היות האדם בן-תמותה הוא היותו בר-שכחה.
אם יש קבלה של עובדת המוות, אז הוא גם קבלה של עובדת השכחה.
כלומר, למה אתה לא זוכר שאתה הולך למות? כי אתה בן-תמותה. ובן-תמותה חי בזמן ולא יכול לחרוג מעבר לזה.
אם יש התגברות על המוות, הוא חייב להיות גם התגברות על השכחה.
בו במובן שאנו יכולים לדעת את כל הדברים בבת-אחת, אנחנו חיים לנצח.
ואם יש קבלה של המוות הגורם שמחה בחיי יום יום, הוא גם יהיה קבלה של השכחה דרך שמחה בזיכרון-יום יום. כזה מודה אני היום.