סיכום השיעור 📋
סיכום הלכות סוכה פרק ה׳ (פרק ב׳ מהלכות סוכה) — הלכות א׳-כ״ב
—
הלכה א׳ – דיני סכך: חמשת התנאים
דברי הרמב״ם: סכך של סוכה אינו כשר מכל דבר. אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ, ושאינו מחובר, ואינו מקבל טומאה, ואין ריחו רע, ואין נושר ונובל תמיד.
פשט: הרמב״ם מציב חמשה תנאים לסכך כשר: (1) גידולי קרקע, (2) לא מחובר, (3) לא מקבל טומאה, (4) לא ריח רע, (5) לא נושר ונובל.
חידושים וביאורים:
– המשך מהפרק הקודם: הרמב״ם אמר קודם שדפני סוכה כשרים מן הכל – הדפנות יכולות להיות מכל דבר. עכשיו הוא קובע שסכך אינו כשר מכל דבר – לסכך יש כללים מחמירים יותר. זה מראה שהסכך הוא העיקר של הסוכה – הסוכה נקראת הרי על שם הסכך.
– שלושת התנאים הראשונים כמהלך אחד – “אוהל עראי”: שלושת התנאים הראשונים (גידולי קרקע, לא מחובר, לא מקבל טומאה) משקפים ענין אחד – שהסכך יהיה דבר אורגני, לא מעובד, ביניים – אחרי הגידול ולפני עשיית כלי. זה מתאים למושג הגמרא של מפסולת גורן ויקב – דברים פשוטים שנמצאים בשדה. זה מתאים לפסוק “באספך מגרנך ומיקבך” – כשעומדים בשדה ורוצים צל, לוקחים את מה שנמצא ועושים סוכה.
– הבדל בין שלושת התנאים הראשונים לשני האחרונים: הרמב״ם אומר במפורש: סיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ, או במחובר, או בדבר המקבל טומאה – פסולה (מעכב, מן התורה). אבל ריח רע ונושר ונובל הוא רק לכתחילה – בדיעבד כשרה. הטעם: שלא יניח סוכתו ויצא – שלא יברח מהסוכה. דומה לדין שאסור להשתמש בנר מסריח בסעודה, כי יברח.
– איזון של “עראי”: שלושת התנאים הראשונים מראים שצריך להיות דברים עראיים; שני האחרונים מראים שלא יכול להיות יותר מדי עראי – לא חומרים ירודים מדי.
—
הלכה א׳ (המשך) – חוטין ועלין יורדין לתוך עשרה טפחים
דברי הרמב״ם: וצריך להזהר שלא יהיו חוטין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים, כדי שלא יצא רוב ישיבתו.
פשט: צריך להיזהר שעלים וענפים מהסכך לא יתלו למטה לתוך עשרת הטפחים שבהם יושבים.
חידושים:
– שאלה: האם זה פסול בדיעבד? החזון איש מתלבט בזה. קודם למדנו שבסוכה גבוהה מעשרים אמה, אם יש הרבה יורדים זה יכול להפחית את השיעור (חמתה מרובה מצלתה). כאן השאלה שונה – האם זה פסול של דירת רוחות (אי אפשר לגור שם), או שזה ממש יוצא משיעור.
– הבנת הרמ״א: הרמ״א מבין שזה לא אומר שזה יוצא משיעור; אפשר לזוז למקום אחר בסוכה. אבל אחרים לומדים שזה באמת פסול לגמרי.
– זכרון לברכה: בזכרון לברכה כתוב שזה פסול בדיעבד. השאלה היא האם זה מדבר רק כשצילתם מרובה מחמתם.
—
הלכה ב׳ – מתכות, עצמות, שברי כלים, אוכלין
דברי הרמב״ם: סיככה במיני מתכות, או בעצמות ועורות – פסולה, שאין אלו גידולי קרקע. הדלה עליה גפנים… עד שנעשית סוכה – פסולה, שלא נעקרו. סיככה בכלי עץ, או במחצלאות של קנים ושל חלף המקבלות טומאה – פסולה. וכן אם סיככה בשברי כלים ובלאותיהם – פסולה, הואיל והיו מקבלין טומאה. סיככה באוכלין – פסולה, לפי שמקבלין טומאה.
פשט: הרמב״ם נותן דוגמאות לכל אחד משלושת הפסולים: מתכות/עצמות = לא גידולי קרקע; מחובר = גפנים שעדיין גדלים; כלי עץ/מחצלאות = מקבל טומאה.
חידושים:
– מתכות – לא גידולי קרקע: אף שמתכת באה מהאדמה (אבני ברזל, נחושת), היא לא גידולי קרקע – היא לא גדלה, היא דוממת – היא לא מתרבה. כך גם אבנים – הן מתפתחות באדמה אבל לא גדלות.
– שברי כלים – גזירה דרבנן: שברי כלים כעת אינם מקבלים טומאה (כי כלי שבור מאבד טומאה), אבל הרמב״ם פוסל אותם הואיל והיו מקבלין טומאה. המפרשים אומרים שזה פסולה מדרבנן – גזירת “אטו” – שמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו (שלמים). זה שונה מפסול דאורייתא.
– אוכלין – מקבל טומאה: מאכל מקבל טומאה (לאחר הכשר), לכן פסול לסכך.
—
הלכה ג׳ – ענפים עם פירות; ירקות
דברי הרמב״ם: שיחי תאנים ובהם תאנים, זמורות ובהם ענבים, מכבדות ובהם תמרים, וכן כל כיוצא בהם – אם הפסול מרובה מן הכשר, אין מסככין בהם. סיככה בירקות שאם יבשו יבלו ולא ישאר בהם ממש – אף על פי שעתה הן לחין, הרי מקומה נחשב כאילו אינם.
פשט: בענפים עם פירות, בודקים אם החלק הפסול (פירות) גדול מהחלק הכשר (ענפים). בירקות שיתייבשו – מחשבים אותם כבר עכשיו כאילו אינם.
חידושים:
– “פסול מרובה” – גודל, לא ערך: המילה “פסול” כאן לא מתכוונת לערך (פירות בוודאי שווים יותר), אלא גודל/נפח – מה תופס יותר מקום. אם החלק הכשר (ענפים) גדול מהחלק הפסול (פירות), הפסול בטל ברוב – לא צריך שצילתה מרובה מחמתה תבוא רק מהענפים עצמם.
– שמות הענפים: לכל פרי יש שם משלו לענפיו: תאנים = שיחים, גפן = זמורות, תמרים = מכבדות. המילה מכבדות פירושה מטאטא – כי היו מכבדים (מנקים) את הבית איתם (כך אומר המהרי״ק מלובלין).
– ירקות – כל העומד ליבטל כבטל דמי: בירקות שיתייבשו ויעלמו, מחשבים אותם כבר עכשיו כאילו אינם. זה יישום חזק של הכלל כל העומד ליבטל כבטל דמי. נשאלת שאלה: חסה מעולם לא הייתה כלום – איך אפשר לומר “כאילו אינם”?
– תירוץ: כי הסוכה צריכה להיות ראויה לשבעת ימים (כמו שכתוב בגמרא), ואחד התנאים הוא שהסכך לא יהיה נושר ונובל תמיד. ירקות שיתייבשו הם נושר ונובל, לכן הם לא נחשבים אפילו בהתחלה. הרמב״ן לקח מכאן את היסוד.
—
הלכה ד׳ – פשתי העץ
דברי הרמב״ם: סיככה בפשתי העץ שלא דקן ולא ניפצן – כשרה, שדין עץ יש להן. אבל אם דקן וניפצן – אין מסככין בהן.
פשט: ענפי פשתן שעדיין לא עיבדו (דקן/ניפצן) – כשרים לסכך כי יש להם עדיין דין עץ. אבל כשעיבדו אותם לפשתן – אסור לסכך, כי אף שזה גידולי קרקע, אין עליו “תורת עץ עליו” – זה נראה כמו סחורה/צמר, לא כמו משהו שגדל מהאדמה.
חידושים:
– הרמב״ם לא אומר “פסול” אלא “אין מסככין בהן” – לשון שמעוררת תשומת לב.
– מסככין בחבלים של סיב ושל חלב – חבלים העשויים מסיבי צמחים כשרים, כי: (א) צורתם עדיין עומדת – רואים שזה דבר טבעי, (ב) הם לא “דוק ונפוץ” – לא מעובדים כמו פשתן, (ג) חבלים אינם כלים.
– השגת הראב״ד: הראב״ד לא מסכים עם סברת הרמב״ם של “כאילו אינו מגידולי קרקע.” הראב״ד סובר: זה בפועל גידולי קרקע, מה איכפת לי מה עושים ממנו? טעמו של הראב״ד שונה – מקבל טומאה על ידי דבר אחר – כששמים אותו בכלי, הוא ראוי להיות מקבל טומאה. הראב״ד “לא אהב” את החידוש של הרמב״ם של “כאילו” – מה זה “כאילו”? זה בפועל גידולי קרקע!
– מקבילה לשברי כלים: בשברי כלים זה אסור כי *היה פעם* כלי; כאן בפשתן זה אסור כי *הולך להיות* כלי (מקבל טומאה). סברא הפוכה אבל מקבילה.
—
הלכה ה׳ – חיצים
דברי הרמב״ם: סוככה בחיצים – זכרים כשירה, נקבות פסולה (כי לנקבות יש בית קיבול).
פשט: לחיצים יש שני סוגים: “זכרים” – שבולטים (תוקעים עליהם את קצה הברזל), ו״נקבות” – שיש להם חלל שבו תוקעים את הקצה. לנקבות יש בית קיבול, לכן הם מקבלים טומאה ככלי קיבול.
חידושים:
– קושיא מהלכות כלים: הרשב״א מביא קושיא – בהלכות כלים כתוב שסוג כזה של בית קיבול שעומד לסתום (הולכים לתקוע את הברזל והוא ימלא) אינו מקבל טומאה! כי זה “עומד לימלא.” אם כן, למה זה פסול כאן?
– כיוון התירוץ: אולי זה חומרא של סוכה – כמו ששברי כלים אסורים כי זה *היה פעם* כלי, כך כאן אסור כי זה *כעת* כלי קיבול (אף שלענין טומאה ממש לא מחשבים אותו). אבל התירוץ לא לגמרי מספק – “אפילו עכשיו זה לכאורה לא כלי על פי הלכות כלים.”
– [דיגרסיה: “אולי יש כאן רמז שסוכות לא באים עם חיצים – סוכת שלום.”]
—
הלכה ו׳ – מחצלת
דברי הרמב״ם: מחצלת של קנים או של גמי או חלף – קטנה סתמא לשכיבה, לפיכך אין מסככין בה, אלא אם כן עשאה לסיכוך. גדולה סתמא לסיכוך, לפיכך מסככין בה, אלא אם כן עשאה לשכיבה. אם יש לה קיבורת – אפילו הגדולה אין מסככין בה שהרי היא כלי קיבול. ואפילו ניטל קיבורתה – אין מסככין בה (כמו שברי כלים).
פשט: מחצלת (מחצלת מקנים/עשבים) – קטנה: סתם היא לשכיבה (מקבלת טומאה, פסולה לסכך, אלא אם כן נעשתה לסיכוך). גדולה: סתם היא לסיכוך (כשרה, אלא אם כן נעשתה לשכיבה). עם קיבורת (צד מוגבה/דופן) – אפילו גדולה פסולה כי היא כלי קיבול. אפילו לאחר שמסירים את הקיבורת – עדיין פסולה כמו שברי כלים.
חידושים:
– היסוד של סתמא – הולכים אחר מה שאנשים בדרך כלל משתמשים במחצלת בגודל כזה, אלא אם כן ידוע שעשה אותה למטרה ספציפית.
– ניטל קיבורתה – זה יישום ישיר של הכלל הקודם לגבי שברי כלים: פעם היה כלי = עדיין פסול לסכך.
—
הלכה ז׳ – נסרים
דברי הרמב״ם: נסרים שאין ברחבן ד׳ טפחים – מסככין בהם אפילו הן מנוסרין. אם יש ברחבן ד׳ – אין מסככין בהם, גזירה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהיא סוכה.
פשט: קרשים צרים (פחות מ-4 טפחים רוחב) – כשרים לסכך, אפילו מוחלקים. קרשים רחבים (4+ טפחים) – פסולים, גזירה: שמא יחשוב שתקרה רגילה היא סוכה.
חידושים:
– קושיא על גזירת תקרה: מה רע בתקרה? אם תקרה עשויה מחומרים כשרים (גידולי קרקע, לא מקבל טומאה), למה לא תהיה סוכה כשרה? מדאורייתא מותר להניח עצים!
– הצעות תירוצים: (א) אולי כי תקרה רגילה יש עליה מעזיבה (טיח/מלט) שהיא בוודאי סכך פסול. (ב) אולי כי צריך פסולת גורן ויקב – תקרה אינה “פסולת.” אבל זה “לא ברור.”
– קושיא על הקריטריון: למה הולכים אחר גודל (4 טפחים) ולא אחר משופים (מוחלק)? אפשר לומר שגזירת תקרה תהיה על קרשים מוחלקים, שנראים כמו תקרה! זו נשארת קושיא פתוחה.
– נסר אחד שיש בו ד׳ טפחים: כשמניחים רק קרש אחד של 4 טפחים בין סכך כשר – הסוכה כשרה (כי סכך פסול פוסל רק ב-4 אמות מהצד), אבל לא ישנים תחתיו.
—
הלכה ח׳ – נסרים שרחבם ד׳ אבל לא עוביים ד׳; תקרה שאין עליה מעזיבה
נסרים על צידם
הרמב״ם: אם לנסרים יש ברוחב ד׳ טפחים אבל לא בעובי ד׳, והפכו אותם על צידם (על צדן) כך שלא יהיה ד׳ – הרי זה פסולה, כי הנסר פסול מצד גזירת תקרה, בין שסיכך ברחבו בין שסיכך בעביו.
חידוש: זה למעשה “גזירה לגזירה” – הנסר עצמו אינו ממש תקרה כשהוא מונח על הצד הצר, אבל הגזירה הייתה גזירה כללית על הנסר עצמו, לא על איך שהוא מונח. כשלנסר יש פעם 4 טפחים ברוחב, הוא פסול בכל האופנים.
תקרה שאין עליה מעזיבה
הרמב״ם: גג של בית שאין עליו מעזיבה (זפת/אבנים שמחברים את הקרשים), אלא נסרים תקועים בעלמא – הרי זה פסולה, אפילו כשהנסרים אינם 4 טפחים רוחב.
חידוש – לשם סוכה: הרמב״ם מגלה יסוד גדול: הסכך צריך להיות מונח לשם סכך. אם הניחו קרשים על בית כדי לבנות גג (לשם בית), אפילו הגג עדיין לא גמור – הרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית, וזה פסול. זה לא רק גזירת תקרה, אלא פסול של חסרון לשם סוכה.
תיקון התקרה – פקפוק
הרמב״ם: לפיכך אם פקפק הנסרים – אם מנענע/מרים את הקרשים (מוציא את המסמרים), ומניח אותם בחזרה לשם סוכה – הרי זו כשרה, אבל רק ובלבד שלא יהיה בכל נסר רוחב ד׳ טפחים, כי אז זה לא עוזר (גזירת תקרה).
חידוש – פקפוק כעשיה: נענוע הוא גם עשיה – צריכה להיות עשיה לשם סוכה, ונענוע מספיק.
תיקון דרך נטל אחד מבנתיים
הרמב״ם: אם נטל אחד מבנתיים – מוציאים אחד מביניהם, ומניחים סכך כשר במקום ההוא לשם סוכה – כשר.
חידוש – מה זה “אחד מבנתיים”: הרמב״ם בפירוש המשנה אומר ש״מבנתיים” פירושו מבין כל שניים – מוציאים כל קרש שני ומניחים סכך כשר. באופן כזה זה נעשה כשר אפילו לא פקפק את כל הקרשים, כי חלק מהסכך הוא כבר לשם סוכה.
קושיא: אם מוציאים רק כל שני, נשאר רוב הסכך לא לשם סוכה? זה בערך חצי-חצי. הרמב״ם לא אומר שצריך להיות רוב כשר.
—
הלכה ט׳ – סוכה שנעשית כהלכתה / תעשה ולא מן העשוי
סוכה שלא לשם מצוה אבל לשם צל
הרמב״ם: סוכה שנעשית כהלכתה בכל מקום… אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, ובלבד שתהא עשויה לצל. לכן: סוכת גוים, סוכת בהמה, סוכת רועים – כולן כשרות, כי הן נעשו לשם צל.
חידוש – הבדל בין לשם מצוה ולשם צל: הרמב״ם עושה הבחנה ברורה: לא צריך לשם מצות סוכה (שונה ממצה שצריך להיות לשם מצת מצוה מ״ושמרתם את המצות”). אבל כן צריך לשם צל – לשם מקום שמגן מהשמש. סוכה היא מעצם מבנה לצל; אם היא לא נעשתה למטרה זו, היא לא סוכה.
חידוש – מה זה “שלא לשם צל”: זה לא אומר שיש סיבה אחרת. זה אומר שהסכך בכלל לא הונח כדי לעשות מקום לשבת/לגור מתחתיו. למשל: תולים עלים לייבוש – זה לא לשם צל, אף שזה בפועל נותן צל. גם שמירה (מבנה לשמור חפצים) היא שלא לשם צל.
סוכה שנעשית מאליה – תעשה ולא מן העשוי
הרמב״ם: אבל סוכה שנעשית מאליה… פסולה. לפי שלא נעשית לצל.
חידוש גדול – הבנת הרמב״ם ב״תעשה ולא מן העשוי”: הפסוק אומר “חג הסוכות תעשה לך” – חז״ל דרשו “תעשה – ולא מן העשוי.” הרמב״ם לא מביא את הנוסח “תעשה ולא מן העשוי” כפסול נפרד. במקום זאת, הוא אומר שהפסול הוא “לפי שלא נעשית לצל.”
המשמעות: הרמב״ם מבין ש“תעשה ולא מן העשוי” הוא רק המקור/הלימוד למה אנחנו יודעים שצריך להיות לשם צל – אבל זה לא פסול נפרד. זה לא ש״עשוי” עצמו רע; אם היה עשוי לשם צל, היה טוב. הפסוק הוא רק המקור להלכה שצריך להיות לשם צל.
משל: כמו בשופר – “שופר” ולא שני שופרות – הפסוק הוא המקור, אבל הפסול הוא תוכנית ששני שופרות לא טובים. כך גם כאן: הפסוק “תעשה” הוא המקור, אבל הפסול הוא תוכנית שזה לא לשם צל. הריטב״א מובא כתמיכה לאופן זה ברמב״ם.
[דיגרסיה: רובוט עושה סוכה – אם רובוט עושה סוכה, תלוי מי
מפעיל את הרובוט. אם אדם מתכנת את הרובוט לעשות סוכה לסוכות, האדם הוא העושה. רובוט שמחליט בעצמו (AI) – זה “מטפיזית בלתי אפשרי.” גם: בית המקדש שיורד מן השמים (לפי הבריסקר) בנוי לשם מקדש, אבל סוכה שנופלת למטה בנס – אין יוצאים בה.]
—
הלכה י׳ – החוטט בגדיש
הרמב״ם: החוטט בגדיש ועשאה סוכה – אינה סוכה, כי לא נעשה גדיש זה לצל.
פשט: מי שחופר לתוך ערמה גדולה של תבואה ועושה חלל (מנהרה/חור). אף שהוא עושה את החלל לשם סוכה, הסכך (התבואה מלמעלה) לא הונח לשם צל – הוא הונח לשם תבואה. הוא עושה רק את החור, לא את הצל. לכן זה פסול.
חידושים:
– חק תוכות vs. חק ירכות: השאלה היא האם זו בעיה של חק תוכות – הוא לא עושה את הסוכה (הדפנות/סכך), אלא הוא עושה את החלל, שהוא החלק הפנימי ביותר.
– נפקא מינה מהחקירה – לשם צל vs. תעשה ולא מן העשוי: אם הולכים עם שיטת הרמב״ם שהפסול הוא לשם צל (לא תעשה ולא מן העשוי במובן מטפיזי), אז: חוטט בגדיש שעושה זאת לשם סוכה לכתחילה – אפילו בהפוך (הוא בונה תחילה ערימה ואחר כך עושה חור) – צריך להיות כשר, כי הוא עשה זאת לשם צל. אבל לפי אלה שלומדים שיש ענין של תעשה – שצריך ממש לעשות את הסוכה (לא רק את החלל) – היה פסול.
– התפעלות אישית: פשט הרמב״ם הגיוני הרבה יותר מההבנה ה״מטפיזית” של תעשה ולא מן העשוי – זה חלק מלשמה, ספציפית לשם צל.
לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח
הרמב״ם: לפיכך אם עשה בתחלה חלל טפח במשך שבעה על שבעה, וחטט בה אחר כך והשלימה לעשרה – כשירה, שהרי נעשה סכך שלא לצל.
פשט: אם מישהו עשה לכתחילה חלל של טפח גובה על שבעה על שבעה רוחב (בגדיש), ואחר כך המשיך לחפור עד שנעשה עשרה טפחים גובה – כשר, כי הסכך נעשה לשם צל (בפעם הראשונה כשעשה את החלל).
חידושים:
– איך עובד חלל טפח? לפני היה גדיש סגור לגמרי. לפני שהניח את הגדיש, הוא הכניס איזה חתיכת עץ כדי לוודא שיש מרווח. כשהוא מניח אחר כך את התבואה על זה, זה כאילו הוא מניח סכך – כי הוא רוצה שיהיה שם חלל לסוכה.
– הלימוד מחלל טפח – מינימום אוהל: טפח הוא השיעור המינימלי של אוהל (כמו בהלכות שבת). סוכה צריכה להיות עשרה טפחים, אבל אוהל הוא כבר מטפח. לכן – כשהוא עושה את חלל הטפח לשם צל, הוא כבר עשה איזה מינימום סוכה/אוהל. מה שהוא מגדיל אותה אחר כך לעשרה טפחים אינו בעיה של תעשה ולא מן העשוי, כי תעשה לא אומר סוכה כשרה, אלא איזה מינימום סוכה/צל.
– קושיא על המהלך: אם פסול הרמב״ם הוא רק לשם צל (לא תעשה ולא מן העשוי), למה אי אפשר להניח את כל הגדיש לשם סוכה בלי חלל טפח? למה צריך דווקא חלל טפח? זה דוחף שאולי יש בכל זאת ענין של תעשה – צריך ממש לעשות משהו שנראה כמו סוכה.
– תירוצים אפשריים: (1) יכול להיות שחלל הטפח הוא רק מדרבנן – כי בלעדיו לא ניכר שהוא עושה לשם צל. מדאורייתא אולי היה טוב אפילו בלי זה. (2) רגלים לדבר: כשמישהו מערים הגדיש (מערים גדיש), זה מה שכל האנשים עושים עם תבואה – לא ניכר שהוא עושה לשם צל. אבל אם הוא עושה חלל, זה סימן שהוא עושה משהו אחר.
[דיגרסיה: גדיש – האם זה אוכל? גדיש מדבר כנראה על קש/תבן, לא על מאכל, כי אוכל פסול לסכך. אבל גדיש של תבואה עדיין יכול להיות שהרוב הוא מאכל.]
אנלוגיות למקרים אחרים
– סכך בלי דפנות: כשמניחים סכך ואחר כך מעמידים דפנות – זה לא תעשה ולא מן העשוי, כי הוא עשה את הסכך לשם צל.
– אנשים כמחיצה: כשאנשים עומדים כמחיצה, והסכך נעשה אז כשר – זו לא בעיה.
– עץ שחותכים: אם עץ גדול מונח שם וחותכים אותו כדי שיהיה סכך – זו מעשה שעושה אותו לאוהל, וזו לא בעיה.
—
הלכה – חבילות (אין מסככין בהם)
הרמב״ם: חבילה קש, חבילה עצים, וחבילה זרדים – אין מסככין בהם.
פשט: אי אפשר לקחת חבילות קשורות של קש, עצים, או ענפים ולהניח על הגג לסכך. זו גזירה מדרבנן.
הטעם: גזירה שמא יעשה אדם חבילה על גגו כדי ליבשן – חוששים שאדם יעלה חבילות על הגג כדי לייבש אותן, ואחר כך וימלך – יחליט שזה ישמש כסוכה. אבל מתחילה הוא לא העלה זאת לשם צל, ונמצא – יוצא שכסוכה שנעשית מאליה – סוכה שנעשתה מעצמה, שהייתה פסולה מדאורייתא. לכן חכמים עשו גזירה אפילו על חבילות שמניחים לשם סכך.
חידושים:
– אם התירן כשרה – אם פתח את החבילה (הסיר את החבל), הסכך כשר.
– שיעור חבילה – 25 בדים: הר״ן מביא שחבילה פחותה מעשרים וחמשה בדים – “חבילה” פירושה לפחות 25 מקלות. המקור הוא ירושלמי.
– קושיית הראב״ד (רבי נחמן אברהם): למה צריך 25, הרי כתוב בסוכה י״ג ע״א (בענין אגודת אזוב) ש״אגד שלשה שמו אגד” – כבר שלושה נקרא אגודה? תירוץ: “אגד” (אגודה) ו״חבילה” הם שתי מציאות שונות. שלושה נקרא אגד, אבל חבילה – שפירושה צרור גדול שמניחים לייבוש – צריכה 25.
[דיגרסיה: פרדוקס פילוסופי של “הערימה” (Sorites Paradox): מתי מתחילה “ערימה” (heap) להיות ערימה? גרגר חול אחד אינו ערימה, שניים גם לא, אבל אלף כן – איפה הגבול? הלכה פותרת זאת – התורה קובעת שיעור מדויק (25), וזו לא הגדרה “מטושטשת”. אבל זה פותר רק את הבעיה ההלכתית, לא את הפילוסופית.]
חבילה קטנית שאגדו למנין
רמב״ם: חבילה קטנית שאגדו למנין – כשקושרים יחד מקלות למנין (למשל מוכר קושר 10 או 20 עצים יחד למכירה), מסככין בהם. זו לא אגודה לייבוש, אלא אגודה מעשית למנין.
ראש הדקל וחריותיו – אגוד בידי שמים
רמב״ם: החותך ראשי הדקל וחריותיו – כשחותכים את קצה עץ התמר עם כל העלים/ענפים שגדלו יחד באופן טבעי – מסככין בו, כי אגוד בידי שמים אינו כחבילה.
חידוש – אפילו קשר ראשי החריות: אפילו אם האדם גם קשר יחד את כל הענפים מצד אחד (למשל להובלה קלה יותר), כך שצד אחד אגוד בידי שמים וצד אחד אגוד בידי אדם – מסככין בו. למה? כי האוגד עץ אחד אינו חבילה – הוא לא לוקח דברים חיצוניים יחד, אלא הוא קושר יחד דבר אחד שכבר באמת מחובר. וזו כעץ אחד הוא.
אגד שאינו אסור לטלטלו
רמב״ם: כל אגד שאינו אסור לטלטלו – אגד שאינו אסור לטלטל (כלומר צרור חלש).
מחלוקת בפירוש: (1) זה אומר אגד חלש שלא יכול לעמוד בטלטול; (2) זה אומר שהוא הניח אותו שם כדי להחזיק במקום, לא לייבוש – ממילא זה לא סוג האגד שהוא “כדי לייבשו” וזו לא בעיה.
—
הלכה – סוכה תחת האילן
רמב״ם: העושה סוכתו תחת האילן – כאילו עשאה בתוך הבית.
פשט: העץ מחובר לקרקע, שהוא פסול לסכך. העץ כבר עושה צל מעל הסכך הכשר, כך שהאדם יושב תחת סכך פסול (העץ) שמעל הסכך הכשר.
חידושים:
– הרמב״ם לכאורה לא עושה הבחנה אם העץ עושה הרבה צל או מעט. לפי הסברא, אם העץ מעביר הרבה שמש והעיקר צל בא מהסכך הכשר, למה זה יהיה פסול? צד אחד: חכמים גזרו בכל מקום. צד אחר: “תחת האילן” פירושו בפועל שהעץ עושה צל – עץ שכמעט לא עושה צל לא נקרא “תחת האילן.”
– הלשון “כאילו עשאה בתוך הבית” נשמע כאילו זה פסול מן התורה (לא רק מדרבנן), כי “בתוך הבית” הוא מציאות שאינה סוכה כלל.
—
הלכה י״ב – הדלה עליה את הגפן / אילנות
דברי הרמב״ם: הדלה עליו אילנות ובדיהן, וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן – אם היה סיכוך הרבה מהן, כשרה. ואם לא היה הסכך שהיה כשר מתחלתו הרבה מהם – צריך לנענע אותן אחר קציצתן, כדי שתהא עשייה לשם סוכה.
פשט: הוא כופף ענפים מעץ על הסוכה, אחר כך הניח סכך כשר רגיל מעליהם, ואחר כך חתך את הענפים מהעץ. אם הסכך הכשר יותר מהענפים החתוכים – כשר (בטל ברוב). אם לא – צריך לנענע (לזעזע) את הענפים לאחר החיתוך, כדי שתהיה מעשה לשם סוכה.
חידושים:
1. למה צריך סכך רגיל? כי בשעה שהניח את הענפים הם היו מחוברים לקרקע – פסול. רק לאחר החיתוך הם נעשים כשרים, אבל אז יש בעיה של תעשה ולא מן העשוי – זה לא נעשה לשם סוכה בשעה שהיה כשר.
2. קושיא חשובה על “לשם סוכה”: הרמב״ם כותב “כדי שתהא עשייה לשם סוכה” – אבל קודם (בסוכת גנב״ך, סוכת גוים, סוכת נשים, סוכת בהמה) הרמב״ם פסק שצריך לא לשם סוכה, אלא לשם צל! איך זה מסתדר?
תירוץ: יש הבדל – כשעושים סוכה מההתחלה (כמו גוי שעושה סוכה לצל), לא צריך לשם מצות סוכה. אבל כשהניחו סכך פסול (מחובר לקרקע) ורוצים עכשיו להכשיר אותו דרך ניענוע, צריך שיהיה לשם סוכה – כי כאן מתקנים סוכה פסולה, לא בונים חדשה.
3. כשהניח את הענפים, הוא רצה צל – אבל זה לא מספיק, כי בשעת מעשה זה לא היה כשר (מחובר). אי אפשר להניח דבר פסול “לשם סוכה.”
—
הלכה י״ג (חלק ראשון) – ערב דבר שמסככים בו בדבר שאין מסככים בו, בשכבכן
דברי הרמב״ם: ערב דבר שמסככים בו בדבר שאין מסככים בו, בשכבכן – אף על פי שהכשר יתר על הפסול, פסולה.
פשט: אם מערבבים יחד סכך כשר עם סכך פסול מעורב ביחד (בשכבכן), הסוכה פסולה – אפילו כשהסכך הכשר יותר מהפסול.
חידושים וביאורים:
1. סתירה להלכה הקודמת: בהדלה עליה אילנות הרמב״ם אמר שאם הסכך הכשר יותר מהפסול – כשר (בטל ברוב)! וכאן הוא אומר שאפילו כשר יתר על הפסול – פסול! גם סתירה למה שלמדנו קודם לגבי אוכלין (תמרים עם עלים).
2. הבחנת הרמב״ם – מעורב vs. חיצוני (זה על גב זה): הרמב״ם לומד ש“בשכבכן” – כשסכך כשר וסכך פסול מעורבים ביחד לכל אורך – פסול אפילו כשכשר יותר. אבל כשאחד מונח מעל השני (זה על גב זה) או אחד ליד השני (זה בצד זה) – זה דין אחר. המאור עינים גם לומד כך ברמב״ם.
3. מחלוקת הראב״ד: הראב״ד חולק על הרמב״ם. הוא סובר שפשט הרמב״ם ב״בשכבכן” לא הגיוני, כי זו סתירה. הראב״ד מתכוון שאם זו גזירת הכתוב, צריך ללמוד פשט אחר בגמרא.
4. דרך הרמב״ם היסודית בפסק: הרמב״ם פוסק לפי מה שכתוב בגמרא – אפילו כששתי גמרות לא מסתדרות. הוא מביא את שתיהן, ואתה צריך להבין איך זה מסתדר. הוא לא צריך להבין לפני שהוא פוסק. דרך הראב״ד שונה – אם שתי גמרות סותרות זו את זו, צריך ללמוד פשט אחר באחת מהן, כי אי אפשר לפסוק כפשוטו כשזה לא מסתדר.
5. בנו של הרמב״ם (ר׳ אברהם) כתב בהרחבה על הקושיות. הוא עונה על הסתירה מקודם: “זו קושיא על הגמרא, לא על אבי” – כלומר הרמב״ם רק פסק מה שהגמרא אומרת, ואם יש סתירה, זו סתירה בגמרא עצמה.
6. מהלך לתרץ את ההבדל: אפשר לומר שבהדלה עליה אילנות הפסול הוא רק מצד תעשה ולא מן העשוי (פסול פרוצדורלי – זה לא נעשה בכשרות), אבל כאן (ערב דבר שמסככים בדבר שאין מסככים) הסכך פסול מצד עצמו (מקבל טומאה וכדומה) – וזה פסול חמור יותר שלא בטל ברוב אפילו.
7. סברא למה מעורב יותר חמור: כשזה מעורב אי אפשר להעריך היטב אם הכשר באמת יותר. אבל הרמב״ם אומר במפורש “אף על פי שהכשר יתר על הפסול” – אז אפילו כשיודעים שכשר יותר, זה פסול. זה דין, לא חסרון מציאותי.
—
הלכה י״ג (חלק שני) – סכך פסול וסכך כשר זה בצד זה (כשאף אחד אינו ג׳ טפחים)
שיטת הרמב״ם: כשסכך פסול מונח בנפרד (לא מעורב עם סכך כשר), במקום אחד – אם יש בסכך פסול שלשה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד, הרי זו פסולה.
פשט: בסוכה קטנה (שבעה על שבעה טפחים), אם שלושה טפחים סכך פסול מונחים במקום אחד, הסוכה פסולה – בין באמצע, בין בצד. פחות משלושה טפחים כשר, אף שזה כמעט שליש מהסוכה.
חידושים:
– ההבדל בין מעורב ולא מעורב: כל מפרשי הרמב״ם מסכימים שהרמב״ם עושה הבחנה בין סכך פסול המעורב עם סכך כשר (הלכה קודמת) לבין סכך פסול המונח בנפרד במקום אחד (הלכה זו). במעורב הולכים אחר רוב/מיעוט; בנפרד הולכים אחר שיעורים (שלושה טפחים, ארבעה טפחים, ארבע אמות).
– דרך הרמב״ם בפסיקה: הערה רחבה נעשית על שיטת הרמב״ם. הרמב״ם כמעט אף פעם לא עושה אוקימתות בגמרות. כששתי גמרות לא מסתדרות, הוא מביא את שתיהן והלומד צריך להבין. ראשונים אחרים (כמו הראב״ד) צריכים לעשות אוקימתות כדי לתרץ סתירות בין גמרות. שיטת הרמב״ם היא שהוא פוסק לפי גירסתו בגמרא, והרבה פעמים כשמפרשים שואלים סתירות, התשובה היא שלרמב״ם הייתה גירסה אחרת.
סוכה גדולה
הרמב״ם: במה דברים אמורים? בקטנה. אבל בסוכה גדולה – סכך פסול באמצע פוסל בארבעה טפחים, פחות מכאן כשרה. מן הצד פוסל בארבע אמות, ופחות מכאן כשרה.
פשט: בסוכה גדולה הדין קל יותר: באמצע סכך פסול פוסל רק אם הוא ארבעה טפחים; בצד רק אם הוא ארבע אמות. הסיבה מן הצד היא דופן עקומה – רואים כאילו הדופן מתעקם עד הסכך הכשר.
חידוש: הרמב״ם לא אומר במפורש שאסור לשבת/לישון תחת הסכך הפסול (כשהוא פחות מהשיעור). הוא אומר רק שהסוכה לא נפסלת.
—
הלכה – דוגמאות: בית שנפחת, חצר מוקפת אכסדרה
הרמב״ם: בית שנפחת באמצעו וסיכך המקום הפחות, או חצר המוקפת אכסדרה, וכן סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו – אם יש משפת סכך הכשר לכותל ארבע אמות, פסולה. פחות מכאן כשרה – רואים כאילו הכותל נעקם, ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל. וכשרה. הלכה למשה מסיני.
פשט: שלוש דוגמאות: (א) בית שהסירו חלק מהגג באמצע והניחו סכך, אבל בצדדים נשאר עדיין גג; (ב) חצר עם אכסדרה מסביב; (ג) סוכה גדולה עם סכך פסול בצדדים. אם מסכך כשר עד הדופן פחות מארבע אמות, כשר דרך דופן עקומה – הלכה למשה מסיני.
חידושים:
1. דופן עקומה – הלכה למשה מסיני, לא תקנת חכמים: הרמב״ם מדגיש שדופן עקומה היא הלכה למשה מסיני (מדאורייתא, רק לא כתובה בתורה). זו לא קולא של חכמים לעזור לאנשים לעשות סוכות, אלא דין שהקב״ה אמר למשה.
2. האם מותר לישון תחת הסכך הפסול (דופן עקומה): דיון ארוך:
– הרמב״ם לא אומר במפורש שאסור לישון תחת הסכך הפסול בדופן עקומה
. הוא אומר רק שהסוכה כשרה.
– בנסרים (הלכה ז׳) הרמב״ם כן אמר “ואין ישנים תחתיו” – אסור לישון תחת הנסר. למה שם כן וכאן לא?
– תירוץ: בנסרים זה באמצע (לא דופן עקומה), ובדופן עקומה זה בצד, שם רואים אותו כדופן עקומה. אם הדופן “עקומה,” אז האדם שיושב שם תחתיה הוא באמת תחת הסכך הכשר (כי ה״דופן” מתעקמת עד שם).
– קושיא: אם דופן עקומה פירושה שרואים אותה כדופן עקומה, אז האדם שיושב תחת זה צריך להיות תחת הסכך הכשר. אבל האדם לא נעקם – “אדם עקום” אין, רק “דופן עקומה.”
– הלבוש מסביר שאסור לישון תחת הסכך הפסול, כי זו מחיצה, לא סכך, וצריך לישון תחת סכך.
– קושיא על הלבוש: אם רואים אותה כדופן עקומה, אז אני הרי תחת הסכך הכשר! איך אפשר לומר שאני לא תחת סכך?
– ראיה מדופן משופעת: אם עושים דופן משופעת (שהיא עצמה סכך כשר), מותר לישון תחתיה. אבל זה נדחה – שם הדופן עצמה סכך כשר, כאן זה סכך פסול שמחשבים אותו כדופן.
3. שיטת רבינו מנוח בנסרים: רבינו מנוח אומר ש״נתן עליהם נסר אחד שיש ברוחבו ארבעה טפחים, כשרה” חייב לדבר בצד הדופן (לא באמצע), כי אחרת זו סתירה להלכה י״ג. צד אחד מועלה שאולי כי נסרים הוא רק גזירה (דרבנן), זה לא מפריע – אבל זה נדחה, כי אם זה פסול, זה פסול, בלי הבדל בין דאורייתא ודרבנן.
4. למעשה: המשנה ברורה וחזון איש אומרים שאסור לישון/לשבת תחת הסכך הפסול בדופן עקומה.
—
הלכה י״ד – שיעור סוכה קטנה וגדולה
הרמב״ם: ואיזו סוכה קטנה? כל שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים. וגדולה…
פשט: סוכה קטנה היא שבעה על שבעה טפחים (השיעור המינימלי). כל דבר גדול יותר הוא סוכה גדולה.
—
הלכה – סכך פסול וסכך כשר זה בצד זה (כשאף חלק אינו ג׳ טפחים)
הרמב״ם: סכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה, ואין במקום אחד מן הסכך הפסול רוחב שלשה טפחים, אם היה כל הסכך הכשר יתר על כל הסכך הפסול – כשרה. מחצה על מחצה בצמצום – פסולה, לפי שהסכך פסול כפרוץ הוא נחשב.
פשט: כשסכך פסול וסכך כשר מונחים זה ליד זה, ואף חלק בודד של סכך פסול אינו רחב שלושה טפחים, הסכך הכשר צריך להיות יותר מהפסול. חצי על חצי (בצמצום) פסול.
חידושים:
– טעם הרמב״ם: סכך פסול כפרוץ הוא נחשב – סכך פסול נחשב כמקום פתוח (פרוץ), ולכן זה נעשה חמתה מרובה מצילתה. אפילו כשאף חלק בודד אינו שלושה טפחים, בסך הכל הפרוץ שווה לעומד, וזה פסול.
– בגמרא הטעם לחצי על חצי פסול שונה: השמש נכנסת. אבל הרמב״ם אומר טעם פשוט יותר: אי אפשר לצמצם – אי אפשר לעשות בדיוק חצי על חצי, ממילא זה ספק פסול.
– בסוכה קטנה (שבעה טפחים) ממילא הסכך הכשר חייב להיות רוב, כי הפסול פחות משלושה טפחים. בסוכה גדולה הדין גם כך.
—
הלכה – פרש עליה בגד (סכך פסול על/תחת הסוכה)
הרמב״ם: פרש עליה בגד מלמעלה, או שפרש תחתיה מפני הנשר – פסולה. אבל פרשה כדי להנאתה – כשרה, אם סיכך כהלכתה.
פשט: אם פורשים בגד (דבר המקבל טומאה) מעל הסכך או תחת הסכך כדי לעצור עלים שנופלים – פסול. אבל אם זה רק ליופי (נוי) – כשר, כי זה בטל לסכך הכשר.
חידושים:
– ההבדל: באילן דיברנו על מקרה שחתכו חלקים והסכך הכשר הוא רוב – אז כשר. אבל כאן הבגד מכסה לגמרי, זה לא ענין של רוב אלא שכבה שלמה של סכך פסול.
– כשכדי להנאתה (ליופי), זה נחשב משמש לסכך הכשר, לא כשכבת סכך עצמאית, ובטל.
—
הלכה – נוי סוכה: ממעטין בגובה וברוחב
הרמב״ם: נוי סוכה אין ממעטין בגובה… אבל ממעטין ברוחב. היה נוי הסוכה מופלג מן הגג הרבה טפחים – פסול, שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת הסכך.
פשט: נוי סוכה (קישוטים התלויים בסוכה) לא נחשבים להפחית את הגובה של הסוכה – לא לעשרה טפחים מינימום ולא לעשרים אמה מקסימום. אבל הם כן נחשבים להפחית את הרוחב. אם הנוי תלוי עמוק מאוד מהסכך, מי שיושב תחת הנוי הוא כאילו יושב לא תחת הסכך.
חידושים:
– למה נוי לא מפריע בגובה אבל כן ברוחב? הנוי אינו כשר לסכך, אבל אפשר לראות אותו כחלק מהדופן. ממילא, כשנוי תופס מקום ברוחב, החלל של הסוכה מצטמצם – אין מספיק שיעור סוכה (שבעה טפחים רוחב). הסכך עצמו נשאר כשר, אבל המקום תחתיו אינו מספיק. בגובה לעומת זאת, לא רואים את הנוי כשכבה נפרדת – הוא בטל לסכך כי הוא קרוב.
– כשנוי תלוי עמוק (מופלג מן הגג): אז זה לא עוד בטל לסכך. זה נעשה דבר עצמאי, ומי שיושב תחתיו יושב תחת הנוי לא תחת הסכך. הביטול של נוי לסכך צריך להיות לא רק ביטול בכוונה (זה ליופי) אלא גם ביטול במקום – זה חייב להיות קרוב מספיק לסכך.
– זה שיעור חדש – לא לבוד (שלושה טפחים), אלא מידה מיוחדת כשנוי סוכה נחשב רחוק מדי מהסכך.
—
הלכה – חמתה מרובה מצילתה; אויר שלשה טפחים
הרמב״ם: סכך שהיו בו חלונות (ארובות/חורים), שהאויר נראה מהם – אם יש בכל האויר כבכל מקום המסוכך, הרי זו פסולה מפני שחמתה מרובה מצילתה… אם רבה סכך על האויר – כשרה. במה דברים אמורים? שלא היה במקום אחד אויר שלשה טפחים… אבל אם היה אויר שלשה טפחים, בין באמצע בין מן הצד – פסולה.
פשט: אם בסכך יש חורים, ובסך הכל המקום הפתוח (אויר) כמו המקום המכוסה – פסול כי חמתה מרובה מצילתה. צריך להיות רוב סכך. אבל זה רק כשאף חור בודד אינו שלושה טפחים; אם כן – פסול אפילו בצד.
חידושים:
– חצי על חצי פסול: הרמב״ם אומר שכשאויר שווה לסכך, זה פסול כי למעשה חמה תהיה מרובה. אבל אם זה הטעם, אפילו מיעוט אויר היה צריך לפסול. המסקנה: הטעם העיקרי הוא אי אפשר לצמצם, ממילא חצי על חצי הוא ספק פסול.
– רוב מספיק: כמו בכל התורה כולה, רוב סכך על אויר מספיק לכשרות.
– אויר שלשה טפחים בצד – פסול, אין דופן עקומה: הרמב״ם אומר שאפילו אם האויר של שלושה טפחים בצד (בקצה), פסול. לא אומרים דופן עקומה על אויר. זו ראיה שדופן עקומה לא עובדת בכך שרואים כאילו הדופן עולה (כי אז אויר גם היה עובד), אלא להיפך – רואים כאילו הסכך הפסול נעשה חלק מהדופן. באויר (אוויר) אין דבר שיכול להיות דופן, לכן דופן עקומה לא עוזרת.
– הבדל בין שני אופנים של דופן עקומה: (א) הדופן עולה אל הסכך, (ב) הסכך הפסול נעשה חלק מהדופן. הנפקא מינה היא באויר – לפי אופן (א) אויר גם היה עובד, לפי אופן (ב) צריך דבר פיזי שיכול להיות דופן. פסק הרמב״ם שאויר בצד פסול תומך באופן (ב).
– דפנות יכולות להיות פרוץ מרובה על העומד: אפשר שיהיה הרבה שמש בסוכה דרך הדפנות, אבל הסכך עצמו צריך שתהיה צלתה מרובה מחמתה. שמש נכנסת מהצדדים דרך דפנות פתוחות, אבל זו לא בעיה לסכך.
—
הלכה – רוב הסכך צלתו מרובה מחמתו
הרמב״ם: אם רוב הסכך הוא צלתו מרובה מחמתו, ומיעוט הוא חמתו מרובה מצילתו – מסתכלים על הסך הכל: היתה צלת הכל מרובה מחמת הכל, כשרה.
פשט: מחשבים את כל הסוכה בבת אחת, לא כל חלק סכך בנפרד.
חידוש: אפשר היה לחשוב שזה כמו תערובות – שכשמעורבים חלקי סכך טובים ורעים זה יותר רע. אבל לא – מסתכלים על התמונה הכוללת של כל הסוכה.
—
הלכה – דרך הסכך: רואים כוכבים
הרמב״ם: דרך הסכך להיות קל כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים. היתה מעובה כמין בית, אפילו שאין הכוכבים נראים מתוכה – כשרה.
פשט: לכתחילה הסכך צריך להיות דק מספיק שאפשר לראות את הכוכבים הגדולים. אבל בדיעבד, אפילו אם הוא עבה כמו בית ואי אפשר לראות כוכבים – כשר.
חידוש: הלשון “דרך הסכך” מעניין – הרמב״ם לא אומר בבירור שזה דין לכתחילה, אלא שזה “הדרך הרגילה.” בפועל יש איזון קשה: רוצים צלתה מרובה מחמתה (מספיק סכך), אבל גם רוצים לראות דרך הכוכבים (לא יותר מדי סכך).
—
הלכה – סכך מדובלל (סכך לא אחיד)
הרמב״ם: היה הסכך מדובלל – הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה – כשר, ובלבד שלא יהיו בין העולה ויורד שלשה טפחים.
פשט: כשהסכך אינו בקו ישר אחד אלא חלקו גבוה יותר וחלקו נמוך יותר – כשר, אבל לא יהיה שלושה טפחים ביניהם (לבוד).
חידוש – חבוט רמי: ואם היה ברחב זה העולה טפח היותר, אף על פי שגבהו עשרים ושלשה טפחים – רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהא מכוון כנגד שפת היורד. אפילו בלי לבוד, אם הסכך הגבוה רחב טפח ומונח ישר מול הסכך הנמוך (מכוון כנגדו), אומרים חבוט רמי – כאילו זה יורד ונוגע בתחתון. זה דומה לפי תקרה יורד וסותם. חידוש מיוחד – סוג חדש של היתר בלי לבוד.
—
הלכה – סוכה על גבי סוכה (סוכה דו-קומתית)
הרמב״ם: העושה סוכה על גבי סוכה – התחתונה פסולה, כמי שעשה סוכתו בתוך הבית.
פשט: מי שיושב בסוכה התחתונה לא יושב תחת צל של סוכה אחת, אלא תחת שתיים – וזה פסול.
חידושים:
1. למה פסול כששתיהן כשרות? בסוכה בתוך הבית האדם תחת דבר לא כשר, אבל כאן הוא יושב תחת שתי סוכות כשרות. התירוץ: בסוכות תשבו – צריך לשבת בסוכה אחת, לא תחת שתיים. הפסוק שולל מספר סוכות אחת מעל השנייה.
2. תנאים כשהתחתונה כשרה: הרמב״ם אומר: במה דברים אמורים – בשהיה גובה עליונה עשרה טפחים, והיה גגה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה. שני התנאים צריכים להיות: (א) הסוכה העליונה עשרה טפחים גבוהה (שיעור אוהל), (ב) סכך התחתונה יכול להחזיק כלים של העליונה (אפילו בדוחק). אם אחד משניהם חסר – גם התחתונה כשרה, כי זה לא נקרא שתי סוכות באמת.
3. שיעור גובה – עשרים אמה: גובה שתיהן יחד לא יעלה על עשרים אמה. כשמתירים את התחתונה (כי אחד התנאים חסר), רואים את הסכך העליון כסכך העיקרי – כי הסכך התחתון לא עושה צל (העליון כבר תופס את הצל). לכן הסכך העליון חייב להיות בתוך עשרים אמה.
4. קושיא: הרי למדנו קודם שהעיקר הוא חללה של סוכה – שהסכך יהיה בתוך עשרים אמה מהחלל. תירוץ: הסכך התחתון בכלל אינו סכך במקרה זה, כי הוא לא עושה צל – העליון עושה את הצל.
—
הלכה – מטה שבתוך הסוכה
הרמב״ם: מטה שבתוך הסוכה, אם גבוה עשרה טפחים – היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו.
פשט: מיטה שגבוהה עשרה טפחים בסוכה – מי שיושב תחת המיטה לא יצא, כי עשרה טפחים הוא שיעור אוהל, והוא יושב באוהל בתוך הסוכה – סוכה בתוך סוכה.
חידושים:
1. אפילו עם סכך כשר: אפילו אם העצים של המטה היו סכך כשר, עדיין היה פסול כמו סוכה בתוך סוכה.
2. אם המטה אינה עשרה טפחים – זה בטל ולא הפסק.
3. קושיא: המטה היא הרי סכך פסול (דברים המקבלים טומאה) – למה זה ייקרא סוכה בתוך סוכה? תירוץ: הרמב״ם כבר אמר שסוכה בתוך סוכה פסולה אפילו כששתיהן כשרות – אותו יסוד כמו עושה סוכתו בתוך הבית. אם יש אוהל של עשרה טפחים, זה הפסק – בין עם סכך כשר, בין עם פסול.
קינופי (חופת מיטה)
יסוד הבעיה אינו סתם כי מכוסים במשהו נוסף (אדם יכול לשבת תחת כובע או מחיצה נמוכה) – הבעיה היא ספציפית כשזה נעשה אוהל נוסף עם גג, שיוצר סוכה בתוך סוכה.
בשני עמודים עם סדין, או כשהגג פחות מטפח – אפילו גבוה כל שהוא – אין בעיה, כי בלי גג של טפח זה לא אוהל, וזה לא נעשה סוכה בתוך סוכה.
—
הלכה – סוכה שאולה וסוכה גזולה
הרמב״ם: סוכה שאולה (סוכה שאולה) כשרה. סוכה גזולה – כשמישהו תקף על חבירו והוציא אותו מסוכתו – גם יוצא, שאין קרקע נגזלת.
פשט: לא צריך להיות בעלים של סוכה (לא כמו לולב שצריך “לכם” – שלכם). בגזילת קרקע הדין הוא שקרקע לא ניתן לקנות בגזילה – היא אף פעם לא יוצאת מרשות הבעלים.
חידושים:
– ההבדל בין סוכה ללולב: בלולב צריך שיהיה שלך (מ״לכם”), אבל בסוכה אין דרשה כזו, לכן שאולה כשרה.
– קרקע אינה נגזלת פירושו שהגזלן אף פעם לא קנה את הקרקע, היא אף פעם לא נעשתה שלו. לכן אין “גזילה” הלכתית על קרקע, והיושב יושב בסוכתו של האחר (כמו שואל).
– מצוה הבאה בעבירה: לא, כי (א) קרקע אינה נגזלת – לא קנית כלום, (ב) העבירה (הוצאת החבר) קרתה קודם, לא בשעת קיום המצוה – צריך להיות “בתוך כדי קיום המצוה” גזילה כדי שזה יהיה מצוה הבאה בעבירה.
—
הלכה – גזל עצים ועשאן סכך
הרמב״ם: אם גזל עצים ועשאן סכך – יוצא. למה? תקנת חכמים הוא שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד (תקנת השבים).
פשט: החכמים עשו תקנה משום תיקון עולם שלא צריך לפרק בניין (או סוכה) שנבנה עם חומרים גזולים – אלא משלמים את הערך. ממילא הסכך כאילו שלך (דרך התקנה), ויוצאים.
חידושים:
– אפילו גזל נסרים והניחן ולא חיברן ולא שינה בהן כלום – אפילו כשזה עדיין לגמרי של האחר (אין שינוי, אין חיבור), גם יוצאים. תקנת השבים לא מוגבלת למתי קשה להחזיר (שינוי); התקנה חלה אפילו כשקל להחזיר, כי יסוד התקנה הוא כי זה משמש לבנייה – זה לבדו מספיק לתקנה.
—
הלכה – עשה סוכה ברשות הרבים
הרמב״ם: עשה סוכה ברשות הרבים – כשרה. שוב בגלל קרקע אינה נגזלת.
חידושים:
– כאן גזל לא מיחיד אלא מהרבים – בכל זאת הסוכה כשרה מדאורייתא.
– מצוה הבאה בעבירה: כי קרקע אינה נגזלת, אין גזילה הלכתית, אז מצוה הבאה בעבירה לא שייך.
– לכתחילה: הרמב״ם לא אומר שצריך לעשות כך לכתחילה – רק שאם עשה כך, יוצא. זה לא לכתחילה לבנות סוכה ברשות הרבים.
– דיון מעשי: רשות הרבים נעשתה לשימוש הרבים – לכל אחד יש זכות ללכת שם, אבל לאף אחד אין זכות לתפוס אותה לעצמו. בכל זאת, מנהג כל ישראל בכל הדורות היה לעשות סוכות ברשות הרבים. הפסקי תשובות ומשנה ברורה מדברים על כך. במקומות כמו לייקווד צריך היתר (permit) – זו תקנה איך מתנהלים.
[דיגרסיה: טעם הבני יששכר למנהג – הבני יששכר אומר שהמנהג לעשות סוכות ברחוב הוא כי סוכות הוא זכר לענני הכבוד, שהוא רמז לימות המשיח כשהכל ישייך ליהודים – לכן מתנהגים כאילו אפילו בעיר גויים זה כבר עיר יהודית.]
– **הכנס
ת אורחים:** “ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת” (גמרא), ומי שבונה סוכה ברשות הרבים צריך לתת לכל אחד להיכנס – שתהיה סוכה של רבים. “הנועל דלת סוכתו” הוא ממש כמו “נועל דלת חצירו” – צריך לקיים הכנסת אורחים (אושפיזין).
תמלול מלא 📝
הלכות סוכה פרק ה׳ – דיני סכך
פתיחה
דובר 1:
רמב״ם הקדוש, אנו לומדים הלכות שופר סוכה ולולב, בתוך הלכות סוכה פרק ה׳, שהוא הפרק השני של הלכות סוכה. והספונסר של השיעור הוא הרב ר׳ יואל לייב ווערצבערגער. הקב״ה יעזור להמשיך ולתרום עוד הרבה שיעורים והרבה מצוות ומעשים טובים.
הלכה א׳ – חמשת התנאים של סכך כשר
דובר 1:
כן, בפרק הקודם למדנו את דפנות הסוכה, כמה צריך להיות, ממה הוא כשר. עכשיו נלמד על הסכך, דיני סכך.
אומר הרמב״ם שסכך של סוכה, הגג של הסוכה, הסכך, אינו כשר מכל דבר. כלומר, אה, זה המשך מקודם. קודם אמר שדפני סוכה כשרים מן הכל. הוא אומר, אבל הסכך אינו כשר מהכל. אלא מה? שהסכך הוא יותר חשוב, כן? הסוכה נקראת על שם הסכך, או הסכך נקרא על שם הסוכה. זה מעניין, כי שם הרמב״ם כאילו הסביר, מחיצה מכל מקום, כן, איזה לשון כזה. אבל הסכך הוא משהו כמו שאתה אומר, סכך הוא משהו חשוב, צריך להיות בדרך מסוימת. כן, כמו שכבר ראינו גם שהקירות יכולים להיות כמה שרחוק, והסכך לא יכול להיות גבוה מדי. גם. כן.
סכך של סוכה אינו כשר מכל דבר. והרמב״ם מסביר, אין מסככין, אי אפשר לעשות את הסכך, אלא בדבר שגידוליו מן הארץ, רק דברים שגדלים, שאינו נעקר מן הארץ, לא יכול להיות עץ שעדיין עומד, לא יכול להיות נטוע, ואינו מקבל טומאה, עדיין לא נעשה ממנו כלי או משהו, אינו מקבל טומאה.
אני חושב ששלושת הדברים האלה הם כאילו דברים שעושים את זה יותר ארצי, זה לא דברים מעובדים כל כך, זה לא עצים יפים כל כך שכבר מקבלים טומאה, אלא חתיכות זבל כאלה. נכון, שלושת התנאים הם כאילו פרטים של דבר אחד. צריך להיות דבר אורגני, שגדל, אבל לא באמצע הגידול. או במילים אחרות, אחרי הגידול ולפני עשיית כלי ממנו, כמו באמצע. שיהיה אוהל עראי, כמו שהגמרא אומרת שיהיה מפסולת גורן ויקב.
כן, אבל זה לא, אי אפשר להציג כל כך טוב את האוהל עראי, אני מתכוון לא, כי יש מחלוקת שרבי יהודה אמר צריכה כדירת קבע, אבל הוא גם מודה בהלכות של סכך, אז צריך להבין.
דובר 2:
אתה צודק שיש אולי ענין של עראי בסוכה?
דובר 1:
בוודאי. סוכות עושים “באספך מגרנך ומיקבך”, שסוג הסוכה שעושים בשדה נראה כך. כשעומדים בשדה ולא רוצים לעמוד בחום ובשמש, עושים משהו מהגורן ויקב שמוצאים, אפשר להקים סוכה. יש גבול, אבל לכאורה זה גם המשמעות, יש לזה קשר לזה.
שני התנאים האחרונים – ריח רע ונושר ונובל
דובר 1:
כן. ואחר כך יש עוד שני תנאים, עוד שתי הלכות: “ואין ריחן רע” – הסכך של הסוכה לא יכול להיות בעל ריח רע. נראה שכאשר משתמשים במיני דברים אלה, קורה לעתים קרובות שמשתמשים בדברים שיש להם ריח רע. על מה אפשר לדבר? לא יכול להיות ריח רע. “ואין נושר ונובל תמיד” – לא דברים שהולכים להתעפש ולהתנשר. כלומר, שלושת הדברים הראשונים אומרים שזה דברים עראיים, והשני הוא לא דברים עראיים מדי, לא זבל חזק מדי.
חילוק בין שלושת הראשונים לשני האחרונים
דובר 1:
אז אומר עכשיו הרמב״ם שחמשת התנאים לא כולם אותו דבר, אלא שלושת הראשונים מעכבים, ונראה שזה מן התורה שפסול אם לא. “סיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ, או במחובר, או בדבר שמקבל טומאה, פסולה”. אבל שני הדברים האחרים הם רק לכתחילה, “אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל או בדבר שריחו רע, כשרה, שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח סוכתו ויצא”. הסיבה שאמרו שאין לעשות סכך בדברים שיש להם ריח רע היא כדי שלא יעזבו את הסוכה. זה כמו שאסור להשתמש בנפט, בריח רע, כי יעזבו את הסעודה. לא יהיו בסעודה כי משהו מריח לא טוב, יברחו משם. ממילא זה רק לכתחילה, אבל בדיעבד, כן.
הלכה ב׳ – חוטין ועלין יורדין לתוך עשרה טפחים
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה: “וצריך להזהר שלא יהיו חוטין ועלין של סכך יורדין לתוך עשרה טפחים”. צריך לוודא גם שכאשר בונים סוכה של עשרה טפחים, לא רק שעיקר הסכך יהיה גבוה מעשרה טפחים, אלא גם שהמעט לא יהיה בעשרה טפחים, מה שיבלוט. למה? “כדי שלא יצא רוב ישיבתו”, שלא יפריע לו כשיושב בסוכה.
דיון: האם זה בדיעבד פסול?
דובר 1:
נראה שאפילו כשיש מעט חוטין ועלין, אם יש רוב חוטין ועלין, לכאורה יש ענין של בדיעבד פסול, כמו שלמדנו שזה כמו סכך עבה יותר. יש בחזון איש, הוא מתלבט בזה. כלומר, קודם למדנו שאם זה גבוה מעשרים ויש הרבה יורדים, זה ממש ממעט, אם חמתה מרובה מצלתה. כאן מדברים קצת, לכאורה. והגמרא אומרת, שכאשר יושב ביורדים זה גם פסול דירת רוחות, אדם לא יכול לגור שם.
אבל נראה שהרמ״א הבין שזה לא אומר שזה יוצא משיעור. אולי אתה צודק אם יש יותר רוב מזה או שצילתה מרובה מחמתה, אבל אז באמת הוא לא יכול לשבת שם, הוא יכול לשבת שם, הוא צריך להתכופף. אבל הוא יושב במקום שיש בטוח אחרים שלומדים שכן, שאז זה אומר שיצא משיעור וזה פסול לגמרי, אפילו רק מעט.
דובר 2:
כן, אני מתכוון כך. אה, לא, אתה צודק. אולי רק… אני לא יודע. בזכרונו לברכה כתוב שזה פסול בדיעבד, הוא אומר.
דובר 1:
אני מתכוון לא, אולי הזכרונו לברכה מדבר גם כשצילתה מרובה מחמתה? אבל השאלה היא, כנראה, מה פירוש דירות צריכה? הטרומבר לומד שזה רק פסול מדרבנן, כמו דומה לריח רע, אותה רמת סוג, כך זה נשמע.
דובר 2:
אוקיי.
הלכה ג׳ – מתכות, עצמות, מחובר, כלי עץ, שברי כלים, אוכלין
דובר 1:
סעיף ג׳. טוב מאוד, סיכך במיני מתכות. אם סיכך במיני מתכות, מה זה… כן, דבר המקבל טומאה. אם זה טמא… לא, זה לא גידולי קרקע. מתכות יכולות להיות פשוט, זה כלי מתכות. מתכות זה… “אבני ברזל”, מדברים על נחושת.
דובר 2:
כן, אבל זה לא נקרא גידולי קרקע.
דובר 1:
אז גידולי יכול לומר דברים שגדלים, דברים שבאים מהקרקע.
דובר 2:
אוקיי, כן, אבנים קדושות. או… דווקא, אני חושב שמתכות גם גדלות, אבל כן, לא זה המשמעות של גידולי קרקע. זה גדל. זה מתפתח בקרקע, אבל כן. זה דומם. כתוב דומם, זה לא מתרבה, זה לא גדל.
דובר 1:
אם עצמות ועורות, אלה מבעלי חיים, זה גם, שני הדברים האלה אינם גידולי קרקע. סתם הוא תופס את שני הדברים ש… כמו עצמות ועורות, כן, הוא אוכל בכל, כלומר זה לא גידולי קרקע.
הלאה, הוא מרחיב על מה שהתחיל, איך זה כן כשר, הוא אומר איך זה לא כשר, והוא אמר שלא יכול להיות מחובר. אם זה כן מחובר, איך עושים סכך ממחובר? “כגון שהיו גפנים ודלעת יוצאות בה, עד שנעשו סוכה.” כאן הוא מתכוון לומר, בוודאי שסתם יושבים מתחת לעץ זה לא נקרא סוכה, אבל אפילו זה לא שיושבים מתחת לעץ, עשה אופן שעשה או שעשה שיגדל דווקא שם על הסוכה, “עד שנעשית סוכה”, גם פסולה, “שלא נעקרו”. אתה מסכך בדבר שלא נעקר.
או “סיככה בכלי עץ”, כן, עץ הוא כן גידולי קרקע, אבל כלי של עץ. או “אם מחצלאות של קנים ושל חלף”, שמקבל טומאה, “וכיוצא בהן פסולה”, כשזה כבר מקבל טומאה.
שברי כלים – גזירה דרבנן
דובר 1:
“וכן אם סיכך בשברי כלים ובלאותיהם”, שעכשיו זה לא מקבל טומאה כי זה כלים שבורים, או בלאות של בגדים, בגדים בלויים, אבל “הואיל והיו מקבלין טומאה”, גם פסולה.
דובר 2:
אולי זה גם פסולה מדרבנן?
דובר 1:
אני לא יודע. אולי, אולי, אולי. אולי הוא יסכך בשברים שעדיין לא היו טהורים, החכמים אסרו גם את זה. כך אומרים המפרשים, פסולה מדרבנן. זה אחרת, זה גזירה של “אטו”, זה לא שווה.
אוכלין
דובר 1:
הלאה, “סיככה באוכלין”, אם מסכך בדברים שהם אוכל, מזון, גם פסולה מאותה סיבה, “לפי שמקבלין טומאה”. אוכל מקבל טומאה, מאכל ומשקה מקבל טומאה. רק בגלל שהיה לו הכשר, הוא הוכשר, אבל אין הבדל, עדיין יש אופן שמקבל טומאה.
הלכה ד׳ – ענפים עם פירות; ירקות
דובר 1:
אומר, עכשיו הוא נכנס למה קורה כשמשהו יש בו אוכל, למשל ענפים שיש בהם פירות ועלים. “שיחי תאנים ובהם תאנים”, יש שם גם תאנים, או “זמורות ובהם ענבים”, ענפים של הגפן. כל עץ יש לו שם משלו לענפים שלו. החלק של תאנים נקרא “שיחים”. גם חיתוך, לכל פרי יש סוג שם, כן, זה מעניין. לפירות יש הרבה שמות. תרבות שהייתה חקלאית חזקה, יש הרבה מאוד מילים. יש הרבה פירות, או שגדל, כן.
“וכן ובהם ענבים”, או “מכבדות ובהם תמרים”. מכבדות זה מעניין, מכבדות פירושו מטאטא. אבל יכול להיות להיפך, שלכבד זה בגלל שהיו משתמשים במכבד. אני לא יודע מה נובע ממה, או להיפך, כן. “וכן כל כיוצא בהם”. “וקראו מכבדות לפי שרגילין לכבד בהן את הבית”. כך אמר המהרי״ק מלובלין.
רואים – פסול מרובה מן הכשר
דובר 1:
וכן כל כיוצא בהם, השאלה היא איך אנחנו רואים את זה? האם אנחנו רואים את זה כגידולי קרקע שזה טוב, או רואים את זה כאוכלין? אז רואים, את הפסול, המילה פסול, פסול היה לנו קודם המילה פסול. זה נופל לכאן. פסול היוצא מן הסוכה, זה לא ראיה מהלשון, אבל פסול פירושו שהענפים הם יותר מהאוכל. זה לא בערך, הערך הוא בוודאי שהפרי שווה. זה פירושו הגודל, הגודל, מה תופס את רוב הגודל. ואין מסככין בהם. כלומר, לא אומרים שצריך להיות צילתה מרובה מחמתה מהענף עצמו, כי זה בטל ברוב. רואים כאילו כיסית בסכך טוב.
ירקות – כל העומד ליבטל כבטל דמי
דובר 1:
מה קורה כך? “סיכך בירקות”, עם, נניח, אני יודע, חסה, עשבים ירוקים. “שאם יבשו”, כשפעם אחת זה מתייבש, “יבלו”, זה נובל, “ולא ישאר בהם ממש”, לא ישאר שום דבר עליהם. “אף על פי שעכשיו הן לחין”, אפילו עכשיו זה עדיין לח, “הרי מקומן נחשב כאילו הוא אויר כאילו אינו”. מחשבים את זה כבר עכשיו כאילו זה מתייבש, וממילא מחשבים את זה עכשיו כאילו אין שום דבר שם, כאילו אינו.
קושיא: למה יש קולא כזו של “כל העומד לבטל כבטל דמי”?
למה יש קולא כזו? כזו של כל העומד לבטל כבטל דמי? חתיכת חסה מעולם לא הייתה כלום, נו? כך זה נראה. כן? כן.
תירוץ: הסוכה צריכה להיות ראויה לשבעת ימים
דובר 2:
סיכך בפשתי העץ. אני רוצה כן להבין, למה אומרים שזה נחשב כבר עכשיו כאוויר? כי זה לא, זה לא נחשב. אי אפשר לעשות סוכה מזה. הוא אומר שצריך להיות ראויה לשבעת ימים, כך כתוב בגמרא. יש אחד הדברים הוא ואינו נושר ונובל תמיד. זה משהו שנושר ונובל, אפילו ביום הראשון זה עדיין שלם, אבל… כן, את זה הרמב״ן לקח מכאן, אבל…
הלכה ד – סיכך בפשתי העץ
דובר 1:
“סיכך בפשתי העץ. פשתן”, הענפים של פשתן. “שלא דקקן ולא ניפצן”. שעדיין לא הורידו ממנו את הסחורה, את מה שהולך להיות סחורה. משהו לחלק, משהו כזה שעושים כדי לעשות אותו לפשתן. כן, “כשרה, שדין עץ יש להן”.
“אבל אם דקקן וניפצן”, אם כבר עשו ממנו חתיכות צמר גפן, חתיכות פשתן, “אין מסככין בהן”, כי למרות שזה גידולי קרקע, אבל זה כבר נראה כמו סחורה, זה כבר לא נראה כמו גידולי קרקע, אין תורת עץ עליו, “כאילו אינו מגידולי קרקע”. זה כבר נראה כמו צמר, זה כבר נראה כמו סוגים אחרים של סחורה. זו מחלוקת עם הרבנן, הוא לא אומר פסול, הוא אומר אין מסככין בהן.
מסככין בחבלים של סיב ושל חלף
ועוד דבר, אבל מה כן עושים? “מסככין בחבלים של סיב ושל חלף”, חתיכות החבלים שעושים גם בעצם מסוג כזה של פשתנים או סוג כזה של דברים שגדלים. מותר כן, “שאין צורתן עומדות, ואין החבלים כלים”. כי זה לא כמו חוטים שאסור, וגם לא כמו פשתן שנעשה אחרת, כי חבל עדיין נראה כמו חתיכת דבר שגדל, יש לו עדיין צורה. וזה לא דוקק ונפוץ, זה גולמי. משהו כזה. המילה היא שזה נראה דומה, אבל הדיקוק והניפוץ עושה ממנו שזה הופך למשהו פשתן, זה הופך לכלים, זה הופך לבגדים, זה הופך לא לדבר שגדל.
השגת הראב״ד
על זה מתווכח הראב״ד. מה אומר הראב״ד? הוא יכול להתווכח, מה אכפת לך ממני? סליחה.
הראב״ד אומר משהו אחר. הראב״ד אומר שלא נשתנה צורתו. זה מה שהראב״ד היה קשה, זו סברא מעניינת. זה כן גידולי קרקע, מה אכפת לי מה עושים ממנו? הראב״ד בא סתם לומר פסול מדאורייתא, פסול מדרבנן. אני לא יודע, אולי שניהם דרבנן? אני לא יודע, משהו זה השפע. כאילו אינו מגידולי קרקע.
הרבנן לא אמר פסול, הוא אמר אין מסככין. לפי הרבנן אמר הטעם האחר, שזה מקבל טומאה. לא מקבל טומאה. זה מקבל טומאה על ידי דבר אחר פירושו. אה, כלומר שכאשר אתה שם את הקשר על הקרש, זה מקבל טומאה? פירושו כבר, מחשבים את זה כבר כמשהו שמקבל טומאה.
אני לא יודע אם השיטה של הראב״ד תהיה עם… אה, גם הראב״ד, הוא אומר שזה ראוי להיות מקבל טומאה. אני מרגיש שהראב״ד לא אהב את התורה המעניינת של הרמב״ם, שזה הופך לכאילו. מה זה משהו כאילו? הוא גם עושה קולא, אם שמים את זה במקבל מקבל, זה מקבל טומאה.
כן, הוא אומר שזה דומה למה שראינו קודם, שברי כלים, שכבר לא מקבל טומאה, אבל אתמול היה מקבל. זה הולך להיות מחר מקבל טומאה. נו, נו. לא, זו סברא שרואים כבר. כן, באמת. זה הפוך מהסברא שרואים, אבל זו שאלה איזו סברא טובה יותר. כן.
הלכה ה – סיכך בחיצים
דובר 1:
מה קורה אם מישהו, “סיככה בחיצים”, עם חצים. לחצים יש שני חלקים. יש להם חלק כמו… שני סוגי חצים אולי זה אומר? חצים. על כל פנים, יש זכרים ויש נקבות. חלק מהחץ יש שמכסה את החוד של החץ, שזה כמו כלי שהוא כלי קיבול. בזכרים, החלק של ה… איך הוא שם את התמונה? החלק של החץ שהוא… אני חושב שזה שני סוגים בעצם. זכרים זה כאלה שבולט החוצה, ועל זה שמים משהו את החוד. או יש להיפך, ששמים פנימה, וכך שמים פנימה את החוד.
אז על כל פנים, משהו שיש מקום לשים משהו פנימה זה נקרא כמו כלי, ומשהו שאפשר לשפוך לתוכו משקה, אני לא יודע מה זה נקרא כלי, זה מקבל טומאה. אבל משהו זה הזכרים, זה כשרה, זה לא מקבל טומאה. כלומר, אפילו החצים נקבות, זה לא נעשה שם כדי להישאר מילוי, רק שמים פנימה משהו. נראה שחץ הוא חתיכת עץ או משהו כזה, ועל זה שמים פנימה ברזל, דבר מחודד כזה מלמעלה.
קושיא: עומד לסתום – למה זה מקבל טומאה?
אבל עם כל זה, זה נקרא… “עומד הוא לסתום את הברזל”, שאז זה הולך להיות מלא ולא ישאר מספיק מקום לקבל משהו, זה כבר לא ייקרא כלי קיבול. אבל עכשיו זה בית קיבול, “ומקבל טומאה ככל כלי קיבול”.
תרגום לעברית
זה קצת שונה מהראב״ד, שהראב״ד אמר שזה הולך להיות כלי. אני לא יודע אם המילה היא כי זה הולך.
דיון: קושיא מהרשב״א
אני לא יודע, הוא שואל קושיא טובה, שבהלכות כלים, הרשב״א שואל קושיא, כתוב שכן שדבר כזה אינו מקבל טומאה.
דובר 2:
אולי זה יותר כמו חומרא של סוכה.
דובר 1:
אוקיי, כמו שראינו לגבי בלואים, שמשהו שהיה כלי או משהו שהולך להיות כלי.
דובר 2:
נכון, אבל לכאורה שם כתוב שאפילו דבר כזה שעומד למלא הוא כבר עכשיו לא מקבל טומאה, מבין?
דובר 1:
נכון, אבל אני אומר, כמו בלואים אסור כי זה פעם היה כלי, אז זה אסור כי עכשיו זה כלי. זה לא, זה לא, זה אני אומר, זה לא. אפילו עכשיו לכאורה אין זה כלי על פי…
דובר 2:
אבל זה נראה כמו כלי, או מה?
דובר 1:
אני לא יודע. אולי יש רמז בזה שסוכות לא באה עם שום פסול. יש סוכת שלום כזו, לא סוכה של… הזכרים זה גם הפסול בדיוק.
דובר 2:
אוקיי. נו, היינו צריכים איזה תירוץ, אי אפשר סתם לומר.
הלכה ו – מחצלת
דובר 1:
נו. הלאה, מחצלת קנים. מחצלת זה כשתופרים יחד או מרכיבים יחד חבורה של עשבים או מה שזה לא יהיה, שזה יהיה כמו מחצלת, כן, שאפשר יהיה לשבת עליה וכדומה.
מחצלת של קנים, מעצים קטנים, מעץ חלול, או מחצלת גמי או חלף, או עשויה ממיני עשבים אחרים, גידולי קרקע, זה כך: קטנה, סתמא לשכיבה. מחצלת קטנה כזו היא סתם, כשלא יודעים מה זה, או כשהוא הרכיב את זה והוא לא חשב על תכלית ספציפית למה הוא עושה את זה, אומרים שסתם זה נעשה כדי שאפשר יהיה לשבת עליו, לישון עליו. לפיכך אין מסככין בה, אסור לסכך בדבר כזה, כי זה אומר שזה מקבל טומאה. מה זה אומר כלי? אלא אם כן עשאה לסיכוך, אם הוא הרכיב את זה לסיכוך, אז זה לא מקבל טומאה.
אבל גדולה, סתמא לסיכוך, זה נעשה לגג, זה נעשה לבנייה, לא לכלי. לפיכך מסככין בה. אלא אם כן עשאה לשכיבה, אם הוא עשה ישירות כן גדולה למזרון, למיטה, אז זה כן מקבל טומאה, כי הוא עשה את זה לשכיבה.
מחצלת עם קיבורת
אומר הוא, זה כשהמחצלת היא רק one dimension, זה דבר ישר אחד. אבל אם יש לה קיבורת, בנו כמו ספסל, עשו מחצלת כזו משני צדדים, אפילו הגדולה אין מסככין בה, שהרי היא כלי קיבול, זה אומר כמו כלי. זה בעצם סל, או אפילו רק צד אחד, נגיד ספסל כזה.
אומר הוא, ואפילו ניטל קיבורתה, אפילו אם אין לו יותר את הספסל, הצד כבר הוסר, אין מסככין בה, כי אז זה יהיה כמו שברי כלים. אבל כשהיה הקיר, זה נקרא כמו כלי, כמו שלמדנו קודם, שמשהו שהיה כלי גם לא עושים ממנו סכך.
הלכה ז – נסרים
דובר 1:
הלאה, נסרים, חתיכות עץ, שאין ברחבן ארבעה טפחים, זה לא רחב ארבעה טפחים, הרי זה גידולי קרקע וזה לא כלי, זה לא מקבל טומאה, מסככין בהם, אפילו הן מנוסרין, אפילו זה עשוי מיושר, זה לא עץ גולמי, אלא זה עץ שכבר השחיזו, ניקו, וזה ראוי לתשמיש, אבל לא מקבל טומאה כל עוד זה לא כלי.
אבל אם יש ברחבן ארבעה, אם זה כן רחב ארבעה טפחים, אין מסככין בהם. אז אסור, אפילו הוא משופה, לא הולכים אחר אם זה מנוקה או לא, אלא הולכים לפי הגודל. למה? כי גזירה שמא ישב תחת התקרה וידמה שהיא סוכה. אז זה נראה כמו עצים רגילים ששמים בגג, עצים גדולים יפים, עצים רחבים, והוא עוד יחשוב שזה בסוכה.
קושיא: מהי גזירת תקרה?
סוכה היא דווקא כש… עדיין לא אמרנו את ההלכה שזה לא יכול להיות משהו שמשתמשים בו בדרך כלל לגג. זה צריך להיות משהו שלא משתמשים בו בדרך כלל לגג. הרי כתוב גזירת תקרה, ומה הבעיה עם תקרה? נראה שתקרה אינה סוכה. הרי זה דוקא פסולת גורן ויקב, לא עושים גג מפסולת גורן ויקב. שוב.
בעצם, הספרים קשה, מדאורייתא מותר לשים עצים וזו סוכה. הרבנן אומרים שלא, למה? הם חושבים שזו תקרה. מה זו תקרה? תקרה אומרת שזה כראוי… מה ההבדל? תקרה יכולה להיות חזקה. נראה אולי כי… למה הולכים לפי ההלכה הבאה נראה לגבי תקרה, איך עושים תקרה כשרה? יכול להיות שתקרה רגילה יש עליה מעזיבה, שזה בוודאי סכך פסול, או אולי דבר כזה. מבין? לא ברור.
דובר 2:
כן, לא ברור למה הולכים בעיקר אחרי גודל, לא משופים, כי אפשר לומר שגזירת תקרה תהיה על משופים.
דובר 1:
אוקיי, גם זה. וגם, מה המשמעות של גזירת תקרה בכלל? לא מבין אני. מה הבעיה עם תקרה? תקרה כשרה, אם היא כשרה. מה איכפת לי? זה מדבר על איזו תקרה שלא כשרה, שיתבלבלו, אבל בדיוק על מה מדברים, אני לא יודע.
נסר אחד שיש בו ד׳ טפחים
אומר הרמ״א, נתן עליה נסר אחד שיש בו רוחב ד׳ טפחים, הוא שם אחד מהנסרים, הוא לא עשה את כל הדבר מנסרים, אלא נסר אחד שהוא ארבעה טפחים. היא כשירה, כי סכך פסול, נראה יותר מאוחר, סכך פסול פוסל רק אם יש ארבעה טפחים כשהיא כשירה. אבל אין ישנים תחתיו, כי הנסר עצמו הוא
המשך הלכה ח׳ – נסרים שרחבן ד׳ טפחים אבל לא בעביין ד׳
דובר 1: מתחת לזה זה לא אומר שיושבים מתחת לסכך, כי ישן תחתיו ולא יצאו ידי חובתו. לא. סכך פסול פוסל רק עד ארבע אמות, זו המילה. זה נעשה כאן שני אופני עקימה. אבל מתחת לזה אסור לישון, כי זה לא סכך כשר. זה על כל פנים לא הכי טוב של הסכך, אבל הוא לא סכך כשר.
והלאה, היו נסרים שיש ברחבן ארבעה ואין בעביין ארבעה. אם היו נסרים כאלה שברחבן יש ארבעה אבל הם לא בעביין ארבעה, והוא עשה טריק, והפכן על צדן שאין בהם ארבעה, הוא הציב את זה באופן שאין ארבעה, אבל סיכך בהם, זה עדיין הרי זה פסולה. שזה הנסר פסול, הנסר פסול כי זו גזירת תקרה, בין שסיכך ברחבו בין שסיכך בעביו.
מעניין. זו הרי כמו גזירה לגזירה. אבל הגזירה הייתה גזירה כללית, אין הבדל.
דובר 2: אוקיי, עוד הלכה אחת?
דובר 1: סליחה.
תקרה שאין עליה מעזיבה
תקרה שאין עליה מעזיבה. גג של בית שאין עליו למעלה מעזיבה. מה המשמעות של המילה מעזיבה? מעזיבה זה כמו זפת או אבנים, איזה דבר שלא מחובר לגג. הדרך הרגילה לעשות גג הייתה לשים עצים, ועל העצים שמים מעזיבה. אני מתכוון, מעזיבה זה זפת או איזה דבר כזה…
דובר 2: אוקיי, אבל זה לא…
דובר 1: גג פסול. שהיא התדבוא האבנים. זה הרמ״א מסביר, נכון? זו המשמעות של מעזיבה. זה לא מחובר כראוי לגג, אלא נסרים תקועים בעלמא. זה אומר, יש רק את העץ של הגג, הרי זה פסולה. זה פסול. למה? כאן מדברים אפילו כשהנסרים אינם ארבעה טפחים, זה נסרים חלשים. אבל למה זה כאן פסול? כי שמו את זה שם כדי לעשות גג, רק עוד לא סיימו את הגג. אז הרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית.
חידוש – לשם סוכה
אז זה אומר לנו הרמב״ם סוד, הלכה גדולה יותר, שהסכך צריך להיות מונח לשם סכך. אם שמו דברים על הגג כי רצו לבנות בית, אז זה לא כשר. אף על פי שהבית עדיין לא, הסכך פסול. אבל אפילו לא שמו את הסכך הפסול, זה עדיין פסול כי זה לא לשם סוכה.
תיקון דרך פקפוק
ממילא, איזו עצה יש לו? אומר הוא, אפשר לעשות את זה עכשיו לשם סוכה. כלומר, לפיכך, אם פקפק הנסרים. אם מפקפק זו לשון של… הוא מרים, הוא מערבב. אז תמיד כשמפקפקים מתכוונים מנענעים את זה.
דובר 2: כן, מנענעים.
דובר 1: אוקיי. אם מנענעים את זה, והיינו דמסמרין, הוא הוציא את… המסמרים לשם סוכה, וזה הורד לשם סוכה. הרי זו כשרה, מה זה אומר כשהוא ניענע את זה, פירושו שהוא הוריד את זה והוא החזיר את זה, הוא שם את זה לשם סוכה. אבל הלאה, ובלבד שלא יהיה בכל נסר רוחב ארבעה טפחים, כי אז זה לא היה עוזר. כי אז יש את הגזירה שדיברנו עליה עכשיו, שלא לעשות גזירה אפילו זה לא לשם סוכה.
דובר 2: למה אבל המקרה שדיברנו עליו עכשיו, שזה בית שלא לשם סוכה?
תיקון דרך נטל אחד מבנתיים
דובר 1: כן, ודרך שנייה איך אפשר לעשות שהתקרה תהיה כשרה, שלא תהיה הבעיה של תעשה ולא מן העשוי, של שלא עשו את זה לשם סוכה. אם נטל אחד מבנתים, כשאני במקום התחכפש לשם סוכה, הוא הסיר קצת מה… אחד מהם, אומר הוא. אחד מהם. אחד מכולם, או אחד מכל…
דובר 2: אנחנו חושבים שניים, אומר הוא. מה הראשונים אומרים. הרמב״ם לא אומר. הרמב״ם אומר אחד, אחד, אחד מכל שני? איזה אחד?
דובר 1: מבנתים. אחד אומר זה באמת רק אחד, אבל מבנתים אומר מבין שניים. זה באמת מבין כל שניים. כך הוא מפרש. כך הוא אומר, כתוב בפירוש המשנה, וניחם במקומו סוכך כשר לשם סוכה, והיא כשרה, אפילו הוא לא ניענע הכל. אם יוצא לו יותר קל לעשות כך, כמו שזה רוב?
דובר 2: מה ההבדל של האחד? מה התלמיד? זה נעשה רוב? רוב נעשה כשר?
דובר 1: לא, הוא לא אומר רוב.
דובר 2: נו, אז הרי יש רוב לא כשר.
דובר 1: לא, הבא גם, כן? זה הסוף. יוצא בערך חצי.
דובר 2: מה הראשון והאחרון?
דובר 1: אוקיי, הוא גם לא אומר שזה צריך להיות אותו גודל, או…
דובר 2: לא שום. צריך לבדוק כאן… מה? כי חלק מהדבר היה לשם סוכה?
דובר 1: כך הוא אומר, כאן צריך עד. שואל אני אותך, מה הלשון? צריך מחדש דבר. כי מפקפק הוא גם לא שם את זה לגמרי לשם סוכה, כן? כי הוא מנענע, עדיין מונח חצי סכך, כן? ואחר כך החצי השני.
דובר 2: כן, אבל צריך להיות עשייה לשם סוכה, וזה גם נקרא עשייה לשם סוכה.
דובר 1: אוקיי, אני אאמין לך לעת עתה. נהדר.
הלכה ט׳ – סוכה שנעשית כהלכתה / תעשה ולא מן העשוי
סוכה שלא לשם מצוה אבל לשם צל
דובר 1: הלכה ט׳. אומר הרמב״ם, סוכה שנעשית כהלכתה בכל מקום. לכאורה מה שאני מתכוון שהוא מתכוון זה שלא צריך להיות עשוי לשם מצוות סוכה. שונה מלמשל במצה ראינו כן שצריך להיות לשם מצוות מצה, כי הם ראו למשל אם עושים את זה לשם קרבן תודה או לרקיקי נזיר, לא עשו את זה לשם מצה. “ושמרתם את המצות”, המצות מצווה, שצריך להיות מצה שמורה.
אבל כאן, מכל מקום כשרה, אפילו אם לא עשו את זה לכבוד המצווה, אפילו אם הוא עם הארץ, הוא לא יודע על מצוות סוכה. אבל, הוא אומר בבירור, “אף על פי שלא נעשית לשם מצוה, ובלבד שתהא עשויה לצל”. זה צריך אבל כן להיות עשוי לשם, לא מצוות סוכה, אבל לשם סוכה. סוכה אומרת דבר שמגן מהשמש, זה צריך להיות עשוי לשם צל.
לגבי זה, כגון סוכת גוים, סוכת בהמה זה גם טוב. סוכה שעושים לפועלים בשדה, או סתם גוי עושה סוכה אבל הוא עושה את זה לצל, או מישהו עושה סוכה לבהמותיו. אז כיוצא בהם, דומה לזה שעושים את הסוכה לשם, זה עשוי מהמינים הנכונים, זה עשוי עם ההלכות נכון, וזה עשוי כדי שיהיה צל, זה נקרא סוכה כשרה.
דיון: מה המשמעות של שלא לשם צל
למעט מה? “אבל סוכה שנעשית מאליה…” הוא כבר יאמר עוד טעויות כשזה לא לשם צל, אלא לשם דברים אחרים. אני לא יודע, לשם… שזה לא… לא, היחיד שלא לשם צל זה שתולים דברים שיתייבשו, למשל. שמים עלים על מוט, אבל רוצים שהעלים יתייבשו. זה לא עשוי לשם צל. זה לא עשוי לגור שם, זה לא למשהו אחר. זה נעשה בדיוק בשביל הסכך, זה לא בשביל ה… בשביל להיות מתחת לסכך.
מה שאני רוצה להוציא רק זה ששלא לשם צל לא אומר שיש סיבות אחרות. לעשות סוכה. סוכה היא דבר שהוא לצל. שלא לשם צל אומר שלא לשם מקום לגור, מקום ל… נגיד מישהו בונה מבנה כי הוא רוצה לשים שם דברים יקרים.
דובר 2: שמירה זה הרי שלא לשם צל.
דובר 1: לא, זה לא כתוב. מה שכתוב בדוגמאות אחרות זה כשהוא עושה, בדיוק יוצא שיש שם צל. מבין מה אני מתכוון? כי לכאורה שמירה היא בצל, זו שמירה מהשמש.
סוכה שנעשית מאליה
אבל סוכה שנעשית מאליה, סוכה שבכלל לא נעשתה לשם שום דבר, אלא קרתה סוכה, והוא כבר יאמר למשל, היא פסולה. למה זה פסול? לפי שלא נעשית לצל. אז נראה שמה שאנחנו יכולים לקרוא “תעשה ולא מן העשוי”, שצריך לעשות סוכה ולא שהסוכה תיעשה מעצמה, הבעיה שלה היא שזה לא נעשה לשם צל. כן.
חידוש – הבנת הרמב״ם של “תעשה ולא מן העשוי”
זה מעניין, הוא מביא כאן מלמטה, אתה רואה, כתוב “חג הסוכות תעשה לך”. אומרים חז״ל, לא מה שנעשה. אז “תעשה לך” אומר אתה תעשה לשם צל. אז מאוד מעניין ש…
דובר 2: אתה יודע כל הזמן דברים.
דובר 1: אומר הוא, אנחנו יודעים. הרמב״ם לא כתב לאנשים שיודעים הכל, אז צריך לדעת. אבל אתה צודק שהמפרשים כאן מדברים על זה, שבגמרא כתוב “אליבא דתעשה ולא מן העשוי”. הרמב״ם לא מביא את הנוסח הזה. אז באמת יש שיחה, זה אומר ש״תעשה ולא מן העשוי” זה משהו פסול נוסף. הרמב״ם נשמע שזה הענין של, כמו שאתה אומר, לשמה, לשם צל.
אבל יכול להיות שהרמב״ם הבין, כמו שאני חושב גם, אני לא יודע אם אתם מתכוונים ממש לומר מה שכתוב כאן למטה בריטב״א, שהרמב״ם הבין ש״תעשה ולא מן העשוי” זה הלימוד, זה המקור שזה חייב להיות לשם צל. אבל זה לא משהו חדש “ולא מן העשוי”. אין שום דבר לא בסדר בעשוי. אם זה היה עשוי, זה לא משנה, אם זה היה עשוי לשם צל, זה היה טוב. מבין מה אני מנסה להוציא?
“תעשה ולא מן העשוי” זה רק המקור. כמו שמישהו אומר, איפה כתוב ששני שופרות פסול? כתוב “שופר” ולא שני שופרות. אבל הפסול אינו לשון הפסוק. הפסוק הוא רק המקור של הדרשה למה יודעים ששלא לשם צל פסול.
דובר 2: אוקיי, צריך לדעת. בוא נראה אחר כך את כל הדוגמאות שיש לו, אני חושב שיש דוגמאות ש״תעשה ולא מן העשוי” היא עצמה הבעיה.
דובר 1: לא, כולן מהן אומר הרמב״ם שלא לשם צל, לא נעשה לכתחילה לשם צל.
סוכה שנעשית מאליה – דוגמאות
אומר הרמב״ם: וכן, עוד… נעשה מאליה, הוא אומר לי שאין מקרה כזה, אבל נגיד יש מקרה שאתה יכול לחשוב על סוכה שנעשית מאליה.
דובר 2: אולי הוא מתכוון לדוגמה שהוא הולך לומר?
דובר 1: לא, וכן אומר עוד מקרה. מה יכול להיות נעשה מאליה? באה רוח וזה הזיז סוכה. באה רוח, שד שם לו קרשים ועשה סוכה, אני לא יודע.
דובר 2: אוקיי, רובוט שעשה סוכה יהיה גם אותו דבר?
דובר 1: אני לא יודע. תלוי מי מפעיל את הרובוט. זה לא שאדם צריך לעשות את זה. רובוט, כנראה מי ששם את התוכנית ברובוט, הוא העושה.
דובר 2: אוקיי, כן, אני מתכוון, אני מתכוון לומר שאם שמים ברובוט שהוא יעשה כי מגיע סוכות, אז לכאורה זה יהיה כמו מכונה עושה משהו, וזה אדם עושה את השאלה. אם יש דבר כזה שרובוט עושה דברים כאלה כי הוא עצמו החליט, כן, אבל זה מטפיזית בלתי אפשרי, זה אף פעם לא יהיה.
דובר 1: אני לא מדבר למשל כמו בית המקדש צריך להיות בנוי לשם מקדש, יורד מן השמים. מן השמים בנוי לשם מקדש. מהבריסקרס. אבל דבר כזה, יכול ליפול לכאן לגבי שמן נס, שלא יוצאים. נו.
החוטט בגדיש
תרגום לעברית
וכן, עוד מקרה: החוטט בגדיש, אחד חופר בתוך ערמות התבואה שלו, ועשאה סוכה, ופתאום הוא מגלה שבגדיש יש עכשיו מנהרה כזו, כזו… הוא אפילו עושה חלל לשם סוכה, אבל הבעיה היא שהוא עושה את החור, לא את הצל.
דובר 2: לא, אינה סוכה, לא סוכה. לא אמר גדיש זה לצל.
דובר 1: הסיבה שהוא עשה את החלל בתוך ה…
דובר 2: לא.
דובר 1: הסיבה שהוא בכלל הזיז תבואה הייתה בגלל התבואה.
חוטט בגדיש — חק תוכות vs. חק ירכות
דובר 1: לא הוא נתקל במקרה, הוא חפר. אבל אם הוא עושה דווקא, אם הוא בונה חלל בתוך ה… אין בעיה עם חק תוכות, כי הוא לא חופר… זה כן, כי הוא עושה את החלל והוא לא עושה את הדבר מסביב לחלל. זה כן.
כך זה נראה. זה יהיה ממש תלוי בחקירה הקודמת קצת. יש מי שמבינים, זו ממש החקירה הקודמת שהייתה לנו, האם יש לשם צל, או תעשה ולא מן העשוי, שמשמעו שצריך לעשות את הסוכה, לא את החור.
כמו שאתה אומר חק תוכות, שזה משל שהוא מתכוון לומר. יש מסוכה, מכסים את הסוכה, הוא פעל על החלל. היה נכון יותר לעשות את החלל. הסוכה כבר הייתה שם כי היה גדיש. זה מה שהרמב״ם מניח.
אבל נניח, אחד רוצה לעשות סוכה, הוא חשב תוכנית, קודם הוא יעשה ערמה, אחר כך הוא יעשה חור. יכול להיות שזה יהיה כשר אם הולכים עם העניין של שלא לשם צל. לפי אלו שלומדים שיש כן עניין של תעשה, שצריך לעשות את הסוכה, אז זה צריך להיות פסול. זו הנפקא מינה של החקירה שהייתה לנו לפני רגע.
חידוש בהבנת תעשה ולא מן העשוי
אני תמיד… רגע אחד, אני צריך להפסיק את הצדיק. ומה שאני מתכוון להוציא הוא, עכשיו, זה היום חידוש. אתה אומר שאין לי חיות בנגלה, אתה רואה זה חידוש גדול.
אני תמיד חשבתי שתעשה ולא מן העשוי הוא משהו מטאפיזי, זה צריך להיות נעשה ולא להיות נעשה, מה זה אומר? הרמב״ם עושה הרבה יותר סנס עכשיו, על זה אני שמח על הגילוי שתפסתי עכשיו שלרמב״ם יש פשט יותר טוב.
הרמב״ם טוען שצריך לעשות אותו לשם צל, זה חלק מהלשמה. כמו שזה, אמנם לא חייב להיות לשם מצווה, אבל חייב להיות לשם צל, וחוטט בגדיש לא נעשה לשם צל.
כי דווקא אם אחד יעשה לכתחילה כך את הסוכה, בצורה הפוכה, חק תוכות, זה כשר. לפיכך אם עשה בתחילה, זו תהיה ההלכה הבאה.
דובר 2: לא, בתחילה זה אחרת, היה חלל טפח.
דובר 1: אני אומר שאפילו בלי זה לכאורה צריך להיות טוב, אם הוא עשה את כל הגדיש לשם סוכה. מבין?
דובר 2: אוקיי, המסביר אומר לא גדיש, הוא עושה סוכה. אבל הוא עושה את זה בצורה הפוכה, הוא עושה קודם סגור לגמרי, אחר כך הוא פותח אותו. מה אכפת לי?
דובר 1: לא, אתה מתכוון לומר, למשל, נניח מקרה כזה, כשבונים על הסכך, ועדיין אין דפנות, ואחר כך עושים דפנות. כשהסוכה נעשית סוכה כשרה, כבר מונח שם הסכך. או כמו למשל כשעושים שאנשים יעשו מחיצה.
דובר 2: כן, זה למדנו אתמול, כשלוקחים אנשים לעשות מחיצה, כל זמן שהאדם עמד שם לא היה שום סכך. עכשיו הסכך נעשה כשר.
דובר 1: אני לא מאמין שזו תהיה הבעיה עם תעשה ולא מן העשוי. כמו שאתה אומר, כי כשהוא עשה את הסכך הוא עשה אותו לשם צל.
דובר 2: כן, אני חושב שאז זה בטוח כשר.
דובר 1: אוקיי, בוא נלמד את ההלכה הבאה, אולי דווקא ראיה נגד הפשט שלי.
דיגרסיה: גדיש — האם זה אוכל?
אבל צריך גם לעורר שהגדיש מדברים כנראה על גדיש שאינו אוכל, כי אם כן, כמו שלמדנו לאחרונה שדבר שהוא אוכל גם פסול לסיכוך.
דובר 2: כן, גדיש הוא… גדיש של תבואה, של קש, תבן וקש זה כזה.
דובר 1: בדרך כלל גדיש פירושו הדבר שהחיטה היא גדיש, כן? אני לא יודע, אולי יש שניהם, אני לא יודע. אולי זה רוב, אולי עדיין יש את הרוב, כל התבואה.
דובר 2: אני חושב שגדיש הוא לפני שעשו את זה, כן, לפני שמפרידים.
דובר 1: אבל אז זה עדיין לא נקרא אוכל?
דובר 2: לא, זה נקרא כן, אבל זה כמו קודם, פרכילאי, מה שזה לא יהיה. זה רוב ממנו, זה הרוב.
דובר 1: הרוב זו בעיה, כי אחר כך הולכים ללמוד שאפילו מיעוט יכול לפסול. אז בוא נראה, בוא נראה אחר כך.
הלכה ט: לפיכך אם עשה בתחילה חלל טפח
דובר 1: לפיכך, אומר הרמב״ם, כי יש את הדין שהגדיש צריך להיעשות לשם צל, לפיכך אם עשה בתחלה חלל טפח. זה לא פשט שהוא… המקרה הראשון מדבר כשהוא הזיז את התבואה, ונניח, יצא ככה במקרה. אני יודע, הוא רצה שיותר מהתבואה יהיה חשוף לשמש, נניח. ממילא יצא שיש שם מתחת לזה חלל. הרי הוא עשה חלל.
דובר 2: לא, לא, לא. כאן מדברים שהוא עושה חלל. קודם היה גדיש סגור לגמרי. הוא בא ערב סוכות, הוא הולך לעשות כאן את הסוכה שלו. אז הוא עשה חלל, אבל הוא לא עשה את הסוכה.
דובר 1: כאן מדברים שלכתחילה הוא עשה חלל לשם סוכה, אבל לא חלל כל כך גדול, אלא קצת קטן. הוא עשה חלל קטן.
איך עובד המנגנון של חלל טפח?
דובר 2: מתי הוא שם סכך? הפשט הוא שכל הזמן כשהוא שם את החלל שלו הוא שם סכך?
דובר 1: לא. עוד לפני שהוא שם את הגדיש הוא שם איזה חתיכת עץ, אני לא יודע, מוודא שיש ספייס. אז אחר כך כשהוא שם את הדברים על זה, זה אומר שהוא שם סכך. כי הוא רוצה שם להיות את החלל כדי להיות שם את הסוכה.
זה דבר מעניין. הוא מחדש חידוש, שיש חלל טפח במשך שבעה על שבעה. כלומר, הרוחב הוא שבעה על שבעה, ואפילו הגובה הוא רק טפח, וחטט בה אחר כך והשלימה לעשרה, אחר כך הוא עשה שיהיה גבוה עשרה טפחים, כשירה, שהרי נעשה סכך שלא לצל. את הסכך הוא עשה לצל.
הלימוד מחלל טפח — מינימום אוהל
הוא זורק לנו כאן גם בזה לומר דבר על חלל טפח. הוא אומר לנו גם שאפילו זה לא היה כשר עד אחר כך כשהוא כבר עשה את זה, זה לא אומר תעשה ולא מן העשוי.
דובר 2: טוב מאוד, כי תחשוב…
דובר 1: לא, בוא נסביר את ההלמדות מכאן. כאן זה פשוט, כי אומרים שלא צריך להיות לשם מצוות סוכה, הסכך לא חייב להיות לשם סוכה כשרה, לא צריך להיות לשם סוכה. עכשיו, המינימום אוהל, למדנו עוד בהלכות שבת אני חושב, המינימום אוהל הוא טפח. אז טפח הוא כבר אוהל. סוכה זה לא, כי סוכה צריכה להיות עשרה טפחים, אבל אוהל זה כן.
אז תעשה הוא צריך לעשות את הסוכה כשרה, אבל הוא עשה לשם צל. אז תעשה לא פירושו סוכה כשרה, אלא תעשה פירושו משהו סוכה, מינימום סוכה. וכאן אולי ראיה נגדי, כי רציתי לטעון שהוא יכול לכתחילה לשים אם הוא שם את כל הגדיש שם.
קושיא: למה צריך חלל טפח?
מעניין, וכאן מדבר לכאורה עשה בתחילה פירושו כשהוא שם את הגדיש, נכון? אז לא מתאים, למה דווקא לא? למה הוא לא יכול לשים את הגדיש? מה אכפת לי שהוא עושה את הסוכה בצורה הפוכה? מעניין דווקא.
דיון: אנלוגיות למקרים אחרים
דובר 2: אני אומר שוב, אם אחד עושה מבנה של סכך ואחר כך הוא מעמיד אותו, הוא לא יכול לומר בעיה כזו. למה כאן יהיה אחרת? אם הוא רוצה להשתמש בכל התבן מהגדיש לסכך, והוא מערים ערמה גדולה, ומשם הוא מרים אותו, תהיה בעיה?
דובר 1: כן, לא, כי ההרמה היא מה שאתה עושה. אבל מה שאנחנו מדברים הוא, שכאילו זה נראה משהו שעושים, צריך לעשות סכך, סכך צריך להיות משהו גבוה יותר, משהו אחר. ערמה לא עשתה שום דבר, זה עשה ערמה.
אני לא יודע, אם אחד יגיד, זה הסדר שלי, סדר עשייה חדש, שעושים ערמה ועושים בזה חור. אני לא בטוח, מבין?
תירוצים אפשריים: רגלים לדבר
הוא רואה שהאחרונים שהוא מביא כאן טוענים דווקא סביב זה. יכול להיות שמה שצריך להיות חלל טפח הוא רק מדרבנן, כי זה לא ניכר, אולי באמת, והכי נמי, זה היה כן טוב אפילו בלי זה, לפי הסברא של הרמב״ם של לשם צל.
או יכול להיות שאנחנו יודעים שכשאחד מעמר הגדיש, יש רגלים לדבר כי הוא לא עושה עכשיו לשם צל, הוא בונה את זה כל האנשים שעושים תבואה ועושים.
דובר 2: לא, זה כנראה האמיתי.
דובר 1: אז הוא צריך להראות משהו אחר? הוא צריך להראות שכאן יש משהו אחר? המצב שלנו שכל השכנים עושים סוכות, והוא גם עושה סוכה, הוא עושה את זה בדרך אחרת, זה גם רגלים לדבר שהוא עושה כאן לשם צל.
דובר 2: כן, יש כאן את ה… חוטט בגדיש פירושו משהו של חקלאי. ונניח שאחד אמר לו כשהוא עוסק בסוכה, צריך להיות סוכה. אה, טוב מאוד, אז זה גם יהיה סוכה. אז זה לא טוב, אבל זה אנשים שצריך לעשות סוכה.
דובר 1: אני מסכים איתך. לפי המהלך שלי, שמסתכלים כולם על המציאות, זה בוודאי, החוטט בגדיש הוא כי סוכות עושים בגורן וביקב, והוא עשה עצה. זה לא, אתה צריך לעשות סוכה.
אבל אם אחד היום ימציא פטנט חדש, סוכה שעושים דרך כמו שזה חק תוכות ולא חק ירכות. כן, הוא מוציא את הייצור הסובטרקטיבי. הוא חותך מהעץ וזה נעשה חלל. אין בעיה איך הוא עושה את זה. כך הייתה הסברא. אם כי אם יסכימו ממאי הרבנים… זה לא נוגע לאף אחד להעמיד.
אנלוגיה: עץ שחותכים
עזוב את זה, את כל הדבר עזוב את זה. זה יכול כן להיות, למשל, נניח, לאחד יש עץ גדול שעושה צל גדול, והעץ מונח שם, והוא רק חותך את העץ. זה לא היה העץ שהיה מונח שם.
דובר 2: אבל גם לזה יש מציאות כזו, כן? שהוא רק עשה מעשה אחד…
דובר 1: כן, אבל זה עדיין היה אוהל…
דובר 2: המעשה הופך את זה לאוהל. אין בעיה.
דובר 1: לא, אמרתי שזה כבר היה האוהל, הוא לא רק מזיז אותו, הוא עושה שזה יהפוך להיות מחובר.
דובר 2: כן, אני שומע. יכול להיות שאותו מעשה נקרא לעשות את הסוכה.
דובר 1: כן, בוא נראה, זה כבר כזה פולט וולד, נכון? בעצם, אני אומר, בכל סוכה יש את הרגע שזה נעשה כשר, כן? תגיד שזה כבר היה עשוי, ועכשיו זה רק נעשה, זה היה טייטל, זה כבר עובד ככה.
דובר 2: לין, הוא עושה אבל לשם צל, זה אומר, לא צריך לעשות לשם סוכה, צריך לעשות לשם צל.
הלכה י: חבילות — אין מסככין בהם
דובר 1: כבר, אומר הרמב״ם, חבילת קש, חבילת עצים וחבילת זרדים. הוא עושה ערמות, לא ערמות, יש ערמות. אנשים עושים בשדה, חציר, עושים גלילים גדולים כאלה. אין מסככין בהם, אי אפשר לקחת את החבילות המקובצות ולשים על הגג. למה? לא אומר פסול, זה מדרבנן אין מסככין בהם. למה?
הטעם: גזירה שמא יעשה חבילה על גגו
גזירה, כי יש לי גזירה כזו. שמא יעשה אדם חבילה על גגו כדי ליבשן. כשעושים את החבילות, לא עושים את זה לסוכה. עושים את זה כי רוצים לייבש את הקש. אז יש חשש שיהיה מצב כזה, שאדם יעלה על גג, על איזה גג, דכל, הוא ישים חבילות כאלה כדי לייבש אותם.
ואחר כך יימלך יתיישב לסוכה, הוא יראה, אה, מושלם, זה כבר מונח שם להתייבש, ועכשיו הוא ישב מתחת לזה ויימלך וישב תחתיהן לשם סוכה. אבל והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, הסיבה שהוא העלה את הקש. העלה את הערמות, העלה את הדפנות, ולא היה כי הוא רצה שזה יהיה מונח שם לשם צל, הוא רק רצה שזה יהיה מונח שם להתייבש.
ונמצאת יוצא שזו כסוכה שנעשית מאליה, זה כמו סוכה שנעשית מאליה. אז זה היה פסול מדאורייתא. אז החכמים עשו גזירה שאפילו
הלכה י: חבילי קש ועצים – גזירת חכמים
דובר 1: חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין – אין מסככין בהן, גזירה שמא יעשה אדם חבילות על גגו כדי ליבשן, ויימלך וישב תחתיהן לשם סוכה, והוא מתחילה לא עשה סכך זה לצל, ונמצאת כסוכה שנעשית מאליה.
רואים הלאה מאוד ברור שמדברים על המציאות שמסתובבים בשדה, עושים דברים. זו לא סוכה. סוכה צריכה להיות לשם סוכה. אבל זה גם נראה כאילו אי אפשר לעשות שהדופן תהיה קובעת. נניח שמונח שם חבילת קש וחבילת עצים וזרדים, ועכשיו הוא נותן דופן אחרונה, והדופן האחרונה מכשירה את הסוכה. זה לא עוזר, זה לא עוזר, כי הסכך צריך להיות לשם צל. הסוכה פירושה הסכך. לדופן יש תנאים שיהיו שלוש דפנות. החתיכה האחרונה, כשזה נעשה כשר, הוא אומר, אני עושה את זה לשם צל. אין תעשה ולא מן העשוי על הדפנות. נכון, נכון. רק על הסכך.
דובר 2: ואם התירן, בוא נסיים את ההלכה.
דובר 1: ואם התירן, אבל אם הוא פתח את החבילה, הוא פתח את החבל שאוגד אותה, כשרה, כי זה כבר לא נקרא חבילת קש, אז כבר אין את הגזירה.
שיעור חבילה – עשרים וחמישה בדים
אומר הר״ן הלכה מעניינת. מהי חבילה? ואין חבילה פחותה מעשרים וחמשה בדים. חבילה פירושה עשרים וחמש. אם זה פחות מזה, זה לא נקרא חבילות, זה יהיה כן כשר. לא יהיה החשש.
דובר 2: וואו, שלום עליכם.
דובר 1: עשרים וחמשה בדים פירושו לא חבילות, לא תהיה כל הגזירה. זה לא הסדר של להניח להתייבש.
דיסקוסיה: המקור של 25 – ירושלמי ואגודת אזוב
דובר 2: אומר הקדוש רבי נחמן אברהם, כן?
דובר 1: כן.
דובר 2: בירושלמי מצאתי, בירושלמי עומד המספר של 25, לא ידעתי למה כתבה שהרי אפילו אגד שלשה שמו אגד, עומד במסכת סוכה.
דובר 1: אה, זה לגבי ארבעת המינים נדמה לי, לא? ש… איפה עומד סוכה שאגד שלשה… אני חושב לגבי עדתים, לא?
דובר 2: מה הראב״ד אומר? אגד שלשה? סוכה י״ג עמוד א׳?
דובר 1: לא, הגמרא מדברת על אגודת אזוב. אגודת אזוב אומרת הגמרא היא שלוש. לא ארבעת המינים. זה מחובר לכאורה לסוגיא של ארבעת המינים.
כך אפשר להבין שהרמב״ם יעשה הבדל גדול. אבל אומרים האחרים שאגד זה נקרא, אבל חבילין זה לא נקרא. מה כבר הקשר בין אגד וחבילין?
הרמב״ם יכול גם כאן לכוון לדבר מעשי, שהסדר כשמניחים להתייבש הוא ערמות גדולות. שם אגד של אזוב, אזוב נעשה להריח, שלוש זה כבר קבוצה של מוכן להריח.
דובר 2: אוקיי, אני לא יכול מספיק את הסוגיא כדי עכשיו לומר את דעתי בזה. אזוב זה לא להריח, אזוב מדברים כשמזים.
דובר 1: אבל אני מבין שאתה מסכים שאלו שתי מציאויות שונות גם.
דובר 2: לרמב״ם יש ירושלמי.
דובר 1: מה הרמב״ם אומר שיש מחלוקת בבלי וירושלמי?
דיגרסיה: הפרדוקס הפילוסופי של ערמה
חשבתי שזה מאוד מעניין, שזה הרמב״ם אומר הכרעה של הפרדוקס המפורסם מאוד, זה נקרא הפרדוקס של ערמה, כן? יש לזה שם, אני לא זוכר את השם הטכני באנגלית. כן, העולם אומר שזה מאוד קשה להגדיר מהי ערמה. גרגר חול אחד זה לא ערמה, שני גרגרים זה לא חול, אלף גרגרי חול זה ערמה גדולה. איפה זה מתחיל להיות ערמה? זה אחד הדברים שפילוסופים אוהבים לצחוק עליהם, שיש הגדרות מאוד בסיסיות שהן מעורפלות.
תרגום לעברית
אם מישהו אומר את זה, צריך לומר לו שזה שטויות, התורה אומרת בדיוק כמה זה אגודה. כמה זה אגודה? אחד, לא אגודה, שניים, לא אגודה, עשרים וחמש, זה אגודה. יום טוב. עומד מפורש בירושלמי, זה לא סגור שום חכמות של הפילוסופים, ויש להם את התירוץ על הקושיא, וזהו.
דובר 2: הוא אומר, זה לא כל כך פשוט, יש כאן הקשר שלישי.
דובר 1: אני מתכוון להוציא שזה פשוט שאחד שיש לו עשרים וארבעה לא, זה שיעור כמו הלכה. יש לא פלוג, הציבו… הלכה, אבל בהלכה דווקא. בפילוסופיה אתה יכול להסתובב. אבל הלכה בלאו, לאו זה גם כן. כשאני נוסע ב-64, מה זה לא נסעתי מהר, 66, אז נסעתי מהר?
דובר 2: כן, אבל כאן עשיתי את הלאו, צריך להציב את הלאו.
דובר 1: נו, אומר הרמב״ם, כתוב שמאי חבילה.
דובר 2: אוקיי, אני מבין.
הלכה יא: חבילה קטנית שאגדו למנין
דובר 1: חבילה קטנית שאגדו עושה למנין, כשאנשים קושרים יחד דברים כדי שיוכלו להחזיק בקלות. למשל, אדם מוכר עצים, שם אותם בחבילה כדי שלא ימכור עץ אחד בכל פעם, שם אותם בחבילה שזו חבילה של עשרה, של עשרים, כן, כדי שיוכל למכור. אז הסיבה שהוא אגד אותם לא הייתה כדי לייבש או מסיבות אחרות, אלא כדי לספור. מסככין בהם, זאת אומרת לא אגודה שלקחו יחד והניחו מסיבה מסוימת, אלא אגודה מעשית.
דובר 2: כן, אני מתכוון שכשהם שאלו את הרוגצ׳ובר על אגודה הוא הכניס כל מיני הלכות של אגדן למנין או אגדן ל… זה, ליונס.
ראש הדקל וחריותיו – אגוד בידי שמים
דובר 1: וכן, החותך ראש הדקל וחריותיו, החותך ראש הדקל, מי שחותך את קצה של דקל, וחריותיו, ואת כל העלים והענפים של הדקל, אגודות בו מחוברים כי כך זה בטבע, כך עובד דקל. אז תאמר שזה נקרא גם אגודה, ויש גם על זה את הגזירה דרבנן משום לייבשו? לא, מסככין בו. למה? שאגוד בידי שמים אינו כחבילה, זאת אומרת גם זה לא חבילה, כי זה לא שאדם אגד אותו. כשאדם אגד אותו, אומרים שהאגודה הרגילה היא לייבשו, אז זה גם אסור. אבל הסיבה שהקב״ה עשה, שהטבע עשה שהדקל יהיה לו חריות זה לא לייבשו, וזה לא נקרא חבילה.
דובר 2: אתה הולך כל הזמן לטעם, אבל אני מתכוון יותר שזה כמו למד. חבילה בכלל, חבילה בכלל.
דובר 1: יפה מאוד, טוב מאוד. אנדר אווילבל. ביי.
דובר 2: ביי. לך מפה. ביי.
אפילו קשר ראשי החריות – עץ אחד אינו חבילה
דובר 1: עניין אחר. אגוד בידי שמים לא נקרא חבילה. אומר הרמב״ם, מה קורה כשיש ראש הדקל הזה ויוצאים ממנו ענפים, אבל האדם כן עשה לזה איזו חבילה? אפילו קשר ראשי החריות כולן מצד אחד, הוא חתך את העץ, ונגיד למעשיות קשר יחד את כל הענפים, שיהיה יותר קל למשל לשאת אותו, וכדומה. שנמצא יוצא שכחבילה אחת משני ראשיה, מצד אחד זה חבילה בידי שמים, ומצד אחד זה חבילה בידי אדם, זה אתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא, שהחבידה רב יש לו תורות טובות לסוכות. מסככין בו, אפשר כן לסכך. למה? שהאוגד עץ אחד אינו חבילה. אגודה פירושו הוא לוקח יחד דברים חיצוניים, אבל זה סוף סוף באמת מחובר. הוא עושה רק את האגודה שיהיה יותר קל להשתמש בו. וזו כעץ אחד הוא, שהרי אגודה בידי שמים, האגודה האמיתית שלו, האמיתית… אבל מה שהוא אחד הוא בידי שמים, והוא רק הוסיף, יוצא שכבר הייתה אגודה בידי שמים, אז הוא מחבר דבר אחד. אף על פי שהצד השני הוא כן מפורד, אבל זה עדיין דבר אחד, כי הוא מחבר רק דבר אחד.
אגד שאינו אסור לטלטלו
וכן, עוד הגדרה מעניינת, וכן, אומר הרמב״ם, כל אגד שאינו אסור לטלטלו. כשיש כן חבילה, חיבור, אגד, אה, שאינו אסור לטלטלו. בדרך כלל, המקרה הקודם שדיברנו עליו הוא שהציבו אותו יחד כדי שאפשר יהיה לשים אותו בקלות על הגג, שאפשר יהיה לייבש אותו. אבל אגד שאינו אסור לטלטלו, אלא הוא נשאר שם. אה, הוא אומר, זה אגד חלש, שכל עוד הוא מונח שם לא יתפזר. אבל אם יצטרכו לשאת אותו, יצטרכו לעשות קשר חדש חזק יותר, באגד, זה לא נקרא אגד, ועל זה אין את גזירת רבנן שאי אפשר לסכך בזה.
יש מחלוקת על זה, יש שאומרים כמו שתרגמנו עכשיו, שזה אומר שזה חלש מדי, אבל יש שאומרים סתם, הוא שם אותו שם כדי להחזיק שם, לא באופן שהוא מוחזק, כי אז חוזרים לסברא שאמרת, שזה לא סוג האגד שהוא כדי לא יבש, ממילא אין בעיה.
טוב מאוד, זה הנושא. כן.
הלכה יב: העושה סוכתו תחת האילן
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, סיימנו עם האגד, הלאה. העושה סוכתו תחת האילן, מי שעושה את סוכתו תחת עץ.
דובר 2: כן, תחת עץ.
דובר 1: כתוב, העץ עושה עליו צל. מתחת לזה הוא עוד שם סכך, כן? הוא שם סכך, אבל זה תחת עץ, שהאמיתי, עוד לפני הסכך, גבוה מהסכך, יש אילן שעושה כבר צל. אז כאילו עשאה בתוך הבית כאילו הוא עשה אותה בבית, כי… כי יש כבר עזרה. אילן אינו סכך כשר, הוא מחובר לקרקע. אז כאילו עשאה בתוך הבית, וכבר למדנו אתמול שבתוך הבית לא נקרא לעולם סכך.
דובר 2: כן, לא ממש למדנו, אבל כי התקרה, הבית עצמו לא לשם סוכה, או שזה לא סכך כשר.
דובר 1: סאו… אבל כל אחד מבין שסכך כשר, תחת סכך פסול, זה לא טוב. זו איזושהי סברא של כאילו עשאה בתוך הבית.
דיון: האם הרמב״ם עושה חילוק לפי שיעור הצל
אבל הרמב״ם לא אומר לנו שזה רק אם האילן עושה הרבה צל. כי אם האילן עדיין מניח…
דובר 2: לא, הרמב״ם לא אומר כלום.
דובר 1: אם אני זוכר טוב מהגמרא, יש איזה חילוקים בזה. כי אם האילן מניח עדיין מתחתיו הרבה שמש והסכך עושה אחר כך את הצל, מה איכפת לי שיש גבוה מזה אילן? עיקר הצל נעשה דרך ה…
דובר 2: הרמב״ן עשו לא פלוג שלא צריך לבדוק אם זה…
דובר 1: לא לא, זה לא כל כך פשוט. בוא נלמד את ההלכה הבאה, ונראה שצריך לחשוב… עכשיו מדבר כשסיכך בשני מינים. הרמב״ן לא עושה שום חילוק בעץ הזה.
דובר 2: הרמב״ן לא כתוב ברור, אבל לא ברור ש… ש… איך אומרים. לא ברור שאם האילן כל כך מעט שזה כמעט כלום, זאת אומרת חמתה מרובה מצילתה, יהיה בכל זאת כשר. לא כתוב מאה אחוז ברמב״ם את זה.
דובר 1: אה, אבל אפשר להניח שזה אומר כשאתה יושב בצל של האילן, שהאילן לא עושה צל, יש ענף אחד, יש אילנות שהם לא עצים צפופים מאוד, שזה עץ שעושה קצת צל, מתחת לזה זה לא תחת האילן.
דובר 2: אה, אוקיי. זה לא תחת האילן מעשית, אוקיי.
דובר 1: אוקיי, הרמב״ם לא עושה את החילוק הזה. יכול להיות שהרמב״ם אכן סבר שחכמים גזרו בכל מקום. אבל כתוב, כאילו עשאה בתוך הבית נשמע כמו שזה פסול מן התורה.
דובר 2: נכון. אבל זה בטח מדבר על אופן כזה.
דובר 1: אני לא יודע אם כתוב ברור. לא, אני לא בטוח. צריך לראות את הקטע הבא, כי יש כן אחר כך… יכול להיות שהרמב״ם אכן סבר שאין חילוק בין מה הצל. רק על זה הוא אומר כאילו עשאה בתוך הבית. זאת אומרת לא מקום שעושים סוכה. יכול להיות שהרמב״ם רק למד שלא צריך כאן להיכנס ולדון אם יש יותר צל או יותר סכך, אלא זה לא מקום שעושים סוכה, כמו מי שעושה סוכה בבית ומניח סכך מתחת לגג שלו. זה לא… I’m not convinced, מה אני אגיד לך?
דובר 2: כי “תחת” אומר שזה אילן גדול. אוקיי. רואים במעשה יונה שאילן, הקיקיון, שנאכל ולא עושה צל, מתאבלים עליו. זה לא נקרא אילן שמודים לקב״ה עליו.
דובר 1: אני לא יודע. אוקיי, אתה צודק כמו שאתה אומר, אנשים אחרים, אבל אני איכשהו לא מאה אחוז. והגמרא יש על זה חקירות, ולא ברור מה שאתה אומר. רבא אומר משהו?
דובר 2: לא. בקטע הבא.
הלכה י״ב: הדלה עליו אילנות ובדיהן וסיכך על גבן
דובר 1: בוא נלמד הלאה. מה קורה ככה? הדלה עליו אילנות ובדיהן. כבר למדנו אתמול שיש עצים שאפשר למנוע אותם בקלות. אז הוא עשה שהעלים של העץ והענפים של העץ ירדו על הסוכה. זאת אומרת, הסוכה לא ממש… כן, הסוכה תחת העץ, אבל לא שזה רחוק גבוה מהסוכה, אלא הוא כופף אותו שיהיה ממש על גג הסוכה. וסיכך על גבן, ואחר כך קצצן. אחר כך הוא חתך. מה פירוש “וסיכך על גבן”? הוא שם עוד סכך חוץ מזה?
דובר 2: כן, כן. חוץ מזה הוא שם סכך רגיל.
דובר 1: למה חסר הסכך הרגיל? קרא את המשנה. ואחר כך קצצן, אחר כך הוא חתך את העץ, ועכשיו זה כבר לא מחובר לקרקע. עכשיו לכאורה האילנות ובדיהן צריכים להיות סכך כשר. אבל זה לא כך. אם היה סיכוך הרבה מהן, אם הסיכוך שהוא שם, הסכך הרגיל שהוא שם, יותר מהם, יותר מהאילן ובדיו, כשרה. יפה מאוד. למה? כי זה נעשה בטל ברוב. הסכך הפסול נעשה בטל ברוב, ולכאורה אז אפילו לא קצצן צריך להיות פשוט. אתה לא קורא לזה סכך פסול, הסכך שהוא לא שם לשם סוכה. בוא נראה. ואם לא היה הסכך שהיה כשר מתחלתו הרבה מהם, שהיה כשר כשהוא שם אותו, זו המילה. עכשיו זה כשר, עכשיו זה לא מחובר לקרקע, כל החילוקים האלה, אבל זה פסול כי זה תעשה ולא מן העשוי, זה לא נעשה לשם סוכה. זאת אומרת כשהוא עשה את זה לא היה כשר לשם סוכה. זה מעניין, כי זה כן היה לשם צל. בוא נראה. צריך לנענע אותן אחר קציצתן. הוא שם את זה על הסוכה.
דובר 2: לא, זה פסול, זה אני אומר לך.
דובר 1: כן, אבל מה זה אומר? כאן נשמע כן כמו לשם סוכה צריך להיות איזה לשם מצות סוכה. כי כשהוא שם את זה היה כדי לעשות צל, רק זה לא כשר. ועכשיו זה כשר. הוא שם משהו שעושה צל. הוא עשה משהו ששם צל, רק זה לא היה מספיק כשר. ועכשיו הוא עשה את זה כשר.
דובר 2: שהוא שם עץ גם, זה לא צל. זה לא צל, זה לא סוכה.
דובר 1: אבל עכשיו זה כשר, כן? כשהוא שם את זה הוא שם לא צל, ועכשיו זה כשר. בוא נראה. אבל אם לא היה הסכך שהיה כשר מתחלתו הרבה מהם, צריך לנענע אותם אחר קציצתן. צריך לנער אותם. זאת אומרת כמו לשים מחדש, כמו שהוא מוריד ושם בחזרה. זאת אומרת זה מה שקורה כשמנענעים את זה בעצם. כדי שתהא עשייה לשם סוכה. תראה איך הוא שם עכשיו את בעלי האילנות. אולי הוא לא שם את זה לשם סוכה? אם זה פסול, הוא לא יכול לשים את זה לשם סוכה. אי אפשר לשים דבר פסול לשם סוכה. לשם צל? דיברנו על לשם צל, אפילו כשעושים את זה לבהמות, ל… הוא יודע בכלל, גוי, סוכת גוים. גוי לא יודע כלום על סוכה. הוא יודע רק מ… זו באמת קושיא.
דיון: המשמעות של “לשם סוכה” ברמב״ם
דובר 1: אה, אז צריך להבין כאן. כתוב כאן כן לשם סוכה, לא כתוב לשם צל, רואה? הרמב״ם כתב לשם סוכה. כדי שתהא עשייה לשם סוכה. הרמב״ם אמר לשם סוכה. זו באמת קושיא. קודם הוא אמר שלא צריך להיות לשם סוכה. זה נשמע כן, יותר לשם מצוה, לשם מצות סוכה, לשם סוכה כשרה. אפילו כאן הוא לא אומר כדי שתהא עשייה ולא מן העשוי, הוא לא אומר את זה לשם סוכה. איי, קודם למדנו שהוא לא צריך לשם סוכה, צריך לומר שיש חילוק. קודם התכוונו שעושים סוכה לשם… כמו שלמדנו, לשם גוי עושה סוכה, אבל כשהוא עושה סוכה פסולה צריך כן להיות לשם סוכה. כך נראה. זה אז קודם, למשל בהלכה של… חוטט בגדיש, הוא גם…
דובר 2: לא. זה לא היה כשר כש…
דובר 1: כן, אבל זה לא מספיק גדול. זה לא איזו בעיה עם הצד.
דובר 2: לא, אני אומר היה… אפילו כשהוא כן עשה חלל טפח.
דובר 1: כן, כן, אני מבין. זה לא כשר. זה לא היה כשר כשהוא עשה את זה.
דובר 2: לא, זה לא מספיק חתיכה גדולה. כי הפגם שלו היה רק על הצד. לא היה איזה פגם חיצוני.
דובר 1: כך אני מתכוון. בוא נלמד את העניין הבא עוד.
הלכה י״ג (חלק ראשון): עירב דבר שמסככים בו בדבר שאין מסככים בו, בשכבכן
דובר 1: אומר הרמב״ם, שתי ההלכות האחרונות בעצם. נו, אומר הרמב״ם, עירב דבר שמסככים בו בדבר שאין מסככים בו, בשכבך משניהם. אם מערבבים סתם, זאת אומרת לא חצי סוכה כך, חצי סוכה כך, אלא בכל מקום יש תערובת של שניהם, בשכבך משניהם, אז אף על פי שהכשר יתר על הפסול פסולה, אפילו הכשר יותר מהפסול זה פסולה. זו סתירה להלכה הקודמת, רגע אמרנו.
דובר 2: לא, זו סתירה להלכה, אבל זו גם סתירה למה שלמדנו אתמול, שאם עושים אוכל יחד עם עלים, כן, זה אתה זוכר? כל התמרים יחד עם התמרים.
דובר 1: לא, כי מה אומרים כבר שהמיעוט פוסל? המיעוט פוסל. כאן רואים שהמיעוט פוסל. אז כבר הייתה קושיא גדולה כזו. לא בטוח. אבל הקטע הוא קטע קשה, והראב״ד הקדוש אכן חולק כאן. הראב״ד אומר, לא לגבי הסתירה, הראב״ד אומר שכשגשנה ודבר שתי פעמים עומד בגמרא. והרמב״ם הסביר פירוש מעניין, שהגמרא שואלת את הסתירה מה עוזר סכוכה חלבה מן, עונה הגמרא בשכבתן. אומר הראב״ד שהרמב״ן הבין מה שאני מקווה רק שההלכה הקודמת שכתוב שזה כשר, זה חיצוני. אם זה חיצוני, זה איכשהו כשר. אם זה מעורב, זה רע. אומר הראב״ד, אם זה איזו גזירת הכתוב, אין לו בעיה. אף על פי, יש סתירה. כתוב כן מפורש שיש מקרה כזה של תחתונה כשרה ועליונה פסולה. אין… כתוב בגמרא שם שלא מצטרף פחות משיעור של סכך פסול. בקיצור, הראב״ד אומר, יש לו פירוש אחר. הוא לא אומר מה הפירוש האחר.
דובר 2: מה? ומה קורה עם ההלכה אחת לפני המוסדות כסל תחת האילן? אמרו כן אם היה סכך הרבה מהם כשרה.
דובר 1: זה אומרים עכשיו, הרמב״ם הבין שהחילוק הוא, אם זה מעורב, זה יותר גרוע מאשר כשזה חיצוני.
דובר 2: לא, אבל אני מתכוון המילה היא משהו אחר, כי כאן מדברים דבר שאין מסככים בו, אפילו עכשיו אין מסככים בו, הוא ערבב דבר שאין מקבל טומאה. כאן, בקודמת, רק בשעת השימה לא היה כשר. ברגע שחתכו, הבעיה הייתה רק תעשה ולא מן העשוי.
דובר 1: אבל הרמב״ם הקדוש, על פי סוף הראב״ד לא סבר שהרמב״ם עושה את החילוק. הבין ש… כך לומד גם המאור עיניים, שהרמב״ם עושה חילוק כשזה אקסטרא אבל כשזה… מעורב. מעורב זה יותר גרוע. סכך פסול, סכך כשר. אבל הרמב״ם פוסל, אבל אקסטרא לא פוסל. כמובן, כי את התכלית של עולם הרמב״ם לא אמר באיזה אופן זה.
דובר 2: כן, יכול להיות שם גם מעורב.
דובר 1: לא, יש שם מעורב. הוא לא אמר. הוא לא אמר. יפה מאוד. הוד עליה, ומעל זה יש עוד. זה לא נקרא מעורב?
דובר 2: לא. זה לא נקרא מעורב. זה לא נקרא מעורב. אחד מעל השני, זה לא נקרא מעורב.
דובר 1: זו הבעיה. אתה שואל אותי אם זה הגיוני? אין לי אחרת. לא מעורב פירושו חצי סוכה כך, אני לא יודע, חלק בסוכה כך, חצי סוכה כך. אבל אם בכל מקום יש משניהם, זה יותר. זה בוודאי לא אמת. זו הפירוש שהרמב״ם אומר בבירור. אחד מעל השני, לא אחד בצד, אחד בצד הרחוק. אחד מעל השני, זה טוב. אם הוא התערב זה לא טוב. אבל זה לא, כשזה אחד מעל השני, יש מקומות שהפסול לא לבד, אני לא מסתדר עם עזרה.
דובר 2: אתה מתווכח עם הרמב״ם, אבל בעיה, אתה מתווכח, אני לא מתווכח אבל אתה מתווכח, הרב מתווכח, אני גם מתווכח על זה. אני לא מתווכח עם הרמב״ם, חס ושלום, אני רק רוצה להבין. ואומר לך, מיד ההלכה הבאה תראה זה בצד זה בצד זה. זאת אומרת, קודם מתכוון מעורב במובן, לא מעורב פירושו אחד על גבי השני. מעורב זה לא טוב, אחד ליד השני מתחיל חדש, יש הלכה חדשה, כמו שהולכים עכשיו ללמוד בחצי הבא של הלכה י״ג. כך למד הרמב״ם. יכול להיות שהרמב״ם למד שכשזה מעורב אי אפשר להעריך אם זה יותר או פחות, ומה שאין כן כשזה לא מעורב אפשר להעריך זאת בקלות. הוא אומר כן, על פי שקשה יתר, אבל אתה חושב שזה יותר, אבל מאחר שזה יותר, לא מפריע לנו.
דיון: דרכו של הרמב״ם בפסק הלכה
דובר 1: הרמב״ם אומר אחרי הגמרא, והרמב״ם, בניגוד לראב״ד, סובר שהגמרא לא תהיה הגיונית. אנחנו לא הולכים אחרי הגמרא כי זה הגיוני, אנחנו הולכים אחרי הגמרא כי זה כתוב בגמרא. הראב״ד סבר שאם הגמרא לא הגיונית, צריך ללמוד פשט אחר בגמרא. הרמב״ם בדרך כלל לא חושש מזה. הוא אומר שכתוב בגמרא, בשכבתן. זו הבעיה שלך. זו דרכו של הרמב״ם… כך נאמר לי, כך אמרתי. בסדר.
דובר 2: אפשר כן. אפשר לחשוב שהחילוק הוא לגבי שם האיסור רק לא תעשה ולא מנעשו משהו. וכאן חושבים משהו שפסול מצד עצמו. אפשר לחשוב כך, ובנו של הרמב״ם כתב באריכות לדבר על כל הקושיות. בקיצור, והוא אומר… שהחגב, אני רוצה להראות קצת, כן? מישהו שאל אותי את הקושיא, שיש סתירה מהפרחילים שאמרנו קודם, אומר, יפה מאוד, זו קושיא על הגמרא, לא על אבא שלי. זה מוציא שאני אומר, מבין? נו, אמת שהרמב״ם אומר שצריך ללכת אחרי הרבנים, כי הם בית הדין של חייב כלל ישראל, ולא כי זה סברא.
דובר 1: כן, טוב. הולכים, מנסים כן להבין. זה כל הרעיון.
דובר 2: כן, אבל הרמב״ם לא צריך להבין לפני שהוא פוסק. זה החידוש של הרמב״ם. זאת אומרת, מי שצריך להבין, אני אומר דרך אפשר צד, הראב״ד או אחרים, שהם צריכים להבין את הגמרא, אם הגמרא לא מסתדרת שסתירה משתי גמרות יוצאת והוא עושה אוקימתא, אי אפשר לפסוק את הגמרא כפשוטו, כי זה לא מסתדר. צריך להוסיף לו עוד דברים כדי לפסוק.
הרמב״ם לא צריך את זה, הוא כמעט אף פעם לא עושה אוקימתות בגמרא. אם לא מסתדרות שתי גמרות, הוא מביא את שתיהן, ואתה תשבור את הראש להבין מה לעשות עם זה, כי מה אתה חייב לי לומר פשט. הוא כן יביא אולי את הגירסא. אף פעם לא. רמב״ם, אין אף מקום אחד ברמב״ם שיש סתירה בגמרות, ובגלל זה באים כל המפרשים ואומרים בא והרמב״ם יביא זה בא והרמב״ם יביא זה בא והרמב״ם יביא הרמב״ם. שזו היתה גירסת הרמב״ם בגמרא. היה לו גירסא, הוא כבר ידע שהוא פעם חיפש גירסא. הוא כבר היה יותר מגירסא אחת הוא חיפש אולי מה שהתאים לו. הם ראו בהלכות ברכות דבר כזה, אבל אני לא יודע אם הוא הלך לחפש. יכול להיות, אם הרמב״ם ניסה להבין את הגמרא.
אני רק אומר שאני לא רואה שהרמב״ם, כשהרמב״ם היה צריך לעשות את זה, בוא נבין, כשהרמב״ם היה צריך לתרץ כל הגמרות לפני שהוא פוסק… על משניות הוא עשה פירוש המשניות, על גמרא הוא לא עשה פירוש הגמרא, הוא עשה הלכות שיוצאות מהגמרא.
דובר 2: לא, אבל גם פירוש המשניות לא עושה את זה. הוא רק אומר את תוכן הגמרא שכתוב.
דובר 1: אם הרמב״ם היה צריך לתרץ כל הגמרות לפני שהוא כותב פסק הלכה, הוא לעולם לא היה כותב את ספרו, זה היה לוקח אלף שנה. איך הוא מנסה לעשות פשט בגמרא, הגמרא שהוא מביא במורה, יותר גמרא היא מהאגדה. גם לא, גם לא בדרך שיטתית, הוא לא מנסה מקודם את הגמרא. הרבה פעמים הוא מראה שהגאונות של הגמרא היא אחת וחצי, אבל הוא לא מנסה… אני אומר לך, בקיצור, אין לזה קשר. כבר. אדרבה, הרמב״ם צריך נגד ללמוד גמרא. אני רק אומר שאי אפשר לכתוב ספר רמב״ם אם צריך קודם לחשבן כל התוספות.
הלכה י״ג (המשך): סכך פסול זה לעצמו וזה לעצמו
דובר 1: בוא נאמר מה כתוב כאן, כך אני חושב, כי זה כתוב כאן למעלה, שכשהפסול הוא בגלל שכשהניחו אותו זה לא היה כשר, והבעיה היא לא תעשה ולא מנעשו כשר אם זה המיעוט, אבל משהו שפסול מצד עצמו אפילו המיעוט פסול, אבל זה כשזה מעורב.
ההלכה הבאה אומרת, כשזה לא מעורב. למרבה הצער, כל מפרשי הרמב״ם מסכימים שהרמב״ם הבין שיש חילוק של מעורב ולא מעורב. מה אעשה? כאן יהיה חילוק של מעורב ולא מעורב.
דובר 2: לא, לא, הבא יותר גרוע, עוד יותר גרוע. זה דבר אחר.
דובר 1: לא, יש לגמרי קטע שיש רק סכך פסול. זה לא… עירוב ברמב״ם. סכך זה לעצמו וזה לעצמו. הוא הניח על הסכך, חלקים מהסוכה כשרים וחלקים לא כשרים.
אם יש בסכך פסול שלשה טפחים במקום אחד, אם יש במקום אחד, סכך פסול, שלושה טפחים במקום אחד, בין באמצע בין מן הצד, הרי זו פסולה, כי סכך פסול יותר משלושה טפחים פוסל את כל הסוכה.
דובר 2: אה, מתי? אפילו מן הצד גם, כי…
דובר 1: בסדר, נראה כבר. בוא נראה כבר.
סוכה קטנה
דובר 1: אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? בקטנה, בסוכה קטנה ש… סוכה קטנה אתה יודע רק שבעה טפחים על שבעה טפחים, ויש לו כאן שלושה טפחים שהוא פסול. זאת אומרת, כמעט חצי סוכה היא סכך פסול. אז, לא הולכים אחרי רוב, לא אומרים שרוב הסוכה כשרה, אומרים שיש כאן חלק גדול בסוכה שהוא פסול. שני טפחים עדיין יהיה כשר. זאת אומרת אפילו זה שליש סוכה.
דובר 2: חצי סוכה, גמרא. אם זה יותר מאולי זה יותר גרוע.
דובר 1: כן, כי בכל מקום זה לא טוב. אהא, בסדר.
סוכה גדולה
דובר 1: במה דברים אמורים? אבל בסוכה גדולה זה כך: סכך פסול, אם זה סכך פסול באמצע, אם זה באמצע הסוכה, פוסל בארבעה טפחים, אם זה ארבעה טפחים פוסל. פחות מכאן, אם זה פחות מארבעה טפחים, כשרה. זאת אומרת, אני מניח אוטומטית, אני מניח שאסור לשבת מתחת לזה. הרמב״ם לא אומר את זה, אבל זה לא הופך לכשר, זה לא הופך לכשר, אבל זה לא פוסל את הסוכה.
אבל מן הצד, בצד זה הרבה יותר קל. מן הצד פוסל בארבע אמות, רק אם הסכך הפסול הוא ארבע אמות, חלק גדול מאוד של סוכה, פסולה. ופחות מכאן כשרה, והסיבה היא, אומרים המפרשים, כי על זה אפשר לומר דופן עקומה, כי זה ליד הצד, אפשר לראות אותנו כאילו הקיר מגיע עד הסכך הכשר.
דובר 2: כן. יפה מאוד. אני לא מבין, הרמב״ם… הראב״ד כתב את זה כן. מה רוצה הראב״ד? אני לא יודע. בסדר.
דובר 1: כבר, אומר הרמב״ם הלאה.
הלכה י״ג (המשך): דוגמאות — בית שנפחת, חצר מוקפת אכסדרה
דובר 1: ואיך… אה, הלאה, כיצד, הרמב״ם מסביר. אבל אפילו… יפה מאוד. אני אתן לרמב״ם דוגמה על מה מדברים כאן.
בית שנפחת באמצעו, בית שפתחו את הגג באמצע… הורידו את הגג כדי לעשות סוכה, אבל לא הורידו אותו עד הקיר. אז חלק עדיין יש לו גג, וחלק יש לו סכך. וסכך המקום הפחות, ששמו סכך על המקום שפתוח, המקום שהורידו את הגג.
או חצר המוקפת אכסדרה, מוקפת באכסדרה. אבל בצדדים עדיין יש משהו כמו קצת גג. אכסדרה פירושה גג לכאורה. אכסדרה היא מסביב לחצר יש אכסדרה, ואחר כך… אה, באמצע הרגל הפתוח, המבוי שמסביב באמצע האכסדרה.
וכן סוכה גדולה… אולי תרצה להכניס את התמונה? וכן סוכה גדולה שכרפויה בדבר שאין מסככין בו, בצד התפנות ממלמעלה. או סוכה גדולה שמסביב וליד הקירות הניחו סכך לא כשר, אבל באמצע הניחו סכך כשר.
אז כך: אם יש משפת סכך הכשר לכותל ארבע אמות, פסולה. פחות מכאן זה כך: אומר הרמב״ם כאן, למה זה כשר? והרואים כאילו הכותל נעקם. שאנחנו רואים את זה כאילו הקיר נעקם, ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל, ואנחנו רואים את זה כאילו זה היה חלק מהקיר. וכשירה, כי הסכך עצמו כשר, הקיר עצמו הולך עם חשבון שהקיר עשוי.
אז, אומר הרמב״ם, זה לא הגיוני? אומר, מה זה הלכה למשה מסיני? למה לומר דבר כזה? מאיפה זה בא? הלכה למשה מסיני, יש דבר כזה שנקרא דופן עקומה.
דובר 2: נראה שהחכמים רצו לעזור שאנשים יוכלו לעשות סוכות, שלא יהיה כל כך קשה.
דובר 1: לא, הלכה למשה מסיני, לא חכמים. החכם הראשון, משה רבינו. לא, וכל שני פירושו מדאורייתא, זו המילה. הקב״ה אמר לו, הוא רק לא כתב את זה. זו הנקודה. לא כתוב חנוכה בתורה. דרך אגב, לא כתוב חנוכה בתורה מה שמתאר סוכה. לא כתוב שיש סכך פסול. אני מתכוון לכלום, כתוב. אז בדיוק כאן צריך להיות דין בדין של סכך פסול. זה רק דין בדין של סכך פסול. יש כל כך הרבה רמות הלאה מהקדושה שכתוב.
דיון: האם מותר לישון תחת סכך פסול בדופן עקומה
דובר 1: הרמב״ם עדיין לא אמר אם מותר לשבת תחת הסכך. תחת הסכך, כי הוא לא יושב תחת הקיר. הוא לא אומר. וגם קודם, כי השלושה טפחים, מה שפחות משלושה טפחים כשר, הוא גם לא אמר לו. הוא לא אומר.
דובר 2: ולעיל, בהלכה ז׳, היה משמע כך, נכון? הוא אמר קודם, אה, גזירה שמא ישב תחת תקרה.
דובר 1: לא. ואין ישנים תחתיו. בנסרים היה כתוב “ואין ישנים תחתיו”. למה כתוב? אולי מתכוון אולי ששם הוא גילה את זה. וזה אני כבר מבין. הוא לא מדבר כאן אם החלק כשר, הוא מדבר אם הסוכה נפסלת. סוכה לא נפסלת. זה מה שהוא מביא כאן, אני רק אומר, האחרונים אומרים בוודאי שלא, אבל דופן עקומה אומרת כאילו התעקמה הדופן, אסור לישון משהו. ואם כך פשוט שכאן זה גם חלק מהסוכה הכשרה, לך קרום. אז למה כשאני ישן כאן לא יאמרו לך קרום גם, ואני כן תחת הסוכה?
דובר 2: כי האדם לא נעקם, על האדם אין אדם עקום. אדם עקום פסול, גג עקום, קיר עקום.
דובר 1: השאלה היא מה אתה מפרש דופן עקומה, נכון? שאנחנו חושבים כאילו אין שם גג. אז מה זה אומר מתחת? מתחת יכול להיות ישר, יכול להיות עקום. אם אתה מסתכל עקום, מגיעים עדיין תחת הסכך, אתה תופס?
דובר 2: כן. הסכך הכשר לא נהיה רחב יותר ממה שהוא.
דובר 1: לא, בדיוק זה נשאר הסכך הכשר, זה לא צריך, אבל אני עכשיו גם תחת הסכך הכשר. אבל למה אז בנסרים הוא כן אמר “ואין ישנים תחתיה”? זה היה באמצע, לא? לא דופן עקומה אותם נסרים. מה היה כתוב בנסרים?
דובר 2: עוד להיות. נתן לה נסר אחד שיש ברוחבו ארבעה טפחים, כשירה. כבר באמצע.
דובר 1: זה כי בנסר זה רק גזירה. שוב, דרחמנא ארבעים וסחמנא, מה זה גזירה? הגזירה שזה פסול, וזה לא מתאים.
דובר 2: נו, שם במקום ממש אומר רבינו מנוח שהנתן עליהם נסר אחד חייב לדבר ליד הקיר, כי הוא לא סתירה עם הסיפא י״ג.
דובר 1: אולי לא, אולי כי זה רק גזירה ואחד לא מפריע. אולי ארבעה טפחים פירושו עד ארבעה טפחים? לא יכול להיות. זה באמת בעיה, כי אם זה פסול, זה פסול, אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. הוא עומד שם סוכה גדולה, כלי ישראל סוכה, הוא לא אומר בכלל על מה הוא מדבר בהלכה הקודמת. אנחנו לא יודעים.
אני לא יודע, נראה לי מאוד מוזר לומר שזה דופן עקומה אבל לא יהיה אפשר לישון שם. והוא מביא כאן שהלבוש מסביר, כן, שבוא נאמר שזו מחיצה, אסור לישון תחת המחיצה, צריך רק לישון תחת הסכך.
על זה אני אומר, יצחק, שאני לא מבין טוב מאוד, כי המחיצה עקומה, אז עכשיו זה נראה לי עקום, ואני תחת הסכך. גם קשה לומר שאסור לישון תחת הסכך, כי אנחנו למדנו שאם עושים קיר, קיר משופע, אם יש עליו מה? שלושה טפחים, אני לא זוכר את השיעור, מותר.
דובר 2: אה, אתה שוכב תחת הקיר? על מה אתה מדבר? בלבוד?
דובר 1: בלבוד, מסמיכים… אה, יפה מאוד, יפה מאוד. ישנים תחת הקיר. בסדר, שם יש שלושה טפחים, זה נקרא קצת גג. אבל שם כל הקיר הוא סכך. הקיר הוא סכך כשר, אבל זה עדיין לא גג.
דובר 2: אמת, בסדר, אבל זה דין אחר, שסוכה צריכה להיות בצורה של אוהל עם גג ודבר.
דובר 1: נושא אחר, אבל אין ראיה שאפשר לישון תחת המחיצה.
אבל בוודאי ההלכה צריכה להיות כמו המשנה ברורה, כי החזון איש אומר שאסור. אבל הייתי חושב שאולי כן. בוא נראה, יהיו עוד הלכות שיכולות לבאר לי את זה. אני לא יודע, ישן תחת המטה צריך לחשוב.
דובר 2: לא, לא דופן עקומה. הבעיה עם כל ההלכות האלה היא, שהוא לא תחת הגג של הסוכה.
דובר 1: כן, מובן, אי אפשר לעשות עבירות, ואכן זה רשות. עוד עבירה, פרק הבא. בסדר.
הלכה י״ד: שיעור סוכה קטנה וגדולה
דובר 1:
תרגום לעברית
ואיזה אבן מיר עס געענדיגט? מהי סוכה גדולה ומהי סוכה קטנה? אומר הרמב״ם, ואיזו סוכה קטנה, שאומרים שבסוכה קטנה זה פסול? כל שאין בה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים. וגדולה,
הלכה טז: סכך פסול וסכך כשר זה בצד זה – מחצה על מחצה
דובר 1: צריך להיות איפשהו מינימום סוכה כשרה, שלא שלושה טפחים יעשו את כל הדבר פסול. אוקיי.
מה זה… כן, אומר הרמ״א הלאה, סכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה, הוא עשה חצי סוכה כך, חצי סוכה כך, לא חצי, לא משנה, זה לצד זה, לא בערבוב. ואין במקום אחד מן הסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אלא פחות, יש כאן, הסכך הפסול אינו רחב שלושה טפחים. אז כך, אם היה כל הסכך הכשר יתר על כל הסכך הפסול, הרי זו כשרה. צריך להיות, כן, כי אם יש רק פחות משלושה טפחים, צריך להיות שיהיו שבעה טפחים.
אה, לא ברור, הרמ״א לא אומר אם הוא מדבר על סוכה קטנה, ועל סוכה גדולה שואל הרמ״א. אני אומר, אפילו בסוכה קטנה יוצא שזה רוב. או הסכך כשר יתר על כל הסכך הפסול. אה, אבל יש קודם, הרמ״א אומר, בואו נדבר על סוכה גדולה. אין הבדל כמה גדולה הסוכה. יש כל שלושה טפחים, ואין בשום מקום יותר משלושה טפחים בבת אחת.
אבל… מחצה זה כמו זה בצמצום, בערך אותו דבר, אפילו שאין במקום אחד שלשה. לא בערך, צמצום פירושו בדיוק. הרי זו פסולה. למה? לפי שהסכך פסול כפרוץ הוא נחשב. אה, זה ממילא נחשב שחמתו מרובה מצילתו, כמו שנאמר בסכך, נכון?
דובר 2: אה, נכון.
דובר 1: אותו דבר. זה בסוכה עצמה לא תמיד פסול, פרוץ מרובה על העומד כשר, במחיצות למדנו, אלא אם יש פתח של עשר אמות וכדומה. אבל… וכאן יש בעיה, כי יותר מרוב סכך פסול, אפילו תאמר שזה פחות משלושה טפחים, ופחות משלושה טפחים לא פוסל בסוכה גדולה. אז צריך לומר שזה מדבר על סוכה גדולה, ועדיין יש בעיה.
למה? אומר הרמב״ם, כי סכך פסול הוא כפרוץ, ממילא זה נעשה אפילו בצמצום. למה בצמצום משנה? אי אפשר לצמצם. זה אולי הדיבור. אומרים שיש רוב פסול, ויש חמתה מרובה מצילתה. זה הסוד. ולמה חצי לא טוב? אז בגמרא כתוב משהו שחצי נעשה עדיין, השמש נכנסת איכשהו שזה נעשה רוב. הרמב״ם אומר לא, סתם אי אפשר לצמצם.
בקיצור, הרמב״ם אומר לכאורה שזה יהיה ספק פסול, או כמו פסול מחמת מלחמה, כי אולי יש משהו כזה.
דובר 2: כן, כן. אוקיי.
הלכה יז: פרש עליה בגד – סכך פסול על או מתחת לסוכה
דובר 1: עכשיו נלמד מה שמניחים סכך פסול לאיזו צורך. כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: פרש עליה בגד מלמעלה. מעל הסוכה הוא פרש בגדים, שבגדים זה פסול, כן? כי זה דבר המקבל טומאה.
דובר 2: כן.
דובר 1: או שפרש תחתיה מפני נשר, או מתחת לסכך הוא פרש סדין לתפוס את העלים שנופלים פנימה. אחד, טוב. היא פסולה. למה? כמו תחת אילן. כאן יש עוד שכבה שהיא כסכך.
דובר 2: כן.
דובר 1: צריך באמת לחשוב, כי קודם נשמע כמו אחד מעל זה, יהיה כן כשר כמו בעץ. בגלל זה אני עדיין חושב שההוא היה רק מעל זה. הוא חתך את העץ קצת, כן? זה לא מעורב. זה כן היה כשר.
דובר 2: לא, אלא זה רוב.
דובר 1: כן, כאן יש לגמרי. זה מכסה לגמרי.
אבל פרשה כדי להנאתה, אם הוא רק פרש כדי ליפות את הסוכה, פירושו לא כמו… הוא לא רואה את זה כמו שזה ה… זה לא סכך. זה יופי. זה בטל, זה משמש את הסוכה הכשרה. כשרה.
כן אומר הרמב״ם, אם סיכך כהלכתה, הוא עשה סכך כראוי. במיני פירות, במיני בגדים, ובכלים שתליין. הוא עשה נוי, שהנוי היה פסול, כי זה אוכל. אבל זה כלי נוי, הא? אין הבדל איך עשית, במכסלי, או אפילו בסכך. זאת אומרת, בכלי פירושו לכאורה ש… אה, בואו נראה. אולי הנוי, שתליין, זה כשירה. פירושו שזה נעשה קטן יותר כבד. אבל זו ההנחה הבאה שצריך ללמוד. אוקיי.
דובר 2: כן, אז אני לא יודע מה זה אומר.
דובר 1: אולי הוא מתכוון לומר שאחר כך הוא יושב מתחת לזה? הוא לא אומר שיושבים מתחת לזה. אה… זה תלוי על הקיר, אבל עדיין זה לוקח מלמעלה. הוא שם חבל. הוא תלה על שני הקירות, אבל לא ברור. אולי הוא אומר שלא ברור, המפרשים יודעים את זה.
הלכה יח: נוי סוכה – ממעטין בגובה וברוחב
דובר 1: אבל בהלכה הבאה נראה שיש כן אופן שדווקא נוי הקיר עושה בעיה. למה? כי נוי סוכה, אולי אומר הרמב״ם, נוי סוכה אין ממעטין בגובה. כשעושים את הסוכה צריך להיות גודל מסוים, צריך להיות עשרה טפחים. או שלא יהיה גבוה מדי. אם זה תלוי פנימה, זה נעשה פחות מעשרה טפחים. אומרים מניין אתר, פירושו לא ממעט בגובה. אותו דבר להיפך, אם זה יותר מעשרים אמה ותולים נוי סוכה, גם זה לא נעשה פחות. צריך לעשות מה שלמדנו קודם, צריך לשים את הטבע ולבטל.
דובר 2: כן, אוקיי, בואו נראה.
דובר 1: אבל ממעטין ברוחב. ברוחב זה כן עומד. אומר הוא, היה נוי סוכה מפולש מגדר, בא טפחים מיתר. עוד הלכה. ממעטין ברוחב פירושו… אבל ממעטין ברוחב, כי אי אפשר לשבת שם. זה אומר, אם זה נעשה פחות משבעה טפחים כי הוא שם יותר מדי נוי סוכה, אז הסוכה פסולה. למה? בשני המקרים אין לו מספיק מקום להיות שם. נראה שהגג לא מפריע כל כך. אני יודע מה הסוד. אוקיי. אני יודע מה… הסוד הוא… דבר חדש.
דיון: למה מפריע נוי ברוחב אבל לא בגובה?
דובר 2: אם יש לנו… איי, הוא אומר פשט טוב, כי… כי זה לא כשר לסכך. אז לא רואים כאילו שם נגמר הסכך, אבל זה כן כשר למה? רואים כאילו שם נגמר הקיר, ואין לך עכשיו את שיעור הסוכה, כי הנוי נעשה עכשיו הקיר. אין לך חלל של כל השיעור. אני כבר בא הסכך זה כלום. אני לא כשר הסכך, זה משהו דבר נוסף שמונח שם.
דובר 1: מעניין. לא פשט רע.
כאן לומדים אבל איזה פסול מסוים של נוי סוכה, מתי הם כן יכולים להפריע. היה נוי הסוכה מופלגה מגדל הרבה טפחים היותר, אם זה תלוי ממש עמוק פנימה, זה לא מחובר לגג, אלא זה תלוי חזק פנימה. אז כן פסול. למה?
דובר 2: למה?
דובר 1: שנמצא היושב שם כאילו אינו תחת השכך, הוא תחת הנוי. שהוא אכלים וכלים שאינו מסככין בהם. זאת אומרת, הסוכה לא נעשית פסולה רק לפי הלכות של הסכך הפסול, אבל האדם לא יכול לשבת מתחת לזה. זו הנקודה, נכון? הסכך נעשה פסול. כשזה נוי סוכה קרוב, לא מפריע לנו. כי זה בטל לסכך. אם זה רחוק, זה דבר נוסף, זה לא נעשה בטל, וממילא מי שיושב מתחת לזה לא יושב תחת הסכך, ממילא הוא צריך…
זה מעניין, נראה שהביטול הוא לא רק כי זה שם ליופי, אלא צריך גם להיות ביטול במקום, שזה יהיה מקום שזה מספיק קרוב.
דובר 2: פחות מ… לא, זה לא לבוד, זה לא…
דובר 1: לא, זה איזה שיעור חדש, שיעור חדש. אם זה דבר נוסף לנוי הסוכה מהסכך, זה נעשה בעיה.
הלכה יט-כ: חמתה מרובה מצילתה – חורים בסכך
דובר 1: עכשיו נלמד דבר חדש, כמה צפוף צריך הגג להיות, כמה צפוף צריך הסכך להיות, זה נקרא בגמרא “חמתה מרובה מצילתה”. בואו נראה את זה.
אומר הרמב״ם, סכך שהיו בו חלונות חלונות, הוא מתכוון חלונות ארובות, כן? חלונות בגג, הוא מתכוון חורים. נראה קוראים לזה גם חלונות, “חלונות השמים” זה כזה דבר, כן. יש שם חורים בסכך, שהאויר נראה מהם, רואים את האוויר. אז כך, אם יש בכל האויר כבכל מקום המסוכך, אם המקומות הפתוחים הם כל כך הרבה בסך הכל, שאם מחברים את כולם, כמו הסכך, הרי זו פסולה מפני שחמתה מרובה מצילתה, יוצא שהשמש תהיה יותר מהצל, ולא תהיה סוכה.
שווה בשווה, כן? בכל האויר כבכל המקום. כי למעשה יוצא שהחמה תהיה יותר, כי חמה מתפשטת, זה מה שהוא אומר. אני לא יודע איך זה עובד, אבל כך הוא מפרש. אני לא מאמין שזו המילה, כי אז היה אפילו מיעוט, כשחושבים על זה, אפילו אם יש רק חלונות קטנים, החמה מתיזה פנימה. אבל אני לא מאמין שזו תהיה המילה, כי אפילו כמה חורים קטנים יכולים להיכנס מספיק ועוד חמה, כל הסוכה תהיה טובה.
בגמרא כתוב שחצי על חצי זה לא מספיק, צריך להיות ממש, צריך להיות יותר. כך כתוב בגמרא בשולי צמצום, כמו שלמדנו קודם לגבי סכך. הרמב״ם אומר כן, הרמב״ם אומר שאם יהיה חצי על חצי, יהיה חמתה מרובה, כך אומר הרמב״ם.
וכל שחמה מרובה על הצל אינה סכך, סכך הוא צל, לשם צל, וכאן אין צל, יש רק קצת סוכה. אם מרובה סכך רבה לאויר. יש בלילה, אומרים אויר, והמילה היא אבל על החמה. הוא מתכוון לומר שזה יהיה פסול גם בלילה. אולי זה הוא מתכוון לומר. לא כשיש צל, כשיש… אויר פירושו במקום הסכך. לפי שהסכך יש אוויר. לא נכנס אוויר, הבעיה היא שנכנסת שמש. אז כשר, רוב מספיק. כמו בכל התורה כולה, רוב מספיק.
במדברים אמורים? שלא היה במקום אחד אויר שלשה טפחים, אלא חלונות חלונות. אבל אם היה אויר שלשה טפחים, אם יש חור גדול במקום אחד של שלושה טפחים, בין באמצע בין מן הצד, הרי זה פסולה, אפילו בצד.
דיון: דופן עקומה לא עובד באוויר
דובר 1: לא אומרים על מקרה כזה דופן עקומה. דופן עקומה אומרים רק כשזה אותו חומר כמו דופן, זה דבר. אבל אוויר לא נעשה דופן. כן? מכאן ראיה שדופן עקומה לא עובד שאומרים כמו ה… שכאילו רואים איך הקיר עולה, אלא להיפך, אומרים איך הסכך נעשה חלק מהקיר. למה? כי אם הקיר עולה, הקיר יכול לעלות גם באוויר.
דובר 2: לא, צריך להיות קיר, צריך משהו להיות.
דובר 1: אם זה סכך פסול, זה כמו קיר.
דובר 2: לא, יותר פשוט לומר בדרך השנייה, שרואים כאילו הסכך הפסול הוא חלק מהקיר.
דובר 1: מי לא יכול לומר לקיר? אלא מה אז? האם אומרים שהקיר עולה, או אומרים איך הסכך נעשה קיר? אני לא רואה את ההבדל.
דובר 2: אני מבולבל. אני לא יודע מה אתה אומר יותר. זה נשמע לי אותו דבר.
דובר 1: זה לא, כי… למה לא אומרים את האופן שהסכך נעשה קיר?
המשך דיון: דופן עקומה וסכך פסול
דובר 1: צריך משהו להיות. אם זה סכך פסול זה כמו קיר.
דובר 2: לא, יותר פשוט לומר בדרך השנייה.
דובר 1: אני לא מבין את ה… שרואים כאילו הסכך הפסול הוא חלק מהקיר.
דובר 2: מי יכול לומר אחרת?
דובר 1: אני לא מבין מה אתה אומר.
דובר 2: אלא מה אז?
דובר 1: אני מדבר ב… האם אומרים שהקיר עולה, או אומרים איך הסכך נעשה קיר?
דובר 2: אני לא מבין את ההבדל. אני מבולבל. אני לא יודע מה אתה אומר יותר. זה נשמע לי אותו דבר.
דובר 1: זה לא כך, כי… למה לא אומרים דופן עקומה על האוויר? למה לא אומרים דופן עקומה על האוויר? האוויר נעשה… אוויר הוא לא דופן!
דובר 2: זו בדיוק הסיבה!
דובר 1: אצלך אתה אומר שהדופן עולה, הדופן מכסה את האוויר, כן? זה עולה כי יש מכסה שם, בגלל זה. דופן היא גם סכך פסול, אני מתכוון, זה יכול להיות כשר, אבל הדופן היא דבר סגור, וזה גם סגור.
בכל מקרה, צריך להיות פחות משלושה, אין חור של שלושה טפחים בשום מקום בסוכה. זה הדבר החשוב. זה לא פשט שהסוכה לא יכולה להיות… בסך הכל בסוכה לא יכול להיות… הסכך. הדפנות, הסוכה היא לגמרי חמה ומלאה ב… הדפנות יכולות להיות פרוץ מרובה על העומד. הסכך צריך להיות… כן, כן.
דובר 2: לא, אני אומר על זה, מה שדיברנו על הזווית. אני אומר, זה חייב להיות שזו לא בעיה מעשית שיש הרבה שמש בסוכה. כי יכולה להיות הרבה שמש בסוכה כי הקירות לא קירות סגורים.
דובר 1: למה אתה מסתכל עלי?
דובר 2: אני לא מבין, שמש לא נכנסת מהדפנות, היא באה רק מלמעלה.
דובר 1: כשהיא שוקעת, כשהשמש זורחת מהצד.
דובר 2: אז אני רוצה לעשות, צריך להאמין לי בהלכות סוכה.
מיעטו בדבר הפסול
דובר 1: לא, אני אומר, לסכך יש דין שצריך להיות סכך שעושה צל.
דובר 2: כן, הלאה.
דובר 1: מיעטו בדבר הפסול. במקום שיש אוויר בסוכה, נכנס אור, הוא מיעט, הוא שם שם דברים לסתום את החורים, אבל הוא לא שם שם סכך כשר, אז היה טוב. הוא שם שם כלים וכסתות. אה, אז חוזרים להלכה המקורית של מיעוט של סכך פסול, שקשור לכמה גדול זה ואיך זה מונח, דמסיקא גדולה כשירה. כי זה פחות מארבעה טפחים, כמו שלמדנו סכך פסול, בסוכה גדולה יכול להיות עד ארבעה טפחים, אבל בסוכה קטנה פסולה, כי לא נשאר מספיק שיעור סוכה, עד שימעטנו בדבר שמסככין בו.
דובר 2: לא, טוב.
דובר 1: אפשר לעשות את זה ביום טוב?
דובר 2: אני לא יודע מה נכנס כאן.
דובר 1: ערב יום טוב.
דובר 2: כבר.
הלכה כ: היה רוב הסכך — צילתו מרובה מחמתו
דובר 1: היה רוב הסכך, מה קורה כך? רוב מהסכך הוא צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו הוא חמתו מרובה מצילתו. אז אומרים, מסתכלים על הסך הכל של כל הגג, היתה צלת הכל מרובה מחמת הכל היא כשרה.
דובר 2: אה, טוב מאוד.
דובר 1: פירושו, מחשבים את כל הסוכה בבת אחת. לא הולכים באמצע יש מקום כזה. לא היינו אומרים כמו שנאמר כמו תערובות, כן? כשזה מעורב זה יותר גרוע.
דובר 2: אוקיי.
הלכה כא: דרך הסכך להיות קל — סכך עבה מדי
דובר 1: עכשיו נלמד, מה זה משהו הפוך? משהו יש יותר מדי סכך.
דובר 2: כבר.
דובר 1: אומר הרמב״ם, דרך הסכך להיות קל… הדרך, אני מתכוון הדרך המומלצת, אני לא יודע אם זו הדרך לכתחילה… לא כתוב שזה מומלץ, כתוב שזה הרגיל.
דובר 2: מה הוא אומר בזה?
דובר 1: קרא הלאה.
דובר 2: שרוב האנשים עושים כך.
דובר 1: כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים. זו הדרך הרגילה, אבל כנראה, נראה שהרמב״ם ממליץ, כמו שזו הלכתחילה, שיוכלו כן לראות את הכוכבים הגדולים.
היתה מעובה כמין בית, אבל אם כן עשו סכך עבה, אפילו שאין הכוכבים נראים מתוכה, לכשרות זה גם כשר.
דובר 2: כן. כן.
דובר 1: זו עבודה קשה מאוד, כי אנחנו רוצים שיהיה צילתה מרובה מחמתה, אבל רוצים גם לראות דרך הכוכבים, אז לא לשים יותר מדי.
דובר 2: הלכתחילה הוא אומר, כן.
דובר 1: אם זה באמת… הרמב״ם לא אומר את זה בבירור, אבל זו לשון מעניינת, דרך הסכך.
הלכה כא (המשך): היה הסכך מדובלל — סכך לא אחיד
דובר 1: היה… אומר הרמב״ם כך: היה הסכך מדובלל. מה הם לא… הם מעורבים, הם לא בקו ישר שווה בשווה. והוא, הוא מסביר, “הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה”, במקום קו ישר אחד זה למעלה ולמטה. הוא גם כשר, “ובלבד שלא יהיו בין העולה ויורד שלשה טפחים”, אבל לא יהיה שלושה טפחים בין הסכך שהוא… למטה לסוכה והחלק הגבוה יותר.
דובר 2: למה?
דובר 1: כי זה לבוד, צריך להתחבר, שני החלקים צריכים להתחבר. זה לא נאמר כמו דבר גדול אחד של סכך.
תרגום לעברית
“ואם היה ברחב זה העולה טפח היותר, אף על פי שגבהו עשרים שלשה טפחים”, אפילו אין כאן לבוד עם שאר חתיכות הסכך, “רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד”. רואים אנחנו את זה כאילו זה מספיק, כאילו זה נוגע בסכך התחתון, “ונגע בשפת זה היורד”. “והוא שיהא מכוון כנגד שפת היורד”, אם זה ממש לצד זה, מכוון, אין שטח ביניהם. זה דומה לפי תקרה, כלומר חבוט רמי, כאילו זה אותו מקום, גדרות דומות או משהו כזה. בלי לבוד, זה חידוש חדש איך אומרים שזה נחשב אותו דבר. אפילו בלי לבוד, יפה מאוד.
הלכה כב: העושה סוכה על גבי סוכה — סוכה דו-קומתית
דובר 1: טוב, עוד הלכה. “העושה סוכה על גבי סוכה”, הוא בונה סוכה אחת על השנייה, סוכה דו-קומתית. הוא גר בברוקלין, שם הסדר הוא שעושים בניינים רב-קומתיים, אז הוא עושה גם כן סוכה כזאת. אז “התחתונה פסולה”, כי “כמי שעשה סוכתו בתוך הבית”, כי התחתונה, הוא לא יושב תחת סוכה אחת, הוא יושב תחת שתי סוכות. וזה כמו “עושה סוכתו בתוך הבית”, כי הוא לא יושב תחת צל של סוכה. כמו מי שיושב בסוכה בתוך בית שהוא לא יושב תחת צל סוכה, גם הוא.
דובר 2: תחת בית, כי העליונה גם כשרה.
דובר 1: העליונה כן כשרה, לא גם.
דובר 2: אבל אני אומר, העליונה היא גם כשרה.
דובר 1: התחתונה, מה איכפת לי, בבית הוא יושב תחת צל של לא כשרה. הוא יושב כאן תחת צל של שתי סוכות כשרות. נו, למה זה פסול?
דובר 2: אסור לשבת תחת שתי סוכות, אלא בסוכה אמיתית.
דובר 1: טוב, כי הגמרא אומרת כך, צריך להיות בסוכות, בסוכה תשבו, לא יושבים תחת שתי סוכות. כן?
דובר 2: נכון.
דובר 1: הוא מתכוון כנראה להיות יהודי יותר חסיד, הוא חושב עכשיו, אם סוכה אחת קדושה, תדמיין שמעמידים עשר סוכות אחת מעל השנייה, כמו מי שהולך עם עשרה ציציות. אומר הוא, לא, סוכה אחת.
תנאים מתי התחתונה כשרה
דובר 1: במה דברים אמורים שהתחתונה פסולה, אומר הוא, זה שהתחתונה פסולה, זה בשעה שהיה גובה עליונה עשרה טפחים או יותר, כשהסוכה העליונה היא סוכה גבוהה מספיק, היא עשרה טפחים או יותר, והיה גגה התחתונה יכול לקבל, גגה התחתונה, כלומר הסכך של הסוכה התחתונה, היא יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה, היא יכולה להחזיק עליה כלים, כרים וכסתות של הסוכה העליונה, אפילו על ידי הדחק, אפילו אם היא מחזיקה את זה רק בקושי, היא לא מחזיקה חזק מאוד, אז רואים אנחנו את זה כאילו יש כאן ממש שתי סוכות אחת מעל השנייה. אבל אם אין גובה של עליונה עשרה, או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפילו על ידי הדחק, אף התחתונה כשרה, כי זה לא נחשב כאילו הוא יושב תחת שתי סוכות. זה נחשב כאילו אחת היא סוכה אמיתית והשנייה אינה סוכה אמיתית.
שיעור גובה — עשרים אמה
דובר 2: אומר רבי אבישי, לא יהא גובה שתיהן יתר על עשרים אמה. הגובה של שתיהן ביחד לא יכול להיות יותר מעשרים אמה. שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת. אז כשמתירים את אחד משני התנאים איך מתירים את זה, לא רואים אנחנו את הסכך התחתון כסכך, כי הסכך התחתון הוא בכלל לא חשוף לשמש. לא הוא עושה את הצל, העליון עושה את הצל. אז, לא יכולה העליונה להיות גבוהה יותר מעשרים אמה.
דובר 1: צריך להיות, זה נעשה כמו סכך עבה אחד או משהו כזה, אבל זה יכול להיות… אבל אני לא מבין למה, כי הרי למדנו שאם הסכך נכנס מתחת לעשרים אמה זה מספיק. העיקר הוא חללה של סוכה. כך למדנו קודם, נכון? מבינים את השאלה שלי? מה איכפת? מה זה אומר “התחתונה בסכך העליונה היא ניתרת”?
דובר 2: בואו נגיד, אבל יש גם סכך למטה. הרי כבר למדנו ש…
דובר 1: כן, אבל הסכך התחתון אינו סכך שנקרא סכך, כי אין זה צל. זה לא עושה צל. תמיד החלק התחתון של הסכך לא עושה כלום.
דובר 2: אוקיי, הוא הוא חבילה גדולה אחת של סכך. אז התחתון יכול להיחשב כאילו הוא בכלל לא קיים, כי העליון עושה את הצל.
דובר 1: אומר הוא דווקא שמדברים שאם אין מספיק סכך מלמטה, זה חמתה מרובה מצלתה.
דובר 2: הציבור באמת לא מבין.
הלכה כג: מטה שבתוך הסוכה — מיטה בסוכה
דובר 1: כן. כל ההלכות האלה, כך צריך לומר, כך אמר הקצות החושן עליהן, כל ההלכות האלה הן המשך של הדברים הקודמים שמניחים יותר מדי סכך, נכון? כאילו שתי קומות סכך, או להתגבר על בית, אחר כך הולכים עכשיו ללמוד על מיטה תחת הסוכה. כן? כן. בואו נלמד כ״ג. כן.
הלאה אומר הרמב״ם, מטה שבתוך הסוכה. מיטה שנמצאת בסוכה, אם אם גבוה עשרה טפחים, היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו, כי עשרה טפחים הוא שיעור של אוהל, הוא יושב בתוך האוהל, הוא יושב כמו… לא בסוכה, סוכה בתוך סוכה.
דובר 2: אה, זה כבר אפילו אם המיטה תהיה כשרה, אפילו אם העצים שמעל המיטה יהיו כשרים, זה ייחשב כמו סוכה בתוך סוכה.
דובר 1: אם המיטה לא כשרה, לכאורה המיטה לא כשרה, כי זה סדר.
דובר 2: אם זה לא עשרה טפחים, אז זה לא בעיה, כי זה בטל, זה לא הפסק.
דובר 1: נכון, אני מדבר כאן על גבוה עשרה טפחים, אבל ה… אבל הסוכה עשויה מדברים מקבלים טומאה וכדומה.
דובר 2: לא, אבל הם דיברו שסוכה בתוך סוכה.
דובר 1: הרמב״ם אמר שסוכה בתוך סוכה היא גם תוך סוכה פסול. אותה בעיה.
דובר 2: היא גם כשרה?
דובר 1: לא, כשיש פסול בסוכה, עדיין זה נקרא סוכה תוך סוכה, כמו עושה תוך סוכה תוך סוכה. אותו רעיון.
דובר 2: אהה.
סוכה בתוך סוכה – המשך
דובר 1: לא, אבל אני מדבר כאן על גבוה עשרה טפחים, אבל הסוכה עשויה מדברים מקבלים טומאה וכדומה. מה עוזר עוד שסוכה טפחה בתוך סוכה?
הרמב״ם אמר שסוכה בתוך סוכה היא גם טפח טפח טפח, כולו הוא הווילון שמביא חופה של מיטה. לפעמים עושים את זה כמו הצירוף, זה ישר, זה מחודד, אז אין לזה גג, אז אין בעיה. אבל אם יש לזה גג, אפילו טפח, כמו שלמדנו אצל הסוכה שאין לה גג, טפח הוא מינימום אוהל, אז אם גבוה עשרה טפחים, ישנים באותה סוכה.
גם זה אותו דבר, זה נקרא סוכה בתוך סוכה. וכן, המעמיד ארבעה עמודים, ופרש סדין עליהן. מי שמעמיד ארבעה עמודים, והוא פורש עליהם סדין. גם זה אותו דבר, אם גבוה עשרה, סוכה ענקית.
אבל זה כשיש ארבעה עמודים, אבל שני עמודים שפרש עליהם סדין, וכן כולו שאין בגג הטפח, אפילו גבוהין כל שהוא – אפילו זה גבוה, כל שהוא לא אומר כאן למעלה, כלומר כמה שזה גבוה, נכון?
דובר 2: כן.
דובר 1: כמה שיהיה, אז ממילא לישון תחת בסוכה, שאין עושין סוכה בתוך סוכה, מן אשר אין לו הגג – אין לזה גג. סוכה פירושה משהו שיש לו גג, וזה בטל, זה נעשה ישיבה רגילה בסוכה, והיין יושב תחת השטרימל שלו.
הסבר: למה סוכה בתוך סוכה פסולה
בעיית המיטה בסוכה אינה משום שזה מכוסה במשהו נוסף, זה לא מפריע. אדם יכול ללכת לשם, או הוא יכול ללכת עם משהו נמוך, הוא יכול ללכת לגג, וכן הלאה. הבעיה היא שזה נעשה אוהל נוסף, אז כאילו אתה בסוכה בתוך סוכה. עכשיו אפשר ללמוד את זה בסוכה שלך, וכן הלאה.
דובר 2: כן.
הלכה כה: סוכה שאולה וסוכה גזולה
דובר 1: אומר הרמב״ם, סוכה שאולה – סוכה ששואל מחברו – כשרה. לא צריך סוכה משלך, אפשר לשאול של חברו. לא כתוב לקחתם לכם או משהו. לכן הגזולה – גם כשרה. זה בניגוד ללולב שנלמד מיד שצריך לולב משלך.
אז הרמב״ם מסביר, כיצד, אם תקף על חבירו – הוא התחזק על חברו – והוציאו מן הכל – הוציא אותו מהסוכה – וגזלו וישב בה. יוצא. שאין הקרקע נגזלת. מה זה אומר? גזילת קרקע, אי אפשר לגזול קרקע, ידעת?
דובר 2: נכון.
דיון: מה זה אומר “קרקע אינה נגזלת”
דובר 1: זה אומר, יש על זה הלכה שצריך לשלם על מה שלקח, אבל לא צריך להחזיר את הקרקע.
דובר 2: כן, זה המילה?
דובר 1: לא, קרקע אי אפשר לגזול. כלומר, זה אף פעם לא נעשה שלך ברשות. זה לא יוצא מרשות של אף אחד. לשלם, היזק, מה שיהיה, זה נושא אחר. אבל זה כשהוא גנב את הקרקע.
גזל עצים ועשאן סכך
דובר 1: אבל אם גזל עצים ועשאן סכך – לכאורה היה הוא כן מחזיק שיש כאן חידוש חדש, הלכה חדשה, שאף על פי שכאן הוא כן קנה, זה נעשה עכשיו שלך, זה מצווה הבאה בעבירה, אבל יש כאן דבר חדש, יוצא, למה? תקנת חכמים הוא שאין לו בעל העצים אלא דמי עצים בלבד. יש הלכה כזאת, תקנת מרישא זה נקרא, שהחכמים אמרו משום תיקון עולם שלא צריך עכשיו לזרוק את הבית, אלא צריך לשלם את העצים שגנב ממנו. ממילא זה לא אומר שאתה יושב תחת סוכה של חברך.
אומר הוא, אפילו גזל נסרים והניחן, ולא חיברן ולא שינה בהן כלום – אם קנה דרך שינוי זה ברור שזה נעשה שלך, אבל אפילו זה עדיין לגמרי של חברו, גם טוב, יוצא, כי אפשר לצאת עם סוכה של חברו.
דובר 2: לא, כי… כן, אבל הלאה חוזרים ל…
דובר 1: לא כתוב שאפשר לצאת עם סוכה של חברו. סוכה של חברו היא בשאילה. בגזילה זה עדיין בעיה, אבל התירוץ הוא… שאפילו נסרים, כלומר זה שיש תקנה שלא צריך לשבור את הבית שלך אם נגנבו עצים שעשו בבית שלך, לא צריך לשבור את זה, רק להחזיר את הכסף, זה אפילו בצורה כזאת. אף על פי שקל לזרוק, הוא לא עשה שינוי, כי הסיבה היא לא בגלל לא שינוי, הסיבה היא כי זה משמש לבנייה. כך היא התקנה.
עשה סוכה ברשות הרבים
דובר 1: מאותה סיבה, עוד סוג של גזילה, עשה סוכה ברשות הרבים – כמו שרבנים מתנהגים, גנבת לא מאחד, אלא גנבת מכל הרבים – גם יש רשות כשרה. למה? הלאה כי קרקע אינה נגזלת. על דין מצווה הבאה בעבירה לא מדברים כאן.
דיון: מצווה הבאה בעבירה ברשות הרבים
דובר 2: אולי באמת אין דרך? אולי לכתחילה זה לא לכתחילה?
דובר 1: אה, מצווה הבאה בעבירה בדרך כלל אומרים שלא יוצאים את המצווה. אבל כמו… אי אפשר. זו המילה. כי אי אפשר.
דובר 2: לא, העבירה עדיין כאן. כלומר, אתה כן קנית, אתה לא קנית, אתה ויתרת על רופא.
דובר 1: לא, לא, לא ויתרת על כלום. צריך להיות איזה מעשה של גזילה שעליו נדבר.
דובר 2: לא, אי אפשר לגזול קרקעות.
דובר 1: זה בטוח שזו עבירה. זו עבירה. תופסים אדם ומוציאים אותו מהסוכה זו עבירה. אף אחד לא צריך לעשות את זה.
דובר 2: לא, זו לא עבירה.
דובר 1: הוא אומר רק שזה לא קנין. לא קנית על רופא. אז לא לקחת כלום מחברך. אתה זוכר שאתה סבלת אותו בשופר, צריך להיות בתוך כדי קיום המצווה איזו גזילה. כאן אתה… אין כאן כלום… העבלה עשית כשדחפת אותו החוצה, לא כשאתה יושב בפנים.
דובר 2: לא, הלאו… לא, יכול להיות הוא מקבל עונש. יכול להיות זה לאו של… אני לא יודע מה… אז אני חושב עכשיו לפי זה, ההלכה מאתמול שלמדנו שאדם יכול להיות דופן. אם אדם גונב ליד, הוא גונב אדם והוא עושה אותו לדופן, האם הוא גם…
דובר 1: לא, צריך להבין את זה, אבל אני חושב שקרקע אין נגזלת פירושו כאילו זה לא יוצא מרשותו, אין הלכות גזילה על קרקע. מה עושים למי שהתיישב ודחף את חברו החוצה בוודאי?
דובר 2: זה לא הנושא.
דובר 1: חברו יכול לחזור ולדחוף, עדיין. שאלת עכשיו יוצא בסוכה, הוא ישלח את המשטרה, ידחפו אותו החוצה. זה לא הספק.
לכתחילה ובדיעבד
דובר 1: מביאים כאן שזה עדיין לא לכתחילה לבנות סוכה ברשות הרבים. לא כתוב כאן שצריך לעשות כך. אם עושים את זה יוצאים. עם המפריע לרבים, אני מתכוון עם הסוכה זו סוכה טובה, עם המידות טובות בהלכות דעות זה מאוד ירוד. מדברים כאן הכל עם הסוכה, יוצאים את הכזית בסוכה.
דיון מעשי: רשות הרבים והמנהג
דובר 1: המציאות היא ש… אתה צריך להבין, רשות הרבים פירושו שלכל אחד יש זכות ללכת שם. למה לא תהיה לי זכות לעשות שם את הסוכה שלי?
דובר 2: כי לכל אחד יש זכות רק ללכת שם.
דובר 1: זו באמת התשובה. לכל אחד יש זכות להשתמש קצת. לאף אחד אין זכות שזה רק שלו. אבל בסוכות מבין כל אחד שעושים סוכה ברבים. צריך להיות אפילו לא לשאול רשות. כך אומר הפסקי תשובות הקדוש. אני לא יודע, יש משנה ברורה.
בקיצור, המנהג הוא שעושים סוכות ברבים. למה? כי רשות הרבים נעשתה לשימוש רבים. אחד השימושים הוא סוכות, לישון שם בסוכות. מה הבעיה? אתה יכול להבין, יש עיר יהודית, כל אחד שם את החתיכה שלו… אם עושים מרכז במקום שזה מפריע לאנשים לעבור, זה באמת אחרת.
דובר 2: לא, אבל זה יהיה קשור לסוכה, אבל יש אותו דבר, כי יש היתר.
דובר 1: כלומר, וכאן למשל בלייקווד, אני יודע כבר, יש דבר שעושה היתר. אתה יודע היתר? אני לא יכול עכשיו לבנות בלי לדבר. למה? כי תקנת סבירא היא שכך מתנהגים. ואם עושים בלי היתר, זה לא היה משהו שהגיוני. אתה צריך לבנות משהו, יתנו לחסום לארבע שעות. אם אתה הולך עכשיו לחסום לחולה. שבוע שלם. בוודאי לא יקבל היתר. אוקיי. לסוכות.
דובר 2: כן.
דובר 1: אני מתכוון לומר שאם מותר עם היתר, מותר לבקש היתר גם כן. היתר, אם המשטרה תבוא, צריך להתייעץ איתם. טוב, יפה מאוד. סיימנו.
טעמו של הבני יששכר למנהג
דובר 1: המנהג כל ישראל בכל הדורות היה לעשות סוכות בכל מקום, והבני יששכר הקדוש אומר… אבל אולי צריך לתת לכל אחד להשתמש בסוכה? היא נעשתה ברשות הרבים, תהיה סוכה של הרבים. בכלל צריך לתת לכל אחד. ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת, כתוב בגמרא. אבל זה עם הכנסת אורחים שלמדנו אחר כך ביום טוב. אורחים! אבל הנועל דלת חצירו זה ממש הנועל לסוכתו.
אבל הבני יששכר אומר שלמה מתנהגים לעשות סוכות ברחוב? כי סוכות הוא זכר לסוכות. לומד סוכות הרב תורה, משיח יבוא. משיח יבוא הכל שייך ליהודים. יכול להיות עיר גויית, אנחנו מחזיקים שזו כבר עיר יהודית. טוב, כך יעשה ה׳.