סיכום השיעור 📋
סיכום של פרק ג׳ — הלכות שופר סוכה ולולב (רמב״ם)
הקדמה לפרק
פרק ג׳ הוא הפרק השלישי והאחרון של הלכות שופר. הפרק הראשון עסק בכלי (השופר עצמו), הפרק השני בחיוב (מי חייב, מתי, יום טוב של ראש השנה שחל בשבת). הפרק השלישי עוסק באיכות התקיעה — אילו מיני קולות תוקעים, כמה, ובאיזה סדר.
—
הלכה א — כמה תקיעות חייב אדם לשמוע
דברי הרמב״ם
“כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש השנה — תשע… שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה… מפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל… תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם.”
פשט
מדאורייתא צריך לשמוע תשעה קולות בראש השנה. החשבון: המילה “תרועה” מופיעה שלוש פעמים — פעם אחת ביובל (“והעברת שופר תרועה בעשור לחודש”) ושתי פעמים בראש השנה (“זכרון תרועה” בפרשת אמור, “יום תרועה” בפרשת פנחס). מפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי הולכות יחד — ראש השנה ויום הכפורים של יובל יש להם דין אחד. כל תרועה באה עם פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה (תקיעה לפני ותקיעה אחרי). שלוש תרועות כפול שלושה קולות כל אחת = תשעה קולות.
חידושים והסברות
א) מדוע קורא הרמב״ם לכל הקולות “תקיעות”?
הרמב״ם שואל “כמה תקיעות” — הוא קורא לכל הקולות בכלל “תקיעות”, אף על פי שעיקר החידוש הוא התרועות. זה מראה ש״תקיעה” היא שם הכולל לכל מיני תקיעת שופר, זאת למרות שהרמב״ם עצמו בפרק א׳ אומר “מצוה לשמוע קול תרועת שופר” — שמשמע שם שהשם הכולל הוא ‘תרועה׳ ולא ‘תקיעה׳. וצ״ע, שם משמע שה׳תקיעה׳ הוא הפעולה שממנו יוצא ‘תרועה׳, אבל כאן רואים שגם ‘תקיעה׳ יכול להיות שם לקול היוצא מפעולת התקיעה הכללית.
ב) “מפי השמועה למדו” — חילוק במושג
יש חילוק במושג “מפי השמועה” אצל הרמב״ם:
– “מפי השמועה” סתם פירושו: היה מקובל שהדין הוא כך — הלכה למשה מסיני על הדין עצמו.
– “מפי השמועה למדו” פירושו משהו אחר: היה מקובל כיצד ללמוד את הפסוק — כלומר הלימוד עצמו אינו פשט פשוט בפסוק, אבל המסורה אומרת שכך צריך לדרוש. כאן, “מפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן” — זה לא אומר שהיה מקובל שצריך שלוש תרועות (זה כתוב מפורש בפסוקים), אלא שהיה מקובל את הכלל שמשווים יובל לראש השנה, שראש השנה לומד מיובל ויובל מראש השנה.
—
הלכה א (המשך) — ספק התרועה
דברי הרמב״ם
“תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות, ואין אדם יודע היאך היא — אם היא היללה שמיללות הנשים בנהייתן בעת שמייבבין, או אנחה… או שניהם כאחד, הנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הן הנקראים תרועה.”
“והיללה היא שאנו קוראין תרועה, והאנחה היא שאנו קוראין שלשה שברים.”
פשט
בגלל הגלויות הארוכות נשכח מה בדיוק “תרועה” פירושה. נשארו שלושה ספקות:
– יללה (= מה שאנו קוראים “תרועה”) — קולות קצרים ומהירים, כמו נשים שבוכות בקול רם בהספד.
– אנחה/הנחה (= מה שאנו קוראים “שלשה שברים”) — שלוש אנחות ארוכות יותר, כמו מי שנאנח בשקט מדאגה.
– שניהם כאחד (= שברים-תרועה) — שניהם יחד, כי דרך הדואג תחילה לאנוח ואחר כך לזעוק.
לפיכך — כדי לצאת ידי חובה בכל הצדדים (ספק דאורייתא לחומרא), עושים את שלושתם: סט עם שברים-תרועה, סט עם שברים בלבד, סט עם תרועה בלבד.
חידושים והסברות
א) כיצד אפשר לשכוח מצווה שעושים כל שנה?
הרי תוקעים שופר כל שנה — איך אפשר לשכוח? הרמב״ם עונה: “לפי אורך השנים ורוב הגליות” — בתקופות קשות הגיעו יהודים למקומות חדשים, לא יכלו לתקוע, לא זכרו. מובא המאמר “כל שנה שאין מריעין לו בתחלתה” — שנה שלא תקעו בתחילתה, באות צרות בסופה; ואולי הצרות התחילו כבר לפני ראש השנה, כך שגם באותה שנה לא תקעו.
ב) שיטת הרמב״ם — אכן נשכח ממש
הרמב״ם מתכוון כפשוטו שנשכח מה “תרועה” פירושה. זה בהתאם לשיטתו הכללית של הרמב״ם (כפי שכותב בהקדמתו) שכל מה שאינו ברור בתורה שבעל פה, צריך להאשים את “אורך השנים ורוב הגליות”, לא את התורה עצמה.
ג) סתירה ליסודות הרמב״ם עצמו
הרמב״ם עצמו (בהקדמה למשנה תורה) סובר בתוקף שהלכה למשה מסיני לא יכולה להיות בה מחלוקת, ומחלוקת לא באה משכחה. הרמב״ם מדגיש שעיקר צורת המצוות שהיא הלכה למשה מסיני אין בה מחלוקת ואין בה שכחה — מחלוקת היא רק בשאלות חדשות או דברים התלויים בסברא (שכחת הסברא, לא שכחת ההלכה). אבל כאן הרמב״ם אומר בפירוש שנשכח!
תירוץ: צריך לומר שהרמב״ם מתכוון: עצם המצווה — שצריך לתקוע תרועה — לא נשכחה. אבל הפרט של איך זה נשמע, זה נשכח. זו לא שכחת ההלכה אלא שכחת המציאות — שכחה מעשית.
ד) שיטתו האלטרנטיבית של רב האי גאון
רב האי גאון עונה שבכלל לא נשכח. מדאורייתא יוצאים בכל אחד מהסוגים — לא מעכב איזה עושים. מימי משה רבינו היו קהילות שונות שעשו אחרת, וכולם יצאו ידי חובה. רב אבהו רק עשה תקנה שכל היהודים יעשו את אותו הדבר, כדי שלא ישאלו מדוע אחד עושה כך והשני אחרת. אבל הרמב״ם לא נראה כך — אצל הרמב״ם זה ספק פשוט: “ואין אנו יודעין היאך היא.”
ה) מדוע אי אפשר פשוט לעשות שברים-תרועה יחד ולצאת ידי כל השיטות?
אם עושים שברים-תרועה יחד, הרי צריך לצאת ידי כל הצדדים — כי זה מכיל את שניהם! התירוץ (כפי שהמגיד משנה מסביר): שתי השיטות הראשונות (רק יללה, או רק הנחה) סוברות שהקול האחר הוא הפסק — אם עושים שברים-תרועה יחד, לפי השיטה שתרועה היא רק יללה, השברים הם הפסק, ולהיפך. לכן צריך לעשות שלושה סטים נפרדים.
ו) חידוש של מגיד משנה — הפסק בין קולות מעכב
מכך שאי אפשר לסמוך על שברים-תרועה יחד, רואים שהפסק בין הקולות מעכב. זו לכאורה סתירה למה שנלמד מאוחר יותר שאם הפסיק בין תקיעות (אפילו זמן רב), יצא. התירוץ: ההיתר של הפסק הוא רק כשלא מפסיק במין קול אחר (כלומר “קול שגוי” — קול זר שלא שייך). שתיקה או זמן אינם הפסק, אבל קול זר כן.
ז) “דואג” — אופי התרועה
הרמב״ם משתמש בלשון “שכן דרך הדואג” — מי שדואג. נדון האם “דואג” פירושו דווקא דאגה לגבי עבירות (הקשר של תשובה), או סתם מי שבצער. “דאגה” פירושה בכלל צער/דאגה, לא רק חרטה.
ח) המקור ל״יללה” — תרגום אונקלוס ואם סיסרא
הרמב״ם קורא לתרועה “יללה” כי התרגום על תרועה הוא “יבבא,” ואותה מילה מופיעה אצל “ותיבב אם סיסרא” (שופטים ה:כח) — בכי אם סיסרא. מכאן יודעים שיבבא/יללה היא מין בכי. הספק הוא איזה סוג בכי של אם — דחיפות קצרות (תרועה), אנחות ארוכות יותר (שברים), או שניהם יחד.
[דיגרסיה: שכחת התורה] בשלושה שורות גמרא בלבד יוצאות חמש עשרה שיטות שונות כיצד לעשות את התקיעות (רש״י, תוספות, ועוד). זו ראיה לשכחת התורה. חידוש: שכחת התורה לא בהכרח אומרת שהתורה נעשית קצרה יותר — היא יכולה להיות ארוכה יותר. משכחה באה מחלוקת, ומתחילים לעשות שלושים קולות כי לא יודעים אילו נכונים.
—
הלכה א (המשך) — סדר התקיעות
דברי הרמב״ם
“נמצא סדר התקיעות כך הוא: מברך ותוקע תקיעה, ואחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים. ואחר כך תוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה, שלשה פעמים. ואחר כך תוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, שלשה פעמים. נמצא שלשים קולות כדי להסתלק מן הספק.”
פשט
הסדר הוא: תחילה שלוש פעמים תשר״ת (תקיעה-שברים/תרועה-תקיעה), אחר כך שלוש פעמים תש״ת (תקיעה-שברים-תקיעה), אחר כך שלוש פעמים תר״ת (תקיעה-תרועה-תקיעה). סך הכל 30 קולות.
חידושים והסברות
א) מדוע מתחילים בתשר״ת?
מדוע הרמב״ם שם את תשר״ת (שברים-תרועה יחד) כראשון? הסברא היא שזה המהלך ה״טוב ביותר” — כי אם תרועה פירושה שניהם יחד, יוצאים לכתחילה. או: חכמים סברו שאותה שיטה היא החזקה ביותר. או: כך אדם בוכה — הוא נאנח ובוכה יחד.
ב) מדוע שלוש פעמים כל סט:
כי במשנה כתוב שתרועה באה שלוש פעמים (שלושה פסוקים). כל סט נעשה שלוש פעמים כדי לצאת ידי שלוש התרועות.
[דיגרסיה: תנאי בין תשר״ת לתש״ת] כשתוקעים תשר״ת ואחר כך תש״ת מספק, מדוע צריך תקיעה חדשה לתחילת תש״ת? התקיעה האחרונה של תשר״ת הרי יכולה לשמש כתקיעה ראשונה של תש״ת — אם תשר״ת כשר, אין צורך בעוד; אם תשר״ת פסול, התקיעה תיחשב כתחילת תש״ת! התירוץ: תקיעה לפניה ולאחריה פירושו “סנדוויץ׳” — אם התקיעה נועדה כסוף תשר״ת, היא אינה תקיעה לפניה עבור תש״ת. אפשר לעשות תנאי, אבל אז זה לא הסדר הרגיל. עם תנאי היו יכולים לחסוך שלושה קולות (27 במקום 30).
—
הלכה ב — שיעור תרועה, שברים, ותקיעה
דברי הרמב״ם
“שיעור תרועה כשתי תקיעות, ושיעור שלשה שברים כשתי תקיעות.”
פשט
אורך התרועה הוא כמו שתי (לפחות) תקיעות, וגם שלושה שברים נמשכים כמו שתי תקיעות.
חידושים והסברות
א) “שיעור תרועה” — תרועה אחת או כל שלושתן?
המגיד משנה ואחרים סברו ש״שיעור תרועה” פירושו כל שלוש התרועות של סט אחד יחד. אבל הפירוש הפשוט ברמב״ם הוא שתרועה אחת היא כמו שתי תקיעות, וגם סט אחד של שלושה שברים הוא כמו שתי תקיעות.
ב) תקיעה קצרה לפי הרמב״ם:
אם תרועה אחת = שתי תקיעות, יוצא שתקיעה קצרה יותר מתרועה. הרמב״ם מתכוון לתקיעות מינימום — אדם רשאי לעשות תקיעות ארוכות יותר.
ג) בתשר״ת — הקול האמצעי הוא כארבע תקיעות:
כשתוקעים שברים-תרועה יחד, החלק האמצעי (שברים + תרועה) הוא כמוארבע תקיעות מינימום (שתיים לשברים + שתיים לתרועה).
ד) מחלוקת רמב״ם וראב״ד:
הראב״ד (אמר אברהם, כל זה שבש המעתיק הוא) חולק על הרמב״ם:
– שיטת הרמב״ם: שתי התקיעות (לפניה ולאחריה) יחד הן כמו תרועה אחת באמצע. יוצא שתקיעה אחת = חצי תרועה.
– שיטת הראב״ד: תקיעה אחת היא כמו תרועה אחת. תרועה היא כמו שלושה שברים. יוצא שלפי הראב״ד תקיעה היא פי שניים מאשר לפי הרמב״ם.
חידוש למעשה: אין סתירה מעשית ביניהם, כי הרמב״ם נותן רק שיעור מינימום לתקיעה, לא מקסימום. הוא אומר בפירוש שאם עושים ארוך יותר זה עדיין תקיעה. ממילא אפשר להחמיר כראב״ד ולעשות תקיעות ארוכות יותר, ויוצאים גם לפי הרמב״ם.
ה) פירוש הרמב״ם במשנה (ראש השנה לג:):
במשנה כתוב: שיעור תקיעה כשלש תרועות, ושיעור תרועה כשלש יבבות. הרמב״ם מפרש “תקיעה כשלש תרועות” לא שתקיעה אחת = שלוש תרועות, אלא שכל התקיעות של סדר אחד (בבא) יחד = כל התרועות של אותו סדר. יוצא שתקיעה אחת = חצי תרועה.
סברא לרמב״ם: התקיעה באה “לשרת” את התרועה — זה כמו סנדוויץ׳, שהלחם (תקיעות) הוא בגודל של מה שבאמצע (תרועה). הסברא הגיונית, אבל הפירוש במשנה קצת מתוח.
תירוץ הגמרא: בגמרא יש סתירה — במקום אחר כתוב “שיעור תקיעה כתרועה” (לא כשלש תרועות). הגמרא מתרצת שהמשנה שלנו מדברת על “כל הבבות” (כל התקיעות יחד). הרמב״ם בונה את שיטתו על תירוץ זה.
ו) מהי תרועה? — שתיקת הרמב״ם:
הרמב״ם בכלל לא אומר מהי תרועה — לא כמה קולות, לא כמה זמן. הוא אומר רק שזו “יללה” (יללה שמיללין), אבל הוא לא מגדיר מהי יללה. בשברים הוא כן אומר שזה שלושה, אבל בתרועה הוא לא אומר כמה קולות קטנים צריך להיות. המגיד משנה אומר שתרועה היא תשעה קולות קטנים — אבל זה לא כתוב ברמב״ם עצמו.
ז) הרמב״ם לא נותן שיעור מוחלט:
הרמב״ם נותן רק שיעור יחסי: תקיעה היא חצי מתרועה. לא ברור אם זה תלוי בכוח הבעל תוקע, או שזה מידה קבועה. הרמב״ם בעצם פשוט מעתיק מה שכתוב בגמרא ולא אומר יותר.
ח) תרמיטין / תרמוטא — לשון הירושלמי:
הלשון “תרמיטין” (או “תרמוטא”) הוא לא מהבבלי אלא מהירושלמי. הראב״ד מביא אותו, והבנין עולם מסביר שהראב״ד מתכוון לפירוש הירושלמי.
שני פירושים ב״תרמוטא”:
1. פירוש רבי ראבינוביץ׳ (כפי ששמע מנחם מנדל בארץ ישראל): תרמוטא פירושו קול ארוך שעולה ויורד — כמו סירנה (וו-וו-וו). זה מתאים ל״ילולי שמיללין”. בתימן עושים עד היום תרועה כזו. זה מתאים גם לכתב יד של רב סעדיה גאון שבו הוא עושה דיאגרמה עם “גלים” (כמו תווי מוזיקה). מכיוון שלא יכלו לעשות קול כזה בפועל, חתכו אותו לחתיכות קצרות — וכך יהודי אשכנז עושים תרועה היום (טו-טו-טו).
2. פירוש מפרשים אחרים: תרמיטא = קול מינימלי (יחידת קול קטנה ביותר). שבר = שלוש תרמיטין. תרועה = שלושה שברים = תשע תרמיטין (תשעה קולות קטנים). זה כמו שהשולחן ערוך פוסק.
ט) מחלוקת בירושלמי לגבי תרועה:
בירושלמי יש מחלוקת: אחד אומר תרועה היא תרמוטא (הקול הארוך הגלי), ואחד אומר שזה שלושה קוקין (שברים). זו בעצם המחלוקת שגם הבבלי מביא — ש״יבבה” במשנה פירושה תרועה, ובברייתא כתוב שברים, וזו מחלוקת תנאים.
סיכום: משתיים-שלוש שורות גמרא יוצאות ארבע-חמש שיטות שונות (רמב״ם, ראב״ד, רש״י, תוספות, ועוד) — הכל תלוי איך מפרשים את המשנה והגמרא.
—
הלכה ב (המשך) — תקיעה ארוכה נחשבת רק לאחת
דברי הרמב״ם
“הרי שתקע ויריע ואחר כך תקע תקיעה ארוכה ומשוכה כשנים בראשונה — אינה אלא תקיעה אחת, אפילו משך בה כל שעה אינה אלא תקיעה אחת.”
פשט
אם אדם תוקע תקיעה אחרי תרועה ומאריך אותה מאוד, אי אפשר לומר שהחצי הראשון הוא התקיעה שאחרי התרועה והחצי השני הוא התקיעה לפני התרועה הבאה. זו רק תקיעה אחת, אפילו הוא מאריך אותה שעה שלמה.
חידושים
א) תקיעה נגמרת כשמפסיקים, לא כשהשיעור עבר:
תקיעה לא נגמרת כשהשיעור המינימלי עבר, אלא כשהתוקע מפסיק לתקוע. לכן אי אפשר “לחלק” תקיעה ארוכה לשתיים.
ב) תקיעה יכולה להיות ארוכה:
הרמב״ם אומר במפורש שמותר לעשות תקיעה ארוכה. אבל הרמב״ם לא אומר
במפורש כמה קצרה תקיעה יכולה להיות — זו נשארת שאלה.
—
הלכה ב (המשך) — שמע תקיעה אחת בשעה זו
דברי הרמב״ם
“שמע תקיעה אחת בשעה זו… אפילו שהה כל היום כולו, הרי אלו מצטרפים ויוצא ידי חובתו. ובלבד שישמע כל בבא מהם על הסדר. לא שישמע תרועה אחרי שתי תקיעות.”
פשט
אין צורך לשמוע את כל תשעת הקולות בבת אחת. אפילו עם הפסקות ביניהם, אפילו כל היום, יוצא — אבל רק כששומע אותם על הסדר. אם שומע תרועה אחרי שתי תקיעות (במקום תקיעה-תרועה-תקיעה), אינו יוצא.
חידושים
א) זמן עצמו אינו הפסק:
רק דבר אחר שלא מהענין הוא הפסק. זה מושווה לדין בתפילה, שבו שהה כדי לגמור את כולה הוא הפסק, אבל זמן בלבד לא.
ב) הפסול של “תרועה אחרי שתי תקיעות” אינו רק הפסק — זה “סדר שגוי”:
אי אפשר לומר שנחלק שתי תקיעות — אחת לסט הקודם ואחת לסט הבא — כי לא שמע לפי הסדר.
—
הלכה ב (המשך) — שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד
דברי הרמב״ם
“שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, לא יצא אפילו ידי אחת.”
פשט
אם תשעה אנשים תוקעים כולם בבת אחת, אינו יוצא אפילו תקיעה אחת.
חידושים
א) מחלוקת ראשונים:
האם הרמב״ם מתכוון שכל התשעה תוקעים את אותה התקיעה בבת אחת, או שכל אחד תוקע קול אחר (אחד תקיעה, אחד תרועה, אחד שברים). רוב הראשונים אומרים שהוא מתכוון לתשע תקיעות שונות.
ב) מדוע אינו יוצא?
שתי סברות: (א) אינו שומע בבירור אף אחת מהן; (ב) חסר הסדר — המצווה צריכה להיות “זה אחר זה,” סדר בזמן (כמו סנדוויץ׳). כשהכל בא בבת אחת, חסר הסדר של תקיעה-תרועה-תקיעה. השיעור נוטה לסברה השנייה — זה צריך לקחת זמן, כלומר אחרי התקיעה חייבת לבוא התרועה, “זה אחר זה.”
ג) שני אנשים תוקעים בבת אחת:
אפשר לשמוע בבירור כששניים תוקעים את אותו הדבר (כמו שופר וחצוצרות בבית המקדש, שבהם “חביבה” עושה אותם כשרים). אבל כאן הפסול הוא כי חסר הסדר.
ד) מאנשים שונים זה אחר זה — כשר:
אפשר לשמוע תקיעה מאדם אחד, תרועה משני, תקיעה משלישי — אפילו כל היום כולו — כל עוד זה על הסדר. מה שצריך להיות: סדר בזמן. מה שאסור להיות: הכל בבת אחת. מאותו אדם אינו מעכב.
—
הלכה ב (המשך) — ואינו יוצא עד שישמע כל התשע תקיעות
דברי הרמב״ם
“ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל התשע תקיעות, שכולן מצוה אחת הן, לפיכך מעכבות זו את זו.”
פשט
צריך לשמוע את כל תשעת הקולות. הם מצווה אחת, וכל אחת מעכבת את האחרת.
חידושים
א) “תשע תקיעות” פירושו לא תשע תקיעות, אלא תשעה קולות בכלל — תקיעות, תרועות, שברים יחד.
ב) “מצוה אחת” — אי אפשר לומר שיצא “חצי מצווה.” יוצאים רק כשמסיימים הכל.
ג) “מעכבות זו את זו” — זה מושווה למצוות אחרות כמו תפילין של יד ושל ראש, שבהם אחד אינו מעכב את השני (אם יש רק אחד, מניחים אחד). אבל כאן — אם יודעים שלא יוכלו לסיים, יש שאלה האם מותר להתחיל. אי אפשר לומר “כבר יצאתי חלק, עכשיו זה רק ספק דאורייתא” — תשע פירושו תשע (לא שלושים), אבל כל התשע חייבות להיות.
—
הלכה ג — הציבור חייבין לשמוע תקיעות על סדר הברכות
דברי הרמב״ם
“הציבור חייבין לשמוע תקיעות על סדר הברכות. כיצד? אומר שליח ציבור אבות, גבורות, וקדושת השם, ומלכיות ותוקע שלש, ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואומר שופרות ותוקע שלש, וגומר תפלתו בעבודה והודאה וברכת כהנים.”
פשט
בציבור צריך לשמוע את התקיעות בתוך שמונה עשרה, אחרי כל ברכה של מלכיות, זכרונות, שופרות. שליח הציבור אומר אבות, גבורות, קדושת השם, אחר כך מלכיות עם תקיעות, זכרונות עם תקיעות, שופרות עם תקיעות, ומסיים בעבודה, הודאה, ברכת כהנים.
חידושים
א) “שלש” פירושו סט של שלושה (תקיעה-תרועה-תקיעה), לא שלושה קולות בודדים. הרמב״ם מדבר כאן על עיקר הדין (תשעה קולות), לא השלושים שעושים היום.
ב) הדין הוא ספציפית על ציבור — הרמב״ם אומר בפירוש “הציבור חייבין,” ומאוחר יותר הוא אומר שזה לא על יחיד.
ג) “על סדר הברכות” — זה לא דין נפרד של ברכות, אלא שהתקיעות עצמן צריכות להישמע בסדר הברכות.
—
הלכה ג (המשך) — שלש ברכות אמצעיות מעכבות זו את זו
דברי הרמב״ם
“שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ושל יום הכפורים של יובל, שהן מלכיות זכרונות ושופרות, מעכבות זו את זו.”
פשט
מלכיות, זכרונות, שופרות מעכבות זו את זו — צריך לומר את שלושתן. זה נכון גם בראש השנה וגם ביום כיפורים של יובל.
חידוש
ההשוואה לתקיעות — כשם שתשע התקיעות הן מצווה אחת ומעכבות זו את זו, כך גם שלוש הברכות.
—
הלכה ג (המשך) — עשרה פסוקים בכל ברכה
דברי הרמב״ם
“וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה — שלשה מן התורה, שלשה מספר תהלים, ושלשה מן הנביאים, ואחד מן התורה משלים בו. ואם השלים בנביא — יצא.”
“ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים — יצא.”
“אפילו אמר ‘בתורתך ה׳ אלקינו כתוב לאמר׳ עם פסוק אחד מתורה, והפסיק — אינו צריך לחזור.”
פשט
בכל ברכה (מלכיות, זכרונות, שופרות) אומרים עשרה פסוקים: שלושה מתורה, שלושה מתהלים, שלושה מנביאים, והעשירי שוב מתורה. בדיעבד, אם השלים בנביא, גם יצא. המינימום הוא שלושה פסוקים (אחד מכל קטגוריה), ואפילו פסוק אחד מתורה עם הביטוי “בתורתך כתוב לאמר” מספיק בדיעבד.
חידושים
א) מדוע מסיימים בתורה?
שני הסברים: (א) להראות שהכל חלק מהתורה; (ב) שהתורה היא העיקר.
ב) הקבלה יפה בין פסוקים לתקיעות:
לשניהם יש מבנה של שלוש → תשע → שלושים. בתקיעות: שלושה קולות (תקיעה-תרועה-תקיעה) שנעשים תשעה (שלושה סטים), שנעשים שלושים (עם כל הספקות). בפסוקים: שלושה (מינימום), תשעה (לכתחילה), שלוש פעמים תשעה (לכל שלוש הברכות). סדר ברור של מבנים משולשים.
ג) “בתורתך כתוב לאמר” — מחלוקת ראשונים:
בגמרא כתוב “אפילו אמר בתורתך כתוב לאמר יצא”. היו ראשונים שלמדו שאפילו אין צורך לומר שום פסוק כלל — רק הביטוי עצמו מספיק. הרמב״ם לא למד כך — הוא מוסיף שצריך גם לומר לפחות פסוק אחד מתורה.
ד) הקשר המעשי:
זה מדבר על תקופה שבה לא היה מחזור, ושליח הציבור היה צריך לזכור פסוקים בעל פה. מכאן לומדים ששליח הציבור היה צריך להיות בקי בתנ״ך.
—
הלכה ג (המשך) — פסוקי פורעניות
דברי הרמב״ם
“ואין מזכירין זכרונות ומלכיות ושופרות של פורעניות. דוגמאות: זכרונות — ‘ויזכור כי בשר המה׳; מלכיות — ‘בחמה שפוכה אמלוך עליכם׳; שופרות — ‘תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה׳.”
פשט
אפילו כשהפסוק מביא לידי ביטוי שהקב״ה מלך או זוכר, אם ההקשר הוא פורעניות (עונש, מלחמה), אסור להביא אותו.
חידושים
פורעניות של גויים מותר להזכיר. דוגמאות: מלכיות — “ה׳ מלך ירגזו ארץ”; שופרות — “והיה ה׳ אלוקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן” (עונש לגויים).
—
הלכה ג (המשך) — זכרון יחיד
דברי הרמב״ם
אין אומרים זכרון יחיד אפילו לטובה, כגון “זכרני ה׳ ברצון עמך” (דוד המלך) או “זכרה לי אלהי לטובה” (נחמיה).
פשט
זכרונות בראש השנה פירושם שהקב״ה יזכור את כלל ישראל, את הציבור.
חידוש
הטעם: תפילות ראש השנה הן תפילות הציבור עבור הציבור, לא עבור עצמו.
—
הלכה ג (המשך) — פקדונות לעומת זכרונות
דברי הרמב״ם
זכרונות צריך להיות דווקא לשון זכרון, לא כגון “פקד פקדתי אתכם”.
פשט
זו מחלוקת תנאים, ופוסקים כרבי יוסי שפקדונות לא נחשבות כזכרונות, אף על פי שפקידה פירושה תוכנית אותו דבר כמו זכירה.
חידושים
א) זה קשה להבין — מדוע הלשון יעשה הבדל כשהענין הוא אותו הדבר?
ב) ההבדל בין “זכר” (לשון/שם) ו״ענין” (משמעות/תוכן): בזכרונות צריך דווקא את לשון הזכרון, אבל במלכיות מספיק הענין עצמו (אחדות ה׳) אפילו בלי לשון מלכות.
—
הלכה ג (המשך) — מלכיות = אחדות ה׳
דברי הרמב״ם
“כל פסוק מאלו מלכות היא ענינו, אף על פי שאין בו זכר מלכות. דוגמאות: ‘שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד׳; ‘אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו׳; ‘וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳.”
פשט
פסוקים של אחדות ה׳ נחשבים כמלכיות, אפילו בלי המילה “מלך.”
חידושים
א) שיטה א׳ — אחדות = מלכות:
אחדות ה׳ פירושה מלכות ה׳ כי אחדות פירושה שהקב״ה הוא המלך היחיד על כל העולם. לא שבים יש אל אחד וביבשה אל אחר — אלא הוא אותו מלך בכל מקום.
ב) שיטה ב׳ — מלכות מדברת כלפי בני אדם:
“אין מלך בלא עם”. מלכות היא כשבני אדם יודעים ורואים שהקב״ה אחד. לכן מביאים פסוקים שבהם בני אדם יודעים/שומעים/רואים את האחדות: “שמע ישראל” (שמיעה), “אתה הראת לדעת” (ראיה/ידיעה), “וידעת היום” (ידיעה). האחדות עצמה (כמו “רוח אלוקים” לפני בריאת העולם) אינה מלכות — אלא כשבני אדם מכירים בה.
[דיגרסיה: שיטת הרמב״ם באחדות ה׳ ביסודי התורה פרק א׳]
הרמב״ם ביסודי התורה פרק א׳ לומד שאחדות ה׳ פירושה שהקב״ה “פשוט” (פשוט) — אין לו חלקים, אין בו שינוי. הרמב״ם כמעט לא גורס שאחדות ה׳ פירושה בעיקר שאין יותר מאל אחד. הרמב״ם אומר אפילו על הפסוק “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת” שרואים ממנו שהקב״ה אינו גוף, כי גוף לא יכול להיות ביותר ממקום אחד.
זה מעלה קושיה על הרמב״ם: לפי שיטתו שביסודי התורה, אחדות ה׳ אין לה קשר למלכות בכלל — היא מדברת על פשטות/פשטות הקב״ה. אבל כאן בהלכות שופר (ובגמרא) רואים בבירור שאחדות ה׳ נחשבת כמלכות. גם, הגמרא קוראת לקריאת שמע “קבלת עול מלכות שמים” — לא “קבלת יחוד ה׳”. זו לכאורה סתירה בין השיטה הפילוסופית של הרמב״ם למציאות ההלכתית.
—
הלכה ג (המשך) — סדר תקיעות בציבור: תקיעות דמיושב
דברי הרמב״ם
“המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בציבור כך הוא: אחר שקוראין בתורה מחזירין הספר, יושבין כל העם, ואחד עומד ומברך ‘אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר׳, כל העם עונים אמן, וחוזר ומברך שהחיינו, וכל העם עונים אמן, ותוקע שלשים תקיעות.”
פשט
אחרי קריאת התורה של שחרית מחזירים את ספר התורה, יושבים, עושים ברכות, ותוקעים שלושים קולות (תשר״ת, תש״ת, תר״ת — כל אחד שלוש פעמים, יוצא שלושים). אלו הן “תקיעות דמיושב”.
חידושים
א) “מחזירין הספר” — מחזירים את ספר התורה לארון. זה שונה מהמנהג היום, שבו משאירים את התורה על הבימה עד אחרי התקיעות. המנהג היום מוסבר שצריכים את זכות התורה. אבל יכול להיות ש״מחזירין הספר” פירושו רק מניחים אותו על הבימה (לא בארון), אבל לכאורה פירושו להחזיר.
—
הלכה ג (המשך) — תקיעות דמעומד (על סדר הברכות)
דברי הרמב״ם
אחרי תקיעות דמיושב (שלושים קולות), אומרים קדיש, עומדים ומתפללים מוסף. אחרי הברכה הרביעית (מלכיות) — תוקעים תשר״ת. אחרי זכרונות — תש״ת. אחרי שופרות — תר״ת. ומסיימים את התפילה.
פשט
בתקיעות דמעומד (שמונה עשרה) תוקעים רק סט אחד מכל ספק — אחד במלכיות, אחד בזכרונות, אחד בשופרות — במקום כל שלושה בכל ברכה.
חידושים
א) מנהג הרמב״ם לעומת רבנו תם:
לפי הרמב״ם תוקעים בשמונה עשרה רק שלושה סטים (עשרה קולות — כי תשר״ת עצמו הוא ארבעה קולות פלוס שתי תקיעות = שש, תש״ת = שלוש, תר״ת = שלוש, סך הכל שתים עשרה, אבל הסך הכולל של הרמב״ם הוא ארבעים קולות: שלושים דמיושב + עשר דמעומד). לפי רבנו תם, שלפיו הולך מנהגנו, תוקעים את כל שלושת הספקות בכל ברכה — שישים קולות.
ב) שני חידושים בשיטת הרמב״ם:
(א) המנהג לתקוע פעמיים — מיושב ומעומד — מתווסף כמנהג; לעיקר הדין צריך רק לתקוע בשמונה עשרה. הרמב״ם לא נותן טעם מדוע תוקעים מיושב.
(ב) במעומד מקצרים, כי כבר יצאו מידי ספק.
—
הלכה ג (המשך) — אותו תוקע, הפסק בין מיושב למעומד
דברי הרמב״ם
“זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדין… ואינו מדבר בין תקיעות של מיושב לתקיעות של הסדר. ואם סח ביניהם, אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך.”
פשט
אותו בעל תוקע צריך לתקוע את שניהם — מיושב ומעומד. הוא לא צריך לדבר ביניהם. אם דיבר, אינו צריך לעשות ברכה חדשה.
חידושים
א) טעם מדוע אותו תוקע:
הרמב״ם מביא בשם ר׳ אהרן בן נח את הכלל “המתחיל במצוה אומרים לו גמור.” מוצע שזו אולי גם תקנה מעשית — כמו בכהן עולה ראשון — כדי למנוע מחלוקת למי נותנים את הכבוד.
ב) טעם של אי דיבור (הפסק):
איסור ההפסק הוא רק על התוקע עצמו, לא על הציבור. הטעם הוא לכאורה כי הוא עשה ברכה על תקיעת שופר, ורוצים שהברכה תעלה גם על תקיעות דמעומד. זה אולי גם טעם מדוע אותו אדם חייב לתקוע את שניהם — כי אחר אולי דיבר בינתיים ולא עשה ברכה.
ג) מדוע אין ברכה חדשה אם דיבר:
שני טעמים אפשריים: (א) זה לא הפסק כל כך גדול; (ב) הוא לא יכול לומר שוב “אשר קדשנו במצוותיו” כי כבר יצא ידי חובת המצווה עם התקיעות הראשונות — זו הייתה ברכה לבטלה.
—
הלכה ג (המשך) — מדוע רק סט אחד בכל ברכה (דמעומד)
דברי הרמב״ם
“בדין היה שיתקע על כל ברכה וברכה שלש פעמים כדרך שתוקע כשהן יושבין, אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות של מיושב, אין מטריחין על הציבור לחזור בהן כולן על סדר הברכות, אלא די להם בבא אחת על כל ברכה כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות.”
פשט
מן הדין היה ראוי לתקוע את כל שלושת הספקות בכל ברכה, אבל מכיוון שכבר יצאו מידי ספק דרך תקיעות דמיושב, אין מטריחים את הציבור, ותוקעים רק סט אחד בכל ברכה.
חידושים
א) “אין מטריחין על הציבור” כעיקרון הלכתי:
הרמב״ם משתמש בכלל של אין מטריחין על הציבור כסיבה הלכתית חזקה לקצר. אפשר לפעול ישועות לא רק דרך תקיעות נוספות, אלא גם דרך העיקרון של אי הטרחת הציבור.
ב) קושיה על ההיגיון של הרמב״ם:
אם אומרים שרוצים תקיעות על סדר הברכות, היה צריך לרצות את כל הסדר — גם
עם כל הספקות — בברכות, כי זה המקום העיקרי. והמצווה העיקרית היא במלכיות זכרונות שופרות. לכן, המנהג נעשה שמקצרים במעומד כי כבר יצאו.
ג) תקנת רבנו תם:
רבנו תם תיקן שיתקעו כן את כל שלושת הספקות בכל ברכה (עשרה קולות בכל ברכה). המנהג הקודם היה כרמב״ם, ורבנו תם שינה אותו.
[דיגרסיה: תקיעות בשמונה עשרה שקטה]: נוסח ספרד / חסידים תוקעים גם בשמונה עשרה שקטה, מה שמביא את הסך הכולל לתשעים, פלוס עוד עשר בקדיש = מאה. ליטאים לא תוקעים בשמונה עשרה שקטה, אלא ארבעים נוספים בקדיש כדי להגיע למאה. ההלכה של תקיעות דמעומד / על סדר הברכות מדברת רק על חזרת הש״ץ, לא על שמונה עשרה שקטה, והמקור לתקיעה בשמונה עשרה שקטה אינו ברור.
—
הלכה ג (המשך) — יחיד לעומת ציבור
דברי הרמב״ם
“כל הדברים האלה בציבור, אבל היחיד בין ששמע על סדר הברכות בין שלא על סדר, בין מעומד בין מיושב, יצא.”
פשט
כל הסדר של תקיעות על סדר הברכות הוא רק דין בציבור. יחיד צריך רק לשמוע מספיק תקיעות לצאת מידי ספק, בלי שום סדר.
חידושים
תקיעות על סדר הברכות הוא דין בסדר התפילה בבית הכנסת — זה לא דין במצוות שופר של היחיד. היחיד כן צריך לומר מלכיות זכרונות שופרות, אבל הוא לא צריך לתקוע על הסדר. אפילו אין מנהג שהיחיד יתקע על הסדר — זה בכלל לא ענין.
—
הלכה ד — תקיעות לא מעכבות ברכות, ברכות לא מעכבות תקיעות
דברי הרמב״ם
“התקיעות אינן מעכבות את הברכות, והברכות אינן מעכבות את התקיעות.”
פשט
הן אינן תלויות זו בזו. אם אין מי שיאמר מלכיות זכרונות שופרות, בכל זאת יתקעו את כל התקיעות, ולהיפך.
חידוש
יכלו לחשוב שמכיוון שתוקעים שלושה סטים כנגד מלכיות זכרונות שופרות, הם מעכבים זה את זה. החידוש הוא שלא — “מה שיש לך, עשה.”
—
הלכה ד (המשך) — שתי עיירות, ספק תקיעות לעומת ודאי ברכות
דברי הרמב״ם
“בשתי עיירות, באחת יודע בוודאי שיש שם מי שיברך להם תשע ברכות ואין שם תוקע, ובשנייה ספק יש שם תוקע ספק אין שם — הולך לשנייה, שהתקיעות מדברי תורה והברכות מדברי סופרים.”
פשט
אפילו ספק דאורייתא (תקיעות) חזק יותר מודאי דרבנן (ברכות מלכיות זכרונות שופרות).
חידושים
א) ספק דאורייתא לעומת ודאי דרבנן:
הרמב״ם פוסק שספק תקיעות (דאורייתא) גובר על ודאי ברכות (דרבנן). זה מעניין לפי שיטת הרמב״ם שספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן — יוצא ששניהם דרבנן (ספק דאורייתא = דרבנן, ברכות = דרבנן), ולכן הרמב״ם אומר שהספק דאורייתא חזק יותר. התירוץ: “זה עדיין שורש דאורייתא” — שורש הספק הוא חיוב דאורייתא, מה שנותן לו מעמד גבוה יותר אפילו כשהחיוב להחמיר הוא רק דרבנן. האחרונים שואלים זאת כקושיה.
[דיגרסיה: חכמים מבטלים תקיעות]: חכמים פעם ביטלו תקיעות (כמו כשראש השנה חל בשבת), מה שיכול להיראות כאילו דרבנן חשוב יותר מדאורייתא. התירוץ: זה היה בגלל חשש סכנה (נשיאה ברשות הרבים), לא כי ברכות חשובות יותר מתקיעות.
תמלול מלא 📝
פרק ג׳ הלכות שופר — כמה תקיעות חייב אדם לשמוע
הקדמה לפרק
בסדר. אנחנו לומדים את התורה הקדושה, ספציפית את החלק מהתורה שרבינו משה בן מימון כתב, את ספרו שנקרא משנה תורה. ובו יש ספר שנקרא ספר זמנים, ובו יש הלכות שנקראות הלכות שופר סוכה ולולב. ועכשיו אנחנו לומדים מזה הלכות שופר, את הפרק השלישי והאחרון שלהן. ואנחנו נמצאים כאן בתשפ״ו בחצי הכדור שנקרא אמריקה. נו.
פרק ג׳ בהלכות שופר. כבר למדנו, הפרק הראשון היה על הכלי של שופר, הפרק השני היה על החיוב — מי חייב ומתי חייב, ובאריכות על יום טוב ראש השנה שחל להיות בשבת. כאן נלמד את איכות התקיעה, איזה מין תקיעות מוציא האדם שמחזיק את השופר. כבר למדנו על השופר ועל האדם. עכשיו מדברים על עצם התקיעות. מה תוקעים? וכמה תוקעים. הוא מתחיל עם כמה.
הלכה א — כמה תקיעות חייב אדם לשמוע
לשון הרמב״ם: תשע תקיעות
אומר הרמב״ם: “כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום טוב של ראש השנה?” למדנו שמצוות תקיעת שופר היא שמיעת קול שופר. כמה תקיעות צריך לשמוע? כמה תקיעות?
התשובה לזה היא… מעניין שהוא קורא לזה תקיעות. הקול שנעשה מתקיעה. תקיעה פירושה להכניס את זה לפה ולתקוע. קוראים לזה כבר תקיעות, זה כבר נעשה שם דבר. אני לא יודע, כבר דיברו על זה בפרק הראשון. יכלו אולי לומר תשע תרועות? מה השם הכולל? הרמב״ם אומר מצוה לשמוע קול תרועת קול שופר, איזה לשון כזה? כאן הוא אומר תשע תקיעות. אני לא יודע. אני לא יודע, את כל התקיעות קוראים לתקוע, סדר שלם. טוב מאוד. אז נראה שזה יותר שם כולל. תקיעה היא יותר שם כולל מתרועה. כן, הוא אומר שהקול נקרא תקיעה, זה מעניין. הקול הוא תוצאה של התקיעה. אני לא יודע, תקיעה היא התקיעה. אני לא יודע, הקול שיוצא מהתקיעה. בסדר.
כמה קולות צריך אדם לשמוע, לשמוע, ביום טוב של ראש השנה? התשובה היא תשע תקיעות. טוב מאוד.
החשבון של תשע: שלוש תרועות עם תקיעה לפניה ולאחריה
איך יודעים? הייתי יכול לחשוב שאחת מספיקה. אבל הוא אומר, החכמים הגיעו למסקנה שהמספר הוא תשע. למה? אומר הוא כך: “שנאמר בו תרועה ביובל ובראש השנה”. לוקחים ביחד כמה פעמים כתוב המילה תרועה בין יובל לראש השנה ביחד, זה שלוש פעמים. זה אומר, פעם אחת כתוב ביובל, “וביום השופר תעבירו שופר”. כתוב פעם אחת בראש השנה ושתי פעמים ביובל. להיפך, פעם אחת ביובל ושתי פעמים בראש השנה. אתה בטוח? כך נראה. “והעברת שופר תרועה בעשור לחודש”, ובראש השנה כתוב “זכרון תרועה” באמור, ו״יום תרועה” בראה. כן, אז להיפך, עם השופר הסתם ביובל ספרו עוד אחד.
ו, בסדר, מחזיקים אותנו בשלוש, איך מגיעים לתשע? אומר הוא החשבון של תשע כך: בכל תרועה, כל פעם שכתוב תרועה, תרועה היא מין תקיעה מסוים, זה מין מה שאנחנו נאמר מאוחר יותר מה המין דבר שנקרא תרועה. ואנחנו יודעים כלל, כך ידעו חכמים כלל — זה מעניין, הוא לא אומר על זה “מפי השמועה” או “מפי” — כך ידעו חכמים שתרועה באה עם פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. תרועה היא משהו שהוא סנדוויץ׳, לא אוכלים לבד. זה משהו שתוקעים בין שתי תקיעות. הגמרא כן יש כאן לימוד על זה. אני חושב ש״מפי השמועה” הולך… אני לא יודע את כל הדבר.
דיון: מה פירוש “מפי השמועה למדו”
בסדר, “מפי השמועה למדו”, החכמים “מפי השמועה” קיבלו הלכה למשה מסיני, שמדמים… כתוב על כל ימים טובים של חודש השביעי כתוב… מה הלשון? יש איזה פסוק שמאחד את כל ימים טובים של חודש השביעי. לא, אין פסוק כזה. הכל בחודש השביעי. יש פסוק ש… זה פשוט הכל בחודש השביעי, ולומדים ש… זה מבטל את זה. תמחק. לומדים שכל תרועות של חודש השביעי הולכות ביחד. אני לא יודע אם יש פסוק.
גם בכלל, כשהרמב״ם אומר “מפי השמועה”, האם הוא מתכוון לומר שכשאתה שואל אותי, הוא לא היה מסכים שזה פשט בפסוק, אבל המסורה אומרת שכך צריך ללמוד את הפסוק. זה פירוש “מפי השמועה למדו”. האם יש “מפי השמועה” ששמעו שההלכה היא כך? “מפי השמועה למדו” פירושו שזו הלכה למשה מסיני. כן, אני אומר שיש שתי רמות בזה. יש “מפי השמועה” ש, כמו שהרמב״ם אומר שמקובל שהדין של תקיעה, שהמצווה, הדינים של המצווה הם כך, אבל כשהוא מביא לימוד, על זה אתם מתכוונים לומר שיש כן לימוד, אבל הלימוד הוא לא לימוד כל כך טוב, שזה לא ממש פשט בפסוק, אבל המסורה אומרת שכך צריך ללמוד את הפסוק. כי זה פירוש מפי השמועה למדו.
מפי השמועה למדו פירושו שזו הלכה למשה מסיני? לא, מפי השמועה למדו שכל, לא מפי השמועה למדו שצריך לעשות שלוש תרועות. מפי השמועה למדו שכל תרועות, שמצרפים את כל הלשונות תרועות, אחת ביובל ושתיים מראש השנה, רק התקיעות של ראש השנה מחייבות ביובל, והתקיעות של יובל מחייבות בראש השנה, שזה סך הכל שלוש, וזה סך הכל תשע. שמפי השמועה למדו שכל תקיעות של חודש השביעי, של שני ימים טובים בחודש השביעי שתוקעים שופר, ראש השנה ויובל, אחד הם, יש להם הלכה אחת, בין בראש השנה בין ביום הכיפורים של יובל. יוצא ששניהם צריכים שלוש, ומאחר שכל תרועה באה עם לפניה ולאחריה, צריך להיות סך הכל תשע תקיעות. תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם.
איך? הרי אמרו שיש שלוש תרועות, וכל תרועה היא תקיעה לפניה. אז זה תקיעה תרועה, תקיעה תרועה, תקיעה תרועה, תקיעה תרועה, תקיעה תרועה. טוב מאוד.
הלכה ב — ספק התרועה
לשון הרמב״ם: נסתפק לנו בה ספק
טוב מאוד, אנחנו מחזיקים בתשע. איך מגיעים למספרים שאנחנו זוכרים שבראש השנה יש הרבה מאוד תקיעות? הולך הרמב״ם לקחת אותנו הלאה. מעניין, הרמב״ם מראה לנו כאן איך ההלכה מגיעה ממשהו שהיינו חושבים מאחד. זכרון תרועה, עושים תרועה, אחת. מחזיקים אותנו כבר בתשע. נו, איך מגיעים להמשך?
אומר הרמב״ם כך: תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק. נעשה ספק. עוד שאלה, איך נעשה ספק? הרי כל שנה תוקעים בראש השנה, מסתכלים מה עשו בשנה שעברה. אומר הרמב״ם, לפי אורך השנים ורוב הגליות. הרמב״ם, כבר ראינו את ההקדמה של הרמב״ם, שהרמב״ם סובר שכל מה שאין בו בהירות כזו בתורה, אי אפשר להאשים את התורה, צריך להאשים את הגלויות, את אורך השנים. בסדר.
היה, יהודים הגיעו לעיר אחרת, הם לא זכרו מה עשו בשנים קודמות. הייתה שנה קשה, עברו שנה קשה. ואין עני… אנחנו יודעים שכל שנה שאין מריעין לו בתחלתה, נעשות צרות בסופה. אז, השנה שהיו צרות, אולי שנה לפני זה כבר היה, הצרות כבר התחילו לפני ראש השנה. אז, לא זכרו. ואין אדם יודע היאך, לא זכרו איך התרועה שכתובה בתורה היא, איך עושים אותה.
שלושת הספקות: יללה, אנחה, או שניהם כאחד
מה היו שני הספקות? אומרת הגמרא, שני הספקות איך התרועה היא. תן לי לדבר על התיובתא על רב אסי? בוא נאמר את לשון הרמב״ם.
אומר הרמב״ם כך: צד אחד היה שהיללה שמיללות הנשים בנהייתן בעת שמייבבין, אולי זה בכי מסוים. יש שני מיני בכיות. יש כשמתחילים לבכות, בוכים מאוד חזק, מאוד קרוב, אחד התחיל לבכות עם השני. נשים הן שיש להן את התפקיד לבכות בקול רם, כמו שלמדנו בהלכות חול המועד, הן המקוננות. אז איך בוכים? תרועה דומה לבכי. קול התרועה דומה לקול של בכי.
היללה עושות הנשים, והאנחה עושה זה בשקט, לא מתאים לו להראות את צערו, הוא צריך להראות את המשכיל הגדול שבו. הוא רק נותן אנחה כזו, הוא מרשה לעצמו אנחה. והאנחה היא פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, כשהוא דואג מדבר גדול.
הוא הולך… הוא לא הולך לומר מה ההבדל בין שתיהן. אלא היה עוד מהלך שלישי. היו שני מהלכים. המשל עושים… נכון. אתה מתכוון שתרועה היא הבאש המביאים, וההנחה היא השברים? כן, כך אומר הרמב״ם. או שניהם כאחד, או מהלך אחד היה שאין ינחה ויללה שדרכה לבא אחריה, הן הן נקראים תקיעה. אולי שניהם, תרועה פירושה שניהם. שניהם ביחד. שניהם ביחד. למה? שכן דרך הדואג, מי שדואג, מי שבוכה מצערו.
דיון: דואג — מה פירושו
מעניין, הוא קורא לזה דואג, כי… והטעם שלו הוא הענין כאן דאג, לדאוג לגבי העבירות. זה לא מספיד, כן? נשים אתה חושב יותר, לא מי שדואג. אני חושב שדאג פירושו לדאוג. אני חושב, אני חושב שאולי דאגן יכול כן לומר יותר כמו להיות בוכה. אני חושב שדאגן תמיד דאגה, אני חושב שהם תמיד אומרים דאגה, לדאוג. מי שבצער, שזה אחרי מה שהתרועה יכולה לומר. או שזה מין בכי שתרועה, בוא נתן לזה ביטוי.
דיון: מה זה שברים ומה זה תרועה
לא, רגע, בחלק הבא. תרועה היא… לא, זה שברים. לא, שלוש. רגע, קודם צריך להביא את הנשים, שאתה הלכת ישר לשופר. הגמרא מתחילה עם הנשים. הנשים צועקות בקול ויללה. הנשים עושות שברים, כן? לא, תרועה. הנשים עושות שלוש ארוכות. לא, הנחה פירושה שברים. שברים זה שלוש קצרות, והתרועה היא התרועה. בסדר. או שנים כאחד הנחה והיללה, זה אנחנו יכולים לקרוא שברים תרועה. זה אומר, ולמה זה הגיוני שניים?
בסדר, יש סדר כזה שאדם כשהוא עצוב, הוא עושה סדר שלם. קודם הוא עושה… אחר כך הוא מתחיל לצעוק… וואה! זה בערך ה… חכמים היה להם קבלה שהתרועה דומה למשהו בכי, למצב כלשהו של בכי. רוצים אנחנו לדעת איזה בכי.
לפיכך אנו עושים הכל — שלוש סטים תקיעות
לפיכך, כדי לצאת מכל הצדדים, אנו עושים הכל ואנחה ויללה, עושים שניהם. אז צריך כאן להזכיר… ולכאורה, רגע, מחזיקים אותנו עכשיו. אז כמו שאנחנו יודעים עכשיו שעם כל תרועה יש לפניה ולאחריה. היינו עכשיו מחזיקים… כן, אבל לפי הצד שזה רק יללה, רוצים אנחנו לא לעשות הנחה ויללה. בגלל זה מגיעים אנחנו לסט של יללה לבד, סט של הנחה לבד, וסט של הנחה ויללה. כי השניים הראשונים לא הסכימו.
דיון: למה אי אפשר לעשות שברים-תרועה ולצאת בשתי השיטות
זה לא פשוט שאם יוצאים שניהם, הם סברו שאולי לא. כמו שזה הפסק. זה אומר, שאפשר לחשוב שעושים שניהם ביחד ויוצאים. התירוץ הוא שלא, ששניים הראשונים סוברים שחייב להיות כך, אי אפשר להפסיק ביניהם. זה נקרא הפסק. כך אומר המגיד משנה. מכאן רואים שהפסק בין הקולות מעכב. ואף על פי שנלמד מאוחר יותר שהפסק אינו מעכב, שמע תשע תקיעות בשש שעות ביום יצא, זה דווקא אם הוא לא מפסיק ביניהם עם ראנג וואן אחר. כך נראה.
הערה: שיטת הרמב״ם שאכן שכחו
אומר הרמב״ם הלאה, והיללו הוא… אני צריך לספר את המעשה של רבי עקיבא איגר, וזה מאוד חשוב, שמה שהרמב״ם אומר, הרמב״ם נראה כפשוטו שמחמת אורך הגלות שכחו, זה היה מדויק, ופשוט שכחו מה פירוש תרועה. זה קצת מוזר, כי תקיעת שופר תוקעים כל שנה. זה אמנם קצת מוזר.
ולא רק שזה קצת מוזר, זו בעיה. כי אתה זוכר שהרמב״ם אמר, לא רק שהרמב״ם אמר שיש גלות, הרמב״ם גם אמר שכל דבר שהוא הלכה למשה מסיני לא שייך לזה להיות מחלוקת. הרמב״ם טען שמחלוקת שיש בכלל ישראל בהלכה היא לא בגלל ששכחו דברים. הרמב״ם היה מאוד מוטרד, מאוד מודאג שיאמרו ששכחו. אם אומרים שכחו, יכול הכראי לומר, הצדוקי לומר, כל אחד יאמר, בסדר, גם לי יש פשט.
אז הרמב״ם מדגיש מאוד שעיקר צורת המצוות שהיא הלכה למשה מסיני אין בה מחלוקת, אין בה שכחה. איפה יש מחלוקת? רק בדברים מאוחרים יותר שהם שאלות חדשות, או דברים שתלויים בסברא. לשם שכחת הסברא לא ידענו סברא טובה אבל לא שכחה. כאן זה מקום ברור, הרמב״ם אומר ששכחו. הוא אומר בפירוש ששכחו.
תירוץ רב האי גאון
דווקא בגלל הבעיה הזו היה רב האי גאון ששאלו אותו את השאלה בערך. אז הוא אמר, שזה לא אמת ששכחו, אלא מדאורייתא יוצאים בכל אחד, וזה לא מעכב, זה לא ממש ספק, אלא רב אבהו, שממנו באה הדבר שצריך לעשות את כל השלושה, הוא כבר עשה סדר. זה אומר, היה תמיד, ממשה רבינו היו קהילות, היו אנשים שעשו כך, היו שעשו כך, תמיד שעשו כך, כולם בוודאי יצאו, זה לא מעכב מעיקר הדין ההבדל. אבל החכמים רצו שיהיה שווה, כל היהודים יעשו אותו דבר, שלא יאמרו למה הוא עושה כך, עושה כך, אז עשו תקנה.
אבל לא נראה כך מהרמב״ם, הרמב״ם נראה כן שזה ספק פשוט, וצריך לעשות הכל. לא ברור, מסתפק ספק. ואין אנו יודעין היאך היא. אבל יכול להיות שהרמב״ם היה מודה שכל אחד מהם טוב, כי יפול עליו השם תרועה. אז לא היו צריכים לעשות מצווה, כדאי הידור.
מה שהרמב״ם אומר הוא פשוט פשט, מה שרב האי גאון אומר הוא חידוש גדול, ולא פשט פשוט מהגמרא. וזה לא עומד. הרמב״ם עומד כן בפירוש.
איך לענות על הסתירה של הרמב״ם
אה, מה שהרמב״ם אומר ששכחו, צריך לומר שהוא מתכוון לומר שכשאנחנו אומרים שכך היא המצווה לא שכחו, אבל נעשה שכחו, ואז אומרים שהסנהדרין שכחה. אה, מעשית, איך שכחו? אני לא יודע, זו קושיה על המציאות. אורך השנים ורוב הגלויות. אתה יודע מי רוב הגלויות היה? היו תקופות שלא יכלו לתקוע שופר. אה, יכול להיות גם כן.
המקור ל״יללה” — תרגום אונקלוס ואם סיסרא
דובר 2: בסדר, עכשיו תראה לי. אז היללה…
דובר 1: כן?
דובר 2: כן, כי יללה היא… אז עכשיו אתה יכול ללמוד פירוש מילים. ראה בגמרא או במשניות ובפוסקים את הלשונות, תדע מה זה. יללה… יללה היא שאנו קוראין…
תרגום לעברית
דובר 1: לא אמרתי למה הוא אומר בכלל עם יללה? כי על זה אומרת הגמרא שהתרגום של תרועה אומר התרגום יבבא. ואיך בודקים איפה כתוב יבבא? כתוב גם התרגום אצל כשאם סיסרא בוכה. אה, הפסוק ותיבב אם סיסרא. רואים שיבבא הוא סוג של בכי. רוצים עכשיו לדעת איזה בכי של אם? על זה בא הספק איך הבכי נראה.
דיון: מה פירוש “יללה” למעשה?
הרמב״ם, והיללה שאנו קוראין תרועה, והאנחה זו שאנו קוראין אותה שלשה שברים. יללה הוא זה, שאנחנו יודעים כתשע, קצרות, מיד ראינו לגבי תשע. בואו לא נתווכח עם הרמב״ם.
טוב מאוד, נמצא, אומר הרמב״ם, יוצא עכשיו כך. לא היית תשע, אתה מבין, כי זה אומר לכאורה, אם הנקודה היא משהו יללה… לא, אם היללה היא בסך הכל צליל כמו יללה. אני לא יודע, לעשות תרועה זה צליל כמו יללה. אוקיי.
דובר 2: לא, אתה מבין, זה לא פשוט, אני לא יודע איך זה… יללה, אבל אני מבין, זה אומר מה, זה קול אחד גדול.
דובר 1: אבל השכלית, זה עולה ויורד. אז תרועה, זה דבר שעולה ויורד, כך אני מבין. לא ברור.
דובר 2: אני חושב שזה קשור לאורך של הגניחות.
דובר 1: לא, זה לא יללה. יללה פירושה צעקה. אני יודע מה זה יללה. יללה פירושה אדם בוכה, יש הרבה פעמים את ה… הוא נשבר. זו האנחה. זה בדיוק הגניחה המדויקת שאתה מדבר עליה. יללה הוא מה שנשים עושות. אתה יכול לראות באינטרנט איך הנשים הערביות צועקות, תראה בדיוק מה הוא מתכוון. יש להן עדיין את המסורת של מקוננות. אני לא יודע, זה הולך כך…
דובר 2: כן. בסדר.
הלכה א (המשך) — סדר התקיעות
דברי הרמב״ם
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “נמצא סדר התקיעות כך הוא”. יוצא, אחרי שאנחנו יודעים שבא תקיעה ואחר כך באים שלושת סוגי התרועות, יוצא כך: “מברך”, עושים את הברכה. “ותוקע תקיעה”, קודם מתחילים עם תקיעה, כמו שאנחנו יודעים שמתחילים עם תקיעה, כי תרועה לפניה בא תקיעה. “ואחריה” עושים “שלשה שברים”, לפי המהלך שזה שניהם.
למה מתחילים עם תשר״ת?
מתחילים עם המהלך שזה שניהם. אז נראה שזה המהלך הטוב ביותר, כי כך יוצאים. שיהיה מהלך לומר שזה הטוב ביותר, שיוצאים הכל. למה זה הראשון? אנחנו לא עושים כך, נכון? מה אנחנו עושים? אנחנו עושים, כן. דווקא אנחנו עושים, דווקא אנחנו עושים. אני לא יודע למה הסדר. דווקא מעניין, למה? למה זה הולך על זה הראשון?
דובר 2: לא לא. כן. למה מתחילים עם שר״ת? אני לא יודע. אוקיי. כן. אוקיי.
דובר 1: יכול להיות שחכמים סברו שאותה שיטה היא החזקה ביותר או מה? אני לא יודע. זה שניהם, כמו אדם שבוכה שניהם ביחד. או עם הכל יוצאים כל השיטות עם זה, לפי המהלך.
כל הסדר
“שלשה שברים אחריה תרועה, ואחריה” תוקעים שוב “תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים”. עושים את הסדר שלוש פעמים. למה? כי למדנו במשנה שכתוב שלוש פעמים תרועה. אז עכשיו חוששים שזו התרועה, שצריך להיות השברים והתרועה, וזה עושים שלוש פעמים.
ואחר כך חוששים למהלך שהתרועה היא רק שברים, אז “תוקע תקיעה, ואחריה שלשה שברים אחריה תקיעה”, עושים זאת שלוש פעמים. ולאחריה תרועה ולאחריה תקיעה, עושים שלוש פעמים. נמצא יוצא שמתחילים מיד עם שלושים כדי להסתלק מן הספק. עושים כל אחד משלושת המהלכים עושים עם כל… עם כל ההלכות של לפניה ולאחריה ושלוש. בסדר.
הלכה ב — שיעור תרועה, שברים ותקיעה
דברי הרמב״ם
דובר 1: עכשיו הולך הרמב״ם לומר איך נראית התרועה, כמה זמן הן נמשכות. וגם יש כאן כמה שיטות שלומדים אותן בגמרא, והראב״ד מתווכח. אנחנו בואו נלמד קודם את הרמב״ם. הרמב״ם אומר, שיעור תרועה, אורך התרועה הוא כשתי תקיעות, כל כך זמן כמו שנמשכות שתי תקיעות.
“שיעור תרועה” — תרועה אחת או כל השלוש?
אז תרועה ארוכה יותר מתקיעה? לא ברור. יש מי שאומרים שיעור תרועה פירושו כל שלוש התרועות בסט אחד. מסתכלים מיד במגיד משנה ואחרים, היה קשה בזה. מה הבעיה? יש להם בעיה עם לומר שתרועה ארוכה כמו שתי תקיעות. למה? הרמב״ם אומר כך, מה אני רוצה לעשות שהרמב״ם אמר?
לא, הרמב״ם אומר שיעור תרועה, מתכוונים לשיעור תרועה, השיעור שעושים את שלוש התרועות הוא… תרועה היא לא שלוש, שוב, תרועה היא תרועה. שיעור שלושה שברים הוא כשתי תקיעות, וזה לוקח כל כך זמן כמו שתי תקיעות. וגם שלושה שברים לוקח כל כך זמן כמו שתי תקיעות. אותו דבר, בדיוק.
תקיעה קצרה לפי הרמב״ם
אז יוצא שתקיעה לא כל כך ארוכה, כך צריך לומר, פשט פשוט ברמב״ם. אתה יכול לנסות לעשות, תראה, אני לא יודע. תקיעה לא כל כך ארוכה, אני עושה את זה. קח שעון.
דובר 2: כן, אבל זה שאני עושה את זה לא ראיה על כלום. זה כל מה שצריך לעשות, לא איך אנשים עושים. אולי נראה אם זה באמת נכון. כך בכו הנשים בכלל כלום, אני לא יודע. אולי זה אנשים המרצות? אני לא יודע, אני לא יודע איך לבכות.
דיון: מה הבעיה בשיטת הרמב״ם?
דובר 1: מה הבעיה? מה הבעיה בשיטת הרמב״ם? שתקיעה היא חצי כל כך ארוכה כמו תרועה? במילים אחרות, בכל סדר, בכל תקיעה שברים או תקיעה תרועה, מה שזה לא יהיה, תקיעה תרועה תקיעה, התקיעה האמצעית פי שניים כל כך ארוכה כמו אחת מהחיצוניות, או זה שווה, נכון? האם זה הפירוש של הרמב״ם?
דובר 2: כן.
בתשר״ת — הקול האמצעי הוא כמו ארבע תקיעות
דובר 1: אז כששברים תרועה, שם זה כמו ארבע תקיעות. הוא לא אומר, אני לא יודע. כך יוצא?
דובר 2: כן. למה? כי תרועה היא כשתי תקיעות, ושברים הוא כמו שתי תקיעות. אז כששברים תרועה, זה כמו ארבע תקיעות. אתה מתכוון כמו ארבע תקיעות? להיפך, אתה מתכוון לומר… כן, מה כתוב כאן אתה אומר? זה חייב להיות שתיים, כל אחד יהיה כל כך ארוך כמו שתי תקיעות. אוקיי, בסדר.
דובר 1: אבל זה לא ברור, כי הוא לא אמר כמה זמן התקיעה. אז אני לא יודע… זה אומר כך, אדם יכול לעשות תקיעות ארוכות יותר מזה. הוא מתכוון, המינימום, תרועה צריכה להיות כל כך ארוכה כמו שתי תקיעות קצרות, כמו שתי תקיעות מינימום.
דובר 2: כן, כי הרמב״ם הולך אחר כך לומר שיכול להיות ארוך.
דובר 1: הרמב״ם לא אומר כמה ארוכה תקיעה. אז אני לא יודע. אבל הוא הולך, החלק הבא יהיה כך משמע.
הלכה ב (המשך) — תקיעה ארוכה נחשבת רק כאחת
דברי הרמב״ם
הוא אומר כך: הרי שתקע ויריע, הוא עשה תקיעה תרועה, ואחר כך תקע תקיעה ארוכה ומשוכה כשנים בראשונה. התקיעה שהוא עשה אחרי תרועה הייתה תקיעה ארוכה מאוד. אומרים לא שבזה הוא כבר יצא שתי תקיעות, כי זה היה ארוך מספיק, שתאמר החצי הראשון ממנו היה התקיעה אחרי התרועה, והשני הוא לפני התקיעה לפני התרועה הבאה. לא אומרים כך. אינה חשובה אלא תקיעה אחת, ואחר כך צריך לתקוע תרועה ולהמשיך לתקיעה הבאה. זה לא עובד כך, אלא אפילו משך בה כל שעה, אינה אלא תקיעה אחת, זה אומר שזו תקיעה אחת.
תקיעה נגמרת כשמפסיקים, לא כשהשיעור עבר
נגמרת רק כשנעצרת. זה לא נגמר כשעבר מספיק השיעור. אז כאן אתה רואה מהרמב״ם שתקיעה יכולה להיות ארוכה. טוב מאוד. אבל השאלה היא אם היא יכולה להיות קצרה. כמה קצרה היא יכולה להיות?
הלכה ב (המשך) — מחלוקת רמב״ם וראב״ד בשיעור תקיעה
דובר 1: חייב להיות שהוא אומר את זה כמה קצרה תקיעה.
דובר 2: אני מניח. כן.
דובר 1: אז, אבל איך מתחיל השיעור? הוא לא אומר את זה בשום כמות ממשית של זמן. אז, יכול להיות שמשהו שנשמע כמו תקיעה ברורה, אני לא יודע. אבל אולי להיפך, משהו, כמה זמן אתה עושה את התקיעה, כל כך זמן אתה גם צריך לעשות חצי מה שהוא ארוך התקיעה.
לא, הוא לא אומר שזה תלוי בכל בעל תוקע, מה שהוא קול לפי שלו. הוא גם לא אומר להיפך. הוא רוצה להגיד לך איזה שיעור. אבל הוא לא אומר שום שיעור בכלל. הדבר היחיד שהוא אומר הוא יחסי. נכון.
דובר 2: והגמרא אומרת את זה משהו תרמידין, אבל הרמב״ם עצמו נראה…
דובר 1: תרמידין לא כתוב בגמרא.
דובר 2: אני זוכר, הרמב״ם לא אומר כלום.
דובר 1: הרמב״ם בכלל רק עוזר שזה יהיה כלום כי כל דבר הוא, למרבה הצער. רק מה שההלכה היא, הוא לא מביא.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד
אז הראב״ד, בחילוק, זו מחלוקת חשובה מאוד. אומרים כאן שיטת רש״י, בעיקרון שלוש שיטות. אבל הראב״ד חולק.
דובר 2: מה אומר הראב״ד?
דובר 1: מה אומר הראב״ד?
דובר 2: רק מה אומר הראב״ד? משה והראב״ד.
דובר 1: אמר אברהם, כל זה שבש המעתיק הוא.
דובר 2: מעתיק פירושו הרמב״ם או ממש המעתיק?
דובר 1: שזה לא אמת, ששיעור תקיעה לא כתוב, שיעור תרועה לא כמו שתי תקיעות, אלא כל תקיעה היא כמו שלוש תרועות, ותרועה היא כמו שלושה שברים. אז תרועה היא כמו שברים.
דובר 2: כן, שברים הוא תמיד סט של שלושה.
דובר 1: שלושה שברים קצר יותר, נכון. תרועה ושברים הם אותו אורך, ותקיעה היא פי שלושה כל כך ארוכה כמו זה. אז זו שיטת הראב״ד.
שיטת הראב״ד היא שלא שתקיעה היא חצי כל כך ארוכה כמו תרועה, אלא תקיעה היא כל כך ארוכה כמו תרועה. אותו אורך. נכון?
דובר 2: במילים אחרות, לפי הרמב״ם יש תקיעות קצרות, או יכול להיות תקיעות קצרות אולי, אפשר לעשות ארוך יותר, אבל לפי הראב״ד צריך להיות תקיעות ארוכות יותר.
דובר 1: לפי הראב״ד זה פי שניים כל כך ארוך תקיעה כמו שיטת הרמב״ם. הרמב״ם סובר ששתי תקיעות ביחד ארוכות כמו תרועה אחת באמצע. הראב״ד סובר לא, שתקיעה אחת ארוכה כמו תרועה. נכון?
דובר 2: ומה שיטת רש״י?
דובר 1: מה כתוב כאן למטה?
אז זו לא בעיה, כי הרמב״ם, אפשר להחמיר בוודאי כמו הראב״ד, כי הרמב״ם לא אומר שצריך לעשות קצר יותר, נכון? אז לכאורה, אם עושים ארוך יותר בוודאי יוצאים, כמו שהרמב״ם אומר ברור שזו עדיין אותה תקיעה. נכון, אז כמו שתיקנת, רואים שאין כאן שיעור מקסימום לתקיעות, אלא יש מינימום שיעור. ממילא זה… זה… זה…
מה זו תרועה? – שתיקת הרמב״ם
עכשיו, השאלה היא אבל מה זו תרועה? זו שאלה אחרת. מה זו תרועה? הרמב״ם לא אמר כמה זמן תרועה או שברים. זה בכלל לא כתוב. נכון?
על תרועה אפשר לשמוע שפעם אחת יודעים שצריך להיות… הרמב״ם לא אמר שתרועה היא תשע חתיכות.
דובר 2: לא, מאיפה לקחת את הרעיון של תשע?
דובר 1: שברים כתוב כן ששלושה?
דובר 2: שלושה שברים.
דובר 1: עושים שלושה שברים. תרועה? הוא לא אומר מה זו תרועה. תרועה היא חבורה של קולות קצרים, הוא לא אומר כמה. הרמב״ם לא אומר אפילו את זה, אגב.
דובר 2: מה הרמב״ם אומר תרועה?
דובר 1: כן, אבל הגניחה… פעם… לא. הגניחה, אנחה, יללה, היא יללה שמיללין. והרמב״ם לא אומר בכלל מה זו תרועה.
דובר 2: בטח, זה אותו דבר כמו תקיעה.
דובר 1: שוב. תקיעה היא קול ישר, ותקיעה היא פשוטה, ויללה היא יללה. מה זו יללה? אין לי מושג. הרמב״ם לא אומר מה זו יללה. נכון? לא כתוב ברמב״ם מה זו יללה, מה בדיוק. יכול להיות שהוא מתכוון בכלל שתרועה עושים כך וואו וואו וואו, לא כמו שאנחנו עושים תרועה עם הרבה חתיכות קטנות. אני לא יודע. אתה מבין כך? יש מי שסוברים כך כמו שאני זוכר.
כן, הרמב״ם היה כאן כאילו קצת תקוע, כי בזמנו עדיין לא יכלו לשים הקלטה עם הספר, כן? אתה לא יכול להסביר איך אתה מסביר את זה. הוא יכול לעשות דיאגרמה, להראות כמה זמן זה צריך להיות, אבל הוא יכול לומר דקה, שתי דקות, אני לא יודע, איזה דבר. הוא לא אומר כלום, הוא אומר רק… באמת, הרמב״ם פשוט מעתיק מה שכתוב בגמרא, הוא לא אומר יותר.
הלשון “תרמיתות” – מהירושלמי
השאלה היא מה פירוש התרמיתות? זה אומר איזה כוח? איזה תוקע?
דובר 2: ברמב״ם כתוב תרמיתות?
דובר 1: הרב הביא, זה לא לשון של גמרא?
דובר 2: כן. איך כתוב תרמיתות?
דובר 1: “ודאי אין מחלוקת מן הדין וחמי שיעורי, כדתניא אחד המקיא תרועה ואחד המקיא תרמיתא”.
לדעתי לא כתוב תרמיתא בגמרא, אבל אני לא זוכר.
דובר 2: אוקיי, אפשר לבדוק? זו גמרא רחוקה.
דובר 1: כן. המגיד משנה אומר שתרועה היא תשע קולות קטנים.
דובר 2: מאיפה הוא אומר?
דובר 1: כך הוא אומר. לא כתוב כאן הלאה.
דובר 2: מה מסתכלים ב… אני לא יודע במי.
דובר 1: זה בגמרא שהם מצביעים עליו.
דובר 2: אוקיי, הולכים לראות כאן כך.
פירוש הרמב״ם במשנה
דובר 1: הנקודה היא בעיקרון כך: במשנה כתוב, אתה רוצה לומר בקיצור בגדול? במשנה כתוב שתקיעה היא שלוש תרועות, ותרועה היא שלוש יבבות. כך כתוב לשון המשנה. אוקיי? עד כאן המשנה.
איך מפרש הרמב״ם את המשנה? שיעור תקיעה כשלוש תרועות, במילים אחרות, שכל התקיעות ארוכות כמו כל התרועות. לא תקיעה אחת היא שלוש חתיכות תרועות, אלא ארוכה כמו שלוש תרועות. במילים אחרות, הרמב״ם למד שיש שלוש… לא שזה כל כך ארוך. הרמב״ם למד שהמשנה, פירוש מעניין של המשנה, שכל שלוש התקיעות של סדר אחד ארוכות כמו כל התרועות שבהן. יוצא שתקיעה אחת היא חצי כל כך ארוכה כמו תרועה. מה אז פירוש הרמב״ם של שיעור תקיעות. תקיעה כשלוש תרועות.
אפשר לשמוע, כי התקיעה היא כאן לשרת את התרועה, כן? התקיעה היא כאן כי צריך להיות לפניה ולאחריה. זה הסנדוויץ׳. הלחם גדול כמו הביצה באמצע, כן? זה כך. כן, הסברא של הרמב״ם אולי הגיונית, אבל אני אומר שזה פירושו במשנה, זה קצת פירוש מוזר.
בגמרא שואלים שיש סתירה, במקום אחר כתוב ששיעור תקיעה כתרועה, לא כשלוש תרועות. אומרת הגמרא את התירוץ, שהמשנה שלנו מדברת על כל הבבות. הרמב״ם פירש כך שכל התקיעות של בבא אחת הוא כמו הכל. יוצא לפי הרמב״ם שזה מוזר. אתה יכול לומר כמו שהרמב״ם למעשה כתב בספרו, לא ששלוש תקיעות הוא כמו שש תקיעות, כמו שלוש תרועות, אלא תקיעה אחת היא כמו שתי תקיעות, כמו תרועה אחת. זה בעיקרון אותו דבר. למה המשנה כתובה בצורה כל כך מוזרה? לא ברור לפי הרמב״ם.
מחלוקת תנאים: יבבות ושברים
ואחר כך בגמרא כתוב שיש מחלוקת אחרת. יש מי שאומרים שתרועה היא שלושה שברים, ובמשנה שלנו כתוב שלוש יבבות. הגמרא אמרה שזו באמת מחלוקת, שיבבה היא לא אותו דבר כמו שברים, אלא אחד סבר תרועה ואחד סבר שברים. זה אומר, במשנה כתוב שלוש יבבות שפירושו שברים, וסליחה, תרועה, ובברייתא כתוב השברים.
תרמוטין – שני פירושים
ועכשיו, הלשון “תרמוטין” היא לשון מהירושלמי. עכשיו אתה רואה שהבנין עולם מספר שהראב״ד אומר את זה כאילו, התנא אומר, הוא מתכוון לומר איך הירושלמי מסביר את זה. כן, אוקיי. שתרועה, יש מי שאומר שזה תרמוטא, ומי שאומר שזה שלושה קוקין. זה השברים בעצם. על תרועה כתוב תרמוטא.
מה פירוש תרמוטא? אז כך, אומר הוא, טוב מאוד, מביא הוא מה… אני אומר לך פירוש של רבי רבינוביץ, כמו שחשבתי, שהוא מביא שהמנחם מנדל הגיע לארץ ישראל, והוא שמע שלא תוקעים בכלל באשכנז, כל היהודים היום לפחות, תוקעים תרועה עם קולות קצרים. טו-טו-טו. מה זה קשור ליללי שמיללין אנשים? לא ברור.
המשך: שיטות בשיעור תרועה ושברים
דובר 1: יוצא שאם שברים הוא שלוש טרומיטין, אז תרועה היא תשע. אבל זה לא עם שלוש שלוש, זה תשע בבת אחת. כך אנו עושים. זו בעצם הנקודה. אלו שתי השיטות שעומדות כאן.
יש עוד שיטות ברש״י ובתוספות, ועוד שיטות שיושבים ומפרשים את הגמרא. זה מעניין, ממש שלוש שורות גמרא, ויוצאות חמש עשרה דרכים שונות איך לעשות את התקיעות.
סטייה: שכחת התורה וריבוי השיטות
וזו ראיה על שכחת התורה, שלא רק חגבים, לא רק שאנחנו לא יודעים מהי תרועה, אנחנו לא יודעים אפילו את הגמרא, אנחנו בקושי יודעים מה היה לרמב״ם. שכחת התורה לא אומרת כשהתורה נעשית קצרה יותר, זה יכול להיות כשהתורה נעשית ארוכה יותר. תמיד היא נעשית ארוכה יותר מהשכחה, תמיד. כי לא יודעים, נעשים מחלוקת. מתחילים לעשות שלושים קולות, אבל לא יודעים אילו לעשות.
אני חושב שזה מספיק ללמוד לקראת זה, אבל מי שרוצה ללמוד יותר בעיון יכול ללמוד את הגמרא. מי שרוצה לדעת מה לעשות שילך לבית הכנסת ויעשה מה שהיהודים הישרים עושים. היהודים הישרים עושים כמו שיטת הראב״ד, פחות או יותר. יש מחמירים גם כשיטת רש״י שיוצאות תקיעות קצרות. לא עכשיו השיחה. נו.
סטייה: חקירה בתנאי בין תשר״ת לתש״ת
אוקיי, בואו נמשיך ברמב״ם?
דובר 2: כן.
דובר 1: יפה, קצת. איפה. יש כאן חקירה מעניינת מלמטה, שאנשים טוענים שאם אפשר… סליחה, לא אפשר, למדנו עכשיו. אבל אם תקיעה אחת… אם יש ספק, הוא שואל כך, לא, תקיעה יכולה להיות ארוכה, אבל סתם יש ספק, האם זה תשר״ת או תש״ת. הוא מעלה קושיה, כשאתה עושה את התקיעה האחרונה של תשר״ת, למה אתה צריך אחר כך לעשות עוד תקיעה לתש״ת? הרי אתה יכול לומר, כל צד שתשר״ת לא כשר, הרי זו תקיעה, תקיעת ההתחלה של הסדר הבא. למה צריך לעשות, עומדת השאלה? אם יש ספק, יש ספק, נכון? תוקעים שלוש כדי לצאת ידי ספק, נכון? התקיעה האחרונה של תשר״ת, נכון? הרי תמיד שתשר״ת היא תקיעה כשרה, הייתה האחרונה, ואין צריך לעשות יותר כלום, נכון? תמיד שההיא פסולה, מה אני צריך את התקיעה שורים? אני יכול הרי לומר שהתקיעה היא ההתחלה, והבא ספק.
תקיעה לפניה ולאחריה צריכה ללוות את התרועה האמצעית, זה כמו שאמרתי זה סנדוויץ׳. אז אם כבר היה לך לפני הקודמת, זה לא תקיעה לפניה. הוא מביא שיש אומרים שאפשר לעשות תנאי. אם עושים תנאי זה אכן יעבוד, אבל אז זה לא הסדר הרגיל. זה פשוט שזה נפסל.
אם אתה עושה תנאי באפיקומן, האבני נזר יכול גם כאן לעשות…
דובר 2: לא, הרי כל ספק של קול אחד, הוא הולך לי רק קצת יותר קצר. יהיה ספק של שלושה קולות מכל…
דובר 1: כן, לעשות שלוש פחות תקיעות, הוא יצטרך לעשות רק 27 קולות, במקום 30.
אוקיי. נו, אמרתי שלוש פעמים הלאה.
הלכה ה: שמע תקיעה אחת בשעה זו
דובר 1: שמע תקיעה אחת בשעה זו… מה קורה במקרה כזה? אדם שמע תקיעה מוקדם, שעה אחר כך שמע עוד תקיעה. אפילו שהה כל היום כולו, הרי אלו מצטרפים ויוצא ידי חובתו. כלומר, זה שצריך לשמוע תשע לא אומר שצריך לשמוע אותן בבת אחת, אלא צריך במשך הזמן לשמוע תשע. אפילו אם יש הפסקות ביניהן, לא מזיק.
אבל אומר הרמב״ם תנאי בזה, זה רק כשההפסקה היא בזמן, אבל אם ההפסקה היא במשהו אחר שנכנס, תקיעה אחרת, אז כן יש בעיה. ובלבד שישמע כל בבא מהם. בבא פירושו הסדר. מעניין שהוא קורא לזה בבא. בבא זה שער, כן, שלוש בבאות.
דובר 2: אולי יש שבע בבאות? בבאות?
דובר 1: לא. על סדרן. כלומר לא שישמע תרועה אחרי שתי תקיעות, כי… המצווה של תקיעה תרועה היא שיהיה תקיעה לפניה ולאחריה. אז אם שמעת תקיעה, וחצי שעה אחר כך תרועה, ושעה אחר כך תקיעה, גם טוב, כי יש תקיעה לפניה ולאחריה. אבל אם שומע תרועה ואחר כך שומע שתי תקיעות, לא אומרים שאוטומטית שמים אחת לפני ואחת אחרי, כי לא שמעת לפי הסדר. אם כתוב תקיעה ואחריה תרועה, לא יצא.
דיון: למה זמן אינו הפסק?
למה בעצם? זמן עצמו אינו הפסק, אבל דבר אחר שלא מהעניין הוא הפסק. בתפילה יש לנו גם כך. או דבר אחר, או כמו… או שעושים… אז כבר באמצע התפילה, כן יש שיעור כדי לגמור את כולה. יש פעמים שזה כן מפריע, אבל כאן לא מפריע. אבל זה לא רק שלא מפריע, זה גם… כאילו צריך להיות הסדר הנכון, זה לא רק מה שזה הפסק, זה הסדר הנכון. מסכים?
הלכה ו: שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה: שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד, לא יצא אפילו ידי אחת. זו אוקיי, הלכה חדשה. אם שומעים תשע תקיעות מתשעה אנשים שונים, לא יוצאים אפילו על ידי אחת, כי אחת מפריעה לשנייה. לא ברור כאן האם מדובר שתשעה אנשים תוקעים את אותה תקיעה, או שהוא מתכוון לומר אחד תוקע תקיעה, אחד תוקע תרועה, אחד תוקע שברים. רוב הראשונים אומרים שהוא שומע תשע תקיעות שונות.
דיון: האם מותר לתקוע עם יותר מאדם אחד?
דובר 2: נכון, כלומר יותר מאדם אחד מותר לתקוע שופר בבת אחת, כי היה לנו… היה להם מהשולחן ערוך שמשמע היה כך. היה להם מפורש, כי תוקעים במקדש שופר וחצוצרות, ואומרים שמפני שהיא חביבה אין בעיה, וכאן לכאורה מדובר שהאדם רוצה לחסוך הרבה זמן, והוא יעשה תשעה קולות. מעמיד אדם, אתה תעשה תקיעה, אתה תעשה שברים, אתה תעשה תרועה, הכל בבת אחת, זה פורים.
דובר 1: או כי יש דין שצריך להיות על הסדר. התקיעה, שברים, תרועה. אבל אם שומעים תקיעה מזה ותקיעה משלישי, זה אחר זה, לא צריך להיות מאותו אדם. יכול להיות אחד אומר תקיעה, אחד עושה תרועה, והשלישי עושה את התקיעה, גם תקיעה אפילו בתרועה, אפילו כל היום כולו. העיקר שלא יהיה בין שלא יהיה באותו זמן, בין שלא יהיה מאותו אדם. מה שכן צריך שיקח זמן. זה מאוד חשוב, צריך לקחת זמן. אי אפשר לעשות הכל בבת אחת.
דובר 2: כן. אני לא יודע אם המילה לקחת זמן. המילה היא הכל בבת אחת, לא שומע ברור.
דובר 1: לא, לא, לא, צריך כן לקחת זמן. כי הסדר הוא שאחר התקיעה, זה אחר זה, זה הדיוק.
דובר 2: אחרי התקיעה חייב לבוא. כלומר זה תשע תקיעות, הסיבה שזה פסול היא כי לא שומעים ברור אף אחת מהן.
דובר 1: לא, כי הרי כן הזכרת, אפשר כן לשמוע ברור, כי השופר הוא דבר שאפשר כן לשמוע ברור.
דובר 2: לא, אפשר לשמוע כשעושים את אותו דבר בבת אחת.
דובר 1: לא, לא מסכים. סבור שצריך להיות הכל סדר. תחשוב, איך זה סנדוויץ׳. יש סדר, סדר, סדר בזמן. זה, זה, זה.
דובר 2: לא יכול לעשות הכל פעמיים?
דובר 1: זה לא עניין של לשמוע את כל שלושת הקולות, יש הרי מהלך איך זה הולך. הדבר היחיד שאתה יכול לשאול זה אולי כל הסדרים, אולי אתה צודק, אבל אתה יכול לעשות שלושה אנשים בבת אחת, וכל אחד עושה שיטה אחרת. הרי אז יאמרו כמוך, שאי אפשר לערבב, אתה לא יודע.
בוא ננסה. כל אחד יתקע, נראה. הביאו רק שופר אחד.
ואינו יוצא עד שישמע כל התשע תקיעות
דובר 1: אוקיי, אומר הרמב״ם הלאה, “ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל התשע תקיעות.” הרי דיברנו שצריך להיות תשע, לא תקיעות, תשע סך הכל של תקיעות תרועות, כן? תשע תקיעות שנתקעו. לא יוצאים עד ששמעו את כולן. למה? “שכולן מצוה אחת הן”. זו מצווה אחת. זה לא כמו, אוקיי, הוא כבר יצא חצי מהמצווה, צריך עוד להשלים חצי. לא, יצאת כשסיימת. “לפיכך מעכבת זו את זו”. כלומר, אחרת מאולי מצוות אחרות, כמו… אני לא זוכר את כל המינים. יש מצוות, אחד מעכב זה את זה, תפילין של יד, תפילין של ראש, אחד מעכב זה את זה. אם לאחד יש רק אחד, הוא עושה אחד. כאן לא. כאילו אם אתה יודע שלא תוכל אחרת, לא… לא תוכל להתחיל. אני לא יודע אם מותר, מבין למה אני מתכוון?
דובר 2: לא, אולי היה אפשר לומר כך, שלא אומרים שיצאת כבר, עכשיו רק יהיה ספק דאורייתא, ומדין התורה כבר יצאת, כי לפי הצד שמספיק חיובים, כבר יצאת.
דובר 1: תשע זה תשע, לא שלושים. ספק, צריך אכן לעשות את כל שלושה, זה עוד נושא. הוא מתכוון לומר שצריך לעשות את כל תשע, זו כולה מצווה אחת, זה הכל חלק ממצווה אחת. כל אחת מהן היא תנאי במצווה.
הלכה ז: הציבור חייבין לשמוע תקיעות על סדר הברכות
דובר 1: בזה סיים הרמב״ם לומר מהי תקיעה תרועה. עכשיו הוא הולך לומר איך עושים זאת על סדר היום של ראש השנה. אוקיי.
אומר הרמב״ם, “הציבור חייבין לשמוע…” הוא הולך לומר ברור יותר מאוחר שהדבר אינו על היחיד. ציבור, כלומר היהודים שמתפללים יחד בראש השנה, “חייבין לשמוע תקיעות על סדר הברכות. כיצד?” יש עוד דין בתקיעות. התקיעות זה סתם לתקוע, אבל בציבור אי אפשר סתם לתקוע, צריך לעשות זאת עם הברכות, כן? לפי סדר.
דובר 2: מיד נראה, כן, זה עם הברכות.
דובר 1: כן, כיצד. זה לא עוד דין ברכות, צריך לשמוע את התקיעות. התקיעות ששומעים, צריך לשמוע על סדר הברכות. אחר כך אפשר לראות שאנו ממשיכים לעשות תקיעות נוספות, זה נוסף, אבל זו עיקר ההלכה.
כיצד? אומר שליח ציבור אבות, מדובר הרי בציבור, זה מתפללים יחד, שליח הציבור מתפלל בקול רם, אבות, גבורות, וקדושת השם, ומלכיות, הראשונה מהתפילות המיוחדות של ראש השנה. ואחר מלכיות תוקע שלש, תוקעים סט של שלוש. ואומר זכרונות ותוקע שלש. שלש פירושו תשע, כן? שלש… מיד נראה. כאן הוא מדבר על עיקר הדין. נניח שצריך רק תשע, נכון? ואומר זכרונות ותוקע שלש, ואחר כך אומרים זכרונות, ואחר כך אומרים שופרות, ואחרי כל אחת מהן עושים תקיעה. ואחר כך מסיימים ואומרים עבודה והודאה ברכת כהנים, ומסיימים את שמונה עשרה.
הלכה ח: שלש ברכות אמצעיות — מלכיות זכרונות שופרות
דובר 1: עכשיו הולך הרמב״ם לומר מה הן המלכיות זכרונות שופרות עצמן. אומר הרמב״ם, שלש ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ושל יום הכפורים של יובל — פעמיים יש מתי שעושים מלכיות זכרונות שופרות, או ראש השנה, או יום כיפורים של יובל, כמו שכבר למדנו שיום הכיפורים של יובל דומה לראש השנה. שהן מלכיות זכרונות ושופרות, מעכבה זו את זו, אי אפשר לצאת רק במלכיות או רק, צריך זה כמו תשע התקיעות יחד, כן.
עשרה פסוקים בכל ברכה
ואיך עובדת שמונה עשרה? אומר הרמב״ם, וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה. צריך להיות עשרה פסוקים מעניין הברכה, שיש להם שייכות לברכה, שיש להם שייכות לעניין של מלכיות, וכן הלאה.
מהם עשרה הפסוקים? שלשה פסוקים מן התורה, שלשה מספר תהלים, ושלשה מן הנביאים, הרי תשעה. ומה העשירי? מסיימים שוב עם תורה, ואחד מן התורה משלים בו. יש עניין שאחרי נביאים יחזרו שוב לתורה. והדבר לכתחילה. ואם השלים בנביא גם יצא, זה רק לכתחילה שיסיימו בתורה.
מה העניין שיסיימו בתורה? להראות שהכל חלק מהתורה, או שהתורה היא העיקר.
אומר הרמב״ם, לכתחילה יהיה שלושה מכל אחד. ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מכתובים ואחד מן הנביאים יצא. מעניין שהמספר משחק יפה מאוד עם המספר של התקיעות. התקיעות גם שלוש, לכתחילה תשע.
הלכה ח (המשך) — לכתחילה ובדיעבד במספר פסוקים
והדבר לכתחילה, כי אפילו מסיים בנביא גם יצא, זה רק לכתחילה שיסיימו בתורה. מה העניין שיסיימו בתורה? להראות שהכל חלק מהתורה, או שהתורה היא העיקר?
אומר הרמב״ם, לכתחילה יהיה שלושה מכל אחד. ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים, גם יצא. מעניין שהמספר משחק יפה מאוד עם המספר של התקיעות. התקיעות גם שלוש, לכתחילה תשע. אף על פי שלא תוקעים אחת על כל פסוק, אבל אמרתי שגם בתקיעות לכתחילה שלוש, אני מתכוון לכתחילה תשע, ובדיעבד שלוש. גם הפסוקים לכתחילה תשע, כי כמו שהרמב״ם הולך לומר אחר כך שעושים שלוש פעמים כל אחד. אבל תקיעות צריך כן להיות לכתחילה, כלומר מעיקר הדין, תשע.
דובר 2: אה, אתה מתכוון לשלוש שהן תשע? שלוש שהם תשע שהם שלושים, כן.
זה משולש, כן, רואים את הסדר.
אומר הרמב״ם, ואם אמר פסוק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים ואחד מן הנביאים, יצא. אומר לנו הרמב״ם דבר חדש, שזה אומר הרמב״ם. כלומר, לכתחילה צריך לומר עשרה פסוקים, שלושה, שלושה, ואחד. אם אמר רק אחד מן התורה ואחד מן הכתובים, יצא, כלומר רק שלושה פסוקים. המינימום לגמרי הוא שיהיה פסוק אחד רק מהתורה.
“בתורתך כתוב לאמר” – מחלוקת ראשונים
אפילו אמר “בתורתך ה׳ אלקינו כתוב לאמר” והוא הוסיף לזה את הפסוק מהתורה, הפסוק של מלכיות, והפסיק, אינו צריך לחזור. אם כבר הפסיק, הוא הלך, הוא לא צריך לחזור לעשות שמונה עשרה חדשה. אם מישהו לא זכר, הוא שכח, לא היה לו שום פסוק. ההפסק כבר יצא. אם הוא עדיין באמצע עסוק בתפילה, שיעשה זאת בהידור, אבל שלא יהיה כל שמונה עשרה.
דובר 2: יכול להיות כך, זה טוב מאוד. אם הוא עדיין באמצע, שיאמר אחרת שלושה, כי כתוב יצא. הטוב ביותר לומר תשעה, אבל זה…
מעניין הרמות, מה הפשט בזה.
תרגום לעברית
זה גם מעניין למה הוא מכניס את “בתורתך כתוב לאמר”. למה הוא לא אומר סתם שאמרו בלי “בתורתך כתוב לאמר”? כי בגמרא כתוב כך, יש מחלוקת בגמרא. בגמרא כתוב “אפילו אמר ‘בתורתך כתוב לאמר׳ יצא”. היו ראשונים שלמדו שזה אומר שהוא אפילו לא צריך לומר שום פסוק, הוא רק צריך לומר “כמו שכתוב בתורה הקדושה”. אבל הרמב״ם לא למד כך. הרמב״ם הוסיף ללשון הגמרא שהוא צריך גם לומר פסוק אחד מהתורה. אבל יש מי שלומדים שאפילו פחות מזה, אפילו לא לומר פסוק.
דובר 2: יש כזה על דעת הצדיקים. מה שכתוב בתורה. הרי כתוב בתורה! הקב״ה יודע מה כתוב בתורה, לא צריך לומר לו.
לא, מה שזה…
דובר 2: לא, לכאורה היום יש מחזור, כתוב בו כל הפסוקים, זה לא הבעיה.
נראה שכאן מדברים שאין מחזור, שליח הציבור עומד, והוא מתאמץ להיזכר בפסוק. הוא לא זוכר, הוא זוכר רק אחד. מזה לומדים ששליח הציבור צריך להיות בקי בתנ״ך. כלומר, פעם, אלה שלא היו להם סידורים. עכשיו הסידור בקי בתנ״ך, כבר.
פסוקי פורעניות
אומר הרמב״ם הלאה, אילו פסוקים אומרים? אומר הרמב״ם, לא אומרים פסוקים של פורעניות, אומרים רק פסוקים של ברכה, “ואין מזכירין זכרונות ומלכיות ושופרות של פורעניות”. הולך הרמב״ם להביא היכן רואים למשל פסוקים של פורעניות. זכרונות, כגון, מעניין, הוא מתחיל בזכרונות, “ויזכור כי בשר המה”. או מלכיות, כגון “בחמה שפוכה אמלוך עליכם”. זה אמנם, אף על פי שמביא לידי ביטוי שהקב״ה הוא מלך, שהקב״ה זוכר הכל, אבל זה זוכר של פורעניות, או מלך, כתוב אמנם “אמלוך עליכם”, אבל זה “בחמה שפוכה אמלוך עליכם”, זה לא טוב. או שופרות, “תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה”, מה? שם כתוב על… באה מלחמה.
דובר 2: באה מלחמה.
באה מלחמה. כלומר, שופר לפעמים תוקעים כי באה מלחמה. אז הפסוק אומר נבואה שבאה דבר רע.
זכרון יחיד
עוד דבר שלא צריך לומר הרמב״ם, כשאומרים זכרונות מתכוונים לזכרונות שהקב״ה זוכר את כלל ישראל, לא זכרון יחיד, אפילו לטובה, כגון, “זכרני ה׳ ברצון עמך” שדוד המלך מבקש על עצמו, או “זכרה לי אלהי לטובה” של נחמיה, כי זכרונות פירושו שיזכרו את הציבור. הציבור, תפילת ציבור. התפילות בראש השנה לא מבקשים על עצמך לבד. זה לא תפילות הציבור, זה עבור הציבור.
פקדונות vs. זכרונות
אומר הרמב״ם, זכרונות צריך להיות בלשון זכרון. אף על פי שלמשל מלכיות זה אותו דבר שאומרים אחדות ה׳ זה אותו דבר טוב. לא, אני אומר, אבל כאן, הלשון זכרון צריך להיות דווקא לשון זכרון, לא כגון “פקד פקדתי אתכם”. פקדונות, יש מחלוקת תנאים, אבל פוסקים כשיטת רבי יוסי, אם אני זוכר, שפקדונות לא נקרא. אף על פי שזה אותו דבר, פקידה פירושה זכירה.
דובר 2: כן, כמו ביהללוהו אומרים “זכרנו פקדנו”, זה אומר…
אני לא יודע למה בדיוק, זה קשה לי להבין. אבל לא לגבי מלכות רואים אנחנו כן, יש מספיק לשונות שדומים למלכות, אחדות ה׳ יש. אצלם זה אותו דבר כמו מלכות השם, אבל פקדונות זה לא כמו זכרונות, אני לא יודע בדיוק מה הענין.
פורעניות של אומות העולם
הם אמרו שאסור להזכיר פורעניות, אבל זה אומר שאסור להזכיר פורעניות של יהודים. אבל פורעניות של גויים, ויש לו להזכיר, מותר להזכיר פורעניות של אומות העולם, כגון “ה׳ מלך ירגזו ארץ”, או בזכרונות אפשר לומר “זכור ה׳ לדוד ולכל ענותו”, או בשופרות אפשר לומר “והיה ה׳ אלוקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן”, שנראה שזה אומר להעניש את הגויים. זה אפשר לומר.
מלכיות = אחדות ה׳
אומר הרמב״ם עוד דבר: במלכיות לאו דווקא הלשון “מלך”, אלא גם הלשון של אחדות השם זה אותו דבר. שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד, ואומרים את זה אמנם. או “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו”, או “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”. כל אלה מדברים על אחדות השם. אחדות השם ומלכות השם נראה שזה נושא דומה. פשוט הפירוש של אחדות פירושו שהקב״ה הוא המלך היחיד על כל העולם, זה הפירוש. הוא אומר, כל פסוק מאלו מלכות היא ענינו, הענין הוא מלכות השם, אף על פי שאין בו זכר מלכות. “זכר” פירושו לומר הלשון, אפילו לא כתוב הלשון מלכות. ההבדל של “זכר” פירושו כאן המינוי, הלשון, ו״ענין” פירושו המשמעות. המשמעות היא מלכות.
דיון: מה הקשר בין אחדות למלכות?
אבל כל אלה השלושה לא אומרים סתם שהקב״ה הוא אחד, אלא שהאדם יודע שהקב״ה הוא אחד. זה הרי המילה של מלכות.
דובר 2: לא, לא, אני לא מסכים. מה זה “שמע ישראל”, “אתה הראת”, “וידעת היום”? לא כך.
אני אומר שזה שאנשים יודעים את אחדות השם, זה מלכות.
דובר 2: לא, לא, לא, אני לא מסכים. אחדות השם פירושה מלכות השם. מלכות השם ואחדות השם זה אותו דבר. אחדות השם לא אומרת שיש רק אל אחד, כי הוא הביא…
לא, אני לא מסכים. אבל זה לא נכון. זה לא נכון. אחדות יחוד השם, כמו שכתוב בגמרא, “קיים דם לכתא על ד׳ רוחות השמים”. זה אומר שאתה יודע שהקב״ה מנהל את כל הדברים. הלשון “בשמים ממעל”, או “ה׳ אחד”, אומר שיש רק אל אחד שמנהל את כל השמים והעולם. זה נקרא מלכות. מה אז פירוש מלכות?
אני אומר, זה שאחדות השם, “רוח אלוקים”, מלפני בריאת העולם, זה לא המילה. המילה היא, זה שאנשים יודעים את אחדות השם.
דובר 2: לא אנשים יודעים. לא אנשים יודעים. אחדות השם פירושה שהקב״ה הוא אלוקי כל העולם. זה הפירוש אחדות השם. לא שכאן ביבשה יש אל אחד ובים יש אל שני. זה לא היה אחדות. ואחדות פירושה שהוא אותו מלך על כל העולם.
אצלי נראה מהמשמעות שהרמב״ם לא צודק. אנחנו שנינו אחרונים, אנחנו לא נריב.
דובר 2: בסדר, אתה סובר כך, אני סובר אחרת. אני אומר את הדוגמאות שהגמרא הביאה.
זה לא אמת, הגמרא לא אומרת את זה. זה כשנתגלה מלכותו. אני לא יודע מה זה שמע ישראל, אתה הראת לדעת, וידעת היום. כל השלושה יש להם ענין של שמיעה, ידיעה, ראיה.
דובר 2: זה לא אמת. וראו כל בשר יחדיו, “והיה ה׳ למלך”. מה זה אומר?
מה שהפסוקים כתוב כן הלשון מלכות, זה הוא אומר. כאן כתוב שהקב״ה הוא מלך, ואפילו כתוב רק שהקב״ה הוא היחיד, אבל היחיד והמלך פירושם אותו דבר.
צריך לעצור. אז, אני יצאתי בעוד שנייה.
דיגרסיה: שיטת הרמב״ם באחדות ה׳ ביסודי התורה
אז, אני לא יודע למה אני כל כך בטוח. מה שהתכוונתי, מה שאני חושב הוא כך: הרמב״ם, במה שאני זוכר ביסודי התורה פרק א׳, הרמב״ם למד שאחדות ה׳ פירושה שהקב״ה הוא פשוט. הרמב״ם כמעט לא גורס את זה שאחדות ה׳ פירושה שאין יותר מאל אחד. הוא אומר שאחדות ה׳ פירושה שהקב״ה הוא אחד, שאין לו שינוי, אין לו חלקים. והרמב״ם אפילו אומר על הפסוק “בשמים ממעל ועל הארץ מתחת”, רואים שהקב״ה אינו גוף, כי גוף לא יכול להיות ביותר ממקום אחד. זוכרים לשון כזו?
אז, הגמרא באה נגד הרמב״ם. הגמרא אומרת שמלכות קשורה לאחדות. לפי הרמב״ם, מלכות לא נכנסת כלל בנושא של אחדות ה׳.
אז, עד שאמרתי פשט שמלכות מדברת כלפי אנשים, מלכות היא “אין מלך בלא עם”, מלכות היא שאנשים רואים מלכות כזו, “וראו כל בשר יחדיו” על מיני דברים, שהקב״ה הוא מלך. ממילא מביאים עוד פסוקים שבהם אנשים יודעים שהקב״ה הוא אחד. אתה חושב עוד קצת שאחדות פירושה משהו חוץ ממלכות, ממילא אומר שהמלכות היא הידיעה של האחדות.
אבל יכול להיות פשט פשוט שהגמרא למדה, הוא שמלכות, להיפך, אחדות ה׳, מה פירושה שיש רק אל אחד? זה פירושו מלכות ה׳, כי זה אומר, כמו שלומדים, הגמרא מפרשת את “אחד”, שממליכים את הקב״ה על כל העולם.
דובר 2: אבל הגמרא קוראת לקריאת שמע “קבלת עול מלכות שמים”, לא קוראים לזה “קבלת יחוד ה׳”. מבין? נראה ש…
אבל זה הלקח. זה לכאורה קושיה על הפשט של הרמב״ם עצמו, והרמב״ם לא מסכים עם כל גמרא, אבל זה לכאורה הלקח הוא הפשט של הרמב״ם באחדות בפרק א׳, לכאורה.
בסדר, בואו נמשיך הלאה.
סדר התקיעות בציבור – המנהג הפשוט
אז לכאורה כאן יש גם דומה למה שראינו בהלכות פסח. עד עכשיו למדנו את ההלכות, כאן ההלכות של התקיעות, כאן המנהג, כן, המנהג, וגם זה עבור כל הסדר. עכשיו הוא הולך להכניס הכל בבת אחת איך נראה המחזור.
אומר הרמב״ם כך: המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בציבור כך הוא. אחר שקוראין בתורה מחזירין הספר, זה אומר, אחרי שחרית יש קריאת התורה, מחזירים את הספר, ואז יושבין כל העם. מותר לשבת, או קוראים לזה תקיעות דמיושב. יושבים.
דובר 2: וגם אנחנו משאירים את התורה בחוץ עד אחרי התקיעות. הרמב״ם כבר מחזיר את התורה.
אה, כמו ספר ממש. אנחנו צריכים דווקא להשאיר את התורה, כי אנחנו היינו זכות של התורה, ויש לי פשוט דבר כזה.
דובר 2: כן.
כן, יושבים. יכול להיות שכשמניחים אותה על הבימה זה נקרא מחזירים הספר. מחזירים לא חייב לומר להחזיר לארון. לכאורה צריך לומר כן, מחזירים אותה.
תקיעות דמיושב
יושבין כל העם, ואחד עומד ומברך, ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר. כל העם עונים אמן. וחוזר, אחר כך הוא אומר את הברכה שהחיינו, וכל העם עונים אמן. ותוקע שלשים תקיעות שאמרנו. למה שלושים? הוא אמר עליהם שאמרו שיש ספק איזה, וכל אחד בא עם שלוש, יוצא שלושים. תשר״ת על הסדר, הכל. ובזה סיימו לכאורה את כל תקיעות דמיושב, כי כבר יצאו מכל הספקות.
תקיעות דמעומד
ואומר קדיש ועומדים ומתפללים תפלת מוסף, ואחר שגומר שליח ציבור ברכה רביעית שהיא מלכיות, מתחילים שוב לתקוע את מה שאנחנו קוראים תקיעות דמעומד, התקיעות של שמונה עשרה. תוקע תקיעה, אחר כך שלשה שברים.
הלכה ג-ד: סדר התקיעות דמיושב ודמעומד
דובר 1:
לפי הרמב״ם, והרמב״ם הולך להסביר את עצמו בעוד רגע, זה לא. זה לא. זה לא. רק עשר, כי תשר״ת זה עשר. במילים אחרות, הרמב״ם קודם כל הוסיף את המנהג שתוקעים פעמיים, קודם כל מיושב ואחר כך מעומד. זה סט חדש. כלומר אקסטרה, לעיקר הדין צריך רק לתקוע בשמונה עשרה, אבל יש איזה מנהג שתוקעים גם לפני זה את כל הסט. לא ברור למה. הרמב״ם לא אומר למה, בכל מקרה.
ושנית, זה מנהג הרמב״ם. מנהג הרמב״ם הוא שבשמונה עשרה לא תוקעים את כל כל שלוש, תוקעים אחד מכל ספק. אחד במלכיות, אחד בזכרונות, אחד בשופרות. והרמב״ם הולך להצדיק את זה בעוד רגע. בואו נלמד עוד שניים שלושה רמב״מים.
הלכה יא: אותו תוקע ודין הפסק
דובר 1:
זה שתוקע כשהן יושבין, אותו אדם, הרמב״ם אומר שיש קפידה על זה שאותו אדם יעשה את שניהם. למה בדיוק? לא יודע. זה המנהג כך או שיש איזה דין בזה? בואו נראה. זה שתוקע כשהן יושבין הוא שתוקע על סדר הברכות כשהן עומדין.
הוא אומר, כתוב “המתחיל במצוה אומרים לו גמור”, כך אומר הרמב״ם בשם אהרן בן נח. לא תמיד נוהגים כך, אולי פרקטית, נושא, אבל זה כאילו יש לו זכות, אולי זה כמו זכות, שלא יהיה בזה… מיד מדבר על הפסק בעוד רגע. כתוב שהכהן צריך לעלות תמיד ראשון, כך שלא תהיה מחלוקת למי נותנים את העלייה הראשונה. אולי משהו מסוג כזה.
ואינו מדבר בין תקיעות של מיושב לתקיעות של הסדר. לא מדברים בין שני הדברים. מי לא מדבר? לא בעל התוקע. כל העולם, לא דרמה, מותר לדבר. ואינו, מי שהוא התוקע, לא יפסיק. לכאורה כי הוא עשה את הברכה.
אה, יכול להיות שזו הסיבה שאותו אדם עושה את זה, כי אחר עדיין לא התכונן והוא כן דיבר, הוא לא עשה את הברכות, והברכה תעלה על כל הדברים. אני לא יודע, כי הברכה עולה על עיקר המצווה, על הראשונה… מישהו שכבר עשה את הפעם הראשונה. כן, אבל רוצים שזה יעלה גם על הבאה, כי רוצים שיהיו תקיעות על סדר הברכות.
ואם סח ביניהם, אף על פי שעבר, הוא עבר על המנהג, על הענין של לא לדבר, אינו חוזר ומברך. הוא לא צריך לעשות ברכה חדשה. למה לא? כי זה לא הפסק כל כך גדול. אני לא יודע למה.
דובר 2:
לא, אין לו רשות שוב. הוא לא יכול לומר אשר קדשנו במצוותיו, הוא כבר יצא.
דובר 1:
אני שומע. בסדר. כבר.
הלכה יב: טעם קיצור בתקיעות דמעומד
דובר 1:
אומר הרמב״ם, בדין היה שיתקע על כל ברכה וברכה שלש פעמים. היה ראוי שאחרי כל אחת משלוש הברכות של מלכיות זכרונות ושופרות יתקעו שלוש פעמים מכל סט, שלוש פעמים תרועה, שלוש פעמים שברים, כדרך שתוקע כשהן יושבין.
אבל למה אמרתי שעושים רק כל אחד שלוש פעמים, כלומר רק סך הכל שלוש ולא סך הכל תשע? אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות של מיושב, בתקיעות של מיושב כבר יצאו, כבר יצאו מכל ספק, אין מטריחין על הציבור לחזור בהן כולן על סדר הברכות, שכל אחד יתקע שוב את כל סדר הברכות. אלא די להם בבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו תקיעות על סדר ברכות.
התקיעות החדשות זה לא עיקר המצווה, עיקר המצווה כבר יצאו מספק, זה רק כדי שיהיה סדר הברכות. סדר הברכות מספיק שכל אחד הוא אחד. מעניין.
אומר הרמב״ם, “וכל הדברים האלה” — זו ההלכה של רבנו תם, אנחנו נוהגים כן לעשות עשר קולות בכל ברכה, וזה רבנו תם תיקן. נראה שתמיד המנהג הישן היה כמו הרמב״ם.
אף על פי שזה מוזר, כי מעיקר הדין צריך בוודאי כן. בזמן המשנה בוודאי כן תקעו. אם אתה אומר שאתה רוצה שיהיה סדר הברכות, רוצה שהכל יהיה סדר הברכות, גם עם הענין של לא יצאתי מידי ספק. נכון? והעיקר הוא… העיקר הוא… העיקר הוא… מה יש במלכיות זכרונות שופרות. נכון?
אבל המנהג נעשה שמקצרים, כי כבר יצאו קודם. ואין מטריחין על הציבור זו הלכה חזקה. כן. יוצא שלפי הרמב״ם עושים רק ארבעים קולות. לפי רבנו תם עושים שישים.
אותו דבר, בדיוק כמו שאפשר לפעול ישועות עם המצווה של הרבה תקיעות, אפשר עוד לפעול ישועות עם המצווה של אין מטריחין על הציבור. זה פשוט רב בבית כנסת, ככה אתה יודע. אנחנו הולכים לפי רבנו תם. העולם מתלונן שיותר תקיעות.
דיגרסיה: תקיעות בשמונה עשרה שקטה
דובר 1:
אנחנו, נוסח ספרד, החסידים עושים אפילו תקיעות בשמונה עשרה השקטה, שזה גם משהו מעניין. יוצא תשעים. כן, ואחר כך עושים עוד עשר, כדי שיהיה כבר מאה.
הליטאים צריכים לעשות ארבעים עוד בקדיש, כי הם לא עושים בשמונה עשרה השקטה. אה, הם לא רוצים להפסיק, יש להם פחד מלהפסיק? אין, אני לא יודע למה. ההלכה, צריך לבדוק. ההלכה של תקיעות… כן, אני לא מדבר על הפסק. לא, אני אומר שזה דבר מוזר.
ההלכה של תקיעות דמעומד, של סדר הברכה, מדברת על חזרת הש״ץ, לא על שמונה עשרה השקטה. אני לא יודע מאיפה בא הדבר של לתקוע בשמונה עשרה השקטה, אבל צריך לבדוק, יש איזה מנהג.
הלכה יב (המשך): יחיד vs. ציבור
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “כל הדברים האלה בציבור, אבל היחיד בין ששמע על סדר הברכות בין שלא על סדר, בין מעומד בין מיושב, יצא”, הוא רק צריך לשמוע מספיק כדי לצאת מידי ספק. הוא לא צריך לעשות, זה על סדר הברכות זה דין בסדר התפילה, שזה סדר בית הכנסת, זה לא דין ביחיד.
מדוע המנהג כך? נראה שהמלכיות זכרונות שופרות צריך היחיד גם כן לומר. אבל התקיעה על סדר הברכות – אין אפילו מנהג שהיחיד יתקע על הסדר. זה לא בכלל ענין. הנושא של תקיעות על הסדר הוא רק כשצריכים את הציבור. זו צורת התפילה בבית הכנסת.
הלכה יג: תקיעות אינן מעכבות ברכות, ברכות אינן מעכבות תקיעות
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “התקיעות אינן מעכבות את הברכות, והברכות אינן מעכבות את התקיעות”. זה לא תלוי אחד בשני. אם יש רק, אין, נניח, תלמיד חכם שזוכר את סדר מלכיות זכרונות שופרות, שיתקעו בכל זאת את כל התקיעות. יכולת לחשוב שתוקעים שלוש תקיעות כנגד מלכיות זכרונות שופרות, אז החידוש שלא. זה משהו מעניין… מה שיש לך כן, עשה כן.
שתי עיירות: ספק תקיעות מול ודאי ברכות
דובר 1:
אומר הוא, והוא מסביר, בשתי עיירות, באחת יודע בוודאי שיש שם מי שיברך להם תשע ברכות ואין שם תוקע, ובשנייה ספק יש שם תוקע ספק אין שם, הולך לשנייה, שהתקיעות מדברי תורה והברכות מדברי סופרים.
זה מעניין. כלומר, אפילו עד ספק, אפילו יש ספק תקיעות וודאי ברכות, הספק דאורייתא חזק יותר מה… ספק דאורייתא חזק יותר מודאי דרבנן. אפילו לפי הרמב״ם שספק דאורייתא הוא רק מן התורה לחומרא. אנחנו אומרים ששוות בשווה, שניהם דרבנן. אבל זה ספק של דאורייתא. זה השורש שלו דאורייתא.
דיון: ספק דאורייתא מול ודאי דרבנן
דובר 1:
מעניין, כי מה כשאפשר לחשוב, אנחנו יודעים שהחכמים בגלל שבועותיהם ביטלו תקיעות. מה אתה מתכוון שהרבנן חשובים יותר מהדאורייתא? הם מאוד חשובים, אבל לא בגלל חשש סכנה. לא שהברכות יהיו שוות יותר… מעניין זה שספק דאורייתא… הרמב״ם סובר שספק דאורייתא דרבנן, זה מה שהוא התכוון לומר. יוצא ששניהם דרבנן, ואתה שואל כבר באמת את האחרונים את החכמה. קושיא מעניינת.
דובר 2:
זה בכל זאת שורש דאורייתא. כן, זה משום דאורייתא. שיהיה שבדאורייתא לא צריכים להחמיר.
דובר 1:
אוקיי, זה עוד נושא.
סיום
דובר 1:
אוקיי. עד כאן למדתי שופר, יודעים כבר מה זה שופר ראש השנה. בערך, כן. מי שיודע לא יודע, שילך אל החכם, למדו. אבל לא להישאר בשבת, אלא בגלל שצריכים ללכת אל החכם. מי שיודע יודע לא יודע, אפשר ללכת לפני ראש השנה אל חכם וללמוד. כן, יפה נהדר. אז, יישר כוח.