הרמב"ם כותב ספר להורות לנבוכי העולם. בראש הספר הוא כותב אגרת לתלמיד ובו מציג שהספר בא לענות לאותו תלמיד ספציפי ('ושכמותו').
והסתירה גדולה, אם כותב הנך ספר של אמת לכל העולם לשם מה הנך כותבו כאגרת לתלמיד אחד, ולו יהא שנכתב כך באופן מקרי למה כרכת את האגרת עם הספר. ואם הוא אגרת לתלמיד אחד לשם מה פירסמתו לכל העולם. ויש פתרונות שונים למפרשים לפי דרכם [שטראוס טוען שיש בזה מפתח להבין מה נסתר ומה נעלם בספר לפי המידות של אותו תלמיד המופיעות באגרת].
ובאמת שזה מבוכה על אופן הלימוד שלנו ועל אופן הקיום שלנו כולו. כולנו בני אדם חכמים שזה אומר התעסקות בדבר קוסמי אוניברסלי. ובפועל אנחנו לומדים ומלמדים עם תלמיד או שנים. ויש שאלה עמוקה מהו בעצם העולם שאני נמצא ופועל בתוכו. אם הוא קטן או גדול.
יש מלמדים כאלה שמדברים לתלמידים שלהם באופן ברור כזה 'מעל ראשם', הם בעצם פונים לכל העולם, ורק במקרה אלה הם התלמידים היושבים לפניהם. זו לא דרך טובה מבחינת חיבור הרב והתלמיד שצריך להיות טוטאלי. ויש מלמדים שמדברים רק למי שנמצא בפניהם ולא מורגש בדבריהם כלל שהם עוסקים עכשיו בכל העולם כולו, גם זה קטנוני, ובזה שהוא לא מדבר אל כל העולם הוא גם לא מדבר אל היושבים לפניו.
המפרש הרב שם טוב (בפתיחתו לספר) פותר את הענין (ואני מרחיב דבריו) בשפה לקוחה מהפיזיקה. ידוע שלכל תנועה של בעל חי יש תכלית רחבה ביחס למטרת אותו חי ואפילו ביחס לכל העולם. ומכל מקום אין שום תנועה מתחילה מבלי הזזה קרובה מיידית אל אותו התנועה. דרך משל המטרה הסופית של אוכל לאדם הוא לפי שעל ידי זה יחיה. אבל אדם איננו אוכל מצד סיבה זו. והסיבה או התכלית הרחוק של האדם שיחיה הוא רחוק מדי מן התנועה הנצרכת לאכילה בכדי שיפעל אותו. אלא יש ביניהם סיבה קרובה אמצעית שהוא אוכל מפני שהוא מרגיש רעב. אלא אם תשאל למה אתה רעב נגיד כי כך הגוף חי וכו'. וכך עד שיגיע הדבר לתכלית גדולה יותר כמו שנשאל מה תכלית חיות הגוף ונגיד שהוא לתחזק את עצמו ולהוליד בדומה לו ובכך להמשיך קיום המין ונמצא האדם אוכל עבור דורותיו ולא עבור עצמו. אבל כל זה הוא תכלית רחוקה מדי מלהיות סיבה ממשית לאכילה, ומבלי סיבה קרובה אין דבר קורה.
וכפי שהוא במשל האכילה כך הוא במשל הלימוד וכל דבר. אכן תכלית הלימוד והכתיבה הוא שתהיה החכמה הזו ידועה לכל העולם ולכל הדורות. אבל התכלית הזו איננה קרובה מספיק בשביל להיות הנעה לפעילות ממשית. הלימוד הממשי זקוק לתלמיד ספציפי ממשי העומד בפניך התובע את הדעת הזאת. אכן אפשר לומר שמבחינת הנהגת העולם כולו, הסיבה שבא רבי יוסף אל הרמב"ם, והסיבה "שגזר המקום בפרידתו", כלשון האגרת, הוא אכן בכדי שיהיה לרמב"ם למי לכתוב את ספרו ובכדי שגם אנחנו נשכיל ממנו את חכמת האמת, אבל זה ממבט יותר רחב. מבחינת הפעולה של הרמב"ם עצמו אין זה מספיק, הוא היה זקוק לתלמיד אחד ספציפי שיהיה אהוב עליו ושיתבע ממנו דעת ושאליו הוא יכתוב את הספר.
בשפה אחרת, כל הדברים הטובים טובים מפני שהם אוניברסליים. אבל לאוניברסליות אין כח להניע בשר ודם ספציפי לפעולה. אבל כאשר יש הנעה ספציפית מתוך הקשר לגמרי ספציפי, אז בתוכו יימצא כל האוניברסליות כולו. וזה הסיבה שאין אדם לומד אלא עם חברים ממשיים ידועים לו שהם זקוקים זה לזה, למרות שהחכמה אוניברסלית. ואין אדם מתקדם בשום דבר לולא מצב ספציפי המגלם את האוניברסליות הזאת ומביאו עד לסיבה קרובה. ולא מפני כן נאמר "לא חכמה אתה מבקש כי אם למצוא חן בעיני אהובך". אלא כך היא המידה. מבקש אנכי את החכמה אבל החכמה מניעה אותי רק כאשר אהובי דורש ממני להתחכם. מבקש אנכי את החסד הכללי אבל היא מניעה אותי רק כאשר משפחתי ועמי דורשת זאת ממני.
וזהו הסוד של 'מתוך שלא לשמה בא לשמה' שהוא דרך הנהגת העולם, ולא איזה טכסיס חינוכי בלבד. וכפי שאומר רבינו על ערמת החסד שהוא סדר הנהגת הטבע. וכמו רות שדבקה בנעמי מחסדך עם החיים ועם המתים, ומתוך כך אמרה אלהיך אלהי, ובאה לחסות תחת כנפי אלהי ישראל. כי אלהי ישראל הוא חסד כללי אבל ההנעה הקרובה חייבת להיות חסד פרטי. ומה שיש דינים נגד לא לשמה הוא רק למי שלא מבין ולא מסכים להיות חלק מן הסדר הכללי והוא חשוב שששרשת ההנעה באמת יכולה להתחיל מתוך רצון נפשו הפרטי.
היוצא לנו מזה הוא שאדם הרוצה להכיר את כל העולם צריך למצוא כמה אנשים פרטיים לאהוב. והרוצה ללמוד את הכל צריך למצוא לעצמו חברותא או חבורה קטנה לדבר איתם. וממילא ידבר עם כל העולם.