איש יהודי. מן 'איש יהודי' ועד סוף המגילה נקרא תוקפו של מרדכי. והיה ראוי לקרוא אותו גם בשם 'תוקפו של יהודי', שהוא הוא תוקפו של מרדכי. כפי שהמן אומר 'ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי'. כי התוקף והגדולה של מרדכי והתוקף והגדולה של היהודי היינו הך, בהיות מרדכי מייצג את היהודי בעיני המן ובעיני המלך. וניתן לראות בכל המשך הסיפור הזה עליה של היהודי, מן הגולה כאשר בפרשה הקודמת לא היה היהודי קיים כלל בין כל השרים והעמים שהוזמנו, וכאשר היהודי בכלל נכנס הרי הוא גולה מירושלים עם הגולה אשר הגלה. ולאט לאט נגלה ענין היהודי הזה וגדל עד אשר "האיש מרדכי הולך וגדול", עד אשר בסוף המגילה נסמך פרשת גדולת מרדכי אל גדולת המלך אחשורש בעצמו, והמגילה אשר התחילה במלך אחשורש המולך, הסתיימה במלך אחשורש המולך כי מרדכי היהודי.
כאן, בפתיחת התוקף השני, מכריז בעל הקורא בקול גדול וחוזרים אחריו כל הקהל 'איש יהודי היה בשושן הבירה'. כאן ישנה פתיחה שלימה של העולם כולו, תוקף חדש. אליבא דאמת, מבחינת תוקפו של מרדכי, היה ראוי להתחיל את המגילה ולספר אותו 'ויהי בימי מרדכי שהיה בשושן הבירה'. ואכן כך אנחנו פותחים בנוסח תפלתנו בהודייתנו על הנס הזה 'בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה'. ולכך מתקרב הפסוק, כאשר הוא שם את מרדכי בשושן הבירה כפי שפתח ושם את אחשורש, כשבת המלך אחשורש בשושן הבירה. אלא שעבדות אחשורש מונעת מן המגילה לשים את מרדכי בגילוי כך והוכרח לפתוח בכבודו של מלכות, ואין זה יכול להיכתב בפירוש במגילה, באו יהודים שבבית הכנסת וצעקו את האמת, כמו מעירים לבעל קורא, מה פתחת לנו בסיפור על אחשורש בשושן הבירה, 'איש יהודי היה בשושן הבירה!'.
איש יהודי היה בשושן הבירה. אחשורש 'יושב' בשושן הבירה. אבל מרדכי 'היה' בשושן הבירה. מצד אחד, אחשורש הוא היושב, כתושב וותיק. ומרדכי היה, לשון עבר, גר אנכי בארץ. מצד התוקף, אחשורש יושב בלבד, על כסא מלכות, איננו הווה, אחרי שיש הוויה שלימה בא הוא לשבת על כסא המלכות, וזקוק הוא תמיד לכל סדרי המלכות כולם שיעמידו את כסאו על תילה. אבל מרדכי היה, תמיד היה, כאלהיו הוא הווה. איננו תלוי לא בישיבה ולא בעמידה. לפעמים הוא מתהלך לפני שער המלך לפעמים הוא יושב בשער המלך לפעמים הוא בא בעיר עד לפני שער המלך לפעמים הוא בא לפני המלך, ותמיד הוא היה.
לאיש היהודי בהתחלתו אין זמן, כמו היה פעם, לפני שהיה הזמן הזה. הזמן הזה שייך הוא לאחשורש. ובו הכל קורה על זמנו של אחשורש 'ויהי בימי אחשורש'. בשטרות ובגיטין ובכתובות הכל מונים למלכות אחשורש. אבל לאט לאט מתגלה שגם אחשורש לא באמת יודע את הזמן. כבר ראינו איך החכמים יודעי העיתים הם השולטים גם עליו וגם מלכותו. ומי חכם יודע עתים כמרדכי היהודי, היודע עת לכתו ועת בואו. ידע מרדכי בסוף המגילה את זמנו, ויעשה יום משתה ושמחה, עד שנאמר 'בימי מרדכי ואסתר', וייקרא היום 'יום מרדכי' .
(המשך פירושי על המגילה)