אני לדודי ועלי תשוקתו (ל"ג בעומר תשע"ד)

פתח ר"ש ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו. כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה ובג"כ השתא ועלי תשוקתו. —
כל המתים מתוודים, ושמעתי שהאדרא זוטא הוא ווידיו של רשב"י לפני מיתתו. דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי, שהרי ההבדל בין הכתוב שהוא כנצח לבין הדיבור שהוא לזמן הוא ביישוב הדעת, כלומר כמה מאחוזי הנפש נמסרים באותו מעשה. וליישוב דעתו של העומד למות, שחייב לכלול בדיבוריו את משאת חייו, יש תוקף ככתוב ומסור. ולר"ש לא היה אלא לכלול את משאת חייו, אני לדודי ועלי תשוקתו. לכל הימים שלו יש קו אחד, אמנם הוא עשה הרבה דברים, ועסק בנושאים רבים, אבל לכל הימים היה קשר אחד, סיפור אחד שכולל אותו. והסיפור הזה לא נגמר בחייו אלא במותו. בגלל זה עכשיו ועלי תשוקתו. כלות הנפש אל הנכסף הוא רק חצי אחד של הסיפור. עזה כמוות אהבה, וצדו השני הוא עלי תשוקתו. מן התשוקה הזו החוזרת נוצרה הגן עדן שהוא האדרא זוטא, חדר קטן, שמסובב את המבקש, בחייו ולאחרי חייו, שנשאר גם הוא בתשוקה שורפת למוות. האש הבוערת הזאת מפגישה את העליון והתחתון, כאשר דרש רשב"י סמכוני באשישות בשני אש, באש העולה ובאש היורד, היא מתלקחת ובולעת לתוכה את הכל. טוב, זה קשקשתי סתם שלא להוציא הנייר חלק, אבל אם אתם רוצים לטעום, תקראו את האדרות.

השאר תגובה