החשבון העולה הוא כזה
לדעת ראב"ע ובן זומא מזכירים יציאת מצרים בלילות – ולא מזכירים אותה לימות המשיח כלל.
לדעת חכמים אין מזכירים יציאת מצרים בלילות – מזכירים אותה לימות המשיח, אלא שהוא בבחינת טפל.
וכפי הנראה זה אותו מחלוקת אם החפזון הוא של הלילה, של מצרים, ואז אין אוכלים את הפסח אלא עד שעת חפזון שהוא חצות. כראב"ע.
או החפזון הוא של ישראל, ביום. ואז אוכלים את הפסח עד הבוקר, כר' עקיבא.
ודע כי חפזון כתוב במקרא רק ג' פעמים, ואכלתם אותו בחפזון, כי בחפזון יצאו בני ישראל, כי לא בחפזון תצאו. הראשון הוא שיטת ראב"ע, והוא שעת חפזון, וחפזון זה אין מזכירים לימות המשיח כי לא בחפזון. השני הוא שיטת ר"ע שמדבר על חפזון היציאה, ומזכירים אותו לדורות בדרך טפל כי לא עליו נאמר כי לא בחפזון וכו'.
והביאור הוא שהחפזון של הלילה הוא שלא באמת קורה כלום בלילה, ואם קורה משהו זה נקרא שהשם עושה. רק בני אדם שוכבים או בבטחה בבחינת ליל שימורים, או בעצב בבחינת חפזון. וזה הסוג של עבודה הוא לא של ימות המשיח, כי ימות המשיח זה כאשר הכל פועל ועובד. אבל פה יש הרבה זמנים שאנחנו בבחינת צופים בלבד, שזה נקרא שנגאלו בלילה. אבל כשיצאו לא יצאו אלא ביום, שזה נקרא לגבי זה כי לא בחפזון, שזה לעשות בעיניים פתוחות ולהיות עם הדעת בתוך העשיה, לא בציפיה לגאולה מבחוץ.