בזמן שבית המקדש היה קיים כשעלה בדעת האדם לעשות דבר חדש לבנות ארמון גדול וכדומה בכל ענינים, דבר שיתמיהו בני אדם וידברו מזה והיה לו פחד לעשות הדבר הזה, והתיישב בדעתו כיון שיש לו פחד אולי אין רצון השי”ת בזה, היה מקריב עולה ומנחה. עולה הוא שמסר כל רצונו ודעתו להשי”ת אל כל אשר יחפוץ יטנו, כי עולה היא כולה כליל, ואז אם היה רצון השי”ת בזה נתבטל מלבו הפחד. והמנחה היה שמצד המנחה נתחזק לבו בתקיפות גדול וחשק וזריזות להמעשה.
ואם לא היה רצון השי”ת בזה מצד העולה נתבטל מלבו החשק לעשות המעשה, אכן רצה לידע למה מנעו השי”ת מזה לכן הביא מנחה שע”י המנחה האיר לו השי”ת שהעסק הזה היה מזיק לפרט זה בנפשו ואז היה לבו בנייחא. ולכן נקרא מנחה שהאדם יש לו נייחא מזה.
..ושלמים הוא כשיה נפש נפש מישראל מוטרד בדעתו ולא היה דעתו נוחה אז היה מקריב שלמים.
.. ועכשיו שחרב בית המקדש התפלות הם במקום קרבנות ויש תפלות שרומזים ג”כ על הענינים האלה.
מי השילוח ח”ב פרשת ויקרא ד”ה אם.