מהו השאלה כאן? במילה אחת: היש דרך משכנעת לטעון לחלק בין האימון בחושים ה”רגילים” לבין “החוש השישי” המיסטי.
[עם מי שלא יאמין גם לחושים הרגילים כמובן אין לנו עסק פה]
איך ובמה נבחין בין פרספציה אמתית [שחמשת החושים הנודעים נכללים בה לכו”ע,] לבין פרספציה לא אמתית?
כמו בשאלות אחרות, כמו איך נבדיל בין תופעה חושית נכונה לבין חלום או דמיון, ניתן לחשוב על שני דרכים עקריים להבחין בין האמת להשקר. א’ הוא דרך צילוב חושים שונים ואנשים שונים שיש להם אותה תחושה חושנית. וב’ הוא דרך שיקולים אפריוריים, השואלים האם ייתכן אפריורי שהדבר הזה היה. נפרט מעט אודות שני הבירורים האלה והשלכותיהם מהם לנידון שלנו.
א- צלוב חושים
בדרך כלל כשאנחנו שואלים על תופעה חושנית כלשהיא האם היא נכונה או דמיונית, כוונתנו היא לשאול האם החוש הזה מתאים אל המציאות החיצונית הנצפית, בבואנו להבחין בין חלון לבין מראה, או בין חלום לבין תצפית אמתית, אין לנו אלא לצאת החוצה ולראות האמנם הדבר שהחוש דיווח לנו אודותיו אכן קיים. [כמובן שזה לא יכול לשמש כהוכחה לנכונות החוש בעצם שהרי גם הבדיקה השנית אינה אלא תצפית חושית, ואיך יעיד החוש על עצמו, כוונתי כאן רק שהיא משמשת לנו להבחין בין חוש אמתי למדומיין, בהנחה שהחוש האמתי אכן אמתי.]
כל זה ייתכן רק כאשר החוש המסופק כאן מדווח לנו על עובדות מוצקות ומוגדרות היטב בחושים הרגילים, וממילא אפשר לבדוק אותו באמצעים אלו. דרך משל ההוזה או חולם שלפניו עומד בית, אפשר לנו לבדוק האמנם קיים שם בית, שהרי אנו יודעים למה הוא מתכוון לטעון כשהוא טוען שיש בית. [ואילו היו מתבררים כל או רוב החלומות כנאמנים, או אולי אפילו היו מתבררים רוב חלומות אדם מסוים כנאמנים, היה לנו רשות לסמוך על הדיווח הזה גם כאשר מדובר בטענה פיזית שאין לנו האפשרות הטכנית לבדוק אותו. ]
אבל כאשר החולם ידווח לנו שראה מלאך בעל שש כנפים [בהנחה שכוונתו למושג מופשט כלשהו ולא לכנפיים שאפשר למשש בחוש], היאך ובאיזה אופן נוכל לבדוק האמנם ראה או לא? דרך אחת לבדוק אותו היה אילו גם לנו היה אותם כלים חושניים/הזיתים לבדוק בהם האמנם המלאך בעל שש כנפים או אולי בן ארבע. אילו תתאשר המראה הזה על ידי בדיקות רבות אחרות, לא יהיה לנו סיבה לחלק בינו לבין כל תצפית חושית, אלא אם כן נכפור בחוש המיוחד הזה, ונצטרך למצוא סיבה למה לכפור בחוש הזה ולא באחרים. [אפשרות זו נמצאת בגמרא “דאתרי ביה חברי נביאי”]
לפי מהלך בירור הזה ניתלה השאלה שלנו בעד כמה חוויות מיסטית ניתנים לשחזור וחוויה מצד שני על ידי אנשים שונים בתנאים שונים וכו’. והאם, אע”פ שתיאורי החוויות הפרטיות משתנות מאד, ניתן לחלץ מהם מאפיינים השווים בכולם.
ב- שיקולים אפריוריים
אפשרות שניה לבדוק את נכונות הדיווח תהיה לבדוק באופן אפריורי האם הישות הזאת קיימת, או יכולה להתקיים. [אפשרות זו קיימת אף באשר לתצפיות חושיות רגילות, אם כי יש כאן מקום רב לדון עד כמה יש לשיקולים אפריוריים שכליים מופשטים הכוח לדחות את הנחווה בחוש, וכבר דנו בזה רבות, אבל עכ”פ במקום שאין אפשרות אחרת נחשוב על כך בוודאי.]
כאן יש לשים לב לאי סימטריה יסודית הקיימת בשיקול כזה.
כאשר ברור לנו אפריורי שישות מסוימת לא קיימת, בוודאי שלא נקבל את הדיווח החושני, ונמצא דרכים לתרץ אותו. [כאשר אנחנו עושים בכל סתירה חזיתית –ראייה אנטולוגית הפוכה]. אם כי ייתכן שזה תלוי באיזה תוקף זה ברור לנו אפריורי.
להיפך, כאשר ברור לנו כי ישות מסוימת קיימת, האם זה עוזר לנו כלל לאמת את החוש? נניח שהסקנו בוודאות שמלאך מיכאל קיים, מה זה מוסיף לאמינות מי שטוען שהמלאך דיבר איתו? זה אמנם תנאי מוכרח, כלומר שאמונתנו שהמלאך קיים מאפשר לנו להעלות על הדעת שהוא דיבר עם מישהו [ועוד יותר אילו היה לנו איזה בירור שהוא גם יכול לתקשר עם אנשים], אבל בוודאי לא תנאי מספיק.
לסיכום, לכאורה, באם נרצה להאמין שחוויה מסוימת נכונה, נצטרך לאשר אפריורי [או לפחות לא לסתור אפריורי] 1. קיום הישות הנטענת 2. אפשרות לחוות אותו בדרך הנטען. ואחרי כל זה נאפשר לעצמנו להאמין בחוויה. אך לא נכריח עצמנו להאמין בו. [שהרי תמיד ייתכן שהמלאך דיבר עם מישהו אחר, או לא בחר לדבר בכלל]
וממילא מבחינה זו, זה שאנשים רבים חווים משהו, בשום אופן לא יחזק את הטענה שאותו משהו קיים. להיפך, זה שאנחנו מאמינים במשהו, יכול לחזק את הטענה שמישהו חווה אותו. אך לא להוכיח אותו.
[אפשרות אחת שיש לחשוב עליו כדי ששיקול מסוג זה יתקרב לכדי הוכחה, היא באם נניח שהתהליך המיסטי, היינו תהליך השגת החוויה, גם היא מוכרחת וטבעית לגמרי, אם נצליח להסיק זאת, ונוכל להוכיח על מישהו שעשה את התהליך כראוי, ונדע אפריורי שמי שעשה את ההכנות האלו בהכרח שישיג את החוויה, הרי שתהיה לנו כמעט הוכחה לנכונות הדיווח. [ברמה שהעובדה שמישהו נפל מגובה רב הוא הוכחה ששבר את העצמות שלו] אלא שפרקטית זה לא נראה אפשרי מאחר שלכל הדעות יש משתנים רבים בסיפור הזה, ויל”ע. ונראה שהרמב”ם סובר משהו דומה בקשר לנבואה, יעויין במו”נ חלק ב’ פרק ל”ב והלאה.]