סיכום השיעור 📋
ההבדל בין השכל והדמיון — יישומו לשלילת הגשמות ולמבנה מורה נבוכים כולו
1. חזרה על ההבחנה בין שכל לדמיון: שלושת המשלים
דוגמה ראשונה: כדוריות הארץ
השכל מוכיח שהארץ עגולה ואנשים עומדים משני צדדיה כש״ראשם למעלה ורגליהם למטה” — אלא ש״מעלה” ו״מטה” אינם מוחלטים אלא יחסיים, ויש להחליפם במונחים “מרכזי” ו״חיצוני”. הדמיון מכחיש זאת כי מעולם לא התנסינו ב״מעלה ומטה” יחסיים, ולכן אי אפשר לצייר זאת בדמיון — אך השכל מוכיח שכך הדבר. מה שנראה כ״סתירה” הוא סתירה דמיונית בלבד, לא סתירה לוגית.
דוגמה שנייה: אסימפטוטות — קווים המתקרבים לנצח ואינם נפגשים
הדמיון טוען: אם הקווים לעולם אינם מפסיקים להתקרב, חייבים בסופו של דבר להיפגש. אך שכלית ניתן להוכיח שהמרחק מתחלק תמיד, ותמיד נשאר מרחק נוסף — על בסיס העיקרון שבפרדוקס זנון. ההוכחה המתמטית/גיאומטרית ברורה, אך הדמיון מסרב לקבלה.
המסקנה מן המשלים
כלשון הרמב״ם: “כבר התבאר בתוך שלושת המשלים” שיש בנמצא כוח אחר — שאינו הדמיון — שבו נבחן הראוי (מה שחייב להיות), האפשרי (מה שיכול להיות), והנמנע (מה שבלתי אפשרי). כוח זה הוא העיון (השכל), והוא מאפשר לבני אדם “להינצל מן החושך.”
—
2. הכיוון ההפוך: השכל שולל מה שהדמיון מחייב — שלילת הגשמות מה׳
המשלים הראשונים הדגימו מקרים שבהם הדמיון שולל מה שהשכל מחייב. אך קיים גם הכיוון ההפוך: השכל שולל מה שהדמיון מחייב. הדוגמה המרכזית: הדמיון מחייב שה׳ יתברך יהיה גשם או כוח בגשם, שכן —
> “אין נמצא אצל הדמיון אלא גשם או דבר בגשם”
הדמיון מכיר רק שני סוגי ישויות: גשמים, וכוחות/תכונות השוכנים בגשם. הדמיון יכול “להריץ סרטים” ולא רק תמונות סטטיות, ולכן כוח בגשם עוד ניתן לדמיין באופן כלשהו. אך דבר שאינו גשם כלל ואינו תלוי בגשם — הדמיון סותר את קיומו מעיקרו. לפי אמות המידה של הדמיון, ישות שאינה גשם ואינה כוח בגשם — פשוט אינה קיימת.
זוהי הנקודה העמוקה ביותר ביסוד טיעוני מורה נבוכים לשלילת ההגשמה: הדמיון מציב דילמה בינארית — או שה׳ גוף, או שאינו קיים. אין אפשרות שלישית בעולם הדמיון.
מטאפורת החושך והאור
“חושך” בתרגום אבן תיבון מזוהה עם הדימוי המרכזי בהקדמת מורה נבוכים: אנו נמצאים בחושך ולפעמים מבריק לנו ברק המראה את האמת. כן מובאים הפסוקים “העם ההולכים בחושך” וכדומה. החושך הוא עולמו של מי שמבחין בין מציאות ללא-מציאות באמצעות הדמיון בלבד. האור הוא עולם השכל. כל הספר הוא תהליך של העלאת האדם ממדרגת החושך (הדמיון) למדרגת האור (השכל), והדיון בשלושת המשלים סיפק את הכלי הבסיסי — להראות שקיים כוח שכלי השונה מהדמיון.
—
3. יישום לפרק א׳ של מורה נבוכים — “נעשה אדם בצלמנו”
כבר בפרק הראשון של הספר מצביע הרמב״ם על תופעה זו. אנשים שהבינו “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” כפשוטו —
> “התחייבה להם ההגשמה הגמורה והאמינו בה”
הם ראו שאם יוותרו על אמונה זו, יקרו שני דברים:
1. יכזיבו הכתוב — שהרי הפסוק לכאורה אומר שלאדם צורת יוצרו
2. ישימו השם נעדר — כי אם אין לו גוף בעל פנים ויד, הרי לפי הדמיון הוא אינו קיים כלל
הטיעון השני הוא בדיוק היישום של העיקרון התיאורטי: הדמיון אינו מכיר קיום שאינו גשמי, ולכן שלילת הגשמות שקולה בעיניו לשלילת הקיום.
הפשרה הדמיונית: “גוף אחר”
גם מי שלא ייחס לה׳ גוף ממש כגוף אדם, עדיין תפס אותו כ״גוף יותר גדול ויותר בהיר” — חומר שאינו דם ובשר אלא אור או אש (“ה׳ אש אוכלה”). זוהי פשרה דמיונית: ה׳ עדיין גשם, רק מסוג “נעלה” יותר. הרמב״ם רומז כאן לספרות כמו “שיעור קומה” כפי שהובנה כפשוטה.
כלשון הרמב״ם בפרק ע״ג (חלק א׳): “לא יוכל הדמיון בשום פנים להימלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית הפשט.” “הפשטת צורה בתכלית הפשט” — זהו בדיוק מה שתואר בפרק א׳ לגבי אנשים שטענו שהאל הוא גוף מסוג מיוחד: בהיר מאוד, מהיר מאוד, עשוי מחומר אחר. גם הפשטה קיצונית כזו עדיין נשארת בתוך גבולות הדמיון ואינה מגיעה לתפיסה שכלית אמיתית של מציאות לא-גשמית.
הקשר למתכלמין (הכלאם)
המתכלמין — בעלי הדין של הרמב״ם לאורך החטיבה — מודים מילולית שה׳ אינו גשם, אך טועים בייחוס תארים חיוביים לו (כפי שנדון בפרקי התארים). ייתכן שטעותם נובעת מאותו קושי דמיוני: קשה להם לתפוס ישות שאינה כוח בגשם כלל, ולכן הם “מפצים” בתארים שמעניקים לה סוג של ממשות דמיונית.
—
4. הדילמה החינוכית: פרק ל״ה — חינוך הקטנים לשלילת הגשמות
הטקסט
בפרק ל״ה כותב הרמב״ם שיש ללמד את כולם — קטנים, נשים, וחסרי שכל — שהאל אינו גוף ואינו כוח בגוף, ושההבדל בינו לבין הנבראים אינו בכמות (רב ומעט) אלא במין המציאות עצמה. אין שום השתוות ואין שום השתתפות בין מציאות האל למציאות שלנו. הרמב״ם מנסח כמעט נוסחה מילולית שראוי למסור לכל אדם.
הסתירה הפנימית
כאן עולה קושי חמור: הרי נקבע שתפיסת מציאות לא-גשמית אפשרית רק בכוח השכל, ואילו קטנים, נשים וחסרי שכל — אלה בדיוק אנשים שפועלים בעיקר בכוח הדמיון ולא בכוח השכלי. הרמב״ם עצמו דרש לימוד מתמטיקה כהכנה להרגלת השכל בסוג כזה של הבנה. כיצד אפוא יכולים אלה להבין באמת מהי מציאות לא-גשמית?
עמדות חולקות
– אבן סינא (ופילוסופים מוסלמים אחרים) טענו שיש ללמד את ההמון שהאל הוא גוף של אור בהיר מאוד — בדיוק מה שהרמב״ם שלל בחלק א׳ פרק א׳.
– גם חכמים יהודים לפני הרמב״ם ואחריו אמרו במפורש שאי אפשר לצפות מההמון לתפוס מציאות לא-גשמית, ולכן יש ללמדם שהאל הוא גוף.
הפתרון של הרמב״ם — אנלוגיה לאחדות
כשם שלגבי אחדות האל — ההמון לא יבין את האחדות במובן הפילוסופי (פשטות, העדר הרכבה), אך יבין את המסקנה המעשית: שלא עובדים לשום דבר אחר — כך גם לגבי שלילת הגשמות: ההמון לא יבין את המהות, אך ידע לומר “האל אינו גוף” ולכן לא ינסה לצייר אותו. הערך הוא חינוכי-מעשי, לא הבנה פילוסופית מלאה.
שלוש מדרגות של הבנה
בהמשך לפרק נ׳ חלק א׳ — “האמנה אינה הנאמר בפה אלא המצויר” — מתבחנות שלוש מדרגות:
| מדרגה | תיאור |
|——–|——–|
| דמיון | ציור גשמי של האל |
| אמירה | יכולת לומר “האל אינו גוף” — קוהרנטי ברמת המילים, גם ילדים יכולים לחזור על כך |
| הבנה (עיון) | הפנמה שכלית אמיתית של מה שהמילים אומרות |
הנוסחה הבסיסית: הקטגוריה “מציאות” רחבה מהקטגוריה “גוף” — יש נמצאים גופניים ויש נמצאים לא-גופניים, והאל שייך לסוג השני. אפשר לומר זאת, אך ההפנמה דורשת הכשרה שכלית.
הסכנה שבהפנמה ללא הכנה
מי שחונך לומר “האל אינו גוף” אך לא למד מתמטיקה ומדעים — אסור לו לנסות להפנים את הרעיון. שכן ללא הכשרה שכלית מתאימה, ניסיון ההפנמה יוביל לאחת משתי מסקנות הרסניות:
1. האל אינו קיים כלל
2. האל הוא דבר גופני/מדומיין — מעין עבודה זרה
הרמב״ם ממשיל את מי שמנסה להבין עניינים עמוקים ללא הקדמות מדעיות מספיקות למי שהולך ברגל למקום רחוק ונופל לבור עמוק — עדיף היה לו שלא יצא לדרך כלל. קיום הטענות ויישוב הספקות אינם אפשריים אלא באמצעות הקדמות רבות הנלקחות מן המדעים המקדימים.
—
5. שתי הסיבות להגשמה ואיחודן — פרקים א׳, כ״ו, מ״ו
הטקסט
בפרק א׳ הרמב״ם מנה שתי סיבות לכך שאנשים מייחסים לאל צורת אדם:
1. הכתוב — לשון התורה המתארת את האל בתארים גשמיים
2. ההכרח הדמיוני — המגבלה הקוגניטיבית שאי אפשר לתפוס מציאות ללא גשם
אך בהתקדמות בחלק א׳ מתברר ששתי הסיבות אינן שונות זו מזו, אלא קשורות ביניהן:
פרק כ״ו — “דיברה תורה כלשון בני אדם”
“לשון בני אדם” = לשון ההמון, אנשים שפועלים בתחילת המחשבה (מונח טכני למחשבה לא-מבוררת, הפועלת כמו הדמיון). הרמב״ם מסביר: התורה עצמה מתארת את האל בתארי גשמות בדיוק בגלל המגבלה הדמיונית — כי “לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, וכל מה שאינו גשם או לא נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.” התורה משתמשת בשפה גשמית כדי להורות על מציאות האל להמון שאינו מסוגל לתפוס מציאות מופשטת.
פרק מ״ו — הישרה מול הגדרה
הרמב״ם מבחין בין הגדרת מציאות האל (שאינה מטרת התורה) לבין הישרת בני אדם אל מציאותו. התורה “אישרה דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות” — המילה “דמיון” חוזרת כאן במדויק. התורה מכוונת את בני האדם אל האל דרך שפה גשמית, כי זו הדרך היחידה שההמון מסוגל לקלוט.
המסקנה המתגבשת
הסיבה הראשונה (הכתוב) והסיבה השנייה (מגבלת הדמיון) מתאחדות: התורה כתבה בלשון גשמית בדיוק בגלל מגבלת הדמיון האנושי. אין כאן שתי בעיות נפרדות אלא בעיה אחת — הדמיון שולט בתפיסת ההמון, והתורה מתאימה את עצמה לכך.
—
6. הנבואה, הדמיון, והשגת האל — רובד שלישי
הצורות שהנביאים רואים הן נבראות
בפרק ק״ו של מורה נבוכים מובא מאמר חז״ל: “גדול כוחן של נביאים שהם מדמים את הצורה ליוצרה”. הרמב״ם מפרש שחכמים עצמם ביארו שכל הצורות שהנביאים משיגים במראה הנבואה הן צורות נבראות — כלומר, “הדמות כמראה אדם” ו״צלם אלוהים” של בראשית הם דברים נבראים ולא האל עצמו. כל צורה מדומה היא ברואה, כנראה במובן של גשמית.
מגבלת הנבואה: שלב שלישי בטיעון
מתגלה כאן רובד שלישי מעבר לשניים שנדונו קודם:
– לא רק שהכתובים מדברים בשפה מוגשמת בגלל שהנמען (ההמון) מבין רק דברים דמיוניים,
– אלא הנבואה עצמה פועלת דרך כוח הדמיון, ולכן מוגבלת מעצם טבעה — היא אינה יכולה להשיג מעבר לצורות נבראות.
המסקנה הרדיקלית: האל מושג רק לפילוסופים ולא לנביאים, כי הנבואה פועלת בכוח הדמיון, בעוד האל מושג רק בשכל — הכלי היחיד שיכול לתפוס דברים לא-גשמיים. לכן ההבחנה בין שכל לדמיון (פרק ע״ג) היא יסודית לכל יהודי.
קושי פנימי: פרשת בראשית ניתנה בנבואת משה, וקיימת בעיה כיצד גם נבואת משה כפופה למגבלה זו.
—
7. הקשר לאיסור לימוד מעשה מרכבה (פרקים ל״א–ל״ה)
חמש הסיבות של פרק ל״ד
פרק ל״ד מונה חמש סיבות לדחיית בני אדם מלימוד מעשה מרכבה. הסיבה השלישית — אורך ההכנות: צריך ללמוד את כל החכמות על הסדר. הדיון בשכל ובדמיון חושף את הסיבה היסודית לכך: בלי הכשרה מתמטית, אין כלים שכליים לתפוס את הלא-גשמי.
בעיית ההבנה החלקית
הרמב״ם עצמו מזהה את הבעיה שרבים העלו לגבי מורה נבוכים: “האדם התחדשו לו ספקות רבים בעת הדרישה המהירה” — אנשים עלולים להבין את הקושיות אך לא את התשובות. זוהי תיאוריה אפיסטמית על הסכנה שבלימוד מהיר מדי.
—
8. הפרדוקס שהרמב״ם יצר — והגישות שנוצרו בעקבותיו
הפרדוקס
הרמב״ם חולל מהפכה חינוכית: הוא לימד את כלל ישראל את המסקנות של המדרגה העליונה ביותר (שהאל אינו גוף) — מבלי שיש להם את האפשרות לראות ולהבין מסקנות אלו בעצמם. בכך הוא “חתך” מדרגת ביניים שהייתה קיימת קודם לכן:
לפני הרמב״ם: יהודי פשוט שלמד מקרא כפשוטו היה עובר תהליך התבגרות טבעי — מתבונן בתורה, מצרף דימויים ממקומות שונים (כמו יחזקאל), בונה לעצמו תמונה פנימית עצמאית של האלוהות, ועובד את ה׳ דרכה. אמנם תפיסה זו עדיין לא אמיתית לגמרי (כי עדיין לא הגיע להבנה שאינו גוף כלל), אבל היא עצמאית ופנימית.
אחרי הרמב״ם: בגלל שכולם למדו את הנוסחאות הנכונות ללא כלים להבינן, הרבה יותר אנשים נותרו תקועים באמונה מפי קבלה בלבד — חיקוי ותקליט, ללא הפנמה אמיתית. ההפנמה עכשיו דורשת הרבה יותר מאשר ההפנמה של המדרגה הפשוטה של המקרא.
שלוש הגישות שנוצרו
1. הרמב״מיסטים / רציונליסטים
אנשים שיש להם אמירות נכונות (האל אינו גוף) אך ללא תפיסה שכלית עצמאית. הם מאמינים ברמב״ם ובפילוסופים, אך אינם פילוסופים בעצמם. הם “המאמינים הכי פשוטים ברמב״ם” — חסר להם המעבר מ״תקליד” (חיקוי) ל״תג׳דיד” (מאמץ עצמאי להבין), כפי שכבר חובת הלבבות תבע מכולם.
הטענה לזכותם: מי שאומר נוסחאות נכונות אף שאינו מבינן — לפחות אינו עובד עבודה זרה, לפחות מכוון עבודתו למקור האמיתי, וסומך על אחרים, שזה דבר רציונלי.
2. האנטי-רמב״מיסטים / מקובלים
אנשים שמעדיפים תפיסה עצמאית על פני תפיסה נכונה. הם אומרים: “טוב לי הטעויות שלי מהאמת של האחרים” — כי אנשים באמת מזדהים ופועלים בצורה אמיתית רק במה שהם מאמינים מתוך הבנה פנימית. לכן הם מציירים לעצמם את האל בצורה דמיונית-פרסונלית לפי פשט התורה, ללא פירושי הרמב״ם. כך הרב הירש, השד״ל, והמקובלים במובן יסודי.
הטענה נגדם: הם פשוט לא רוצים לעשות את המאמץ להכיר את האל בצורה שכלית, ולכן תקועים בתפיסות דמיוניות שהן עוד יותר רחוקות מהאמת.
3. האופציה השלישית — החסידות: ויתור על קוהרנטיות
אדם מצהיר בכנות שהוא מאמין — על סמך סמכות החכמים — שהאל אינו גוף. בו בזמן, הוא ממשיך לדמיין את האל בדמויות גשמיות, מכיוון שהדמיון שלו אינו מסוגל לפעול אחרת. הוא מוותר על הדרישה לקוהרנטיות פנימית: “אני מאמין שהאל אינו גוף, ואני גם רואה אותו בצורה גופנית — איך יתקיימו שניהם? יבוא חכם גדול ממני ויסביר.”
ההצדקה: אין חובה שכל אדם יחזיק בתמונה שלמה ועקבית. רוב בני האדם אינם פילוסופים ואינם צריכים להציג רק דברים קוהרנטיים. מותר לדמיין את האל כבעל גוף, אף שאסור להאמין בכך. ההבחנה בין דמיון לאמונה מאפשרת לקיים את עיקרון הרמב״ם מבלי לדרוש מהאדם הפשוט השגה שכלית שאינה בהישג ידו.
הביקורת: עצם הוויתור על הקוהרנטיות הוא בעייתי ואולי אף חטא, אך זו בחירה באופציה הפחות גרועה מבין האלטרנטיבות. גישה זו מזוהה עם החסידות בכללותה, ועם דמויות כמו ר׳ נחמן מברסלב שהלך עד הקצה ואמר שהמציאות עצמה אינה קוהרנטית.
הגישה המודרנית דוחה אופציה זו: בעלי הערכה יתירה לקוהרנטיות ולתפיסה שלמה מעדיפים לוותר על דברים שנראים אמיתיים אך אינם משתלבים בתמונה עקבית, על פני ויתור על הקוהרנטיות עצמה.
רמז לאופציה רביעית (קבלית)
מוזכרת בקצרה אופציה נוספת: הטענה שהשכל עצמו אינו תופס את האל, ולכן כל תפיסה — גם השכלית — היא רק משל. אם כן, מה מפריע כל כך במשל הגשמי? אופציה זו לא פותחה.
—
9. הכלאם — הוויכוח היסודי על ההבחנה בין שכל לדמיון
הכלאם אינם נאיביים
אין לחשוב שהמדברים (המותכלמין) פשוט טעו בצורה נאיבית. הם עצמם מרגישים שיש הבחנה בין מחשבה/שכל לבין דמיון, ולעיתים קרובות מודים שמחשבות מסוימות כוזבות — למשל, הם עצמם מודים שלומר שהאל גשם זו מחשבה כוזבת או דמיון בלבד.
מדוע הכלאם הוצרכו לתשע ההקדמות
אילו היו הכלאם סתם “אנשי דמיון” שאינם מבחינים בין אמת לשקר, לא היו צריכים לבנות את כל המערכת המדעית-מטאפיזית שלהם. דווקא בגלל שהם חושבים שתפיסתם היא האמת, הם נזקקו לתשע ההקדמות — מבנה פיזי שלם של אטומים, ריק ומקרים — כדי לבסס שכל מה שניתן לדמיין אכן אפשרי במציאות. יש להם מדע, בסיס מטאפיזי ופיזי לשיטתם.
הבעיה העמוקה: מה מבחין בין שכל לדמיון?
הרמב״ם מזהה כאן קושי יסודי ועמוק ביותר: ההבחנה בין מושכלות (תפיסות שכליות) לבין מדומות (תפיסות דמיוניות) נשענת בסופו של דבר על המציאות עצמה. אנו מכנים כוח אחד “שכל” וכוח אחר “דמיון” רק בגלל שאנו יודעים מה קיים ומה לא. אך כאשר הוויכוח הוא על טבע המציאות גופה — אין מכריע חיצוני.
מבנה הוויכוח:
– הפילוסוף טוען: המציאות עצמה היא המבחן — ממנה נלמד מה ראוי, מה הווה ומה נמנע. למשל: אדם בגודל הר הוא דמיון, כי טבע האדם אינו כזה.
– בעל הכלאם משיב: המציאות נעשתה ברצון אלוהי, לא מתוך הכרח. אין “טבע אנושי” קבוע — יש רק אטומים, ריק ומקרים שהאל מחדש בכל רגע. לכן מה שאתה קורא “דמיון” הוא אפשרות ממשית.
– הוויתור היחיד שבעל הכלאם מוכן לו: סתירה לוגית אמיתית (לא סתירה הנובעת מהנחות פיזיקליות) — רק היא תיחשב כבלתי-אפשרית גם לשיטתו.
מסקנת הרמב״ם: אפוריה ללא הכרעה
הרמב״ם משאיר את הוויכוח ללא הכרעה בפרק זה. למרות שהוא עצמו מחזיק בעמדה שהדמיון הוא “חושך” ושהשכל הוא הכוח האמין, הוא מודה בכנות:
1. הכלאם קוהרנטיים — שיטתם אינה משוגעת מבפנים; הם “משוגעים” רק במובן שהם חושבים שהעולם עצמו חסר סדר טבעי קבוע.
2. אין טיעון מכריע נגד השיטה הקוהרנטית של הכלאם בנקודה זו, כי הוויכוח הוא על המציאות עצמה — וזה בדיוק מה שבמחלוקת.
3. “ואינו עניין ימהר אדם לדחותו כולו פתאום ברגע קטן” — הרמב״ם מזהיר שאין לדחות את שאלת האפשרות בחיפזון. יש כאן עיון עמוק יותר שטרם הוכרע.
הרמב״ם מפנה למקומות נוספים במורה נבוכים שבהם יציג את תפיסתו בעניין האפשרות, ומשאיר את הדיון פתוח.
הערה על אמינות הרמב״ם
נקודה זו מעידה על אמינותו האינטלקטואלית של הרמב״ם: בנקודה המרכזית ביותר של מחלוקתו עם הכלאם, הוא אינו טוען שיש לו טיעון מכריע. הוא מודה שהשיטה שלהם קוהרנטית פנימית, ושהשאלה היסודית נותרת פתוחה — גם אם בפועל הוא עובד לפי תפיסה אחרת.
תמלול מלא 📝
חלק א פרק עג: ההבחנה בין שכל לדמיון ושלילת הגשמות
חזרה: שתי סוגי ראיות להבדל בין שכל לדמיון
אנחנו נמצאים כאן בנקודה הזאת שהוא הוכיח לנו את ההבדל בין השכל והדמיון, כן? והוא אמר שהיה לנו שתי ראיות בעצם, או שתי סוגי ראיות, אפשר להגיד, לעניין של דברים שהשכל מוכיח שהם קיימים או שהם נכונים, והדמיון מכחיש אותם.
דוגמה ראשונה: כדוריות הארץ ויחסיות המעלה והמטה
הוא הביא את הדוגמה, הוא הביא דוגמה אחת מזה שהעולם, הארץ, היא עגולה, ואנשים משני הצדדים עומדים, וכל אחד עומד ישר, כן? כל אחד, הראש שלו למעלה והרגליים למטה, אלא שמעלה ומטה הם לא דברים מוחלטים כפי שהדמיון שלנו מוכיח, כי אנחנו אנחנו אף פעם לא התנסינו במציאות של מעלה ומטה שהוא יחסי, שהוא לא משהו אמיתי, ולכן גם בלתי אפשרי לנו לצייר בדמיון שלנו מה זה אמור להיות בכלל, שמעלה ומטה הם לא דברים אמיתיים.
אז הדמיון שלנו אומר שיש פה סתירה כביכול, סתירה לוגית, שאנחנו נטוען שהוא לא סתירה לוגית, כי הרי הלוגיקה מוכריחה, השכל מוכיח שזה ככה. אז אנחנו מבחינים ואומרים שזה לא סתירה לוגית אלא סתירה דמיונית, אי אפשר לדמיין את זה, אי אפשר לצייר את זה בדמיון, דווקא כן אפשר לצייר את זה בשכל.
כמו שאני מסביר, יש פה הגדרה מאוד פשוטה, אז מעלה ומטה, הם בעצם צריך להחליף אותם עם המילים מרכז וחיצון ופנימי, או מרכזי ופחות מרכזי. אבל זה חילוף שרק השכל יכול לעשות ולא הדמיון. כי אנחנו כן מבחינים פה מעלה ומטה, שזה דברים נופלים למטה, וזה לא, דברים לא נופלים פנימה. אז יש פה עדיין את העניין הזה של שאנחנו זיהינו בדמיון שלנו בתור מעלה ומטה, אלא שאנחנו אומרים שהדבר הזה עצמו לא עובד כפי שהדמיון שלנו מצפה שהוא עוד יעבוד, כן? זו הדוגמה הראשונה.
דוגמה שנייה: קווים המתקרבים לנצח ואינם נפגשים
היה לו דוגמה שנייה, אולי יותר מעניינת, של הקווים הלא נפגשים, סליחה, קווים שמתקרבים לנצח, מתקרבים בצורה אינסופית ואף פעם לא נפגשים, שהדמיון שלנו אומר שזה בלתי אפשרי. אם הוא מפסיק להתקרב, אז אני מבין שהוא לא מגיע אף פעם, אבל אם הוא אף פעם לא מפסיק להתקרב, איך יכול להיות שקווים אף פעם לא מפסיקים להתקרב אבל עדיין אף פעם לא מגיעים?
ודווקא מבחינה שכלית אנחנו אפילו יכולים להוכיח יש הוכחות. אני אמרתי את זה, אפשר להגיד את זה בצורה פשוטה, בסגנון שאנחנו מכירים, שהמרחק כל הזמן מתחלק, ותמיד, בגלל שתמיד אפשר לחלק את זה עוד יותר, אז עדיין תמיד נשאר מקום, כן? הפרדוקס של זנון מבוסס על המחשבה הזאת. ואז קל להראות, כן? קל להוכיח מבחינה שכלית שאף פעם זה לא יגיע, למרות שכל הזמן מתקרב. אבל הדמיון שלנו אומר, אין לקבל את זה, כן? כן, כשהוא שומע את המשפטים האלה, מתקרב לנצח ולא מגיע, הוא אומר, יש פה סתירה. אבל מי שלומד מתמטיקה או גיאומטריה או מה שזה, איך שלא נקרא בדיוק, החוכמה, שמלמדת את הדבר הזה, ידע שיש משהו אחר, שיש הוכחות שכליות שהדמיון ממהן לקבל.
הכיוון ההפוך: השכל שולל מה שהדמיון מחייב
אוקיי? ואחר כך, אנחנו אוחזים פה בעצם, אני אתחיל לקרוא פה. והוא אומר ככה, וכן התפעל במופת, ככה יש לנו הוכחה מופתית, הימנע מה שיחייבהו הדמיון, כן? אז קודם הוא הביא דוגמאות שליליות, שהדמיון שולל אותן והשכל מחייב אותן, וזה צורה אחת להראות לנו את החתך הזה בין השכל לדמיון, ואפשר ללכת לכיוון הפוך ולהגיד שיש לנו הוכחה מופתית שמחייבת קיום של דבר, סליחה, שלילה של דבר שהדמיון אומר שהוא חייב להיות.
שלילת הגשמות: הדמיון מחייב גשמיות
והוא היות השם יתברך גשם או כוח בגשם. הוא אומר הדמיון מחייב שהשם יתברך יהיה גשם או כוח בגשם. ומה הכוונה הוא מחייב? הוא מסביר שאין נמצא אצל הדמיון אלא גשם או דבר בגשם. כלומר, כשאנחנו אמרנו שהדמיון מחייב שהשם יתברך יהיה גשם או לפחות כוח בגשם, יכול להיות תכונה של הגשם, או כוח שנמצא בתוך הגשם שתלוי בו, זה הכרחי בתנאי שהשם קיים, כן? כמובן שהדמיון לא מוכיח שהשם קיים. יכול להיות שיש הוכחות דמיוניות לקיום האלוהים, אבל מה שהוא מתכוון כשהוא אומר, הדמיון מחייב, זה שמי שאומר השם קיים, אז אצל הדמיון יש רק סוג אחד של קיום, שזה קיום גופני, כן?
הנקודה המרכזית: הדמיון מזהה קיום עם גשמיות
וזה דווקא הוכחה עוד יותר, אפשר להגיד, זה דווקא הגדרה או הוכחה שתופסת הכי טוב אולי את החתך בין השכל לדמיון במחשבת המורה הנבוכים, וזה אחד הדברים שעובר לאורך כל החלק הראשון של המורה הנבוכים. ואני אראה את זה עוד שנייה, אבל מה שהוא אומר זה, אצל הדמיון יש רק שני סוגי דברים, יש דברים נמצאים ודברים לא נמצאים, ודברים מצויים מזוהים עם דברים שאפשר לדמיין, כלומר, ואנחנו מבינים שאי אפשר לדמיין דברים מופשטים, דברים שאין להם אפילו כוח בגשם, כן, כוח בגשם אולי אפשר לדמיין, לא ברור, אבל איכשהו אפשר לדמיין, כן, אפשר לדמיין מה שאנחנו מכנים אולי לפעמים אנרגיה של התנועה, או כוח של תנועה, כוח של הנאה, אולי אפשר לדמיין את זה, למרות שגם את זה אפשר לדמיין רק בתור סיפור, לא בתור דבר סטטי, כך אני חושב לפחות.
אבל הרמב״ם טוען שאפשר לדמיין את זה, כי הדמיון שלנו מכיר לא רק דברים סטטיים, הוא מכיר גם דברים שעושים דברים. אז אנחנו יכולים לדמיין בראש שלנו, כן, על המסך הזה של הדמיון, אנחנו יכולים להריץ גם סרטים, לא רק תמונות סטטיות. וזה יהיה, אני חושב, הדרך של לדמיין כוח בגשם. אבל להגיד דבר לא קיים ולא גשם, זה דבר שהדמיון סותר אותו, כן?
הקשר למתכלמין ולשלילת הגשמות
ובאמת, אני בטוח שהרמב״ם מביא את זה בגלל שזה שלילת הגשמיות מהאלוהים, הוא דבר שהכלם, כן, בעלי דינו פה לאורך הפרק ולאורך כל החטיבה הזאת, מודים בו. אף אחד מהם לא אומר שהסם הוא גשם, למרות שהם כן טועים בזה שהם אומרים שיש לו תארים, כן? על זה דיברנו בפרקי הנון. ויכול להיות שזה בעצם קשור לזה שבעצם מאוד קשה להם לדמיין את האל שהוא לא כוח בגשם בכלל. אבל בכל מקרה, לפחות מילולית הם מודים בזה שהשם הוא לא גוף, והוא אומר, הנה לך הראייה שיש דברים שהדמיון ממאן בכלל לקבל, אלא השכל. ויש סיבה מבנית למה הדמיון לא יכול לקבל את זה, הדמיון אף פעם לא יבין, כלומר לפי אמות המידה שלו האל לא קיים, האל הלא מגושם, כי הוא לא מצייר רק דברים גשמיים או דברים שהם כוח בגשם.
יישום: פרק א׳ של מורה נבוכים — “נעשה אדם בצלמנו”
אני חושב שזו הנקודה הכי רלוונטית, הכי עמוקה ביסוד כל הטיעונים של האמורי הנבוכים לגבי שלילת ההגשמה, ואני רוצה להראות את זה שנייה. בפרק הראשון של הספר כבר כתוב הדבר הזה. הרמב״ם מצטט שאנשים חשבו שהשם יש לו תמונה ותואר, ומתוך הפסוק נשא אדם בצלמנו כדמותנו, והוא אומר ככה והתחייבה להם ההגשמה הגמורה והאמינו בה. אלה שאמרו שהפסוק הזה הוא נכון כפשוטו, חייב להם הגשמה גמורה, שהשם הוא גשם גמור, והאמינו בה, ויראו וראו, אלה האנשים ראו שיש טיעון, יש טיעון שעומד מאחורי הזיהוי של השם כדבר גשמי.
הדילמה הדמיונית: או גשם או לא קיים
שהם ייפרדו מזאת האמונה, אם הם יוותרו על האמונה הזאת, יעשו הפרדה בינם לאמונה הזאת, יכזיבו הכתוב, זה הדבר הראשון, הם ילכו נגד הכתוב, הרי הכתוב אומר שהשם הוא צלם, שאדם הוא בצלם ודמות יוצרו, והנה, זה אומר שהשם הוא על צורת אדם, צורת אדם במובן הדמיוני של צורה, במובן העממי של צורה, שזה תמונה ותואר.
אז זה דבר אחד, ואז יש טיעון שני, וגם ישימו השם נעדר אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתואר. זה הטיעון שאנחנו עכשיו למדנו את הבסיס התיאורטי שלו. האנשים אמרו שאם לא יגידו שהשם הוא בעל תואר ותמונה כמו אדם, שיש לו יד וידיים, יד ואיברים וכו׳, פנים ויד, בעל פנים ויד זה כנראה שתי מילים מאוד מרכזיות בדמיונות של הכתובים על האלוהים. אז הם ישימו השם נעדר. למה? עכשיו אנחנו מבינים למה. בגלל שאין אצל הדמיון אלא דברים בעלי גוף. אז יש להם רק דילמה פשוטה, או שהוא לא קיים ואו שהוא גוף. אין משהו שלישי, כן?
הפשרה הדמיונית: גוף “נעלה יותר”
ואז הרמב״ם מוסיף, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם. כן, פה הוא בטח רומז לדברים כמו שיעור קומה, שאם מבינים אותם כפשוטו, הם פשוט אומרים שהשם הוא גוף מאוד גדול או יותר בהיר, כן? סוג גוף אחר אפשר להגיד, כן? אז אף אחד אולי לא חושב שהשם הוא גוף ממש כמונו, אבל במובן מטאפיזי, במובן בסיסי הוא גוף, רק גוף יותר בהיר והחומש שלו גם כן אינו דם ובשר, זה לא שהוא עשוי מדם ובשר, הוא עשוי מאור, כן? כן, נגיד, עשוי מאש, כן, כמו שכתוב, השם אש אוכלה, דברים כאלה, זה תכלית מה…
הדמיון כמגבלה קוגניטיבית והדילמה החינוכית של שלילת הגשמות
חזרה ללשון הרמב״ם: הדמיון אינו יכול להימלט מן החומר
וזה בעצם בעצמו, אם אני חוזר ללשון שלנו שאנחנו עומדים פה, זה בדיוק מה שכתוב פה על הדמיון, כן? הוא אמר “ואילו הדמיון, לא יוכל הדמיון בשום פנים להימלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית הפשט.”
ההפשטה צורה אחת בתכלית הפשט — זה בדיוק מה שהוא מתאר בחלק א׳, פרק א׳, לאנשים שאמרו שהשם הוא גוף אבל גוף מאוד בהיר, מאוד מהיר, מאוד עשוי מחומר מסוג אחר. זה נקרא להפשיט צורה אחת בתכלית הפשט, אבל עדיין בגלל שאתה אמת מידה, הכלי הקליטה שאתה משתמש בו זה דמיון, אתה לא יכול להגיע ליותר מזה, כן?
הדילמה החינוכית: פרק ל״ה — חינוך הקטנים לשלילת הגשמות
הציווי ללמד את כולם
לכן אני צריך להגיד שיש פה בעיה מאוד יסודית, ואני אראה את זה בעוד פרקים של הספר, של החלק הראשון, כן? בפרק ל״ה יש כתוב שצריך ללמד גם לקטנים שהאל הוא לא גשם ולא כוח בגשם, כן? כמו שהוא אומר, כמו שצריך שיתפשט בהמון ויחנכו הנערים על שהשם אחד, ואין צריך שיעבד זולתו, כן, צריך שיקבלו שהשם אינו גוף, אין דמיון — כן, זה הדמיון פה, זו השוואה, כן, לא דמיון שאנחנו לומדים — בינו ובין נבראיו כלל בדבר מן הדברים, כן? וכולי.
והוא מסביר מה זה אין דמיון, וזה השיעור יספיק לקטנים ולהמון, ביישב שכליהם שם שנמצא שלם בלתי גשם ולא כוח בגשם, כן? אז הוא נותן לנו כמעט מילים שצריך להגיד לאנשים, גם לאנשים ולחלשים, להסביר להם שהאל אינו גוף ולא כוח בגוף, וגם שההפרש בינו לבינינו, כן, הוא לא ברב ומעט, לא בכמות, אלא במין המציאה, כן? בסוג המציאות. אין שום השתוות, אין שום השתתפות, כן, בין החוזק של אלוהים, או המציאות של האלוהים לבין המציאות שלנו.
הוא מסביר בדיוק שלגבי תארים ועוד דברים לא צריך להסביר לכולם, אבל הרחקת ההגשמה והסרת הדימוי וההתפעלות הוא עניין שראוי לברור לכל אדם ולמסורו בקבלה לקטנים ולנשים ולשכלים ולחסרי השכל.
הסתירה הפנימית: איך יכולים קטנים להבין?
יש פה משהו מאוד מוזר. הרי אנחנו אמרנו שאי אפשר לקלוט בכלל דבר שנקרא לא בעל גוף, לא גוף, לא כוח בגוף, אלא בכוח השכל, כן? ועכשיו אנחנו, יש לנו ממש טסט קייס לזה. מי זה הבן אדם שיש לו רק כוח דמיוני ולא כוח שכלי? אלה שהוא קורא להם פה קטנים ונשים ושכלים וחסרי שכל, כן?
ומי שדיבר פעם על ילדים, אני חושב שאין ספק שילדים, באמת כשאומרים להם שאלוה לא גוף, הם פחות או יותר חושבים שהוא נהדר, כן? אולי יש נוסחאות שאפשר להרגיל אותם, שהם יגידו, כן, לא גוף, אפשר לחזור שלושה פעמים, לא גוף, לא כוח בגוף וכו׳, אבל לא נראה לי שהם יכולים להבין את זה, כי אין להם בכלל את הכלים, את הכלי השכלי. צריך, כמו שהרמב״ם אמר, צריך ללמוד לפחות מתמטיקה בשביל להתרגל לסוג המציאות הזאת, לסוג ההבנה הזאת.
עמדות חולקות: אבן סינא והמורים המוסלמים
ועם כל זה, אני חושב שיש פה שאלה אמיתית, וכבר כשלמדנו את הפרק הזה, ראינו שהמורים של הרמב״ם, המוסלמים כולם, לא הודו בזה. כולם אמרו שצריך ללמד — כן, אני חושב שהבאנו את אבן סינא, שאמר שצריך להגיד לנשים שהאל הוא גוף אור מאוד בהיר. בדיוק כמו שהרמב״ם שלל בחלק א׳, פרק א׳, כי אי אפשר לצפות מהם לקבל ברצינות את המציאות של דבר שהוא לא גוף, כן?
אין לי תשובה אמיתית לדילמה הזאת של הרמב״ם. אני חושב שהרמב״ם היה לו ציפיות מאוד גבוהות מבני אדם, ולא ברור לי שאנשים שמלמדים אותם את העיקר השלישי של הרמב״ם באמת מבינים מה זה אומר. זה נתפס להם סוג של רוממות וגדולה מאוד גדולה, ולא יותר מזה, כן?
הפתרון של הרמב״ם: ערך חינוכי-מעשי
ועם כל זה, זה מאוד חשוב לרמב״ם, בגלל שהרמב״ם חושב שיש פה עניין חינוכי בעניין של שלילת הגשמות. בדומה, בדיוק כמו שהוא מבין שיש עניין חינוכי, הוא טוען את זה, בדיוק כמו שיש בפרק ל״ו, שעכשיו פתחתי, בדיוק כמו שיש עניין חינוכי בלהגיד לכולם שאלוה אחד, ומה הנפקא מינה החינוכית — אנשים נורמליים לא יבינו את העניין של האחדות במובן של הפשטות שלו, זה שהוא סימפל, הוא פשוט, הוא לא מורכב וכו׳, אבל הם מבינים שלא עובדים לשום דבר אחר.
ככה טוען הרמב״ם שאפשר להגיד להם, אפשר לתת להם להגיד, שכולם ידעו להגיד שהשם הוא לא גוף, ולכן לא ינסו לצייר אותו, דברים כאלה. אבל באמת שלא ברור שהם יבינו את זה בשום צורה אמיתית. ככה אני חושב.
ולא רק שאני חושב ככה, כן, ויש עוד אנשים, קדמו לרמב״ם, לא רק מוסלמים, גם יהודים שאמרו את זה די מפורש, וגם אחרי הרמב״ם יש יהודים שאומרים את זה די מפורש. ולא רק שיש יהודים שאומרים את זה די מפורש, כן, שכן צריכים לחנך לכולם שאלוה גוף, בגלל שאין לכם בכלל את הקישור הזה לתפוס דבר שהוא לא גוף.
איחוד שתי הסיבות להגשמה: הכתוב והמגבלה הדמיונית
פרק א׳: שתי הסיבות להגשמה
אלא הרמב״ם עצמו רמז לזה כבר בחלק, בכלל בפרק א׳, ובפרק מ״ו יש לו הסבר מפורש על זה, כן? הרמב״ם עצמו בפרק א׳ אמר שיש שתי סיבות למה אנשים אומרים שאלוה בצורת אדם: אחד הוא הכתוב והשני הוא ההכרח הזה, כן?
אבל כשאנחנו מתקדמים בחלק א׳ אנחנו לומדים ששני הסיבות האלה הם לא כל כך שונים זה מזה. למה?
פרק כ״ו: “דיברה תורה כלשון בני אדם”
קודם כל, יש את המשפט הזה שרמב״ם מצטט בפרק, אני חושב, בפרק כ״ו, בוא נראה. כן, בפרק כ״ו הוא מצטט את המשפט הזה, כבר בפרק כ״ו, דברי התורה כלשון בני אדם, כן? והוא מצטט גם בהמשך, אני לא זוכר כרגע את המקום, את המשפט הזה של כוח הנביאים שמדמים את הצורה ליוצרה, כן?
ולשון בני אדם זה בדיוק הלשון של האנשים המוניים, כן, והוא אומר את זה מפורש, כן, אני קורא פרק כ״ו. כבר ידעת — כן, זו בעצם התשובה, כן, בואו נפרט את זה קצת יותר.
הרמב״ם אומר, יש אנשים שבגלל שהם אורתודוקסים, הם צריכים להאמין במה שכתוב, אז הם אומרים שמי שאומר שהשם הוא לא גוף, הוא מכחיש את הכתוב, כן, ומה התשובה של הרמב״ם ליהודי הזה? לא, הכתוב הוא משל, כן, והוא מביא ראיה. מה הראיה? שהרי כתוב, בסדר, כבר דיברנו על זה שזה לא באמת ראייה, אבל הרמב״ם משתמש במילה הזאת, דברי התורה כלשון בני אדם.
והוא מסביר, הרמב״ם מסביר בפרק כ״ו מה זה אומר דברי התורה כלשון בני אדם. כי כל מה שאפשר לבני אדם, כולם — בני אדם זה מילה לבני אדם המוניים, כמו שכתוב בפרק ט׳ או ז׳, יש הבדל בין איש לבן אדם, בן אדם זה לפעמים מילה גם לאנשים שיש להם רק כוח הדמיון.
ואומר פה, הבנתו וציורו בתחילת המחשבה — כלומר, תחילת מחשבה זה לא בדיוק אותו דבר כמו דמיון, אבל זה גם מונח טכני של מחשבה לא מבוררת, שבעצם תחשוב כמו הדמיון — הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה, ולזה — הוא אומר מפורש — ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא יתעלה נמצא.
למה כתוב בתורה תארי גשמות? בדיוק בגלל המגבלה הזאת, שבעיני התחלת המחשבה של רוב בני אדם, או של כל בני אדם במובן של ההמון שלהם, אי אפשר להורות מציאות אלא בדימוי גופני, כי הם לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, וכל מה שאינו גשם או לא נמצא בגשם אינו נמצא אצלם.
אז לכן מתארים את האל בגשם, בדיוק בגלל הסיבה שהוא הסביר לנו פה, בפרק ע״ג.
פרק מ״ו: הישרה מול הגדרה
וככה גם כתוב בפרק מ״ו באותו מאמר, שהוא מסביר את זה בצורה יותר מורכבת, אבל אומר את אותו דבר, מדבר על ההבדל בין הישרה למציאות של ולהגדרה, כן. הוא טוען שהתורה לא מתכוונת לתת הגדרה למציאות האלה, אלא לכוון בני אדם למציאות שלו, ובכל מקרה הוא אומר, הוא אישרו דעות בני אדם שהוא נמצא בדמיון הגשמות, כן? בדיוק המילה הזאת, דמיון.
וככה, בגלל שבני אדם מבינים רק מציאות גשמית, אז התורה עצמה מדריכה בני אדם אל מציאות האל במובן של גשמות.
המסקנה: שתי הסיבות הן אחת
וכן, אז זה היה שלב שני שאומר שלא רק שיש מגבלה של בני אדם, ולא רק שיש עוד דבר שזה נמצא אנשים עד…
הנבואה, הדמיון, והשגת האל
שלב שלישי: מגבלת הנבואה עצמה
ולא רק זה, אלא יש פה עוד שלב שלישי, שאני לא הולך להראות את זה כרגע כי אני לא זוכר ועוד לא הגענו ללמוד את הפרקים האלה אבל זה יוצא יותר מסובך אבל זה גם יוצא ממה שהוא הביא פה. אני צריך להביא, בוא נזכר איפה זה באיזה… לא זוכר. אבל יש פה עניין יותר יסודי וזה, אה, זה בפרק מאה ו׳ באמת.
פרק ק״ו: הצורות שהנביאים רואים הן נבראות
המאמר שהוא מביא מחכמים, הוא אמרם “גדול כוחן של נביאים שהם מדמים את הצורה ליוצרה”. והרמב״ם מסביר, אז אני כן, “כבר ביארו, כי אלו הצורות כולן” — אשר כבר ביארו, כלומר החכמים ביארו במשפט הזה — “כי אלו הצורות כולן אשר ישיגום הנביאים כולם במראה הנבואה הם צורות נבראות השם בוראם”. כן, אז כלומר הוא מביא ראייה שהצורות, כלומר הדמות כמראה אדם, כן? כלומר הצלם אלוהים של בראשית פרק א׳, פרק ב׳, הוא דברים נבראים, וזה מה שהנביאים עצמם ראו, והוא האמת, כי כל צורה מדומה היא ברואה, והוא מתכוון ברואה כנראה במובן של גשמית, כי יש דברים נבראים והם לא גופים. אז יכול להיות שהוא חושב שגם הנביאים רואים דברים שכליים, אבל גם את זה הם רואים בכוח הדמיון שלהם. וזה דבר שהוא לא לגמרי מביא פה, אבל זה שייך לחלק השני.
הנבואה פועלת בכוח הדמיון
אבל העניין הוא שהנבואה עצמה, חוץ מנבואת משה אפשר, אבל הנבואה עצמה פועלת בכוח הדמיון, ולכן גם נביא לא יכול לראות את השם בנבואה, כי הנבואה מוגבלת בזה שהוא כלי של חושני, כלי דמיוני, ולכן הוא יכול לראות רק דברים נבראים, הוא יכול לראות רק צורות נבראות שמראים על ה׳ בדרך משל או בדרך לימוד או משהו כזה, אבל הנביאים באמת רואים את הדמות כמראה אדם, שהוא לא האל, אלא יש פה איזושהי גדלות שהם מדמיינים את הצורה ליוצרה.
שלושת הרבדים של הטיעון
וזה אומר שהסיבה היא, וכאן יש פה משהו שלישי, לא רק שהכתובים, כלומר הנביאים, מדברים בשפה מוגשמת בגלל שהנמען שלהם הוא העם, עם שמבין רק דברים דמיוניים, אלא הנבואה עצמה, הנבואה עצמה, בגלל איך שהיא פועלת, לפחות שאר הנביאים, ויש פה בעיה, כי היא גם נבואת משה, כי פרשת בראשית זה בנבואת משה, אבל גם הנבואה עצמה לא יכולה להשיג מעבר לדמיון, ולכן לא יכולה להשיג את האל.
האל מושג רק לפילוסופים
לכן האל מושג רק לפילוסופים ולא לנביאים, כי הנבואה פועלת בכוח הדמיון, והאל הוא מושג רק בשכל, שהוא הדבר היחיד שיכול לתפוס דברים לא גשמיים, ולכן כמו שאנחנו חוזרים פה בפרק ע״ג יש הבחנה יסודית בין השכל לדמיון שכל יהודי חייב לקבל. אז כאן המהלך המאוד ברור של הרמב״ם.
הפרדוקס של חינוך לשלילת הגשמה
הקושי היסודי
כמו שאמרתי, יש קושי מאוד גדול בשבילי שאני לא מכיר את התשובה האמיתית לזה, שזה איך באמת הרמב״ם חושב, כמו שהוא כותב בפרק ל״ה, שצריך לחנך את כולם לדעת שהשם הוא לא גוף, כשהוא בעצמו מודה שהתורה עצמה לא חושבת ככה, התורה עצמה מחנכת עם הידיעה שההמון יחשוב שהשם הוא כן גוף, כי זה לפחות נותן לנו את המציאות. ולא עוד, אלא זה גם נגד התורה, וזה גם נגד המציאות, שזוהי זאת שעומדת מאחורי הבחירה של התורה, לדבר בשפה מגושמת, שזה שההמון, יש להם רק דמיון, ואי אפשר להם לתפוס דברים מושכלים, כן? אז זאת בעיה יסודית.
שלוש מדרגות: דמיון, אמירה, והבנה
הדבר היחיד שאני יכול לחשוב זה שהמילים, כן, ופה הרמב״ם אולי קצת יותר מדי מאמין במילים, המילים כן יכולים לתפוס הגדרה של לא גוף, כי יש פה הבחנה בין מילים שאנחנו יכולים להגיד או אפילו לחשוב ובין תפיסה, כן? זה מאוד חשוב, ועל זה דיברנו בחלק א׳, פרק נ׳, פרק נ׳, שהאמנה הוא לא הנאמר בפה, אלא המצויר. מצויר פה, מתכוון לא מצויר במובן של דמיון, מצויר במובן של תפיסה שכלית. והרמב״ם משתמש בזה כהקדמה להגיד שאי אפשר להגיד שיש לו תארים. בכל מקרה, אבל כן יש פה איזושהי הודעה שם, לאורך הפרקים שם, שהמילים שלנו הן עוד יותר רחבות אפילו מהדמיון, אפשר להגיד, או במובן הזה שההגדרה השכלית, במובן של ההגדרה השכלית, יש פה שני דברים ואנחנו צריכים לשים לב אליהם.
הנוסחה השכלית: האל אינו גוף
אנחנו יכולים להגיד שהאל לא גוף, אנחנו יכולים פשוט להגדיר את זה וזה לא קשה, אני חושב שזה גם איך שהמתמטיקה, הדוגמאות המתמטיות או האסטרונומיות שהוא הביא, עובדים, לא קשה לתת את הנוסחה. הנוסחה הולכת, למשל, לגבי האל שהוא לא גוף, הנוסחה מאוד פשוטה. אתה מקשר, אתה האדם האמוני, מקשר את המציאות של, סליחה, מקשר את שתי הקטגוריות האלה, מרכיב שתי חלוקות שהן לא קשורות בהכרח זה בזה. אתה מקשר, דבר ראשון, מציאות מול לא מציאות, עם גוף מול לא גוף, או לפחות כוח וגוף. ואני מודיע לך שזה לא נכון. ההגדרה מציאות רחבה יותר מהגדרה גוף. לא קשה לחשוב, לצייר, תכתוב את זה על הנייר, יש נמצאים משני הסוגים, יש נמצאים גופניים ויש נמצאים לא גופניים. אין בעיה, זה הכול. עכשיו האל הוא מאותו סוג נמצאים לא גופניים. זה נכון, בגלל זה, וזו לא ההבחנה היחידה שמבחינה את האל בין שאר הנמצאים, אבל זה לפחות מספיק להגיד שהאל לא דומה לשאר הנמצאים.
אמירה ללא הפנמה
אתה יכול להגיד את המילים האלה, לא דומה, לא גוף, וכל אחד יכול לחזור על זה. גם ילדים מאוד קטנים, אפשר ללמד אותם העיקר השלישי. והם יגידו את זה, וזה קוהרנטי ברמה של האמירה. אם הם ינסו להבין את זה, הם לא יבינו, כן? הם בהכרח לא יבינו. ויכול להיות, כלומר להפנים את זה, אם רוצים לעלות ממדרגת האמירה, יש פה שלושה מדרגות, יש דמיון ואמירה והבנה. צריך לתפוס את זה, מה שהרמב״ם קורא דרגת עיון, המדרגה השלישית.
הסכנה שבהפנמה ללא הכנה
ויוצא פה שמשהו מאוד מעניין, יוצא פה שאנשים שחינכו אותם, כמו שהרמב״ם רוצה לחנך, כמו שבאמת הוא הצליח שנחנך, שהאל הוא לא גוף, כל עוד הם לא למדו מתמטיקה, אסור להם לנסות להפנים את זה. כי אם הם יפנימו את זה, הם יגיעו לאחת משתי המסקנות או שהאל לא קיים או שהוא דבר גופני, דבר מדומיין, והוא לא, ואז זה קצת כמו עבודה זרה.
הקשר לאיסור לימוד מעשה מרכבה
פרק ל״ד: חמש הסיבות
ואני חושב שההגבלה הזאת היא מה שעומדת מאחורי, כי זה הקשר בין הפרקים שם בפרק ל״ה, זה בעצם מה שמקשר את פרק ל״ה לפרק ל״א, אפשר להגיד ל״ב, ל״ג, ל״ד, או אולי ל״א, שם לאורך הפרקים הרמב״ם נותן הסבר לאיסור ללמד מעשה מרכבה. כן? והוא מעריך בהסבר הזה, זה אחד מהדברים המאוד חשובים לו ללמד פה, כן? והוא מסביר, ופה יש למשל, פה יש למשל ביטוי מאוד מאוד ברור, הוא כותב ככה אני צריך ל… כן, פה כתוב ככה, והוא נותן, כן, יש איזה פרק מאוד מפורסם, אני מפרסם את הפרקים, ופרק ל״ד הוא פרק מאוד יסודי בסוגיה הזאת, הוא נותן חמישה סיבות למה צריך לדחות את בני האדם מללמוד את מעשה מרכבה.
הסיבה השלישית: אורך ההכנות
והסיבה השלישית זה אורך ההכנות, שצריכים ללמוד את כל החכמות על הסדר. ועכשיו בקטע הזה של השכל והדמיון אנחנו גילינו סיבה אחת מאוד יסודית למה צריך לחנך ללמוד מתמטיקה לפני שלומדים את עניין האלוהות. כן?
בעיית הספקות בדרישה המהירה
והוא מסביר ככה, והוא נותן כמה הסברים למה צריכים את ההקדמות האלה. והוא אומר, והוא נותן משהו מאוד מעניין, ואפשר לדייק, אני חושב שהוא חשוב, וזה “כי האדם התחדשו לו ספקות רבות בעת הדרישה המהירה”. ופה הרמב״ם אומר בעצם את מה שהרבה אנשים אמרו על מורה נבוכים, שיש בעיה שאנשים יבינו את הקושיות ולא יבינו את התשובות, והרמב״ם עצמו מכיר את הבעיה הזאת, ופה יש לנו גם את התיאוריה האפיסטמית.
הסכנה שבלימוד ללא הכנה מספקת והפרדוקס שהרמב״ם יצר
משל הנופל לבור: הסכנה בלימוד ללא הקדמות
הרמב״ם נותן הסבר שסתירה זה מאוד קל, כמו סתירת בניין, שהיא יותר קלה מבניין בניין. בכל מקרה, אנשים יכולים להבין, אתה מתחיל לחשוב, אז מתי תבין קושיות. אמנם קיום המאמרים והיתר הספקות לא ייתכן אלא בהקדמות רבות יילקחו מן ההצעות ההן ויהיה המעיין מבלתי הצעה כמי שילך על רגליו להגיע למקום ונפל בדרכו בבור עמוק שהוא ימות, ואילו חסר ההליכה ועמם במקום היה יותר ראוי לו. והוא מביא פסוקים על המשל הזה.
ואני מתרגם לגבי הבעיה שלקח לו עד פרק העגל לגלות לנו את יסוד הבעיה פה לאורך כל הדברים האלה. ואני מגלה פה, יש אנשים שאמרו להם שהאל לא גוף. עכשיו, אי אפשר להם להבין את זה בשום אופן. למה? כי אין להם את הכישורים להבין דבר לא גופני. להגיד זה בחינם, אפשר להגיד, והרמב״ם טוען שזה טוב, כי יש פה איזושהי נקודה אמיתית, שהשכל עצמו מתלבש במילים האלה, למרות שהוא לא השכלה, הוא רק אמירה.
והאמת שהאמירה יש לה בעיה, כן? כי כמו שהוא מעריך בפרק נ״א, נ״ב, נ״ג, אפשר להגיד גם דברים סטריאתיים או הבחנות שהן נשמעות טובות, אבל הן הגדרות שלא מקבילות לשום דבר במציאות, ולכן לא צודקות. ובכל מקרה אפשר להגיד גם דברים אמיתיים שהדמיון לא יכול להכיל. אבל אם לא למדת מתמטיקה, שזו אחת מהחכמות המקדימות פה, שהוא מפרט פה, ולכן אתה תנסה להפנים את מה שלימדו אותך להגיד, ואין לך את הכלים, אתה תגיע או לשלילה, או לאתאיזם, או להגשמה, שהם לא דברים כל כך רחוקים זה מזה לפי מה שאנחנו לומדים.
התוצאה: נפילה בהכרח לשלילה או להגשמה
ואין לך עצה, העצה היחידה זה אל תחשוב. כי אתה כמו אותו יהודי שלא מכיר את הדרך ולכן עדיף לו להישאר בבית, כן? והתשוקה שלו, התשוקה הטובה שלו להבין, הוא מה שממית אותו. בלי התשוקה היה לך יותר טוב. ולמה? כי אין לך את הכלי שזה השכל שיאפשר לך לתפוס, להפנים מה שאנחנו קוראים להפנים דברים מושכלים, כן? במובן.
ולכן יוצא, אני מכיר הרבה יהודים שנפלו בפח הזה, אני חושב, אני לא מאשים אותם, אני חושב שהם צדיקים, ויכול להיות שיש חלק מיוחד בגן עדן לאנשים שנכשלו במעשי מרכבה, ככה לפחות טוען ספר רבא איש, שהוא הטיל לעצמו את הדבר הזה.
אחד הדברים היסודיים בקבלה זה לעבור על הפרקים האלה של אזהרת הרמב״ם, ובאמת לקפוץ לחכמת האלוהות מבלי ההקדמות המדעיות, וזה דבר מאוד בעייתי.
הבעיה המעשית: נוסחאות ללא הבנה
ואחד הדברים האלה, אבל אנחנו מכירים את זה גם באנשים לא מקובלים, באופן כללי, הרבה יהודים, שבגלל שלימדו אותם דברים, נוסחאות, נוסחאות מילוליות, שאין להם קיום בדמיון, ולהם אין כלי אחר מאשר הדמיון, זה מה שהם מזהים בתור הבנה פנימית, בתור הבנה עצמאית, לא בוקיי, סתם לחזור על מה שאומרים לך, שכולם מודים שזה רק תקליט, זה רק להיות מנוהל על ידי, כן, כמו עיוור שמנוהל על ידי פיקח וכו׳.
אז הם מנסים להבין, והם בלתי, לא יכולים, אין להם בכלל את הכלים להבין, לכן בהכרח הם נופלים לאחד משני הדברים האלה. ויכול להיות שהם, כל המאמץ שלהם זה להגיע למדרגת אותם בני אדם שהתורה מדברת איתם, כן, לא כל כך נורא.
הפרדוקס: הרמב״ם חתך את מדרגת הביניים
לפני הרמב״ם ששינה את התורה והוא שינה את החינוך והוא אמר תלמד את כולם את הנוסחאות שאין להם, כן, יוצא לי משהו מעניין, שבגלל הקפיצה שהרמב״ם לימד אותנו, הרמב״ם קפץ ולימד לכל בני אדם, לכל יהודים, כן, לכל בני אדם, שהאל הוא לא גוף, שזה בעצמו קפיצה, כן, כי הרי הם לא, אין להם עדיין את הכלים להבין את זה, בזה הוא התחייב לאסור עוד יותר על הפתיחה במעשי מרכבה לפני שלומדים את החכמות האלה, כשמלמדים את ערכי ההפשטה. כן? מובן?
התהליך הטבעי לפני הרמב״ם
בדיוק בגלל שאם בשלמם אתה יהודי פשוט, שלמדת מקרא כפשוטו, לא יהיה לך תרגום אונקלוס ולא יהיה לך אף אחד מהחינוכים המתחדשים האלה שחינכו את כולם בנוסחאות של שלילת ההגשמה בלי הבנה, אז היית עושה את התהליך הפילוסופי הנורמלי, תהליך ההתבגרות, אתה מתבונן במה שראית בתורה, ואתה, נגיד בתורה אין דמיון מושלם של אלוהות, אז אתה עושה כמו יחזקאל, משלים, מצרף מכל מיני מקומות, עד שיש לך תמונה שלמה ועצמאית פנימית של האלוהים, וזה מה שאתה עובד, כן?
וזה יעבוד, למרות שהרמב״ם יגיד לך, כל זה הוא עדיין לא אמיתי, כי אתה עדיין צריך להתקדם עוד יותר להבין שהוא לא גוף בכלל, אז לקבל את התפיסה השכלית, אוקיי? מאוד יפה.
המצב החדש אחרי הרמב״ם
אבל הרמב״ם חתך את כל המדרגה הזאת. הוא אמר, אנחנו נלמד לכולם את המסקנות של המדרגה הכי עליונה מבלי האפשרות לראות אותן, אז הרבה יותר אנשים חייבים להישאר במובן של אמונה מפי מסורת, מפי קבלה, מפי תקליט, בחיקוי, מאשר בסוג של הפנמה. למה? כי עכשיו ההפנמה דורשת הרבה יותר מאשר ההפנמה של המדרגה הפשוטה של המקרא.
ולכן הרמב״ם גרם לכל אלה שמצייתים לו להיות תקועים בקבלה, כן, ולהפוכה ממה ש… וזה באמת המצב של הרמב״מיסטים היום.
שלוש הגישות שנוצרו
וזה בעצם שתי ההקלטות האלה שאני מתאר, זה פחות או יותר התיאור של מה שאנחנו מכנים היום רמב״מיסטים או רציונליסטים מול מיסטיקנים ומקובלים וכאלה אנשים, כן? חסידים זה דבר שלישי, אני צריך להגיע לזה. אבל מה שאנחנו מכירים בתור ההבחנה הזאת הוא פחות או יותר:
הרמב״מיסטים: נוסחאות נכונות ללא הבנה עצמאית
רציונליסטים זה אנשים שאין להם בדרך כלל תפיסה שכלית, אבל יש להם אמונה ברמב״ם, ובחכמים ופילוסופים האחרים שאמרו להם שהאל לא גוף, ולכן הם מצד אחד יש להם משפטים, יש להם אמירות יותר נכונות, מצד שני, מה שהרמב״ם תבע מכולם להכיר את האל בצורה עצמאית, כן? מה שכבר חובת הלבבות תבע וכולם, לעבור מתקליד להתג׳עיד, כן? לעבור מקבלה מפי אחרים למאמץ העצמאי להבין, זה באמת אין להם.
וכל מי שמכיר רמב״מיסטים יודע שהם המאמינים הכי פשוטים ברמב״ם, וזה בהכרח, כי הם לא פילוסופים.
האנטי-רמב״מיסטים: תפיסה עצמאית על פני תפיסה נכונה
ואילו האנשים האחרים, בשביל להגיע לתפיסה עצמאית, שהם מחשיבים יותר מתפיסה נכונה, כן? זה בעצם סוג של המחלוקת, זה תלוי אם אתה יותר מחשיב, כן? אם אתה רומנטיקן כזה, אז אתה יותר מחשב, אתה אומר, אני, טוב לי הטעויות שלי מהאמת של האחרים, ויש פה איזושהי נקודת אמת, כן? כי אנשים באמת מזדהים ופועלים בצורה אמיתית במה שהם מאמינים.
זאת אומרת, אני לא יודע מה הרמב״ם אומר כשהוא אומר לא גוף, אני לא מבין את זה, ולכן אני מעדיף לנסות לצייר לעצמי באיזושהי צורה דמיונית, פרסונלית, כן? את האל שכתוב בתורה בלי הפירושים של הרמב״ם, וזה האנשים האנטי-רמב״מיסטים, כמו הרב הירש ואחרים, השד״ל, כל אלה שחלקו על הרמב״ם, וגם המקובלים במובן מאוד יסודי, חלקו על הרמב״ם בדיוק בגלל הדבר הזה.
הוויכוח בין שתי הגישות
והרמב״ם יטען עליהם שאתם בעצם טיפשים, כי אתם פשוט לא רוצים לעשות את המאמץ להכיר את האל בצורה שכלית, ולכן אתם תקועים בתפיסות דמיוניות, שהרמב״ם טוען שהם עוד יותר רחוקים, כן? זה בעצם הוויכוח.
הרמב״ם טוען שמי שאומר את הנוסחות הנכונות, למרות שהוא לא מבין אותן, יותר קרוב, לפחות הוא לא סוג של עובד עבודה זרה, כן? לפחות הוא מכוון את העבודה שלו למקור האמיתי, למרות שהוא לא מבין את זה, אז הוא סומך על אחרים, זה דבר רציונלי ונורמלי.
ואילו האחרים אומרים שבגלל שזה נשאר מהשפה ולחוץ, אז זה יותר גרוע, כן? ואולי זה גם מוביל לכל מיני סוג של בעיות.
זה בעצם ה… איך אני קורא לזה? זה הסיפור פה. עד כמה שאני מבין אותו. מובן? כן, זה יפה. זה הדרשה שלי. אני חושב, זה יפה, זה רעיון יפה. זה לא רעיון, זה ניתוח של מה שקורה. אני לא התכוונתי להגיד דרשה, התכוונתי לצאת ניתוח.
האופציה השלישית: החסידות
אני חושב שיש, עכשיו אני חושב, יש אולי אופציה שלישית אחת שיכולה לעבוד, ואולי חלק מהמקובלים הולכים בכיוון הזה, אבל החסידות בהרבה מובנים הולכת בוודאי בכיוון הזה, ויכול להיות שיש לזה שורשים כבר בחסידות אשכנז, לא כיוון כל כך גרוע, וזה לנסות לקבל את שתי המעלות על ידי שהם מוותרים על דבר שלישי, כן, ואני אסביר בדיוק מהו.
אני חושב שזה, עכשיו אני חושב שזה ניתוח טוב, אני צריך לחשוב. עד עכשיו חשבתי הרבה פעמים, וזה נראה לי ברור, אבל עכשיו אני אומר משהו שהוא ניסיוני.
מהי האופציה השלישית?
יש אופציה שלישית. מה האופציה השלישית? להגיד ככה, אני לא כל כך חכם, מי שבאמת, אני חושב שהתביעה של הרמב״ם להבין דברים בצורה אמיתית, בברורה, ולעשות את כל המאמץ ללמוד את כל המדעים, הוא עדיין בתוקפה. באמת, אבל זה מזקיק, זוקק המון מאמץ והמון זמן והמון כוח וכו׳. אבל בגלל שאין לנו זמן ואנחנו בגלות ויש לנו תעודות פרנסה ועוד כל מיני דברים שמפריעים לנו, אז יש תשובה אחרת, כן? התשובה האחרת הולכת ככה.
גישות אלטרנטיביות לבעיית הגשמת האל וסיכום המשלים
גישה שלישית: ויתור על קוהרנטיות
לא בדיוק תשובה, טקטיקה אחרת. אתה יכול להתאמר ככה, קודם כל אני מאמין לרמב״ם ולכל החכמים האחרים. אני מאמין לו בלי ספק שהאל לא גוף ושום דבר מה… גם לא רק האל לא גוף, אפילו המלאכים הם לא גוף וכולי, כל אחד, שום דבר מהדברים האלה שאנחנו מדברים עליהם לא גופניים, אין בעיה. אבל את זה אני לא יכול להבין, כן?
יש פה שאלה, למה הם כל כך בדוחים שאינם יכולים להבין? אני חושב שיש לי פה ביקורת יותר עדינה, אבל בואו נעזוב את זה שנייה, רק לתאר את הדרך.
אומרים, אני לא מבין את זה, אני לא חושב שאני יכול להתאהב באל הזה שהוא לא גוף, וכולי, כל מיני דברים שאנשים אומרים, שאפשר לקשר. רמב״ם הכחיש את זה לגמרי, כן? כי רמב״ם טוען שהאהבה הכי חזקה זאת האהבה השכלית, והקשר הכי חזק זה הרי המציאות. איך יכול להיות שסוג התפיסה שתופס את המציאות כפי שהוא בעצמו, יהיה קשר פחות טוב, יותר גרוע מהקשר שמבוסס על איזשהו דמיון. הרמב״ם בוודאי מרגיש את זה, ועל זה אני כבר הרחבתי די, להגיד שהוא הרבה יותר בעד קירבת אלוהים, רק שהוא טוען שקירבת אלוהים היא ככה.
המהלך המעשי: לחיות עם סתירה
אבל יש כאלה שאומרים, והרמב״ם עצמו יודה לזה, במובן, במידה שאתה נביא ולא משה, במידה שאתה לא מסוגל, אתה לא בן אדם שכלי, אתה בן אדם שכן חי בגוף וכן מאמין בדברים גופניים כאילו הם דברים יותר אמיתיים, ודברים לא גופניים שזה בדיוק ההגדרה של הדמיון ועדיין אתה לא רוצה לוותר על הגישה העצמאית כן על הגישה התפיסה העצמאית התפיסה של המאמץ העצמי להכיר את האל אתה לא רוצה רק לסמוך על הרמב״ם ולהגיד יגדל במיגון הנכון אז אתה אומר ככה:
אתה אומר אני לא מוותר על אף אחד מהצעדים האלה ומה אני עושה? אני מוותר על הקוהרנטיות. אני מוותר על המאמץ להיות בן אדם קוהרנטי.
ולמה אני מוותר על זה? לא כי אני מאמין, כי יש אנשים שהם הולכים עד הסוף, אומרים המציאות לא קוהרנטית, כמו רבי נחמן מברסלב. אני לא חושב שצריכים ללכת עד כדי כך רחוק, אני חושב הפוך, שזה נובע מתוך רצון יותר מדי לקוהרנטיות ויותר מדי הערכה יתירה של המסוגלות שלנו.
ענווה במקום קוהרנטיות
אני חושב שאנחנו יכולים ללכת ביותר ענווה, ואני חושב שאנשים, הרבה צדיקים טובים הלכו בכיוון הזה. הם אמרו, אני לא יכול אולי להשכיל דברים לא גופניים לגמרי. אני גם לא רוצה לוותר על איזשהו דמיון, על איזשהו דבר שמובן לי כפי שאיך שאני, שהוא יהיה השגת האלוהים. אז אני מוותר על קוהרנטיות.
אני אומר, אני לא החכם הכי גדול, אני לא צריך תמונה שלגמרי מתאימה. נכון, אני מאמין כל הזמן בלי ספק שאל לא גוף, ואני גם אומר שאני רואה אותו בצורה גופנית, איך יתקיימו שניהם, יבוא חכם יותר גדול ממני ויסביר, לא הבעיה שלי. אז הוא כל הזמן כזה פוסח על שני הסעיפים, אבל בעצם מוותר על קוהרנטיות.
הצדקת הגישה: אנשים פשוטים ואנשים מודרניים
וזה, אני חושב, דבר, אם אנחנו לא אנשים, מה שאני קורא לפעמים מודרניים, בעלי הערכה יתירה עצמית, שאנחנו צריכים תפיסה קוהרנטית ומוכנים בגלל הקוהרנטיות לוותר על דברים שנראים אמיתיים אבל אנחנו לא יכולים לסדר אותם בתוך אותה תמונה שלמה, אז אין לנו כל כך בעיה. נכון, זה לא קוהרנטי, יכול להיות שרק כשיבוא המשיח אנחנו נבין את זה, לא יודע, אולי יהיה חכם יותר גדול ממי שמבין, אבל אני משחק על שני הצדדים האלה. לפעמים אני רואה ככה, ואני אומר, למרות שאני רואה את האל, זה לא האל, כן? אז איך אני אומר דבר והפיכו? לא בעיה, אני לא פילוסוף, אני לא צריך להגיד רק דברים קוהרנטיים. אני רוצה להכיר את האל ולחיות אותו, אז אני חי איתו ככה. אבל אני תוך כדי מצהיר שהוא לא גוף, אני אומר, אני מאמין, אני באמת מאמין בזה, כי לא רק אומר, אני מאמין בזה כי אני סומך על החכמים ממני שאמרו את זה.
הזיהוי עם החסידות והמסורת
אני חושב שזאת גישה יחסית מסורתית לתפיסה כזאת. אני חושב שהחסידות בכללותה הולכת בכיוון מהסוג הזה. אפשר כן להצדיק את זה, כן? אפשר לתת לזה הצדקות, אבל לא צריכים. אפשר להגיד, אנחנו לא אלה שמבינים הכי טוב, ודאי הרוב האנשים פשוטים, אבל יש היתר, כן?
כמו שהפצצנה רבי אומר, אולי יש, מותר לדמיין את האל בתור בעל גוף. זה לא, אסור להאמין. אז אנחנו מקיימים את הרמב״ם, אנחנו לא מאמינים, אבל אנחנו עדיין מדמיינים מה הבעיה. אה, הבעיה שזה לא קוהרנטי. נכון, אנשים שהולכים מהכיוון הזה נהיים קצת משוגעים, שזה בעצמו סוג של בעיה וסוג של חטא, אבל זו בחירה של האופציה היותר טובה ביניהם מאשר האופציות האחרות.
הביקורת על הגישה המודרנית
זו אופציה אחרת, רק של אנשים מודרניים, שאני לא יודע אם עדיין חייבים אנשים כאלה, דווקא אני מכיר את חלקם, זו לא אופציה בגלל שהם נורא מעריכים את הקוהרנטיות, וכביכול שבן אדם צריך לתפוס את התמונה השלימה בבת אחת וכו׳, כן?
יש כמובן תירוצים, הצדקות קבליות יותר עמוקות לדבר הזה, ולהגיד שהשכל עצמו לא תופס את האל, ולכן ממילא כל דבר הוא רק משל, גם אם לומר רק משל, גם השכל הוא רק משל, ולכן מה מפריע לך כל כך המשל הגשמי? אוקיי, זה כבר יהיה אופציה רביעית שהוא אני אדלג עליו כרגע.
חזרה לרמב״ם: סיכום שלושת המשלים
אוקיי, בוא נחזור לרמב״ם קצת. עד כאן, איפה הייתי? כן, אני מקווה שזה, אני חושב שזה ברור מה שאמרתי, אבל בוא נחזור, אני רוצה להתקדם, יש לנו זמן? אוקיי, כן, אני מקווה שיש לנו זמן לעשות עוד קטע, כי אני צריך לסיים את ההקדמה הזאת כבר היום.
הראייה והדמיון מול השכל
כן, אז זה העניין של הראייה, שהדמיון מכיר רק דברים גשמיים, אבל השכל מכיר גם דברים לא גשמיים, וזו דוגמה, כמו שאמרתי, מוסכמת על שני הצדדים בדיון פה, אז הוא משתמש בדוגמה טובה.
המסקנה: קיום כוח נוסף מעבר לדמיון
אז מסיים הרמב״ם ככה, הנה, מה יוצא מכל זה? כבר התבאר בתוך שלושת המשלים האלה, בתוך החוק, שיש בנמצא דבר אחר, עוד דבר, בו ייבחן הראוי, כן, מה צריך להיות, אני חושב, לא בטוח כרגע, ראוי אני חושב שמה חייב להיות והעובר מה אפשרי והנמנע מה בלתי אפשרי, כן? ואינו הדמיון, כן? כי הרי הדמיון אמר שהדברים האלה הם לא אפשריים והם כן אפשריים, ומה שהדברים האלה לא אפשריים והם כן אפשריים. אז צריך להיות משהו אחר שעושה את ההבחנה הזאת.
שבח העיון והינצלות מהחושך
ומה טוב זה העיון ומה גדלות תועלתו למי שירצה שיינצל מזה החושך רצה לומר ללמד מן הדמיון, כן? הוא אומר הרמב״ם אני משבח מאוד מאוד בעצמי, את העיון הזה שעכשיו הצגתי בפניכם, כי היא מה שמאפשרת לבני אדם להינצל מהחושך. חושך זה תרגום של אבן תיבון, אני לא זוכר את המילה הערבית שהוא כותב פה. אפשר לבדוק, לא ככה, אולי אפשר לבדוק רגע, אם אני אמצא את זה. אלעד ג׳מעה, אני לא יודע, לא יודע מה זה המילה.
מטאפורת החושך והאור
בכל מקרה, אבן תיבון תרגם חושך, ואני חושב שהוא צודק, לפחות במובן הזה, שזה בדיוק החושך שהרמב״ם דיבר עליו, איפה? הרבה פעמים, כן? חושך ואור זה דימוי אהוב, אבל אחד המקומות המאוד בסיסיים זה בהקדמה, כן? כשהוא דיבר על זה שאנחנו נמצאים בחושך, ו… שאנחנו נמצאים בחושך ולפעמים מבריק לנו ברק, כן? לפעמים, בואי נשאל. כן, סופו של דבר מעבר למה שאומרים. כן, ולפעמים מבריק לנו ברק ומראה לנו את האמת, ויש עוד מקומות שאני לא זוכר שאני משתמש בהם כאן, העם הרואים, ההולכים בחושך, דברים כאלה.
ויכול להיות שמילולית זה לא חושך, אני צריך לבדוק את זה ולהעריך למקומות האחרים שרמב״ם משתמש במילה הזאת, אבל אני מניח שהרבי מטיבה לפחות מתכוון לרעיון הזה, שחושך, כן, החושך זה העולם שמבחין מציאות ולא מציאות בדמיון, הוא העולם החשוך, כן, והשכל הוא עולם האור שמבחין בצורה אחרת, וזה בעצם התהליך הפסיכולוגי של העבודה, כשאנחנו רוצים להעביר את הבן אדם בכל הפרק, הספר הזה, לעלות ממדרגת החושך למדרגת האור, או ממדרגת הדמיון למדרגת השכל. ופה הוא נתן לנו בעצם את הכלי לעשות את זה, איך להראות בכלל שיש דברים יש דבר אחר שהוא שכל והוא לא שהוא לא שלוע דמיון.
פתיחת דיון חדש: המדברים והקוהרנטיות
אוקיי. עכשיו, עכשיו אומר הרמב״ם, הוא רוצה לסבך לנו את העניין בצורה מאוד יסודית, אז אני אנסה לקרוא את זה ולהבין.
הטענה: המדברים לא נשארו בדבר מזה
אומר הרמב״ם ככה, ולא תחשוב, טוב, שהמדברים לא יישארו בדבר מזה. אתה קראת עד עכשיו, אתה מניח, אוקיי, אז המדברים, הם פשוט משוגעים, הם חושבים שהדמיון הוא המבחין, ולכן הם אומרים שכל דבר שעובר על הדמיון, כן, הוא אפשרי, אבל צריך להבחין בין ה…
הקדמה העשירית (המשך): הוויכוח היסודי בין השכל לדמיון — הכלאם אינם נאיביים
הכלאם עצמם מבחינים בין מחשבה לדמיון
אז הם משערים, הם מרגישים, לפעמים מתרגמים מרגישים, הם הרגישו שיש פה איזושהי בעיה, איזושהי הבחנה בין המחשבה לשכל לדמיון. ולא רק זה, ויקראו מה שידומה והוא נמנע, כמו היות השם גשם, מחשבה ודמיון. לפעמים הם באמת מודים, הרי הם בעיקר מודים שהשם הוא לא גשם, והם בעצמם קוראים למחשבה שהשם הוא גשם, לפעמים מחשבה, לפעמים גם יש פה מונחים טכניים שצריך לבדוק את הרקע שלהם, שאני לא יודע עכשיו. והרבה פעמים יבהרו שהמחשבות כוזבות, הם לא חושבים שכל מחשבה אפשרית. לפעמים אומרים באמת, המחשבות, שלא הידע, כן? יש פה איזושהי הבחנה בין מחשבה וידיעה או משהו כזה, הוא כוזב.
אז אל תחשוב שאנחנו אלה שגילו את זה.
מדוע הכלאם הוצרכו לתשע ההקדמות
אבל אומר הרמב״ם, מה שמתחולל פה זה ויכוח הרבה יותר יסודי. לזה יצריכו לתשע הקדמות אשר זכרנו, עד שאימתו בהם זאת ההקדמה הסירית והיא העברת מה שרצו העברתו מן המדומים מפני הידמות העצמים והשתוות המקרים במקריות כמו שבאנו.
אומר הרמב״ם תחשוב רגע אם באמת הכלאם לא הבחינו בין השכל — כלומר האפשרות להבחין בין מה קיים במציאות. כנראה עכשיו הוא הגדיר מה בעצם, מה בעצם הסבילנו מהמילה של שכל. שכל זה מה שמראה לנו את המציאות כנראה. הדמיון לא אמין, כן, הוא שלל לנו דברים קיימים וחייב לנו דברים בלתי קיימים. אז יוצא שהשכל הוא זה שיותר אמין לגבי המציאות. אוקיי.
אומר הרמב״ם, זה הם לא גם מבינים את זה, הם לא חושבים שכל דבר מהחשבה שעולה על הדעת זה האמת. ולכן בדיוק הם הוכרחו לבנות את כל המבנה הפיזי שלהם להסביר שכל דווקא מה שאנחנו יכולים לדמיין באמת אפשרי בגלל שכל דברים בעולם מורכבים מאטומים זהים זה לזה וממקרים שגם יכולים לכל מקרה על כל אטום איך שהם רוצים, כן? אז בכלל לא, זה בכלל לא נכון שהם פשוט טועים בזה שהם חושבים שהכל דמיון. זה אני קורא לזה דמיון, אבל הם דווקא חושבים שזה האמת, ולכן אם היו סתם אנשים של דמיון, לא היו צריכים את כל המדע שלהם. הם, כן יש להם מדע, ויש להם בסיס מטאפיזי ופיזי לתפיסה שלהם, כן? והם בעצמם מודים שזה יהיה דמיון ומחשבה כוזבת להגיד שאלו גשם.
הבעיה העמוקה: מה מבחין בין מושכלות למדומות?
עכשיו מסיק הרמב״ם ככה, יוצא שיש פה בעיה מאוד גדולה. ותבונן אתה המעיין ותראה שהנה יצא דרך עיון עמוק מאוד. יש פה דבר מאוד עמוק במובן של קשה, במובן של יסודי, במובן של ערמומי. וזה, שאלו קצת ציורים. כי יש פה ציורים, כלומר, למשל, כמו להגיד שהאיש יכול להיות הר גדול. יאמר איש שהם שכליים. מישהו, כלומר, בעל דיננו, הכלאם, אומרים שהם שכליים. ואחר יאמר שהם ציורים דמיוניים.
הרי הוויכוח הוא לא אם הדמיון הוא אמת. הוויכוח הוא, כי הרי הדמיון והאמת, אנחנו טוענים שהם כוחות בבן-אדם, אבל מה מבחין באמת בין הכוחות האלה? רק המציאות, שזו הסיבה בכלל שהגענו לחלוקה הזאת. אז עכשיו, אין לנו באמת משהו שיכריע עלינו ויכוח כאשר יש ויכוח על זה גופא.
מבנה הוויכוח בין הפילוסוף לבעל הכלאם
יש מישהו אחד שאומר, זה לא שכלי לדמיין אדם בגודל הר, והאחר אומר לא, זה כן אפשרי. למה אני אומר שזה לא אפשרי? כי אני אומר, הטבע של האדם זה לא להיות בגובה הזה. אומר השני, לא, הטבע של האדם, אין כזה דבר טבע של האדם, יש רק אטומים וריק ומקרים, כן? זה כן הטבע, בכלל אין כזה דבר בן אדם. אז זה אתה שמדמיין שיש כזה דבר, כן?
אומר רמב״ם, ונרצה שנמצא דבר אחד, ואלה המושכלות מן המדומות. אנחנו צריכים משהו שמבחין בין המושכל למדומיין. ואם יאמר הפילוסוף המציאות היא די, כמו שיאמר, ובו יבחן הראוי וההווה והנמנע, יאמר לו בעל הדת, כן, פה הם נהיים דתיים, ובזה ההוא המחלוקת, שזה הנמצא, אומר אני שנעשה ברצון, לא שיתחייב, אין סיבות לדברים, וכשנעשה בזה התואר היה אפשר שייעשה בחלופו. אלא אם יגזור הציור השכלי, שאי אפשר בחלופו, כמו שתחשוב.
אומר הדתי לפילוסוף, אני מודה שאם היה פה ציור שכלי, כלומר, למשל, אם היה סתירה לוגית אמיתית, לא רק סתירה לוגית והינתן הפיזיקה של העולם הזה. אז אני מודה לך שיש פה שכל בנפרד מהמציאות שמראה לנו, כי אנחנו לומדים שהמציאות חייבת להתאים לרמה הזאת של שכל. אבל פה, כשאתה אומר שאי אפשר שיהיה בן אדם הר, על זה הגופה, זה המחלוקת שלנו. אתה טוען שיש כזה דבר טבע אנושי ובני אדם לא נהיים הריים וכו׳, אבל על זה בדיוק אני מחולק. אני אומר שאין בעולם, העולם הוא לא דבר מושכל בהגדרות שלך, כן? כן, אני אומר שהעולם הוא נעשה ברצון, וכל רגע האל נותן מקרים לכל דבר בכל שנייה ובכל עתון. אז בוודאי שזה אפשרי, יש לי פה הסבר שכלי, אני לא מסתם הסבר דמיוני, אני אסביר פה הסבר שכלי, כן?
הרמב״ם משאיר את הוויכוח ללא הכרעה
אז זה המחלוקת, והרמב״ם בעצם פה משאיר את זה במתח, כן? הוא משאיר את זה באפוריה, הוא לא פותר את זה. אחרי כל האריכות שלו שיש שכל ודמיון והדמיון הוא חושך, כשהוא באמת מחזיק בשיטה הזאת, אבל כשהוא מגיע לחשוב על זה, לפחות בקטע הזה, הוא בכלל לא סותר את זה בצורה אמיתית. הוא אומר שאם באמת הייתה אפשרות קוהרנטית לתפיסה של הכלאם, אי אפשר לטעון עליהם שהם מדומיינים, כי הם לא מדומיינים, כי הם טוענים שזאת המציאות.
הכלאם קוהרנטיים — לא משוגעים
הרמב״ם בעצם מודה פה שהם קוהרנטיים, שהם לא משוגעים. הם משוגעים בגלל שהם חושבים שהעולם משוגע, בהגדרה זה משוגע, אבל אי אפשר באמת לטעון בתוך האמירה הזאת שהם דמיוניים, אין באמת טענה עליהם, כי זה עצמו הטיעון — האם זו המציאות או האם זו לא המציאות.
עד כאן הרמב״ם.
הפניה למקומות נוספים והזהרה מפני דחייה מהירה
ומסיים הרמב״ם ואומר, ושאר העברה הזאת, כן, כלומר הנושא, הנושא הזה של האפשרות, יש לי בו דברים, תשמע, אין במקומות, זה אמר הרמב״ם לוחה אותנו פה לעוד מקומות שהוא יתן לנו את התפיסה שלו לגבי עניין האפשרות, וצריך באמת לעיין בכל המקומות האלה. אני לא חושב שנעשה את זה עכשיו, אבל נגיע לזה ונחזור לעניין הזה אז.
ואומר, ואינו עניין ימהר אדם לדחותו כולו פתאום ברגע קטן. הרמב״ם טוען שגם למרות שהוא בפועל לא מקבל או לא עובד בשיטה הזאת של הכלאם, הוא אומר, העניין היסודי של האפשרות, שהוא קשור לעניין הסידור הזה של השכל והדמיון, אל תחשוב שאפשר לדחות אותו ברגע אחד. יש פה באמת עיון יותר עמוק, והוא משאיר את זה בספק, כן? הוא באמת ממש משאיר את זה בלי הכרעה.
אמינותו האינטלקטואלית של הרמב״ם
הוא לא מביא ראייה נגד הכלאם בדבר שהוא עמוד חכמת הכלאם, כן? יש פה חלק גדול מהאמינות של הספר הזה, כן? יש, תגידו, הספקנות, אבל לפחות זה שהוא נורא אמין, הוא אף פעם לא משקל לנו. זה שהרמב״ם, כשהוא הגיע לנקודה המרכזית של המחלוקת שלו עם כלאם, הוא אמר, נכון, אני חושב שהם משוגעים, אבל אם אני חושב על זה בצורה יסודית, בצורה עמוקה, אני לא אומר שיש לי טיעון שדוחה את השיטה הקוהרנטית שלהם.
עד כאן מה שאני יכול לדעת מהפרק הזה היום. תודה רבה.