חכמינו ידעו מה הם עושים שכאשר רצו להנציח משהו לא רשמו על ספר או סיפרו מעשה אלא תיקנו מצוה מעשית. בסוף מספרים על זה את כל הסיפורים אבל זו צורת זיכרון הרבה יותר טובה. על מי מדברים כל שנה על הקיסר שכתב ספר דברי הימים או על המצווה הקטנה שמדליקים מידי שנה בשנה.
אם אתה מחפש מקום טוב לכתוב את האמת, אל תחפש נייר עמיד או אבן קשה. תחפש גוף קהילה נמשכת ותכתוב את האמת על מנהגיהם הנמשכים.
במילים אחרות.
נר חנוכה הוא תיקון על החטא של כתיבת תורה שבעל פה.
כמו שאמר סוקרטס, אם רוצים חכמה צריכים להיזהר מן הספרים. חכמינו אכן הבינו שספרים מוכרחים. אבל לתקן קדושה לא תיקנו אלא קדושת מצוות מעשיות ולא ספרים קדושים. כל שנה שאנחנו מדליקים את הנרות ואומרים וציונו אנחנו ממשיכים בזה לשאת את התורה החיה על גופנו בלבנו ובמעשנו, ולא בספרים תאורטיים. והיא שעמדה לאבותינו ולנו.
הלוואי שאנחנו נזכור שהמעשה הוא העיקר ולא הדברים הכתובים על עור הבהמות המתות.
תשמישי מצוה נזרקים בכדי שלא יתאבנו. אילו היה הסוכה והלולב ונר חנוכה מין ספר תעודה היו צריכים דווקא לשמור את הלולב של הסבא. אבל זה נזכר במשנה כמעשה של שעת גלות גדולה. במקום שהתורה חיה אין צריכים לשמור את המצוות משנה לשנה כי אין תורה חיה אלא כאשר עושים אותה מחדש כל שנה.
במבט של גלות הכתב זה כזה שכחה ובעיה. מרגיש סיזיפי וכי יש מה לחדש למה לעשות כל שנה אותו דבר מחדש וכי לא היה עדיף לעשות פעם אחת ולא להצטרך לחזור כל פעם. אבל במבט של חיים בעל פה אין דבר כזה. זורקים את הלולב בסוף החג ובשנה הבאה עושים לולב חדש ונר חנוכה חדש.
יש דיון שלם בחז"ל אם יוצאים ידי חובה בנר ישן ולא ברור הכוונה אבל העניין מובן וכך הסכמת הפוסקים שלפחות עדיף נר חדש.