מקורות בלימוד סודות החורבן בתשעה באב

מקורות בלימוד סודות החורבן בתשעה באב
ז.
ואעידה עדים נאמנים. א) בירושלמי תענית כז, ב. (וכן באיכה רבה ב, ד ואציין ההבדלים): רבי היה דורש עשרים וארבע פנים בפסוק 'בלע ה' ולא חמל'. רבי יוחנן היה דורש שישים אופנים. ולא שרבי יוחנן עדיף על רבי אלא שרבי לפי שהיה סמוך לחורבן היו שם זקנים שהיו זוכרים את החורבן והיה הוא דורש והם בוכים ומשתתקים ועומדים להם. (באיכה רבה: היה הוא נזכר ובוכה ומתנחם). ורבי יוחנן שהיה יותר רחוק מן החורבן היה יכול לסיים עד שישים אופנים. גם רבי יוחנן לא היה דורש לשם מידע בעלמא אלא לפי שהיה רחוק יותר מן החורבן היה נזקק לשישים אופנים של צרות או פירושים שנכללו בפסוק בלע ה' ולא חמל עד שיתעוררו לבכי, ומתוך הבכי להשתתק ולהתנחם. הרי שהיה דרשה זו בתשעה באב עצמו ובו היו דורשים באיכה לבכות על החורבן.
ח.
ב) הרב אברהם גלאנטי מתלמידי הרמ"ק שחיבר פירוש מגילת איכה על דרך הסוד הנקרא קול בוכים. ובהקדמתו כתב טעם חיבור הפירוש לפי שבוכים כל שנה בתשעה באב, נתן אל ליבו לפרש מגילה זו על דרך הנסתר כי בהתבונן בעומק הגלות והחורבן בדרך הפנימי יתעורר לב האדם לדעת אשר נעשה ובכות. ומביא ממדרש איכה שבזוהר שנערך בצורך וויכוח למי ראוי לבכות על החורבן בני חו"ל או בני אר"י. וכותב כי כל מגמת פניהם היה להגדיל מספד מר ולהמר עליה כהמר על הבכור בפרשם מגילה זאת בדרך נסתר. הרי כי הוא הבין שכל עיקר פירוש סודות האיכה הוא חלק מן הבכי ומספד, ושאף צורת חיבור הזוהר נערך בדרך הרבות בכיה. וכתב עוד כי ראה רבים נוהגים לקרוא בספרי היסטוריה כמו יוסיפון בתשעה באב לדעת את מאורעות החורבן ומעולם לא ראה מי שנתפעל בעצמו ונרתע לשוב אל אלוהיו בקראו הדברים ההם, כי הם סיפורי דברים כמות שהם, ודווקא על ידי הכרת עומק הסודות ידעו לבכות ולהתאבל ולשוב בתשובה. (ועוד יש עמקים במיאונו בדרך ספר יוסיפון ראה להלן).
ט.
ג) בכתבי האר"י מובא כי הבכיה על החורבן בלילות חצות כל השנה ובחצות היום בימי המצרים מסוגל הוא לנפש להשגה ולרוח הקודש. ואמנם יש בזה עוד טעם של משוש כל המתאבלים עליה, שעל ידי שישתתף עם השכינה בזמן ירידתה יזכה להיות שותף בהתעלותה וייחודה. מכל מקום למדנו כי אין הבכיה על החורבן בזמנים הקבועים לזה כמין בכי עצוב שאין בו גדלות הדעת כי אם אדרבה הבכי הזה עצמו הוא מסוגל להמשיך רוח הקודש על האדם ולפתוח שערי שמים הסגורים כמאמר כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות, וכאשר נבאר בטעמו עוד להלן.
י.
ד) ובהנהגת האריז"ל עצמו מצינו בשער המצוות בסוד אבלות בזה הלשון: וענין עסק התורה בדיני אבלות (כן הוא הגירסא הנכונה בשעהמ"צ מכת"י ולא כמו שיש בדפוסים בימי אבלות) על דרך הסוד היה מגמגם בהם לפי שהם משמחי לב, ועל די ההפצר שהיינו מצפירין בו היה מתחיל להתעסק בהם והיה פוסק באמצע הדרוש. עד כאן. הרי האריז"ל מגמגם אם מותר ללמוד בסוד ענייני האבלות על דרך הסוד לפי שהסוד הלא הוא משמח את הלב. ומכל מקום בפועל לימד האריז"ל לתלמידיו על ידי הפצרותיהם את כל סודות האבלות, שהם כולם מבוארים שם בשער המצוות וכפי הנראה לימדם דבר בעתו כאשר ישב באבלות.
יא.
ה) בספר מאור ושמש (פרשת בלק) כתב לפי שימי המצרים הם ימי קטנות והלבשת שם הויה בלבושיו ראוי לעסוק בו בתורת הנגלה בלבד שבו האלוהות נסתרת ולא בתורת הנסתר. וקרוב לזה כתב בספר אמרי פנחס (בין המצרים אות שנו) שמטעם זה לא נדפס זוהר על פרשיות מטות מסעי דברים החלים תמיד בימי בין המצרים לפי שהם ימי קטנות. אך לא ראינו לרבותינו בעלי הסוד שינהגו כן כלל ולא פסקה מעולם תורת הנסתר מפיהם אף ביום תשעה באב עצמו שעסקו בענייניו על דרך הנסתר. ולענין הרמז מן הזוהר אע"פ שאין דבר זה צריך פירוש שהלא הזוהר לא נסדר על סדר הפרשיות אלא על ידי המדפיסים, מכל מקום יש לומר דאיפכא מסתברא. שכבר ביררנו שחכמי הזוהר היו עוסקים הרבה ברזי חג בחג, אלא שלא נדפס על סדר המועדים כי אם על סדר הפרשיות. והלא ענין זה של חורבן בית המקדש והגלות הוא עסק הזוהר כמעט בכל פרשה, ובוודאי משוקעים בו דרושים שלמדו חכמי הזוהר בימים אלה של בין המצרים, ולפי שבימים אלה עסקו בענייני דיומא לפיכך מיעטו לדרוש בפרשיות השבוע, וכאשר הוא הדין גם בשאר הפרשיות הקרובות למועדי ניסן ותשרי. ולא עוד אלא שחיברו זוהר שלם לספר איכה שבוודאי נלמד גם הוא בימים האלה.
יב.
ו) ומשם הרב הלל מפארטיש נאמר שמותר ללמוז רזי תורה אפילו לאבל ואפילו בתשעה באב שהרי אין מוסרים רזי תורה אלא למי שליבו דואג בקרבו (ספר המנהגים חב"ד עמ' 77), ולפי הסוד מובן שכל עיקר סודות התורה מגיעים לענין בנין בית המקדש דהיינו ייחוד קוב"ה ושכינתיה ובהיותנו בגלות מתלווה לכל זה תמיד דאגת הפירוד ואין שום סוד מסודות התורה שהוא בכלל היסח הדעת מן אבלות היום, כאשר יראה הרואה בכל ספר הזוהר שכמעט כל פרשה עוסק בחורבן ובגאולה.
יג.
ז) נודע כיצד סודות התורה עומדים הרבה על הציור של זכר ונקבה כרובים מעורים זה בזה, בסוד ספר שיר השירים שהוא קודש קדשים. והנה עוד ספר אחד מכתבי הקודש עומד כולו על הדימוי הזה והוא ספר איכה הנאמר מנקודת המבט של 'היתה כאלמנה' ומשתמש בציורים עזים של האשה כנסת ישראל המקוננת על אובדן בעלה ובניה, ונמצא סוד זה המתגלה בשיר השירים הוא המתגלה בקינת איכה והן הדברים (ראה בספר שיעור קומה לרמ"ק ערך זכר ונקיבה שביאר הענין ונקט דוגמאות אלה של קינות ושירי אהבה בין התפארת והמלכות כבתולה על בעל נעוריה).
יד.
ח) הקושיא נודעת כיצד נתחבר ספר איכה והוא דברי רוח הקודש שאינו שורה אלא מתוך שמחה. ולפי דברינו אכן נאמרה מתוך שמחה עצומה ולא עוד אלא שנאמרה בסדר אלפא ביתא והיינו כי ספר איכה מלמדת כיצד להמשיך את רוח הקודש בזמן הפירוד והחורבן ולכן הוא באלף בית כסוד ספר כריתות, שבזמן הפירוד נמסר ביד השכינה ספר ונחקק על גופה כ"ב אותיות התורה והם מפתחות החכמה כולם המסורים במיוחד בזמן הניתוק. ואם כן ראוי להתחקות אחריהם.