ואף על פי שאין בידינו לעשות בידינו להבין את העיקר, כי הטורח אינו חלילה בעשיית מצה אלא בהסרת החמץ. והיינו חפזון דמצרים ולא חפזון דישראל. אבל כל הטורח הזה איננו אלא להגיע לקלות ותענוג המצות. וכדוגמת המרעיב עצמו בערב פסח בכדי שיאכל מצה לתיאבון שאין כוונתו עמל התענית כי אם תענוג המצה. וככל שגברה אחיזת החמץ וכבדותה כך יש יותר טורח להגיע אל קלות המצה, אבל אין לטעות לזהות את המצה עם הסרת החמץ, אלא כל הטורח הוא כמו ערב שבת בכדי להגיע למנוחה שלמה.
ודע שאין גדר מצה חיובי אלא שלילי מה שלא נחמץ, לפי שהמצה כה עדינה שאיננה נודעת כי אם בתוארים שליליים, ולכן ביעור חמץ היינו ביטול תוארי החיוב שלב אחר שלב עד שנשאר אני ולא אחר, כלומר שאין לומר עליו אלא 'ולא אחר' כי איננו יודעים להגיד יותר. אבל כל שאינו נחמץ אין יוצאים בה ידי חובת מצה כי על ידי הסרת החיוב הוא ברירות ידיעת השלילה ולא על ידי עצלות שאינו רוצה להגדיר אלא במלוא הטורח של הסרת כל תואר חיוב מגיע לזריזות השם.