סיכום השיעור 📋
סיכום של הלכות ספר תורה, פרק י׳ — הפרק האחרון
סקירה כללית
פרק י׳ הוא הפרק האחרון של הלכות ספר תורה (תפילין ומזוזה וספר תורה). הפרק מורכב משני חלקים: (א) חזרה על עשרים הדברים המעכבים בספר תורה, (ב) הלכות כבוד ספר תורה — כיצד מתנהגים בספר תורה, ומה עושים עם ספר תורה שאינו בשימוש עוד.
—
הלכה א — עשרים דברים המעכבים, וההבדל בין ספר תורה לחומש
הרמב״ם: „נמצאת למד” — מהפרקים הקודמים למדים שעשרים דברים מעכבים בספר תורה. אם חסר אחד מהעשרים, „דינו כחומש מן החומשים שמלמדים בהן את התינוקות, ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים.”
פשט: ספר תורה שחסר אחד מעשרים היסודות מאבד את קדושת ספר תורה ומקבל רק את מעמד החומש — כמו החומשים שמלמדים עם ילדים. אין קורין ממנו ברבים.
חידושים וביאורים:
1. מדוע מביא הרמב״ם כאן חזרה על עשרים הדברים? הרמב״ם אינו מונה סתם את עשרים הדינים כחזרה. תוכן פרק י׳ הוא הלכות כבוד ספר תורה — צריך לדעת בדיוק מה הופך ספר תורה לחפצא כזה שחייבים לכבדו. ספר שחסר אחד מהעשרים אין בו את הקדושה היתרה, וממילא לא חלים כל הלכות הכבוד. זו הסיבה שהרמב״ם חייב למנותם דווקא כאן — כדי להגדיר אילו ספרים מקבלים את דין כבוד ספר תורה.
2. מדוע הרמב״ם אינו יכול לומר סתם „כל דבר שפוסל ספר תורה”? כי בפרקים הקודמים יש הרבה פרטים — חלקם מעכבים וחלקם רק למצווה/הידור. אדם יכול להתבלבל. לכן מונה הרמב״ם בדיוק אילו עשרים הם לעיכובא, כדי להבהיר מה יוצר את הקטגוריה „ספר תורה” לענין כבוד.
3. חידוש גדול — שיטת הרמב״ם בחומש מול ספר תורה, ומחלוקת הראשונים: בגמרא כתוב שאין קורין מחומשים ברבים „מפני כבוד הציבור”. כאן יש מחלוקת יסודית בין הראשונים:
– שיטת כמה ראשונים (מביא החינוך): חומש (כתוב על קלף כהלכתו, אלא שאינו ספר תורה שלם) יש בו קדושת ספר תורה לכל דבר — עומדים לפניו, וכו׳. אך ברבים אין קורין, כי אין זה כבוד הציבור. לפי פירוש זה, „מפני כבוד הציבור” הוא הטעם היחיד — אבל החומש עצמו כשר.
– שיטת הרמב״ם (הפוך לחלוטין): חומש — או ספר תורה שחסר אחד מהעשרים — הוא פסול לגמרי, אין בו כלל קדושת ספר תורה. „ואין בו קדושת ספר תורה” — זו קטגוריה נמוכה יותר לחלוטין.
4. כיצד מפרש הרמב״ם את הלשון „מפני כבוד הציבור”? אם לפי הרמב״ם חומש פסול לגמרי, מדוע אומרת הגמרא „מפני כבוד הציבור” — היה צריך לומר „כי הוא פסול”? הרמב״ם עונה בתשובה: „אין קורין ברבים” פירושו לכתחילה. אבל בדיעבד, אם אין ספר תורה כשר, מותר לקרוא מספר תורה פסול או מחומש. הרמב״ם מביא שכל חכמי ספרד עשו כן למעשה — הם קראו מספרי תורה פסולים כי לא היה להם אחרים.
5. יסוד הרמב״ם בקריאת התורה: הרמב״ם סובר שמצוות קריאת התורה היא בעצם מצוות לימוד התורה — אינה דין בחפצא של ספר תורה (לא כמו אתרוג שצריך את החפצא). לכן הברכה על קריאת התורה אינה ברכה על ספר התורה, אלא על הלימוד. ראיה: כשלומדים חומש בבוקר מברכים ברכת התורה, כשלומדים משניות אין מברכים ברכה מיוחדת — כי הברכה היא על הלימוד, לא על הספר. לכן אין זו ברכה לבטלה לברך על ספר תורה פסול.
6. „כחומש מן החומשים שמלמדים בהן את התינוקות”: השימוש המעשי של ספר כזה הוא ללמד עם ילדים. יש בו קדושה מסוימת (קדושת חומש), אבל לא קדושת ספר תורה.
—
עשרים הדברים — רשימה עם ביאורים קצרים
הרמב״ם מונה:
1. כתוב על עור בהמה טמאה — נגד הדין „ממין בהמה טהורה”.
2. על עור טהור שאינו מעובד — צריך להיות עיבוד.
3. עיבוד שלא לשמה — העיבוד צריך להיות לשם ספר תורה.
4. שלא במקום כתיבה — כתוב בצד הלא נכון של הקלף.
5. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף — אי אפשר לערבב גויל וקלף באותו ספר תורה.
6. כתוב על דוכסוסטוס.
7. שלא שרטט — ללא שרטוט (קווי רשת).
8. שלא כתב בדיו — לא כתוב בדיו השחור הנכון.
9. לא כתב לשמה / לא בלשון הקודש.
10. גוי או פסול (אפיקורוס וכדומה) כתבו.
11. שמות כתובים ללא כוונה — הסופר צריך לדעת שהוא כותב שם ה׳ לשם קדושת השם.
12. חסרה אות.
13. נוספה אות.
14. אותיות נוגעות זו בזו — פסול של „מוקף גויל”.
15. אות אינה ברורה / נראית כאות אחרת.
16. יותר מדי או מעט מדי רווח בין אותיות/מילים.
17. שינה צורת הפרשיות — עשה פתוחה סתומה או להיפך.
18. צורת השירה — שירת הים או שירת האזינו לא כתובים בסדר הנכון.
19. כתב טקסט רגיל כשירה, או שירה כטקסט רגיל.
הרמב״ם מסכם: „שכל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, שלא לעכב” — כל שאר ההלכות מהפרקים הקודמים הם למצווה / מצווה מן המובחר, ולא לעכב. רק העשרים הם לעיכובא.
—
הלכה — ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול
הרמב״ם: „ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול.”
פשט: ספר תורה כשר צריך להתנהג בו בקדושה וכבוד גדולים.
חידושים וביאורים:
– הבדל בין „קדושה יתירה” ו„כבוד גדול”: קדושה יתירה פירושה הגישה הפנימית — רצינות האדם, כובד ראש בפני ספר תורה. כבוד גדול פירושו יותר דברים חיצוניים — המעיל, הארון, ההתנהגות החיצונית. לרמב״ם יש בסוף הלכות ספר תורה סיום מוסרי דומה, ואולי זה המקור להבדל.
—
הלכה — אסור למכור ספר תורה
הרמב״ם: „ואסור לאדם למכור ספר תורה, אפילו אין לו מה יאכל… לעולם אין מוכרין ספר תורה.” אפילו סופר אינו רשאי למכור. אפילו למכור ספר תורה ישן לקנות חדש אסור, כי זה זלזול בישן. רק לשני דברים מותר: ללמוד תורה ולישא אשה.
פשט: ספר תורה כל כך קדוש שאסור למוכרו אפילו בצורך, חוץ משני חריגים.
חידושים וביאורים:
1. מה פירוש „אין לו מה יאכל”? זה פירושו לא פיקוח נפש ממש. הסברא: אם זה באמת פיקוח נפש, פשוט שמותר — אין צורך להגיע להלכה. אם כן „אין לו מה יאכל” חייב להיות משהו פחות מסכנה ממשית. ראיה מרות רבה ומסכת ביצה ש„אין לי מה יאכל” יכול להיות שאינו יכול לכסות שולחן כראוי, אין לו הרחבה — לא שהוא גוסס מרעב. ר׳ בערל שפירא מצוטט שהפשט הוא שיש לו נכסים, הוא יכול למכור דברים אחרים, אבל אין לו מזומן — והשאלה היא אילו חפצים הוא מתחיל למכור, והרמב״ם אומר שספר התורה לא יהיה הראשון. השוואה לקלויזנבורגר רב שכשהגיע מאירופה, הדבר הראשון שהוריד מהאונייה היו התפילין — כי דברים קדושים הם האחרונים שנותנים.
2. מדוע מותר „ללמוד תורה”? כי כל תכלית ספר תורה היא ללמוד תורה — אם כן אין זו סתירה לכבוד ספר התורה, זו התכלית עצמה.
3. מדוע מותר „לישא אשה”? כי פריה ורביה גדולה מכל המצוות. אבל אפילו בזה רק כשאין לו משהו אחר.
4. פדיון שבויים: בשולחן ערוך כתוב שלפדיון שבויים גם מותר למכור ספר תורה, אבל הרמב״ם אינו מזכיר זאת כאן. אולי כי פדיון שבויים הוא ענין של פיקוח נפש, ולכן אין צורך להגיע להלכה — ממילא מותר. הרמב״ם אולי כתב זאת בהלכות צדקה.
5. סופר שכותב ספרי תורה למכירה: בדרך כלל שוכרים סופר לכתחילה — הוא כותב למזמין, הוא לא מוכר. אבל בחורים גדולים/אברכים שכותבים ספרי תורה „איש איש בדמיו” — כיצד זה מתיישב עם האיסור? נשארת שאלה.
6. מה פירוש „לישא אשה” למעשה? האם זה פירושו רק נדן, או גם שכירות דירה אחרי החתונה, או הוצאות אחרות? מוצע ש„אין לו מה יאכל” חל רק על רווק, אבל נשוי — „הכל יתומים” (כל הוצאות החתונה והחיים פותחות את הדלת). נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכה — ספר תורה שבלה או שנפסל
הרמב״ם: „ספר תורה שבלה או שנפסל, נותנו בכלי חרס וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים, וזוהי גניזתו.”
פשט: ספר תורה ישן או פסול מניחים בכלי חרס וקוברים אותו ליד תלמידי חכמים.
חידושים וביאורים:
1. „בלה” מול „נפסל”: „בלה” יכול להיות אפילו בלי שנפסל — הוא התיישן, התבלה, אינו יפה. „נפסל” פירושו אחד הפסולים הספציפיים. בשני המקרים, אם אפשר לתקנו, יש לתקנו.
2. „אצל תלמידי חכמים” — מי נטפל למי: תלמיד החכם הוא כבוד כל כך גדול, שכבוד לספר התורה שמניחים אותו ליד תלמיד חכם. ספר תורה ומת יש להם קשר הדוק — קוברים אותם יחד.
—
הלכה — מטפחות ספרים שבלו
הרמב״ם: „מטפחות ספרים שבלו” — המעילים של ספרים שהתיישנו, משתמשים בהם לתכריכים למת מצוה.
פשט: מעילים ישנים של ספרי תורה משמשים כתכריכים למת מצוה.
חידושים וביאורים:
– מטפחות אין צורך לקבור כמו ספר תורה עצמו, אבל יש בהם קדושה ואפשר להשתמש בהם לדברים אחרים שבמצווה. ספר תורה ישן נקבר ליד תלמיד חכם, והמעיל משמש למת מצוה — לשניהם יש קשר לכבוד המת.
—
הלכה — תשמישי קדושה
הרמב״ם: „תיק שהניחו בו ספר תורה, וכן מטפחות, וארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, אפילו ספר בתוך התיק… וכן הכסא שהניחו עליו ספר תורה… הכל תשמישי קדושה הן, ואסור לזרקן. שבלו או שנשברו — גונזין.”
פשט: כל הכלים המשמשים ישירות את ספר התורה — תיק, מעיל, ארון, מגדל, ספסל — יש להם דין תשמישי קדושה, אסור לזרוק אותם, וכשמתיישנים מניחים אותם בגניזה.
חידושים וביאורים:
1. ארון מול מגדל: „ארון” פירושו ארגז שוכב שבו מונח ספר התורה, ו„מגדל” פירושו ארון גבוה עומד (כמו שידה תיבה ומגדל בגמרא — שידה). היו שני סוגי ארון קודש.
2. „אפילו ספר בתוך התיק”: אפילו כשספר התורה אינו מונח ישירות בארון/מגדל, אלא בתיק בפנים, הארון/מגדל מקבל גם דין תשמישי קדושה.
3. בימה ולוחות — לא תשמישי קדושה: הרמב״ם עושה הבחנה: בימה שעומד עליה בעל הספר (העמוד שבו קורין) ולוחות שכותבין בהן לתינוקות להתלמד (לוחות אלף-בית לילדים) — אלה אין להם דין תשמישי קדושה.
– „לוחות שכותבין עליהם לתנוקות” פירושו לוחות האלף-בית, אולי עם פסוקי חומש, ששימשו ללמד ילדים. זה קצת תשמישי קדושה, אבל תשמישי קדושה לא יכול להגיע כל כך רחוק.
– הראב״ד חולק: הוא אומר ש„לוחות” אינו פירושו לוחות כתיבה לילדים, אלא לוח/במה שבה עומד הקורא או המפטיר. הראב״ד סובר שיש בו קדושת בית הכנסת, אבל לא קדושת תשמישי ספר תורה — עוד רמה אחת פחות. הרמב״ם חולק על כך.
—
הלכה — רימוני כסף וזהב
הרמב״ם: „רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן — תשמישי קדושה, ואסור להוציאן לחול, אלא אם מכרו אותם לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש.”
פשט: הרימונים, כתרים, ושאר קישוטי כסף/זהב של ספר תורה הם תשמישי קדושה. אסור להשתמש בהם לחול, אבל מותר למוכרם לקנות ספר תורה או חומש.
חידושים וביאורים:
– היררכיה: ספר תורה עצמו אסור למכור לקנות מדרגה נמוכה יותר, אבל תשמישי ספר תורה (כמו רימונים/כתרים) מותר למכור לקנות אפילו חומש — כי חומש בוודאי קדוש יותר מכתר של ספר תורה. זה אולי אפשר לעשות אפילו לכתחילה.
—
הלכה — הנחת ספרים זה על זה
הרמב״ם: „מותר להניח ספר תורה על ספר תורה, וספר תורה על חומשים, ומניחין חומשים על נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על חומשים, ולא חומשים על ספרי תורה.”
פשט: יש היררכיה — מותר להניח קדושה גבוהה יותר על נמוכה יותר, אבל לא להיפך.
—
הלכה — כתבי הקודש, הלכות ואגדות
הרמב״ם: „וכל כתבי הקודש אפילו הלכות ואגדות אסור לזרקן.”
פשט: כל כתבי הקודש, כולל הלכות ואגדות (גמרא, מדרשים), אסור לזרוק.
חידושים וביאורים:
– הרמב״ם אומר רק „אסור לזרקן” אבל לא אומר בבירור מה צריך לעשות — הוא לא אומר „לגנוז” כמו בספר תורה. קודם בספר תורה הוא אמר „לגנוז” (לקבור), כאן זה נשאר לא ברור.
—
הלכה — קמיע של כתבי הקודש
הרמב״ם: „הקמיע שיש בו מעניינים של כתבי הקודש — אין לך רשות להיכנס בו לבית הכסא, אלא אם כן חופהו בעור.”
פשט: קמיע שיש בו כתבי קודש אסור לשאת לבית הכסא, אלא אם כן מכוסה בעור.
חידושים וביאורים:
– „קמיע” כאן פירושו קמיע של כתב — קמיע שכתובים בו כתבי קודש. זה דומה לתפילין/מזוזה בהיבט של כבוד, אבל זה לא תפילין.
– לפי הרמב״ם מותר בכלל לעשות קמיע כזה, אבל אם יש כבר אחד, חלים דיני הכבוד.
– הרמב״ם כתב בהלכות תפילין שאסור להיכנס עם כתב לבית הכסא, ואם צריך להיכנס, אחר יחזיק אותו בחוץ.
—
הלכה — לא יאחז אדם ספר תורה / בית הקברות / בית המרחץ
הרמב״ם: „לא יאחז אדם ספר תורה… אפילו בתוך התיק… לבית הקברות, לבית המרחץ…”
פשט: אסור לשאת ספר תורה לבית הקברות או בית המרחץ, אפילו בתיק עם כל הכיסויים.
חידושים וביאורים:
– מחלוקת ראשונים ב„לא יאחז”: רש״י אומר שפירושו אסור לגעת בספר התורה בלי מפה/בגד — יש להרימו בעצי חיים, לא ישירות בקלף. ראשונים אחרים סוברים שזה מדבר על האדם שהוא ערום (עירום) — הוא לא יאחז ספר תורה. מההקשר של הרמב״ם — שממשיך לדבר על מטה (מיטה/ספסל) — נשמע יותר שזה מדבר על מצב האדם, לא על נגיעה בתורה.
—
הלכה — לא לשבת על מטה שספר תורה עליה
הרמב״ם: „ולא ישב על המטה שספר תורה עליה.”
פשט: אסור לשבת על מיטה/ספסל שספר תורה מונח עליו.
חידושים וביאורים:
– „מטה” פירושו לא רק מיטה, אלא אפילו ספסל — אסור לשבת באותה רמה כמו התורה. זה ענין של דרך ארץ וכבוד — לא לשבת באותו גובה כמו ספר התורה.
—
הלכה — ספר תורה בחדר — הוצאה ומחיצה
הרמב״ם: „בית שיש בו ספר תורה… יוציאנו. ואם אין לו בית אחר — מחיצה גבוה עשרה טפחים.”
פשט: בחדר שבו מונח ספר תורה, צריך להוציאו (לדברים מסוימים). אם אין חדר אחר, צריך מחיצה של עשרה טפחים.
חידושים וביאורים:
– אם ספר התורה מונח בכלי בתוך כלי (מיכל כפול), זה טוב — כי הכלי מקבל גם כבוד כ„חבר הקדושה.” אבל הכלי צריך להיות הכלי של הספר עצמו, לא כלי זר.
—
הלכה — כל הטמאים מותרים לאחוז ספר תורה
הרמב״ם: „כל הטמאים, אפילו נדות ואפילו גוים, מותר להם לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.”
פשט: כל הטמאים, כולל נדות וגוים, מותרים להחזיק ספר תורה ולקרוא בו, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה.
חידושים וביאורים:
– קושיה על הלשון: מדוע מביא הרמב״ם את הטעם
– קושיה על הלשון: מדוע מביא הרמב״ם את הטעם „שאין דברי תורה מקבלין טומאה”? טומאה אינה ההפך של קדושה או כבוד! היינו חושבים שהענין הוא כבוד, לא טומאה. זה מוזר.
– תירוץ אפשרי: הרמב״ם מדבר על „לקרוא בו” — קריאת תורה. אולי הנקודה היא שהתורה נעשתה לכל אחד, וטומאה לא יכולה למנוע את הגישה לתורה.
– רמ״א חולק למעשה: הרמ״א מביא „ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי, ואפילו ביד ישראל מטונף, וכן נוהגין.” „מטונף” (מלוכלך) הוא בעיה של כבוד — התורה מתלכלכת, אין זה מכובד. אבל טומאה עצמה (של גוי או נדה) אינה מפריעה לספר התורה לפי הרמב״ם.
—
הלכה — עמידה לפני ספר תורה
הרמב״ם: „כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו.”
פשט: כשרואים ספר תורה שנישא, חייבים לעמוד.
חידושים וביאורים:
– השוואה לדינים של קימה לפני תלמיד חכם: לפני ת״ח רגיל צריך לעמוד רק בתוך ד׳ אמות, אבל לפני רבו או נשיא צריך לעמוד מרחוק יותר. ספר תורה גם יש לו את הדין של עמידה מרחוק.
– רמ״א מביא רבינו ירוחם: לכן מניחים פעמונים (bells) על ספר התורה — כמו בכהן גדול „ונשמע קולו” — כדי שישמעו שספר התורה באה ויעמדו.
—
הלכה — מצוה לייחד לספר תורה מקום
הרמב״ם: „מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד את אותו המקום ולהדרו יתר מדי.”
פשט: צריך לקבוע מקום מיוחד לספר התורה, וצריך לכבד את המקום ההוא ולהדרו — יותר מהרגיל, „יתר מדי”.
חידושים וביאורים:
1. הלשון „יתר מדי”: הרמב״ם משתמש בביטוי „יתר מדי” — לא רק מספיק, אלא יותר ממספיק. זו לשון חזקה שפירושה שלעולם אי אפשר לומר שכבר הידרנו מספיק. הרמב״ם משתמש בלשון „יתר מדי” גם בדברים אחרים, ותמיד זה אומר „הרבה מאוד מאוד”.
2. המעשה עם ר׳ נחום סאראצקין (אדמו״ר מגור): הוא עשה ספר תורה מזהב, והרבה אנשים התלוננו — אברכים אין להם מה לאכול, למה עושים ספר תורה מזהב? הוא השיב עם הלשון „יתר מדי” — צריך להדר יותר מהמידה הרגילה. לפי הלשון „יתר מדי” אף פעם לא מספיק — אף אחד עדיין לא יצא „יתר מדי” לגמרי.
3. פעמונים על התורה — „ונשמע קולו”: הרמב״ם מביא את הענין שמניחים פעמונים על ספר התורה, כדי שישמעו כשהתורה באה, כמו בכהן גדול — „ונשמע קולו בבואו אל הקודש” — כדי שאנשים יעמדו לכבוד התורה.
—
הלכה — ארון הקודש — שייכות ללוחות הברית
הרמב״ם: „דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר.”
פשט: מה שכתוב בלוחות הברית הוא אותו דבר שכתוב בכל ספר תורה — לכן כל ספר תורה מקבל את אותו כבוד כמו הלוחות.
חידושים וביאורים:
1. מקור לארון הקודש: הרמב״ם עצמו קורא למקום שבו מניחים את ספר התורה „היכל”, „מגדל”, „תיבה”, או „ארון” — אבל אנחנו קוראים לזה „ארון קודש”. החידוש הוא שהמקור למנהג לעשות ארון לספר התורה בא מלוחות הברית — כמו שהניחו אותם בארון זהב מיוחד עם כל הסדר. כך נוהגים עם כל ספר תורה — נותנים לה כלי מיוחד, מקום מיוחד. זה התירוץ לשאלה: מהו המקור לארון הקודש? — הוא בא מהארון של הלוחות.
2. מדוע עושים לוחות על ארון הקודש: המנהג לעשות תמונה של לוחות הברית על ארון הקודש נובע כנראה מיסוד זה — שלכל ספר תורה יש שייכות ללוחות הברית.
3. [דיגרסיה: עשרת הדברות בתפילה]: הגמרא בברכות מדברת על כך שפעם אמרו עשרת הדברות כל יום, אבל הפסיקו (מפני תרעומת המינים). זה מראה שראו בעשרת הדברות כיסוד התורה שצריך להזכיר תמיד. אף שאין אומרים אותם עוד, השייכות בין כל ספר תורה ללוחות הברית נשארת קיימת.
—
הלכה — התנהגות בפני ספר תורה
הרמב״ם: „לא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשוט רגליו כנגדו, ולא יניחנו על ראשו כמשאוי, ולא יחזיר אחוריו לספר תורה אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים.”
פשט: אסור לרוק כלפי ספר תורה, לא להתגלות, לא למתוח את הרגליים, לא לשאת אותו על הראש כמשא, ולא להפנות את הגב לתורה — אלא אם כן התורה גבוהה ממנו עשרה טפחים.
חידושים וביאורים:
1. יסוד חדש: כל ההלכות עד עכשיו דיברו על החפצא של ספר התורה עצמו. עכשיו לומדים שכל המקום שבו ספר התורה נמצאת מקבל גם דין כבוד — כמו אדם חשוב, שבפניו אין עושים דברים בזויים.
2. „לא יפשוט רגליו” — דומה ל„manspreading” — אין זה מכובד לשבת כך לפני ספר תורה.
3. „גבוה ממנו עשרה טפחים” — כשהתורה עומדת על במה/במה גבוהה יותר מעשרה טפחים, זו רשות נפרדת, ואז מותר להפנות את הגב.
—
הלכה — נשיאת ספר תורה ממקום למקום
הרמב״ם: „אין מעבירין ספר תורה ממקום למקום רכוב, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו כשהוא רוכב על הבהמה והולך.”
פשט: אין לשאת ספר תורה כשרוכבים על בהמה באופן לא מכובד. יש להחזיק אותו בחיק, כנגד הלב.
חידושים וביאורים:
1. „כנגד לבו” — זו דרך כבוד, כמו שמחזיקים דבר שאוהבים מאוד — כנגד הלב.
2. נפקא מינה מעשית: גם כשנוסעים במכונית או באוטובוס, לכתחילה יש להחזיק את ספר התורה. אם אי אפשר, אפשר להניח אותו על ספסל. אבל אין להניח אותו בתא המטען (baggage) או בחלק האחורי של המכונית — אלא אם כן יש סכנת גנבים וכדומה. זה ענין של כבוד.
—
הלכה — ישיבה לפני ספר תורה — כובד ראש, אימה ופחד
הרמב״ם: „כל היושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהיא העדה נאמנה לכל באי עולם, שנאמר ‘והיתה שם לעד׳.”
פשט: כל היושב לפני ספר תורה צריך לשבת ברצינות, באימה ופחד — כי התורה היא עדות לכל באי עולם.
חידושים וביאורים:
1. „לכל באי עולם” — הערת החיד״א: החיד״א דייק שהרמב״ם אומר „לכל באי עולם” — לא „לכל ישראל” או רק ליהודים שומרי מצוות. התורה היא עדות לכל העולם. מהי העדות? שכל האמיתות כתובות בתורה — היא העד שמעיד על ישראל לפני כל העמים, שישראל הם העם העיקרי.
2. פירוש המשניות: הרמב״ם בפירוש המשניות מסביר שהעדות היא פשוט שאותיות התורה שמניחים בארון הן עדות שאפשר להגיע מהן — אפשר להשיג את האמת דרך התורה.
3. „כובד ראש” — השוואה לקריאת שמע ודין: הלשון „כובד ראש” משמש גם בקריאת שמע. גם בקבלת עדות בבית דין צריך לשבת בכובד ראש באימה ופחד.
—
הלכה — יהדר בספר תורה כפי כחו
הרמב״ם: „ויהדר אדם בספר תורה כפי כחו.”
פשט: אדם יהדר את ספר התורה לפי יכולתו.
חידושים וביאורים:
– „כפי כחו” לעומת „יתר מדי”: כאן אומר הרמב״ם „כפי כחו” — לא „יתר מדי” כמו במקום. „כפי כחו” הולך הן לצד מעלה הן לצד חומרא — כמה שאתה יכול, לא יותר ולא פחות. אם אינך יכול יותר, אינך יכול יותר. אבל אם אתה יכול יותר, אתה חייב לעשות יותר.
—
הלכה — כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלה מהר סיני
הרמב״ם: „אמרו חכמים, כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלו מהר סיני.”
פשט: מי שמקיים את מצוות ספר התורה (כתיבה, כבוד, וכו׳) כאילו קיבל אותה מהר סיני.
חידושים וביאורים:
1. פירוש המשניות — שלושה חלקים של חיבת התורה: הרמב״ם בפירוש המשניות (מסכת סופרים) מביא שחיבת התורה כוללת שלושה דברים: (א) לכבד את מצוות התורה — זה העיקר; (ב) לכבד את החכמים, בעלי התורה, תלמידי החכמים; (ג) לכבד את הספרים שנתחברו בה — את הספרים הפיזיים. הרמב״ם בהלכה שלנו עוסק בשלישי — כבוד לספרים עצמם.
2. שינוי הרמב״ם מהמשנה באבות: במשנה באבות כתוב הסדר: תחילה „מחבב” (מי שמכבד) ואחר כך „מחלל” (מי שמבזה). אבל הרמב״ם הפך את הסדר — הוא רצה לסיים בדבר טוב. הרמב״ם אינו מקפיד להעתיק בדיוק — הוא רוצה את הרעיון, לא דווקא את הלשון המדויק.
3. „מחובב על הבריות” — סגולה לכבוד: מי שנותן כבוד לתורה, הוא עצמו מכובד אצל אנשים. כיצד זה עובד? כנראה כי מי שמכבד את ספר התורה גם לומד אותה, שומר אותה, ומקיים אותה — ובכך הוא נעשה אדם מכובד. אבל אפילו פחות — אפילו הוא עדיין לא יודע הרבה — זו סגולה לכבוד: מי שרוצה סגולה לכבוד, ינשק יותר את התורה, ייתן יותר כבוד לתורה.
4. „גופו מכובד” — מה פירוש „גופו”? „גופו” פירושו לכאורה „הוא עצמו” (הוא), לא רק גופו הפיזי — כי כתוב גם „נשמתו”. כבוד אינו רק לגוף, זה לכל האדם.
5. פשטות רש״י: רש״י מפרש זאת פשוט — הכבוד הגדול ביותר לתורה הוא שכל הנביאים התנבאו למי שנותנים כסף לתלמידי חכמים.
—
סיום: „בריך רחמנא דסייען”
שאלה: הרמב״ם מקפיד מאוד לכתוב הכל בלשון הקודש, אבל כל הלכה מסתיימת בלשון הארמי „בריך רחמנא דסייען” (= ברוך ה׳ שעזר). מדוע משתמש הרמב״ם דווקא בלשון ארמי? והרמב״ם לא כתב זאת בכל הלכה — רק בהלכות מסוימות. נשארת שאלה פתוחה.
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה וספר תורה — פרק י׳: עשרים דברים המעכבים בספר תורה וכבוד ספר תורה
סקירה כללית של פרק י׳
אנו לומדים הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י׳. זהו סוף הלכות ספר תורה וסוף כל ההלכות.
ובסך הכל מה שאנו הולכים ללמוד הוא, בפרק זה הולך הרמב״ם, ההתחלה מעניינת מאוד, הרמב״ם עושה חזרה מהירה, הוא עובר שוב חזרה מהירה על ההלכות החשובות של ספר תורה, ואחר כך לומדים על כבוד ספר תורה, מה מותר או אסור לעשות עם ספר תורה מצד הכבוד, וכיצד לנהוג בספר תורה שכבר אין משתמשים בו.
אפשר להבין כך, שהפרק הוא בעצם הלכות כבוד ספר תורה, אבל צריך לדעת מה נקרא ספר תורה שאותו מכבדים. יש חילוק גדול איך הרמב״ם מבין בין ספר תורה לחומש.
הלכה א: עשרים דברים המעכבים בספר תורה — החילוק בין ספר תורה לחומש
דברי הרמב״ם
כך לומד הרמב״ם, יש מחלוקת איך להבין, חומש פירושו שאפילו ספר תורה שחסר אחד מעשרים ההלכות שהוא הולך למנות נקרא חומש, וממילא אין חיוב לכבד את החומש, אין צריך לכבד בכל האופנים שאנו הולכים ללמוד.
אז הרמב״ם לא לומד סתם חזרה, הוא לא יכול לכתוב בהתחלה “עשרים דברים יש בספר תורה”. לכאורה זה בא כאן כי אלו הדברים שעושים את הדבר שצריך לכבד. דבר שחסר אחד מהדברים, לומד הרמב״ם שאין צריך לכבד. לא בדרך זו, או שצריך לכבדו אבל לא בכל ההלכות שאנו הולכים ללמוד.
מדוע מונה הרמב״ם את העשרים כאן?
עדיין מעניין מדוע הרמב״ם מונה כאן את העשרים. הרמב״ם היה עדיין יכול לומר בשורה אחת: כל הדברים שנאמר שפוסלים ספר תורה, נשאר בו קדושת חומש. אוקיי, יכול להיות, אני שומע.
לא, אני מבין למה הוא יכול לבוא כאן, כי אדם יכול להתבלבל. יש הרבה פרטים, לך תזכור בדיוק איזה מעכב ואיזה לא, ומה זה למצוה. זו הנקודה, שזה מה שעושה ספר תורה לגבי הקדושה שהיא לענין ההלכות שאנו הולכים ללמוד. זו קטגוריה מיוחדת של ספר תורה. אבל יש קטגוריה חלשה יותר של ספר שכתוב בו כל הדברים אבל לא באופנים הנכונים, זה נקרא חומש.
זוכר שלמדנו, חומש הוא אפילו דבר כזה, “אלו הן החומשין”, כך אמר הרמב״ם קודם לגבי פסול מסוים.
דובר 1: כן.
דובר 2: כן. יצחק למד.
דובר 1: כן, שש…נמצאת למד, לומד…לא שייך, שום…נמצאת למד, כן, אמור, אמור, אמור…לומד…
מחלוקת ראשונים: האם לחומש יש קדושת ספר תורה?
מעניין, הלשון בהלכה היא שאין קורין מחומש מפני כבוד הציבור. הרמב״ם לא לומד כך. לא, הרמב״ם לומד כן כך, אבל הרמב״ם לא אומר זאת. הרמב״ם לא אומר…
דובר 2: לא, אתה אומר רמב״ם, אני אומר לך, ראיתי את הרמב״ם.
דובר 1: יכול להיות שטעיתי בזה, אבל בוא…אוקיי, אמור את הרמב״ם הלאה.
לשון הרמב״ם: “נמצאת למד”
נמצאת למד שבפרקים הקודמים למדנו שעשרים דברים הם סך הכל הדברים שפוסלים ספר תורה. אם אחד מעשרים הדברים לא עשו נכון, מקבל הספר שכותבים דין כמו חומש מן החומשים, כמו חומש מחמשת חומשי תורה שלומדים עם הילדים. כלומר, כשמישהו מצליח לכתוב ספר תורה טוב, הוא שומר אותו לעצמו או משתמשים בו לציבור. ואת האיכות החלשה יותר נותנים לילדים, עושים מזה חומשים. אז, ספר תורה שאין לו רמת הקדושה מקבל את הקטגוריה של חומשים.
כן, הוא אומר גם במידה מסוימת לכבד את הספר, הוא לא אומר שצריך ללמוד עם הילדים. הוא אומר רק שיש לו רק סך הכל קדושת חומש לילדים. “ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים.”
אז, זו בעצם הסיבה שהילדים לומדים חומשים כאלה מלכתחילה, כי ספר שאינו מספיק טוב שיקראו בו ברבים, משתמשים בו למלמד. יש זה סביב, זה מה שאני מתכוון לומר. יש לך דבר שהוא כן חומש ולומדים ממנו, יש לך דבר שהוא כן חומש, כי זה לא ספר תורה. כפשוטו, אפילו ספר תורה שהוא כל התורה, אבל חסר אחד מעשרים הכללים, דינו כמו חומש, “ולא למיינוף כמיניה, דאיכא נפקא מינה” שכל ההלכות נכנסות, וגם אין קורין בו ברבים.
שתי שיטות בהבנת “מפני כבוד הציבור”
נראה שיש כמו שתי דרכים ללמוד זאת. בוא נאמר בבירור, יש, וראית, הגמרא אומרת למה אין מגביהים חומשים ברבים, כך כתוב בגמרא, מפני כבוד הציבור.
אז יש מחלוקת ראשונים איך להבין זאת. אפשר להבין כך, אפשר להבין שחומש הוא בעצם קדוש. מהגמרא אפשר אולי ללמוד זאת, בעצם יש לו קדושת ספר תורה. למה? לא כתוב שצריך לומר “אין קורין לכבוד הציבור”, צריך לומר “אין קורין כי יש ספר תורה פסול”. רואים שאדם יאמר… אדם היה מבין, כך מבינים ראשונים אחרים, שזה לא פסול, יש לו כן, צריך כן לעמוד לפניו, וכו׳. ורק ברבים אין קורין, כי אין זה כבוד הציבור.
כך למדו חלק מהראשונים, כך מביא החינוך הלכות שיש שיטות כאלה שאומרות שלחומש יש קדושת ספר תורה לכל דבריו. אתה חושב שחומש, מדברים כאן על חומש שכתוב על קלף כל הסדר. אבל אין קורין בו ברבים. כך יש שיטה, והם לא נוהגים כך למעשה. אין עומדים לפני חומש, אפילו כשזה החומש. אבל כך כתובה שיטה בראשונים.
שיטת הרמב״ם: חומש פסול לגמרי
אבל הרמב״ם למד בדיוק להיפך. הרמב״ם למד שחומש פסול לגמרי, זה בכלל לא ספר תורה, אין לו שום קדושת ספר תורה.
אם כך, אומר הרמב״ם, למה כתוב בגמרא שמשום כבוד הציבור אין קורין? אומר הרמב״ם בתשובה, שהרמב״ם סובר, כאן כתוב “לכתחילה אין קורין ברבים”, אבל זה אומר לכתחילה. אבל הרמב״ם אומר שבאמת, אם אין ספר תורה, מותר לכל הדעות, מותר בוודאי, לא לכל הדעות, מותר לפי דעת הרמב״ם לקרוא מספר תורה פסול. וחומש. וחומש, כי הרמב״ם אומר, או חומש או ספר תורה פסול, שניהם, אין חילוק.
יסוד הרמב״ם: מצות קריאת התורה היא מצות לימוד התורה
כי הרמב״ם אומר שמצות קריאת ספר תורה אינה על עצם חפצא של ספר התורה, מצות קריאת התורה היא העיקר מצות לימוד התורה. ואת הברכה, הוא אומר, היו אחרים שאמרו שאסור לברך על ספר תורה פסול, זו ברכה לבטלה. אומר הרמב״ם, מה פירוש? וכשאני לומד חומש בבוקר ואני מברך ברכת התורה, וכשאני לומד משניות ואני לא מברך ברכת התורה? ברכת התורה אינה על ספר התורה, זה לא אתרוג שמברכים על ספר התורה. זו ברכה שמברכים על קריאת התורה. אומר הרמב״ם שמותר לברך על פסול.
הרמב״ם אומר שהמנהג היה אצל כל חכמי ספרד ואחרים, היו קורין מספר תורה פסול, לא מעכב לשמה, לא כל ההלכות, כי לא היה להם אחר, ובוודאי שצריך לעשות זאת, אף על פי שלכתחילה אין קורין ברבים בחומשין.
סיכום: הבנת הרמב״ם ב״אין קורין ברבים”
אז הרמב״ם הבין ש״אין קורין ברבים”, מה שכתוב שאין זה כבוד הציבור, הוא כי בעצם אפשר כן לקרוא מספר תורה פסול. האחרים הניחו שאי אפשר לקרוא ברבים, אין לו. אין קורין לכתחילה ברבים, אין כבוד. אבל בעצם, כמו עירוב, בוודאי עדיף לקרוא מתורה שפסולה מאשר בכלל לא לקרוא. זו דעת הרמב״ם.
העשרים דברים — רשימה עם ביאורים
אוקיי, אומר הרמב״ם הלאה, “ואלו הן עשרים דברים”, הולך הרמב״ם לעבור במהירות.
1. עור בהמה טמאה
“אם נכתב על עור בהמה טמאה”, נגד ההלכה של “ממין בהמה טהורה”.
2. עור שאינו מעובד
או “על עור טהור שאינו מעובד”, הרמב״ם אמר שצריך להיות עיבוד, צריך להיות מעובד.
3. עיבוד שלא לשמה
או “שהיה מעובד אבל עיבדו שלא לשמה”, כתוב שצריך להיות עיבוד לשמה.
4. שלא במקום כתיבה
דבר רביעי ברמב״ם, “שלא במקום כתיבה”. נכתב, הרמב״ם התחיל שיש שיעורים, יש הלכות בקלף, שהתפילין צריכים להיכתב על גויל במקום בשר, אני לא זוכר את הפרטים. הוא מדבר על ספר תורה, ספר תורה צריך להיכתב במקום כתיבה.
במילים אחרות, תמיד כותבים על הצד של החוץ, כן? חותכים על גויל וכותבים. לכל מקום יש מקום כתיבה, וצד שאינו מקום שער. אז צריך לכתוב על הצד של מקום כתיבה. אם כותבים להיפך, אם כותבים על… זה מקום כתיבה, מקום כתיבה הוא הגויל, מקום בשר הוא על הקלף, מקום שער הוא בחוץ. כאילו, אתה יכול לראות את הפרטים? זה כך, אם כותבים על המקום שבו משתמשים בעור לכתוב, אם כותבים על הגויל אבל לא על המקום הנכון, אם כותבים על הגויל במקום שער במקום על הקלף במקום בשר, זה פסול.
5. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף
דבר חמישי הוא כמו שלמדנו בשולחן ערוך, “שנכתב מקצתו על הגויל”, אפילו אם חצי על הצד הטוב וחצי על הצד הלא טוב, גם זה פסול.
דבר חמישי הוא כמו שלמדנו בשולחן ערוך, “שנכתב מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף”, למדנו בשולחן ערוך שספר תורה יכול להיות או על גויל או על קלף, אבל אי אפשר לערבב את שני הדברים.
6. דוכסוסטוס
דבר שישי הוא “שנכתב על הדוכסוסטוס”, שעמדנו אז שזו קושיה למזוזות אבל לא לספר תורה.
7. שלא שרטט
או “שלא שרטט”, בלי שעושה את קווי הרשת.
8. שלא כתב בדיו
שמונה, “שלא כתב בדיו”, לא כתב בדיו שמחזיק חזק, שחור שמחזיק זמן רב.
9. לא לשמה / לא בלשון הקודש
או שלא נכתב לשמה, לא נכתב בלשון הקודש. זה דבר תשיעי. אפילו אם היה רוצה, אומר הרמב״ם, היום אי אפשר.
10. גוי או פסול כתבו
דבר עשירי הוא שגוי או מי שפסול כתבו, יהודי אפיקורס וכדומה.
11. שמות בלי כוונה
דבר אחד עשר הוא שכתב את השמות בלי כוונה. הרמב״ם אומר שבשמות לפחות צריכה להיות כוונה. לא לפחות, צריך שידע שכותב שם שזה לשם שם.
12. חסרה אות
י״ב הוא מה? אם חסרה אות או הוסיפו אות.
13. הוסיפו אות
י״ג הוא, הוסיפו אות.
14. אותיות נוגעות זו בזו
י״ד הוא, האותיות נוגעות זו בזו. כן, אז זה יוצא, זה נקרא כמו ספר תורה שמוקף גויל, אבל האות נפסלת.
15. אות לא ברורה / דומה לאות אחרת
ט״ו הוא מה? הדבר החמישה עשר הוא שאות אחת לא ברורה ולא כתובה היטב, עד כדי כך שאי אפשר לקרוא אותה, או שנראית כאות אחרת. אין חילוק אם זה קרה כי לא כתבו היטב, או שנפסדה על ידי… נעשתה קרועה על ידי חור או חתך, או שהדיו נמחקה.
16. יותר מדי או מעט מדי רווחים
דבר שישה עשר הוא שעשו יותר מדי או מעט מדי רווחים בין אותיות. פירושו שכשמילה אחת נראית כאילו היא מחולקת לשתי מילים, או להיפך, שתי מילים נראות כמילה אחת.
17. שינה צורת הפרשיות
דבר שבעה עשר הוא ששינה צורת הפרשיות. צורת הפרשיות פירושו פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה, וכדומה.
18. צורת השירה
או צורת השירה, אותו דבר, לא עשה את שירת הים או שירת האזינו, לא עשה את הסדר כמו שהרמב״ם חישב.
19. כתב להיפך — שירה כמו טקסט רגיל
או הדבר התשעה עשר, כתב להיפך, כתב את כל התורה, ואת שאר התורה כתב כמו שירה, כן, ההיפך. איפה שאין שירה עשה כמו שירה.
סיכום: העשרים מעכבים, השאר למצוה
אומר הרמב״ם, כל הדברים האלה פוסלים קדושת ספר תורה. אבל שאר ההלכות שמנינו הם למצוה, הם הידור מצוה, או כמו שאמרנו קודם, מצוה מן המובחר. ולא לעכב, יוצא מן הכלל הוא לעכב. עד כאן.
מעבר להלכות כבוד ספר תורה
עכשיו כשיש תורה כשרה, מה צריך לעשות איתה? אומר הרמב״ם בספר כשר, אמר שיש קדושה יתירה, שספר שאין לו את הדבר אין לו קדושה יתירה. אז יש לו קדושה יתירה.
הלכות ספר תורה פרק י׳: עשרים דברים המעכבים, כבוד ספר תורה, ותשמישי קדושה
הלכה י׳ (המשך) — צורת הפרשיות, שירה, תפירת היריעות
דובר 1:
מה פירוש צורת הפרשיות? פירושו פתוחה, סתומה. או צורת השירה, הדבר השמונה עשר, לא עשה את שירת הים ושירת האזינו לא עשה כפי הסדר שהרמב״ם חישב. או הדבר התשעה עשר, כתב להיפך, כתב את כל התורה, ואת שאר התורה כתב כמו שירה, איפה שאין שירה עשה כמו שירה. או תפירת היריעות, עמד שצריך גם להיות מן התורה, מגידין תפורין, אבל לא עשה כך, עשה יריעה יריעה. כל הדברים האלה, אלו מעכבים, שהם עושים שהתורה תהיה לה קדושת ספר תורה.
אומר הרמב״ם, “שכל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, שלא לעכב”. שאר ההלכות שמנינו הם מצוה, הם הידור מצוה, או כמו שאמרנו קודם, מצוה מן המובחר, שלא לעכב. העשרים הם לעכב. עד כאן.
הלכה יא — ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול
דובר 1:
עכשיו, בואו ונראה, כשיש תורה כשרה, מה צריך לעשות איתה? אומר הרמב״ם, “ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול”. ספר שאין לו את הדברים אין לו קדושה יתירה, אז יש לו קדושה יתירה, “ונוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול”.
דיון: מה ההבדל בין קדושה יתירה לכבוד גדול?
דובר 1:
מה פירוש נוהג? מה ההבדל כבוד וקדושה? זה אותו דבר. קדושה יתירה וכבוד גדול פירושו אותו דבר. נוהגים שזה קדוש. איך נוהגים שזה קדוש? נותנים לו כבוד. איך נוהגים שזה קדוש?
לדעתי, מעניין אולי לומר שקדושה יתירה פירושה, כביכול, האדם צריך להיות יותר ויותר ברצינות, וכבוד יותר הוא דברים חיצוניים יותר, התנהגות. יש כבוד ראש, כתוב שכשעומדים עם ספר תורה צריך להיות כובד ראש. אוקיי, מעניין, מעניין. כן, כן, הרמב״ם בסוף הלכות ספר תורה יש סיום דומה כזה, מוסר. אולי זה מה שזה אומר. אז קדושה יתירה פירושה כביכול רצינות האדם, והכבוד גדול הוא ההתנהגות החיצונית.
הלכה יא (המשך) — אסור למכור ספר תורה
דובר 1:
“ואסור לאדם למכור ספר תורה”.
אומר עכשיו הרמב״ם דבר נוסף.
דובר 2:
אבל אולי למשל, דבר מעשי, המשל להלכה שהולכים עכשיו ללמוד, אסור למכור אפילו אם הוא צריך.
דובר 1:
לא, אני חושב שזו קדושה. זה גם כבוד, אבל זה לא כבוד כמו עומדים לפניו. זה דבר קדוש. אוקיי. זה מאוד יקר אצלך. אני לא יודע, אני לא יודע אם יש הבדל.
אומר הרמב״ם, אסור… כי ספר תורה כל כך חשוב ומכובד, אדם לא יכול למכור ספר תורה, אפילו הוא רעב, אין לו כסף שימכור אותו. ספר תורה מאוד חשוב, דבר כזה שלא הולך. אומר הרמב״ם, אפילו אם יש לו כבר ספרים אחרים, לא מוכרים ספר תורה. אפילו יוסף עלינו השלום אמר, אנו תמה שצריך למכור ספר תורה ישן לקנות חדש, כי זה זלזול בספר תורה הישן. קנה חדש בנוסף. אסור למכור תורות.
אומר הרמב״ם הלאה, “לעולם אין מוכרין ספר תורה”. אפילו אם מישהו הוא סופר, גם הוא אסור למכור תורה.
דיון: בחורים מבוגרים שכותבים ספרי תורה למכירה
דובר 2:
הלכות ספר תורה – תשמישי קדושה וכבוד ספר תורה
בחורים מבוגרים כותבים ספרי תורה ומוכרים אותם “איש איש בדמיו”. כמו אברכי כולל. זה…
דובר 1:
אה, זה כן נכון. לא, זה למה אנשים… אה, לא, בדרך כלל סופר בשביל… כדי שיוכל ללמוד תורה. הסופר הוא בחור צעיר שלומד בבוקר, אחר הצהריים הוא כותב ספר “ללמוד תורה ולדמיו”. יכול גם להיות שבדרך כלל הסופר כותב בשביל זה, שוכרים סופר לכתחילה. הוא כותב, הוא לא מוכר. הרבה פעמים… זה הרי חלק ממצוות כתיבת ספר תורה, “ישו איש איש בדמיו”. אני לא יודע את ההלכה, אבל…
דיון: מה פירוש “אין לו מה יאכל” ו״לישא אשה”?
דובר 2:
מה זה אומר, אם זה אומר רק לשלוח כסף לשטריימל, או שאדם התחתן ואין לו לשלם שכר דירה.
דובר 1:
אני לא יודע את ההלכה, אבל מה זה אומר, אם זה אומר רק לשלוח כסף לשטריימל, או שאדם התחתן ואין לו לשלם שכר דירה. זו שאלה טובה, אני לא יודע את התשובה. הכל הוא יתומים. אני חושב שכשאתה מתחתן, בערך הכל הוא יתומים. אה, אז זה פותח את הדלת. אבל מה זה לצורך נסיעה? “אין לו מה יאכל” זה רק אם אתה רווק. כל ההלכה של “אפילו אין לו מה יאכל” היא הלכה חריפה. אפילו אין לך מה לאכול, אבל בתנאי שאתה רווק לגמרי. אם אתה נשוי, הכל הוא לצורך לישא. אני לא יודע. סתם לישא פירושו כן, כמו לנדוניה, דבר שהוא חלק מהנסיעה. ולא כל כך קשה, מבין מה אני אומר? מאוד מודרני.
אוקיי, “אפילו אין לו מה יאכל” אני בטוח לא מתכוון כשיש סכנה ממשית. אם מדברים על חשש רעב, פשוט שמותר. אני לא מתכוון שהוא לא אומר כראוי כי כן. אפילו “אין לו מה יאכל” פירושו כי עד היום, היום, היום, מישהו שרעב עדיין לא אומר שיש לו את המשימה לעשות את הדבר הדרסטי. הוא אומר שאם כשהאדם כבר מכר את כל ביתו בשביל אוכל, הוא נשאר עכשיו עם ספר אחד, זו הדרך האחרונה שלו להשיג לחם, אסור למכור אותו להלכה, כי זה הרי פשוט שמותר בשביל פיקוח נפש. לא מסתבר שספר תורה, דבר כל כך יקר, תיתן אותו ככה. למה? כי “אין לי מה יאכל” חייב להיות קצת הגזמה. בוא נראה, יש גמרא אם אין לו מה לאכול. כתוב בגמרא, כתוב בגמרא ברות רבה, “אין לי מה יאכל”.
הוא טוען, הרב הצדיק ר׳ בערל שפירא, הוא לא מתכוון שאין לו מה לאכול רעב, הוא מתכוון לומר שהוא לא יכול לערוך שולחן, הוא לא יכול לעשות שבת כמו שאומרים.
דובר 2:
אה, טוב מאוד. “אין לי מה יאכל” פשט, יש לו כן נכסים, הוא יכול למכור דברים אחרים.
דובר 1:
זו הרי הנקודה. אם זה הדבר היחיד שיש לו, קשה מאוד להאמין שאם הדבר היחיד שיש לו הוא ספר תורה, שימכור קודם את העסק. “אין לי מה יאכל” יכול הרי להיות רק מזומנים, יש לו עסק, יש לו שדה, אבל אין לו עכשיו דברים, איזה חפצים הוא מתחיל למכור? הראשון הוא אומר את ספר התורה.
זה כמו הרב הקדוש מקלויזנבורג, הדבר הראשון שהוא הגיע באנייה מאירופה, הדבר הראשון שהוא הוריד היו התפילין. זה כבד מדי, נושאים את הנכסים הגדולים. בקושי הורידו את הקופסה או מה שזה לא יהיה. התפילין, כן. בדיוק, זו הכוונה לכאורה. הוא רוצה לטעון ככה ש״אין לי מה יאכל” לא פירושו פיקוח נפש ממש, זה אומר…
לא, אבל אני חושב ש״אין לי מה יאכל” גם לא אומר שהוא צריך לקנות בקבוק מים עם לחם בשבילו עכשיו לאכול. “אין לי מה יאכל” יכול גם לומר שאין לו במה להכין שולחן, בגלל זה הוא מביא את אותה משנה בביצה, שהוא לא יכול להכין לסעודה. הוא מתכוון, אין לו את ההרחבה, לא… אוקיי, הוא לא מתכוון שהוא צריך את זה.
דובר 2:
לא, הוא לא אומר בשביל אוכל. בשביל אוכל, אם הוא מכר את ה… הוא יעשה משהו אחר.
ולמה מותר כן? כדי שיוכל ללמוד תורה עם הכסף?
דובר 1:
טוב מאוד. זה כבר בוא נראה, זה מעניין. ללמוד תורה, כי כל התכלית של ספר תורה היא הרי ללמוד תורה. תורה היא כי צריכים לדעת ללמוד תורה. פשוט.
דובר 2:
אבל שופך דם האדם, גם למה? כי בדיוק מצוות פריה ורביה היא יותר מכל המצוות, כי זה אומר להתחתן, זה אומר להיות אדם.
דובר 1:
כן, אפילו בזה יש רק חלק למעלה, טוב מאוד. אפילו בזה זה רק כשאין לו משהו אחר. אבל זה מעניין, כי אני זוכר בהלכה, אני חושב שבשולחן ערוך מביאים את זה, שבשביל פדיון שבויים מותר גם למכור ספר תורה. הרמב״ם לא היה לו פדיון שבויים.
דובר 2:
לא, לא כתוב. היה לנו פדיון שבויים בהלכות… לנו היה? לנו עדיין לא היה הלכות פדיון שבויים. בהלכות צדקה כתוב אולי?
דובר 1:
אה, אז זו שעת פיקוח נפש, אז אתה לא צריך להגיע לזה. אתה מדבר הרי שצריך לומר שמכלל, כל עוד זה לא פיקוח נפש. מבין? אוקיי.
הלכה יב — ספר תורה שבלה או שנפסל
דובר 1:
נמשיך הלאה. מה עושים כשספר תורה מתבלה, כן? ספר תורה שבלה, נעשה ישן, או שנפסל, נעשה פסול. בלה יכול אפילו לא נפסל, נעשה ישן, נמחק, לא נעים. כן. או שנפסל, אחד מהפסולים, נותנו בכלי חרס, מניחים אותו בכלי חרס. ספר תורה צריך להניח כשאי אפשר לתקן אותו, נכון? אם אפשר לתקן אותו צריך לתקן אותו. נותנו בכלי חרס, מניחים אותו בכלי חרס, וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים, קוברים אותו ליד תלמיד חכם, וזוהי גניזתו, זו הדרך המכובדת לשמור אותו. זה דבר יפה מאוד, זה מי נטפל במי, מי נותן כבוד למי? תלמיד החכם הוא דבר כל כך נכבד, שזה כבוד לספר התורה שמניחים אותו ליד תלמיד חכם. כן? פשוט.
מטפחות ספרים שבלו
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, מטפחות ספרים שבלו, המעילים של ספרים שנתבלו, כשמניחים אותו בכלי חרס, צריך להניח גם את המעיל? מה עושים עם המעיל? לא, יש דברים אחרים. יכול להיות שהמעיל התבלה. לא, לא המעיל התבלה. מטפחות של הספרים שבלו, כשמניחים אותו בכלי חרס… לא, לא, לא, לא, לא. אני הולך איתך עד הסוף. מטפחות ספרים שבלו, פירושו בפשטות, והמטפחות יש להם גם קדושה? אין שום חילוק בעצם. אבל מטפחות לא צריך לקבור, אבל מטפחות אפשר לעשות עם זה דברים אחרים שבמצוה, מה זה? תכריכים למת מצוה. משתמשים בזה. גם יפה מאוד, כי רואים שספר תורה ישן עם מת יש להם קשר מאוד הדוק. קוברים אותו ביחד עם יהודים אחרים. ספר תורה קוברים עם תלמיד חכם שנפטר, וזה משתמשים לתכריכים למת מצוה. משתמשים בזה.
דובר 2:
קוברים אותו, אבל עדיין מניחים בפעם הבאה שצדיק נפטר מניחים עם ספר תורה.
דובר 1:
למה לא? משהו יש בזה, כן. צריך לחכות, אולי סתם הולכים ליד מקום יפה בבית החיים שם שוכבים הצדיקים עם החכמים, מניחים אותו.
אוקיי.
הלכה יג — תשמישי קדושה
דובר 1:
עכשיו נדבר שלא רק ספר התורה והמטפחות, שהתורה היא קדושה, אלא גם הכלים האחרים שמשתמשים. אומר הרמב״ם, תיק שהניחו בו ספר תורה, תיק, דרך לשאת את ספר התורה, וכן מטפחות, המעילים, וארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, הארון או מגדל, היו מקומות מסוימים, ארון פירושו כנראה דרך שוכבת, ומגדל פירושו שעמד. היו שני סוגים, היה ארון הקודש, והיו מקומות שספר התורה שכב על ארון שוכב. ארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, אפילו ספר בתוך התיק, או אפילו המגדל מבחוץ מהארון? אני לא יודע בדיוק. הארון הוא ה… אוקיי. אני חושב שהיה שידה תיבה ומגדל, והגמרא מתכוונת לשידה כזו, גבוהה ויפה, וארון הוא שוכבת, גם קופסה, כן. נמשיך הלאה.
אומר הוא, אפילו ספר בתוך התיק, כלומר הוא לא שוכב ישירות, התורה שוכבת בתיק, במגדל, הוא לא נוגע כאילו בספר, כן. וכן הכסא שהניחו עליו ספר תורה, אפילו ספסל שעליו מניחים את ספר התורה, והניחו עליו ספר תורה, הניחו ממש, לא רק ש… הכל, כל אלה יש להם דין של תשמישי קדושה הן, ממילא ואסור לזרקן, אסור לבזות אותם על ידי זריקה. שבלו או שנשברו, כשלא משתמשים בהם יותר, גונזין צריך להניח אותם, לגנוז אותם.
בימה ולוחות — לא תשמישי קדושה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כל אלה הדברים זה רק מה שמניתי, אבל, יש רמות נוספות, יש את הבימה שעומד עליה בעל הספר, בימה שהאדם שמחזיק את הספר יושב על הבימה, או הלוחות שכותבין בהן לתינוקות להתלמד, או את האלף בית, לוחות פירושו מספר,
הלכות ספר תורה – תשמישי קדושה וכבוד ספר תורה
הלכה ד: בימה, לוחות לתינוקות – אין בהם קדושה
אומר הרמב״ם, כל אלה הדברים שמניתי, אבל יש רמות נוספות, יש את הבימה שעומד עליה האוחז את הספר, בימה שהאדם שמחזיק את הספר יושב על הבימה, או הלוחות שכותבין עליהם לתינוקות ללמוד, או את האלף בית, לוחות פירושו את האלף בית שכתוב עליו, אולי כתוב על זה פסוקי חומש. לוחות שכותבין עליהם לתינוקות ללמוד, אין בהם קדושה, כי זה כבר, משתמשים בזה גם משהו לקדושה, זה קצת תשמישי קדושה, אבל תשמישי קדושה לא יכול להגיע כל כך רחוק.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד בפירוש “לוחות”
כן, הראב״ד חולק כאן, הוא אומר שלוחות לא פירושו לוחות שכותבים, לוחות פירושו כמו לוח, לוח שחור שכותבים עליו, או טאבלט, דבר כזה. הראב״ד אומר שלוחות זה המקום שהקורא או המפטיר עומד עליו. הראב״ד אומר שיש לו כן קדושת בית הכנסת, אבל לא קדושת תשמישי ספר תורה. הרמה לא תורה, כי זה פשוט עוד רמה אחת פחות. אני חושב שהרמב״ם חולק על ההלכה.
אין בהם קדושה, כלומר לא תשמישי קדושה, ולא צריך לגנוז אותם כשמסיימים כשזה לא בשימוש יותר.
רימוני כסף וזהב – תשמישי קדושה
אומר הרמב״ם הלאה, רימוני כסף וזהב וכיוצא בהן, הכתרים או רימונים מכסף וזהב שעושים ליופי של ספר תורה, ואותו דבר שמשתמשים עוד ברוך השם עד היום, אלה גם תשמישי קדושה ואסור להוציאן לחול, אלא אם מכרו אותם לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש.
מותר כן, אם זה גם לא ברמה תשמישי קדושה, ספר תורה אסור למכור כדי לקנות רמה נמוכה יותר, אבל את זה למכור, כן, תשמיש ספר תורה מותר כן. לכאורה אותו דבר, נראה עם פרכות קודם, צריך להיות ספרים. יכול להיות שאפילו זה לא לכתחילה, וזה כן אפילו הרימונים, למכור את הרימון או את הכתר, רימון זה הכתרים היהודיים, כן, החלקים שמניחים. את זה הוא אולי לכתחילה יכול למכור אפילו כדי לקנות חומש, כן? זה ספר תורה או חומש. כי זו קדושה יותר חמורה. בוודאי חומש יותר קדוש מכתר של ספר תורה. כך יוצא.
הלכה ה: היררכיה של קדושה – הנחת ספרים אחד על השני
טוב מאוד. מותר להניח ספר… עוד ענין של כבוד ספר תורה, אומר הרמב״ם שמותר להניח ספר תורה אחד על השני, ואף על פי שאין הלכה למעשה, אגב חומשים, בטוח שמותר להניח ספר תורה על חומשים.
הוא אומר הלאה, ומניחין חומשים, חומשים אסור להניח על ספר תורה. ספר תורה מותר להניח על חומשים, וחומשים מותר להניח… יש היררכיה של קדושה. חומשים מניחים על נביאים וכתובים, אבל נביאים וכתובים לא מניחים על חומשים, ולא חומשים על ספרי תורה.
כתבי הקודש, הלכות ואגדות – אסור לזרקן
וכל כתבי הקודש אפילו הלכות ואגדות, אומר לנו הרמב״ם הלכה חדשה, כל כתבי הקודש, כלומר כל מה שכתבו דברים שבקדושה, כלומר אפילו הלכות ואגדות, לא דווקא תנ״ך, אסור לזרקן.
הלכות ואגדות פירושו הגמרא?
כן, הלכות, אגדות, כן, מדרשים וגמרא. אסור לזרקן.
רמב״ם, הלכות, מה לא?
כן, אסור לזרקן. כן. אבל הוא לא אומר מה צריך לעשות.
אני רואה, קודם היה לא לזרקן, אלא לגנוז. צריך לקבור אותו או מה, מה שלגנוז פירושו. כאן הוא לא אומר בבירור.
קמיע של כתבי הקודש
אומר הרמב״ם, הקמיע שיש בו מעניינים של כתבי הקודש, קמיעות של כתבי הקודש, כלומר משהו שדומה לתפילין, אני לא מתכוון לתפילין, אלא קמיע שהכניסו לתוכו כתבי הקודש, אין לך רשות להיכנס בו לבית הכסא, ולא לשום חדר וחופהו בעור, אלא מה שמכוסה בעור.
דיון: מהו קמיע של כתב?
כן, אני כבר יודע, האם מותר בכלל לעשות קמיע כזה לפי הרמב״ם, אבל אם יש.
למה זה לא תפילין?
לא, כי זה אותו דבר כמו במזוזה, שהוא לוח של מתכת. אבל קמיע שמדברים לא קמיע לזכרון, לא שום קמיע למזיקין לשמירה.
רמב״ם? קמיע. אני מתכוון לקמיע, קמיע, קמיע לזכרון. אתה זה שהמצאת את הסוג הזה של קמיע. אני יודע שתפילין יש, אבל בגמרא מדברים על זה. קמיע כזה, אני רק אומר, בדרך כלל כשאומרים קמיע פירושו… כל אדם יש לו את הדבר הזה, ואנשים יש להם טבעת כזו שיש בה תמונה של הסבתא שלו, שזה לא קמיע של כתב. אלא בעיה, שמעתי שזה ההיתר. וזה התפילין עם קמיע של כתב, זה הכל סברות יפות. והאנשים, כשכתוב קמיע בגמרא, פירושו משהו שמגן, זה מרפא ממשהו. אז הכנסה של כתב רבי, שיש לכתב קדושה. והוא אמר בהלכות תפילין אם מותר להיכנס.
אה, הוא אמר שאסור להיכנס עם הכתב לבית הכסא. ואם צריך להיכנס, השני יחזיק אותו בחוץ. וכן.
הלכה ו: לא יאחוז אדם ספר תורה – בית הכסא, בית המרחץ, בית הקברות
כאן ממשיכים הלאה, ספר תורה, הדרך להחזיק ספר תורה. לא יאחוז אדם ספר תורה! לא יאחז. אם בגלל ללכת לבית הכסא, כמו שכרת בלבית המרחץ, לבית הקברות, מידי ספר תורה, אם אפילו ומידי מטפחות ונתון מיט תוכה תקשת לו, אפילו אם זה מגולגל ומונח יפה, אפילו בתיק, אפילו בכיסוי, אפילו עם המעיל עם כל הדברים, עדיין. אומרים שאי אפשר בית המרחץ ובית הכסא ובית הקברות. הוא אומר לך בית הקברות. נראה שרצו שאלה אם צריכים רק בית הקברות, מה עושים? לא צריכים בית הקברות. הולוקלבוי, הולוקלבוי, הולוקלבוי, לא צריכים, אבל לא צריכים להיכנס, מה אסור מעצמם! ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת… אה, על כל שלושה הוא אומר. זה שצריכים רק הרבנים הם. צריכים עוד לעשות את פיו רמות.
מחלוקת ראשונים: מה פירוש “לא יאחוז ערום”?
ולא יאחוז ספר תורה כשהוא ערום, אסור לאחוז ספר תורה כשספר התורה לא… כך היא שיטה אחת, יותר יכול להיות שהרמב״ם מתכוון כפשוטו, כמו דומה לבית המרחץ. שהעיד צריך… אדם, כשהוא ערום, לא צריך לאחוז ספר תורה. מה שנשמע יותר מההקשר ברמב״ם שהוא מדבר צריכים, והגמרא שברור שאסור לאחוז ספר תורה ערום, יש שתי שיטות של הראשונים, ורש״י אומר שפירושו שאסור לגעת בספר תורה בלי מפה, או שצריך להרים אותו עם עצי חיים, לא ישירות עם התורה, או… המילה כשהוא ערום הגיוני שמדברים על האדם, לא היה הגיוני כשהוא ערום עם ספר תורה, איך רואים שהספר ערום… אני לא יודע שבספר יש בקבר, זה אני לא יודע, אבל זה היה צריך להיות יותר ברור, בדרך כלל כשהוא ערום, הוא מדבר כאן על בית המרחץ עם… כן… נשמע שכאן, נכון, לא היה כתוב הלוחות ספר ערום, גם ערום זו לשון מצחיקה, נכון, כשהתורה לא מכוסה אין אומרים ערום, כי הבד, כן… נשמע יותר שמהפשט הפשוט של הרמב״ם, שזה מדבר שהאדם ערום, כך נשמע יותר, גם הוא מדבר בחלק הבא, הוא מדבר על מיטה, אני מתכוון שההקשר הוא לא לגעת בתורה. כן…
הלכות ספר תורה – המשך
ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה… כן… ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה, אסור לשבת על מיטה שספר תורה מונח עליה.
למה? האם אדם לא יכול לשבת באותה רמה שהוא יודע. האם אין זה שהתורה נמצאת באותה רמה? האם יש דבר כזה?
מורת הקהלת יעקב, אבל דרך ארץ.
אה, המיטה לא מתכוונת שצריך דווקא מיטה, אפילו ספסל קטן. כלומר, לא לשבת באותה רמה כמו התורה, משהו כזה.
בסדר.
הלכה ז: ספר תורה בחדר – הוצאה ומחיצה
הוא אומר עוד. עוד הלכה מכבוד ספר תורה. בית שיש בו ספר תורה, אסור לשמש מיטתו בו עד שיוציאנו. הוא מוציא אותו מהחדר. זה גם כבוד. או עד שיניחנו בכלי בתוך כלי, אבל אם היה מזומן לו. כלי בתוך כלי מזומן לו. כלי בתוך כלי פירושו שהוא מונח גם בכלי שאינו הכלי של הספר. כי כאשר משהו הוא הכלי של הספר, הוא מקבל גם כבוד. והוא טוב כמו חבר הקדושה. אתה נעשה עוד כזה דבר שצריך להיות כולו. אבל אם היה מזומן לו, אפילו עשרה כלים בתוך זה, ככלי אחד הן, האפשרות האחרת היא או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אם אין לו בית אחר. כמו מחיצה. אבל אחרת, כן. אם לאדם יש שני, בית כלומר חדר, נכון. אם יש לך חדר אחר, או שאין לך ברירה אחרת אז צריך לכסות, או לעשות מחיצה. כן, טוב מאוד.
הלכה ח: כל הטמאים – מותרים לאחוז ספר תורה
יש לנו עוד. כל הטמאים, אפילו נדות ואפילו גוים, מותר להם לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.
קושיא: למה מביא הרמב״ם את הטעם “שאין דברי תורה מקבלין טומאה”?
זה מעניין, האם אפילו טומאות אחרות מקבלות? למה זה לא יהיה קשור לקדושה יתירה בכבוד גדול? טומאה אינה… זו באמת שאלה, למה הוא מביא את הלשון “שאין דברי תורה מקבלין טומאה”? האם טומאה אינה היפך של קדושה או של כבוד? זה באמת מוזר.
לא, אולי הוא מתכוון, הוא מדבר הרי על לקרוא בו, לקרוא תורה. זה לא תירוץ, כי האם אם אני טמא אני לא יכול לקרוא תורה? קריאת תורה היא בשבילך, התורה נעשתה עבור כל אחד היא נעשתה. אולי כך, אולי זו הנקודה.
זה מאוד מעניין, כי אם נכנס גוי לבית המדרש, היה מעשה כזה, הוא אומר שהוא רוצה מאוד להחזיק, כשמוציאים את ספר התורה הוא רוצה לראות ולהתפעל, הוא לא רוצה לגעת, הוא רוצה רק לראות. נתנו לו עליה, אני לא יודע.
רמ״א: ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי
זה מה שהרמ״א אומר: ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי, ואפילו ביד ישראל מטונף. וכן נוהגין.
אה, כלומר, למעשה הוא מלוכלך, זו בעיה, התורה נעשית מלוכלכת, זה לא כבוד. אבל אתה טמא, סוג הטומאה הזה אין לו עם ספר התורה, סוג הטומאה של גוי או נדה לא מפריע לספר התורה.
הלכה ט: עמידה לפני ספר תורה
ההלכה הבאה של כבוד היא לעמוד לפני ספר התורה. הוא אומר כך, כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו. כאשר אדם רואה שמישהו נושא ספר תורה, אפילו ספר התורה הולך, ספר התורה הולך, כאשר אדם מחזיק אותו אפילו, הוא הולך, צריך לעמוד.
זה מעניין, זו הרי ההלכה של נשיא, כמו תלמיד חכם, לא תלמיד חכם רגיל, אלא נשיא, צריך לעמוד מרחוק. זה יותר מתלמיד חכם רגיל. תלמיד חכם הוא רק בד׳ אמות, אבל רבו או הנשיא צריך לעמוד מרחוק.
רמ״א: מצוה לייחד לספר תורה מקום – פעמונים
והרמ״א אומר, מצוה לייחד לספר תורה מקום. הוא אומר כך, רבינו ירוחם אמר שבגלל זה שמים על התורה פעמונים, שהפעמונים, ישמעו כמו הכהן גדול, “ונשמע קולו”. שכאשר באה ספר התורה ישמעו ויעמדו.
הלכה י: ייחוד מקום לספר תורה
כך גם, מצוה לייחד לספר תורה מקום, ספר התורה צריך
הלכות ספר תורה — כבוד המקום, הנהגה בפני הספר, והשלמת הספר
—
הלכה: מצוה לייחד לספר תורה מקום — “יתר על המידה”
דובר 1:
אבל הרמב״ם אומר, מצוה לייחד לספר תורה מקום. הוא אומר, הוא מביא שם ענין, אמרתי, שבגלל זה שמים על התורה פעמונים כאלה, הפעמונים, כדי שישמעו כמו הכהן גדול, “ונשמע קולו”, שישמעו שבאה התורה, שיעמדו. “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”.
את ספר התורה צריך להניח במקום יפה, מקום מכובד. המצוה, הוא כבר ממשיך, עכשיו זה כבר יותר כאילו יותר… “זה א-לי ואנוהו”. מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד את אותו המקום ולהדרו יתר על המידה, יתר על המידה. כמה צריך להדר את המקום? יותר מהרגיל. לא יותר ממספיק, עוד יותר. יתר על המידה. הרמב״ם משתמש בלשון “יתר על המידה”.
חידוש: הלשון “יתר על המידה” והמעשה עם ר׳ נחום סוקולובסקי
לכאורה בגלל זה הגור׳ער רבי המפורסם, רבי נחום סוקולובסקי ידוע שהוא עשה ספר תורה מזהב, והרבה אנשים התלוננו, בחורים אין להם מה לאכול, מה… הוא אמר “יתר על המידה”. הוא החזיק כמה זה “יתר על המידה”? אף אחד עדיין לא יצא “יתר על המידה”. אם ר׳ סוקולובסקי שומע, שיגידו לו שאולי הגיע הזמן להפסיק ולעשות “יתר על המידה”. לא יכול להיות, “יתר על המידה” לא נעצר. אבל גם רש״י, אביו של רש״י, שחיבר שם את הדבר, זה “יתר על המידה”.
אבל זכור, הרמב״ם משתמש בלשון “יתר על המידה” על דברים נוספים, לא רק על זה. “יתר על המידה” פירושו מאוד מאוד הרבה.
—
הלכה: דברים שבלוחות הברית — קשר לארון הקודש
דובר 1:
בסדר. כן, ואומר הרמב״ם, דברים, כן, דברים שבלוחות הברית, הן הן שבכל ספר וספר. במילים אחרות, אנחנו קוראים הרי למקום שבו מניחים את ספר התורה ארון קודש. ארון קודש היה ללוחות הברית. הרמב״ם לא מביא את הלשון, הרמב״ם קורא לזה היכל, או מגדל, או תיבה, ארון. אבל אנחנו קוראים לזה ארון, ורואים שככל הנראה כל אחד מבין שהלוחות מניחים בארון, ומניחים אותו בארון זהב, היה סדר שלם עם זה. אז כאילו מכבדים ועושים… לכאורה היה כאן “ייחד לו מקום”. אדם יכול לומר, תורה, מהו המקום של ארון קודש? ארון קודש הוא בדרך כלל דבר יפה. אומר הרמב״ם, לא. הארון קודש, ללוחות היה מקום מיוחד, שמניחים אותם בקופסה מיוחדת עם כל הדבר. באותו אופן נוהגים עם כל ספר, שזהו הכלי שהארון הוא. וזה הגיוני. למה היה הארון? להחזיק את עשרת הדברות, התורה. התורה היא הרי כל התורה, היא הרי אותו דבר כמוך.
דיגרסיה: עשרת הדברות בתפילה
יש הרי את ההלכה שרצו לומר כל יום את עשרת הדברות, הגמרא בברכות מדברת על זה, ואתה מביא את זה לכאן. אבל לא אומרים. לא אומרים את זה. אה, רואים הרי כאן איזה קשר בין… אה, זה פשוט. עשו שכל יום קוראים קריאת שמע בצורות שונות. אמרו עשרת הדברות, זה פשוט שראו את זה כמו משהו גם יסוד התורה שצריך כל הזמן להזכיר. וכאן כתוב משהו כאילו… באמת לא אומרים, אבל כל ספר תורה יש לו איזה קשר ללוחות הברית. אני לא יודע, כתוב כאן משהו יותר. בגלל זה עושים על ארון הקודש תמונה של הלוחות. אני לא יודע.
חידוש: מקור לארון הקודש
בסדר, עכשיו הוא אומר, אני מרגיש שזה הדבר. כי אם לא, מהו המקור שעושים ארון לספר התורה, ארון הקודש? מה הקשר? התשובה היא, זה כמו הלוחות. זה הדבר שלומדים מהלוחות. בסדר, עכשיו, יש עוד מפרשים, עוד. אז הוא מביא, אז הוא אומר, הוא מביא דיוק שהוא אמר כמו שאמרנו. “ולהדרו למקום”, וזה הדבר שלומדים מהלוחות.
—
הלכה: הנהגה בפני ספר תורה — לא ירוק, לא יגלה, וכו׳
דובר 1:
בסדר, עכשיו, דבר מעניין. “לא ירוק אדם כנגד ספר תורה”. עכשיו, ההלכות שלו הן כמו בפני ספר תורה. עכשיו, כל ההלכות שלמדנו עד עכשיו היו בעצם… אה, כבר למדנו קצת הלכות כאלה, שספר התורה עצמו, החפצא של התורה, עכשיו לומדים, כל המקום שבו ספר התורה נמצא מקבל גם כזה… כמו אדם חשוב. בפניו לא עושים דברים בזויים. כן? “לא ירוק” — לא יורקים. “לא יגלה ערותו כנגדו” — לא יהיה בכלל מגולה, לא מכוסה, לא לבוש. “לפשוט רגליו” — עוד דבר. מה זה למתוח את הרגליים? זה “מנספרדינג” נקרא, כן? שיהיה, כן, שלא יהיה… לא מכובד כך.
“לא יניחנו על ראשו כמשאוי” — לא ישא את ספר התורה על ראשו. “לא יחזיר אחוריו לספר תורה” — לא יפנה את גבו לספר התורה, “אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים”. שהתורה גבוהה ממנו. לא, הוא לא התכוון שהתורה על… כאשר התורה על במה, על בימה מגביה היא… זה לא שהם נעשים חשיבות, הם למדו על דברים אחרים.
—
הלכה: נשיאת ספר תורה ממקום למקום
דובר 1:
מה עושים כאשר מישהו הולך עם ספר תורה? אומר הרמב״ם הלכות על זה. “אין מעלין ממקום למקום בספר תורה רכוב”. זו בעיה, אתה צריך לתת לו דרך כבוד, וזה דבר שני, אתה צריך לשמור עליו, יכולים לגנוב אותו.
“אלא מניחו בחיקו כנגד לבו כשהוא רוכב על הבהמה והולך”. במילים אחרות, כך נוהגים, כן, לכתחילה, מחזיקים תורה כך על כנגד לבו, כמו שמחזיקים דבר שאוהבים מאוד, כן, זה הרעיון, זה הרבה דרך כבוד. כן, רואים אפילו כשנוסעים, לוקחים תורה במכונית או באוטובוס, גם לכתחילה, אם אי אפשר… אז מחזיקים אותה, כן.
“כל היושב לפני ספר תורה”, זה כך, אם אי אפשר, אפשר להניח אותה על ספסל גם, כמו שכתוב כאן בצד. כמו שעמד קודם, הספסל שמניחים עליו את ספר התורה. כן, אבל אתה יכול גם לומר, אתה לא צריך להניח אותה בתא המטען, לא תניח אותה מאחור, אלא אם כן חוששים לגנבים וכדומה. זה ענין של כבוד, נותנים הרבה כבוד.
—
הלכה: ישיבה לפני ספר תורה — כובד ראש, אימה ופחד
דובר 1:
עכשיו מביא גם הרמב״ם את הענין של מוסר, משהו יותר כמו דבר של נימוס, כן. “כל היושב לפני ספר תורה”, כל מי שיושב לפני ספר תורה, הוא מתכוון לכאורה כשקוראים את התורה, כן, כשמונחת ספר תורה בארון הקודש, כשפותחים לקריאת התורה, “ישב בכובד ראש באימה ופחד”. כובד ראש, משתמשים בזה גם לקריאת שמע. כן, כובד ראש, באימה ופחד, הרצינות. שהיא, שהיא, התורה, התורה היא עדות לכל באי עולם. שנאמר, שם שכתוב שספר התורה היא שירה, כך היא לעד.
ביאור: “לכל באי עולם” — הערת החיד״א
כן, טוב. מצוות כתיבת ספר תורה כתובה הרי, המצוה היא “וכתבו לכם את השירה הזאת לעד”. אחר כך כתוב הפסוק “והיה לי לעד”. מהי העדות כאן? החיד״א העיר שהרמב״ם אומר “לכל באי עולם”, הוא לא אומר “לכל ישראל” או ליהודים החסידים, אלא “לכל באי עולם” היא עדות. ומהי העדות? שעל מה שהוא לא רואה, או כל הדברים, כי כל דברי התורה כתובים בתורה. זו העדות שמעידה על היהודים לכל באי עולם. זה כמו השומר הגדול ביותר של היהודים, או העד עבור היהודים, שהיהודים הם העם הראשי. הוא לא אומר כאן, הוא לא אומר כאן, הוא לא אומר כאן.
דיון: מהו התוכן של העדות?
יכול להיות שהשאלה היא מה התוכן, הוא לא אומר מה התוכן של העדות. מה פירוש שזו עדות? או החשיבות שלה היא שכל אחד מאמין באמת של העדות. יכול להיות כל הדברים האמיתיים שכתובים בתורה, התורה היא עדות על כל הדברים שכתובים בה, משהו כזה. מה כתוב בנו? הכל. חלקים שייכים לאדם זה, חלקים לאדם אחר, אבל באופן כללי צריך לראות מה כתוב במקומות אחרים שמסביר מהי העדות. אני זוכר שבפירוש המשניות בהתחלה כתוב שהעדות היא פשוט שאותיות התורה שמניחים בארון היא עדות שאפשר להגיע מזה, נכון? זה כמו… זה מעניין, כאשר דיין מקבל עדות כתוב גם שצריך לשבת בכובד ראש באימה ופחד. לא בגלל העדות. כובד ראש כתוב, לא? כן, כשזה על הדין, כשכתוב “ועמדו שני האנשים”, הם צריכים לעמוד, לעמוד מה? לעמוד בדין. כן, אני לא יודע.
—
הלכה: יהדר בספר תורה כפי כחו
דובר 1:
ואדם צריך לכבד את ספר התורה כפי כוחו, כמה שיכול. עוד, כפי כוחו פירושו, כאן הוא לא אומר “יותר על המידה”. לא, טוב מאוד. כפי כוחו הוא גם לצד מעלה, גם לצד חומרא. כמה שאתה יכול, לא יותר ולא פחות. אם אתה לא יכול יותר, אתה לא יכול יותר, אבל אם אתה יכול יותר, תעשה כפי כוחך.
—
הלכה: כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלה מהר סיני
דובר 1:
אמרו חכמים, “וכל המקיים מצוה זו”, אז אומר כאן הרמב״ם, מתכוונים לומר ספר התורה, “כאילו קיבלו מהר סיני”. והוא מביא כאן שבפירוש המשניות, יש הערה, פירוש המשניות אומר הרמב״ם שם, במסכת אבות שזה כולל שלושה דברים אחרים. חיבת התורה פירושה, קודם כל, העיקר, עם שמכבד את מצוות התורה. הדבר השני הוא לכבד את החכמים שהם בעלי התורה, תלמידי החכמים. והדבר השלישי הוא הספרים שנתחברו בה. נראה שהרמב״ם מתכוון כאן לדבר השלישי, לכבד את הספרים.
חידוש: שינוי הרמב״ם מהמשנה
והוא אומר דבר מעניין, שבמשנה באבות כתוב קודם “מחבב” והוא מסיים ב״מחלל”. אבל הרמב״ם רצה לסיים בדבר טוב, הוא הפך את זה. הוא יכול היה לומר “מחובב על הבריות”. איפה, מעניין. הרמב״ם לא מקפיד להעתיק בדיוק. מה זה אומר? הוא רצה שיהיה הלשון, הרעיון.
דיון: “מחובב על הבריות” — סגולה לכבוד
“גיבור ומחובב על הבריות” זה דבר מעניין, כי האם זו ברכה שאנשים יכבדו אותו? כן, כי… זה דבר טוב מאוד שאנשים יכבדו אותו. כי זה דבר מעניין, כי זה מזכיר לי את זה שספר תורה קוברים ליד… או ליד הגוף של תלמיד חכם שמכבד את התורה. אה, גופו. גופו של האדם. “גופו” פירושו לכאורה “הוא”. כי לא כתוב “גופו” לבד, כתוב “נשמתו”. כבוד לא הולך לגוף, זה לאדם. אבל אולי זה… בקיצור, מי שנותן כבוד לתורה, מכבדים אותו. ומי שלא, לא מכבדים אותו.
איך זה עובד? כנראה כי הוא עוקב אחריה. כנראה גם זה שצריך לכבד את הספרים ואת החכמים זה גם כדי שיקחו את זה ברצינות, וישמעו למה שכתוב בהם, ויחשבו עם הדברים. אני מתכוון שמי שמכבד את ספר התורה, אוטומטית הוא גם ילמד אותה. כלומר, הוא ישמור עליה וכן הלאה, הוא ילמד אותה. הוא יכבד אותו כתלמיד חכם. כן, אבל אולי אפילו פחות, אפילו הוא לא יודע. זו סגולה לכבוד. מי שרוצה סגולה לכבוד, שינשק יותר את התורה. שיתן יותר כבוד לתורה.
אבל רש״י מבין את זה פשוטו כמו השיעור שלנו. עוד, זה הכבוד הגדול ביותר לתורה, זה שכל הנביאים התנבאו למי שנותנים כסף לתלמידי החכמים. סיימנו.
—
סיום: “בריך רחמנא דסייען”
דובר 1:
כן, עד כאן הלכות ספר תורה. בריך רחמנא דסייען. מישהו שאל אותי קושיה. מי שאל אותי את הקושיה? אה, בשבת שאל אותי חברי ארי, שזה מאוד מוזר, הרמב״ם מאוד מקפיד לכתוב הכל בלשון הקודש, וכל הלכה מסתיימת עם קטע בארמית, “בריך רחמנא דסייען”. הקב״ה המקום ברוך הוא, מאוד מעניין למה כתוב אצל רמב״ם לשון כזו, והרמב״ם לא כתב את זה בסוף כל הלכה. אם מישהו יודע למה, הוא יכול להגיד לנו.