שכרות (אפילו קצת, דהיינו המכונה להראות וולנרביליטי) הוא מצב שאפשרי רק בין חברים שיש להם בטחון זה בזה. דהיינו מה שיצחק קרוב צחק קרוב מכנה אחים. איש ואישה לא שותים ביחד בדרך כלל, זה לא נצרך, והפתיחות שלהם זה לזה פנימית מזו.
לא פלא שדורשי העולם החברתי האטומיסטי אינם יכולים לתאר לעצמם שכרות טובה.
זה הרי הכל ממוסחר. איפה שותים הרי בעולם הזה, בברים, שזה כבר המצב הטוב, אבל זה חברה מלאכותית מסחרית לגמרי. נדמה ששותים עם חברים אבל באמת שותים עם הקפיטליזם המאוחר. שכרות טובה אפשרית רק כאשר יש בטחון שאתה מקבל את השטויות שלי ואני את השטויות שלך, ןאנחנו מאמינים זה בזה.
בעולם המודרני יש גם איזה דרישה להכלה אבל זה משהו נורא מוזר וקל לבליעה על ידי הקליפה. הכלה זה לא כפשוטו, זה משהו שאפשרי רק בין אחים. שסומכים זה על זה בחלומות שלהם, כמו שדביר לרר מכנה את זה. הכלה לשם הכלה זה עוד פיתוח קפיטליסטי שיש לו גם מוצר כזה המכונה תרפיה.
מאותו סיבה המודרני שונא דרש. כי דרש זה משהו שתקשיב רק למי שאתה סומך עליו. פשט זה כזה ניתן ל"ביקורת עמיתים". דרש ניתן רק לביקורת אחים. זה לא עולם הפקר וגם לא דיקטטורה, אבל זה מחייב אחים. שזה מדרגה מעל רב ותלמיד ומעל איש ואישה. וגם רוב הדרשנים אינם יודעים איך.
ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. זה שיש לי קצת מקומות כאלה הוא נס שראוי על זה עצמו לקבוע משתה ושמחה. והיודעים את שייכותם לכך יודעים בלי שאגיד מי הם.