סיכום השיעור 📋
שיחה לערב שביעי של פסח – הסוד של שבעת ימי המצות
הקדמה: שתי בחינות במצה
לכבוד המנהג ללמוד ערב שבת ויום טוב, מתקשר עם המאמר של שבת הגדול על סוד ביעור חמץ.
היסוד שמונח: ישנן שתי בחינות נפרדות במצה:
1. מצה כמצוה מעשית – אכילת מצה של ליל הסדר, “בערב תאכלו מצות”, “על מצות ומרורים יאכלוהו” – מצוה ספציפית של הלילה הראשון, המקושרת לקרבן פסח ולרגע הדרמטי של יציאת מצרים.
2. מצה כשלילת חמץ למשך שבעה ימים – “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם” – זהו העיקר של מצה, שבוע שלם של חיים בלי חמץ. זוהי מדרגה חדשה, העומדת בפני עצמה.
שביעי של פסח – יום טוב עצמאי של שבעת הימים
שביעי של פסח (“ביום השביעי חג לה’”, “עצרת”) אינו רק סיום של פסח, אלא יום טוב עצמאי של הבחינה השנייה. יום טוב הראשון שייך לקרבן פסח וליציאת מצרים; שביעי של פסח הוא יום טוב של בחינת שבעת ימים תאכל מצות – מדרגה מיוחדת עם תוכן מיוחד.
השאלה הגדולה: מדוע שבוע שלם?
כאן מתעוררת “מה נשתנה חדשה”: מדוע צריך שבוע שלם של אי-אכילת חמץ? כבר חגגנו את יציאת מצרים בליל הסדר – מה קורה בשאר השבוע? ימים טובים אחרים (שבועות, ראש השנה, יום כיפור) הם רק יום אחד – מדוע פסח צריך להיות שבעה?
—
חלוקת הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
הרמב”ם סובר שהכלל של ימים טובים פשוט להבנה – שמחה, חברה, אמונה, לימוד. אבל פרטים כמו אורך כל יום טוב דורשים הסבר. אף על פי שהרמב”ם אומר בעצמו בהקדמתו שאין לחפש טעמים למספרים (כמו כמה קרבנות), הוא כן מחפש טעם לאורך הימים טובים. הוא מחלק:
– ימים טובים של יום אחד: ראש השנה, יום כיפור, שבועות
– ימים טובים של שבעה/שמונה ימים: פסח, סוכות
שתי שאלות צריכות להיענות:
1. מדוע יש את ההבדל בין ימים טובים קצרים וארוכים?
2. מדוע דווקא שבעה ימים?
תירוץ הרמב”ם: להרגיש ולפרסם
שבועות הוא זכר למתן תורה – אירוע של יום אחד, לכן יום טוב אחד. ראש השנה – להתעורר לתשובה לוקח יום אחד. אבל פסח – חג המצות – יש לו טבע אחר: מצוות אי-אכילת חמץ אי אפשר לקיים ביום אחד, כי יום אחד בלי חמץ יכול להיות מקרה. “כדי שתהיה מרגיש” – שירגישו זאת, ו“שיתפרסם הענין” – שיתפרסם. זה דורש תקופה ארוכה יותר.
מדוע דווקא שבעה? – שלוש שכבות של הסבר
א) הרמב”ם: שבעה היא ההיפך ממקרה
שבעה היא ההיפך מצירוף מקרים: פעם אחת – מקרה, פעמיים – מקרה, שלוש פעמים – חזקה, אבל שבע – חזקה כפולה, בלי שום ספק שזה דבר מכוון. רק אחרי שבעה ימים נעשה “ניכר” שאוכלים בלי חמץ בכוונה.
ב) שבעה כמספר טבעי
שבעה ימים הם אמצעי בין השמש (יום אחד) והלבנה (שלושים יום) – חודש מחולק לארבעה נותן שבוע. סדר השבוע קשור לסדר הטבעי.
אבל כאן מתעוררת קושיה: האם שבוע הוא באמת טבעי? לכאורה שבוע הוא רק זכר למעשה בראשית, לא תופעה טבעית כמו היום (שמש) או החודש (לבנה). שני תירוצים:
1. שבעה כוכבי לכת – כל כוכב מתאים ליום אחד, מחזור שלם עובר דרך כל השבעה.
2. מחזור רפואי – ברפואה מקובל ששבעה ימים הוא המחזור הטבעי של הגוף להתרפא. רואים זאת גם במצורע – שבעה ימי הסגר, שבעה ימי התבוננות.
ג) היסוד: מצה היא רפואה, לא רק זיכרון
אילו מצה הייתה רק זכר ליציאת מצרים, היה מספיק יום אחד. אבל מצה היא רפואה – שינוי במהות האדם – ולכן היא צריכה לפחות שבעה ימים, כי זהו המחזור הטבעי.
הרמב”ם בהלכות תשובה מזהיר: מי שאומר שהתורה היא רק רפואת הגוף – אין לו חלק לעולם הבא. התורה היא רפואת הנפש, רפואת המידות, רפואת הדעות. אבל – התורה מתדמה אל הטבע: כשם שהגוף מתרפא בשבעה ימים, כך גם הנפש מתרפאת בשבעה ימים. על פי קבלה: טבע הוא רק ו”ק (בלי מוחין), והתורה מכניסה ג”ר (מוחין/דעת) לתוך הטבע – המבנה נשאר דומה, אבל התוכן מתעלה.
ד) ברית מילה כמשל
אותו עיקרון בברית מילה: כיצד מילה היא שלימות אם שוברים את הגוף? הגוף אולי שלם יותר עם הערלה, אבל הנפש טובה יותר בלעדיה. מילה היא בשמיני – מעבר לטבע של שבעה – כי היא שלימות של הנפש.
ה) המדרגה הגבוהה יותר של שבעה
שבעה מייצגת שבע ספירות, שבעה מלאכים, שבע מדרגות. זהו הטעם העמוק יותר מדוע הכל בבריאה הולך על שבעה – ספירת העומר (7×7), שבעת אלפי שנה, וכו’. לא רק הגוף צריך שבעה ימים כדי להשתנות, אלא גם השכל והנפש צריכים שבע מדרגות כדי לקלוט את המסר של מצה. זהו ההבדל בין “בשבעת ימים” (בתוך שבעה ימים – מבוסס זמן) ל“שבעת ימים” (שבעה ימים כמדרגות – מהותי).
—
גישת הזוהר: מדוע לא כל השנה?
הזוהר שואל קושיה חזקה: אם חמץ רומז ליצר הרע / סטרא אחרא / קליפה, מדוע הוא לא אסור כל השנה כמו חזיר?
משל הזוהר (פרשת בא)
אדם פשוט שהשתחרר וקיבל מדרגה גבוהה – הוא לא לובש כל יום את בגדי ההכתרה שלו. הוא חי בעולם השגרתי. אבל פעם בשנה, ביום השנה, הוא לובש את הבגדים המיוחדים – “וילבש אותם בגדי שש”, כמו שיעקב עשה ליוסף “כתונת פסים”.
הנמשל
אי-אכילת חמץ אינה המדרגה עצמה – זהו הדרך שבה עולים ממדרגה למדרגה, כמו “שבעת ימים ימלא את ידכם” במילואים של כהנים. שבעת הימים הם תהליך של התעלות, ואחר כך חיים הלאה במדרגה החדשה – אבל צריך לעבור זאת פעם בשנה מחדש.
—
מדרגת שבעת ימים – לחם עוני וקטנות
בדברים כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” יחד עם המושג “לחם עוני” – לחם עני. המשמעות היא שכל שבעת ימי המצה הם עדיין מדרגה של חסרון, לא השלימות. המטרה אינה להישאר בלחם עוני – אלא להגיע למן, לשתי הלחם, ללחם עשיר – מדרגה גבוהה יותר.
מדוע אין הלל שלם בפסח
זה מסביר מדוע לא אומרים הלל שלם כל שבעת ימי פסח (בניגוד לסוכות). שני טעמים מתאחדים:
– לחם עוני – כל הפסח הוא עדיין בחינת קטנות
– “מעשי ידי טובעים בים” – בקריעת ים סוף טבעו המצרים
קטנות פירושה שעדיין צריך להילחם עם האויב. הטוב יותר היה “יתמו חטאים ולא חוטאים” – שפרעה עצמו יודה, לא שצריך להביסו. סוכות לעומת זאת היא ימי גדלות – שם מקריבים 70 פרים לשבעים האומות, מעלים אותם לקדושה במקום להילחם בהם.
הסוד העמוק יותר: שבעה ימים כנגד שבעה כוכבי לכת
שבעת הימים עומדים כנגד שבעת כוכבי הלכת (שבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה וכו’) – הגרמים השמימיים שעובדי עבודה זרה עבדו. כל יום בשבוע מראים: לא רק שאני עובד את ה’, אלא אתה (הכוכב) בכלל לא אלוה. זהו “ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים” – עוברים על כל אליל כוזב ומראים שהוא לא.
אבל זה עצמו עדיין קטנות, כי:
– מי שיש לו שכל אמיתי לא צריך לשבור כל אחד בנפרד
– צריך להבין ש“גדול ה’ מכל האלהים” – הוא הכוח בכל דבר
– בגדלות לא נלחמים – מעלים הכל לקדושה
עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה’” – העצרת פירושה עוצרים: הדמיון רוצה להוסיף עוד, ואומרים “לא, זה לא אלוה.” אבל עצרת פירושה גם “נעצר” – אלוקות נכלאת בכלי. אחרי שבעת ימי הקטנות, כשאין יותר חשש לטעות, אפשר לראות – מקדש, תורה, מצוות – בלי הטעות שהדברים עצמם הם אלוה.
—
מסקנא: קטנות, גדלות, והדרך הלאה
ביעור חמץ – קטנות
כל אחד משבעת הימים (שבע מידות) עובר ואומר “לא אלוה, לא אלוה” – שוללים את הכוחות הכוזבים, עד שמגיעים לאמת שרק אחד הוא האלוה. זהו ביעור החמץ – להציב שאף כוח אחר אינו אמת. אפילו במדרגה הנמוכה מכירים בנוכחות ה’ – גם כאן יש אלוה.
שביעי של פסח – גדלות
כאן יש התכללות ניצוצות – מדרגה גבוהה יותר שבה מגיעים להבנה שמי ש”הוא רק אחד,” ממילא הכל הוא רק אחד. אפשר לשעבד אפילו את השמש (הכוחות הטבעיים), ובכך משעבדים את ה’ באמת. הכל נכלל באחדות.
אבל אפילו זה עדיין לא הסוף
אפילו שביעי של פסח הוא עדיין בבחינת קטנות – עדיין אין לנו את המילים הנכונות לבטא איך זה צריך להיות. אחרי שביעי של פסח צריך להגיע הרבה יותר גבוה – לגדלות המלאה. כל העבודה של שבעת ימי ביעור החמץ היא עדיין מדרגה, לא הסוף – תהליך הכרחי בדרך לשלימות האמיתית.
תמלול מלא 📝
שבעת ימים תאכלו מצות: המדרגה של שביעי של פסח
הקדמה – המנהג ללמוד ערב יום טוב
רבותי, היום הוא ערב שביעי של פסח. יש מנהג ללמוד בכל ערב שבת ויום טוב.
זה בוודאי מאוחר, וזה בוודאי שכל דבר בתורה הוא אמת, אם שומעים אותו לפני כן, או אחר כך, או באמצע.
אני רוצה ללמד אותנו כך: הם למדו ערב פסח מאמר, באמת עוד השבוע לפני כן, אני מתכוון שבת הגדול, כשדיברו על הסוד של ביעור חמץ.
הפשט בפסוקים – ההדגשה של שבעת ימים
הפשט הוא שהפסוק אומר כמה פעמים:
* “שבעת ימים תאכל מצות”
* “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה’”
* “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה’”
רואים כמה פעמים בפשט הפסוקים, שאצלנו למשל לא תופסים – כלומר תופסים כן, אצלנו לא תופסים – נראה שביעור החמץ, הפעולה ממש, הפעולה של “תשביתו”, עושים אותה ערב פסח, או אולי נכנסים לפסח מרגישים שכבר יצאנו מהחמץ, מתחילים לאכול מצה.
מצוות עשה של אכילת מצה היא רק הלילה הראשון לפי מה שהחכמים למדו. אבל לא תופסים, יש הדגשה חזקה בתורה שלא יהיה חמץ, שיאכלו מצה, לפי מה שאנו לומדים, הפשט של מצה הוא “יאכל את שבעת ימים”, בפשט לא חמץ.
שתי בחינות במצה
מהצד השני, הנושא של מצה, העיקר שבע בחינות ביעור חמץ, יש שתי בחינות במצה, כן?
בחינה ראשונה: מצה כמצווה מעשית
יש בחינה של מצה שהיא מצווה מעשית, חלק מהשמחה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, “בערב תאכלו מצות”, כי זה החיוב של הלילה הראשון שעושים אכילת מצה.
בחינה שנייה: מצה כשלילת חמץ – העיקר
אבל זה אולי אפילו לא העיקר של מצה, זה רק כמו פרט במצה. העיקר של מצה הוא הרי ביעור החמץ שבו, “שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם”, “תאכלו מצות”, שעל זה יש פעולה נוספת על זה שישפילו את השאור, יבערו את החמץ, כדי שלא יהיה חמץ בפסח.
אבל העיקר פעולה, העיקר מציאות של המצה של כל הפסח היא בעצם לא סתם חמץ, הם אוכלים מצה ולא חמץ. זה אפילו לא המהירות של החיפזון. כן, החיפזון צריך לדבר הלילה הראשון, זה בוודאי הזמן לדבר על החיפזון של יציאת מצרים.
ההבדל בין הלילה הראשון והשבעת ימים
זה הכל בבחינה של יציאה מהחמץ, הדבר הראשון, הרגע שיוצאים זה הפעולה החזקה, החיות הגדולה, החיוניות, עושים משהו, יוצאים.
אבל אחר כך יש שבעה ימים שאוכלים מצה, ונראה מפורש בפסוקים שהשבעה ימים הם מדרגה חדשה, מדרגה חדשה של הבחינות של מצה, אחרת מהבחינה של שלילת החמץ.
פסח מצרים – יום אחד
כמו שאנו יכולים לראות, בפסח מצרים, אולי אפילו בפסח מדבר על פי פשט, אבל ההלכה היא בוודאי בפסח מצרים היה רק יום אחד, היה רק יום אחד.
כתוב מפורש “כי תבואו אל הארץ”, אז יהיה, יעשו חג המצות, יעשו שבעה ימים. שבעה ימים חג המצות הוא רק כשהגיעו לארץ ישראל. כך כתוב ב”ואכלו היום הזה לחם עוני לזכרה”, ואז “וחגותם אותו חג לה’”.
“ביום השביעי חג לה’” – היום טוב של השבעת ימים
וכתוב עוד בפרשה הבאה, “שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה’”. כמו שאמרתי, זה אומר שזה כתוב בפרשת וארא, כביכול, עם אכילת מצה שבעה ימים, ומזה יהיה, דרך זה “וביום השביעי” הוא חג לה’.
מה זה “חג לה’”?
חג לה’ הוא דבר גבוה מאוד, זה לא כתוב על כל דבר, זה כתוב על סוכות, זה כתוב כמה פעמים חג לה’. מה זה החג לה’ שאינו החג הלילה הראשון שקשור להקרבת קרבן פסח עוד מי”ד, מערב פסח, ועושים בלילה גם, “ביום הראשון מקרא קודש”?
לכאורה זה הכל המשך לדבר הראשון של קרבן הפסח. יש לך דין נוסף של אכילת מצה שבעה ימים, דהיינו לא לאכול חמץ שבעה ימים, זו מדרגה חדשה, בחינה חדשה, ולבחינה הזו יש יום טוב.
שביעי של פסח – היום טוב של השבעת ימים
היום טוב של הבחינה נקרא שביעי של פסח, זה נקרא עצרת, “ביום השביעי עצרת”, או “ביום השביעי חג לה’”. זה היום טוב שקשור לשבעת ימים.
זה היום טוב של היום הראשון, זה נכון, יש יום טוב נוסף. יכול להיות שפסח עצמו, י”ד, על פי בחינת יום טוב אינו ממש יום טוב, אין איסור מלאכה. יש מנהג, פעם היה מנהג, יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה, אבל אין מצווה של איסור מלאכה, זה לא ממש יום טוב מדאורייתא. היום טוב של זה הוא בוודאי ליל הסדר, היום הראשון של פסח, שהוא הכל המשך לזה.
אבל השבעת ימים, המדרגה שנקראת “שבעת ימים תאכל מצות”, היום טוב של זה הוא “ביום השביעי חג לה’”. היום טוב של עצרת של פסח, שכתוב עצרת, “ביום השביעי עצרת” כתוב בפרשת ראה, או החג לה’ שהוא שביעי של פסח.
הצורך להבין את המדרגה של שביעי של פסח
וצריך באמת להבין את המדרגה, הבחינה, לא רק לדבר על זה מספיק. בדרך כלל שביעי של פסח כל הדרשות הולכות על קריעת ים סוף, שזה בוודאי דבר גדול, שילמדו שהיה קריעת ים סוף באותו זמן.
אבל צריך לזכור שפשוטו של מקרא, אחר כך, אני מתכוון שגם עומק הסוד, אחר כך יש סוד של קריעת ים סוף, האריז”ל חיבר קצת את הסוד של קריעת ים סוף עם הענין של שביעי של פסח, אולי נסביר קצת, אולי אפשר יהיה להבין.
הפשט: שביעי של פסח הוא היום השביעי של חג המצות
אבל הפשטות, שביעי של פסח הוא החג, חג המצות, היום השביעי של חג המצות. אפשר לומר, סוכות יש הרי את היום השביעי, או את היום השמיני יש לנו הרי שמיני עצרת, זה עצרת של אחרי שבעה ימים, כאן זה אחרי שישה ימים, בסדר, זה קצת אחרת.
ראיתי את הספורנו אולי רוצה לטעון שממנו רואים לא, ששביעי של פסח הוא דבר חדש, זה קשור לקריעת ים סוף, כי כמו ששביעי של סוכות אינו יום טוב, אם לא שמיני עצרת, שהוא שמיני, זה דבר חדש, ויכול להיות שהשמיני של פסח הוא בעצם מה שאנו קוראים עצרת לשבועות.
אבל על כל פנים, הפשטות אינה כך, הפשטות היא ששבעת ימים, כך כתוב בפירוש, “ביום השביעי חג לה’”, זה כתוב כבר באמת אפילו לפני קריעת ים סוף, כן, זו כבר מצווה לדורות, זו כבר ניתנה במצרים. וזו הקדושה של חג המצות, זה היום השביעי חג לה’.
השאלה הגדולה: למה צריך שבעה ימים?
בואו נרצה להבין מה היא המדרגה של חג המצות שבעת ימים לה’. מה היה חסר אם חג המצות היה יום אחד?
זו לא רק שאלה למדנית
זו לא רק שזו שאלה למדנית שאפשר לשאול, זה הרי אפילו יום טוב שהוא יום אחד:
* שבועות הוא יום אחד
* ראש השנה הוא יום אחד
* יום כיפור הוא יום אחד
אפשר בהחלט לעשות ימים טובים של יום אחד, לא חסר שהיום טוב יהיה שבעה ימים.
זו גם שאלה במציאות
זו גם שאלה במציאות, זו גם שאלה בהנהגה. כל אחד שעושה פסח, הוא מרגיש, העיקר הגדול של פסח עושים ביום הראשון, ליל הסדר, זה בוודאי יום טוב גדול, אור גדול, ואחר כך נגררים עוד שישה ימים חול המועד.
וכשמגיע שביעי של פסח, בסדר, זה עוד יום טוב, כזה קצת שבת כזה, אבל לא רואים למה חסרים השבעת ימים.
“מה נשתנה” חדשה
והתשובה על זה היא, זו שאלה אחרת שלכם, אתם יכולים לשאול מה נשתנה חדשה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, ענינו, יצאנו ממצרים הלילה, בחיפזון יצאתם, מילא לחם עוני, מה יהיה הסיבה שרק בלילה הראשון לא אוכלים חמץ, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.
צריך הילד לשאול עוד, ולא עוד קשה לי, שואל הילד מחר, שביעי של פסח שואל הוא שאלה חדשה, למה אוכלים… שבכל השבועות, כן, זו שאלה חדשה, שבכל השבועות אנו אוכלין חמץ ומצה, השבוע הזה כולו מצה, זה שבוע שלם, שבעת ימים תאכלו מצות. איך זה?
השאלה נעשית חזקה יותר
אם תאמר, הפשט הוא כמו שהרמב”ם אומר, אין חיוב לאכול מצה, יש רק איסור לאכול חמץ. בסדר, שבכל השבועות מותר לאכול חמץ, זו אפילו שאלה גדולה יותר, למה השבוע הזה אסור?
אם תאמר יצאנו ממצרים, טוב מאוד. כמה זמן יצאנו ממצרים? כבר חגגנו את יציאת מצרים ליל הסדר. מה קרה היום שאסור לאכול חמץ שבוע שלם?
גישת הרמב”ם לטעמי המצוות של ימים טובים
ואני רוצה לומר את התשובה שהרמב”ם כתב על דרך הפשט לפי דרכו, ואני רוצה ללמוד אותה קצת כמו שאנו רואים כאן לאחרונה, ולהעלות את הפירוש בזוהר.
הזוהר לא מדבר ממש על השאלה, בשבועות כמעט מפרש את שאלת הרמב”ם, אבל גם בכמה מקומות שהזוהר מדבר על הסוד של שבעת ימים תאכלו מצות, הוא שואל בדרך כלל כדי לענות על שאלה אחרת, שתי שאלות אחרות שהוא עונה עליהן בזה, אבל נראה לי שזה קשור גם להבנת הסוד, המדרגה של שבעת ימים תאכלו מצות. ואחר כך נסביר זאת, רבינו האר”י בהמשך למה שלמדנו.
שאלת הרמב”ם
אז מה אמר הרמב”ם? הרמב”ם שאל שאלה כזו. הרמב”ם הוא תמיד, כמו תמיד, הלך רחב מאוד בכללות הדברים.
העולם מבין מה זה יום טוב
העולם מבין, יש ימים טובים שונים, העולם מבין מה זה יום טוב לפני, לא צריך באמת, הוא אומר בעצמו, שיום טוב, יש כל מיני מצוות, טעם המצוות למה יש ימים טובים אינו כל כך קשה להבין, זו לא מצווה כמו שעטנז שצריך לחפש פשטות.
בוודאי יש עוד עומק ועוד עומקים שאפשר לעשות, לא רק להבין, אפשר לעשות ביום טוב עוד יותר מהפשט. אבל שיש יום טוב מבין כל אחד:
בגשמיות
גם בגשמיות זה דבר טוב, שאדם ישמח מפעם לפעם
בענין החברה
גם בענין החברה, שזה בבחינת תיקון החברה, שיהיה שאדם יתכנס, ישמחו ביחד, זה בוודאי גם דבר טוב
תיקון המידות
תיקון המידות, מה שעושה “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי” כמו שהרמב”ם מדגיש תמיד
בבחינת רוחניות
גם בבחינת רוחניות, שיתכנסו ללמוד, שיזכרו את המופתים של יציאת מצרים, הלימודים של אמונה, הדעת
זה הכל דברים טובים, הכל דברים פשוטים וברורים, לא צריך באמת טעם בכלל, זה דברים, דברים ברורים, זה לא דברים שחסר כאן הסבר.
אבל פרטים צריכים הסבר
עם כל זה, יש פרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה, למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר. יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר.
הרמב”ם מחפש טעם לאורך הימים טובים
סוג אחד של פרט הוא מה הסוד של אורך הימים טובים. זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט, למה שבעה ימים ולא שישה ימים.
הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שיש פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. עשיתי שמונה ימים, תשאל למה שמונה ימים? עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט. והוא אומר, אני רואה הרי שיש אולי סדר מסוים בזה. אתה רואה הרי שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים.
—
[המשך יבוא בחלק הבא]
פרטי ימים טובים: אורך החגים לפי הרמב”ם והזוהר
פרק ב: למה חלק מהימים טובים ארוכים ואחרים קצרים?
השאלה הבסיסית: פרטים צריכים הסבר
לא צריך באמת טעם בכלל. זה דברים ברורים, זה לא דברים שחסר הסבר. אבל עם כל זה, יש את הפרטים. אז כשמדברים על ימים טובים באמת, לא קשה. למה יש יום טוב לא קשה. אבל פרטים, ולמה כאן כך וכאן כך, זה כן דבר שצריך קצת הסבר.
סוגי הפרטים שצריך להסביר
יש כמה סוגים של פרטים שצריך לנסות להסביר. סוג אחד של פרט הוא, מה הסוג של אורך הימים טובים? זה מאוד מעניין, כי כאן הרמב”ם ממש מחפש טעם לכאורה לסוג הדבר הזה שכל אחד חושב שהוא אמר בהקדמה שלו שם, שעל דברים כאלה לא צריך לחפש פשט.
למה שבעה ימים, לא שישה ימים? הרי הרמב”ם אומר בהתחלה שזה סוג של פרטים, לא על כל הפרטים יכול להיות טעם, כי זה חייב להיות משהו. הייתי עושה שמונה ימים, היית שואל למה שמונה ימים. עשיתי שבעה ימים. כך אומר הרי הרמב”ם על המספרים של כמה קרבנות מביאים, ודברים כאלה.
אבל למעשה, כשמגיעים לכמה ימים הימים טובים הם, הרמב”ם כן מחפש פשט.
החילוק של הרמב”ם: שני סוגי ימים טובים
והוא אומר הרי שיש סדר מסוים בזה. הוא אומר שיש ימים טובים של יום אחד, יש בעצם שני סוגים של ימים טובים, מעניין:
ימים טובים של יום אחד:
– ראש השנה
– יום כיפור — אולי ממש יום כיפור אינו ממש אותו סוג יום טוב
– שבועות
ימים טובים של שבעה ימים או שמונה ימים:
– פסח
– סוכות
נאמר בערך אותו הדבר. שני סוגי ימים טובים, אלה הימים טובים מדאורייתא.
שתי השאלות שצריך להבין
צריך להבין מה הסוד. זו רמה אחת, שאלה אחת. עוד שאלה צריך להבין, למה דווקא שבעה ימים. אלה שתי שאלות אחרות. כן, או שמונה ימים, נאמר סוכות היא שבעה פלוס אחד, נאמר זה דומה, כן?
אלה שתי שאלות שצריך להבין:
1. למה יש ימים טובים גדולים ארוכים, שבועיים, שבוע שלם של יום טוב, ויש ימים טובים שהם רק יום אחד?
2. חוץ מזה יש ימים טובים שיש מספר מיוחד של שבעה, מספר מיוחד.
את שתי השאלות שואל הרמב”ם, והוא עונה על פי פשטות, ונראה בפשט הזה לקח טוב, והזוהר שממשיך על זה את סודות הדברים, והרמב”ן, הזוהר, והמפרשים האחרים שמוציאים יותר אחר כך האריז”ל, נראה.
ביאור הרמב”ם: למה שבועות הוא יום אחד ופסח הוא שבעה
להתחיל בשאלה השנייה
אז קודם, וזה מעניין שהוא מתחיל קודם עם השאלה הראשונה, למה זה בכלל שבעה ימים? אבל אני רוצה להתחיל קודם עם השאלה השנייה, למה שונה שבועות מפסח? או שנאמר ראש השנה, שבועות מפסח וסוכות. כי שניהם הם אחד ליד השני, כן?
אחרי פסח בא שבועות, אחרי ראש השנה בא סוכות. זה שני סטים של, נכון, יש יום כיפור גם, זה עוד יום, אבל על כל פנים, זה שני סטים של ימים טובים שיש יום אחד, ואחר כך לידם יום טוב של שבעה ימים.
פסח הוא חג המצות — מצוות אי-אכילת חמץ
הוא אומר כך, פסח הרי הוא ענין של אכילת מצה, נכון? כל אחד מבין, צריך לאכול מצה. למה? אנחנו מבינים, אבל זה נושא גדול של פסח, זה נקרא חג המצות. פסח נקרא חג המצות, זה לא נקרא פסח, פסח הרי הוא רק היום הראשון. חג המצות, זה חג המצות. כלומר, צריך לאכול מצה ולא חמץ.
ההבדל בין אכילת מצה לאי-אכילת חמץ
עכשיו, בואו נבין כך, אם אומרים צריך לעשות סעודה גדולה, “על מצות ומרורים יאכלוהו”, לאכול קרבן פסח, זה כנראה דבר של יום אחד. כל אחד רואה שזו שמחה, חגיגה, חג גדול שעשו לכבוד, הלכו אפילו להר הבית, עושים עלייה לרגל, מצווה מיוחדת ושמחה שעשו לכבוד יציאת מצרים.
אבל אם אומרים דבר אחר, לא לאכול מצה, לא לאכול חמץ, לא לאכול חמץ. תאר לעצמך שלילה אחד לא אוכלים חמץ, או שני לילות לא אוכלים חמץ, יומיים לא אוכלים חמץ. יכול להיות הכל במקרה.
ההגדה של פסח וביאור המהר”ל
ההגדה של פסח, המהר”ל אומר כך, “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. מה זה אומר כל לילה אוכלים גם חמץ וגם מצה? לא, זה בא לומר, יכול להיות שאוכלים קצת חמץ, יכול להיות לילה שני, לא היה זמן, עשו מצה. יכול להיות, קורה, קורה, או סתם יש ענין שאוכלים מצה.
הנושא של אי-אכילת חמץ, כן, הנושא, מבין מאוד יפה כך, מצוות אכילת מצה אפשר לקיים בלילה הראשון, ודווקא בלילה הראשון. אז, לילה אחד אוכלים כן מצה, זה בסדר, זו מצה מיוחדת, מברכים “על אכילת מצה”, מבהירים, זו המצה של “זכר ליציאת מצרים”.
יסוד הרמב”ן: אי-אכילת חמץ צריכה להיות ניכרת
אבל מצוות אי-אכילת חמץ, אומר הרמב”ן, אי אפשר לקיים אותה בלילה אחד, זה לא אפשרי. למה אי אפשר לא לאכול חמץ בלילה אחד? אפשר לכוון, אני לא אוכל חמץ היום בגלל יציאת מצרים, בגלל פסח. טוב מאוד, אבל זה לא כל כך ניכר. אפילו לא היו יכולים לשאול שום קושיה על “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה”. בסדר, זה בדיוק לילה שאוכלים מצה. מה אתה יכול לעשות לי?
כדי שיהיה חלות, שירגישו בכלל, הוא קורא לזה “כדי שתהיה מרגיש”. שני דברים:
– שתרגיש
– ו”שיתפרסם הענין”
אנחנו זוכרים, כל המצוות יש להן ענין של הודעה, כן, להודיע את הניסים, להודיע את הדעת, לפרסם, שכולם ידעו. אי אפשר לעשות זאת בלילה אחד. כמה זמן צריך לעשות זאת? לפחות כמה לילות.
למה דווקא שבעה ימים?
על זה תבוא השאלה השנייה למה דווקא שבעה, אבל חייב להיות תקופה ארוכה יותר… חייב להיות לפחות קודם כל, חייב להיות משך תקופה ארוך יותר.
אפשר לומר כך שיהיה חזקה, נכון? שלוש אולי כבר היה שאלה אם זה מספיק, נכון? שלוש זו חזקה. מה זה אומר? פעם ראשונה, מקרה. פעם שנייה, מקרה. פעם שלישית, אה, כבר יש כאן דפוס, כבר יש כאן משהו, יש כאן משהו שצריך להבין.
שבעה היא ההיפך ממקרה
אותו דבר הוא עוד יותר ארוך משלוש, שבעה. בואו נאמר דבר פשוט, שבעה זה בטוח שזה לא מקרה. שבעה זה ההיפך ממקרה, מאוד מעניין, נכון? לא המילה חזקה. פעם, פעמיים קרה דבר, אבל אפשר לומר שבעה זה פעמיים שלוש פלוס אחד, זה עוד יותר.
יש שיטה שחזקה נעשית מהפעם הרביעית, נכון? כלומר שלוש פעמים, אחר כך הפעם הרביעית הוא מועד. אז, שלוש פעמים עשה דבר, בסדר, עשה, אוכל חמץ ומצה. אה, הפעם הרביעית, או הפעם השביעית, כבר כפול, כבר בלא שום ספק חזקה, עכשיו נעשה ניכר שזה דבר אמיתי, יש כאן סיבה אמיתית למה לא אוכלים חמץ. ורק כך אפשר לקיים את הנושא של אי-אכילת חמץ.
ההבדל בין פסח לשבועות
זה ההבדל של הרמב”ן הקדוש, מה שאין כן שבועות. שבועות הרי הוא זכר למתן תורה. כמה זמן לקח מתן תורה? יום אחד. זוכרים אותו ביום אחד.
אותו דבר ראש השנה. ראש השנה הוא, נניח, תקיעת שופר הכל לתשובה. כמה זמן לוקח להתעורר לתשובה? אמנם לעשות תשובה לוקח עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, לפחות, חיים שלמים, אבל להתעורר לוקח יום אחד.
פסח גם קרה ביום אחד — אבל…
פשוט, פסח גם זכר לדבר שקרה ביום אחד. אה, היו חושבים על זה. לכאורה, כך זה נראה, “היום אתם יוצאים”. אבל אם רוצים לעשות זאת דרך אי-אכילת חמץ, אי-אכילת חמץ אי אפשר ביום אחד. זה לא, זה לא הגיוני. זה הגיוני רק אם עושים זאת שבוע שלם.
המסקנה על פי פשט
אז מבינים כבר על פי פשט ש”שבעת ימים תאכל מצות”, וכדי לאכול מצות שפירושו לא חמץ, צריך לקחת שבעה ימים לשם כך. זו הרמה הראשונה. ובואו כבר על הרמה הראשונה הזו נוסיף מה שהזוהר מוסיף על זה.
ביאור הזוהר: סודות הדברים
קושיית הזוהר: למה חמץ לא אסור כל השנה?
מה אומר הזוהר? הזוהר, בשני מקומות, ושני תירוצים אחרים, אבל שניהם באותה בחינה של אי-אכילת חמץ. אומר הזוהר, שואל הזוהר, ואפשר את קושיית הזוהר, דיברנו על זה בהרחבה בכתבים, ואולי היו שיעורים על זה בשנים קודמות.
זו קושיה עצומה, שאם חמץ הוא רמז ליצר הרע, או כמו שהמקובלים אומרים יותר עמוק, שחמץ הוא רמז לקליפה, לניפוח של “עשה לנו אלהים” שלמדנו בשבת הגדול. אם כך, למה לאכול חמץ כל השנה? מה הסתירה? אם חמץ הוא דבר רע, צריך להיות אסור כל השנה, כמו חזיר, כמו מאכלות אסורות.
תירוץ הזוהר: משל מבגדי מלכות
עכשיו, על זה אומר הזוהר שני תירוצים אחרים, לפחות, על הקושיה. אבל אני חושב ששניהם קשורים באותו אופן, כי שניהם… פשוט עשיתי חיפוש בזוהר איך הזוהר מדבר על הנושא של שבעת ימים. שניהם הזוהר מכניס את הנושא של שבעת ימים. זה פשוט, כי איסור חמץ הוא שבעה ימים ממש, אבל אני חושב שצריך להבין זאת באופן כזה.
הפשט הראשון בפרשת בא
דבר אחד אומר הזוהר הקדוש בפרשת בא. בואו נבדוק מיד באיזו פרשה זה… כן, בפרשת בא. הפשט הראשון שהזוהר אומר על זה, הדבר הראשון שהזוהר אומר בפרשת בא הוא, שהוא אומר משל.
הוא אומר משל, הוא אומר, הוא רוצה להוציא שחמץ, איסור חמץ, הוא לא כפשוטו שחמץ הוא דבר רע. זה יותר שחמץ מצביע על עבודה זרה, נניח, על כוח החומר, על כוח השבעים שרים, כל הענינים שאנחנו לומדים שזו יציאת מצרים, יצאו מהם.
המשמעות של יציאה ממצרים
אומר הזוהר, שבזמן שהם יצאו מהם, הם יצאו בעל כורחם, יצאו מהשליטה של חמץ, מהשליטה של הסטרא אחרא, מה… הזוהר אומר שם שיש לו הרבה שמות: אל אחר, יצר הרע, אלימא חרינא, פרעה, המן. יש לו הרבה שמות שם. אין הבדל איך קורים לו, שבעה שמות נקרא יצר הרע, אבל היוצא ממצרים פטור מכל הדברים האלה.
אז בעצם, מה שאוכלים מצה בפסח ולא חמץ, הוא שצריך לצאת, כבר יצאו, כבר יצאו מזה. אבל למה אוכלים?
המשל: אדם שנעשה בן חורין
אומר הוא משל, אדם שהיה אדם פשוט, עשו אותו בן חורין, נתנו לו ממשלה, נתנו לו מדרגה גבוהה, משרה גבוהה במלכות. הוא לא הולך כל יום בבגדי מלכות, הבגדים המיוחדים של הכתר, כן? בגדים מיוחדים שהולכים, הכתר, הבגד המיוחד שלובשים לכבוד המלכה.
אותו אדם נעשה מושל, גנרל, אציל, אני יודע מה הוא נעשה, נותנים לו בגד מיוחד כדי להתלבש בו. הוא לא הולך בו כל יום. כל יום הוא עושה את עבודתו, במילים אחרות, במובן מסוים הוא חי בעולם השבועי, הוא חי אפילו בעולם ההדיוט. הוא לא תמיד ברמה של להיות בן חורין, של להיות במדרגה. להיות במדרגה, זה קרה פעם אחת.
הנמשל: שבעת ימי המילואים
“שבעת ימים ימלא את ידכם”. רואים מאוד יפה בתורה, שרוצים לעשות אדם, פרשת צו, רוצים לעשות אדם לכהן, הוא צריך שבעה ימים ללכת ללבוש את בגדי כהונה, כן, הבגדים הרבים, עושים את שמן המשחה, עושים את סדר המילואים, “שבעת ימים ימלא את ידכם”.
אחר כך הוא עדיין כהן, אפילו הוא יוצא. בשעת העבודה הוא צריך ללבוש את בגדי כהונה, אבל זה לא אומר, יש לו גם עבודות אחרות, “יורו משפטיך ליעקב”, הכהן הרי הוא מלמד. לא תמיד הוא הולך עם המדרגה של “ימלא את ידכם”.
הנמשל לפסח: פעם בשנה בגדי השש
למה? כי צריך לחשוב למה, אבל כך אולי הסדר. שמבינים שהמילה היא לא שהחמץ הוא עצמו המדרגה, אי-אכילת החמץ היא עצמה המדרגה שמקבלים, אלא רמז לכך היא. אי-אכילת החמץ היא הדרך איך יוצאים מדרגה לדרגה. זה יותר זה.
ממילא, רק פעם אחת הוא צריך לעשות זאת. אחר כך, אומר הזוהר, עושים זכר לכך כל שנה. יכול להיות עושים זכר לשבעת ימי המילואים, לא ברור שם. הכהן גדול עושה מנחת חביתין כל יום. מביא למעלה ממותו, שזה אותו קרבן שהכהן גדול מביא כדי להיות ראוי להיות ממולא, הכהן גדול עושה כל יום.
אבל אומר הזוהר שזה הסדר שפעם בשנה, כשמגיע יום השנה של הזמן שהוא קיבל את הכבוד, את המשרה, הוא לובש שוב את בגדי השש, “וילבש אותם בגדי שש”, כמו אב לובש ליוסף בגדים יפים, “ויעש לו כתונת פסים”, אומר הזוהר, כי זו בחינה של “ויעש לו כתונת פסים”.
למה דווקא שבעה ימים בפסח? – הסבר הרמב”ם והסדר הטבעי
הטעם הראשון של הרמב”ם: שבעה כמספר טבעי
זו דרך אחת איך אפשר להבין זאת.
והנה עוד, כאן זה הרבה יותר ברור וקרוב למה שאנחנו לומדים כאן. כלומר, זה מתחבר עם מה שהרמב”ם אומר, כי הנושא הרי הוא ממש הנושא של רפואה. זה מאוד מעניין, הוא הרי יביא מה הדבר הראשון שהרמב”ם אומר: למה דווקא שבעה ימים?
אומר הרמב”ם כך: למה דווקא שבעה ימים? למה לא, אמרתי שלושה ימים,ארבעה ימים, שזה גם היה חזקה? אומר הרמב”ם, קודם הוא אומר טעם: שבעה ימים זה מספר טוב, זה אמצעי בין הלבנה והשמש. שבוע – השמש עוברת כל יום, המחזור של השמש הוא כל יום, יום אחד. חודש הוא שלושים יום, מחלקים חודש לארבעה, הגיוני לחלק את החודש בערך לארבעה, יוצא שבוע. והוא אומר שהסדר של שבוע קשור מאוד לסדר הטבעי.
קושיית המפרשים: האם שבוע הוא באמת טבעי?
המפרשים מתקשים: מה מתכוון הרמב”ם כשהוא אומר שהסדר הטבעי קשור לשבועות? לכאורה, שבועות אינם דבר טבעי. כך אומרים הרבה פעמים שבוע, הנושא של זכר למעשה בראשית, אומרים שהקב”ה עשה את העולם בששה ימים, ביום השביעי הוא נח. אבל לא רואים – הלבנה עוברת בעשרים ותשעה וחצי יום הלבנה מקיפה את העולם, את זה אפשר לראות בטבע. המחזור הגדול של השמש אפשר לראות משנה, המחזור הקטן של יום אפשר לראות, אבל שבעת הימים לכאורה אינו דבר שאפשר לראות באופן טבעי. אבל אומר הרמב”ם שיש לזה כן דבר טבעי.
שני תירוצים של המפרשים
המפרשים אומרים שני דברים:
תירוץ ראשון: שבעת כוכבי הלכת
דבר אחד אפשר לומר שיש את שבעת כוכבי הלכת. כך היו אומרים פעם שיש שבעה כוכבי לכת, אז יש להם לכל אחד מהם יש משהו לעשות עם יום אחד, אפשר להבין שגם לזה יש דבר טבעי. כלומר, מחזור שלם הוא אחד שעובר דרך כל שבעת כוכבי הלכת.
זה יכול להיות קשור לדבר הראשון, העלייה לגדולה, ההתקרבות, שאמרו שישראל גבוהים מהכוכבים, שעולים לגדולה, שמגיעים למדרגה של “יוצא חוצה למעלה מן הכוכבים”. זו המדרגה הראשונה.
תירוץ שני: מחזור הריפוי של שבעה ימים
אחר כך הוא אומר, יש דבר שני. המפרשים מביאים דבר אחר, ואני חושב שכבר דיברנו על זה פעם, שאדם אין זה אלא זה, שכאשר עושים רפואה, הסדר הוא: רפואה צריך לקחת לפרק זמן.
כמו שהזוהר מביא כאן, בדרך כלל אדם יש לו מחלה, הוא לוקח אנטיביוטיקה, הוא עושה קורס של אנטיביוטיקה. ברוב הרפואות כך הסדר, כך מקובל אצל הרופאים, במשך זמן רב מאוד, גם היום. יש לפעמים דברים עם מספרים אחרים, אבל המספר הנפוץ ביותר שמקובל הוא שבעה ימים. זה הזמן, שהוא זמן טוב, ששבעה ימים לוקח בערך לגוף לעבור, לעבוד מחזור חדש, להירפא. ובדרך כלל הרבה רפואות אומרים שצריך לקחת שבעה ימים.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
רואים זאת גם אצל המצורע [מצורע: one afflicted with tzara’at, a spiritual skin affliction]. מצורע הוא מחלה, רואים שכל הסדר של המצורע הולך על שבעה ימים. כן, בקרוב נגיע לפרשת מצורע [פרשת מצורע: the Torah portion dealing with tzara’at]. שבעה ימים עושים הסגר [הסגר: quarantine], שבעה ימים בודקים אותו, חוזרים. שבעה ימים היא תקופה [תקופה: period, season] שבה אפשר לראות אם מחלה עולה, אם יורדת, או עושים רפואה, עושים זאת לשבעה ימים.
היישום על מצה: רפואה לנפש
כאן אין זו ממש רפואה, זה תיקון [תיקון: rectification, repair], אבל עיפוי הבורא [עיפוי הבורא: the refinement/purification of the body] הוא שבעה ימים. יש הרבה דברים שרואים ששבעה ימים היא תקופה בטבע, לא רק בשמים, שרואים את ז’ כוכבי לכת, אלא גם בעולם בגוף רואים ששבעה ימים הוא פרק זמן [פרק זמן: time period] שעושה שינוי בגוף. אם לוקחים רפואה צריך להיות שבעה ימים.
אז אם פשוט, שאם היינו מבינים שמצה היא סתם זכר ליציאת מצרים [זכר ליציאת מצרים: a remembrance of the Exodus from Egypt], היינו אוכלים מצה, אפשר לעשות זאת ביום אחד. אבל אם זה צריך להיות רפואה, כלומר זה צריך לעשות איזה שינוי, כמו שעשה אז איזה שינוי, או שזה רמז [רמז: hint, allusion] לאיזה שינוי שעושים בגוף האדם, באכילת האדם, המאכל [מאכל: food] שלו שונה, צריך להיות מינימום שבעה ימים, כי זה היקף הטבעי [היקף הטבעי: the natural cycle].
עיקר היסוד של הרמב”ם: תורה היא רפואת הנפש, לא רפואת הגוף
ובוודאי, זה מביא אותנו לדבר השלישי שעומד בזוהר. בוודאי זה אולי הדבר העיקרי שעומד בזוהר על פי קבלה [על פי קבלה: according to Kabbalah] לנושא השאלה מדוע יש שבעה ימי פסח, שעומד כבר ברמב”ן [רמב”ן: Nachmanides, Rabbi Moshe ben Nachman, 1194-1270] ובאבן עזרא [אבן עזרא: Ibn Ezra, Rabbi Abraham ibn Ezra, 1089-1167], והרמב”ם מרמז דעליה [מרמז: hints at], איני יודע איך זה מרמז, אבל יש לזה קשר לכך.
האזהרה מפני הבנת התורה כרפואת הגוף
הרמב”ם אומר: אם מישהו יאמר שהתורה היא טבעית, שהתורה היא דבר טבעי, התורה היא משהו – התורה היא משהו בסך הכל כמו רפואה, רפואת הגוף [רפואת הגוף: healing of the body]? הרמב”ם אומר בהלכות [הלכות: laws], נו, מה לומדים בהלכות תשובה [הלכות תשובה: Laws of Repentance]? אם תאמר שהתורה היא רפואת הגוף, הוא כמו הולך של המכה [הולך של המכה: one who is lost from the plague – referring to one who has no share in the World to Come], אין לו חלק לעולם הבא [אין לו חלק לעולם הבא: he has no share in the World to Come].
מדוע אומר הרמב”ם? שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש [שהאומר שדברי תורה רפואת הגוף אינם אלא רפואת הנפש: one who says that the words of Torah are healing for the body – they are only healing for the soul]. אם אתה חושב שהתורה היא איזו דרך להיות בריא, זו רפואה, זו לא רפואה. התורה היא רפואת הנפש [רפואת הנפש: healing of the soul]. זו רפואת המידות [רפואת המידות: healing of character traits], רפואת הדעות [רפואת הדעות: healing of beliefs/opinions], לא רפואת הגוף.
התורה מתדמה אל הטבע
אז אומר הרמב”ם, אמת, אבל התורה מתדמה אל הטבע [מתדמה אל הטבע: resembles/parallels nature]. כלומר, הטבע חסר, לטבע אין דעת [דעת: knowledge, consciousness], טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות [טבע אינו בעל מחשבה והתבוננות: nature does not possess thought and contemplation].
כלומר, על פי קבלה, טבע הוא רק ו”ק [ו”ק: ששה קצוות – six extremities, referring to the lower six sefirot without higher consciousness], לטבע אין ג”ר [ג”ר: גלגלתא רישא – the three higher sefirot representing higher consciousness], בטבע אין מוחין [מוחין: intellectual/spiritual consciousness]. והתורה משלימה את המוחין של הטבע [משלים די מוחין: completes the consciousness]. זו הנהגת השם על ידי השכל [הנהגת השם על ידי השכל: God’s guidance through intellect]. התורה ניתנה לבעלי דעת [בעלי דעת: people of knowledge], להכניס דעת בטבע.
אבל עם כל זה [עם כל זה: nevertheless], היא מתדמה אל הטבע. המדרגה של ג”ר, המדרגה של מוחין, היא דומה, היא הולכת באותה מבנה של הטבע. זה בדיוק כמו, במילים אחרות, כך רואים: גוף של אדם מתרפא בשבעה ימים, גם נפש של אדם. אבל הנפש אינה אותו דבר. אין לחשוב שאכילת מצה עושה רפואת הגוף. לאו דווקא [לאו דווקא: not necessarily], יכול להיות שהיא עושה, אבל לאו דווקא. אלא רפואת הנפש, הדעות [דעות: beliefs, opinions] שהמצה מזכירה, היא עושה זכר, הולכת באותו סדר. היא נעשתה לבני אדם עם גופים. היא נכנסת לסיבות היותר פרימיטיביות. אבל היא משלימה ענינים הטבעיים [משלים ענינים הטבעיים: completes natural matters].
ברית מילה כמשל: שלימות הנפש על הגוף
מה הוא מזכיר בזה? כולם יודעים, פסח היה גם הדור של ברית מילה [ברית מילה: covenant of circumcision], היה צריך למול [מל’ן: circumcise]. ובברית מילה שואל הרמב”ם את הקושיא: איך יכול להיות? זו קושיא שכבר מובאת במדרש [מדרש: Midrash, homiletical teachings of the Sages].
איך אפשר לומר שברית מילה היא שלימות [שלימות: perfection, completion]? “התהלך לפני והיה תמים” [התהלך לפני והיה תמים: “Walk before Me and be perfect” – Genesis 17:1] – זו ברית מילה. לכאורה, משברים את הטבע, משברים, חותכים את הערלה [ערלה: foreskin], אדם נולד עם ערלה. הכלל הוא, “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” [וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: “And God saw all that He had made, and behold, it was very good” – Genesis 1:31], כל מה שיש בעולם הוא טוב מאד, זו השלימות. איך יכול להיות שמעשי השם אינם שלמים [מעשי השם אינם שלמים: God’s works are not complete]?
תירוץ הרמב”ם: שתי רמות של שלימות
אומר הרמב”ם שם, כן, צריך להבין שלאדם יש שתי רמות. לאדם יש את גופו, אולי מצד הגוף [מצד הגוף: from the perspective of the body] היה יותר שלם [שלם: complete] עם הערלה, יכול להיות, לאו דוקא, אבל יכול להיות. אבל אדם, עיקר האדם הוא נפשו. נפש האדם טובה יותר בלי הערלה, כי אז הוא ממית את תאוותיו [ממית זיין תאוות: subdues his desires], יש לו דעות נכונות, כל הדברים האלה.
התורה היא השלימות של הנפש, של הדעות, לא של הגוף. אבל היא הולכת באותו אופן דומה. לכן אומר הוא שמילה היא בשמיני [בשמיני: on the eighth day], כן, השבעה היא הטבע העליון של פסח, השמיני זו מילה, אבל זו כן שלימות, היא משלימה אדם [משלים א מענטש: completes a person], היא משלימה את הטבע של אדם, אבל זה לאו דווקא בגלל שיש לו גוף שלם, אלא בגלל שיש לו נפש שלמה.
המדרגה העליונה של שבעה: מטבע לקבלה
מאחר ואנו מבינים שזה לא אומר שרק צריך לאכול מצה כדי שהגוף ישתנה מהמצה שבעה ימים יהיה ניקוי [ניקוי: cleansing]. זה מראה גם שכאן, אם נאמר על פי פשט [על פי פשט: according to the simple meaning], המצה באה ללמד משהו, משהו להראות, והדבר שמראים הוא גם איזה נושא של שבעה [שבעה: seven], זה גם איזה ענין [ענין: matter, concept] של שבעת ימים [שבעת ימים: seven days].
כמו שבגוף לוקח שבעה שזה העליון, כך הולך מחזור שבעה שבעה שבעה, כך גם יש במדריגות השכליות [שכלי’דיגע מדריגות: intellectual levels] יותר בעולם יש שבעה ימים.
ההבנה הקבלית של שבעה
וזה בוודאי מובן ברמב”ן, ששבעה הוא רמז על שבעת ימי השבוע, ויותר גבוה מזה, שבעת כוכבי לכת, יש שבע ספירות [ספירות: sefirot, divine emanations in Kabbalah], או שבעה מלאכים [מלאכים: angels], או שבע ספירות יותר גבוה, שבע מדריגות, והשבע מדריגות זה באמת הסיבה מדוע יש הכל הולך שבעה.
ויש לנו ספירת העומר [ספירת העומר: the counting of the Omer], וחג השבועות [חג השבועות: the Festival of Weeks/Shavuot] שהוא שוב שבעה כפול שבעה, זה מראה לנו את הנושא של סדר השבעה. יש שבעת אלפים שנה בעולם, וכו’ וכו’ וכו’ [וכו’: and so on], הכל הולך על השבעה הזה, וזו המדרגה העליונה של השבעה.
“בשבעת ימים” מול “שבעת ימים”: זמן מול מדריגות
במילים אחרות, לא רק, אם רוצים לפרש זאת, שלא רק הגוף, כדי שאדם יתפוס שהוא אוכל חמץ [חמץ: leavened bread] צריך לקחת לו שבעה ימים, אלא גם כדי שאדם יתפוס את הלקח, את המסר שהחמץ נותן לו, לוקח לו שבעה ימים, או לוקח לו שבע מדריגות, אולי לאו דווקא שבעה ימים, זה בחינת שבעת ימים [בחינת שבעת ימים: the aspect of seven days]. לא “בשבעת ימים” [בשבעת ימים: in seven days – referring to a time period] אלא “שבעת ימים” [שבעת ימים: seven days – referring to seven levels/aspects]. שהשבעת ימים, השבעה ימים, יהיו כמו יום אחד, שיאכלו עם המצה את השבעה ימים.
שאלת המדרגה וההכנה
אה, אז מהי המדרגה? מהי ההכנה [הכנה: preparation] למדרגה? מהי המדרגה? פשוט שהדבר, מהם השבעת ימים עצמם, לא הבשבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע [עולם הטבע: the natural world], אלא השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע, שהם זכר להם, יש להם רינגען.
שבעת ימי המצות: מדריגת הקטנות ודרך העלייה לגדלות
פרק ד: לחם עוני – מהות שבעת הימים כמדריגת חסרון
שבעת ימים כבחינה עצמאית
או שבע המדריגות, אולי דווקא שבעה ימים, הבחינות של שבעת ימים. כן, לא עד שבעת ימים, אלא שבעת ימים. כן, אומר הוא כך, “שבעת ימים תאכל מצה” – תאכל עם המצה את השבעה ימים. אה, ומהי המדרגה? אבל צריך לשאול אותנו, מהי המדרגה? מהו הדבר שהוא השבעת ימים עצמם? לא העד שבעת ימים, לא שבעת הימים של עולם הטבע, או השבעה ימים עצמם שהם עולם הטבע שהם זוכים להם, שזה מביא אותנו להיות.
הקשר בין מצה ללחם עוני
נבין דבר מעניין. וזה גם אמיתי, אני חושב שזה טעם עמוק יותר מדוע אוכלים רק מצה ולא חמץ שבעה ימים ולא שנה שלמה, כי יש לזה קשר למה שנקרא לחם עוני. כלומר שמצה היא חסרון באמת. ובאמת שהמקום, או מקום אחד בדברים שבו כתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות”, שם כתוב “לחם עוני”.
כלומר, “שבעת ימים תאכל מצות” יש לו קשר לכך שמצה היא לחם עוני. במילים אחרות, השבעת ימים אינם ממש המדרגה הגבוהה ביותר, הם עדיין לחם עוני. ובגלל זה זה רק שבעה ימים, כי אנחנו לא רוצים להישאר עם לחם העוני, אנחנו רוצים להגיע למן, אנחנו רוצים להגיע למדרגה העליונה, לשתי הלחם, ללחם עשיר, כן.
פרק ה: הלל שאינו שלם – החילוק בין פסח לסוכות
למה אין אומרים הלל שלם בפסח
אז איך מבינים זאת? ובאמת, זו הסיבה גם מדוע, כולם יודעים שפסח שונה מסוכות, לא אומרים הלל שלם כל שבעת הימים. כלומר, אומרים כך, כי זה עדיין בחינות לחם עוני. השבעה ימים הם לחם עוני, זה עדיין לא השלימות.
זה “שבו ושבו” שכתוב אצל שלמה ואצל חזקיה, “שבו ושבו”, שבו תחתונים כביכול. לכן קורא הוא לזה שבעה ימים, ממדריגת המלכות. כלומר, עצרת, ביום השביעי עצרת, עצרת פירושה המלכות. אז, זה הלל שאינו שלם, חוץ מהלילה הראשון, דיברנו על נקודה אחרת.
סוכות – מדריגת הגדלות
אבל סוכות, סוכות היא כבר מדרגה גבוהה יותר, סוכות היא ימי גדלות, שאז אפשר לעשות שבעה ימים שלמים, כן, שבעה ימים הלל שלם.
שני הטעמים לאי-אמירת הלל – קריעת ים סוף
ובאמת, נראה שיש לזה קשר לנושא של קריעת ים סוף, מדוע? הרי יש טעם אחר שמובא בבית יוסף ובמדרש, שלא אומרים הלל בימים השניים של פסח, או בחול המועד פסח, כי קריעת ים סוף שם יש איזו בחינה של קושי. בוודאי קריעת ים סוף היא נפלאה, אבל “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”, יש איזה קושי בזה, ולכאורה לכבוד זה לא אומרים הלל.
ובוודאי המפרשים שואלים, אם כך, מה עם ששת הימים האחרים של חול המועד, החמישה ימים האחרים? והם אומרים תירוצים, תירוצים דחוקים.
העומק: כל פסח הוא בחינת קטנות
אני חושב שהעומק של זה הוא, שקריעת ים סוף מראה לנו שכל הפסח הוא עדיין בחינה של קטנות. עדיין כאן, מה פירוש קטנות? “מעשי ידי טובעים בים” פירושו קטנות. מה פירוש קטנות? שאנחנו צריכים עדיין להילחם.
עכשיו מבינים כבר חצי מהסוד. צריך עדיין להילחם. בוודאי זו מדרגה גדולה, “ימותו רשעים ויראו צדיקים וישמחו” – טוב. אבל מה עוד יותר טוב? זה “יתמו רשעים ולא חוטאים”, “יתמו חטאים ולא חוטאים”. עוד יותר טוב הוא שלא יהיה פרעה בכלל, או שפרעה יודה, “ה’ הצדיק”. זו היתה התוכנית, שפרעה יודה. בינתיים היינו צריכים עדיין להילחם איתו, אז יש עדיין חסרון קטן.
זה אומר שצריך את זה, זה שלב חשוב, בלי זה לא היתה הצלחה, אבל זה עדיין חסרון.
השוואה לסוכות – העלאת השבעים אומות
בלי זה עדיין לא מבינים נכון את השבעת ימים, זה עדיין שבעת ימים קטנים. אם כך הם כל השבעת ימים, בוודאי בשבעת הימים האלה היה נס גדול, אבל מכל מקום רואים שעדיין היינו צריכים להילחם עם פרעה. זה לכאורה “הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה”. אה, לא, זה עדיין שונה. עובדי העבודה זרה היהודים זה עדיין שונה מעובדי העבודה זרה הגויים. יפה מאוד. אבל מצד האמת זה עדיין לא השלימות. על זה עדיין לא בא הלל שלם.
אני חושב שזו ההשוואה של שני הטעמים, אפשר ללמוד שזה אותו דבר.
אם כך צריך רק להוסיף בסוף השיעור, לומר מהו אולי הדבר, הקטנות, מהי הנקודה, מדוע חסר מצד אחד? זה לא מספיק, נאמר כך.
פרק ו: ביעור חמץ – השלילה של התפיסה הגשמית
חמץ כסמל לתפיסה גשמית
קודם כל, במה זה לא מספיק? כלומר, למדנו שחמץ מראה על הנושא של אלהים אחרים, זה מראה על הנושא של תפיסה מגושמת, שאדם, דמיונו, אפילו חושיו, דמיונו, שהרבה אנשים חושבים שזו המחשבה שלהם, יכול לתפוס רק דברים גשמיים, רק דברים שיש להם נפח, כן, כמו שלחמץ יש אורך ועובי ורוחב, כן, יש לו שלושה ממדים, זה הוא יכול לתפוס.
זה פירוש חמץ, ממילא אומרת ההלכה, אפילו ההלכה, קל וחומר הקב”ה עצמו אינו דבר גשמי, לא דעת גוף, צריך לשרוף את החמץ, צריך להיזהר כדי לא לתפוס אותו.
פרק ז: שבעת ימים נגד שבעה כוכבי לכת – הסוד העמוק
למה דווקא שבעה ימים
הבעיה היא אבל, נאמר דבר כזה, הבעיה היא שזה לא יכול להיות ברגע. יאמרו יום אחד, כן, יאמרו אותו דבר שאמרו לגבי חמץ בפשטות, שיום אחד, נאמר למשל, מישהו עובד עבודה זרה, האל שלו הוא אליל עץ ואבן, הוא צריך להיות לו דמות וצורה, הוא עובד איזה פסל ותמונה, תבנית אדם או בהמה, תבנית, אחת מהתבניות שכתוב שם בחומש, אחד מהדברים, זה האל שלו, יפה מאוד.
המשל: יום אחד אינו מספיק
בא יהודי, ויום אחד אין לו, בא אברהם אבינו, הוא שובר יום אחד, הוא לא עובד, הוא עושה תפילה, למי אתה מתפלל? לאלקי השמים, לאף אחד, אין שום פסל, זה האין סוף, זה אחד, השם אחד. אומרים, בסדר, אולי זה עוד אל אחד, כן, אפשר לעשות טעות כזו, עובד העבודה זרה גם החזיק שיש את האל האחד שהוא אחד למעלה, אומר, בסדר, כל יום אחד תעבוד את השמש, יום אחד את הלבנה, ויום אחד שבת תעבוד את האחד שלמעלה, אלוהי האלוהים, אין בעיה.
החידוש: השם אחד – ולא עוד
תרגום לעברית
אבל אנחנו רוצים לומר לך דבר עמוק יותר, כן, אנחנו רוצים לומר לך דבר הרבה יותר עמוק, אנחנו רוצים לומר לך שאיסור עבודה זרה לא אומר פשוט שיש גם אלהי אלהים, יש גם השם אחד, אלא שיש רק השם אחד. חידוש גדול, צריך להבין את זה, זה כבר חידוש גדול. במילים אחרות, זה לא מספיק יום אחד, שנאמר שזה במקרה, חשבת שהוא עוד אל אחד. לא, אני צריך שבעה ימים לא לעשות, ושבעה ימים זה כנגד שבעת כוכבי הלכת, שאלו הם הכוכבים והמזלות שעובדי עבודה זרה עבדו.
פירוט השבעה כוכבי לכת
היום הראשון המזל, איך קוראים לו? ה, אני כבר לא זוכר, השבתאי, וצדק, וכוכב, וכן הלאה כל המזלות האלה, הם, כל אחד מהימים שלהם, זה הולך כך יום ראשון, כי בא יהודי שבת, אני לא יודע, אפילו שבת, שבת יש גם אחד מהכוחות, נאמר כך, אם יהודי היה יום אחד בשנה לא עובד אלא את הקב”ה, היה אומר אוקיי, מה זה יום ראשון? בוודאי עובד הגוי את האל של יום ראשון. לא, יום ראשון אני עובד גם את הקב”ה. בא יום שני, אומר הגוי, בוודאי היום הוא עובד את האל של יום שני. לא, יום שני גם לא, יום שלישי גם לא.
הביאור: כל יום – רק השם
זה שבעת הימים, “שבעת ימים תאכל מצות”, כל אחד מהימים המזויפים שיש בו אל מזויף, זאת אומרת אחד מהכוחות הוא מזויף בבחינת אל, לא מזויף בבחינת מלאך, בבחינת כוחות, צריך להראות שלא רק שאני עובד גם את הקב”ה מלבד זה, אלא אתה לא האל בשום אחד מהימים. זה הסוד של “שבעת ימים תאכל מצות”.
פרק ח: חכמה ובינה – הבנה מעמיקה לעומת הבנה רגעית
מדריגת חכמה – ברק המבריק
אבל זה בוודאי גדלות גדולה, ובוודאי צריך לעשות את זה, זה הגבול, זאת אומרת לומדים יום אחד. או אפשר לומר אפילו פשוט, דקה אחת, פסח סוגיא, פסח רואה, הוא מבין בחינת חכמה, ברק המבריק, הוא מבין אלוקות, זה לא מספיק.
מדריגת בינה – שבעת ימים
צריך ללמוד את זה בבחינת בינה. בינה היא ה… זה מדברים על קטנות של בינה, באמת, אבל בינה של כל שבעת הימים, הוא עובר, הוא לומד את זה עם כל הקושיות וכל התירוצים, עד שהוא מבין שבוע שלם, הוא מבין את זה באמת, זה לא סתם במקרה, זה לא רק פסוק וריקוד, זה באמת.
אבל כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות. זה מה שאנחנו לומדים בפסח, שכל הדבר הזה עדיין הכל בבחינת קטנות.
פרק ט: קטנות וגדלות – מלחמה לעומת העלאה
למה כל זה עדיין קטנות
למה כל הדבר הזה עדיין בבחינת קטנות? כי בגדלות לא נלחמים. בחינת הגדלות היא כן שבעה ימים, אבל לא להילחם כל יום.
סוכות – העלאת השרים
להיפך, פסח… מה עושים בשבועות [צ”ל: סוכות] בכל שבעת הימים? מביאים שבעים פרים. זאת אומרת, כנגד שבעים השרים מביאים שבעים קרבנות. נותנים שפע לכל אחד מהפרים, כן? במילים אחרות, מעלים אותם לקדושה. זו הרמה של שבועות [צ”ל: סוכות], ושבועות של פסח היה סחורה מזה, מזה אפשר לומר “זה א-לי ואנוהו”.
פרק י: הסבר מעמיק – מהי הטעות של עבודה זרה
הטעות: ראיית הכוחות כאלוהות
במילים אחרות, ואני אומר את זה בקיצור, צריך להוציא את זה הרבה יותר ברור, אבל זה כבר סוף השיעור. במילים אחרות, מה הטעות של עבודה זרה? הטעות היא שהוא בא רק אל השבתאי, צדק, חמה, כוכב, נוגה, לבנה, וכו’, הוא חושב רק שאחד מהדברים האלה מנהיג את העולם, והוא לא יודע יותר מזה.
התשובה היהודית: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”
מה אנחנו עושים? אנחנו אומרים על כל אחד מהימים, הוא כביכול, עוברים על כל אלהי מצרים, “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים”, כן? מישהו חשב שבעל צפון… אומר רש”י, הוא נשאר, אותו לא הרגו? לא, אותו גם היו צריכים להרוג שבעה ימים.
זו קטנות גדולה, כן? כי מי שיש לו קצת שכל מבין שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד. ולא רק שלא צריך לעבור על כל אחד ואחד, לא צריך לבטל כל אחד ואחד בנפרד.
מדריגה גבוהה יותר: “גדול ה’ מכל האלהים”
מה אנחנו אומרים? “גדול אדנינו ורב כח”, “גדול ה’ מכל האלהים”. הוא גבוה יותר, הוא גם… אפשר אפילו לומר שהוא הכוח שנמצא בכל אחד מהאלהים, נכון? הוא מנהיג את השמש ואת הלבנה ואת הכוכבים והכל. לא צריך ללכת לשבור את השמש ולשבור את הכוכבים ולשבור כל דבר בנפרד. זה הכל קטנות.
“זה א-לי ואנוהו” – ראיית האלוקות
ולא רק את זה, יש דרך אמיתית ממה שדיברנו משם ה’. אפשר גם לראות את הקב”ה, אפשר גם לומר “זה א-לי ואנוהו”, כביכול. כמו שאנחנו אומרים “אלה”, מה ההבדל “אלה אלהיך ישראל”? זה אחר, לשון רבים, לשון יחיד, זה הבדל גדול.
אבל זה עדיין משהו בחינה שאנחנו אומרים, לא חס ושלום אנחנו אומרים שהוא האל. כן, ש”זה א-לי ואנוהו” לא אומר שהוא האל. הוא לא האל. מה שאפשר לראות זה לא האל. את זה אסור לומר, זו עבודה זרה.
הכנה לגדלות
לכן צריך להיות שבעה ימים של קטנות, שבעה ימים של ביעור עבודה זרה של “לא תאכל עליו חמץ”.
פרק יא: עצרת – המעבר מקטנות לגדלות
“וביום השביעי חג לה’” – עצרת
“וביום השביעי חג לה’”. מה זו העצרת לה’? העצרת, שמתאפקים, כן, עצרת באמת, הסדר שאמרנו, “אם רץ לבך שוב לאחד”, מתאפקים, זה אומר שהדמיון רוצה להוסיף, ואומרים לא, זה לא, זה לא האל. אוקיי.
עצרת – נעצר: הכליאה באלוקות בכלי
אחרי שעושים את העצרת, אבל להיפך זה גם “נעצר”, זה גם, הזוהר אומר “נעצר” זה לשון כליאה, נכלאת כביכול האלוקות בכלי מסוים. מה שזה אומר, ואני לא אסביר עכשיו איך זה יכול להיות, אבל מה שזה אומר הוא שאם מחזיקים בגדלות, אז כן, אפשר לראות, אפשר להיות מקדש, אפשר להיות תורה, אפשר להיות מצוות, אפשר להיות את כל הדברים האלה, רק בלי שום טעות שהדברים האלה הם אלוקות. אבל הם כן.
במילים אחרות, שהקב”ה בחר להתגלות, או אנחנו מצד הקטנות שלנו רואים אותו כך, מה שזה לא יהיה.
התוצאה: ראיה בלי טעות
זה, מי שלא אכל חמץ שבעה ימים, הוא יכול לראות את זה, כי אין לו חשש טעות, אין לו חשש טעות בזה. לא רק שאין לו חשש טעות נאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שנזהרים מחמץ זו קטנות מסוימת, וצריך אחר כך לבוא הרבה יותר גבוה.
—
אוקיי, זה בראשי פרקים. ראשי פרקים, הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר.
עבודת ביעור חמץ: מקטנות לגדלות
פרק ה: סיכום העיקרים – מהות הקטנות והגדלות
ההכרה בהבנת הרבי
לא רק שאין לו חשש טעות כפי שאמר, אלא הוא מבין גם ששבעת הימים שאני מבער את החמץ זו קטנות מסוימת, ואני צריך עוד לבוא הרבה יותר גבוה.
סקירת הדרשה
אוקיי, זה בראשי פרקים. הדרשה הייתה הרבה יותר ברורה מהיסוד, אבל בראשי פרקים הבנו את עיקר הדבר, שצריך לדעת, ובואו נעשה את אותו הדבר, נחזור על עיקר הדבר.
הנקודה העיקרית: הכרת הקב”ה בשבעת הימים
צריך לדעת שבעה ימים לא לאכול מצה, ושנאמר שזה מקרא, ובמילים אחרות שנאמר שגם כאן יש אל.
ההבדל בין קטנות וגדלות
בחינת קטנות: שלילת הכוחות המזויפים
אלא מה, בקטנות עוברים על כל אחד ואחד ואומרים לא:
– לא אל
– לא אל
– לא אל
רק אחד הוא האל.
בחינת גדלות: התכללות ניצוצות
והגדלות שבשביעי של פסח היא התכללות ניצוצות מזה, אפילו עוד בבחינת קטנות, היא לומר שמי שהוא רק אחד, ממילא כולם הם רק אחד.
סוד הגדלות: שעבוד דרך אחדות
אפשר לשעבד את השמש, ובזה משעבדים את הקב”ה באמת. זה הסוד של הגדלות.
המסקנא: שביעי של פסח עדיין קטנות
ובשביעי של פסח עדיין אין לנו מילים לומר את זה נכון, ואנחנו אומרים שזה עדיין בחינת קטנות.