סעודה ג' פנחס תשפ"ב
עיקר זהירות שמור רגלך לפי הנראה ממו"נ א, ה שהזכרנו בבוקר הוא לא ללכת בגדולות, והיינו לא להסתכל במה שמעבר. אך בכדי לבאר נקודה זו של הזהירות והענוה הנדרשת מביא הרמב"ם קטע מאריסטו שאומר בדיוק להיפך, שאין להאשים אותו על הספקולציה בגדולות שאין בהם וודאות לאדם כי שבח הוא לאדם שמחפש לדעת עד כמה שאפשר (ויש לזה סיבה כהקדמה לחלק ב שרוצה לבאר לנו שאין דעת אריסטו על הקדמות וודאי).
והאמת שכצד השני מפורש בזוהר נח (סט, ב) "כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל, (נ"א ולא יהבי ליה רשותא), שבחא איהו דיליה, וכלא משבחן ליה". והרחיב בזה רמ"ק בכמה מקומות שאין לאדם למנוע עצמו מבית המדרש של ספקולציות עליונות מטעם זה, כל שהוא יודע את מקומו. ושאין להתפעל מכמה אזהרות נמצאות בזוהר עצמו נגד המחדש בתורה ושלל את הלומדים מכך זהירות יתירה.
ושורש הדבר, כי הזהירות המביאה למינמיליזם של ספקולציות נובע מהנחת יסוד אמיתית, וזה היסוד המכונה תערו של אוקאם, שאין ראוי לרבות ישים יתר על הנצרך ואם אפשר להבין דבר בקיום אחד אין להכפילו. אך כל מי שעוקב אחר התפתחות הידע של הדברים הגדולים ביותר והקטנים ביותר בעולמנו הפיזי יודע שאין היא מתאשרת כלל.
דרך משל בימים קדמונים היו הרציונליסטים הזהירים אומרים שאין אלא עולם אחד ומערכת גלגלים אחד ומה שנראה ריבוי כוככבים אין לתלותם בעולמות שונים כי הכל ניתן להסביר דרך מערכת אחת קטנה מאד, ואפילו שחקו על הפלגות הנמצאות בחז"ל כמו מהלך חמש מאות שנה שהם מרובים מדי. אבל כעת אנחנו יודעים שלא זו בלבד אלא שבקושי ההפלגות הכי גדולות שאפשר לסכם מתוך האגדה בברכות על ריבוי הכוכבים נכון. ובאופן שאם ניקח את ההפלגות היותר גדולות הנמצאים במדרשים על ריבואות עולמות לא נגיע לאפס קצהו של הנראה בתמונות הטלסקופים החדשים. וכל אחד מהם הם עולם שלם.
אלא אי איתמר הכי איתמר, היסוד של מיעוט ישים איננו יסוד של מיעוט כי אם יסוד של אחדות. וכבר העירו שאין טעם רציולני יסודי לתערו של אוקאם אלא טעם תיאולוגי, שראוי להעמיד את העולם על עקרון אחד מאותם הטעמים המכריחים אל אחד, ולכן ככל שהטעם יותר יסודי כך הוא יותר אחדותי. אך זה אינו כי אם בהבנה המושכלת המופשטת. משא"כ התפיסה המצמצמת בגשמיות איננה תקיפה.
ונמצא וודאי יסוד הזהירות נכון אבל יש לחלק בין שלשה אופנים שבו. האחד הוא האופן שחושב שאין ריבואות עולמות וזה התברר כשקר. השני הוא שיש להתאים את הדעת למציאות וזה אמת. אך אין לסמוך על כללים דוגמת מיעוט הישים כי אדרבה אלא אינם נכונים במציאות אלא בדעת. השלישי הוא שהדעת מחפש לאחד את הדברים בעקרונות מעטים עד כדי אחדות, וזה נכון, ואין ריבוי השינויים בעולם מפריע לזה למי שמבין את דרכי ההתאחדות שהם למעלה. והיינו דעת הזוהר המאחד את הריבוי המופלג מצד העליון המכריע אותו ולא שולל את קיומו. והצדק הוא לתת לכל אחד את חלקו ריבוי מופלג בתחתונים כפי המתאים לדמיון ואחדות מוחלטת בעליונים הגורמת לאחד אף את התחתונים.