אני לא יודע מה עם כולם, אני לפחות אף פעם לא מבין למה קמים מן העפר בתשעה באב אחרי הצהריים. אני לא מרגיש שום נחמה ושום הקלה. סך הכל עוד שנה שבו המשיח לא בא שבו השכינה לא התרוממה מעפרה וכבר העזנו להגיד את האמת יום אחד וכבר מנקים את הקינות כאילו סיימנו די מספיק בכיתם עכשיו מה. לפעמים אני בוכה יותר בנחמו מאשר באיכה, כי כביכול אין צריך כבר לבכות ומה הזכרתם לי את האמת שצריכים נחמה. רק זה מדבר אלי שזה רק ניסיון הנחמה הראשון, שעוד נגיד בערב ראש השנה שוש אשיש, שאולי אם נבכה שבעה שבועות בכאלה נחמות נדע בסוף לעשות משהו חדש, ובט"ו באב פותחים תיקוני זוהר ואומרים אותו עד ליום הכיפורים, שאולי מכל האבנים והמילים וצירופי אותיות ושמות ייבנה משהו.