המשנה אומרת (שבת פרק כד) מטילים חלשים (פי גורל, פור, חבל) על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות.
והנה המן הפיל פור בחודש הראשון, שהוא יום טוב כידוע שכל החודש על שם הפסח, ולא היה הדבר מותר אלא אם היה קדשים כדי לחבבם, ובשלמא אליבא דאמת שישראל קדושים מותר להפיל עליהם גורל ביום טוב, אבל המלך סבר שהעם חול אם כן היה אסור לו, ולכן לא קיבל המלך את הכסף שלו שכן אין מוכרים בכסף ביום טוב, ואם הגורל אסור אם כן אינו חל, ואין לנו ממה לפחד לכן לא הבין אחשורש את גודל הסכנה. אבל לשיטת מרדכי ואסתר שישראל קדושים אם כן היה הגורל מותר ולכן חשש מרדכי מפרשת הכסף אשר אמר המן, ואסתר הסבירה את זה למלך, אילו זה היה לעבדים ושפחות החרשתי שאז לא היה הגורל חל, אבל הצר הזה הרי סובר שאנחנו קדושים והרי נותן כסף ביום טוב שפוסקים על הצדקה ביום טוב, ואם כן צריך לזעוק.
ולכן בסוף שפור המן נהפך לפורינו, משלחים מנות איש לרעהו, ללא גורל כפי הדין שאין גורל על המנות ביום טוב. וגם מחלקים מתנות לאביונים, הכל על הצד שישראל קדושים.