הכלל הוא 'אין הקדש לעבודה זרה', והיינו שהמקדיש דבר לע"ז אין אמירתו כלום עד שיביאנה. משא"כ לקודש.
ולכן, כאשר המן שמח שאסתר קראה לו לבוא אל המלך, היינו היה בידו הקדש והזמנה. אבל כראות המן את מרדכי שלא זע ממנו אמר וכל זה איננו שווה לי, כי מרדכי סבר שהמן הוא עבודה זרה, והזמנה לאו מילתא הוא לעבודה זרה.