואנחנו התחלנו ללמוד את התורה מחדש. אז כנראה שזה מה שצריך לעשות – להתחיל ללמוד את התורה מחדש.
יש הרבה מדרגות בתורה, הרבה תורות. כל שנה אנחנו קוראים אותה מחדש, זה אומר שצריך לפרש אותה מחדש ולראות אותה מחדש, ושזה אומר גם שזה צריך לפעול מחדש. אני צריך להקריא, אז התוכנית שלי זה פשוט ללמוד קצת את התורה של מה שסיימנו בסוף התורה, ומה שאנחנו מתחילים בתחילת התורה בבראשית.
ואני מאמין שהתורה היא בשביל כל הזמנים, כן? אבל זה לא מספיק להגיד את זה, כי צריך לפרש את זה ולקנות את זה ולעשות את זה, כן? אבל אני חושב שזאת דרך טובה. וזה גם מקל עליי, כי אני לא צריך לדעת את הפתרון לשום דבר, כן? רק לומד את פרשת השבוע, כן?
המדרש: פסיקתא דרב כהנא על וזאת הברכה
כן, כתוב, אני צריך למצוא את זה עכשיו, רציתי משהו אחר, בפסיקתא של וזאת הברכה, אני הקראתי אתמול. כן, יש שאלות, אתם יכולים. כתוב משהו כזה, אני לא מוצא את זה בפנים, שנייה.
כן, כתוב ככה, שזה כמו תמיד קולץ׳ אני מבין, יש לי פירוש: קשיות בתורה או בעיות של התורה הן גם בעיות של המציאות, כן. ולכן כאשר אומרים שקשה ללמוד את התורה זה אותו דבר כמו להגיד קשה לחיות או קשה לעשות את התורה, כן.
ברכת התורה של משה רבנו
רבי אלעזר אומר שמשה רבנו כשהוא התחיל את וזאת הברכה שלו הוא פתח בברכה, שזה ברכות התורה – צריך לפתוח בברכה לפני שלומדים תורה. הוא אומר, אני אגיד לכם מה הנוסח של ברכה שאת דודי שמשה בירך. זה לא הנוסח שלנו, יכול להיות שהיה פעם נוסח כזה, או שאומר שרק משה בירך ככה, אני לא יודע.
הוא אומר, ברוך ה׳ אשר בחר בתורה הזאת וקידשה ורצה בעושיה. עד כאן לשון ברכות התורה של משה. אומר שמשה כשהוא מברך לפני התורה, וכנראה שזה פרשנות לפסוק. נראה שזה בעצם, הוא מפרש את הפסוק, וזה וישא ברוך השם בירך משה, ויאמר ה׳ מסיני בא – זה בעצם ברכת התורה שלפניה. ופה כתוב, והוא מנסח את זה בלשון ברכה, פה כתוב ברוך אשר בחר בתורה וקידשה ורצה בעושיה.
הדיוק: “רצה בעושיה” – לא בעמליה ולא בהוגיה
ואז הוא מפרש את עצמו. למה אני אומר שהוא אומר שרצה בעושיה? הוא אומר לא אמר בעמליה ולא בהוגין בה. לא כתוב שהשם רוצה בעמלי התורה, לא בעמלי התורה, מאוד אנטי כזה, ולא בהוגי התורה, אלא בעושי התורה. כגון אלה שעושים את התורה לשמה. הוא לא מסביר אני צריך להסביר למה הוא מתכוון.
הבעיה שהמדרש פותר
אבל הוא אומר, אני אסביר לך למה אני מתכוון, הוא נותן לך בעיה – מה הוורט שלו של רבי אלעזר שמדבר פה, מה הוא פותר פה בעצם.
הוא אומר, כגון אדם מישראל מגיע יהודי, ואומר לא למדתי תורה ולא למדתי חכמה, מה אני ריקם, אני איש ריקם. וזו צורה אחרת להגיד של מה שאנחנו אומרים, אנחנו כן למדנו תורה אבל זה לא מעיל לנו, אז לא למדתי תורה ולא למדתי חכמה, ומה אני ריקם? אני חי בעולם ולפעמים חיים בעולם כזה ברירת מחדל וחושבים שיודעים איך לחיות, ואז מגלים שלא ידענו בעצם כלום.
אז הוא אומר, אני ריקם, אז יש לי בעיה, כאילו, איך אני יכול לברך ברכת התורה? בשביל מה התורה? זה סוג של הקדמה לתורה, ברכת התורה.
התשובה: “כל התורה וכל החכמה – דבר אחד קל הוא”
אז הוא עונה, הוא עונה ככה, הוא עונה בשם השם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, ככה, ואני חושב שאם היה לי פעם סיסמה לבית ספר אדרי שלי, אני אכתוב את זה על הסיסמה: כל התורה וכל החכמה וכל החכמה דבר אחד קל הוא. זהו. מה אתם, זה, כל התורה וכל החכמה דבר אחד קל הוא. זה דבר אחד וקל, פשוט.
והוא גם את זה מסביר, הוא אומר מה אני מתכוון, זה סיסמה, עד כאן הסיסמה. זה התשובה. אם יהודי שואל, אם אדם מישראל שואל, אני לא יודע תורה ולא יודע חכמה, אז מה אני, איך אני אחיה? אז אני אומר לו, מה אתה משגע? מי סיפר לך שיש תורה גדולה? אנחנו הגענו לסף התורה, כן, או שזה, פתילת התורה, ברכת התורה שלפניה, אומרים לך, זה סתם שטויות שסיפרו לך, אין תורה גדולה, לא צריך ללמוד את כל השס, לא כתוב להוגים בה ולעמליה, זה אולי יפה, אבל זה לא רצה בעמליה, אלא רצה בעושיה, וכל התורה וכל החכמה, כן, יש פה תורה וחכמה, הם כולם דבר אחד קל.
המשך המדרש: יראת ה׳ היא אוצרו
ומה, איך אתה, אז הוא שואל, מה אתה מתכוון, מה אני אעשה? אומר השם ככה, מי שמתיירא ממני ועושה דברי תורה, כל התורה וכל החכמה בליבו, שנאמר ראשית חכמה יראת אדוני וכתיב יראת אדוני היא אוצרו.
הפירוש האמיתי – לא דרשת מוסר חסידית
אוקיי, אז זה נשמע, עכשיו הסיום נשמע שהוא העביר אותנו לדרשת מוסר, כזה שיטה חסידית, העיקר שתהיה ירא שמיים, תעשה את התורה, ואז כביכול זה נחשב, כן, כמו שזה התירוצים על כל בעלי המוסר או האדמורים האמרצים, שאומרים שהמדרש הזה מטרץ אותם, כי לא כתוב בו למלא, לא צריך להיות גאון גדול וזה, צריך רק לעשות, ומי שירא השם ועושה, הוא עושה, נעניין, ולוקח לולב, ויושב בסוכה, וכולי. אז הוא כביכול, כאילו, כן, זה כזה כאילו, כאילו עבד אבודה זרה, והוא גם כאילו גאון, כן? אז כל הכאילו עבד אבודה זרה, יש לו כפרה על ידי הכאילו גאונים.
אבל מה שהוא באמת אומר, זה משהו אחר. אני חושב שהוא אומר משהו פשוט, ואני אסביר מה שאני חושב שהוא אומר.
תורה וחכמה – שני דברים שונים
הוא אומר כזה, יש תורה, יש חכמה, והוא כולל את החכמה, שזה מאוד מעניין. הרמב״ם מעיד שהרבה פעמים בחז״ל יש תורה וחכמה והם לא אותו דבר, כי תורה, הרמב״ם מפרש ככה, תורה זה נגלה שבתורה וחכמה זה סתרי תורה. כלומר, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ולכן מפרידים את זה הרבה פעמים בחז״ל. לדייק לך שלדעת את כל ההלכה זה עדיין לא להיות חכם. להיות חכם, או אפשר להגיד אפילו תלמיד חכם, זה כנראה קשור גם להיות חכם. יכול להיות שזה כלול בתורה, וזה נקרא סודות התורה, ולכן מפרידים את זה, כי זה לא פשוט, לא פשט התורה.
התורה והחכמה עניינן לדעת איך לחיות
ועכשיו יש לנו בעיה, התורה וגם החכמה, גם החכמה, היא לא, כולם יודעים את זה, היא לא לדעת לספור כמה מסמרים יש במגדלים, ולא לספור כמה אטומים יש בלא יודע מה, אלא לדעת איך לחיות, זה נקרא לחיות, זה נקרא חכמה וזה נקרא תורה, כן?
ויש בעיה, כי נדמה לנו שזה מאוד מסובך. במילים אחרות, אני לא יודע, כן? וזה נקרא חכמתו מרובה ממעשיו, בעצם, הבעיה הזאת, הטענה הזאת.
דוגמה אקטואלית: “חכמתו מרובה ממעשיו”
כי אני יושב פה, ואני, כן, אתמול ישבתי בזה, וכולם יש להם רעיונות, עצות, מה הצבא צריך לעשות. אני אמרתי להם שממש חבל שיושבים פה בקידוש ומדברים את זה, זה הרי פיקוח נפש, יקחו מטוס ויגידו לביבי מה לעשות, הרי יש לו ארצות טובות, כן? אה, אז אתה סתם מפטפט.
אז זה נקרא חכמתו מרובה ממעשיו. אתה סתם מדבר מה היה צריך להיות, אילו אני הייתי ראש ממשלה, היה יכול להיות לי רעיון. למי זה מעניין? אולי זה מעניין, אולי יש לך קו, תשלח לו את העצות, אולי הוא ישקול את זה, אני לא יודע. אבל אם לא, אז זה נקרא שאתה עושה את החכמה גדולה מדי, אתה עושה את התורה גדולה מדי וקשה מדי, בגלל שזה באמת מאוד קשה לדעת מה כל אחד בעולם צריך לעשות בכל רגע, כן?
כן, אני יכול להיות מאוד חכם אבל לדעת מה ביבי צריך לעשות, אני בקושי יודע מה אני בעצמי צריך לעשות, מה הוא צריך לעשות ומה החמאס צריך לענות, ואני שואל, צריך גם להיכנס לראש של כל הרשעים וכל המשוגעים שבעולם, זו עבודה מאוד גדולה. וזה באמת בלתי אפשרי, יכול להיות שיש כזאת חכמה, אני לא יודע, אבל זו לא החכמה שמדברים עליה פה, כן.
לימוד “לעמליה” כהכנה
וזה נקרא לעמליה, כן, אולי יש כזה עניין, צריך לעשות הכנה, אני חושב שזה בתור הכנה, כן, כמו שהיה פעם רב שהוא אמר שהוא כל פסח, לפני פסח, הוא עובר על כל הלכות פסח, כי הוא מקווה שככה הוא מקיים את, לצאת ידי חובת כל השאלות, שלא יגיעו לו שאלות מסובכות. אז לפעמים הוא אמר שיש סימן בשולחן ערוך שהוא סימן מסובך כזה של רוב ותרובות ומי את ולך, כל מיני סיבוכים, והסימן הזה יש לו את הערומות שאף פעם לא פותחים אותו. אז השם מזמין לרבנים שאלות מסובכות כדי שיפתחו את אותו סימן.
אז הוא אומר, אני כבר מקדים רפואה למכה, את זה, בשביל שאני לא אצטרך להשתמש בזה. אז זה כזה סוג של תירוץ ללמוד דברים שלא נוגעים למעשה, או שהם מבחינת לעמליה והוגיה ולא מבחינת לעושים בה. אבל זה בסדר, בסדר, זה יכול להיות שמי שיש לו זמן, זה דבר טוב לעשות עם הזמן שלך.
העיקר: לדעת מה אני צריך לעשות
אבל בשביל מה שנקרא תורה באמת, מה שנקרא כל התורה וכל החכמה, דבר אחד קל הוא, זה נקרא לדעת מה אני צריך לעשות בכל רגע נתון, או בכל שנה, אני יודע, בכל עשור, זה מספיק גם. ובשביל לדעת את זה זה לא מסובך זה דבר אחד קל בסך הכל אתה צריך
יראת שמים כעיקרון מעשי ותורה לשמה
יראת ה׳ – לעשות את מה שנכון, לא את מה שאני אוהב
יראת השם היא אוצרו. בסך הכל, יראת השם, הכוונה היא לחפש לעשות את מה שנכון, ולא לחפש לעשות את מה שאני אוהב, כן? זה הכי פשוט. לא משהו מסובך. זה מסובך? לא, זה לא מסובך. אנחנו לא תמיד עושים את זה, אבל זה לא מסובך. אנחנו כולנו יודעים איך לעשות את זה אפילו.
יש כל מיני דרשות מוסר, איך לפעול בלי נגיעות, זה לא מסובך לפעול בלי נגיעות. פשוט לא עושים את זה, אבל זה מאוד פשוט. בכלל לא מסובך. צריך לעמוד על המשמר, כן, זה משהו שזה כזה של כל רגע, של לדעת מה אני צריך לעשות עכשיו ולעשות אותו.
ברכת התורה – הברית שהקב״ה כורת עם מי שמקבל את התורה
ועל זה אומר המדרש, אתה, וזה בעצם הברית שהשם כורת עם מי שמקבל את התורה, כן, זה נקרא ברכת התורה, אשר בחר בנו ונתן לנו תורה ורצה בעושיה. מה הכוונה רצה בעושיה? כנראה שהמדרש מפרש, רצה במובן של נותן את התורה, כן?
יש ברית שהשם כורת עם העולם, כן? אני לא חושב רק עם יהודים אפילו, אבל הוא כורת עם בני אדם, שמי שמקבל על עצמו לעשות את מה שהוא צריך, הוא ידע את מה שהוא צריך לעשות. זה נס כזה, לא יודע אם זה נס, יכול להיות שזה טבע, אני לא יודע, לא משנה. אבל זו עובדה שככה זה עובד.
הידיעה כוללת גם התייעצות ובדיקה
אם אתה לא יודע, בסדר, אז אתה יודע שעכשיו אתה צריך להתייעץ עם מישהו גדול ממך, עכשיו אתה צריך לפתוח ספר, לחפש מה ההלכה. זה הרי הכל כלול, אני לא אומר שצריך להיות איזה כזה נס שפתאום ייכנס לך ללב מה שאתה צריך לעשות. יכול להיות שייכנס לך ללב שאתה צריך לפתוח סימן מסוים בשולחן ערוך ולבדוק, בסדר? זה גם נחשב שאתה יודע מה לעשות.
אבל הכוונה היא שאתה אף פעם לא, הבלבול שלנו והבלבול של כל הבני אדם שאומרים, כן, יש הרבה מדרשים שאתם מדברים על הבעיה הזאת, שהתורה היא מידי גדולה ואף אחד לא יודע מה לעשות איתה, ולכן אנחנו לא בכלל רצה השם, אנחנו לא יכולים לברך את הברכה הזאת, אולי בגלל זה אנחנו לא מברכים אותה, לא יודע, יש לנו נוסח אחר למרכזת האלה, אבל הנוסח שלנו אומר שרבנו ורצה בעושיה.
מה התפקיד שלי? – שיטת רב צדוק הכהן
ושזה אומר שמי שמקבל על עצמו לעשות את מה שהוא צריך לעשות, ידע מה צריך לעשות. וזו גם התשובה לשאלה, אני ראיתי גם ראיתי בצדקת הצדיק של רב צדוק הכהן, שמגדיר ככה, בני אדם תמיד צריכים לדעת, רוצים לדעת מה הם צריכים לעשות. התשובה היא שאתה צריך לעשות מה שאתה יודע.
לכל אחד יש שיטה – ליישם את השיטה שלך
כלומר, כל אחד, יש לו שיטה אחרת, זה חושב שמה שצריך לעשות זה רק ללמוד נגלה, וזה חושב שצריך לעשות קבלה, וזה חושב שצריך רק להתפלל, וזה חושב שצריך לשאת את כולם. ולכל אחד יש שיטה, וזה מאוד יפה שלכל אחד יש שיטה. אבל שיטה שהיא מה שמישהו אחר צריך לעשות, או מה היה צריך תיאורטית לעשות, זה נקרא חוכמה.
בן אדם יש לו שיטה, כלומר יש לי איזושהי הבנה, יש לי איזושהי תפיסה של איך העולם, איך התורה, איך אני. זה אומר, זה במילים אחרות, השם אומר לך, אתה רוצה לדעת מה התפקיד שלך? כן, התפקיד שלך זה בדיוק ליישם את השיטה שלך. את מה שאתה משיג, זה מה שאתה חושב שזה שלמות, כן. אתה חושב ששלמות זה להיות איש כזה? אז תהיה, כן.
במקום הזה מבזבזים את הזמן על ויכוחים, מה אני, אפילו מה אנחנו היינו צריכים להיות, מה זה משנה מה אנחנו היינו צריכים להיות. תעשה את זה עכשיו ואז גם תדע.
הידע לא חסר לנו – צריך רק לעשות
האמת שזה לא חסר לנו ידע, אני לא מדבר פה על עמי הארץ בכלל, אבל גם עמי הארץ, כאילו באופן כללי כל אחד יודע מה זה משהו שצריך לעשות, זה לא כזה מסובך. ואם לא, אז שישאל את מי שכן יודע ויעשה את זה, זה יחסית פשוט.
תורה לשמה – הגדרה מעשית
אז זה העניין של ברכות התורה שלפניה, אבל לכן אני חושב, מה אני אומר, זה, אתה יודע, וורט אחד, אבל לכן אני חושב, יש כזה סיפור שמספרים, או וורט, אני לא יודע למי זה מיוחס, שיש סימן למי שלמד תורה לשמה, שמי שלמד תורה לשמה, אז תמיד מגיעים לו בדרך הלימוד, יש לו סדר לימוד, בדף היומי, לך תדע מה, אז נכנס לו לסדר משהו שרלוונטי לאותו פרק, לאותו פרשה, לאותו עניין הדיוק, ממה שקורה, כן?
אני חושב שזה, לא יודע למי זה מיוחס, לעבור את הזה, אבל אני חושב שזה בדיוק ההגדרה של תורה לשמה, כן? זה מה שכתוב פה במדרש. אתה צריך לעשות את התורה לשמה. תורה לשמה, כן, אז יכול להיות שזה נכנס למשנה של אלמנס לקיים, אלמנס לאסוף, אלמנס ללמד, לא משנה איך בדיוק, אבל זה נקרא תורה לשמה, או כמו שאחרים מפרשים, לשמה, ששמת תורה, כלומר להורות לאדם מה לעשות. ותורה לשמה זה שאתה לומד את זה בשביל לדעת מה לעשות.
הספקות שלנו – בעיה של יראת שמים, לא של ידע
כלומר, זה לא שיש לי ספקות מה לעשות. הספקות, מה שבדרך כלל אנשים קוראים ספקות, זה ספקות שאנחנו לא מוכנים לעשות את מה שנכון. ואז ספקות זה לא הבעיה שלך, הבעיה שלך זה יראת שמיים. כן? ברגע שאתה חייל ואתה, לכן קבלת עול היא פוטרת את כל חייל שמגיע למיון של הצבא. יכול להיות שהיו לו הרבה ספקות, ויכול להיות שלרמטכ״ל יש הרבה ספקות של מה לעשות, אבל לחייל אין ספקות. התפקיד שלו זה לעשות מה שאומרים לו.
כולם אומרים אין לנו רוח הקודש, אין לנו נבואה, אנחנו לא יודעים מה צריך לעשות, וזה שטויות, יש לנו כן נבואה. אף אחד לא… כולם למדו מספיק תורה ויש להם מספיק רעיונות תיאולוגיים ופילוסופיים וחסידים ומוסריים, ולך תדע מה עוד וכל אחד יודע מה צריך לעשות.
זמן לבירור ועיון
סך הכל אנחנו מתבלבלים כי אולי צריך לעשות משהו אחר, אוקיי, אז אפשר לקבוע זמן ועכשיו לחשוב אם, ויש גם מצווה, כן, לעשות בירור, לעשות עיון, אם מה שאנחנו עושים זה הדבר הנכון ונעיין ונביא את כל הצעדים ונעשה, איך קוראים לזה, סיעור מוחות כזה, כן, ואז נראה אם אנחנו עושים את הדבר הנכון.
התורה – כל מקום כלול מכל המקומות
אבל אני חושב שהנקודה הזאת היא באמת הפתרון, זה הסוד של התורה, זה נקרא תורה לשמה וזה הפתיחה ואז כאילו אתה אומר אבל עכשיו יש לי בעיה כי הרי עכשיו פרשת פרשית ועכשיו סמיכה סטוירא ומה הקשר בין סמיכה סטוירא למצב הנוכחי וזה סוג של שאלה מוזרה כי סמיכה סטוירא זה בדיוק מה שזה אומר לך וכל פרשת השבוע זה מי שלומד במילים אחרות מי שניגש לתורה בתור כן.
יש עוד פעם אפשר לספר את זה בתור כאילו סגולות כן יש יש גורל הגר״א, יש כל מיני, כן, רבי נחמן מברסלב אמר, איך הוא יודע לענות על שאלות? הוא פותח זוהר, ומה שכתוב שם זה מה שהוא עונה. וזה לא עניין של לעשות גורל כזה, זה עניין של ללמוד תורה לשמה.
ובאמת, אפשר לחשוב, הרי התורה היא, אפשר גם להגדיר ככה, התורה היא, כל מקום זה כלול מכל המקומות, כן? זה שיש פרשה שמחה ופרשה עצובה, זה הרי רק בכללות, אבל בפרטיות יש תמיד כל דבר כלול מכל דבר. ולכן, אז אתה שואל, אבל זה לא העיקר, מה אכפת לך? אתה הרי לא מחפש עכשיו להיות חכם, אתה מחפש לקבל את התורה. ואז אתה תקבל את זה בדרך רמז, לפעמים זה ברמז, שיהיה, מה זה משנה.
מעבר לפרשת “וזאת הברכה” – ברכות משה
אז זה, טוב, זה כבר דרשה. רציתי להגיד שאם קוראים, אז מה, אוקיי, עכשיו להמשיך בפרשה. אם ממשיכים בפרשה, מה ברכתו העיר? כן, זה הסגנון המדרשי של מה ברכתו העיר של משה. ואז הוא אומר ככה, משה אומר, אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך. יש הרבה פירושים בפסוק הזה, גם במדרש וגם במפרשי הפשט.
ויכוח בין פשטנים לדרשנים – מהות ברכות “וזאת הברכה”
באופן כללי, יש פה סוג של ויכוח, שזה מעניין, ואם קוראים את זה לפי התיאוריה של מה שאמרתי, אז רואים שזה לא בדיוק ויכוח. אבל יש סוג של ויכוח בין הפשטנים, או אולי בין העולם הזה, שהוא עולם של הפשט, לבין הדרשנים בפירוש כל ברכות התורה, ובמיוחד הברכות של וזאת הברכה.
שזה, שלפי הפשט, וככה אני גם כתבתי סוג של קצת פירוש על וזאת הברכה, וכך כתבתי, מי שקורא את הפשט רואה שוזאת הברכה זה פחות או יותר ברכות להצלחה במלחמות, כן? אפשר להגיד גם על הנחלה, גם על התבואה וכו׳, אבל כמעט כל פעם, אם שמים לב, זה מעניין.
שני הנושאים המרכזיים בברכות התורה
כאילו, יש באופן כללי שני נושאים בוזאת הברכה וגם בשאר הברכות שבתורה, כן? גם בברכות של יעקב וגם בברכות של משה, פחות או יותר זה הנושאים שזה סובב אליהם. אחד זה ההצלחה של התבואה, כן? הגשם ומה שכתוב בוהיה אם שמוע בעיקר, והשני זה ההצלחה נגד האויבים, נגד כל הבעיות.
ואם קוראים בוזאת הברכה רואים שזה תמיד מגיע, זה תמיד מסתיים בהצלחה במלחמה, כן? זה מתחיל מכל מיני מקומות, כן?
דוגמאות מהברכות – כולן מסתיימות בהצלחה במלחמה
לפעמים זה פסוק קצר, כמו ראובן, כן? זה רק מדבר על מלחמה, לפי הפשט, יחי ראובן ואל ימות, כן? ושיחזור בשלום, כן? ויהי מתיו מספר שיחזור בשלום גם מהמלחמה.
ואם יש ברכות אחרות, כמו יוסף, שיש אריכות גדולה על ארצו והשמיים והטל והמטר, בסוף זה מגיע לבכורי שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ. לפי הפשט, הכוונה היא, בגלל שיש לו הרבה כסף, כן? כן, כולם יודעים שההצלחה המלחמתית תלויה גם בהצלחה אקונומית, כן? אם יש לך מספיק כסף, אתה צריך לקנות נשק, ואז במלחמה, כן?
אז באיזשהו מובן, לפי הפשט, המטרה של כל הברכות האלה זה ההצלחה במלחמה, כן?
גם לוי, מאוד מעניין, גם לוי שמתחיל מדברים מאוד מרוממים של תומיך ואוריך לאיש חסידך והאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, בעצם, לפי הפירוש הזה, זה סוג של הכנה, כן? זה אומר, במילים אחרות, אם יש פה עשרה שבטים או אחד עשרה שבטים, אז בעצם זה 11 פלוגות בצבא של צבאות השם שהולכים פה לכבוש את הארץ ולעשות את כל המלחמות של העתיד, כן? ויש פה 11 דרכים או 10 דרכים.
ברכות השבטים כאסטרטגיות מלחמה יהודיות
אחד עשרה דרכים לנהל מלחמה יהודית
גם לוי, מאוד מעניין. גם לוי שמתחיל מדברים מאוד מרוממים של אורים ותומים ואומר לאביו לא ראיתיו, בעצם לפי הפירוש הזה זה סוג של הכנה, כן? זה אומר במילים אחרות אם יש פה עשרה שבטים או אחד עשרה שבטים אז בעצם זה אחד עשרה פלוגות בצבא של צבאות השם שהולכים פה לכבוש את הארץ ולעשות את כל המלחמות של העתיד, כן?
ויש פה אחד עשרה דרכים, או עשרה דרכים, תלוי אם סופרים זבולון ויששכר שני אופנים, שזה בדיוק הנבוכה הגדולה, אבל גם בפשט וגם במציאות. ויש אחד עשרה דרכים, או עשרה דרכים, איך לנהל מלחמות יהודיות, כן?
ראובן – הדרך הפשוטה
זה יכול להיות ראובן, שהוא יהודי מאוד פשוט, פשוט יחי ראובן ואל ימות, אין לו חוכמות, כן? זה כמו שמישהו סיפר לי על, לא משנה איזו קהילה, שהוא טוען שיש להם תמיד כסף, למה? כי הם לא מאריכים בניגונים ולא אומרים שום דבר, כתוב, כתבנו לחיים טובים, אז אומרים, כתבנו לחיים טובים, וזהו. אז זה מצליח, זה מאוד פשוט, הוא יודע מה הוא מבקש והוא מקבל.
וזה יהודי של ראובן, שאומר, כאילו, משה מברך את ראובן, כן, אבל הוא מברך אותו לפי הסגנון שלו, יחי ראובן ואל ימות, כאילו, כן, זה כמו שמישהו אמר, כן, פעם איזה יהודי, לץ יהודי אמר, שכולם מתברכים באריכות, בחיי נצח, בתהילה נצחית. הוא אומר שאפשר לחיות לנצח כביכול בדעה, אתה לא חי בנצח בגוף, אבל אתה חי לנצח בדעות שאתה מנחיל או במורשת שלך. והוא אומר, אני לא רוצה לחיות לנצח במורשת שלי, אני רוצה לחיות לנצח בדירה שלי.
וזה מה שכתוב, יחי ראובן ואל ימות, שלא יגידו שהוא רוצה לחיות בתורה ובחיי העולם הבא, לא, שהוא גם לא ימות. זה הכפילות הזאת. זה סגנון מאוד פשוט, כן, זה העניין של ראובן. ואז יש יהודה שהוא כבר יהודי קצת, כן, כמו דוד המלך, הוא תמיד מתפלל, ובעצם מי שמתפלל שהשם ישמע את קולו, כן, כשהוא מגיע, כשהוא יוצא למלחמה, אז הוא מתפלל לפני זה, כן, ראובן לא מתפלל, לא יודע, הוא עושה מה שצריך לעשות ומקבל ברכה, לא יודע אם הוא מתפלל.
יהודה – דרך התפילה והמלחמה
אבל יהודה הוא כבר מתפלל, צריך לבקש שישמע השם קול יהודה, וגם שיחזור בשלום, כן, ועל עמו תביאנו. ואז הוא מברך אותו, כנראה שגם יהודה היה מתמודד עם יותר אויבים, כמו שזה בהיסטוריה. יהודה זה בדרום, כן. יהודים תמיד נלחמו עם כל האמורים והיבוסים והעמלקים, וכל מיני, העמלק יושב בארץ הנגב, כן, זה פסוק. ולכן הוא, ועזר מצריו תהיה, כן, יש לו הרבה אויבים.
גם בהמשך כתוב שהנחלה של יהודה היא מאוד גדולה, כן. אחת הנחלות הגדולות, כמו יוסף. ולכן הוא צריך ידיו רב לו. כן, אז זו שיטה של יהודה.
לוי – דרך הקודש והאורים ותומים
תפקיד לוי במלחמה
ואז יש שיטה של לוי, לוי הוא כהן, הוא לוי, והוא בעצם, יש לו תפקיד מאוד חשוב במלחמה הזאת, כי הרי לפי ההלכה, האמת שגם היום, אסור לצאת למלחמה בלי אורים ותומים, זו ההלכה, זה נפסק ברמב״ם. יכול להיות שהסנהדרין יכולים גם בלי אורים ותומים, אבל זה גם במקום זה.
ואז לוי, שהוא מתחיל עם תומיך ואוריך, זה בעצם הכנה למה שהוא מסתיים בסוף, מחץ מותניים קמיו. וזה אומר שצריך, וככה יש הלכה, המלחמה היהודית בספר דברים מתחילה עם הכהן, הכהן משיח מלחמה, שהוא בעצם מגיע והוא בעצם נותן את האות, כתוב אצל פלגש בגבעה, שלא הצליח להם כי הם לא ביקשו באורים ותומים, אם המלחמה יצליח ואיך זה יצליח וכולי. אז זה הדבר הראשון.
“לא ראיתיו” – תכונה נדרשת במלחמה
ואני חושב שאפילו זה שכתוב ואומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, שכולם חושבים שזה, כן, זה עניין שהוא כזה קנואי, שפנאט, שלא שם על אבא שלו והורג אותו, אבל זה בסדר, זה גם, כן, זה היה בחטא העגל, אבל זה גם סוג של תכונה שנדרשת במלחמה, כן. אנחנו צריכים אנשים שהם לא מרחמים, כן, זו בעיה קצת.
וכמובן, זה שהוא מקריב קורבנות, ומורה משפטיך, זה הכל הכנה שעל ידי זה, או בזכות זה, או על ידי שידעו איך להתנהג, אז יברך השם חילו, כן.
הסתירה בעניין חיל לוי
ואני לא יודע מה הכי לא זה החילול של לוי, יש פה איזושהי סתירה, כי פה משמע שלוי הוא חיילים, לוחמים, וזה לא כך, כל התורה אומרת שלוי לא לוחם, הוא רק עושה עבודת השם, עושה קורבנות וכל הדברים האלה, וגם פה כתוב ישימו קטורה באפך, שזה קצת מוזר, האמת שאני לא יודע איך זה בישראל, אבל כאילו תמיד, אני לא יודע, לא רוצה להגיד את זה, אבל קראתי אצל, זה משהו מעניין, טוב אני אגיד.
דוגמה פילוסופית: ויטגנשטיין על השפה הדתית במלחמה
הקדמה – על אמת דתית ואמת חילונית
יש חיבור קצר של לודוויג ויטגנשטיין שנקרא *On Religion*, על הדת, ושם הוא מנסה להסביר שהאמת הדתית, האמת שאנשים הדתיים מדברים עליו, שלא בטוח אם הוא דתי או לא, אבל הוא מנסה לנתח את זה, הוא לא בעצם מתווכח עם האתאיסטים. כן, הוא אומר שיש פה שני צדדים שהם לא אחד אומר איקס ואחד אומר לא איקס. זה אחד אומר איקס והשני אומר אתה משוגע, וזה דו צדדי.
כשהצד השני אומר אתה משוגע, זה סימן שאין פה ויכוח נקודתי אם יש אלוהים או משהו כזה. הוויכוח היא בעצם על איך הכל מתחיל, מה זה אומר למה שאני אומר ומה זה אומר שאני אומר שאני אומר. בקיצור הוויכוח הוא הרבה יותר מושרש, זה קצת פרשנות שלי, אבל הוא הרבה יותר יסודי בכל העניין של להיות בן אדם ולהיות העולם.
שלכן אצל אדם דתי, אפשר להגיד את זה בנוסח קצת אחר, השפה הדתית היא מדברת בעצם על איזשהו רובד אחר או איזושהי תפיסה אחרת שהיא לא בעצם מתווכחת. הוויכוח זה רק שלא מבינים זה את זה וחושבים שהם מתווכחים.
הדוגמה – כומר עם לחם קדוש בתעלות
והוא מביא דוגמה, זה הניתוח הפילוסופי, אבל הוא מביא דוגמה, כשתפס אותי הדוגמה הזאת, כידוע שחלק גדול מהפילוסופיה שלו הוא בירר במלחמת העולם הראשונה, כשהוא היה שם בגרמניה. והוא אמר, כשהוא היה שם מסתובב אצל המנהרות שם שחפרו, איך קוראים לזה, אז הוא ראה שאיזה כומר מביא שם איזה לחם קדוש או איזה משהו, איזושהי גוסקולה דתית שהם הביאו לחיילים, כאילו הכהן שמברך את החיילים עם השמן, והלחם, ומה שהם מאמינים, והוא באותו רגע לא היה דתי כנראה.
והוא אומר שזה היה נראה לו משוגע, כן? זה לא שהוא היה מתחיל להתווכח. האם לפי ההלכה הקתולית העניין הזה מועיל? האם צריך כהן משיח מלחמה? כן, יש להם גם כל מיני הלכות, כן? במלחמה אפשר לוותר על חצי מניין ולא מניין שלם? לא יודע איך תדע, כל מיני פרטים. הוא אומר שזה לא נכנס לו לראש. היה נראה לו משוגע, כן? פה מלחמה, מה אתה מביא פה איזה כהן עם לחם קדוש? למי זה הולך להועיל בדיוק.
זה לא שהוא לא מאמין שזה מועיל, כן? אם יש ויכוח אם זה מועיל, אז זה כבר ויכוח צבאי, כן? יש ויכוח, החילונים אומרים שצריך רק נשק, והחרדים אומרים שצריך גם תורה. זה ויכוח צבאי, אבל אין פה ויכוח צבאי, כן? אם היה ויכוח צבאי, אז בסדר. זה ויכוח על האופן שבו העולם כולו נראה, כן?
היישום – שני עולמות שאינם מתחברים
ובשביל הצד החילוני הזה שהוא מייצג בדיבור הזה, זה פשוט אתה משוגע, כן? אתה פשוט לא מדבר לעניין. זה כמו טענו בחיטים והודו לו בשעורים, כן? זה אפילו לא טעות. זה פשוט…
ומצד שני, בשביל מי שכן מגיע מהצד הדתי, אז גם השאלה לא יכולה להתחיל. אם השאלה מתחילה, אז אין לה תשובה, כן? זה בעצם מה שאני רואה פה. אם השאלה מתחילה, אז אין לה תשובה.
חזרה לברכת לוי – הקטורת והברכה
אם ישימו קטורה באפך, היא לא הקדמה לברך השם חילו. במילים אחרות, הפסוק אומר, זה המשך הפסוקים, שעל ידי זה שהם שמים קטורה באפו של אלוהים, מה שזה לא יהיה הכוונה, על ידי זה השם מברך את חיליהם. הקורבנות, הם מביאים ברכה, וככה מחץ מותניים קמיו. מותניים ומשנאיו מן יקומון זו ברכה להצלחה מאוד גדולה.
ובאמת יש פה בלוי הברכה הכי מוחלטת של הביעור של האויבים שלו, כן? כתוב מותניים ומשנאיו מן יקומון, כמו שכולם רוצים, שיהיה המלחמה האחרונה, כן? וזה לא כתוב אצל אף שבט אחר, כן? שזה אומר שמי שיכול להתחיל את המלחמה שלו, מי התומיך ואוריך, שם זה הסיום שלו.
ייחודיות ברכת לוי – פנייה בנוכח
וזה לא דבר שאפשר להבין, אני תמיד חושב שהם שמים לב לברכות. כל הברכות נאמרים בגוף שלישי, כן? כן, השם יברך אותך, כן, או בו סתם, בכזה משהו סתמי, יחי ראובן, מי יחיה אותו, לא יודע. ולפעמים יש גם במקומות אחרים, אבל יש רק ברכה אחת שמתחילה בפנייה לנוכח השם, שזה הברכה של לוי, תומיך ואוריך, כן, החוף הזה.
שזה אומר שאם אתה לוי, זה המקום שאתה מתחיל ממנו, כן, זה מנקודת התחלה אחרת. יש יהודי אחר, כן, יהודה, הוא מתפלל הרבה, ואז המילה האחרונה שלו זה תהיה, כן, תהיה זה לנוכח אלוהים. ולוי שם, עם שם הוא מתחיל, כן? זה כבר צורת, זה עולם אחר.
מי שמבין את זה, מי שחי בעולם הזה, זה מובן ולא צריך להסביר, ומי שלא חי, אני לא חושב שאפשר להסביר לו. וכמובן שגם הלוי הוא, יכול להיות שהוא לא חלק במלחמה, הוא רק עוסק בברכה.
הברכה כפעולה ממשית
אני רציתי גם להגיד, לפי הפשט, שהברכות האלה, שכן, גם הרמב״ם ככה מפרש על עניין של משיח מלחמה, שזה לא עניין של לפעול בעולמות עליונים רק, כן? כן, זה עניין של לפעול את הביטחון הזה, כן, זה שיש כזאת ברכה, כן, ראיתם מישהו מביא, והתחזק דוד בה׳ אלוקיו, והפסוק הבא זה שהוא עזר את החגורה שלו, ולקח את הנשק שלו, והלך לזה, כן.
אז כשזה אומר, וזה פשוט, טוב, אני אמרתי שאי אפשר לצייר את זה במילים אחרות, אבל אני כן אנסה לצייר את זה בשפה נורמלית, שזה אומר ככה.
הלב מול המעשה – דיכוטומיה מדומה
אנחנו תמיד מדמים לעצמנו שיש כזה ויכוח בין אנשי העולם הזה, בין עולם הבא, אנשי העולם הבא, כן? או במילים אחרות, שיש ויכוח בין הלב לבין המעשה, כן? לב זה, לא יודע אם זה העולם הבא, אבל זה המקום שהעולם הבא שוכן בתוך העולם הזה, בתוך הבן אדם, ומעשה זה מה שכולם יכולים לראות בעיניים, כן? אנחנו מדמיינים שיש כזה ויכוח, כן? גם במצוות, גם בכל דבר בעולם יש כזה ויכוח.
יש כל מיני יהודים, אנשים כאלה, רוחניקים או אנשים עדינים כאלה, משוררים, שהם מדברים תמיד על הלב, הם תמיד רוצים ככה לאהוב את כולם או לשנוא, לא משנה, שזה גם משהו בלב, כן, לא תשנא את אחיך בלבבך. אבל לא תשנא את אחיך בלבבך זה בדיוק לא תשנא בלבביך ולא תעשה עם זה כלום, כן, ככה מפרשים הראשונים. זה משהו בלב.
ואז יש אנשים אחרים שתמיד עונים לאותם אנשים, שאתם מקשקשים בראש או בלב, לא יודע איפה אתם מקשקשים, אבל העולם הזה לא בנוי על לבבות, זה מאוד חמוד כשיש לך זמן לשבת לספה ולעשן משהו או ל…
הלב והמעשה: מי באמת מניע את העולם?
הטענה המרכזית: העולם מונע על ידי הלב, לא רק על ידי המעשה
ואני לא רואה איך זאת שיטה מעשית, כן? בעיניים אחרות אפשר להגיד הלוי שעומד לפני השם, באורים ותומים, וכן, זו אחת הסוגיות במסכת יומא, איך שואלים באורים ותומים, זה צריך ללמוד ביום הכיפורים. ומה זה קשור למחצת מסניים? כמובן, צריך לדעת, פשוט זו טקטיקה צבאית, שזה נכון, צריך לדעת סטטיקה צבאית.
אבל האמירה הזאת שהעולם שלנו לא עובד על הלב אלא על המעשה, היא פשוט אמירה לא נכונה. אני לא מכיר עולם, יש עולם טבע של חיות, אני לא יודע איך הן עובדות, אבל העולם האנושי שאני מכיר הוא תמיד תמיד מופעל על ידי הלבבות של האנשים. אין שום פעולה בעולם שלא קרתה על ידי שבן אדם, בן אנוש אחד, היה לו רעיון, והרעיון הזה כמובן מבוסס על כל מערכת הדעות והאמונות ותפיסת העולם שלו והדיבורים שלו, ולפי זה הוא פועל. אין אפשרות אחרת, כן?
אי אפשר לעשות מצוות בלי דעת
זה לא רק זה. אי אפשר, כמו שאני תמיד חושב, אם יש כאלה שחושבים שאפשר לצוות לבן אדם לעשות מצוות בלי להבין, וזה לא נכון. זה בסך הכל הבנה כללית, שאתה מבין שאתה צריך לעשות מה שאומרים לך, אבל זה לא בלי הבנה, כן? זה גם לפי ההלכה. אמרתי כבר בשיעור קודם בעניין של תרועה, כן? לא יוצא מידי חובה אם זה ממש משא השג באלמה [מתעסק בעלמא], כן? בסך הכל בעלמא זה אפילו לא פעולה אנושית, כמו שאחרים אומרים, זו פעולה שנעשית, אבל לא אתה עשית אותה. פשוט כשבן אדם יעשה משהו, צריך דעת, צריך דעת ממדרגה מסוימת, ולפי הדעת שלך ככה.
הטנקים התחילו מהלבבות
אז זה שאומרים שמלחמה מכריעים בטנקים ולא בלבבות, זה נכון, אבל הטנקים האלה התחילו מהלבבות של המנהיגים אותם, ושל המנהיגים של המנהיגים, ולגבוה ומעל גבוה שומר, ועד שחושבים מי בעצם שלח את הרעיון ללב של המלך, ומאוד קשה לדעת את זה, וזה לא הגיוני אף פעם, וזה תמיד אלוהים. או לא יודע, המלאך שלו, השר שלו, מי שכן.
גם כידוע שכל המצביעים [המצביאים] הגדולים בהיסטוריה, אף אחד מהם לא האמין שהוא עושה דברים בכוח עצמו. כלומר, מאוד קשה להסביר בצורה רציונלית מה עושים, כן? זה תמיד, ואפילו אם יש כן הסבר רציונלי, זה קצת תירוץ. ואפילו אם זה גם רציונלי, זה מבוסס על האמונות שלו, וזה מבוסס על איך הוא חושב על בני אדם.
מידות טובות מונעות מלחמות
ובאמת אם בני אדם היו להם מידות טובות בצורה הכי פשוטה שעליהם מוסר מדברים, אז היו פחות מלחמות בעולם. לא בגלל שדיבור על מידות טובות זה לא משהו מיותר, זה מיותר כי מאוד קשה לי לדבר עם ראש הממשלה, אני מדבר עם החברים שלי, אבל אם אחד מהם יהיה ראש ממשלה פעם, אז אולי הוא יהיה קצת יותר טוב, זה דבר מאוד פשוט.
המצוות והריטואלים כהנעת הלב
ולכן זה שאומרים, וכמובן שכל המצוות האלה והריטואלים, וללכת לאורים ותומים, ולברך את המלחמה לפני שיוצאים, זה סוגים של להנחיח את הלב הזה ולגרום לזה לפעול קצת יותר, כן? אבל זה באמת ברור שככה העולם עובד, זה בכלל לא מיסטיקה או משהו כזה.
הקשר בין תורה למלחמה
ולכן זה מאוד חשוב לקשר את זה, כן? אם לא מקשרים את זה, כן? אם יש כאילו ויכוח בין אנשי המלחמה לבין אנשי התורה, אז התורה לא יכולה לעזור למלחמה ולכן זה קצת בעיה, אבל כל עוד שיש איזשהו חיבור ואפשר למצוא איזשהו חיבור, אז ודאי שהתורה או במובן של התפילה או הלב הוא זה שעושה את זה, כן?
תשובה ושלום מתחילים מהלב
כן, ומי שרוצה שלום גם, כאילו, כולם רוצים שלום, אבל זה תמיד מתחיל מהלב של מישהו שיש לו איזשהו ערעור תשובה, כן? אין שום, יכול להיות שהערעור התשובה שלו זה משהו מאוד פרקטי שלא שווה לו, אבל זה גם הערעור תשובה, כן? להיות בן אדם נורמלי שלא הורג, כי זה לא רציונלי, זה כבר תשובה.
אז אני לא כל כך מסכים, או אני חושב שאם מתבוננים טוב יותר במציאות האנושית, אז רואים שאם מישהו אומר שעושים תשובה ביום כיפור זה עוזר, אני בטוח שזה עוזר. כאילו, אין מצב שזה לא יעזור, כמובן שצריך לחבר את זה, אבל זה עוזר, כי זה עושה לבני אדם יותר טובים, והם קצת יותר מנחמים [מרחמים] על חבריהם, וקצת יותר אכפת להם, וקצת יותר זה, ואז כאילו, אין בזה בכלל.
סיפורים ומיתוסים מניעים את ההיסטוריה
הגמרא בגיטין: על תרנגול ותרנגולת חרבה ביתר
ולכן, כאילו, כל השירים, ואנחנו במצב מאוד מוזר, כי אנחנו, יש לנו רקעים תרבותיים שונים, כן, גם בתוך העולם של שומרי התורה, אבל כל שכן מחוץ להם. ולכן, כאילו, אם מישהו, כן, כן, יש את הגמרא הזאת בגיטין, שאומרת שעל תרנגול ותרנגולת חרב ביתר, כן, שזה כאילו אמירה פואטית מוזרה.
אבל אם מישהו היה אומר שאני יודע, כן, שמלחמת השואה קרתה על ידי איזו שורה בפיוט של איזשהו שונא יהודי, שונא ישראל בגרמניה, אז הוא יהיה צודק, כן, כמובן שזה לא ההסבר השלם, כן, צריך לצרף את זה, כל התנאים, אבל זה הסבר נכון, כן, ובאיזשהו מובן השורה הזאת, מאיפה שזה לא מגיע, אפשר להגיד שהוא זה שפעל את כל המלחמה, אבל הוא זה שעשה את זה.
העולם בנוי על סיפורים שאנשים מאמינים בהם
והעולם תמיד בנוי על מטוסים [מיתוסים] ועל סיפורים שאנשים מאמינים בהם, שהם בבסיס החיים שלהם, כן? כולם גלגולים, כן? בן-גוריון אומר שהוא גלגול של יהושע בן נון, זה לא סיפור, כן? הוא קורא את הסיפור והוא רואה שהוא עושה את מה שיהושע בן נון עשה, כן? אז בעצם הוא פועל לפי הדפוס שנמצא בלב שלו, בראש שלו, שככה מתנהלים.
לאנשים שאין להם תורה בכלל, זה באמת דבר נורא, כי אז ובכלל אין לו תוכנית, כן? ואם יש תורה, אז אני יכול להתווכח איתך, למה אתה לוחם לפי הפסוק הזה, למה שלא תילחם לפי פסוק אחר, כן?
המדרשים: לעושיהם ולא להוגיהם
ככה המדרשים עובדים, והם תמיד לעושיהם ולא להוגיהם, כן? כל ויכוח במדרש, כשזה נוגע למשהו מעשי, או אפילו משהו בלב מעשי, הוא בסך הכל אומר, אתה אומר שהפסוק כותב ככה, ואני, יש לי פסוק אחר, וכמובן שהפסוקים האלה הם לא סותרים, ויש מצב כזה, ומצב כזה, ויש את הכתוב השלישי שמכריע, אבל אם יש שפה משותפת אז אפשר לראות בקלות איך הלוי הוא גורם למחצמת תנאים כמוהו ואם אין שפה משותפת אז זה בעצם…
הייחודים האמיתיים: חיבור בעולמות העליונים
שבעים שרים שאינם מדברים ביניהם
ולכן אנחנו אומרים שהייחודים האמיתיים שצריכים לעשות הם הייחודים באלוהות בעולמות עליונים, כן? זה שיש לאל להופעות שונות וספירות שונות או איך שכל אחד מצייר את זה, שבעים שרים והם לא מדברים ביניהם, כן? השר של ישמעאל לא יודע את השפה של השר של ישראל והשר של עשו וכל השרים שיש, אז זה באמת גורם לבני אדם שנלחמו, כן? זה לא אמירות מיסטיות, זה אמירות מאוד פשוטות.
מה שמיסטי זה מי שחושב שהוא יכוון כוונה, זה יתחיל, זה יתחיל אצלו את השילוב הזה, כן? אבל תמיד חושב, טוב, אתם רוצים את הכוונה לזה?
כוונת “שמע ישראל” במלחמה
שמע ישראל – קריאת המלחמה
הכוונה היא ככה, אנחנו אומרים שמע ישראל, השם אלוקינו השם אחד, וזה מה שיהודים אומרים כשהם יוצאים למלחמה, כן? גם הכהן, שמע ישראל, אתם יוצאים היום למלחמה.
השמיעה מגיעה מישמעאל
והשמיעה הזאת מגיעה מישמעאל, כן, שמע זה ישמעאל כשמעתיך, אני לא המצאתי את זה, המצאתי את זה אבל המצאתי שזה כתוב. וכל פעם שאומרים שמע ישראל, שהסיום שלו זה השם אחד, צריך לכוון שהישמעאל, מבחינת ישמעאל שבעולם ובלב, שהוא גורם לכל הדברים האלה, שהוא איזושהי שמיעה אלוהית, או שהשם שומע אליו, שמע השם כל יהודה, כן, לישמעאל שמעתיך, שהוא ישתלב עם הישראל, ואז יכול להיות השם אחד, ואז יכול להיות…
טוב, נראה לי שזה מספיק בשביל התורה הזאת. אז שיהיה לנו השם אחד ושמו אחד.
הסבר הכוונה
מה אני צריך להסביר? זה סתם תואר, זו כוונה, כי אני אומר שהרי איך זה יכול להיות, אני לא יודע, אין לי תוארי על זה. אני לא יודע מה התפיסה של זה, כאילו יש פה ביער, עם השכינה, וטוב, אתה לא יודע. אני יכול להמשיך בפרשת עבדות הברכה, אולי נמצא. אני רק אומר שזה, רק אמרתי את הכלל.
הבעיה: ישמעאל וישראל אינם מחוברים
כי הבעיה שלו זה שהשמר [ישמעאל] והישראל הם לא מחוברים, כן? כאילו, זו שאלה של מישהו ליתר, לא יודע, אבל בעומק זו שאלה של, כאילו, הרי זה דבר, כתבו על זה, כן? זה לא דבר פשוט.
אנחנו מתעלמים מהבעיה
ואנחנו מתעלמים מזה, כן? כי אנחנו חילונים, כן? ואנחנו מאמינים שהעולם עובד על מעשה ולא על לב, וזה לא תיאור נכון של העולם, או לא תיאור שלם של העולם.
הם בני אדם, לא חיות
ואנחנו מתעלמים מזה שיש פה אנשים, כן? לא קוראים להם אנשים, זה לא עוזר, כן? חיות אדם זה סתם תירוץ, הם כן בני אדם, ובני אדם רעים, בני אדם… והם קוראים שמע ישראל ורוצחים אותך, כן? או שאדה [שהאדה – תפילה מוסלמית], כן? כן, זה לא משנה, בערבית זה אותו דבר, כן, מה זה משנה.
אי אפשר להתעלם מהבעיה הזו
וזה לא דבר שאנחנו יכולים להתעלם ממנו, כן, יכול להיות ש… ולמעשה, כמובן שזה לא משנה, כן, גם אם יהודי רוצה לרצוח אותך, אתה רוצח אותו, אבל אם רוצים להבין למה אנחנו מדמיינים שהתורות שלנו יכולים לעזור, הם לא יכולים, כי אנחנו לא באמת עושים את העבודה הזאת.
הצורך לזהות את השורש האלוהי
תיאוריה: צריך לזהות את האל
אבל הצורה התיאורטית, כן, עכשיו אני מדבר תיאוריה, כי אני לא, זה לא משהו שאני, חלק ממה שהתחלתי, אבל הרי צריך לזהות את זה וצריך לראות את ה… הייתי יכול להגיד זה, אבל זו התחמקות. צריך לזהות בשם איזה אל, שזה לא, אי אפשר להגיד זה אל אחר, בסדר, לא משנה, מה זה עוזר לי להגיד שזה אל אחר? בשם איזה אל אחר או בשם איזה אלוהים אחרים, שזה, כן?
הזוהר: כל האלוהים האחרים משורש קדוש
הזוהר אומר שכל האלוהים האחרים הם בעצם קדושים, זה לא עוזר לך, זה משורש, כן, זה טעות. ומה הקיצוץ, כן, איזה קיצוץ יש לו בנטיות [קיצוץ בנטיעות], כן? איזה טעות יש לו? ויכול להיות שגם ליהודים יש טעות, או יש להם הרבה טעויות, אנחנו מכירים אותן.
השאלה הקשה: איך רוצחים בשם אלוהים?
אבל איך יכול להיות שמישהו בא ורוצח את המשפחה שלי בשם האלוהים שלי? כמובן שזה לא באמת בשם אלוהים, וזה יצר הרע, וזה בשם כל מיני שטויות, כן? אבל הוא קורא לעצמו אל-אקצא, כן? כן, ואני לא יכול, אני יכול להגיד באמת, אני לא יכול להגיד שמע ישראל ה׳ אחד בלי לחשוב על זה, כן?
אין השפעה ישירה, אבל צריך לעשות את העבודה
אני לא עכשיו הולך להשפיע על אותו חמאסניק, לא יודע, שהוא יגיע לשיעורים שלי ואני אסביר לו, אז יהיה לו משהו, אבל מאתיים הוא לא מגיע, אז אין לי מה לעשות איתו, אבל…
מונותאיזם, עמלק, והבעיה התיאולוגית של המלחמה
אי-אפשרות לומר “ה׳ אחד” בשלמות בזמן המלחמה
כמובן שזה לא באמת בשם אלוהים, וזה יצר הרע, וזה בשם כל מיני שטויות, אבל הוא קורא לעצמו אל-אקצא, כן? אני לא יכול להגיד שמע ישראל ה׳ אחד בלי לחשוב על זה. אני לא הולך עכשיו להשפיע על אותו חמאסניק, לא יודע. כשהוא יגיע לשיעורים שלי ואני אסביר לו, אז יהיה לי משהו, אבל מאתיים הוא לא מגיע, אז אין לי מה לעשות איתו. אבל, אני לא יכול להגיד שהאל שלי הוא אחד, כן?
פירוש רש״י: אחדות ה׳ בתיאוריה ולא במעשה
זה באמת מה שרש״י אומר, כן? אנחנו חוזרים לבעיה של השבירה או של הגלות. רש״י אומר, אני לא עונה, אני מתפלל, אין לי תשובה, הרי אם היה לי תשובה אז לא הייתה מלחמה, מה? אתם רוצים? מה? מה?
השמות היא, כמו שרש״י אומר, שעכשיו הוא לא בדיוק אחד, כלומר הוא אחד בתיאוריה ולא במעשה, ולעתיד לבוא יהיה השם אחד, ככה רש״י מפרש, כן? הוא שמו אחד. השם שהוא אתה אלוהינו, ככה רש״י מפרש, כן? מה?
זה אומר לי שיש לנו חלקים שונים בתפיסה של בני אדם את אלוהים, שהם לא מצליחים לדבר אחד עם השני, הם בכלל לא מצליחים לדבר, אני בכלל לא מדבר על שלום עכשיו, כן? וזה ברור שכל אחד רוצה, אני יכול להגיד הרבה תורות למצוא בעבודה שלי את הבעיה הזאת, אבל זה לא יהיה כל כך רלוונטי.
כל מלך רוצה למלוך – הטוטליות של המונותאיזם
אבל הרי ברור שכמו שאומרים בחסידות, בזוהר, כל המלכים רוצים למלוך, כן? המלכים הכוונה היא הספירות, כן? כן, כל מי שיש לו תפיסה אלוהית, הוא רוצה שהוא ישלוט על כל העולם. ואם הוא לא רוצה את זה, אז הוא לא תפס את אלוהים, כן, זה פשוט.
הטוטליות הזאת, הרציחה הזאת, כן, אפשר להגיד. הרציחה הזאת, כן, הזוהר אומר, המלכות נקראת כלה, שהיא מכלה את הכל, כן, תכלת. כל היהודים שלובשים תכלת, זה לא בחינם שהם אלה ש… בקיצור, התכלת זה שהדבר הזה שנקרא אלוהים, אין עוד אלוהים, כן, יש רק אחד, כן, ורק אחד.
המונותאיזם: אין עוד מלבדו
זה אומר שאנחנו לא עובדי אלוהים, זה העניין של המונותאיזם, של האחדות האל, כן? שאנחנו אומרים שאין עוד אלוהים, כן? יש רק אל אחד שבכלל זמין לעבודה, כן? יש, אין. כן, אם אתה נוצרי או מקובל, אולי יש לך אופציות לידע, אבל בפשטות, לפי היהודים אין עוד. וגם לפי המוסלמים. הנוצרים זה סיפור אחר.
ארץ ישראל כשכינה – ובעיית שני מלכים בכתר אחד
ושזה אומר שאין לנו מקום, כן? כמו שכולם אומרים, כן? מה הבעיה, כן? אפשר לדבר הכל בשפה נמשלית כזאת מוזרה, כן? ומה הבעיה? שיש רק ארץ אחת עם שני עמים, כן? שהם לא יכולים, אין מקום מספיק, באמת אין מקום מספיק, אם היה מספיק מקום, אז לא כזה או כך היה. אין מספיק מקום לשני העמים בארץ אחת. שזה במילים אחרות מה שהגמרא אומרת. אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד.
יש בו איזשהו כתר, המלכות, השכינה. ארץ ישראל זה כינוי לשכינה, או השכינה עצמה. יש שכינה, שזה אומר, איך מאשכנים את ה… כולם מכירים את הפירוש של המילה שכינה. והשאלה היא, האם השכינה יכולה לסבול יותר מאחד? היא לא יכולה לסבול יותר מאחד, כן? זה ברור. אין אפשרות כזאת.
“פתרון שתי המדינות” – פתרון יווני-אלילי
אין אפשרות אלילית כזאת, כן? יש אפשרות אלילית להגיד, בסדר, נעשה פשרה, פה אתה ופה אני, כן? בוא נחלק, בוא נהיה פוסיידון וזאוס, ושכחתי את השלישי, האדס, שמחלקים ביניהם את העולם, אתה תיקח שליש, אני אקח שליש, וככה יהיה שלום, כן? זה נקרא הפתרון של שתי מדינות, כן? זה היה פתרון יווני עתיק. וזה לא פתרון שיכול לעבוד במי שמאמין באל בצורה שאנחנו מאמינים.
אתם יכולים להגיד, ויש כאלה שאומרים שזו באמת הטעות, אני לא יודע, אבל אני לא חושב. ולכן, זה לא פשוט, בוא נחדד את הבעיה, אני אחדד, נעשה את זה עוד הרבה יותר, בעיה הרבה יותר גדולה.
חידוד הבעיה: המונותאיזם עצמו הוא מקור הקונפליקט
אם לא היינו מונותאיסטים, אם היינו מאמינים באלוהי ישראל ולא באינסוף בכלל, אז לא הייתה לנו בעיה. יש לנו בעיה פשוטה מה תעשה לשמך הגדול ואיך אלוהים שלי יהיה יותר חזק מאלוהים של הפלישתים ואלוהים של הכנענים ואלוהים של הפרעה וזה. דרך אגב, זה בעיה תיאולוגית אבל זה לא בעיה הכי חריפה.
הבעיה ששנינו מאמינים שיש רק אל אחד ואל אחד בהגדרה לא יכול להיות שניים. אני הסברתי את זה פה. הכוונה היא שיש פה תמונה, ציור אחר של אלוהים, כן? זו לא תמונה שאפשר, זה לא שאפשר לטעות בזה, כן?
הצחוק על עבודה זרה – תוצר של מונותאיזם
ולכן באמת, לפי משמעותה של אחדות האל, אין עבודה זרה בעולם, כן? זה מה שהתהילים אומר, כן? לכן הוא צוחק על עבודה זרה, כן? טוב, אנחנו לא יכולים ללמד את הכל ברגע אחד, אבל זה דברים פשוטים, כן? הצחוק הזה של ישעיהו ושל תהילים על האלילים, זה בגלל שיש לו תפיסה מונותאיסטית, שהיא לא נותנת מקום, אי אפשר אפילו לכעוס עליהם, כן? אפשר ללעוג להם בקושי, גם זה ספק אם מותר, כי מה כל כך מצחיק, זה בכלל לא קיים.
ובסך הכל אפשר להגיד, כמו בן גביר, כן, כן, זו תשובה. כן, כן, זו תשובה שלי. לא יודע, אולי זו גם תשובה שלו, לא זוכר.
האחריות היהודית להפצת המונותאיזם
הרי כששני אנשים, זה שיש יותר, הרי ברגע הראשון שגוי אחד שמע על הרעיון שלנו של אחדות האל, כבר כל הסיפורים האלה קרו, כל המלחמות שהיו בין היהודים לאדום וישמעאל, לאדום וישמעאל, למה שאנחנו קוראים לזה בשפה שלנו, באורך ההיסטוריה, הם כולם כבר נולדו ברגע הראשון שאנחנו, מישהו בימי בית שני, אני לא יודע מתי, החליט לקיים את הפסוק הזה של עוד להפוך את כל העמים לשפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה׳, כן?
והצורה איך לעשות את זה היא לא שאלה פשוטה, כן? הרי מוחמד קיבל את כל תורתו מאיזה יהודי נודד, כן, איפשהו, ככה הסיפורים. לא, זה באמת, זה לא, אני לא, לא משנה איך זה בדיוק ההיסטוריה.
“אנחנו אחראים לזה”
וזה, אנחנו אחראים לזה, כן? אף אחד לא ביקר, היו חכמינו שאומרו שחשבו שזה רעיון מאוד גרוע, כן? למה אנחנו מספרים להם שיש רק אל אחד, שיחשבו שיש עשרים ויעזבו אותנו בשקט, כן?
אבל זה כמו משה שקרב את ערב רב ובגלל זה סובל את כל הבעיות, כן? כל פעם שאנחנו רוצים, נו, הרי ציונות היא מקרה של אוניברסליזם, לא של פרטיקוליזם, כן? זה שאנחנו רוצים להיות בתוך העולם של העמים, זה בגלל שאכפת לנו מכל העולם, כן? כולם מבינים את זה, כן?
זה כל הבעיות של מה שקוראים היום קולוניאליזם או מיסיון וכל מיני דברים כאלה שנובעים מזה. הרעיון הזה שיש רק אל אחד ויכול להיות רק אל אחד, הוא רעיון נורא הרסני כל עוד בני אדם לא יודעים איך לעשות עם זה משהו. ואני לא, כנראה שאנחנו עדיין לא יודעים לעשות עם זה משהו, כי בינתיים אנחנו לא רק הורגים בשם אותו האל, כאילו אני יכול להגיד ככה.
עמלק, בלעם, והכלל: אם מתחילים – חייבים לסיים
יש מלחמות שאני, היה לי רווירט כזה על מלחמת עמלק, יש סוג מלחמות, כולם יודעים את הטקטיקה, יש מלחמות שמותר להתחיל גם אם אתה לא בטוח תנצח מאה אחוז. תקנה קצת שקט, כמו שאומרים וכולי.
“When you come for the king, you better not miss”
ויש סוגי מלחמות שאתה יודע, כמו שיש פסגה כזה באנגלית, When you come for the king you better not miss. אם אתה מכוון לראשו של המלך, תוודא שאתה מצליח, כי אחרת אתה מת. בראש של איזה חייל קטן, בסדר, הוא ינצח, אתה תנצח. אבל כשאתה נוגע במלך, אתה צריך לנצח. אין עוד אופציה, כן?
“כאשר יניח לך מכל אויביך” – אז תטפל בעמלק
ולכן באמת יש לנו במקרא את העניין הזה של לחכות. כאשר יניח לך מכל אויביך, אז תטפל בעמלק, כן? כי אני חושב שהעמלק מאמינים באלוהים, בהוויה, כן? זה כתוב במפורש, ה׳ נסי, כן? וזרח משעיר למו, כן? הם בני עשיו, בני עשיו, הם קיבלו מאברהם אבינו את אותה אמונה. וככה גם בנמשל שלו, בדימוי של הנצרות וכו׳. הם לא, אנחנו לא יכולים, זו בעיה מאוד גדולה, אנחנו, כבר בעמלק היה לנו אותה בעיה.
הבעיה עם בלעם: הוא האמין בהוויה
משה עומד על ראש ההר ומתפלל לאלוהיו שיציל אותו, וגם עמלק יודע לעשות את זה. כן, גם בלעם, שהוא חבר של עמלק, זו בדיוק הבעיה שלנו עם בלעם, כן? למרות שהם אוהב, אנחנו יודעים שהם עובדים כמו, אבל בלעם כנראה הוא האמין באלוהים, באלוהי ישראל, בהוויה.
ועכשיו יש לנו סיכון אמיתי, כן? לכן משה הוא באמת פחד מבלעם, זה משהו לא נורמלי פה, כן? כן, ובסוף שכנענו את בלעם גם לברך אותנו, כן, במילים אחרות, כן, זה גם אבות של בלעם, כן, למה הוא צריך להפוך את הכללות לברכה? מה הבעיה לנטרל אותו? לנטרל אותו, אותו, וזהו, כן, אי אפשר.
אי אפשר לנטרל – רק לצרף
כי הוא, אם מנטרלים אותו, הפירוש שהוא נצח, כן, כי יש רק אל אחד. אפשר בסך הכל לצרף אותו, להגיד שהוא גם יכיר שברוך ה׳ אלוהי ישראל, כן, שמה טובו אוהליך יעקב, מה שהוא מברך את ישראל, אבל אין באמצע בעניין הזה.
לכן, עמלק, אם אתה מתחיל לטעות, אתה צריך לוודא שאתה מסיים. וכל מי שמתחיל ולא מסיים, הוא גורם כל הבעיות שבעולם. כן, זה נקרא בשעת המפזרים כנס, כן, בזמן העניין הזה של לשתוק מתי שאנחנו לא יכולים לנצח, הוא חשוב כמו לצעוק כמו שכן מנצחים, כן.
“בשעת המפזרים – כנס”
כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה לומר לא לומר דבר אשר אינו נשמע. ואנחנו קפצנו לבעיה הזאת, לא יודע, אנחנו, אני חושב שאנחנו קפצנו לבעיה הזאת ועדיין לא מצאנו לו פתרון. וזה אומר שגם הייחוד שלנו הוא פגום, כן?
אי אפשר לומר “ה׳ אחד” על מי שעומד עליך עם סכין
אני לא יכול, הרי, בכנות, כן? אתה מאמין שהאל שלך הוא אל של כל בעולם או לא? אני לא יכול, כן? הוא הרי עומד עליי עם סכין. איך אני אאמין שהוא עובד לאותו אלוהים? אני יכול לדון תיאורטית אם מותר להיכנס למסגד שלו, אם זו עבודה זרה, זה הכל הלכות עבודה זרה, מאוד אפשר לבלבל בהן. אבל אני לא יכול להגיד עליו השם אחד.
הרי אני לא יכול לעמוד, אם הוא כזה סופי שוחר שלום, בסדר, אני יכול. אבל אם הוא עומד אם הוא חמאס ובאיזשהו מובן חמאס הוא מייצג יותר טוב של אחדות האל מאשר כל הליברליים כן לא מדבר על חסידים כן ליברליים.
אמונה באל אחד, הבעיה התיאולוגית של ריבוי עמים, ופירוש רש״י על בראשית
הבעיה של אמונה באל אחד בעולם של ריבוי עמים
האם מותר להיכנס למסגד – הדילמה התיאולוגית
אני יכול לדון תיאורטית, אם מותר להיכנס למסגד שלו, אם זו עבודה זרה, זה הכל הלכות עבודה זרה, מאוד אפשר לבלבל בהן, אבל אני לא יכול להגיד עליו השם אחד. הרי אני לא יכול לעמוד, אם הוא כזה סופי שוחר שלום, בסדר, אני יכול, אבל אם הוא עומד, אם הוא חמאס, ובאיזשהו מובן חמאס הוא מייצג יותר טוב של אחדות האל מאשר כל הליברליים, כן, לא מדבר על חסידים, כן, ליברליים.
מוסלמים ליברליים אומרים, יש אלוהים אחד, אבל. לא, אין אבל, כן? אם יש אל אחד, אז אין אבל, זה בלי אבל.
דאעש והדגל של “לא אילאה אילא אללה”
והחמאס הוא כ… הדאעש, כן, הסיסמה שלהם היא כל כך טובה, כן? דאעש הייתה הצבא היחיד בעולם שעל הדגל שלה כתוב לה, לה, לה, לה, כן? אין אלוהים, אלא אלוהים. זה כל הדגל שלהם, זה בדיוק, כן?
באמריקה יש In God We Trust, ויש להם עוד דברים, כן? הם גם עונים בכסף, זה לא בדיוק, כן?
סיפור צדדי – רב משה פיינשטיין והדולרים
מישהו סיפר לי היום שהיה ויכוח בין רב משה פיינשטיין לאיזה רב אחר אם מותר להכניס את הדולרים האמריקאים לשירותים כי כתוב אם God we trust. רב משה טען שהם מתכוונים לישו אז הוא לא אלוהים אמיתי אז הם הלכו לשאול את הכומר של הרחוב מה הוא אומר. והוא ככה הסתכל על היהודים האלה שהם משוגעים. הוא אמר שאף פעם לא חשב על השאלה הרבה יותר.
זה הלכה אבל זה דיונים הלכתיים כאילו דקה הלכה. אבל בצורה אמיתית יש לי באמת בעיה, כן? עם נוצרים יש לנו, כתוב God, השאלה אם הוא חושב God, הוא חושב לשלושה אנשים, אז זה לא בדיוק God, כן? אה, לא יודע. השאלה מה נותנים להם. בקיצור, לא, זה שטויות.
הבעיה האמיתית – אל אחד ושני עמים
אני רק אומר שיש בעיה אמיתית, אני לא חושב שכאילו מי שחושב על אלוהים יש לו בעיה אמיתית, כאילו כולם חושבים על אלוהים, כן? זה כמו שכן, הרי מה, אתם יודעים, המאמיני הדמוקרטיה אומרים שתי מדינות דמוקרטיות אף פעם לא לחמו זה בזה, כן? יש כזאת פתגם. זה לא נכון, אבל יש כזאת פתגם, שזה מבטא משהו נכון.
אם אנחנו עובדים לאותו אל, אז בסדר, יש לנו ויכוח, אנחנו יכולים לפתור את זה בבית משפט, באיזשהו אומות המאוחדות, לא יודע, אפשר לעשות משהו, אבל אם אנחנו לא מאמינים באותו אלוהים, אז אנחנו לא יכולים לדבר, אנחנו צריכים רק, או הרוג או נהרג, כן?
כן, וזה בעצם הדילמה שהיהודים מעמידים בפני הרומאים, כן, שהם אומרים או יהודי או צלוב, זה לא משהו שהם שמעו אף פעם, כן. ובסוף אנחנו איכשהו סיפרנו להם שאפשר להגיד את זה גם בצד שלהם, ובזה אנחנו סובלים, כן. כאילו, עוד פעם, אנחנו סובלים, זה לא תירוצים תיאולוגיים, זה באמת ככה בעיה.
הארץ כשכינה – רמז קבלי
וכמובן שזה, מה שאני אומר, זה שנכנס לזה כל מיני בעיות ארציות, יש פה איזושהי ארץ אחת, ואני אומר, לא, אבל תסתכל בספרי קבלה, כתוב שהארץ זה הכינוי לשכינה, כן? אז השאלה היא בעצם אם יש רק שכינה אחת, כן? או אולי אפשר להגיד רחל ולאה, לא יודע, אתם יכולים לפלפל בקבלה. אבל זה שטויות, כי הרי בסופו של דבר צריכה להיות אחת, כן?
דרך אגב, הכוונה של ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד, זה של לאה ורחל הם אחד, כן? זה כתוב בסידור הרש״ש.
הפרדוקס של מונותאיזם
אז אי אפשר להאמין ביותר מאל אחד. אף אחד כבר היום לא יכול להאמין ביותר מאל אחד, כן? כן, זה משהו שכבר כמעט כולם, אולי בהודו יש אנשים שאני לא יודע, אבל בכל העולם המערבי, העולם שלנו, אי אפשר להאמין ביותר מאל אחד, או דמוקרטיה, אלוהים, כן, לא יודע, כל מיני דברים.
ומצד שני, גם אי אפשר להאמין באל אחד, כן, כי אל אחד זה אלוהים של כל באי עולם, כן, יש תועים ויש שוגגים ויש כל מיני דברים, אבל הוא צריך להיות אל שלהם. ולכן אני חושב שאנחנו צריכים להתפלל על ישמעאל שיחזור בתשובה.
תפילה על ישמעאל – פנטזיה או מציאות?
הרי אנחנו בכל מקרה מתפללים, זה פנטזיות, כן? אנחנו לא מדברים מה לעשות בפועל. בפועל, חלק מהתשובה שלו זה שימות, לא יודע. אבל כן, חילול השם, אין לך פה לא אלא מיטה.
אבל אם אתה מתפלל כבר, אתה צריך להתפלל שאנחנו שנינו איכשהו נדע איך להאמין באל אחד בכלל. אנחנו לא יודעים עדיין איך, כן? אנחנו יודעים להגיד את זה, ואנחנו יודעים לקוות ליום שבו נבין את זה, ואנחנו לא יודעים איך, כן?
הבעיה היסודית של התיאולוגיה העתיקה
כי הרי יש אלוהים אחד ויש הרבה אנשים. זה הבעיה היסודית של התיאולוגיה העתיקה, כן? יש הרבה דברים בעולם. והוא עשה את כולם, אבל למה הוא עשה את זה ככה ואת זה ככה, ואיך הוא עשה את זה ככה ואת זה ככה? זה בדיוק הבעיה, כן? זה לא בעיה אחרת.
ואנחנו כאילו מתעקשים לצעוק את העניין הזה של שמע ישראל ה׳ אחד. ואני יכול להגיד את הפתרון שלי, אבל אף אחד לא מאמין בזה, זה לא יעזור לי, כן?
הכוונה בשמע – “שמע ישמעאל, ישמעאל ישראל”
ולכן צריכים להתפלל, אנחנו, אני לא חושב, כאילו זה הבעיה, הנקודה, שאנחנו לא באמת יכולים להגיד שמע ישראל ה׳ אחד. ולכן אני אומר שצריך לכוון ששמע ישמעאל, ישמעאל ישראל ה׳ אחד, שזה בתור תפילה, שיהיה שם אחד. ואז יהיה, ואף טוב, ואז יהיה והיה ה׳ למלך על כל הארץ, וכל ההמשך, זה כבר יוצא מזה מאליו.
כן. כן. אה? לא שומע. אני חושב שזה בעיה אמיתית. וכמובן שזה לא קשור לעולם הכאילו.
פירוש רש״י על בראשית – “כח מעשיו הגיד לעמו”
איך הגעתי לכל זה? רצית, מותר לי לסיים כבר? אז אני אגדול תורה, כי אני צריך להתחיל בראשית, כן? לא. לא שמעתי, אין להם כוח.
זה נכון, אני לא רציתי לעשות הספד, אז לכן אמרתי דברים לא קשורים, כי אולי זה יעזור, צריך ככה להיכנס מכיוון אחר, אולי משם זה…
השאלה הפשוטה על רש״י הראשון
כן, כמובן שזה, אני רציתי, שזה מה שאנחנו מתחילים, אה, לא סיימתי, אני אוחז בלוי, טוב, מחר נעשה שיעור על שאר האשפטים. אבל בראשית זה מתחיל עם הרש״י הזה של כח מעשיו הגיד לעמו, ויש, אני חשבתי שמותר לשאול שאלה פשוטה, כן, זה לא עוזר, נכון? זה שכתבו את התורה, זה לא עזר לנו מכל הטענות שליסטים מה אתם.
שאלה פשוטה. זה פעם עזר. מה הכוונה? אם יאמרו אז יכתבו בתורה מה? אם הם אמרו אז צריך לכתוב בתורה שלהם, כאילו מה? אוקיי.
רש״י מול רמב״ן – למה להתחיל מבראשית?
כן, זה לא, אבל רש״י בעצמו עונה, הרי בשביל זה אפשר להתחיל מספר יהושע, כמו ש… לא יודע, כמו שיש ציונים שרוצים כנראה. וצריך להתבונן בזה, כי רש״י לא אומר, כאילו יש רמב״ן שכן רוצה לעשות את זה לפירוש היסטורי, כן? שזה בגלל כנען וחום וכל מיני דברים כאלה. אבל כשהיינו מקודם, ולא ברור אם היינו מקודם, זו באמת תשובה טובה, כן, זו כבר חקירה פילוסופית אם זה בכלל משנה מי היה קודם.
התשובה הציניות – פרופגנדה לצורכי פנים
אבל אני חושב, טוב, לא יודע, צריך לחשוב פשוט פשוט ברש״י הזה, שזה המדרש או משהו, אבל זה נראה שזה, חשבתי לענות בציניות, כי זה כמו כל פרופגנדה, זה נועד לצורכי פנים, לא לצורכי חוץ, כן. זה לא בשביל לשכנע את הגויים, זה בשביל לשכנע אותנו.
אבל זה קצת נכון, כלומר, עוד פעם, צריך לחשוב מה, הרי יש לי כלל כזה, בחז״ל, גם בפסוק, מצוטטים כל מיני טענות כפרניות מפי הגויים, כן?
“הגוי אשר בקרבך” – שאלות כפרניות כחלק מהתורה
עיקרון כללי – טענות גויים בתוך התורה
למה יאמרו הגויים, מה יהיה אלוהיכם, כן? אף פעם לא היה יהודי ששאל את זה, נכון? זה רק גויים ששואלים דברים כאלה. ואז אומרים שזה הגוי אשר בקרבכו, כן? אין כזה פסוק, דרך אגב, זה פסוק שחב״ד המציאו. כתוב הגוי אשר בקרבכו. אבל לא משנה, הם אומרים שכתוב הגוי אשר בקרבך. ויש בתוך כל אחד גוי כזה ששואל את השאלות האלה.
תובנה עמוקה – האחר הוא חלק ממני
אבל זה לא, כן, זה דרך אגב ציור של יפה לכל עניין שאנחנו מדברים על האומות וישמעאל ועיסא. כלומר, כל פעם שאנחנו, זה שיש בעולם עוד אנשים, בני אדם, כן, בני אדם וחווה, כפשוטו, כן, שאומרים משהו, זה אומר שגם אני אומר את זה קצת.
הרי אנחנו אנשים שחיים בעולם של בני אדם, בני האדם, בני נוח, לא יודע, מה משנה. ואני יכול להתעלם ככה, אבל זה עדיין חלק ממני, וכל הזמן חכמים, גם הפסוק עצמו, וגם חכמים מנחים שאלות כאלה של גויים בתוך התורה שלהם. אומרים, פעם פגשתי גוי והוא אמר לי, כן, זה קצת כמו…
אמונה, שאלות הגויים, ומשמעות בריאת העולם
שאלות הגויים כשאלות אמיתיות
פעם שמעתי באוטובוס את הרדיו, כן? מזל שהיה גוי, כי אחרת איך הייתי שואל את זה. אבל הכוונה היא שיש באמת שאלה כזאת בעולם, ואיך אתה עונה לזה, כן? ואז הם אומרים לך, זה דחית בקאש [דחייה שטחית], וכן, דחי בקאש זה גם משהו פנימי כזה, לפעמים, מה, בסדר, לא יודע. אבל צריך לחפש תשובה אמיתית לדברים האלה. כל הגויים ששואלים שאלות טובות.
כן, וזה לא רק, כאילו, באמת, אם לא היו גויים, לא היינו צריכים, לא היינו נזקקים לשאלה הזאת, כי אנחנו הרי מאמינים באלוהים, לא יודע, אבל אולי לא, לא יודע. כאילו, אתה רואה מה טען השם חגור [שם משמואל] לזה? באמת אשמת הגויים, כן? כי הם הרגו אותנו. אם לא היו גויים, אז הבעיה לא הייתה מתחילה, נכון? זה באמת אשמת הגויים, כן?
המחשבה כפועלת בעולם – “ולא ימס את לבב אחיו”
נכון, אבל אחי להשם, כמו שאני אמרתי מקודם, אי אפשר באמת להפריד את הלב והמעשה, כאילו, זה שאם כל בני, אני חושב ככה, אם כל, חשבתי, יש כזה וורט, גם רציתי להסביר אותו, כתוב אצל החוזרים מאורחי מלחמה, ולא ימאס את לבב אחיו כלבבו, כן? וגם זה שימש לאיזה אדמור חסידי, תירוץ לחוסר המעשים שלו, כי הוא אמר, לא כתוב שהוא יגיד לחברים שלו שהמלחמה לא תצליח, כתוב, זה שהוא שם, זה ממיס, מי שירא וירח לבב, הוא ממיס את לבב אחיו. כלומר, שאתם מזה לומדים, שאם בני אדם נמצאים אצל בני אדם אחרים, גם אם הוא לא מדבר ולא פועל, זה שהוא שם, זה כבר ממיס את הלב, כן, והוא רצה לדרוש את זה על עצמו, שהוא פשוט עומד שם והוא ממיס את הלב של ישראל, אביהם שבשמיים, או משהו.
אבל זה דבר אמיתי, כן, לא קשור, אתה יכול להגיד, אם אני מאמין, נו, איך קוראים לדבר? דרך המחשבה, כן, שכחתי את המילה. כן, אני, תפיסת מחשבה, כן, שאני מדבר, רק חושב עליך, אתה כבר שומע, כן. טליפתיה. כן, טליפתיה [טלפתיה], סליחה. לא קשור לטלפתיה, זה קשור לזה שגם התקשורת האנושית היא יותר יסודית ממילים, כן, ודיבורים. ובאמת, זה שהמחשבות שיש בעולם, הם עושים את העולם, את העולם האנושי, כן, ואחרי זה בני אדם כבר עושים לחיות ולדוממים וכו׳.
שאלות קיימות רק במוח של בני אדם
ולכן, מה, צריכה להגיד משהו? על הגויים, כן. כן, זה שיש גויים כששואלים את השאלה הזאת, זה שאלה, אם אף אחד בעולם לא היה חושב על השאלה, אז זו לא הייתה שאלה. שאלות קיימות רק במוח של בני אדם. מספיק שיש בן אדם אחד בעולם שחושב על זה, זה כבר נמצא בעולם. לא באיזשהו מובן מוזר, כאילו בזה שאם הוא מדבר ואף פעם לא דיבר מאף אחד, אני לא יודע, אבל כאילו הוא כן מדבר, הוא כן חי בעולם האנושי. וזה באמת פועל, זה כאילו, זה מנהיג את האומץ ואת המורל וכל הדברים האלה.
המבט החיצוני כמחדד אמת פנימית
ולכן זה שאני אומר שאנחנו אומרים על עצמנו זה לא לפתור את הגויים, כאילו זה רק אפשר להגיד את זה ככה שזה שיש עוד אנשים בעולם שהם הרי מה איך אומרים אם אני פעם יש לי ריבה עם אשתי אז מה שאני אעשה היא תבין כאילו כל עוד שאנחנו לא מתקדשים בסוף זה מה שיש כן.
משל מחיי הנישואין
אבל לפעמים אני אומר מה תחשבי או שהיא אומרת לי כן תחשוב מה איזה זר היה אומר פה כן הוא היה אומר שאתה נהיה כמו מטורף כן אתה צועק פה אני יכול לסבול את זה אני לא יכול לסבול את זה כן הרי לכן אני אומרת לך כי אני לא סובל את זה אבל בסך הכל אני נשוי זה בפרטיות שלנו זה בתוך הבית שלנו זה לא הורס את הבית אבל תחשוב רגע איך זה נראה לבן אדם זר שנקרא פה ברחוב רואה שאתה צועק בגלל שלא הבאתי לך את המזלג אתה הרי משוגע כן המבט החיצוני הזה זה הוא עוזר לחדד משהו שנמצא פה, שהוא בעצם, אבל תמיד, זה לא, אני יכול לענות, כן, תצייר לך משל כזה, כן, אם אני עשיתי, התרגזתי על איזשהו שטות, ואז היא אומרת מה, אם היה מישהו פה, לא היית עושה ככה, כן, אז אני אומר, אה, מזל שאין פה מישהו, כן, זו לא תשובה נכונה, כי היא לא מתכוונת למישהו, כן, לפעמים יש מישהו וזה באמת בושות, אבל הבעיה היא לא המישהו, הבעיה היא שזה באמת בעיניים של מישהו חיצוני, אם היא נראה משוגעת, אז למה אתה משוגע?
קהילות וירטואליות ופילוג אידיאולוגי
וככה זה תמיד עם כל הדברים האלה, ולכן לכן אני אומר, זה שיש לנו כאלה קהילות וירטואליות, שאנשים מפולגים על ידי כל מיני אידיאולוגיות שלהם, שזה גורם שבאמת לא יהיו אחד עם השני, ואז אנחנו גם לא יכולים לדבר, לא רק כי אנחנו לא יכולים, כי יש כאלה חומות. וזה שהם אומרים הפוך ממני, זה גם נמצא פה, וזה אומר שאני לא יכול להגיד בצורה אמיתית, אני לא יכול להאמין.
אי אפשר להאמין כשיש אתאיסט בעולם
אני אגיד ככה, אני לא יכול להאמין באלוהים כל עוד יש אטאיסט אחד בעולם, אבל אנחנו יכולים להקל, 1-10, לא יודע, מניין סדום, סדום לא יכולה להיחרב, כל עוד יש 10 צדיקים, יש איזשהו מניין מינימום, אני לא יודע כמה זה. ולא בגלל שאני קורא באינטרנט מה הם אומרים, גם בגלל זה, אבל זה רק איך אתם תמצא, בגלל שזה אומר שלא מקובל הרעיון הזה.
לא שכחתי איך התחלתי את הנקודה.
“כח מעשיו הגיד להם” – חזרה לרש״י על בראשית
אה, אז לכן הכוח מעשיו הגיד להם, כן? יש פה משהו מאוד מאוד מאוד יסודי שאומר שבמילים אחרות, הרי למה באמת לא מספיק שיהיה כתוב בעשרת הדברות, או לא יודע, השם נשבע לאברהם, כן? זה לא מתחיל שם, זה מתחיל מראשית דברי האלוהים, לפי רש״י, כן? כן, שזה אומר שאתה באמת צריך לעשות משהו אוניברסלי, כן, זה שהעולם נברא, כן, זה שהעולם קיים זה מוסכם, אם זה נברא זה כבר שאלה, אבל זה שהעולם, התשובה של למה אתה נמצא בארץ הזאת ולמה, מה קורה פה, היא צריכה להיות תשובה שחוזרת למעשה בראשית, היא חייבת להיות תשובה שכל גוי יכול לקבל, ומקודם היא צריכה לשכנע את עצמנו, כן, והשכנע העצמי הזה זה הוא לא יכול להיות עוד פעם משהו פרטי, כן?
משל הלומדוס והאישה
גם בתוך עצמי, כן, אני, כן, פעם היה לי חבר שאמר שאתה אסור להגיד שום לומדס [חידוש תורני] שהאשתך לא הייתה מסכימה עם זה, כן? וזה אומר שאתה מקשקש. אה, אז אני עונה, מה, היא לא למדה את הסוגיה. בסדר, אז ייקח לך כמה שעות, תשב, תסביר לה את כל המהלך של הסוגיה, ואז תגיד לה את הפירוש, ומי עושה ככה, זה שטויות. וככה אסור, אני לא יכול להאמין בכנות במשהו שאני לא יכול להסביר לגוי, כן? ובדיוק המשהו הזה שבדיוק מפריע לגוי, כן? יכול להיות שהוא עדיין לא יסכים, הוא יגיד בסדר ואני רוצה את זה גם, בסדר, אוקיי. אבל שזה בכלל יהיה לא משוגע בעיניו, כן? הרי בינתיים זה משוגע. אלוהים נתן לנו, כן? אלוהים נתן לנו. תתפוצץ. מה?
הרעיון שלפני כל הוויכוחים
הרעיון הזה, הרעיון צריך להיות שכשאנחנו אומרים אלוהים ברא את כל העולם והוא זה שנותנת לבני אדם, זה, אנחנו מנכיחים פה משהו שהוא לפני כל הוויכוחים שלנו, כן? וזה בעצם שורש של כל השלום, כן? כן, כל השולם בעולם צריכה להיות מתוך, כן, שמה עמים הר יקראו, כן, כל העמים הולכים לאל אחד, הם הולכים למקדש אחד.
המלכים שמתו – קנאות דתית כבעיה
והמקדש האחד הוא בעיה מאוד עמוקה, כן, המקדש הזה הוא בדיוק הגורם לבעיה שזה אומר רק אני ולא אתה, שזה בדיוק המלכים שמתו. כי הם היו מאוד, זה כתוב, אני לא המצאתי את הבירוש [פירוש] הזה, כן, המלכים האלה שמתו הם היו צדיקים מאוד גדולים, הם אמרו השם הלך, השם ימלוך, השם ימלוך לעולם ועד, רק אלוהים הולך. והם היו מדי אדוקים. כאילו, לא כמנה מידה ידוקים, זה קנאות דתית, כן? פנאטיות דתית לא טובה.
וורט הסלונים – “אל אדון על כל המעשים”
וצריך ללמוד, אני לא יודע את התשובה, אני חושב שאם כל עוד אנחנו, עדיין יש גויים שאומרים לי סתימת אם, ואנחנו אומרים את זה, או שומעים את זה, אז אנחנו לא מבינים את פרשת בראשית, כן? אנחנו לא מבינים מה המשמעות בכלל שאנחנו אומרים שולים ברע [שה׳ ברא] את העולם.
כנראה רש״א [רש״י] אומר ככה, כן, יש כזה וורט של סלונים, שאמרו שיש הרבה קושיות בעולם, והתשובה לכל הקושיות זה אל אדון לכל המעשים. ואיך זה עונה? ועכשיו למה… זה לא עונה, כן, אבל זה מנכיח איזושהי מדרגה מעל כל השאלות. בסדר, אחר כך אפשר להתחיל לטפל בפרטים, או אנחנו לא יודעים לעשות את זה, אבל איך לטפל בפרטים מתוך התשובה הכללית הזאת? וכל אחד רק צועק את הכלל וחושב שהפרט שלו הוא הכלל, כן, זה במשפט אחד כל הבעיה.
סיום – תפילה ולא תשובה
ואין לי תשובה אני רק יש לי תפילה שנתחיל להבין איך זה עובד גם ביחסים בינינו וגם ביני לבין אשתי ובהמשך אולי גם בין ישראל לישמעאל אני לא יודע.