בשם אלהינו נדגול – הנעלם המסדר את הכל סביבו

במדרש שנתאוו ישראל לדגלים שראו בסיני רכב אלהים וכו’, וכל המפרשים האחרונים טורחים להסביר המעלה בזה. ולדידי מדרש שכזה שצריך להוסיף לו הסבר בעל כרחך שלא הבינו כי המדרש אמור להיות מובן לכל.

והפשט הוא שהתיאורים של הופעת ה’ בסיני הם תיאורים כעין הופעת המלך בצבאותיו, אם למלחמה ואם להופעה של כבוד. והתאווה של ישראל הוא לצבא מאורגן באופן כזה לדגלותיו. וראה שהתרגום מפרש דגל ‘טקס’ ואומרים מפרשיו שהוא מונח יווני למה שאנחנו היינו קוראים כנראה ‘דיביזיה’ או ‘סדר הארגון’ של צבא.

ובאמת פשט הדגלים כמפורש בהעלותך שהוא מסע המלחמה של כיבוש הארץ, (אלא שברבות הדורות כידוע הושמט הדגש על הצד המלחמתי שהוא עיקר מטרת המפקד והדגלים פה), והוא פשט מזמור למנצח יענך שעליו רוב דרשות המדרש הזה, שהוא המזמור של עזרת ה’ לישראל במלחמיותיו, וישראל ביקשו וקיבלו צבא מאורגן למופת ובתוכם השם שהוא מלכנו הנוסע בתוך המחנות, ועל כך נצפה בימינו בפועל שיהיה כראוי, קומה ה’ ויפוצו אויביך וכו’.

אך פנימיות הענין נצרך לביאור, שכן כל סדר ההופעה של המרכבה הוא כהופעת המלך בשר ודם וחייליו, (ובאמת שצ”ע למה אמרו חכמים שבסיני נגלה כזקן ופשט כל הכתובים בתהלים ובדבורה וכנראה אפילו ביתרו מתארים גם הופעה זו בהופעה המלחמתית של המלך וצבאו, אך יובן מעט במה שנאמר). והוא דוגמה לשבר את האוזן וכו’, ועל זה אמרו מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ולכאורה הוא באמת להיפך שמתארים מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וגדול כח הנביאים שמדמים את הצורה ליוצרה.

הענין שהאל ניכר מתוך מעשיו, ויש הרבה אופנים של היכרות ולהם קירבה וריחוק לעיקר מציאותו. האופן הרחוק ביותר והכולל ביותר כמעט הוא הסדר, שאם יש סדר במציאות שאינו מוסבר מתוך עצמו לבד, אז יודעים שיש לו מסדר. ובמו”נ ח”א פמ”ו אמר הדרך הרחוקה ביותר להגיד שיש מלך במדינה הוא שיש בשוק אדם גבור וקונה מאדם חלש בכסף ואיננו גונב ממנו, לפי שדבר שלטון המלך עליו להעמיד ארץ במשפט, הרי לנו שיש מלך.

אך הכרה זו כאמור שם רחוקה מאד ממהות המלך וייתכן שהיה יכול להיות גם דבר חלש מן המלך עצמו שיעמיד את הסדר כמו איזה בריון שכונתי. וזה הוא הטעות של אלישע אחר שראה למטט יושב (והכוונה, שהוא למד שהשם יושב על כסא רם ונשא וכו’, והוא ראה את מטט בגוון זה ממש) וחשב שכל הסדר מוסבר על ידו ואם כן שתי רשויות הם.

אמרו אף רבי עקיבא ביקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב”ה הניחו לזקן זה שראוי להסתכל בכבודי, ועל זה שאלו בגמרא מאי דרש. כלומר, הדחיפה של מלאכי השרת הוא שהיה גם לר”ע מקום הטעות והספק הזה, אבל יכולת הדרש של רבי עקיבא הוא שהקב”ה עזרו, כמו אחוז בכסא כבודי, וכמו שמשה אמר המקנא אתה לי כך אומר הקב”ה למלאכים אל תקנאו לי אני רוצה שבשר ודם דורש בתורה בכסא כבודי.

ונתנו כמה אופנים של דרוש שהצד השווה שבכולם הוא ידיעת הבחנת האל מן המלאכים למרות שהוא בתוכם, בהם דגול מרבבה דוגמא הוא ברבבה שלו. והוא פסוק הדגלים. הענין שיש לדעת להבחין מתוך הסדר כיצד הוא המסדר שאינו ממהות הסדר.

המשל לחדר ובו אנשים הרבה כל אחד נפרד לעצמו או בחבורתו, ונכנס בו רבי גדול ופתאום כל החדר מסתדר סביבו ונעשה לאחד בידו. לא כי הוא כעס או צעק עליהם לומר תעמדו בשורה וכו’ או שלח גבאים לעשות כן. אלא מעצם הכבוד וההערכה (או סגולת המלכות שיש לבנ”א מסוימים) ממילא כל הדברים הפחותים יותר מסתדרים סביבו בסדר הנכון. וכך הוא אמיתת הנהגת ה’ בצבאותיו, כמו המשכן ההולך באמצע המחנות, ואמרו במדרש לבית אבותם, שחשש משה שיריבו אמר לו ה’ כבר למדו מיעקב, כלומר, כמו שיש להם כבוד לאביהם ומעצמם כולם מסתדרים סביב ארונו כראוי, כך הכיר כל אחד את שבטו לא מאימה אלא מתוך הופעת העליון עליהם לבד.

וזה נקרה ידיעת השלילה המסדרת את כל שאר הידיעות במקומם הנכון. והוא מעט קשה להסבר כי אנחנו רגילים לשפה של כח, אבל המלך של זקן מלא רחמים הוא לא הנהגה של כח אלא של רחמים ועצם הכבוד המסדר את הכל סביבו. וזה אמתת הבחינה של מתן תורה עצמה. כי לא שהשם יורד ומצווה על ידי מלאכים שנקיים דבריו, אלא מתוך הצפיה באחדותו, ממילא כל החיים מסתדרים סביב הנקודה האחת שנקרא פרשה אחת שכל גופי תורה תלוים בו בכל דרכיך דעהו.

וזה נקרא שנתאוו לדגלים כלומר לסידור כזה סביב נקודה הפנימית הנעלמת ללא שיצטרכו להגשים ולהלקות למטט בכוח שיתין פולסין שאחר יבין, אלא כמו רבי עקיבא שיודע להסתכל בכבודי וממילא הכל מסתדר סביבו, ימלא ה’ כל משאלותיך.