סיכום השיעור 📋
סיכום פרק ו׳ — הלכות סוכה (רמב״ם הלכות שופר סוכה ולולב)
כללי מבוא לפרק
לאחר שפרק ד׳ עסק באופן בניית הסוכה, ופרק ה׳ באופן עשיית הסכך, נכנס פרק ו׳ לחיובא דסוכה: מי חייב בישיבת סוכה, מתי חייב, ופרטי הישיבה בסוכה.
חידוש בסדר הרמב״ם: הרמב״ם אינו כותב מעולם בפירוש “מצות עשה לישב בסוכה שנאמר…” — הוא אינו מביא הצהרה פורמלית של המצווה כפי שנהג במצוות אחרות. רק בהלכה ה׳ הוא מזכיר “מצות ישיבת סוכה”, אך ללא פתיחה פורמלית. זהו עיקר חסר מן הספר — לא דרכו. הוא מתחיל מיד במי פטור, במקום לומר “מצות עשה לישב בסוכה, מי חייב, מי פטור.” זו נשארת קושיה בלתי פתורה.
—
הלכה א׳ — נשים, עבדים, קטנים
רמב״ם: “נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה.”
פשט: סוכה היא מצות עשה שהזמן גרמא, לכן נשים, עבדים וקטנים פטורים.
חידושים:
– השוואה למצה: במצה נשים חייבות כי שם יש לאו (איסור חמץ) יחד עם העשה — “כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה.” בסוכה אין לאו (אין איסור ספציפי לאכול בחוץ), רק מצות עשה, ממילא נשאר הכלל שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא.
– אנדרוגינוס וטומטום — חייבים מספק. כאן אין שייך הדיון שהיה בשופר (שעסק בהוצאת אחרים), כי סוכה היא מצווה שעושים לעצמם.
– עבד שחציו עבד וחציו בן חורין — חייב, כי החצי בן חורין חייב. בדרך צחות: אולי רק ה״חצי בן חורין” צריך להיות ראשו ורובו ושולחנו בסוכה, והחצי עבד יכול להישאר בחוץ…
—
הלכה א׳ (המשך) — קטן שאינו צריך לאמו / חינוך
רמב״ם: “קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מדברי סופרים, לחנכו במצוות. והוא כבן חמש כבן שש.”
פשט: הכלל בחינוך הוא שבוחנים את המצווה הספציפית — בסוכה השיעור הוא כאשר הילד כבר יכול להיות עצמאי מאמו (שהיא עצמה פטורה מסוכה). ילד שעדיין זקוק לאמו לאכילה ושינה, נלווה אליה ופטור. כשהוא כבר יכול לבד — בערך בן חמש/שש — הוא חייב מדרבנן.
חידושים:
– הגמרא (סוכה כח.) מביאה שני פירושים ל״אינו צריך לאמו”:
– דבי רבי ינאי: “כל שנפנה ואין אמו מקנחתו” — הוא כבר מאומן לשירותים. (זה בדרך כלל מוקדם יותר מחמש-שש.)
– ריש לקיש: “כל שניעור משנתו ואינו קורא אמא” — הוא אינו קורא “אמא” כשהוא מתעורר. הגמרא שואלת: גדולים נמי קרו — גם גדולים קוראים אמא! עונה: “אינו קורא אמא אמא” — הוא אינו קורא *פעמיים* אמא, כלומר הוא יכול להסתדר לבד, אינו צריך שאמא תבוא מיד.
– שיעורו של ריש לקיש מתאים היטב לסוכה דווקא, כי שינה היא חלק מהמצווה — הילד צריך לדעת לישון לבד בסוכה.
– השיעור האחר (דבי ר׳ ינאי) מתאים לכלל שבוחנים את המצווה — הוא כבר יכול לתפקד לבד.
– אותו שיעור (בן שש = צריך לאמו) מופיע גם בהלכות עירובין והלכות אישות.
—
הלכה ב׳ — חולים ומשמשיהם
רמב״ם: “חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. ולא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חושש בראשו, חושש בעיניו.”
פשט: לא רק חולה שיש בו סכנה (שפטור מכל התורה כולה), אלא אפילו מי שיש לו כאב ראש או כאב עיניים — הוא פטור מסוכה, וגם משמשו (מטפלו) פטור.
חידושים:
– חולה לעומת מצטער — החילוק לגבי משמש: חולה — אפילו רק חושש בראשו — פטור עם משמשו. מצטער (מי שהסוכה עצמה מטרידה אותו) — פטור אך המשמש לא. זהו החילוק העיקרי.
– בחולה מדברים גם באופן שבסוכה יהיה לו יותר לא נוח מאשר בבית — אך הסיבה היא מחלתו, לא הסוכה עצמה. במצטער הסיבה היא הסוכה גופא.
– מדוע סוכה מקילה יותר ממצוות אחרות? במצה למשל, אם קשה לאכול, לא פטרו. בסוכה כן. כמה הסברות:
– (א) סוכה צריכה להיות כעין תדורו — כפי שאדם דר. אם רע לו, אינו דר כך.
– (ב) סוכה היא מצד עצמה דבר קשה — היא בחוץ, קר, רוח, זבובים, צפיפות — לכן חכמים הקילו למצטער.
– (ג) מצוות צריך לעשות בשמחה, לא בצער.
משמש חולה — עוסק במצווה
שולחן ערוך הרב אומר שמשמש החולה פטור מסוכה כי הוא עוסק במצווה (ביקור חולים / חסד). זה לא משמש של רבי (שהוא שירות של כבוד), אלא משמש של חולה — מי שעוזר לאדם חולה בכל צרכיו, כי החולה אינו יכול להסתדר לבד.
חידוש על הגדרת החסד: חסד פירושו תמיד למלא את חסרונו של הזולת — כשלזולת אין כסף, כשלזולת אין כוח. שני אנשים בכוחות שווים — אין מצוות משמש. כך גם, צדקה לעשיר אינה צדקה. לחולה יש חסרון, לכן המשמש מקיים מצווה. (הגמרא אומרת שלבן טובים יש רמה גבוהה יותר, ממילא אצלו יש יותר “חסרון” כשאין לו.)
חילוק בין מצטער לחולה לגבי משמש: מצטער אינו צריך משמש — יש לו עדיין כוח, הוא יכול להסתדר לבד, הוא פשוט ילך לשבת בבית. חולה צריך משמש כי אין לו כוח. סברת עוסק במצווה מתאימה רק למשמש של חולה.
—
הלכה ב׳ (המשך) — מצטער
רמב״ם: “מצטער פטור מן הסוכה, הוא ולא משמשיו. ואיזהו מצטער? זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח, או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם, או מפני הריח.”
פשט: מצטער — מי שסובל מהסוכה עצמה (רוח, חרקים, ריח רע) — פטור, אך משמשו נשאר חייב.
חידושים:
– ריח: הריח הרע שגורם לו להיות מצטער אינו מהסכך עצמו (כי זה היה פוסל את הסכך, כפי שלמדנו בפרק ה׳). מדובר בריח חיצוני.
– השוואה לתפילין: הרמב״ם אומר גם בתפילין שמצטער פטור — אך שם הטעם שונה: תפילין דורשים גוף נקי וישוב הדעת, ואבל או מצטער אין לו את המוחין הנכון. בסוכה הטעם שונה — זה כי סוכה היא מצד עצמה מצווה קשה, ומקילים.
– סוכה היא חידוש גדול יותר מתפילין: בסוכה הוא מפסיד את כל שבעת הימים אם הוא מצטער — לא תהיה לו עוד המצווה. לכן הוא פטור.
חידוש מתודולוגי: “דוגמה” לעומת “כלל” בלימוד הלכה
כלל חשוב: “המציאות מעניינת ובהירה יותר מההגדרות של הלמדנות.”
הלמדנות מחפשת כלל אחד, משפט אחד, גדר אחד שיקיף אלף מקרים. זה כמו מדע — מחפשים סברה אחת לכל העובדות. אך הלכה אינה מדע — הלכה באה לומר מה לעשות, וזה תלוי במציאות.
שתי דרכים בלימוד:
1. דרך הכלל — מחפשים משפט אחד ומכניסים בו את כל הפרטים.
2. דרך הדוגמה (paradigm example) — זוכרים “תמונה” ברורה (כמו זבובים בסוכה — דוגמת הרמ״א למצטער), ובמקרה חדש משווים לדוגמה — האם זה דומה מספיק.
הרמב״ן מונה ארבעה מיני מצטערים — אין להם כלל פורמלי אחד, אלא צד השווה של מצטער.
—
אבל וסוכה
שיטת הרמב״ם: אבל חייב בסוכה.
היינו חושבים: אם מצטער פטור, בוודאי אבל — שיש לו את הצער הגדול ביותר — יהיה פטור. אך לא — אבל חייב בסוכה.
חידושים:
– טעם: צערו של האבל אינו בא מהסוכה. הוא לא יהיה פחות עצוב בבית מאשר בסוכה. במצטער (כמו זבובים) דווקא הסוכה היא שגורמת לצער — בבית יהיה לו טוב יותר. באבל הצער הוא “מבפנים” — אין הבדל היכן הוא יושב.
– גמרא: “איהו דקמצער נפשיה” — האבל מצער את עצמו, זה צער פנימי. החיוב על האבל הוא שיירגע מספיק כדי שיוכל ללכת לסוכה.
– חידוש מגן אברהם: האבל רוצה להיות לבד, לא עם אנשים — האנשים בסוכה הם כמו “פרעושים” (מפריעים לו). זה היה יכול לעשות אותו למצטער.
– אל נחשוב שמכיוון שאבל רגיש יותר, זבובים שבדרך כלל לא מפריעים עכשיו הם צער גדול יותר — זה לא הופך אותו אוטומטית לפטור כמצטער. הכלל נשאר: אבל חייב בסוכה כי הצער אינו בא מהסוכה.
– תניא רבתי (ראשונים): אם “המת חביב לו מאד ואינו יכול להסיח דעתו” — הוא פטור. “אינו יכול להסיח דעתו” פירושו שהסוכה מפריעה לו מלהסיח דעת — בבית הוא יכול להסיח דעת יותר בקלות. אם בשני המקומות הוא לא יסיח דעת, אין סיבה לפטור. התירוץ: בסוכה יש אנשים ששמחים, והאבל לא רוצה להיות חלק מזה.
—
חתן וכל בני החופה פטורים מן הסוכה
רמב״ם: “החתן והשושבינין וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה.”
פשט: שושבינין — במשנה תורה של הרמב״ם פירושו אלה שנותנים כסף לחתונה. בני החופה — האנשים הקרובים שנמצאים שם. הם עוסקים במצווה — יש להם מצווה להיות שמחים.
חידושים:
– רש״י (סוכה): לחתן יש מצווה להיות שמח, מה שאין כן לאבל אין מצווה להיות “סעד” (שבור) — יש לו מצוות אבלות, אך לא של צער עצמו. לכן החתן פטור (עוסק במצווה) אך האבל לא.
– גמרא: אי אפשר לשמוח כראוי בסוכה — חתן מתבייש לשחק עם כלתו בסוכה שיש בה הרבה אנשים. חופה מיועדת לכך שהחתן יוכל לבלות עם הכלה — קהילה קטנה, יותר פרטית.
– פירוש רש״י ל״צער חתן”: “שהמקום צר ובוש לשחק עם כלתו” — הסוכה הייתה מקום צר מדי, והחתן התבייש לשחק עם כלתו שם. “שחק” פירושו לשחק (לא רק לחייך), כמו “שחוק וקלות ראש”.
– מעשה ר׳ זירא (גמרא): הוא אכל בסוכה, אך את השמחה (הפרעות) עשה במקום אחר (בחופה), בלי אכילה. הוא היה מרוצה שקיים את שתי המצוות. גמרא: “אין שמחה אלא במקום סעודה” — למעשה השמחה צריכה להיות היכן שאוכלים.
– חידוש בלשון הרמב״ם: הרמב״ם אומר רק “חתן” ואינו מזכיר “כלה” — “מכלל דאיכא כלה.” הפשט: הכלה פטורה מסוכה כי היא אישה (פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא), והחתן צריך להיות עם הכלה, לכן גם הוא פטור.
[דיגרסיה: שבע ברכות — חתן וכלה ביחד]
כאשר עושים שבע ברכות שבהן חתן וכלה יושבים בנפרד (נפרד מאחרים), יש שאלה האם אפשר לומר שבע ברכות — כי עיקר שמחת חתן וכלה היא שהחתן שמח עם הכלה. אם הם יושבים לגמרי בנפרד, איך אפשר לומר “שמח תשמח רעים האהובים” — הרי מדברים על שמחתם ביחד. בכל הדורות נהגו שחתן וכלה יושבים ביחד, וכך נוהגים אצל רוב כלל ישראל.
—
שלוחי מצוה, הולכי דרכים, שומרי העיר, שומרי גנות ופרדסים
שלוחי מצוה — פטורים מן הסוכה בין ביום בין בלילה
היסוד הוא “עוסק במצוה פטור מן המצוה.” אפילו בלילה כשהוא לא פעיל, הוא פטור, כי חלק משליחותו הוא גם המנוחה בדרך. זה שונה מסתם הולכי דרכים.
חידוש: שליח מצוה פטור אפילו כשהוא כבר הגיע למקומו — למשל, מי שנוסע לרבי והרבי אין לו מספיק מקום בסוכתו — אינו צריך לחפש סוכה.
[דיגרסיה: נסיעה לרבי] — האם נסיעה לרבי היא מצווה? אם הרבי הוא באמת “רבו” (הקבלת פני רבו), זו מצווה. אך אם הוא סתם “המלך של אותה קהילה,” יש שאלה האם מותר בכלל לנסוע (כי עוזבים את הסוכה ללא מצווה).
הולכי דרכים — חילוק בין יום ולילה
מצוות סוכה אינה אומרת שצריך לשנות את אורח החיים, אלא להחליף את הבית בסוכה. מי שהולך בדרך בלילה — פטור בלילה, חייב ביום. מי שהולך ביום — פטור ביום, חייב בלילה.
חידוש: הפטור של הולכי דרכים אינו זהה לעוסק במצווה — בעוסק במצווה תמיד פטור, אך בסתם הולכי דרכים הפטור רק כשהוא פעיל בדרך. בלילה, כשאינו הולך, עליו לחפש סוכה. הכלל “תשבו כעין תדורו” ככלל לכל אינו מספיק — הפטור של הולכי דרכים צריך הסבר נפרד.
שומרי העיר — חילוק יום/לילה
שומרי העיר ביום — פטורים ביום, חייבים בלילה. שומרי העיר בלילה — פטורים בלילה, חייבים ביום.
חידוש: “שומרי העיר” אינו דווקא שמירת מצווה (כמו שומר נפשות), אלא סדר רגיל — “נטורי קרתא” — אלה ששומרים על העיר כעבודתם. הפטור הוא כי זו דרכם, לא כי הם עוסקים במצווה.
שומרי גנות ופרדסים — פטורים בין ביום בין בלילה
טעם: אם השומר יעשה סוכה, הגנב ידע שיש לו מקום קבוע, ויגנוב ממקום אחר. טבע שמירת גנות ופרדסים הוא שהוא עובד תמיד, ללא הבדל בין יום ולילה.
חידוש: אפילו כשהוא ישן, הוא שומר — כי הוא ישן כל לילה במקום אחר, והגנב חושש לבוא כי הוא יעיר אותו. אך אם הוא ישן במקום קבוע (כמו סוכה), הוא “לא שומר.” עיקר שמירתו בלילה היא דווקא על ידי שאינו במקום קבוע.
—
הלכה ו׳ — מצות ישיבה בסוכה: כיצד?
רמב״ם: “כיצד מצות הישיבה בסוכה? שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה.”
פשט: יש לאכול, לשתות ולדור בסוכה כל שבעת הימים, כפי שדר בביתו בשאר ימות השנה.
חידושים:
– “דר” (דירה) הוא הדגש — לא רק אכילה ושינה, אלא אפילו סתם ישיבה, שהייה, בילוי — הכל צריך להיות בסוכה. “איפה אתה גר? איפה אתה יושב? איפה אתה שוהה?” — זה לחומרא, לא רק לקולא.
– הפסוק “בסוכות תשבו” — “ישיבה” פירושה שהסוכה תהיה מקומך הקבוע, מקום ישיבתך.
עושה סוכתו קבע — כלים בסוכה
רמב״ם: “כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי. כיצד? כלי הנאה — בסוכה, כלי שתיה כגון השישות וכוסות — בסוכה. אבל כלים שנעשה מאוס מהשתמש בהם כגון קדירות וקערות — חוץ לסוכה. המנורה — בסוכה. ואם היתה סוכה קטנה — מנורה חוץ לסוכה.”
חידוש: האם קדירות וקערות חוץ לסוכה כי זה מאוס, או כי גם בבית מניחים אותם לא במרכז הבית אלא בצד (במטבח, בחצר). כלומר, “חוץ לסוכה” אולי אינו דין בסוכה עצמה, אלא שיקוף של “כדרך שדר בביתו.”
—
הלכה ז׳ — איסור אכילה חוץ לסוכה, שנת עראי
רמב״ם: “אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה. ואין אוכלים סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי. כמה? כביצה פחות מעט.”
חידוש בשיעור אכילת עראי: הרמב״ם אומר “כביצה פחות מעט” — לא שיעור מדויק, אלא אפילו טיפה יותר מכביצה כבר אינה אכילת עראי.
שנת עראי
רמב״ם: “ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שנת עראי.”
חידוש: בניגוד לאכילה (שאכילת עראי מותרת חוץ לסוכה), בשינה אפילו שנת עראי אסורה חוץ לסוכה. הטעם: אכילה לפעמים קורה שאוכלים לא בבית (אוכלים בדרך), אך שינה היא תמיד בבית — לכן שינה בסוכה מחמירה יותר. היסוד: “אין דבר כזה שנת עראי” — כי שינה היא כמה שאדם צריך, ולפעמים אדם ישן מעט וזה מספיק לו. כך עומד בגמרא.
מותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה
רמב״ם: “מותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה.”
פשט: פירות ומים אין צורך לבדוק אם זה כשיעור כביצה — מותר לאכול חוץ לסוכה, וזה נחשב גם אכילת עראי.
הרי זה משובח
**רמב”
ם: “מי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים — הרי זה משובח.”**
חידוש — שיטת ר׳ חיים בריסקר: ר׳ חיים בריסקר אמר שאם למישהו אין סוכה, אין שום ענין לא לשתות חוץ לסוכה. ה״הרי זה משובח” הוא רק כששותה בסוכה — לא כשלא שותה כלל. לשון הרמב״ם הוא “לא ישתה חוץ לסוכה” — לשון שלילה (לא לשתות חוץ לסוכה), שמשמע שהענין הוא לשתות בסוכה, לא סתם לא לשתות.
—
הלכה ט׳ — לילה ראשון חובה
רמב״ם: “אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה — חובה. אפילו אכל כזית פת — יצא ידי חובתו.”
פשט: כל שאר הימים אכילה בסוכה היא רק חיוב כשרוצים לאכול, אך הלילה הראשון יש חיוב לאכול — חייבים לאכול בסוכה.
חידושים:
– סברא מדוע הלילה הראשון שונה: בשאר הימים כבר יודעים שהסוכה היא מקומך, אך קודם צריך “לנסות” אותה פעם אחת — הלילה הראשון הוא הרגע שקובעים את הסוכה כביתו.
– שיעור כזית לעומת כביצה: שיעור האכילה בלילה הראשון אינו אכילת קבע (כביצה או יותר), אלא כזית פת מספיק. הסברא: זו מצוות אכילה (כמו פסח — מצה, קרבן פסח), ובכל מצוות אכילה השיעור הוא כזית, לא כביצה. שיעור כביצה הוא רק שיעור קביעות (מה שאסור לאכול חוץ לסוכה), אך שיעור המצווה הוא כזית.
– מחלוקת עם הר״ן: הר״ן ואחרים סוברים שצריך לאכול כביצה, כי פחות מכביצה בכלל אינה אכילה המחייבת בסוכה. הרמב״ם אינו מסכים — הוא רואה זאת כמצוות אכילה שבה כזית מספיק.
– הלשון “יצא ידי חובתו”: אולי הלשון דווקא לאפוקי שלא נחשוב שצריך שיעור גדול יותר כמו אכילת פרס או קביעות סעודה. מספיק שהראה שזה מקום אכילתו על ידי כזית.
מכאן ואילך רשות
רמב״ם: “מכאן ואילך רשות. רצה לאכול סעודה — סועד בסוכה, רצה — אינו אוכל כל שבעה אלא פירות ואכליות חוץ לסוכה.”
פשט: אחרי לילה ראשון, אם מישהו לא רוצה לאכול שום אכילת קבע, רק פירות וחטיפים, יכול לאכול חוץ לסוכה כל שבעת הימים.
חידוש: זה מתאים מאוד לשיטת ר׳ חיים בריסקר: רק לילה ראשון יש חיוב אכילה בסוכה, כמו אכילת מצה בפסח. שאר ימי סוכות הוא רק: אם אוכלים אכילת קבע, אז צריך להיות בסוכה.
—
הלכה י׳ — ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית
רמב״ם: “מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, או חוץ לסוכה, ואכל — הרי זה אסור… וכאילו לא אכל בסוכה… גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. אפילו בסוכה גדולה.”
פשט: אם מישהו יושב בסוכה אך שולחנו עומד בחוץ, זה אסור — זה נחשב כאילו לא אכל בסוכה. זו גזירה: חוששים שימשך אחרי השולחן ויצא מהסוכה. אפילו בסוכה גדולה שיש בה מקום.
חידושים:
– הרמב״ם אומר “אסור” — לא רק “אינו יוצא” אלא זה ממש אסור. האיסור הוא במסגרת איסור אכילה חוץ לסוכה, שהוא ביטול לאו הבא מכלל עשה (או משהו דומה). אך האיסור עצמו הוא מדרבנן — גזירה שמא ימשך אחר שולחנו.
– הלשון “וכאילו לא אכל בסוכה” הוא מחודש — זה לא רק שאינו יוצא, אלא זה נחשב כאילו בכלל לא אכל בסוכה.
—
הלכה י״א — קורא בסוכה, מעיין חוץ לסוכה, מתפלל
רמב״ם: “כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה. אבל כשהוא מעיין ומדקדק במה שיקרא — יעיין חוץ לסוכה, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. מתפלל — רצה מתפלל בסוכה, רצה חוץ לסוכה.”
פשט: קריאה/לימוד תורה — בסוכה. עיון (התעמקות) — מותר חוץ לסוכה, כי צריך ישוב הדעת. תפילה — רשות, כרצונו.
חידושים:
– “קורא” פירושו להוציא מפיו, לקרוא מתוך הכתב — זה החלק מהלימוד שאפשר לעשות בסוכה. אך “מעיין ומדקדק” — חלק העיון, ההתעמקות במה שלמד (דומה ל״שליש בתלמוד”) — זה מותר לעשות חוץ לסוכה, כי בסוכה יש זבובים והפרעות, וצריך ישוב הדעת. רש״י אומר: הרוח והאוויר מחוץ לסוכה טוב “להרחיב דעתו”.
– לכן אפשר להבין מדוע הרמב״ם התיר קודם סוכות גדולות — אם עושים סוכה ענקית, אולי אפשר ללמוד בעיון בפנים, כי זה נוח מספיק.
– מתפלל — “רצה בסוכה, רצה חוץ לסוכה”: זו הלכה מיוחדת. זה לא עומד בגמרא, אלא זו הייתה שאלה אצל הגאונים: האם צריך לעשות סוכה בבית הכנסת ולהתפלל שם? הרמב״ם אומר לא — זו רשות, לא חובה.
– מדוע מתפלל שונה מקורא? אי אפשר לומר שהטעם הוא כי “כל השנה מתפללים בבית הכנסת לא בבית” — כי הרמב״ם לא מעמיד על העיקרון של “מה שעושים כל השנה בבית.” הרמב״ם מדבר רק על דברים שאי אפשר לעשות היטב בסוכה (כמו עיון). מתפלל הוא קטגוריה מיוחדת.
– “מתפלל” פירושו כאן אפילו תפילת ציבור — היו אנשים שחשבו שבית הכנסת צריך לעשות סוכה ולהתפלל שם. הרמב״ם אינו מסכים.
—
הלכה י״ב — יורדי גשמים / גשם
רמב״ם: “יורדי גשמים — הרי זה נכנס לתוך הבית. מאימתי הוא מותר לפנות? משיפלו לתוך הסוכה טיפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסלו, אפילו תבשיל של פול.”
פשט: כשיורד גשם, מותר להיכנס לבית. השיעור הוא: כשנופלות כל כך הרבה טיפות שהיו מקלקלות תבשיל, אפילו תבשיל של פולים (שמתקלקל יותר בקלות).
חידושים:
– גשמים אינו אותו פטור כמו מצטער! זהו חידוש גדול. במצטער לא עומד שיעור — מצטער פטור כשהוא מצטער. אך בגשמים הרמב״ם נותן שיעור ספציפי (טיפות שמקלקלות תבשיל). זה מראה שזה מין פטור אחר.
– היסוד: סוכה היא דבר שמגן מהשמש, לא מהגשם. סוכה רגילה אינה מגינה מגשם. כשיורד גשם, זה בכלל אינה ישיבת סוכה — כמו “נסיעה במכונית שלא נוסעת.” זה לא שהוא מצטער בסוכה, אלא שזה בכלל אינה ישיבת סוכה.
– חסידים שיושבים בסוכה בגשם: לפי היסוד הזה, הם יושבים בכלל לא בסוכה — זו אינה ישיבת סוכה. זה כמו הדיוט (מי שעושה דבר שהוא פטור ממנו), או אפילו יותר גרוע — הוא בכלל לא יושב בסוכה.
– השיעור “משיפלו טיפות”: מעט גשם אפשר עדיין לשבת — השיעור הוא כשהיה מקלקל תבשיל. “אפילו תבשיל של פול” — אפילו תבשיל שמתקלקל יותר בקלות, כבר אז פטור.
פסקו הגשמים
רמב״ם: “היה אוכל בסוכה וירדו גשמים ונכנס לתוך הבית, ופסקו הגשמים — אין מחייבין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו. היה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים — אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותה הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר.”
פשט: אם נכנס לבית בגלל גשם, והגשם פסק: באכילה — מסיים את הסעודה בבית; בשינה בלילה — ישן בבית עד עלות השחר.
חידוש: “עד שיעלה עמוד השחר” אינו פירושו שצריך לקום בעלות — אלא שהפטור תקף עד עלות השחר. עלות השחר היא השעה שיהודים קמים, וזה דבר מיוחד.
—
הלכה י״ג — סוף סוכות / יום השביעי
רמב״ם: “גמר מלאכול ביום השביעי בשחרית — לא יתיר סוכתו.”
פשט: אם סיים לאכול בבוקר של היום השביעי, לא יפרק את סוכתו.
חידושים:
– הטעם: אולי עדיין ירצה לאכול מאוחר יותר, או ללמוד בסוכה, כי עדיין באמצע יום השביעי. יש חיוב להחזיק סוכה כל ימי סוכות — לא רק כשאוכלים.
הורדת כלים מהסוכה / פוחת בסכך
פשט: מורידים את הכלים מהסוכה כבר מחצות יום השביעי (או שמיני עצרת בחו״ל). צריך להראות שאין מקיימים מצוות סוכה אחרי סוכות, כדי לא לעבור על בל תוסיף.
חידושים:
– בדרך כלל זה בזיון לסוכה כשמורידים את הכלים, אך אחרי סוכות זה דווקא חיוב להראות שכבר לא מקיימים את המצווה.
– אם אין לו בבית היכן להניח את כליו (“אין לו מקום לפנות”), הוא אוכל בסוכה גם בשמיני עצרת.
פוחת בסכך: צריך להוריד מעט מהסכך. אין צורך לפרק את כל הסוכה, רק להוריד מעט כדי שיראו שכבר אין חיוב סוכה. בסוכה של שבעה על שבעה אולי מספיק להוריד מעט בלי לפסול; אך בסוכה של ארבעה על ארבעה (השיעור המינימלי) אפילו טפח פסול יפסול את כל הסוכה.
—
הכר פסולה בשמיני עצרת (ספיקא דיומא — חו״ל)
רמב״ם: “גמר מלאכול ביום השמיני, מוריד כליו ומפנה אותה… אם היתה קטנה מכניס בה את המנורה, ואם היתה גדולה מכניס בה קדרות וקערות וכיוצא בהן כדי להכיר פסולה… ואינו יכול לפוסלה.”
פשט: בחו״ל, שבו שמיני עצרת הוא ספיקא דיומא, אי אפשר לפסול ממש את הסוכה (כי זה יום טוב ומלאכה אסורה). במקום זה מראים שהסוכה כבר אין לה חשיבות: בסוכה קטנה — מכניסים מנורה (שלמדנו קודם שלא מכניסים לסוכה קטנה בגלל סכנת שריפה), וזה מראה שכבר אינה סוכה. בסוכה גדולה — מנורה לא עוזרת (כי שם תמיד שמים מנורה), צריך להכניס קדרות וקערות (סירים עם לכלוך אוכל) שהם מאוסים, כדי להכיר פסולה.
חידוש: החילוק בין חול המועד ליום טוב: קודם (הלכה א) הרמב״ם דיבר על חול המועד, שבו אפשר לפסול ממש את הסוכה במעשה (להוריד את הסכך וכו׳), כי בחול המועד יש הגבלת מלאכה חלשה יותר. אך שמיני עצרת הוא יום טוב ממש, אי אפשר לעשות מלאכה כזו, לכן צריך רק “להראות” בסימנים שכבר אינה חשובה.
ישיבה בסוכה שמיני עצרת בלי ברכה
רמב״ם: “בזמן הזה שאנו יושבים שני ימים טובים… וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון שמיני עצרת, יושבין בה, ואין מברכין לישב בסוכה.”
פשט: בחו״ל יושבים בסוכה גם בשמיני עצרת (היום הראשון), אך בלי ברכה.
חידושים:
– מדוע אין ברכה? כי אין מברכים על ספק מצווה. הרמב״ם מביא את הכלל: “טומטום, אנדרוגינוס, שחייבים במצווה מספק — לעולם אין מברכין עליה.”
– קושיה: ביום טוב שני עושים תמיד ברכות (קידוש, שהחיינו, אכילת מצה וכו׳) על ספק! מדוע כאן שונה?
– תירוץ: ביום טוב שני רגיל עושים ברכות כדי לא לזלזל ביום טוב שני. אך כאן להיפך: על הצד שזה כבר שמיני עצרת (רגל בפני עצמו), לא יושבים בסוכה. צריך לכבד את הצד שזה כבר שמיני עצרת. לכן: יושבים (בגלל ספק סוכות), אך בלי ברכה (בגלל ספק שמיני עצרת). על הצד שזה עדיין סוכות נעבור על בל תוסיף אם נברך בשמיני עצרת.
– מנהג לא לשבת בסוכה שמיני עצרת: יש אנשים (כמו חסידים מסוימים) שלא יושבים בסוכה שמיני עצרת. זה מצוין כמחלוקת גדולה באחרונים, אך “לאו כהלכה” — לא לפי פשט הגמרא, הרמב״ם, שולחן ערוך וכל האחרים.
—
מי שלא עשה סוכה
רמב״ם: “מי שלא עשה סוכה, בין בשוגג בין במזיד, עושה סוכה בחולו של מועד. אפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה, שמצותה על כל שבעה.”
פשט: מי שלא עשה סוכה — בין בשוגג בין במזיד — עושה סוכה בחול המועד, אפילו בהושענא רבה אחר הצהריים.
חידושים:
– לא אומרים “היה לו לעשות מערב יום טוב” — אין קנס על כך שלא עשה קודם. המצווה גדולה מספיק שיעשה סוכה אפילו מאוחר.
– זה מתאים גם למה שלמדנו קודם שאסור לפרק סוכה — כי יש חיוב להחזיק סוכה שלמה כל שבעה.
—
הלכה על ברכת לישב בסוכה
ברכה בכל כניסה
רמב״ם: “כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה… יברך קודם שישב: ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה.”
פשט: כל פעם שנכנסים לסוכה מברכים את הברכה, אפילו כשאין חיוב (כי זו לא אכילה). הברכה נאמרת קודם שישב — לפני שמתיישבים, כמו עובר לעשייתן.
חידושים:
– המצווה היא “לישב בסוכה” — לא רק לאכול. יש חיוב כל שבעת הימים לישב בסוכה, ומה שפטור הוא רק על אכילה ספציפית. אך “לישב” פירושו להיות/לדור בסוכה, וזה חיוב כל שבעה.
– הברכה נאמרת קודם שישב — עובר לעשייתן, כמו בכל מצווה.
סדר הברכות ליל יום טוב ראשון
רמב״ם: “ובליל יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס. נמצא מקדש מעומד… ומברך לישב בסוכה, ויושב, ואחר כך מברך על הזמן.”
פשט: בלילה הראשון של סוכות עושים קידוש בעמידה, אחר כך “לישב בסוכה” (עדיין בעמידה), אחר כך מתיישבים, אחר כך “שהחיינו”.
חידושים:
– סברת הרמב״ם: מכיוון ש״לישב בסוכה” חייב להיות עובר לעשייתן (לפני שמתיישבים), צריך לעשות את כל הקידוש גם בעמידה, כי כל הברכות נאמרות על הכוס ביחד. לכן: קידוש (בעמידה) → לישב בסוכה (בעמידה) → להתיישב → שהחיינו.
– שהחיינו אחרון כי כבר אין לו קשר ל״לישב בסוכה” — זו ברכה נפרדת.
– הרמב״ם מביא: “וכזה היה מנהג רבותי ורבי ספרד” — הוא נסמך על מנהג רבותיו בספרד.
– הראב״ד חולק: “מנהג מקומנו לא היה עולם כזה, והטעם כי הישיבה אינו אלא על דעת האכילה.” הראב״ד סובר ש״לישב” מתייחס לאכילה, ממילא הברכה עדיין עובר לעשייתן אפילו כשכבר יושבים, כי עדיין לא התחילו לאכול.
– קידוש בישיבה לעומת עמידה: הרמב״ם מניח שהמנהג הרגיל כל השנה הוא קידוש בישיבה (כי קידוש הוא חלק מהסעודה, וסעודה היא בישיבה). רק סוכות בלילה שונה. כך עומד גם ברמ״א שמותר לעמוד אך עדיף לשבת.
[דיגרסיה: האריז״ל וקידוש מעומד]
האריז״ל אמר לעשות קידוש בעמידה, דלא כשולחן ערוך. נשאלת השאלה: איך האריז״ל יכול ללכת נגד כל הפוסקים? עונים שהוא ראה בגילוייו שזו הדרך הנכונה. אך זה הופך את הקושיה לגדולה יותר, לא קטנה יותר — כי קידוש קשור לסעודה, וסעודה היא בישיבה. אולי זה היה מנהג שכבר היה קיים אצל רבותיו.
—
עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג
רמב״ם: “עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג ואין עושין מהם לדבר אחר כל שמונת ימים. לפי שיום השביעי כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות, והואיל ומוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום.”
פשט: העצים של הסוכה — בין סכך בין דפנות — אסורים בהנאה כל שמונה ימים. שבעת הימים הראשונים כי הם מוקצה למצוותו. היום השמיני (שמיני עצרת) — כי בתחילת בין השמשות של היום השביעי הם עדיין מוקצה, ו״הואיל ומוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום” — הכלל של מוקצה נמשך על כל היום השמיני.
חידושים:
– הרמב״ם מדגיש שלא רק סכך (שהוא עיקר המצווה) אלא גם דפנות (שהן חלשות יותר במצווה) אסורים — כי גם הם “עצי סוכה”, חלק מהסוכה.
– המנגנון של האיסור ביום השמיני אינו כי זו עדיין מצווה, אלא דרך כלל המוקצה: מכיוון שבין השמשות של מוצאי שביעי זה עדיין מוקצה, זה נמשך על כל יום טוב של שמיני עצרת.
—
נוי סוכה
**רמב״ם: “
וכן [אסורים] כל מיני נוי שתולים בסוכה כדי לנאותה, שנאסרו מהם כל שמונה. ומותר להתנות עליהם בשעה שתולה ואומר ‘איני בודל מהם כל בין השמשות׳, והרי הם מותרים בכל אשר ירצה, שלא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה.”**
פשט: נוי סוכה (פרחים, פירות, אתרוגים וכו׳ שתולים לנוי) גם הם אסורים כל שמונה ימים. אך יש עצה: עושים תנאי בשעת תלייתם — “איני בודל מהם כל בין השמשות” (איני נפרד מהם בבין השמשות, כלומר שומר לעצמי את הזכות להשתמש בהם). אז הם מותרים.
חידושים:
– הרמב״ם מביא שלושה לשונות על אותו דבר שהתנאי גורם: (1) “שלא הקצה אותם” — אינם מוקצה; (2) “ולא חלה עליהם קדושת הסוכה” — אין קדושה; (3) “ולא נחשבו כמותה” — אינם נחשבים כמו הסוכה עצמה. זה מראה שנוי סוכה בלי תנאי נעשה כמותה — כמו הסוכה גופא.
– חילוק חשוב: התנאי עוזר רק על נוי סוכה, אך לא על הסוכה עצמה (סכך ודפנות). כי הסוכה עצמה כבר נעשתה סוכה — זה חפצא של מצווה, אי אפשר להתנות שלא תהיה סוכה. רק נוי סוכה, שהוא תוספת, אפשר לומר “איני בודל מהם”.
– שאלה: קודם למדנו שמותר לשבת מתחת לנוי סוכה כי הוא בטל לסכך. האם זו לא סתירה למה שכאן אומרים שנוי סוכה הוא קטגוריה נפרדת? תירוץ: אין סתירה — שם מדברים על ביטול לגבי סכך (שלא נחשב כהפסק), כאן מדברים על דין מוקצה/קדושה.
—
סיום
בזה מסתיימות הלכות סוכה. הפרקים הבאים (ז׳-ח׳) יעסקו בהלכות לולב.
תמלול מלא 📝
פרק ו׳ מהלכות סוכה — חיובא דסוכה: מי חייב בישיבת סוכה
מבוא לפרק ו׳
דובר 1:
א גוטן, יהודים יקרים. עכשיו זה הפרק הבא מהלכות שופר סוכה ולולב, ליתר דיוק, הפרק השלישי מהלכות סוכה. עד עכשיו למדנו, פרק ד׳ למדנו איך עושים סוכה, פרק ה׳ למדנו איך עושים את הסכך. פרק ו׳ נלמד איך יושבים בסוכה, מצוות הישיבה, מי חייב, מתי חייבים, וכן הלאה.
כן, חיובא דסוכה. אחרי שיש כבר סוכה, צריך לדעת מי חייב, מי נכנס לסוכה הזו. טוב מאוד. ואנו מכירים את כל הנדבנים, ובראשם שר הנדבנים, הרב ר׳ יואל הלוי, שהם תומכים בשיעור.
כן. זה מאוד מעניין. יש לך עוד חידוש?
מה שנוגע לבעלי נדבי השיעור?
קושיא על סדר הרמב״ם — חסרה ההצהרה של המצוה
דובר 2:
לא, זה מאוד מעניין, כי דיברנו בתחילת הלכות סוכה שהרמב״ם הולך לאחור. אבל אתה יודע, אני תופס עכשיו, שזה אפילו יותר גרוע מזה. הוא אף פעם לא מגיע למצוה. הוא לא אומר “ישיבה בסוכה מצות עשה”. כלומר, אולי בהלכה ה׳ עומד הוא מביא את הפסוקים.
דובר 1:
בהלכה ה׳ עומד “מצות ישיבת סוכה”.
דובר 2:
כן, אבל זה מעניין, הוא לא מתחיל שיש מצוה. בשום מקום לא כתוב “מצות עשה לישב בסוכה שנאמר…”, זה מאוד מעניין. זה ממש עיקר חסר מן הספר.
דובר 1:
זה לא דרכו בדרך כלל, כן.
דובר 2:
כן. צריך לומר שסוכות, אחרי יהודי שעשה ראש השנה, יום כיפור, אין צורך כבר לומר, הוא יושב בסוכה. צריך רק לומר מתי צריך לאכול ומתי לא צריך. סתם פורים תורה.
דובר 1:
נו, לא… יש לך פשט אחר?
דובר 2:
אין לי פשט.
דובר 1:
לא, הבנתי שקודם בונים את הסוכה.
דובר 2:
נכון, אבל אתה רואה שהוא אפילו לא מגיע. הוא היה צריך להתחיל, “לכל הפחות מצות עשה לישב בסוכה, מי חייב, מי פטור”. הוא מתחיל עם מי פטור ו… כן? הוא מתחיל עם מי פטור. אז מילא, זה יכול להיות, אבל הוא היה צריך להתחיל “מצות ישיבת סוכה”, ואתה פוטר, אתה מחייב. כן, לא ברור.
הלכה א׳ — נשים, עבדים, קטנים פטורים מן הסוכה
דובר 2:
אומר הרמב״ם כך: נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה, הם פטורים מסוכה. זה שונה למשל אצל מצה היתה איזושהי סיבה מיוחדת למה נשים גם חייבות במצות מצה, כי במצה יש לאו, יש נגטיב ופוזיטיב. בסוכה אין שום נגטיב, אין שום איסור על… יש מצות עשה, ממילא אסור לאכול בחוץ. אבל כן, ממילא זו מצות עשה שהזמן גרמא, נשים, וכל האחרים שיש להם הלכה כמו נשים, עבדים, קטנים שפטורים מכל התורה כולה, פטורים מן הסוכה.
אנדרוגינוס, טומטום, עבד שחציו עבד וחציו בן חורין
דובר 2:
אנדרוגינוס וטומטום חייבים מספק. לא שייך כאן כל הדיון שהיה בהלכות שופר, שם היה מוציא אחרים. כן. עבד שחציו עבד וחציו בן חורין חייב, כי יש את החצי של החציו בן חורין שהוא חצי חייב. אם הוא יכול להוציא את החצי עבד מהסוכה… יכול להיות שם שכתוב שצריך להיות ראשו ורובו ושולחנו, יכול להיות שרק צריך להיות החצי של החציו בן חורין. זה גם פירוש בתורה. חייב.
קטן שאינו צריך לאמו — חינוך במצות
דובר 2:
אוקיי, קטן שאינו צריך לאמו. כאן הוא הולך לדבר על חינוך. אנחנו יודעים כבר את הכלל שבחינוך תמיד מסתכלים על המצוה המסוימת. מי שכבר יכול לאכול מצה, יש כבר מצות חינוך. ומה השיעור בסוכה? כל עוד קטן צריך עדיין לישון אצל האמא ולהיות אצל האמא, לאכול לישון, והאמא פטורה, הוא נלווה, הוא הולך עם האמא. אבל קטן שיכול כבר להיות קצת עצמאי, אינו צריך לאמו, שאומר הרמב״ם שזה מומלץ כשהוא בן חמש בן שש. אז הנה, אם מישהו מאוד תורתי והוא רק רוצה לדעת מתי קוראים נורמלי לפי התורה, ומתי צריך כבר ללכת לטרפיסט, כשהוא חמש או שש צריך כבר לדעת להיות טיפה עצמאי.
דיון: פירושי הגמרא ב״אינו צריך לאמו”
דובר 1:
כן. הגמרא אומרת, אם אתה כבר מזכיר, הגמרא אומרת את הלשון, אני רוצה להיות סתם היד הפשוטה, לשון הגמרא. כן, הגמרא מפרשת, מה פירוש אינו צריך לאמו? אומרת הגמרא כך: אומרת הגמרא, אמרי דבי רבי ינאי, כמה פשטים. אחד, דבי רבי ינאי אמר, כל שנפנה ואין אמו מקנחתו. כלומר הוא כבר מאומן לשירותים. זה אצלנו בדרך כלל פחות מחמש שש. אבל ריש לקיש אמר, כל שניעור משנתו ואינו קורא אמא. הוא לא צועק אמא כשהוא קם. שואלת הגמרא, גדולים נמי קרו? גם ילד גדול צועק אמא כשהוא קם. עונה הגמרא, אלא כל שניעור ואינו קורא אמא אמא. הוא לא צועק פעמיים. אתה מתכוון לומר שיש מי שצועק אמא כשהוא התעורר, הוא מתרגש, או שיש לו פחד. אבל השני הוא, מי שעומד עצמאי? הוא לא יכול לצאת מהמיטה, הוא לא יכול לעשות בסיסיים. הוא יכול אולי, אבל חמש ושש בדרך כלל הוא כבר יכול, אבל הוא בא מיד למיטת אמא כשהוא קם, הוא צריך את אמא שלו לומר. אבל זה מתאים, כי שינה היא חלק מהמצוה. אבל השני הוא, עם הכלל שתמיד מסתכלים על המצוה, אפשר כבר ללמוד. על כל פנים, קטן כזה, ראינו גם בהלכות עירא, כשגם בהלכות אשה עומד אותו שיעור, שבן שש נקרא צריך לאומו. נו, הוא חייב בסוכה, קטן כזה כבר חייב בסוכה מדברי סופרים, אבל זה לחנך במצות, ואני מחנך יחד איתו. כאן אתה רואה אבל גם שהעיקר בסוכה הוא דווקא בשינה, כי באכילה אולי גם הוא צריך לאומו, הוא אוכל עם אמו במטבח.
הלכה ב׳ — חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה
דובר 2:
נו, הלאה, עכשיו פטירה. זה העיקר חיוב של פטירה, מי חייב במצות. כל האנשים שנוגע לכל האנשים. עכשיו הולך לדבר על סוגים ספציפיים של אנשים שפטורים במיוחד מסוכה, לא סתם שפטורים, כי הם פטורים מן המצות, או סוגים כאלה של מצות. זה מחוץ לכלל בכל התורה כולה שמי שהוא חולה, שיש סכנה, יש עוד דברים שמקילים יותר בסוכה. חולים, אנשים שחולים, ומשמשיהן, גם אלה שצריכים לשמש אותם, פטורים מן הסוכה. ואני מתכוון שהסיבה היא כי סוכות זה דבר קשה, צריך לצאת מהשינוי הרגיל ותחילת חולה, לצאת מהסדר הרגיל קשה לחולה. ולא חולה שיש בו סכנה, כי זה פטור מכל התורה כולה, אלא אפילו חושש בראשו, אפילו חושש בעיניו, משהו כואב לו, הראש שלו, העיניים שלו, זה נקרא חולה. זה לא אומר כאב שאדם נורמלי, בריא יש גם את הכאב, משהו שמקבל כזה נקרא חולה. כאב ראש, נותנים פעם אחת, לא מדברים בוודאי על זה. זה אומר שקשה לו באמת פעם. חולה, חולה.
דובר 1:
זה לא נוגע.
דובר 2:
נכון. זה כמו מצטער קצת.
דובר 1:
אתה מתכוון שזה שונה ממצטער, הוא מתכוון מצטער מהסוכה. חולה זה סתם שהוא לא מרגיש טוב, וקשה לו ללכת לסוכה, הוא פטור. אדם כזה פטור אפילו את המשמש.
דובר 2:
נכון. יש אתה רואה שאתה מדבר שמישהו שיש לו כל כך חשבון ראש שהוא צריך משמש. אם יש לו… הוא גבאי.
דובר 1:
לא, לרבי יש גבאי, ועכשיו יש לו כאב ראש, אוטומטית הגבאי פטור.
דובר 2:
כן, כן, כן זה גדר מסוים במה שהוא. יש לו כזה ראש, הוא לא יכול להתמודד, הוא צריך עכשיו לעזור לו.
דובר 1:
אני לא מסכים. עכשיו הוא היה פטור מכל המצוות, הוא לא צריך שום סוכה. חולה שיש בו סכנה.
דובר 2:
אני אומר את ההלכה. משמש, אני מתכוון מאוד מייקל, אני אומר את ההלכה. משמש, אני אומר כך. אני לא חולק על שולחן ערוך, הוא מדבר על דרך. זה שמשמש פטור עד שהחולה צריך אותו, או אפילו כשהחולה צריך אותו, לא משנה.
דובר 1:
כן כן, זה עוד פרט.
דובר 2:
אבל אני אומר משמש, לא מתכוון כך. חושש בראשו, ממש זה מתכוון. חושש בראשו. למשל, מישהו הצטנן, לא נעים לו ללכת לסוכה, הוא פטור. עכשיו, יש לו גבאי שהגבאי נותן לו לאכול, באופן כללי, לא הוא גבאי לכל יום, הוא משמש כי זו העבודה שלו, כמו שמש. לומדים בכל ההלכות דבר כזה שמש, השמש מוזג את היין, את מה שצריך, ווטאבר, הוא רשאי ללכת איתו בדרך, כי הוא שמוזג את השמן על קולו, השמן על קולו, אם אין שום ענין פלחום. כן, הוא פטור.
מצטער פטור מן הסוכה — הוא ולא משמשיו
דובר 2:
אבל מצטער, מי שקשה לו ללכת לסוכה בגללו, זה מצטער מסיבות אחרות. לא בגלל שהוא חולה, נראה כבר, הסוכה מפריעה לו במשהו. לא שהוא חולה וקשה לו ללכת לסוכה, אלא הסוכה מטרידה אותו. פטור מן הסוכה הוא ולא משמשו, איך הוא פטור מהסוכה, אבל המשמש לא. אומר הרמ״א, ואיזהו מצטער? זה שאינו יכול לישן בסוכה, מפני הרוח, כי יש רוח, או מפני הזבובים והפרעושים, וכיוצא בהם, או מפני הריח. לא הריח של הסכך, כי זה אמרנו היה פוסל את הסכך. דווקא בגלל זה אסור לעשות את הסכך, אבל הריח פוטר אותו. אבל יש יותר מדי אנשים שלא אוהבים… כשמדברים חולה מדברים גם באופן שבסוכה יהיה לו יותר לא נוח מאשר בבית, אבל סתם לא כאן כי הוא חולה. זה אבל תמיד קצת קשה ללכת לסוכה.
דובר 1:
תהיה חולה בסוכה. מה ההבדל איפה אתה חולה?
דובר 2:
מדברים באופן שהסוכות לא נוחות.
דובר 1:
כן, זה תמיד, זה קצת יותר קר כאן.
דובר 2:
אז ההבדל הוא רק דווקא, בגלל זה ההבדל רק לגבי המשמש. אבל החולה, יותר מקילים שגם המשמש נעשה פטור, אבל החולה הוא גם חולה המצטער בסוכה.
דובר 1:
כן, לכאורה.
דובר 2:
החידוש הוא אבל יותר, זה קצת שונה. אבל במצטער פטור מן הסוכה.
דיון: למה סוכה יותר מקילה משאר מצוות?
דובר 2:
יש סיבה למה חז״ל היו יותר מקילים בסוכה מאשר בכל התורה כולה. מי שקשה לו לאכול מצה, לא פטרו אותו מאכילת מצה.
דובר 1:
למה נופל לך?
דובר 2:
כי לא אמרו את הכלל. הכלל עומד במיוחד בסוכה.
דובר 1:
בוא כבר נלמד.
דובר 2:
יש יותר ברור עם העניין של… אני מתכוון שסוכה צריכה להיות בדרך שאדם גר.
דובר 1:
כן, אבל כל התורה צריכה להיות שהאדם גר.
דובר 2:
צריך להבין שקורה שאני מצטער מסוכה. סוכה היא קצת דבר קשה. זה outside, זה קר, יש רוחות, יכול להיות זבובים, אני יודע, כל מיני דברים, זה לא מספיק גדול מה שנעשה בבית. מה כבר לומר מצטער ממצה? זו המצוה שאכילת מצה היתה דווקא בחולה, שבחולה תעשה אותה רכה יותר, תערבב אותה עם תפסיל הרע. יש עוד מצוה אחת שעומדת ברמב״ם שמצטער פטור, וזה תלמוד תורה. תלמוד תורה היה הפוך, אפילו אם הוא מצטער ילמד תורה, כן, אפילו חולה. קצת, לא הרבה.
דובר 1:
תפילין.
דובר 2:
עומד ברמב״ם שתפילין מצטער פטור מן התפילין. בגלל זה, האבל לא מניח תפילין, ותשעה באב יש מנהג שלא מניחים תפילין. הרמב״ם אומר שמצטער פטור מן התפילין. אוקיי, זה שונה, כי תפילין היא בכלל סוג אחר של מצוה, זו לא מצוה, זו לא תלויה בזמן. אם צריך היום להניח תפילין. הוא יניח תפילין, זה קשור לריזן כי תפילין דורשת מוחין דגדלות מסוימת, ואין לו היסח הדעת, כן, משהו כזה. נכון, אבל סוכה אני מתכוון שזה שונה. עם סוכה זה כי קורה שזה קשה. אני מתכוון שסוכה היא הרבה יותר חידוש, כי הוא הולך לפספס את שבעת הימים, לא יהיה לו יותר מצות סוכה. אין בעיה, העיקר שהוא יזכיר. אבל הסיבה היא כי הסוכה היא דבר קשה לכתחילה, מי שלא נעים לו פטור. כן, מצוות צריך לעשות בשמחה, לא בצער.
אני רואה שהמסוים, השולחן ערוך הרב אומר שהמשמשים של החולה פטור כי הוא כבר עוסק במצוה של לשמש חולה. אז כאן מתכוונים יותר שזה משמש שזו מצות ביקור חולים, לא כמו שאמרת שהוא רבי שיש לו משמש. אם הוא רבי שיש לו משמש, הוא לא עוסק במצוה, כי הרבי לא מרגיש טוב עכשיו. לא, זה מתכוון תמיד משמש של חולה.
אז זה לא תמיד עוסק במצוה, זה דבר יותר גדול. קודם כל, זו מצוה לשמש רבי. שנית, זו מצוה לשמש כל יהודי. שלישית, כשהוא חולה, אנחנו כבר למדנו הלכות שבת. חולה הוא סוג של אדם שלוקח, עוזרים לו. לא עוזרים לו לתת את התרופה שלו, עוזרים לו בכל הדברים שהמשמש עושה, שאתה הולך לבקר חולה, מה אתה עושה? אתה מביא לו חתיכת קוגל. זה אותו קוגל שמביאים לבריא. זה לא משהו משמש מיוחד לחולה, זה לא אחות. מבין מה אני מתכוון לומר? כי הוא לא יכול לעזור לעצמו. הוא יכול לעזור לעצמו לבד.
דיון: הבדל בין משמש לחסד
דובר 1: בוודאי רוצה להיות חולה? לא, אתה אומר שכל יהודי צריך להיות משמש. בוודאי צריך. הלו, יש לך מכונית שמיעה. אז, יש לנו שתי מצוות. השתיים סותרות זו את זו, אני צריך לשמש אותך, ואתה צריך לשמש אותי. שוב.
דובר 2: אבל אני אומר לך חולה, זה לא אחות שהוא מטפל בבריאותו. משמש אומר הוא מטפל. כשאתה הולך לחולים זו מצוה מסוימת ש… לאו דווקא הרופא, כי חולה צריך יותר לקבל עזרה. אז מתכוון חסד.
לא, הייתי אומר כך: חסד אומר תמיד מה שהשני צריך, כי לשני אין כסף, ולך יש. לשני אין כוח, ולך יש. כששני אנשים שיש להם אותה כמות כוח, וכמו שאין סיבה לתת כסף לעשיר, זה לא נקרא צדקה, לעזור לאדם בריא, אין מצוה להיות משמש שלו. זה תמיד למלא את החסרון של השני. זה פירוש של חסד, למלא את החסרון של השני.
כל יהודי צריך משמש, והם לא מספיק עשירים לקנות. אם זה אמת, עומד בגמרא שבן טובים רגיל כי זה הסטנדרט שלו, אוקיי, אומר כי חסר לו, כי זו המילה, כי אצלו זה נקרא חסרון. אוקיי, בוא נמשיך.
חזרה: מצטער וחולה
תרגום לעברית
למדנו על מצטער וחולה. אני אומר מצטער שאין לו משמש, כי מצטער אינו אחד שהוא צריך משמש בגלל זה. אין לזה קשר. המצטער יושב בביתו. מבינים? זה לא חולה שמביאים לו אוכל. אבל אני לא מתכוון שהחולה עד שמביאים לו אוכל, אין לו כוח. זה מובן? למצטער יש כן כוח, הוא יכול עדיין לעצור בעצמו. או אפילו יש לו כן משמש. זה לא אומר שכבר הרחיקו ממנו כל כך.
בכל אופן, כנראה בגלל זה חשבו על העוסק במצווה, כי הם רצו לעשות את החילוק בין מצטער לחולה. אני עומד, אבל בקיצור, צריך לדעת את המקרים. מתי מתי?
חידוש מתודולוגי: דוגמה מול כלל בלימוד הלכה
יש לי כלל. המציאות היא הרבה פעמים יותר… אתה יכול כבר להכיר את הכלל שלי, אני אומר אותו כל פרק מחדש. המציאות היא יותר מעניינת ויותר ברורה מההגדרות של הלמדנות. ללמדנות יש בעיה, היא רוצה לעשות על אלף מקרים אחרים, כל אחד שונה במעט במשפט אחד, בגדר אחד, וזה יהיה תמיד נכון. לאותם ענקים, הלומדים מחפשים תמיד להיות נכונים. אני מבין למה, כי המדע עובד כך, כי רוצים למצוא את הסברה האחת של כל העובדות. אני יודע שהוא לא הולך לזכור אלף פרטים, הוא הולך לזכור את הלמדנות, ואז יכניס את כל הפרטים ללמדנות. אני אגיד לך את העצה, אני כבר אגיד לך את העצה.
אבל המציאות, הלכה היא לא מדע שבא להסביר למה. הלכה היא דבר שבא מה לעשות, ואתה תלוי במציאות. עכשיו אתה שואל קושיה, צריך להיות יכול לדעת מה ההלכה, קשה לזכור את כל הפרטים. התירוץ הוא כך, יש שתי דרכים של לימוד.
יש דרך של לימוד שמחפשים כלל, משפט אחד, ובו מכניסים פרטים אחרים. יש דרך אחרת של לימוד, שנקראת מחפשים דוגמה. דוגמה פירושה, כמו שבאנגלית נקרא “paradigm example”. מה המעשה של מצטער? אני יודע את המעשה של מצטער, שעומד במשנה, למשל, בקרוב נראה על יורדין גשמים, אבל מצטער פירושו אחד שהרמ״א אומר, יש זבובים והוא לא יכול ללכת לסוכה.
עכשיו, אם יש לך חדש… את זה אתה יכול בקלות לזכור, זו “תמונה” בראש שלך, זו “תמונה” אחת. עכשיו אתה רוצה “מקרה” שאינו אותו הדבר, אתה משווה, אתה מדמה האם זה דומה מספיק לזה. יש חילוק גדול…
דיון: מדמה בלי למדנות
דובר_1: אבל הדימוי הוא גם עם למדנות.
דובר_2: לא, לא, בלי למדנות.
דובר_1: האנשים צריכים לחשוב אחרת, אתה רוצה לומר ש…
דובר_2: לא, לא צריך לעשות את זה. לא, זה לא נופל. הלומדים שכנעו את עצמם שצריך להיות מילתא למילתא, צריך ללכת עם כלל שעומד בשניהם. זה נכון ב״לוגיקה”. נכון שכדי להיות “לוגי” צריך שיהיה אמת, אבל זה לא נכון בהלכה, זה לא נכון בדברים “מעשיים”. אתה יכול לראות שזה דומה מספיק. בוודאי, דמיון, אם אתה רוצה לשאול תיאורטית על למדא, יהיה פעם שדמיון פירושו כל כך… כל אחד… הרמב״ן אומר, “איזהו מצטער?” הוא מונה ארבעה מינים אחרים של מצטערים, אבל כולם, הצד השווה שבהם הוא מצטער.
דובר_1: נכון, אבל הצד השווה ‘עוזר׳ שזה ‘פחות׳ מה׳דוגמאות׳.
דובר_2: אם אחד אומר, אני כבר אראה, מה שאין כן אבל? תסתכל יפה מאוד, אתה יכול מיד לראות. מצטער, מה מצטער שונה מאבל? הוא אומר, ארבעת הדברים עם מצטער הם, אתה יכול לומר כמו שזה פיזית מצטער. ואבל הוא ברוחניות, הוא ברגש הוא בצער, לא הסוכה “גורמת” לו את הצער.
דובר_1: נכון.
אבל חייב בסוכה
דובר_2: אבל, אומר הרמב״ם כך, אם אדם חושב, מצטער פטור מן הסוכה, בוודאי אבל, הוא הצער הגדול ביותר, ונבוך אחיו מת לו. אבל לא, אבל כן חייב בסוכה, כי הוא לא יהיה פחות עצוב בבית מאשר בסוכה. הוא עצוב על דבר אחר. זה לא הפרושים שעושים אותו בצער, ובבית הוא לא יהיה טוב יותר.
דיון: אבל נעשה קל יותר הנאה
דובר_1: אני מתכוון, כאן יש בגמרא כתוב, יכול להיות שהוא נעשה קל יותר הנאה. כן, אחד שהוא אבל נעשה קל יותר הנאה, ממילא זה קצת יותר קר בסוכה, הם נעשים קצת יותר הנאה.
דובר_2: אני אגיד לך מה כתוב בגמרא. בגמרא כתוב, מצטער, אבל לא אומר צער ממילא, איהו דקמצער נפשיה. לכאורה, איהו דקמצער נפשיה, זה צער “פנימי”, כמו שאתה אומר. יש לו צער ממשהו. תתיישב בדעתך. אתה מצער את עצמך? אל תצער את עצמך. אחרת מהכלל שעדיף לבכות בקאדילק מאשר ברכבת. זה תלוי איפה אתה בוכה. אל תבכה. זה קשה, אל תבכה. מדובר על בכי.
למדנו בהלכות יום טוב שאסור לבכות ביום טוב, אסור להתאבל ביום טוב. ובא לציון גואל זו דעה. זה באמת בלתי אפשרי. כשמצטער אסור. החיוב על האבל הוא שיירגע מספיק שיוכל ללכת לסוכה.
זה כך, שאם למשל האבל צריך עכשיו… הוא רוצה מאוד לשכב על ספה נוחה כי הוא צריך להתאושש, הוא יהיה יותר בגדר מצטער שהסוכה לא נוחה לו. לא, תחשוב רק, זה אני אומר. הולכים מעשית. הם מדברים על זה כאן למטה. המגן אברהם אומר, מה האבל? הוא רוצה להיות לבד עכשיו, הוא לא רוצה להיות עם אנשים, כי הוא… לא ברור. הוא יהיה כמו פרושים. האנשים יהיו עכשיו הפרושים. אני לא יודע למה, צריך להיות מדויק בסוג הדברים האלה.
אפשר לחשוב, אפשר לומר כמו שאבל הוא עכשיו הרבה יותר רגיש. ממילא, הזבובים שבדרך כלל לא מפריעים לו, יפריעו לו עכשיו. אז הוא עדיין מצטער. לא תחשוב שמצטער פירושו עכשיו כל אדם ששבור. לא, אבל עדיין חייב בסוכה, כי אין חילוק איפה הוא יושב. האבלות, שאתה אומר, באה מבפנים.
תניא רבתי: ואינו יכול להסיח דעתו
אחד מביא שהתניא רבתי, שהיה מזמן הראשונים, אומר שבאמת אם “המת חביב לו מאד ואינו יכול להסיח דעתו”, הוא פטור, כי בגמרא כתוב “יכול להסיח דעתו”. אבל להסיח דעתו זה… אם אמו הזקנה מתה, בסדר. ואינו יכול להסיח דעתו מאבלות כאן, מה שאין כן בבית הוא כן ינהל, כי בבית זה יפה מאוד, שם יש אקווריום, אני לא יודע מה. לא, זה אומר “ואינו יכול להסיח דעתו” כי הסוכה מפריעה לו מלהסיח דעת. שיהיה בבית, כי שם הוא יכול יותר בקלות להסיח דעת. אם בשני המקומות הוא לא יסיח דעת, מה מפריע לי? לא, התירוץ הוא שבסוכה יש אנשים, שמחים שם, הוא לא רוצה להיות חלק מהדבר הזה. בסדר, כן. נו. או משהו כזה, אני לא יודע בדיוק באמת.
החתן וכל בני החופה פטורים מן הסוכה
נו. הלאה, החתן. להיפך, אם אבלות לא פוטרת, אבל שמחה פוטרת בהחלט. למה באמת החתן וכל השושבינין… אני רוצה סתם לתת משהו שמתרגם שושבינין. במשנה תורה של הרמב״ם זה אומר אלה שנותנים כסף לחתונה. וכל בני החופה, כל האנשים שנמצאים שם בחופה, האנשים הקרובים, כן. וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה. הם פטורים מסוכה כל שבעת ימי המשתה. למה? כי הם עוסקים במצווה. אה, שיתיישבו? לא, יש להם מצווה להיות שמחים.
מה שאין כן, אומר רש״י בסוכה, מה שאין כן אבל אין לו מצווה להיות שבור. יש לו מצווה להיות באבלות, אבל אין לו מצווה להיות עצוב. ממילא, מה שאין כן חתן יש לו מצווה להיות שמח. וכתוב בגמרא שאי אפשר לשמוח כראוי בסוכה. זה קשה.
זאת אומרת, בשעת החתונה מדברים כאן על השעות של החתונה, כל שבעת ימי המשתה. כשחוגגים. כשחוגגים, והם רוצים לחגוג באולם יפה במקום בסוכה, הם יכולים. אבל לכאורה גם כאן, אם הוא יכול לחגוג בדיוק כך בסוכה, שיעשה זאת כנראה. מדברים כאן באופן שיש אולם, יש משהו מיוחד, נהגו לעשות משהט מיוחד לחתן.
מעשה של ר׳ זירא
בגמרא כתוב מעשה שהיה אחד שבאמת, ר׳ זירא אמר, אני אכלתי בסוכה, ושמחו באמת בחופה. זאת אומרת, הוא אכל שם, הוא הלך לעשות את החגיגה במקום אחר, בלי אוכל. הוא היה מרוצה שהוא היה במצווה גם כן.
אבל בגמרא כתוב, אין שמחה למקום סעודה. זאת אומרת, בעצם הסדר הוא שיש חופה, שם זה יותר פרטי, יותר מוכן לחתן. הגמרא אומרת שחתן מתבייש לשחק עם כלתו בסוכה, שיש הרבה אנשים, חופה מוכנת משהו שהחתן יוכל לבלות עם הכלה. קהילה כזו, כן, יש לו קהילה קטנה לעצמו. אני לא מתכוון בדיוק, או עם חבריו, אלה שהם הקרובים.
חידוש לגבי שבע ברכות בזמנים אלה
בזמנים אלה שעושים שבע ברכות, למשל שהחתן והכלה יושבים בנפרד, לדעתי אי אפשר לעשות על זה שבע ברכות, כי החתן יכול לעמוד. השמחה היא העיקר שמחת חתן וכלה שהחתן שמח עם הכלה. אם יושבים לגמרי בנפרד, אפילו החתן והכלה, אני לא מבין איך אומרים זה עושה זה מה היה? מה היה אצל האנשים? מה היה בבית? ועכשיו, נעשה אברהם ואהובים, מדברים על השמחה שלהם. לא מדברים על הרגעים של שמחה. מדברים כן. זה היה הסדר. כל הדורות נהגו ביחד שהחתן והכלה יושבים ביחד. אפילו הציבור יושב בנפרד, כל הנקודה כאן היא שהחתן והכלה יושבים ביחד. כך נוהגים עד היום הזה ברוב תפוצות ישראל חוץ מכמה חסידים מטורפים.
המשך דיון: חתן וכלה – “שמח תשמח רעים אהובים”
דובר 1: אילו רעים ואילו אהובים? אחד כאן למטה בחצר, אחד שם. זה לא מרבה את השמחה. הם ביחד כל היום. כשהם הולכים הביתה הם ישוחחו איך היה, איך היה אצל הגברים, איך היה אצל הנשים.
ועכשיו “שמח תשמח רעים אהובים”, מדברים על השמחה שלהם. לא מדברים על השמחה הרגעית. מדברים כן. כל הדורות נהגו שהחתן והכלה יושבים ביחד, אפילו הציבור יושב בנפרד. כל הנקודה כאן היא שהחתן והכלה יושבים ביחד.
כך נוהגים עד היום הזה ברוב תפוצות ישראל, חוץ מכמה חסידים מטורפים. גם בחתונה, גם בשבע ברכות, זה הסדר הרגיל, ועל זה עושים את הברכה. אני לא יודע מה הצורך עיון איך עושים ברכה בשבע ברכות שלנו.
אתה אומר שאפשר בדוחק לומר. אני שומע, בדוחק באים הרבה דברים. זה לא סדר. צריך להתנהג איך הפרטים של סוכה, צריך להתנהג עם דעת תורה, אי אפשר לעשות מעשיות חדשות.
פירוש רש״י ב״צער חתן”
דובר 1: הלאה, לא כתוב כאן המילה כלה, כתוב החתן מכלל דאיכא כלה. תסתכל ברש״י, אני אראה לך.
דובר 2: כן, כי הרמב״ם אומר את הלשון שלך לשון הרמב״ם.
דובר 1: נו. כי הכלה נעשתה… הכלה לא הולכת לסוכה כי היא לא שייכת שם, כי היא פטורה. החתן צריך להיות עם הכלה.
דובר 2: אה, זה פשט טוב.
דובר 1: לא כתוב. תראה מה רש״י אומר, אני אראה לך. צער חתן, אומרת הגמרא, אומר רש״י, “שהמקום צר ובוש לשחק עם כלתו”. סוכה היא לא מקום נעים לשחק…
דובר 2: “שחק” פירושו לשחק, כן? לא לחייך. “שחוק וקלות ראש”.
דובר 1: כן. רש״י אומר, כי סוכה הייתה… זה תלוי איך מכינים אותה. אולי סוכה של היום שאתה עושה כן. אני מדבר איך הסוכה הייתה המנהג, שהסוכה לא הייתה מקום נעים לחתן ולכלה לבלות.
נו. מה אני רוצה מכל התורות האלה? צריך לזכור את דעת חכמינו ז״ל, חשוב מאוד.
—
הלכה ד: שלוחי מצווה, הולכי דרכים, שומרי העיר, שומרי גנות ופרדסים
שלוחי מצווה – פטורים בין ביום בין בלילה
דובר 1: שלוחי מצווה, אנשים שיוצאים לדבר מצווה, הם נשלחים לדבר מצווה. למשל, כמו שלמדנו בהלכות חול המועד יש דבר כזה, אחד שהולך לצרכי רבים וכדומה, פטור מן הסוכה בין ביום בין בלילה, כי הם גם אותו דבר, עוסק במצווה פטור מן המצווה.
דובר 2: אה, בלילה הוא לא הולך?
דובר 1: אין חילוק, הוא גם פטור. כמו שלמדו שכשהוא חוזר הוא גם כן, כי חלק מהדרך הוא לא הלך. כמו שהוא עמד אצל אחד שהולך בשבת לחולה.
הולכי דרכים – חילוק בין יום ולילה
דובר 1: אבל הולכים ביום, זאת אומרת הוא לא שליח מצווה אלא לצורך עצמו, הוא פטור מן הסוכה ביום, כי על זה לא חייבו. אותנו עדיין לא למדו את הדבר שכתוב שרק חייבים כשזה הדרך, אז כשאנשים רגילים יושבים בבית.
מצוות הסוכה לא אומרת שצריך לשנות את אורח החיים, אלא שצריך להחליף את הבית עם הסוכה. אז אחד שהסדר שלו הוא עכשיו ללכת. אחר כך כתוב הכלל, אני לא יודע, אנשים אוהבים להסביר הכל עם אותו כלל, אני לא תופס, אני אף פעם לא תופס עם כללים, בדרך כשפטור, אבל בלילה לא הולך.
דובר 2: אל תעשה מזה כלל שאתה אף פעם לא תופס עם כללים.
דובר 1: כן, באופן פרטי אתה לא פתוח עם כללים. לפעמים טוב כללים.
הולכי דרכים בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וכשיבואו ביום, כי זה לא כמו שזה רק דין בעוסק במצווה שתמיד פטור, מה שאין כן סתם כך זה רק הפטור, שמה שאתה עושה עכשיו לא צריך להפריע לך. אז הוא צריך בלילה לחפש סוכה, או לעשות סוכה ולישון.
שומרי העיר – חילוק יום/לילה
דובר 1: אותו דבר שומרי העיר ביום, זה לא שאין לו, רשות, אני לא יודע בדיוק. לא מדברים שאין, אולי צריך ללכת לחפש. חלק מהמצווה הוא שצריך להשקיע.
אני לא יודע מה צריך להשקיע, למשל פירושו יהודי לנסוע לרבי. אם ליהודי יש רבי, אם הרבי הוא פני רבי, אם הוא סתם רבי שהוא המלך של אותה קהילה, אסור בכלל לנסוע. אבל המצווה של ללכת להיות מגביר פני המלך, שאל כשיתכה יבחן במלכה.
דובר 2: אני שומע, אולי זו באמת מצווה.
דובר 1: בקיצור, אז לא צריך לישון בסוכה, אמת. שליח מצווה, אפילו בלילה. אפשר לישון כראוי בבית. פירושו ברכבת, מה שזה לא יהיה, בדרך.
דובר 2: לא, בהולך דרכים פירושו אפילו כשהם עצרו.
דובר 1: שליח מצווה, הם הגיעו למקום שלהם. נגיד, אני נוסע לרבי, ולרבי אין מספיק מקום בסוכה שלו לכולם.
דובר 2: לא, לא צריך.
דובר 1: נו הלאה. שומרי העיר. הולכי דרכים בלילה סיימנו. להיפך, אם הוא הולך בלילה הוא פטור בלילה, הוא כבר ביום.
שומרי העיר ביום. אני מתכוון ששומרי העיר פירושו הוא עוסק במצווה. זה באמת דבר חשוב לשמור על העיר, אבל אם הוא ידע ששומרי העיר פירושו שיש לו עבודה לשמור על החותם. אם הוא שומר על נפשות, הוא עוסק כן במצווה.
שומרי העיר פירושו סדר רגיל, נטורי קרתא, אלה ששומרים על העיר, הוא פטורים מן הסוכה ביום, חייבים בלילה. שומרי העיר בלילה, פטורים מן הסוכה בלילה, חייבים ביום.
שומרי גנות ופרדסים – פטורים בין ביום בין בלילה
דובר 1: שומרי גנות ופרדסים, פטורים בין ביום בין בלילה. למה? אם יעשה שומר סוכה, כי זה לא שייך, כי אם הוא יעשה סוכה, ידע הגנב שיש לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר.
זאת אומרת, הטבע של שומרי גנות ופרדסים הוא שהוא עובד תמיד, אין לו יום ולילה. אבל הוא אומר בבירור, אפילו הוא לא עובד עכשיו, אבל הוא ישן ב… המילה היא שהוא ישן ב… כל לילה במקום אחר, הגנב מפחד.
בסייעתא דשמיא, שינה היא גם שמירה, אבל אם הוא ישן במקום מסוים, הוא לא שומר. מדברים גם באופן שהוא תמיד שם, בגנות ופרדסים.
דובר 2: כן, הוא ישן שם.
דובר 1: לכאורה ישן שם, אבל…
דובר 2: אה, אתה לא אומר לישון תחת סוכה, אבל הדרך שלך של שמירה לשמור בלילה היא בכך שלא להיות בסוכה.
דובר 1: נכון, אז הוא ישן כל לילה במקום אחר, לא משנה, לא ידוע איפה הוא ישן, הגנב פוחד לבוא, כי הוא יעיר אותו ויתפוס אותו.
—
הלכה ה: כיצד מצות הישיבה בסוכה
יסוד הרמב״ם: “כדרך שהוא דר בביתו”
דובר 1: עד עכשיו למדנו מי פטור מסוכה. עכשיו אפשר ללמוד מה היא המצווה של ישיבה בסוכה.
כן, אומר הרמב״ם, יש כאן פירוט. בואו למצוות הישיבה בסוכה. איך רואים את המצווה של ישיבה בסוכה? כן, אומר הרמב״ם, שיהא אוכל ושותה ודר בסוכה, הוא יאכל, ישתה, ויתהלך, לא יתהלך, ידור בסוכה, כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה.
כאן אני מדגיש, כמו שאנחנו יושבים בבית. לפעמים קורה שאדם הולך בדרכים. כשיושבים במקום צריך לשבת בסוכה.
דובר 2: לא, הרמב״ם מתכוון לומר לכולא. אתה צודק בכל הדברים שאתה אומר, אבל מה שהרמב״ם מביא כאן מתכוון לומר לחומרא.
דובר 1: דר מתכוון לומר שהוא גר. אפילו כשהוא לא אוכל והוא לא ישן, איפה אתה גר? איפה אתה יושב? איפה אתה מתהלך? איפה אתה מתהלך?
עושה סוכתו קבע וביתו עראי
דובר 1: אומר הרמב״ם, בכל שבעת הימים, שבעת ימי סוכות, עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע, הסוכה נעשית עכשיו כמעין ביתו, שנאמר בסוכות תשבו, יש לשון ישיבה, שהסוכה תהיה מקום קבוע שלך, מקום ישיבתך.
דובר 2: שאלה, מה זה אומר? איך מתבטא הדבר בהלכה? אני מתכוון הסוכה, אני מתכוון שהפסוק עולה כבר להתחלה שכדרך שדר בביתו.
דובר 1: איני מסכים. אבל יכול להיות שזו גם דרך לעשות את הקבע.
כלים בסוכה – מה מניחים בסוכה ומה לא
דובר 1: כלי האכילה והשתייה בסוכה, כך עושים אותה קבע. כלי שתייה, כגון קיתונות וכוסות, הדברים שבהם שותים, בסוכה.
אבל דברים שנעשים מאוסים מהשימוש בהם, כגון קדרות וקערות, חוץ לסוכה.
המנורה, בסוכה. אם היתה סוכה קטנה, המנורה חוץ לסוכה. שלא תישרף, או כי היא גם מלכלכת. אני לא יודע בדיוק.
הרמב״ם נתן כאן הערה בדרך אגב לא לעשות. אבל יכול להיות שקדרות וקערות גם לא מניחים במרכז הבית, מניחים אותם בצד, אני לא יודע, בכיור.
דובר 2: אולי בחצר?
דובר 1: אני לא יודע. בסדר.
—
הלכה ו: אוכלים ושותים וישנים בסוכה – איסור אכילה חוץ לסוכה
לשון הרמב״ם
דובר 1: אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה. ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה. כאן הוא אומר כבר יותר בפירוט, אסור, אסור לאכול בחוץ מהסוכה כל שבעת הימים.
אלא אם כן אכל אכילת עראי. רק אכילת עראי. מה זה אכילת עראי? כביצה פחות מעט. הוא לא אומר שיעור מדויק, אפילו טיפה יותר מכביצה, זה עדיין נקרא אכילת עראי.
דובר 2: כן.
שנת עראי – אפילו שנת עראי אסור חוץ לסוכה
דובר 1: ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שנת עראי. שונה מאכילה, שלפעמים קורה ואוכלים לא בבית, אבל שינה היא דווקא המקום שעושים בבית, הדבר שעושים בבית. לא ישנים אפילו שנת עראי חוץ לסוכה.
דובר 2: אבל חבר, אתה אומר, כל התורה מבוססת על הרעיון, אבל הפשט הפשוט שכתוב הוא שאין דבר כזה שנת עראי. שינה פירושה כמה שאדם צריך לישון, ולפעמים ישן אדם קצת וזה מספיק לו. כך כתוב בגמרא.
דובר 1: כן, הלאה, אומר הרמב״ם, מותר לשתות מים ולאכול פירות חוץ לסוכה. קודם דיברנו על דבר רציני שנקרא אכילה, מותר עד כביצה. זה אכילת לחם, אני לא יודע מזונות, אבל דברים קטנים, כמו פירות, לא צריך לבדוק אם הפרי הוא בשיעור כביצה. מותר לאכול חוץ לסוכה, וזה נקרא גם אכילת עראי.
הרי זה משובח – מי שלא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים
דובר 1: אבל… מי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח. דבר גדול. רואה, לא רק בפסח שייך להיות הרי זה משובח, גם בסוכות יש הרי זה משובח.
דובר 2: יפה מאוד. הרי זה משובח. האם זה מעשה טוב? או שהאדם הוא אדם משובח?
דובר 1: אין הבדל.
דיון: שיטת רבי חיים בריסקר – “לא ישתה חוץ לסוכה”
דובר 1: לשון הרמב״ם היא לא לשתות. בגלל זה, אתה יודע מה רבי חיים בריסקר אמר שאם למישהו אין סוכה, רבי חיים טען שאין שום ענין לא לשתות חוץ לסוכה, כי אני שותה בסוכה, או שאתה גם לא שותה. איך תלך לסוכה?
אבל רואה אתה, ברמב״ם כתובה לשון שלילה. לא לשתות חוץ לסוכה.
דובר 2: אלא בסוכה?
דובר 1: בסדר, אני שומע. אתה מבין מה אני אומר?
דובר 2: כן.
דובר 1: בסדר.
—
הלכה ז: חובת אכילה בלילי יום טוב הראשון
הלילה הראשון – חובה לאכול בסוכה
דובר 1: טוב, הלאה זה הלימוד הוא החיוב של כל שבעת הימים. אבל אכילה ביום טוב הראשון בסוכה חובה. כל שאר הימים זה רשות למי שרעב, אבל היום הראשון זו חובה.
זה אומר כמו שלמדנו כאילו מצוות לא תעשה, כשאסור לאכול. מה שאסור לאכול, חוץ מכביצה, או אכילת עראי, או שינת עראי, וכדומה. עכשיו אפשר ללמוד, אכילה בראשון היא כן חובה.
יש לי תורה שבשאר סוכות יודעים כבר שהסוכה היא המקום שלך, ועכשיו יש לך סיבה, אתה רעב, אבל קודם הוא צריך לנסות פעם אחת. אבל הלילה הראשון מנסים את זה. זה לשיטתך, שאתה קצת נוטה לרעיון שסוכה נעשית ביתו.
שיעור – אפילו כזית פת
דובר 1: בכל אופן, ממשיכים הלאה, אפילו אכל כזית פת, יצא ידי חובתו. הדבר שצריך לאכול בלילה הראשון אינו דווקא אכילת קבע כמו כביצה, יותר מכביצה, אלא אפילו כזית פת, יצא ידי חובתו. כי הוא כבר קבע. זה לא חיוב של אכילה, זה לא חיוב. זה כמו כל שיעור אכילה, כל שיעור אכילה. אמנם שיעור קביעות הוא כביצה, אבל שיעור אכילה הוא כך.
יש באמת מי שחולקים על זה, הוא מביא כאן הר״ן ואחרים שטוענים באמת שצריך לאכול כביצה. אבל הרמב״ם לא מבין כך. הרמב״ם אומר שכיון שזו מצוות אכילה, כמו פסח בלילה, מצה, כמו הכל בכזית.
אה, גם שם אמר את אותה לשון, “משאכל כזית, יצא ידי חובתו”, שאולי גם שם זה להוציא את זה? שלא תחשוב שצריך קביעות סעודה, או אכילת פרס, אני לא יודע, יש שיעורים גדולים יותר. מספיק שהוא הראה שזה המקום שבו הוא אוכל. הקשב, מספיק שהוא אוכל כמות מצווה של כזית. אפילו זה עדיין לא… זה לא היה אסור בחוץ. חידוש אחד.
דבר יפה, אני אומר, לפי הרמב״ם זה ניכר. מי שאומר שצריך לאכול כביצה, שהר״ן אומר באמת שצריך לאכול כביצה, כי אם לא אין אכילה המחויבת בסוכה בכלל, אפשר לחשוב.
מכאן ואילך רשות
אומר הרמב״ם, “מכאן ואילך”, אחרי הלילה הראשון, אחרי שאכלו את כזית הפת, זה רשות. “רצה לאכול סעודה סועד בסוכה, רצה אינו אוכל כל שבעה”. אה, זה מתאים לרבי חיים בריסקר מאוד יפה. “אלא פירות ואכילות חוץ לסוכה”. אם הוא לא רוצה לאכול שום אכילת קבע, הוא רוצה רק לאכול חטיפים, שבעת הימים הוא רק אוכל כדי להתקיים, לא משנה, רק הוא רק אוכל פירות, מותר לו לאכול כמו מצוות פסח. כמו פסח, שה… אם רוצים לאכול, הרמב״ם, הוא אמר, אם הוא רק אוכל בלינצ׳ס. רק הלילה הראשון הוא החיוב. גם בסוכה יש את הדבר שהלילה הראשון הוא החיוב.
הלכה י – ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית
אז הוא אומר הרמב״ם, “מי שהיה ראשו ורובו בסוכה”. עד כאן זה עיקר הדין… כן, אני חושב שההלכה הבאה גם יש בה דין סוכה. אני לא יודע למה ההלכה הזו באה. זו עוד גזירה צדדית כמו שהיה בסוכה.
הוא אומר, מה זה אומר לשבת בסוכה? אומר הוא, לשבת בסוכה זה לא רק אדם עומד ואוכל, אלא צריך להיות קביעות… גם הדרך של סוכה. מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך ביתו, או חוץ לסוכה, ואכל, הרי זה אסור. זה לא יוצא, אבל אסור. אסור לעשות, זה אסור. למה? כי הוא אוכל. הוא אוכל חוץ לסוכה. הוא אוכל עכשיו אכילת קבע, נכון? אסור. זה אסור מדרבנן.
דובר 2: כן, אבל זה אסור בסוכה.
דובר 1: כן, זה אסור מדרבנן, אבל אני אומר שזה אסור באיסור של אכילה חוץ לסוכה. יש דבר כזה איסור באכילה חוץ לסוכה. זה ביטול לאו הבא מכלל עשה, אני לא יודע בדיוק מה… וכאילו לא אכל בסוכה. זה נראה כאילו הוא לא אכל בסוכה. עד שיהיה שולחנו בתוך הסוכה. למה? גזירה שמא ימשך אחר שולחנו. אפילו בסוכה גדולה. אפילו בסוכה גדולה שבעצם יש מקום, אם כבר אמרנו כמה חזקה הסיבה, השולחן שלו עומד בחוץ, והחכם אמר, אדם ילך אחרי השולחן, והוא יצא לאכול חוץ לסוכה. ממילא לכתחילה לא יאכלו בכלל באופן כזה, אסור, לא יוצאים כאילו, כאילו לא יוצאים. לא משנה מה זה אומר. כן? כן.
הלכה יא – קורא בסוכה, מעיין חוץ לסוכה, מתפלל
אומר הרמב״ם הלאה, נלך ללמוד מה עוד צריך לעשות בסוכה. כלומר, למדנו שצריך לאכול ולישון, ולדור בתוך הסוכה. כל שבעת הימים קורא בתוך הסוכה. כשלומדים תורה, או קוראים, כן, כמו שאתה אומר.
דובר 2: לא, קורא פירושו קורא בתורה, נראה עוד.
דובר 1: קורא פירושו לקרוא, להוציא מפיו, לקרוא מתוך הכתב. אבל כשהוא מעיין ומדקדק במה שיקרא, אבל כשהוא רוצה יותר לעיין, זה אומר לעשות את חלק העיון של להתעמק במה שלמדו, כמו שהוא אומר שליש בתלמוד, להתעמק בלימוד, יעיין, את זה צריך לעשות חוץ לסוכה. צריך או מותר?
דובר 2: הוא מותר, כן.
דובר 1: למה? כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. בסוכה יש דבר כזה, כמו שלמדנו, יש זבובים, יש דברים, וצריך להיות ישוב הדעת כדי לחשוב. צריך להיות יותר ישוב הדעת, יש כן, מותר לו לצאת מהסוכה. רש״י אומר, כי הרוח והאוויר מחוץ לסוכה טוב להרחיב דעתו.
יכול להיות בגלל זה יש את הסוכה שהרמב״ם אמר בהתחלה איזו סוכה, עושים סוכה ענקית ענקית מהסיבה, שאפשר כן ללמוד בפנים. אם אנחנו צריכים, אתה רוצה לטייל, אתה רוצה ללכת לאן שנעים לך ללמוד. טוב, יפה מאוד.
דיון: מתפלל – רצה בסוכה, רצה חוץ לסוכה
ומתפלל, אומר הרמב״ם, מתפלל, שונה מלימוד, שהוא לכתחילה, כל עוד לא צריך ישוב דעת גדול, צריך לעשות בתוך הסוכה, אבל מתפלל, רצה מתפלל בסוכה, רצה חוץ לסוכה. מעניין. למה? אני לא יודע, זה לא היה ברמב״ם. הכל צריך לדעת למה. מה רע ללכת לדרמה?
דובר 2: אבל מתפלל זה תמיד הסדר שעושים בבית הכנסת, לא בבית.
דובר 1: הוא לא אומר את זה. אתה נכנס להגדרה שאני עדיין לא ראיתי בשום מקום, שיש חילוק בין דברים שהמנהג לעשות בבית לבין דברים שהמנהג לא. לא כתוב ברמב״ם כל הדברים האלה. כתוב דברים שלא אפשר לעשות בסוכה, כמו לעיין. לא כתוב כי כל השנה אני לא מעיין בבית. כתוב כי קשה יותר לעיין בסוכה, ממילא מותר. להתפלל, הוא אומר, לא כתוב בגמרא. היתה שאלה בגאונים, היו מי שחשבו שצריך לעשות סוכה בבית הכנסת ולהתפלל בסוכה? על זה אומר הרמב״ם, לא, לא צריך. הוא לא מסביר. אני לא מבין מה השאלה. יש דבר כזה ענין להתפלל היכא דמגרסי, שם שלומדים. מה השאלה? העיון עומד בחוץ. הקורא, אתה יודע, אני לא יודע אם יש כוח לעבור על זה. בקיצור, יש מקומות, יש יהודים שהם דווקא מתפללים בסוכה. אולי הם סוברים שונה מהרמב״ם, צריך להבין.
אז אני אומר, מתפלל פירושו כאן אפילו תפילת ציבור. היו מי שחשבו שבית הכנסת צריך לעשות סוכה ויתפללו שם בסוכה. הרמב״ם לא מסכים. הרמב״ם אומר אבל רצה, רצה… מה זה אומר רצה? שהוא מותר, אלא שהוא מותר. מה האיסור? זה משהו יפה, כך נראה. הוא לא נכנס לפרטים של להתפלל בציבור או לא, סוג הדברים האלה. לא כתוב, לא כתוב. בסדר.
דובר 2: אה, הכוונה לרצה היא שהוא יכול עם זה… זו תירוץ, לא להתפלל עם הציבור בבית הכנסת, אלא להתפלל לבד בבית.
דובר 1: זה גם לגיטימי כמו… כמו שאפשר לכתוב לו, אבל גם זה לא כתוב. בסדר. אני רוצה לעשות שלא כתוב. הייתי יכול לטעון שלא יהיה כתוב. כן. בסדר, נפלא. כן, בואו נסיים כבר, כן?
דובר 2: לא?
דובר 1: כן, בסדר, בואו ננסה. טוב. יורדי גשמים, אם יורד גשם, האם זה מצטער?
דובר 2: אני לא יודע. לא כתוב.
הלכה יב – יורדי גשמים
בסדר, למדנו דבר כזה שצריך להיות רק בסוכה כשזה נוח, ומצטער פטור. יורדי גשמים, יורד גשם, מתחיל לרדת גשם, “הרי זה נכנס לתוך הבית” – מותר להיכנס פנימה לבית. אני לא מחויב להישאר. הוא נכנס.
כתוב דבר כזה “מאימתי הוא מותר לפנות?” לא, כאן הוא אומר “מותר”, כן. “מאימתי הוא מותר לפנות?” מאימתי זה נעשה מותר? בסדר, כי זה אומר שגשם קטן שלא מפריע לו, עדיין לא ילך. אבל דבר כזה לא הבנתי. מצטער לא אומרים שיעור מצטער. כאן זה נראה כאילו המצטער מקבל שיעור מצטער.
דובר 2: לא כתוב בגמרא בשום מקום שזה מצטער.
דובר 1: כך אומרים מפרשים שונים. אני חושב שגשמים זה לא מצטער. קודם אמרת שזה לא רוח, וכאן זה סוג אחר של מצטער מגשמים.
דובר 2: לא, לא, לא. זה סוג אחר של פטור. כי סוכה היא דבר, בואו נבין, סוכה היא דבר שמגן מהשמש. זה לא דבר שיושבים בו בגשם. הסוכה הזו לא מגינה מהגשם. אולי יש סוג אחר של סוכה שמגינה מהגשם, אבל סוכה רגילה לא מגינה מהגשם. אז, כל הסוכות, האנשים שנמצאים בסוכה, הם בסוכה בגשם?
דובר 1: לא, הם לא מצטערים.
דובר 2: יש סוכה, זה דבר כזה לא נעים לשבת בסוכה. סוכה זה לא דבר שיושבים בו בגשם. כמו לומר, האם נוסעים במכונית כשהמכונית לא נוסעת? זה לא נסיעה במכונית. בגלל זה, היהודים החסידים שיושבים בסוכה בגשם, הם בכלל לא יושבים בסוכה. זו לא סוכה. זה דבר כזה שנעשה הדיוט או אחד מהדברים. לא צריך לדבר הדיוט. הדיוט זה שהוא עושה דבר שהוא פטור ממנו. אני מדבר עכשיו דבר פשוט: לא כתוב בגמרא שגשם הוא הלכות מצטער. מצטער בכלל כתוב בגמרא?
דובר 1: לא, זה כבר כתוב במשנה.
דובר 2: ובגשם אין סוכה, לא יושבים בסוכה בגשם. מובן, יש שאלה, קצת גשם עדיין אפשר לשבת. בסדר, צריך לדעת מאימתי מתחיל הגשם, מאימתי יוצאים מהסוכה.
אומר הוא, “משיפלו לתוך הסוכה טיפות, שאם יפלו לתוך התבשיל יפסלו” – כשיורד כבר כל כך הרבה גשם שזה היה מקלקל את האוכל, זה הפטור לצאת בגלל הגשמים. אומר הרמב״ם, “אפילו תבשיל של פול”, אפילו תבשיל של שעועית שמתקלקל יותר בקלות, כלומר עם פחות גשם, גם כבר פטור מסוכה.
פסקו הגשמים
תרגום לעברית
אומר הרמב״ם, “היה אוכל בסוכה וירדו גשמים”, הרי יש עכשיו היתר עבורו להיכנס לאכול בבית, וכאשר הוא נכנס פסקו הגשמים. עכשיו השאלה, אולי הוא נעשה חייב עכשיו, כי עכשיו לא יורד גשם? אבל אין מחייב אנוס לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו. הטור הולך שכל עוד הוא באמצע אותה סעודה, יכול לסיים לאכול בבית. מה זה? זה לא קשור לתורה ש… מה השיעור? הוא ירוץ פנימה וירוץ החוצה?
היה ישן וירדו גשמים בלילה, אותו דבר, ונכנס לתוך הבית בגלל הגשם, ופסקו הגשמים, אותו דבר, אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותה הלילה. אין מטריחים אותו לחזור לסוכה באותו לילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר. מותר לישון בבית עד עלות השחר. עלות השחר היא הזמן שיהודים קמים. בוודאי, הוא לא מתכוון שהוא חייב לקום בעלות. בוודאי, זה דבר נוסף שיהודים קמים בעלות.
הלכה יג – גמר מלאכול ביום השביעי
גמר מלאכול ביום השביעי בשחרית, עכשיו נאמר הלכה חדשה. מה קורה בסוף סוכות? היום השביעי של סוכות, היום האחרון של סוכות, לפני שמיני עצרת, הוא סיים לאכול. למעשה אין יותר סיבה לשמור על הסוכה. אבל לא יתיר סוכתו, לא יפרק את הסוכה ולא יהרוס את הסוכה. למה? כי אולי כן ירצה לאכול מאוחר יותר, הוא ירעב אחר הצהריים, כי זה עדיין באמצע היום של יום השביעי, ובמהלך היום עדיין יש סיבות שאולי ירצה ללכת לסוכה. אולי הוא צריך ללמוד שם, כאמור. וכאן אתה רואה, יש לו חיוב. יש חיוב להחזיק סוכה כל סוכות.
אבל כן, למדנו קודם שהקדירות והדברים מוציאים מהסוכה. אבל ברגע שסיימו את סוכות, הכלים… אתה מדבר על הכלים שנמצאים בסוכה. כן, מורא היו לך כלים, מותר להכניס את הכלים לסוכה. לא, לא, להיפך. להוציא את הכלים שהיו קודם, שהכלים היפים מניחים בסוכה, אסור להוציא. אבל הוא לא רוצה שיהיו ליום טוב שלישי.
הורדת כלים מהסוכה
דובר 1: משמע, לא בערב, אלא אפילו בתחילת אחר הצהריים כבר מותר להוציא. באמצע אחר הצהריים, כן. ובצהריים כבר מותר להוציא את הכלים.
משמע, זה אסור לעשות בסוכות. בדרך כלל זה ביזיון לסוכה שמוציאים את הכלים ויודעים שהסוכה לא פסוקה.
ואם אין לו מקום לפנות אם אין לו בבית לאן לשים את כליו. וממילא הוא אוכל בסוכה, גם בשמיני עצרת. כן.
פוחת בסכך
האם פוחת בערב, מותר לו להוריד קצת מהסכך? לא מותר לו, הוא חייב. הוא צריך לשבור קצת את הסכך. למה? כדי שיראו שהוא לא מקיים מצות סוכה, הוא לא רוצה בבל תוסיף.
דובר 2: אוקיי, אתה מוסיף מילים.
דובר 1: שלא להוסיף מילים זה גם לא כלל. יש בעיה מתי מותר.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: הרמב״ם אומר שלא ברור, אבל יש איזו סוגיא שאסור לשבת בסוכה כשכבר יום אחרי סוכות, כי זה ייראה כחשש בל תוסיף. או שזה ממש ענין הפוך? צריך לעשות פחות. שיעשו איזה שינוי, שיורידו קצת מהסוכה, שיפסלו את הסוכה, או שישבו במקום שאין סכך, ובזה לא…
מה שהוא אומר זה שיורידו קצת. לא צריך לשבור את כל הסוכה, או צריך לשבור קצת, כדי שיראו שכבר אין חיוב סוכה.
דובר 2: בזה פוסלים אותה? או אפילו לפסול אותה?
דובר 1: לא, הסוכה לא בהכרח נפסלת, לא כתוב כאן. אם זה שבעה, נפסלת בזה. אבל ארבעה על ארבעה, אולי שם נפסלת, כי צפח פסול הוא שישב במקום הזה. הוא לא ישב במקום, הוא כבר עשה קצת, הוא כבר הראה. הוא חייב לשבת בדיוק שם.
דובר 2: אני מתכוון, למה דווקא ארבעה על ארבעה?
דובר 1: ארבעה על ארבעה זה שיעור.
דובר 1: הרמב״ם, וצריך לספר בשערי יום, אבל אם הוא צריך עוד באותו יום במהלך יום השביעי שעדיין חייבים בסוכה, צריך לאכול בסוכה, שמצאת כל שבעת. אבל זה פשוט, אני לא יודע למה הוא אומר את זה.
דובר 2: אוקיי.
הלכה יד: ברכת לישב בסוכה
דובר 1: טוב, אומר הרמב״ם, מתי צריך לברך. כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה. למדנו קודם שאין חיוב, אבל כשהולכים כן לסוכה, יש גם ברכות על מה שאינו חיוב. אבל כאן כתוב כל זמן שיכנס, אפילו כשהכניסה הנוכחית אינה חיוב. אבל יש ברכות על מצוות שאינן חיוב. זה גם נכון.
ויברך קודם שישב, ויברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. זה מה ששואלים, המצווה היא לא לאכול בסוכה. יש חיוב כל שבעת ימים לישב בסוכה. אין דרך להשתחרר מזה. מה שפטור זה רק על לאכול בסוכה. אבל לישב בסוכה זה בוודאי חיוב כל שבעת ימים.
והברכה עושים קודם שישב, לפני שיושבים כמו כל מצווה שהברכה קודם לעשייתה.
סדר הברכות ליל יום טוב ראשון
זה מעניין, כי אנחנו לא עושים כך, אנחנו אומרים את הברכה בתחילת האכילה או בקידוש. אבל הרמב״ם, ובליל יום טוב הראשון, כשיש מצוות קידוש, מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן. הברכה הראשונה מברכים על סוכה, כי זה צריך לעשות קודם שישב.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: ואחר כך מברך על הזמן. אחר כך מברכים ברכת הזמן, כלומר שהחיינו. ומסדר כל הברכות על הכוס, והוא עושה את כל הברכות על הכוס. נמצא מקדש מעומד, בניגוד לרגיל שקידוש אפשר לעשות בישיבה. עושים אותו בעמידה, כי רוצים לעשות לישב בסוכה עוד בעמידה לפני שיושבים, ומברך לישב בסוכה, ויושב, ואחר כך יושבים, ואחר כך מברך על הזמן.
דובר 2: אה, צריך לשבת כדי שיהיה קרוב לברכה?
דובר 1: לא, הוא לא צריך. אין שום ענין לעמוד.
דובר 2: אה, כלומר מעכשיו הוא כבר יכול לשבת?
דובר 1: אה. אומר הוא, וכזה היה מנהג רבותי ורבי ספרד, רבני ספרד, מה? לקדש מעומד בלילה ראשונה של חג הסוכות, כמו שביארנו לעשות את הברכה בעמידה כדי שיעשו את הברכה לישב עוד לפני שיושבים. יפה מאוד.
סברת הרמב״ם בקידוש מעומד
אז, מעניין, כי נראה כך כי למעשה היינו צריכים כלומר, אולי כל יום טוב עושים כך לפי הרמב״ם. כי כשעומדים בחוץ מהסוכה, מברכים “לישב בסוכה”, ונכנסים. כי המצווה היא להיכנס לסוכה. המצווה היא לא לשבת פיזית, המצווה היא להיות בסוכה. אז מברכים קודם, כמו כל המצוות, עושים עובר לעשייתן.
הלילה הראשון שעושים קידוש, זה דבר יפה לעשות ברכה על הכוס. כמו שלומדים הרבה פעמים, ברכה עם כוס היא קופה יפה לברכה. הוא עכשיו יעשה קידוש, אז יעשה הכל על הכוס. הוא אומר קידוש, והוא אומר “לישב”, אחר כך הוא יושב, כאילו הברכה היא על הישיבה. ו״שהחיינו” עושים כבר אחר כך, כי זה כבר לא קשור ל״לישב בסוכה”. כך אומר הרמב״ם.
נראה שהרמב״ם היה בעיה אם יושבים לפני הברכה.
דובר 2: כן, כי הוא רוצה לעשות את הברכה עובר לעשייתן.
דובר 1: לפני קידוש, יושבים, מתארגנים קצת. ברכה חייבת להיות עובר לעשייתן, נכון?
הראב״ד חולק
הראב״ד הקדוש אומר, הוא לא יודע על המנהג הזה. “מנהג מקום אינו, לא היה עולם כזה, והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה.” הראב״ד אומר, הוא לוקח את הברכה שוב על האכילה, ממילא זה עדיין עובר לעשייתן, כי זה לפני האכילה. הבעיה היא שהאכילה היא לא בהכרח המצווה, אולי הישיבה היא המצווה, זה ידוע. הנוסח הוא “לישב”, כן.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: לשון תשי״ת. אני חושב שלשון תשי״ת שלא היה. אז בגלל זה לא פשוט שהרמב״ם הוא מנהג.
דובר 2: כן.
דובר 1: בלילה אחד, הרמב״ם סבר שכשיושבים הם כבר נוחים בסוכה, הוא כבר מתחיל להשתמש בסוכה, הוא כבר מתחיל לגור בסוכה, ישבו שם.
מנהג קידוש בישיבה
בכל מקרה, אומר הרמב״ם, “בזמן הזה שנהגו לשתות יין”. רואים כאן מהרמב״ם שהמנהג כל השנה הוא לומר קידוש בישיבה. וכך כתוב גם ברמ״א, והמחבר רבי אומר קידוש בישיבה, כי זה נראה בדווקא, כי קידוש הוא עדיין חלק מהסעודה. הסעודה היא ענין של ישיבה, כן. כך כתוב במפורש ברמ״א, שמותר לעמוד, אבל עדיף לשבת.
ומאיזו סיבה, האריז״ל אמר שיעשו מעומד, דלא כהשולחן ערוך, וחושבים שהחסידים והספרדים שהולכים אחרי האריז״ל, אפילו כשהוא הולך נגד התורה. לעשות קידוש, לשבת נגד התורה. זה סתם מנהג יפה. אבל חוץ מהפעם היחידה שהמנהג של הרמב״ם היה לעשות קידוש בעמידה היה סוכות בלילה, והרב אפילו אז עשה את הקידוש בישיבה.
דובר 2: נכון?
דובר 1: נכון. מעניין. אני לא יודע מה הפשט של האריז״ל. איך יכול האריז״ל ללכת נגד כל הפוסקים?
דובר 2: הוא צריך לבדוק, הוא מביא את זה, הוא מדבר על זה.
דובר 1: אין בעיה, הוא ראה בשמים, בגילויים שלו שזו הדרך הנכונה. אתה יודע שיש לך בשמים, כן?
דובר 2: הוא שמע על זה.
דובר 1: כן, אבל זה לא… הוא לא הלך נגד הלכה, הוא הלך נגד מנהג.
דובר 2: הוא הולך כן, שוב. אתה הסברת לי עכשיו את הסברא. קידוש הוא משהו שבא חלק מהסעודה. סעודה אוכלים בישיבה. סעודה… קידוש עושים בישיבה. מה הבעיה כן? איך הוא יכול ללכת אחרת? זה מאוד תמוה לי.
דובר 1: זה לא הדבר היחיד שהארי הלך נגד המנהג המקובל.
דובר 2: כן, זה דבר יחיד.
דובר 1: כמו שאמר ההוא, אתה מגדיל את הקושיא, לא מקטין.
דובר 2: לא, צריך להבין את זה.
דובר 1: אולי הייתי מציע שכן היו שנהגו כך, או שהיה נפוץ המנהג, או בכלל שאביו נהג לעמוד. רבותי ורבי ספרד, והיה מנהג כל ישראל… סוכות.
להיפך, הרמב״ם גם מניח שהסדר הרגיל לשבת בקידוש, וזה המנהג האחר. על זה הוא מביא שאני לא הולך נגד המנהג הזה, כי כך נהגו גם רבותי. אמנם, הרמב״ם כאן מודה שלא כולם נוהגים את המנהג הזה. כמו שהראב״ד אומר, במקומנו לא נוהגים כך, אבל אנחנו נוהגים תמיד כך, אתה מבין?
בדיוק להיפך, אנחנו חושבים עוד ההולכים אחר אריה. כתוב אחורי אריה ולא אחורי אשה, העיקר ללכת אחרי האריה.
הלכה טו: יום טוב שני – ישיבה בסוכה בלי ברכה
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, בזמן הזה שאנו יושבים שני ימים טובים, עושים שני ימים טובים, עושים יום טוב שני, יושבים בסוכות שמונה ימים. וביום השמיני שהוא יום טוב ראשון שמיני עצרת, יושבין בה, יושבים גם בסוכה. בניגוד למה שאמר קודם שביום השביעי כבר מתחילים לפרק את הסוכה. אז יושבין בה, יושבין בה, אבל ואין מברכין לישב בסוכה.
והוא יאמר למה? כי לא מברכים על משהו שהוא ספק במצווה. זה מודנא באבער, כי כל יום טוב שני עושים כל יום טוב שני מברכים את הברכה, או כמו כל אכילת מצה.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: וכן, אבל יש משהו אחר, כי כאן יש על הצד שלא זה בל תוסיף, לא? אולי זו המילה?
דובר 2: תגיד תסתכל הלאה, בוא ניקח.
דובר 1: חי, טומטום ואנדרוגינוס, וכן טומטום ואנדרוגינוס, שמחויבין במצוה מספק, כמו שנאמר קודם שהאנדרוגינוס אוכל גם בסוכה, לעולם אין מברכין עליה, שאין חייבין מספק, ואין מברכין מספק.
אומרים כל המפרשים, לא יכול להיות שזה הטעם למה זה הולך רק על אנדרוגינוס, כי יום טוב שני תמיד עושים כן ברכה. הרמב״ם אומר בבירור. נראה שכאן יש סיבה מיוחדת. בדרך כלל עושים יום טוב שני ברכה כדי שלא יהיה ספק יום טוב שני. וכאן היה להיפך, כי אנחנו חושבים שזה עדיין סוכות, וזה לא שמיני עצרת. בשמיני עצרת לא יושבים בסוכה. צריך לכבד את הצד שזה כבר שמיני עצרת, רגל בפני עצמו. אי אפשר, עושים שיושבים אבל בלי הברכה. כך ההלכה.
דובר 2: כן.
דובר 1: הלאה יש אנשים שלא יושבים בסוכה שמיני עצרת, כמו אנחנו. זו מחלוקת גדולה של אחרונים. זה כבר לא כהלכה גם, לא פשטות הגמרא והרמב״ם והשולחן ערוך וכל האחרים.
דובר 2: אוקיי.
הלכה טז: גמר מלאכול ביום השמיני
דובר 1: טוב, אומר הרמב״ם הלאה, “גמר מלאכול ביום השמיני” – קודם דיבר על יהודי שעשה למעשה, שהיה שבעת ימים וכו׳. אבל קורה אצלנו, כשיש ספק יומא – “גמר מלאכול ביום השמיני, מוריד כליו ומפנה אותה”. הוא מוציא את כליו להתכונן ליום האחרון, שהוא בוודאי רק שמיני עצרת, וזה בוודאי לא מהימים הראשונים של סוכות. “אין לו מקום להוריד את כליו”, אז כך: “אם היתה קטנה, מכניסן למנורה”.
הכר פסולה בשמיני עצרת (ספק יומא)
אבל קורה אצלנו כשיש ספק יומא, אז “גמר מלאכול ביום השמיני, מוריד כליו ומפנה אותה”, הוא מוציא את כליו להתכונן ליום האחרון, שהוא בוודאי רק שמיני עצרת וזה בוודאי לא מהימים הראשונים סוכות.
“ואין לו מקום להוריד את כליו”, אז כך: “אם היתה קטנה, מכניס בה את המנורה”. למדנו שבסוכה קטנה לא מכניסים מנורה, כי כשמכניסים את המנורה, מראים בזה שזה כבר לא יום טוב, זה כבר לא הסוכה.
“ואם היתה גדולה, מכניס בה קדרות וקערות וכיוצא בהן”. אומר הוא, אם היא גדולה עדיין לא מראה כלום בהכנסת המנורה, כי בסוכה גדולה תמיד מניחים את המנורה. צריך להראות משהו אחר, עושים את זה על ידי הכנסת קדרות וקערות, שבדרך כלל לא מניחים שם כי זה מיאוס, כי זה מלוכלך באוכל, כדי להכיר פסולה, להראות שהסוכה כבר נפסלת, היא כבר נגמרה מצוותה.
למה אי אפשר לפסול ממש את הסוכה?
למה? אומר הוא, איי, למה לא לשבור כמו שעשו קודם? קודם דיברו כשזה חול המועד. שחול המועד מותר, נראה, לעשות… זה לא ממש מלאכת בניין, זה איזו מלאכה קטנה, נראה מותר לעשות את זה, כן, כדין הלכות חול המועד. נראה שמותר לבנות סוכה בחול המועד. אני לא יודע, אולי מותר גם להרוס סוכה בחול המועד.
עכשיו זה כבר יום טוב, שהוא שמיני עצרת, “ואינו יכול לפוסלה”, שיפסלו אותה באחת מהדרכים האחרות. לא ממש לפסול, אבל שיראו שזה כבר לא אותה חשיבות, לא מחזיקים את הסוכה כל כך חשובה. יפה מאוד.
הלכה יז — מי שלא עשה סוכה
אומר הרמב״ם, “מי שלא עשה סוכה, בין בשוגג בין במזיד, עושה סוכה בחולו של מועד”. מותר לעשות את הסוכה בחול המועד. לא אומרים, הרבה פעמים אומרים “היה לו לעשות מערב יום טוב”, אבל לא אומרים. גם מותר וגם חייב. מצוות סוכה גדולה מספיק שיעשו כן סוכה בחול המועד.
אומר הרמב״ם, “אפילו בסוף יום שביעי עושה סוכה, שמצותה על כל שבעה”. דומה למה שלמדנו בביעור חמץ שיש עד… אוקיי, צריך גם לראות קודם שאסור לשבור את הסוכה, יש חיוב להחזיק סוכה, סוכה שלמה. הוא לא עשה סוכה עד עכשיו, עושה הושענא רבה אחר הצהריים סוכה. יפה.
הלכה יח — עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג
אוקיי, נלמד איך יש הנאה מהסוכה. אומר הרמב״ם כך: “עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג”. אילו עצי סוכה? לא רק מהסכך שהוא עיקר המצווה, אלא גם מהדפנות שהן חלשות יותר במצווה, אבל הן גם חלק מהסוכה. הן גם עצי סוכה.
“ואין עושין מהם לדבר אחר”. אין נהנים מהם לדבר אחר “כל שמונת ימים”, כל סוכות, גם היום השמיני.
למה היום השמיני?
למה היום השמיני? “לפי שיום השביעי כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות”. כלומר, הימים הראשונים הם משום שעדיין יש מצווה, אסור ליהנות ממשהו שהוא מצווה. זה מוקצה למצוותו, כלומר אפילו חול המועד.
והיום השמיני, למה היום השמיני? “לפי שיום השביעי כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות”. היום השביעי הוא תחילה, כשמתחיל היום השביעי זה עדיין מוקצה. “והואיל ומוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום”.
נוי סוכה
אומר הרמב״ם, “וכן אחרונה של משכן שתולים בסוכה כדי לנאותה”, כלומר, לא רק הסוכה עצמה, אלא נוי הסוכה, תלו איזה פרחים יפים או חתיכת לחם, חס ושלום, בקיצור, איזה דברים של אתרוג, פירות. “וכן אחרונה של משכן שתולים בסוכה כדי לנאותה, שנתפק מהם כל שמונה”. אסור להשתמש בזה כל יום טוב, זה נעשה נוי סוכה.
העצה של תנאי
אבל מה העצה? איך רוצים כן? רוצים כן? יש עצה. “ומוותר עליהם בשעה שתולה ואומר איני בודל מהם כל בין השמשות”. אז כשמגיע בין השמשות, אני לא מתכוון, אני לא נותן את זה לגמרי לסוכה, זה נשאר עדיין… מה שזה לא יהיה.
אז אז ההלכה שונה. “והרי הם מותרים בכל אשר ירצה, שלא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה”. שלוש לשונות מעניינות על אותו דבר. זה לא מוקצה, ולא חלה קדושת הסוכה, ולא נעשה חלק ממנה. כלומר, הוא מתכוון כמו נוי הסוכה שנעשה כמותה, כמו הסוכה.
שאלה: נוי סוכה וביטול לגבי סכך
יש לי כאן שאלה, מה קורה? למדנו קודם שמותר לשבת מתחת לנוי הסוכה כי זה בטל לסכך. אולי במקרה כזה זה כן יהיה בעיה?
לא, “מגוד לא הוי בטל” העניין… לא, אין סתירה.
אבל על הסוכה עצמה לא עוזר התנאי, נכון? כי הסוכה עצמה היא סוכה, היא כבר נעשתה סוכה. אבל על נוי הסוכה הוא יכול לומר “אני לא עושה את זה סוכה”. נוי הסוכה הוא “איני בודל מהם” לכאורה כאן. זה החילוק.
סיום
אוקיי, למדנו את כל הלכות סוכה, ואחר כך הפרקים הבאים ז׳ ח׳ מדברים הלכות לולב.
ה׳ עזרנו על דבר כבוד שמך.