סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות לולב – פרק ז׳ מהלכות שופר סוכה ולולב
—
הקדמה – מדוע נקרא “הלכות לולב”
פשט: הרמב״ם מתחיל הלכות לולב, העוסקות בד׳ מינים, לאחר שסיים הלכות שופר והלכות סוכה.
חידושים:
– מדוע נקרא “לולב” ולא “אתרוג”: אף על פי שהפסוק (ויקרא כ״ג:מ׳) מתחיל ב״פרי עץ הדר” (אתרוג), קוראים לכל המצווה “לולב” (כך גם במשנה – “לולב הגזול”, ובברכה – “על נטילת לולב”). הסיבה היא שהלולב הוא ה״רוב” – הוא הגדול ביותר, הגבוה ביותר, ויש לו שני “מלווים” (הדסים וערבות) שנאגדים עמו. הלולב עם מלוויו כנגד האתרוג – הלולב הוא העיקר.
– צורת המצווה מצביעה על לולב: כשרואים יהודי המקיים את המצווה, רואים שהוא מנענע את הלולב – זו “צורת המצווה”. האתרוג הוא כמו דבר נוסף שבא עמו.
– מדוע הפסוק מתחיל באתרוג: הפסוק מציב את האתרוג ראשון כי הוא עומד בנפרד – “פרי עץ הדר” – ואחר כך באים שלושת האחרים כסט אחד: “כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל”. זה מתאים למהלך שלכתחילה אוגדים יחד לולב, הדסים, ערבות, אבל האתרוג מוחזק בנפרד.
– דיון בטעמי המקרא (טרופ): הטעמים אינם תומכים לחלוטין בחילוק – המפסיק הגדול ביותר בין השלושה הוא דווקא על “כפת תמרים” (זקף). בוו׳ החיבור – “וענף” ו״וערבי” יש וו׳, אבל “כפת תמרים” לא, מה שיכול לומר ששני האחרונים מחוברים יותר ל״כפת תמרים”. אבן עזרא אומר שבלשון המקרא אין כללים קבועים ברשימות – לפעמים הוו׳ על השני, לפעמים על האחרון, לפעמים כלל לא.
– תורה שבעל פה מזהה את המינים: תפקיד הרמב״ם לומר מה תורה שבעל פה מוסרת – במיוחד זיהוי ד׳ המינים, שאינו מפורש בתורה שבכתב. כפי שהרמב״ם כותב בהקדמתו למשנה תורה ובהקדמתו לפירוש המשנה: לימודי הגמרא (דרשות) הם רמזים, אבל האמת היא שהיה מקובל הלכה למשה מסיני.
—
הלכה א – כפת תמרים: לולב
“כפת תמרים האמורים בתורה הן חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו עליהן אלא כשיהיו כמו שרביט, והוא הנקרא לולב.”
פשט: “כפת תמרים” הם ענפי (חריות) תמר (דקל), כשהם עדיין צומחים, לפני שנפתחים – כשהם עדיין כמו מקל (שרביט). זה מה שנקרא “לולב”.
חידושים:
– חריות – שם ספציפי: לכל מין פרי/עץ יש שמות מיוחדים לחלקיו (כמו בוצר/קוצר בקצירה). ענפי הדקל נקראים “חריות”.
– “כמו שרביט” – עד כמה מחמיר? הרמב״ם אומר “כמו שרביט” – כמו מקל ישר. זה לא בהכרח אומר שצריך להיות סגור לחלוטין (כפי שהמהדרין מחפשים). אפילו אם מעט מהעלים כבר פתוחים מעט, זה עדיין “כמו שרביט”. הפרטים של הידור יבואו מאוחר יותר.
– “כפות” – אולי מלשון “קפות”: המילה “כפות” אולי קשורה ל״קפות” – סגור, קפוץ – המתאר את מצב העלים שעדיין מקופלים יחד.
—
הלכה א – פרי עץ הדר: אתרוג
“פרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג.”
פשט: “פרי עץ הדר” שבתורה הוא האתרוג. לגמרא יש דרשות שונות כיצד יודעים זאת, אבל האמת היא שזו הלכה למשה מסיני.
—
הלכה א – ענף עץ עבות: הדס
“ענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלשה עלין או יותר על כן בגבעול אחד.”
פשט: “ענף עץ עבות” הוא ההדס – ענף שעליו מכסים את העץ, במיוחד כששלושה (או יותר) עלים צומחים מנקודה אחת (גבעול אחד) – זה “שילוש”.
חידושים:
– “ענף עץ עבות” – פירוש: “ענף עץ עבות” לא אומר ענף מעץ גדול, כי הדסים לא צומחים על עצים גדולים. זה אומר ענף מעץ קטן שהוא “עבות” – מכוסה עלים.
– הדס שוטה – מין אחר, לא רק פסול: הרמב״ם אומר: “היו שני העלים בשוה זה כנגד זה והשלישי למעלה מהם, אין זה עבות, נקרא הדס שוטה.” לפי הרמב״ם הדס שוטה אינו רק הדס פסול, אלא מין אחר – זה פשוט לא “ענף עץ עבות”. בשני עלים זה כנגד זה עם השלישי למעלה, הצד השלישי פתוח, וזה לא “עבות” (מכוסה). השם “שוטה” (שוטה) מוסבר כי הוא לא הולך “בשורה” – הוא “משובש כשוטה”, קשור ל״סוטה מן הדרך” – סטה מהדרך הישרה.
– נפקא מינה מעשית – האם צריך לבדוק כל קשר: אם הדס שוטה הוא באמת מין אחר, יוצאת נפקא מינה גדולה: אולי לפי הרמב״ם אין צורך לבדוק כל קשר בודד על משולש, כי אם יש את המין הנכון של הדס, הוא כבר בעצם “עבות.” זה שונה מהמנהג המעשי היום שבודקים שכל חלק מההדס יהיה משולש.
– השאלה של “חצי משולש חצי לא”: כל הענין שנשאל היום – האם הדס שהוא חצי משולש וחצי לא משולש כשר – בכלל לא עומד ברמב״ם. בפרק ח הלכה ה עומד רק על עלים חסרים (נשרו עליו), שזה משהו אחר. זה תומך בהצעה שלפי הרמב״ם שילוש הוא סימן המין, לא תנאי הלכתי נפרד על כל חלק מהענף.
– השגת ראב״ד: הראב״ד חולק על הרמב״ם ואומר: “וצריך להיות כן כל השיעור או רובו, ואם אינו כן פסול” – כל השיעור (או רובו) צריך להיות משולש, ואם לא כן פסול. זה מראה שהראב״ד הבין שברמב״ם חסר ההלכה העיקרית על שילוש בכל השיעור. הרמב״ם סובר שמספיק ש״שלשה עלים בגבעול אחד” – מקום אחד שרואים שלושה עלים בשורה אחת, כי זה מוכיח שזה המין הנכון.
– “גבעול אחד” – תרגום: “גבעול” לא אומר “ענף” (צמרת), אלא כמו “עגול אחד” – טבעת/שורה אחת, שמתאים לתרגום של שילוש (שלושה עלים במעגל אחד).
– [דיגרסיה: מצחיק להוסיף שהעלה “פטור מן המצווה” כמו שוטה שהוא חרש שוטה וקטן פטור מכל המצוות.]
—
הלכה א – ערבי נחל: ערבה
“ערבי נחל האמורות בתורה, אין כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל. וסימניו: קנהו אדום, ועלה שלו משוך, ופיו חלק. ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל. ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר.”
פשט: “ערבי נחל” אינו סתם כל עלים שגדלים ליד נחל, אלא מין ספציפי עם סימנים ברורים: הענף אדמדם, העלה מאורך (משוך), וצד העלה חלק (חלק). רוב מין זה גדל ליד נחלים, לכן נקרא “ערבי נחל,” אבל אם גדל במדבר או בהר הוא גם כשר.
חידושים:
– שתי טעויות שצריך להימנע מהן: (א) לא לחשוב ש״ערבי נחל” אומר כל ענף שגדל ליד נחל – זה בוודאי לא. (ב) לא לחשוב לחומרא שהערבה חייבת דווקא לבוא מנחל. שתיהן לא נכונות. העיקר הוא המין – “ערבי נחל” הוא שם המין, ו״נחל” הוא רק סימן היכן הוא בדרך כלל גדל, לא תנאי.
—
הלכה א (המשך) – צפצפה: הדומה לערבה
“ויש מין אחר דומה לערבה, ועלה שלו עגול, ופיו דומה למסר, וקנהו אינו אדום, וזהו הנקרא צפצפה, והיא פסולה.”
“ויש עוד מין ערבה שאין פיו עגול שלם חלק, ואין פיו דומה למסר כצפצפה, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן” – וזה כן כשר כי זה עדיין ממין הערבה.
פשט: צפצפה היא מין נפרד שדומה לערבה אבל יש לה שלושה הבדלים: עלים עגולים, קצוות משוננים, וענף לא אדום. זה פסול. אבל מין ערבה שיש לו רק שיניים קטנות (כמו מגל קטן) עדיין כשר.
חידושים:
– “פיו דומה למסר” אינו פסול, אלא סימן למשפחה אחרת: הסימנים (עלים עגולים, קצוות משוננים, ענף לא אדום) אינם “פסולים” על ערבה, אלא סימנים שזה בכלל מין אחר – צפצפה, שהיא משפחה נפרדת.
– הבדל מציאותי בין וריאנט ערבה לצפצפה: ההבדל הוא מציאותי: מזרע ערבה יכול לצמוח ערבה שנראית קצת אחרת (עם תלמים קטנים), אבל מערבה לא יכולה לצמוח צפצפה – זו משפחה אחרת לגמרי. כשהגמרא אומרת “צפצפה דומה לערבה”, זה אומר שצפצפה היא ממשפחה רחוקה יותר — “בן דוד רחוק” — אבל לא אותו מין. הערבה של “תלמים קטנים” והערבה הרגילה הם “אחים” — תת-מינים של אותו מין.
– תצפית מעשית — ערבה נלקחת לקולא: בפועל העולם לוקח ערבות לקולא — לוקחים את הערבות המקומיות מכל אזור, בלי להקפיד מאוד. מעולם לא הביאו ערבות ממקומות רחוקים כפי שמביאים לולבים ואתרוגים. ערבות אמריקאיות שונות מאוד מערבות ישראליות. ב״קנה שלה אדום” — חלק אדמדמים, חלק לא, חלק נעשים חומים. מעולם לא שמענו חשש מ״ערבה הר” (צפצפה) בפועל.
—
הלכה ב – “כל הדברים האלו מפי השמועה”
“וכל הדברים האלו מפי השמועה הן, נתפרשו מפי משה מסיני.”
פשט: כל הסימנים שקובעים אילו מינים כשרים לד׳ מינים הם קבלה ממשה רבינו מסיני, דור אחר דור.
חידושים:
– “נתפרשו” — לא “נתקבלו”: הרמב״ם כותב “נתפרשו” ולא “נתקבלו”. הפירוש הטוב יותר: “נתפרשו” אומר “פירוש המצווה” — משה רבינו פירש מהי המצווה, לא תרגום הפסוק, אלא תרגום המצווה עצמה. כמו כלל הרמב״ם של “פירוש המצוות” — זה מה שמשה מסר מפי הקב״ה. (מהלך שני — ש״נתפרשו” אומר שזה גם נלמד בחכמת הכתוב — נחלש, כי הרמב״ם בכלל לא הביא את הרמזים מהפסוקים.)
– “כל הדברים האלו” — רחב יותר מסתם מינים: “כל הדברים האלו” כולל לא רק איזו משפחה/מין כשר, אלא גם: בלולב — איזו תקופת גידול; בהדסים — איזו תקופה; בערבות — אילו מיני ערבות. הגמרא עושה דרשות על הכל, אבל היסוד הוא מפי השמועה.
—
הלכה ג – ארבעה מינים מצוה אחת הן
“ארבעה מינים אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה. וכולן נקראין מצות לולב.”
פשט: ד׳ המינים יוצרים מצווה אחת. אי אפשר לקיים רק עם חלק — הם מעכבים זה את זה. וכולם יחד נקראים “מצוות לולב”.
חידושים:
– מעכבין זה את זה — נפקא מינה מעשית: אם יש רק שניים או שלושה מינים, לא קיים אפילו חלק מהמצווה. זה יוצר שאלה קשה בדור/שנה שאי אפשר להשיג אחד מהמינים.
– “נקראין מצות לולב” — מדוע: הרמב״ם לא אומר כאן במפורש מדוע, אבל מאוחר יותר הוא רומז — כי לולב הוא המין הגדול ביותר. בגמרא זה נקרא “מצות לולב”, והרמב״ם מציין את מנהג הלשון.
—
הלכה ד – אין פוחתין ואין מוסיפין
“ואין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם.”
פשט: אסור לגרוע מד׳ המינים ואסור להוסיף.
חידושים:
– הרמב״ם לא מביא “בל תוסיף” במפורש: בגמרא נראה שלהוסיף מין חמישי או לגרוע אחד הוא איסור של בל תוסיף/בל תגרע. אבל הרמב״ם לא מביא זאת כלאו. אם היה ממש לאו, היה צריך להביא אותו.
– שיטת הרמב״ם בבל תוסיף (הלכות ממרים): הרמב״ם סובר ש״בל תוסיף” ו״בל תגרע” הוא בעיקר ענין כלל-ישראל — שלא לחשוב שמשהו שאינו מצווה הוא מצווה, ושאף אחד לא יכול להוסיף או לגרוע מצוות. זה הרבה פחות “עשייה” של יחיד (כמו שרש״י לומד — “התורה אומרת ארבע ואתה עושה חמש”), והרבה יותר ענין כלל ישראל על שלמות התורה.
– ראיות מהלכות אחרות ברמב״ם:
– סוכה שמיני עצרת: הרמב״ם אומר שצריך לשנות משהו בסוכה שמיני עצרת כדי להראות שזה לא חיוב מצווה. אבל הוא לא אומר “כדי שלא יעבור על בל תוסיף” — הוא לא מביא את הלאו.
– ברכת כהנים (הלכות תפילה י״ד): שם כותב הרמב״ם “אין הכהנים רשאין להוסיף ברכה, שנאמר לא תוסיפו על הדבר.” כאן הוא כן מביא את הפסוק — אבל הוא אומר “אין רשאין” (אסור), לא “עובר על לאו.”
– תפילין (חמש פרשיות): הרמב״ם מביא שאסור, אבל תמיד כ״איסור,” לא כמלקות.
– ניתוח היד פשוטה: ה״יד פשוטה” (פירוש על הרמב״ם) עקב אחר כל המקומות ברמב״ם. הוא מראה ש״בשום מקום לא הוזכר ענין מלקות בזה” — הרמב״ם אף פעם לא מביא מלקות על בל תוסיף במקרים כאלה, אף על פי שבגמרא עומד שמי שישן בסוכה שמיני עצרת לכאורה צריך לקבל מלקות. “הרמב״ם לא הסכים לזה דבר ולא חצי דבר.”
– חילוק הרמב״ם — שני מיני בל תוסיף: הרמב״ם סובר שיש שני סוגי בל תוסיף: (א) דאורייתא — כשחכמים/ציבור ממציאים מצווה חדשה ועושים אותה לחיוב תורה; (ב) כשיחיד עושה יותר — זה אולי ענף של אותו ענין, אבל לא הלאו העיקרי.
– מקור בל תוסיף הרמב״ם — הלכות ממרים ונביא שקר: בל תוסיף הרמב״ם בהלכות ממרים קשור ללאו של נביא שקר: “כל אשר יאמר דבר בשמי אשר לא צויתיו”. נביא שקר אומר “ה׳ אמר לי נבואה,” חכם אומר “כך אני לומד מהתורה” — שניהם עושים אותה עוולה (אומרים שמשהו מן השמים שאינו), רק בלשון אחרת.
– הקשר של בל תוסיף בתורה — ליד עבודה זרה: “לא תוסיף ולא תגרע” עומד בתורה שני פעמים ליד עבודה זרה — פעם אחת בבעל פעור, פעם שנייה ב״כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש.” הפשט: התורה אומרת, יש מספיק עבודת ה׳ — אל תוסיף עבודות חדשות. זה מתאים יותר לפשט רש״י, אבל עם הרמב״ם זה גם מתאים: החשש מנביא שקר הוא שיאמר שיש עבודה חדשה מהקב״ה.
– בל תגרע — שיטת ביאור הלכה וקושיות עליה: הביאור הלכה אומר שאם אין לולב, לא ייקח את שלושת המינים האחרים בשם מצווה, כי הוא עובר על בל תגרע. זה קשה — כי אם מניח תפילין עם רק שלוש פרשיות, אף אחד לא אומר שהוא עובר בל תגרע — הוא פשוט לא מקיים את המצווה. לפי רש״י, בל תגרע הוא ענף של בל תוסיף: מי שעושה את עצמו בעל הבית על צורת המצווה, בסופו של דבר יעשה גם “חצאי מצוות.”
– בל תוסיף במין חמישי — תלוי במחלוקת על אגד: אם צריך אגד (צריך לאגוד), מין חמישי הוא כמו תפילין עם פרשה חמישית — זה פוסל. אבל אם אגודה אינה מעכבת, המין החמישי אינו בעיה. בל תוסיף הוא רק כששינו את צורת המצווה (כמו ציצית עם חמישה חוטים במקום ארבעה).
– הרמב״ן בספר המצוות: צריך לעיין ברמב״ן בשכחת המצוות, שם הוא חולק על שיטת הרמב״ם.
—
הלכה ד (המשך) – “ואם לא נמצא אחד מהם” – לא מביאים תחליף
הרמב״ם אומר: אם לא מצאו אחד מהמינים, לא מביאים במקומו מין אחר שדומה לו.
פשט: אסור להביא לימון במקום אתרוג, כדי לא להוביל לטעות שהתחליף כשר.
חידושים:
– הגמרא יש לה הווה אמינא שיביאו לימון כדי שלא תשתכח תורת ארבעה מינים — אבל דוחים זאת כי “נפיק מיניה חורבא” — אנשים יחשבו שלימון כשר לאתרוג.
– הבדל בין דבר פסול לדבר זר: לולב יבש (פסול אבל המין הנכון) היו כן משתמשים כדי שלא תשתכח — כמו שרב פפא אומר “מורישין לולביהם לבניהם ולבני בניהם.” אבל מין זר — זה אסור, כי החשש מחורבא גדול יותר.
– [דיגרסיה: משל רב דסלר לתפילה — רב דסלר אומר שלעתים קרובות לתפילתנו אין צורת התפילה, והצידוק היחיד הוא “כדי שלא תשתכח.” אבל כאן יש גם חשש מ״נפיק חורבא” — משכנעים את עצ
מנו שזה נקרא להתפלל. ההבדל: אם שומרים על אותו נוסח (אפילו בלי כוונה/התלהבות), כולם יודעים שאפשר להתפלל טוב יותר — זה לא מסוכן. אבל לא לעשות תפילה חדשה (תפילה רפורמית) — זה היה כמו להביא מין זר במקום אתרוג.]
—
הלכה ד (המשך) – מצוה מן המובחר לאגוד
“מצוה מן המובחר לאגוד לולב הדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, והיא הנקראת אגודה של לולב. וכשנוטלן לצאת בהם מברך תחלה על נטילת לולב, והואיל וכולם סמוכים לו.”
פשט: זה הידור מצווה לאגוד יחד לולב, הדס וערבה לאגודה אחת. עושים את הברכה “על נטילת לולב” לפני שמרימים אותו, כי מיד בהרמה כבר יוצאים.
חידושים:
– הערה על “מצוה מן המובחר” ו״הרי זה משובח”: בהלכות יום טוב מופיע הרבה “מצוה מן המובחר” ו״הרי זה משובח” — יותר מאשר בספר מדע ואהבה. הסברא: במצוות עשה חיוביות (כמו ארבעה מינים, סוכה) יש יותר מקום להידורים — “ביום טוב מתעסקים במצווה.”
– צורת המצווה — הדס וערבה מלווים את הלולב: נראה שצורת המצווה היא שהדס והערבה סמוכים ללולב — הם מלווים אותו.
– ברכה לפני ההרמה: צריך לברך לפני שמרימים את הלולב, כי מיד בהרמה (ובנענוע) כבר יוצאים — שלא כמו שופר, שאפשר לברך כשכבר מחזיקים את השופר ביד (כי עדיין לא יצאו עד שתוקעים).
– מדוע “על נטילת לולב” ולא על כל ארבעת המינים? טעם הרמב״ם: “והואיל וכולם סמוכים לו” — כל המינים סמוכים ללולב. האם זה אומר מעשית (הלולב הוא הגדול ביותר ועומד באמצע, האחרים קטנים סביבו), או מהותית (הלולב הוא מעיקר הדין החשוב ביותר — כמו בסוד, לולב הוא עמוד השדרה, כל הגוף). הרמז בסוד גם נובע מהעובדה שהוא הגדול ביותר.
—
הלכה ז – נטילת ד׳ מינים: כיצד נוטלים אותם
“נוטל אגודה זו בימינו ואתרוג בשמאלו… ונוטלין דרך גדולתן, שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה”
פשט: נוטלים את שלושת המינים (לולב, הדס, ערבה) ביד ימין ואתרוג ביד שמאל. נוטלים אותם “דרך גדילתן” — כפי שגדלים, עם השורש למטה והקצה למעלה.
חידושים:
– מדוע ימין לשלושה מינים: ימין חשובה יותר, ושלושה מינים הם יותר מאחד, לכן הולכים ליד החשובה יותר.
– מה זה “דרך גדילתן”: “דרך גדילתן” לא אומר איך הפרי תלוי כשהוא כבר כבד (כי אתרוג תלוי כלפי מטה כשהוא נעשה גדול), אלא זה אומר איך השורש עומד לעץ — “שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה” — כמו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע” — השורש למטה, הראש למעלה.
– שיטת הרמב״ם בסדר הנטילה: הרמב״ם אומר שמניחים את הלולב על השולחן, מברכים, ומרימים אותו.
– נגד המנהג של הפיכת האתרוג: המנהג שמניחים את האתרוג הפוך (כדי שלא יהיה “דרך גדילתו” עד אחרי הברכה) מבוקר — “אין לזה טעם וריח, לא לעשות כן.”
– [דיגרסיה: מנהג מחזיק לולב וקופסת אתרוג — דיון ארוך על המנהג הישן שהיו הולכים לבית הכנסת עם הלולב ביד והאתרוג בקופסה (מחזיק). הברכה העיקרית היו עושים בבית, עובר לעשייתן. כשמחזיקים לולב מקיימים את המצווה כל רגע (כפי שנראה מאוחר יותר מ״אנשי ירושלים”). האתרוג בקופסה גם יוצא כי זה רק “יופי” (נוי) ולא חוצץ.]
– ביקורת על מחזיקי לולב מפלסטיק: אנשים היום שמניחים את הלולב שלהם בפלסטיק מבוקרים בחריפות — “זה ביזוי מצווה.” “איפה כתוב בתורה פלסטיק? בכל התורה לא היה פלסטיק.” כל הרעיון של לולב הוא שמחזיקים אותו — צריך להחזיק אותו בידיים כשהולכים לבית הכנסת.
—
הלכה ח – ואם לא אגדן, נוטלין אחד אחד
“ואם לא אגדן, נוטלין אחד אחד יצא. והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו.”
פשט: אם לא אגדו את המינים, אפשר ליטול אותם אחד אחרי השני ויוצאים. אבל התנאי הוא שכל ארבעת המינים יהיו נמצאים אצלו.
חידושים:
– מה זה “אחד אחד”: האם “אחד אחד” אומר כל מין בנפרד (לולב, הדס, ערבה), או אפילו כל הדס בודד בנפרד. לכאורה יכול לומר כל חתיכה בודדת.
– מה זה “מצויין אצלו”: שני פירושים — (א) זה ממש מונח לפניו על השולחן, (ב) זה “מצוי” — יש לו גישה לכל המינים (אפילו בבית הכנסת). הנפקא מינה: האם אפשר לברך על הלולב בבית כשהאתרוג בבית הכנסת, אם הוא יודע שיש שם אתרוג.
– “ואם לא אלא מין אחד… לא יטול עד שימצא השאר”: כשחסר מין, לא ייקח עד שיהיה לו הכל.
– האגד אינו מעכב: הרמב״ם פוסק שהאגד (האגידה) אינו מעכב — זו מחלוקת בגמרא, והרמב״ם פוסק שאפשר לצאת בלי אגד. מה ש״מעכב” אומר בד׳ מינים אינו שצריך להחזיק אותם ביחד, אלא שצריך להיות לו את כל ארבעתם.
—
הלכה ח (המשך) – כמה נוטלין: מספר כל מין
“כמה נוטלין הן — לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהא אגודתו גדולה, מוסיף, ונוי מצוה הוא.”
פשט: השיעורים: לולב אחד, אתרוג אחד, שתי ערבות, שלושה הדסים. אפשר להוסיף עוד הדסים ליופי.
חידושים:
– מקור המספרים: “ערבי נחל” הוא לשון רבים (לפחות שניים), אבל המספרים הספציפיים (שלושה הדסים, שתי ערבות) הם הלכה למשה מסיני. לרמב״ם יש כלל שהלכה שיש עליה מחלוקת (ר׳ עקיבא אומר הדס אחד וערבה אחת) יכולה להיות הלכה למשה מסיני.
– מדוע דווקא הדס אפשר להוסיף: “נוי מצווה” הוא ההסבר — הדס הוא עלה יפה, יפה יותר מערבות, ויותר הדסים עושים אגודה יפה יותר. לכן זה לא “בל תוסיף” — כי מוסיפים אותו ליופי, לא כמין אחר.
– שיטות מעשיות במספר הדסים: (א) מנהג הגאונים — לפחות 68 הדסים, כמנין “לולב” (מביא המגן אברהם והגהות מיימוניות). (ב) 63 הדסים כמנין “הדר” (מביא ר׳ איגר). 68 הדסים זה מעשית מאוד קשה — “שישים ושמונה יצא דלי כל כך גדול.”
– הנהגה מעשית עם הדסים: ר׳ אלימלך אומר ששלושה הדסים יהיו בוודאי כשרים (משולש), אבל אחר כך אפשר להוסיף הדסים שאינם לגמרי משולשים — לנוי מצווה.
– השגת ראב״ד: הראב״ד אומר שרק בהדס יש ענין של נוי (להוסיף). “אבל שאר המינים אין מוסיפין על מנינם” — בשאר מינים לא מוסיפים. “ואם עשה כן, לא פסול” — זה לא נעשה פסול, אבל זה לא לכתחילה.
—
הלכה: מוסיף על המינים — האם פוסל (המשך)
חידושים:
– חילוק הראב״ד: הראב״ד חולק על פסול הרמב״ם של מוסיף. הוא אומר שאפילו ר׳ יהודה שאומר לולב צריך אגד, מדבר רק כשמוסיפים מין חדש (שלא במינו) באגד — זה עושה אותו פסול. אבל להוסיף עוד חתיכת הדס (במינו) אין בעיה, כי כלל ר׳ יהודה “אין אוגדין לולב אלא במינו” אומר רק שאסור לאגוד עם מין זר, אבל שני לולבים ביחד כשר כי זה אותו מין.
– הרמב״ם חזר בו: הרמב״ם עצמו הסכים עם הראב״ד ותיקן את ספרו בידו. רבי אברהם בן הרמב״ם אומר במפורש: “חזר בו ז״ל ותיקן את ספרו בידו כאר, ומוסיף וגורע לא פסל.” זו אחת הראיות שהראב״ד בדרך כלל צודק כשהוא משיג.
– בל תוסיף אינו פסול: אפילו אחרי החזרה, יש צד שעדיין יש שאלה של בל תוסיף על מוסיף, אבל זה לאו נפרד — זה לא עושה את הלולב פסול, אלא זה איסור נוסף.
– מדוע הדסים “נוי מצווה” אבל ערבות לא? להדסים יש ריח טוב שעושה אותם יפים יותר, או שהדסים פשוט יפים יותר מערבות.
– ראיה מסנהדרין: ר׳ אברהם בן הרמב״ם מביא שאביו היתה לו ראיה מגמרא בסנהדרין שאפשר להוסיף על לולב.
—
הלכה: שיעור אורך כל מין
“לולב אין פחות מארבעה טפחים. מדידתו משדרה בלבד, לא מראש העלין.”
פשט: הלולב צריך להיות לפחות 4 טפחים, נמדד מהשדרה (הגזע) עצמה, לא מקצות העלים. כמה שהוא ארוך יותר מזה — כשר.
חידוש: זו חומרא — כי הגמרא אומרת 3 טפחים פלוס טפח לאחיזה, אבל הרמב״ם מודד רק מהשדרה, לא מהעלים.
“הדס וערבה — אין פחות משלשה טפחים.”
“אפילו אין בכל בד ובד אלא שלשה עלים לחים — כשר, ויהיו בראשו.”
פשט: ענף הדס יכול להיות 3 טפחים חשוף, אבל למעלה צריכים להיות לפחות 3 עלים טריים.
חידוש: בערבות — כמה עלים לפחות? בהדס 3 מובן כי הדס הוא “משולש” (3 עלים בקשר אחד). בערבה השיעור לא מפורש בבירור.
—
הלכה: שדרה של לולב יוצא מן ההדס טפח
“ואם אוגד הלולב, צריך שיהיה שדרה של לולב יוצא מן ההדס והערבה טפח או יותר.”
פשט: כשאוגדים אותם יחד, שדרת הלולב צריכה לצאת טפח גבוה יותר מהדס/ערבה. זה מראה שהלולב הוא המין החשוב יותר והאחרים מלווים אותו.
—
הלכה: שיעור אתרוג
“שיעור אתרוג אין פחות מכביצה. כל המוסיף הרי זה משובח.”
—
הלכה: הגבהת ד׳ מינים
“משיגביה ארבעה מינים אלו — בין שהגביהן כאחת, בין שהגביהן בזה אחר זה, בין בימין בין בשמאל — יצא. אבל שלא דרך גידולן — לא יצא.”
פשט: כל הגבהה יוצאים, אפילו לא בסדר האידיאלי. אבל היפוך דרך גידולן מעכב לגמרי.
—
הלכה: מצוה כהלכתה — נענועים
“מצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשת המינים בימין ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד. וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח. כיצד? מוליך — מנענע ראש הלולב שלש פעמים. ומביא — מנענע שלש פעמים. וכן בעליה וירידה.”
פשט: לפי הרמב״ם יש שתי תנועות: (1) מוליך ומביא — להרחיק מעצמו ולהחזיר, (2) מעלה ומוריד — למעלה ולמטה. כל תנועה נעשית שלוש פעמים.
חידושים:
– מהו “נענוע”: נענועים זה תרגום “waving” — תנועה ממקום למקום. זה לא נענוע במקום אחד, אלא צריך ממש להזיז — החוצה וחזרה, למעלה ולמטה. זה התרגום הפשוט של הגמרא “מוליך ומביא כנגד מי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד כנגד מי ששמים וארץ שלו.”
– רבינו מנוח: אף על פי שכתוב שצריך לעשות כנגד ז׳ רקיעים, רבינו מנוח אומר שזו רק הכוונה שצריך להיות, לא שצריך לעשות שבעה נענועים נפרדים.
– ביקורת על מנהגים מאוחרים: מאוחר יותר צדיקים הוסיפו שצריך לנענע לכל שש הצדדים עם כל מיני תנועות, עד שנענועים נעשו “משהו כמו שמונה עשרה שעומדים ועושים דברים שאף אחד לא יודע מה זה.” התרגום הפשוט הוא פשוט “wave” — כמו אדם שמרים דגל.
– נענועים בהלל: עצם נענוע הלולב אחרי הברכה כבר יוצאים עם ההגבהה. המוליך ומביא הוא ענין נוסף של שמחה שקשור להלל — זה חלק מהקריאה, לא מצווה נפרדת.
—
הלכה: נענועים בשעת הלל — מתי עושים נענועים
פשט: מנענעים את הלולב בשעת קריאת ההלל, במיוחד בשלושה מקומות: “הודו לה׳” בתחילת הפרק (תהלים קי״ח), “הודו” בסוף הפרק, ו“אנא ה׳ הושיעה נא” באמצע. זה אומר רק שלוש פעמים נענועים לפי הרמב״ם.
חידושים:
– אף על פי שבתחילה עומד “הודו” ארבע פעמים, הרמב״ם לא אומר שמנענעים ארבע פעמים בתחילה — הוא מתכוון רק להודו הראשון והאחרון.
– המנהגים שלנו שונים, אבל צריך לדעת את ההלכה שעומדת ברמב״ם.
– נענועים בלי הלל לא הגיוני — הנענועים קשורים באופן מהותי להלל. הלל הוא במקור דבר שמח עם צורה ספציפית — החזן אומר דברים מסוימים והקהל עונה בחזרה כמו מקהלה, ושם נכנס הנפנוף של מינים שמשמחים. לכל הדבר יש צורה.
– ביקורת על הנהגות: מבוקר בחריפות המנהג לעשות נענועים בזמן מושך בלי קשר להלל — אצל רבנים מסוימים עושים נענועים בזמן מיוחד, וזה בכלל לא המצווה. גם המנהג לעשות נענועים בברכה (לפני הלל) אין לו מקור ברמב״ם.
– צורת הלל כמו מקהלה: כמו שאומרים הלל בהרבה בתי כנסת חסידיים (בלי הצורה הנכונה של חזן וקהל), אפשר “בשקט” לומר הלל גם בראש השנה — כי הטעם שלא אומרים הלל בראש השנה הוא כי “ספרי חיים וספרי מתים פתוחים”, אבל אם אומרים הלל בלי הצורה הנכונה (בלי פורמט המקהלה השמח), זה בכלל לא ההלל שהגמרא מדברת עליו.
—
הלכה: “וכל היום כשר לנטילת לולב”
“וכל היום כשר לנטילת לולב, אבל אינו ניטל בלילה” — כי כתוב “ולקחתם… ביום”.
חידוש: יכול להיות שעיקר מצוות נטילת לולב היא בעצם בהלל — כל צורת המצווה היא שצריך לקרוא הלל עם מינים. רק כי אי אפשר לברך רק בהלל, עושים “על נטילת לולב” לפני כן, וכבר יוצאים את העיקר. בסידור כתוב שזה לפני הלל, אבל היה מנהג מוקדם ליטול לולב כשהולכים לבית המדרש עם המינים.
—
הלכה ז – לקיחה על ידי דבר אחר / חציצה
הרמב״ם אומר: מי שכרך את האגודה בגמי (מין עשב), או עשה כושר של כסף וזהב, או כרך עליו סדין (בד יפה), וכך הרים — יצא, כי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. אבל זה רק דרך כבוד דרך הידור — כשהסיבה לעטיפה היא יופי. שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ. אבל אם נתן את המינים בעציץ (סל גס שאינו ליופי) — לא יצא ידי חובתו.
חידושים:
– סתירה קשה ברמב״ם: הרמב״ם נראה סותר את עצמו. בתחילה הוא אומר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה — שאומר שבכלל לא משנה איך לקח אותו. אבל החלק השני נראה כאילו צריך כן ליטול אותו ישירות, רק שכשזה ליופי זה לא חציצה כי זה בטל.
– תירוץ מוצע: יכול להיות הבדל בין: (א) משהו שמייפה את האגודה עצמה (כמו כושר זהב) — זה בטל לאגודה ואינו חציצה; (ב) משהו שהוא דבר אחר לגמרי (כמו עציץ/סל) — זה לא בטל.
– לקיחה על ידי דבר אחר מול חציצה — שתי שאלות נפרדות: בלולב יש שתי שאלות נפרדות: (1) חציצה — האם משהו מפריע בין היד והלולב; (2) לקיחה — האם זה נקרא “נטילה”. אלה לא אותו דבר. כפפה — לפי “לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה” לא אמורה להיות בעיה, כי הוא מרים אותו עם ידו (רק עם כפפה). זה אפילו יותר קל מכושר זהב סביב הלולב, כי הוא מחזיק אותו בידו.
– השוואה לשופר: בשופר זה שונה — שם צריך לשמוע “קול שופר”, ואף אחד לא היה מתנגד כשלוקחים את השופר עם כפפה. הדין בשופר הוא שלא יהיה שום דבר בין פיו לשופר שעושה את הקול. הרמ״א אומר שצריך להסיר את הכפפות ללולב.
– השוואה להוצאה בשבת: כשמישהו מרים משהו עם שקית, הוא עובר על הוצאה בשבת — כי הוא באמת הוציא אותו. אבל הוצאה אומרת הוצאה, לא לקיחה. בלקיחה הסטנדרט שונה — שקית אינה דרך של “לקיחה.”
– עציץ — מה הרמ״א מתכוון? הרמ״א אומר “עציץ וקערה” – דבר מטבח מעשי, לא דבר יפה. הרמב״ם לא צריך לעש
ות הבדל בין עציץ יפה ולא יפה, כי עציץ בעצם אינו דבר יפה.
– [דיגרסיה: קופסת אתרוג — ליטאי שאל פעם שאין מצווה להיות לו קופסת אתרוג יפה, כי “זה קלי ואנוהו” הוא רק בשעת מצווה, וכשהאתרוג מונח על השולחן אין מצווה. הבריסקר רב היו לו תורות ש״זה קלי ואנוהו” הוא רק בשעת מצווה. אבל זה שטויות — “זה קלי ואנוהו” הוא הכל סביב המצווה גם כן. ולפי הרמב״ם שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, כשמרימים את האתרוג עם הקופסה בוודאי יוצאים.]
– רמ״א על תפילין וטבעות: הרמ״א אומר ש״נהגו המחמירים להסיר התפילין וטבעות מידם” — באשכנז שהניחו תפילין בחול המועד, הסירו תפילין וטבעות לנטילת לולב. מנהג המהרי״ל היה להחמיר. הרמ״א אומר אבל שמהדינא לא צריך — אבל לא כי זה לא חציצה, אלא כי לא כל היד מכוסה. זה מצוין כצריך עיון. הכף החיים מביא שכמה אנשים גדולים הולכים עם טבעות על הידיים ולא מסירים אותם אפילו בנטילת ידיים.
—
הלכה: לולב ואתרוג להחזיק ביחד
חידושים:
– הרמב״ם לא אומר שצריך להחזיק אתרוג יחד עם הלולב. בית יוסף מביא בשם ר׳ יוסף ג׳יקטיליא בשם ר׳ יצחק הכהן שצריך להחזיק לולב ואתרוג ביחד “לשם הוי״ה.” זה לא מתקבל, עם כמה טענות:
– “לולב בימינו ואתרוג בשמאלו” אומר שכל אחד ביד נפרדת, לא ביחד. אם היה מתכוון ביחד, היה כתוב “אתרוג עמו באגודה.”
– מעשית רואים איך אנשים מנענעים לולב עם יד צפופה ולא יכולים לחיות נורמלית – “מצווה נעשתה להיות שמחה.”
– מי שאומר אחרת “צריך להביא ראיה לדבריו, ולא רמז על פי קבלה, כי הקבלה אפשר לומר איך שרוצים.”
—
הלכה ח – אגד הלולב וחציצה בין מינים
“אוגד את הלולב עם ההדס והערבה, והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא בו – הרי זה חוצץ. הבדיל ביניהם בעלי הדס – כשר, שמין במינו אינו חוצץ.”
“ויש לו לאגוד הלולב בחוט או במשיחה וכל מין שירצה, הואיל ואין אגידתו מעכבת.”
פשט: כשאוגדים יחד את הלולב עם הדס וערבה, אסור להניח בד או מין אחר ביניהם – זה חוצץ. אבל אם מניחים עלי הדס ביניהם, כשר כי מין במינו אינו חוצץ. האגידה עצמה אפשר לעשות עם כל דבר.
חידושים:
– חציצה בין מינים מול חציצה בין היד והמינים: אפילו אם בין הידיים והמינים אין בעיית חציצה (כפי שנאמר בהלכה ז), אבל בין המינים עצמם כן יש בעיית חציצה.
– קושיה: איך חציצה בין מינים יכולה להיות יותר חמורה מנטילה אחד בכל פעם? הרמב״ם אמר קודם שאפשר ליטול כל מין בנפרד ויוצאים. אם כך, איך יכול להיות שכשהם מונחים ביחד עם הפסק זה יותר חמור? התירוץ: “הרי זה חוצץ” לא אומר שלא יוצאים בכלל, אלא שלא יוצאים את האגד כראוי – אבל המצווה עצמה יוצאים.
– מין במינו אינו חוצץ: לכן המנהג שלנו לעשות את הכושר (הקשר) מעלי לולב – כי מין במינו אינו חוצץ.
– אגידה עם כל דבר: האגידה (הקשירה) מבחוץ אפשר לעשות עם כל דבר – חוט, חבל, וכו׳ – כי אגידתו אינה מעכבת. אם אגד היה מעכב, היתה בעיה כי זה היה נראה כמין חמישי. אבל מאחר שאגד אינו מעכב, הקשר הוא רק למטרות מעשיות, וזה לא נראה כאילו מוסיפים על המצווה.
—
הלכה ט – מתי נוטלים לולב: יום ראשון בכל מקום
“מצות לולב ליטל ביום הראשון של חג בלבד, בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בשבת, שנאמר ‘ולקחתם לכם ביום הראשון.’ אבל במקדש לבדו…”
פשט: מצוות התורה של לולב היא רק ביום הראשון של סוכות, בכל מקום, אפילו בשבת. בבית המקדש נוטלים כל שבעת הימים.
חידושים:
– “מקדש” – בית המקדש או ירושלים? “מקדש לבדו” משמע בית המקדש ממש – אם היה מתכוון לירושלים, היה אומר ירושלים. אבל הרמב״ם בפירוש המשנה (סוכה) אומר במפורש “לולב ניטל בירושלים כל שבעה.” קשה לומר שהוא שינה את שיטתו במשנה תורה.
– נפקא מינה למעשה היום: האם “מקדש” אומר ירושלים יש לו נפקא מינה מעשית: האם יש ענין לנסוע לירושלים (לכותל) בסוכות כדי לקיים לולב כל שבעה מדאורייתא.
—
הלכה: לולב במקדש כל שבעת ימי החג
“במקדש לבדו נוטלין אותו כל יום ויום שבעת ימי החג” — כי הפסוק אומר ולקחתם לכם ומסיים בושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים.
חידושים:
– המקור לשבעת ימים במקדש הוא מכך שהפסוק מסיים בושמחתם לפני ה׳ – לפני ה׳ אומר במקדש, ושם כתוב שבעת ימים. זה דומה לבחצוצרות לפני ה׳. אבל היום הראשון (ולקחתם) הוא בלי “לפני ה׳” – זה בכל מקום. החכמים חיברו סוף הפסוק עם תחילתו.
—
הלכה: לולב בשבת – שאר ימי החג
“חל יום השבת בתוך ימי החג – אינו ניטל בשבת” — מצד גזירה שמא יוליכנו ד׳ אמות ברשות הרבים כמו שגזרנו בשופר.
פשט: בימים האחרים (לא יום ראשון) לא נוטלים לולב בשבת, כי חוששים שיטלטל אותו ד׳ אמות ברשות הרבים.
חידושים:
– הבדל בין שופר ללולב בלשון הרמב״ם: בשופר הרמב״ם האריך להסביר איך חכמים יכולים לבטל דאורייתא (כי זה איסור סקילה). כאן בלולב חסרה האריכות – כי כאן החכמים לא מבטלים דאורייתא. מצוות לולב בשאר ימים היא רק דרבנן (במקדש), ממילא הן אמרו והן אמרו – אותם חכמים שתיקנו את המצווה, גם הגבילו שבמקום חשש טלטול ברשות הרבים לא נוטלים.
—
הלכה: מדוע לא גוזרים ביום הראשון
“ולמה לא גזרו גזירה זו ביום הראשון? מפני שהוא מצוה מן התורה אפילו בגבולין… נמצא שאין דינו כדין שאר הימים שוה.”
חידושים:
– תירוץ הרמב״ם הוא: החכמים לא עוקרים דאורייתא (יום ראשון), אבל דרבנן כן עוקרים (שאר ימים).
– מקבילה מעניינת עם שופר: בשופר תוקעים כן במקדש בשבת, אבל בלולב לא נוטלים אפילו במקדש בשבת (בשאר ימים). מצד שני, בלולב מתירים יום ראשון אפילו בגבולין, מה שבשופר לא כך. זה תבנית הפוכה. הסברא “לא מחזיקה מעמד” – ההבדל לא לגמרי ברור לפי סברא.
—
הלכה: תקנת רבן יוחנן בן זכאי – לולב כל שבעה זכר למקדש
“משחרב בית המקדש התקינו שיהא לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש” — “ובכל יום ויום מברך על נטילת לולב” — “מפני שמצוה מדברי סופרים” – ועל דרבנן אומרים גם אשר קדשנו במצותיו וצונו.
חידושים:
– תקנה זו אומרת לא רק לולב, אלא כל תקנות רבן יוחנן בן זכאי זכר למקדש – כולן רלוונטיות רק כל זמן שאין בית המקדש. וכשיבנה המקדש יחזרו הדברים ליושנן – הכל חוזר לדין הישן.
—
הלכה: לולב ביום ראשון שחל בשבת – בזמן הבית
“בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת” – בין במקדש בין בגבולין. “וכן בשאר המקומות שידעו בוודאי שיום זה הוא יום חג בארץ ישראל. אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חודש – לא היו נוטלין את הלולב מספק.”
חידושים:
– כשיש ספק יום טוב (מקומות רחוקים), כן עשו סוכות שני ימים (מספק), אבל לולב לא נטלו מספק כשזה שבת. הטעם: שני הימים הם רק מדרבנן (כי כל יום הוא ספק), והגזירה של שמא יעבירנו אינה נגד דאורייתא אלא נגד דרבנן.
—
הלכה י״ז – לולב בשבת משחרב המקדש
“משחרב המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, אפילו בני ארץ ישראל שקידשו את החודש… כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה, ולא יהיו אלו נוטלים בשבת ואלו אין נוטלים, הואיל וחיוב יום הראשון בכל מקום אחד הוא, ואין שם מקדש להיתלות בו.”
פשט: אחרי החורבן חכמים אסרו ליטול לולב בשבת אפילו ביום ראשון, אפילו בארץ ישראל שיודעים בוודאי מתי יום טוב — כדי שכל היהודים ינהגו אותו דבר.
חידושים:
– קושיה קשה על הטעם: בזמן בית המקדש לא גזרו על יום ראשון סוכות (שלא כמו ראש השנה), כי ביום ראשון זה דאורייתא. אחרי החורבן פתאום ביטלו דאורייתא של נטילת לולב ביום ראשון — רק בגלל אחדות עם חוץ לארץ? זה קשה להבין.
– “ואין שם מקדש להיתלות בו” — לא ברור: הרמב״ם אומר שכשהיה בית המקדש, הבינו למה ארץ ישראל שונה. אבל בלי מקדש אנשים לא יבינו את ההבדל. זה קשה, כי ההבדל תלוי בקידוש החודש, לא במקדש.
– עוד יותר קשה — בזמן הזה: הרמב״ם אומר הלאה (הלכה י״ח): “בזמן הזה שהכל עושין על החשבון” — היום מחשבים לפי הלוח, כולם יודעים מתי ראש חודש. היום הראשון של יום טוב הוא בכל מקום ודאי. ובכל זאת נשאר המנהג שאף אחד לא נוטל לולב בשבת. זה עושה את הענין עוד יותר קשה.
– “מנהג אבותינו בידינו” לא מתאים: ביום טוב שני של גלויות אומרים “מנהג אבותינו בידינו” — זה הגיוני כי זה ספק. אבל כאן אין ספק — כולם יודעים שהיום הוא יום טוב, ובכל זאת מבטלים דאורייתא.
– הרמב״ם חוזר: “וכבר ביארנו שעיקר האיסור של נטילת לולב בשבת — גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.” זה עושה עוד יותר קשה — זו רק גזירה דרבנן, ומבטלים דאורייתא בגללה? הלחם משנה מביא שזו באמת נשארת קושיה.
– “סוד” בענין: בספרים מסוימים כתוב שבכך שמבטלים שופר ולולב לפני שבת מראים את חומר הדבר של שבת. אנשים מחשיבים מאוד שופר ולולב — מצוות שעושים פעם בשנה — ובכך שמבטלים אותם לפני שבת, מראים את קדושת השבת. אבל גם זה נשאל: בזמן בית המקדש לא גזרו על יום ראשון סוכות.
– מסקנא: זה “צריך עיון גדול” — הרמב״ם כתב מה שעומד בגמרא, אבל הענין נשאר קשה להבין לגמרי.
—
הלכה: מי חייב בלולב
“כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת לולב, וכל הפטור משופר ובסוכה פטור מלולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות.”
פשט: חיוב לולב הוא כמו שופר וסוכה — גברים, לא נשים, לא קטנים (חוץ מחינוך). השיעור לחינוך בלולב הוא “יודע לנענע.”
חידושים:
– מה זה “יודע לנענע”? “לנענע” לא אומר רק לנענע פיזית, אלא הוא יכול להשתתף בהלל — הוא יודע מתי מנענעים, באילו מקומות בהלל, הסדר הנכון. זו רמה של הבנה, לא רק יכולת פיזית.
– מדוע לא “יודע להגביה”? עיקר המצווה היא נטילה (הרמה), לא נענוע — מדוע השיעור “לנענע” ולא “להגביה”? התירוץ: חינוך עושים לכתחילה, מצווה מן המובחר — לא קיום בדיעבד. הדרך הרגילה לקיים לולב היא עם נענועים, לכן השיעור חינוך לפי זה.
– [דיגרסיה: נאמר שהיום אפילו הרבה גדולים לא יודעים באמת “לנענע” — הם עושים “משהו כמו פעולה מוזרה.”]
—
הלכה: מצוות ערבה במקדש (הלכה למשה מסיני)
“ערבה אחרת, חוץ מערבה של לולב, שבעה ימים במקדש. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. אפילו עלה אחד בבד אחד.”
פשט: יש מצווה נפרדת של ערבה במקדש — הלכה למשה מסיני — שהיא מצווה אחרת לגמרי מהערבה בלולב. לא יוצאים עם הערבה שכבר מונחת בד׳ המינים. השיעור המינימלי הוא עלה אחד בבד אחד.
חידושים:
– הלכה למשה מסיני שלמה: מצווה שבכלל לא עומדת בתורה, אפילו לא ברמז (או כמעט לא ברמז). היא קשורה לערבה של לולב כי זה אותו מין, אבל זו מצווה נפרדת לגמרי.
– “ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב”: לא יוצאים עם מה שהערבה כבר מונחת בד׳ המינים, אפילו אם זה ליד המזבח.
– שיעור — עלה אחד בבד אחד: לכתחילה כנראה הביאו יותר, אבל בדיעבד יוצאים אפילו עם עלה אחד על ענף אחד.
—
הלכה ב – סדר הבאת ערבה במקדש
“כיצד היתה מצותה? בכל יום ויום בשבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח, ובעת שהן מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין.”
פשט: כל יום של סוכות היו מביאים ענפי ערבה שלמים (מורביות), מעמידים אותם על צידי המזבח עם הקצוות כפופים על המזבח, והיו תוקעים בשופר בזמן שמביאים אותה.
חידושים:
– “מורביות” – עצים שלמים: לא רק חתיכת ערבה, אלא צמחי ערבה שלמים.
– “היתה מצותה” מול “תהיה”: לשון העבר מעניינת – לכאורה זה צריך לחול גם לעתיד לבוא כשבית המקדש יעמוד.
– “וראשיהן כפופין על גבי המזבח”: זה הסוד של הפסוק “הלוקח כאגמון ראשו” – הערבה מתכופפת באופן טבעי על המזבח.
– תקיעת שופר בהבאת ערבה: זה המקור למנהג ראפשיץ לתקוע שופר בהושענא רבה. השופר הוא משום שמחה, לא כמו שופר של ראש השנה.
– [דיגרסיה: מנהג הראפשיצער – הוא בכה בהושענא רבה (כשצריך לשמוח) ולא בכה בתשעה באב (כשצריך לבכות), כי הוא לא היה “אדם נורמלי.”]
– לאו של נטיעת עץ במקדש: יש שאלה האם העמדת ערבה ליד המזבח היא חשש מהלאו. התירוץ: מניחים אותה על המזבח, לא באדמה, אז זה לא נראה כנטוע.
—
הלכה ג – ערבה בשבת
“חל יום שביעי של ערבה להיות בשבת – זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה. מביאין אותן מערב שבת למקדש ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו, ולמחר זוקפין אותן על גבי המזבח.”
פשט: יום רגיל של סוכות שחל בשבת לא עושים ערבה, אבל היום השביעי – יום ערבה – עושים אפילו בשבת, כדי לפרסם שזו מצווה. מביאים אותה ערב שבת ומניחים אותה בכלי זהב עם מים.
חידושים:
– “כדי לפרסמה שהיא מצוה”: הטעם שעושים זאת בשבת הוא להראות שערבה היא מצווה, לא רק מנהג. כי ערבה היא הלכה למשה מסיני ולא עומדת במפורש בתורה, צריך לפרסם אותה.
– מדוע אין חשש משבת במקדש: במקדש כולם “זריזין” – אין חשש שיטלטלו ד׳ אמות ברשות הרבים.
– גיגיות של זהב: כלי זהב – משום כבוד בית המקדש. המים הם כדי שלא יכמושו.
– “ובאים העם ולוקחין מהן ונוטלין אותן כדרך שעושין כל יום”: העם לקח מהערבות ו״נוטלין אותן” – זה אומר כמו נטילת לולב, מרימים אותו, אבל בלי נענועים.
—
הלכה ד – ערבה בזמן הזה
“ערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה… אלא ביום השביעי בלבד שנוטלין אותה בזמן הזה.”
פשט: ר׳ יוחנן בן זכאי לא תיקן ערבה זכר למקדש לכל הימים (כפי שכן תיקן בלולב), אלא רק ליום השביעי.
חידושים:
– מדוע רק יום השביעי: היום השביעי מיוחד – “יום ערבה” – כי במקדש עשו אותו אפילו בשבת. לכן תיקנו שבזמן הזה לפחות את היום השביעי ישמרו.
– הושענא רבה אף פעם לא חל בשבת: זו אחת הסיבות ל״לא אד״ו ראש” – חישבו את הלוח כך שהושענא רבה לא יחול בשבת, כדי לא לפספס יום ערבה.
– ענין “יום אחרון”: היום השביעי של סוכות – היום האחרון שנוטלים לולב – יש לו חשיבות מיוחדת. שמיני עצרת הוא כבר יום טוב נפרד, אבל היום הא
חרון של סוכות עצמו יש לו מעלה משלו.
—
הלכה ה – חיבוט ערבה בזמן הזה
“לוקח בד אחד או בדים הרבה חוץ מהערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה.”
פשט: לוקחים ענף אחד או יותר של ערבה (מלבד הערבה שבלולב), ומכים בהם על הקרקע או על כלי פעמיים-שלוש, בלי ברכה.
חידושים:
– “בד אחד או בדים הרבה” מול הלכה קודמת: בערבה שבלולב צריך שתיים, אבל בחיבוט ערבה אפשר ליקח אחת או הרבה — שיעורים שונים.
– “חוץ מהערבה שבלולב”: שוב מדגיש שצריך ערבה נפרדת, לא זו שכבר בלולב.
– בלא ברכה – כי זה מנהג נביאים: הרמב״ם מתחיל שחיבוט ערבה הוא “מנהג נביאים” — נביאים בבית המקדש (חגי, זכריה, מלאכי) היו עושים זאת. זו לא תקנה דרבנן שהיתה מקבלת ברכה, אלא מנהג. על מנהג לא מברכים, וזה לא “בל תוסיף” כי עושים נוסף, לא קוראים לזה.
—
הלכה ו – הקפות עם לולב
“בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהם פעם אחת ואומרים אנא ה׳ הושיעה נא. וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים. וכך אנו נוהגין בכל המקומות שמניחין תיבה באמצע בית הכנסת זכר למזבח ומקיפין אותו.”
פשט: כל יום סוכות היו מקיפים פעם אחת את המזבח עם לולב, אומרים “אנא ה׳ הושיעה נא.” ביום השביעי — שבע פעמים. היום מעמידים את העמוד (תיבה) באמצע בית הכנסת זכר למזבח.
חידושים:
– “בלולביהן” = ד׳ מינים: הוא אומר “לולב” אבל מתכוון כנראה לכל ד׳ המינים.
– הקפות הן נוסף על הלל: ה״אנא ה׳ הושיעה נא” בהקפות הוא דבר נפרד, לא חלק מהלל.
– “שמניחין תיבה באמצע בית הכנסת”: מעניין — זה נשמע כאילו לא תמיד התיבה באמצע בית הכנסת. לומדים במקומות אחרים שהתיבה עומדת בחזית. רק להקפות מעמידים אותה באמצע.
—
הלכה: מנהג ירושלים – לולב כל היום
“כך היה המנהג בירושלים: יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו, נכנס לבית הכנסת מתפלל והוא בידו, יוצא לבקר חולים והוא בידו. וכשיכנס למדרש שולחו לביתו ביד בנו וביד עבדו.”
פשט: בירושלים היו מחזיקים את הלולב כל היום — בתפילה, בביקור חולים, בכל מקום. רק כשנכנסים ללמוד בבית המדרש שולחים אותו הביתה.
חידושים:
– מדוע לא בלימוד: אותו יסוד כמו סוכה — “שבתא בוי צלותא” — תפילה צריכה בהירות, אבל לימוד הוא ברמה אחרת לגמרי. לימוד דוחה הכל. צריך להיות יכול להניע את הידיים כשיש חידוש.
– “מקבל את האשה… ומחזירתה למים”: כששולחים את הלולב הביתה, האישה מקבלת אותו ומחזירה אותו למים.
—
הלכה: לולב במים – שבת, יום טוב, חול המועד
“מחזירתה למים בשבת. מוסיפין מים ביום טוב. ובמועד מחליפין המים.”
חידושים:
– בשבת: מותר להחזיר את הלולב לאותם מים, אבל לא להוסיף מים חדשים. אין חשש מ״זורע” כי זה כבר תלוש.
– ביום טוב: מותר להוסיף (לצקת) מים, אבל לא להחליף (לשנות לגמרי), כי זה היה יותר מדי טרחה.
– בחול המועד: מותר אפילו להחליף את המים לגמרי.
– ביקורת חריפה על העולם: כל סוכות מופיעים כל מיני “פטנטים” איך לשמור את המינים טריים, כשכתוב במפורש במשנה הקדושה שצריך להניח אותם במים! כמו פרחים שמעמידים כל השנה במים — מדוע כאן לעשות אחרת? זו חובה לפי המשנה, לא רק עצה.
– “לולב” בהקשר זה אומר בעיקר את ההדסים, כי הלולב עצמו לא מתקלקל כל כך מהר. הרמב״ם עצמו במורה נבוכים מביא כראיה למה ה׳ בחר דווקא בד׳ המינים — כי הם נשמרים טריים שבוע שלם, בניגוד לתפוח שלא היה מחזיק מעמד.
—
הלכה: הדס שבלולב — אסור להריח בו
“הדס שבלולב אסור להריח בו, מפני שאינו ראוי אלא לריח, הואיל והוקצה למצוה יהיה אסור להריח בו.”
פשט: הדס שמשתמשים בו באמצע השנה רק לריח — כשלוקחים אותו למצווה, הוא נעשה מוקצה למצוותו, ואסור להריח בו.
חידושים:
– היסוד דומה לנוי סוכה: כמו שנוי סוכה נאסר לשימוש למטרות אחרות, כך גם ההדס.
– קושיה: לריח אין מעילה (כפי שמוצאים בהקדש) — איך אפשר לאסור ריח? זה נשאר צפון.
– הצעה: אולי “להריח” לא אומר סתם להריח בדרך אגב, אלא לכווץ באופן אקטיבי את העלים כדי להוציא את הריח — שזו הדרך הרגילה שמשתמשים בהדס לריח. סתם להחזיק בלי לכווץ לא מוציא את אותו ריח.
—
הלכה: אתרוג — מותר להריח, אסור לאכול
“אתרוג — מותר להריח בו, כי הוקצה למצוותו מאכילה” — הפרידו אותו מאכילה, לא מריח. “אסור לאכלו כל יום השביעי, שאין היקצה למקצת היום” — אפילו אחר הצהריים כשכבר סיימו ליטול, הוא נשאר אסור, כי היקצה לכולו. “ובשמיני מותר לאכלו” — בשמיני עצרת מותר לאכול.
פשט: ההבדל בין הדס ואתרוג: הדס ראוי רק לריח, לכן ריח נאסר; אתרוג ראוי גם לריח גם לאכילה — המוקצה הוא מאכילה, אבל ריח נשאר מותר, כי בכך שלא אוכלים כבר מראים מספיק שזה למצווה.
חידושים:
– ראיה שאתרוג חייב להיות ראוי לאכילה: מכך שהרמב״ם אומר “הוקצה למצוותו מאכילה” — זה מראה שהאתרוג חייב להיות בעל טעם ולהיות ראוי לאכילה. [דיגרסיה: “כל האתרוגים ראויים לאכילה — אם אתה לא אוהב זו הבעיה שלך”, ואפשר לבשל אותו עם סוכר.]
– היקצה למקצת היום — אין: אפילו כשכבר סיימו ליטול, האתרוג נשאר אסור כל היום. זה כי היקצה לכולו — מוקצה לחלק מהיום הוא מוקצה לכל היום.
—
הלכה: שמיני עצרת בזמן הזה (שני ימים טובים)
“בזמן הזה, שני ימים טובים — אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני, אתרוג אסור בשמיני” — כי שמיני יכול להיות ספק שביעי.
פשט: בחוץ לארץ שעושים שני ימים יום טוב, שמיני עצרת הוא ספק שביעי — לכן האתרוג נשאר אסור לאכילה.
חידושים:
– קושיה: מדוע לא נוטלים לולב בשמיני עצרת כספק שביעי? תירוץ: מדאורייתא לולב הוא רק יום הראשון (בזמן הזה), ומה שנוטלים כל השבוע הוא רק זכר למקדש — ובמקדש אין ספיקא דיומא, לכן לא תיקנו ליטול לולב בשמיני. סברא יפה.
– בזמן המקדש — כל אחד ואחד יוצא בלולבו ואוכל למחר: כשכל אחד הפריש אתרוג אחד לכל שבעת הימים, אחרי סוכות (שמיני) כבר מותר לאכול, כי המוקצה היה רק לאתרוג אחד, וכבר הראו מספיק שזה למצווה.
– מעשה של רבי יודן (ירושלמי): בעל הצדקה המפורסם רבי יודן אסף אתרוגים אחרי סוכות — כי העולם עשה ריבה (מרקחת) בשמיני עצרת. זה מתאים למשנה: “מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן” — ילדים אכלו מיד את האתרוגים.
– [דיגרסיה: היה מנהג יפה לקנות שבעה אתרוגים, אחד לכל יום סוכות!]
תמלול מלא 📝
הלכות לולב – פרק ז׳ מהלכות שופר סוכה ולולב
הקדמה – תורה ללמוד בשמחה
דובר 1:
כן, רבותי, זהו הסדר שבו לומדים תורה הקדושה, כי כך יהודי שמח, ויהודים צריכים להיות שמחים תמיד. נו, נו, נו, לכל אחד יש את הסיבה שלו. לא חשבתי עכשיו שאני רוצה ללמוד על להיות שמח. אני רוצה ללמוד, צריך ללמוד. אבל בתשעה באב לא לומדים, כי אסור להיות שמח. יוצא אם כן שכל השנה לומדים, ומזה צריך להיות שמח. אוקיי.
אז, אומר הרמב״ם, אנחנו נמצאים באמצע הלכות שופר סוכה ולולב. ליתר דיוק, עכשיו מתחילים הלכות לולב. כבר סיימנו הלכות שופר והלכות סוכה. עכשיו נלמד הלכות לולב. לולב פירושו ארבעת המינים. קוראים לזה לולב, והרמב״ם אומר מאוחר יותר למה קוראים לזה לולב.
אז, ולפני שנתחיל את השיעור שלנו, צריך אנחנו מדין חובת הכרת הטוב להכיר טובה לידידנו החשוב, נותן החסות לשיעורים, ר׳ יואל ורצברגר, ולהודות לכל היהודים שתומכים בשיעורים, במיוחד אלה שאומרים לפעמים תגובה ומראים שהם מתעניינים.
למה נקרא “לולב” ולא “אתרוג”
דובר 1:
אז, אומר הרמב״ם פרק ז׳, פרק שביעי מהלכות שופר סוכה ולולב. או הלכות לולב פרק א׳, אפשר לומר. כן. אז הדבר הראשון שהוא הולך לומר לנו זה… מה אתה אומר? אתה יכול להגיד לי?
דובר 2:
כן, אמור, אמור, אמור.
דובר 1:
זה ש… כאילו מובן מאליו שיודעים את הפסוק. כל אחד זוכר שיש פסוק בפרשת אמור, ויקרא כ״ג פסוק מ׳. ואיך אני יודע מה כתוב כאן? “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים”.
אז צריך קודם לדעת מה כל הדברים האלה. יש מצוה לקחת את הדברים האלה, אבל אנחנו לא יודעים מה הם. כלומר, בתורה שבכתב כתוב רק ארבעת השמות, כפות תמרים, וכו׳, אבל לא כתוב מה הם. תפקידו של הרמב״ם הוא לומר תורה שבעל פה. אחד הדברים שתורה שבעל פה מוסרת לנו הוא הזיהוי, מה הם הדברים. כמו שכתוב בהקדמה למשנה תורה, ובהקדמה לפירוש המשנה ביתר הרחבה. הוא נותן דוגמה מההלכה הזו, ואומר שאף על פי שבגמרא יש לימודים שונים איך יודעים שפרי עץ הדר הוא אתרוג, האמת היא שהיה מקובל הלכה למשה מסיני, אלא שהחכמים מחפשים רמז, שיהיה מחכמת הכתוב שיהיה רמז. אבל בוודאי ראו מאז ימי משה רבינו מה לוקחים, את המינים.
כן, אני חוזר, הולכים ללמוד זאת כדי להביא שמחה, כי כתוב שהתורה משמחת, אבל ארבעת המינים כתוב “ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם”, וכשלומדים זה… כאילו קיום. כן, נו, ונשלמה פרים שפתינו. כן, נהיה שמחים.
אז. אומר הרמב״ם, הוא מתחיל עם כפות תמרים, לולב. הסיבה שהוא מתחיל עם לולב היא פשוט אותה סיבה שבגללה את כל הדבר קוראים אנחנו, בברכה אומרים “על נטילת לולב”, אף על פי שהפסוק מתחיל עם אתרוג, “ולקחתם לכם פרי עץ הדר”. אבל המשנה מתחילה עם “לולב הגזול”, וכל הדבר נקרא לולב. והסיבה היא כי הלולב הוא הרוב, כי הלולב עם ההדסים והערבות הם המלווים שלו, הם אחד מקושרים יחד, אז הלולב הוא הרוב. הלולב והאתרוג הם שני הצוותים, ומאחר שללולב יש איתו את שני המלווים, שתי המצוות האחרות, הלולב הוא הדבר החשוב יותר מארבעת המינים.
אבל נראה שלכאורה, שוב, זה עוד כמו צורת המצווה. מסתכלים איך יהודי מנענע לולב, רואים שהוא מנענע את הלולב. עם זה בא אולי האתרוג הוא גם משהו נוסף, אבל בכל זאת עם הלולב. הלולב הוא הגבוה ביותר, הוא הגדול ביותר, הוא העיקר. כל השאר הוא כמו טפל לו. כך נראה.
דיון: הסדר של הפסוק – למה הפסוק מתחיל עם אתרוג
דובר 1:
אבל אני אומר, לגבי הפסוק עצמו אפשר גם להבין למה הפסוק אומר קודם אתרוג, כי שלושת האחרים מחוברים. אז אומר הוא אתרוג, ואחר כך בא הלולב עם שני המלווים שלו. אני מדבר אם הולכים עם המהלך הזה, אני מתכוון, כך כתוב, הרמב״ם, כולם אומרים שצריך לקשור את זה יחד, אפילו אם הקישור לא מעכב, צורת המצווה לכתחילה היא שהלולב בא עם השניים האחרים, אוגד את הלולב. אבל מוסכם שהאתרוג לא, שצריך להחזיק בנפרד. אז אני אומר, ממילא מסתדר הפסוק, “ולקחתם לכם פרי עץ הדר”, ואחר כך אומר הוא ששלושת האחרים הם סט. אז צריך לומר “פרי עץ הדר”, ואחר כך “כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל” צריך לומר בנשימה אחת, כי זה חבילה גדולה אחת.
דובר 2:
אני שומע, הטעמים לא מחזיקים כך באמת.
דובר 1:
זה חשבתי להגיע. לא ראיתי שיש כאן כראוי את הפסוק. אבל כאן נתנו טעם, “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל”. לא ממש. אם כבר כן, המפסיק הגדול ביותר הוא על “כפת תמרים” בין כל השלושה. מה זה אומר?
דובר 2:
יש זקף על זה.
דובר 1:
בקיצור, אני שומע מה אתה רוצה לומר, שאחרי “כפת תמרים” יש ו׳, זו רשימה. השניים האחרים הם עם ו׳ מחבר ל״כפת תמרים”.
דובר 2:
אה, כאן אתה אומר כבר כן משהו. “פרי עץ הדר”, עצור. “כפת תמרים”, עם ו׳, “וענף”, “וערבי נחל”. פירוש השניים הולכים יחד, אבל “כפת תמרים” הולך אחרת.
דובר 1:
אני זוכר שאבן עזרא, או אחד מהאנשים, מדבר על הכללים של רשימה בתורה. זו רשימה, רשימה של ארבעה דברים. אני זוכר שאבן עזרא אומר במקום אחד שבלשון המקרא, אצלנו יש כללים, למשל אומרים רשימה, לפעמים השלישי בא עם ו׳, או האחרון, “זה וזה וזה”. בקיצור, אבן עזרא אומר שאפשר לכתוב את זה בכל הדרכים. יש רשימות שכתובות בתורה פשוט אחד, אחד, אחד. יש לפעמים שכתוב ו׳ על השני ולא על הראשון, לפעמים על האחרון. בקיצור, אין כללים עם זה על פי דקדוק, אבל אולי יש באמת ו׳ שצריך לקחת עם התורה, כן. אוקיי.
בוא נראה אם הוא אומר כאן משהו. הוא לא אומר. מעניין.
הלכה א׳ – זהות ארבעת המינים
כפת תמרים – לולב
דובר 1:
אז, אומר הרמב״ם, הוא מתחיל עם “כפת תמרים”. “כפת”, מה פירוש המילה “כפת”?
דובר 2:
עלים, ענפים של תמרים.
דובר 1:
זה הלולב. אומר הרמב״ם, “כפת תמרים” האמורים בתורה, כמו כף, כפות? כף של תמר?
דובר 2:
הוא אומר פרי, אבל זה לא הפרי. לא. אה, סליחה, ענפים.
דובר 1:
“כפת” פירושו ענפים? ענפים, אני לא יודע. אוקיי.
כן. “ולקחתם לכם ביום”, סליחה. אומר הרמב״ם, “כפת תמרים” האמורים בתורה, ה״כפת תמרים” שכתוב בתורה, מה זה? מה הם? הן חריות של דקל. הם ענפים. לגבי פרי, כבר היה לנו כמה פעמים, לגבי תבואה, לגבי פרי, לכל מין ענף יש שם מיוחד. גם בקטיפה יש בוצר וקוצר, יש כל מיני שמות. יש לך כאן חריות של דקל. הענפים של דקל נקראים חריות.
אומר הרמב״ם, מתי? כי יש לזה כמה שלבים, התהליך של מתי שזה גדל עד שזה נפתח מאוד. החריות של דקל הרגילים שתלך לפלורידה, תראה את עצי הדקל, תראה שזה פתוח, לגמרי פתוח, כן. אבל לפני כן זה עדיין כמו מקל. חריות של דקל, כשיצמחו, כשזה גדל, קודם שיתפרדו עליהן, לגמרי לפני שכל העלים נפתחים לגמרי ומתפשטים, אלא כשיהיו כמו שרביט. שרביט הוא כמו שרביט הזהב מהמגילה, מקל ישר, והוא הנקרא לולב.
אני לא יודע אם הרמב״ם מתכוון דווקא שזה חייב להיות לגמרי לגמרי סגור. יש כאלה שמהדרים, שמחפשים תמיד אחד שסגור לגמרי. אבל זה פחות או יותר כמו שרביט. אני אומר, אפילו אם קצת מהעלים כבר קצת פתוחים… נראה על זה במפורש, זה כבר צורת ההידור של הלולב. אבל זה בוודאי לולב, זה בוודאי… הפתוח נפתח קצת כשנוגעים בו. על העץ זה לא מונח פתוח.
דובר 2:
כן, זה עוד… כלומר, בקיצור, החלקים הצעירים. זה אומר שמסתכלים על עץ, ורואים מלמעלה שם למעלה, אחר כך מהצד. זה כנראה קשור למתי חותכים את זה מהעץ.
דובר 1:
קודם שיתפרדו. הענפים הראשונים. כלומר, לכל עץ קוראים לזה שניהם, אבל בהתחלה זה כך. כן. כן. אני אז, זו המילה כפות. כפות אולי מלשון קפות, מקופלים? אני לא יודע.
פרי עץ הדר – אתרוג
דובר 1:
פרי עץ הדר, האמור בתורה, הוא אתרוג. פרי עץ הדר, שכתוב בתורה, הוא אתרוג. והגמרא יש דרכים שונות איך לומדים שפרי עץ הדר הוא ספציפית אתרוג, כי יכלו לחשוב כל פרי יפה מעץ. הרמב״ם אומר שמשה רבינו קיבל את זה כך, והחכמים לומדים את זה אחר כך לתוך הפסוק הדר, או כך הלאה.
ענף עץ עבת – הדס
דובר 1:
וענף עץ עבת האמור בתורה… ענף של עץ עבות, של עץ עבה.
דובר 2:
אני חושב שלא, לא. ענף עץ עבת פירושו ענף שנקרא עץ עבת. אין כאן ענף מעץ, אין עצים של הדסים. זה קצת מה שיש. העבות חוזר על ענף.
דובר 1:
מה אתה מתכוון? יכול להיות כי ענף הוא הולך לומר שהוא צריך להיות מכוסה בעלים. לפני כן אני אומר את זה. ענף עץ עבת פירושו ענף של עצון, של עצון קטן, של עץ עבת. מה זה? האמור בתורה, הוא ההדס שעליו חופין את עצו, העלים שלו מכסים, הם מתכופפים על העץ. בדרך כלל, רוב העלים לא כך, רואים עץ חשוף, פתוח. זה, כמעט, כמעט לא רואים כל כך את העץ, רואים בעיקר את העלים הירוקים.
ונראה שהרבי מבין שכאן מסתכלים על התנאי של מה שאנחנו קוראים שילוש. כגון שיהיו שלשה עלין או יותר על כן בגבעול אחד, שעל ענף אחד קטן, קטן יותר קוראים על אחד שיהיה שלושה, שיהיה כל שורה כך. מאוחר יותר הוא הולך לומר שזה צריך להיות ממש כל שורה.
הדס שוטה – מין אחר
דובר 1:
אבל… אבל… אה, אומר הוא, היו שני העלים בשוה זה כנגד זה, אם זה לא שלושה, אלא זה שניים, משני צדדים, לא משלושה צדדים, והשלישי למעלה מהם, אין זה עבת, זה לא נקרא עבת, יש לזה שם אחר, זה מין הדס שנקרא נקרא הדס שוטה. מה שזה לא מה שהתורה מדברת, זה לא יהיה כשר, זה מין אחר. כך נראה מהרמב״ם, לא שזה תלוש, אלא זה מין אחר. לא תלוש, בדיוק, תלוש לא הנושא עכשיו. מיד נראה על תלוש, אם יכול להיות תלוש.
המין שיש לו שניים וגבוה יותר שלישי, במקום לסובב שורה אחת, נראה מהרמב״ם שזה מינים אחרים. שיש מין אחד שהוא בא כך, ענף עץ עבת, שזה הפירוש שיש לו משלושת הצדדים. אני לא יודע צד, זה עגול, אבל כך זה לגמרי מכוסה. אחר כך יש מין שני, שיש לו רק שניים, והשלישי קצת גבוה יותר או נמוך יותר, אני לא יודע בדיוק. וממילא יוצא שהצד האחר פתוח, וזה לא עבת, אלא יש לזה שם אחר, הדס שוטה. הוא שוטה. למה הוא שוטה? כי הוא לא הולך ישר. למה הוא לא הולך ישר? זה כמו כל שאר ההדסים.
פירוש “שוטה”
משובש כשוטה. מה זה שוטה, האם השם דבר של שוטה? אולי שוטה פירושו דברים שונים? לא, אני חושב ששוטה פירושו… שוטה באישה נכתב הרבה פעמים עם שי״ן, שוטה. אבל יכול להיות ששורש דומה, כי שוטה… חכם הולך בדרך הישר, הוא ישר, ושוטה הוא כמו סוטה מן הדרך, הוא תלוש.
יכול להיות שהעלה פטור מן המצווה, והוא כמו שוטה, שהוא חרש שוטה וקטן פטור מכל המצוות. הוא פטור מלהישחט.
חידוש: הדס שוטה הוא מין – נפקא מינה לענין בדיקת שילוש
אני אומר אבל דבר מעניין, אני תופס עכשיו הערה מעניינת, וזה מאוד מוזר, כי לפי הרמב״ם יוצא, וצריך להבין אם בגמרא הפשט כך, אבל יוצא שזה מין אחר.
מה שכשאנחנו הולכים לבחור הדסים, ברור שכל ההדסים באים מאותו עץ, לא חתיכה אחת היא הדס שוטה ואחת היא הדס כשר. אז לפי הרמב״ם זה מאוד מוזר, על מה מדבר הרמב״ם, האם התכוון שיש משהו מינים אחרים?
יכול להיות לפי הרמב״ם כל ההדסים שלנו כשרים, כי זה הסגנון, אחד קצת לא גדל בדיוק. אני חושב שההדסים גדלים… שמעתי פעם מישהו אומר שהשילוש עם שוטה קשור גם למתי חותכים את זה. כלומר, מלמעלה של העץ זה יותר כך.
יכול להיות שבאותם זמנים, כמו לגבי לולב, יש זמן מסוים שנקרא לולב. באותם זמנים זה לא נקרא… אז זה נקרא הדס שוטה. הרמב״ם אומר שזה מין, כך נראה. אין זה עבת הוא לא ההדס שאפשר לקרוא עבת, וזה נקרא הדס שוטה.
כמו לגבי לולב, זה אותו מין, אבל זה לא הזמן שזה נקרא. אבל כאן הרמב״ם אומר המין. אני לא אומר בבירור המין. “אבל אם היו שני עלים ועלה אחד אין זה עבת”. העלה, ההדס, לא ייקרא הדס שהוא עבת.
לא, אבל אז היה כך, נראה לולב שקרוע, שפתוח מדי, נראה הלכות. הרמב״ם לא נמצא במקום שהוא אומר הלכות הדס, נוי ההדס, וכדומה. הוא נמצא במקום שהוא אומר מה זה הדס.
כמו לולב, אתה צודק שיכול להיות שלב, אבל אני לא מאמין שמישהו יודע ששלוש הוא שלב. הרמב״ם היה יכול לומר שלב כזה. הוא לא אומר שלב כזה. הוא אומר שזה סוג הדס. נראה שהרמב״ם הבין שזה מין.
אני לא יודע אם זו המציאות שיש לנו, לא בטוח איך מבינים את זה. יכול להיות שאולי לפי הרמב״ם אין ענין לבדוק שכל אחד משולש, כי זה המין. כך הייתי אומר.
דיון: השיטה של רמב״ם – מין או שיעור?
⟦#2⟧ אה, אומרים, אם באמת פירושו המין, לא הזמן. אוקיי. לא הזמן, וגם לא ה… שזה צריך להיות הענפים צריכים להיות כך. מאוחר יותר רואים שהרמב״ם מיקל, שצריך רק להיות שליש לפחות זה מספיק, כי יכול להיות באמת כמו שאתה אומר היה המין, זה מראה שזה המין הנכון.
לא, מה שהוא מיקל, לא שהרמב״ם מדבר על זה שחצי משולש חצי לא? לא. אוקיי, בוא נראה. אני רוצה לך כבר כן לבדוק שנייה. איפה כתוב כזה מאוחר יותר ההלכות של הדס? כתוב על אתרוג? הדס שנקטם ראשו? נשרו עליו?
המשך הלכות ד׳ מינים
לא, השאלה שיש היום, האם יש חלק משולש וחלק שאינו משולש, לא עומד ברמב״ם. תסתכל בפרק הבא הלכה ה׳, תראה שלא עומד. עומד שחסר בכלל עלים. זה משהו אחר. אבל לא עומד בכלל מקרה כזה שכל ההדסים של היום… סליחה, ההדסים, השאלות של הדסים ששואלים היום הוא שזה חצי משולש, צריך להיות המשולש כל השיעור, כל ההלכות. אני לא רואה שזה עומד ברמב״ם. יכול להיות שזה נכון כן, אבל זה מין, יום טוב.
ערבי נחל – הגדרת המין (הלכה י)
⟦#3⟧ אוקיי. הוא, כבר, ערבי נחל עשינו כבר אתרוג ולולב והדסים, ומה קורה עם ערבי נחל?
אומר הרמב״ם, ערבי נחל האמורות בתורה אין כל דבר גדול על הנחל, כי ערבי פירושו ענפים, עלים. אני רוצה רק לומר שמואל ענפים שגדלים ליד הנחל. אני אומר זה חשוב מאוד.
השגת ראב״ד על רמב״ם
בא הראב״ד, אני הסתכלתי רבי קאפח, זה כבר נפל הדיוק שלי כבר. אומר הראב״ד הקדוש, אין זה אלא די שוטה, אומר הראב״ד, אמר אברהם, וצריך להיות כן כל השיר או רובו אם אינו כן פסול. כלומר הראב״ד חולק על הרמב״ם הזה.
הרמב״ם אומר שמספיק השיר שלשה עלי מגבול אחד. אבל מה הוא מתכוון? גבול שלשה עלמא גבול אחד הוא מתכוון שאז מספיק, כי אז יודעים שזה המין הנכון.
לא ברור מה פירוש גבול. גבול זה לא פירושו ענף. יכול להיות שגבול פירושו כמו על עגול אחד, לא… כן, כמו שהוא מתרגם שליש. כך אני מבין שזה הפירוש.
אבל הרב הבין שברמב״ם חסר עיקר ההלכה, שאנחנו מסתכלים על ההלכים של שליש, שצריך להיות כל המשולש. על רובו הוא דורש די שו. זה עושה זאת באמת, ברמב״ם לא ידע מזה, ואני לא חושב כמו שרבינוביץ אומר כך.
הרמב״ם סבר שמספיק אחד מהם הוא משולש, אפילו אחד לא, צריך להיות המין. בדיוק העלה הוא קצת אחר, לא זה הוא עוד שוטה. הרמב״ם נראה שעוד שוטה זה משהו מין אחר, כך נראה לי. לא חידוש.
אחר כך רואים שהרמב״ם סבר שהדסים יש משהו יופי, כשהוא אומר שהדסים זה נוי מצוה. אם אין לו עלים, כמו שסתם הוא נשר… זה אחר כך, שוב. אוקיי, זה יכול בהחלט להיות בלי עלים, זה אחר כך זה כלום. מהשילוש. נראה שהשילוש זה… איך אומרים?
ערבי נחל – מין ידוע, לא סתם ערבה
כבר. אומר הרמב״ם הלאה, ערבי נחל האמורות בתורה. מה, אפשר לחשוב שסתם מין עלים שגדלים ליד סתם נחל? זה לא כך. אלא מין ידועה היא הנקראת ערבי נחל. ערבי נחל פירושו לא סתם ערבה שגדלה ליד נחל, אלא זה דבר מסוים שנקרא ערבי נחל.
מהם הסימנים? כל שלא איז משך. העלה אינו עלה עגול, אלא עלה מתוח, עלה ארוך. ופיו חלק, הקצה חלק. פיו פירושו כמו הצד שלו, נכון? אהא. אוקיי. לא הקצה. פיו פירושו פשוט הצד של העלה. זה נראה כמו פה קצת, כן? הוא כבר יאמר, אין לו שיניים, אין לו חודים. וקנהו אינו אדום, הגבעול שלו, הדבר שעליו זה גדל, הענף הוא אדמדם, חום-אדמדם. וזהו הנקרא ערבה, זה נקרא ערבה. לשון הרבים שלו הוא ערבי נחל, וזה מה שחז״ל קוראים ערבה.
למה זה נקרא “ערבי נחל”?
אומר הוא, למה זה נקרא ערבי נחל? אם אתה אומר שזה מין מסוים שאפשר לשתול בכל מקום, למה זה נקרא ערבי נחל? אומר הוא, ורוב מין זה גדול על הנחלים, בדרך כלל רוב מהמין הזה גדל ליד הנחלים, לכך נאמר ערבי נחל. לא שהתורה רוצה שיקחו דווקא מהנחל, אלא התורה רוצה שיקחו את המין הספציפי הזה. ואפילו היה גדול במדבר או בהרים, אם מישהו כן מצא דרך לשתול או שזה יגדל במקומות אחרים, במדבר או בהרים, גם כשר. ערבי נחל זה סימן, לא שהנחל הוא תנאי.
שתי טעויות שצריך להימנע מהן
כאן יכלו ללמוד שתי דרכים אחרות ששתיהן לא נכונות. אתה יכול ללמוד שערבי נחל פירושו לא מין מסוים, אלא משהו ערבה מנחל. זה בוודאי לא. הדבר השני שאתה יכול לומר לחומרא, שהערבה חייבת להיות דווקא מהנחל. אומרים שניהם לא. משמע לן, העיקר הוא המין. יש סוג מין, שהמין נקרא ערבי נחל. למה הוא נקרא ערבי נחל? כנראה כי במקור, בדרך כלל, הוא גדל ליד נחל. אם אתה שותל בדיוק את המין הזה במקום אחר, הוא יגדל, וזה בכלל לא ענין שצריך לקחת דווקא מהנחל.
צפצפה – הדומה לערבה (הלכה י-יא)
⟦#4⟧ אומר הרמב״ם, ויש מין אחר דומה לערבה. יש מין אחר שדומה לערבה. והרמב״ם מזהיר אותנו כאן, שנדע, כשאתה הולך לחפש ערבות, תחשוב שהעלה הזה הוא ערבה. אומר הוא, לא, יש את זה שדומה לערבה, אבל שיש עוד את החילוקים הקטנים האלה: עלה שלו עגול, העלה שלו עגול, ופיו דומה למסר, והקצה שלו, הדרך שבה זה מסתיים, אינו חלק, אלא זה כמו מסור. וקנהו אינו אדום, והגבעול שלו אינו אדום.
אתה אומר, זה כבר לא דומה לערבה, זה כבר שלושה דברים שונים. במה זה דומה לערבה? לא, זה עלה ירוק כזה שנראה בערך כך. וזהו הנקרא צפצפה, זה נקרא צפצפה, והיא פסולה, זה פסול, כי זה לא המין של ערבי נחל.
מין ערבה עם תלמים קטנים – כשר
אומר הוא, “ויש עוד מין ערבה” – יש עוד מין ערבה – “שאין פיו עגול שלם חלק, ואין פיו דומה למסר כצפצפה, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד, כמו פי מגל קטן” – כמו מסור קטן. יש מסור גדול שיש לו כאלה גדולים, ממש שחותכים עץ. זה קטן שמשתמשים בו לחתוך ריהוט. אבל זה כן ערבי נחל, עם רק חילוקים משניים, קטנים.
חידוש: הסימנים אינם פסולים, אלא סימנים למשפחה אחרת
אין סימון מסוים איך ערבי נחל צריך להיראות. צריך להיות המין שנקרא ערבי נחל. יש אולי מין ערבי נחל שנראה קצת אחרת, אבל החכמים אומרים שזה כן מאותה משפחה.
אני מתאר לעצמי שזו שאלה מציאותית. כלומר, אתה יכול לשתול ערבי נחל, וזה יצמח קצת אחרת. אתה לא יכול לשתול ערבה וזה יצמח צפצפה, שזו משפחה אחרת.
אוקיי, אז צריך לדעת, אני לא יודע איך עובדים המינים. לאו דווקא שכל מין פירושו… ווטאבר, צריך לדעת איך עובדת האבולוציה. שותלים, הרבה פעמים זה גדל קצת אחרת. הנקודה היא, איך רואים כך, שזה עדיין ערבה, וזה רק קיבל קצת צורה אחרת, וזה מאוד ניכר לצפצפה. כך היא ההלכה. יכול להיות שלאו דווקא שזה גדל כך, אני לא יודע.
אבל אני אומר, אין פסול של “פיו דומה למסר”. זה לא שזה לא ערבה נחל. אני אומר, אין פסול, אלא זה סימן שזה ממשפחה אחרת. משפחה אחרת, בדרך כלל פירושו שמערבה לא גדלה צפצפה, ומערבה אחרת יכולה כן לגדול המין ערבה שנראה קצת אחרת.
אני לא יודע, צריך לדעת אם יש בין… אני אגיד לך במילים אחרות. לא, לא, זה לא ניכר כל כך בקלות.
הלכות ד׳ מינים: מפי השמועה, מצוה אחת, ובל תוסיף
הלכה ב (המשך) — ערבה וצפצפה: המשמעות של “דומה לערבה”
דובר 1:
זה לא שזו לא ערבה נחל יפה. לא, אני אומר אין פסול, אלא זה סימן שזה ממשפחה אחרת. ממשפחה אחרת בדרך כלל פירושו שמערבה לא גדלה צפצפה, ומערבה אחרת יכולה כן לגדול המין ערבה שנראה קצת אחרת.
אני לא יודע, צריך לדעת אם יש בין… אני אגיד לך במילים אחרות, לא, לא, זה לא נוגע בטייניק, אני מתכוון שזה לאו דווקא. במילים אחרות, כשאומרים מין, יכול להיות מינים מהמין, נכון? יש תת-מינים שאומרים, נכון? סאב-מינים.
אז, זה לא דומה לערבה. כשכתוב דומה לערבה פירושו לא סתם שיש לו איזה מראה אקראי דומה. זה אני אומר, דומה לערבה פירושו שזה כן משהו מאותה משפחה. קרוב רחוק, קרוב רחוק. בקיצור, הערבה של תלמים קטנים והערבה של ערבה רגילה שניהם אחים. זו המשמעות. הצפצפה היא קרוב רחוק יותר, הוא לא יכול טכנית להיות.
אני לא יודע, רוצה לדעת ריאליסטית איך לוקחים את כל הדברים האלה? לא יודע.
התבוננות מעשית: ערבה נלקחת לקולא
דובר 1:
זה מעניין בחג, כי אני אגיד זאת, כי לולב, אתרוג, ואותו דבר הדסים, אני מתכוון שכל היהודים לוקחים פחות או יותר את אותו הדבר. כלומר, אין… אתה יודע, אתרוגים יש את החקירה המפורסמת, אבל כל האתרוגים הם אותו פרי, זה גם מחזיק קרובים.
ערבה, בכל אזור יהודי לוקחים את הערבות המקומיות. כמעט אין, אף פעם לא הביאו ערבות מהמרחקים, כמו הלולב והאתרוגים שגדלים כבר ערבה. נראה בכל מקום שזה… שואל אני אותך, האם זה אמת? אתה תלך לחנות? הערבות האמריקאיות שונות מאוד מהערבות הישראליות.
היום אפשר לקנות כאן שניהם, אבל יש… למשל, הערבות שלנו, לא כולן קנה שלה אדום. אתה צריך ללכת לחנות. היום כן יש הרבה, אבל חלק כן אדמדם, וחלק בכלל לא. יש שרק ממש ליד העלה זה אדמדם, כמו שהשאר כבר נהיה חום. כן, בקיצור.
אבל זה גם לא יכול להיות שכשכתוב אדום פירושו חום, ומרת פרוין הם ירוקים.
דובר 2:
כן, אבל האחרים ירוקים. אין אדום. אלה שאדומים הם אדומים.
דובר 1:
אני מתכוון אדום, ווטאבר אתה קורא אדום, לא אדום כמו כבאית, אדום כמו דבר אדום. ואני אומר שזה מעניין שערבה נראה שהעולם קיבל קצת יותר לקולא. אני לא שמעתי מעולם חשש ערבה הר המור, אני לא יודע. כל דבר שנראה שזה צריך להיות המין ערבי נחל.
דובר 2:
אתה? לגבי המעשה במגילה?
דובר 1:
כן, מבין מה אני אומר? זה מעניין שזה כן דבר שבאופן כללי לוקחים מה שפחות או יותר נראה כך לפי הסימנים, וזהו. כן. כן.
הלכה ד — “וכל הדברים האלו מפי השמועה הן”
דברי הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “וכל הדברים האלו”, ההלכות, כלומר מהי ערבה, אבל כולם, מהי ערבה, מהו אתרוג, מהו לולב, כולם. מה יכול להיות ערבה יותר ספציפית, כמו שאתה אומר, כי ערבה זה… עושים חילוקים דקים כאלה. אבל כולם זה מפי השמועה, ומשה רבינו בפרשיות למדו ממשה רבינו שהביא זאת מפי הקדוש ברוך הוא, והוא מסר שמועה דור ודור.
כמו שהזכרנו, זה ממש אחת מהדוגמאות של הרמב״ם, זו בדיוק דוגמה טובה. שמזמן משה רבינו לקחו אתרוג, וראו שזה מה שהפסוק מתכוון. מישהו יכול לחלוק, איך אתה יודע שפרי עץ הדר זה זה? אני לא יודע, זה אבא שלי לקח, זה אבא שלו, וכך הלאה עד משה רבינו מפי השמועה.
דיוק: “נתפרשו” ולא “נתקבלו”
דובר 1:
יש את הלשון “נתפרשו”, חשבתי, לא כתוב “נתקבלו”, אלא “נתפרשו” יש, כי סוף כל סוף הם כן למדו זאת בפסוקים. אני לא חושב, זה לא בטוח. יכול להיות “נתפרשו” פירושו כך, זו קבלה, אבל זה גם נלמד בחכמת הכתוב, שבפסוק גם רמוז. הרמב״ם לא הביא את הרמז בכלל.
אז, הייתי חושב שאולי “נתפרש” פירושו כאן כמו פירוש המצוה. משה רבינו פירש, הוא מתרגם, אבל לא תרגום מהפסוק, אלא תרגום מהמצוה. כשהרמב״ם אומר פירוש המצות, מבין מה אני אומר? לא תרגום מהפסוק, אלא תרגום מהמצוה. יכול להיות.
“כל הדברים אלו” — רחב יותר מסתם מינים
דובר 1:
אבל זה מעניין, ה״כל הדברים אלו” פירושו גם לומר, כי יש כאן יותר מלומר איזו משפחה כשרה, כן? בלולב היינו אומרים באיזו תקופה בלולב, באיזו תקופה בהדסים, ובאילו מינים מהערבות, ממיני הערבות. הגמרא עושה דרשות שלומדים מהן מה פירוש מה. אני לא יודע אם בדרשות נמצא גם באיזו תקופה מה… אולי כן, כפות?
דובר 2:
אוקיי.
הלכה ה — “ארבעה מינים אלו מצוה אחת הן”
דברי הרמב״ם
דובר 1:
כבר, אומר הרמב״ם הלאה: “ארבעה מינים אלו מצוה אחת הן”, הד׳ מינים זו מצוה אחת. התורה אומרת “ולקחתם לכם”, הכל ביחד יוצר מצוה אחת. “ומעכבין זה את זה”, הם מעכבים זה את זה. כלומר, אם יש חצי מהם, זה לא שקיים את המצוה עם רק שני מינים, אלא לא קיים את המצוה. יש אפילו שאלה למשל אם יש דור שאני יודע שנה קשה ולא יכולים להגיע אליו, אה, הולכים לראות.
אומר הרמב״ם, “וכולן נקראין מצות לולב”, כולם נקראים מצות לולב. הרמב״ם לא אומר לנו למה, אבל אחר כך נראה, אחר כך הוא כן רומז, כי קושרים אותם אבל הגדולה. אבל נראה שזה נקרא מצות לולב, כן. כלומר, הוא מתכוון לומר שבגמרא כתוב מצות לולב, משהו כזה? זה מה שזה אומר. אפילו שופר סוכה ולולב, הארץ שלו אמר לולב.
הלכה ה (המשך) — “ואין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם”
דברי הרמב״ם
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “ואין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם”. הארבעה מינים זה דווקא. זה לא שהתורה אמרה ארבעה מינים, אם אתה רוצה להיות עוד צדיק תיקח עשרה מינים? לא, אי אפשר להוסיף ואסור להפחית.
הרמב״ם לא מביא “בל תוסיף” בפירוש
דובר 1:
והרמב״ם אומר, זה לא מאוד ברור, אבל באחרים, בגמרא נראה שיש איסור של בל תוסיף או בל תגרע, אם לוקחים פחות או לוקחים יותר, כי התורה רצתה דווקא את הכמות הזו של מינים שיקחו. הרמב״ם לא הביא זאת. מאוד מעניין. נראה שהוא לא סובר שעוברים, כי אם זה היה ממש לאו הוא היה צריך להביא זאת.
שיטת הרמב״ם בבל תוסיף (הלכות ממרים)
דובר 1:
אז לכאורה, אנחנו יודעים שהרמב״ם לומד, כך למדנו בהלכות בל נביא. בפירוש למדנו זאת כמעט ממש. הוא הביא נחת נביא, עוד יותר בפירוש כתוב זה בהלכות ממרים, אלט וועג בסוף בספר שופטים רק. שבל תוסיף ובל תגרע, לפי הרמב״ם, זה כשאומרים עליו, אבל זו לא מצוה שזו מצוה. לא שמוסיפים לזה.
אני אומר לא לא, אני לא יכול להסביר כל הרמב״ם. יכול להיות שהרמב״ם מביא, כן, גם את הפשט שאנחנו יודעים מרש״י על המקום, המצוה של לא תוסיפו אומר רש״י, כגון מישהו שלוקח יותר מארבעה מינים. אבל הרמב״ם אומר ש״לא תוסיף” פירושו זה ענין שאנחנו צריכים לסמוך שהתורה מדויקת, ושאף אחד לא מוסיף ניסים ולא מפחיתים ניסים.
כלומר, הרמב״ם עשה זאת הרבה פחות תחת מעשה שאדם מסוים עושה, והרבה יותר תחת כלל ישראל ענין, שלא יחשבו על דברים שאינם מצוה שזו מצוה.
ראיות מהלכות אחרות ברמב״ם
דובר 1:
בואו נגיע לאחד… אני כבר אגיד, כי אתה צודק שאנחנו עוד לא למדנו רמב״ם, אבל שתי הלכות שאנחנו כבר שזה לגבי זה למדנו אותן כבר כן, ובשתיהן הרמב״ם לא אמר את המילה “בל תוסיף”.
אחת מהן שלמדנו אתמול ושלשום היא ההלכה של ישיבה בסוכה שמיני עצרת. הרמב״ם אמר שצריך לשבור אותה כדי להראות שזו לא המצוה. הוא לא אמר את הטעם, אבל הוא אמר כך, אבל הוא לא הביא ש״אם לא עבר על בל תוסיף”.
דובר 2:
האם הוא אמר את המילה “להראות”? כי אם אתה אומר את המילה “להראות”, מסתבר שזה מאוד טוב עם לשונו, שלא יחשבו שזו דאורייתא.
תרגום לעברית
דובר 1:
אבל אני זוכר שהוא לא אמר כלום. הוא אמר שצריך לעשות את זה, ואם זה שבת, לשים איזה דבר שלא… זה, אבל אני לא זוכר שהוא אמר משהו. יכול להיות שהרמב״ם סבר שזה רק כמו דרבנן או איזה ענין, לא ממש. אני לא יודע מה אני אומר. בינתיים אני לא רואה.
כמו שהוא אומר בהלכות ממרים עומד “לא תוסיף”, הוא בכלל לא מביא את הלשון “לא תוסיף” על דבר אחר. בינתיים אני רואה את זה. אוקיי, מעניין.
דיון: הלכות תפילה וברכת כהנים
דובר 1:
אבל הרמב״ם חולק על הראשונים, ו… בוודאי אסור. הרמב״ם נורא שלא להיות רק לרבנן. זו הלכה. זה ספרי. בדרך כלל הרמב״ם לוקח מאוד את הספרי. אני מסכים לספרי.
דובר 2:
אתה צריך לבדוק בספר המצוות את הרמב״ן בשכחת המצוות, שזה דבר שהרמב״ן יביא בספר המצוות. אני לא יודע, אני לא יודע. אני לא יודע.
דובר 1:
בסוף, נכון? הוא שואל, “ומה זו אזהרת התורה לא תוסיף?” שלא להוסיף. את זה כבר למדנו. הוא מביא את כל הדברים האלה, ושואל אותם, תראה כאן ביד פשוטה על הלכות ממרים, הרי יש בגמרא כמו שאתה אומר קודם, וכן הלאה עומד הרבה פעמים “לא תוסיף”.
הוא אומר, הרמב״ם מביא אכן את כל ההלכות. למשל, הם למדו בהלכות תפילה וברכת כהנים, גם דבר כזה שלמדנו. אה, הוא אומר, אה, שנאמר “לא תוסיפו”, נו? אה, כאן עומד כן שנאמר “לא תוסיפו”, הלכות תפילה י״ד, הם שכחו, הם כבר למדו את זה. “אין הכהנים רשאין”, שנאמר “לא תוסיפו על הדבר”.
אבל הרמב״ם מונה את זה כלאו. הלאו הוא מונה רק שם. אבל הוא גם לא אומר שם, הוא אומר, “אין הכהנים רשאין”, כאילו שאסור. הוא לא אומר שעוברים על לאו, הוא תמיד אומר את זה מאוד טוב.
היד פשוטה וניתוחו
דובר 1:
וכן הוא מביא לגבי האלמנות, הוא לא מביא כאן, אבל אנחנו עכשיו למדנו לגבי זה. “בשום מקום לא הוזכר ענין מלקות בזה”. ועומד אכן כן בגמרא שמי ששוכב בשמיני ובסוכה צריך לכאורה לקבל מלקות. אבל “הרבינו לא הסכים זה דבר ולא חצי דבר”, יוצא שנראה שמי שלומד את הרמב״ם כן, הוא כן בדק את כל המקומות.
הרמב״ם מביא אכן את כל ההלכות שלא לשים חמש פרשיות בתפילין, אני זוכר שצריך להביא, אבל את כל הדברים האלה הרמב״ם מביא, הוא תמיד מביא איסור, יש פעם אחת שהוא מביא אפילו שנאמר “לא תוסיף”, אבל הוא לא סובר שזה העיקר להתוסיף, כמו שאתה אומר, חילוק של ציבור ויחיד, כמו משהו שהתרחש.
שני מיני בל תוסיף
דובר 1:
יכול להיות שאפילו כשיחיד עושה את זה, זה ענף של אותו לא תוסיף, כי אתה משנה שידעו מה המצווה ומה לא. זה מאוד שונה מלמשל רש״י שרואה את זה כמו אז אתה עושה… מה העוולה? כי התורה אמרה אַרבע ואתה עושה חמש. זה לא שיש בזה איזה הצהרה מסוימת.
האמת היא, שהרמב״ם אמר שיש שני מיני לא תוסף. יש מין שהוא דאורייתא ומשהו חדש שהחכמים חושבים.
דיון בבל תוסיף ובל תגרע, והלכות נטילת לולב
המשך: בל תגרע — השיטה של ביאור הלכה וקושיות עליה
דובר 1: אבל הוא יכול לראות את זה כענף מזה, שכדי שיהיה בהירות בתורה לא יעשו גם את הדבר. אני מסכים. זאת אומרת, אפשר להבין…
בואו נאמר קצת את הפרשה האחרונה שצריך ללמוד לתוסף. אפשר ללמוד בלתוסף במילים אחרות בשתי דרכים אחרות. יכול להיות שהתורה אומרת שצריך ללמוד ארבעה מינים, פשט הקב״ה רוצה דווקא את צורת המצווה, ומי שעושה אחרת זה דבר טוב. הקב״ה לא אוהב את העבודה. נקרא, מישהו רוצה להתפלל ארבע פעמים ביום? אוקיי, זה בסדר. זה רק דרבנן והמנין. אני אומר, אבל על דרך משל, אם היה דבר שמתפללים שלוש פעמים ביום ולא ארבע, אם אתה מתפלל פעם רביעית, לא אומר כלום. זה אפילו לא עבירה. או פחות, פחות.
בגמרא לא עומד שמישהו לוקח שלושה לולבים. זאת אומרת, אנחנו עכשיו למדנו שמצווה אחת מעכבת זה את זה, אבל לא עומד שפחות מכאן עוברים על לא תגרע. הוא כן מביא. למשל, הוא מביא כאן שהביאור הלכה אומר, אנחנו עכשיו למדנו שאם אין… כן, מה עומד כאן? אין לו לולב למשל, הוא לוקח את שלושת המינים האחרים. אף על פי שאינו יוצא. אומר הביאור הלכה שלא יכבד בלשון מצווה, כי זה עובר בעל תגרע.
זה מאוד מוזר לי, כי לא עומד בשום מקום בעל תגרע, ואפילו במקורות שלמדנו, לא עומד ש… עומד כן? אולי אני מסובב ראש. בעל תגרע?
אני עומד למשל, אם מישהו מניח תפילין עם רק שלוש פרשיות, הוא לא יעבור על בעל תגרע. לכאורה, אותו מין דבר הוא עובר על מצוות תפילין, הוא צריך כבר להגיע לבעל תגרע. יש לו כבר איסור משלו של לא לעשות את המצווה. מבין אתה, אני אומר אותו דבר כאן, אותו דבר כאן, שלושת המינים.
שיטת רש״י: בל תגרע היא הרחבה של בל תוסיף
רש״י שם נראה כאילו אם תוסיף, תהיה גם גורע. זה לא האיסור. שגריעה פירושה שלא תעשה את המצווה, זה עצמו, הא גופא, הבל תגרע היא כמו הרחבה על המילה בל תוסיף. כי אם אתה בעל הבית ואתה יכול להוסיף, תעשה אחר כך חצי מצוות, ואז בכלל לא תצא ידי חובת המצווה.
דובר 2: מה אתה מתכוון שהוא לא יוצא? אם מישהו שם מין חמישי בתפילין, הוא לא יוצא בארבעה הראשונים?
דובר 1: בתפילין אולי אני יכול להבין, כי זה אבל מין חמישי בלולב, הוא לא יוצא?
דיון: מין חמישי בלולב — תלוי במחלוקת על אגד
נראה מיד לגבי זה שהוא כן יוצא, כי תלוי במחלוקת, כמו שאנחנו רואים את זה, אם צריך אגד ואתה שם חמישי, זה כמו בתפילין, שזה מין אגד אחר. אבל אם האגודה לא חשובה, תראה לא מה עוד הוא מחזיק שם. זה לא ברור.
סאו, סאו, סאו, אם אישה תוקעת שופר, אף על פי שהיא אומרת שהיא פטורה, אף אחד לא אומר שזה בל תוסיף. זה רק משהו שינוי צורת המצווה, כמו ציצית שבא עם ארבע, לא עם חמש. איזה מין הגדרה כזו.
אבל את זה אתה אומר נכון, אולי יכול להיות שבכלאיים זה גריעותא דומיא, ובמקרים מסוימים אפשר לומר שלא יוצאים, כי זה שגוי. אף על פי שטכנית, אוקיי, אולי טכנית הוא כן יוצא, אבל זה איזה מין דבר כזה. לכן אומר הרמב״ם שיכול להיות גדול יותר. אחר כך כשהוא מדבר על הסייעתא, הוא אומר, יכול להיות כמה שאתה רוצה, כי יש מה שמתווכחים שם, ויש שיטות שכן יוצאים.
דובר 2: אני אומר שיש בסוכה, יש סעיף למעלה, את רוממות, יש דברים שיש סעיף. את רוממות זה לא שועל תוספים למעלה.
דובר 1: אני עומד, אני רק אומר שמה שאתה אומר שיעור זה לא על זה.
שיטת הרמב״ם בבל תוסיף — לשיטתו
אבל אני חושב שאתה אומר שהרמב״ם בכלל התחיל אחרת לגמרי. כי לפי רש״י אין את הענין של לומר על משהו שזו מצווה, לא עומד זה. הרמב״ם למד לגמרי אחרת, והרמב״ם סתם קצת עושה יותר סנס. זו סברא אחרת.
הרמב״ם אומר שהענין הוא שידעו מה התורה, לא להוסיף ולהוריד מצוות, כמו שאתה אומר. יכול להיות שמי שישים חמישה אמונים זה גם איזו בחינה כזו, אבל בחינה קטנה, כי הוא לא אומר, הוא רק עושה. ומשום כך אומר הרמב״ם להיפך, זה ההיתר של הרמב״ם, איך מותר לעשות את הרבנן? כי הוא לא אומר. אף על פי שעושים כן יותר, העיקר זה האמירה.
סאו, זה מה שהרמב״ם סבר פירוש אחר של המצווה של בל תוסיף. רציתי לומר, אבל הרמב״ם גם לשיטתו בזה, שהרמב״ם רצה שיהיה חקירה, שיהיה מאוד ברור, על כן יש לו את תרי״ג מצוות. רש״י, כמה שאני זוכר, לרש״י אין תודה כמה מצוות יש. רש״י מפרש את התורה. סאו רש״י לשיטתו יכול רק להיות לו אותו מין בל תוסיף.
מקור לבל תוסיף של הרמב״ם — הלכות ממרים ונביא שקר
דובר 2: מאיפה לקח הרמב״ם את הבל תוסיף שלו מהלכות ממרים?
דובר 1: אוקיי, בזה זה מקושר עם הנבואה.
דובר 2: לאו דווקא נבואה, אני אומר זה בל תוסיף. “כל אשר ידבר דבר בשמי אשר לא צויתיו”.
דובר 1: כן, זה מקור אחד, אבל זה הראשון של בל תוסיף. אני אומר, כשנביא אומר משהו בשמו של הקדוש ברוך הוא, זה מאוד דומה לכשחכם אומר בל תוסיף.
דובר 2: “לא תוסיף ולא תגרע” עומד ברמב״ם בהלכות ממרים, לא בהלכות יסודי התורה שאתה אומר.
דובר 1: כן, הוא אמר, אבל לא האיסור, רשימת הלאוין עומדת כאן.
דובר 2: נכון, כי נביא זה אפילו אם הוא לא אומר שזה מתרי״ג מצוות, אבל הוא אומר שלא, הקב״ה ציווה אותי עכשיו.
דובר 1: אבל האיסור הוא אותו מין איסור, זה מלאו אחר, זה מהלאו של “אשר ידבר דבר בשמי אשר לא צויתי”. אבל חכם לא אומר שהקב״ה אמר לי נבואה, הוא אומר כך אני לומד מהתורה. הוא עושה את אותה עוולה כמו הנביא, אבל זו לשון אחרת.
דובר 2: נכון, מעניין איך הרמב״ם לקח את הפשט הזה.
הקשר של בל תוסיף בתורה — ליד עבודה זרה
דובר 1: אני אומר, שמתי לב בתורה, כש״לא תוסיף ולא תגרע” עומד, זה עומד ליד עבודה זרה. נראה לי שפעם אחת זה עומד אצל בעל פעור, ופעם שנייה זה עומד, אני זוכר אולי כאן שוב, פעמיים שמתי לב, עומד כשמשרפים את הילדים לעבודה זרה, “כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש”, איזה הקשר כזה.
וחשבתי שהתורה מתכוונת לומר, יש עבודת ה׳, הוא מקריב קרבן, בית המקדש, אתה עושה עבודות חדשות, הוא עושה גם בעל פעור. לאז, יש מספיק, אל תוסיף, אל תוריד. בנביא גם תמיד עומד אצל עבודה זרה. זה פירוש הדבר שהחשש הוא שהנביא הולך להוסיף עבודה זרה, הוא הולך להוסיף…
אבל אני אומר, הפשט יותר יותר עם הפשט של רש״י למעשה, כי אל תעשה מצוות חדשות. עם הרמב״ם זה מתאים בדרך אחרת מאוד יפה, שהחשש מנביא שקר הוא שהוא הולך לעשות חדשות, שהוא הולך לומר שלא מספיק לעבוד את ה׳ שאנחנו יודעים, אלא יש מין חדש, צ׳קלה עם בעל פעור, עם מעביר בנו למולך. זה גם העבודה שלא כדרכה, לא תעשה שום בעל פעור לה׳, כי ה׳ נתן לך כל כך הרבה מצוות ולא אחרות.
אוקיי, מספיק דיברנו על בל תוסיף. בואו לא נעשה תוספות, בואו נחזור.
הלכה ה: ואם לא נמצא אחד מהם — לא מביאים תחליף
דובר 1: ואין פוחתין מהם? לא, זה מאוד חשוב.
אומר הרמב״ם, “ואם לא נמצא אחד מהם” — הרמב״ם סובר ממש שזה לא ארבעת המינים. אם לא מצאו… היו תקופות כאלה, אתה יודע, במלחמה, יהודים לא היה להם גישה לאתרוג. אז הגמרא היה לה הווה אמינא, שיביאו לימון, כדי שהילדים לא ישכחו שיש דבר כזה כמו ארבעת המינים.
אומר הרמב״ם, “אין מביאין תחתיו מין אחר הדומה לו”, סתם בטח בגלל האיסור, בגלל ספק שמא יספרו עליהם.
הגמרא: חילוק בין דבר פסול לדבר שגוי
אומרת הגמרא הקדושה, איפה זה שוב? הגמרא אומרת… מה זה “המבחר לאגדן נטילתן”… סליחה. אה, עוד הי, אומרת הגמרא… הוא לא מביא את הגמרא כאן. לא עומד ברור למה “לא יביא פריש”. למה לא?
אני מתכוון הגמרא אומרת שיצא חורבה, שיתחילו לחשוב שפריש כשר.
דובר 2: אפילו שלא ידעו שרק הביאו השנה כדי שלא תישכח תורת…
דובר 1: כן, זה נקרא שעת הדחק…
דובר 2: אה, אתה רואה את הגמרא. זה נקרא שעת הדחק עם לולב יבש שפסול, את זה היו משתמשים, גם כן, כדי שלא תשתכח. יש חילוק של דבר פסול עם הדבר השגוי. דבר פסול לא יכול לחשוב שעדיף להיות לולב יבש, זה לא מסוכן. כמו שרב פפא אמר ש“מורישין לולביהם לבניהם ולבני בניהם”.
אבל, שואלת הגמרא בפשטות, שהגמרא יכולה להיכנס… ניסן חורבה, שמה? שלכאורה יחשבו שהפריש הוא לולב, הוא אתרוג. זה הפירוש.
דיגרסיה: משל של רב דסלר על תפילה
ראיתי שרב דסלר אומר שהרבה פעמים התפילה שלנו ממש אין לה צורת התפילה. הדרך היחידה איך אפשר להסביר את זה היא “כדי שלא תשתכח”. אבל אחר כך יש את החשש של “נפיק חורבא מיניה”, ה״אסור למסרך”, משכנעים את עצמם שזה נקרא התפלל.
אבל זה אכן החילוק, כי אם היו עושים תפילה אחרת, כדי שלא יעשו איזו תפילה חדשה, איזו תפילה רפורמית. אם מחזיקים באותה, אפילו חסרה הכוונה, חסרה ההתלהבות, כל אחד יודע שאפשר כן להתפלל. זו הנקודה.
דובר 2: יפה מאוד.
דובר 1: בסדר. אחת מהגמרות האהובות על רבי אליש, אני לא יודע בדיוק למה, אבל זו גמרא מעניינת, כי מדברים כאן כאילו על חינוך. אתה בטוח שלא יוצאים באתרוג, אבל הילדים לא ישכחו. מאי דתיהמא רק?
בסדר. אוקיי.
הלכה ו: מצוה מן המובחר לאגוד — אגודה של לולב
דובר 1: אומר ה… אז עכשיו למדנו שמה? שזו מצווה אחת, אבל לא עמד… אה, עכשיו צריך לדעת אם צריך לקחת את זה ביחד, כן?
אומר הרמב״ם, מצוה מן המובחר. בימים טובים יש הרבה מצווה מן המובחר והרי זה משובח. זה זמן שאפשר להוסיף, אפשר…
דובר 2: פסח?
דובר 1: רק על סוכה?
דובר 2: לאכול בסוכה?
דובר 1: אני מתכוון שבספר מדע ואהבה צריך להיות לנו מצווה מן המובחר או הרי זה משובח כל כך הרבה. הגיוני, כי זה רק על מצוות, על מצוות עשה חיוביות. פתאום כשצריך להתעסק. ביום טוב מתעסקים במצווה. הרי זה משובח.
מצוה מן המובחר לאגוד לקשור לולב הדס וערבה, ולעשות שלשתן אגודה אחת. וזה נקרא אגודה של לולב. וכשנוטלן לצאת בהם, כשלוקחים אותם לצאת ידי חובה, כשלוקחים אותם בידיים לצאת ידי חובה, מברך תחלה על נטילת לולב, צריך קודם לברך על נטילת לולב לפני שמרימים אותם. כי מיד כשמרימים אותם ומנענעים, כבר יוצאים. לא כמו שלפני הנענוע כבר יוצאים.
דובר 2: אני יודע, שופר אפשר כבר לברך את הברכה כשמחזיקים אותו בידיים.
דובר 1: דווקא לא, אני מתכוון דווקא לוקחים אותו גם בידיים אחרי…
דובר 2: על זה יש סיבות אחרות וענינים, הרמב״ם לא אמר את זה.
דובר 1: אבל כאן, מאחר ומחזיקים אותו וכבר יוצאים, צריך לברך את הברכה לפני כן, על נטילת לולב.
למה “על נטילת לולב” — והואיל וכולם סמוכים לו
אומר הרמב״ם, למה מברכים על נטילת לולב? והואיל וכולם סמוכים לו. כאן המקום שהרבי ענה, למה נקרא לולב כשלא… כולם סמוכים לו, פירושו לומר מעשית, כי הלולב גדול והוא במרכז, והשניים האחרים כאלה קטנים? או שזה יותר מזה סמוכים לו שמשהו בטבע הלולב העיקר, לולב חשוב יותר.
למשל, בסוד אומרים שלולב הוא השדרה, לולב הוא מה שאתה, כל הגוף. אבל…
דובר 2: אני מתכוון ש…
דובר 1: כן. לפני כן הרמז, זה נראה כך?
דובר 2: הרמז הוא לאותן סיבות על העובדה, כי הוא הגדול ביותר.
הלכות לולב — נטילת ד׳ מינים, סדר הברכה, וכמה נוטלין מכל מין
הלכה ז (המשך) — איך לוקחים את הד׳ מינים
דובר 1: אוקיי. ואחר כך נוטל אגודה זו בימינו ואתרוג בשמאלו. ואני מתכוון הסיבה היא אכן כי בימינו חשוב יותר, לוקח את שלושת המינים, ואת המין האחד לוקח בשמאלו.
ונוטלין דרך גדולתן, הדרך איך לוקחים אותם היא דרך גדולתן, הדרך איך הם גדלים על העץ, לא פנים למטה אלא פנים למעלה, הדרך איך זה גדל. שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לעבור.
תרגום לעברית
יכול להיות שזו גם הסיבה, כי כשהלולב נפתח העלים כבר הפוך, זה כבר תלוי.
דובר 2: לא, דווקא, כי דברים אחרים.
דובר 1: אוקיי. בקיצור, אתרוג גם כשגדל, גדל לאחור. דרך גדולתן פירושו מה השורש ומה… כלומר אתה מסתכל עליו ביחס לעץ, כלפי העץ. כי המעשה הוא, אתה הולך לאתרוגים, תראה כשהוא נעשה גדול, הוא תלוי כלפי מטה כי הוא כבד. זה לא פירוש דרך גדולתן. שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לעבור. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע, כלפי מעלה.
דיון: הסדר של ברכה ונטילה
דובר 2: רציתי לשאול את זה. הרמב״ם אומר שמניחים את הלולב על השולחן, מברכים, ומרימים אותו. אצלנו עומדים, מניחים את האתרוג הפוך, או משהו כזה. רבי בן חדר לומד כך שצריך להניח את האתרוג הפוך, אין לזה טעם ושכל, לא לעשות את זה.
דובר 1: מה הבעיה?
דובר 2: לא, זה גם שעשו, הואיל והדרך היא נוטל דרך גדולתן. והעלה כבר יצא? מה זה המינים שגעתן? הואיל כשיש את כל ארבעת המינים ביחד?
דובר 1: לא, לא מובן לי כל כך, נוטל אחד אחד יצא.
דובר 2: נכון.
דובר 1: הדבר הראשון, מי שעוקב אחרי שידע שכך אני נוהג אם אני זוכר. המנהג הטוב יותר הוא להניח הכל על השולחן ולברך ולהרים. כך כתוב. צריך לעיין בשולחן ערוך מאיפה בא המנהג האחר. צריך לראות שהמקורבים יכתבו את המנהגים. לא לומר, “כך אני חושב שאני נוהג.” שיהיה זה מאוד…
דובר 2: לא, כי לא תמיד זוכרים. לפעמים זה לא מסתדר, לפעמים צריך ללכת לנעליים. יש סיבות טכניות לפעמים שזה לא מסתדר. אם רוצים ללכת לסוכה, כבר גוררים אותך לסוכה, מה שיהיה.
דובר 1: לכאורה אין בעיה אפילו כשאוחזים את כל ארבעה בידיים, כל עוד לא יצאו שעושים את זה למצווה, אין בעיה. כי אומרים את הברכה, עכשיו אני עושה את הנטילה של מצווה. אבל כל אדם אוחז את הד׳ מינים לפני כן.
למשל, נניח שאם קופסת האתרוג אינה מעכבת, כי זה יהיה כמו שאחר כך נאמר שמשהו שהוא חציצה ולא חוצץ, תאמר שכשהוא אוחז אותו הוא כבר יוצא כשהוא אוחז אותו.
דובר 2: בוודאי, בוודאי, בבוקר.
סטייה: מנהג של מחזיק לולב וקופסת אתרוג
דובר 1: אני אגיד לך, בוודאי, בוודאי, לא רק את זה, אלא אני סבור… אוי, אתה לא יכול עוד את ההלכות שלי בלולב. אז אני אגיד לך.
אז אני סבור כך, אתה יודע שבעבר, כל הדורות היו בלי מחזיק אתרוג. הלכו לבית הכנסת, החזיקו את הלולב בידיים, ואת האתרוג החזיקו במחזיק.
דובר 2: באמת?
דובר 1: זו הסיבה למה, כי את הברכה עושים עוד בבית. לפני שמרימים את הלולב, מברכים על נטילת לולב, ואז יוצאים ידי חובת המצווה של הנטילה. עדיין לא עשו ניענועים, אבל את הברכה עושים בוודאי אז, עובר לעשייתן.
עכשיו, כשאוחזים לולב, מקיימים את המצווה כל רגע, כפי שנראה אחר כך מאנשי ירושלים. את האתרוג אוחזים גם כן, אבל בקופסה, ובקופסה יוצאים.
אז האנשים של היום שהם מניחים… אנשים מודרניים משוגעים… אני רוצה אפילו לומר, בוודאי שזה לא יוצא. אני סבור כך, אני רואה שהמנהג הוא כך אצלי, והמנהג היה גם תמיד להחזיק את הלולב. היום יש אנשים משוגעים שהם מניחים את הלולב שלהם בפלסטיק, אז לא יוצאים, כי זה ביזוי מצווה.
אז ממילא יוצאים אחר כך להוציא אותו כשעושים עם זה… אני מדבר כאן על הידור ללכת כל הזמן עם הלולב, הולכים בכל מקרה לבית הכנסת. למה לא עושים את המצווה? למה מניחים בפלסטיק? איפה כתוב בתורה פלסטיק? בכל התורה לא היה פלסטיק. אז אני לא סבור כך.
תוסיף לזה שהרמב״ם אומר בבירור שהיו מסתובבים עם כל המינים בידיים, וזה חלק מהמצווה.
דובר 2: אתה אומר שהאתרוג, הואיל והוא חציצה…
דובר 1: אוקיי, אני רוצה להרגיע אותך שהדור החדש של מחזיקי הלולב עושים כבר גם כסופים עם זהובים עם עור, יהיה כבר גם מחזיק יפה.
דובר 2: נכון, לא. אבל עם כל זה, לולב עשוי…
דובר 1: לא, לולב עשוי לנצח, כל הרעיון של לולב עשוי. ואוחזים… אני מוכן לדבר עם ה… אני מוכן לדבר עם האנשים. אתרוג הוא דבר קטן, צריך להחזיק אותו. אתה לא יכול להחזיק בידיים כל הדרך, מניחים אותו בקופסה יפה.
אז, כן, אם מישהו רוצה לקנות לי עוד, אין לי עדיין קופסת אתרוג, כסופה. אם מישהו רוצה לקנות לי על פסוקת המתנה. בסדר. אני לא רוצה שאני עצמי אקנה, אני חושב שאחכה לחסידים? לא מה שקורה בזמן.
הלכה ח — ואם לא אגדן, נוטלין אחד אחד
דובר 1: אומר הרמב״ם, ואם לא אגדן, בואו נמשיך הלאה. ואם לא אגדן, אה, טוב מאוד.
אומר כאן הרמב״ם, לכתחילה לוקחים הכל ביחד, קושרים את הלולב עם המינים, ומרימים אותם ביחד. ואם לא אגדן, נוטלין אחד אחד, הרמת את הלולב, והנחת את הלולב, הרמת את ההדס, והערבה היא נוטלין אחד אחד יצא.
דיון: מה פירוש “אחד אחד”
דובר 2: אחד אחד פירושו שלושת ההדסים ביחד, או אפילו הדס אחד בכל פעם?
דובר 1: אצטרך לראות כמה הדסים אני צריך בכלל.
דובר 2: אני לא מבין.
דובר 1: אוקיי. אומר הרמב״ם, לא, אחד אחד יכול לומר כמו כל אחד מהם בנפרד, לכאורה.
דובר 2: שוב. לא רק על המינים, אולי הדס אחד בכל פעם…
דובר 1: אה, אתה רוצה לדבר על שני הדסים?
דובר 2: כן, יכול להיות.
התנאי: שיהיו ארבעתן מצויין אצלו
דובר 1: אוקיי, אומר הרמב״ם. אבל והוא, התנאי שאם לוקחים אחד בכל פעם יוצאים גם כן, הוא רק כשיש את כולם. והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, מונח לפניו.
מצויין אצלו אתה לא יודע אם זה אומר לפניו, יכול להיות שמספיק מצוי, יש לו גישה לכל המינים. אז, אפילו אם הם לא הורמו, אנחנו יודעים שדעתו על כולם. אפילו הוא הרים רק אחד בכל פעם, הוא יצא.
אתה יודע לכאורה המשך להלכה הקודמת? ואם לא אלא מין אחד, או שחסר מין אחד. מין אחד חסר? לא יטול עד שימצא השאר. כי זה הלא תוסיף ולא תגרע שלמדנו קודם, ואתה עושה רק חצי מצווה. כשבעצם אתה יכול כבר לעשות את כל המצווה, הרמת את החלק הראשון ממנה, ואתה מברך על זה את הברכה, כי אתה מברך עכשיו על המצוות. ואפילו אתה מרים אותו בנפרד, כי לקחתם לכם, אתה יכול גם לצאת כך. אבל כשאין לך את כולם…
דובר 2: טוב מאוד, אני לא יוצא, זה לא ברכה, אתה אומר. ואולי בכלל לא צריך לעשות את זה, כי הרמב״ם אומר שלא לעשות את זה.
דיון: מה פירוש “מצויין אצלו”
דובר 1: יכול להיות שמצויין אצלו פירושו כן, ממש כולם מונחים לפניו.
דובר 2: לא, כי הברכה יכולה להיות לעולם. ברכה אינה הפסק. כמו בתקיעת שופר, הם למדו שאפשר לעשות תקיעה אחת בבוקר ואחת אחר הצהריים. אין בעיה. בוודאי, זה לא לכתחילה.
דובר 1: הרמב״ם פוסק, זו מחלוקת בגמרא האם האגד מעכב, זה אומר שצריך להיות עם האגד. אז לכאורה זו לא הבעיה, אלא זה אולי בגלל הברכה דווקא, או סתם, לא רק הברכה, לא יוצאים. זה מה שהרמב״ם מתכוון.
מה שאמרתי קודם שמעכב מזה וזה לא אומר שצריך להחזיק אותם ביחד, אלא צריך להיות לך את כולם. אז מצינו עצה יכולה להיות גם משהו בבית הכנסת, הוא יודע שבבית הכנסת יש אתרוג, מברך עכשיו על הלולב, כשיגיע לבית הכנסת לקחת את האתרוג, שלא יהיה אצלו על השולחן, כך הוא מתכוון.
דובר 2: כן.
הלכה ח (המשך) — כמה נוטלין הן: המספר של כל מין
דובר 1: בסדר, אומר הרמב״ם הלאה, “כמה נוטלין הן”, כמה צריך להיות? על ערבי נחל זה לשון רבים, ו… אני מתכוון רק ערבי נחל זה לשון רבים, אבל חכמים ידעו, חכמים היה להם בהלכה למשה מסיני שיש בזה מספרים.
יש בזה מחלוקת, “כמה נוטלין הן, לולב אחד”. הרמב״ם פוסק אבל.
דובר 2: מה? אתה תאמר שיש מחלוקת.
דובר 1: לא, רבי עקיבא אמר שיש רק הדס אחד וערבה אחת, אז זה יכול להיות הלכה למשה מסיני, כי לרמב״ם יש כלל, הלכה שפוסקת על מחלוקת. בכל מקרה, כך ההלכה.
“כמה נוטלין הן, לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס”.
אומר הרמב״ם, בכל אלה צריך להיות הכמות שאמרתי, אבל בהדס זה אחרת. “ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהא אגודתו גדולה”, אם רוצה מהדסים לעשות אגודה גדולה יותר, “מוסיף”, אפשר להוסיף, “ונוי מצוה הוא”.
“ונוי מצוה” אני חושב שזה הסבר למה דווקא הדס אפשר, כי הדס זה יופי כשיש יותר. נראה שהדס הוא יפה… אתה רואה, אתה יכול להסתכל על הדס, זה באמת. הדס באמת יותר יפה מערבות, זה עלה יפה, ולכן יש את ה… אני לא יודע. ערבה יש גם תנאים איך ערבה נראית, אני לא יודע. אבל בכל אופן, כך חכמים אמרו שהדסים הם יופי.
ממילא, אם מוסיפים יותר הדסים זה לא מפריע. עיקר המצווה הוא השלושה. ודווקא למשל, הרבה מהפוסקים כאן, ר׳ אלימלך אומר ששלושה בוודאי יהיו כשרים, אבל אחר כך את השאר אפשר להוסיף הדסים שאינם לגמרי משולשים, שאינם בדיוק…
דובר 2: אה, זה כתוב כבר ב…
דובר 1: אבל מוסיפים אותם לנוי מצווה, וזה לא נקרא לא תוסיף. לא תוסיף זה כשמוסיפים… מין אחר. אבל גם, אולי כשאין נוי, היה אולי חשש של לא תוסיף, למה מוסיפים? אבל כאן מבינים למה מוסיפים. מוסיפים ליופי, לעשות יותר יפה…
שיטות מעשיות במספר הדסים
המנהג של הגאונים היה שמניחים לפחות שישים ושמונה הדסים, כמנין לולב. זה מביא המגן אברהם וההגהות מיימוניות במקום.
כן, לי זה מאוד קשה, אני קונה תמיד יותר הדסים, אבל הדסים גדולים. שישים ושמונה יצא דלי כל כך גדול. אני לא יודע איך אפשר להחזיק. אולי ב… האם לא צריך מ… אולי נלמד אז על הדסים קטנים יותר? אני לא יודע. שישים ושמונה זה מאוד הרבה. אפילו ההדסים הקטנים שמוכרים בחנות, שישים ושמונה? איפה! מאוד גדול. זה נראה כמו דלי שלם, כל כך הרבה ממש…
שישים ושלושה במנין הדר, שמביא רבי איגל.
דובר 2: כן, עוד שיטה.
דובר 1: זה עוד הרבה בסך הכל. אבל אני אומר, אני יכול לשים עשרה, חמישה עשר, זה כבר ענק… אשים תשעה. שלוש פעמים שלוש.
והרבי מפאביטש גם, הוא היה לוקח הרבה, אבל תראה, יכול להיות שפעם אחת נראה שואם לא אגדן ונטלין אחד אחד, היה להם שם דלי גדול של יופי, והם לא לקחו אלא שלושה מהם. הוא אמר כדי שתהיה אגודה גדולה. כשהוא מחזיק את זה, הם מחזיקים את כל האגודה הגדולה בבת אחת. יכול להיות שהנוי מצווה הוא שיש לו שם אגודה גדולה של הדסים. סתם להניח על השולחן? לא יודעים.
הראב״ד: אבל שאר המינים אין מוסיפין
אבל, אומר הראב״ד, זה הדס, שיש בו ענין של נוי. אבל שאר המינים אין מוסיפין על מנינם, לא מוסיפים למספר של שלושה, שניים, וכדומה. ואם עושה והגרע, לא פסול, זה לא נעשה פסול, אבל זה לא שווה.
צריך לדעת עובדה מעניינת. מסתכל הראב״ד כאן,
שיעור אורך המינים, אגד הלולב, ונענועים
המשך: השגת הראב״ד — מוסיף וגורע לא פסל
דובר 1: אומר הראב״ד, אתה לא יודע מה קורה כאן? ושמעתי מעולם פסלות בזה. אפילו רבי יהודה שאומר שצריך אגד, לא אומר ש… אם לולב צריך אגד, מבינים אנחנו שאנחנו מסתכלים על האגד כדבר מסוים אחד. אם מונח שם יותר, זה לא האגד הנכון. אם לולב אין צריך אגד… אבל הראב״ד אומר, אפילו רבי יהודה מדבר כשהוא מוסיף עוד מין, ועם זה הוא אוגד את הלולב. לכן אין אוגד את הלולב אלא במינו. אבל להוסיף עוד חתיכת הדס, לא זה כתוב. כי יש לו ראיה. רואים שרבי יהודה אמר שאסור לאגוד את הלולב אלא עם לולב. אבל יש לו שני לולבים, זה לא בעיה, זה עוד אותו מין.
חידוש: הרמב״ם חזר בו
ובאמת הרמב״ם הקדוש עצמו הסכים, זו אחת הראיות שלי, לא ראיה טובה. אבל אני אומר שבכלל, שהראב״ד בדרך כלל צודק כשהוא משיג על הרמב״ם, זה מקור שהרמב״ם עצמו הסכים. אני לא יודע אם הואראה את השגת הראב״ד, אבל הוא עצמו שכתב את מה ששינה את תיקון סופרים. אומר הקדוש רבי אברהם בן הרמב״ם, חזר בו ז״ל ותיקן את ספרו בידו כך, ומוסיף וגורע לא פסל. מעניין.
והוא באמת, רואים שהרמב״ם היה לו איזה צד שיש שאלה של בל תוסיף, והוא חזר בו. אבל השאלה של בל תוסיף מחוברת לפסול. יכול להיות שבל תוסיף הוא לאו נפרד. יכול להיות שזה לא יהיה פסול, יהיה לו לאו אחר של בל תוסיף.
רבי אברהם בן הרמב״ם אומר שאביו אמר שיש לו ראיה מגמרא בסנהדרין שלולב אפשר להוסיף. פירוש בגמרא. ואני לא יודע מה הוא מתכוון בדיוק, אבל רואים שהרמב״ם חשב קודם שיש אולי כן איזו שאלה של בל תוסיף. כך הוא חשב בהווה אמינא שלו. אוקיי.
מנהגים של גאונים — להוסיף הדסים
והיו אבל אחרים שכן, צריך לדעת, היו מנהגים שכן הוסיפו עליהם גם כן, גם גאונים. רואים, אה, רואים? הרמב״ם כן הבין, הוא מביא בתשובות הרמב״ם על זה, ועל ערבה הרמב״ם אמר שהוא חושב שיש בזה ענין של בל תוסיף גם, אין דרך. אבל זה לא ממש איסור כזה. רואים הלאה שאין איסור בל תוסיף, אבל יש גדר של החכמים, לא צריך לעשות אחרת.
דיון: למה הדסים הוא נוי מצווה וערבות לא?
אבל מעניין, הוא לא אומר חילוק ברור מאוד בין הדסים לערבות. למה על הדסים אומרים שזה נוי מצווה והאחר לא? האם זה בגלל שהדסים מריחים טוב? יש לזה ריח? האם הנוי מצווה הוא שכל האגודה מריחה טוב?
דובר 2: אני חושב שהטעם, לא ידעתי את הטעם שאתה אומר עד עכשיו, אבל אני חושב שזה טעם טוב. הדסים הרבה יותר יפים מערבות. תסתכל על ההדסים ותסתכל על הערבות.
דובר 1: אתה אומר לי בדיוק הפוך.
דובר 2: אני חושב, אולי המילה באמת היא הריח הטוב שזה מביא. הענין של הפירות הם משמחים, הירוק משמח.
דובר 1: אבל אסור להריח ביום טוב.
דובר 2: אסור להתכוון להריח, אבל אם זה מביא ריח טוב, זה נוי מצווה.
דובר 1: זה לא ברור.
הלכה ח: שיעור אורך כל מין מהם
אוקיי. אז כך, למדנו כמה צריך וכמה מכל מין. עכשיו אפשר ללמוד כמה גדול השיעור אורך כל מין מהם. ברוחב רואים שאין שיעור, אבל באורך… על ערבות יש כן, אתרוג יש כן ברוחב, אבל האחרים זה דבר ארוך. אז כמה ארוך?
שיעור לולב
אומר, ללולב יש מינימום, אין פחות מארבעה טפחים. אני מתכוון, אם אתה זוכר, כל גמרא אומרת כמו שלושה טפחים, חוץ מהטפח, הידית הראשונה שבה הוא אוחז את כל הדבר. ומהו ארוך כל שהוא, כמה שיהיה ארוך, כשר, אין הבדל, הוא יכול להיות מאוד ארוך.
אומר הרמב״ם, מאיפה מודדים את ארבעת הטפחים? מדידתו משדרה בלבד, מהשדרה והלאה, לא מראש העלין. שהשדרה צריכה להיות ארבעה טפחים. אה, השדרה עצמה צריכה להיות ארבעה טפחים. זו חומרא, לא מראש העלין.
שיעור הדס וערבה
תרגום לעברית
אומר הרמב״ם הלאה, וההדס והערבה, מה השיעור? גם לא פחות משלושה טפחים. וכמה ארוכים? כמה ארוכים? ויהיו ארוכין כל שהוא, אין הבדל כמה ארוכים יותר מזה כשר.
אומר הרמב״ם על ההדסים, אפילו אין בכל בד ובד אלא שלושה עלים לחים, כשר. על הדסים… אני מתכוון, נאמר שזה על הדסים וערבות, כי הרמב״ם לא אומר לנו בבירור. בד, שניהם קרא בד. הדסים וערבות נקראים בדים.
דובר 2: כן, אצל ההדס.
דובר 1: אפילו אין בו אלא שלושה עלים לחים כשר, אבל ויהיו בראשו, שיהיו מלמעלה, זה היופי. כבר צריך להיות שלושה טפחים, יכול להיות שהשלושה טפחים עירומים, אין להם עלים, אבל הענף שלושה טפחים, ויש לו רק למעלה שלושה עלים לחים.
דיון: שיעור ערבות
דובר 2: אני חושב שהערבות, אולי הערבות עוד פחות? כמה פחות? עלה אחד? אין לך כאן שלוש. הדס צריך להיות משולש. הוא לא אומר כאן על שלוש.
דובר 1: יכול להיות שאצל הדס השלושה צריכים להיות על קו אחד, אבל גם לאו דווקא יכול להיות שהשלוש הוא… צריך לדעת שזה המין שהוא משולש. גם זה לא ממש ברור.
דובר 2: כן, אבל זה בכלל לא עלה אחד. הלא, מה בדיוק?
דובר 1: אוקיי, לא, יש לך שניים, ומתחת לזה יש לך שלישי מהשורה הבאה.
דובר 2: אוקיי, צריך להיות במקום אחד השלושה.
דובר 1: אני חושב שכן.
דובר 2: כן, הוא אומר בראש הבד, לכאורה השלושה יהיו…
דובר 1: בראש הבד זה סתם שאפשר לראות אותו. זה כך… אבל יש לזה עוד איזה טעם.
הלכה: שדרה של לולב יוצא מן ההדס טפח
ואם אוגד הלולב, אם… כן, אם כן קושר הוא את הלולב. אמרתי את הרמב״ם אז, צריך שיהיה שדרה של לולב יוצא מן ההדס והערבה טפח או יותר. לא רק העלים של הלולב יבלטו, זה יבלוט כי זה ארבעה טפחים וזה שלושה. אבל לאו דווקא. כמה שיהיה. אבל אם קושרים אותם יחד, שהלולב יעלה גבוה יותר, טפח גבוה יותר. והסיבה היא לכאורה, כמו שאמר קודם, שהלולב הוא החשוב שבהם, והאחרים מלווים.
הלכה: שיעור אתרוג
טוב, ועד עכשיו זה השיעור של שלושת המינים האחרים. שיעור אתרוג, לא פחות מכביצה. עד כמה? עד כמה גדול? כל המוסיף הרי זה משובח, אין הבדל כמה גדול, יכול להיות שנים.
הלכה ט: הגבהת ד׳ מינים
טוב, עכשיו הולך הרמב״ם לומר את ההגבהה והנענוע. מה עושים עם ארבעת המינים? אומר הרמב״ם. משיהגביה ארבעה מינים אלו, כשמגביהים את ארבעת המינים, בין שהגביהן כאחת, בין שהגביהן בזה אחר זה, כמו שנאמר שאם מגביה אחד אחר כך אבל גם יוצא, בין בימין בין בשמאל, יצא, קודם אמר שצריך דווקא את הלולב בימין, זה הכל סידורים, אבל כל הגבהה שמגביה אותו ויוצא.
אבל מה כן מעכב מהדבר שאמר קודם? דרך גידולן כן מעכב, היפוך דרך גידולן, אבל שלא דרך גידולן לא יצא, בכלל לא יצא.
הלכה י: מצווה כהלכתה — נענועים
אומר הרמב״ם הלאה, “מצווה כהלכתה”, המצווה כמו שצריך להיות היא, “שיגביה אגודה של שלושת המינים בימין ואתרוג בשמאל”, זה כבר אמר גם קודם, וכאן מוסיף, ואיך יהיה הנענוע? “ויוליך ויביא ויעלה ויוריד”. ינענע לכל הצדדים, ינענע לפניו, יעלה ו… לא, “יוליך ויביא” פירושו להוציא רחוק ממנו ולהביא אליו, וזה צריך למעלה ולמטה.
דובר 2: בדיוק, אז לפי הרמב״ם יש כאן רק שתי תנועות, נכון? כך עומד בגמרא, “מוליך ומביא, מעלה ומוריד”.
דובר 1: כן, למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, לפנים ולאחור.
וינענע הלולב שלוש פעמים בכל רוח ורוח
וזה לכאורה הנענוע, “וינענע הלולב שלוש פעמים בכל רוח ורוח”, פירושו שהדבר חוזר שלוש פעמים.
דובר 2: אז צריך לומר את הפירוש המינימלי. כל פעם שהוא דוחף אותו שלוש פעמים, לא פעם אחת, אלא שלוש פעמים. זה הנענוע? זה לא נוסף על הנענועים מההלכות?
דובר 1: “בכל רוח ורוח”. הוא אומר, יכול להיות “יוליך ויביא” בכל רוח ורוח. “יוליך ויביא” הוא אומר… הוא מתכוון לומר… יכול להיות, לא, אני חושב אחרת ממך. הוא מתכוון לומר שהנענוע לא מספיק שבכל צד יעשה נענוע, אלא שידחוף. הוא לא יכול לעשות שום נענוע במקום על מקום אחד ולנענע, אלא שידחוף ממש. הוא צריך להגביה, ואחר כך מביא חזרה. זה עושה שלוש פעמים. זה נקרא נענועים. זה הפירוש הפשוט שהרמב״ם אומר, לפי הפירוש הפשוט של הגמרא ושל הראשונים אומר שלוש פעמים.
כיצד? — פירוש הנענועים
“כיצד?” אומר הרמב״ם, “כיצד? מוליך הוא מנענע ראש הלולב שלוש פעמים, ומביא מנענע ראש הלולב שלוש פעמים, וכן בעלייה וירידה”. כלומר, מוליך ומביא שלוש פעמים, ומעלה ומוריד שלוש פעמים.
דובר 2: בדיוק זה. נכון.
דובר 1: רבינו מנוח במקום אומר שאף על פי שכתוב שצריך כנגד כל שבעת הרקיעים, אבל זו הכוונה צריכה להיות כנגד שבעת הרקיעים. לא צריך להיות שהנענוע יהיה…
דובר 2: כן.
מתי עושים נענועים?
דובר 1: אומר הרמב״ם, מתי עושים את המוליך ומביא? בכל אופן, אני צריך לומר זאת, כי הציבור אין לו כוח לטרחות שלי לגבי נענועים. אבל הנקודה היא, שנענועים פירושו, לפי הרמב״ם ופירוש פשוט, אפשר להתווכח אחרת, אבל פירוש פשוט, נענועים פירושו, באנגלית זה נקרא “waving”. כך וכך. כלומר, למעלה למטה. ואפשר לעשות, האמת, אני מחזיק אפילו שלא צריך לעשות שני דברים נוספים, אבל הרמב״ם מניח זאת כן כשני דברים אחרים.
ובגמרא כתוב “עשה רמז, כנגד מי שהרוחות שלו, כנגד מי שהשמים והארץ שלו”, רמזים יפים. אבל הולכה והבאה זה כמו “wave”. הוא מגביה, אני חושב שזה כמו ריקוד.
דובר 2: לא, זה לא ריקוד. זה “wave”.
דובר 1: ריקוד, אדם יש לו דגל, הוא מנופף אותו, הוא מגביה אותו. ושתי דרכים אתה יכול לעשות, לפנים, אתה יכול לעשות למעלה למטה. מאוחר יותר באים צדיקים אחרים, אומרים, אם כך, שיעשו מכל שש הצדדים וכל מיני דברים, עד שיצא שנענועים זה סוג של שמונה עשרה שעומדים ועושים דברים מוזרים שאף אחד לא יודע מה זה. אוקיי. ומי שרוצה ללמוד בהרחבה יבוא ל…
דובר 2: שש, אני לא עובר על בל תוסיף.
דובר 1: שש, כן. כי זה רגוע כל הדבר. נענועים זה פשוט שמחה, זה קשור ל… אומרים הודו, ועומדים. זה צריך להיות חלק מהקריאה, זה צריך להיות חלק מכלום. אסור לעשות כך.
והיכן מוליך ומביא?
טוב. “והיכן מוליך ומביא?” מתי בתפילה עושים זאת? איך… עם מה התפילה מחוברת? כלומר, ה… עצם נענוע לולב אחרי אמירת הברכה על נטילת לולב היו כבר עושים כשמגביהים. המוליך ומביא הוא דבר נוסף של… מה פירוש ענין? ענין פירושו שעושים זאת בהלל. הענין הנוסף הוא דרך נוספת שמחה של…
נענועים בהלל ואגודת לולב
נענועים בשעת קריאת ההלל
דובר 1:
הענין של הלל הוא… הענין הוא בהלל. הענין פירושו שאומרים הלל, מנענעים בשעת קריאת ההלל, אומרים “הודו לה׳ תחילה וסוף” – תחילת “הודו לה׳”, וסוף “הודו לה׳”, ו״אנא ה׳ הושיעה נא”. כלומר רק שלוש פעמים. “הודו” יש כאן פרק שמתחיל “הודו לה׳”, ומסתיים “הודו”. והפרק, בהתחלה, כשכתוב “הודו לה׳”, כשכתוב “הודו” בסוף. דווקא בהתחלה כתוב ארבע פעמים “הודו”. הרמב״ם לא אומר שצריך לנענע ארבע פעמים בהתחלה. הוא אומר, אפשר לומר מה שרוצים, אבל לא כתוב “הודו לה׳ לסוף”, פירושו “הודו שבתחילת המזמור” – כן, בתהלים קי״ח זה, אבל מתחיל “הודו” ועד הסוף. באמצע כתוב “אנא ה׳ הושיעה נא”, אז גם. אז שלוש פעמים יוצאים לעשות נענועים לפי הרמב״ם.
לנו יש מנהגים אחרים, לא מעכב, יש דברים יפים, רק צריך לדעת את ההלכה שכתובה ברמב״ם. וגם מאוד חשוב, אין נענועים בלי הלל לא ממש הגיוני. יש שייכות שהיא חלק מהשמחה על הלל. צריך להסביר שהלל הוא משהו במקור הוא דבר שמח שיש לו דרך מסוימת איך אומרים אותו, חזן וקהל, זה סוג של קריאה שהחזן אומר דברים מסוימים, והקהל עונה בחזרה כמו מקהלה. וגם שם מתאים מאוד, מנופפים מינים שמשמחים. כל הדבר יש לו צורה מסוימת.
אבל כמו הרבה דברים ביהדות, זה כבר קיבל צורה לעצמו, ומי שכבר פוגש סדר שלם, זה כבר שזה סדר גדול מאוד שעושים כמו שכתוב במשנה.
ביקורת על מנהגים שאינם קשורים להלל
אני אומר לך, הצרה היא ש… למה נעשה נענועים? שניהם, אני לא זוכר מי המציא את הרעיון לעשות נענועים בלי הלל. אני לא זוכר איפה, צריך לחפש מי, זה היה חידוש. אבל אני לא רואה למה צריך לעשות זאת. אין לי מושג למה.
דובר 2:
אתה תאמר שמיד בהתחלה כשעושים את הברכה עושים גם נענועים?
דובר 1:
כן.
דובר 2:
אתה עושה נענועים כשאתה עושה את הברכה?
דובר 1:
כן. למה? מה זה קשור? ברמב״ם לא כתוב כך. מה אעשה? בשולחן ערוך… בקיצור, דוחקים, חידושים של אחרונים, ראשונים, ראשונים, ראשונים… זה לא אומר שזה נענועי הלל. להיפך, מתכוונים שהוא יודע איפה עומדים בהלל.
דובר 2:
לא, לא מדברים שם על חיוב הלל, שם מדברים על עצם עיקר המצווה.
דובר 1:
הוא לא צריך לומר הלל, הוא שומע הלל עם כולם. הוא לא צריך לומר כלום, הוא רק צריך לראות שהציבור אומר הודו, והוא מנענע איתם. אין לי בעיה. אני בכלל לא רואה בעיה. וזהו.
גם האופן שנהוג בהלל, שעיקר המצווה הוא שלא יוצאים בכלל, כי זה בכלל לא מתחבר עם ההלל, הנענועים. אומרים הודו, ועומדים מנענעים, ושרים שם משהו, לא יוצאים, מה אעשה?
המצווה מן המובחר שיש לעשות נענועים, כתוב בגמרא שזה מעכב רוחות רעות, זה ענין גדול בזה, כתוב בקבלה סודות גדולים, זה לא כמו שעושים אצל הרבי׳ס, הם עושים זאת בכלל בזמן לא מתאים, אני לא יודע מה הרבי פועל ישועות בזה, אז זה בכלל לא המצווה, לא יוצאים.
דובר 2:
יודע אתה מה רוצה לעשות קולא שיוצאים? בוא נשאל את ר׳ יואל אשר, הוא אוהב לעשות קיצורים. הכל בסדר. אתה שם עכשיו לחץ, הרבי שם לחץ? צריך להיות שמחה.
דובר 1:
כבר עשיתי. אני עושה לחץ נגדי. יהודים נהנים לנענע עם אנחה. תן צ׳ק. זו השמחה שלהם, שמחתו של הרבי היא עם אנחה.
וכל היום כשר לנטילת לולב
דובר 1:
אומר הרמב״ם, מתי נוטלים לולב? כלומר, מתי בתפילה זו שאלה אחת. עכשיו הוא אומר, מתי עיקר המצווה בנטילת לולב? אומר, וכל היום כשר לנטילת לולב, אבל אינו ניטול בלילה. כי כתוב כאן, ולקחתם לכם ביום. כלומר, לכאורה, הנענועים אפשר גם, הלל אפשר גם לומר כל היום. זה חלק מאותו דבר. זה מעניין.
חידוש: עיקר מצוות נטילת לולב היא בהלל
יכול להיות שעיקר מצוות נטילת לולב היא בעצם בהלל, רק שאי אפשר לעשות ברכה עם ההלל וכדומה, עושים לפני כן, כבר יוצאים את העיקר.
דובר 2:
כן, אני לא מבין את הדיבור.
דובר 1:
יכול להיות שכל צורת המצווה היא שיקראו הלל עם מינים המשמחים. זה מתאים לכל… שיש את המצווה, יש את המינימום שעושים. זה דווקא מעניין, שעושים את על נטילת לולב, כלומר לפני הלל צריך לעשות נטילת לולב. זו הנקודה. בסידור כתוב שזה לפני הלל, אבל זה כן היה המנהג כבר מוקדם לעשות שלא הולכים לבית המדרש עם כל המינים.
דובר 2:
לא, לא, זה רק כל המינים, זה לא נכון. הברכה צריך לעשות… כלומר, אה, בוודאי, מי שהולך לבית המדרש יכול לעשות את הברכה לפני כן. הברכה אין לה עניין, אבל לעשות ענין.
דובר 1:
בבוקר מוקדם אין חלק, טוב, אני רוצה לעשות שאני חושב אחרת מכל העולם. אעשה הגיון. לך כל יהודי אחר, לך תשאל אנשים סוכות, מה הענין? מה מחבר את הענין עם ההודו? אף אחד לא יודע. אני אומר, זה כל כך פשוט, כל כך פשוט.
הלל כמו מקהלה
אוקיי, אותם אנשים גם לא אומרים הלל, כמו שכתוב בעיקר ההלכות, שהלל יהיה לו צורה מסוימת של מקהלה ששרה ביחד. טוב, זו מקהלה. מה פירוש? כל אחד אומר הודו, וחוזרים, וכן הלאה.
דובר 2:
אמת, אבל לרמב״ם יש יותר, צועקים בחזרה הללויה, כן, זו מקהלה יפה.
דובר 1:
אמת, זה צריך… אני לא יודע אם אתה קורא לזה מקהלה. מקהלה נשמע מדי מקצועי. אם עושים זאת עשרות פעמים, נכנס לכל אחד, זה נכנס למערכת, זה הופך לקריאה יפה, זה הופך לסוג קריאה יפה. אבל זו קריאת הלל, זה לא… על זה דיברנו בהלכות חנוכה, הם הולכים ללמוד הלכות חנוכה על זה. אבל לאו דווקא, צריך לעשות זאת כך.
חידוש: אפשר לומר הלל בראש השנה וביום כיפור
זה בטוח שכמו שאומרים בהרבה בתי כנסת חסידיים הלל, אפשר בשקט לומר ביום כיפור ובראש השנה הלל. כי הגמרא אומרת הלל, לא אומרים בראש השנה, כי יש יותר מדי הללויות. ראיתי, אומרים הללויה לבדה ה׳, אפשר לומר בראש השנה, זה רגוע. מבין את התורה שלי?
דובר 2:
הציבור הולך כאן לחשוב שאתה איזה… ר׳ יצחק הוא החוני יאקל הגדול, הוא עובד גדול. אבל חי, לא מלאכותי, כמו שר׳ שמעי׳ מאנגשטערן עושה. לא יודעים, חילוקים דקים. מדברים, כל מה שאנחנו מדברים זה רק בדקדוק.
דובר 1:
הוא גם בוכה.
דובר 2:
אתה תאמר שזה בחור מספק.
דובר 1:
לא, הוא לא בוכה. אם הוא בוכה באמת, הוא לא מחזיק מעמד.
דובר 2:
חשבתי שהוא רוקד.
דובר 1:
אוקיי.
אגודת לולב – כריכה וחציצה
דובר 1:
טוב, אומר הרמב״ם הלאה. טוב, נאמר על אגודה זו. אוקיי, איך עשה את האגודה של לולב? הוא עשה את האגודה של לולב. צריך לקשור אותו עם משהו. קשר אותו בגמי. חוט, הוא אומר.
דובר 2:
כן. גמי, כרך עליו גמי.
דובר 1:
כן, אבל גמי פירושו דשא. גמי זה סוג של דשא. אומר, אגמון ראשו. מה זה אגמון? הוא מתכוון גם דשא. כל כך גבוה, כמו דשא שהוא כך. פירושו דבר כזה, הוא עשה כיסוי של כסף וזהב. הוא עשה כיסוי של כסף וזהב. או שכרך עליו סדין, או שהוא עשה איזה כיסוי יפה מבד. הנוטל לקח אותו כך, הוא הגביה אותו כך. יצא הוא יצא, כי לא צריך דווקא שיגע בו בידיו, כי לא כתוב שצריך לגעת, כתוב רק שצריך ליטול. לקיחה על ידי דבר אחר, שמה לקיחה. כשמישהו לוקח משהו בשקית, הוא לא לקח?
אבל אומר הרמב״ם, ובלבד שיהיה דרך כבוד דרך הידור, כשהסיבה שהוא שם סביב איזה סדר כי זה דרך כבוד דרך הידור, כיסוי יפה, מחזיק יפה, אז בסדר. שכל שהוא למנותו אינו חוצץ. אבל אם נתן את המינים האלו, בציץ אם הוא שם אותו בסתם איזה סל גס, זה לא לשם יופי, ונטלו יצא ידי חובתו.
קושיה: סתירה ברמב״ם
קשה לי מאוד להבין את הרמב״ם, כי בהתחלה נראה כמו לקיחה, הדיבור שמואל לקיחה פירושו שבכלל לא משנה איך הוא לקח, משנה רק שהוא לקח. כמו שאמרתי, כשאדם לוקח משהו בשקית, עדיין נקרא שהוא לקח. אבל החלק השני נראה כמו שצריך כן ליטול, רק יש דין שכשזה לשם יופי זה לא חציצה, כי זה בטל כי זה שם לשם יופי.
תירוץ: חילוק בין יופי של האגודה לדבר אחר לגמרי
תרגום לעברית
יכול להיות שיש חילוק בין יופי של המין, כשהוא שם טבעת של זהב הוא משפר את האגודה, או כשהוא שם משהו שלא משפר את האגודה, זה משהו אחר לגמרי, מבין? זה לא פוסל. אבל הרי הדיבור היה “לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה”, מה זה דין כזה? שהעיקר הוא שהלולב נישא על ידך, לא משנה לי איך הוא נישא, זה מה שהוא אומר, לקיחה על ידי דבר אחר.
אני חושש שלקיחה על ידי דבר אחר לא מתכוון לזה, זה מתכוון שהפסק לא מפריע כל עוד ההפסק בטל לאגודה, לא? אני לא יודע, זה מאוד קשה לי.
שאלה: קופסת אתרוג
וגם תהיה כאן השאלה הגדולה של… הנה השאלה, אצר צרירה של… כי הרמב״ם עושה חילוק בין מין יפה לבין אצר צרירה. הוא לא אומר אצר צרירה שאינו יפה. לא יכול לומר אצר צרירה שמשתמשים בו לבישול, שנעשה לא בכבוד. אני רוצה לומר קצת יותר. האצר צרירה אינו יפה. זה עוד דבר שלם. זה לא דרך שמחזיקים עכשיו אתרוג. אבל אתרוג, כן, על זה אני אומר. קופסת אתרוג שנעשתה במיוחד לכך בוודאי לא נעשה.
דובר 2:
מה זה מצווה?
דובר 1:
ליטווק שאל פעם שאין מצווה להחזיק קופסת אתרוג יפה, כי אין שום מצווה כשהאתרוג מונח על השולחן. רק כשאוחזים אותו זו מצווה. והזה קלי ואנוהו, יש תורות מהרב מבריסק שזה רק בשעת המצווה. זה שטויות, כי בוודאי הזה קלי ואנוהו הוא כל מה שסביב המצווה גם כן. אבל לפי מה שאני אומר זה לא נכון, כי מרימים את האתרוג עם הקופסה, אז בוודאי יוצאים ידי חובת המצווה.
חציצה ולקיחה – שתי שאלות נפרדות
דובר 1:
נראה לי ש… כשהרמב״ם אומר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. למשל, הוא מביא כאן שהמשנה ברורה אומר שאחד לוקח את זה עם כפפה. לכאורה, לקיחה על ידי דבר אחר, במקרה כזה לא יהיה שום בעיה, כי הוא מרים אותו. זה יהיה אפילו יותר קל מאשר דבר זהב סביב הלולב, כי הוא מחזיק אותו בידו. רק שידו עכשיו לבושה בכפפה. אני באמת לא יודע.
יש כאן שתי שאלות אחרות: חציצה ולקיחה. זה לא שצריך שלא תהיה חציצה. יש מי שרוחץ היטב את הידיים לפני הלולב, האם לא תהיה חציצה?
דובר 2:
לא.
דובר 1:
זה שונה מאשר בשופר היה לנו דבר אחר, שצריך לשמוע קול שופר. לאף אחד לא הייתה בעיה כשלוקחים את השופר עם כפפה. רק שהקול שלו יכנס ל… שיהיה קול שופר, ששום דבר לא יהיה מעכב בין לשונו, בין הדבר שלו שעושה את הקול. הוא אומר שהרמ״א אומר שצריך להסיר את ה…
הלכות לולב – חציצה, אגד, וזמן נטילה
הלכה ז (המשך) – לקיחה על ידי דבר אחר
דובר 1: ידעת? זה פלא גדול לי. יכול להיות שעציץ, השאלה שלך לגבי קופסה כסופה יפה, האם זה נקרא עציץ. אני חושב שכשהרמ״א אומר עציץ וקערה, כל אחד יודע שעציץ הוא עציץ, דבר שמניחים בו בדרך כלל צמחים. הוא מדבר על דברים מכוערים, על דברים שמשתמשים בהם במטבח. אם יש קופסת אתרוג מיוחדת, ולא רק בגלל שהיא יפה, אלא כן.
אני מתכוון לומר, כשהרמב״ם הרמב״ם לא צריך לעשות חילוק בין עציץ שהוא יפה ולא יפה, כי עציץ אינו דבר יפה. עציץ הוא משהו שנוטעים בו.
לקיחה על ידי דבר אחר אינו נושא של חציצה
דובר 1: למה הוא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה? למה הוא לא אומר כי זה לא חציצה וזה כן חציצה? לא יכולה להיות חציצה, לקיחה על ידי דבר אחר אף פעם… זה לא נושא של חציצה, זה נושא אחר, זה מה שאתה מתכוון לומר.
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: לא, לפי הדבר לקיחה על דבר אחר שמה לקיחה, היה עוזר אפילו בעציץ גם כן. והרמב״ם אומר לא יצא ידי חובתו. הוא אומר, אי אפשר גם לעשות חילוק בין שזה דאורייתא כשיוצא וזה רק איזה הידור. הוא אומר, לא יצא ידי חובתו. הוא אומר, חזור למקום שהיית.
דובר 2: איפה? אני רוצה לראות אם כתוב באמת ב… איך זה שצריך… על שופר?
דובר 1: על שופר לא כתוב כלום לגבי להחזיק בידיים.
דובר 2: לא, לא, לא, בנוסח בעליל, הפשט הוא שהרבי אומר שזה לא ממש דומה. אז איך כתוב שצריך לעיין בשולחן ערוך? איך מוצאים את השולחן ערוך כאן?
הרמ״א לגבי תפילין וטבעות
דובר 1: שולחן ערוך… נו, אומר הרמ״א, “ונהגו המחמירים להסיר התפילין וטבעות מידם”. כן, באשכנז הולכים תפילין חול המועד. אומר הרמ״א שהיו מסירים את התפילין והטבעות. דווקא רואה אתה שאפשר ללכת שניהם ביחד. אבל מדינא אין לחוש.
רואה אתה שכן היה המנהג של מהרי״ל שהיו מסירים את הטבעות, שכן היו חוששים לחציצה. ממש מוזר.
דובר 2: מה זה קשור? אתה אומר, הטבעת היא בטלה לידיים.
דובר 1: זו לא שאלה טובה. אבל כן כתוב ברמ״א דבר כזה. הרמ״א אומר שאין צריך, אבל הוא אומר שיש מנהג כזה. אבל הוא לא אומר שאין צריך כי אין זו חציצה. הוא אומר שאין צריך כי לא כל הדבר מכוסה.
דובר 2: מה זה בא כאן?
דובר 1: אני לא יודע, צריך עיון. ר׳ הירשל רבינוביץ, מה הוא אומר על הפשט?
דובר 2: לא, בוא נמשיך הלאה. אם זה הולך ללולב, כן?
לקיחה על ידי דבר אחר – הטעם של הרמב״ם
דובר 1: אני רוצה לומר עוד דבר. למדנו שהסדר הרגיל… הוא לא אומר כלום. אולי “לקיחה על ידי דבר אחר לחשוב את לקיחה”.
דובר 2: מה הוא אומר?
דובר 1: הוא לא אומר. הוא לא אומר, אני מסכים. הוא הולך בדרך הזו. כלומר, זו השאלה, האם אומרים שהעיקר הוא לקיחה, רק אם זה לא לנוי זו בעיה, או שאתה אומר שזה עושה שזה נקרא לקיחה. זו השאלה.
למה תהיה חציצה בלקיחה? זה באמת מוזר. מה זה אומר חציצה בלקיחה? מה שהוא אומר “לקיחה על ידי דבר אחר” הוא התכוון כי אתה למעשה הרמת אותו. כשאחד מרים משהו עם שקית, הוא לא הרים אותו? בוודאי הוא הרים אותו.
השוואה להוצאה בשבת
דובר 1: הוא אומר שאחד מרים… ועם שקית הוא לא עובר על הוצאה בשבת?
דובר 2: הוצאה, בוודאי, הוא היה מוציא.
דובר 1: הוצאה מתכוונת להוצאה, לא ללקיחה. השאלה היא לגבי… איך זה נקרא… לקיחה. אני מסכים ששקית לא שייכת, כי שקית היא משהו כמו… הרמב״ם אומר את הלשון “לא דרך כבוד”.
חילוק בין שקית לקופסת אתרוג
דובר 1: אוקיי, אבל הוא אומר אתרוג. כשהוא עושה כשיש חילוק שמדרבנן לא כשר כי זה לא דרך כבוד, היה אומר את הטעם. אני מבין למה. גם אני הייתי אומר ששקית לא טובה, אבל קופסת אתרוג כן. מבין את החילוק?
זה מה שהרמב״ם מתכוון להוציא. שאתה לא מרים את האתרוג, זה משהו כזה, לא דרך של הרמת אתרוג. אתה מרים אתרוג, הלולב, מה שלא יהיה. כך אני מתכוון.
רואים באמת, הפוסקים אומרים שזו לא באמת שאלה הכפפות עם דברים כאלה. זה לא… כשהרמב״ם אומר “לא יצא ידי חובתו”, הוא מתכוון מדרבנן, כמו פעמים אחרות שהוא אמר “לא יצא ידי חובתו”?
דובר 2: לא, אני מסכים עם הרמב״ם, עציץ לא דרך.
כף החיים לגבי טבעות
דובר 1: הכף החיים אומר שיש כמה אנשים גדולים שהולכים עם טבעות על הידיים, והם לא מסירים אותן אפילו בנטילת ידיים. אצלנו לא הולכים עם טבעות, אני לא יודע. ולמשל, בהלכות שבת יש טבעת שהגברים הולכים, “טבעת שיש עליה חותם”.
אוקיי, בסדר.
לולב ואתרוג להחזיק ביחד
דובר 1: בוא נמשיך הלאה. אני רק רוצה לומר עוד דבר. מה שכתוב קודם שצריך להחזיק את האתרוג ביד שמאל, הרמב״ם לא אומר שצריך להחזיק אותו ביחד עם הלולב.
בית יוסף בשם ר׳ יוסף ג׳יקטיליא
דובר 1: וגם אנחנו רואים את זה מאוד מוזר, כי הרי יש בית יוסף בשם רבי יוסף ג׳יקטיליא, בשם רבי יצחק הכהן, שצריך להחזיק את הלולב ביחד כי זה אז לשם הוי״ה.
כן, יפה מאוד, אבל סליחה, סורי, אני לא צריך לבקש סליחה, אני רשאי לומר את דעתי. גם אנחנו רואים את זה מאוד מוזר, כי אתה רואה אנשים, הוא מנענע את הלולב, והוא צריך לקחת, ידו נעולה למרבה הצער, הוא לא יכול לחיות נורמלית. זה לא נעשה, מצווה נעשתה להיות שמח.
פשט ב״לולב בימינו ואתרוג בשמאלו”
דובר 1: כתוב כך, מנענעים. “לולב בימינו ואתרוג בשמאלו” לא מתכוון לשניהם ביחד, אז היה “אתרוג עמו באגודה”. זה מתכוון ביד ימין לולב, ובצד שמאל אתרוג, כך. זה הפירוש. מי שאומר אחרת, צריך להביא ראיה לדבריו, ולא רמז על פי קבלה, כי הקבלה אפשר לומר איך שרוצים. בסדר.
יש לו על מי לסמוך
דובר 1: יש לי הרבה דעות לגבי לולב שאני צריך להסביר. אוקיי, זה טוב מאוד, אנחנו כאן כדי להתאזן. מי שרוצה ללכת עם המהלך החנוקי שלו, כמו שראה אצל רבו, יש לו על מי לסמוך, אני לא צריך להתכווץ כך. אני לא יכול לשכנע את מי שלא משוכנע. אני מדבר למי שרוצה לשמוע את התורות שלי. הרבי יכול ללכת לרבי.
יודע אתה מה? שאותו רבי ילמד הלכות לולב. זה הטעם שלו למצווה שהוא ראה, וזה הטעם שלו למצווה. ראית פעם משהו ולא היה נראה בעיניך? פיתחת משהו שזה הטעם? אחר כך תפסתי שהציבור היה מעורב. מה אעשה? אוקיי. בסדר. אולי אני אפילו עושה כך? מי יודע. אתה יודע מה אני עושה? בסדר.
הלכה ח – אגד הלולב וחציצה בין מינים
דובר 1: אומר הרמב״ם, “אוגד את הלולב עם ההדס והערבה”. אם עשו את האגד, קשרו ביחד את הלולב עם ההדס והערבה, והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא בו, בין הלולב להדס יש איזו סמרטוט, איזה דבר שמפסיק, הרי זה חוצץ.
חציצה בין מינים
דובר 1: כי אפילו אם בין הידיים למינים אין חציצה, אבל בין המינים כן יש חציצה. אפילו אם לא חייב להיות ביחד, אבל אם הם כן מונחים ביחד ויש משהו שחוצץ, זו הבעיה שלי.
דובר 2: איך זה יכול להיות יותר גרוע מאשר הוא לוקח אחד בכל פעם? מה שהוא אמר קודם שיוצא.
דובר 1: אבל “הרי זה חוצץ” הוא מתכוון לומר שלא יוצאים?
דובר 2: לא, לא יוצאים יותר גרוע. בוודאי יוצאים את המצווה עצמה, לא יוצאים יותר גרוע.
מין במינו אינו חוצץ
דובר 1: “הבדיל ביניהם בעלי הדס”, אומר הוא אבל, אם מה שמפריד ביניהם הוא הכושרא, הוא כל ההדס שמשתמשים לקשור, הכושרא סתם, ההדס עצמו נניח, אז כן כשר. למה? כי מין במינו אינו חוצץ. אותו מין אינו חוצץ. כשזה משהו אחר זה חוצץ, אבל מין במינו אינו חוצץ.
לכן המנהג שלנו לקחת את הכושרא לעשות מעלי לולב, או לקשור עם עלי לולב.
לקשור עם כל דבר
דובר 1: אומר הרמב״ם, “ויש לו לאגוד הלולב”, מותר, מותר לו לקחת את הלולב, “בחוט או במשיחה, וכל מין שירצה”. בין ההדסים ללולב לא צריך לשים איזה מין אחר שחוצץ, אבל לקשור את הלולב עם המינים האחרים אפשר כן להשתמש בכל דבר. זה לא דווקא, אנחנו נוהגים באמת להשתמש בעלה מהלולב, אבל אפשר גם לקשור עם כל דבר.
“הואיל ואין אגידתו מעכבת”, מאחר שהאגודה אינה מעכבת. כשצריכה להיות אגודה דווקא, אז הייתה בעיה, כי זה יהיה חמישה מינים. זה יהיה דין מצווה כאילו זה חלק מדבר, כאילו לוקחים מין חמישי. אבל מכיוון שהרמב״ם אמר שהאגד אינו מעכב, מובן שהסיבה שיש שם איזה גומייה היא מסיבות מעשיות, וזה לא נראה כמוסיף על המצוות.
עד כאן, למדנו, מה הלולב אתרוג ואיך לוקחים אותו. עכשיו אפשר ללמוד מתי צריך לקחת אותו. רוצה ללמוד הלאה?
דובר 2: כן.
הלכה ט – מתי לוקחים לולב
דובר 1: אומר הרמב״ם, “מצות לולב ליטל ביום הראשון של חג בלבד”. עיקר מצוות לולב, המצווה מן התורה של לולב, היא שיקחו אותו ביום הראשון של יום טוב.
בכל מקום ובכל זמן
דובר 1: מתי צריך לעשות זאת? “בכל מקום ובכל זמן”. בכל מקום יש את המצווה, בין בארץ ישראל, בין במקום בזמן שבית המקדש קיים, “ואפילו בשבת”, גם בשבת, שנאמר “ולקחתם לכם ביום הראשון”. יום הראשון היא המצווה לקחת, וזה תמיד, אבל ביום הראשון לא כתוב דווקא בבית המקדש או משהו.
במקדש – בית המקדש או ירושלים?
דובר 1: “אבל במקדש לבדו”, בבית המקדש עצמו – זה מעניין, מכאן נראה שמקדש מתכוון לבית המקדש ממש, הוא לא מתכוון לירושלים, כמו בשופר שהוא אמר שמקדש מתכוון לכל סביבות ירושלים.
דובר 2: למה אתה אומר כך?
דובר 1: כי הוא אומר את המילה “לבדו”. אם הוא היה רוצה לומר ירושלים, היה אומר ירושלים.
דובר 2: לא, הרמב״ם אמר כמה פעמים שמקדש פירושו ירושלים. וממילא, בפירוש המשנה בסוכה הוא אומר באמת ש“לולב ניטל בירושלים כל שבעה”. כך אומר הרמב״ם הקדוש בפירוש.
דובר 1: אז מה לעשות? קשה מאוד לומר שהוא שינה את דעתו כאן מפירוש המשנה. גם קשה לי לומר שהוא מתכוון לירושלים.
דובר 2: הוא מתכוון כן, הוא מתכוון כן.
נפקא מינה למעשה
דובר 1: זה לא היה נוגע למעשה, אני מתכוון למעשה, אני מתכוון היום, זה… זה כן נוגע האם יש היתר לנסוע לירושלים.
דובר 2: מי שנמצא כאן, מה צריך לנסוע לירושלים? מה צריך לנסוע לכותל?
דובר 1: יש הרבה יהודים שנוסעים באמת בגלל זה. אבל האם צריך לנסוע לכותל כי שם…
לולב בשבת – גזירת חכמים ותקנת רבן יוחנן בן זכאי
הלכה: לולב במקדש כל שבעת ימי החג
דובר 1: לא, אלא לא זמן מקום המקדש. צריך רק להיות בירושלים, לא צריך להיות בכותל. צריך להיות בירושלים. עד כמה זה ירושלים? האם צריך לנסוע לכותל?
במקדש לבדו נוטלין אותו, מקדש, שמתכוון לבית המקדש או לירושלים. זה תלוי במחלוקת האחרונים, ר׳ יצחק איתי.
נוטלין אותו בכל יום ויום שבעת ימי החג, לוקחים את הלולב כל יום משבעת ימי החג, כי מלבד הפסוק ולקחתם לכם, שזה אותו פסוק. בסוף הפסוק כתוב ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים.
איכשהו החכמים לא שמעו, לקחו סופו מתחילתו, כמו למשל שהם עשו כל שיש בה איסור אכילת חמץ יש בה… הם עשו את זה הרבה דברים. הרבה פעמים הם גם עושים כמו זה.
צריך להבין את זה יותר עמוק, אבל אנחנו לומדים כבר יותר מדי זמן את הפרק. שבמקדש עצמו יש שבעת ימים. כמו שזה דומה לבחצוצרות לפני ה׳. לפני ה׳ פירושו במקדש, ושם שבעת ימים. ומה שאין כן ביום הראשון אין. כל השמחה. רק ביום הראשון אין לזה קשר לשמחה. בירושלים זה מקום שמחה, בית המקדש הוא מקום שמחה.
אני לא הייתי, אם אתה שואל אותי מה פירוש הפסוק לא הייתי אומר את זה, אבל אני הבנתי אחרת ממך. מה אעשה? זה טוב מאוד כך. זה טוב מאוד, כי אחרת לא היה לי מה לעשות, אה? בסדר.
הלכה: לולב בשבת – שאר ימי החג
דובר 1: עכשיו כך, מה קורה אם חל שבת? רגע, מה הרבן רוצה להוציא? שידעו מתי יש את ה… מה קורה שעם הרבנן יקחו כל שבעה ימים? הוא לא הולך יותר מאוחר.
אומר הרבן, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג. מה קורה אם אחד מהימים של… הוא אמר, היום הראשון, אפילו אם זה שבת, מנענעים לולב. מה קורה חל יום השבת להיות בתוך ימי החג באחד משבעת הימים האחרים? אינו ניטל בשבת לא לוקחים את הלולב בשבת.
לולב בשבת משחרב המקדש — מצות ערבה במקדש
הלכה י״ז (המשך) — לולב בשבת משחרב המקדש
דובר 1: אבל לא בכל מקום, רק במקום שיודעים בוודאי שהיום אכן סוכות, כי על צד שאינו סוכות, הרי עושים איסור דרבנן על כל פנים בשאקלען הלולב, אבל שבת הרי בוודאי שבת, וספק סוכות אי אפשר בגלל זה לבטל, ליטול לולב בשבת.
עכשיו כך, משחרב המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון. אפילו כשבית המקדש חרב, אסרו לגמרי ליטול לולב בשבת, אפילו ביום הראשון. אפילו בני ארץ ישראל שקידשו את החודש, כבר אין כאן הענין שיש ספק אולי אינו סוכות. אפילו בני ארץ ישראל שכן קידשו את החודש, למה עשו זאת?
בני הגבולים הרחוקים שאינם יודעים בקביעת החודש, שהרי יש אנשים שגרים בגבולים רחוקים שאינם בקיאים בקביעת החודש, למה עשו זאת? האנשים שגרים כאן יודעים בוודאי שהיום יום טוב, והרי זו דאורייתא היום לשאקל לולב, ולמה היו החכמים מבטלים זאת?
אומר, כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה, ולא יהיו אלו נוטלים בשבת ואלו אין נוטלים. החכמים רצו שכל כלל ישראל ינהג אותו דבר, שלכולם יהיה אותו דבר שאין שואקלין בשבת, כדי שלא יהיה שחלק מכלל ישראל עושה כן וחלק לא.
הואיל וחיוב יום הראשון בכל מקום אחד הוא, הואיל וחיוב יום הראשון הרי בכל מקום אותו חיוב. ואין שם מקדש להיתלות בו. כשעדיין היה בית המקדש היה ברור מאוד שארץ ישראל שונה ממקומות אחרים, ממילא כששואלים מדוע כאן כך וכאן כך, היו מבינים, כי כאן בית המקדש. הרי אין בית המקדש, לא יראו אנשים את החילוק שבגללו יהודי ארץ ישראל שונים, או יהודי ירושלים שונים, לא רצו שזה יהיה… הבעיה היא, כמה גדולות הסגולות, הבעיה תיראה כאילו עושים מנהגים שונים ליהודים.
קושיה: הרי זה תלוי בקידוש החודש, לא במקדש
דובר 2: זה לא תלוי במקדש, זה תלוי בקידוש החודש. המקדש לא נכנס לכאן, היום הראשון הרי תמיד קיים.
דובר 1: הרמב״ם אומר שמכיוון שיש מקדש, קל יותר לעולם לבלוע שם יודעים מתי ראש חודש, ואנחנו לא יודעים. לא ברור הקטע. מבין כך?
דובר 2: הרי לא תלוי במקדש. המקדש הרי אינו נפקא מינה ביום הראשון.
דובר 1: ולא רק זאת, אלא היום אנחנו כן יודעים מתי ראש חודש. שואל הרמב״ם הלאה, י״ח.
דובר 2: כן, בזמן הזה…
דובר 1: אבל הקושיה נשארת גם כן, שאחרים שואלים זאת, שעצם העשייה שבחוץ לארץ יש שני ימים טובים, ובארץ ישראל יום טוב אחד, הרי זו כבר הפלגת גודל הגדולה ביותר, העשייה הגדולה ביותר של שני מנהגים.
דובר 2: בדיוק על זה החודש. הם לא יודעים. כלומר, חוץ לארץ לא יודע מתי החודש, זה ספק. אבל הם כן יודעים שביום הראשון יום טוב שואקלין לולב, והם לא שואקלין. זה תמוה.
דובר 1: אה, זאת הם אכן לא יודעים מתי יום טוב. כלומר, השני הוא הספק, השני הוא מה שהוסיפו. אני לא יודע בבירור.
דובר 2: לא, זה לא… איי, עכשיו, אתה שואל שאלה טובה. אני לא יודע בבירור.
דובר 1: בסדר. כשנותנים לכל המעשה זה משהו מאוד לא ברור.
הלכה י״ח — בזמן הזה שהכל עושין על החשבון
דובר 1: והלאה, אומר הרבי, זה נעשה עוד יותר קשה. היום הרי אין שום ספק. בזמן הזה שהכל עושין על החשבון, עושה שכולם עושים את ראש חודש לפי החשבון, לפי הלוח, כפי שאנו לומדים בהלכות קידוש החודש, הרי עוד יותר אין שום חילוק אמיתי בין ארץ ישראל ובין חוץ לארץ. ובחוץ לארץ הרי גם היום הראשון הוא יום טוב ודאי אמיתי.
אבל נשאר הדבר כמו שהיה, נשאר המנהג שלא יהיה נוטל בשבת כלל. נשאר המנהג הלאה שאף אחד לא נוטל לולב, אף אחד לא נוטל לולב בשבת אפילו ביום הראשון, לא בגבולין ולא בארץ ישראל אפילו ביום הראשון. אומר, ואף על פי שהכל ידוע מקביעת החודש.
זה לא מאוד ברור מה החילוק, כי מנהג אבותינו בידינו יש על הספק, זה הגיוני, על יום טוב שני, ובספקות אין מנהג אבותינו בידינו.
דובר 2: הם היו צריכים כן. למה עושים שלא יהיה שונה מחוץ לארץ שאסורים?
דובר 1: אבל חוץ לארץ מותרים גם כן בעצם, רק כי הם לא יודעים, כאן הם כן יודעים. זה משהו מאוד לא ברור.
רואים בקטע הבא שזה מאוד לא ברור, הרמב״ם הטריד אותו, הרמב״ם הטריד אותו. כבר למדנו שזה לא איסור אמיתי, זה רק מדרבנן. למה הוא אומר זאת שוב אינני יודע. משמעו שזה לא…
דובר 2: לא, הוא רק אומר זאת שוב. אני לא יודע למה הוא אומר, זה לא ברור לגמרי. לא ברור.
דובר 1: “וכבר ביארנו שעיקר האיסור של נטילת לולב בשבת גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.” כן, לא ברור. וזה מקשה את הקושיה. זה לא עונה כלום, זה מקשה.
וכך מביא אכן הלחם משנה, הוא לומד שזה חלק מהקושיה. הרי זה רק מדרבנן, תמיד לא…
בקיצור, זו אולי היסטוריה ארוכה של התפתחות עד שנעשה המצב שאין נוטלים לולב אפילו ביום הראשון כשחל בשבת. אם מישהו יכול להסביר, שיהיה כאן איזה סוד בזה, אמת? אני בין המסבירים סודות. מנהגים פשוטים זה הולך, אבל שיהיה הגיוני, יש סוד. בטח יש בזה סוד. נגיע פעם לעמוד על זה.
מוסגר: סוד על חומר הדבר של שבת
דובר 1: עכשיו אפשר ללמוד זאת, ואפשר הלאה? יש סוד שכתוב בספרים מסוימים שבזה מראים את חומר הדבר של שבת. כל אחד מחשיב מאוד שופר ולולב. זו מצווה שעושים פעם אחת, ושוכחים כמה קשה זה, החשש של “יעבירנו”, כי עושים זאת כל שבוע. הרי אין שום חשש. הזמן להראות את קדושת השבת הוא אותה פעם אחת שמבטלים שופר ולולב בגלל זה.
דובר 2: אמור לי הרי ביום הראשון אין את החשש. החכמים לא גזרו ביום הראשון סוכות. ראש השנה למעלה, סוכות לא גזרו ביום הראשון. כל הענין הוא רק משהו חדש, משחרב המקדש. מבין הרי שזה לא…
דובר 1: רצו לאחד את כל היהודים כן, משהו. אני לא יודע.
דובר 2: אה, אחדות של כל היהודים היא גם דבר גדול, אבל הרי זו גם לא אחדות, כי כל אחד יודע.
דובר 1: בקיצור, הגמרא אומרת את כל הדברים האלה, זה צריך עיון גדול, צריך להבין זאת מאוד היטב, אבל הרמב״ם כתב מה שכתוב בכל הגמרא, והלך הלאה. כן.
הלכה י״ט — מי צריך לשאקל לולב?
תרגום לעברית
דובר 1: מי חייב לנענע לולב? אומר הרמב״ם, מי מנענע לולב? מי חייב? “כל שחייב בשופר ובסוכה”, שכבר חישב קודם, כל בעל החיוב חייב בנטילת לולב, “כל הפטור משופר ובסוכה, פטור מלולב.”
ואיזה סוג קטן? אצל קטנים אומרים אנו שהרי תמיד השיעור באותה מצווה לפי המצווה, כמו ששנינו בסוכה, שצריך שלא יהיה תלוי באמו, יכול ללכת לישון עם אביו אצל האנשים. מה השיעור של קטן? “קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצוות”. נו.
דיון: מה פירוש “יודע לנענע”?
דובר 1: מה פירוש “יודע לנענע”? מה שיהיה. כמה קשה יכול להיות להיות מנענע?
דובר 2: טוב מאוד. בוודאי “לנענע” פירושו שיכול לדעת מתי מגיעים להלל, להחזיק את ההלל באמצע הדבר, כי לנענע יכול אפילו ילד בן שישה חודשים יכול לנענע.
דובר 1: לאו דווקא, זה כבד.
דובר 2: אבל “יודע” פירושו שיכול.
דובר 1: לא, “יודע” זה איזושהי ידיעה. אבל קשה לומר כך, כי הנענוע בהלל הרי דברי סופרים, העיקר הרי עצם הנטילה.
דובר 2: עכשיו אתה שואל קושיה טובה, למה לא אומרים “קטן היודע להגביה”?
דובר 1: זו קושיה אחרת. אבל מה שאני אומר ש״לנענע” פירושו בשעת הלל, בזה אני עדיין צודק, לא כמו שאחר אומר להיפך. כי אם לא, אין שום היגיון ב״יודע לנענע”. מבין? “לנענע” פירושו להרים.
דובר 2: לא, הוא יודע איך להרים דבר בלי לשבור את הפיטם.
דובר 1: לא נכון, זה לא קשה, כל אחד יכול את זה. כל שיעור בסדר, מה הבעיה? זה שטויות בלשון הנקייה. זה לא נכון. השיעור הוא “לנענע” כי הסדר הרגיל, הוא עדיין מגושם, הוא לא יכול להרים.
דובר 2: לא כתוב “קטן היודע להגביה”, איפה כתוב?
דובר 1: “קטן היודע לנענע” פירושו שיכול לנענע.
דובר 2: אה, אבל אין צורך לנענע כלל כדי לצאת?
דובר 1: כן, אבל זה כמו הרבה מצוות, הדרך הרגילה לעשות זאת היא כך.
דובר 2: דווקא, למדנו שלא יוצאים בהגבהה.
דובר 1: בסדר, זה לא החיוב. אה, בוא נאמר כך, חינוך עושים לכתחילה, לא שמחנכים ילד לעשות איזה דבר בדיעבד שאינו מצווה מן המובחר.
דובר 2: לא, חינוך עושים רגיל, ואז זה שיעור החינוך.
דובר 1: אבל “נענוע” לא פירושו לדעת מה לומדים היום לילדים, הוא צריך לדעת את כל הפעמים שלומדים, כי אם לא הבינו מה פירוש “נענוע”. “נענוע” פירושו שיכול להחזיק עם ההלל ולנענע בזמן הנכון. כמה גדול זה? אני יודע, שש, שבע, שמונה, עשר, מה שיהיה.
דובר 2: היום אין אף אחד, כי הגדולים גם לא יכולים “לנענע”, אז הם פטורים.
דובר 1: לא, הם פטורים, תפסיק להטעות כך, תן להם לעשות מה שהם עושים. הם פטורים כי הם לא “נענוע”, הם עושים איזו פעולה מוזרה.
הלכה כ — מצוות ערבה במקדש (הלכה למשה מסיני)
דובר 1: בסדר, מספיק עם האריכות. בסדר. אני רוצה לסכם בכל מקרה, זה טוב. נו. עד כאן למדנו על עיקר המצווה מדאורייתא, שזו מצוות נטילת ארבעת המינים, או מצוות לולב, שלולב כולל עוד שלושה מינים.
עכשיו יש מצווה מעניינת. אותה מצווה יש לה הלכה למשה מסיני שאומרת לנו מהו הלולב, וכן הלאה. אבל עכשיו יש עוד מצווה חדשה, מעניינת מאוד, כל העניין הוא הלכה למשה מסיני, כן? תופעה מעניינת מאוד. כלומר, זה קשור לערבה של לולב, אבל זה דבר אחר לגמרי. זה לומדים אותנו.
דובר 2: הלכה למשה מסיני?
דובר 1: כן, הלכה למשה מסיני. זה בכלל לא כתוב בתורה.
דובר 2: זה אני אומר, זה בכלל לא הרבה ברמז. אני לא יודע אם יש רמז.
דובר 1: זה קשור, כי זה אותו סוג ערבה.
דובר 2: כן, אבל זה אפילו לא כתוב ב… אני לא זוכר אם יש אפילו רמז על זה.
דובר 1: ששבעה ימים במקדש, ערבה אחרת, ערבה שנייה, חוץ מערבה של לולב. ערבה חדשה, חוץ מהערבה של הלולב, מביאים. ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. אין יוצאים. שלא תחשוב שמביאים את הלולב, זה בכלל כולל את הערבה. לא. הלכה חיצונית לגמרי. זה אין אדם יוצא ידי חובתו, צריך להביא נוספת. אם הביא ערבה מנוענעת שכבר השתמשו בה בלולב, אין יוצאים.
דובר 2: אני לא יודע, הדיבור הוא שאם מביאים אותה עם הלולב, אין יוצאים.
דובר 1: נראה מה עושים איתה.
דובר 2: לא, והפירוש הוא שאין יוצאים אם היא מונחת בארבעת המינים, אפילו אם היא ליד המזבח.
דובר 1: כי המצווה היא להניח אותה על המזבח. לא שאסור להשתמש בערבה שכבר השתמשת בה על המזבח. זה קצת מוזר, הוא מביא כאן את הלשון ואין אדם יוצא. מה זה בא? חשבנו שרואים את סדר הערבות, שמביאים הכהנים מביאים לפני המזבח, לא כתוב שכל אחד מביא. אז מה פירוש אין אדם יוצא? נראה שזה אומר שאין יוצאים. לא יודעים.
ומה השיעור? אפילו עלה אחד בבד אחד. לא ברור, על זה לא צריך להיות שתי ערבות.
דובר 2: אה.
דובר 1: אפילו עלה אחד בבד אחד, וגם יוצאים. לכתחילה הביאו כנראה יותר, אבל… הוא אומר יותר על העליון.
מצוות ערבה: סדר הבאה במקדש, דינים בשבת, חיבוט ערבה והקפות
הלכה ב (המשך) – סדר הבאת ערבה במקדש
דובר 1: מה בא? חשבנו שרואים את סדר הערבות שמביאים, הכהנים מביאים לפני המזבח. לא כתוב שכל אחד מביא. אז מה פירוש “ואין אדם יוצא”? נראה שזה אומר שאין יוצאים. לא יודעים.
מה השיעור?
דובר 2: כן?
דובר 1: אתה מסכים?
דובר 2: כן, אפילו עלה אחד ובד אחד.
דובר 1: על זה לא צריך להיות שתי ערבות. אה, טוב מאוד. אפילו עלה אחד ובד אחד גם יוצאים. בוודאי, לכתחילה הביאו כנראה יותר, אבל… הוא אומר יותר כאן איך יוצאים. מביאים צמחים שלמים מזה. אבל יוצאים כך.
כיצד היתה מצותה? איך היו… מעניין, “היתה מצותה”. לכאורה צריך גם עכשיו. עכשיו יש עניין. בזמן בית המקדש יעשו זאת. אני לא יודע. הסדר הוא כך: בכל יום ויום בשבעת הימים היו מביאין… למה הוא לא אומר “יביאו”? אני לא יודע, כנראה יש כאן איזה עניין. זה נקרא מנהג זקנים? או… נראה, נראה. אבל אם זה מנהג זקנים, לא יצא כלום כמה זמן היה עד שהחליפו את הזקנים. לעתיד לבוא יהיו זקנים חדשים עם מנהגים חדשים. לא, אני לא רואה. הרמב״ן אומר שהחיבוט הוא מנהג נביאים. אבל עצם הערבה היא הלכה למשה מסיני. אני חושב כך.
מורביות של ערבה – צמחים שלמים
ומה עושים? כל יום מביאים מורביות של ערבה. מורביות פירושו מה? אני חושב שזה פירושו פשוט שלם… לא חתיכת ערבה, אלא עץ שלם כזה, צמחים שלמים של ערבה. וזוקפין אותן על צדדי המזבח, מעמידים אותם על צד המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. זה הסוד של “הלוקח כאגמון ראשו”, מבין? הערבה, הוא מתכופף כיפוף, הוא משתחווה כך כלפי המזבח.
תקיעות בהבאת ערבה
ובעת שהן מביאין אותה וסודרין אותה, היה מעמד הבאה, כן? זה היה הדבר. הביאו אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין. תקעו. יש דבר שאסור להביא עץ לבית המקדש, כן? יש לאו שהרמב״ם חישב. לנטוע, אה. לא מניחים אותה כך שתיראה כאילו היא נטועה, מניחים אותה כבר על המזבח. בסדר, אני לא יודע. אתה שואל קונטרס, לא יודעים.
המקור למנהג ראפשיץ
ותוקעים. זה המקור לראפשיצר שהם תוקעים שופר בהושענא רבה. גם זה משום שמחה, לא שיחשבו שזה בגלל שופר ראש השנה. גם שופר ראש השנה הוא לשמחה, כמו שכתוב בחסידות. יהודים יש להם עניין של בכי כשיש כזו שמחה. תפסיק גם עם היהודים המתוחים, שגם הם יבכו. אסור. כן, תשעה באב בוכים, ואז הצדיק מראפשיץ והוא לא בוכה. בסדר, בסדר, מספיק, מספיק. אבל הושענא רבה, שכתוב בשולחן ערוך שזה משום שמחה, אז הוא בוכה. זה לא אדם רגיל, הזקן מראפשיץ, נו.
הלכה ג – ערבה בשבת
“חל יום שביעי של ערבה להיות בתוך החג”, ובשבת לא עושים זאת אם זה סתם יום רגיל, זוג אחד של ערבה. אבל מתי כן? “אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת, זוקפין אותה בשבת, כדי לפרסמה שהיא מצוה”. אם היום השביעי, היום השביעי הוא יום מיוחד של יום ערבה, אז עוסקים יותר במצוות ערבה, אז אפילו כשזה שבת עושים זאת כן. כדי לומר משהו שזו מצווה, שלא תחשוב שזה רק מנהג. לא, זו מצווה, ומותר לעשות זאת בשבת. אין חשש, כי עושים זאת רק במקדש, ובמקדש זריזין הם. אפילו כל השבוע אין חשש אמיתי, זה רק כך שאנשים יתבלבלו עם לולב, כי יחשבו שלולב גם בשבת. וכאן חסר העניין לפרסם שהיא מצווה, כי זה בכלל לא כתוב בשום מקום, זו רק הלכה למשה מסיני.
סדר הכנה ערב שבת
עכשיו הוא אומר איך המנהג, איך עושים זאת?
דובר 2: אני חושב לגבי שבת, נכון?
דובר 1: אה, נכון. “מביאין אותן מערב שבת למקדש ומניחין אותן בגיגיות של זהב”. למה? למה של זהב? לכבוד בית המקדש. למה מניחים אותן בכלל במים בגיגיות? “כדי שלא יכמושו”, שלא יתקמלו. “ולמחר זוקפין אותן על גבי המזבח”, מניחים אותן על המזבח, כלומר מוציאים אותן מהגיגיות. “ובאים העם ולוקחין מהן ונוטלין אותן כדרך שעושין כל יום”, העם מנענע איתן, העם לוקח אותן, מרימן כמו שעושים עם הלולב. כלומר נענועים, לא כתוב “מנענעין אותן”, “נוטלין אותן”.
פירוש “נוטלין אותן”
אומר הרמב״ם, “ערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה”, זה מה שאנשים אינם יוצאים בערבה שביעית. יש איזה עניין שלוקחים אותה. אני לא יודע מה עושים איתה. “נוטלין” פירושו כמו נטילת לולב. לוקחים אותה כמו שלוקחים את הלולב, בלי הנענועים. אה, ומה הסגולה? מה עושים איתה? כלום, לוקחים אותה. מסתובבים איתה. אומר הרמב״ם, ועל זה מסתבר מה שהוא אומר ש״אין יוצאין בערבה של מצוה”, כי יש עניין של נטילה. שלא תחשוב שאתה יכול להרים את הערבה שלך, אתה צריך לקחת את הערבה שהייתה על המזבח.
הלכה ד – ערבה בזמן הזה
וערבה זו, הרי הוא אומר בפירוש בתורה, “ערבי נחל”. מישהו לקח את כל שבעת ימי החג זכר למקדש, כל שאר הדברים. אפילו כל ברכת המזון הוא עשה תקנה שיקחו לולב זכר למקדש, אבל ערבה הוא לא עשה את התקנה. אלא מה כן? כלומר, היינו אומרים שאפילו היום כשאין כבר מקדש, שעדיין יעשו משהו, מה אני יודע, שישימו אותה סביב השולחנות בבית המדרש, או משהו, או יקחו ערבות נוספות. אבל לא עשו את התקנה, אלא ביום השביעי בלבד כן עשו את התקנה, שנוטלין אותה בזמן הזה, היום השביעי, שהיום השביעי עשו אפילו בשבת. כי טוב, אז זה היום היותר חשוב? זה עושים גם אנחנו. מה פירוש היותר? אנחנו עושים זאת אפילו בשבת.
למה הושענא רבה לא חל בשבת
אבל מעניין, לדעת, שמסתכלים בלוח, לראות שהושענא רבה אף פעם לא חל בשבת. ולמה אף פעם לא חל בשבת? כי דווקא, לכן יש “לא אד״ו ראש”. אחת הסיבות למה הושענא רבה אף פעם לא חל בשבת, היא מכיוון שאנחנו רוצים לעולם לא לפספס את יום ערבה, וכשהיה שבת היה קצת בעיה, לפי כל החשבון שהיה לנו מיום הראשון של לולב. אז, עשו עצה שלא יחול בשבת.
עניין של “יום אחרון”
זה תמיד פלא לי, מה זה שדווקא ביום השביעי יחול בשבת, כדי שיחליש את המצווה? יום אחרון. תמיד היום האחרון הוא מצב. היה פעם איזה דבר, עניין עני, עני נוסע. היום האחרון, זה המצב בבית המקדש. בוא ניקח את הפסוק “אסרו חג בעבותים”, האם זה היום האחרון יום טוב? לא, אסרו חג הוא למחרת יום טוב. יום אחרון, כמו שאני חושב, היום האחרון של כל דבר. כלומר, לסוכות יש עוד יום שמיני עצרת, אבל היום האחרון סוכות שלוקחים בו לולב, עושים איזה מצב של הערבה. שאפילו תבין.
הלכה ה – חיבוט ערבה בזמן הזה
אומר הרמב״ם, מה עושים היום? “לוקח בד אחד או בדים הרבה”, כלומר אחרת ממה שאמר קודם שערבה צריך לקחת רק שתיים, כאן אפשר לקחת אחת או אפשר לקחת הרבה, “חוץ מהערבה שבלולב”, שוב מדגיש שצריך להיות לו ערבה נוספת. “וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש בלא ברכה”. למה בלא ברכה? יש מה שזה מנהג נביאים. הדבר שאנחנו נהיה ביום השביעי, זה לא… אם זו הייתה מצווה דרבנן, היינו עושים שזו כבר מצווה בפני עצמה, אבל זו לא מצווה דרבנן, אלא זה מנהג נביאים.
מנהג נביאים
איך קוראים לזה מנהג נביאים? נביאים היו כבר בזמן חורבן בית המקדש? לא, הוא מדבר בזמן המקדש. חיבוט ערבה היו עושים בזמן המקדש. המקדש, על ידי הנביאים. איך היהודים לקחו זאת? יכול להיות שהיום יש גם איזה חיוב, כי זה זכר למקדש. יש כמו רבי יוחנן בן זכאי, אני לא יודע מי תיקן שיעשו היום גם את היום השביעי. אבל אנחנו עושים עוד מה שעשו בבית המקדש. למה עושים חיבוט ערבה? היו רואים את הנביאים שהסתובבו בבית המקדש, היו עושים זאת. חגי, זכריה, מלאכי, אני לא יודע מי. אנחנו עושים אחריהם. אבל מנהג, אפילו זה מנהג של הנביאים הקדושים, הוא אומר, החיוב “לא תוסיפו” הוא כשהוא מצווה אותך לעשות משהו, כשאתה עושה אותו שוב זה לא “לא תוסיפו”.
טעם חיבוט ערבה
מנחת פתים אומר שחיבוט ערבה הוא עניין של שמחה. הוא מביא צער, כפרה. בסדר, כפרה היא גם דבר שמח. הגמרא כתובה שארבעת המינים באים לרצות בכלל.
הלכה ו – הקפות עם לולב
נו, הגמרא הלאה. “בכל יום ויום” – הוא אומר עכשיו איך היו עושים את ההקפות, דבר חדש. היו עושים הקפות. “בכל יום ויום היו מקיפין את המזבח בלולביהן” – עם הלולב, אבל הוא מתכוון כנראה לארבעת המינים – “בידיהם פעם אחת, ואומרים אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הושיעה נא”. טוב מאוד. זה נוסף על ההלל, מלבד ההלל. אה, טוב מאוד. “וביום השביעי מקיפין את המזבח שבע פעמים”. אומרים שבע הקפות, עם שבע פעמים “אנא ה׳ הושיעה נא”. “וכך אנו נוהגין בכל המקומות שמניחין תיבה באמצע בית הכנסת” – מעניין, נראה שלא תמיד יש תיבה. אתה זוכר שלומדים עוד שהתיבה נמצאת בחזית. עכשיו באמצע, אני יכול להקיף. “זכר למזבח, ומקיפין אותו בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח, זכר למקדש”.
הלכה ז – לולב כל היום
עכשיו אומר הרמב״ם עוד הלכה חדשה, שהלולב מחזיקים כל היום בידיים. כך היה המנהג של נקיי הדעת, שכל היום מסתובבים עם הלולב. “כך היה המנהג בירושלים: יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו” – הוא יוצא בבוקר להתפלל עם הלולב. “ונכנס לבית הכנסת מתפלל והוא בידו” – הוא מחזיק אותו עדיין. “ויוצא לבקר חולים” – כל מצווה שהוא עושה ביום טוב. הרי למדנו שמותר לעשות ביקור חולים, ניחום אבלים ביום טוב ושבת, לוקחים גם את הלולב, “והוא בידו”. “וכשיכנס למדרש” – מלבד כשנכנסים לבית המדרש ללמוד, כשהולכים ללמוד, כשהולכים לשיעור, אז לא לוקחים לולב. “שולחו לביתו ביד בנו וביד עבדו”.
למה לא בלימוד
למה לימוד מפריע? לימוד, כמו שלמדנו מסוכה. “שבתא בוי צלותא”. התפילה צריכה בהירות. לימוד לומדים מחוץ לסוכה, בלי הלולב. לימוד הוא רמה אחרת לגמרי. לימוד דוחה הכל. מורידים את הלולב, צריך להיות יכול להניע את הידיים כשיש חידוש.
לולב במים – שבת, יום טוב, חול המועד
אומר הרמב״ם הלאה, “מקבל את האשה עלילה מיד בנה ובעלה” – זו סמיכות, הוא אמר עכשיו שמשלחים בזמן כך שמשלחים הביתה, מקבלים אותו מיד בנה ובעלה, “ומחזירתה למים בשבת”. עכשיו השאלה היא, רוצים לשמור טרי את הלולב, מניחים אותו במים. השאלה היא האם מותר להניח בשבת. אומר הוא, מותר, בשבת מותר להחזיר. אסור לתת מים חדשים, אבל מותר להניח באותם מים, “מה שאין נותנין לולב בשבת”. מדוע להניח, להחזיר למים אין חשש מ… בסדר, כי זה תלוש, זה לא נקרא זורע או משהו, מותר. אבל לא מוסיפים מים חדשים.
לכאורה, לכאורה, בשבת אסור להוסיף מים חדשים, אבל ביום טוב, מוסיפין, מותר להוסיף עוד מים. אבל גם לחמם אין מחממים אותו, ביום טוב לכאורה גם אין יותר מדי טורח ללכת עכשיו לשפוך מים. ובמועד, מותר אפילו להחליף את המים. אני לא יודע בדיוק. טורח? זה טורח. אותו דבר מדוע ביום טוב אסור להחליף. ובמועד מותר להוסיף, אבל לא להחליף לגמרי את המים, כי זה היה טורח גדול יותר.
הלכות לולב — פרק ז: מחליפין מים במועד, הדס שבלולב, ואתרוג
מחליפין מים במועד — הידור מצוה לשמור את המינים טריים
דובר 1:
ומיום טוב, לדבר מצוה, במועד מותר אפילו להחליף את המים, ללכת לשאוב חדשים, לשפוך את הישנים. כתוב במשנה ובגמרא, מחליפין פירושו שצריך, לא שמותר. כי זה ענין ששומר…
לכאורה, לולב כאן פירושו ההדסים, כי הלולב לא מתקלקל. הרמב״ם אומר בבירור במורה נבוכים מדוע הקב״ה אמר לולב. אחת הראיות אומר הוא שהמינים נשמרים טריים שבוע שלם. כלומר, האתרוג אתה רואה, התפוח לא נשמר טרי שבוע שלם. אתרוג נשמר טרי יותר טוב. וממילא זה הידור מצוה, שומרים אותו טרי, מניחים אותו במים.
וחשבו שכאשר מדברים כאן על לולבים הכוונה למינים, כי הוא אמר קודם “ולולביהם בידיהם”, בשתי ידיים, הכוונה לא ללולב לבדו.
ביקורת על העולם — שיעשו כמו שכתוב במשנה
וכאן, אני סבור שזה היה ענין גדול לקיים את המשנה כפשוטה. היום יש רשימה שלמה של פטנטים שלכל אחד יש איך הם שומרים טרי. אני לא יודע מה לא בסדר לעשות מה שכתוב במשנה הקדושה, ולהניח בכלי מים. והוא מראה כך ש… וכך הם עושים כל השנה עם הפרחים. מגיע, עולם הסוכות מתחיל למצוא פטנטים, הם נעשים כולם בוטנאים.
תפסיק לבקר את כלל ישראל יותר. שיעשו כמו שכתוב במשנה, זו מצוה, זו חובה. מי שעושה אחרת? זה כמו אכילת מצה. אל תעשה מעשיות חדשות.
הלכה כ״ו: הדס שבלולב — אסור להריח בו
דובר 1:
טוב, אומר הרמב״ם, “הדס שבלולב”, הלכה חדשה, שהיא דומה מאוד לכך שהוא סיים עם נוי סוכה, שהיא הלכה דומה, “אסור להריח בו”, להדס יש ריח טוב, אבל אין להריח ממנו, “מפני שאינו ראוי אלא לריח”. כי מה התשמיש, איך משתמשים בהדס באמצע השנה זה ריח? אז כשאתה הולך לעשות זאת ביום טוב, פשוט שאתה הולך להשתמש בהדס באותו אופן שמשתמשים בו כל השנה, ולא עושים כך. כמו שלמדנו לגבי נוי סוכה, שלא הולכים להשתמש בו לדברים אחרים אלא לנוי הסוכה. “הואיל והוקצה למצוה, יהיה אסור להריח בו”.
דיון: מה פירוש “אסור להריח”?
דובר 2:
זה לא ראוי. זה איסור גמור?
דובר 1:
זה איסור גמור.
דובר 2:
אני מתכוון, אם כשמריחים זה איסור, אסור בשבת להריח למשל מדבר המחובר או מה?
דובר 1:
אני לא יודע.
דובר 2:
אתה שואל קושיה טובה, הרי למדת שלריח אין מעילה למשל. איך משתמשים בו?
דובר 1:
אני לא יודע. אני לא מבין. לא להניח בראש שמריחים. אם מריחים… כמו שבא לברך, צריך להנות. אני לא מבין. מה אומר מותר? משהו חסר לי כאן משהו. אני לא יודע מה זה אומר.
דובר 2:
אולי הכוונה לקחת ל… להביא לאחר.
דובר 1:
לא, צריך לסחוט קצת את העלים שיצא ריח.
דובר 2:
זה הגיוני. או לשבור קצת, סתם שלא יוצא אותו ריח כמו כשנותנים לו סחיטה.
דובר 1:
יכול להיות, אבל כאן הוא עושה חילוק.
חילוק בין הדס לאתרוג
דובר 1:
לאתרוג יש גם ריח טוב, הרי יש ברכה של הנותן ריח טוב בפירות. מותר להריח בו, כי כבר ברור מספיק שעכשיו מחזיקים אותו למצוה, כי הוא הוקצה למצוותו מאכילה. אפשר הרי גם לאכול אותו, ולא אוכלים אותו, מחזיקים אותו רק לריח, ובזה זה מראה.
מכאן ראיה שצריך לקחת טעם באתרוג שהוא ראוי לאכילה.
דובר 2:
כל האתרוגים ראויים לאכילה. שאתה לא אוהב זו הבעיה שלך.
דובר 1:
בסדר, אני רוצה לראות אותך נוגס באתרוג ינואר גדול.
דובר 2:
תעשה אותו כביצתיים.
דובר 1:
בסדר, מבשלים אותו עשרה ימים עם חבילת סוכר, ושלא ירגישו את הטעם החריף.
דובר 2:
בסדר, הלאה. סיימת, זו הקושיה שלך, אתה לא אוהב.
דובר 1:
בסדר, כן. אני רוצה עוד קצת ביקורת על כלל ישראל בפרק שבו ממש ביקרת את העולם כל כך חזק.
הלכה כ״ז: אתרוג — אסור לאכול כל יום השביעי
דובר 1:
מה זה לאכול אתרוג כל יום השביעי? אומר הרמב״ם, שאמנם אתרוג הוקצה לאכילה. ההקצאה היא להראות שעכשיו זו מצוה, שזה לא סתם משהו. אמנם, איך מראים זאת? להריח מותר, אבל מראים זאת בכך שלא אוכלים.
אמנם, לכן אכן לא יאכלו אותו כל יום השביעי, אלא שאין הקצאה למקצת היום. אפילו אם כבר סיימו לנענע וכבר אחר הצהריים, עדיין אסור, כי הקצאה לכולו. אבל ובשמיני מותר לאכלו, בשמיני עצרת מותר כבר לאכול.
דובר 2:
בוודאי. ענין גדול.
דובר 1:
בוודאי, טוב מאוד.
בזמן הזה — שני ימים טובים
דובר 1:
והיה בזמן הזה, שנעשו שני ימים. זה מתאים למעשה של רבי יודן, המעשה של רבי יודן שאסף את האתרוגים והוא נסע לאיזשהו מקום.
דובר 2:
כן, זה מעשה ידועה בירושלמי, בעל צדקה שנקרא רבי יודן. נכון, אספו אותם כי העולם עשה קומפוט בשמיני עצרת, היה שוק טוב.
דובר 1:
כתוב במפורש במשנה: “מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן”.
דובר 2:
אה, נכון.
דין שמיני עצרת בזמן הזה
דובר 1:
בכל אופן, בזמן הזה, שני ימים טובים, אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני, האתרוג… הרי לא נוטלים לולב בשמיני. מדוע בדיוק?
דובר 2:
מדוע לא? כך?
דובר 1:
לזכר אוכלים בלי ברכה, אבל לולב ואתרוג לא לוקחים. יכול להיות כי מדאורייתא הרי רק יום הראשון, ורק עשו זאת כזכר למקדש, ובמקדש הרי אין ספק יום.
דובר 2:
אני שומע, זו תורה יפה.
דובר 1:
אתרוג אסור בשמיני, כדי שיהא אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים, הוי ספק של ספק שביעי. אבל האתרוג אסור בשמיני עצרת.
הפריש שבעה אתרוגין
דובר 1:
שמיני עצרת, הפריש… שבעה ימים?
דובר 2:
אז כן, אבל כסדר.
דובר 1:
כל אחד ואחד יוצא בלולבו ואוכל למחר, כי אז אין את הדבר שהוא הוקצה למצוותו, כי היה מוקצה לאחד, כי כל אחד הקצה אתרוג אחד, אז כבר מספיק. הראו מספיק שלכל אתרוג יש שליטה.
היה זה מנהג יפה גם, אני קונה לי שבעה אתרוגים, אחד לכל יום.
דובר 2:
בסדר, יישר כוח.
דובר 1:
יישר כוח, חנינא.