סיכום השיעור 📋
רמב״ם הלכות שופר סוכה ולולב – פרק ח (פרק אחרון): פסולי ד׳ מינים, שמחת בית השואבה
כללי הקדמה
הפרק הוא הפרק השני מהלכות ד׳ מינים. הפרק הקודם עסק בעיקר המצוה: מהם ד׳ המינים, שיעורים, זמן, מי חייב. הפרק החדש נכנס לפרטי דינים של פסולים – אילו ד׳ מינים פסולים אפילו כשהם כבר המין הנכון.
—
הלכה א – רשימת פסולים: יבש, גזול/גנוב, אשרה, עבודה זרה, עיר הנדחת
הרמב״ם: ארבעה מינים אלו שהן לולב והדס וערבה ואתרוג – שהיה אחד מהם יבש, או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש, או של אשרה הנעבדת אשר ביטלוה שרים מלעבדה, או של עיר הנדחת – הרי זה פסול.
פשט:
כל ד׳ המינים נפסלים אם הם: יבשים, גזולים/גנובים (אפילו לאחר יאוש), מאשרה (אפילו לאחר ביטול), או מעיר הנדחת.
חידושים וביאורים:
1) טעמים לכל פסול:
– יבש – שני טעמים: (א) אינו “הדר”; (ב) הירושלמי מביא את הפסוק “לא המתים יהללו י-ה” – לולב/אתרוג יבש הוא כ״מת”.
– גזול וגנוב – הפסוק אומר “ולקחתם לכם” – צריך להיות שלכם. גזול = נלקח בכוח; גנוב = נלקח בחשאי. “אפילו לאחר יאוש” – אפילו כשהבעלים התייאש והגנב קנה אותו (יש לו רק חיוב השבת אבידה), עדיין פסול.
– אשרה, עיר הנדחת – הטעם בגמרא: מאחר שצריך לשורפו, רואים אותו כאילו כבר נשרף (כתותי מכתת שיעוריה) – אין לו שיעור. זה מתקשר לפרק הקודם שלמדנו שכל המינים צריכים שיעור.
2) אשרה – מה כוונת הרמב״ם?
הרמב״ם מחלק בין “אשרה” (שפסולה אפילו לאחר ביטול) ובין “עבודה זרה” (שכשרה בדיעבד, כמו בהלכה הבאה). הגמרא אומרת “אשרה דמשה” – לפי רוב המפרשים הכוונה לאשרות שמשה רבינו (כלומר, היהודים בכניסה לארץ ישראל) ציווה “ואשריהם תגדעון”. זה שייך כבר ליהודים, ויהודי אינו יכול לבטל עבודה זרה – רק גוי יכול לבטל. לכן ביטול לא עוזר באשרה.
3) מדוע כותב הרמב״ם “אשרה” ולא סתם “עבודה זרה של ישראל”?
הרמב״ם כותב פשוט מה שכתוב במשנה/גמרא – “אשרה” – מבלי לשכתב. דרך הרמב״ם להעתיק את ההלכה כמו שהיא, ולא תמיד לפרש. כשהוא כותב משהו אחר, זה חידוש. כאן לא סבר שצריך לשנות, כי למעשה אשרה/עבודה זרה כבר מזמן לא נוגעת.
4) מדוע לא הטעם של “מצוה הבאה בעבירה”?
מדוע לא אומרים על גזול/אשרה את הכלל של “מצוה הבאה בעבירה” (כמו שהרמב״ם אומר במצה)? תשובה: כי אם הטעם היה מצוה הבאה בעבירה, לא היה צריך להיות חילוק בין ימים ראשונים לשאר ימים – אבל חילוק כזה קיים (כפי שנראה מאוחר יותר ברמב״ם).
—
הלכה – עבודה זרה (של גוי): לכתחילה פסול, בדיעבד כשר
הרמב״ם: היה אחד מהן של עבודה זרה – לא יטלנו לכתחילה, ואם נטלו יצא.
פשט:
עבודה זרה (של גוי, שאפשר לבטלה) – לכתחילה אין ליטול, אבל בדיעבד יוצא.
חידושים:
– מדוע בדיעבד כשר? כי עבודה זרה של גוי ניתנת לביטול, אינה חייבת שריפה, לכן אין כאן פסול של “כתותי מכתת שיעוריה”. הכלל “מצוות לאו ליהנות ניתנו” גם משחק תפקיד – אין הנאה אמיתית מזה.
– שאלה: אולי כשאדם לוקח עבודה זרה ומשתמש בה לשם שמים, זה עצמו ביטול? תשובה: רק אם זה שייך לו, ויהודי בכלל לא יכול לבטל עבודה זרה – רק גוי יכול.
– קשר להלכות שופר: גם שם למדנו שעבודה זרה היא בעיה רק כשחייבת שריפה שאין לה שיעור.
—
הלכה – כמוש (התחיל להתייבש)
הרמב״ם: היה כמוש אבל לא גמר ליבש – כשר.
פשט:
כמוש (התחיל להתייבש אבל לא לגמרי) כשר, בניגוד ליבש (יבש לגמרי) שפסול.
—
הלכה – בשעת הדחק/הסכנה: לולב יבש כשר, אבל לא שאר מינים
הרמב״ם: ובשעת הדחק או בשעת הסכנה – לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינים.
פשט:
כשקשה להשיג (שעת הדחק) או יש סכנה, מותר ליטול לולב יבש, אבל לא שאר מינים יבשים.
חידושים:
1) מקור ודרך הרמב״ם:
המקור הוא המשנה שבה רבי יהודה מביא מעשה שבני הכפרים הורישו את לולביהם לבניהם. רבי יהודה רצה להוכיח שלולב יבש כשר. ענו לו: “אין שעת הסכנה/הדחק ראיה”. הרמב״ם לומד מכאן שבשעת הדחק לולב יבש כן כשר – אבל רק לולב, כי הגמרא מדברת רק על לולב.
2) מדוע רק לולב ולא שאר מינים/פסולים?
מדוע לא נאמר שבשעת הדחק כל הפסולים (גם נקטם וכדומה) כשרים, וגם על כל המינים? דרך הרמב״ם: מה שכתוב בגמרא אומרים, מה שלא כתוב לא אומרים. גאונים אחרים (כפי שמביא המגיד משנה) אמנם אמרו שזה חל על כל הפסולים וכל המינים – אבל הרמב״ם לא סובר כך.
3) השגת הראב״ד:
הראב״ד חולק ואומר: כשהגמרא אומרת “בשעת הדחק” אין הכוונה שיצאו. הם לא יצאו בלולב יבש. הם עשו זאת רק כדי שייראה כיום טוב, כדי שלא לשכוח תורת לולב – אבל בלי ברכה, ולא לשם יציאה.
4) “שומר ראשון לבניו” – מה החידוש?
הראב״ד אומר ש״מורישין לולביהן לבניהם” אינו חידוש בהלכות ירושה (כי ירושה פשוטה), אלא שהם שמרו אותו כדי שיהיה לסוכות – לזכור מהם המינים, אבל לא לשם מצוה ממש. הרמב״ן שואל על כך: אם זו רק ירושה, מה החידוש? הוא חייב לכוון למשהו יותר.
5) לולב יבש לא נראה כל כך שונה:
לולב יבש לא נראה כל כך שונה מלולב טרי כמו אתרוג יבש, וזו יכולה להיות סברא מדוע בלולב מקילים יותר. גם מוצע שאולי “לולב” אצל רבי יהודה כולל לולב ומינים – כי “נטילת לולב” כוללת את כל ד׳ המינים. מעשית, לולב אולי קשה יותר למצוא כי זה עץ גדול, בעוד הדס וערבה גדלים על שיחים קטנים ותמיד זמינים.
—
הלכה ב – פסולי אתרוג (ערלה, תרומה, טבל, דמאי)
הרמב״ם: אתרוג של ערלה, ושל תרומה טמאה, ושל טבל — פסול. של דמאי — כשר, שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני. של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים — לא יטול, שמא יכשירנו לטומאה. ואם נטל — כשר.
פשט:
ההלכה מדברת דווקא על אתרוג, כי הפסולים (ערלה, תרומה, טבל) אינם שייכים לשלושת המינים האחרים – הם אינם פירות, וערלה חלה רק על פירות, לא על עלים.
חידושים:
1) מדוע דמאי כשר:
כי יש מציאות שיוכל לאוכלו – “שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני”, ועני מותר לאכול דמאי. מאחר שיש היתר אכילה, הוא ראוי לאכילה, ואפשר להשתמש בו לד׳ מינים. בערלה, תרומה טמאה וטבל אין שום דרך להיתר אכילה, ממילא חסר “לכם”.
2) “לא יטול” בתרומה טהורה – מה הכוונה?
האם “לא יטול” פירושו שיחפש משהו אחר, או שאסור לו לגמרי? נדון האם חכמים יכולים לעקור חיוב דאורייתא בגלל חשש חלש כזה של “שמא יכשירנו לטומאה” – הרי אפשר לומר לו להיזהר לא לגעת בידיים רטובות. התשובה: כל גזירה דרבנן היא “לשמא” – זה לא שונה מגזירות אחרות.
3) האם יש בכלל איסור לטמא תרומה טהורה:
אין לאו פורמלי, אבל לא רוצים לקלקל תרומה טהורה (אסור לאכול תרומה טמאה).
4) מקור הפסול – “פרי” לעומת “לכם”:
רש״י ותוספות לומדים שהפסול של ערלה/תרומה טמאה/טבל בא מ״לכם — וכל צרכיכם”, צריך להיות ראוי לאכילה. הרמב״ם בפירוש המשניות אומר דרשה אחרת: “שהרי אמר השם פרי, ואלו אינם ראוין לאכילה” – הפסוק אומר “פרי עץ הדר”, ו״פרי” פירושו מאכל; משהו שאסור באכילה לא נקרא “פרי”. זו דרשה עצמאית של הרמב״ם שאינה מפורשת בגמרא.
5) עבודה זרה – מדוע אינה פסולה מצד אכילה?
עבודה זרה אסורה בהנאה (וגם באכילה), אבל הרמב״ם כבר למד שאיסורי הנאה לא פוסלים אלא כשחייבת שריפה שאין לה שיעור. החילוק הוא בין “אסור בהנאה” (שלא פוסל) ובין “אסור באכילה” (שפוסל באתרוג מצד “פרי”).
—
הלכה ב (המשך) – פסולי לולב: נקטם ראשו, נסדק, עקום
הרמב״ם: לולב שנקטם ראשו — פסול. נסדק — אם נתרחקו שני צדדיו זה מזה עד שיראו כשנים — פסול. היה עקום לפניו — שהרי שדרו כגב בעלי חטוטרת — פסול. אבל היה עקום לאחוריו — כשר, שזה ברייתו. היה נכפף לאחד משני צדדיו — פסול.
פשט:
כל פסולי הלולב קשורים ל״הדר” – הלולב צריך להיות יפה.
חידושים:
1) נסדק – מה הכוונה ב״כשנים”?
הגמרא אומרת “דומה כהימנק” (כלי). הרמב״ם אומר “עד שיראו כשנים” – לא שני לולבים, אלא שני ראשים/חלקים. כי “נסדק” חל על “ראשו” – מלמעלה נראה כשניים. הרמב״ם נמנע מהלשון “הימנק” ומשתמש בתיאור ברור יותר.
2) עקום לאחוריו – שזה ברייתו:
הלולב גדל על עץ, והשדרה נמצאת בצד החיצוני. באופן טבעי הלולב מתכופף לצד השדרה (לאחור), כי כך הוא גדל. לכן זה כשר – זה נורמלי ללולב. אבל עקום לפניו (לצד הפתוח) נראה כגיבן ופסול.
3) עקום לצדדין – גם פסול:
אם הלולב כפוף לימין או לשמאל (לא קדימה או אחורה), גם זה פסול כי אינו יפה.
—
הלכה ב (המשך) – נפרדו עליו / נפרצו
הרמב״ם: נפרדו עליו זו מעל זו ולא נדלדלו כעלי החרות — כשר.
פשט:
נפרדו (מעט מתפרשים) כשר, אבל כשזה כמו “עלי חריות” (נפרדים לגמרי מהשדרה ונופלים) – פסול.
חידושים:
1) פירוש הרמב״ם לנפרצו ונפרדו:
נפרצו פירושו שהעלים נפתחו/התפרשו (כמו פרצה), ונפרדו פירושו שהעלים נפרדו לגמרי מהשדרה ונופלים. כשזה פתוח כמו “עלי חריות” – פסול.
2) השגת הראב״ד:
נפרצו אינו פירושו שנפתח כמו חריות, אלא “שנסדקו לארכן בשלא נדקו מן השדרה” – העלים נבקעו לאורך, אבל לא נתלשו מהשדרה. הראב״ד מודה לגבי חריות שזה פסול.
3) פירוש רש״י:
רש״י אומר ש״נפרצו” פירושו שמתקשה. הרמב״ם עצמו לא כותב שמתקשה – הוא מדבר על שלב מוקדם יותר, כשהעלים נופלים או מתפרשים.
4) ביאור של רב חיטריק:
בשם תמונה מהפירוש המשנה – תלוי אם העלים עדיין עומדים זקוף (נפרצו = כשר) או כבר נופלים (נפרדו = פסול).
—
הלכה – תיומת (נחלקה התיומת)
הרמב״ם: כשהם גדלים, גדלים שניהם שניהם — העלים גדלים בזוגות, דבוקים מגביהן (מודבקים מאחור). וגב כל שני עלין הדבקים הוא הנקרא תיומות — המקום שבו שני עלים מחוברים נקרא תיומות (מלשון תאומים). אם התיומות מתחלקות — פסול.
פשט:
עלי הלולב גדלים בזוגות, מודבקים מאחור. המקום שבו הם מחוברים נקרא תיומות. אם התיומות מתחלקות – פסול.
חידושים:
1) כמה תיומות צריכות להתחלק?
הרמב״ם לא אומר בבירור. המגיד משנה מניח שהרמב״ם מתכוון לרוב התיומות, כי תלישת עלה אחד לא פוסלת (אין מינימום עלים).
2) רמב״ם נגד רש״י/תוספות:
לפי הרמב״ם אין חילוק בין התיומת האמצעית לאחרות – כולן שוות, ורק כשרובן פתוחות זה פסול. רש״י ותוספות סוברים שתיומת פירושה דווקא העלה האמצעי (תיומת העליון), ואם הוא פתוח זה פסול אפילו בלי רוב. זה היסוד לחומרא שרוב היהודים בודקים שהעלה האמצעי יהיה סגור. אבל אפילו רש״י/תוספות לא מתכוונים שפיצול קטן פוסל – רק לגמרי או רוב פיצול. מה שבודקים על מעט זו חומרה מחשש שיפתח מאוחר יותר.
3) שיעור של רוב:
אם תולשים עלים תחתונים, נשארים פחות עלים, ואז רוב קל יותר להשיג. התירוץ: בודקים רוב רק בתוך שיעור השדרה (4 טפחים), כי מה שגבוה מהשיעור הזה בכלל לא בעיה.
—
הלכה – עלים שגדלים “זה תחת זה” (לא חופה זה על זה)
הרמב״ם: לא היה עלה זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה — כשהעלים גדלים מדורגים, זה אחר זה (לא חופפים). אם ראש זה מגיע לעיקר של מעלה ממנו — אם קצה עלה אחד מגיע לשורש הבא, כך ש שדרה של לולב מכוסה בעלין — השדרה מכוסה — כשר. ואם אין ראשו של זה מגיע לעיקר של זה — נשאר מקום ריק על השדרה — פסול.
פשט:
לולב שהעלים גדלים מדורגים, אבל מכסים את השדרה – כשר. אם נשאר מקום ריק – פסול.
חידושים:
אין לזה קשר ל״מתפרש” (נפרצו/נפרדו). זו מציאות נפרדת כשהעלים גדלים מדורגים באופן טבעי.
—
הלכה – לולב בלי תיומות (כל עלה בודד)
הרמב״ם: היה עלה אחד אחד מתחלת ברייתן ולא היה להם תיומות — לולב שיש לו באופן טבעי לא עלים כפולים, אלא עלים בודדים — פסול.
פשט:
זה לא מקרה שבו התחלק, אלא מין לולב מיוחד שמעולם לא היו לו תיומות.
חידושים:
הרמב״ם לא קורא לזה במפורש שזה לא המין הנכון של לולב (כפי שפירט בהלכה הקודמת), אלא פשוט לא כשר כי לולב צריך להיות בעל תיומות.
[דיגרסיה: מוזכרת תמונת/ציור הלולב של הרמב״ם, והשוואה לציור המנורה המפורסם של הרמב״ם (שבו הזרועות ישרות, לא קשתיות). סגנון הציור של הרמב״ם זהה – קווים ישרים פשוטים.]
—
הלכה – הדס שנקטם ראשו
הרמב״ם: הדס שנקטם ראשו — כשר.
פשט:
הדס שהקצה שלו חתוך – כשר. יופי ההדס הוא בעיקר שהוא מוקף בשלושה עלים (עבות), ממילא לא רואים כל כך את הקצה, והוא נשאר כשר אפילו חתוך.
חידושים:
1) השגת הראב״ד – “הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו”:
הראב״ד חולק בלשון יוצאת דופן: “אמר אברהם, כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים” – כבר כמה שנים שרוח הקודש הגיעה לבית מדרשו, והוא פסק אחרת מהרמב״ם – שהדס שנקטם ראשו פסול. החזון איש מתעסק הרבה עם לשון הראב״ד הזה.
2) הסבר המחלוקת בסוגיה:
במשנה כתוב “נקטם ראשו פסול”, והמשנה הבאה אומרת ר׳ טרפון “אפילו שלשתן קטומין כשרין”. הרמב״ם מבין שר׳ טרפון מדבר לגבי נקטם ראשו, ופוסקים כר׳ טרפון שזה כשר. הראב״ד לומד ש״שלשתן קטומין” בכלל לא מדבר על נקטם ראשו, אלא על נושא אחר.
3) רוח הקודש – האם פוסקים על פיו:
הראב״ד לא אומר שצריך לפסוק כמותו כי היתה לו רוח הקודש – הוא רק מביא את העובדה שרוח הקודש הגיעה. זה חשוב לגבי הכלל של “לא בשמים היא” – הראב״ד לא משתמש ברוח הקודש כהכרעה הלכתית, אלא כאישור לפשט בסוגיה. זה מופיע ביותר ממקום אחד (גם איפשהו בהלכות קרבנות).
4) ביאור ר׳ חיים ויטאל:
ר׳ חיים ויטאל אמר שמקטע הראב״ד הזה רואים שהראב״ד היה מקובל עם רוח הקודש, והוא מביא מכאן ראיה לקבלה. אחרים (רציונליסטים) יאמרו שהראב״ד לא מתכוון ממש לרוח הקודש, אלא למליצה. אבל צריך לקחת זאת כפשוטה – שאכן הגיעה רוח הקודש.
—
הלכה – נשרו רוב עליו של הדס
**
הרמב״ם: נשרו רוב עליו… אם נשתיירו שלשה עלין בקנה אחד — כשר.**
פשט:
אם רוב עלי ההדס נשרו, אבל נשארו שלושה עלים ב״קנה” אחד (שורה/רצף), זה כשר.
חידושים:
1) מה הכוונה ב״בקנה אחד”?
“קנה” פירושו שורה אחת על הענף – כלומר, סט אחד של שלושה עלים הגדלים מנקודה אחת. שורה אחת עם שלושה עלים מספיקה – לא צריך את כל השיעור.
2) קשר למחלוקת רמב״ם/ראב״ד בפרק הקודם:
הרמב״ם סובר ש״עבות” (שלושה עלים בשורה אחת) הוא המין של הדס – זה מגדיר מהו הדס. ממילא, כשנשארת שורה אחת עם שלושה, המין עדיין קיים, וזה כשר. הראב״ד לעומת זאת סובר ש״שלש” הוא דין ביופי של הדס, לא המין עצמו. ממילא הראב״ד סובר שצריך להישאר שלושה עלים ברוב השיעור – לא רק שורה אחת.
3) קושיה על הרמב״ם:
אם נשארת רק שורה אחת עם שלושה עלים, מה עם שיעור שלושה טפחים? שאר ההדס ריק בלי עלים – איך זה יכול להיות הדס כשר? התירוץ: בערבה נלמד במפורש שעלה אחד מספיק, כך גם כאן – בוודאי יפה שיהיה שלם, אבל בדיעבד כשר.
4) שיטת הראב״ד:
הראב״ד לומד ש״שלשה עלין” פירושו שקודם היו לו יותר (למשל שבעה עלים), ונשארו רק שלושה בכל שורה – אבל צריך להיות ברוב השיעור.
—
הלכה – ענבו מרובה מעליו (פירות/גרגרים על ההדס)
הרמב״ם: היה ענבו מרובה מעליו – אם ירוקות כשר, אם אדומות או שחורות פסול. ומיעטן – כשר. אבל אין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא מתקן.
פשט:
אם להדס יש יותר פירות (גרגרים) מעלים – אם הם ירוקים (מתמזגים עם העלים), כשר. אם אדומים או שחורים – פסול, כי זה לא יפה. אפשר להסירם (למעטם) ואז כשר, אבל לא ביום טוב כי זה מתקן.
חידושים:
1) “שליקטן אחר לאכילה”:
אדם אחר שתלש את הפירות לאכילה (לא לשם תיקון), כשר. הבעל ההדס עצמו לא יכול אפילו לאכילה, כי חוששים לערמה (שהוא מתכוון בעצם לתקן). אבל זה לא לגמרי ברור – אולי אם הוא אוכל אותם באמת יוכל.
2) חילוק בין מחובר ותלוש:
ממחובר (שעדיין גדל) אסור לתלוש ביום טוב לעולם, אבל כאן מדברים על הדס שכבר נחתך, שבו לאכילה מותר.
—
הלכה – ערבה שנקטם ראשה
הרמב״ם: ערבה שנקטם ראשה — כשר.
פשט:
ערבה שהקצה שלה חתוך, כשרה – כמו בהדס.
חידושים:
1) שלוש שיטות בנקטם ראשו:
(א) הרמב״ם – גם הדס וגם ערבה כשרים. (ב) הראב״ד/רמב״ן – שניהם פסולים. (ג) שיטה אמצעית – הדס כשר אבל ערבה פסולה, כי בערבה הקצה הוא עיקר היופי (אינה מוקפת בעלים כמו הדס), אבל בהדס זה לא כל כך חסר.
2) רוח הקודש של הראב״ד היתה רק על החידוש הראשון (נקטם ראשו בהדס), לא על ערבה.
—
הלכה – נפרצו עלי הערבה
הרמב״ם: אם עלי הערבה נתלשו — פסולה.
חידושים:
1) מה הכוונה ב״נפרצו”?
המגיד משנה טען ש״נפרצו” פירושו כמו בלולב – שנופל. אבל זה קשה, כי עלי ערבה תמיד תלויים (לא כמו לולב שעומד זקוף).
2) החיי אדם אומר שלפי זה רוב הערבות פסולות – מה שלא הגיוני.
3) פירוש אחר: “נפרצו” מלשון “פרצה” – נקרע, כלומר, העלים ממש נשרו.
4) בערבה לא ניתן שיעור כמה עלים צריכים להישאר (בניגוד להדס שצריך שלושה). נלמד בערבה שעלה אחד מספיק.
—
הלכה ג – פסולי אתרוג: נקב
הרמב״ם: אתרוג שנקב נקב מפולש כל שהוא — פסול. ונקב שאינו מפולש — אם היה כאיסר או יתר — פסול. חסר כל שהוא — פסול.
פשט:
חור שעובר מצד לצד פוסל אפילו כל שהוא. חור שלא עובר פוסל רק אם הוא גדול כאיסר (מטבע). אם חסר חלק מהאתרוג (חסר) – פסול אפילו כל שהוא, אפילו בלי חור.
חידושים:
מחלוקת רמב״ם וראב״ד: הראב״ד חולק. הוא סובר שנקב פוסל רק כשיש חסרון – מפולש הוא משהו, לא מפולש הוא כאיסר. אבל גם חסר בלי נקב צריך לפי הראב״ד להיות כאיסר, לא כל שהוא. הסברא: לא יכול להיות שחסר (בלי חור) יהיה חמור יותר מנקב מפולש – שחסר יפסול כל שהוא בעוד נקב מפולש פוסל רק כל שהוא. לכן גם חסר צריך להיות כאיסר.
—
הלכה ג – ניטל דדו
הרמב״ם: ניטל דדו — פסול. והוא הראש הקטן ששושנתו בו.
פשט:
אם הדד (הקצה הקטן למעלה) של האתרוג הוסר, פסול.
חידושים:
1) הגדרת דד ושושנה:
לאתרוג יש שלושה חלקים למעלה: (1) השושנה – החלק החום (שאנו קוראים “פיטום”), (2) הדד – החלק הקטן שעדיין ירוק/צהוב, שעליו יושבת השושנה, (3) קצה האתרוג עצמו. גם הדד וגם השושנה יחד הם “הפיטום כולו”.
2) חידוש של ניטל דדו:
החידוש הוא שאף שלאתרוג עדיין יש צורה יפה ולא רואים בבירור שמשהו חסר (זה לא מגעיל כמו נשיכה באמצע האתרוג), בכל זאת פסול מצד חסר.
3) מחלוקת על מה “דד” פירושו:
יש מחלוקת האם דד פירושו החלק הקטן (עדיין ירוק), או קצה האתרוג עצמו.
4) אתרוג בלי פיטום מעיקרא:
הפוסקים אומרים חידוש שלא כתוב ברמב״ם: אם הפיטום נפל בעוד האתרוג עדיין גדל על העץ, זה “דרך גידולו” וכשר, כי זה לא תנאי שחייב להיות פיטום – אלא אם היה פיטום והוא הוסר, זה פסול. על זה סומכים הרבה אנשים שקונים אתרוגים בלי פיטום.
—
הלכה ג – ניטל עוקצו
הרמב״ם: ניטל העוקץ התלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונעשה מקומו גומא — פסול.
פשט:
אם העוקץ (חתיכת העץ למטה שמחברת את האתרוג לעץ) הוסר ונשאר גומא (שקע), פסול.
חידושים:
הרמב״ם לא אומר שחתיכת אתרוג יצאה עם העוקץ – אלא העוקץ עצמו יצא, אבל מכיוון שהעוקץ נכנס עמוק לתוך האתרוג, נשאר גומא עמוק, וזה כמו חסר. נדון האם הפסול הוא מצד חסר, או מצד הדר (לא יפה), אבל הרמב״ם אומר בבירור “פסול”.
—
הלכה ג – חזזית
הרמב״ם: עלתה חזזית — אם בשנים ושלושה מקומות פסול. אם במקום אחד — אם עלתה רובו פסול. אם עלתה על דדו — אפילו כל שהוא פסול.
פשט:
חזזית (מין צרעת/מחלה על האתרוג) – אם בשני-שלושה מקומות, פסול (כי זה “מנומר” – צבעים שונים). אם במקום אחד – רק אם זה תופס רוב האתרוג. על הדד (קצה) – אפילו כל שהוא פסול.
חידושים:
1) חזזית אינה סתם שינוי צבע:
חזזית פירושה מחלה/צרעת על האתרוג, לא סתם צבע חום. התרגום של “גרב” (אחת מלשונות הצרעת בתורה) הוא חזזית.
2) “מנומר” – עיקר הפסול במספר מקומות:
הגמרא קוראת לזה “מנומר” – כשמסתכלים על האתרוג ורואים צבעים שונים, זה פסול. זה היסוד של שנים ושלושה מקומות.
3) ביקורת על חומרות העולם:
מה שאנשים בודקים נקודות/כתמים קטנים על האתרוג – זה לא “מנומר” ולא חזזית. עיקר הפסול הוא כשרואים בבירור שלאתרוג יש צבעים שונים.
—
הלכה ג – נקלף
הרמב״ם: נקלף בחוצין שלו — שאינו מחסרו, אלא נשאר ירוק כמו שבריאתו — אם נקלף כולו פסול. אם נשאר ממנו כל שהוא — כשר.
פשט:
אם הקליפה החיצונית התקלפה אבל לא חסר כלום והוא נשאר ירוק כמו שנברא – אם התקלף לגמרי, פסול; אם נשאר כל שהוא, כשר.
חידושים:
1) נקלף אינו חסר:
החילוק בין נקלף לחסר: בנקלף לא חסר כלום מגוף האתרוג – רק השכבה החיצונית (קליפה) ירדה, אבל הוא נשאר ירוק. לכן זה לא חסר, כי חסר פירושו שרואים חור, לא שתחת מיקרוסקופ חסר משהו.
2) נפקא מינה מעשית – הסרת כתם:
אם מגרדים כתם קטן עם ציפורן, זה לא חסר – זה נקלף, שכשר (כל עוד נשאר ירוק). רק אם זה הופך לחום באותו מקום, זו שאלה של מנומר.
3) אתרוגי תימן:
לאתרוגי תימן יש קליפה עבה מאוד (בעיקר לבנה), בעוד אתרוגי יוון עדינים – גירוד קטן כבר מגיע ללבן.
4) חששות העולם:
אנשים חוששים להסיר כתם, אבל לפי הרמב״ם נקלף כשר כל עוד נשאר כל שהוא מהקליפה והוא נשאר ירוק.
—
הלכה ח – פסולי אתרוג מחמת מראה ומומים
הרמב״ם: אתרוג שנתפח, או שסרח, או כבוש, או שלוק, או שחור, או לבן, או מנומר, או ירוק ככרתי — פסול.
פשט:
שורה של פסולי אתרוג הקשורים למראה (צבע) או למצב הפרי – נפוח, נרקב, כבוש/כבוש במלח, מבושל, שחור, לבן, צבעוני/נמשי, או ירוק כעלה (ככרתי).
חידושים:
– סרח – מבחוץ לא רואים בעיה, אבל מבפנים מעופש או תולעני, ואפשר להריח את זה.
– ירוק ככרתי – זה לא אתרוג ירוק רגיל, אלא ירוק מאוד כמו עלים (כרתי = ליק/פורה, צמח ירוק מאוד). הצורה העיקרית של אתרוג צריכה להיות צהובה.
– ניקלף לעומת חסר – גירוד קטן במחט להסיר כתם אינו “חסר” אלא “ניקלף”, וזו בעיה רק אם זה ניכר.
—
הלכה ח (המשך) – גדלו בדפוס
הרמב״ם: גדלו בדפוס ועשאוהו כמין בריה אחרת — פסול. עשאו דופן דופן — [כשר/פסול לפי פרטים].
פשט:
אם הכניסו את האתרוג למסגרת (תבנית) בעודו גדל, והוא יצא כמו בריאה אחרת (למשל כמו מלפפון) – פסול. אבל אם עדיין יש לו בערך צורת אתרוג, רק עם שינויים קטנים – שונה.
חידושים:
“דופן דופן” – מחלוקת בפירוש: דעה אחת (ר׳ אברהם בן הרמב״ם ואחרים) היא ש״דופן” פירושו שעשה את האתרוג “מרובע” (כמו דף/קיר – שטוח בצדדים). דעה שנייה היא שזה פירושו שעשה שקעים ובליטות גדולים, משהו יותר מטבעי, אבל לא לגמרי בריאה אחרת. החילוק הוא: אם “מרובע” הוא כבר ממש בריאה אחרת, “דופן דופן” חייב לפרש שינוי קטן יותר שעדיין כשר.
—
הלכה ח (המשך) – תאום, בוסר
הרמב״ם: התאום… או בוסר — [דין].
פשט:
“תאום” (אתרוג תאומים, שניים באחד) ו״בוסר” (פרי שנחתך מהעץ מוקדם, עדיין לא התפתח לגמרי) – נדונים.
חידושים:
בוסר – זה לא שהוא ירוק ככרתי, אלא שהוא פשוט עדיין לא התפתח לגמרי. יש לו כבר את השיעור (שלמדנו קודם), אבל הוא עדיין לא בשל. כשר.
—
הלכה ט – אתרוג הכושי, מקום שגדלו שחורים
הרמב״ם: המקום שהאתרוגים שלהם כעין שחרות מעוטה — כשרים. אבל שחורים ביותר כאדם כושי — פסול בכל מקום.
פשט:
אם במקום מסוים גדלים אתרוגים שהם באופן טבעי קצת שחורים – כשר. אבל אם הם לגמרי שחורים כמו כושי – פסול בכל מקום.
חידושים:
חידוש הרמב״ם בפירוש “אתרוג הכושי”: בגמרא כתוב ש״אתרוג הכושי” פסול, ויש צד שבבבל שבהם גדלים קצת שחורים זה כשר. הרמב״ם מבין שאפילו ה״כושי” שכשר במקומו אינו ממש שחור כמו כושי, אלא יותר חום. אבל ממש שחור כמו כושי פסול בכל מקום – זה החילוק העצמאי של הרמב״ם בין “כעין שחרות מעוטה” ובין “שחורים ביותר כאדם כושי”.
—
הלכה ט – כל הפסולים הם ביום טוב ראשון בלבד
הרמב״ם: כל אלו שמנינו שהם פסולים מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה — ביום טוב ראשון בלבד. אבל ביום טוב שני ושאר הימים — הכל כשר.
פשט:
כל פסולי המומים (כתמים, חסר, מראה וכו׳) ושל גזל/גניבה – חלים רק ביום טוב ראשון. מיום טוב שני והלאה הכל כשר.
חידושים:
1) מקור:
היום הראשון בא מ״ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר”. שאר הימים באים מ״ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם” – פסוק נפרד עם דינים אחרים.
2) מדוע לא יום טוב שני?
הרמב״ם אומר בבירור “ביום טוב ראשון בלבד”, ו״יום טוב שני” כבר קולא. זו חקירה: יום טוב שני הוא ספקא דיומא – מדוע לא להחמיר? מוסבר שלגבי אתרוג הספק לא שייך, כי ביום השמיני (שמיני עצרת) בכלל לא לוקחים אתרוג – ממילא יודעים היטב איזה יום הוא הראשון. אבל יכול להיות גם שלא כל חומרא של יום טוב שני שווה ליום טוב ראשון – יש חילוקים.
3) השוואה לחמץ ומצה:
בחמץ ומצה הרמב״ם אמר ששני הימים הראשונים יש להם אותה הלכה, אבל כאן בד׳ מינים הוא עושה חילוק.
4) הרמב״ם לא עושה חילוק בין בזמן הזה לבזמן המקדש:
במקדש כל שבעת הימים דאורייתא, אבל בכל זאת החילוק בין יום ראשון לשאר ימים קיים גם במקדש.
5) השגת הראב״ד – גזול פסול גם ביום שני:
הראב״ד חולק: אתרוג גזול פסול גם ביום שני, כי זו “מצוה הבאה בעבירה” שחלה תמיד. שיטת הרמב״ם שגזול פסול רק ביום ראשון (מחמת “לכם”) פירושה ששאול גם לא טוב ביום ראשון (כי זה לא “לכם”), אבל ביום שני שניהם כשרים. הראב״ד מתכוון: שאול – כן, כשר ביום שני; גזול – לא, פסול גם ביום שני.
6) השגת הראב״ד – יבש פסול גם ביום שני:
הראב״ד חולק גם על יבש (מיובש): הוא מביא ירושלמי שיבש הוא כמת (לא פרי חי), ולכן פסול גם שאר ימים. הסברא היא ש״ושמחתם” דורש גם משהו חי/שמח, ואתרוג יבש לא מתאים לשמחה והלל.
7) מה נשאר פסול גם שאר ימים לפי הרמב״ם?
(1) אתרוג של עבודה זרה או עיר הנדחת (אסור בהנאה/אכילה), (2) חסר שיעור (צריך גם שאר ימים), (3) אסור באכילה (כי צריך להיות ראוי). סברת הרמב״ם היא ש״ראוי לאכילה” אינו מ״לכם” אלא מהיסוד שצריך להיות פרי.
8) הדס שוטה:
לפי הרמב״ם שסובר שהדס שוטה הוא פסול של מין (לא המין הנכון של הדס), זה פסול גם שאר ימים. אבל אם אומרים שהדס שוטה הוא רק פסול של הידור, היה כשר שאר ימים.
—
הלכה י – שאול פסול ביום ראשון; מתנה על מנת להחזיר
הרמב״ם: אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו ששאלנו ממנו, עד שינתננו לו במתנה. נתנו לו על מנת להחזירו – הרי זה יוצא בו ידי חובתו, ואם לא החזירו – לא יצא, שנמצא כגוזל.
פשט:
ביום ראשון של סוכות הלולב (ד׳ מינים) צריך להיות “לכם” – שלך. לולב שאול לא מספיק. מתנה על מנת להחזיר נחשבת כמתנה, ויוצאים בה. אם לא מחזירים, לא יצאו למפרע.
חידושים:
1) “שנמצא כגוזל” – איך זה גזל?
“מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה” – הרמב״ם פוסק שזו מתנה מלאה עם תנאי. בזמן שהוא מחזיק בה היא באמת שלו. אבל אם הוא עובר על התנאי (לא מחזיר), מתברר למפרע שזה מעולם לא היה שלו – “כגוזל”, כי השתמש בלולב של אחר.
2) ביאור של תנאי:
תנאי פירושו – אם התנאי לא מתקיים, הקנין מעולם לא חל. זה לא “קנין לשעה” (קנין זמני), אלא קנין מלא עם תנאי. אם התנאי נכשל, זה למפרע כאילו מעולם לא היה שלך – לכן “כגוזל”.
3) מדוע עושים מתנה על מנת להחזיר?
הסיבה העיקרית פשוטה כי אנשים רוצים בחזרה את הלולבים שלהם. זו ביטחון ממוני – אם האחר “משחק” (לא מחזיר),
החפץ נשאר אצל הבעלים המקוריים. לא חייבים דווקא מתנה על מנת להחזיר – אפשר גם לסמוך שהאחר יחזיר אותו כמתנה חדשה – אבל מתנה על מנת להחזיר היא ביטחון ממוני.
—
הלכה – אין נותנין לקטן ביום ראשון
הרמב״ם: ואין נותנין אותו לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, נמצא שאם מחזירו לו אינו חוזר.
פשט:
אין לתת לקטן את ד׳ המינים כמתנה על מנת להחזיר ביום ראשון, כי קטן יכול לקנות אבל לא יכול להקנות מן התורה, ולכן הוא לא יכול להחזיר – זה נשאר שלו.
חידושים:
1) קטן קונה אבל אינו מקנה:
קטן יכול לקנות כי לא צריך דעת קונה – אפילו תינוק בן יומו יכול לקנות דברים, כי דעת הגדול (המקנה) מספיקה. אבל להקנות הוא לא יכול מן התורה. מדרבנן הוא כן יכול להקנות – זו תקנת חכמים מפני תיקון העולם (כמו במשנה בגיטין).
2) איך קטן יוצא בלולב?
הגמרא (ברייתא) אומרת: “קטן היודע לנענע חייב בלולב”. זה אומר: (א) האב קונה לו לולב משלו – אז זה שלו ואין בעיה; (ב) אם לא קנו לו משלו, זה רק מצוות חינוך – ללמוד איך לעשות – וזה לא צריך להיות “לכם”. הרמב״ם לא אומר במפורש שבחינוך לא צריך “לכם”, אבל פוסקים אומרים שלא מחנכים עם הכלל של “לכם”.
3) שאלה: האם בחינוך צריך להיות כשר באופן שחכמים תיקנו?
לא ברור בהלכה האם צריך לקיים את כל הפרטים (כמו “לכם”) בחינוך, או רק את המעשה העיקרי.
—
הלכה – שותפים שקנו אתרוג בשותפות
הרמב״ם: שותפים שקנו אתרוג בשותפות – אין אחד מהם יוצא בו עד שיתן לו חבירו חלקו במתנה.
פשט:
אתרוג בשותפות אינו “לכם” כי 50% שייך לשותף השני. כל אחד צריך להקנות את חלקו לאחר.
חידושים:
מנהג הקהל – אתרוג לכל העולם: המגיד משנה מביא שפעם הקהל היה קונה אתרוג אחד לכולם. הוא אומר שאז כן יוצאים, והוא קורא לזה “יש ברירה” – כאילו בזמן שכל אחד מנענע, זה לגמרי שלו. זה יישום מעניין של ברירה.
—
הלכה – אחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית
הרמב״ם: אחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית, ונטל אחד מהם ויצא בו – אם יכול לאכלו ואינו אוכלו, יצא. ואם היו מקפידין – לא יצא.
פשט:
אחים שאביהם נפטר והירושה עדיין לא חולקה (“תפיסת הבית”) – אם יש הבנה שכל אחד יכול לקחת/לאכול מהבית, הוא יוצא כי יש מספיק בעלות. אם האחים מקפידים – הוא לא יוצא.
חידושים:
1) “יכול לאכלו ואינו אוכלו”:
מוסבר שזה אומר שהאחים מחלו / הקנו לו – יש מספיק בעלות שזה יהיה “לכם”.
2) “מקפידין”:
פירושו שעד שמחלקים את הירושה זה עדיין לא של אף אחד – זה כמו שותפים שאף אחד אין לו בעלות מלאה.
3) חידוש הערוך השולחן:
אותו דין יחול גם בשותפים שאינם מקפידים בכלל, לא רק באחים. הרמב״ם מדבר על אחים כי זה המקרה הרגיל – אח בדרך כלל לא מקפיד, אבל אותה סברא חלה גם על שותפים שלא מקפידים.
4) מדוע לא לומר ששימוש של בן באתרוג של אב הוא אוטומטית “לכם”?
בן אינו שותף עם האב – יש לו רק רשות להשתמש, אבל זה לא שלו. זה שונה משותפות שבה לכל אחד יש חלק. אצל בן (או חתן, או סתם אנשים שנכנסים לבית) – האב מרשה לו להשתמש, אבל זה לא הופך את זה ל״לכם”. צריכה מתנה פורמלית.
—
הלכה – “קנו זה אתרוג וזה פריש” – תפיסת הבית
הרמב״ם: ואם קנה זה אתרוג וזה פריש, או שקנו אחד אתרוג ואחד רימון או פריש בתפיסת הבית — אם בתפיסת הבית אחד קנה אתרוג והשני פרי אחר (פרי אחר), אפשר לצאת רק אם הוא לוקח את חלקו. ואף על פי שאם אכלו אינם מקפידים עליו — אפילו אם הם לא מקפידים על אכילה.
פשט:
כאן זה יותר מחמיר מהמקרה הקודם – אפילו בלא-מקפידים צריך לחלק פורמלית.
חידושים:
1) הסבר של רבינו מנוח:
זה שכל אחד קנה בנפרד את הפרי שלו, הוא עצמו גילוי דעת של קפידא – “זה שלי, זה שלך”. אפילו אם בפועל אף אחד לא היה שואל אם השני אוכל את זה, העובדה שכל אחד קנה את הדבר שלו היא סימן למידה מסוימת של קפידא. דוגמה: בבית שבו לכל אחד יש ארון/מדף משלו – זה מראה מידה של “שלי” אפילו אם לא היו מקפידים אם מישהו לוקח.
2) חילוק הרשב״א:
הרשב״א אומר שהדין שהוא לא יוצא מדבר רק כשקונים סתם אתרוג (לא לשם מצוה). אבל אם קונים במפורש לשם מצוה – למשל אתרוג לקהל – כולם יוצאים, כי זו הכוונה של הקנייה. זה היסוד למה אתרוג של קהל עובד.
3) נמשל לאחים שעושים יחד שבת:
אם אחד קונה סעודה שלמה לכולם – כולם יכולים לאכול. אבל אם כל אחד מביא את הדבר שלו – יש גילוי דעת של קפידא.
4) אולי הרמב״ם מתכוון “יוצא” רק מדרבנן – כי זה ספק אם הם באמת לא מקפידים.
—
פסק הרמ״א – כל אחד יקנה לולב משלו
רמ״א: אף שיש דרכים כמו מתנה על מנת להחזיר או שותפות, כל אחד ינסה לקנות לולב משלו – זה יותר מהודר ונמנעים מכל החששות.
חידוש:
בזמנים של היום, ברוך השם, כל אחד קונה לולב משלו, גם לילדים – כי (א) חינוך במצוות, (ב) זה בושה שבחור/ילד לא יהיה לו לולב בהלל.
—
הלכות שמחת בית השואבה – שמחה יתירה בחג הסוכות (פרק ח)
הרמב״ם: אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהם, חג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים.
פשט:
כל ימים טובים יש בהם מצוה של שמחה (מ״והיית אך שמח”), אבל לסוכות יש בבית המקדש שמחה יתירה.
חידושים:
1) רש״י לעומת רמב״ם על מקור השמחה היתירה:
רש״י במסכת סוכה (פרק ה, “החליל”) אומר שהשמחה היתירה היא לכבוד ניסוך המים – שמחה של מצוה. הרמב״ם לא סובר כך – הוא מבין שניסוך המים הוא חלק מעבודת הקרבנות (לא מצוה נפרדת מיוחדת), והשמחה היתירה היא שמחת יום טוב סוכות עצמה, לא קשורה לניסוך המים. לכן הרמב״ם בכלל לא מזכיר ניסוך המים בהקשר הזה.
2) “ושאבתם מים בששון”:
הגמרא מביאה את הפסוק, שמראה שניסוך המים הוא בשמחה. אבל הרמב״ם לומד שזה נושא של שמחת המועדים בכלל, לא מצוה נפרדת.
3) “וחגותם”:
הרצו״ף מפרש “וחגותם אותו חג לה׳” לא כמו “חגיגה” (קרבן), אלא כמו מחול/ריקוד – לשון של חג = מחוק = ריקוד במעגל.
—
כיצד היו עושים – סדר השמחה
הרמב״ם: ערב יום טוב הראשון מתקנים במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו באלו.
חידוש:
התיקון בערב יום טוב של מקומות נפרדים לגברים ונשים קשור גם לשמחה – אם היו יושבים מעורבים, היו צריכים להתאפק. אבל כך כל אחד יכול לשמוח “בכל הכוח” בלי חשש.
—
מתי מתחילה השמחה?
הרמב״ם: ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון… וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד, משתקריבו תמיד של בין הערבים, ושמחין שאר היום כולו והלילה.
פשט:
יום טוב ראשון יש רק את שמחת יום טוב הרגילה. השמחה היתירה מתחילה ממוצאי יום טוב ראשון, וכל יום חול המועד – מאחר הצהריים (אחרי תמיד של בין הערבים) עד למחרת בבוקר.
חידוש:
שמחה היא דבר של עשייה – “כיצד היו עושים?” – לא רק מצב רוח, אלא מעשים קונקרטיים.
—
המוזיקה
הרמב״ם: החליל מכה, ומנגנים בכינור ובנבלים ובמצלתיים, כל אחד ואחד בכלי שיר שיודע לנגן בו.
חידוש:
“כל אחד בכלי שיר שיודע לנגן בו” – זה לאו דווקא מוזיקאים מקצועיים; כל אחד הביא מה שהוא יודע לנגן.
—
אופן השמחה – ריקוד, שירה, דברי שירות ותשבחות
הרמב״ם: מנגנים, ומי שיודע בפה זינגט בפה, ורוקדין, ומספקין, ומטפחין, ומפזזין, ומכרכרין — כל אחד ואחד כמו שידע. ואומרים דברי שירות ותשבחות.
פשט:
כל אחד רקד ושר לפי כישרונו, ואמרו דברי שירות ותשבחות.
חידושים:
1) “כל אחד כמו שידע”:
צריך לדעת – מי שלא יודע לשיר או לרקוד יעמוד בצד ויסתכל.
2) “אומרים דברי שירות ותשבחות” – האם זה פירושו לשיר או לומר?
“אומרים” פירושו לומר מילים, “מנגנים” פירושו לנגן מוזיקה. האם המילים באות עם ניגון? כנראה כן, אבל “אומרים” עצמו לא בהכרח פירושו לשיר. ראיה מהגמרא שבה הלל אמר “אם אני כאן הכל כאן” – זה ענין של “אומרים”, אמירת מילים.
3) “דברי שירות ותשבחות” לא חייבים להיות דווקא שבח להקב״ה:
זה יכול להיות גם דברים שמעלים את העולם, שבחים ליהודים אחרים. ראיה: בגמרא כתוב “אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו” – זה שבח לאנשים, לא ישירות להקב״ה.
—
ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב
הרמב״ם: השמחה אינה דוחה שבת או יום טוב, מפני שמא יתקן כלי שיר. לכן התחילו ממוצאי יום טוב הראשון של חג, ואם זה שבת לא עשו את זה.
—
מי רוקד – גדולי ישראל
הרמב״ם: מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולם באים לראות ולשמוע.
פשט:
לא כולם רקדו – רק גדולי ישראל. העם בא לראות ולשמוע.
חידושים:
1) “ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה”:
אם זה לא היה מצוה, היה “כל מי שירצה” – אבל מכיוון שזו מצוה, זה שייך לגדולים.
2) השוואה להלכות שבת:
כשיש סכנה ומותר לחלל שבת, צריך לעשות זאת דווקא בגדולי ישראל. אותו יסוד: תן את המצוות הגדולות לאנשים הגדולים.
—
הלכה ג – שמחה של מצוה = עבודה גדולה
הרמב״ם: שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שצוה בהם עבודה גדולה היא.
פשט:
השמחה של עשיית מצוות ושל אהבת ה׳ שציווה את המצוות – זו עבודה גדולה. לכן זה שייך לגדולי ישראל.
חידושים:
1) מה פירוש “שמחה של מצוה” – יסוד מהותי:
הרמב״ם אומר שני דברים: (א) שמחה בעשיית המצוות, (ב) באהבת האל שצוה בהם. לפי כלל גדול בלשונות הרמב״ם – כשהרמב״ם אומר שני דברים, הוא מתכוון שהדבר השני הוא הפירוש של הראשון. זה אומר: “שמחה של מצוה” אינה פירושה שמחה עם המצוה עצמה (מצוה צריך לעשות, אין שמחה בזה עצמו), אלא שמחה עם הקב״ה שציווה את המצוה – “באהבת האל שצוה בהם”. לא המצוה היא המטרה, אלא הקב״ה שעומד מאחורי המצוה.
2) מדוע דווקא סוכות:
בחג הסוכות יש ריבוי מצוות עשה (סוכה, לולב, ניסוך המים, שמחה, וכו׳), ואין מצוות לא תעשה (בניגוד לפסח שיש כמעט אותו מספר עשה ולא תעשה על חמץ). מצוות עשה מצביעות על אהבת ה׳ (לא יראה), ולכן דווקא סוכות היא זמן של שמחה גדולה. כל חודש תשרי – שופר, סוכה, לולב – הכל מצוות עשה, שזה ענין של אהבה.
3) אהבה לעומת יראה בשמחה:
כשיש גם יראה (לא תעשה), חסר בשמחה, כי יראה מביאה התאפקות. אבל כשיש רק אהבה (עשה), יש שמחה מלאה. לכן סוכות – שבה הכל עשה – היא זמן של “עבודה גדולה” של שמחה.
4) מדוע זה שייך לגדולים:
כי “עבודה גדולה היא” – יהודים פשוטים לא יודעים מה זה אומר באמת לשמוח עם מצוה. יהודי גדול מבין שהשמחה היא עם אהבת ה׳, וזו מדרגה גבוהה.
—
הלכה ג (המשך) – וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו
הרמב״ם: וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”.
פשט:
מי שמונע עצמו מהשמחה, מגיע לו עונש, כמו שהפסוק אומר.
חידושים:
1) פשט הרמב״ם בפסוק:
הרמב״ם לומד שהעונש בא לא רק על “לא עבדת את ה׳” – אלא ספציפית על זה שלא היתה לך שמחה ובטוב לבב בעבודת ה׳. כלומר, החסרון הוא בשמחה, לא בעבודה עצמה.
2) קושיה על הפשט:
בפשט הפסוק “בשמחה ובטוב לבב מרוב כל” לא אומר שצריך לעבוד את ה׳ בשמחה, אלא ש״מרוב כל” – מרוב טוב – היתה לך שמחה וטוב לבב (זה השכר/המצב), ובגלל זה לא עבדת. הרמב״ם לומד את זה אחרת – שהחסרון הוא בשמחה של עבודה עצמה.
3) [הערה:] משמחת בית השואבה באה רוח הקודש (כמו שהגמרא אומרת).
—
הלכה ד – וכל המגיס דעתו
הרמב״ם: וכל המגיס דעתו וחושב כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו — הרי זה חוטא ושוטה. על זה הזהיר שלמה ואמר “אל תתהדר לפני מלך”. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו — הוא הגדול המכובד העובד מאהבה.
פשט:
מי שהוא בעל גאווה ומתאפק מלרקוד (או רוקד בכובד ראש כמו “רבי”), הוא חוטא ושוטה. להיפך, מי שמשפיל עצמו ומקל את גופו – הוא הגדול האמיתי, העובד מאהבה.
חידושים:
1) “מתכבד בעיניו במקומות אלו” – שני אופנים:
(א) הוא סובר שזה לא מתאים לו לרקוד, (ב) הוא רוקד כמו ש״רבי רוקד” – בכובד ראש, שזה נראה כאילו הוא ימות – זו גם צורה של “מגיס דעתו”.
2) “אל תתהדר לפני מלך”:
לפני מלך (הקב״ה) הכבוד הוא דווקא שאתה קרוב למלך ומכניע עצמך. לא המקום להתיישר ולהיראות יפה.
3) “העובד מאהבה”:
מי שמשפיל עצמו מראה שהוא עובד את ה׳ באהבה, לא רק ביראה (שמביאה התאפקות). זה מתקשר ליסוד הקודם שסוכות היא מצוות אהבה.
4) ראיה מדוד המלך:
דוד מלך ישראל רקד “מפזז ומכרכר לפני ה׳”. מיכל בת שאול חשבה שהוא עושה את עצמו “כאחד הריקים”, אבל דוד ענה “ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני” – הוא היה משפיל עצמו עוד יותר.
5) “והמלך דוד מפזז ומכרכר” – התואר “מלך”:
הרמב״ם מביא את הפסוק – והחידוש הוא שדווקא במפזז ומכרכר הוא נקרא “המלך”. דווקא דרך ההשפלה הוא הראה את מלכותו האמיתית. הניגוד עם מיכל בת שאול (ממשפחת שאול) שהתכבדה – ודוד הוא המלך האמיתי.
6) “ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳”:
הרמב״ם קובע שגדולה וכבוד אמיתיים הם דווקא דרך שמחה לפני ה׳.
[הערה: מצוין שבפסוק אולי לא כתובה המילה “המלך” – שצריך לבדוק, האם זה משמעותי.]
—
ביאור המגיד מישרים בשמחה של מצוה
המגיד מישרים (מגיד של ר׳ יוסף קארו): “שאין ראוי לאדם לעשות המצוה מצד שאין חובה עליו ומוכרח ואנוס בעשייתה, אלא חייב לעשות וישמח בעשייתן. ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת.”
חידושים:
1) שמחה של מצוה של המגיד מישרים = עובד מאהבה של הרמב״ם:
הלשון “ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד ש
הוא אמת” הוא ממש לשון הרמב״ם בהלכות תשובה על עובד מאהבה. זה אומר ששמחה של מצוה היא בעצם אותו דבר כמו עובד מאהבה.
2) עובד מאהבה לאפוקי שלא לשמה (לא רק לאפוקי מיראה):
כשהרמב״ם מדבר על עובד מאהבה, הכוונה לא רק לאפוקי עובד מיראה במובן הפשוט. הרמב״ם בהלכות תשובה ובהקדמה לפרק חלק מסביר שעובד מיראה = שלא לשמה – מי שעושה מצוות מפני תקווה לשכר או פחד מעונש. אדם כזה לא יודע שהמצוות עצמן טובות לו – הוא חושב שהמצוות אינן טובות בעצם, אלא צריך לעשות אותן כדי להגיע למשהו טוב יותר (שכר). יוצא שהוא סובר שהשכר/התועלת טובים יותר מהמצוה עצמה, והוא לא שמח במצוה – הוא עושה אותה בהכרח כדי להגיע למשהו אחר.
להיפך, העובד מאהבה יודע שהשגת ה׳ והאמת טובים בפני עצמם – זו התכלית, וכל שאר הדברים הם רק אמצעים להגיע לזה. לכן הוא שמח במצוה עצמה, כי זו התכלית.
3) המשך המגיד מישרים – שמחה אמיתית:
“כשעושין מה שנברא בשבילו ישמח ויגל” – כשאדם עושה את מה שנברא בשבילו, הוא שמח. “דלא כשמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימין, אבל השמחה בעשיית המצוות היא השמחה האמיתית” – שמחות אחרות תלויות בדברים בטלים שאינם נשארים, אבל שמחה של מצוות היא שמחה אמיתית – כי היא קשורה לתכלית האמיתית.
—
שמחה של מצוה וסוכות – ענין כללי
חידוש: הסבר הרמב״ם אינו ספציפי לסוכות
כל ההסבר של הרמב״ם על שמחה של מצוה הוא נושא כללי – אין לו שום קשר ספציפי לסוכות, לא למצוות הספציפיות של סוכות, ולא לסגולה של זמן הסוכות. זה פשוט הזמן שבו התמסרו לשמוח בעבודת ה׳.
מנהג שמחת בית השואבה
המנהג לעשות שמחת בית השואבה עם ריקודים הוא לכאורה מנהג חדש יותר – לא תמיד היה. הרמב״ם אומר שצריך להתחיל ממוצאי יום טוב של חג, ושיש ענין של זכר למקדש, אבל לא תמיד רצו לעשות את זה (כי זה לא עבודה בפועל).
זה מתקשר לשמחת תורה – שהיא השמחה הגדולה ביותר שכל היהודים עושים, אפילו אלה שלא יודעים על שמחת בית השואבה. זה כנראה קשור לענין, כי סוכות/שמיני עצרת היא יום טוב השמח ביותר.
[דיגרסיה: מקלין גופן — יש רבנים שרוקדים, אבל “מקיל גופם” לא אומר שנותנים טלטול עם הידיים יותר מהרגיל – צריכה להיות שמחה אמיתית.]
מסכת כתובות – “הניחו לו שוטה לשוטה”
במסכת כתובות רואים גם את הענין – המעשה של ריקוד ר׳ שמעון בן גמליאל בחתונה, שבו הוא זלזל בכבודו כדי לעשות את שמחה של מצוה – אותו ענין כמו דוד המלך.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות שופר סוכה ולולב פרק ח – פסולי ד׳ מינים
הקדמה לפרק
דובר 1: טוב. אנחנו לומדים רמב״ם הלכות שופר סוכה ולולב, הפרק האחרון של הלכות שופר סוכה ולולב. זה הפרק השני של הלכות ד׳ מינים. הפרק הקודם דיברנו על עיקר מצוות ד׳ מינים, מהם ד׳ מינים, השיעורים, הזמן, מתי חייבים בהם, ומי חייב. וכאן נכנסים לפרטי דינים של אילו ד׳ מינים הם מהודרים, מותר להשתמש בהם, ואילו פסולים. כלומר, הפרק הקודם גם עמד קצת, אבל לא עמד על מה פסול, אלא עמד על מה שאינו בכלל המינים. מזכירים כמה דברים שזה לא ערבה, אבל כאן אפילו כשזה כבר ערבה או כשזה כבר לולב, עדיין יש עניין שיהיה פסול.
לפני שנמשיך הלאה נרצה להזכיר, לזכור לשבח, את אלו שתומכים בשיעור שלנו, בראש ובראשונה, ידידנו, הפטרון של השיעור שלנו, הרב ר׳ יואל הלוי וולטברגר, שהקב״ה ישלם לו על כל צדקותיו, ובמיוחד על התמיכה והחסות של השיעור.
הלכה א – פסולים כוללים בד׳ מינים
דברי הרמב״ם
דובר 1: טוב, אומר הרמב״ם כך: ארבעה מינים אלו, ארבעת המינים שכבר דיברנו עליהם בפרק הקודם, שהן לולב והדס – הוא מפרט והדס, מהי המילה הנכונה לומר? אנחנו אומרים בדרך כלל לשון רבים אומרים אנחנו הדסים, אבל על אחד אומרים אנחנו הדס. והדס וערבה ואתרוג, הרי זה כך: שהיה אחד מהם, שאחד מהם יש לו אחת מהבעיות. יבש, שהתייבש. או גזול או גנוב, או גזול – גזול פירושו בדרך כלל שכפה מהאחר, או גנוב זה בגניבה מאחורי גבו. אפילו לאחר יאוש, אפילו אם הבעלים כבר נתייאשו, ואחרי שהבעלים נתייאשו, זה כבר שייך לגנב. כלומר שיש לו עכשיו מצוה להחזיר, להשיב אבידה, אבל זה כבר שלו, הוא קנה אותו. בסדר.
או, בואו נעצור רגע, נאמר את הטעם של כל דבר. היבש אין לו טעם. בואו נאמר משפט אחד. או, או, שאומר של אשרה הנעבדת, או ד׳ מינים מעץ שעבדו לעבודה זרה לעץ הזה. לכאורה שעבדו פעם. נֶעֱבֶדֶת פירושו שעובדים עכשיו. אומר הרמב״ם, או אפילו מקרה שכבר אינו נֶעֱבֶדֶת עכשיו, הווה אומר, אֲשֶׁר בִּטְּלוּהָ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִלְּעָבְדָהּ, ביטלו אותה, הפסיקו. עובדי עבודה זרה כבר מצאו איזו בהמה אחרת נאה ממנה, הם כבר התחילו לעבוד אחרת, אבל זה כבר בטל. בִּטְּלוּהָ פירושו שעשו ביטול, או שהם לא עובדים אותה יותר?
דובר 2: לא, בִּטְּלוּהָ פירושו שביטלו אותה לכאורה.
דובר 1: בסדר, ביטלו. אוֹ שֶׁהָיָה שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, או אם אחד מד׳ מינים הוא מעיר הנדחת, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, כל הדברים האלה פוסלים את ד׳ מינים, האתרוג מהמינים יהיה פסול. כן.
טעמי הפסולים
דובר 1: הסיבות יהיו כך: יָבֵשׁ, כי אינו הדר, או בירושלמי כתוב דבר מעניין, שהירושלמי מצרף לזה את הפסוק “לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ”. לולב יבש הוא לולב מת, או אתרוג יבש.
וגָּזוּל וְגָנוּב הסיבה כי כתוב בתורה “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם”, צריך להיות שלכם. בסדר, נמצא בטקסט קצת חילוקים בטעמים שנראה שם. כאן עושה הרמב״ם סתם רשימה שכולם פסולים, וכולם אותו פסול.
ועבודה זרה ואשרה ועיר הנדחת, לא עבודה זרה, אשרה ועיר הנדחת, כתוב בגמרא הטעם כי מאחר שצריך לשרוף אותם, רואים אנחנו אותם כאילו הם כבר נשרפים, כאילו הם כבר בדרך להישרף, רואים אנחנו אותם כאילו אין להם כבר שיעור. אם משהו יישרף יהיה אפר, רואים אנחנו אותו כבר עכשיו כאילו אין לו שיעור. אנחנו למדנו בפרק הקודם שלכל המינים יש שיעור. נכון.
דיון: אשרה – מה מתכוון הרמב״ם?
דובר 1: ומה שהרמב״ם אומר אשרות זו בעיה, כי כשהוא אומר אפילו בִּטְּלוּהָ, שעבודה זרה שגוי ביטל, שעבודה זרה ששייכת לגוי, בעצם, עבודה זרה ששייכת לגוי, שהגוי ביטל, מותר כבר להשתמש, מותר כבר בהנאה.
בגמרא כתוב שהמשנה מדברת על אשרה, אשרה דמשה, זו לשון, ורוב המפרשים כותבים, אשרה דמשה פירושה זמן שמשה רבינו נכנס לארץ ישראל, לא משה, כביכול מה שמשה מדבר עליו שהיהודים כתוב… “וַאֲשֵׁרֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן”. כן, ואז זה כבר שייך ליהודים, לא יכלו לבטל אותו. זה הכוונה.
אבל יוצא שלא ברור מהרמב״ם, כי הרמב״ם אומר אשרה, בעצם הוא מתכוון לומר על עבודה זרה של ישראל. כך יוצא פשט פשוט, אבל לא ברור ברמב״ם מה הפירוש.
דובר 2: אתה אומר שזה לאו דווקא אשרה. הרמב״ם עושה חילוק עבודה זרה ואשרה. בעצם, החילוק פירושו עבודה זרה של ישראל ועבודה זרה לא של ישראל.
דובר 1: אולי הרמב״ם ידע כך שיהודים היו… אשרה היתה בדרך כלל דבר גויי, אשרה של גויים. יהודים לא היה להם אשרה, אלא עבודה זרה.
שוב, התירוץ לכל הקושיות האלה הוא תמיד שהרמב״ם אומר מה שכתוב במשנה ובגמרא. הרמב״ם כמעט אף פעם לא משכתב. אם הוא משכתב כן, זה אז חידוש. במשנה כתוב אשרה פסולה ועבודה זרה כשרה. הגמרא יוצאת שעבודה זרה כשרה, כותב הרמב״ם כך. והרמב״ם לא הסביר מה שהגמרא הסבירה, מה פירוש אשרה דמשה, כי זה לא נוגע. מתי פוגשים אשרה? זה מספיק, יוצאים.
אני קצת מיואש מלחשוב תמיד פשטים מתחת לאדמה שהרמב״ם התכוון שהגמרא מתכוונת. לרמב״ם היתה עבודה אחת, לשכתב כל הלכה שכתובה בגמרא. במשנה כתוב שאשרה פסולה, עבודה זרה כשרה לכתחילה. זה הוא כתב. ההלכה למעשה היה צריך לכתוב, אבל זה בוודאי לא נוגע ההלכה למעשה. זה בוודאי מזמן לא היו אשרות, זה בוודאי מזמן לא היתה עבודה זרה, זה בוודאי לא דבר שנוגע באמת. הוא צריך לומר מה כתוב.
למה לא מצוה הבאה בעבירה?
דובר 1: הסיבה שלא אמרנו על כל הדברים האלה היינו יכולים לומר תירוצים אחרים, מצוה הבאה בעבירה, כמו שהרמב״ם אומר לגבי מצוות אחרות, למשל במצה הוא אמר כך, אבל זה לא נראה כך, כי אם כן לא היה צריך להיות חילוק בין יום ראשון לימים אחרים, אבל הימים נראה אחר כך ברמב״ם.
הלכה – עבודה זרה: לכתחילה פסול, בדיעבד כשר
דברי הרמב״ם
דובר 1: טוב, אומר הרמב״ם הלאה, היה אחד מהן של עבודה זרה, אם אחד מד׳ מינים הוא של עבודה זרה, לא יטלנו לכתחילה, לכתחילה לא יקח מעבודה זרה, זה דבר מאוס. ואם נטלו יצא, כי כשהוא לקח אותו למצוה, מעצם זה הוא ביטל אותו.
דובר 2: לא, לא, לא. זה ביטול, לא?
דובר 1: לא, לא. הם למדו, אבל הסברא היא אסור בהנאה, באכילה אין בעיה. למה לא? למה מצוות לאו ליהנות ניתנו? עבודה זרה אינה רעה. לא צריך לשרוף, כי אפשר לבטל אותה. בהלכות שופר הם למדו את אותו דבר, שעבודה זרה אינה בעיה אלא אם חייבת שריפה.
איך שייך עבודה זרה שאינה חייבת שריפה? צריך לדעת מעשית, איך עבודה זרה אינה חייבת שריפה. אני רוצה לשאול, אולי זה עצמו, כשאדם לוקח אותו והוא הולך איתו לשם שמים, האם זה לא ביטול?
דובר 2: אבל אם זה שלו, אם זה שלו עוזר זה כבר בבית חולים. יהודי לא יכול לבטל עבודה זרה, אלא גוי שהיא שלו.
דובר 1: אז ממילא תלוי כי למעשה לא נהנה מזה, כי מצוות לאו ליהנות ניתנו.
הלכה – כמוש
דובר 1: טוב, הלאה. היה כמוש, אם האתרוג או אחד מהמינים התחיל להתייבש, אבל לא גמר ליבש, ולא התייבש לגמרי, זה שונה מיבש. זה בוודאי יבש פירושו יבש לגמרי. כמוש, כשזה בדרך להתייבש, הרי זה כשר. כן.
הלכה – בשעת הדחק: לולב היבש כשר
דברי הרמב״ם
דובר 1: ובשעת הדחק, אומר הרמב״ם, בשעת הדחק או בשעת הסכנה, כשיש שעת הדחק, כשקשה למצוא, או בשעת הסכנה, זה אותו רעיון, קשה למצוא בגלל סכנה או מה, הרי זה כך, לולב היבש כשר, הלולב שיבש הוא אז כשר, אבל לא שאר המינים. על יבש יש את החילוק בין שעת הדחק ולא שעת הדחק, אבל לא לשאר המינים.
דרך הרמב״ם: לומר מה שכתוב בגמרא
דובר 1: זה ממשיך עם דרכו של הרמב״ם לומר פשוט מה שכתוב בגמרא, ולא תמיד ללכת עם סברות ולימודים. למה? כי במשנה כתוב מעשה ב… רבי יהודה אמר מעשה בבני הכפרים או משהו כזה, שהיו מורישין לולביהן לבניהם. הם הורישו את הלולבים שלהם לבניהם. אומר התוספות רי״ד, שממילא רבי יהודה טען שמזה רואים שלולב היבש… לא, הגמרא, רבי יהודה טען מזה שלולב היבש כשר. ענו לו, אמרו לו, אין שעת הסכנה ראיה, או אין שעת הדחק ראיה, שניהם באים מהדברים האלה.
אז ממילא יוצא, והרמב״ם הבין שאם כך כתוב כאן בגמרא שבשעת הדחק מותר כן לקחת לולב יבש, אבל בשעת… לכתחילה, כלומר רק אסור.
והגמרא מדברת בוודאי על לולב, לא מדברת על מינים אחרים. החליט הרמב״ם שזה היתר מיוחד ללולב.
דיון: למה רק לולב?
דובר 1: למה חילוק לולב? טכנית יש אולי חילוק לולב ודברים אחרים, או יותר מזה, יש אולי חילוק ללמד בין הפסול יובש לפסולים אחרים? למה אפשר לומר זאת על כל פסול? זה הכל כשאפשר, אבל בשעת הסכנה יקחו עם פסול. כך אמרו אחרים באמת, ראיתי שהמגיד משנה מביא, גאונים אחרים אמרו כך באמת. אבל הרמב״ם החליט שלא, מה שכתוב בגמרא אומרים, מה שלא כתוב בגמרא לא אומרים. הגאונים אמרו על כל הפסולים, גם נקטם. אני אומר על כל הפסולים, וגם על כל המינים. כל דבר שיש בו פסול, מה החילוק יובש עם נקטם או משהו?
דעת הראב״ד
דובר 1: הראב״ד חולק, הראב״ד אומר שכשהגמרא אומרת שהם עשו זאת בגלל שעת הדחק, לא פירושו לומר שהם יצאו, אלא היתה שעת הדחק. הם באמת לא יצאו, אבל הואיל ויום טוב הם רצו שיראה משהו דומה לד׳ מינים, אבל הם באמת לא עשו ברכה. הם באמת לא יצאו את המצוה.
זה מעניין, שתי דרכים איך אפשר ללמוד. אחת, טוב, יש בוודאי ראיה שהם באמת לא יצאו אותה שנה. כן, כי שם כתוב בגמרא, זה דיברנו על הגמרא אתמול, ששלא תשכח תורת לולב. הגמרא אומרת רק על פרוש לא יעשו זאת, אבל על יבש אולי כן יעשו זאת, כמו שגם למדנו את הגמרא.
ביאור דעת הראב״ד: מורישין לבניהם
דובר 1: והראב״ד אומר דבר מפורסם, אבל שמה שכתוב רבי יהודה שומר ראשון לבניו ולבניו, הוא מתכוון לומר, כן, יש עניין להוריש, שיורשים, והרמב״ן ואחרים אומרים איזה חידוש, זו ירושה, הולכת ירושה. מה החילוק? שלאב יש דבר, ירושה, לא צריך רבי יהודה אחר יספר לנו שירושה עובדת. הוא מתכוון לומר שומר הראשון שישמרו אותו, שיהיה להם לפסח. לא נשאר אלא שיהיה מראשון לדברנו לבנים, והם ישתמשו בו בפסח. אני מתכוון לסוכות, לא שהם התכוונו.
כך הבנתי מה שהוא אומר, שהם שמרו אותו כדי שבסוכות יהיו להם ד׳ מינים, שיזכרו מה הם ד׳ מינים יותר. אבל בלי ברכה באמת. הם הבינו שהוא מתכוון לומר שיש איזה חידוש בהלכות ירושה. ועל זה שואל הרמב״ן שהוא לא מבין מה החידוש בהלכות ירושה זה בוודאי פשוט. כי הוא מביא בוודאי מראשון, משהו הוא רוצה מזה, מבין? בנא ותנא לא כתוב שאומר ראשון והיו ביניהם נוטלים, כתוב כן. כך מציג הרמב״ם שכתוב, אבל כתוב
פרק ח: פסולי ד׳ מינים — הלכה א (המשך) והלכה ב-ג
הלכה א (המשך) — לולב יבש בשעת הדחק
דובר 1: אה, כתוב “ויוצאים להם בחג”. לא, צריך לבדוק אולי זו גרסה. במשנה לא כתוב “ואינו אתם”. הוא אומר ש… לא, הוא אומר בוודאי חכמה, שזה… הרמב״ן טוען שבוודאי הוא מתכוון לומר זאת, כי מה הוא מתכוון לעשות? אולי מראשון סתם כדי לעשות ממנו חבל? מה החידוש?
אבל טוב, אומר הוא, זה מקרה יפה מאוד של המהלך של הרמב״ם. לדעתי, אם הגמרא פסקה לפי מה שהרמב״ם הבין, אף על פי שהגמרא לא כותבת זאת מפורש, הרב צודק שלא כתוב מפורש, אבל הרמב״ם, כמו שהרמב״ם מסביר, מניח שזה פירוש הגמרא לומר שיש היתר שעת הדחק אפילו לא יבוש, יש היתר כזה.
מצד שני לא כתוב, אין היתר, הסברא זהה? לא אכפת לי, לרמב״ם לא אכפת מסברות. אבל יש את אלו שיאמרו שבלולב יבש זה לא כל כך רע כמו אתרוג יבש, למשל. מה יכול להיות? נכון כן, שהחדש לא כל כך… לולב יבש לא נראה כל כך שונה מטרי כמו אתרוג מטרי.
טוב, נו. הכל אפשר לומר. טוב, מה יש? הייתי אומר זאת עוד יותר. לולב… אה, אין כאן לא. אני אומר אולי לולב של רבי יהודה פירושו לולב ומינים, כמו שראינו קודם, כי נטילת לולב כוללת הכל. לולב וד׳ מינים.
יכול גם להיות מעשית, אולי לולב קשה יותר למצוא. לולב הוא בוודאי עץ גדול. מה הדס וערבה גדלים שיח קטן כזה, זה תמיד יש. אתרוג לא תמיד יש, אבל אין. אתרוג רואים את הטרי או מה שזה לא יהיה.
דובר 2: כן.
הלכה ב — פסולי אתרוג: ערלה, תרומה, טבל, דמאי
דובר 1: טוב. אומר הרמב״ם הלאה עוד דברים שפוסלים אתרוג. אומר הרמב״ם, עד כאן דיברנו על פסולים שהם כל המינים. עכשיו הלכה ב׳ מדברת דווקא על אתרוג. לכאורה כי הפסולים לא שייכים במינים אחרים. אין ערלה בכל הדברים על שלושת המינים האחרים, זה לא פירות. כך אני מתכוון.
דובר 2: כן?
דובר 1: כן. אתרוג של ערלה, ושל תרומה טמאה, ושל טבל, שאסור כמו ערלה, או כי זו תרומה שנטמאה, או טבל שעדיין לא הפרישו ממנו מעשרות, הרי זה פסול. אבל של דמאי, כשיש רק ספק שזה טבל, הרי זה כן כשר, כמו הרבה הלכות אחרות.
למה? כי יש מציאות שיוכל לאכול אותו, שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני. ההלכה היא שעני מותר כן לאכול דמאי. ממילא, מאחר שלאדם יש אופן שיוכל לאכול אותו, היתר אכילה שייך שיוכל לאכול אותו, ממילא מותר להשתמש בו לד׳ מינים. באחרים אין שום דרך שיוכל ליהנות ממנו, ממילא חסר לו כאן “לכם”, נראה. מה שאין כן כשזה שייך, פירושו “לכם”.
תרומה טהורה ומעשר שני — “לא יטול”
דובר 1: הלאה, אתרוג של תרומה טהורה, ואותו דבר של מעשר שני בירושלים, לא יטול, לא יקח. למה? שמא יכשירנו לטומאה. למדנו קודם שד׳ מינים עוסקים במים, שמים אותם במים, אז יש חשש שיגע בהם בידיים רטובות ויכשיר אותם לטומאה. ממילא זה רק חשש לכתחילה.
אני מתכוון, לכאורה באופן שיכול למצוא אחר, יכול למצוא יותר כשר. אני לא מאמין שהחשש שמא יכשירנו לטומאה יאמר שהוא השנה לא יצא את ד׳ מינים. אני לא יודע. כל ה״לא יטול״ים אני לא יודע מה הם מתכוונים. כאן אפשר לומר ש״לא יטול” יחפש משהו אחר. ואם נטל, אם השתמש כן באתרוג של תרומה טהורה, הרי זה כשר.
דיסקוסיה: מה פירוש “לא יטול”?
דובר 2: הרמב״ם לא ידע איך לכתוב שיחפש אחר? הוא היה צריך לכתוב “לא יטול”? אני לא יודע, הוא מביא את לשון הגמרא או מה, לשון המשנה.
תרגום לעברית
דובר 1: נו, אפשר הוא מתכוון למה שאתה שואל, שהמשנה לא יכלה לומר את זה. אולי הוא מתכוון שהוא לא צריך, הוא לא רשאי. מה אתה יודע שהרבנן יכולים לעקור את החיוב דאורייתא? אבל זו גזירה חלשה של רבנן, שמא יכשילנה לטומאה. אפשר לומר לו שיזהר לא לגעת בידיים רטובות.
שוב, כל גזירה היא לשמא. למה זה שונה? מה האיסור בכלל, לטמא תרומה טהורה? מה זה, לאו? אני לא זוכר איזה איסור זה.
דובר 2: לא, אין איסור, התרומה לא רוצה.
דובר 1: מה? מותר? אין איסור לטמא תרומה?
דובר 2: לא.
דובר 1: אה. אלא שלא רוצים. אסור לאכול.
דרשת הרמב״ם: “פרי” פירושו ראוי לאכילה
דובר 1: הוא מביא, אמרת ש״לכם” — זה רש״י ותוספות שטענו ש״לכם” הוא לימוד כלשהו. לא שאם אינו ראוי לאכילה אינו נקרא שלך, כי זה הנושא של איסורי הנאה שלמדנו. איסורי הנאה אינם בעיה על כל המינים, אלא כשחייב שריפה שאין לו שיעור. כי הוא למד בבירור שאפילו עבודה זרה לכאורה אסורה בהנאה, אבל למדנו שאין בעיה.
אלא הדברים שאסורים באכילה, אתרוג שהוא מאכל, לולב שראינו איזה הלל, אבל אתרוג. אולי היו דברים אחרים לא נוגעים, אבל אתרוג שאינו ראוי לאכילה הוא פסול גמור. אז רש״י ותוספות אמרו שזה קשור ל״לכם”, זה נושא כלשהו שצריך להיות כמו שלמדנו “לכם” וכל צרכיכם, צריך להיות ראוי לאכילה.
אבל הרמב״ם בפירוש המשניות אומר לשון מעניינת: “שהרי אמר השם פרי, ואלו אינם ראוין לאכילה”. “פרי” פירושו מאכל. אתרוג צריך להיות מאכל, אתה לא צריך לאכול אותו, אבל אתה צריך לוכל לאכול אותו. ומצמצמים שמשהו שאסור באכילה אינו נקרא “פרי”. כך אומר הרמב״ם, זו דרשה עצמאית, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את המילים.
דיון: עבודה זרה — אסורה באכילה?
דובר 2: אבל עבודה זרה אינה אסורה באכילה, היא אסורה בהנאה.
דובר 1: היא אסורה באכילה, היא אסורה באכילה, היא יותר חמורה. היא אסורה באכילה לגמרי.
דובר 2: אוקיי. אני לא יודע שאסור לאכול עבודה זרה. אסור?
דובר 1: לא, בוודאי לא.
הערה: פסולים נוגעים רק לאתרוג
דובר 1: גם אמרתי לשים לב שהרמב״ם אומר “אתרוג של ערלה”, הוא לא אומר ארבעת המינים, כי רק אתרוג נוגע, הוא פרי שיש עליו ערלה. על עלים ועל דברים שאינם ראויים לאכילה אין ערלה. או בתרומה, כן. כך טענו לפני רגע.
דובר 2: לא שמעתי.
דובר 1: כן. אז אלו פסולים כלליים של דברים כמו איסורים, או שאין להם עכשיו ראוי לאכילה. עכשיו נלמד על פסולים ש… כל הפסולים האלה, אני חושב, אם אני זוכר, קשורים למה שכתוב “פרי עץ הדר”, ולומדים שכמו שאתרוג צריך להיות הדר, כלומר יפה, וכל המינים צריכים להיות יפים. אבל זה לא אותו דבר, כל מין יש לו כלל משלו. יש חלקים שדומים, אבל לכל דבר יש את שלו.
הלכה ג — פסולי לולב: נקטם ראשו, נסדק, עקום
דובר 2: כן, קודם לולב.
לולב שנקטם ראשו
דובר 1: לולב שנקטם ראשו, שהקצה של הלולב נחתך, פסול.
נסדק — מפוצל
דובר 1: נסדק, אבל אם נפצל, אם נתרחקו שני צדדיו זה מזה עד שיראו כשנים, אם זה ממש כמו שני לולבים, הפיצול עמוק, פסול.
דובר 2: שני לולבים?
דובר 1: זה אומר שהגמרא אומרת על זה “דומה כהימנק”, שזה חזק. נסדק פירושו שיש פיצול, אבל יש פיצול שעדיין עומד ישר, ויש פיצול שכבר עומד ככה, זה ממש כמו הימנק, זה כלי כזה.
דובר 2: שני לולבים?
דובר 1: הוא לא אומר הימנק, הוא אומר “כשנים”, זה נראה כמו שניים. שני ראשיו.
דובר 2: שני לולבים?
דובר 1: לא, לא, לא. כתוב “נסדק ראשו”, נכון? נסדק גם על ראשו. מלמעלה זה נראה כמו שני לולבים, כמו שני חלקים. לא כתוב שני לולבים, זה אומר שני… לא כתוב שני לולבים, שני ראשים. כי בגמרא כתוב “דומה כהימנק”, לא שייך לומר על שני לולבים. הרמב״ם הוא כשזה נראה כמו שניים, כשזה מפוצל מספיק. הצדדים נראים נפרדים.
עקום לפניו ולאחוריו
דובר 1: היה עקום לפניו, אם הוא עקום קדימה, כלומר הוא מתכופף, הצד של השדרה הולך לחזית, שהרי שדרו כגב בעלי חטוטרת, השדרה נראית כמו גב של אנשים עם גיבנת, חטוטרת, פסול, זה לא יפה.
אבל היה עקום לאחוריו, אבל אם להיפך, הוא כפוף אחורה, כלומר לא השדרה כפופה, אלא הצד השני כפוף… שוב. השדרה היא הגב. יש שדרה, כמו הגב, ואחר כך יש איפה שזה פתוח. זה יכול להיות כפוף לכיוון של איפה שזה פתוח, וזה יכול להיות כפוף אחורה, לצד השדרה. איפה שהשדרה נמצאת, זה כשר, שזה בריתו, זה יותר טבעי לו. זה הדרך הרגילה של לולב.
דובר 2: כי ככה הוא גדל?
דובר 1: כי הוא יוצא מעץ, הוא יוצא החוצה. אחר כך כשהוא נפתח, הוא הופך לשטוח בדרך הזו. עכשיו הוא עדיין ישר, כן, כשרביט, הוא ישר. החובה היא איזו מציאות של…
דובר 2: לא לא לא, שזה בריתו, הוא עומד על עץ, על עץ הוא עומד, והוא לא עומד ישר, שום דבר לא עומד ישר. הוא הולך ככה, זה החלק החיצוני. השדרה עומדת מהצד החיצוני, והוא מסתובב קצת. בגלל זה, זה נורמלי. אתה יכול למצוא אולי ממש ישר, אבל אם הוא עקום, זה דבר נורמלי. ככה הולך לולב.
עקום לצדדין
דובר 1: היה נכפף לאחד משני צדדיו, אם הוא נוטה לאחד הצדדים, כלומר עקום לצדדים, לא קדימה או אחורה, אלא ימינה או שמאלה, גם פסול כי זה לא יפה.
נפרדו עליו — העלים מפוזרים
דובר 1: נפרדו עליו זו מעל זו, אם העלים התפזרו, אבל ולא נדלדלו, לא התפזרו לגמרי והפכו להיות מפוזרים לגמרי, כעלי החרות, כמו הלולב, כשהוא שוכב זמן רב על העץ הוא הופך לפתוח לגמרי. אז זה עדיין כשר, כי זה רק קצת מפוזר, זה לא… זה לא פוסל.
אבל נפרצו… זה קצת פתוח כל העניין. אז כשזה פתוח לגמרי כמו עלי החרות, כבר… נפרצו, לא נפרדו.
דיון: נפרצו לעומת נפרדו
דובר 2: נפרצו פירושו נקרע, לא?
דובר 1: לא, אומר הרמב״ם. נפרצו. נפרצו. והוא. נפרצו… אה, נפרצו פירושו כמו נפתח, מפוזר, כמו פרצה. נפרדו ונפרצו זה…
פסולי לולב: נפרצו, נפרדו, תיומות, והדס שנקטם ראשו
המשך: נפרצו ונפרדו — מחלוקת רמב״ם וראב״ד
דובר 1:
אז זה עדיין כשר, כי זה רק קצת מפוזר, זה לא… זה לא פוסל. אבל נפרצו… זה קצת פתוח כל העניין. אז כשזה פתוח לגמרי כמו עלה חרות, כבר… ראינו אתמול. נפרצו… לא, זה נפרצו, לא נפרדו. נפרצו פירושו נקרע, לא?
לא, אומר הרמב״ם. נפרצו… נפרצו… והוא. נפרצו פירושו כמו נפתח, מפוזר, כמו פרצה. נפרדו ונפרצו זה אותה מילה, אבל יש חשיבות לסוד. אפילו הגמרא הסבירה שהשלושה הבינו שזה ההבדל.
עכשיו, נעשה מרווח בין העלה לנפרדו. ואישו ידלדלו משדרו של לולב, זה נעשה רופף, במקום להיצמד למעלה אצל השדרות, זה נעשה מפוזר לגמרי. כאלה אחריות, כמו כשזה כבר נקרא אחריות, או כשזה פתוח לגמרי, פסול. זה הפירוש של הרמב״ם לנפרצו ונפרדו.
רבי היה לו איזה פירוש אחר. זה אני לא יודע ברגע זה.
הראב״ד טוען שנפרצו לא פירושו כמו שהרמב״ם מפרש שזה נפתח כאלו אחריות, אלא שנסדקו לארכן בשלא נדקו מן השדרה. הוא גם לא אומר שזה נחתך, אבל הוא אומר שזה נחלק. איזה ה… ה… ה… איך קוראים לזה? העלים, העלים העליונים נחלקו.
אני חושב שהרמב״ם עצמו… המאור עיניים הולך לקרוא לזה אחר כך תהי ימות? המאור עיניים טוען אני חושב ש… שזה גם נכון. כן, אני חושב שהביאור משנה מבין ששניהם פסולים. כלומר, הרמב״ם אומר כאן שאפילו כשלא נפל כלום, לא נחתך כלום, אבל זה פתוח כמו אחריות, זה פסול. והרמב״ם אומר שכשזה מפוצל מלמעלה זה פסול. לכאורה, הרמב״ם הולך לקרוא לזה נחלקת יומות אחר כך, אבל עכשיו הרמב״ם גם חולק. על זה זה מסתדר. כשנראה את ההלכה הבאה נבין את זה.
דיון: האם הראב״ד מודה לגבי חריות?
דובר 1:
כן, אומר הרמב״ם הלאה, רגע, הראב״ד כנראה גם יודה על כל החריות שזה פסול, כי הוא לא התווכח על ההלכה שלמדנו בפרק הקודם, שלולב נקרא רק בשלב לפני כל החריות.
אבל לא, חריות נפלאה לא אומרת שזה כבר הפך לאותו שלב, לא יכול להיות, כי על זה אני לא צריך שהרמב״ם יאמר, והוא מתכוון לומר שזה כך. לא כתוב ברמב״ם שזה נעשה קשה. אתה הכנסת מילה שזה נעשה קשה. אני לא כתוב ברמב״ם את זה. זה אומר שזה נעשה…
הוא מביא כאן… אני לא יודע מי אמר לו, הוא מביא מהתמונה אולי מהרמב״ם שזה תלוי אם זה נופל למטה או למעלה. אם זה נפתח קצת, שם זה עדיין עומד ישר, אז זה נקרא נפרצו, ואז זה כשר. אם זה נופל למטה העלה, זה נקרא נפרדו, ואז זה פסול. זה טוען הרב… אה… איך קוראים לו? הביאור של רב חיטריק, ווטאבר, ממדירת חיטריק. בשם תמונה מהפירוש המשנה.
אבל על כל פנים, לא כתוב… רואים רש״י למשל אומר כן שזה נעשה קשה, כן, זה נעשה יבש. אני לא רואה שרש״י אומר שזה הפסול של נפרדו, אני לא יודע, של נפרדו. בא הרמב״ם לכאורה מדבר על שלב קודם, כי אז אתה צודק, אז זה כבר ממש הפסול של… אני מתכוון, זה לא לולב, אז זה כבר חריות. לא מדברים שזה נעשה חריות. אוקיי. זה כבר נראה קצת כמו ההוא. יכול להיות שזה קורה כשזה כבר קרוב יותר לשלב, אני לא יודע. או יכול להיות סתם, יכול להיות בסופו של דבר זה מתאים, אני לא יודע.
הלכה ד: נחלקה התיומת — המציאות של תיומות
דובר 1:
עכשיו הרמב״ם הולך להסביר קצת מציאות, כדי שיוכל להסביר את החלק הבא של לולב. הסדר איך העלים של הלולב גדלים הוא כך: כשם גדלים, גדלים שניהם שניהם, הם גדלים בזוגות, הם גדלים כך שכל עלה הוא כפול. די דבוקים מגבים דבוקים, הם מחוברים מבפנים. אומר, וגב כל שני על הנה הדבקים הוא הנקרא תאומות. המקום שבו זה מחובר, המקום שבו שני העלים מחוברים והם כפולים, נקרא תאומות, מלשון תאומים, כן? זה תאומים.
אז ההלכה, נחלקה התאומות, אם התאומות נחלקה, פסול.
דיון: כמה תיומות צריכות להיות נחלקות?
דובר 1:
הוא לא אומר לנו בבירור האם מדברים כאן על כמה תאומות, או מתכוון לאמצעית, או מתכוון שכל התאומות נפרדו. מגיד משנה הניח שהרמב״ם מתכוון לומר רוב מהם, כי בוודאי אחד, אתה יכול לקרוע את אותו עלה, בכלל זה יהיה כשר, אין מינימום עלים. אז מה שהוא מתכוון, כך הרמב״ם לא אמר שהוא מתכוון שרוב תאומות פתוחות, אז זה פסול.
הרמב״ם לא רואים שום הבדל בין האמצעית ל… ולאחרות, כלומר לפי הרמב״ם, אפילו האמצעית, אם זה נשבר, אם זה נפצל, כל עוד זה לא רוב, אין שום בעיה.
המפרשים האחרים, רש״י ותוספות, טענו שתיומת פירושה דווקא האמצעית, וממילא יוצא שזה רק האמצעית, אז אם זה פתוח זה פסול אפילו זה לא רוב פתוח, כי זה הדבר שרוב יהודים מסתכלים בלולב שיהיה סגור, זה לפי החומרא של שיטת רש״י. אבל אפילו רש״י ותוספות לא מתכוונים שזה קצת מפוצל, מתכוונים שזה לגמרי מפוצל או רוב מפוצל. מה שמסתכלים על קצת, זה כבר סתם כי חוששים שזה יפתח אחר כך, זה ממש חומרא.
דובר 2:
כתוב איפשהו כמה עלים הלולב צריך להיות? כי אם קורעים מהעלים התחתונים זה… בסדר, אפילו ברוב, מה הפשט? אם יהיו רק שלושה עלים זה רוב. אז אם יש עשרה ושישה נחלקו, מה תהיה הבעיה? צריך להבין. אפשר, אולי באמת. לא יודעים. צריך להיות שיעור. העלים הולכים… כן, אחד.
דובר 1:
אני לא יודע אם אפשר לקרוע עלה באמצע. הרמב״ם לא מדבר על… זה היה נפרדו בכל מקרה. לפי הפירוש האחר, שזה נקרע. יכול להיות שזה קשור לשיעור שדרא. למדתי קודם שצריך להיות מהשדרא ארבעה טפחים. אז מארבעת הטפחים כבר לא אפשר לקרוע. מה שלפני זה, משהו הגיוני? אוקיי. אז משם, איפה שיש שיעור לולב, משם יסתכלו על רוב תאומות. לכאורה, כי אם זה אחרי השיעור זה לא בעיה.
הלכה ד (המשך): לולב בלי תיומות
דובר 1:
טוב, אומר הרמב״ם הלאה, לא היה עלה על גב זה על גב זה כדרך כל הלולבים. בדרך כלל לולבים גדלים עלה אחד על השני, והם מוזזים קצת, אבל הם צריכים שהם מכסים אחד את השני. היה עלה אחת אחת מתחלת בריתן, ולא היה להם תאומות. אם הוא מוצא לולב שאין לו תאומות, כל עלה הוא לגמרי עלה בודד, לא עלים תאומים, גם פסול. אפילו אם זה לא שזה נחלק, אלא זה מין אחר, הוא מצא מין אחר של לולב, זה לא לולב כשר. זה לא הלולב הנכון. יפה מאוד. לולב צריך להיות לו תיומת.
דיון: למה זה פסול?
דובר 2:
מעניין, הוא גם לא אומר שרק זה יהיה מהמין שנקרא לולב, כי המין לולב הוא חישב בהלכה הקודמת. הוא לולב מודרני, אף אחד לא יודע. ולמה הוא לא לולב יפה?
דובר 1:
כן, זה לא יפה. אתה מעולם לא מצאת לולב כזה. אתה יודע, אני יכול לדמיין, זה אותם עלים, אלא במקום שכל עלה כפול. אוקיי, בקיצור, זה לא טוב. טוב, יפה מאוד.
הלכה ד (המשך): עלים שגדלים זה תחת זה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, מה קורה “לא היה עלה זה על גב זה כדרך כל הלולבין”? בדרך כלל, לולבים הולך עלה אחד מכסה את העלה השני, עלה אחד מכסה את העלה השני. מה קורה כשזה לא כך? “אלא זה תחת זה”, הם גדלים יותר שטוחים, ויש רק כאילו עלה אחד בכל פעם. כשנגמר העלה, עלה אחד מתחיל הבא.
יש בזה תנאי כזה: “אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו”, אם לפחות כל השדרה מכוסה כך שמיד כשנגמר עלה אחד, מתחיל העלה הבא, והם נוגעים, הקצה של זה נוגע לשורש של הבא, “שנמצא שדרה של לולב מכוסה בעלין”, יוצא שהשדרה של הלולב אינה חשופה, אלא היא מוקפת בעלים מכל הצדדים, אפילו אם זה לא מספיק יפה, זה לא כל כך מכוסה, זה בכל זאת כשר. אבל “ואם אין ראשו של זה מגיע לעיקר של זה”, נשאר ממש ריק, זה פסול.
דיון: התמונה של רמב״ם
דובר 2:
למה זה מפוזר? או כי זה גדל מאוד שטוח? מדברים על זה, כי זה… לא, כי זה… לא חייב להיות כמו התמונה שלו, אלא…
דובר 1:
אה, הוא מביא שהתמונה היא פשוט כדי להראות מה זה אומר. אבל אני חושב שהתמונה לא אומרת שזה פתוח. אתה לא מדבר עכשיו שזה פתוח? לולב כמעט אף פעם לא פתוח סתם ככה. קודם למדנו שאפילו זה קצת פתוח זה כשר. אני חושב שהתמונה לא מתכוונת לזה. אני חושב שהוא מתכוון רק להראות מה פירוש “אינו מגיע”.
אני רוצה שאראה בתמונה משהו אחר, שיש את המחלוקת המפורסמת על המנורה של הרמב״ם. אני חושב שזה פשוט הרמב״ם, זו הייתה דרכו הקלה של ציור, כי זה נראה ממש, תחתוך רק את החלק העליון, וזה אותו דבר כמו צורת המנורה שלו. אוקיי, הלאה, לא נוגע כאן. לולב עם מנורה, לא אותו דבר. אבל יש קשר, יש יוון בסוכה. אוקיי. לא, אין קדושה. זה כמו… אם זה מבוסס על התמונה של הרמב״ם… כן, אני לא יודע. אוקיי.
דובר 2:
הלכות לולב – המשך: הדס, ערבה, ורוח הקודש של הראב״ד
אבל אני לא יודע, אתה אומר שהדיבור הוא על שזה מפוזר, הולך הוא כי זה מאוד… לא, לא בגלל שזה מפוזר. לא, לא, אין לזה קשר למפוזר. כשעושים את זה… הלאה. אין לזה קשר למפוזר.
הלכה ה: הדס שנקטם ראשו
דובר 1:
עד כאן הלכות לולב. עכשיו אנחנו הולכים להדס. הדס שניקטם ראשו, הדס שהקצה של ההדס נחתך, כשר. זו השיטה של הרמב״ם. והמפרשים אומרים שהיופי של ההדס הוא בעיקר שהוא מוקף בשלושה עלים. ממילא רואים אפילו לא כל כך את הקצה, ממילא זה כשר אפילו אם זה נחתך, כי סוף כל סוף העלים מכסים את זה.
ראב״ד: רוח הקודש בבית מדרשנו
דובר 1:
על זה יש ראב״ד מאוד מעניין. אתה רוצה ללמוד את הראב״ד? אה, זה הכל? לא, הראב״ד חולק על זה. הראב״ד אומר בלשון מאוד מעניינת. הראב״ד אומר לשון שהחזון איש מתעסק עם זה הרבה. אני נותן ללמוד את לשון הראב״ד. אמור, אמור, אמור.
אמר אברהם, כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים, כבר כמה שנים שבא רוח הקודש בבית מדרשנו, מה שזה לא אומר. ואני… אני למדתי עם רוח הקודש הזה ופסקתי אחרת מהרמב״ם, וזה כן פסול. יש מחלוקת בגמרא. אומר הראב״ד שכשהוא למד עם רוח הקודש שלו… הוא פסק אחרת מהרמב״ם שזה כן פסול, והוא מפרש אחרת בגמרא.
הלכות לולב – המשך: הדס, ערבה, ורוח הקודש של הראב״ד
דיגרסיה: רוח הקודש בבית מדרש של הראב״ד – המשך
ועוד מקום אחד, נדמה לי איפשהו בהלכות קרבנות, יש גם את אותה לשון שהראב״ד אומר שבא רוח הקודש בבית המדרש שלו ופסק. האחרונים מדברים על זה, איך לומדים תורה תורה לא בשמים היא, איך בא רוח הקודש ואומר פשט בגמרא?
אבל ברור לגמרי. הראב״ד לא אומר שצריך לפסוק כמוהו כי היה לו רוח הקודש. לא כתוב, אני לא ראיתי. הראב״ד אומר שהוא קיבל רוח הקודש, ואני זוכר שזה נעשה ברור לגמרי בסוגיא. בשנה שעברה למדנו את זה.
זאת אומרת, זה הולך ככה: בגמרא כתוב, במשנה אחת כתוב “נקטם ראשו פסול”, והמשנה הבאה אומרת רבי טרפון, “אפילו שלשתן קטומין כשרין”. אז הראב״ד למד ש״שלשתן קטומין” לא מתכוון לגבי “נקטם ראשו”, זה מתכוון למשהו אחר. הרמב״ם הבין שאם רבי טרפון אומר שזה כשר, פוסקים כמו רבי טרפון, כך כתוב שפוסקים כמו רבי טרפון. אבל הראב״ד למד פשט אחר בגמרא – הוא לא מביא כאן את הפשט של הראב״ד – שזה בכלל לא מתכוון ל״נקטם ראשו”, ה״שלשתן קטומין”, זה מתכוון למשהו לגבי השלוש, אם אני זוכר, איזה נושא אחר.
אז, כן, היתה מחלוקת. ר׳ חיים ויטאל אמר שמהקטע הזה של הראב״ד רואים שהראב״ד היה מקובל, היה לו רוח הקודש. ועם זה הוא מביא איזה ראיה לרוח הקודש, לקבלה, אני לא יודע בדיוק.
ומה שאתה אומר, שאחרים אומרים שהראב״ד לא מתכוון לומר שזה בא למיליונים וגדול יותר, הוא מתכוון לומר… אבל האמת היא שזה כן בא למיליונים וגדול יותר. אני צריך לומר לכם את העובדה. אתה יודע ככה, אנחנו הולכים עם האנשים שהולכים עם היסטוריה. היסטורית האמת היא שהיונה אמרה לו. זה היה אם לא היית רציונליסט, ורציונליסטים הולכים נגד המציאות תמיד.
הם אומרים שלא מתאים להם שיבוא אליהו הנביא, אתה לא יודע על מי מדבר הראב״ד, ממילא הוא עושה ממנו איזה מליצה. לא, שיבוא אליהו הנביא וידבר עם הראב״ד. איי, אתה לא מחזיק מזה? זו בעיה שלך, כי אליך לא בא אליהו הנביא. אתה אומר שזה לא בא לאף אחד. הלו? אוקיי, תירגע.
הלו, אנחנו צריכים לעשות הכנות. אמרת שצריך לעשות הכנות? כן, אבל אתה חושב שהראב״ד היה חולה לגמרי, הוא עמד ברוח הקודש. אתה לא צריך לקנא באחר. תירגע. לא שלא זז, תתקדם. אתה עדיין לא במדרגה.
זה דבר ידוע שאנשים שאין להם בעצמם מדרגות משכנעים את עצמם שלאף אחד אין את זה. אתה יודע את המעשה של הגלח, של מי שהפך לגלח. נו, לא החזקת שזו מדרגה גבוהה יותר, בהירות. הכל ממש מסורת מסוימת של… המסורה של האנשים שאין להם רוח הקודש, ויגידו שזה נקרא “ענבים חמוצים”. אם אין לי רוח הקודש, אין לאף אחד.
הלו, אתה יכול להגיד לי בהירות? הוא מדבר על כל דבר. יש איזה חידוש. אומר הרמב״ם, כי זה בא ברוח הקודש. מה הבעיה?
הלכה ה: נשרו רוב עליו – הדס שהעלים נפלו
דובר 1: אומר הרמב״ם, “נשרו רוב עליו” אצל ההדס, שאנחנו מחזיקים באמצע הדיבור על הדס, אומר הרמב״ם, “נשרו רוב עליו”, אם רוב העלים נפלו… אבל “אם נשתיירו שלשה עלין בקנה אחד”, אם נשאר… היופי של הדס הוא שהוא עבות, שהוא משולש משלושה עלים בכל שורה. אם נשאר שלושת העלים בכל שורה אצל כל אחד מההדסים, כשר.
את ההלכה הוא כבר אמר גם בפרק הקודם. זה מעניין זה דבר אחד. אה, יכול להיות שהוא לא מתכוון למה שהוא התכוון בפרק הקודם. אני לא יודע באיזה אופן.
דובר 2: מה?
דובר 1: בפרק הקודם דיברו כבר קודם, בפרק הקודם דיבר על המין, ריבונו של עולם הכולל. בפרק הקודם הוא דיבר שמין הוא סוג מין כזה שגדל ככה. עכשיו הוא מדבר על דבר אחר, שכבר קנו את אותו מין, והוא נפל. לא עשו, מבין? מבין מה אני אומר?
דובר 2: אהה.
דובר 1: אוקיי. זה נפל, אבל זה נפל צריך להישאר על אחד. יש מי שאומרים שכאן יש מחלוקת. ראבר, צריכים להישאר, כי…
דובר 2: הם מבינים, אין שיעור, נכון?
דובר 1: לא, לא, הם מבינים. כאן השליטה. ראבר, בפרק הקודם למדנו שהדבר שיש לו שיעור, צריך להיות חלילה פחות מה… אבל בואו נבין, שוב, כאן כתוב שנשאר שלושה עלים בכל ההדס, זה כשר. זה פשוט פירוש של הרמב״ם.
דובר 2: לא, לא שלושה עלים בכל ההדס, שלושה עלים בשורה אחת.
דובר 1: לא, זה לכתחילה היה. “בקנה אחד”, מה פירוש “בקנה”? “קנה” מתכוון רק על ה… אחד, אני אומר לך, אחד נשאר עם שלושת העלים שלו. זה גדל… אבל שלושת העלים הם ענף עץ עבות? או שזה בכלל…
דובר 2: כן כן, “בקנה אחד”.
דובר 1: לא, אני מפרש “בקנה אחד”. “בקנה אחד” מתכוון מה? “קנה” מתכוון לשורה?
דובר 2: לא, “קנה” מתכוון לשיעור, שורה אחת.
דובר 1: כן, כמו שעמד קודם, “בגבעול אחד”, אותו דבר. אז אחד מספיק. לא צריך להיות כל השיעור ככה. אחרים אומרים אחרת. הראב״ד אומר… ומה יהיה השיעור שלושה טפחים יהיה על השורה הריקה?
דובר 2: קשה.
דובר 1: כן כן, בוודאי, מה הבעיה? למה זה נקרא קשה? אנחנו הולכים ללמוד את אותה הלכה אצל ערבה, כי כבר למדו בפירוש אצל הערבה ממצוות ערבה שזה ככה, עלה אחד מספיק. בוודאי יפה שיהיה שלם, אבל אם זה לא שלם, זה כשר גם כן.
זה פשוט שהראב״ד חולק. הראב״ד אומר שנפרד לאלף, לא ברור על מה זה הולך. אני חושב שזה הולך על ההלכה שצריך להיות רוב השיעור נשאר שלושה, והוא לומד כך הוא לומד גם בגמרא שהשלושה עלים מתכוון שלכתחילה היה לזה שבעה עלים, איכשהו, כי היה לזה יותר. לפעמים יש לא רק שליש, אלא מרובה, מחומש, איך שזה הלאה. הדת המצרי כתוב שם שבעה, ונשאר לו רק שלושה בכל אחד מהשורות.
אבל זו לא שיטת הרמב״ם, כי זה תלוי במחלוקת שיטת הרמב״ם עם הראב״ד בפרק הקודם, שהרמב״ם אמר ששליש הוא סוג הדס. וממילא, כל עוד זה סוג הדס, לא צריכים להישאר כל העלים, יכול להישאר רק אחד שלושה מספיק, צריך להיות שלושה, כי זה הדס שלושה, ערבה היא אחד, אבל זה צריך להיות שלושה.
אבל הרב שמחזיק ששלוש זה איזה דין ביופי ההדס, לא סוג הדס, אז הוא צודק. אני מתכוון, יש לו סברא, הוא טען את זה, אני לא יודע אם זה מוכרח, אבל הוא טען את זה שצריך להיות נשאר בכל אחד שלושה. ומה שכתוב נשרו מתכוון מהשורה נשרו. מהשורה נשרו.
צריך לדעת, כי למשל, במקרה שהשלושה הם למטה מההדס, יהיה שיעור, מה הענף עושה רגע חושבים על… השיעור של שלושה טפחים הוא על ה… הוא על ה… הוא על ה… בוודאי על הענף. טוב, כשזה למעלה, אפשר לומר שהשאר כבר…
דובר 2: כאן כתוב למעלה?
דובר 1: כאן כתוב חילוק שזה למעלה. אצל הערבה כתוב שזה למעלה, אמת?
דובר 2: היא כתובה שזה למעלה. לא כאן.
דובר 1: כן, עלה אחד בגד אחד כתוב שזה על למעלה שלו. אני לא זוכר. איפשהו כתוב, אבל כאן לא כתוב שיש כאן למעלה. אוקיי, נראה הלאה.
מה הבעיה? זה הדס, וזה עם פרח, עם עלה.
הלכה ה (המשך): ענבו מרובה מעליו – פירות על ההדס
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, זה נשרו. מה אם יש בעיה אחרת? כן, על ההדסים גדלים כאלה ענבים קטנים, כאלה פירות של ההדס. זה יותר כמו “ברי׳ס” היינו קוראים לזה.
כן, אז ככה, “היה ענבו מרובה מעליו”, אם יש יותר מהענבים הקטנים יותר מעלים, “אם ירוקות”, אם זה ירוק, זה מתמזג, זה עדיין העיקר ממנו, לא רואים כל כך ברור שזה אחר. אבל “אם אדומות או שחורות, פסול”.
דובר 2: אוי, למה? זה לא יפה?
דובר 1: כן, נראה. אם זה לא יפה, זה משהו לא כל כך “חמוד”. אבל זה לא פסול לתמיד, זה אומר שאפשר להוריד את זה. “ומיעטן”, אם הוא הוריד מהאדומות השחורות וזה לא עכשיו יותר מהעלים, כשר.
“אבל אין ממעטין אותן ביום טוב לפי שהוא מתקן”, כי אסור ביום טוב לתקן, ממילא אסור לו לתקן ביום טוב. למה? כי התיקון הוא רק בכך שהוא עושה את זה להדס כשר.
אם הוא כן עבר והוא שם את זה, או “שליקטן אחר”, אדם אחר לקט את זה באופן שמותר כן, כי לאכילה מותר ביום טוב לקטוף. מותר תמיד לקטוף, כן, לא ממחובר אסור אף פעם, אפילו ביום טוב, אבל זה הוא כבר חתך, הוא יכול לאכול. אז הוא עצמו אסור אפילו לאכילה, כי חוששים לערמה למה? עדיין זה אומר הוא יכול לתקן. אני לא יודע, אולי הוא יכול כן, אולי זה לא עולה לו. “שליקטן אחר לאכילה”, אני מבין, אבל זה לא ברור. אולי הוא יוכל לעשות ערמה, אם הוא אוכל את זה באמת אולי הוא יוכל. לא ברור. “הרי זה כשר”.
יש גרסאות אחרות. כן, אוקיי.
הלכה ו: ערבה שנקטם ראשה
דובר 1: זה הדס. עכשיו הולכים לערבה. אומר הרמב״ם, ערבה. “ערבה שנקטם ראשה” גם כן כשר. וגם על זה חולק הראב״ד, כן? לפי הראב״ד זה אותו דבר. בשניהם יש שלוש שיטות בזה.
יש מי שאומרים שהדס כשר אבל ערבה פסולה, בגלל החילוק שאמרת, שערבה הקצה יפה, זה מוקף בעלים, לא רואים איך נחתך הקצה. אבל העיקר של ההדס לא הקצה, זה לא נראה כל כך. אבל לערבה אין טעם בלי קצה.
יש את הרמב״ם שמחזיק ששניהם כשרים. והרמב״ן אמר ששניהם פסולים.
דובר 2: כן, אבל על זה לא היה לו רוח הקודש בבית המדרש, רק על החידוש הראשון.
דובר 1: דרך אחד מתכוון גם שהיה לו רוח הקודש, או רק להלכה שזה פסול?
דובר 2: כן, כן, יש לזה קשר לאיך הוא לומד את אותה משנה. אני חושב ש…
דובר 1: הוא לומד לעלה, אם נתלשו העלים מהערבה, פסולה. הלאה, לכאורה מתכוון לכל העלים, נכון? הוא לא אומר כמה עלים. הוא גם לא אומר נפרצו, מה הפירוש? כי עדיין לא היה שיעור כמה עלים. לא ברור מה פירוש נפרצו.
הוא אומר שהמגיד מישרים טען שנפרצו מתכוון כמו הלולב שזה נופל. לא, הערבה תמיד תלויה, היא אף פעם לא למעלה כמו לולב. אז זו בעיה. ובאמת, באמת, הוא עושה… אומר החיי אדם, שלפי זה רוב ערבות פסולות. זה לא הגיוני. רוב? חוץ מאילו?
דובר 2: אתה פעם ראית ערבה שגדלה למעלה?
דובר 1: כן, כשזה ממש טרי זה עומד למעלה, ואחר כך כשזה נעשה כמה ימים זה נופל.
דובר 2: כן.
דובר 1: אבל זה קשה, זה לא הגיוני. לכאורה מתכוון נפל. כן, אני הולך עם נפרצו מלשון פרצה, זה נקרע. אבל אצל לולב כתוב נפרצו. אני לא מתכוון, משהו באמת על זה יהיה צריך להיות מפרש, אבל כאן מתכוון כן, כפשוטו. כן, אני לא יודע. זה באמת מאוד מצחיק שזה צריך להיות עומד. זה נכון שזה כמעט לא יותר… טוב.
עד כאן למדו על לולב, הדס, ערבה. עכשיו אפשר ללמוד על אתרוג.
דיני אתרוג — נקב, חסר, ניטל דדו, ניטל עוקץ, חזזית, ונקלף
אתרוג — נקב וחסר (הלכה ז)
דובר 1: אבל זה קשה, זה לא הגיוני. אני הבנתי את זה נפל. כן. בדרך כלל נפרץ הוא מלשון פרצה, זה נקרע. אבל אצל לולב כתוב נפרץ, אני לא מתכוון, משהו באמת על זה יהיה צריך להיות מפרש, אבל כאן מתכוון כן, כפשוטו. כן, אני לא יודע. זה באמת מאוד מצחיק שזה צריך להיות עומד. חשבתי שזה כמעט לא יותר… טוב.
עד כאן למדו על לולב, זה עולה. עכשיו אפשר ללמוד על אתרוג. כן, אומר הרמב״ם, אתרוג הוא ככה: אתרוג שנקב נקב מפולש כל שהוא — יש חור דרך ודרך, אפילו חור קטן פסול. כי… אין טעם, אין ראשי. ונקב שאינו מפולש — אם יש חור אבל זה לא דרך ודרך, אם היה כאיסר או יתר — אם זה גדול כמו מטבע מסוים שנקרא איסר, אז זה חור גדול, אז גם פסול, אפילו אם זה לא דרך ודרך. חסר כל שהוא — אם חסר חתיכה מהאתרוג, פסול אפילו בלי חור, אפילו בלי אתרוג. זו שיטת הרמב״ם.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
דובר 1: הראב״ד חולק על זה גם כן, נכון? הראב״ד אומר שאפילו נקב פסול רק כשיש חסרון. מפולש הוא משהו, לא מפולש הוא כאיסר, אבל אני חושב שהראב״ד מחזיק שאפילו חסר צריך זה סתם חסר בלי נקב. ואני חושב שמאותו מהלך יוצא שגם חסר צריך להיות חסר כאיסר, לא חסר כל שהוא. לא יכול להיות שחסר יהיה יותר חמור מנקב מפולש. שיהיה כל שהוא… נכון. צריך להיות כאיסר חסר. יש מחלוקת רמב״ם וראב״ד.
דובר 2: והרמב״ם לא אומר את זה על איסר קטן.
דובר 1: כן, אבל אני חושב שזה יוצא. כך ראיתי בצד. כן.
אתרוג — ניטל דדו (הלכה ז)
דובר 1: עוד דבר, אומר הרמב״ם, ניטל דדו — שירד הדד מהאתרוג, רק הרמב״ם נעשה. מה זה הדד? והוא הראש הקטן ששושנתו בו. לאתרוג יש קצה כזה, שעליו יש את מה שאנחנו קוראים הפיטום. השושנתו אנחנו קוראים הפיטום.
דובר 2: על זה זה גדל, או על העיקר זה גדל?
דובר 1: לא, לא, זה גדל מהצד השני. למה זה הקצה של האתרוג? אמרנו פעם שצריך להחזיק דרך גידולו. שושנתו הוא החלק החום מלמעלה, נכון? כתר כזה.
דובר 2: החלק החום או החלק שבו זה נעשה מאוד צר?
דובר 1: לא, שושנתו. דדו מתכוון… שושנתו הוא החלק החום, כן, זה הפיטום. הדדו הוא החלק שעליו הוא מונח. שניהם הם הפיטום כולו. דדו הוא ה… כן, אבל הדדו עדיין ירוק או צהוב, זה עדיין חלק מהאתרוג. השושנתו כבר צבע אחר, זה כבר… זה הפיטום. אז פסול גם פסול, כי זה חסר.
דובר 2: אתה לא צריך לומר שרק אצל הרגיל זה נמשך, אלא… זה גם פסול.
דובר 1: מה זה אומר חסר?
דובר 2: לא, זה הורד, זה בוודאי חסר מהפיטום.
תרגום לעברית
דובר 1: אבל יש כאן גם חידוש, כי יכול להיות שם לא כל כך לא יפה, כי לאתרוג עדיין יש צורה יפה, לא רואים שחסר קצת מהאתרוג.
מחלוקת לגבי הגדרת דד
דובר 1: יש מחלוקת על זה. יש מי שאומרים שדד לא מתכוון ל… אומרים שהששנתו כבר מתכוון ל…
דובר 2: כן, בדיוק. פשוט החלק העליון של האתרוג, איך זה… יש לו בליטה כזאת, כן? יש שם שפיץ כזה.
דובר 1: שוב, יש שלושה דברים אחרים שיכולים להיות ניטל דדא. כלומר, לא ניטל דדא. הששנתו מתכוון לחתיכה החומה. הדד יכול להתכוון לחתיכה הקטנה, כמו שזה עדיין ירוק, לפעמים כבר נעשה חום גם כן, שעליו מונח החום כמו חתיכות רפויות. או שזה יכול להתכוון לאתרוג עצמו, כמו השפיץ של האתרוג. ולכאורה, אבל נכון שאם זה שפיץ, זה ממש חסר. יכול להיות שזה יותר נושא של… ממש לא חלק מהאתרוג, זה יותר… אני יכול לשמוע עדיין שזה כן ענין של חסר, אלא שההווה אמינא היתה שזה לא כמו… זה מאוד מאוס, איך מאוס כשנגרס באתרוג. שם לא מאוס, האתרוג נגמר איפשהו. אבל זה עדיין פסול כל עוד אין סיום יפה מלמעלה. אז זה הדבר.
אתרוגים בלי פיטום מעיקרא
דובר 1: והפוסקים אומרים שאם זה נפל, זה חידוש חדש, הרמב״ם לא עומד. אם זה נפל, כל פיטום, הסיום נפל על העץ. אה, הרבה מאוד אתרוגים שאתה קונה באים לכתחילה בלי שום פיטם, כי הם טוענים שזה כבר נפל כשזה גדל, ואז זה נקרא לא… זה דרך גידולו. זה לא פשט שיש תנאי שחייב להיות פיטם. והוא אומר, אם האתרוג שלם עם פיטם וזה חסר… כך טוענים הפוסקים. אני לא יודע. על זה לוקחים את אותם אתרוגים שעל פי רוב אין להם פיטם.
דובר 2: נכון, יש כאלה ויש כאלה.
דובר 1: אני לא יודע, זה כבר נפל בזמן שזה גדל, אני לא יודע. אוקיי. אני חושב שפשוט כל אחד יעשה מה שמתאים לו. אז.
אתרוג — ניטל עוקץ (הלכה ז)
דובר 1: ניטל, עוד… כן? ניטל. ניטל העוקץ התלוי בו באילן מעיקר האתרוג — מה שקורים העוקץ, נכון? כן, חתיכת העץ שעדיין מחוברת לאתרוג, מלמטה של האתרוג, שעליו תלוי האתרוג באילן מעיקר האתרוג, ונעשה מקומו גומא — נשאר במקום נשאר חור פנימה, גומא, פסול. מתכוון לכאורה גם שהעוקץ חסר, פסול.
דובר 2: כן, אבל זה מעניין מהרמ״א, אם נשאר גומא, לא רק… כי זה לוקח משהו מהאתרוג.
דובר 1: לא, הוא רואה שרק העוקץ עצמו יצא. לא כתוב שזה יצא עם חתיכה, אלא כי העוקץ תמיד נכנס עמוק.
דובר 2: כי העוקץ נכנס עמוק. אולי בגלל זה זה לא יפה.
דובר 1: אני לא יודע. אני לא רואה שזה לא יפה, אני מתכוון שזה חייב להיות נושא. אני לא יודע. בטוח שאם רק נחתך חתיכה מהעוקץ, זה בגלל איך לוקחים את האתרוג מהעץ. אבל הוא אומר, אם זה הוסר לגמרי ולמטה יש חור עמוק כזה, זה כמו חסר. אולי זה חשש חסר. אבל הוא אומר פסול שהוא לא.
דובר 2: אה, הוא אומר פסול.
דובר 1: נראה מתי מותר להשתמש באתרוג, אבל עכשיו מדברים על מה שכתוב.
אתרוג — חזזית (הלכה ז)
דובר 1: עלתה חזזית. עלתה חזזית, עלה… קיבל כזה… צרעת כזה… הוא אומר שחזזית זה התרגום של… גרב? מה זה אחד מהדברים? צרעת.
דובר 2: אה, אוקיי.
דובר 1: לא, אבל כתוב ב… ראיתי אחד מביא שכתוב בעבירה גרב, או משהו כזה, אחד מלשונות הצרעת שכתוב בתורה כתוב בחז״ל. צרעת נעשה פריחה על האתרוג. אז, אם בשנים ושלושה מקומות — בכמה מקומות, זה פסול, למה זה לא יפה? אבל אם במקום אחד — אם זה במקום אחד, אז, אם עלתה רובו — אם המקום גדול מאוד ותופס את רוב האתרוג, גם כן פסול. אותו דבר כשאם עלתה על דדו — אם החזזית על השפיץ. אפילו כל שהוא פסול — כי שם אפילו כל שהוא, כי שם רואים ברור.
דד לא מתכוון לצבע החום
דובר 1: כאן מתחילה שאלה, האם הדד מתכוון לשפיץ? אבל כי לכל שפיץ יש חזזית כזאת, יש צבע חום כזה, זה לא ירוק למעלה. זה לא חזזית. חזזית לא מתכוון לצבע חום. חזזית זה צרעת. צבע חום זה לא בעיה. חזזית מתכוון שיש צרעת, משהו מגעיל, משהו כזה… משהו כזה… מחלה כזאת כמו קליפה של האתרוג, נאמר. אבל… הרבי לא מביא, אבל אם לא זה כשר. זה אומר גם שזה לא על רובו, או שזה לא על רובו, או שזה לא… זה רק אחד, וזה לא על הדד, זה לא בעיה.
מנומר — צבעים שונים
דובר 2: שניים. הוא אומר שנים ושלושה, זה מעניין. שנים או שנים ושלושה, שניים כבר נפסל?
דובר 1: לא, זה תלוי איך זה נראה. הגמרא קוראת לזה מנומר. אם אתה מסתכל על האתרוג ואתה רואה שיש צבעים שונים, זה פסול. בקיצור, מה שמסתכלים על כל החומרות של קטנטן… זה הכל המיאורים. מה שמסתכלים על איזו נקודה על האתרוג, אני אומר שזה לא מנומר. אני לא מדבר, אני מתכוון שיש אולי אתרוג שיכול להיות לו פריחות כאלה אבל מה שהעולם מסתכל זה סתם דמיונות שווא.
דובר 2: חס ושלום דמיונות שווא. אולי יש להם אליהו הנביא?
דובר 1: אתה אומר שלעולם יש אליהו הנביא, אבל אני עדיין לא הייתי בר מזל.
דובר 2: אז אולי אליהו הנביא אמר.
דובר 1: אני אגיד עוד הלאה.
אתרוג — נקלף (הלכה ז)
דובר 1: נקלף בחוצין שלו — אם השכבה החיצונית של האתרוג התקלפה, יש לו כזה… השכבה החיצונית, הברק. אבל שאינו מחסרו — לא חסר כלום. אלא נשאר ירוק כמו שבריאתו — מעניין, אני לא יודע מאיזו מציאות, של קילוף שעדיין ישאר ירוק? או צהוב? אלא כמו שהשכבה החיצונית ביותר… אם יש מציאות כזאת, אני לא יודע על זה. יכול להיות שאפשר להשאיר שכבה דקה מאוד מהקליפה. אני מניח, אם הקליפה עבה, יכול להיות למשל קליפה תימנית. יש כאלה שיש להם קליפה עבה מאוד. אני מתכוון ש… אתה יכול לקלף, שעדיין ישאר ירוק.
דובר 2: העובי של התימני הוא הלבן, בעיקר.
דובר 1: העובי של התימני הוא הלבן, בעיקר. יש כאלה שהם עדינים. היאנובר הם כאלה שהם עדינים, ואם אתה מגרד קצת אתה כבר בלבן. ירוק כמו שבראו, כמו שהוא נברא. וזה לא אומר חסר, כי החסר הוא מבחוץ, הוא מהקליפה. אבל אם נקלף כולו — אם זה התקלף לגמרי, זה אחד, חתיכה אחת מהחלק החיצוני. אבל אם נשאר ממנו כל שהוא — כשר. מעניין.
העלאת הניצוצות
דובר 1: נראה שצריך, קצת קליפות צריך להיות. זה ענין של העלאת הניצוצות וכדאי. אוקיי.
דיון: חסר כל שהוא בנקלף
דובר 1: אוקיי. עוד כמה דברים שפסול. לאתרוג יש הרבה פסולים.
דובר 2: למה אם כמעט הכל התקלף, הרי זה כל שהוא שחסר?
דובר 1: אומרים שזה לא נקרא חלק מהאתרוג.
דובר 2: איך באה ההלכה שיש קליפה? יש אתרוג? יש אתרוג.
דובר 1: לא, לא, לא, יש אתרוג. יש כמו אתרוג. חסר מתכוון שנראה חור, לא שמסתכלים במיקרוסקופ רואים… אני לא יודע מה. אוקיי, צריך לדעת. יש דבר מציאותי, שהאתרוגים שלנו יותר… אני מתכוון שאפשר עכשיו, אף פעם לא ניסית לקלף. צריך לשאול.
נפקא מינה מעשית — הסרת כתם
דובר 1: הוא אומר שאם כך אפשר כן, אנשים תמיד פוחדים להסיר כתם, כי זה גם לא נקרא קילוף. אם מגרדים קצת עם מחט קטנה להסיר כתם, זה רק יקרא… זה לא יקרא חסר, זה יקרא נקלף.
דובר 2: אני מסכים איתך. אלא אם זה יהפך לחום באותו מקום, אז כן פשט שזה גם רק אם זה נעשה מנומר.
דובר 1: אני מסכים. מה שאנשים מחפשים, יש להם בעיות עם האתרוגים שלהם.
פסולי אתרוג מחמת מראה ומומים, וחילוק בין יום טוב ראשון לשאר ימים
הלכה ח (המשך) — פסולי אתרוג: נתפח, סרח, כבוש, שלוק, ושינויי מראה
דובר 1: הוא אומר שיש שלוש רמות, ויש איזו רמה. אני מתכוון ש… אם כך אפשר כן, אדם תמיד יפחד להסיר כתם, כי זה יקרא… זה יקרא לא קילוף. זה יקרא לא קילוף. אם מגרדים קצת עם מחט קטנה להסיר כתם, זה רק יקרא… זה לא יקרא חסר, זה יקרא ניקלף.
דובר 2: אני מסכים איתך. גם רק אם זה נעשה יותר ניכר. אני מסכים. מה שאנשים מחפשים, יש להם בעיות עם האתרוגים שלהם, זה לפעמים היה כי יש משהו ענין. כן, יש ענין של הידור מצוה. הלאה, אומר הרמב״ם, הלאה, הוא צריך להיות שמח. הרבה עם זה להקפיד לפגום את הכובע של השני, לא על האתרוג. כן, או על הכבוד של עצמו לא.
אומר הרמב״ם, אתרוג שנתפח, אתרוג שמנופח, נעשה נפוח, או כל כך רטוב ונפוח, כן? או שסרח, מריח לא טוב. זה אומר, אחד המפרשים אומר שפשט שבפנים יש תולעים או מה? זה אומר, מבחוץ לא רואים, אבל מריח ורואים שבפנים מעופש. או כבוש, שהכניסו אותו. הניחו אותו משנה, עשו ממנו כבושים, או שלוק, או מבושל. או שחור, אתרוג שהוא שחור, או אתרוג שהוא לבן, או מנומר, אתרוג ש… יש לו נמשים, מה שלא יהיה, כן, הוא צבעוני. או ירוק ככרתי. כרתי הוא הלשון שלנו. זה ירוק מאוד, כמו עלים. לא ירוק כמו אתרוג ירוק, אלא ירוק חזק כזה. כרתי זה כמו… זה ירוק כמו… זה כרישה איזה מין דבר. כן, אני יודע. זה דבר ירוק מאוד, כן. כן, פסול. זה לא דבר יפה. זה לא ממש צורה, זה צריך להיות צהוב.
הלכה ח (המשך) — גדלו בדפוס
דובר 2: גדלו בדפוס, אם אדם עשה שיגדל בתבנית, הוא שם על האתרוג כשהיה קטן, שם סביבו תבנית, ושיגדל לתוך התבנית. אז, אם עשוי כמין בריה אחרת, נראה עכשיו לגמרי אחרת. הוא עשה אתרוג שייראה כמו מלפפון אולי, פסול כי זה לא נראה כמו אתרוג. אבל עשאו כמין בריה, אם הוא כן עשה את הפרי בערך כמו אתרוג, אולי עשאו דופן דופן, שהוא עשה למשל שזה לא יהיה עגול, אלא שזה יהיה יותר מרובע, שזה לא יהיה כבריאתו.
דובר 1: אני מתכוון דופן דופן דופן, כמו הבליטות.
דובר 2: לא, דופן דופן דופן, כך כתוב במפרשים מתרגמים, כמו דף שהוא קופסה, דף מתכוון לעמוד.
דובר 1: לא, לא, לא, אני לא מסכים. זה מתכוון כמו שהוא מתרגם, הוא עשה שקיעות ובליטות גדולות כאלה, משהו יותר, קצת יותר ממה שבא, או משהו מצחיק, כך אני מתכוון.
דובר 2: אני מתכוון רבי אברהם בן הרמב״ם ועוד כולם אומרים מין דופן, שהוא עשה שהפרי יגדל מרובע. זה בריאה אחרת, זה לא יכול להיות מרובע. אתרוג עדיין יש לו, נאמר, העגלגלות, עדיין יש לו את ה… זה הגון.
דובר 1: אוקיי, צריך לדעת.
דובר 2: בקיצור, הוא עשה חילוק קטן, לא צחוק גדול כזה. אז.
אף על פי, אף על פי מתכוון שזה לא ממש מין בריה שזה צחוק, קצת אחרת, אבל לא רחוק מדי.
דובר 1: לא, זה איזה חילוק.
דובר 2: אוקיי. אני רוצה לומר, כי ה… סוחר אתרוגים חכם מוצא דרך איך לעשות שזה יגדל יפה ובדיוק בצורה ובגידול יפה.
דובר 1: אני לא מאמין. זה צריך להיות כשר.
הלכה ח (המשך) — התאום ובוסר
דובר 2: הלאה, התאום, אתרוג שגדל כמו… זה אומר שהתאומים שזה אחד…
דובר 1: לא, אבל באנשים יש גם… סיאמיים, דבר כזה, אתרוג… באים שניים על אחד, כמו?
דובר 2: או בוסר, אתרוג שנחתך מהעץ מוקדם מאוד, הוא קטן מאוד, כשר. תמוה בבוסר, אומרים שיש לו שיעור, הרי למדנו שצריך להיות שיעור.
דובר 1: לא, אבל זה עדיין לא בשל, עדיין לא גמור.
דובר 2: לא ירוק ככרתי, אבל זה עדיין לא גמור. זה לא ירוק, אולי זה משהו אחר, זה עדיין לא מפותח. מה שלא יהיה, אי אפשר משהו. כשר.
הלכה ט — אתרוג הכושי, מקום שגדלו שחורים
דובר 2: אז, אומר הרמב״ם, המקום שהאתרוג שלהם כעין שחרות מעוטה, אם יש מקום שם גדלים האתרוגים שהם יותר לצד השחור. שחרחר. זה רק כשזה קצת שחור, כעין שחרות. אבל ומה שחורים ביותר כאדם כושי, אם זה לגמרי שחור, כמו אדם מאתיופיה, אני לא יודע מה. הרי זה פסול בכל מקום זה לגמרי אדם שחור. זה אומר שכתוב אתרוג הכושי פסול, ועל זה כתוב בגמרא משהו שזה משתנה. בבבל כתוב שהגמרא גדל גם קצת שחרחר, אבל זה לא מתאים.
דובר 1: כן, אני לא זוכר שהגמרא עושה את החילוק שזה לא כל כך שחרחר.
דובר 2: אומר את זה, הרמב״ם הבין כך, שאפילו כתוב אתרוג הכושי במקום שגדלו למכח, לא מתכוון שזה ממש שחרחר ככושי, זה יותר חומחם אולי. מעניין.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: אז זה למדנו כל מיני פסולים.
הלכה ט (המשך) — כל הפסולים הם ביום טוב ראשון בלבד
דובר 2: וכל ההלכות האלה שלמדנו עכשיו כל כך הרבה על איך זה יהיה פסול, אומר הרמב״ם, זה לא כל כך פשוט. כל הדברים האלה בעצם לא פסולים תמיד. כל אלו שמנינו שהם פסולים מפני מומין שביארנו, או בגלל המומים, כי זה לא כל הדברים שזה לא כל כך יפה, אני יודע, יש לו כתם, או שחסר, או מה שלא יהיה.
דובר 1: חסר, אני לא יודע. כן כן, חסר גם. חסר זה גם מום?
דובר 2: בוודאי. חסר זה מום.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: או מפני גזל וגניבה, או הדבר שהוא אמר שזה פסול בגלל גזל וגניבה, כל ההלכות האלה ביום טוב ראשון בלבד, כי רק היום הראשון של יום טוב, או שני הימים הראשונים של יום טוב.
דובר 1: לא, לא, זה ספק דיומא. אחר כך הוא אומר ביום טוב שני.
דובר 2: יום טוב שני מתכוון ליום השני.
דובר 1: אה, ביום טוב שני. אה, טוב מאוד.
דובר 2: ביום טוב ראשון בלבד, היום הראשון של יום טוב. למה בדיוק? מבין למה?
דובר 1: כי יש מנהג.
דובר 2: כן, אבל הדיבור הוא על “ולקחתם לכם ביום הראשון”.
דובר 1: אוקיי, הרמב״ם לא אומר מה הדיבור אצלו.
דובר 2: ביום טוב ראשון בלבד, שעל אותו יום כתוב “ולקחתם לכם ביום הראשון”, פרי עץ הדר. כן, פרי עץ הדר. אבל ביום טוב שני ושאר הימים, שזה לומדים מהפסוק “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם”, לא מאותו פסוק. הפסוק יוצא על פרי עץ הדר.
דובר 1: כן, אוקיי.
דובר 2: הכל כשר. אבל יום טוב שני ושאר הימים הכל כשר. זה מאוד מעניין, כי למשל בחמץ ומצה הוא אמר ששני הימים הראשונים יש להם אותה הלכה לגבי כל ההלכות.
דיון: למה יום טוב שני שונה באתרוג?
תרגום לעברית
דובר 1: יכול להיות באמת כמו שאתה אומר, כיון שיום טוב שני הוא רק ספק יומא, לא החמירו בכל ההלכות. זו באמת חקירה. כלומר, מה שאתה אומר שיום טוב שני, כשהרמב״ם, כלומר, לכאורה הרמב״ם, יום טוב שני הוא ברור פשוטו ספק יומא. אבל היו באמת פוסקים אחרים שאמרו לא, שהגמרא מתכוונת ליום הראשון, אבל כשעושים שני ימים, צריך שני הימים להיות ספק יום הראשון. ונראה שהרמב״ם, אני חושב שבאתרוג בכלל לא עושה ספק יומא, כי ביום השמיני לא לוקחים אתרוג. יוצא, לגבי אתרוג יודעים היטב. לגבי סוכה לא אוכלים בשמיני עצרת, לפי הרמב״ם גם כן, בסוכה. אבל לא יודעים. אבל יכול להיות סתם כך, שלא כל חומרה, יום טוב שני באופן כללי מחמירים כמו יום טוב ראשון, אבל לא כל דבר בודד. יש חילוקים. זה אחד הדברים שיש בו כן חילוק. הרמב״ם גם לא עושה חילוק בין בזמן הזה לבזמן המקדש. בזמן המקדש הרי כל הימים היו דאורייתא.
דובר 2: בכל זאת, אני מתכוון שבכל זאת, בבית המקדש אתה מתכוון.
דובר 1: אני יודע שזה קשור, אבל בכל זאת, ולומד אני שיש חילוק. כמו שלומדים חילוק, רואים שזה חילוק.
דובר 2: מעניין. ביום הראשון יש ענין שיהיה יפה, ושיהיה שלך, והכל. עוד חושב איזה דבר לא מימין? כי נושרי א׳ הוא מימין, או שזה לא פשוט? הכל רק מימין, חוץ ממה שהוא הולך לומר.
דובר 1: מי? כפי רות.
דובר 2: מי? יש רק דבר אחד שהוא מתכוון שלא.
דובר 1: מי? אם עושה אתרוג עשה באכילה, כי זה למשל עיר הנדחת, זה אצלי ביום הראשון.
דובר 2: לא, עבודה זרה הוא מתכוון, הוא עיר נדחת. עשה עם תרומה וכדומה.
דובר 1: אה.
דובר 2: זה, אצלו ביום הראשון, אצלו שריפה פסול. או עבודה זרה שחסר שיעור, שאין לו שיעור, שיעור צריך להיות גם שני הימים. או שאסור באכילה. הדברים האלה הרמב״ם סבר שזה בכל זאת בסדר. זה לא הדבר על לכם, כי לכם מתכוון שהוא ראוי לאכילה. כך כבר דיברנו על זה לפני רגע, שזה לא הרמב״ם. הרמב״ם בפירושו אומר תורה אחרת, שצריך להיות פרי. זה ענק.
דובר 1: מעניין, למה? השכל של זה אני לא מבין כל כך טוב, לא הפסוק ולא השכל.
השגת הראב״ד — גזול ויבש פסולים גם שאר ימים
דובר 2: וכאן הראב״ד אומר שזה לא מסתבר.
דובר 1: אתה רוצה לומר מה? הרמב״ם לא אמר את הדבר מצוה, הרמב״ם לא אמר כלום, אבל הרמב״ם לא אמר כלום שכאשר הפסול הוא מצוה בעבירה, הרי זה תמיד נוגע, בין אם זה מצוה בעבירה גם. ממילא, במילים אחרות. מה שהרמב״ם אומר שגזול פסול רק ביום הראשון, ביום השני מותר להשתמש. אומר הרב, לא, גזול אסור לעולם. למה זו עבירה? מה שכתוב לכם הוא רק ביום הראשון מתכוון לשאול, שאנחנו הולכים לראות בהלכה הבאה, אבל שאול גם לא טוב ביום הראשון. זה כשר ביום השני, אבל גזול לא פסול גם ביום השני. זה דבר אחד שהרב חולק. דבר שני שהרב חולק הוא על יבש. כן? הרמב״ם אומר שאפילו כל הפסולים, כלומר הוא ברור ביבש, כשר ביום השני, הרב אומר לא.
דובר 2: אה, לא הדר, כי זה משהו אני יודע מה. מה שזה חסר, זה הוא מבין. אבל יבוש הוא דבר חדש. הוא מביא ירושלמי שזה לא מת, ומסתמא הרב החליט שזה כן גם ביום השני.
דובר 1: אה, כי זה עושה אותו, זה עדיין חלק מהשמחה וההלל.
דובר 2: יכול להיות שזה גם ביום השני לפי הרב, היבוש. חידוש מעניין. לכאורה גם במקדש היתה כך ההלכה, כי אם לא אפשר לא היו… אם הרי כל העניין זכר למקדש, לא היו צריכים לעשות כמו במקדש.
דובר 1: אני מתכוון שאתה רואה מישהו מדבר על זה?
דובר 2: אני מתכוון שזה לא דבר של… בזמן הזה. זה אני מתכוון… אה, יש עוד דבר אחד שלכאורה, אני רואה שהמאור עיניים אומר שזה גם פסול ביום השני, על הדברים שאינם מהסוג. שאנחנו לומדים בפרק הראשון?
דובר 1: אה, אבל החידוש שהרמב״ם הכניס שם משולש, הדס שוטה, אצל הרמב״ם פסול גם ביום השני. אם מישהו אומר שהדס שוטה הוא עניין של הידור, אז צריך להיות הדס שוטה גם פסול ביום השני. זה חילוק לכאורה.
דובר 2: עד עכשיו למדנו שכל הפסולים מימין או גזילה הם רק ביום טוב ראשון, אבל הפסולים האחרים מימין, כמו שראינו באמת שלא מימין, אלא מאיסורי אכילה, הם כל יום טוב.
הלכה י — שאול פסול ביום ראשון
דובר 2: עכשיו הולכים ללמוד באמת פרטים של הנושא של, לא גזילה, אלא המצוה החיובית שצריך להיות שלך ביום הראשון. אומר הרמב״ם, הלכה י׳, כן? שם הרמב״ם, אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו ששאלו ממנו. אם הוא שואל את לולבו, או מסתמא מתכוון לארבעת המינים ששואל מחברו, הוא לא יוצא בזה, זה לא נקרא לו מטרה, הוא צריך לתת לו.
פרק ח: דיני ד׳ מינים – לכם, שותפות, ותפיסת הבית
הלכה י: אין אדם יוצא ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו
עכשיו הולכים ללמוד באמת פרטים של הנושא של, לא גזילה, אלא המצוה החיובית שצריך להיות שלך ביום הראשון.
אומר הרמב״ם: אין אדם יוצא ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו ששאלו ממנו. אם הוא שואל את לולבו, או מסתמא מתכוון לארבעת המינים, ששואל מחברו, הוא לא יוצא בזה. עד שיתננו לו במתנה – הוא צריך לתת לו. מביא הוא שכתוב “לכם”. מאותה סיבה שגזל הוא… כן. אגב, לא כתוב למה. הרמב״ם אומר כך את ההלכה. בסדר.
מתנה על מנת להחזיר
אומר הרמב״ם דבר כזה, מה קורה? נתנו לו על מנת להחזירו – אבל מתנה, זה שלך אם תחזיר לי אותו מאוחר יותר, הרי זה יוצא בו ידי חובתו, והוא צריך להחזיר לו אחר כך. יש בזה סוגיה של מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. הרמב״ם פוסק שזה נקרא מתנה, זה תנאי במתנה, וממילא הוא יצא, אבל כשהוא החזיק זה היה שלו. זה לא נקרא שאלה, זה נקרא מתנה.
אבל אם הוא לא נותן, אחר כך לא מחזיר לו, לא יצא, שנתברר למפרע שנמצא כגזול. כי כגזול מתכוון שיש תנאי במתנה, כי הוא עובר על התנאי והוא החזיק בגזל. כגזול, אולי ממש גזול? אני לא יודע. זה לא ממש, כי זה למפרע גזול. על כל פנים, כן.
אין נותנין אותו לקטן
אומר הרמב״ם, מאותה סיבה, ואין נותנין אותו לקטן – מאותה סיבה לא יתנו ארבעת המינים לקטן. למה? הרי למדנו אתמול שקטן היודע לנענע צריך כבר לנענע. אבל יש בעיה שלא יתנו לקטן. למה? שהקטן קונה, קטן יכול לקנות, ואינו מקנה לאחרים מן התורה. מן התורה הוא לא יכול להקנות. לקנות הוא יכול כן מן התורה? כן. לא כתוב כאן הבדל מן התורה מדרבנן, אגב. כתוב שהוא יכול, ולמה מכניס עוד דברים? כתוב ואינו מקנה לאחרים מן התורה. שניהם לא מן התורה. הוא יכול לקנות, אבל מן התורה הוא לא יכול להקנות.
יכול להיות שמדרבנן הוא כן יכול להקנות. אני מתכוון ששניהם הוא תיקון עולם שקטן יוכל, כך אני זוכר ממשנה בגיטין. אז שניהם רק מדרבנן. רק מדרבנן הוא… הוא מקנה. לקנות הוא יכול כן. אפשר להקנות, כי הדעת של הגדול מקנה לו, לא צריך דעת לקנות. קטן יכול לקנות דברים, לא צריך שום בעיה. אפשר להיות אפילו תינוק יכול לקנות דברים, אפילו תינוק בן יומו יכול לקנות דברים. אבל הוא לא יכול להקנות. ממילא יוצא שכשאתה נותן לקטן ואתה מקנה לו, הוא קונה בזה שאתה מקנה לו. אבל חזרה, מה שהוא לא קונה, נשאר שלך. נמצא שאם מחזירו לו אינו חוזר, יוצא חזרה. ממילא לקטן תשאיל רק, הרי זו רק מצות חינוך, לא צריך להיות לכם.
דיון: קטן היודע לנענע חייב בלולב – מה זה אומר?
דובר 1: הרמב״ם לא אומר כראוי על חינוך, אני רוצה לומר. פשוט פשט, מה היה כתוב קודם? קודם היה כתוב בקטן היודע לנענע, מה היה כתוב בקטן היודע לנענע? מה היה כתוב?
דובר 2: בסדר. אני אגיד מה הרמב״ם אומר ומה הגמרא אומרת. איפה כתוב על קטן?
דובר 1: מי חייב?
דובר 2: יפה מאוד. וזו לשון הרמב״ם. אבל מה לשון הגמרא?
דובר 1: אביו מלמדו? אני לא זוכר את הלשון.
דובר 2: בסדר, אני כבר אגיד. בפרק ז׳ הלכה י״ט, כך כתוב בצד, קטן, היודע לנענע חייב בלולב. מה כתוב? בואו נראה, יש לשון כאן. אני לא מצאתי משנה. לא. אה, המשנה. אבל יש גם ברייתא שכתובה כאן, לא? אה, כן. קטן היודע לנענע, תנא רבנן. קטן היודע לנענע, חייב לולב. אה, לא, צודקים. כתוב חייב לולב. לא כתוב… אבל רבנן, נראה שחייב לולב לא מתכוון שיהיה שלו.
דובר 1: לא, פשוט פשט, בואו נבין, פשוט פשט יכול להתכוון שהאבא קונה לו לולב, זה שלו, הוא עושה לו מתנה. מה שכתוב כאן הוא שנותנים לו, החיים לא מקנים ביום הראשון, אבל אפשר לקנות לו משלו. פשוט קטן אינו דעלין, מתכוון שהוא קונה לו משלו, אז אין בעיה. ואם לא קנה לו משלו, הוא צריך לעשות רק בעיקר כחינוך, ללמוד איך לעשות, לא צריך להיות שלו. השאלה היא האם כשעושים בחינוך צריך להיות באופן שהחכמים תיקנו, צריך להיות באופן שזה כשר. אבל כאן נראה, לכאורה, הפוסקים אומרים שאחרים אומרים שזה מתכוון שזה סובסידיארי, שלא יחנכו עם החידוש של לכם, אבל לא כתוב ברור בהלכה. מבין כך?
דובר 2: כן. על אין נותן. כתוב אין נותן.
דובר 1: אני שומע. אבל אי אפשר לתת לקטן במתנה על מנת להחזיר?
דובר 2: לכאורה, על זה דיברנו. לא, אי אפשר, כי הוא לא יכול להחזיר.
דובר 1: אבל מתכוון שהוא צריך להקנות לי בחזרה, או…
דובר 2: כן, בוודאי.
דובר 1: או שזה תנאי.
דובר 2: אם הוא לא מחזיר, זה היה למפרע כמו ליב מיין. זה היה למפרע גזול. אבל זה הרי התנאי. תנאי מתכוון, אם לא קורה התנאי, מעולם לא קרה שום קנין, נשאר שלי.
דובר 1: כן, אבל הוא צריך להחזיר. להחזיר מתכוון שהוא צריך להחזיר. ואם הוא לא מחזיר, זה למפרע שלי. אתה נשארת שלי.
דובר 2: כן, עד מתי? על זה הוא אומר, זה מעולם לא היה שלך. זה מתכוון תנאי. אם מתברר שאתה לא מחזיר. אני אומר לו, בתנאי שאתה מחזיר עד שעה. אם אתה לא מחזיר עד שעה, זה מעולם לא היה שלך. סתם שעה הזמן, למה אתה עושה כאן?
דובר 1: אתה לא עושה כלום. מה זה אומר? אם הוא נותן לילד באמת… לא עושה כי הילד לא יהיה לכם, כי האדם הרגיל יעבוד כן.
דובר 2: שנמצא כגזול מתכוון, כי כשהחזקת זה היה כגזול, כי זה מעולם לא היה באמת שלך.
דובר 1: יפה מאוד, אבל זה מעולם לא היה אוטומטי, זה לא חוזר אליך. אי אפשר לעשות… לא כתוב… אני לא יודע אם אי אפשר. זה לא קנין לשעה, אני רק מקנה לשעה. זה לא קנין לשעה, אבל זה עם תנאי. אם אתה לא עושה את התנאי, זה מעולם לא היה שלך, זה היה שלך. מסכים, אבל אתה רוצה לתת לו. מה יש לי שזה יהיה גזול?
דובר 2: לא, לא, לא, אני רק אומר קודם. על זה, עכשיו אני מבין יותר טוב את שנמצא כגזול. בוודאי. זה אותו דבר כמו גזול, אבל כשהחזקת זה לא היה במתנה, השתמשת בלולב של אחר.
דובר 1: לא יהיה בעיה לאדם למחר, שהוא לא יוכל מחר לנענע שזה לא לכם.
דובר 2: מחר אין בעיה, בכל מקרה.
דובר 1: בסדר, האדם יאמר אחר כך, לעצמו, אחר כך ביום, ביום הראשון, כן?
דובר 2: שוב, אין נותן לקטן חייב להיות אם הוא צריך עוד לצאת. אם הוא כבר יצא, לא מפריע, כי מחר אין בעיה. כן? וזה לא רק הלולב, אלא… כתוב קודם במחזירו, כדאי שהשני, זה שהקנה לו יוכל לצאת.
דובר 1: לא, במחזירו זה כי הוא רוצה. הסיבה שעושים מתנה על מנת להחזיר, שיוכל לצאת. כי אם לא התנאי בטל, והאדם סתם החזיק את החפץ.
דובר 2: כן, כן, אתה אומר שוב מה שהרמב״ם אמר בפירוש. אבל לא הבנת עד לפני חצי רגע.
דובר 1: הבנתי מאוד טוב, אתה לא הבנת, אני לא יודע בדיוק הבנת. והרמב״ם אמר בפירוש את זה, אני לא מבין אתה לא אומר שום חידושים, אתה אומר פשוט פשט.
דובר 2: ה… אני אומר שהסיבה למה אנחנו עושים על מנת להחזיר היא פשוט כי אנשים רוצים בחזרה את הלולבים שלהם. אין שום סיבה אחרת, אחרת אתה יכול לתת מתנה והוא יחזיר. על מנת זה רק דרך… אני רוצה לומר, אנשים אומרים מתנה גמורה על מנת להחזיר. לא יוצא, אם אתה סומך על מישהו שהוא יחזיר לך במתנה, לא יוצא על מנת להחזיר. על מנת להחזיר זה רק עניין ממוני, שאם מישהו יוצא נפסד זה יהיה אתה, לא אני.
דובר 1: כן, ההלכה היא לא דווקא לולב, אלא אחד הלולב, ואחד כל שאר מיני ארבעת המינים שאול אינו יוצא ביום ראשון, כלומר אתרוג וכדומה. כשאומרים לולב מתכוונים לארבעת המינים.
הלכה יא: שותפין שקנו אתרוג בשותפות
יוצא עכשיו הלכה חדשה. אומר הרמב״ם הלאה, עוד תנאים בעניין שיהיה בעלות. אומר הרמב״ם כך: שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות זה לא נקרא לכם, כי יש בזה גם חמישים אחוז של אדם שני שותפים. אז אין אחד מהם יוצא בו אני יודע מה לברר, עד שיתן לו חלקו במתנה – הוא יתן לו במתנה את חמישים האחוזים שלך.
עכשיו יש עוד סוג… סתם, הרמב״ם היה אפשר כאן לעשות את אותה תורה גם על חצי עבד וחצי בן חורין, כי העבד אין לו בעלות בדברים. בסדר, אני לא יודע למה זה שווה לי. עבד… אה, בסדר. החלק שהוא עבד פטור. בסדר.
מנהג הקהל – אתרוג בשותפות
היה פעם מנהג שהקהל היה קונה אתרוג לכל העולם בשותפות, כביכול. יש שאלה, המגיד משנה אומר שאז כן יוצאים, למרות שזה לא שותפים, כי מתכוונים לומר שכל אחד הוא בעלים מלא… הוא קורא לזה “יש ברירה”. זו ברירה מעניינת שהוא קורא לה. כלומר, כביכול כל אחד הוא בשלמות, בשעה שהוא מנענע זה נקרא בשלמות שלו.
אחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית
אחר כך יש עוד סוג שותפות, כן. ואחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית – אחים שאביהם נפטר, ועדיין לא חילקו את הירושה. התקופה בינתיים נקראת “תפיסת הבית”, שהירושה שייכת לכל בני הבית. זה שייך לאבא, ואולי לאמא שעדיין גרה שם, או מה שזה לא יהיה. לעיזבון, כן. אז כך, ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו – אחד לקח אתרוג מהבית, מהדבר ששייך לבית האבא, ויצא בו, והוא יצא. הוא מתכוון שהוא יצא, כן? כן, כן, כן, זה כך.
הלכות לולב ואתרוג – דין תפיסת הבית ושמחת בית השואבה
המשך דין תפיסת הבית – אחים שאינם מקפידים
זה כך, אם יכול לאכלו ואינו אוכלו – אם יש מצב שכבר יש הבנה בין האחים שכל אחד יכול לאכול מתפיסת הבית, יצא, כי אנו רואים זאת כבעלות מספקת. זה נעשה שלו. כלומר, הוא לקח זאת כדי לצאת, האחים מחלו לו, הקנו לו. אבל ואם היו מקפידין – אם עדיין יש מצב שהאחים מקפידים שעד שמחלקים את הירושה זה עדיין לא של אף אחד, לא יצא, הוא צריך לשלם עבור זה וכדומה.
אם הם בעלי בתים, אפשר לומר כך, הם יוצאים. אם הם ערבים, ויש כאן כל מערכה על הירושה… “מקפידים” פירושו שהכל כמו שותפים. הרי הם שותפים רבים. יש שותפים, אין אחד מקפיד, אחד יכול לקחת לעצמו אתרוג אחד.
הוא לקח זאת כדי לצאת, האחים מחלו לו, והוא הקנה. אם הם מקפידים, אם עדיין יש מציאות שהאחים מקפידים שעד שמחלקים את הירושה זה עדיין לא של אף אחד, לא יצא, והם צריכים לשלם לו עבור זה וכדומה. אם הם בעלי בתים, אפשר לומר כך, הם יוצאים. אם הם ערביים, ויש כאן כל מריבה על הירושה…
מקפידים פירושו בסך הכל כמו שותפים. הרי הם שותפים רבים. יש שותפים שאינם מקפידים, שאחד יכול לקחת לעצמו אתרוג אחד, אני לא הולך לשאול אותו על האתרוג הזה. זה פירושו, הם סוג של שותפים. לא, בשותפים זה לא עוזר. בשותפים אומרים תמיד צריך… בשותפים לכל אחד יש חמישים אחוז. אבל באחים יש שותפות. לכל אחד יש אחוז, זה בשותפות שלהם. אם הם אינם מקפידים הם יכולים לצאת.
חידושו של ערוך השולחן – שותפים שאינם מקפידים
האמת היא, הוא מביא כאן, הערוך השולחן אומר שבאמת בשותפים שאינם מקפידים צריך להיות אותו דין, אלא שאחים נעשה כך שהוא אומר. אח רגיל מניח, אבל שותף גם יכול להניח, יש הרבה שותפים שאינם מקפידים, ואז גם יהיו יוצאים.
דיון: מדוע שימוש של בן באתרוג של אביו אינו מספיק?
דובר 1:
זה מעניין, למה לא נאמר למשל שאם זה המצב של משפחה שהאב יכול לתת לבנו, וזה לא “לכם”. כמו שהבן יכול לאכול, הילד שלי לא צריך לשאול רשות לפני שהוא אוכל משהו מהארון. הוא לא צריך להיות קונה זאת.
דובר 2:
לא, לא, לא, אתה מניח לו, אני מניח לו. לא היה מספיק שזה נקרא רק כשהוא מנענע את האתרוג, הוא מנענע משלו. כמו שותפים… אם הוא לא שותף איתך, כשקונים לכל הקהילה… הבן שלך אינו שותף איתך בבית שלך. יש לך רשות לאכול. הוא גדול בכלל. אני מתכוון, אתה יכול לתת לו מה שאתה רוצה. הוא גדול או חתן שלי. אנשים נכנסים, בני עבירות. לא, הוא לא שותף. הוא סוג אחר של קהילה. סתם הוא מניח, הוא מניח, מניח. זה לא היה נעשה “לכם”. לא היה “לכם”. אתה תיתן לו במתנה להיות כך.
תפיסת הבית היא דבר אמיתי, זה כל היורשים, זה שייך לכולם. זה טוב מאוד. האב מניח בחיים. בוודאי, אב טוב מניח, אבל הוא מניח, הוא נותן לו במתנה.
דין “קנו זה אתרוג וזה פריש” – תפיסת הבית
כן, אומר הרמב״ם הלאה, עוד מקרה בהלכת תפיסת הבית הוא כך: ואם קנה זה אתרוג וזה פריש. הוא קנה אתרוג, והשני קנה סוג אחר של פרי, אני יודע למשל אגס. “או שקנו אחד אתרוג ואחד רימון או פריש בתפיסת הבית”, או שהם קנו ביחד כמה פירות, הרי יש כאן פרי אחד מול השני. הרי יש כאן כמה דברים ששווים בערך אותו דבר, או מה שזה לא יהיה, שהם בערך אותו דבר. אז אחד יוצא באתרוג עד שיטול חלקו ויתנהו. הדרך שבה הוא יכול לצאת באתרוג היא, הוא אומר, “אוקיי, אתה יודע מה? האגס יהיה שלך, והאתרוג יהיה שלי.” למה? אחר כך הם יכולים להתחלף.
החידוש – אפילו מקפידים זה יותר חמור
אפילו מקפידים? לא! “ואף על פי שאם אכלו אינם מקפידים עליו.” זה נעשה יותר חמור. אני לא מבין למה. לא ברור מה קורה כאן. למה עכשיו זה נעשה יותר חמור? אולי כי אז זה מראה שזה שלי וזה שלך, ורק יכולים לקבל את שלך אם אתה נותן לי את שלי. הוא יכול לאכול זאת, הוא אומר. אף אחד לא מבין את ההלכה הזו, נכון? בקיצור, אני לא רוצה להבין. יש תורות שונות. אני הולך להישאר בלא הבנה, כי אני לא מבין. איני יודע. עד כאן הלכות אתרוג ולולב.
פסק הרמ״א – כל אחד יקנה לולב משלו
הרמ״א הקדוש אומר, אתם יודעים פסק הלכה מהרמ״א? הוא שאף על פי שיש דרך שאפשר לצאת עם של אחר, כלומר אפשר לעשות מתנה על מנת להחזיר, ולפעמים היתה שותפות שאפשר גם לעשות, אומר הרמ״א הקדוש, אבל כל אחד צריך לנסות ככל שיכול לקנות לולב משלו, כי זה יותר טוב. זה יותר מהודר שיהיה לו משלו, לא יהיו כל החששות. בזמנינו, ברוך ה׳, אף על פי שזה כל כך יקר, לכל אחד יש מספיק כסף, כל אחד קונה לולב משלו, גם לילדים, לולב משלו. בוודאי, הרי זו מצוה לחנך במצוות. ובפרט, עושים ענינים ביחד. אם למישהו אין, הרי זה פשוט בושה שהילדים או הבחורים אין להם… אין להם לולב לנענע בהלל, אין טעם ללולב. כל אחד קנה לכל אחד לולב, ולכן כן.
פירוש רבינו מנוח – גילוי דעת של קפידא
רבינו מנוח מסביר להיות שבמקרה האחרון, ה״קנו זה אתרוג וזה פריש”, שאף על פי שהם אינם מקפידים, אבל בכך שכל אחד קנה פרי אחד, הוא כן הראה שזה שלי וזה שלך. זה להיפך, זה יוצא יותר חמור. כשאתה גר בבית, יש לפעמים כשאחד קונה לבית צרור פירות, כל אחד יכול לקחת. אבל יש לו את הפינה שלו, הוא שם את שלו, הוא שם את שלו. זו דרך מסוימת להראות קפידא, שאף על פי שבעצם אין קפידא גדולה.
אולי פירוש “יוצא” הוא מדרבנן
מעניין. יכול להיות שכשהוא אומר אחד יוצא הוא מתכוון מדרבנן. יש חשש שאולי הם אינם מקפידים. צריך להבין את המציאות. יש מציאות כאן. אני רוצה לומר, נניח, אתה יכול להסתכל כמו שלכל אחד יש ארון משלו שבו הוא מחזיק את הדברים שלו. זו דוגמה איך הוא תופס זאת, הוא קונה את הפרי שלו, הוא קונה את הפרי שלו. אם בתפיסת הבית לכל אחד יש את המקום שלו שבו הוא מחזיק את המדף שלו, יש כן… בכך הוא מראה קפידא מסוימת. אפילו אם השני היה אוכל, הוא והקפידא אינה כל כך גדולה, אבל אם לכל אחד יש את השייכות שלו, לא ברור.
חילוק הרשב״א – קנייה לשם מצוה
אה, המגן אברהם אומר, אני רוצה לומר, הרשב״א אומר, אני מדבר על ההלכות הקודמות, הרשב״א אומר שמה שכתוב שאינו יוצא, זה מדבר שקונים סתם אתרוג. אם קונים למצוה, בוודאי מתכוונים שכל אחד יצא, אז אין ברירה. לכן אומרים שכשקונים אתרוג לקהל, כל אחד יוצא, כי זה מה שמתכוונים באמת.
נמשל לאחים שעושים שבת ביחד
אני יכול לשמוע את זה אתרוג וזה פריש. למשל, אם אחים גרים ביחד והם עושים שבת ביחד, ואחד הולך וקונה סעודה שלמה אחת, צריך דעת שכל אחד יאכל. אבל כל אחד מביא את הדבר שלו, יש בזה איזה גילוי דעת שאני הולך להקפיד שאתה אכלת כמה, כמה הבאתי, כמה הבאת. ממילא צריך להיות יותר ברור שהוא כן מסכים. אני יכול לשמוע זאת. לא אמרתי שם משהו לא נכון, נכון? אני לא מבין. אוקיי, בואו נמשיך הלאה.
הלכות שמחת חג הסוכות
אני אומר, בואו נלמד על שמחת יום טוב. לא שמחת יום טוב, אלא שמחה מיוחדת של סוכות. עכשיו נלמד על מצוות שמחת חג הסוכות.
הלכה יב – שמחה יתירה בחג הסוכות
אומר הרמב״ם, אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהם. בכל המועדות יש מצוה של שמחה, כמו שהרמב״ם אמר בהלכות יום טוב, כי לומדים מ״ביום השם”… כתוב “ושמחת בחגך”, לומדים מזה על כל הימים טובים, כן? כתוב “ושמחת בחגך”, כתוב על סוכות, שלומדים מזה על כל הימים טובים, התחשת שהדדה. חג הסוכות היתה לשם במקדש שמחה יתירה, וחג הסוכות בבית המקדש היתה שמחה יתירה. שנאמר ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים, בינתיים אנחנו יודעים רק במקדש. אנחנו לעולם לא נדע יותר מהמקדש. הרמב״ם פוסק את ההלכה לבית המקדש. כן, אבל אחר כך מדברים על השמחה של תמיד, כן? לא, לא בהלכות סוכות, בהלכות המעשה הוא דיבר, אבל השמחה יתירה.
רש״י מול רמב״ם על מקור השמחה יתירה
זה מעניין שזה ה… בוודאי בא מפרק חליל, מהפרק החמישי בסוכה, ורש״י שם אמר שהשמחה היא על המצוה של… איך זה נקרא? יש את המצוה של ניסוך המים שנקראת חסד בית השואבה, יש את המצוה של ניסוך המים. כך אומר רש״י במסכת סוכות. הרמב״ם לא סבר כך. אולי לא ידע שרש״י סובר אחרת. ניסוך המים הוא חלק מעבודת הקרבנות, פירוש זו שמחת המקדש. כן, זו לא עבודה מיוחדת ליום טוב סוכות. הרמב״ם הבין שזה לא משהו… לפי רש״י זה אומר שזו מצוה, זו מצוה מיוחדת. ניסוך המים לכבוד המצוה עושים שמחה של מצוה. הרמב״ם אומר, לא, זו שמחת יום טוב סוכות.
דובר 1:
מובן, אתה צודק. עצמו הוא חלק מהחגיגה של סוכות. אבל כתוב פסוק, “ושאבתם מים בששון”, שהגמרא מביאה את הפסוק הזה. רואים שעושים בששון, אבל…
דובר 2:
הרמב״ם לומד שזה נושא של שמחה של מועדים. השמחה של סוכות באה שמחה נוספת, והוא בכלל לא מדבר על ניסוך המים בקטע הזה, הוא מדבר רק על השמחה.
פירוש הרצו״ף – “וחגותם” מלשון מחול
ראיתי שהרצו״ף מפרש “וחגותם אותו חג לה׳”. פשוט “חגותם” פירושו לשון של חגיגה, אבל הוא אומר ש״חגותם” הוא לשון של מחול, של ריקוד, של ריקוד במחול. יש “חג עושה”, שישמחו שבעת ימים. יכול להיות שהחג נקרא כך בגלל שרוקדים, אני לא חושב.
כיצד היו עושים – סדר השמחה
אומר הרבי, כיצד היו עושים? איך היתה השמחה במקדש? רואים כאן ששמחה היא דבר של עשייה, זה לא מצב רוח, זה דבר של עשייה.
הוא אומר, ערב יום טוב הראשון זו גם לא השמחה הרגילה. שמחה של כל יום טוב, שמחה היא בשר ויין, אבל כאן היתה שמחה יתירה, רקדו. איך עשו זאת? ערב יום טוב, אומר הרמב״ם כך, זה מתחיל בצניעות, זה מתחיל ב… לא, הוא אומר רק את הסדר. כן, אוקיי. ערב יום טוב ראשון מתקנים במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה, כדי שלא יתערבו אלו באלו. יכול להיות שכאן כבר מתחילה השמחה, כי אם היה בכל מקום לאנשים ונשים, היו צריכים להיות מאופקים. כך כל אחד יכול להיות עם כל הכוח. צריך להתאפק, אבל יודעים שאין שום חשש.
מתי מתחילה השמחה?
ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון. מאימתי מתחילים לשמוח? ממוצאי יום טוב הראשון. כלומר, היום הראשון של יום טוב יש רק את המצוה הרגילה של שמחת יום טוב. כן, כי זה חול המועד, כי משתמשים במוסר. וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד, ממוצאי יום טוב הראשון, כך בכל יום מימי חול המועד עשו מה שהוא הולך לומר עכשיו. מתי מתחילים? משכימין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים, ושמחין שאר היום כולו והלילה. מאחר הצהריים עד למחרת בבוקר שמחו בכל הימים האלה.
הלכה יג – איך היתה שמחה זו
אומר הרמב״ם, ואיך היתה שמחה זו? זה לא רק בלילה, איך היה כל העניין עם האורות, אבל התחיל זה כבר מהמנחה, בעצם. במנחה עד… אז התחיל ניסוך המים? לא, זה בכלל לא מניסוך המים. אבל מתי היה? היה לזה קשר למשהו לאיזה קרבן באותו זמן? לא היה קשר לכלום. אחרי מנחה, אחרי שסיימו להקריב את קרבן תמיד של בין הערבים, שזה הקרבן האחרון שמקריבים ביום, התחילו לשמוח.
המוזיקה והריקוד
ואיך היתה שמחה זו? חליל מכה, הוא מניח את התזמורת. החליל, החלילן מכה. חליל לא פירושו חלילן, כי חלילן תוקע, לא מכה. מכה פירושו תוף. לא, לא, לא. חליל הוא דבר שמשמיע צליל, והמונח הוא מכה, תדע. אוקיי. מנגנים בכינור, בנבלים, במצלתים, מנגנים עם סוגים שונים של מוזיקה. מי? כל אחד ואחד פירושו… אני לא יודע מה כל הדברים האלה. ראיתי קודם שאחד מנסה לומר תורות. מה הם? כל אחד ואחד בכלי שיר שיודע לנגן בו. אבל הנמוקי יוסף אומר שזה לאו דווקא. מה שהוא יודע. על ההזמנה היה כתוב תביאו את הכלים שלכם. כך כתוב כאן. כל אחד הביא את כלי השיר שהוא יודע לנגן.
שמחת בית השואבה — הלכות סוכה פרק ח׳ (המשך)
הלכה י״ג — אופן השמחה: מנגנים, זמר, ריקוד ודברי שירות ותשבחות
הרמב״ם: והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתים, וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה — בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שידע, ואומרים דברי שיר ותשבחות. ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.
או הלויים או בעלי המנגנים. כן, מהמנגנים. אני מדמיין, אפשר לראות זאת בעולם ההפקר. נכון? ומי שיודע בפה שר בפה. מי? לא סתם, לא רק מוזיקה, אלא ורוקדין, רוקדים, ומספקין, מוחאים כפיים, ומטפחין, ומפזזין, ומכרכרין, אני לא יודע בדיוק, כל מיני דרכים, מסתובבים, עושים כל מיני ריקודים שאפשר רק. כל אחד ואחד כמו שידע. נראה שצריך לדעת. מי שהוא מזויף בשירה וריקוד שיעמוד בצד ויסתכל על אלה שיודעים. כן?
דיון: מה פירוש “אומרים דברי שירות ותשבחות”?
ואומרים דברי שירות ותשבחות. כל אחד אומר דברי שירות ותשבחות. שרים דברי שירות ותשבחות, או אומרים? אומרים. אוקיי. ושמחה זו… לא, לאו דווקא. אומרים, אומרים, אומרים. יכול להיות ששרים זאת. אני לא יודע. אומרים. כן. או אומרים, הרי כתוב בגמרא שהלל אמר “אם אני כאן הכל כאן”. הרי זה שירות ותשבחות שהלל אמר על עצמו. זה פשוט על הקב״ה. אומרים פירושו מילים. זה לא בהכרח שאומרים זאת בדרך של שירה. אין דבר כזה. מנגנים פירושו מנגנים, ואומרים פירושו אומרים מילים. המילים באות עם ניגון? כנראה באות עם ניגון. אני לא יודע מה הסברא…
לא, אבל אני אומר בגמרא כאן “אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו”. לא חייב להיות שדברי שירות ותשבחות הם על הקב״ה. אומרים דברים שמרוממים את העולם. אומרים שבחים על יהודים אחרים. משבחים יהודים אחרים אולי.
ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב
אומר הרמב״ם, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ביום טוב ובשבת לא משתמשים בכלי שיר בגלל שמא יתקן כלי שיר, ולכן התחילו ממוצאי יום טוב הראשון של חג, או אם זה שבת, גם בחול המועד לא עשו זאת.
הלכה י״ד — מי רוקד? גדולי ישראל
אומר הרמב״ם, מצוה להרבות בשמחה זו, זו מצוה להרבות בשמחה הזו. הוא אומר על זה, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אם זו לא מצוה, שיהיה מי שירצה. אלו גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם, האנשים והנשים, כולם באים לראות ולשמוע.
כל הדברים שאמרתי שרוקדים ושרים, האנשים החשובים רוקדים ושרים, ושאר האנשים נותנים להם את המקום שבעלי המצוות, בעלי המעשה, הם יהיו אלה שעומדים באמצע המרכז ורוקדים.
השוואה להלכות שבת
תרגום לעברית
זה מזכיר לי את ההלכה בהלכות שבת, שכאשר יש ענין של סכנה שמותר לחלל שבת, צריך לעשות זאת בגדולי ישראל. חשבתי פשט שיש כאן את המקום שכל עם הארץ רוצה פתאום לעשות את המצוות. אומר הוא, תן לזה שהוא מצווה גדול יותר. פתאום אתה נעשה בעל המצווה, פתאום אתה נעשה ההצלה שלי מצווה.
דיון: על מה “שהשמחה” חוזר?
אבל הרמב״ם הקדוש כתב בעצמו את הסיבות למה זה כך. לא, אני לא יודע אם ה״שהשמחה” חוזר על הקטע. כתוב “ש”? לא. למה? צדיק. תקרא את הפירוש. הוא חוזר על כל הענין, כל הענין שדיברנו עליו עכשיו. אני לומד פשט אחר. אתה לא לומד פשט אחר שפשט כמה שקול מרובים, איך הוא אמר? לא. אוקיי, טוב מאוד. אני לא יודע אם הוא חוזר על הסיבה שאנשי מעלה… הוא אומר שכל הסיבה של השמחה הגדולה היא… לא, לא, לא אמת, לא אמת. הוא מדבר בדיוק על זה. תראה מה הוא אומר.
הרמב״ם אומר לו, למה? למה? שמחה היא שמחה לא עבור יהודים פשוטים. יהודים פשוטים בכלל לא יודעים מה זה להיות שמח. יהודי גדול יודע להיות שמח. ואם מישהו יחשוב שזה לא מתאים, שריקוד מתאים לנשים וילדים? לא, זו דווקא שמחה של מצווה ששייכת ליהודים הגדולים. שני הסעיפים הבאים מסבירים למה השמחה שייכת ליהודים הגדולים.
הלכה ט״ו — שמחה בעשיית המצוות ובאהבת האל: עבודה גדולה
הרמב״ם: שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שצוה בהם עבודה גדולה היא.
השמחה של להשתעשע במצוות ובאהבת הקל שציווה את המצוות, “עבודה גדולה היא” פירושו, על מה רוקדים בשמחה שהוא אמר עכשיו, השמחה של חג הסוכות? משתעשעים ברוב המצוות. יש הרבה מצוות בחודש תשרי, ובסוכות יש הרבה מצוות. וכשעושים מצוות נזכרים באהבת השם שציווה לעשות את המצוות. אולי גם כי בסוכות יש הרבה מצוות עשה, אין שום מצוות לא תעשה, ומצוות עשה מורות על אהבת הקל. כן, תורה יפה שהוכנסה.
יסוד: שמחה של מצווה פירושה שמחה באהבת האל שצוה בהם
על זה הוא מוסיף… אתה זוכר כלל גדול ברמב״ם, אחד מהכללים שלי בלשונות הרמב״ם, שכאשר הרמב״ם אומר שני דברים, הוא מתכוון פעם אחת לדבר השני, וזה פירוש על הדבר הראשון. כלומר, בגמרא כתוב מושג כזה “שמחה של מצווה”. האם יהודי היה חושב שהשמחה היא מעשיית המצווה? לא, אין שום שמחה לעשות מצווה, מצווה צריך לעשות. השמחה היא, מה פירוש שמחה של מצווה? “שמחה באהבת האל שצוה בהם”. משתעשעים במצווה שהקב״ה ציווה אותנו. לא במצווה, בקב״ה שציווה את המצווה. לא המצווה היא הקב״ה, בחסידות, אני אלמד בחסידות. אבל עשיית המצווה היא “אהבת האל שצוה בהם”. יש דברים שאתה יכול לדעת שאני לא יודע איך הרמב״ם חושב דברים כאלה, והוא לא אומר שצריך לשמוח במצוות. צריך לשמוח בשמחה של מצווה, פירושו צריך לשמוח באלוקים שציווה את המצוות.
מובן שהמצווה היא רק מעשה שכבר עבר, כבר סיימנו את המצווה. אהבת האל היא הדבר ש… לא שסיימנו, כי המצווה עצמה היא אחד מפלאות השם, שמבינים ויכולים להנות מהבנה. אבל השמחה היא לא מענין עשיית המצווה, כי הקב״ה לא… בואו לא נכנס ל… אוקיי.
מצוות עשה ואהבה
אבל אני מתכוון, אני אומר את זה, זה לא פשט חלש שאמרתי, שבסוכות אין שום לא תעשה, הכל מצוות עשה. אותו דבר שופר, אחרת מ… לא, בפסח יש בדיוק כמה עשה כמו לא תעשה על חמץ, או שבועות יש עצרת. כל חודש תשרי יש הרבה מצוות עשה. שופר סוכה ולולב, הוא מסיים עם זה שופר סוכה ולולב, “אהבת האל שציווה בהם”, כי מצוות שהקב״ה אמר הוא ציווי, מצוות עשה היא ענין של אהבה, לא ענין של יראה, זה “עבודה גדולה”. כשיש גם יראה, חסר בשמחה, כי יראה, אבל כשיש אהבה זו שמחה.
וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו
אומר הרמב״ם הלאה, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, מי שמונע את עצמו מהאהבה, מגיע לו עונש. וכמו שכתוב בפסוק, בהקשר של עונשים כתוב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב. מעניין שהרמב״ם לומד כאן פשט שהעונש בא לא רק על זה ש״לא עבדת את ה׳ אלקיך”, אלא שלא עשית את השמחה וטוב לבב על עבודת ה׳. כן.
זה מעניין, כי פשט בפסוק שאמרת על שני הדברים, לא עשית את עבודת השם. בפירוש הפשוט בכלל לא כתוב זה בפסוק. אין לי עכשיו כוח להיכנס, מי שרוצה את הפירוש, תראה באתר שלי, כתוב למעלה הפשט של הרמב״ם. הפסוק לא אומר שהעונש בא כי לא עבד את הקב״ה בשמחה. לא, הפסוק אומר ש״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל”. אז השמחה וטוב לבב בכלל בפסוק מתכוונים לשכר המצווה, לא למצב של שמחה, לא שיש ענין של עבודת השם בשמחה. הרמב״ם אומר רגע, “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה”, שהעבירה היא שלא היית בשמחה על עבודת המצווה. הרמב״ם גם לא התכוון לטעות כזו בפסוק. אני יודע בדיוק מה הרמב״ם התכוון, כי אם תסתכל בהרחבה בשיעורים תוכל לעיין, אני לא חושב שאני צריך לחזור על זה כאן.
רוח הקודש משמחת בית השואבה
למה? כי אתה לא רוצה לנצל, אתה אומר אין לי רוח הקודש. אתה יודע שמשמחת בית השואבה באה רוח הקודש. חשבתי, מזה הרמב״ם קיבל רוח הקודש בהלכות סוכה, כי הוא הלך לסוכה, משמחת בית השואבה קיבל רוח הקודש.
דיון: על מה “שהשמחה” חוזר?
מכאן הרמב״ם חוזר על מה שאמר שהגדולים והזקנים צריכים גם לרקוד. אומר הרמב״ם, “וכל המגיס דעתו…” זו עבודה גדולה, ממילא זה שייך למי שהוא חכם גדול. ולהיפך, זה מגיע לכל אחד. לא אמת, זה לא מגיע לכל אחד. מכאן הוא הולך ממש ברור על הענין הזה. מה… שה… הוא התכוון שה… שה יכול לחזור על כל הדבר, כל הענין של שמחה. אוקיי.
הלכה ט״ו (המשך) — וכל המגיס דעתו… חוטא ושוטה
הרמב״ם: וכל המגיס דעתו, וחושב כבוד לעצמו, מי שהוא בעל גאווה גדול, והוא אוהב את עצמו מאוד, והוא מייחס לעצמו כבוד רב, ומתכבד בעיניו במקומות אלו, הוא מייחס לעצמו כבוד רב, הוא מתכבד בעיניו, ומקומות אלו, הוא לא מתאים לרקוד, הרי זה חוטא ושוטה. או שהוא רוקד כמו שרבי רוקד, שזה נראה כאילו הוא ימות. אדרבה, הוא מגיס דעתו וחושב כבוד לעצמו. על זה הזהיר שלמה ואמר, “אל תתהדר לפני מלך”. לא, לא, לא, אדם צריך להתייפות, אבל לפני מלך הכבוד דווקא הוא שאתה קרוב למלך ושאתה מכניע את עצמך למלך. לא המקום להתנהג בגאווה.
וכל המשפיל עצמו… הוא הגדול המכובד העובד מאהבה
אומר הוא, וכל המשפיל עצמו, מי שעושה להיפך, הוא משפיל את עצמו, ומקל גופו במקומות אלו, הוא עושה את גופו קל, בדרך כלל להיפך מכובד ראש, הוא עושה את גופו, הוא רוקד בקלות עם הרגליים. הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. אל תחשוב שכשהוא רוקד הוא משפיל את עצמו, הוא אדם קטן, או שהוא חסר כבוד? להיפך. תראה עליו שהוא עובד את הקב״ה באהבה, לא רק ביראה, עם ריחוק, אלא באהבה.
ראיה מדוד המלך
וכן דוד מלך ישראל אמר, זה היה במעשה של דוד מלך ישראל. דוד מלך ישראל היה אכן המלך, אבל הוא הולך והוא רוקד מפזז ומכרכר. ובת שבע חושבת שהוא עושה את עצמו כאחד הריקים. מיכל בת שאול, סליחה, חושבת שהוא עושה את עצמו כאחד הריקים. אבל אומר דוד המלך להיפך, ונקלותי עוד מזאת. באמת הייתי צריך להיות יותר קל, הייתי צריך להשפיל את עצמי עוד יותר מהריקוד, והייתי שפל בעיני, כי אני שפל מול כבוד הקב״ה.
ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳
אומר הרמב״ם הלאה, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳. הגדולה והכבוד הגדולים ביותר הם דווקא לשמוח לפני הקב״ה. כתוב, מי שעומד עם כזה… הוא מתייפה, זה להיפך מגדולה וכבוד. שנאמר, כמו שרואים אצל דוד, המלך דוד מפזז ומכרכר. אבל אני מתכוון, הנקודה שלו כאן היא שכאן כתוב “המלך”, כאן לא כתוב סתם “דוד”. שכאן בעצמו יצאה מלכותו, כן? כאן מדגישים את המילה “מלך”. שדווקא במפזז ומכרכר על מלך הוא הראה שהוא מלך אמיתי. המעשה מדברת בדיוק על זה, שהיתה מיכל בת שאול שהתכבדה, וזו לא דרך, ודוד המלך כן עשה. אבל אני אומר, בכל מקום כתוב כאן “המלך”, אבל כאן היא המילה “המלך”. צריך לבדוק אצלו.
סיום
המגיד משנה הקדוש מסביר את הנושא, ואנחנו רק נאמר מה הוא אומר. ומי שרוצה להבין, אני לא אמרתי, שיבוא לשיעור אחר. זה כבר מספיק.
שמחה של מצווה — ביאור המגיד מישרים והעובד מאהבה של הרמב״ם
מעשה דוד המלך — הנקודה של “המלך”
דובר 1: לא צריך לומר שזה מספיק פשוט לגמרי. דוד המלך? המעשה מדברת בדיוק על זה, שהיתה מיכל בת שאול שהתכבדה, וזו לא דרך, ודוד המלך כן עשה. אבל אני אומר, בכל מקום כתוב “המלך”, אבל כאן אין את המילה “המלך”. צריך לבדוק אצלו.
ביאור המגיד מישרים בשמחה של מצווה
המגיד מישרים הקדוש מסביר את הנושא, ואנחנו רק נאמר מה הוא אומר, ומי שרוצה להבין, הוא אמר, שיבוא אליו.
המגיד מישרים היה מסביר, עיקר הדבר הוא כך: “שאין ראוי לאדם לעשות המצוה מצד שאין חובה עליו ומוכרח ואנוס בעשייתה”. המגיד מישרים מפרש, מה פירוש שמחה של מצווה ואהבת עשייתה? אדם לא צריך לעשות מצוות כי הוא חייב. “אלא חייב לעשות וישמח בעשייתן”. למה? למה הוא שמח? מה הענין של מצווה שמחה כזו? “ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת”.
זו לשון הרמב״ם מעובד מאהבה
זו לשון הרמב״ם מעובד מאהבה. אתה שאומר עובד מאהבה פירושו הוא עושה מאהבה לאפוקי מיראה. אתה צריך לזכור שהרמב״ם מפרש עובד מאהבה בהלכות תשובה הוא לאפוקי שלא לשמה, כי עובד מיראה פירושו שלא לשמה, עושה מפני תקוות שכר או פחד עונש, אותו דבר.
ביאור הרמב״ם בעובד מיראה ועובד מאהבה
במילים אחרות, הרמב״ם הסביר בהלכות תשובה בהרחבה, אחר כך בהקדמה לפרק חלק, שעובד מיראה הוא מי שלא יודע שהמצוות עצמן טובות לו, הוא חושב שהמצוות לא טובות, אבל צריך לעשות אותן כדי להגיע למשהו טוב יותר. יצא שהוא סובר שהשכר או התועלת טובים יותר מהמצווה, הוא לא שמח במצווה, הוא עושה את המצווה בהכרח כדי להגיע למשהו אחר.
מי שיודע שהדברים הטובים, כלומר השגת ה׳ ואמת, הם טובים בפני עצמם, ולהיפך, כל הדברים כדי להגיע לזה, הוא שמח בזה. זו התכלית, כי זו התכלית.
זה פירוש המגיד מישרים בשמחה של מצווה, וזה בוודאי מה שהרמב״ם אומר במקומות אחרים. אז ממילא הוא יהיה שמח מאוד, “וכך נוצר, כשעושין מה שנברא בשבילו ישמח ויגל”. למה? למה זו שמחה גדולה? “דלא כשמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימין”, זה לא נשאר. “אבל השמחה בעשיית המצוות היא השמחה האמיתית”.
שמחה של מצווה וסוכות — ענין כללי
זה הפירוש של שמחה של מצווה, וכבר… יהי רצון שנזכה. כך כל היהודים יהיו… זו המצווה של סוכות. מה הקשר לסוכות? בעצם זה נושא כללי, רק שמחה, בסוכות עושים את זה. כל ההסבר של הרמב״ם אין לו שום קשר לסוכות, ושום קשר למצוות הספציפיות של סוכות, לא סגולה של זמן הסוכות. זה הזמן שלקחו לשמוח בעבודת השם על…
המנהג של שמחת בית השואבה
אני חושב שהיום יש מנהג, יש תורה, “לגודלו מצוות עשה ואהבה” היא תורה יפה, זה מתאים מאוד שם למילים. זה מאוד יפה, אבל אצלנו, אני אומר רק סתם על המנהג, יש אולי מנהג, אני חושב שזה מנהג מקובל לעשות את שמחת בית השואבה שרוקדים, אבל לכאורה זה כבר מנהג חדש יותר, נכון? זה לא תמיד היה.
אבל זה, לכאורה, אנחנו גם עושים את זה, ששמחת תורה למשל, שעושים בסוכות, שמיני עצרת, היא השמחה הגדולה ביותר שכל היהודים עושים, אפילו אלה שלא יודעים על שמחת בית השואבה. זה כנראה קשור לזה, כי זה הזמן, יום טוב השמח ביותר, עושים את כל הדברים האלה.
דיון: שיטת הרמב״ם על שמחת בית השואבה
דובר 2: כן, הרמב״ם אומר שצריך להתחיל במוצאי יום טוב של חג. זה בבית המקדש, הרמב״ם אומר שצריך לעשות את זה היום.
דובר 1: תגיד לגבי המנהג, המנהג לעשות שמחת בית השואבה, אני חושב שאני… אבל הרמב״ם אומר שיש זכר למקדש, נכון שלא רצו לעשות.
דובר 2: כן, כן, נכון, זו לא עבודה.
דובר 1: זה עושה לו אותו דבר, ואומרים כבר הלל בבוקר עם לולב ואתרוג. אז, זו המצווה להיות מאוד שמח, וצריך שראש הישיבה ירקוד. יש רבנים שרוקדים, אבני אני לא חושב שהם מקל גופם. לפי ערך, אני נותן קצת טלטול עם הידיים יותר מהרגיל. יפה.
מסכת כתובות — “הניחו לו שוטה לשוטה”
דובר 2: וגם במסכת כתובות רואים את הנושא. זה חשבתי, אתה זוכר את “הניחו לו שוטה לשוטה”, רואים גם את הנושא שהוא…
דובר 1: כן, אבל זה גם לכאורה המצווה, אני יודע, הוא זלזל בכבודו כדי לעשות את השמחה.
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: אוקיי.