מצוות עשה א – פג (תורגם אוטומטית) – תמלול מתורגם

מצוות מספר המצוות של הרמב”ם – חלק א’

מבנה משנה תורה

הרמב”ם אומר שהגמרא היא בעצם פירוש והרחבה על מצוות התורה שבכתב, כי היא תורה שבעל פה – פירושי המצוות. ובספר המצוות, שהרמב”ם כתב לפני משנה תורה, הוא עשה קודם הקדמה ארוכה שמבהירה איך יודעים מה הן תרי”ג מצוות. הוא מביא את לשון חז”ל שיש תרי”ג מצוות, ועל פי אותם כללים כתב את ספר המצוות. כאן הוא עושה קיצור, סיכום של כל המצוות.

כל ספר משנה תורה – כל ההלכות במשנה תורה יש להן איזו מצוה, כותרת של מצוה. כל הלכה במשנה תורה מתחילה במה היא המצוה בתורה שקשורה לאותו עניין.

מהות ספר המצוות

כדאי לזכור שספר המצוות הוא לא באמת “ספר המצוות” – הוא יותר ספר של “היכי תמצי אלו הן המצוות.” הוא יותר ספר למדני, הוא לא נועד ל…

הרבי מליובאוויטש עשה שלושה סדרים: אחד שלומדים שלושה פרקים, פרק אחד, ואז הוא אמר שמי שלא יכול ללמוד גם את זה ילמד ספר המצוות – אז הוא עשה סדר של ספר המצוות. אבל בכל מקרה, הוא היה צריך לעשות שילמדו את ספר המצוות הזה, כי ספר המצוות הזה הוא יותר ספר למדני. יודעים מה בגדר תרי”ג מצוות, אילו דברים נכנסים למניין.

הסיבה שהוא עשה את הספר הזה היא כי אפשר לבוא למנות הרבה יותר מצוות אם לומדים רק חומש בלי לדעת את חז”ל שיש רק שש מאות ושלוש עשרה. הוא רוצה לחלוק על ספר הלכות גדולות, הספר האחר. הסמ”ג הוא מאוחר יותר.

מניין המצוות

מניין מצוות של תורה הנוהגין לדורות – “לדורות” הוא לא מתכוון לומר אחרי החורבן, הוא מתכוון לומר מצוות קבועות. רוב המצוות הן אכן חלק, אבל לא משהו שהיה פעם במדבר, כמו “לא ירבה העם” – שלא לקחת יותר מהמן. לא דברים שנכנסים לתורה. רק דברים שרלוונטיים, אפילו מה שבונים בית המקדש, אבל זה רלוונטי לעולם.

ומניין מצוות של תורה הנוהגין לדורות הוא שש מאות ושלוש עשרה מצוות – 613. מהן, חלק מהן, בהן מצוות עשה – מהן מצוות עשה: 248, רמ”ח. סימן לדבר, סימן לזה הוא מניין איבריו של אדם – מספר איברי האדם. על זה אחר כך באים הצדיקים לומר שהמצוות נותנות חיות לקדושת המצוות, אבל הרמב”ם לא אומר את זה.

ומהן מצוות לא תעשה – יש הרבה יותר מצוות לא תעשה מעשה: 365, כמניין ימות החמה – כמספר ימי השנה השמשית. בקיצור, יש יותר מצוות לא תעשה ממצוות עשה.

סדר המצוות

עכשיו הרמב”ם הולך להתחיל עם מצוות עשה. המצוה הראשונה… הרמב”ם מתחיל עם מצוות עשה. הסדר, אגב – הרמב”ם מונה את זה לא לפי הסדר כמו שעומד בחומש. הוא לא מתחיל עם מצוות פרו ורבו וכו’, אלא הוא הולך לפי חשיבות.

האם הסדר של הרמב”ם מסודר לפי זה? לא, הסדר של הרמב”ם לא מסודר לפי זה. זה הסדר של ספר המצוות. ואגב, זכרו – בניין בית הבחירה הוא ברמב”ם הרבה יותר מאוחר. אגב, זכרו, למי שלמד את ההקדמה של הרמב”ם – זכרו, היה לו סדר שלם. זה לא שהסדר הוא יותר לפי איך שהרמב”ם הבין את עצמו. חלק רואים – הראשונים לפחות, כן. הקבוצות הן קבוצות, אבל הסדר של הקבוצות ודברים אחרים לא.

מצוות עשה: הקבוצה הראשונה – ידיעת ה’

מצוה ראשונה ממצוות עשה – המצוה הראשונה ממצוות עשה: לידע שיש שם אלוקה – שיש אלוקים. שנאמר “אנכי ה’.” כן, אלוקים, לא בורא. בורא זה אולי מצוה אחרת, כן, דבר אחר כאן. אבל הוא הולך לכתוב את זה.

על כל מצוה הוא נותן הקדמה קצרה. גם, אחד הדברים שאפשר לדייק – כל פעם יש שלושה או ארבעה מקומות שהוא מונה. פעם כאן, פעם בכותרות של כל הלכה, פעם בספר המצוות. לא תמיד זה אותו דבר – לפעמים משהו שונה עומד באחד, כי הוא רוצה להסביר ספציפית או לא. בכל מקרה, גם בהלכות הוא מביא פסוק, והפסוקים לא תמיד אותם פסוקים שהוא מביא בכל המקומות.

השנייה היא ליחדו – שיעשו אותו אחד, הבורא. כלומר שידעו שהוא אחד. שנאמר “ה’ אלוקינו ה’ אחד.”

לאהבו – שיאהבו אותו. שנאמר “ואהבת את ה’ אלוקיך.”

ליראה ממנו – שנאמר “את ה’ אלוקיך תירא.”

ולהתפלל לו – הרמב”ם סובר שתפילה היא מצוה דאורייתא. שנאמר “ועבדתם את ה’ אלוקיכם” – ואיזו היא עבודה שבלב? זו תפילה. זו הגמרא, כן.

לדבקה בו – הרמב”ם מסביר מה זה. שנאמר “ובו תדבק.” אני לא יודע מה בדיוק, אבל אני יודע שבהלכות דעות צריך להיות… אה, לא, להידמות בדרכיו. בסדר. יש מצוה אחרת – יש לדבקה בו ויש להידמות בדרכיו. לדבקה בו פירושו להתחבר עם תלמידי חכמים.

שבע: להישבע בשמו – שאדם נשבע על קרוביו, נשבע בה’. זו הוכחה שאדם אוהב את ה’. שנאמר “ובשמו תישבע.”

שמונה: להידמות בדרכיו הטובים והישרים – יש שצריך ללכת בדרכים טובות, בדרך הממוצעת, הרמב”ם מונה בהלכות דעות. שנאמר “והלכת בדרכיו.”

תשע: לקדש שמו – שיקדשו את שמו. הרמב”ם הולך לומר מצוות קידוש ה’ – שימסרו נפש עליו. שנאמר “ונקדשתי בתוך בני ישראל.”

מצוות לימוד תורה ונלוותיה

לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום – שנאמר “ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך” – אלה שני הזמנים: בשכבך ובקומך.

ללמוד תורה וללמדה – ללמוד תורה וללמד אחרים. ללמד זו גם מצוה כזו, כן. אנשים חושבים שיוצאים… כל יהודי מחויב ללמד את התורה. איך מקיימים את זה? שכולם אומרים ללמוד תורה, אחד בא, אומר את זה לשני קצת. בסדר. שנאמר “ושננתם לבניך.”

לקשור תפילין בראש. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. בסדר. לקשור תפילין בראש. וקשרתם לאות על ידך. לקשור תפילין ביד.

ציצית. לעשות ציצית. שנאמר “ועשו להם ציצית.” לעשות ציצית זה כנראה חובה.

לקבוע מזוזה – שנאמר “וכתבתם על מזוזות.”

להקהיל את העם – זו כנראה מצוה על המלך. מעניין איך זה בא כאן כל כך קרוב. להקהיל את העם לשמוע תורה במוצאי שביעית – שנאמר “הקהל את העם.”

לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו – המצוה שיהודי יכתוב ספר תורה. כאן הכל הולך על קבוצה אחת – הדרכים של הסיום גורם מהתורה. התאמת התורה. כן, כתיבה על מזוזות, כתיבה על ציצית, עשיית הקהל ללמוד, ולימוד כל היום. התאמת התורה, כן. לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו – שנאמר “כתבו לכם את השירה הזאת.”

ולמלך יש מצוה עוד יותר גדולה. לא רק תורה אחת, אלא “וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים” – המלך צריך שתהיינה לו שתי תורות. הוא היה צריך לעשות תורה משלו, תורה אחרת. יש שיעור על שתי תורות. הפסוק אומר “וכתב לו את משנה התורה” – משנה פירושו התורה השנייה. זו משמעות שלישית של משנה תורה. נכון.

כבר רואים כאן שתרי”ג מצוות זה לא פשוט שיש תרי”ג מצוות על כל אדם. הרבה מהן הן רק על המלך או רק על הכהן. הרמב”ם אומר שצריך לראות כל מה שלא אפשרי, צריך להיות תומך תורה. תרי”ג מצוות שהיו לכל האנשים, כן.

לברך אחר המזון – אחרי אכילה. שנאמר “ואכלת ושבעת וברכת.”

מצוות בית המקדש

בסדר, עכשיו הוא הולך הלכות בית המקדש. עד כאן זה היה כמו הלכות אורח חיים, והרמב”ם נכנס לספר אהבה.

לבנות בית הבחירה – שיבנו בית מקדש. שנאמר “ועשו לי מקדש.”

ליראה מן המקדש – שתהיה יראה מבית המקדש. שנאמר “ומקדשי תיראו.”

לשמור את המקדש תמיד – שישמרו את בית המקדש. שמירת המקדש.

להיות הלוי עובד במקדש – שהלוי ישרת בבית המקדש. שנאמר “ועבד הלוי הוא.”

לקדש הכהן ידיו ורגליו בשעת עבודה – שנאמר “ורחצו אהרן ובניו.”

מצוה לערוך נרות במקדש – שיכינו את הנרות בבית המקדש. שנאמר “יערוך אותו אהרן.”

לברך הכהנים את ישראל – שנאמר “כה תברכו את בני ישראל.”

להניח לחם ולבונה לפני ה’ בכל שבת – כל שבת יכינו את לחם הפנים עם הלבונה. שנאמר “ונתת על השולחן לחם פנים.”

להקטיר קטורת פעמיים ביום – שנאמר “והקטיר עליו אהרן קטורת סמים.”

לערוך אש על מזבח העולה תמיד – שיכינו אש על מזבח העולה. שנאמר “אש תמיד תוקד על המזבח.”

להרים את הדשן מעל המזבח בכל יום – שיפרידו את הדשן מהמזבח כל יום. שנאמר “והרים את הדשן.”

לשלח טמאים ממחנה שכינה – כל הקבוצה הזו של דברים היא לכבד את בית המקדש. אחת הדרכים לכבד את בית המקדש היא לשלח טמאים ממחנה שכינה. מה זו מחנה שכינה? כבר, המקדש. שנאמר “וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב.” אבל לשון הפסוק אומרת “מחנה,” אבל חכמים לומדים שזה אומר מחנה שכינה, שפירושו המקדש.

לחלוק כבוד לזרעו של אהרן, להקדימו לכל דבר שבקדושה – שנאמר “וקדשתו.” המצוה של נתינת כבוד לכהנים, ויותר מכבד את השכינה.

המשך מניין המצוות: עבודת בית המקדש וקרבנות

תרומת הדשן וכבוד המקדש

המצוה היא להרים – הרמב”ם לא אומר “תרומה,” זה נכון, הרמב”ם עושה הכל “להרים.” המצוה היא להרים – שיפרידו דשן מעל המזבח כל יום, להוריד. כמו שמשתמשים ב”תרומה” – להוריד, להפריד. שנאמר “והרם את הדשן.”

הלאה, לשלח טמאים ממחנה שכינה. נראה שכל הקבוצה עכשיו, כל הדברים האלה, היא לכבד את בית המקדש. אחת הדרכים לכבד את בית המקדש היא לשלח טמאים ממחנה שכינה. מה זו מחנה שכינה? זו העזרה, המקדש. שנאמר “וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.” אבל הפשט הרגיל הוא מחנה ישראל, אבל למדתי שזה אומר מחנה שכינה – פירושו המקדש.

לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכל דבר שבקדושה – שנאמר “וקדשתו.” המצוה של נתינת כבוד לכהנים. כמו שראינו, כשנותנים לכהנים את העלייה הראשונה, צריך לחשוב, והמקור הוא “וקדשתו.”

להיות הכהנים לובשים לעבודה בגדי כהונה – שכשהכהנים עושים את העבודה יעשו אותה עם בגדים מיוחדים, בגדי כהונה. שנאמר “ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך.”

לשאת את הארון על הכתף כשהן נוסעים אותו – שישאו את הארון על הכתף. שלא יגררו אותו על מכוניות או מה, שיעשו את זה בגופו. זו אחת מהכבוד לארון.

למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה – שכהנים גדולים ומלכים, הדרך איך שנותנים להם את התפקידים היא על ידי משיחתם בשמן המשחה. שנאמר “שמן משחת קודש יהיה זה.”

להיות הכהנים עובדים במקדש משמרות משמרות – שיהיו קבוצות שונות של כהנים שעובדים בבית המקדש, ובמועדים עובדים כאחד – ובמועדים עובדות משמרות שונות יחד. לומדים מזה שחילקו עשרים וארבע משמרות.

—

כהנים וטומאה – חידוש גדול

המצוה השלושים ושבע: ליטמא כהנים לקרוביהם. הכהנים כן יטמאו. קודם עמד שהכהנים לא יטמאו, אבל כאן יש לאו עשה – מצוות עשה היא שהם כן יטמאו לקרוביהם, כשאר כל ישראל שהם מצווים להתאבל על מתיהם.

בדיוק כמו שכל היהודים מצווים, לכהנים יש מצוה נוספת שלא יטמאו, אבל יש עשה שלקרובים הקרובים – שבעת הקרובים – כן יטמאו.

זה מעניין: מצוות עשה הן כאילו תלויות בלא תעשה. כמו שיש שהוא לא יכול להתחתן עם גרושה ואלמנה, להיפך – שהוא כן יתחתן עם בתולה.

עוד יותר מעניין: הרמב”ם לומד מכאן את מצוות אבילות לכל יהודי באופן כללי. זה לא רק היתר. למדנו אחד מהכללים בספר המצוות שלא מונים היתרים. זה מראה שזו מצוות חיוב. התורה אומרת שבכלל יש איסור, אבל זה כל כך חשוב שיטמאו לקרובים, שהכהן מותר – זה חיוב. האבילות, מה שהאבילות אומרת.

לישא כהן גדול בתולה – שנאמר “והוא אישה בבתוליה יקח.” שהכהן הגדול באמת לא יתחתן עם אחרות, אבל עם בתולה מותר לו, וזו מצוה להתחתן. במונה המצוות זה נקרא מצוה.

—

קרבנות תמידים ומוספים

להקריב תמידים בכל יום – שיקריבו כל יום את התמידים. שנאמר “שניים ליום עולה תמיד.”

וכל יום יקריב הכהן הגדול – הוא יקריב מנחה בכל יום.

המצוה ה-51 היא להוסיף קרבן אחד בכל שבת – שבשבת יוסיפו עוד קרבן חוץ מקרבנות התמיד הרגילים. שנאמר “וביום השבת” וגו’. וזה נקרא מוסף.

ראש חודש – כמו שיש בשבת מוסף, יש גם בראש חודש מוסף. להוסיף קרבן בכל ראש חודש, שנאמר “ובראשי חודשיכם תקריבו.”

פסח יש מצוות מוסף – המוסף של פסח. שנאמר “ובחמישה עשר יום” וגו’.

המצוה ה-54 היא להקריב מנחת העומר ממחרת ראשון של פסח עם כבש אחד – שיקריבו מנחת העומר, כלומר מהתבואה החדשה, אבל להקריב יחד עם כבש אחד. שנאמר “והבאתם את עומר ראשית קצירכם.”

אחר כך המצוה מ”ה היא להוסיף קרבן ביום עצרת – שיוסיפו עוד קרבן בשבועות. זה לא אותו דבר שנמנה בכבש אחד – מנחת העומר באה עם כבש אחד, זה המוסף. כאן מדברים על קרבן ביום עצרת, בשבועות. שנאמר “וביום הביכורים בהקריבכם עולה לה’.” זה המוסף.

זה אחרי שמניחים את שתי הלחם של שבועות – לא מנחת העומר, מנחת ביכורים. לפי שמניחים את שתי הלחם, צריך להקריב קרבן בגלל הלחם. “בגלל הלחם” פירושו לומר בגלל המצוה החדשה של שתי הלחם. בגלל הלחם ביום עצרת, שנאמר “וממושבותיכם תביאו לחם תנופה, והקרבתם על הלחם.”

מצוה מ”ז: להוסיף קרבן בראש השנה – מוסף של ראש השנה. שנאמר “ובחודש השביעי באחד לחודש” וגו’.

המצוה הבאה היא שביום כיפור יוסיפו גם מוסף – להוסיף קרבן ביום הצום. שנאמר “ובעשור לחודש השביעי.”

מ”ט היא המצוה של עבודת יום כיפור – לעשות עבודת היום ביום הצום. שנאמר “בזאת יבוא אהרן, והביא את הפר,” וכל שאר המצוות שבסדר פרשת אחרי מות. כל מסכת יומא וכל הלכות עבודת יום הכיפורים הן במצוה הזו.

—

סוכות, שמיני עצרת, והשלוש רגלים

המצוה הבאה היא קרבן מוסף של חג הסוכות – להביא קרבנות עולת אישה. מביאים הרי כמה קרבנות.

ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו – מביאים קרבן נוסף. להוציא קרבן ביום השמיני – “עצרת תהיה לכם” – זו מצוה נוספת. סוכות היא מצוה אחת, שבעה ימים שבעה קרבנות. אבל שמיני עצרת לא כלול, כי זו מצוה בפני עצמה, התורה ציוותה נוסף ביום השמיני עצרת להביא קרבן מוסף.

לחוג ברגלים – שיחוגו, כנראה שמחת הרגל, שיביאו קרבן חגיגה. שנאמר “שלוש רגלים תחוג לי בשנה.”

לראות ברגלים – כלומר שיעלו לרגל בבית המקדש. שנאמר “שלוש פעמים בשנה.”

לשמוח ברגלים – המצוה של שמחה ברגל. שנאמר “ושמחת בחגך והיית אך שמח.” הרמב”ם אומר שחוץ משמחת הרגל יש גם את העניין של סתם לשמוח.

—

קרבן פסח

המצוה הבאה היא המצוה של קרבן פסח – לשחוט כבש הפסח. שנאמר “ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.”

אחר כך המצוה הבאה היא שיאכלו מקרבן הפסח בליל חמישה עשר. שנאמר “ואכלו את הבשר בלילה הזה.”

המצוה הבאה, נ”ז, היא לעשות פסח שני – שהאנשים שהיו טמאים יעשו פסח שני בי”ד אייר. שנאמר “בחודש השני בארבעה עשר יום.”

המצוה הבאה, נ”ח, היא שביום הזה – כמו בקרבן פסח גם – שיעשו פסח, יאכלו אותו. גם בקרבן פסח שני, שיעשו קרבן פסח ויאכלו אותו. שנאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו.”

—

חצוצרות

קרבן עולה ויורד

ויש קרבן עולה ויורד – קרבן שלפעמים יקר יותר ולפעמים זול יותר לפי המצב הכלכלי של בעל הקרבן, שנאמר “אם לא תשיג ידו” יביא תור או בן יונה, “ואם לא תשיג ידו” יביא כך וכך.

מצוה ע”ג: וידוי

המצוה השבעים ושלוש היא להתוודות לפני ה’ כל חטא שיעשה אדם – שאחרי שאדם עושה עבירה יעשה תשובה על ידי אמירת וידוי.

והוידוי הוא לפעמים חלק מהקרבן – כשצריך להביא קרבן. אבל יש גם כשהמצוה לומר וידוי היא שלא בשעת קרבן, שנאמר “והתוודו את חטאתם אשר עשו” – כלומר שהוידוי אינו דווקא רק בקרבן.

קרבנות לטהרה מטומאה

מצוה ע”ד: להקריב הזב – אדם שיש לו טומאת זיבה צריך להקריב קרבן אחר שיטהר, שנאמר “ואחר יטהר הזב.”

וכן זבה – אשה שיש לה טומאת זיבה צריכה להקריב קרבן אחר שתטהר, שנאמר “ואם טהרה מזובה” תקריב הקרבן.

יולדת גם כן – אחר שתטהר צריכה להביא קרבן, שנאמר “ובמלאת ימי טהרה” תביא.

וכן מצורע – אחר שיטהר צריך להביא קרבן, שנאמר “וביום השמיני.”

מצוה ע”ו: מעשר בהמה

לעשר – שאדם יקח את הבהמה העשירית שלו ויתן אותה להקדש, שנאמר “כל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט יהיה קדש.”

מצוה ע”ט: בכור בהמה ופדיון הבן

לקדש בכור בהמה טהורה – שיקדיש את הבכורות, שנאמר “כל הבכור.”

מלבד בכור בהמה יש גם בכור אדם – צריך לפדות, שנאמר “פדה תפדה”, זה נקרא פדיון הבן. “ופדויו מבן חודש”, “לי כל בכור פטר כל רחם.”

שנאמר “פטר חמור תפדה בשה” – תפדה בכבש ותתן את הכבש לכהן.

עריפת פטר חמור

והמצוה הבאה היא שפטר חמור, אם לא פדה אותו בכבש, צריך לחתוך את ראשו – לשחוט על ידי עריפה, לערוף פטר חמור, שנאמר “ואם לא תפדה וערפתו.”

מצוה פ”ג: הבאת קרבנות ברגל ראשון

להביא כל קרבנות שיש לו לאדם, חובה ונדבה, ברגל ראשון שפגע בו.

כשלאדם יש קרבנות – התנדב, או שהוא חייב כי עשה עבירה – יש מצוה שביום טוב הראשון שמזדמן לו יביא את הקרבנות, שנאמר “ובאת שמה והבאתם שמה” את הקרבנות. מדובר בארץ ישראל.

—

מנינו את 83 מצוות עשה הראשונות.