הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י
אין דעם שיעור לערנט מען הלכות ספר תורה פרק י', וואו דער רמב"ם רעכנט אויס די עשרים דברים וואס מעכבין א ספר תורה און מאכן אז עס זאל האבן נאר קדושת חומש. נאכדעם ווערן באהאנדלט די הלכות פון כבוד ספר תורה - ווען מען טאר פארקויפן א ספר תורה, וויאזוי צו באהאנדלען תשמישי קדושה, די הייעראכיע פון קדושה ביי ספרים, און די הנהגות בפני ספר תורה אזוי ווי נישט שפייען, נישט אויסשטרעקן די פיס, און זיצן בכובד ראש באימה ופחד.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
נִגְמְרוּ הִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּרַחֲמֵי שְׁמַיָּא
סיכום השיעור 📋
זיכום פון הלכות ספר תורה, פרק י׳ — דער לעצטער פרק
כללי איבערבליק
פרק י׳ איז דער לעצטער פרק פון הלכות ספר תורה (תפילין ומזוזה וספר תורה). דער פרק באשטייט פון צוויי חלקים: (א) א חזרה אויף די צוואנציק זאכן וואס זענען מעכב אין א ספר תורה, (ב) הלכות כבוד ספר תורה — וויאזוי מען באהאנדלט א ספר תורה, און וואס טוט מען מיט א ספר תורה וואס מען נוצט שוין נישט.
—
הלכה א — צוואנציק זאכן וואס זענען מעכב, און דער חילוק צווישן ספר תורה און חומש
דער רמב״ם: „נמצאת למד” — פון די פריערדיגע פרקים לערנט מען אז עשרים דברים זענען מעכב אין א ספר תורה. אויב איינס פון די צוואנציק פעלט, „דינו כחומש מן החומשים שמלמדים בהן את התינוקות, ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים.”
פשט: א ספר תורה וואס פעלט איינס פון די צוואנציק יסודות פארלירט זיין קדושת ספר תורה און באקומט נאר דעם סטאטוס פון א חומש — ווי די חומשים וואס מען לערנט מיט קינדער. מען ליינט נישט דערפון ברבים.
חידושים און ביאורים:
1. פארוואס ברענגט דער רמב״ם דא א חזרה אויף די צוואנציק זאכן? דער רמב״ם רעכנט נישט סתם איבער די צוואנציק דינים אלס חזרה. דער תוכן פון פרק י׳ איז הלכות כבוד ספר תורה — מען דארף וויסן פונקטליך וואס מאכט א ספר תורה פאר אזא חפצא וואס מען איז מחויב צו מכבד זיין. א ספר וואס פעלט איינס פון די צוואנציק האט נישט די קדושה יתירה, און ממילא גילטן נישט אלע הלכות כבוד. דאס איז דער טעם פארוואס דער רמב״ם מוז עס אויסרעכענען דווקא דא — כדי צו באגרענעצן וועלכע ספרים קריגן דעם דין פון כבוד ספר תורה.
2. פארוואס קען דער רמב״ם נישט סתם זאגן „כל דבר שפוסל ספר תורה”? ווייל אין די פריערדיגע פרקים זענען דא אסאך פרטים — עטלעכע זענען מעכב און עטלעכע זענען נאר למצוה/הידור. א מענטש קען ווערן צעמישט. דעריבער רעכנט דער רמב״ם אויס פונקטליך וועלכע צוואנציק זענען לעיכובא, כדי קלאר צו מאכן וואס שאפט די קאטעגאריע „ספר תורה” לענין כבוד.
3. גרויסער חידוש — דער רמב״ם׳ס שיטה אין חומש vs. ספר תורה, און די מחלוקת ראשונים: אין דער גמרא שטייט אז מען ליינט נישט פון חומשים ברבים „מפני כבוד הציבור”. דא איז א יסוד׳דיגע מחלוקת ראשונים:
– שיטת עטלעכע ראשונים (ברענגט דער חינוך): א חומש (געשריבן אויף קלף כהלכתו, נאר נישט א פולשטענדיגע ספר תורה) האט יא קדושת ספר תורה לכל דבריו — מען שטייט אויף דערפאר, וכו׳. נאר ברבים ליינט מען נישט, ווייל עס איז נישט כבוד הציבור. לויט דעם פשט, „מפני כבוד הציבור” איז דער איינציגער גרונט — אבער דער חומש אליין איז כשר.
– שיטת הרמב״ם (פונקט פארקערט): א חומש — אדער א ספר תורה וואס פעלט איינס פון די צוואנציק — איז פסול לגמרי, האט בכלל נישט קיין קדושת ספר תורה. „ואין בו קדושת ספר תורה” — עס איז א נידעריגערע קאטעגאריע לחלוטין.
4. ווי פארשטייט דער רמב״ם דעם לשון „מפני כבוד הציבור”? אויב לויט דעם רמב״ם איז א חומש פסול לגמרי, פארוואס זאגט די גמרא „מפני כבוד הציבור” — וואלט געדארפט זאגן „ווייל עס איז פסול”? דער רמב״ם ענטפערט אין א תשובה: „אין קורין ברבים” מיינט לכתחילה. אבער בדיעבד, אויב מען האט נישט קיין כשר׳ע ספר תורה, מעג מען ליינען פון א פסול׳ן ספר תורה אדער א חומש. דער רמב״ם ברענגט אז כל חכמי ספרד האבן אזוי געטון למעשה — זיי האבן געליינט פון פסול׳ע ספרי תורה ווייל זיי האבן נישט געהאט קיין אנדערע.
5. דער רמב״ם׳ס יסוד אין קריאת התורה: דער רמב״ם האלט אז מצות קריאת התורה איז בעצם מצות לימוד התורה — עס איז נישט א דין אין דעם חפצא פון ספר תורה (נישט ווי אתרוג וואס מען ברויכט דעם חפצא). דעריבער איז די ברכה אויף קריאת התורה נישט א ברכה אויף דעם ספר תורה, נאר אויף דעם לימוד. ראיה: ווען מען לערנט חומש אינדערפרי מאכט מען ברכת התורה, ווען מען לערנט משניות מאכט מען נישט א באזונדערע ברכה — ווייל די ברכה איז אויף דעם לערנען, נישט אויפן ספר. דעריבער איז עס נישט קיין ברכה לבטלה צו מאכן א ברכה אויף א פסול׳ן ספר תורה.
6. „כחומש מן החומשים שמלמדים בהן את התינוקות”: דער פראקטישער נוצן פון אזא ספר איז פאר לערנען מיט קינדער. עס האט א געוויסע קדושה (קדושת חומש), אבער נישט קדושת ספר תורה.
—
די צוואנציק זאכן — רשימה מיט קורצע ביאורים
דער רמב״ם רעכנט אויס:
1. געשריבן אויף עור בהמה טמאה — קעגן דעם דין „ממין בהמה טהורה”.
2. אויף עור טהור וואס איז נישט מעובד — עס דארף זיין אן עיבוד.
3. עיבוד שלא לשמה — דער עיבוד דארף זיין לשם ספר תורה.
4. שלא במקום כתיבה — געשריבן אויף דער פאלשער זייט פון קלף.
5. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף — מען קען נישט מישן גויל און קלף אין איין ספר תורה.
6. געשריבן אויף דוכסוסטוס.
7. שלא שרטט — אן שרטוט (גריד ליינס).
8. שלא כתב בדיו — נישט געשריבן מיט דער ריכטיגער שווארצער טינט.
9. נישט געשריבן לשמה / נישט אין לשון הקודש.
10. א גוי אדער פסול׳ער (אפיקורס וכדומה) האט עס געשריבן.
11. שמות געשריבן אן כוונה — דער סופר דארף וויסן אז ער שרייבט א שם ה׳ לשם קדושת השם.
12. פעלט אן אות.
13. צוגעלייגט אן אות.
14. אותיות רירן זיך אן — פסול פון „מוקף גויל”.
15. אן אות איז נישט קלאר / זעט אויס ווי אן אנדערע אות.
16. צו סאך אדער צו ווייניק ספעיס צווישן אותיות/ווערטער.
17. משנה געווען צורת הפרשיות — פתוחה געמאכט סתומה אדער פארקערט.
18. צורת השירה — שירת הים אדער שירת האזינו נישט געשריבן אין דעם ריכטיגן סדר.
19. געשריבן רעגולערע טעקסט ווי א שירה, אדער שירה ווי רעגולערן טעקסט.
דער רמב״ם מסכם: „שכל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, שלא לעכב” — אלע איבריגע הלכות פון די פריערדיגע פרקים זענען למצוה / מצוה מן המובחר, ולא לעכב. נאר די צוואנציק זענען לעיכובא.
—
הלכה — ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול
דער רמב״ם: „ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול.”
פשט: א כשר׳ע ספר תורה דארף מען באהאנדלען מיט גרויס הייליגקייט און כבוד.
חידושים און ביאורים:
– חילוק צווישן „קדושה יתירה” און „כבוד גדול”: קדושה יתירה מיינט דעם פנימיות׳דיגן צוגאנג — דעם מענטש׳ס ערנסטקייט, כובד ראש ביי א ספר תורה. כבוד גדול מיינט מער חיצוניות׳דיגע זאכן — דער מענטל, דער ארון, די אויסערליכע באהאנדלונג. דער רמב״ם האט אין סוף הלכות ספר תורה אן ענליכע מוסר׳דיגע סיום, און אפשר דאס איז דער מקור פאר דעם חילוק.
—
הלכה — אסור למכור ספר תורה
דער רמב״ם: „ואסור לאדם למכור ספר תורה, אפילו אין לו מה יאכל… לעולם אין מוכרין ספר תורה.” אפילו א סופר מעג נישט פארקויפן. אפילו פארקויפן אן אלטע ספר תורה צו קויפן א נייע איז אסור, ווייל ס׳איז א זלזול אין דער אלטער. נאר פאר צוויי זאכן מעג מען: ללמוד תורה און לישא אשה.
פשט: א ספר תורה איז אזוי הייליג אז מ׳טאר עס נישט פארקויפן אפילו אין נויט, מיט צוויי אויסנאמען.
חידושים און ביאורים:
1. וואס מיינט „אין לו מה יאכל”? דאס מיינט נישט פיקוח נפש ממש. דער סברא: אויב ס׳איז טאקע פיקוח נפש, איז פשוט אז מ׳מעג — מ׳דארף נישט אנקומען צו דער הלכה. אלזא „אין לו מה יאכל” מוז מיינען עפעס ווייניגער ווי ממש׳ע סכנה. ראיה פון רות רבה און מסכת ביצה אז „אין לי מה יאכל” קען מיינען אז ער קען נישט דעקן טיש כראוי, ער האט נישט די הרחבה — נישט אז ער שטארבט פון הונגער. ר׳ בערל שפירא ווערט ציטירט אז דער פשט איז אז ער האט יא נכסים, ער קען פארקויפן אנדערע זאכן, אבער ער האט נישט מזומן — און די שאלה איז וועלכע חפצים הייבט ער אן צו פארקויפן, און דער רמב״ם זאגט אז די ספר תורה זאל זיין נישט דער ערשטער. פארגלייך צום קלויזענבורגער רב וואס ווען ער איז אנגעקומען פון אייראפע, איז דער ערשטער זאך וואס ער האט אראפגענומען פון שיף געווען די תפילין — ווייל הייליגע זאכן זענען דאס לעצטע וואס מ׳גיט אוועק.
2. פארוואס מעג מען פאר „ללמוד תורה”? ווייל די גאנצע תכלית פון א ספר תורה איז צו לערנען תורה — אלזא ס׳איז נישט א סתירה צום כבוד פון דער ספר תורה, ס׳איז דער תכלית גופא.
3. פארוואס מעג מען פאר „לישא אשה”? ווייל פריה ורביה איז מער ווי אלע מצוות. אבער אפילו דערין איז נאר ווען ער האט נישט עפעס אנדערש.
4. פדיון שבויים: אין שולחן ערוך שטייט אז פאר פדיון שבויים מעג מען אויך פארקויפן א ספר תורה, אבער דער רמב״ם דערמאנט דאס נישט דא. אפשר ווייל פדיון שבויים איז א ענין פון פיקוח נפש, און דעריבער דארף מען נישט אנקומען צו דער הלכה — ס׳איז ממילא מותר. דער רמב״ם האט עס אפשר אין הלכות צדקה.
5. א סופר וואס שרייבט ספרי תורה צו פארקויפן: געווענליך דינגט מען א סופר לכתחילה — ער שרייבט פאר א באשטעלער, ער פארקויפט נישט. אבער עלטערע בחורים/כולל יונגעלייט וואס שרייבן ספרי תורה „איש איש בדמיו” — ווי שטימט דאס מיט דעם איסור? בלייבט א שאלה.
6. וואס מיינט „לישא אשה” פראקטיש? צי דאס מיינט נאר נדן, אדער אויך שכירות דירה נאך חתונה, אדער אנדערע הוצאות? עס ווערט פארגעלייגט אז „אין לו מה יאכל” גילט נאר פאר א סינגל, אבער א באהייראטער — „אלעס איז יתומים” (אלע הוצאות פון חתונה לעבן עפענען די טיר). בלייבט אן אפענע שאלה.
—
הלכה — ספר תורה שבלה או שנפסל
דער רמב״ם: „ספר תורה שבלה או שנפסל, נותנו בכלי חרס וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים, וזוהי גניזתו.”
פשט: אן אלטע אדער פסול׳ע ספר תורה לייגט מען אריין אין א כלי חרס און באגראבט עס לעבן תלמידי חכמים.
חידושים און ביאורים:
1. „בלה” vs. „נפסל”: „בלה” קען זיין אפילו אן אז ס׳איז נפסל — ס׳איז אלט געווארן, אויסגעריבן, נישט שיין. „נפסל” מיינט איינע פון די ספעציפישע פסולים. אין ביידע פאלן, אויב מ׳קען עס מתקן זיין, זאל מען עס פיקסן.
2. „אצל תלמידי חכמים” — מי נטפל במי: דער תלמיד חכם איז אזא געוואלדיגע כבוד׳דיגע זאך, אז ס׳איז א כבוד פאר דער ספר תורה אז מ׳לייגט אים לעבן א תלמיד חכם. א ספר תורה און א מת האבן א נאנטע קשר — מ׳באגראבט זיי צוזאמען.
—
הלכה — מטפחות ספרים שבלו
דער רמב״ם: „מטפחות ספרים שבלו” — די מענטעלעך פון ספרים וואס זענען אלט געווארן, מ׳נוצט זיי פאר תכריכים למת מצוה.
פשט: אלטע מענטעלעך פון ספרי תורה ווערן גענוצט אלס תכריכים פאר א מת מצוה.
חידושים און ביאורים:
– מטפחות דארף מען נישט באגראבן ווי א ספר תורה אליין, אבער זיי האבן א קדושה און מ׳קען זיי נוצן פאר אנדערע דברים שבמצוה. אן אלטע ספר תורה ווערט באגראבן לעבן א תלמיד חכם, און דער מענטל ווערט גענוצט פאר א מת מצוה — ביידע האבן א קשר מיט כבוד המת.
—
הלכה — תשמישי קדושה
דער רמב״ם: „תיק שהניחו בו ספר תורה, וכן מטפחות, וארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, אפילו ספר בתוך התיק… וכן הכסא שהניחו עליו ספר תורה… הכל תשמישי קדושה הן, ואסור לזרקן. שבלו או שנשברו — גונזין.”
פשט: אלע כלים וואס דינען דירעקט דער ספר תורה — תיק, מענטל, ארון, מגדל, בענקל — האבן דין תשמישי קדושה, מ׳טאר זיי נישט אוועקווארפן, און ווען זיי ווערן אלט לייגט מען זיי אוועק (גניזה).
חידושים און ביאורים:
1. ארון vs. מגדל: „ארון” מיינט א ליגעדיגע באקס וואו די ספר תורה ליגט, און „מגדל” מיינט א שטייענדיגע הויכע שאנק (ווי שידה תיבה ומגדל אין גמרא — א דרעסער). ס׳איז געווען צוויי סארטן ארון קודש.
2. „אפילו ספר בתוך התיק”: אפילו ווען די ספר תורה ליגט נישט דירעקט אין דער ארון/מגדל, נאר אין א תיק אינעווייניג, באקומט דער ארון/מגדל אויך דין תשמישי קדושה.
3. בימה און לוחות — נישט תשמישי קדושה: דער רמב״ם מאכט א חילוק: בימה שעומד עליה בעל הספר (דער עמוד וואו מ׳לייענט) און לוחות שכותבין בהן לתינוקות להתלמד (אלף-בית טאוולען פאר קינדער) — די האבן נישט דין תשמישי קדושה.
– „לוחות שכותבין עליהם לתנוקות” מיינט די אלף-בית טאוולען, אפשר מיט פסוקי חומש, וואס מ׳האט גענוצט פאר קינדער צו לערנען. ס׳איז א שטיקל תשמישי קדושה, אבער תשמישי קדושה קען נישט גיין אזוי ווייט.
– דער ראב״ד חולק: ער זאגט אז „לוחות” מיינט נישט שרייב-טאוולען פאר קינדער, נאר א בארד/פלאטפארמע וואו דער קורא אדער מפטיר שטייט. דער ראב״ד מיינט אז עס האט יא קדושת בית הכנסת, אבער נישט קדושת תשמישי ספר תורה — נאך איין לעוועל ווייניגער. דער רמב״ם איז מחולק אויף דעם.
—
הלכה — רימוני כסף וזהב
דער רמב״ם: „רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן — תשמישי קדושה, ואסור להוציאן לחול, אלא אם מכרו אותם לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש.”
פשט: די רימונים, כתרים, און אנדערע כסף/זהב באפוצונגען פון ספר תורה זענען תשמישי קדושה. מ׳טאר זיי נישט נוצן פאר חול, אבער מ׳מעג זיי פארקויפן צו קויפן א ספר תורה אדער חומש.
חידושים און ביאורים:
– הייעראכיע: א ספר תורה אליין טאר מען נישט פארקויפן צו קויפן א נידריגערע מדרגה, אבער תשמישי ספר תורה (ווי רימונים/כתרים) מעג מען פארקויפן צו קויפן אפילו א חומש — ווייל א חומש איז אוודאי מער הייליג ווי א קרוין פון א ספר תורה. דאס קען מען אפשר אפילו לכתחילה טון.
—
הלכה — לייגן ספרים איינס אויף דאס אנדערע
דער רמב״ם: „מותר להניח ספר תורה על ספר תורה, וספר תורה על חומשים, ומניחין חומשים על נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על חומשים, ולא חומשים על ספרי תורה.”
פשט: ס׳איז א הייעראכיע — מ׳מעג לייגן א העכערע קדושה אויף א נידריגערע, אבער נישט פארקערט.
—
הלכה — כתבי הקודש, הלכות ואגדות
דער רמב״ם: „וכל כתבי הקודש אפילו הלכות ואגדות אסור לזרקן.”
פשט: אלע כתבי קודש, אריינגערעכנט הלכות און אגדות (גמרא, מדרשים), טאר מען נישט ווארפן.
חידושים און ביאורים:
– דער רמב״ם זאגט נאר „אסור לזרקן” אבער זאגט נישט קלאר וואס מ׳דארף טון — ער זאגט נישט „לגנוז” ווי ביי ספר תורה. פריער ביי ספר תורה האט ער געזאגט „לגנוז” (באגראבן), דא בלייבט עס אומקלאר.
—
הלכה — קמיע של כתבי הקודש
דער רמב״ם: „הקמיע שיש בו מעניינים של כתבי הקודש — אין לך רשות להיכנס בו לבית הכסא, אלא אם כן חופהו בעור.”
פשט: א קמיע וואס האט אין זיך כתבי קודש טאר מען נישט טראגן אין בית הכסא, סיידן ס׳איז צוגעדעקט מיט עור.
חידושים און ביאורים:
– „קמיע” דא מיינט א קמיע של כתב — א קמיע וואס האט אריינגעשריבן כתבי קודש. דאס איז ענליך צו תפילין/מזוזה אין דעם אספעקט פון כבוד, אבער ס׳איז נישט תפילין.
– לויט דעם רמב״ם מעג מען בכלל מאכן אזא קמיע, אבער אויב מ׳האט שוין איינס, גילטן די כבוד-דינים.
– דער רמב״ם האט אין הלכות תפילין געזאגט אז מ׳טאר נישט אריינגיין מיט כתב אין בית הכסא, און אויב מ׳דארף אריינגיין, זאל א צווייטער עס האלטן אינדרויסן.
—
הלכה — לא יאחז אדם ספר תורה / בית הקברות / בית המרחץ
דער רמב״ם: „לא יאחז אדם ספר תורה… אפילו בתוך התיק… לבית הקברות, לבית המרחץ…”
פשט: מ׳טאר נישט טראגן א ספר תורה צו א בית הקברות אדער בית המרחץ, אפילו ס׳איז אין דער טיק מיט אלע באדעקונגען.
חידושים און ביאורים:
– מחלוקת ראשונים אין „לא יאחז”: רש״י זאגט עס מיינט מ׳טאר נישט אנטאטשן די ספר תורה אן קיין מפה/בגד — מ׳זאל עס אויפהייבן מיט די עצי חיים, נישט דירעקט מיט די קלף. אנדערע ראשונים מיינען עס רעדט פון דעם מענטש וואס איז ערום (נאקעט) — ער זאל נישט אנכאפן א ספר תורה. פון דעם קאנטעקסט פון דעם רמב״ם — וואס רעדט ווייטער פון א מטה (בעט/בענקל) — סאונדס מער אז עס רעדט פון דעם מענטש׳ס צושטאנד, נישט פון אנטאטשן די תורה.
—
הלכה — נישט זיצן אויף א מטה וואס א ספר תורה ליגט דערויף
דער רמב״ם: „ולא ישב על המטה שספר תורה עליה.”
פשט: מ׳טאר נישט זיצן אויף א בעט/בענקל וואו א ספר תורה ליגט.
חידושים און ביאורים:
– „מטה” מיינט נישט נאר א בעט, נאר אפילו א בענקל — מ׳טאר נישט זיצן אויף דעם זעלבן לעוועל ווי די תורה. ס׳איז א ענין פון דרך ארץ און כבוד — נישט זיצן אויף דער זעלבער הייך ווי די ספר תורה.
—
הלכה — ספר תורה אין צימער — יציאה און מחיצה
דער רמב״ם: „בית שיש בו ספר תורה… יוציאנו. ואם אין לו בית אחר — מחיצה גבוה עשרה טפחים.”
פשט: אין א צימער וואו א ספר תורה ליגט, דארף מען עס ארויסנעמען (פאר געוויסע זאכן). אויב מ׳האט נישט קיין אנדער צימער, דארף מען א מחיצה פון צען טפחים.
חידושים און ביאורים:
– אויב די ספר תורה ליגט אין א כלי בתוך כלי (א דאפלטע באהעלטעניש), איז עס גוט — ווייל דאס כלי באקומט שוין אויך כבוד אלס „חבר הקדושה.” אבער דאס כלי דארף זיין דאס אייגענע כלי פון דער ספר, נישט א פרעמדע כלי.
—
הלכה — כל הטמאים מותרים לאחוז ספר תורה
דער רמב״ם: „כל הטמאים, אפילו נדות ואפילו גוים, מותר להם לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.”
פשט: אלע טמאים, אריינגערעכנט נדות און גוים, מעגן האלטן א ספר תורה און ליינען דערפון, ווייל דברי תורה זענען נישט מקבל טומאה.
חידושים און ביאורים:
– קשיא אויפ׳ן לשון: פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם טעם „שאין דברי תורה מקבלין טומאה”? טומאה איז דאך נישט דער פארקערטער פון קדושה אדער כבוד! מ׳וואלט געמיינט אז דער ענין איז כבוד, נישט טומאה. דאס איז מוזר.
– אפשר׳ער תירוץ: דער רמב״ם רעדט פון „לקרוא בו” — ליינען תורה. אפשר איז דער פונקט אז די תורה איז געמאכט געווארן פאר יעדן איינעם, און טומאה קען נישט פאספאסן דעם צוגאנג צו תורה.
– רמ״א חולק למעשה: דער רמ״א ברענגט „ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי, ואפילו ביד ישראל מטונף, וכן נוהגין.” „מטונף” (שמוציג) איז א פראבלעם פון כבוד — די תורה ווערט שמוציג, ס׳איז נישט כבוד׳דיג. אבער טומאה אליין (פון א גוי אדער נדה) שטערט נישט פאר די ספר תורה לויט דעם רמב״ם.
—
הלכה — עמידה פאר ספר תורה
דער רמב״ם: „כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו.”
פשט: ווען מ׳זעט א ספר תורה וואס ווערט געטראגן, מוז מען אויפשטיין.
חידושים און ביאורים:
– פארגלייך מיט דינים פון קימה פאר א תלמיד חכם: פאר א פלעינעם ת״ח דארף מען נאר אויפשטיין אין ד׳ אמות, אבער פאר א רבו אדער נשיא דארף מען זיך אויפשטעלן פון ווייטער. ספר תורה האט אויך דעם דין פון אויפשטיין פון ווייטער.
– רמ״א ברענגט רבינו ירוחם: דערפאר לייגט מען גלעקלעך (bells) אויף די ספר תורה — אזוי ווי ביים כהן גדול „ונשמע קולו” — כדי מ׳זאל הערן אז די ספר תורה קומט און זיך אויפשטעלן.
—
הלכה — מצוה לייחד לספר תורה מקום
דער רמב״ם: „מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד את אותו המקום ולהדרו יתר מדי.”
פשט: מ׳דארף באשטימען א ספעציעלע פלאץ פאר דער ספר תורה, און מ׳דארף דעם פלאץ מכבד זיין און מהדר זיין — מער ווי נארמאל, „יתר מדי”.
חידושים און ביאורים:
1. דער לשון „יתר מדי”: דער רמב״ם ניצט דעם אויסדרוק „יתר מדי” — נישט בלויז גענוג, נאר מער ווי גענוג. דאס איז א שטארקער לשון וואס מיינט אז מ׳קען קיינמאל נישט זאגן אז מ׳האט שוין גענוג מהדר געווען. דער רמב״ם ניצט דעם לשון „יתר מדי” אויך אויף אנדערע זאכן, און עס מיינט אלעמאל „זייער זייער אסאך”.
2. די מעשה מיט ר׳ נחום סאראצקין (גור׳ער רבי): ער האט געמאכט א ספר תורה פון גאלד, און אסאך מענטשן האבן געטשעפעט — יונגעלייט האבן נישט וואס צו עסן, וואס מאכט מען א גאלדענע ספר תורה? ער האט זיך פארענטפערט מיט דעם לשון „יתר מדי” — מ׳דארף מהדר זיין מער ווי דער נארמאלער מאס. לויט דעם לשון „יתר מדי” שטאפט זיך עס קיינמאל נישט — קיינער האט נאך נישט יוצא געווען „יתר מדי” אין גאנצן.
3. גלעקלעך אויף דער תורה — „ונשמע קולו”: דער רמב״ם ברענגט דעם ענין אז מ׳לייגט גלעקלעך אויף דער ספר תורה, כדי מ׳זאל הערן ווען די תורה קומט, אזוי ווי ביים כהן גדול — „ונשמע קולו בבואו אל הקודש” — כדי מענטשן זאלן זיך אויפשטעלן לכבוד דער תורה.
—
הלכה — דער ארון קודש — שייכות צו לוחות הברית
דער רמב״ם: „דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר.”
פשט: וואס שטייט אין די לוחות הברית איז דאס זעלבע וואס שטייט אין יעדער ספר תורה — דערפאר באקומט יעדער ספר תורה דעם זעלבן כבוד ווי די לוחות.
חידושים און ביאורים:
1. מקור פאר ארון הקודש: דער רמב״ם אליין רופט דעם פלאץ וואו מ׳לייגט די ספר תורה א „היכל”, „מגדל”, „תיבה”, אדער „ארון” — אבער מיר רופן עס „ארון קודש”. דער חידוש איז אז דער מקור פאר דעם מנהג צו מאכן אן ארון פאר דער ספר תורה קומט פון די לוחות הברית — ווי מ׳האט זיי געלייגט אין א ספעציעלע גאלדענע ארון מיט א גאנצע סדר. אזוי פירט מען זיך מיט יעדער ספר תורה — מ׳גיט איר א ספעציעלע כלי, א ספעציעלע פלאץ. דאס איז דער תירוץ אויף דער שאלה: וואו איז דער מקור פאר אן ארון הקודש? — עס קומט פון דעם ארון פון די לוחות.
2. פארוואס מאכט מען לוחות אויפן ארון הקודש: דער מנהג צו מאכן א בילד פון לוחות הברית אויפן ארון הקודש שטאמט ווארשיינליך פון דעם יסוד — אז יעדער ספר תורה האט א שייכות צו די לוחות הברית.
3. [דיגרעסיע: עשרת הדברות אין דאווענען]: די גמרא אין ברכות רעדט וועגן דעם אז מ׳האט אמאל געזאגט עשרת הדברות יעדן טאג, אבער מ׳האט עס אפגעשטעלט (מפני תרעומת המינים). דאס ווייזט אז מ׳האט אנגעקוקט עשרת הדברות אלס א יסוד התורה וואס מ׳דארף שטענדיג דערמאנען. כאטש מ׳זאגט עס נישט מער, בלייבט די שייכות צווישן יעדער ספר תורה און די לוחות הברית באשטיין.
—
הלכה — הנהגה בפני ספר תורה
דער רמב״ם: „לא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשוט רגליו כנגדו, ולא יניחנו על ראשו כמשאוי, ולא יחזיר אחוריו לספר תורה אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים.”
פשט: מ׳טאר נישט שפייען קעגן א ספר תורה, נישט אויפדעקן זיך, נישט אויסשטרעקן די פיס, נישט טראגן עס אויפן קאפ ווי א משא, און נישט דרייען דעם רוקן צו דער תורה — סיידן די תורה איז העכער פון אים צען טפחים.
חידושים און ביאורים:
1. נייער יסוד: אלע הלכות ביז יעצט האבן גערעדט וועגן דער חפצא פון דער ספר תורה אליין. יעצט לערנט מען אז דער גאנצער פלאץ וואו די ספר תורה איז באקומט אויך א דין כבוד — אזוי ווי אן אדם חשוב, אז בפניו טוט מען נישט קיין דברים בזויים.
2. „לא יפשוט רגליו” — פארגלייכבאר צו „מענספרעדינג” — עס איז נישט מכובד׳דיג צו זיצן אזוי פאר א ספר תורה.
3. „גבוה ממנו עשרה טפחים” — ווען די תורה שטייט אויף א בימה/באלעמער העכער ווי צען טפחים, איז עס א באזונדערע רשות, און דאן מעג מען דרייען דעם רוקן.
—
הלכה — טראגן א ספר תורה פון פלאץ צו פלאץ
דער רמב״ם: „אין מעבירין ספר תורה ממקום למקום רכוב, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו כשהוא רוכב על הבהמה והולך.”
פשט: מ׳זאל נישט טראגן א ספר תורה ווען מ׳רייט אויף א בהמה אויף א נישט-מכובד׳דיגע אופן. מ׳זאל עס האלטן אין חיק, קעגן דעם הארץ.
חידושים און ביאורים:
1. „כנגד לבו” — דאס איז דרך כבוד, אזוי ווי מ׳האלט א זאך וואס מ׳האט זייער ליב — קעגן דעם הארץ.
2. פראקטישע נפקא מינה: אויך ווען מ׳פארט אין א קאר אדער באס, לכתחילה זאל מען האלטן די ספר תורה. אויב מ׳קען נישט, קען מען עס לייגן אויף א בענקל. אבער מ׳זאל עס נישט לייגן אין דעם טראנק (באגאזשניק) אדער אין דער בעק פון א קאר — חוץ אויב ס׳איז א סכנה פון גנבים וכדומה. עס איז אן ענין פון כבוד.
—
הלכה — ישיבה לפני ספר תורה — כובד ראש, אימה ופחד
דער רמב״ם: „כל היושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהיא העדה נאמנה לכל באי עולם, שנאמר ‘והיתה שם לעד׳.”
פשט: יעדער וואס זיצט פאר א ספר תורה דארף זיצן מיט ערנסטקייט, מיט אימה און פחד — ווייל די תורה איז אן עדות פאר אלע באי עולם.
חידושים און ביאורים:
1. „לכל באי עולם” — דער חיד״א׳ס באמערקונג: דער חיד״א האט מדייק געווען אז דער רמב״ם זאגט „לכל באי עולם” — נישט „לכל ישראל” אדער נאר פאר פרומע אידן. די תורה איז אן עדות פאר דער גאנצער וועלט. וואס איז די עדות? אז אלע אמת׳ע זאכן שטייען אין דער תורה — זי איז דער עד וואס זאגט עדות איבער אידן פאר אלע פעלקער, אז אידן זענען דער הויפט פאלק.
2. פירוש המשניות: דער רמב״ם אין פירוש המשניות ערקלערט אז די עדות איז פשוט אז די אותיות התורה וואס מ׳לייגט אין דעם ארון איז אן עדות אז מ׳קען מגיע זיין דערפון — מ׳קען דערגרייכן דעם אמת דורך דער תורה.
3. „כובד ראש” — פארגלייך צו קריאת שמע און דין: דער לשון „כובד ראש” ווערט אויך גענוצט ביי קריאת שמע. אויך ביי קבלת עדות אין בית דין דארף מען זיצן בכובד ראש באימה ופחד.
—
הלכה — יהדר בספר תורה כפי כחו
דער רמב״ם: „ויהדר אדם בספר תורה כפי כחו.”
פשט: א מענטש זאל מהדר זיין דעם ספר תורה לויט זיין פארמעגן.
חידושים און ביאורים:
– „כפי כחו” לעומת „יתר מדי”: דא זאגט דער רמב״ם „כפי כחו” — נישט „יתר מדי” ווי ביים מקום. „כפי כחו” גייט סיי לצד מעלה סיי לצד חומרא — וויפיל דו קענסט, נישט מער און נישט ווייניגער. אויב דו קענסט נישט מער, קענסטו נישט מער. אבער אויב דו קענסט מער, ביסטו מחויב צו טון מער.
—
הלכה — כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלה מהר סיני
דער רמב״ם: „אמרו חכמים, כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלו מהר סיני.”
פשט: ווער ס׳איז מקיים די מצוה פון ספר תורה (כתיבה, כבוד, וכו׳) איז אזוי ווי ער האט עס מקבל געווען פון הר סיני.
חידושים און ביאורים:
1. פירוש המשניות — דריי חלקים פון חביבות התורה: דער רמב״ם אין פירוש המשניות (מסכת סופרים) ברענגט אז חביבות התורה אינקלודירט דריי זאכן: (א) מכבד זיין די מצוות פון תורה — דאס איז דער עיקר; (ב) מכבד זיין די חכמים, די בעלי התורה, די תלמידי חכמים; (ג) מכבד זיין די ספרים שנתחברו בה — די פיזישע ספרים. דער רמב״ם אין אונזער הלכה גייט אויף דעם דריטן חלק — כבוד פאר די ספרים אליין.
2. דער רמב״ם׳ס שינוי פון דער משנה אין אבות: אין דער משנה אין אבות שטייט דער סדר: ערשט „מחבב” (ווער ס׳איז מכבד) און דערנאך „מחלל” (ווער ס׳איז מבזה). אבער דער רמב״ם האט ארומגעדרייט דעם סדר — ער האט געוואלט מסיים זיין בדבר טוב. דער רמב״ם איז נישט מקפיד צו קאפירן פונקטליך — ער וויל האבן די איידיע, נישט דווקא דעם פונקטליכן לשון.
3. „מחובב על הבריות” — סגולה פאר כבוד: ווער ס׳גיבט כבוד פאר דער תורה, ווערט ער אליין מכובד ביי מענטשן. וויאזוי ארבעט דאס? מן הסתם ווייל איינער וואס איז מכבד די ספר תורה גייט עס אויך לערנען, אויפהיטן, און פאלגן — און דורך דעם ווערט ער א מכובד׳דיגער מענטש. אבער אפילו ווייניגער — אפילו ער ווייסט נאך נישט אסאך — ס׳איז א סגולה פאר כבוד: ווער ס׳וויל א סגולה פאר כבוד, זאל ער מער קושן די תורה, מער כבוד געבן פאר דער תורה.
4. „גופו מכובד” — וואס מיינט „גופו”? „גופו” מיינט לכאורה „ער אליין” (הוא), נישט נאר זיין פיזישער גוף — ווייל ס׳שטייט אויך „נשמתו”. כבוד גייט נישט בלויז פאר דעם גוף, ס׳איז פאר דעם גאנצן מענטש.
5. רש״י׳ס פשטות: רש״י פארשטייט עס פשוט — דער גרעסטער כבוד פאר דער תורה איז אז אלע נביאים זענען נתנבא פאר די וואס געבן געלט פאר תלמידי חכמים.
—
סיום: „בריך רחמנא דסייען”
שאלה: דער רמב״ם איז זייער מקפיד צו שרייבן אלעס אין לשון הקודש, אבער יעדע הלכה ענדיגט זיך מיט דעם ארמישן לשון „בריך רחמנא דסייען” (= ברוך השם וואס האט געהאלפן). פארוואס ניצט דער רמב״ם דווקא אן ארמישן לשון? און דער רמב״ם האט עס נישט געשריבן ביי יעדער הלכה — נאר ביי געוויסע. בלייבט אן אפענע שאלה.
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה וספר תורה — פרק י׳: עשרים דברים המעכבים בספר תורה וכבוד ספר תורה
איבערבליק פון פרק י׳
מיר לערנען הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י׳. דאס איז דער ענד פון הלכות ספר תורה און פון די גאנצע הלכות.
און סך הכל וואס מיר גייען לערנען איז, אין דעם פרק גייט דער רמב״ם, אנפאנג איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם מאכט א שנעלע חזרה, ער גייט איבער נאכאמאל א שנעלע חזרה אויף די וויכטיגע הלכות פון ספר תורה, און נאכדעם לערנט מען וועגן כבוד ספר תורה, וואס מ׳מעג יא אדער נישט טון מיט א ספר תורה אלס כבוד, און וויאזוי צו דינגען מיט א ספר תורה וואס מ׳נוצט שוין נישט.
סאו מ׳קען פארשטיין אזוי, אז דער פרק איז בעצם הלכות כבוד ספר תורה, נאר מ׳דארף וויסן וואס מיינט א ספר תורה וואס דאס איז מ׳מכבד. ס׳איז דא א גרויסע חילוק וויאזוי דער רמב״ם פארשטייט צווישן א ספר תורה און א חומש.
הלכה א: עשרים דברים המעכבים בספר תורה — דער חילוק צווישן ספר תורה און חומש
די ווערטער פון דער רמב״ם
אזוי לערנט דער רמב״ם, ס׳איז דא א מחלוקת וויאזוי צו פארשטיין, א חומש מיינט צו זאגן אז אפילו א ספר תורה וואס ס׳פעלט איינע פון די צוואנציג הלכות וואס ער גייט רעכענען הייסט א חומש, און ממילא איז מען נישט מחויב צו מכבד זיין דעם חומש, מ׳דארף נישט מכבד זיין אין די אלע אופנים וואס מיר גייען לערנען.
סאו דער רמב״ם לערנט נישט סתם א חזרה, ער קען נישט שרייבן אנהייב “עשרים דברים יש בספר תורה”. לכאורה קומט עס דא אריין ווייל דאס איז די זאכן וואס מאכן די זאך וואס מ׳דארף מכבד זיין. עפעס וואס ס׳פעלט איינע פון די זאכן, לערנט דער רמב״ם אז מ׳דארף נישט מכבד זיין. נישט אין די וועג, אדער מ׳דארף עס מכבד זיין אבער נישט די אלע הלכות וואס מיר גייען לערנען.
פארוואס רעכנט דער רמב״ם אויס די צוואנציק דא?
ס׳איז נאך אלץ אינטערעסאנט פארוואס דער רמב״ם רעכנט דא אויס די צוואנציק. דער רמב״ם וואלט נאך אלץ געקענט זאגן אין איין שורה: די אלע זאכן וואס מ׳האט געזאגט אז ס׳פאסל׳ט א ספר תורה, בלייבט עס קדושת חומש. אקעי, ס׳קען זיין, איך הער.
ניין, איך פארשטיי פארוואס ער קען אריינקומען דא, ווייל א מענטש קען ווערן צעמישט. ס׳איז דא אסאך פרטים, גיי געדענק פונקטליך וועלכע איז מעכב און וועלכע איז נישט, און דאס איז למצוה. דאס איז די נקודה, אז דאס איז וואס מאכט א ספר תורה פאר די קדושה וואס איז לענין די הלכות וואס מיר גייען לערנען. דאס איז א ספעציעלע קאטעגאריע פון ספר תורה. נאר מ׳האט א שוואכערע קאטעגאריע פון א ספר וואס ס׳שטייט די אלע זאכן אבער נישט מיט די ריכטיגע אופנים, דאס הייסט א חומש.
געדענקסט מיר האבן געלערנט, חומש איז אפילו אזא זאך, “אלו הן החומשין”, אזוי האט דער רמב״ם געזאגט פריער ביי א געוויסע פסול.
Speaker 1: יא.
Speaker 2: יא. יצחק לעמד.
Speaker 1: יא, ששש…נמצאת למד, לערנסטו…לא שייך, קיין שום…נמצאת למד, יא, זאג, זאג, זאג…לערנסטו…
מחלוקת ראשונים: האט א חומש קדושת ספר תורה?
ס׳איז אינטערעסאנט, די לשון אין הלכה איז אז מ׳קען נישט ליינען פון א חומש מפני כבוד הציבור. דער רמב״ם לערנט נישט אזוי. ניין, דער רמב״ם לערנט יא אזוי, אבער דער רמב״ם זאגט נישט דאס. דער רמב״ם זאגט נישט…
Speaker 2: ניין, דו זאגסט רמב״ם, איך זאג דיר, איך האב געזען די רמב״ם.
Speaker 1: קען זיין איך האב א טעות געהאט אין דעם, אבער לאמיר…אקעי, זאג די רמב״ם ווייטער.
לשון הרמב״ם: “נמצאת למד”
נמצאת למד אז אין די פריערדיגע פרקים האבן מיר געלערנט אז צוואנציק זאכן איז די סך הכל פון זאכן וואס פסל׳ט א ספר תורה. אויב איינס פון די צוואנציק זאכן האט מען נישט געטון ריכטיג, באקומט די ספר וואס מ׳שרייבט א דין ווי א חומש מן החומשים, ווי א חומש פון די פינף חומשים וואס מיט דעם לערנט מען מיט די קינדער. דאס הייסט, ווען איינער געלונגט צו שרייבן א גוטע ספר תורה, האלט ער עס פאר זיך אדער נוצט מען עס פאר די ציבור. און די שוואכערע קוואליטי פון דעם גיבט מען פאר די קינדער, מאכט מען פון דעם חומשים. סאו, עני ספר תורה וואס האט נישט די לעוועל קדושה באקומט די קאטעגאריע פון חומשים.
יא, ער זאגט אויך צו א געוויסן זין מכבד זיין מיט דעם ספר, ער זאגט נישט אז מ׳דארף לערנען מיט די קינדער. ער זאגט נאר אז ס׳האט נאר א סך הכל די קדושה פון חומש פאר די קינדער. “ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים.”
סאו, דאס איז דאך די סיבה פארוואס די קינדער לערנען אזעלכע חומשים to begin with, ווייל א ספר וואס איז נישט גענוג גוט אז מ׳זאל ליינען אין דעם ברבים, נוצט מען פאר די מלמד. ס׳איז דא around, דאס איז וואס איך מיין צו זאגן. דו האסט א זאך וואס איז יא א חומש און מ׳לערנט פון דעם, דו האסט א זאך וואס איז יא א חומש, ווייל דאס איז נישט קיין ספר תורה. כמשמעו, אפילו א ספר תורה וואס איז די גאנצע תורה, אבער ס׳פעלט איינס פון די צוואנציק כללים, איז זיין דין אזויווי א חומש, “ולא למיינוף כמיניה, דאיכא נפקא מינה” אז אלע הלכות גייען אריין, און אויך מ׳ליינט נישט אין דעם ברבים.
צוויי שיטות אין פארשטיין “מפני כבוד הציבור”
ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא אזויווי צוויי וועגן צו לערנען דאס. לאמיר זאגן קלאר, ס׳איז דא, און דו האסט געזען, די גמרא זאגט פארוואס הייבט מען נישט די חומשים ברבים, אזוי שטייט אין די גמרא, מפני כבוד הציבור.
סאו עס איז דא א מחלוקת ראשונים וויאזוי דאס צו פארשטיין. מען קען פארשטיין אזוי, מען קען פארשטיין אז א חומש איז בעצם הייליג. פון דעם גמרא קען מען עס אפשר ארויסלערנען, בעצם האט עס א קדושת ספר תורה. פארוואס? ס׳שטייט נישט אז מ׳זאל זאגן “אין קורין לכבוד הציבור”, מ׳דארף זאגן “אין קורין ביי שיש ספר תורה פסול”. זעט מען אז א מענטש זאל זאגן… וואלט א מענטש פארשטאנען, אזוי פארשטייען אנדערע ראשונים, אז ס׳איז נישט פסול, ס׳האט יא, מ׳דארף יא אויפשטיין דערפאר, וכו׳. און נאר ברבים ליינט מען נישט, ווייל ס׳איז נישט קיין כבוד הציבור.
אזוי האבן געלערנט א חלק ראשונים, אזוי ברענגט דער חנוך הלכות אז ס׳איז דא אזעלכע שיטות וואס זאגן אז א חומש האט א קדושת ספר תורה לכל דבריו. דו דענקסט אז א חומש, רעדט מען דא א חומש וואס איז געשריבן מיט א קלף די גאנצע סדר. נאר מ׳ליינט עס נישט ברבים. אזוי איז דא א שיטה, און זיי פירן זיך נישט אזוי למעשה. מ׳שטייט נישט אויף פאר א חומש, אפילו ווען ס׳איז דער חומש. אבער אזוי שטייט א שיטה אין די ראשונים.
שיטת הרמב״ם: חומש איז פסול לגמרי
דער רמב״ם האט אבער געלערנט פונקט פארקערט. דער רמב״ם האט געלערנט אז א חומש איז פסול לגמרי, ס׳איז בכלל נישט קיין ספר תורה, ס׳האט נישט קיין שום קדושת ספר תורה.
אויב אזוי, זאגט דער רמב״ם, פארוואס שטייט אין די גמרא אז משום כבוד הציבור ליינט מען נישט? זאגט דער רמב״ם אין א תשובה, אז דער רמב״ם האלט, דא שטייט “לכתחילה אין קורין ברבים”, אבער דאס מיינט לכתחילה. אבער דער רמב״ם זאגט אז באמת, אויב מ׳האט נישט קיין ספר תורה, מעג מען לכל הדעות, מעג מען זיכער, נישט לכל הדעות, מעג מען לויט די דעת הרמב״ם ליינען פון א פסול׳ן ספר תורה. און א חומש. און א חומש, ווייל דער רמב״ם זאגט, אדער א חומש אדער א פסול׳ן ספר תורה, ביידע, נישט קיין חילוק.
יסוד הרמב״ם: מצות קריאת התורה איז מצות לימוד התורה
ווייל דער רמב״ם זאגט אז די מצות קריאת ספר תורה איז נישט על עצם סתימת הספר תורה, מצות קריאת התורה איז די עיקר מצות לימוד התורה. און די ברכה, ער זאגט, ס׳איז געווען אנדערע וואס האבן געזאגט אז מ׳טאר נישט מאכן קיין ברכה אויף א פסול׳ן ספר תורה, ס׳איז א ברכה לבטלה. זאגט דער רמב״ם, וואס הייסט? און ווען איך לערן חומש אינדערפרי און איך מאך ברכת התורה, און ווען איך לערן משניות און איך מאך נישט ברכת התורה? ברכת התורה איז נישט אויף די ספר תורה, ס׳איז נישט קיין אתרוג וואס מ׳מאכט די ברכה אויף די ספר תורה. ס׳איז א ברכה וואס מ׳מאכט אויף די קריאת התורה. זאגט דער רמב״ם אז מ׳קען מאכן א ברכה אויף א פסול׳ן.
דער רמב״ם זאגט אז די מנהג איז געווען ביי כל חכמי ספרד און אנדערע, מ׳פלעגט ליינען פון א פסול׳ן ספר תורה, נישט מעכב לשמה, נישט טלית הלכות, ווייל זיי האבן נישט געהאט קיין אנדערע, און אוודאי זאל מען ענדערש דאס טון, הגם אז לכתחילה אין קורין ברבים בחומשין.
סיכום: דער רמב״ם׳ס פארשטאנד פון “אין קורין ברבים”
סאו דער רמב״ם האט פארשטאנען אז “אין קורין ברבים”, דאס וואס שטייט אז ס׳איז נישט קיין כבוד הציבור, איז ווייל בעצם קען מען יא ליינען פון א פסול׳ן ספר תורה. די אנדערע האבן אנגענומען אז מען קען נישט ליינען ברבים, האט עס נישט. מען ליינט נישט לכתחילה ברבים, מען האט נישט קיין כבוד. אבער בעצם, ווי די עירוב, אוודאי איז בעסער צו ליינען פון א תורה וואס איז פסול ווי צו בכלל נישט ליינען. דאס איז די דעת הרמב״ם.
די עשרים דברים — רשימה מיט ביאורים
אקעי, זאגט דער רמב״ם ווייטער, “ואלו הן עשרים דברים”, גייט דער רמב״ם שנעל איבערגיין.
1. עור בהמה טמאה
“אם נכתב על עור בהמה טמאה”, אקעגן די הלכה פון “ממין בהמה טהורה”.
2. עור שאינו מעובד
אדער “על עור טהור שאינו מעובד”, דער רמב״ם האט געזאגט אז עס דארף זיין אן עיבוד, עס דארף זיין מעובד זיין.
3. עיבוד שלא לשמה
אדער “שהיה מעובד אבל עיבדו שלא לשמה”, שטייט אז עס דארף זיין אן עיבוד לשמה.
4. שלא במקום כתיבה
פערטע זאך אין רמב״ם, “שלא במקום כתיבה”. עס איז געשריבן געווארן, דער רמב״ם האט אנגעהויבן אז עס איז דא שיעורים, ס׳איז דא הלכות אין קלף, אז די תפילין דארפן ווערן געשריבן אויף גויל במקום בשר, איך געדענק נישט די פרטים. ער רעדט פון א ספר תורה, א ספר תורה דארף זיין געשריבן במקום כתיבה.
אין אנדערע ווערטער, אלעמאל שרייבט מען אויף די זייט פון די אוטסייד, יא? מען שניידט אויף גויל און מען שרייבט. יעדע פלאץ האט א מקום כתיבה, און א זייט וואס איז נישט א מקום שער. סאו מען דארף עס שרייבן אויף די זייט פון מקום כתיבה. אויב מען שרייבט פארקערט, אויב מען שרייבט אויף… דאס איז די מקום כתיבה, די מקום כתיבה איז די גויל, די מקום בשר איז אויף די קלף, די מקום שער איז די דרויסן. כאילו, קענסטו עס זען די פרטים? ס׳איז אזוי, אויב מען שרייבט אויף די פלאץ ווי מען נוצט די עור צו שרייבן, אויב מען שרייבט אויף די גויל אבער נישט אויף די ריכטיגע פלאץ, אויב מען שרייבט אויף די גויל במקום שער אנשטאט אויף די קלף במקום בשר, איז עס פסול.
5. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף
א פיפטע זאך איז ווי מיר האבן געלערנט אין שו״ע, “שנכתב מקצתו על הגויל”, אפילו אויב א האלב איז אויף די גוטע זייט און א האלב אויף די נישט גוטע זייט, איז עס אויך פסול.
פיפטע זאך איז ווי מיר האבן געלערנט אין שו״ע, “שנכתב מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף”, מיר האבן געלערנט אין שו״ע אז א ספר תורה קען זיין אדער אויף גויל אדער אויף קלף, אבער מען קען נישט מישן די ביידע זאכן.
6. דוכסוסטוס
זעקסטע זאך איז “שנכתב על הדכסוסטוס”, וואס מיר האבן דעמאלטס געשטאנען אז דאס איז א קושיא פאר מזוזות אבער נישט פאר ספר תורה.
7. שלא שרטט
אדער “שלא שרטט”, אן ער מאכט די גריד ליינס.
8. שלא כתב בדיו
אכט, “שלא כתב בדיו”, ער האט נישט געשריבן מיט א דיו וואס האלט זיך שטארק, א שווארצע וואס האלט זיך לאנג.
9. נישט לשמה / נישט בלשון הקודש
אדער ס׳איז נישט געשריבן לשמה, ס׳איז נישט געשריבן געווארן מיט לשון הקודש. דאס איז א ניינטע זאך. אפילו אויב ער וואלט עס געוואלט, זאגט דער רמב״ם, היינט קען מען נישט.
10. גוי אדער פסול האט עס געשריבן
א צענטע זאך איז אז א גוי אדער איינער וואס איז פסול האט עס געשריבן, א איד אן אפיקורס וכדומה.
11. שמות אן כוונה
אן עלפטע זאך איז אז מ׳האט געשריבן די שמות אן כוונה. דער רמב״ם זאגט אז ביי די שמות לפחות דארף זיין כוונה. נישט לפחות, מ׳דארף אים געוואוסט האבן אז מ׳שרייבט א שם אז ס׳איז לשם שם.
12. פעלט אן אות
י״ב איז וואס? אויב ס׳פעלט אן אות אדער צוגעלייגט אן אות.
13. צוגעלייגט אן אות
י״ג איז, ס׳האט צוגעלייגט אן אות.
14. אותיות רירן זיך אן
י״ד איז, די אותיות רירן זיך אן. יא, דעמאלטס ווערט עס אויס, ס׳הייסט אזוי ווי א ספר תורה שמוקף גויל, אבער ס׳ווערט פסול די אות.
15. אות נישט קלאר / דומה לאות אחרת
ט״ו איז וואס? די פופצנטע זאך איז אז איין אות איז נישט קלאר און נישט גוט געשריבן געווארן, אזוי ווייט אז מ׳קען עס נישט ליינען, אדער ס׳זעט אויס ווי אן אנדערע אות. ס׳איז נישט קיין חילוק צו דאס איז געשען ווייל מ׳האט עס נישט גוט געשריבן, צו ס׳איז נפסד געווארן דורך א… ס׳איז געווארן קלויה דורך א לאך אדער א שניט, אדער די טינט איז געווארן מיטשטש.
16. צו סאך אדער צו ווייניק ספעיסעס
א זעכצנטע זאך איז אז מ׳האט געמאכט צו סאך אדער צו ווייניק ספעיסעס צווישן אותיות. ס׳טייטש אז ווען אין איין ווארט זעט אויס ווי ס׳איז צוטיילט אין צוויי ווערטער, אדער פארקערט, צוויי ווערטער זעט אויס ווי איין ווארט.
17. משנה צורת הפרשיות
א זיבעצנטע זאך איז אז מ׳האט משנה געווען צורת הפרשיות. צורת הפרשיות מיינט פתוחה סתומה, אדער סתומה פתוחה, וכדומה.
18. צורת השירה
אדער צורת השירה, די זעלבע זאך, מ׳האט נישט געמאכט די שירת הים אדער שירת האזינו, מ׳האט נישט געמאכט די סדר ווי דער רמב״ם האט אויסגערעכנט.
19. געשריבן פארקערט — שירה ווי רעגולער טעקסט
אדער די ניינצנטע זאך, מ׳האט געשריבן פארקערט, מ׳האט געשריבן די גאנצע תורה, און די רעשט פון די תורה האט ער געשריבן אזוי ווי א שירה, יא, די אפאזיט. וואו ס׳איז נישט א שירה האט ער געמאכט ווי א שירה.
סיכום: די צוואנציק זענען מעכב, די איבריגע זענען למצוה
זאגט דער רמב״ם, די אלע זאכן מאכט עס פסול א קדושת ספר תורה. אבער די איבריגע הלכות וואס מ׳האט אויסגערעכנט איז למצוה, איז א הידור מצוה, אדער ווי מ׳האט פריער געזאגט, מצוה מן המובחר. ולא לעכב, יוצא מן הכלל איז לעכב. עד כאן.
איבערגאנג צו הלכות כבוד ספר תורה
יעצט ווען מ׳האט א כשר׳ע תורה, וואס דארף מען טון דערמיט? זאגט דער רמב״ם אין ספר כשר, האט ער געזאגט אז ס׳איז דא א קדושה יתירה, אז א ספר וואס האט נישט די זאך האט נישט א קדושה יתירה. סאו ס׳האט די קדושה יתירה.
הלכות ספר תורה פרק י׳: עשרים דברים המעכבים, כבוד ספר תורה, ותשמישי קדושה
הלכה י׳ (המשך) — צורת הפרשיות, שירה, תפירת היריעות
Speaker 1:
וואס הייסט צורת הפרשיות? מיינט פתוחה, סתומה. אדער צורת השירה, די אכצנטע זאך, ער האט נישט געמאכט די שירת הים און שירת האזינו האט ער נישט געמאכט ווי דער סדר וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט. אדער די ניינצנטע זאך, ער האט געשריבן פארקערט, ער האט געשריבן די גאנצע תורה, און די רעשט פון די תורה האט ער געשריבן אזוי ווי א שירה, וואו ס׳איז נישט קיין שירה האט ער געמאכט ווי א שירה. אדער די תפירת היריעות, ס׳איז געשטאנען אז ס׳דארף אויך זיין מן התוה, מגידין תפורין, אבער ער האט נישט געטון אזוי, ער האט געטון יריעה יריעה. די אלע זאכן, דאס זענען מעכבין, וואס זיי מאכן אז די תורה זאל האבן א קדושת ספר תורה.
זאגט דער רמב״ם, “שכל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, שלא לעכב”. די איבריגע הלכות וואס מ׳האט אויסגערעכנט איז א מצוה, איז א הידור מצוה, אדער ווי מ׳האט פריער געזאגט, מצוה מן המובחר, שלא לעכב. די צוואנציג איז לעכב. עד כאן.
הלכה יא — ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול
Speaker 1:
יעצט, בואו ונראה, ווען מ׳האט א כשרה תורה, וואס דארף מען טון דערמיט? זאגט דער רמב״ם, “ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול”. א ספר וואס האט נישט די זאכן האט נישט קיין קדושה יתירה, סאו ס׳האט די קדושה יתירה, “ונהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול”.
דיסקוסיע: וואס איז דער חילוק צווישן קדושה יתירה און כבוד גדול?
Speaker 1:
וואס מיינט נוהג? וואס איז די חילוק כבוד און קדושה? ס׳איז די זעלבע זאך. קדושה יתירה וכבוד גדול מיינט די זעלבע זאך. מ׳פירט זיך אז ס׳איז הייליג. וויאזוי פירט מען זיך אז ס׳איז הייליג? מ׳געבט עס כבוד. וויאזוי פירט מען זיך אז ס׳איז הייליג?
מיינע, ס׳איז אינטערעסאנט אפשר צו זאגן אז קדושה יתירה מיינט, כביכול, דער מענטש דארף זיין מער און מער ערנסטקייט, און כבוד מער איז מער חיצוניות׳דיגע זאכן, אפארמענט. ס׳איז דא א כבוד ראש, ס׳שטייט אז ווען מ׳שטייט מיט א ספר תורה דארף מען האבן כובד ראש. אקעי, מעיבי, מעיבי. יא, יא, דער רמב״ם אין די ענד פון הלכות ספר תורה האט אן ענליכע אזא שטיקל סיום, אזא מוסר. אפשר דאס מיינט עס. סאו קדושה יתירה מיינט כביכול די מענטש׳ס ערנסטקייט, און די כבוד גדול איז די מענטעלע דישיינע.
הלכה יא (המשך) — אסור למכור ספר תורה
Speaker 1:
“ואסור לאדם למכור ספר תורה”.
זאגט יעצט דער רמב״ם נאך א זאך.
Speaker 2:
אבער אפשר למשל, א פראקטישע זאך, די משל להלכה וואס מ׳גייען יעצט לערנען, מ׳טאר נישט פארקויפן אפילו אויב ער דארף עס.
Speaker 1:
ניין, איך מיין אז דאס איז א קדושה. ס׳איז אויך כבוד, אבער ס׳איז נישט כבוד אזוי ווי מ׳שטייט אויף דערפאר. ס׳איז א הייליגע זאך. אקעי. ס׳איז זייער ווערטפול ביי דיר. איי דאונט נאו, איי דאונט נאו אויב ס׳איז דא א חילוק.
זאגט דער רמב״ם, אסור… ווייל א ספר תורה איז אזוי חשוב און מכובד׳דיג, קען נישט א מענטש פארקויפן א ספר תורה, אפילו ער איז הונגעריג, ער האט נישט קיין געלט זאל ער עס פארקויפן. א ספר תורה איז זייער חשוב, אזא זאך וואס מ׳גייט נישט אוועק. זאגט דער רמב״ם, אפילו אויב ער האט שוין אנדערע ספרים, פארקויפט מען נישט קיין ספר תורה. אפילו יוסף עלינו השלום האט געזאגט, אנו תמה זאל מען פארקויפן אן אלטע ספר תורה צו קויפן א נייע, ווייל דאס איז א זלזול אין די אלטע ספר תורה. קויף א נייע עקסטער. דו טארסט נישט פארקויפן קיין תורות.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “לעולם אין מוכרין ספר תורה”. אפילו אויב איינער איז א סופר, מעג ער אויך נישט פארקויפן קיין תורה.
דיסקוסיע: עלטערע בחורים וואס שרייבן ספרי תורות צו פארקויפן
Speaker 2:
עלטערע בחורים שרייבן ספרי תורות און זיי פארקויפן “איש איש בדמיו”. אזוי ווי כולל יונגעלייט. דאס איז…
Speaker 1:
אה, דאס יא מיינעך. ניין, דאס איז פארוואס מענטשן… אה, ניין, געווענליך א סופר פאר דעם… צו קענען לערנען תורה. דער סופר איז א יונגערמאן וואס לערנט פארמיטאג, נאכמיטאג שרייבט ער א ספר “ללמוד תורה ולדמיו”. ס׳קען אויך זיין אז געווענליך דער סופר שרייבט פאר דעם, דינגט מען א סופר לכתחילה. ער שרייבט, ער פארקויפט נישט. אסאך מאל… דאס איז דאך א חלק פון די מצוה פון כתיבת ספר תורה, “ישו איש איש בדמיו”. איך ווייס נישט די הלכה, אבער…
דיסקוסיע: וואס מיינט “אין לו מה יאכל” און “לישא אשה”?
Speaker 2:
וואס דאס מיינט, אויב דאס מיינט נאר שיקן געלט פאר די שטריימל, אדער אז א מענטש האט חתונה געהאט און האט נישט צו געבן שכירות וואוינען.
Speaker 1:
איך ווייס נישט די הלכה, אבער וואס דאס מיינט, אויב דאס מיינט נאר שיקן געלט פאר די שטריימל, אדער אז א מענטש האט חתונה געהאט און האט נישט צו געבן שכירות וואוינען. דאס איז א גוטע קוועסטשן, איך ווייס נישט די ענטפער. אלעס איז יתומים. איך מיין אז ווען דו האסט חתונה, איז בערך אלעס יתומים. אה, סאו דאס עפנט די טיר. אבער וואס איז לצורך נסיעה? “אין לו מה יאכל” איז נאר אויב דו ביסט א סינגל. די גאנצע הלכה פון “אפילו אין לו מה יאכל” איז א שארפע הלכה. אפילו דו האסט נישט וואס צו עסן, אבער בתנאי אז דו ביסט א סינגל פארן. אויב דו ביסט א חתונה געהאטע, איז אלעס לצורך לישא. איי דאונט נאו. סתם א לישא מיינט יא, אזוי ווי פאר די נדן, א זאך וואס איז פארט פון די נסיעה. און נישט אזוי שווער, פארשטייסט וואס איך זאג? זייער מאדנע.
אקעי, “אפילו אין לו מה יאכל” מיין איך אוודאי נישט ווען ס׳איז אן עקטשועל סכנה. אויב מ׳רעדט פון א חשש הונגער, איז פשוט אז מ׳מעג. איך מיין נישט ער זאגט נישט געהעריג ווייל יא. אפילו “אין לו מה יאכל” מיינט ווייל ביז היינט, היינט, היינט, איינער וואס איז הונגעריג מיינט נאך נישט אז ער האט די מיסיע צו טון די דראסטישע זאך. ער זאגט אז אויב ווען דער מענטש האט שוין אלעס פון זיין הויז פארקויפט פאר עסן, ער איז יעצט געבליבן מיט איין ספר, דאס איז זיין לעצטע וועג צו באקומען ברויט, טאר מען עס נישט פארקויפן להלכה, ווייל דאס איז דאך פשוט אז מען מעג פאר סכנת נפשות. ס׳איז נישט מסתבר אז די ספר תורה, אזא טייערע זאך, זאלסטו עס אזוי אוועקגעבן. פארוואס? ווייל “אין לי מה יאכל” מוז זיין עפעס א שטיקל הגזמה. לאמיר זען, ס׳איז דא א גמרא אויב מען האט נישט קיין וואס צו עסן. ס׳שטייט אין די גמרא, ס׳שטייט אין גמרא אין רות רבה, “אין לי מה יאכל”.
ער טענה׳ט, דער רב הצדיק ר׳ בערל שפירא, ער מיינט נישט אז ער האט נישט וואס צו עסן הונגער, ער מיינט צו זאגן אז ער קען נישט דעקן טיש, ער קען נישט מאכן שבת ווי מ׳זאגט.
Speaker 2:
אה, זייער גוט. “אין לי מה יאכל” פשט, ער האט יא נכסים, ער קען פארקויפן אנדערע זאכן.
Speaker 1:
דאס איז דאך די פוינט. אויב איז עס די איינציגסטע זאך וואס ער האט, איז זייער שווער צו גלייבן אז אויב די איינציגסטע זאך וואס ער האט איז א ספר תורה, זאל ער פארקויפן קודם דעם ביזנעס. “אין לי מה יאכל” קען דאך נאר זיין מזומן, ער האט א ביזנעס, ער האט א פעלד, אבער ער האט יעצט נישט קיין זאכן, וועלכע חפצים הייבט ער אן צו פארקויפן? די ערשטע זאגט ער די ספר תורה.
ס׳איז אזויווי דער הייליגער קלויזענבורגער רב, די ערשטע זאך וואס ער איז אנגעקומען אין די שיף פון אייראפע, די ערשטע זאך וואס ער האט אראפגענומען איז געווען די תפילין. ס׳איז צו העווי, מ׳שלעפט זיך פון די גרויסע נכסים. מ׳האט קוים אראפגענומען די קאפל אדער וואטעווער. די תפילין, יא. עקזעקטלי, דאס איז די באדייט לכאורה. ער וויל אזוי טענה׳ן אז “אין לי מה יאכל” מיינט נישט פיקוח נפש ממש, ס׳מיינט צו זאגן…
ניין, אבער איך מיין אז “אין לי מה יאכל” מיינט אויך נישט צו זאגן אז ער דארף קויפן א באטל וואסער מיט א ברויט פאר זיך יעצט צו עסן. “אין לי מה יאכל” קען אויך מיינען אז ער האט נישט מיט וואס צו גרייטן טיש, וועגן דעם ברענגט ער יענע משנה אין ביצה, אז ער קען נישט אנגרייטן לסעודה. ער מיינט, ער האט נישט די הרחבה, נישט א… אקעי, ער מיינט נישט אז ער דארף דאס.
Speaker 2:
ניין, ער זאגט נישט פאר עסן. פאר עסן, אז ער האט פארקויפן דעם… וועט ער עפעס אנדערש.
און פארוואס מעג מען יא? צו קענען לערנען תורה מיט דעם געלט?
Speaker 1:
זייער גוט. דאס איז שוין לאמיר זען, ס׳איז אינטערעסאנט. לערנען תורה, ווייל די גאנצע תכלית פון א ספר תורה איז דאך צו לערנען תורה. תורה איז ווייל מען זאל קענען לערנען תורה. פשוט.
Speaker 2:
אבער שופך דם האדם, אויך פארוואס? ווייל פונקט די מצוה פון פריה ורביה איז מער ווי אלע מצוות, ווייל דאס מיינט חתונה האבן, דאס מיינט זיין א מענטש.
Speaker 1:
יא, אפילו דערין איז נאר דא א חלק למעלה, זייער גוט. אפילו דערין איז נאר ווען ער האט נישט עפעס אנדערש. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל איך געדענק אין הלכה, איך מיין אז אין שולחן ערוך ברענגט מען עס, אז פאר פדיון שבויים מעג מען אויך פארקויפן א ספר תורה. דער רמב״ם האט נישט געהאט פדיון שבויים.
Speaker 2:
ניין, ס׳שטייט נישט. מיר האבן געהאט פדיון שבויים אין הלכות… אונז האבן געהאט? אונז האבן נאכנישט געהאט הלכות פדיון שבויים. אין הלכות צדקה שטייט עס אפשר?
Speaker 1:
אה, דעמאלט איז א שעת פיקוח נפש, דעמאלט דארפסטו נישט אנקומען צו דעם. דו רעדסט דאך אז מען זאל זאגן אז מכלל, ווי לאנג ס׳איז נישט פיקוח נפש. פארשטייסט? אקעי.
הלכה יב — ספר תורה שבלה או שנפסל
Speaker 1:
גייען מיר ווייטער. וואס טוט מען ווען א ספר תורה נוצט זיך אויס, יא? ספר תורה שבלה, ס׳איז געווארן אלט, או שנפסל, ס׳איז געווארן פסול. בלה קען אפילו לא נפסל, ס׳איז אלט געווארן, ס׳איז אויסגעריבן, ס׳איז נישט געשמאק. יא. או שנפסל, איינע פון די פסולים, נותנו בכלי חרס, לייגט מען עס אריין אין א כלי חרס. א ספר תורה דארף מען אריינלייגן ווען מ׳קען עס נישט מתקן זיין, רייט? אז מ׳קען עס פיקסן זאל מען עס פיקסן. נותנו בכלי חרס, מ׳לייגט עס אריין אין א כלי חרס, וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים, מ׳באגראבט עס לעבן א תלמיד חכם, וזוהי גניזתו, דאס איז די כבוד׳דיגע וועג פון עס באהאלטן. ס׳איז זייער א שיינע זאך, ס׳איז מי נטפל במי, ווער געבט כבוד פאר וועם? דער תלמיד חכם איז אזא געוואלדיגע כבוד׳דיגע זאך, אז ס׳איז א כבוד פאר די ספר תורה אז מ׳לייגט אים לעבן א תלמיד חכם. יא? פשוט.
מטפחות ספרים שבלו
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, מטפחות ספרים שבלי, די מענטעלעך פון ספרים וואס איז געווארן אלט, ווען מ׳לייגט עס אריין אין די כלי חרס, דארף מען נישט מיט לייגן די מענטל? וואס טוט מען מיט די מענטל? ניין, ס׳איז דא אנדערע זאכן. ס׳קען זיין אז די מענטל האט זיך געווארן בלה. ניין, נישט די מענטל איז געווארן בלה. מטפחות פון די ספרים שבלי, ווען מ׳לייגט עס אריין אין כלי חרס… ניין, ניין, ניין, ניין, ניין. איך גיי מיט דיר מיט די ענד. מטפחות ספרים שבלי, מיינט קיין פשטות, און די מטפחות האבן אויך א קדושה? נישט קיין חילוק בעצם. אבער מטפחות דארף מען נישט באגראבן, אבער מטפחות קען מען טון מיט דעם אנדערע דברים שבמצוה, וואס איז דאס? תכריכים למת מצוה. ווערט געניצט פאר דעם. אויך זייער שיין, ווייל מען זעט אז אן אלטע ספר תורה מיט א מת האבן עפעס זייער א נאנטע קשר. מען באגראבט עס צוזאמען מיט אנדערע אידן. א ספר תורה באגראבט מען מיט א תלמיד חכם וואס איז נפטר געווארן, און דאס נוצט מען פאר א תכריכים פאר א מת מצוה. ווערט געניצט פאר דעם.
Speaker 2:
מ׳באגראבט עס, אבער פארט לייגט מען די נעקסטע מאל וואס א צדיק שטארבט לייגט מען מיט א ספר תורה.
Speaker 1:
פארוואס נישט? עפעס האט עס, יא. מ׳דארף ווארטן, אפשר סתם גייט מען נעבן אין א שיינע פלאץ אין בית החיים דארט וואו ס׳ליגן די צדיקים מיט די חכמים, מ׳לייגט עס.
אקעי.
הלכה יג — תשמישי קדושה
Speaker 1:
יעצט גייען מיר רעדן אז נישט נאר די ספר תורה און די מטפחות, אז די תורה איז א קדושה, נאר אויך די אנדערע כלים וואס מ׳נוצט. זאגט די רמב״ם, תיק שהניחו בו ספר תורה, א תיק, א וועג צו טראגן די ספר תורה, וכן מטפחות, די מענטעלעך, וארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, די ארון או מגדל, ס׳איז געווען געוויסע פלעצער, ארון מיינט מסתמא א ליגעדיגע וועג, און א מגדל מיינט אז ס׳איז געשטאנען. ס׳איז געווען צוויי סארטן, ס׳איז געווען די ארון קודש, און ס׳איז געווען פלעצער וואו די ספר תורה איז געלעגן אויף אן ארון ליגעדיג. ארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, אפילו ספר בתוך התיק, אדער אפילו די מגדל אינדרויסן פון די ארון? איך ווייס נישט קלאר. די ארון איז די… אקעי. איך מיין אז ס׳איז געווען שידה תיבה ומגדל, און די גמרא מיינט אזא דרעסער, א הויכע שיינע, און אן ארון איז א ליגעדיגע, אויך א באקס, יא. זאל ווייטער.
זאגט ער, אפילו ספר בתוך התיק, דאס הייסט ער ליגט נישט דירעקט, די תורה ליגט אין א תיק, אין די מגדל, ער טאטשט נישט כאילו די ספר, יא. וכן הכסא שהניחו עליו ספר תורה, אפילו א בענקל וואס אויף דעם לייגט מען די ספר תורה, והניחו עליו ספר תורה, מ׳האט טאקע געלייגט, נישט נאר אז מ׳האט… הכל, די אלע זאכן באקומען די דין פון תשמישי קדושה הן, ממילא ואסור לזרקן, מ׳טאר עס נישט מבזה זיין דורכ׳ן אוועקווארפן. שיבלו או שישברו, ווען מען ניצט עס מער נישט, און גונזין זאל מען עס אוועקלייגן, גונז זיין.
בימה ולוחות — נישט תשמישי קדושה
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, די אלע זאכן איז נאר וואס איך האב אויסגערעכנט, אבל, ס׳איז דא נעקסט לעוועלס, ס׳איז דא די בימה שעומד עליה בעל הספר, א בימה וואס דער מענטש וואס האלט די ספר זיצט אויף די בימה, אדער הלוחות שכותבין בהן לתינוקות להתלמד, אדער די אלף בית, לוחות מיינט פון א ספר,
הלכות ספר תורה – תשמישי קדושה און כבוד ספר תורה
הלכה ד: בימה, לוחות לתינוקות – אין בהם קדושה
זאגט דער רמב״ם, די אלע זאכן וואס איך האב אויסגערעכנט, אבער ס׳איז דא נעקסט לעוועלס, ס׳איז דא די בימה שעומד עליה האוחז את הספר, א בימה וואס דער מענטש וואס האלט די ספר זיצט אויף די בימה, או הלוחות שכותבין עליהם לתנוקות ללמוד, אדער די אלף בית, לוחות מיינט די אלף בית וואס ס׳שטייט דערויף, אפשר שטייט אויף דעם א פסוקי חומש. לוחות שכותבין עליהם לתנוקות ללמוד, אין בהם קדושה, ווייל דאס איז שוין, מען נוצט עס אויך עטוואס פאר קדושה, ס׳איז א שטיקל תשמישי קדושה, אבער תשמישי קדושה קען נישט גיין אזוי ווייט.
מחלוקת רמב״ם און ראב״ד אין פירוש “לוחות”
יא, דער ראב״ד איז דא מחולק, ער זאגט אז לוחות מיינט נישט לוחות וואס מ׳שרייבט, לוחות מיינט אזויווי א בורד, א בלעקבורד וואס מ׳שרייבט אויף דעם, אדער א טעבלעט, אזא זאך. דער ראב״ד זאגט אז לוחות איז די פלאץ וואו דער קורא אדער דער מפטיר שטייט אויף. דער ראב״ד זאגט אז ס׳האט יא קדושת בית הכנסת, אבער נישט קדושת תשמישי ספר תורה. די לעוועל איז נישט קיין תורה, ווייל ס׳איז פשוט נאך איין לעוועל ווייניגער. איך מיין אז דער רמב״ם איז מחולק אויף די הלכה.
אין בהם קדושה, דאס הייסט נישט תשמישי קדושה, און מ׳דארף עס נישט גונז זיין ווען מ׳ענדיגט ווען ס׳איז מער נישט אין יוז.
רימוני כסף וזהב – תשמישי קדושה
זאגט דער רמב״ם ווייטער, רימוני כסף וזהב וכיוצא בהן, די קרוין אדער רימונים פון כסף וזהב וואס מ׳מאכט פאר א שיינקייט פון ספר תורה, און די זעלבע זאך וואס מ׳נוצט נאך ברוך השם עד היום, די זענען אויך תשמישי קדושה ואסור להוציאן לחול, אלא אם מכרו אותם לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש.
מען מעג יא, אז ס׳איז אויך נישט די לעוועל תשמישי קדושה, ספר תורה מעג מען נישט פארקויפן צו קויפן א נידריגערע לעוועל, אבער דאס צו פארקויפן, יא, א תשמיש ספר תורה מעג מען יא. לכאורה די זעלבע זאך, מ׳וועט זען מיט פארעכעס קודם, מ׳דארף האבן ספרים. ס׳קען זיין אז אפילו ס׳איז נישט לכתחילה, און דאס איז יא אפילו די רימונים, פארקויפן די רימון אדער די כתר, רימון איז די די אידישע כתרים, יא, די שטיקל וואס מ׳לייגט. דאס קען ער אפשר לכתחילה קויפן צו פארקויפן אפילו צו קויפן א חומש, יא? דאס איז ספר תורה אויף חומש. ווייל דאס איז א מער קדושה חמורה. אוודאי א חומש איז מער הייליג ווי א קרוין פון א ספר תורה. אזוי קומט אויס.
הלכה ה: הייעראכיע פון קדושה – לייגן ספרים איינס אויף דאס אנדערע
זייער גוט. מותר להניח ספר… נאך אן ענין פון כבוד ספר תורה, זאגט דער רמב״ם אז מ׳מעג לייגן איין ספר תורה אויף די אנדערע, ואף על פי שאין הלכה למעשה, אגב חומשים, ס׳איז זיכער אז מ׳מעג לייגן ספר תורה אויף חומשים.
ער זאגט ווייטער, ומניחין חומשים, חומשים טאר מען נישט לייגן אויף א ספר תורה. ספר תורה מעג מען לייגן אויף חומשים, און חומשים מעג מען לייגן… ס׳איז א הייערארקי פון קדושה. חומשים לייגט מען אויף נביאים וכתובים, אבער נביאים וכתובים לייגט מען נישט אויף חומשים, און נישט חומשים אויף ספרי תורה.
כתבי הקודש, הלכות ואגדות – אסור לזרקן
וכל כתבי הקודש אפילו הלכות ואגדות, זאגט דער רמב״ם מיר א נייע הלכה, אלע כתבי הקודש, דאס הייסט עניטינג וואס מ׳האט געשריבן דברים שבקדושה, דאס הייסט אפילו הלכות ואגדות, נישט דווקא תנ״ך, אסור לזרקן.
הלכות ואגדות מיינט ער די גמרא?
יא, הלכות, אגדות, יא, מדרשים און גמרא. אסור לזרקן.
רמב״ם, הלכות, וואס נישט?
יא, אסור לזרקן. יא. ער זאגט אבער נישט וואס מ׳דארף טון.
איך זע, פריער איז געווען נישט לזרקן, נאר לגנוז. מ׳דארף עס באגראבן אדער וואס, וואטעווער לגנוז מיינט. דא זאגט ער נישט קלאר.
קמיע של כתבי הקודש
זאגט דער רמב״ם, הקמיע שיש בו מעניינים של כתבי הקודש, קמיעות פון כתבי הקודש, דאס הייסט עפעס וואס איז ענליך צו תפילין, איך מיין נישט תפילין, נאר א קמיע וואס מ׳האט אריינגעראכטן כתבי הקודש, אין לך רשות להיכנס בו לבית הכסא, און נעמט קיין רוים וחופהו בעור, נאר וואס איז צוגעדעקט מיט עור.
דיסקוסיע: וואס איז א קמיע של כתב?
יא, איך ווייס שוין, מ׳טאר בכלל מאכן אזא קמיע לויט די רמב״ם, אבער אויב מ׳האט.
וועגן וואס איז נישט תפילין?
ניין, ווייל ס׳איז די זעלבע זאך ווי ביי מזוזה, וואס ער איז א לוח של מתכת. אבער א קמיע וואס מ׳רעדט נישט א קמיע לזכרון, נישט קיין קמיע למזיקין לשמירה.
רמב״ם? קמיע. איך מיין א קמיע, קמיע, קמיע לזכרון. You’re the one that invented that kind of קמיע. איך ווייס אז תפילין איז דא, אבער אין די גמרא רעדט מען פון דעם. אזא קמיע, איך זאג נאר, געווענליך ווען מ׳זאגט קמיע מיינט עס… יעדער מענטש האט די זאך, און מענטשן האבן אזא רינגל וואס איז דא א פיקטשער פון זיין באבע, וואס דאס איז נישט א קמיע של כתב. נאר פראבלעם, איך האב געהערט אז דאס איז די היתר. און דאס איז די תפילין מיט קמיע של כתב, דאס איז אלץ שיינע סברות. און די מענטשן, ווען עס שטייט קמיע אין די גמרא, מיינט עס עפעס א זאך וואס היט אויף, עס היילט פון עפעס. איז איין הכנסה פון רבי׳ס כתב, וואס האט די כתב א קדושה. און ער האט געזאגט אין הלכות תפילין צו מען מעג אריינגיין.
אה, ער האט געזאגט מ׳טאר נישט אריינגיין מיט די כתב אין בית הכסא. און אויב מ׳דארף אריינגיין, זאל די צווייטע דאס האלטן אינדרויסן. און יא.
הלכה ו: לא יאחוז אדם ספר תורה – בית הכסא, בית המרחץ, בית הקברות
דא דרייען מיר ווייטער, ספר תורה, די וועג פון האלטן א ספר תורה. לא יאחוז אדם ספר תורה! לא יאחז. אויב וועגן גיין אין בית הכסא, ווי איך כרת ביי לבית המרחץ, לבית הקברות, מידי ספר תורה, אויב אפילו ומדי מתפחות ונתון מיט תוכה תקשת לו, אפילו אויב ס׳איז צוזאמגעדרייט און שיין אוועקגעלייגט, אפילו אין דער טיק, אפילו איז דער וואוינער, אפילו מיט די מאנדל מיט די גאנצע זאכן, נאך אלץ. מען זאגט מען קען נישט בית המרחץ און בית הכסא און בית הקברות. ער זאגט איר א בית הקברות. עס זעהט אז עס געוואלט א קוועשן אויב מיר דארפן נאר א בית הקברות, וואס טוט מען? מען דארפן נישט זיך בית הקברות. דער ולוקלבוי, דער ולוקלבוי, דער ולוקלבוי, מען דארף נישט, אבער מען דארפן נישט אריינגיין, וואס טארן נישט פון אלעיינעם! ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת… אה, אויף אלע דריי זאגט ער. דער וואס דארפן נאר די רבי׳ס זענען. מ׳דארפן נאך מאכן זיין פיה רמות.
מחלוקת ראשונים: וואס מיינט “לא יאחוז ערום”?
ולא יאחוז ספר תורה כשהוא ערום, מ׳טאר נישט אנכאפן א ספר תורה ווען די ספר תורה איז נישט… אזוי איז איין שיטה, ס׳איז מער ס׳קען זיין אז די רמב״ם מיינט כפשוטו, אזויווי ענליך צו בית המרחץ. אז די עיד זאל… א מענטש, ווען ער איז נאקט, זאל נישט אנטון אנכאפן א ספר תורה. וואס סאונדס מער פון די קאנטעקסט אין די רמב״ם אז ער רעדט מען דארף, און די גמרא וואס וואס דייטלעך אז מען טאר נישט אורך זיין ספר תורה ארום, איז דא ביידע שיטות פון די ראשונים, און רש״י זאגט אז ס׳מיינט אז מען טאר נישט טאטשן די ספר תורה אן קיין מפה, אדער מען זאל עס אויפהייבן מיט די עצי חיים, נישט דירעקט מיט די תורה, אדער… די ווארט כשהוא ערום מאכט עס אך סענס אז מען רעדט פון די מענטש, נישט וואלט נישט סענס א כשהוא ערום מיט א ספר תורה, ווען זעהט די ספר איז ערום… איך ווייס נישט אז ביי ספר איז אין קבר, דאס ווייס איך נישט, אבער עס וואלט דארף זיין קלארער, געווענליך כשהוא ערום, ער רעדט דאך דא א בית המרחץ מיט א… יא… סאונדס אז א היר, רייט, א נישט וואלט קסטיין די לוחס א ספר ערום, אויך איז ערום איז א פאני לשון, רייט, ווען דאס שענפט תורה האט מען נישט ערום, ווייל דער בצף, יא… סאונדס מער אז פון די פשוט פשט פון די רמב״ם, אז עס רעדט פאר דער מענטש איז ערום, אזוי סאונדס איז מער, אויך איז ער רעדט אין די נעקסטע שטיקל, ער רעדט פאר א מטה, איך מיין די קאנטעקסט איז נישט אנטאטשן די תורה. יא…
ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה… יא… ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה, מ׳טאר נישט זיצן אויף א בעט, וואס עס ליגט אויף דעם א ספר תורה.
פארוואס? א מענטש נישט כדי מיט שטאמאל סימאל ווי מען ער ווייסט. נישט די מיט די תורה זיצן אויף די זעלבע לעוועל? עפעס איז אזא זאך?
מורת הקהלת יעקב, אבער דרך ארץ.
אה, די מטה מיינט נישט זיך דארף קיין א מטה, אפילו א בענקל. איך מיין, עס זיצט נישט אויף דעם זעלבע לעוועל ווי די תורה, עפעס א זאך.
אוקיי.
הלכה ז: ספר תורה אין צימער – יציאה און מחיצה
דער אמער ווייטער. נאך א הלכות פון כבוד ספר תורה. בית שיש בו ספר תורה, אסור לשמש מיטתו בו עד שיוציאנו. זיי נעמט עס ארויס פון דער צימער. עס איז אויך כבוד. או עד שיניחנו בכלי בתוך כלי, אבל אם היה מזומן לו. כלי בתוך כלי מזומן לו. כלי בתוך כלי מיינט אז ס׳ליגט אויך אין א כלי וואס איז נישט די כלי פון דער ספר. ווייל ווען איינער עפעס איז די כלי פון דער ספר, באקומט שוין אויך כבוד. און זיי איז גוט אלס דער חבר הקדושה. דו ווערט זיך ווייטער אזא זאך מען דארף גונז זיין. אבל אם היה מזומן לו, אפילו עשרה כלים בתוך זה, ככלי אחד הן, די אנדערהייטס איז אז או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אם אין לו בית אחר. כמחנה מחיצה. אבער ענדערש, אבן. אויב א מענטש האט א צווייטער, א בית מיין א חדר, רייט. אויב דו האסט א אנדערע צימער, אדער דו האסט איש קיין אנדערע ברירה דעמאלט וואס עס צודעקן, אדער מאכן א מחיצה. יא, זייער גוט.
הלכה ח: כל הטמאים – מותרים לאחוז ספר תורה
מיר האבן ווייטער. כל הטמאים, אפילו נדות ואפילו גוים, מותר להם לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.
קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב״ם דעם טעם “שאין דברי תורה מקבלין טומאה”?
ס׳איז אינטערעסאנט, אפילו אנדערע טומאות מקבלים? פארוואס זאל דאס נישט זיין שייך מיט קדושה יתירה בכבוד גדול? טומאה איז נישט קיין… ס׳איז א טאקע א שאלה, פארוואס ברענגט ער אן די לשון “שאין דברי תורה מקבלין טומאה”? טומאה איז נישט קיין פארקערטע פון קדושה אדער פון כבוד? ס׳איז טאקע פאני.
ניין, אפשר מיינט ער ס׳מאל, ער רעדט דאך פון לקרוא בו, ליינען תורה. ס׳איז נישט קיין תירוץ, ווייל איך בין טמא מעג איך נישט ליינען תורה? ליינען תורה איז פאר דיר, די תורה איז געמאכט געווארן פאר יעדן איינעם איז עס געמאכט. אפשר אזוי, אפשר דאס איז די ווארט.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ס׳קומט אריין א גוי אין בית המדרש, ס׳איז געווען אזא מעשה, ער זאגט אז ער וויל זייער שטארק האלטן, ווען מ׳נעמט ארויס די ספר תורה וויל ער עס זען און באוואונדערן, ער וויל עס נישט טאטשן, ער וויל עס נאר זען. מ׳האט אים געגעבן אן עליה, איך ווייס נישט.
רמ״א: ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי
דאס איז וואס די רמ״א זאגט: ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי, ואפילו ביד ישראל מטונף. וכן נוהגין.
אה, דאס הייסט, פראקטיש איז ער שמוציג, דאס איז א פראבלעם, די תורה ווערט שמוציג, ס׳איז נישט קיין כבוד. אבער דו ביסט טמא, די סארט טומאה האט נישט מיט די ספר תורה, די סארט טומאה פון א גוי אדער א נדה שטערט נישט פאר די ספר תורה.
הלכה ט: עמידה פאר ספר תורה
די נעקסטע הלכה פון כבוד איז זיך אויפשטעלן פאר די ספר תורה. ער זאגט אזוי, כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו. ווען א מענטש זעט ווי איינער טראגט א ספר תורה, אפילו די ספר תורה גייט, די ספר תורה גייט, ווען א מענטש האלט עס אפילו, ס׳גייט, דארף מען אויפשטיין.
ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז דאך די הלכה פון א נשיא, ווי תלמיד חכם, נישט א יחיד חכם, נאר א נשיא, דארף מען זיך אויפשטעלן פון ווייטער. ס׳איז מער ווי א פלעינער תלמיד חכם. א תלמיד חכם איז נאר אין די ד׳ אמות, נאר רבו אדער הנשיא דארף מען זיך אויפשטעלן פון ווייטער.
רמ״א: מצוה לייחד לספר תורה מקום – גלעקלעך
און די רמ״א זאגט, מצוה לייחד לספר תורה מקום. ער זאגט אזוי, דער רבינו ירוחם האט געזאגט אז וועגן דעם לייגט מען אויף די תורה גלעקלעך, אז די גלעקלעך, מ׳זאל הערן אזוי ווי דער כהן גדול, “ונשמע קולו”. אז ס׳קומט די ספר תורה זאלן זיי זיך אויפשטעלן.
הלכה י: ייחוד מקום לספר תורה
אזוי אויך, מצוה לייחד לספר תורה מקום, די ספר תורה זאל מען
הלכות ספר תורה — כבוד המקום, הנהגה בפני הספר, והשלמת הספר
—
הלכה: מצוה לייחד לספר תורה מקום — “יתר מדי”
Speaker 1:
אבער די רמב״ם זאגט, מצוה לייחד לספר תורה מקום. ער זאגט אז, ער ברענגט דארט אן ענין, איך האב עס געזאגט, אז וועגן דעם לייגט מען אויף די תורה גלעקלעך אזעלכע, די גלעקלעך, כדי מ׳זאל הערן אזוי ווי דער כהן גדול, “ונשמע קולו”, מ׳זאל הערן אז ס׳קומט די תורה, זאל מען זיך אויפשטעלן. “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”.
די ספר תורה זאל מען לייגן אין א שיינע פלאץ, א מכובד׳יגע פלאץ. די מצוה, ער איז שוין ממשיך, יעצט איז שוין מער אזויווי מער אפשר מער א… “זה א-לי ואנוהו”. מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד את אותו המקום ולהדרו יתר על המידה, יתר מדי. וויפיל זאל מען מהדר זיין דער פלאץ? מער ווי נארמאל. נישט מער ווי גענוג, נאך מער. יתר מדי. די רמב״ם ניצט די לשון “יתר מדי”.
חידוש: דער לשון “יתר מדי” און די מעשה מיט ר׳ נחום סאראצקין
לכאורה פאר דעם איז דער באקאנטער גור׳ער רבי, רבי נחום סאראצקין איז באקאנט אז ער האט געמאכט א ספר תורה פון גאלד, און אסאך מענטשן האבן געטשעפעט, יונגעלייט האבן נישט וואס צו עסן, וואס… ער האט געזאגט “יתר מדי”. ער האט געהאלטן וויפיל איז “יתר מדי”? קיינער האט נאכנישט יוצא געווען “יתר מדי”. אויב ר׳ סאראצקין הערט, זאל מען אים זאגן אז אפשר איז שוין צייט צו צונעמען און מאכן “יתר מדי”. קען נישט זיין, “יתר מדי” סטאפט זיך נישט. אבער אויך האט רש״י, רש״י׳ס טאטע, וואס האט מחבר געווען דארט די ווארט, ס׳איז “יתר מדי”.
אבער דראנג געדענקט, די רמב״ם נוצט די לשון “יתר מדי” אויף נאך זאכן, נישט נאר אויף דעם. “יתר מדי” מיינט זייער זייער אסאך.
—
הלכה: דברים שבלוחות הברית — שייכות צו ארון הקודש
Speaker 1:
אקעי. יא, און זאגט די רמב״ם, דברים, יא, דברים שבלוחות הברית, הן הן שבכל ספר וספר. אין אנדערע ווערטער, אונז רופן דאך דער פלאץ וואו מ׳לייגט די ספר תורה אן ארון קודש. ארון קודש איז געווען די לוחות הברית. די רמב״ם ברענגט נישט די לשון, די רמב״ם רופט עס א היכל, אדער א מגדל, אדער א תיבה, ארון. אבער אונז רופן עס ארון, און מ׳זעט אז ווארשיינליך יעדער איינער פארשטייט אז די לוחות לייגט מען אין אן ארון, און מ׳לייגט עס אין א גאלדענע ארון, ס׳איז געווען א גאנצע סדר מיט דעם. איז אזויווי מ׳איז מכבד און מ׳מאכט א… לכאורה וואלט דא געווען די “יחד לו מקום”. א מענטש קען זאגן, א תורה, וואס איז די מקום פון אן ארון קודש? ארון קודש איז נארמאל א שיינע זאך. זאגט די רמב״ם, ניין. די ארון קודש, די לוחות האבן געהאט א ספעציעלע פלאץ, ווי מען לייגט זיי אין א ספעציעלע באקס מיט די גאנצע זאך. אויף די זעלבע וועג פירט מען זיך מיט יעדער ספר, אז דאס איז די כלי וואס דער ארון איז. און ס׳מאכט סענס. פארוואס איז דער ארון געווען? צו האלטן די עשרת הדברות, די תורה. די תורה איז דאך די גאנצע תורה, איז דאך די זעלבע זאך ווי דיר.
דיגרעסיע: עשרת הדברות אין דאווענען
ס׳איז דאך דא די הלכה אז וועגן זאגן יעדן טאג די עשרת הדברות, די גמרא אין ברכות רעדט וועגן דעם, און דו ברענגסט עס צו דא. אבער מ׳זאגט נישט. מ׳זאגט דאס נישט. אה, מ׳זעט דאך דא עפעס א קשר צווישן… אה, ס׳איז פשוט. מ׳האט געמאכט אז יעדן טאג רעכנט מען אויס קריאת שמע אין פארשידענע אופנים. מ׳האט געזאגט עשרת הדברות, ס׳איז פשוט אז מ׳האט עס אנגעקוקט ווי עפעס אויך א יסוד התורה וואס מ׳דארף א גאנצע צייט דערמאנען. און דא שטייט עפעס אזוי ווי… מ׳זאגט טאקע נישט, אבער יעדע ספר תורה האט עפעס א שייכות מיט לוחות הברית. איך ווייס נישט, ס׳שטייט דא עפעס מער. פארדעם מאכט מען אויף די ארון הקודש א פיקטשער פון די לוחות. איי דאונט נאו.
חידוש: מקור פאר ארון הקודש
אקעי, יעצט זאגט ער, איך פיל אז דאס איז די ווארט. ווייל אויב נישט, וואו איז די מקור אז מ׳מאכט אן ארון פאר די ספר תורה, אן ארון הקודש? וואס איז די שייכות? דער תירוץ איז, ס׳איז אזוי ווי די לוחות. דאס איז די זאך וואס מ׳לערנט פון די לוחות. אקעי, יעצט, ס׳איז דא נאך מפרשים, נאך. אזוי ברענגט ער, אזוי זאגט ער, ער ברענגט א דיוק וואס ער האט געזאגט אזוי ווי מיר. “אדיליאך למקום”, און דאס איז די זאך וואס מ׳לערנט פון די לוחות.
—
הלכה: הנהגה בפני ספר תורה — לא ירוק, לא יגלה, וכו׳
Speaker 1:
אקעי, יעצט, אן אינטערעסאנטע זאך. “לא ירוק אדם כנגד ספר תורה”. יעצט, די הלכות פון אים איז אזוי ווי בפני ספר תורה. יעצט, אלע הלכות וואס מ׳האט געלערנט ביז יעצט איז בעצם געווען… אה, מ׳האט שוין געלערנט אביסל אזוינע הלכות, אז די ספר תורה אליין, די חפצא פון די תורה, יעצט לערנט מען, די גאנצע פלאץ וואו די ספר תורה איז באקומט אויך אזא… אזוי ווי אן אדם חשוב. בפניו טוט מען נישט קיין דברים בזויים. יא? “לא ירוק” — מ׳שפייט נישט. “לא יגלה ערותו כנגדו” — ס׳זאל נישט בכלל זיין אויפגעדעקט, נישט צוגעדעקט, נישט אנגעטון. “לפשוט רגליו” — נאך א זאך. וואס הייסט אויסשטרעקן די פיס? ס׳איז אזא “מענספרעדינג” הייסט עס, יא? ס׳זאל זיין, יא, ס׳זאל נישט זיין קיין… נישט מכובד׳דיג אזוי.
“לא יניחנו על ראשו כמשאוי” — זאל נישט טראגן די ספר תורה אויף זיין קאפ. “לא יחזיר אחוריו לספר תורה” — זאל נישט וואקן מיט זיין בעק צו די ספר תורה, “אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים”. אז די תורה איז העכער פון אים. ניין, ער האט נישט געמיינט אז די תורה איז אויף א… ווען די תורה איז אויף א באלעמער, אויף א בימה מגביה איז… ס׳איז נישט אז זיי ווערן א חשיבות, זיי האבן געלערנט אויף אנדערע זאכן.
—
הלכה: טראגן ספר תורה ממקום למקום
Speaker 1:
וואס טוט מען ווען איינער גייט ארום מיט א ספר תורה? זאגט דער רמב״ם הלכות מיט דעם. “אין מעלין ממקום למקום בספר תורה רכוב”. ס׳איז א פראבלעם, דו דארפסט אים געבן דרך כבוד, און ס׳איז א צווייטע זאך, דו דארפסט אים אויפהיטן, דו קענסט אים גנב׳ענען.
“אלא מניחו בחיקו כנגד לבו כשהוא רוכב על הבהמה והולך”. מיט אנדערע ווערטער, אזוי ווי מ׳פירט זיך, יא, לכתחילה, מ׳האלט א תורה אזוי אויף די כנגד לבו, אזוי ווי מ׳האלט א זאך וואס מ׳האט זייער ליב, יא, דאס איז די איידיע, ס׳איז אסאך דרך כבוד. יא, מ׳זעט אפילו ווען מ׳פארט, מ׳נעמט א תורה אין א קאר אדער אויף א באס, אויך לכתחילה, אויב מ׳קען נישט… דאן האלט מען עס, יא.
“כל היושב לפני ספר תורה”, ס׳איז אזוי, אויב מ׳קען נישט, קען מען עס לייגן אויף א בענקל אויך, אזוי ווי ס׳שטייט דא אין די זייט. ווי ס׳איז פריער געשטאנען, די בענקל וואס מ׳לייגט אויף דעם די ספר תורה. יא, אבער דו קענסט אויך זאגן, דו זאלסט עס נישט לייגן אין די טראנק, לייג עס נישט אין די בעק, חוץ אויב ס׳פעלט אויס פון גנבים וכדומה. ס׳איז אן ענין פון כבוד, מ׳גיבט אסאך רעספעקט.
—
הלכה: ישיבה לפני ספר תורה — כובד ראש, אימה ופחד
Speaker 1:
יעצט פירט אויך דער רמב״ם דעם ענין פון מוסר, עפעס מער אזוי ווי אן עטיקעט זאך, יא. “כל היושב לפני ספר תורה”, יעדער איינער וואס זיצט פאר א ספר תורה, ער מיינט לכאורה ווען מ׳ליינט די תורה, יא, ווען ס׳ליגט א ספר תורה אין ארון הקודש, ווען מ׳מאכט אויף פאר די קריאת התורה, “ישב בכובד ראש באימה ופחד”. כבוד ראש, מ׳נוצט עס אויך פאר קריאת שמע. יא, כובד ראש, באימה ופחד, די ערנסטקייט. שהיא, שהיא, די תורה, די תורה איז אן עדות פאר כל באי עולם. שנאמר, דארט וואו ס׳שטייט אז די ספר תורה איז שירה, אזוי איז לעד.
ביאור: “לכל באי עולם” — דער חיד״א׳ס באמערקונג
יא, גוט. די מצוה פון כתיבת ספר תורה שטייט דאך, די מצוה איז “וכתבו לכם את השירה הזאת לעד”. דערנאך שטייט די פסוק “והיה לי לעד”. וואס איז די עדות דא? דער חיד״א האט באמערקט אז דער רמב״ם זאגט “לכל באי עולם”, ער זאגט נישט “לכל ישראל” אדער פאר די חסיד׳ישע אידן, נאר “לכל באי עולם” איז אן עדות. און וואס איז די עדות? אז פאר וואס ער זעט נישט, אדער אלע זאכן, ווייל אלע תורה׳ס זאכן שטייט אין די תורה. ס׳איז די עד וואס זאגט עדות איבער אידן פאר אלע באי עולם. דאס איז אזוי ווי דער גרעסטער שומר פון די אידן, אדער דער עד פאר די אידן, אז די אידן זענען די הויפט פאלק. ער זאגט נישט דא, ער זאגט נישט דא, ער זאגט נישט דא.
דיסקוסיע: וואס איז דער קאנטענט פון דער עדות?
קען זיין אז די שאלה איז וואס די קאנטענט, ער זאגט נישט וואס די קאנטענט פון די עדות איז. וואס מיינט אז ס׳איז אן עד? אדער די חשיבות דערפון איז אז יעדער איינער גלייבט אין די אמת פון די עדות. קען זיין אלע דברים אמיתיים וואס שטייט אין די תורה, די תורה איז אן עדות אויף די אלע זאכן וואס שטייען דערין, עפעס אזוי. וואס שטייט אין אונז? אלעס. חלקים זענען באלאנגען פאר דעם מענטש, חלקים פאר יענעם מענטש, אבער באופן כללי דארף מען קוקן וואס שטייט אין אנדערע פלעצער וואס איז מסביר וואס די עד איז. איך געדענק אז אין פירוש המשניות אין די אנהייב שטייט אז די עדות איז פשוט אז די אותיות התורה וואס מ׳לייגט אין די ארון איז אן עדות אז מ׳קען מגיע זיין דערפון, רייט? דאס איז אזוי ווי א… ס׳איז אינטערעסאנט, ווען א דיין נעמט אויף עדות שטייט אויך אז מ׳דארף זיצן בכובד ראש באימה ופחד. נישט וועגן די עדות. כובד ראש איז געשטאנען, ניין? יא, ווען ס׳איז וועגן די דין, ווען ס׳שטייט “ועמדו שני האנשים”, זיי דארפן שטיין, שטיין וואס? שטיין ביי די דין. יא, איך ווייס נישט.
—
הלכה: יהדר בספר תורה כפי כחו
Speaker 1:
און א מענטש זאל מחבר זיין די ספר תורה כפי כחו, וויפיל מ׳קען. ווייטער, כפי כחו מיינט, דא זאגט ער נישט “יותר מדי”. ניין, זייער גוט. כפי כחו איז סיי לצד מעלה, סיי לצד חומרא. וויפיל דו קענסט, נישט מער און נישט ווייניגער. אז דו קענסט נישט מער, קענסטו נישט מער, אבער אויב דו קענסט מער, זאלסטו טון כפי כחו.
—
הלכה: כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלה מהר סיני
Speaker 1:
אמרו חכמים, “וכל המקיים מצוה זו”, סא זאגט דא דער רמב״ם, מ׳מיינט צו זאגן די ספר תורה, “כאילו קיבלו מהר סיני”. און ער ברענגט דא אז אין פירוש המשניות, איז דא אן הערה, דער פירוש המשניות זאגט דער רמב״ם דארט, אין מסכת סופרים אז דאס אינקלוד דריי אנדערע זאכן. די חביבות התורה מיינט, קודם כל, די עיקר זאך, א פאלק וועד הכבוד, איז מכבד די מצוות פון תורה. די צווייטע זאך איז מכבד די חכמים וואס זיי זענען די בעלי התורה, די תלמידי חכמים. און די דריטע זאך איז די ספרים שנתחברו בה. זעט אויס אז דער רמב״ם גייט מיינען דא די דריטע זאך, דאס מכבד די ספרים.
חידוש: דער רמב״ם׳ס שינוי פון דער משנה
און ער זאגט דאך אן אינטערעסאנטע זאך, אז אין די משנה אין אבות שטייט קודם “מחבב” און ער ענדיגט מיט “מחלל”. אבער דער רמב״ם האט געוואלט מסיים זיין בדבר טוב, האט ער עס ארומגעדרייט. ער האט געקענט זאגן “מחובב על הבריות”. וואו, אינטערעסאנט. דער רמב״ם איז נישט מקפיד צו קאפירן פונקטליך. וואס מיינט דאס? ער האט געוואלט האבן די לשון, די איידיע.
דיסקוסיע: “מחובב על הבריות” — סגולה פאר כבוד
“גיבור ומחובב על הבריות” איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל ס׳איז א ברכה אז מענטשן גייען אים מכבד זיין? יא, ווייל… ס׳איז א גאנצע גוטע זאך אז מענטשן זאלן אים מכבד זיין. ווייל ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל ס׳דערמאנט מיר פון דעם אז א ספר תורה באגראבט מען לעבן א… אדער לעבן די גוף פון א תלמיד חכם וואס איז מכבד די תורה. אה, זיין גוף. זיין גוף פון דעם מענטש. “גופו” מיינט לכאורה “הוא”. ווייל ס׳שטייט נישט “גופו” לחוד, ס׳שטייט “נשמתו”. כבוד גייט נישט פאר די גוף, ס׳איז פאר די מענטש. אבער אפשר איז עס… אין קורצן, ווער ס׳גיבט רעספעקט פאר א תורה, רעספעקט מען אים. און נישט, רעספעקט מען אים נישט.
וויאזוי ארבעט דאס? מן הסתם ווייל ער פאלגט עס. מן הסתם אויך דאס וואס מ׳זאל מכבד זיין די ספרים און די חכמים איז אויך כדי מ׳זאל עס נעמען ערנסט, און מ׳זאל עס פאלגן, און מ׳זאל טון וואס ס׳שטייט דערין, און טראכטן מיט די שטיין. איך מיין אז איינער וואס איז מכבד די ספר תורה, אויטאמאטיש גייט ער עס אויך לערנען. דאס הייסט, ער גייט עס אויפהיטן און אזוי ווייטער, ער גייט עס לערנען. ער גייט אים מכבד זיין אלס א תלמיד חכם. יא, אבער אפשר אפילו ווייניגער, אפילו ער ווייסט נישט. ס׳איז א סגולה פאר כבוד. ווער ס׳וויל א סגולה פאר כבוד, זאל ער מער קושן די תורה. ער זאל געבן מער כבוד פאר די תורה.
אבער רש״י פארשטייט עס פשטות ווי אונזער שיעור. ווייטער, דאס איז די גרעסטע כבוד פאר די תורה, דאס איז אז אלע נביאים זענען נתנבא פאר די וואס געבן געלט פאר די תלמידי חכמים. שוין.
—
סיום: “בריך רחמנא דסייען”
Speaker 1:
יא, עד כאן הלכות ספר תורה. בריך רחמנא דסייען. איינער האט מיר געפרעגט א קשיא. ווער האט מיר געפרעגט די קשיא? אה, שבת האט מיר געפרעגט מיין חבר ארי, אז ס׳איז זייער מאדנע, דער רמב״ם איז זייער מקפיד אויף צו שרייבן אלעס לשון הקודש, און יעדע הלכה ענדיגט זיך מיט א שטיקל אויף ארמיש, “בריך רחמנא דסייען”. הקב״ה המקום ברוך הוא, זייער אינטערעסאנט פארוואס שטייט ביי רמב״ם אזא לשון, און דער רמב״ם האט עס נישט געשריבן אין די ענדע פון יעדע הלכה. אויב איינער ווייסט פארוואס, קען ער אונז זאגן.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום של הלכות ספר תורה, פרק י׳ — הפרק האחרון
סקירה כללית
פרק י׳ הוא הפרק האחרון של הלכות ספר תורה (תפילין ומזוזה וספר תורה). הפרק מורכב משני חלקים: (א) חזרה על עשרים הדברים המעכבים בספר תורה, (ב) הלכות כבוד ספר תורה — כיצד מתנהגים בספר תורה, ומה עושים עם ספר תורה שאינו בשימוש עוד.
—
הלכה א — עשרים דברים המעכבים, וההבדל בין ספר תורה לחומש
הרמב״ם: „נמצאת למד” — מהפרקים הקודמים למדים שעשרים דברים מעכבים בספר תורה. אם חסר אחד מהעשרים, „דינו כחומש מן החומשים שמלמדים בהן את התינוקות, ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים.”
פשט: ספר תורה שחסר אחד מעשרים היסודות מאבד את קדושת ספר תורה ומקבל רק את מעמד החומש — כמו החומשים שמלמדים עם ילדים. אין קורין ממנו ברבים.
חידושים וביאורים:
1. מדוע מביא הרמב״ם כאן חזרה על עשרים הדברים? הרמב״ם אינו מונה סתם את עשרים הדינים כחזרה. תוכן פרק י׳ הוא הלכות כבוד ספר תורה — צריך לדעת בדיוק מה הופך ספר תורה לחפצא כזה שחייבים לכבדו. ספר שחסר אחד מהעשרים אין בו את הקדושה היתרה, וממילא לא חלים כל הלכות הכבוד. זו הסיבה שהרמב״ם חייב למנותם דווקא כאן — כדי להגדיר אילו ספרים מקבלים את דין כבוד ספר תורה.
2. מדוע הרמב״ם אינו יכול לומר סתם „כל דבר שפוסל ספר תורה”? כי בפרקים הקודמים יש הרבה פרטים — חלקם מעכבים וחלקם רק למצווה/הידור. אדם יכול להתבלבל. לכן מונה הרמב״ם בדיוק אילו עשרים הם לעיכובא, כדי להבהיר מה יוצר את הקטגוריה „ספר תורה” לענין כבוד.
3. חידוש גדול — שיטת הרמב״ם בחומש מול ספר תורה, ומחלוקת הראשונים: בגמרא כתוב שאין קורין מחומשים ברבים „מפני כבוד הציבור”. כאן יש מחלוקת יסודית בין הראשונים:
– שיטת כמה ראשונים (מביא החינוך): חומש (כתוב על קלף כהלכתו, אלא שאינו ספר תורה שלם) יש בו קדושת ספר תורה לכל דבר — עומדים לפניו, וכו׳. אך ברבים אין קורין, כי אין זה כבוד הציבור. לפי פירוש זה, „מפני כבוד הציבור” הוא הטעם היחיד — אבל החומש עצמו כשר.
– שיטת הרמב״ם (הפוך לחלוטין): חומש — או ספר תורה שחסר אחד מהעשרים — הוא פסול לגמרי, אין בו כלל קדושת ספר תורה. „ואין בו קדושת ספר תורה” — זו קטגוריה נמוכה יותר לחלוטין.
4. כיצד מפרש הרמב״ם את הלשון „מפני כבוד הציבור”? אם לפי הרמב״ם חומש פסול לגמרי, מדוע אומרת הגמרא „מפני כבוד הציבור” — היה צריך לומר „כי הוא פסול”? הרמב״ם עונה בתשובה: „אין קורין ברבים” פירושו לכתחילה. אבל בדיעבד, אם אין ספר תורה כשר, מותר לקרוא מספר תורה פסול או מחומש. הרמב״ם מביא שכל חכמי ספרד עשו כן למעשה — הם קראו מספרי תורה פסולים כי לא היה להם אחרים.
5. יסוד הרמב״ם בקריאת התורה: הרמב״ם סובר שמצוות קריאת התורה היא בעצם מצוות לימוד התורה — אינה דין בחפצא של ספר תורה (לא כמו אתרוג שצריך את החפצא). לכן הברכה על קריאת התורה אינה ברכה על ספר התורה, אלא על הלימוד. ראיה: כשלומדים חומש בבוקר מברכים ברכת התורה, כשלומדים משניות אין מברכים ברכה מיוחדת — כי הברכה היא על הלימוד, לא על הספר. לכן אין זו ברכה לבטלה לברך על ספר תורה פסול.
6. „כחומש מן החומשים שמלמדים בהן את התינוקות”: השימוש המעשי של ספר כזה הוא ללמד עם ילדים. יש בו קדושה מסוימת (קדושת חומש), אבל לא קדושת ספר תורה.
—
עשרים הדברים — רשימה עם ביאורים קצרים
הרמב״ם מונה:
1. כתוב על עור בהמה טמאה — נגד הדין „ממין בהמה טהורה”.
2. על עור טהור שאינו מעובד — צריך להיות עיבוד.
3. עיבוד שלא לשמה — העיבוד צריך להיות לשם ספר תורה.
4. שלא במקום כתיבה — כתוב בצד הלא נכון של הקלף.
5. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף — אי אפשר לערבב גויל וקלף באותו ספר תורה.
6. כתוב על דוכסוסטוס.
7. שלא שרטט — ללא שרטוט (קווי רשת).
8. שלא כתב בדיו — לא כתוב בדיו השחור הנכון.
9. לא כתב לשמה / לא בלשון הקודש.
10. גוי או פסול (אפיקורוס וכדומה) כתבו.
11. שמות כתובים ללא כוונה — הסופר צריך לדעת שהוא כותב שם ה׳ לשם קדושת השם.
12. חסרה אות.
13. נוספה אות.
14. אותיות נוגעות זו בזו — פסול של „מוקף גויל”.
15. אות אינה ברורה / נראית כאות אחרת.
16. יותר מדי או מעט מדי רווח בין אותיות/מילים.
17. שינה צורת הפרשיות — עשה פתוחה סתומה או להיפך.
18. צורת השירה — שירת הים או שירת האזינו לא כתובים בסדר הנכון.
19. כתב טקסט רגיל כשירה, או שירה כטקסט רגיל.
הרמב״ם מסכם: „שכל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, שלא לעכב” — כל שאר ההלכות מהפרקים הקודמים הם למצווה / מצווה מן המובחר, ולא לעכב. רק העשרים הם לעיכובא.
—
הלכה — ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול
הרמב״ם: „ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול.”
פשט: ספר תורה כשר צריך להתנהג בו בקדושה וכבוד גדולים.
חידושים וביאורים:
– הבדל בין „קדושה יתירה” ו„כבוד גדול”: קדושה יתירה פירושה הגישה הפנימית — רצינות האדם, כובד ראש בפני ספר תורה. כבוד גדול פירושו יותר דברים חיצוניים — המעיל, הארון, ההתנהגות החיצונית. לרמב״ם יש בסוף הלכות ספר תורה סיום מוסרי דומה, ואולי זה המקור להבדל.
—
הלכה — אסור למכור ספר תורה
הרמב״ם: „ואסור לאדם למכור ספר תורה, אפילו אין לו מה יאכל… לעולם אין מוכרין ספר תורה.” אפילו סופר אינו רשאי למכור. אפילו למכור ספר תורה ישן לקנות חדש אסור, כי זה זלזול בישן. רק לשני דברים מותר: ללמוד תורה ולישא אשה.
פשט: ספר תורה כל כך קדוש שאסור למוכרו אפילו בצורך, חוץ משני חריגים.
חידושים וביאורים:
1. מה פירוש „אין לו מה יאכל”? זה פירושו לא פיקוח נפש ממש. הסברא: אם זה באמת פיקוח נפש, פשוט שמותר — אין צורך להגיע להלכה. אם כן „אין לו מה יאכל” חייב להיות משהו פחות מסכנה ממשית. ראיה מרות רבה ומסכת ביצה ש„אין לי מה יאכל” יכול להיות שאינו יכול לכסות שולחן כראוי, אין לו הרחבה — לא שהוא גוסס מרעב. ר׳ בערל שפירא מצוטט שהפשט הוא שיש לו נכסים, הוא יכול למכור דברים אחרים, אבל אין לו מזומן — והשאלה היא אילו חפצים הוא מתחיל למכור, והרמב״ם אומר שספר התורה לא יהיה הראשון. השוואה לקלויזנבורגר רב שכשהגיע מאירופה, הדבר הראשון שהוריד מהאונייה היו התפילין — כי דברים קדושים הם האחרונים שנותנים.
2. מדוע מותר „ללמוד תורה”? כי כל תכלית ספר תורה היא ללמוד תורה — אם כן אין זו סתירה לכבוד ספר התורה, זו התכלית עצמה.
3. מדוע מותר „לישא אשה”? כי פריה ורביה גדולה מכל המצוות. אבל אפילו בזה רק כשאין לו משהו אחר.
4. פדיון שבויים: בשולחן ערוך כתוב שלפדיון שבויים גם מותר למכור ספר תורה, אבל הרמב״ם אינו מזכיר זאת כאן. אולי כי פדיון שבויים הוא ענין של פיקוח נפש, ולכן אין צורך להגיע להלכה — ממילא מותר. הרמב״ם אולי כתב זאת בהלכות צדקה.
5. סופר שכותב ספרי תורה למכירה: בדרך כלל שוכרים סופר לכתחילה — הוא כותב למזמין, הוא לא מוכר. אבל בחורים גדולים/אברכים שכותבים ספרי תורה „איש איש בדמיו” — כיצד זה מתיישב עם האיסור? נשארת שאלה.
6. מה פירוש „לישא אשה” למעשה? האם זה פירושו רק נדן, או גם שכירות דירה אחרי החתונה, או הוצאות אחרות? מוצע ש„אין לו מה יאכל” חל רק על רווק, אבל נשוי — „הכל יתומים” (כל הוצאות החתונה והחיים פותחות את הדלת). נשארת שאלה פתוחה.
—
הלכה — ספר תורה שבלה או שנפסל
הרמב״ם: „ספר תורה שבלה או שנפסל, נותנו בכלי חרס וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים, וזוהי גניזתו.”
פשט: ספר תורה ישן או פסול מניחים בכלי חרס וקוברים אותו ליד תלמידי חכמים.
חידושים וביאורים:
1. „בלה” מול „נפסל”: „בלה” יכול להיות אפילו בלי שנפסל — הוא התיישן, התבלה, אינו יפה. „נפסל” פירושו אחד הפסולים הספציפיים. בשני המקרים, אם אפשר לתקנו, יש לתקנו.
2. „אצל תלמידי חכמים” — מי נטפל למי: תלמיד החכם הוא כבוד כל כך גדול, שכבוד לספר התורה שמניחים אותו ליד תלמיד חכם. ספר תורה ומת יש להם קשר הדוק — קוברים אותם יחד.
—
הלכה — מטפחות ספרים שבלו
הרמב״ם: „מטפחות ספרים שבלו” — המעילים של ספרים שהתיישנו, משתמשים בהם לתכריכים למת מצוה.
פשט: מעילים ישנים של ספרי תורה משמשים כתכריכים למת מצוה.
חידושים וביאורים:
– מטפחות אין צורך לקבור כמו ספר תורה עצמו, אבל יש בהם קדושה ואפשר להשתמש בהם לדברים אחרים שבמצווה. ספר תורה ישן נקבר ליד תלמיד חכם, והמעיל משמש למת מצוה — לשניהם יש קשר לכבוד המת.
—
הלכה — תשמישי קדושה
הרמב״ם: „תיק שהניחו בו ספר תורה, וכן מטפחות, וארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, אפילו ספר בתוך התיק… וכן הכסא שהניחו עליו ספר תורה… הכל תשמישי קדושה הן, ואסור לזרקן. שבלו או שנשברו — גונזין.”
פשט: כל הכלים המשמשים ישירות את ספר התורה — תיק, מעיל, ארון, מגדל, ספסל — יש להם דין תשמישי קדושה, אסור לזרוק אותם, וכשמתיישנים מניחים אותם בגניזה.
חידושים וביאורים:
1. ארון מול מגדל: „ארון” פירושו ארגז שוכב שבו מונח ספר התורה, ו„מגדל” פירושו ארון גבוה עומד (כמו שידה תיבה ומגדל בגמרא — שידה). היו שני סוגי ארון קודש.
2. „אפילו ספר בתוך התיק”: אפילו כשספר התורה אינו מונח ישירות בארון/מגדל, אלא בתיק בפנים, הארון/מגדל מקבל גם דין תשמישי קדושה.
3. בימה ולוחות — לא תשמישי קדושה: הרמב״ם עושה הבחנה: בימה שעומד עליה בעל הספר (העמוד שבו קורין) ולוחות שכותבין בהן לתינוקות להתלמד (לוחות אלף-בית לילדים) — אלה אין להם דין תשמישי קדושה.
– „לוחות שכותבין עליהם לתנוקות” פירושו לוחות האלף-בית, אולי עם פסוקי חומש, ששימשו ללמד ילדים. זה קצת תשמישי קדושה, אבל תשמישי קדושה לא יכול להגיע כל כך רחוק.
– הראב״ד חולק: הוא אומר ש„לוחות” אינו פירושו לוחות כתיבה לילדים, אלא לוח/במה שבה עומד הקורא או המפטיר. הראב״ד סובר שיש בו קדושת בית הכנסת, אבל לא קדושת תשמישי ספר תורה — עוד רמה אחת פחות. הרמב״ם חולק על כך.
—
הלכה — רימוני כסף וזהב
הרמב״ם: „רמוני כסף וזהב וכיוצא בהן — תשמישי קדושה, ואסור להוציאן לחול, אלא אם מכרו אותם לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש.”
פשט: הרימונים, כתרים, ושאר קישוטי כסף/זהב של ספר תורה הם תשמישי קדושה. אסור להשתמש בהם לחול, אבל מותר למוכרם לקנות ספר תורה או חומש.
חידושים וביאורים:
– היררכיה: ספר תורה עצמו אסור למכור לקנות מדרגה נמוכה יותר, אבל תשמישי ספר תורה (כמו רימונים/כתרים) מותר למכור לקנות אפילו חומש — כי חומש בוודאי קדוש יותר מכתר של ספר תורה. זה אולי אפשר לעשות אפילו לכתחילה.
—
הלכה — הנחת ספרים זה על זה
הרמב״ם: „מותר להניח ספר תורה על ספר תורה, וספר תורה על חומשים, ומניחין חומשים על נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על חומשים, ולא חומשים על ספרי תורה.”
פשט: יש היררכיה — מותר להניח קדושה גבוהה יותר על נמוכה יותר, אבל לא להיפך.
—
הלכה — כתבי הקודש, הלכות ואגדות
הרמב״ם: „וכל כתבי הקודש אפילו הלכות ואגדות אסור לזרקן.”
פשט: כל כתבי הקודש, כולל הלכות ואגדות (גמרא, מדרשים), אסור לזרוק.
חידושים וביאורים:
– הרמב״ם אומר רק „אסור לזרקן” אבל לא אומר בבירור מה צריך לעשות — הוא לא אומר „לגנוז” כמו בספר תורה. קודם בספר תורה הוא אמר „לגנוז” (לקבור), כאן זה נשאר לא ברור.
—
הלכה — קמיע של כתבי הקודש
הרמב״ם: „הקמיע שיש בו מעניינים של כתבי הקודש — אין לך רשות להיכנס בו לבית הכסא, אלא אם כן חופהו בעור.”
פשט: קמיע שיש בו כתבי קודש אסור לשאת לבית הכסא, אלא אם כן מכוסה בעור.
חידושים וביאורים:
– „קמיע” כאן פירושו קמיע של כתב — קמיע שכתובים בו כתבי קודש. זה דומה לתפילין/מזוזה בהיבט של כבוד, אבל זה לא תפילין.
– לפי הרמב״ם מותר בכלל לעשות קמיע כזה, אבל אם יש כבר אחד, חלים דיני הכבוד.
– הרמב״ם כתב בהלכות תפילין שאסור להיכנס עם כתב לבית הכסא, ואם צריך להיכנס, אחר יחזיק אותו בחוץ.
—
הלכה — לא יאחז אדם ספר תורה / בית הקברות / בית המרחץ
הרמב״ם: „לא יאחז אדם ספר תורה… אפילו בתוך התיק… לבית הקברות, לבית המרחץ…”
פשט: אסור לשאת ספר תורה לבית הקברות או בית המרחץ, אפילו בתיק עם כל הכיסויים.
חידושים וביאורים:
– מחלוקת ראשונים ב„לא יאחז”: רש״י אומר שפירושו אסור לגעת בספר התורה בלי מפה/בגד — יש להרימו בעצי חיים, לא ישירות בקלף. ראשונים אחרים סוברים שזה מדבר על האדם שהוא ערום (עירום) — הוא לא יאחז ספר תורה. מההקשר של הרמב״ם — שממשיך לדבר על מטה (מיטה/ספסל) — נשמע יותר שזה מדבר על מצב האדם, לא על נגיעה בתורה.
—
הלכה — לא לשבת על מטה שספר תורה עליה
הרמב״ם: „ולא ישב על המטה שספר תורה עליה.”
פשט: אסור לשבת על מיטה/ספסל שספר תורה מונח עליו.
חידושים וביאורים:
– „מטה” פירושו לא רק מיטה, אלא אפילו ספסל — אסור לשבת באותה רמה כמו התורה. זה ענין של דרך ארץ וכבוד — לא לשבת באותו גובה כמו ספר התורה.
—
הלכה — ספר תורה בחדר — הוצאה ומחיצה
הרמב״ם: „בית שיש בו ספר תורה… יוציאנו. ואם אין לו בית אחר — מחיצה גבוה עשרה טפחים.”
פשט: בחדר שבו מונח ספר תורה, צריך להוציאו (לדברים מסוימים). אם אין חדר אחר, צריך מחיצה של עשרה טפחים.
חידושים וביאורים:
– אם ספר התורה מונח בכלי בתוך כלי (מיכל כפול), זה טוב — כי הכלי מקבל גם כבוד כ„חבר הקדושה.” אבל הכלי צריך להיות הכלי של הספר עצמו, לא כלי זר.
—
הלכה — כל הטמאים מותרים לאחוז ספר תורה
הרמב״ם: „כל הטמאים, אפילו נדות ואפילו גוים, מותר להם לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.”
פשט: כל הטמאים, כולל נדות וגוים, מותרים להחזיק ספר תורה ולקרוא בו, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה.
חידושים וביאורים:
– קושיה על הלשון: מדוע מביא הרמב״ם את הטעם
– קושיה על הלשון: מדוע מביא הרמב״ם את הטעם „שאין דברי תורה מקבלין טומאה”? טומאה אינה ההפך של קדושה או כבוד! היינו חושבים שהענין הוא כבוד, לא טומאה. זה מוזר.
– תירוץ אפשרי: הרמב״ם מדבר על „לקרוא בו” — קריאת תורה. אולי הנקודה היא שהתורה נעשתה לכל אחד, וטומאה לא יכולה למנוע את הגישה לתורה.
– רמ״א חולק למעשה: הרמ״א מביא „ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי, ואפילו ביד ישראל מטונף, וכן נוהגין.” „מטונף” (מלוכלך) הוא בעיה של כבוד — התורה מתלכלכת, אין זה מכובד. אבל טומאה עצמה (של גוי או נדה) אינה מפריעה לספר התורה לפי הרמב״ם.
—
הלכה — עמידה לפני ספר תורה
הרמב״ם: „כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו.”
פשט: כשרואים ספר תורה שנישא, חייבים לעמוד.
חידושים וביאורים:
– השוואה לדינים של קימה לפני תלמיד חכם: לפני ת״ח רגיל צריך לעמוד רק בתוך ד׳ אמות, אבל לפני רבו או נשיא צריך לעמוד מרחוק יותר. ספר תורה גם יש לו את הדין של עמידה מרחוק.
– רמ״א מביא רבינו ירוחם: לכן מניחים פעמונים (bells) על ספר התורה — כמו בכהן גדול „ונשמע קולו” — כדי שישמעו שספר התורה באה ויעמדו.
—
הלכה — מצוה לייחד לספר תורה מקום
הרמב״ם: „מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד את אותו המקום ולהדרו יתר מדי.”
פשט: צריך לקבוע מקום מיוחד לספר התורה, וצריך לכבד את המקום ההוא ולהדרו — יותר מהרגיל, „יתר מדי”.
חידושים וביאורים:
1. הלשון „יתר מדי”: הרמב״ם משתמש בביטוי „יתר מדי” — לא רק מספיק, אלא יותר ממספיק. זו לשון חזקה שפירושה שלעולם אי אפשר לומר שכבר הידרנו מספיק. הרמב״ם משתמש בלשון „יתר מדי” גם בדברים אחרים, ותמיד זה אומר „הרבה מאוד מאוד”.
2. המעשה עם ר׳ נחום סאראצקין (אדמו״ר מגור): הוא עשה ספר תורה מזהב, והרבה אנשים התלוננו — אברכים אין להם מה לאכול, למה עושים ספר תורה מזהב? הוא השיב עם הלשון „יתר מדי” — צריך להדר יותר מהמידה הרגילה. לפי הלשון „יתר מדי” אף פעם לא מספיק — אף אחד עדיין לא יצא „יתר מדי” לגמרי.
3. פעמונים על התורה — „ונשמע קולו”: הרמב״ם מביא את הענין שמניחים פעמונים על ספר התורה, כדי שישמעו כשהתורה באה, כמו בכהן גדול — „ונשמע קולו בבואו אל הקודש” — כדי שאנשים יעמדו לכבוד התורה.
—
הלכה — ארון הקודש — שייכות ללוחות הברית
הרמב״ם: „דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר.”
פשט: מה שכתוב בלוחות הברית הוא אותו דבר שכתוב בכל ספר תורה — לכן כל ספר תורה מקבל את אותו כבוד כמו הלוחות.
חידושים וביאורים:
1. מקור לארון הקודש: הרמב״ם עצמו קורא למקום שבו מניחים את ספר התורה „היכל”, „מגדל”, „תיבה”, או „ארון” — אבל אנחנו קוראים לזה „ארון קודש”. החידוש הוא שהמקור למנהג לעשות ארון לספר התורה בא מלוחות הברית — כמו שהניחו אותם בארון זהב מיוחד עם כל הסדר. כך נוהגים עם כל ספר תורה — נותנים לה כלי מיוחד, מקום מיוחד. זה התירוץ לשאלה: מהו המקור לארון הקודש? — הוא בא מהארון של הלוחות.
2. מדוע עושים לוחות על ארון הקודש: המנהג לעשות תמונה של לוחות הברית על ארון הקודש נובע כנראה מיסוד זה — שלכל ספר תורה יש שייכות ללוחות הברית.
3. [דיגרסיה: עשרת הדברות בתפילה]: הגמרא בברכות מדברת על כך שפעם אמרו עשרת הדברות כל יום, אבל הפסיקו (מפני תרעומת המינים). זה מראה שראו בעשרת הדברות כיסוד התורה שצריך להזכיר תמיד. אף שאין אומרים אותם עוד, השייכות בין כל ספר תורה ללוחות הברית נשארת קיימת.
—
הלכה — התנהגות בפני ספר תורה
הרמב״ם: „לא ירוק אדם כנגד ספר תורה, ולא יגלה ערותו כנגדו, ולא יפשוט רגליו כנגדו, ולא יניחנו על ראשו כמשאוי, ולא יחזיר אחוריו לספר תורה אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים.”
פשט: אסור לרוק כלפי ספר תורה, לא להתגלות, לא למתוח את הרגליים, לא לשאת אותו על הראש כמשא, ולא להפנות את הגב לתורה — אלא אם כן התורה גבוהה ממנו עשרה טפחים.
חידושים וביאורים:
1. יסוד חדש: כל ההלכות עד עכשיו דיברו על החפצא של ספר התורה עצמו. עכשיו לומדים שכל המקום שבו ספר התורה נמצאת מקבל גם דין כבוד — כמו אדם חשוב, שבפניו אין עושים דברים בזויים.
2. „לא יפשוט רגליו” — דומה ל„manspreading” — אין זה מכובד לשבת כך לפני ספר תורה.
3. „גבוה ממנו עשרה טפחים” — כשהתורה עומדת על במה/במה גבוהה יותר מעשרה טפחים, זו רשות נפרדת, ואז מותר להפנות את הגב.
—
הלכה — נשיאת ספר תורה ממקום למקום
הרמב״ם: „אין מעבירין ספר תורה ממקום למקום רכוב, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו כשהוא רוכב על הבהמה והולך.”
פשט: אין לשאת ספר תורה כשרוכבים על בהמה באופן לא מכובד. יש להחזיק אותו בחיק, כנגד הלב.
חידושים וביאורים:
1. „כנגד לבו” — זו דרך כבוד, כמו שמחזיקים דבר שאוהבים מאוד — כנגד הלב.
2. נפקא מינה מעשית: גם כשנוסעים במכונית או באוטובוס, לכתחילה יש להחזיק את ספר התורה. אם אי אפשר, אפשר להניח אותו על ספסל. אבל אין להניח אותו בתא המטען (baggage) או בחלק האחורי של המכונית — אלא אם כן יש סכנת גנבים וכדומה. זה ענין של כבוד.
—
הלכה — ישיבה לפני ספר תורה — כובד ראש, אימה ופחד
הרמב״ם: „כל היושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד, שהיא העדה נאמנה לכל באי עולם, שנאמר ‘והיתה שם לעד׳.”
פשט: כל היושב לפני ספר תורה צריך לשבת ברצינות, באימה ופחד — כי התורה היא עדות לכל באי עולם.
חידושים וביאורים:
1. „לכל באי עולם” — הערת החיד״א: החיד״א דייק שהרמב״ם אומר „לכל באי עולם” — לא „לכל ישראל” או רק ליהודים שומרי מצוות. התורה היא עדות לכל העולם. מהי העדות? שכל האמיתות כתובות בתורה — היא העד שמעיד על ישראל לפני כל העמים, שישראל הם העם העיקרי.
2. פירוש המשניות: הרמב״ם בפירוש המשניות מסביר שהעדות היא פשוט שאותיות התורה שמניחים בארון הן עדות שאפשר להגיע מהן — אפשר להשיג את האמת דרך התורה.
3. „כובד ראש” — השוואה לקריאת שמע ודין: הלשון „כובד ראש” משמש גם בקריאת שמע. גם בקבלת עדות בבית דין צריך לשבת בכובד ראש באימה ופחד.
—
הלכה — יהדר בספר תורה כפי כחו
הרמב״ם: „ויהדר אדם בספר תורה כפי כחו.”
פשט: אדם יהדר את ספר התורה לפי יכולתו.
חידושים וביאורים:
– „כפי כחו” לעומת „יתר מדי”: כאן אומר הרמב״ם „כפי כחו” — לא „יתר מדי” כמו במקום. „כפי כחו” הולך הן לצד מעלה הן לצד חומרא — כמה שאתה יכול, לא יותר ולא פחות. אם אינך יכול יותר, אינך יכול יותר. אבל אם אתה יכול יותר, אתה חייב לעשות יותר.
—
הלכה — כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלה מהר סיני
הרמב״ם: „אמרו חכמים, כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלו מהר סיני.”
פשט: מי שמקיים את מצוות ספר התורה (כתיבה, כבוד, וכו׳) כאילו קיבל אותה מהר סיני.
חידושים וביאורים:
1. פירוש המשניות — שלושה חלקים של חיבת התורה: הרמב״ם בפירוש המשניות (מסכת סופרים) מביא שחיבת התורה כוללת שלושה דברים: (א) לכבד את מצוות התורה — זה העיקר; (ב) לכבד את החכמים, בעלי התורה, תלמידי החכמים; (ג) לכבד את הספרים שנתחברו בה — את הספרים הפיזיים. הרמב״ם בהלכה שלנו עוסק בשלישי — כבוד לספרים עצמם.
2. שינוי הרמב״ם מהמשנה באבות: במשנה באבות כתוב הסדר: תחילה „מחבב” (מי שמכבד) ואחר כך „מחלל” (מי שמבזה). אבל הרמב״ם הפך את הסדר — הוא רצה לסיים בדבר טוב. הרמב״ם אינו מקפיד להעתיק בדיוק — הוא רוצה את הרעיון, לא דווקא את הלשון המדויק.
3. „מחובב על הבריות” — סגולה לכבוד: מי שנותן כבוד לתורה, הוא עצמו מכובד אצל אנשים. כיצד זה עובד? כנראה כי מי שמכבד את ספר התורה גם לומד אותה, שומר אותה, ומקיים אותה — ובכך הוא נעשה אדם מכובד. אבל אפילו פחות — אפילו הוא עדיין לא יודע הרבה — זו סגולה לכבוד: מי שרוצה סגולה לכבוד, ינשק יותר את התורה, ייתן יותר כבוד לתורה.
4. „גופו מכובד” — מה פירוש „גופו”? „גופו” פירושו לכאורה „הוא עצמו” (הוא), לא רק גופו הפיזי — כי כתוב גם „נשמתו”. כבוד אינו רק לגוף, זה לכל האדם.
5. פשטות רש״י: רש״י מפרש זאת פשוט — הכבוד הגדול ביותר לתורה הוא שכל הנביאים התנבאו למי שנותנים כסף לתלמידי חכמים.
—
סיום: „בריך רחמנא דסייען”
שאלה: הרמב״ם מקפיד מאוד לכתוב הכל בלשון הקודש, אבל כל הלכה מסתיימת בלשון הארמי „בריך רחמנא דסייען” (= ברוך ה׳ שעזר). מדוע משתמש הרמב״ם דווקא בלשון ארמי? והרמב״ם לא כתב זאת בכל הלכה — רק בהלכות מסוימות. נשארת שאלה פתוחה.
תמלול מלא 📝
הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה וספר תורה — פרק י׳: עשרים דברים המעכבים בספר תורה וכבוד ספר תורה
סקירה כללית של פרק י׳
אנו לומדים הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק י׳. זהו סוף הלכות ספר תורה וסוף כל ההלכות.
ובסך הכל מה שאנו הולכים ללמוד הוא, בפרק זה הולך הרמב״ם, ההתחלה מעניינת מאוד, הרמב״ם עושה חזרה מהירה, הוא עובר שוב חזרה מהירה על ההלכות החשובות של ספר תורה, ואחר כך לומדים על כבוד ספר תורה, מה מותר או אסור לעשות עם ספר תורה מצד הכבוד, וכיצד לנהוג בספר תורה שכבר אין משתמשים בו.
אפשר להבין כך, שהפרק הוא בעצם הלכות כבוד ספר תורה, אבל צריך לדעת מה נקרא ספר תורה שאותו מכבדים. יש חילוק גדול איך הרמב״ם מבין בין ספר תורה לחומש.
הלכה א: עשרים דברים המעכבים בספר תורה — החילוק בין ספר תורה לחומש
דברי הרמב״ם
כך לומד הרמב״ם, יש מחלוקת איך להבין, חומש פירושו שאפילו ספר תורה שחסר אחד מעשרים ההלכות שהוא הולך למנות נקרא חומש, וממילא אין חיוב לכבד את החומש, אין צריך לכבד בכל האופנים שאנו הולכים ללמוד.
אז הרמב״ם לא לומד סתם חזרה, הוא לא יכול לכתוב בהתחלה “עשרים דברים יש בספר תורה”. לכאורה זה בא כאן כי אלו הדברים שעושים את הדבר שצריך לכבד. דבר שחסר אחד מהדברים, לומד הרמב״ם שאין צריך לכבד. לא בדרך זו, או שצריך לכבדו אבל לא בכל ההלכות שאנו הולכים ללמוד.
מדוע מונה הרמב״ם את העשרים כאן?
עדיין מעניין מדוע הרמב״ם מונה כאן את העשרים. הרמב״ם היה עדיין יכול לומר בשורה אחת: כל הדברים שנאמר שפוסלים ספר תורה, נשאר בו קדושת חומש. אוקיי, יכול להיות, אני שומע.
לא, אני מבין למה הוא יכול לבוא כאן, כי אדם יכול להתבלבל. יש הרבה פרטים, לך תזכור בדיוק איזה מעכב ואיזה לא, ומה זה למצוה. זו הנקודה, שזה מה שעושה ספר תורה לגבי הקדושה שהיא לענין ההלכות שאנו הולכים ללמוד. זו קטגוריה מיוחדת של ספר תורה. אבל יש קטגוריה חלשה יותר של ספר שכתוב בו כל הדברים אבל לא באופנים הנכונים, זה נקרא חומש.
זוכר שלמדנו, חומש הוא אפילו דבר כזה, “אלו הן החומשין”, כך אמר הרמב״ם קודם לגבי פסול מסוים.
דובר 1: כן.
דובר 2: כן. יצחק למד.
דובר 1: כן, שש…נמצאת למד, לומד…לא שייך, שום…נמצאת למד, כן, אמור, אמור, אמור…לומד…
מחלוקת ראשונים: האם לחומש יש קדושת ספר תורה?
מעניין, הלשון בהלכה היא שאין קורין מחומש מפני כבוד הציבור. הרמב״ם לא לומד כך. לא, הרמב״ם לומד כן כך, אבל הרמב״ם לא אומר זאת. הרמב״ם לא אומר…
דובר 2: לא, אתה אומר רמב״ם, אני אומר לך, ראיתי את הרמב״ם.
דובר 1: יכול להיות שטעיתי בזה, אבל בוא…אוקיי, אמור את הרמב״ם הלאה.
לשון הרמב״ם: “נמצאת למד”
נמצאת למד שבפרקים הקודמים למדנו שעשרים דברים הם סך הכל הדברים שפוסלים ספר תורה. אם אחד מעשרים הדברים לא עשו נכון, מקבל הספר שכותבים דין כמו חומש מן החומשים, כמו חומש מחמשת חומשי תורה שלומדים עם הילדים. כלומר, כשמישהו מצליח לכתוב ספר תורה טוב, הוא שומר אותו לעצמו או משתמשים בו לציבור. ואת האיכות החלשה יותר נותנים לילדים, עושים מזה חומשים. אז, ספר תורה שאין לו רמת הקדושה מקבל את הקטגוריה של חומשים.
כן, הוא אומר גם במידה מסוימת לכבד את הספר, הוא לא אומר שצריך ללמוד עם הילדים. הוא אומר רק שיש לו רק סך הכל קדושת חומש לילדים. “ואין בו קדושת ספר תורה, ואין קורין בו ברבים.”
אז, זו בעצם הסיבה שהילדים לומדים חומשים כאלה מלכתחילה, כי ספר שאינו מספיק טוב שיקראו בו ברבים, משתמשים בו למלמד. יש זה סביב, זה מה שאני מתכוון לומר. יש לך דבר שהוא כן חומש ולומדים ממנו, יש לך דבר שהוא כן חומש, כי זה לא ספר תורה. כפשוטו, אפילו ספר תורה שהוא כל התורה, אבל חסר אחד מעשרים הכללים, דינו כמו חומש, “ולא למיינוף כמיניה, דאיכא נפקא מינה” שכל ההלכות נכנסות, וגם אין קורין בו ברבים.
שתי שיטות בהבנת “מפני כבוד הציבור”
נראה שיש כמו שתי דרכים ללמוד זאת. בוא נאמר בבירור, יש, וראית, הגמרא אומרת למה אין מגביהים חומשים ברבים, כך כתוב בגמרא, מפני כבוד הציבור.
אז יש מחלוקת ראשונים איך להבין זאת. אפשר להבין כך, אפשר להבין שחומש הוא בעצם קדוש. מהגמרא אפשר אולי ללמוד זאת, בעצם יש לו קדושת ספר תורה. למה? לא כתוב שצריך לומר “אין קורין לכבוד הציבור”, צריך לומר “אין קורין כי יש ספר תורה פסול”. רואים שאדם יאמר… אדם היה מבין, כך מבינים ראשונים אחרים, שזה לא פסול, יש לו כן, צריך כן לעמוד לפניו, וכו׳. ורק ברבים אין קורין, כי אין זה כבוד הציבור.
כך למדו חלק מהראשונים, כך מביא החינוך הלכות שיש שיטות כאלה שאומרות שלחומש יש קדושת ספר תורה לכל דבריו. אתה חושב שחומש, מדברים כאן על חומש שכתוב על קלף כל הסדר. אבל אין קורין בו ברבים. כך יש שיטה, והם לא נוהגים כך למעשה. אין עומדים לפני חומש, אפילו כשזה החומש. אבל כך כתובה שיטה בראשונים.
שיטת הרמב״ם: חומש פסול לגמרי
אבל הרמב״ם למד בדיוק להיפך. הרמב״ם למד שחומש פסול לגמרי, זה בכלל לא ספר תורה, אין לו שום קדושת ספר תורה.
אם כך, אומר הרמב״ם, למה כתוב בגמרא שמשום כבוד הציבור אין קורין? אומר הרמב״ם בתשובה, שהרמב״ם סובר, כאן כתוב “לכתחילה אין קורין ברבים”, אבל זה אומר לכתחילה. אבל הרמב״ם אומר שבאמת, אם אין ספר תורה, מותר לכל הדעות, מותר בוודאי, לא לכל הדעות, מותר לפי דעת הרמב״ם לקרוא מספר תורה פסול. וחומש. וחומש, כי הרמב״ם אומר, או חומש או ספר תורה פסול, שניהם, אין חילוק.
יסוד הרמב״ם: מצות קריאת התורה היא מצות לימוד התורה
כי הרמב״ם אומר שמצות קריאת ספר תורה אינה על עצם חפצא של ספר התורה, מצות קריאת התורה היא העיקר מצות לימוד התורה. ואת הברכה, הוא אומר, היו אחרים שאמרו שאסור לברך על ספר תורה פסול, זו ברכה לבטלה. אומר הרמב״ם, מה פירוש? וכשאני לומד חומש בבוקר ואני מברך ברכת התורה, וכשאני לומד משניות ואני לא מברך ברכת התורה? ברכת התורה אינה על ספר התורה, זה לא אתרוג שמברכים על ספר התורה. זו ברכה שמברכים על קריאת התורה. אומר הרמב״ם שמותר לברך על פסול.
הרמב״ם אומר שהמנהג היה אצל כל חכמי ספרד ואחרים, היו קורין מספר תורה פסול, לא מעכב לשמה, לא כל ההלכות, כי לא היה להם אחר, ובוודאי שצריך לעשות זאת, אף על פי שלכתחילה אין קורין ברבים בחומשין.
סיכום: הבנת הרמב״ם ב״אין קורין ברבים”
אז הרמב״ם הבין ש״אין קורין ברבים”, מה שכתוב שאין זה כבוד הציבור, הוא כי בעצם אפשר כן לקרוא מספר תורה פסול. האחרים הניחו שאי אפשר לקרוא ברבים, אין לו. אין קורין לכתחילה ברבים, אין כבוד. אבל בעצם, כמו עירוב, בוודאי עדיף לקרוא מתורה שפסולה מאשר בכלל לא לקרוא. זו דעת הרמב״ם.
העשרים דברים — רשימה עם ביאורים
אוקיי, אומר הרמב״ם הלאה, “ואלו הן עשרים דברים”, הולך הרמב״ם לעבור במהירות.
1. עור בהמה טמאה
“אם נכתב על עור בהמה טמאה”, נגד ההלכה של “ממין בהמה טהורה”.
2. עור שאינו מעובד
או “על עור טהור שאינו מעובד”, הרמב״ם אמר שצריך להיות עיבוד, צריך להיות מעובד.
3. עיבוד שלא לשמה
או “שהיה מעובד אבל עיבדו שלא לשמה”, כתוב שצריך להיות עיבוד לשמה.
4. שלא במקום כתיבה
דבר רביעי ברמב״ם, “שלא במקום כתיבה”. נכתב, הרמב״ם התחיל שיש שיעורים, יש הלכות בקלף, שהתפילין צריכים להיכתב על גויל במקום בשר, אני לא זוכר את הפרטים. הוא מדבר על ספר תורה, ספר תורה צריך להיכתב במקום כתיבה.
במילים אחרות, תמיד כותבים על הצד של החוץ, כן? חותכים על גויל וכותבים. לכל מקום יש מקום כתיבה, וצד שאינו מקום שער. אז צריך לכתוב על הצד של מקום כתיבה. אם כותבים להיפך, אם כותבים על… זה מקום כתיבה, מקום כתיבה הוא הגויל, מקום בשר הוא על הקלף, מקום שער הוא בחוץ. כאילו, אתה יכול לראות את הפרטים? זה כך, אם כותבים על המקום שבו משתמשים בעור לכתוב, אם כותבים על הגויל אבל לא על המקום הנכון, אם כותבים על הגויל במקום שער במקום על הקלף במקום בשר, זה פסול.
5. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף
דבר חמישי הוא כמו שלמדנו בשולחן ערוך, “שנכתב מקצתו על הגויל”, אפילו אם חצי על הצד הטוב וחצי על הצד הלא טוב, גם זה פסול.
דבר חמישי הוא כמו שלמדנו בשולחן ערוך, “שנכתב מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף”, למדנו בשולחן ערוך שספר תורה יכול להיות או על גויל או על קלף, אבל אי אפשר לערבב את שני הדברים.
6. דוכסוסטוס
דבר שישי הוא “שנכתב על הדוכסוסטוס”, שעמדנו אז שזו קושיה למזוזות אבל לא לספר תורה.
7. שלא שרטט
או “שלא שרטט”, בלי שעושה את קווי הרשת.
8. שלא כתב בדיו
שמונה, “שלא כתב בדיו”, לא כתב בדיו שמחזיק חזק, שחור שמחזיק זמן רב.
9. לא לשמה / לא בלשון הקודש
או שלא נכתב לשמה, לא נכתב בלשון הקודש. זה דבר תשיעי. אפילו אם היה רוצה, אומר הרמב״ם, היום אי אפשר.
10. גוי או פסול כתבו
דבר עשירי הוא שגוי או מי שפסול כתבו, יהודי אפיקורס וכדומה.
11. שמות בלי כוונה
דבר אחד עשר הוא שכתב את השמות בלי כוונה. הרמב״ם אומר שבשמות לפחות צריכה להיות כוונה. לא לפחות, צריך שידע שכותב שם שזה לשם שם.
12. חסרה אות
י״ב הוא מה? אם חסרה אות או הוסיפו אות.
13. הוסיפו אות
י״ג הוא, הוסיפו אות.
14. אותיות נוגעות זו בזו
י״ד הוא, האותיות נוגעות זו בזו. כן, אז זה יוצא, זה נקרא כמו ספר תורה שמוקף גויל, אבל האות נפסלת.
15. אות לא ברורה / דומה לאות אחרת
ט״ו הוא מה? הדבר החמישה עשר הוא שאות אחת לא ברורה ולא כתובה היטב, עד כדי כך שאי אפשר לקרוא אותה, או שנראית כאות אחרת. אין חילוק אם זה קרה כי לא כתבו היטב, או שנפסדה על ידי… נעשתה קרועה על ידי חור או חתך, או שהדיו נמחקה.
16. יותר מדי או מעט מדי רווחים
דבר שישה עשר הוא שעשו יותר מדי או מעט מדי רווחים בין אותיות. פירושו שכשמילה אחת נראית כאילו היא מחולקת לשתי מילים, או להיפך, שתי מילים נראות כמילה אחת.
17. שינה צורת הפרשיות
דבר שבעה עשר הוא ששינה צורת הפרשיות. צורת הפרשיות פירושו פתוחה סתומה, או סתומה פתוחה, וכדומה.
18. צורת השירה
או צורת השירה, אותו דבר, לא עשה את שירת הים או שירת האזינו, לא עשה את הסדר כמו שהרמב״ם חישב.
19. כתב להיפך — שירה כמו טקסט רגיל
או הדבר התשעה עשר, כתב להיפך, כתב את כל התורה, ואת שאר התורה כתב כמו שירה, כן, ההיפך. איפה שאין שירה עשה כמו שירה.
סיכום: העשרים מעכבים, השאר למצוה
אומר הרמב״ם, כל הדברים האלה פוסלים קדושת ספר תורה. אבל שאר ההלכות שמנינו הם למצוה, הם הידור מצוה, או כמו שאמרנו קודם, מצוה מן המובחר. ולא לעכב, יוצא מן הכלל הוא לעכב. עד כאן.
מעבר להלכות כבוד ספר תורה
עכשיו כשיש תורה כשרה, מה צריך לעשות איתה? אומר הרמב״ם בספר כשר, אמר שיש קדושה יתירה, שספר שאין לו את הדבר אין לו קדושה יתירה. אז יש לו קדושה יתירה.
הלכות ספר תורה פרק י׳: עשרים דברים המעכבים, כבוד ספר תורה, ותשמישי קדושה
הלכה י׳ (המשך) — צורת הפרשיות, שירה, תפירת היריעות
דובר 1:
מה פירוש צורת הפרשיות? פירושו פתוחה, סתומה. או צורת השירה, הדבר השמונה עשר, לא עשה את שירת הים ושירת האזינו לא עשה כפי הסדר שהרמב״ם חישב. או הדבר התשעה עשר, כתב להיפך, כתב את כל התורה, ואת שאר התורה כתב כמו שירה, איפה שאין שירה עשה כמו שירה. או תפירת היריעות, עמד שצריך גם להיות מן התורה, מגידין תפורין, אבל לא עשה כך, עשה יריעה יריעה. כל הדברים האלה, אלו מעכבים, שהם עושים שהתורה תהיה לה קדושת ספר תורה.
אומר הרמב״ם, “שכל הדברים האלו אינם אלא מצוה מן המובחר, שלא לעכב”. שאר ההלכות שמנינו הם מצוה, הם הידור מצוה, או כמו שאמרנו קודם, מצוה מן המובחר, שלא לעכב. העשרים הם לעכב. עד כאן.
הלכה יא — ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול
דובר 1:
עכשיו, בואו ונראה, כשיש תורה כשרה, מה צריך לעשות איתה? אומר הרמב״ם, “ספר כשר צריך להתנהג בו בקדושה יתירה וכבוד גדול”. ספר שאין לו את הדברים אין לו קדושה יתירה, אז יש לו קדושה יתירה, “ונוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול”.
דיון: מה ההבדל בין קדושה יתירה לכבוד גדול?
דובר 1:
מה פירוש נוהג? מה ההבדל כבוד וקדושה? זה אותו דבר. קדושה יתירה וכבוד גדול פירושו אותו דבר. נוהגים שזה קדוש. איך נוהגים שזה קדוש? נותנים לו כבוד. איך נוהגים שזה קדוש?
לדעתי, מעניין אולי לומר שקדושה יתירה פירושה, כביכול, האדם צריך להיות יותר ויותר ברצינות, וכבוד יותר הוא דברים חיצוניים יותר, התנהגות. יש כבוד ראש, כתוב שכשעומדים עם ספר תורה צריך להיות כובד ראש. אוקיי, מעניין, מעניין. כן, כן, הרמב״ם בסוף הלכות ספר תורה יש סיום דומה כזה, מוסר. אולי זה מה שזה אומר. אז קדושה יתירה פירושה כביכול רצינות האדם, והכבוד גדול הוא ההתנהגות החיצונית.
הלכה יא (המשך) — אסור למכור ספר תורה
דובר 1:
“ואסור לאדם למכור ספר תורה”.
אומר עכשיו הרמב״ם דבר נוסף.
דובר 2:
אבל אולי למשל, דבר מעשי, המשל להלכה שהולכים עכשיו ללמוד, אסור למכור אפילו אם הוא צריך.
דובר 1:
לא, אני חושב שזו קדושה. זה גם כבוד, אבל זה לא כבוד כמו עומדים לפניו. זה דבר קדוש. אוקיי. זה מאוד יקר אצלך. אני לא יודע, אני לא יודע אם יש הבדל.
אומר הרמב״ם, אסור… כי ספר תורה כל כך חשוב ומכובד, אדם לא יכול למכור ספר תורה, אפילו הוא רעב, אין לו כסף שימכור אותו. ספר תורה מאוד חשוב, דבר כזה שלא הולך. אומר הרמב״ם, אפילו אם יש לו כבר ספרים אחרים, לא מוכרים ספר תורה. אפילו יוסף עלינו השלום אמר, אנו תמה שצריך למכור ספר תורה ישן לקנות חדש, כי זה זלזול בספר תורה הישן. קנה חדש בנוסף. אסור למכור תורות.
אומר הרמב״ם הלאה, “לעולם אין מוכרין ספר תורה”. אפילו אם מישהו הוא סופר, גם הוא אסור למכור תורה.
דיון: בחורים מבוגרים שכותבים ספרי תורה למכירה
דובר 2:
הלכות ספר תורה – תשמישי קדושה וכבוד ספר תורה
בחורים מבוגרים כותבים ספרי תורה ומוכרים אותם “איש איש בדמיו”. כמו אברכי כולל. זה…
דובר 1:
אה, זה כן נכון. לא, זה למה אנשים… אה, לא, בדרך כלל סופר בשביל… כדי שיוכל ללמוד תורה. הסופר הוא בחור צעיר שלומד בבוקר, אחר הצהריים הוא כותב ספר “ללמוד תורה ולדמיו”. יכול גם להיות שבדרך כלל הסופר כותב בשביל זה, שוכרים סופר לכתחילה. הוא כותב, הוא לא מוכר. הרבה פעמים… זה הרי חלק ממצוות כתיבת ספר תורה, “ישו איש איש בדמיו”. אני לא יודע את ההלכה, אבל…
דיון: מה פירוש “אין לו מה יאכל” ו״לישא אשה”?
דובר 2:
מה זה אומר, אם זה אומר רק לשלוח כסף לשטריימל, או שאדם התחתן ואין לו לשלם שכר דירה.
דובר 1:
אני לא יודע את ההלכה, אבל מה זה אומר, אם זה אומר רק לשלוח כסף לשטריימל, או שאדם התחתן ואין לו לשלם שכר דירה. זו שאלה טובה, אני לא יודע את התשובה. הכל הוא יתומים. אני חושב שכשאתה מתחתן, בערך הכל הוא יתומים. אה, אז זה פותח את הדלת. אבל מה זה לצורך נסיעה? “אין לו מה יאכל” זה רק אם אתה רווק. כל ההלכה של “אפילו אין לו מה יאכל” היא הלכה חריפה. אפילו אין לך מה לאכול, אבל בתנאי שאתה רווק לגמרי. אם אתה נשוי, הכל הוא לצורך לישא. אני לא יודע. סתם לישא פירושו כן, כמו לנדוניה, דבר שהוא חלק מהנסיעה. ולא כל כך קשה, מבין מה אני אומר? מאוד מודרני.
אוקיי, “אפילו אין לו מה יאכל” אני בטוח לא מתכוון כשיש סכנה ממשית. אם מדברים על חשש רעב, פשוט שמותר. אני לא מתכוון שהוא לא אומר כראוי כי כן. אפילו “אין לו מה יאכל” פירושו כי עד היום, היום, היום, מישהו שרעב עדיין לא אומר שיש לו את המשימה לעשות את הדבר הדרסטי. הוא אומר שאם כשהאדם כבר מכר את כל ביתו בשביל אוכל, הוא נשאר עכשיו עם ספר אחד, זו הדרך האחרונה שלו להשיג לחם, אסור למכור אותו להלכה, כי זה הרי פשוט שמותר בשביל פיקוח נפש. לא מסתבר שספר תורה, דבר כל כך יקר, תיתן אותו ככה. למה? כי “אין לי מה יאכל” חייב להיות קצת הגזמה. בוא נראה, יש גמרא אם אין לו מה לאכול. כתוב בגמרא, כתוב בגמרא ברות רבה, “אין לי מה יאכל”.
הוא טוען, הרב הצדיק ר׳ בערל שפירא, הוא לא מתכוון שאין לו מה לאכול רעב, הוא מתכוון לומר שהוא לא יכול לערוך שולחן, הוא לא יכול לעשות שבת כמו שאומרים.
דובר 2:
אה, טוב מאוד. “אין לי מה יאכל” פשט, יש לו כן נכסים, הוא יכול למכור דברים אחרים.
דובר 1:
זו הרי הנקודה. אם זה הדבר היחיד שיש לו, קשה מאוד להאמין שאם הדבר היחיד שיש לו הוא ספר תורה, שימכור קודם את העסק. “אין לי מה יאכל” יכול הרי להיות רק מזומנים, יש לו עסק, יש לו שדה, אבל אין לו עכשיו דברים, איזה חפצים הוא מתחיל למכור? הראשון הוא אומר את ספר התורה.
זה כמו הרב הקדוש מקלויזנבורג, הדבר הראשון שהוא הגיע באנייה מאירופה, הדבר הראשון שהוא הוריד היו התפילין. זה כבד מדי, נושאים את הנכסים הגדולים. בקושי הורידו את הקופסה או מה שזה לא יהיה. התפילין, כן. בדיוק, זו הכוונה לכאורה. הוא רוצה לטעון ככה ש״אין לי מה יאכל” לא פירושו פיקוח נפש ממש, זה אומר…
לא, אבל אני חושב ש״אין לי מה יאכל” גם לא אומר שהוא צריך לקנות בקבוק מים עם לחם בשבילו עכשיו לאכול. “אין לי מה יאכל” יכול גם לומר שאין לו במה להכין שולחן, בגלל זה הוא מביא את אותה משנה בביצה, שהוא לא יכול להכין לסעודה. הוא מתכוון, אין לו את ההרחבה, לא… אוקיי, הוא לא מתכוון שהוא צריך את זה.
דובר 2:
לא, הוא לא אומר בשביל אוכל. בשביל אוכל, אם הוא מכר את ה… הוא יעשה משהו אחר.
ולמה מותר כן? כדי שיוכל ללמוד תורה עם הכסף?
דובר 1:
טוב מאוד. זה כבר בוא נראה, זה מעניין. ללמוד תורה, כי כל התכלית של ספר תורה היא הרי ללמוד תורה. תורה היא כי צריכים לדעת ללמוד תורה. פשוט.
דובר 2:
אבל שופך דם האדם, גם למה? כי בדיוק מצוות פריה ורביה היא יותר מכל המצוות, כי זה אומר להתחתן, זה אומר להיות אדם.
דובר 1:
כן, אפילו בזה יש רק חלק למעלה, טוב מאוד. אפילו בזה זה רק כשאין לו משהו אחר. אבל זה מעניין, כי אני זוכר בהלכה, אני חושב שבשולחן ערוך מביאים את זה, שבשביל פדיון שבויים מותר גם למכור ספר תורה. הרמב״ם לא היה לו פדיון שבויים.
דובר 2:
לא, לא כתוב. היה לנו פדיון שבויים בהלכות… לנו היה? לנו עדיין לא היה הלכות פדיון שבויים. בהלכות צדקה כתוב אולי?
דובר 1:
אה, אז זו שעת פיקוח נפש, אז אתה לא צריך להגיע לזה. אתה מדבר הרי שצריך לומר שמכלל, כל עוד זה לא פיקוח נפש. מבין? אוקיי.
הלכה יב — ספר תורה שבלה או שנפסל
דובר 1:
נמשיך הלאה. מה עושים כשספר תורה מתבלה, כן? ספר תורה שבלה, נעשה ישן, או שנפסל, נעשה פסול. בלה יכול אפילו לא נפסל, נעשה ישן, נמחק, לא נעים. כן. או שנפסל, אחד מהפסולים, נותנו בכלי חרס, מניחים אותו בכלי חרס. ספר תורה צריך להניח כשאי אפשר לתקן אותו, נכון? אם אפשר לתקן אותו צריך לתקן אותו. נותנו בכלי חרס, מניחים אותו בכלי חרס, וקוברין אותו אצל תלמידי חכמים, קוברים אותו ליד תלמיד חכם, וזוהי גניזתו, זו הדרך המכובדת לשמור אותו. זה דבר יפה מאוד, זה מי נטפל במי, מי נותן כבוד למי? תלמיד החכם הוא דבר כל כך נכבד, שזה כבוד לספר התורה שמניחים אותו ליד תלמיד חכם. כן? פשוט.
מטפחות ספרים שבלו
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, מטפחות ספרים שבלו, המעילים של ספרים שנתבלו, כשמניחים אותו בכלי חרס, צריך להניח גם את המעיל? מה עושים עם המעיל? לא, יש דברים אחרים. יכול להיות שהמעיל התבלה. לא, לא המעיל התבלה. מטפחות של הספרים שבלו, כשמניחים אותו בכלי חרס… לא, לא, לא, לא, לא. אני הולך איתך עד הסוף. מטפחות ספרים שבלו, פירושו בפשטות, והמטפחות יש להם גם קדושה? אין שום חילוק בעצם. אבל מטפחות לא צריך לקבור, אבל מטפחות אפשר לעשות עם זה דברים אחרים שבמצוה, מה זה? תכריכים למת מצוה. משתמשים בזה. גם יפה מאוד, כי רואים שספר תורה ישן עם מת יש להם קשר מאוד הדוק. קוברים אותו ביחד עם יהודים אחרים. ספר תורה קוברים עם תלמיד חכם שנפטר, וזה משתמשים לתכריכים למת מצוה. משתמשים בזה.
דובר 2:
קוברים אותו, אבל עדיין מניחים בפעם הבאה שצדיק נפטר מניחים עם ספר תורה.
דובר 1:
למה לא? משהו יש בזה, כן. צריך לחכות, אולי סתם הולכים ליד מקום יפה בבית החיים שם שוכבים הצדיקים עם החכמים, מניחים אותו.
אוקיי.
הלכה יג — תשמישי קדושה
דובר 1:
עכשיו נדבר שלא רק ספר התורה והמטפחות, שהתורה היא קדושה, אלא גם הכלים האחרים שמשתמשים. אומר הרמב״ם, תיק שהניחו בו ספר תורה, תיק, דרך לשאת את ספר התורה, וכן מטפחות, המעילים, וארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, הארון או מגדל, היו מקומות מסוימים, ארון פירושו כנראה דרך שוכבת, ומגדל פירושו שעמד. היו שני סוגים, היה ארון הקודש, והיו מקומות שספר התורה שכב על ארון שוכב. ארון או מגדל שמניחין בו ספר תורה, אפילו ספר בתוך התיק, או אפילו המגדל מבחוץ מהארון? אני לא יודע בדיוק. הארון הוא ה… אוקיי. אני חושב שהיה שידה תיבה ומגדל, והגמרא מתכוונת לשידה כזו, גבוהה ויפה, וארון הוא שוכבת, גם קופסה, כן. נמשיך הלאה.
אומר הוא, אפילו ספר בתוך התיק, כלומר הוא לא שוכב ישירות, התורה שוכבת בתיק, במגדל, הוא לא נוגע כאילו בספר, כן. וכן הכסא שהניחו עליו ספר תורה, אפילו ספסל שעליו מניחים את ספר התורה, והניחו עליו ספר תורה, הניחו ממש, לא רק ש… הכל, כל אלה יש להם דין של תשמישי קדושה הן, ממילא ואסור לזרקן, אסור לבזות אותם על ידי זריקה. שבלו או שנשברו, כשלא משתמשים בהם יותר, גונזין צריך להניח אותם, לגנוז אותם.
בימה ולוחות — לא תשמישי קדושה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כל אלה הדברים זה רק מה שמניתי, אבל, יש רמות נוספות, יש את הבימה שעומד עליה בעל הספר, בימה שהאדם שמחזיק את הספר יושב על הבימה, או הלוחות שכותבין בהן לתינוקות להתלמד, או את האלף בית, לוחות פירושו מספר,
הלכות ספר תורה – תשמישי קדושה וכבוד ספר תורה
הלכה ד: בימה, לוחות לתינוקות – אין בהם קדושה
אומר הרמב״ם, כל אלה הדברים שמניתי, אבל יש רמות נוספות, יש את הבימה שעומד עליה האוחז את הספר, בימה שהאדם שמחזיק את הספר יושב על הבימה, או הלוחות שכותבין עליהם לתינוקות ללמוד, או את האלף בית, לוחות פירושו את האלף בית שכתוב עליו, אולי כתוב על זה פסוקי חומש. לוחות שכותבין עליהם לתינוקות ללמוד, אין בהם קדושה, כי זה כבר, משתמשים בזה גם משהו לקדושה, זה קצת תשמישי קדושה, אבל תשמישי קדושה לא יכול להגיע כל כך רחוק.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד בפירוש “לוחות”
כן, הראב״ד חולק כאן, הוא אומר שלוחות לא פירושו לוחות שכותבים, לוחות פירושו כמו לוח, לוח שחור שכותבים עליו, או טאבלט, דבר כזה. הראב״ד אומר שלוחות זה המקום שהקורא או המפטיר עומד עליו. הראב״ד אומר שיש לו כן קדושת בית הכנסת, אבל לא קדושת תשמישי ספר תורה. הרמה לא תורה, כי זה פשוט עוד רמה אחת פחות. אני חושב שהרמב״ם חולק על ההלכה.
אין בהם קדושה, כלומר לא תשמישי קדושה, ולא צריך לגנוז אותם כשמסיימים כשזה לא בשימוש יותר.
רימוני כסף וזהב – תשמישי קדושה
אומר הרמב״ם הלאה, רימוני כסף וזהב וכיוצא בהן, הכתרים או רימונים מכסף וזהב שעושים ליופי של ספר תורה, ואותו דבר שמשתמשים עוד ברוך השם עד היום, אלה גם תשמישי קדושה ואסור להוציאן לחול, אלא אם מכרו אותם לקנות בדמיהם ספר תורה או חומש.
מותר כן, אם זה גם לא ברמה תשמישי קדושה, ספר תורה אסור למכור כדי לקנות רמה נמוכה יותר, אבל את זה למכור, כן, תשמיש ספר תורה מותר כן. לכאורה אותו דבר, נראה עם פרכות קודם, צריך להיות ספרים. יכול להיות שאפילו זה לא לכתחילה, וזה כן אפילו הרימונים, למכור את הרימון או את הכתר, רימון זה הכתרים היהודיים, כן, החלקים שמניחים. את זה הוא אולי לכתחילה יכול למכור אפילו כדי לקנות חומש, כן? זה ספר תורה או חומש. כי זו קדושה יותר חמורה. בוודאי חומש יותר קדוש מכתר של ספר תורה. כך יוצא.
הלכה ה: היררכיה של קדושה – הנחת ספרים אחד על השני
טוב מאוד. מותר להניח ספר… עוד ענין של כבוד ספר תורה, אומר הרמב״ם שמותר להניח ספר תורה אחד על השני, ואף על פי שאין הלכה למעשה, אגב חומשים, בטוח שמותר להניח ספר תורה על חומשים.
הוא אומר הלאה, ומניחין חומשים, חומשים אסור להניח על ספר תורה. ספר תורה מותר להניח על חומשים, וחומשים מותר להניח… יש היררכיה של קדושה. חומשים מניחים על נביאים וכתובים, אבל נביאים וכתובים לא מניחים על חומשים, ולא חומשים על ספרי תורה.
כתבי הקודש, הלכות ואגדות – אסור לזרקן
וכל כתבי הקודש אפילו הלכות ואגדות, אומר לנו הרמב״ם הלכה חדשה, כל כתבי הקודש, כלומר כל מה שכתבו דברים שבקדושה, כלומר אפילו הלכות ואגדות, לא דווקא תנ״ך, אסור לזרקן.
הלכות ואגדות פירושו הגמרא?
כן, הלכות, אגדות, כן, מדרשים וגמרא. אסור לזרקן.
רמב״ם, הלכות, מה לא?
כן, אסור לזרקן. כן. אבל הוא לא אומר מה צריך לעשות.
אני רואה, קודם היה לא לזרקן, אלא לגנוז. צריך לקבור אותו או מה, מה שלגנוז פירושו. כאן הוא לא אומר בבירור.
קמיע של כתבי הקודש
אומר הרמב״ם, הקמיע שיש בו מעניינים של כתבי הקודש, קמיעות של כתבי הקודש, כלומר משהו שדומה לתפילין, אני לא מתכוון לתפילין, אלא קמיע שהכניסו לתוכו כתבי הקודש, אין לך רשות להיכנס בו לבית הכסא, ולא לשום חדר וחופהו בעור, אלא מה שמכוסה בעור.
דיון: מהו קמיע של כתב?
כן, אני כבר יודע, האם מותר בכלל לעשות קמיע כזה לפי הרמב״ם, אבל אם יש.
למה זה לא תפילין?
לא, כי זה אותו דבר כמו במזוזה, שהוא לוח של מתכת. אבל קמיע שמדברים לא קמיע לזכרון, לא שום קמיע למזיקין לשמירה.
רמב״ם? קמיע. אני מתכוון לקמיע, קמיע, קמיע לזכרון. אתה זה שהמצאת את הסוג הזה של קמיע. אני יודע שתפילין יש, אבל בגמרא מדברים על זה. קמיע כזה, אני רק אומר, בדרך כלל כשאומרים קמיע פירושו… כל אדם יש לו את הדבר הזה, ואנשים יש להם טבעת כזו שיש בה תמונה של הסבתא שלו, שזה לא קמיע של כתב. אלא בעיה, שמעתי שזה ההיתר. וזה התפילין עם קמיע של כתב, זה הכל סברות יפות. והאנשים, כשכתוב קמיע בגמרא, פירושו משהו שמגן, זה מרפא ממשהו. אז הכנסה של כתב רבי, שיש לכתב קדושה. והוא אמר בהלכות תפילין אם מותר להיכנס.
אה, הוא אמר שאסור להיכנס עם הכתב לבית הכסא. ואם צריך להיכנס, השני יחזיק אותו בחוץ. וכן.
הלכה ו: לא יאחוז אדם ספר תורה – בית הכסא, בית המרחץ, בית הקברות
כאן ממשיכים הלאה, ספר תורה, הדרך להחזיק ספר תורה. לא יאחוז אדם ספר תורה! לא יאחז. אם בגלל ללכת לבית הכסא, כמו שכרת בלבית המרחץ, לבית הקברות, מידי ספר תורה, אם אפילו ומידי מטפחות ונתון מיט תוכה תקשת לו, אפילו אם זה מגולגל ומונח יפה, אפילו בתיק, אפילו בכיסוי, אפילו עם המעיל עם כל הדברים, עדיין. אומרים שאי אפשר בית המרחץ ובית הכסא ובית הקברות. הוא אומר לך בית הקברות. נראה שרצו שאלה אם צריכים רק בית הקברות, מה עושים? לא צריכים בית הקברות. הולוקלבוי, הולוקלבוי, הולוקלבוי, לא צריכים, אבל לא צריכים להיכנס, מה אסור מעצמם! ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת… אה, על כל שלושה הוא אומר. זה שצריכים רק הרבנים הם. צריכים עוד לעשות את פיו רמות.
מחלוקת ראשונים: מה פירוש “לא יאחוז ערום”?
ולא יאחוז ספר תורה כשהוא ערום, אסור לאחוז ספר תורה כשספר התורה לא… כך היא שיטה אחת, יותר יכול להיות שהרמב״ם מתכוון כפשוטו, כמו דומה לבית המרחץ. שהעיד צריך… אדם, כשהוא ערום, לא צריך לאחוז ספר תורה. מה שנשמע יותר מההקשר ברמב״ם שהוא מדבר צריכים, והגמרא שברור שאסור לאחוז ספר תורה ערום, יש שתי שיטות של הראשונים, ורש״י אומר שפירושו שאסור לגעת בספר תורה בלי מפה, או שצריך להרים אותו עם עצי חיים, לא ישירות עם התורה, או… המילה כשהוא ערום הגיוני שמדברים על האדם, לא היה הגיוני כשהוא ערום עם ספר תורה, איך רואים שהספר ערום… אני לא יודע שבספר יש בקבר, זה אני לא יודע, אבל זה היה צריך להיות יותר ברור, בדרך כלל כשהוא ערום, הוא מדבר כאן על בית המרחץ עם… כן… נשמע שכאן, נכון, לא היה כתוב הלוחות ספר ערום, גם ערום זו לשון מצחיקה, נכון, כשהתורה לא מכוסה אין אומרים ערום, כי הבד, כן… נשמע יותר שמהפשט הפשוט של הרמב״ם, שזה מדבר שהאדם ערום, כך נשמע יותר, גם הוא מדבר בחלק הבא, הוא מדבר על מיטה, אני מתכוון שההקשר הוא לא לגעת בתורה. כן…
הלכות ספר תורה – המשך
ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה… כן… ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה, אסור לשבת על מיטה שספר תורה מונח עליה.
למה? האם אדם לא יכול לשבת באותה רמה שהוא יודע. האם אין זה שהתורה נמצאת באותה רמה? האם יש דבר כזה?
מורת הקהלת יעקב, אבל דרך ארץ.
אה, המיטה לא מתכוונת שצריך דווקא מיטה, אפילו ספסל קטן. כלומר, לא לשבת באותה רמה כמו התורה, משהו כזה.
בסדר.
הלכה ז: ספר תורה בחדר – הוצאה ומחיצה
הוא אומר עוד. עוד הלכה מכבוד ספר תורה. בית שיש בו ספר תורה, אסור לשמש מיטתו בו עד שיוציאנו. הוא מוציא אותו מהחדר. זה גם כבוד. או עד שיניחנו בכלי בתוך כלי, אבל אם היה מזומן לו. כלי בתוך כלי מזומן לו. כלי בתוך כלי פירושו שהוא מונח גם בכלי שאינו הכלי של הספר. כי כאשר משהו הוא הכלי של הספר, הוא מקבל גם כבוד. והוא טוב כמו חבר הקדושה. אתה נעשה עוד כזה דבר שצריך להיות כולו. אבל אם היה מזומן לו, אפילו עשרה כלים בתוך זה, ככלי אחד הן, האפשרות האחרת היא או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, אם אין לו בית אחר. כמו מחיצה. אבל אחרת, כן. אם לאדם יש שני, בית כלומר חדר, נכון. אם יש לך חדר אחר, או שאין לך ברירה אחרת אז צריך לכסות, או לעשות מחיצה. כן, טוב מאוד.
הלכה ח: כל הטמאים – מותרים לאחוז ספר תורה
יש לנו עוד. כל הטמאים, אפילו נדות ואפילו גוים, מותר להם לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה.
קושיא: למה מביא הרמב״ם את הטעם “שאין דברי תורה מקבלין טומאה”?
זה מעניין, האם אפילו טומאות אחרות מקבלות? למה זה לא יהיה קשור לקדושה יתירה בכבוד גדול? טומאה אינה… זו באמת שאלה, למה הוא מביא את הלשון “שאין דברי תורה מקבלין טומאה”? האם טומאה אינה היפך של קדושה או של כבוד? זה באמת מוזר.
לא, אולי הוא מתכוון, הוא מדבר הרי על לקרוא בו, לקרוא תורה. זה לא תירוץ, כי האם אם אני טמא אני לא יכול לקרוא תורה? קריאת תורה היא בשבילך, התורה נעשתה עבור כל אחד היא נעשתה. אולי כך, אולי זו הנקודה.
זה מאוד מעניין, כי אם נכנס גוי לבית המדרש, היה מעשה כזה, הוא אומר שהוא רוצה מאוד להחזיק, כשמוציאים את ספר התורה הוא רוצה לראות ולהתפעל, הוא לא רוצה לגעת, הוא רוצה רק לראות. נתנו לו עליה, אני לא יודע.
רמ״א: ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי
זה מה שהרמ״א אומר: ויש אומרים שאסור ליתן ספר תורה ביד גוי, ואפילו ביד ישראל מטונף. וכן נוהגין.
אה, כלומר, למעשה הוא מלוכלך, זו בעיה, התורה נעשית מלוכלכת, זה לא כבוד. אבל אתה טמא, סוג הטומאה הזה אין לו עם ספר התורה, סוג הטומאה של גוי או נדה לא מפריע לספר התורה.
הלכה ט: עמידה לפני ספר תורה
ההלכה הבאה של כבוד היא לעמוד לפני ספר התורה. הוא אומר כך, כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו. כאשר אדם רואה שמישהו נושא ספר תורה, אפילו ספר התורה הולך, ספר התורה הולך, כאשר אדם מחזיק אותו אפילו, הוא הולך, צריך לעמוד.
זה מעניין, זו הרי ההלכה של נשיא, כמו תלמיד חכם, לא תלמיד חכם רגיל, אלא נשיא, צריך לעמוד מרחוק. זה יותר מתלמיד חכם רגיל. תלמיד חכם הוא רק בד׳ אמות, אבל רבו או הנשיא צריך לעמוד מרחוק.
רמ״א: מצוה לייחד לספר תורה מקום – פעמונים
והרמ״א אומר, מצוה לייחד לספר תורה מקום. הוא אומר כך, רבינו ירוחם אמר שבגלל זה שמים על התורה פעמונים, שהפעמונים, ישמעו כמו הכהן גדול, “ונשמע קולו”. שכאשר באה ספר התורה ישמעו ויעמדו.
הלכה י: ייחוד מקום לספר תורה
כך גם, מצוה לייחד לספר תורה מקום, ספר התורה צריך
הלכות ספר תורה — כבוד המקום, הנהגה בפני הספר, והשלמת הספר
—
הלכה: מצוה לייחד לספר תורה מקום — “יתר על המידה”
דובר 1:
אבל הרמב״ם אומר, מצוה לייחד לספר תורה מקום. הוא אומר, הוא מביא שם ענין, אמרתי, שבגלל זה שמים על התורה פעמונים כאלה, הפעמונים, כדי שישמעו כמו הכהן גדול, “ונשמע קולו”, שישמעו שבאה התורה, שיעמדו. “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”.
את ספר התורה צריך להניח במקום יפה, מקום מכובד. המצוה, הוא כבר ממשיך, עכשיו זה כבר יותר כאילו יותר… “זה א-לי ואנוהו”. מצוה לייחד לספר תורה מקום, ולכבד את אותו המקום ולהדרו יתר על המידה, יתר על המידה. כמה צריך להדר את המקום? יותר מהרגיל. לא יותר ממספיק, עוד יותר. יתר על המידה. הרמב״ם משתמש בלשון “יתר על המידה”.
חידוש: הלשון “יתר על המידה” והמעשה עם ר׳ נחום סוקולובסקי
לכאורה בגלל זה הגור׳ער רבי המפורסם, רבי נחום סוקולובסקי ידוע שהוא עשה ספר תורה מזהב, והרבה אנשים התלוננו, בחורים אין להם מה לאכול, מה… הוא אמר “יתר על המידה”. הוא החזיק כמה זה “יתר על המידה”? אף אחד עדיין לא יצא “יתר על המידה”. אם ר׳ סוקולובסקי שומע, שיגידו לו שאולי הגיע הזמן להפסיק ולעשות “יתר על המידה”. לא יכול להיות, “יתר על המידה” לא נעצר. אבל גם רש״י, אביו של רש״י, שחיבר שם את הדבר, זה “יתר על המידה”.
אבל זכור, הרמב״ם משתמש בלשון “יתר על המידה” על דברים נוספים, לא רק על זה. “יתר על המידה” פירושו מאוד מאוד הרבה.
—
הלכה: דברים שבלוחות הברית — קשר לארון הקודש
דובר 1:
בסדר. כן, ואומר הרמב״ם, דברים, כן, דברים שבלוחות הברית, הן הן שבכל ספר וספר. במילים אחרות, אנחנו קוראים הרי למקום שבו מניחים את ספר התורה ארון קודש. ארון קודש היה ללוחות הברית. הרמב״ם לא מביא את הלשון, הרמב״ם קורא לזה היכל, או מגדל, או תיבה, ארון. אבל אנחנו קוראים לזה ארון, ורואים שככל הנראה כל אחד מבין שהלוחות מניחים בארון, ומניחים אותו בארון זהב, היה סדר שלם עם זה. אז כאילו מכבדים ועושים… לכאורה היה כאן “ייחד לו מקום”. אדם יכול לומר, תורה, מהו המקום של ארון קודש? ארון קודש הוא בדרך כלל דבר יפה. אומר הרמב״ם, לא. הארון קודש, ללוחות היה מקום מיוחד, שמניחים אותם בקופסה מיוחדת עם כל הדבר. באותו אופן נוהגים עם כל ספר, שזהו הכלי שהארון הוא. וזה הגיוני. למה היה הארון? להחזיק את עשרת הדברות, התורה. התורה היא הרי כל התורה, היא הרי אותו דבר כמוך.
דיגרסיה: עשרת הדברות בתפילה
יש הרי את ההלכה שרצו לומר כל יום את עשרת הדברות, הגמרא בברכות מדברת על זה, ואתה מביא את זה לכאן. אבל לא אומרים. לא אומרים את זה. אה, רואים הרי כאן איזה קשר בין… אה, זה פשוט. עשו שכל יום קוראים קריאת שמע בצורות שונות. אמרו עשרת הדברות, זה פשוט שראו את זה כמו משהו גם יסוד התורה שצריך כל הזמן להזכיר. וכאן כתוב משהו כאילו… באמת לא אומרים, אבל כל ספר תורה יש לו איזה קשר ללוחות הברית. אני לא יודע, כתוב כאן משהו יותר. בגלל זה עושים על ארון הקודש תמונה של הלוחות. אני לא יודע.
חידוש: מקור לארון הקודש
בסדר, עכשיו הוא אומר, אני מרגיש שזה הדבר. כי אם לא, מהו המקור שעושים ארון לספר התורה, ארון הקודש? מה הקשר? התשובה היא, זה כמו הלוחות. זה הדבר שלומדים מהלוחות. בסדר, עכשיו, יש עוד מפרשים, עוד. אז הוא מביא, אז הוא אומר, הוא מביא דיוק שהוא אמר כמו שאמרנו. “ולהדרו למקום”, וזה הדבר שלומדים מהלוחות.
—
הלכה: הנהגה בפני ספר תורה — לא ירוק, לא יגלה, וכו׳
דובר 1:
בסדר, עכשיו, דבר מעניין. “לא ירוק אדם כנגד ספר תורה”. עכשיו, ההלכות שלו הן כמו בפני ספר תורה. עכשיו, כל ההלכות שלמדנו עד עכשיו היו בעצם… אה, כבר למדנו קצת הלכות כאלה, שספר התורה עצמו, החפצא של התורה, עכשיו לומדים, כל המקום שבו ספר התורה נמצא מקבל גם כזה… כמו אדם חשוב. בפניו לא עושים דברים בזויים. כן? “לא ירוק” — לא יורקים. “לא יגלה ערותו כנגדו” — לא יהיה בכלל מגולה, לא מכוסה, לא לבוש. “לפשוט רגליו” — עוד דבר. מה זה למתוח את הרגליים? זה “מנספרדינג” נקרא, כן? שיהיה, כן, שלא יהיה… לא מכובד כך.
“לא יניחנו על ראשו כמשאוי” — לא ישא את ספר התורה על ראשו. “לא יחזיר אחוריו לספר תורה” — לא יפנה את גבו לספר התורה, “אלא אם כן היה גבוה ממנו עשרה טפחים”. שהתורה גבוהה ממנו. לא, הוא לא התכוון שהתורה על… כאשר התורה על במה, על בימה מגביה היא… זה לא שהם נעשים חשיבות, הם למדו על דברים אחרים.
—
הלכה: נשיאת ספר תורה ממקום למקום
דובר 1:
מה עושים כאשר מישהו הולך עם ספר תורה? אומר הרמב״ם הלכות על זה. “אין מעלין ממקום למקום בספר תורה רכוב”. זו בעיה, אתה צריך לתת לו דרך כבוד, וזה דבר שני, אתה צריך לשמור עליו, יכולים לגנוב אותו.
“אלא מניחו בחיקו כנגד לבו כשהוא רוכב על הבהמה והולך”. במילים אחרות, כך נוהגים, כן, לכתחילה, מחזיקים תורה כך על כנגד לבו, כמו שמחזיקים דבר שאוהבים מאוד, כן, זה הרעיון, זה הרבה דרך כבוד. כן, רואים אפילו כשנוסעים, לוקחים תורה במכונית או באוטובוס, גם לכתחילה, אם אי אפשר… אז מחזיקים אותה, כן.
“כל היושב לפני ספר תורה”, זה כך, אם אי אפשר, אפשר להניח אותה על ספסל גם, כמו שכתוב כאן בצד. כמו שעמד קודם, הספסל שמניחים עליו את ספר התורה. כן, אבל אתה יכול גם לומר, אתה לא צריך להניח אותה בתא המטען, לא תניח אותה מאחור, אלא אם כן חוששים לגנבים וכדומה. זה ענין של כבוד, נותנים הרבה כבוד.
—
הלכה: ישיבה לפני ספר תורה — כובד ראש, אימה ופחד
דובר 1:
עכשיו מביא גם הרמב״ם את הענין של מוסר, משהו יותר כמו דבר של נימוס, כן. “כל היושב לפני ספר תורה”, כל מי שיושב לפני ספר תורה, הוא מתכוון לכאורה כשקוראים את התורה, כן, כשמונחת ספר תורה בארון הקודש, כשפותחים לקריאת התורה, “ישב בכובד ראש באימה ופחד”. כובד ראש, משתמשים בזה גם לקריאת שמע. כן, כובד ראש, באימה ופחד, הרצינות. שהיא, שהיא, התורה, התורה היא עדות לכל באי עולם. שנאמר, שם שכתוב שספר התורה היא שירה, כך היא לעד.
ביאור: “לכל באי עולם” — הערת החיד״א
כן, טוב. מצוות כתיבת ספר תורה כתובה הרי, המצוה היא “וכתבו לכם את השירה הזאת לעד”. אחר כך כתוב הפסוק “והיה לי לעד”. מהי העדות כאן? החיד״א העיר שהרמב״ם אומר “לכל באי עולם”, הוא לא אומר “לכל ישראל” או ליהודים החסידים, אלא “לכל באי עולם” היא עדות. ומהי העדות? שעל מה שהוא לא רואה, או כל הדברים, כי כל דברי התורה כתובים בתורה. זו העדות שמעידה על היהודים לכל באי עולם. זה כמו השומר הגדול ביותר של היהודים, או העד עבור היהודים, שהיהודים הם העם הראשי. הוא לא אומר כאן, הוא לא אומר כאן, הוא לא אומר כאן.
דיון: מהו התוכן של העדות?
יכול להיות שהשאלה היא מה התוכן, הוא לא אומר מה התוכן של העדות. מה פירוש שזו עדות? או החשיבות שלה היא שכל אחד מאמין באמת של העדות. יכול להיות כל הדברים האמיתיים שכתובים בתורה, התורה היא עדות על כל הדברים שכתובים בה, משהו כזה. מה כתוב בנו? הכל. חלקים שייכים לאדם זה, חלקים לאדם אחר, אבל באופן כללי צריך לראות מה כתוב במקומות אחרים שמסביר מהי העדות. אני זוכר שבפירוש המשניות בהתחלה כתוב שהעדות היא פשוט שאותיות התורה שמניחים בארון היא עדות שאפשר להגיע מזה, נכון? זה כמו… זה מעניין, כאשר דיין מקבל עדות כתוב גם שצריך לשבת בכובד ראש באימה ופחד. לא בגלל העדות. כובד ראש כתוב, לא? כן, כשזה על הדין, כשכתוב “ועמדו שני האנשים”, הם צריכים לעמוד, לעמוד מה? לעמוד בדין. כן, אני לא יודע.
—
הלכה: יהדר בספר תורה כפי כחו
דובר 1:
ואדם צריך לכבד את ספר התורה כפי כוחו, כמה שיכול. עוד, כפי כוחו פירושו, כאן הוא לא אומר “יותר על המידה”. לא, טוב מאוד. כפי כוחו הוא גם לצד מעלה, גם לצד חומרא. כמה שאתה יכול, לא יותר ולא פחות. אם אתה לא יכול יותר, אתה לא יכול יותר, אבל אם אתה יכול יותר, תעשה כפי כוחך.
—
הלכה: כל המקיים מצוה זו כאילו קיבלה מהר סיני
דובר 1:
אמרו חכמים, “וכל המקיים מצוה זו”, אז אומר כאן הרמב״ם, מתכוונים לומר ספר התורה, “כאילו קיבלו מהר סיני”. והוא מביא כאן שבפירוש המשניות, יש הערה, פירוש המשניות אומר הרמב״ם שם, במסכת אבות שזה כולל שלושה דברים אחרים. חיבת התורה פירושה, קודם כל, העיקר, עם שמכבד את מצוות התורה. הדבר השני הוא לכבד את החכמים שהם בעלי התורה, תלמידי החכמים. והדבר השלישי הוא הספרים שנתחברו בה. נראה שהרמב״ם מתכוון כאן לדבר השלישי, לכבד את הספרים.
חידוש: שינוי הרמב״ם מהמשנה
והוא אומר דבר מעניין, שבמשנה באבות כתוב קודם “מחבב” והוא מסיים ב״מחלל”. אבל הרמב״ם רצה לסיים בדבר טוב, הוא הפך את זה. הוא יכול היה לומר “מחובב על הבריות”. איפה, מעניין. הרמב״ם לא מקפיד להעתיק בדיוק. מה זה אומר? הוא רצה שיהיה הלשון, הרעיון.
דיון: “מחובב על הבריות” — סגולה לכבוד
“גיבור ומחובב על הבריות” זה דבר מעניין, כי האם זו ברכה שאנשים יכבדו אותו? כן, כי… זה דבר טוב מאוד שאנשים יכבדו אותו. כי זה דבר מעניין, כי זה מזכיר לי את זה שספר תורה קוברים ליד… או ליד הגוף של תלמיד חכם שמכבד את התורה. אה, גופו. גופו של האדם. “גופו” פירושו לכאורה “הוא”. כי לא כתוב “גופו” לבד, כתוב “נשמתו”. כבוד לא הולך לגוף, זה לאדם. אבל אולי זה… בקיצור, מי שנותן כבוד לתורה, מכבדים אותו. ומי שלא, לא מכבדים אותו.
איך זה עובד? כנראה כי הוא עוקב אחריה. כנראה גם זה שצריך לכבד את הספרים ואת החכמים זה גם כדי שיקחו את זה ברצינות, וישמעו למה שכתוב בהם, ויחשבו עם הדברים. אני מתכוון שמי שמכבד את ספר התורה, אוטומטית הוא גם ילמד אותה. כלומר, הוא ישמור עליה וכן הלאה, הוא ילמד אותה. הוא יכבד אותו כתלמיד חכם. כן, אבל אולי אפילו פחות, אפילו הוא לא יודע. זו סגולה לכבוד. מי שרוצה סגולה לכבוד, שינשק יותר את התורה. שיתן יותר כבוד לתורה.
אבל רש״י מבין את זה פשוטו כמו השיעור שלנו. עוד, זה הכבוד הגדול ביותר לתורה, זה שכל הנביאים התנבאו למי שנותנים כסף לתלמידי החכמים. סיימנו.
—
סיום: “בריך רחמנא דסייען”
דובר 1:
כן, עד כאן הלכות ספר תורה. בריך רחמנא דסייען. מישהו שאל אותי קושיה. מי שאל אותי את הקושיה? אה, בשבת שאל אותי חברי ארי, שזה מאוד מוזר, הרמב״ם מאוד מקפיד לכתוב הכל בלשון הקודש, וכל הלכה מסתיימת עם קטע בארמית, “בריך רחמנא דסייען”. הקב״ה המקום ברוך הוא, מאוד מעניין למה כתוב אצל רמב״ם לשון כזו, והרמב״ם לא כתב את זה בסוף כל הלכה. אם מישהו יודע למה, הוא יכול להגיד לנו.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
Summary of Hilchos Sefer Torah, Chapter 10 — The Final Chapter
General Overview
Chapter 10 is the final chapter of Hilchos Sefer Torah (Tefillin, Mezuzah, and Sefer Torah). The chapter consists of two parts: (a) a review of the twenty things that invalidate a Sefer Torah, (b) laws of honoring a Sefer Torah — how one treats a Sefer Torah, and what one does with a Sefer Torah that is no longer in use.
—
Halacha 1 — Twenty Things That Invalidate, and the Distinction Between Sefer Torah and Chumash
The Rambam: “Nimtzas lamed” — from the previous chapters we learn that twenty things invalidate a Sefer Torah. If one of the twenty is missing, “its status is like a chumash from among the chumashim that we teach children with, and it does not have the sanctity of a Sefer Torah, and we do not read from it in public.”
Explanation: A Sefer Torah that is missing one of the twenty fundamental elements loses its sanctity as a Sefer Torah and only has the status of a chumash — like the chumashim that we teach children with. We do not read from it in public.
Insights and Explanations:
1. Why does the Rambam bring a review of the twenty things here? The Rambam doesn’t simply recount the twenty laws as a review. The content of Chapter 10 is the laws of honoring a Sefer Torah — one must know precisely what makes a Sefer Torah such an object that one is obligated to honor. A sefer that is missing one of the twenty does not have the special sanctity, and therefore not all the laws of honor apply. This is the reason why the Rambam must enumerate them specifically here — in order to define which sifrei Torah receive the law of honoring a Sefer Torah.
2. Why can’t the Rambam simply say “anything that invalidates a Sefer Torah”? Because in the previous chapters there are many details — some are invalidating and some are only for the mitzvah/beautification. A person can get confused. Therefore the Rambam enumerates precisely which twenty are le’ikuva, in order to clarify what creates the category of “Sefer Torah” regarding honor.
3. Major innovation — the Rambam’s position on chumash vs. Sefer Torah, and the dispute among Rishonim: In the Gemara it states that we do not read from chumashim in public “mipnei kevod hatzibbur” (out of respect for the congregation). Here is a fundamental dispute among Rishonim:
– Position of some Rishonim (brought by the Chinuch): A chumash (written on parchment according to halacha, just not a complete Sefer Torah) does have kedushas Sefer Torah for all matters — one stands for it, etc. But in public we don’t read, because it is not respectful to the congregation. According to this explanation, “mipnei kevod hatzibbur” is the only reason — but the chumash itself is valid.
– Position of the Rambam (exactly the opposite): A chumash — or a Sefer Torah that is missing one of the twenty — is completely invalid, has absolutely no kedushas Sefer Torah. “And it does not have kedushas Sefer Torah” — it is a completely lower category.
4. How does the Rambam understand the language “mipnei kevod hatzibbur”? If according to the Rambam a chumash is completely invalid, why does the Gemara say “mipnei kevod hatzibbur” — it should have said “because it is invalid”? The Rambam answers in a teshuva: “We do not read in public” means lechatechila. But bedi’eved, if one does not have a valid Sefer Torah, one may read from an invalid Sefer Torah or a chumash. The Rambam brings that all the sages of Spain did so in practice — they read from invalid Sifrei Torah because they did not have any others.
5. The Rambam’s principle in krias haTorah: The Rambam holds that the mitzvah of krias haTorah is essentially a mitzvah of learning Torah — it is not a law in the object of the Sefer Torah (not like an esrog where one needs the object). Therefore the blessing on krias haTorah is not a blessing on the Sefer Torah, but on the learning. Proof: when one learns Chumash in the morning one makes birchas haTorah, when one learns Mishnayos one doesn’t make a separate blessing — because the blessing is on the learning, not on the book. Therefore it is not a beracha levatala to make a blessing on an invalid Sefer Torah.
6. “Like a chumash from among the chumashim that we teach children with”: The practical use of such a sefer is for teaching children. It has a certain sanctity (kedushas chumash), but not kedushas Sefer Torah.
—
The Twenty Things — List with Brief Explanations
The Rambam enumerates:
1. Written on the hide of a non-kosher animal — against the law “from the species of kosher animals.”
2. On kosher hide that is not processed — it must be processed.
3. Processing not for its sake — the processing must be for the sake of a Sefer Torah.
4. Not in the place of writing — written on the wrong side of the parchment.
5. Part on gevil and part on klaf — one cannot mix gevil and klaf in one Sefer Torah.
6. Written on duchsustus.
7. Without sirtut — without scoring (grid lines).
8. Not written with ink — not written with the proper black ink.
9. Not written for its sake / not in lashon hakodesh.
10. A non-Jew or invalid person (heretic and the like) wrote it.
11. Names written without intention — the scribe must know that he is writing a name of Hashem for the sake of the sanctity of the Name.
12. Missing a letter.
13. Added a letter.
14. Letters touching each other — invalidation of “mukaf gevil.”
15. A letter is not clear / looks like a different letter.
16. Too much or too little space between letters/words.
17. Changed the form of the parshiyos — made a pesucha into a sesuma or vice versa.
18. Form of the song — Shiras HaYam or Shiras Ha’azinu not written in the proper order.
19. Wrote regular text like a song, or a song like regular text.
The Rambam summarizes: “All these other matters are only a mitzvah min hamuvchar, not to invalidate” — all the other laws from the previous chapters are for the mitzvah / mitzvah min hamuvchar, and not to invalidate. Only the twenty are le’ikuva.
—
Halacha — A Valid Sefer Requires Conducting Oneself With Special Sanctity and Great Honor
The Rambam: “A valid sefer requires conducting oneself with it with special sanctity and great honor.”
Explanation: A valid Sefer Torah must be treated with great holiness and honor.
Insights and Explanations:
– Distinction between “special sanctity” and “great honor”: “Special sanctity” means the internal approach — the person’s seriousness, gravity of demeanor with a Sefer Torah. “Great honor” means more external things — the mantle, the ark, the external treatment. The Rambam has at the end of Hilchos Sefer Torah a similar ethical conclusion, and perhaps this is the source for this distinction.
—
Halacha — Forbidden to Sell a Sefer Torah
The Rambam: “It is forbidden for a person to sell a Sefer Torah, even if he has nothing to eat… one never sells a Sefer Torah.” Even a scribe may not sell. Even selling an old Sefer Torah to buy a new one is forbidden, because it is disrespectful to the old one. Only for two things may one: to learn Torah and to marry a woman.
Explanation: A Sefer Torah is so holy that one may not sell it even in need, with two exceptions.
Insights and Explanations:
1. What does “he has nothing to eat” mean? This does not mean actual pikuach nefesh. The reasoning: if it is truly pikuach nefesh, it is obvious that one may — one doesn’t need to come to the halacha. Therefore “he has nothing to eat” must mean something less than actual danger. Proof from Rus Rabbah and Maseches Beitzah that “I have nothing to eat” can mean that he cannot set a proper table, he doesn’t have abundance — not that he is dying of hunger. Rabbi Berel Shapiro is quoted that the explanation is that he does have assets, he can sell other things, but he doesn’t have cash — and the question is which objects he begins to sell, and the Rambam says that the Sefer Torah should not be the first. Compare to the Klausenberger Rebbe who when he arrived from Europe, the first thing he took off the ship was the tefillin — because holy things are the last that one gives away.
2. Why may one for “to learn Torah”? Because the entire purpose of a Sefer Torah is to learn Torah — therefore it is not a contradiction to the honor of the Sefer Torah, it is the purpose itself.
3. Why may one for “to marry a woman”? Because procreation is greater than all mitzvos. But even in this it is only when he has nothing else.
4. Pidyon shevuyim: In Shulchan Aruch it states that for redeeming captives one may also sell a Sefer Torah, but the Rambam does not mention this here. Perhaps because pidyon shevuyim is a matter of pikuach nefesh, and therefore one doesn’t need to come to the halacha — it is automatically permitted. The Rambam perhaps has it in Hilchos Tzedakah.
5. A scribe who writes Sifrei Torah to sell: Usually one hires a scribe lechatechila — he writes for a customer, he doesn’t sell. But older bachurim/kollel young men who write Sifrei Torah “each at his own price” — how does this fit with the prohibition? It remains a question.
6. What does “to marry a woman” mean practically? Does this mean only dowry, or also apartment rental after the wedding, or other expenses? It is suggested that “he has nothing to eat” only applies to a single person, but a married person — “everything is orphans” (all wedding expenses open the door). It remains an open question.
—
Halacha — A Sefer Torah That Wore Out or Became Invalid
The Rambam: “A Sefer Torah that wore out or became invalid, one places it in an earthenware vessel and buries it next to Torah scholars, and this is its genizah.”
Explanation: An old or invalid Sefer Torah is placed in an earthenware vessel and buried next to Torah scholars.
Insights and Explanations:
1. “Balah” vs. “nifsal”: “Balah” can be even without being invalid — it became old, worn, not beautiful. “Nifsal” means one of the specific invalidations. In both cases, if it can be fixed, one should fix it.
2. “Next to Torah scholars” — who is attached to whom: The Torah scholar is such a tremendously honorable thing, that it is an honor for the Sefer Torah that it is placed next to a Torah scholar. A Sefer Torah and a deceased person have a close connection — they are buried together.
—
Halacha — Worn Cloths of Books
The Rambam: “Mitpachos sefarim sheballu” — the mantles of books that wore out, we use them for shrouds for a meis mitzvah.
Explanation: Old mantles of Sifrei Torah are used as shrouds for a meis mitzvah.
Insights and Explanations:
– Mitpachos do not need to be buried like a Sefer Torah itself, but they have sanctity and can be used for other matters of mitzvah. An old Sefer Torah is buried next to a Torah scholar, and the mantle is used for a meis mitzvah — both have a connection with honoring the deceased.
—
Halacha — Tashmishei Kedusha
The Rambam: “A case in which one placed a Sefer Torah, and likewise mantles, and an ark or tower in which one places a Sefer Torah, even a sefer within the case… and likewise the chair upon which one placed a Sefer Torah… all are tashmishei kedusha, and it is forbidden to throw them away. If they wore out or broke — they are placed in genizah.”
Explanation: All vessels that directly serve the Sefer Torah — case, mantle, ark, tower, bench — have the status of tashmishei kedusha, one may not throw them away, and when they become old one puts them away (genizah).
Insights and Explanations:
1. Aron vs. migdal: “Aron” means a lying box where the Sefer Torah lies, and “migdal” means a standing tall cabinet (like shidah teivah umigdal in the Gemara — a dresser). There were two types of aron kodesh.
2. “Even a sefer within the case”: Even when the Sefer Torah does not lie directly in the ark/tower, but in a case inside, the ark/tower also receives the status of tashmishei kedusha.
3. Bimah and luchos — not tashmishei kedusha: The Rambam makes a distinction: the bimah upon which the ba’al hasefer stands (the platform where one reads) and luchos upon which one writes for children to learn (alphabet tablets for children) — these do not have the status of tashmishei kedusha.
– “Luchos shekosvin aleihem letinokos” means the alphabet tablets, perhaps with verses from Chumash, that were used for children to learn. It is somewhat tashmishei kedusha, but tashmishei kedusha cannot go that far.
– The Ra’avad disagrees: He says that “luchos” does not mean writing tablets for children, but a board/platform where the reader or maftir stands. The Ra’avad means that it does have kedushas beis haknesses, but not kedushas tashmishei Sefer Torah — another level lower. The Rambam disagrees with this.
—
Halacha — Rimonei Kesef VeZahav
The Rambam: “Rimonei kesef vezahav and the like — tashmishei kedusha, and it is forbidden to use them for mundane purposes, unless one sold them to buy with their proceeds a Sefer Torah or chumash.”
Explanation: The rimonim, crowns, and other silver/gold decorations of a Sefer Torah are tashmishei kedusha. One may not use them for mundane purposes, but one may sell them to buy a Sefer Torah or chumash.
Insights and Explanations:
– Hierarchy: A Sefer Torah itself may not be sold to buy a lower level, but tashmishei Sefer Torah (like rimonim/crowns) may be sold to buy even a chumash — because a chumash is certainly more holy than a crown of a Sefer Torah. This can perhaps even be done lechatechila.
—
Halacha — Placing Books One Upon Another
The Rambam: “It is permitted to place a Sefer Torah upon a Sefer Torah, and a Sefer Torah upon chumashim, and one places chumashim upon Nevi’im and Kesuvim, but not Nevi’im and Kesuvim upon chumashim, and not chumashim upon Sifrei Torah.”
Explanation: There is a hierarchy — one may place a higher sanctity upon a lower one, but not the reverse.
—
Halacha — Kisvei HaKodesh, Halachos VeAggados
The Rambam: “And all kisvei hakodesh, even halachos and aggados, it is forbidden to throw them away.”
Explanation: All holy writings, including halachos and aggados (Gemara, Midrashim), may not be thrown away.
Insights and Explanations:
– The Rambam only says “it is forbidden to throw them away” but does not say clearly what one must do — he does not say “lignoz” as with Sefer Torah. Earlier with Sefer Torah he said “lignoz” (to bury), here it remains unclear.
—
Halacha — Kamei’a of Kisvei HaKodesh
The Rambam: “A kamei’a that has in it matters of kisvei hakodesh — you do not have permission to enter with it into the bathroom, unless one covered it with leather.”
Explanation: An amulet that contains kisvei hakodesh may not be worn into the bathroom, unless it is covered with leather.
Insights and Explanations:
– “Kamei’a” here means a kamei’a shel kesav — an amulet that has written in it kisvei hakodesh. This is similar to tefillin/mezuzah in the aspect of honor, but it is not tefillin.
– According to the Rambam one may make such an amulet, but if one already has one, the honor-laws apply.
– The Rambam said in Hilchos Tefillin that one may not enter with writing into the bathroom, and if one must enter, another person should hold it outside.
—
Halacha — One Should Not Hold a Sefer Torah / Cemetery / Bathhouse
The Rambam: “One should not hold a Sefer Torah… even within the case… to the cemetery, to the bathhouse…”
Explanation: One may not carry a Sefer Torah to a cemetery or bathhouse, even if it is in the case with all coverings.
Insights and Explanations:
– Dispute among Rishonim on “lo yochaz”: Rashi says it means one may not touch the Sefer Torah without any cloth/garment — one should lift it with the atzei chaim, not directly with the parchment. Other Rishonim mean it speaks of the person who is naked — he should not grasp a Sefer Torah. From the context of the Rambam — who speaks further of a mittah (bed/bench) — it sounds more like it speaks of the person’s state, not of touching the Torah.
—
Halacha — Not Sitting on a Bed Upon Which a Sefer Torah Lies
The Rambam: “And one should not sit on the bed upon which a Sefer Torah lies.”
Explanation: One may not sit on a bed/bench where a Sefer Torah lies.
Insights and Explanations:
– “Mittah” means not only a bed, but even a bench — one may not sit on the same level as the Torah. It is a matter of derech eretz and honor — not sitting on the same height as the Sefer Torah.
—
Halacha — Sefer Torah in a Room — Removal and Partition
The Rambam: “A house in which there is a Sefer Torah… he should remove it. And if he does not have another house — a partition ten tefachim high.”
Explanation: In a room where a Sefer Torah lies, one must remove it (for certain things). If one does not have another room, one needs a partition of ten tefachim.
Insights and Explanations:
– If the Sefer Torah lies in a kli besoch kli (a double container), it is good — because that vessel also receives honor as “chaver hakedusha.” But the vessel must be the Sefer’s own vessel, not a foreign vessel.
—
Halacha — All the Impure Are Permitted to Hold a Sefer Torah
The Rambam: “All the impure, even niddos and even non-Jews, are permitted to hold a Sefer Torah and to read from it, for divrei Torah do not receive impurity.”
Explanation: All impure people, including niddos and non-Jews, may hold a Sefer Torah and read from it, because divrei Torah do not receive impurity.
Insights and Explanations:
– Question on the language: Why does the Rambam bring the reason “for divrei Torah do not receive impurity”? Impurity is not the opposite of sanctity or honor! One would have thought the matter is honor, not impurity. This is strange.
– Possible answer: The Rambam speaks of “likro bo” — reading Torah. Perhaps the point is that the Torah was made for everyone, and impurity cannot prevent access to Torah.
– Rema disagrees in practice: The Rema brings “and some say that it is forbidden to give a Sefer Torah into the hand of a non-Jew, and even into the hand of a dirty Jew, and so is the custom.” “Metunaf” (dirty) is a problem of honor — the Torah becomes dirty, it is not honorable. But impurity itself (from a non-Jew or niddah) does not disturb the Sefer Torah according to the Rambam.
—
Halacha — Standing Before a Sefer Torah
The Rambam: “Anyone who sees a Sefer Torah when it is being carried, is obligated to stand before it.”
Explanation: When one sees a Sefer Torah being carried, one must stand.
Insights and Explanations:
– Compare with laws of standing for a talmid chacham: for a regular talmid chacham one only needs to stand within four amos, but for one’s rebbe or nasi one must stand from further away. A Sefer Torah also has this law of standing from further away.
– Rema brings Rabbeinu Yerucham: Therefore one places bells on the Sefer Torah — just as with the Kohen Gadol “venishma kolo” — so that one will hear that the Sefer Torah is coming and stand up.
—
Halacha — Mitzvah to Designate a Place for the Sefer Torah
The Rambam: “It is a mitzvah to designate for the Sefer Torah a place, and to honor that place and beautify it exceedingly.”
Explanation: One must designate a special place for the Sefer Torah, and one must honor that place and beautify it — more than normal, “exceedingly.”
Insights and Explanations:
1. The language “exceedingly”: The Rambam uses the expression “yeser miday” — not just enough, but more than enough. This is a strong language that means one can never say that one has already beautified enough. The Rambam uses the language “yeser miday” also for other things, and it always means “very very much.”
2. The story with Rabbi Nachum Saratzkin (Gerer Rebbe): He made a Sefer Torah of gold, and many people criticized — young men don’t have what to eat, what is one making a golden Sefer Torah? He answered with this language “yeser miday” — one must beautify more than the normal measure. According to the language “yeser miday” it never stops — no one has yet fulfilled “yeser miday” completely.
3. Bells on the Torah — “venishma kolo”: The Rambam brings the matter that one places bells on the Sefer Torah, so that one will hear when the Torah comes, just as with the Kohen Gadol — “venishma kolo bevo’o el hakodesh” — so that people will stand in honor of the Torah.
—
Halacha — The Aron Kodesh — Connection to Luchos HaBris
The Rambam: “The things that are in the Luchos HaBris are the same as in every sefer and sefer.”
Explanation: What is in the Luchos HaBris is the same as what is in every Sefer Torah — therefore every Sefer Torah receives the same honor as the luchos.
Insights and Explanations:
1. Source for the aron kodesh: The Rambam himself calls the place where one places the Sefer Torah a “heichal,” “migdal,” “teivah,” or “aron” — but we call it “aron kodesh.” The innovation is that the source for the custom to make an ark for the Sefer Torah comes from the Luchos HaBris — as they were placed in a special golden ark with a whole order. So one conducts oneself with every Sefer Torah — one gives it a special vessel, a special place. This is the answer to the question: where is the source for an aron kodesh? — it comes from the ark of the luchos.
2. Why one makes luchos on the aron kodesh: The custom to make an image of Luchos HaBris on the aron kodesh probably stems from this principle — that every Sefer Torah has a connection to the Luchos HaBris.
3. [Digression: Aseres HaDibros in davening]: The Gemara in Berachos speaks about how they once said Aseres HaDibros every day, but they stopped it (mipnei tar’umes haminim). This shows that they viewed Aseres HaDibros as a foundation of the Torah that must be constantly remembered. Although we no longer say it, the connection between every Sefer Torah and the Luchos HaBris remains.
—
Halacha — Conduct Before a Sefer Torah
The Rambam: “One should not spit toward a Sefer Torah, nor uncover oneself toward it, nor stretch out his legs toward it, nor place it on his head like a burden, nor turn his back to a Sefer Torah unless it was higher than him ten tefachim.”
Explanation: One may not spit toward a Sefer Torah, not uncover oneself, not stretch out the legs, not carry it on the head like a burden, and not turn one’s back to the Torah — unless the Torah is higher than him ten tefachim.
Insights and Explanations:
1. New principle: All the laws until now spoke about the object of the Sefer Torah itself. Now we learn that the entire place where the Sefer Torah is also receives a law of honor — just like an important person, in whose presence one does not do disgraceful things.
2. “Lo yifshot raglav” — comparable to “manspreading” — it is not respectful to sit this way before a Sefer Torah.
3. “Gavo’ah mimenu asarah tefachim” — when the Torah stands on a bimah/platform higher than ten tefachim, it is a separate domain, and then one may turn one’s back.
—
Halacha — Carrying a Sefer Torah From Place to Place
The Rambam: “One does not transfer a Sefer Torah from place to place riding, rather one places it in his bosom against his heart when he rides on the animal and goes.”
Explanation: One should not carry a Sefer Torah when riding on an animal in a disrespectful manner. One should hold it in one’s bosom, against the heart.
Insights and Explanations:
1. “Against his heart” — this is the way of honor, as one holds something that one loves very much — against the heart.
2. Practical application: Also when one travels in a car or bus, lechatechila one should hold the Sefer Torah. If one cannot, one can place it on a bench. But one should not place it in the trunk or in the back of a car — except if there is a danger from thieves and the like. It is a matter of honor.
—
Halacha — Sitting Before a Sefer Torah — Gravity, Awe and Fear
The Rambam: “Anyone who sits before a Sefer Torah should sit with gravity, with awe and fear, for it is the faithful witness for all who come to the world, as it says ‘and it shall be there as a witness.'”
Explanation: Anyone who sits before a Sefer Torah must sit with seriousness, with awe and fear — because the Torah is a witness for all who come to the world.
Insights and Explanations:
1. “For all who come to the world” — the Chida’s observation: The Chida was medayek that the Rambam says “for all who come to the world” — not “for all Israel” or only for religious Jews. The Torah is a witness for the entire world. What is the testimony? That all true things are in the Torah — it is the witness that testifies about Jews before all nations, that Jews are the primary nation.
2. Perush HaMishnayos: The Rambam in Perush HaMishnayos explains that the testimony is simply that the letters of the Torah that one places in the ark is a testimony that one can achieve from it — one can reach the truth through the Torah.
3. “Kovod rosh” — comparison to Krias Shema and judgment: The language “kovod rosh” is also used by Krias Shema. Also in receiving testimony in beis din one must sit with kovod rosh, with awe and fear.
—
Halacha — One Should Beautify the Sefer Torah According to His Ability
The Rambam: “And a person should beautify the Sefer Torah according to his ability.”
Explanation: A person should beautify the Sefer Torah according to his means.
Insights and Explanations:
– “According to his ability” versus “exceedingly”: Here the Rambam says “according to his ability” — not “exceedingly” as with the place. “According to his ability” goes both toward stringency and leniency — as much as you can, not more and not less. If you cannot more, you cannot more. But if you can more, you are obligated to do more.
—
Halacha — Whoever Fulfills This Mitzvah Is As If He Received It From Mount Sinai
The Rambam: “The Sages said, whoever fulfills this mitzvah is as if he received it from Mount Sinai.”
Explanation: Whoever fulfills the mitzvah of Sefer Torah (writing, honor, etc.) is as if he received it from Mount Sinai.
Insights and Explanations:
1. Perush HaMishnayos — three parts of love of Torah: The Rambam in Perush HaMishnayos (Maseches Sofrim) brings that love of Torah includes three things: (a) honoring the mitzvos of Torah — this is the main thing; (b) honoring the sages, the ba’alei Torah, the talmidei chachamim; (c) honoring the books that were composed in it — the physical books. The Rambam in our halacha goes on the third part — honor for the books themselves.
2. The Rambam’s change from the Mishnah in Avos: In the Mishnah in Avos the order is: first “mechubav” (who honors) and then “mechalel” (who disgraces). But the Rambam reversed the order — he wanted to conclude with a good thing. The Rambam is not particular to copy exactly — he wants to have the idea, not necessarily the exact language.
3. “Mechubav al habrios” — segulah for honor: Whoever gives honor to the Torah, he himself becomes honored by people. How does this work? Presumably because one who honors the Sefer Torah will also learn it, guard it, and follow it — and through this he becomes an honorable person. But even less — even if he doesn’t yet know much — it is a segulah for honor: whoever wants a segulah for honor, should kiss the Torah more, give more honor to the Torah.
4. “His body is honored” — what does “his body” mean? “His body” apparently means “he himself” (he), not just his physical body — because it also says “his soul.” Honor goes not only for the body, it is for the entire person.
5. Rashi’s simple explanation: Rashi understands it simply — the greatest honor for the Torah is that all the prophets prophesied for those who give money for talmidei chachamim.
—
Conclusion: “Berich Rachmana Desayen”
**
Conclusion: “Berich Rachmana Desayen”
Question: The Rambam is very particular to write everything in lashon hakodesh, but every halacha ends with the Aramaic language “berich rachmana desayen” (= blessed is Hashem who has helped). Why does the Rambam use specifically an Aramaic language? And the Rambam did not write it at every halacha — only at certain ones. It remains an open question.
📝 Full Transcript
Laws of Sefer Torah, Tefillin and Mezuzah and Sefer Torah — Chapter 10: Twenty Things That Invalidate a Sefer Torah and the Honor of a Sefer Torah
Overview of Chapter 10
We are learning Hilchos Sefer Torah, Tefillin and Mezuzah and Sefer Torah, Chapter 10. This is the end of Hilchos Sefer Torah and of the entire Hilchos.
And in total what we’re going to learn is, in this chapter the Rambam goes, the beginning is very interesting, the Rambam makes a quick review, he goes over again a quick review of the important laws of a Sefer Torah, and afterwards one learns about kavod Sefer Torah (honor of a Sefer Torah), what one may or may not do with a Sefer Torah as honor, and how to deal with a Sefer Torah that is no longer being used.
So one can understand it this way, that the chapter is essentially Hilchos Kavod Sefer Torah, but one needs to know what constitutes a Sefer Torah that one honors. There is a great difference in how the Rambam understands between a Sefer Torah and a Chumash.
Halacha 1: Twenty Things That Invalidate a Sefer Torah — The Difference Between Sefer Torah and Chumash
The Words of the Rambam
So the Rambam learns, there is a dispute how to understand, a Chumash means to say that even a Sefer Torah that is missing one of the twenty laws that he’s going to enumerate is called a Chumash, and therefore one is not obligated to honor the Chumash, one doesn’t need to honor it in all the ways that we’re going to learn.
So the Rambam isn’t just learning a review, he can’t simply write at the beginning “there are twenty things in a Sefer Torah.” Apparently it comes in here because these are the things that make the thing that one must honor. Something that is missing one of these things, the Rambam learns that one doesn’t need to honor. Not in this way, or one needs to honor it but not all the laws that we’re going to learn.
Why Does the Rambam List the Twenty Here?
It’s still interesting why the Rambam lists the twenty here. The Rambam could have still said in one line: all those things that were said to invalidate a Sefer Torah, it remains with the sanctity of a Chumash. Okay, it could be, I hear.
No, I understand why it can come in here, because a person can get confused. There are many details, go remember exactly which is me’akev (invalidating) and which is not, and this is l’mitzvah (for the mitzvah). This is the point, that this is what makes a Sefer Torah for the sanctity that is regarding the laws we’re going to learn. This is a special category of Sefer Torah. But we have a weaker category of a book that has all these things but not in the correct ways, that’s called a Chumash.
Remember we learned, Chumash is even such a thing, “these are the Chumashim,” so the Rambam said earlier by a certain invalidation.
Speaker 1: Yes.
Speaker 2: Yes. Yitzchak stand.
Speaker 1: Yes, shh…you found to learn, you’re learning…not relevant, no…you found to learn, yes, say, say, say…you’re learning…
Dispute Among Rishonim: Does a Chumash Have the Sanctity of a Sefer Torah?
It’s interesting, the language in halacha is that one cannot read from a Chumash mipnei kavod hatzibbur (because of the honor of the congregation). The Rambam doesn’t learn this way. No, the Rambam does learn this way, but the Rambam doesn’t say this. The Rambam doesn’t say…
Speaker 2: No, you’re saying Rambam, I’m telling you, I saw the Rambam.
Speaker 1: Could be I made a mistake in this, but let’s…okay, say the Rambam further.
The Language of the Rambam: “Nimtzeis Lamed”
Nimtzeis lamed (you find to learn) that in the previous chapters we learned that twenty things are the total of things that invalidate a Sefer Torah. If one of the twenty things was not done correctly, the book that one writes receives a law like a Chumash from the Chumashim, like a Chumash from the five Chumashim that one learns with the children. That means, when someone succeeds in writing a good Sefer Torah, he keeps it for himself or it’s used for the congregation. And the weaker quality of this is given to the children, one makes Chumashim from it. So, a Sefer Torah that doesn’t have the level of sanctity receives the category of Chumashim.
Yes, he also says to a certain extent to honor the book, he doesn’t say that one must learn with the children. He only says that it has only the total sanctity of a Chumash for the children. “And it doesn’t have the sanctity of a Sefer Torah, and one doesn’t read from it in public.”
So, this is indeed the reason why children learn such Chumashim to begin with, because a book that isn’t good enough that one should read from it in public, is used for the teacher. It’s around, that’s what I mean to say. You have a thing that is indeed a Chumash and one learns from it, you have a thing that is indeed a Chumash, because it’s not a Sefer Torah. Literally, even a Sefer Torah that is the entire Torah, but it’s missing one of the twenty rules, its law is like a Chumash, “and not to say like it, that there is a practical difference” that all the laws apply, and also one doesn’t read from it in public.
Two Approaches to Understanding “Mipnei Kavod Hatzibbur”
It appears that there are like two ways to learn this. Let’s say clearly, there is, and you saw, the Gemara says why don’t we lift the Chumashim in public, so it says in the Gemara, mipnei kavod hatzibbur.
So there is a dispute among Rishonim how to understand this. One can understand it this way, one can understand that a Chumash is essentially holy. From this Gemara one can perhaps learn it out, essentially it has the sanctity of a Sefer Torah. Why? It doesn’t say that one should say “one doesn’t read for the honor of the congregation,” one should say “one doesn’t read when there is an invalid Sefer Torah.” One sees that a person should say… a person would have understood, so other Rishonim understand, that it’s not invalid, it does have, one must indeed stand for it, etc. And only in public one doesn’t read, because it’s not an honor for the congregation.
So a portion of Rishonim learned this way, so the Chinuch brings laws that there are such opinions that say that a Chumash has the sanctity of a Sefer Torah for all matters. You think that a Chumash, we’re talking here about a Chumash that is written on parchment the entire order. But one doesn’t read it in public. So there is such an opinion, and they don’t conduct themselves this way in practice. One doesn’t stand for a Chumash, even when it’s the Chumash. But so stands an opinion in the Rishonim.
The Rambam’s Opinion: A Chumash Is Completely Invalid
The Rambam however learned exactly the opposite. The Rambam learned that a Chumash is completely invalid, it’s not a Sefer Torah at all, it doesn’t have any sanctity of a Sefer Torah.
If so, says the Rambam, why does it say in the Gemara that because of kavod hatzibbur one doesn’t read? Says the Rambam in a responsum, that the Rambam holds, here it says “l’chatchila (initially) one doesn’t read in public,” but this means l’chatchila. But the Rambam says that in truth, if one doesn’t have a Sefer Torah, one may according to all opinions, one may certainly, not according to all opinions, one may according to the opinion of the Rambam read from an invalid Sefer Torah. And a Chumash. And a Chumash, because the Rambam says, either a Chumash or an invalid Sefer Torah, both, no difference.
The Rambam’s Foundation: The Mitzvah of Reading the Torah Is the Mitzvah of Learning Torah
Because the Rambam says that the mitzvah of reading a Sefer Torah is not on the essence of the closing of the Sefer Torah, the mitzvah of reading the Torah is essentially the mitzvah of learning Torah. And the blessing, he says, there were others who said that one may not make a blessing on an invalid Sefer Torah, it’s a blessing in vain. Says the Rambam, what does this mean? And when I learn Chumash in the morning and I make the blessing on the Torah, and when I learn Mishnayos and I don’t make the blessing on the Torah? The blessing on the Torah is not on the Sefer Torah, it’s not an esrog that one makes the blessing on the Sefer Torah. It’s a blessing that one makes on the reading of the Torah. Says the Rambam that one can make a blessing on an invalid one.
The Rambam says that the custom was among all the sages of Spain and others, they would read from an invalid Sefer Torah, not me’akev lishmah (invalidating for its own sake), not the laws of a tallis, because they didn’t have any other, and certainly one should do this, although l’chatchila one doesn’t read in public with Chumashim.
Summary: The Rambam’s Understanding of “One Doesn’t Read in Public”
So the Rambam understood that “one doesn’t read in public,” what it says that it’s not an honor for the congregation, is because essentially one can indeed read from an invalid Sefer Torah. The others assumed that one cannot read in public, it doesn’t have. One doesn’t read l’chatchila in public, one doesn’t have honor. But essentially, like an eruv, certainly it’s better to read from a Torah that is invalid than not to read at all. This is the opinion of the Rambam.
The Twenty Things — List with Explanations
Okay, says the Rambam further, “and these are the twenty things”, the Rambam goes quickly over.
1. Hide of a Non-Kosher Animal
“If it was written on the hide of a non-kosher animal”, against the law of “from the species of a kosher animal.”
2. Hide That Is Not Processed
Or “on a kosher hide that is not processed”, the Rambam said that there must be processing, it must be processed.
3. Processing Not for Its Own Sake
Or “that it was processed but processed not for its own sake”, it says that there must be processing for its own sake.
4. Not in the Place of Writing
Fourth thing in the Rambam, “not in the place of writing”. It was written, the Rambam began that there are measurements, there are laws in parchment, that tefillin must be written on gevil in the place of flesh, I don’t remember the details. He’s talking about a Sefer Torah, a Sefer Torah must be written in the place of writing.
In other words, one always writes on the side of the outside, yes? One cuts on gevil and one writes. Every place has a place of writing, and a side that is not a place of hair. So one must write it on the side of the place of writing. If one writes backwards, if one writes on… this is the place of writing, the place of writing is the gevil, the place of flesh is on the klaf, the place of hair is the outside. As if, can you see the details? It’s like this, if one writes on the place where one uses the hide to write, if one writes on the gevil but not on the correct place, if one writes on the gevil in the place of hair instead of on the klaf in the place of flesh, it’s invalid.
5. Part on Gevil and Part on Klaf
A fifth thing is as we learned in Shulchan Aruch, “that it was written partly on the gevil”, even if half is on the good side and half on the not good side, it’s also invalid.
The fifth thing is as we learned in Shulchan Aruch, “that it was written partly on the gevil and partly on the klaf”, we learned in Shulchan Aruch that a Sefer Torah can be either on gevil or on klaf, but one cannot mix the two things.
6. Duchsustus
Sixth thing is “that it was written on duchsustus”, which we stood then that this is a question for mezuzos but not for a Sefer Torah.
7. Didn’t Rule Lines
Or “that he didn’t rule lines”, he doesn’t make the grid lines.
8. Didn’t Write with Ink
Eight, “that he didn’t write with ink”, he didn’t write with an ink that holds strongly, a black that lasts long.
9. Not for Its Own Sake / Not in the Holy Tongue
Or it’s not written for its own sake, it’s not written in the holy tongue. This is a ninth thing. Even if he would have wanted to, says the Rambam, today one cannot.
10. A Non-Jew or Invalid Person Wrote It
A tenth thing is that a non-Jew or someone who is invalid wrote it, a Jew who is a heretic and the like.
11. Divine Names Without Intent
An eleventh thing is that one wrote the Divine Names without intent. The Rambam says that at least for the Names there must be intent. Not at least, one must have known that one is writing a Name that it’s for the sake of the Name.
12. Missing a Letter
Twelve is what? If a letter is missing or a letter was added.
13. Added a Letter
Thirteen is, a letter was added.
14. Letters Touch Each Other
Fourteen is, the letters touch each other. Yes, then it turns out, it’s called like a Sefer Torah surrounded by gevil, but the letter becomes invalid.
15. Letter Not Clear / Looks Like Another Letter
Fifteen is what? The fifteenth thing is that one letter is not clear and not well written, so much so that one cannot read it, or it looks like another letter. There’s no difference whether this happened because one didn’t write it well, or it became damaged through a… it became torn through a hole or a cut, or the ink became smudged.
16. Too Many or Too Few Spaces
A sixteenth thing is that one made too many or too few spaces between letters. This means that when one word looks like it’s divided into two words, or conversely, two words look like one word.
17. Changed the Form of the Sections
A seventeenth thing is that one changed the form of the sections. The form of the sections means petucha setuha, or setuha petucha, and the like.
18. Form of the Song
Or the form of the song, the same thing, one didn’t make the Song at the Sea or the Song of Haazinu, one didn’t make the order as the Rambam calculated.
19. Written Backwards — Song Like Regular Text
Or the nineteenth thing, one wrote backwards, one wrote the entire Torah, and the rest of the Torah he wrote like a song, yes, the opposite. Where it’s not a song he made it like a song.
Summary: The Twenty Are Invalidating, the Rest Are for the Mitzvah
Says the Rambam, all these things invalidate the sanctity of a Sefer Torah. But the rest of the laws that were calculated are for the mitzvah, are a beautification of the mitzvah, or as was said earlier, a mitzvah in the best way. And not to invalidate, except for these which invalidate. Up to here.
Transition to Laws of Honoring a Sefer Torah
Now when one has a kosher Torah, what must one do with it? Says the Rambam in a kosher book, he said that there is an extra sanctity, that a book that doesn’t have this thing doesn’t have an extra sanctity. So it has the extra sanctity.
Laws of Sefer Torah Chapter 10: Twenty Invalidating Things, Honor of Sefer Torah, and Sacred Utensils
Halacha 10 (Continued) — Form of Sections, Song, Sewing of Sheets
Speaker 1:
What does the form of sections mean? It means petucha, setuha. Or the form of the song, the eighteenth thing, he didn’t make the Song at the Sea and the Song of Haazinu he didn’t make according to the order that the Rambam calculated. Or the nineteenth thing, he wrote backwards, he wrote the entire Torah, and the rest of the Torah he wrote like a song, where it’s not a song he made it like a song. Or the sewing of the sheets, it was established that it must also be from the species, sinews sewn, but he didn’t do so, he did sheet by sheet. All these things, these are invalidating, which make that the Torah should have the sanctity of a Sefer Torah.
Says the Rambam, “for all these things are only a mitzvah in the best way, not to invalidate”. The rest of the laws that were calculated are a mitzvah, are a beautification of the mitzvah, or as was said earlier, a mitzvah in the best way, not to invalidate. The twenty are invalidating. Up to here.
Halacha 11 — A Kosher Book Requires Conducting Oneself with Extra Sanctity and Great Honor
Speaker 1:
Now, come and see, when one has a kosher Torah, what must one do with it? Says the Rambam, “a kosher book requires conducting oneself with it with extra sanctity and great honor”. A book that doesn’t have these things doesn’t have extra sanctity, so it has the extra sanctity, “and one conducts oneself with it with extra sanctity and great honor.”
Discussion: What Is the Difference Between Extra Sanctity and Great Honor?
Speaker 1:
What does conduct mean? What is the difference between honor and sanctity? It’s the same thing. Extra sanctity and great honor mean the same thing. One conducts oneself that it’s holy. How does one conduct oneself that it’s holy? One gives it honor. How does one conduct oneself that it’s holy?
My, it’s interesting perhaps to say that extra sanctity means, as it were, the person must be more and more serious, and honor more is more external things, apparently. There is kavod rosh (dignity), it says that when one stands with a Sefer Torah one must have kavod rosh. Okay, maybe, maybe. Yes, yes, the Rambam at the end of Hilchos Sefer Torah has a similar such piece of conclusion, such mussar. Perhaps this is what it means. So extra sanctity means as it were the person’s seriousness, and the great honor is the external display.
Halacha 11 (Continued) — It Is Forbidden to Sell a Sefer Torah
Speaker 1:
“And it is forbidden for a person to sell a Sefer Torah”.
Now the Rambam says another thing.
Speaker 2:
But perhaps for example, a practical thing, the example for the law that we’re now going to learn, one may not sell even if he needs it.
Speaker 1:
No, I mean that this is sanctity. It’s also honor, but it’s not honor like one stands for it. It’s a holy thing. Okay. It’s very valuable to you. I don’t know, I don’t know if there’s a difference.
Says the Rambam, forbidden… because a Sefer Torah is so important and honorable, a person cannot sell a Sefer Torah, even if he’s hungry, he doesn’t have money should he sell it. A Sefer Torah is very important, such a thing that doesn’t go away. Says the Rambam, even if he already has other books, one doesn’t sell any Sefer Torah. Even Yosef alav hashalom said, we are surprised that one should sell an old Sefer Torah to buy a new one, because this is a degradation of the old Sefer Torah. Buy a new one extra. You may not sell any Torahs.
Says the Rambam further, “one never sells a Sefer Torah”. Even if someone is a scribe, he also may not sell any Torah.
Discussion: Older Bachurim Who Write Sifrei Torah to Sell
Speaker 2:
Laws of Sefer Torah – Sanctity of Torah Accessories and Honor of the Sefer Torah
Older bachurim write sifrei Torah and they sell them “ish ish b’damav” (each person according to his means). Just like kollel young men. That is…
Speaker 1:
Ah, that’s what I mean. No, that’s why people… Ah, no, usually a scribe for that… to be able to learn Torah. The scribe is a young man who learns in the morning, in the afternoon he writes a sefer “lilmod Torah ul’damav” (to learn Torah and for his livelihood). It can also be that usually the scribe writes for that, one hires a scribe l’chatchila (from the outset). He writes, he doesn’t sell. Many times… that’s actually part of the mitzvah of writing a sefer Torah, “yishu ish ish b’damav.” I don’t know the halacha, but…
Discussion: What Does “Ein Lo Mah Yochal” and “Lissa Isha” Mean?
Speaker 2:
What does that mean, if it only means sending money for the shtreimel, or if a person got married and doesn’t have money to pay rent.
Speaker 1:
I don’t know the halacha, but what does it mean, if it only means sending money for the shtreimel, or if a person got married and doesn’t have money to pay rent. That’s a good question, I don’t know the answer. Everything is orphans. I think when you get married, roughly everything is orphans. Ah, so that opens the door. But what is “l’tzorech nesiah” (for the need of travel)? “Ein lo mah yochal” (he has nothing to eat) is only if you’re single. The entire halacha of “afilu ein lo mah yochal” is a sharp halacha. Even if you don’t have what to eat, but on condition that you’re single beforehand. If you’re married, everything is l’tzorech lissa (for the need to marry). I don’t know. Just lissa means yes, like for the dowry, something that’s part of the marriage. And not so difficult, you understand what I’m saying? Very strange.
Okay, “afilu ein lo mah yochal” I certainly don’t mean when there’s an actual danger. If we’re talking about a concern of hunger, it’s obvious that one may. I don’t mean he doesn’t say properly because yes. Even “ein lo mah yochal” means because until today, today, today, someone who is hungry doesn’t yet mean that he has the mission to do the drastic thing. He says that if when the person has already sold everything from his house for food, he’s now left with one sefer, that’s his last way to get bread, one may not sell it according to halacha, because it’s obviously that one may for pikuach nefesh (danger to life). It’s not reasonable that the sefer Torah, such a precious thing, you should give it away like that. Why? Because “ein li mah yochal” must be somewhat of an exaggeration. Let’s see, there’s a Gemara if one doesn’t have what to eat. It says in the Gemara, it says in Gemara in Ruth Rabbah, “ein li mah yochal.”
He argues, the holy Rav Berel Shapira, he doesn’t mean that he doesn’t have what to eat from hunger, he means to say that he can’t set a table, he can’t make Shabbos as they say.
Speaker 2:
Ah, very good. “Ein li mah yochal” literally, he does have assets, he can sell other things.
Speaker 1:
That’s the point. If it’s the only thing he has, it’s very hard to believe that if the only thing he has is a sefer Torah, he should sell it before the business. “Ein li mah yochal” can only be cash, he has a business, he has a field, but he doesn’t have any things now, which objects does he start to sell? First he says the sefer Torah.
It’s like the holy Klausenberger Rebbe, the first thing when he arrived on the ship from Europe, the first thing he took down was the tefillin. It’s too heavy, one drags oneself from the large assets. One barely took down the suitcase or whatever. The tefillin, yes. Exactly, that’s the meaning apparently. He wants to argue that “ein li mah yochal” doesn’t mean actual pikuach nefesh, it means to say…
No, but I think that “ein li mah yochal” also doesn’t mean to say that he needs to buy a bottle of water with bread for himself to eat now. “Ein li mah yochal” can also mean that he doesn’t have what to prepare a table, that’s why he brings that Mishnah in Beitzah, that he can’t prepare for a meal. He means, he doesn’t have the expansion, not a… Okay, he doesn’t mean that he needs that.
Speaker 2:
No, he doesn’t say for eating. For eating, if he sold the… he’ll have something else.
And why may one yes? To be able to learn Torah with the money?
Speaker 1:
Very good. That is, let’s see, it’s interesting. Learning Torah, because the entire purpose of a sefer Torah is to learn Torah. Torah is so that one should be able to learn Torah. Simple.
Speaker 2:
But shofech dam ha’adam (one who sheds human blood), also why? Because precisely the mitzvah of peru u’revu (be fruitful and multiply) is more than all mitzvos, because that means having a wedding, that means being a person.
Speaker 1:
Yes, even in that there’s only a part above, very good. Even in that it’s only when he doesn’t have something else. But it’s interesting, because I remember in halacha, I think in Shulchan Aruch they bring it, that for pidyon shevuyim (redemption of captives) one may also sell a sefer Torah. The Rambam didn’t have pidyon shevuyim.
Speaker 2:
No, it doesn’t say. We had pidyon shevuyim in the laws of… We had? We haven’t yet had laws of pidyon shevuyim. In the laws of tzedakah it perhaps says?
Speaker 1:
Ah, then it’s a time of pikuach nefesh, then you don’t need to come to that. You’re talking that one should say that by implication, as long as it’s not pikuach nefesh. You understand? Okay.
Halacha 12 — A Sefer Torah That Has Worn Out or Become Invalid
Speaker 1:
Let’s continue. What does one do when a sefer Torah wears out, yes? Sefer Torah she’balah (a sefer Torah that has worn out), it became old, o she’nifsol (or became invalid), it became invalid. Balah can even be lo nifsol, it became old, it’s worn out, it’s not pleasant. Yes. O she’nifsol, one of the invalidations, notno b’chli cheres (one places it in an earthenware vessel), one places it in an earthenware vessel. A sefer Torah must be placed when one can’t fix it, right? If one can fix it, one should fix it. Notno b’chli cheres, one places it in an earthenware vessel, v’kovrin oto etzel talmidei chachamim (and they bury it next to Torah scholars), one buries it next to a talmid chacham, v’zohi genizato (and this is its burial), that’s the honorable way of preserving it. It’s a very beautiful thing, it’s mi nitpal b’mi (who is attached to whom), who gives honor to whom? The talmid chacham is such a tremendously honorable thing, that it’s an honor for the sefer Torah that one places it next to a talmid chacham. Yes? Simple.
Mitpachos Sefarim She’balu (Covers of Books That Have Worn Out)
Speaker 1:
The Rambam says further, mitpachos sefarim she’balu (covers of books that have worn out), the little covers of books that have become old, when one places it in the earthenware vessel, doesn’t one need to include the cover? What does one do with the cover? No, there are other things. It could be that the cover has become worn. No, not the cover became worn. Mitpachos of the sefarim she’balu, when one places it in an earthenware vessel… No, no, no, no, no. I’ll go with you to the end. Mitpachos sefarim she’balu, means no simple meaning, and the mitpachos also have sanctity? No essential difference. But mitpachos don’t need to be buried, but mitpachos can be used for other dvarim sheb’mitzvah (things related to mitzvos), what is that? Tachrichin l’met mitzvah (shrouds for a met mitzvah). It’s used for that. Also very beautiful, because one sees that an old sefer Torah with a deceased person have something very close connection. One buries it together with other Jews. A sefer Torah is buried with a talmid chacham who has passed away, and this is used for shrouds for a met mitzvah. It’s used for that.
Speaker 2:
One buries it, but still the next time when a tzaddik dies one places with a sefer Torah.
Speaker 1:
Why not? Something has it, yes. One must wait, perhaps one just goes next to a nice place in the cemetery there where the tzaddikim and the chachamim lie, one places it.
Okay.
Halacha 13 — Tashmishei Kedusha (Accessories of Sanctity)
Speaker 1:
Now we’ll talk that not only the sefer Torah and the mitpachos, that the Torah is sanctity, but also the other vessels that one uses. The Rambam says, tik she’hinichu bo sefer Torah (a case in which one placed a sefer Torah), a tik, a way to carry the sefer Torah, v’chen mitpachos (and likewise covers), the little covers, v’aron o migdal she’manichin bo sefer Torah (and an ark or tower in which one places a sefer Torah), the aron or migdal, there were certain places, aron probably means a lying way, and a migdal means that it stood. There were two types, there was the aron kodesh, and there were places where the sefer Torah lay on an aron lying down. Aron o migdal she’manichin bo sefer Torah, afilu sefer b’toch ha’tik (even a sefer within the case), or even the migdal outside of the aron? I don’t know clearly. The aron is the… Okay. I think there was shidah teivah u’migdal, and the Gemara means such a dresser, a tall beautiful one, and an aron is a lying one, also a box, yes. Continue.
He says, afilu sefer b’toch ha’tik, that means it doesn’t lie directly, the Torah lies in a tik, in the migdal, it doesn’t touch as if the sefer, yes. V’chen ha’kiseh she’hinichu alav sefer Torah (and likewise the chair on which one placed a sefer Torah), even a little bench on which one places the sefer Torah, v’hinichu alav sefer Torah (and one placed on it a sefer Torah), one actually placed, not just that one… ha’kol (all), all these things get the status of tashmishei kedusha hen, therefore v’asur l’zorkan (are accessories of sanctity, and it’s forbidden to throw them away), one may not disgrace them by throwing them away. She’balu o she’yishbaru (when they wear out or break), when one no longer uses them, u’gnizin (and they are buried) one should put them away, be buried.
Bimah and Luchos — Not Tashmishei Kedusha
Speaker 1:
The Rambam says, all these things are only what I enumerated, aval (but), there are next levels, there is the bimah she’omed aleha ba’al ha’sefer (the platform on which the one holding the sefer stands), a bimah on which the person who holds the sefer sits on the bimah, o ha’luchos she’kotvim bahen l’tinokos l’hitlamed (or the tablets on which one writes for children to learn), or the alef-beis, luchos means from a sefer,
Laws of Sefer Torah – Tashmishei Kedusha and Honor of Sefer Torah
Halacha 4: Bimah, Luchos for Children – Have No Sanctity
The Rambam says, all these things that I enumerated, but there are next levels, there is the bimah she’omed aleha ha’ochez et ha’sefer (the platform on which the one holding the sefer stands), a bimah on which the person who holds the sefer sits on the bimah, o ha’luchos she’kotvim aleihem l’tinokos lilmod (or the tablets on which one writes for children to learn), or the alef-beis, luchos means the alef-beis that’s written on it, perhaps on it stands verses from the Chumash. Luchos she’kotvim aleihem l’tinokos lilmod, ein bahem kedusha (tablets on which one writes for children to learn, have no sanctity), because that is already, one also uses it somewhat for sanctity, it’s a bit of tashmishei kedusha, but tashmishei kedusha can’t go so far.
Dispute Between Rambam and Ra’avad in Interpretation of “Luchos”
Yes, the Ra’avad disagrees here, he says that luchos doesn’t mean luchos that one writes, luchos means like a board, a blackboard that one writes on, or a tablet, such a thing. The Ra’avad says that luchos is the place where the reader or the maftir stands on. The Ra’avad says that it does have kedushas beis ha’knesses (sanctity of the synagogue), but not kedushas tashmishei sefer Torah. The level is not Torah, because it’s obviously another level less. I think the Rambam disagrees on this halacha.
Ein bahem kedusha (they have no sanctity), that means not tashmishei kedusha, and one doesn’t need to bury them when one finishes when they’re no longer in use.
Rimonei Kesef V’zahav – Tashmishei Kedusha
The Rambam says further, rimonei kesef v’zahav v’chayotza bahen (finials of silver and gold and the like), the crowns or rimonim of silver and gold that one makes for the beauty of the sefer Torah, and the same thing that one still uses, thank God, to this day, these are also tashmishei kedusha v’asur l’hotzi’an l’chol, ela im machru otam liknos b’dmeihem sefer Torah o chumash (are accessories of sanctity and it’s forbidden to take them out for secular use, unless one sold them to buy with their value a sefer Torah or Chumash).
One may yes, if it’s also not the level tashmishei kedusha, a sefer Torah one may not sell to buy a lower level, but to sell this, yes, a tashmish sefer Torah one may yes. Apparently the same thing, one will see with curtains beforehand, one must have books. It could be that even it’s not l’chatchila, and this is yes even the rimonim, selling the rimon or the crown, rimon is the Jewish crowns, yes, the pieces that one places. This he can perhaps l’chatchila buy to sell even to buy a Chumash, yes? That is sefer Torah to Chumash. Because that is a more stringent sanctity. Certainly a Chumash is holier than a crown of a sefer Torah. That’s how it comes out.
Halacha 5: Hierarchy of Sanctity – Placing Books One on Another
Very good. Mutar l’haniach sefer (it’s permitted to place a book)… Another matter of honor of sefer Torah, the Rambam says that one may place one sefer Torah on another, v’af al pi she’ein halacha l’ma’aseh (and even though there’s no practical halacha), incidentally Chumashim, it’s certain that one may place a sefer Torah on Chumashim.
He says further, u’manichin chumashim (and one places Chumashim), Chumashim one may not place on a sefer Torah. A sefer Torah one may place on Chumashim, and Chumashim one may place… there’s a hierarchy of sanctity. Chumashim one places on Nevi’im and Kesuvim, but Nevi’im and Kesuvim one doesn’t place on Chumashim, and not Chumashim on sifrei Torah.
Kisvei Ha’kodesh, Halachos V’aggados – Forbidden to Throw Away
V’chol kisvei ha’kodesh afilu halachos v’aggados (and all holy writings even halachos and aggados), the Rambam tells us a new halacha, all kisvei ha’kodesh, that means anything that one has written dvarim sheb’kedusha (matters of sanctity), that means even halachos v’aggados, not specifically Tanach, asur l’zorkan (it’s forbidden to throw them away).
Halachos v’aggados means the Gemara?
Yes, halachos, aggados, yes, midrashim and Gemara. Asur l’zorkan.
Rambam, halachos, what not?
Yes, asur l’zorkan. Yes. But he doesn’t say what one must do.
I see, earlier it was not to throw away, but to bury. One must bury them or what, whatever l’gnoz means. Here he doesn’t say clearly.
Kameia of Kisvei Ha’kodesh
The Rambam says, ha’kameia she’yesh bo me’inyanim shel kisvei ha’kodesh (an amulet that has in it matters of holy writings), amulets of kisvei ha’kodesh, that means something that’s similar to tefillin, I don’t mean tefillin, but an amulet that one has inserted kisvei ha’kodesh, ein lecha reshus l’hikanes bo l’veis ha’kisei (you have no permission to enter with it to the bathroom), and take no room v’chufehu b’or (and cover it with leather), but what is covered with leather.
Discussion: What Is a Kameia of Writing?
Yes, I already know, may one make such an amulet at all according to the Rambam, but if one has.
Why is it not tefillin?
No, because it’s the same thing as by mezuzah, that it’s a tablet of metal. But an amulet that we’re not talking about an amulet l’zikaron (for remembrance), not any amulet l’mazikin l’shmira (against demons for protection).
Rambam? Kameia. I mean a kameia, kameia, kameia l’zikaron. You’re the one that invented that kind of kameia. I know that tefillin exists, but in the Gemara they talk about this. Such an amulet, I’m just saying, usually when one says kameia it means… Every person has this thing, and people have such a ring that has a picture of his grandmother, which that’s not a kameia of writing. But problem, I heard that this is the heter (permission). And this is the tefillin with kameia of writing, this is all nice reasoning. And the people, when it says kameia in the Gemara, it means something that protects, it heals from something. Is one insertion of a Rebbe’s writing, which the writing has sanctity. And he said in the laws of tefillin whether one may enter.
Ah, he said one may not enter with the writing into the bathroom. And if one must enter, the second one should hold it outside. And yes.
Halacha 6: Lo Yochaz Adam Sefer Torah – Bathroom, Bathhouse, Cemetery
Here we turn further, sefer Torah, the way of holding a sefer Torah. Lo yochaz adam sefer Torah! (A person should not hold a sefer Torah!) Lo yochaz. If regarding going into the bathroom, as I cut by to the bathhouse, to the cemetery, from the sefer Torah, even if and from mitpachos and placed with inside tied to him, even if it’s rolled up and nicely put away, even in the case, even in the dwelling, even with the cover with all the things, still everything. One says one cannot bathroom and bathhouse and cemetery. He tells you a cemetery. It seems that it wanted a question if we only need a cemetery, what does one do? One doesn’t need a cemetery. The and the and the, one doesn’t need, but one doesn’t need to enter, what may not by itself! V’lo yikra bo ad she’yarchik arba amos min ha’kever o min ha’mes (and one should not read in it until he distances four cubits from the grave or from the deceased)… Ah, on all three he says. The one who only needs the Rebbes are. One still needs to make his mouth high.
Dispute of Rishonim: What Does “Lo Yochaz Arom” Mean?
V’lo yochaz sefer Torah k’she’hu arom (and one should not hold a sefer Torah when he is naked), one may not grasp a sefer Torah when the sefer Torah is not… so is one opinion, it’s more it could be that the Rambam means literally, similar to the bathhouse. That the person… a person, when he is naked, should not grasp a sefer Torah. Which sounds more from the context in the Rambam that he’s talking one must, and the Gemara which clearly that one may not hold a sefer Torah naked, there are both opinions of the Rishonim, and Rashi says that it means that one may not touch the sefer Torah without any cloth, or one should lift it with the atzei chayim (wooden rollers), not directly with the Torah, or… The word k’she’hu arom makes it make sense that one is talking about the person, it wouldn’t make sense a k’she’hu arom with a sefer Torah, when does the sefer look naked… I don’t know that by sefer is in a grave, I don’t know that, but it should be clearer, usually k’she’hu arom, he’s talking here about a bathhouse with a… yes… sounds that here, right, not would stand the tablets a sefer naked, also arom is a funny expression, right, when the Torah has no cover one doesn’t say arom, because the parchment, yes… sounds more that from the simple plain meaning of the Rambam, that it’s talking about the person is naked, so sounds is more, also he’s talking in the next piece, he’s talking about a bed, I mean the context is not touching the Torah. Yes…
Laws of the Sefer Torah — Honor of the Place, Conduct Before the Sefer, and Completion of the Sefer
—
Law: Mitzvah to Designate a Place for the Sefer Torah — “Excessively”
Speaker 1:
But the Rambam says, “It is a mitzvah to designate a place for the Sefer Torah”. He says that, he brings there a concept, I said it, that for this reason one places bells on the Torah, the bells, so that one should hear just like the Kohen Gadol, “and his sound shall be heard”, one should hear that the Torah is coming, so one should stand up. “And his sound shall be heard when he enters the sanctuary”.
The Sefer Torah should be placed in a beautiful place, an honored place. The mitzvah, he continues, now it’s more like more perhaps more a… “This is my God and I will glorify Him”. It is a mitzvah to designate a place for the Sefer Torah, and to honor that place and to glorify it excessively, excessively. How much should one glorify the place? More than normal. Not more than enough, even more. Excessively. The Rambam uses the language “excessively”.
Novel Point: The Language “Excessively” and the Story with Reb Nachum Sorotzkin
Apparently for this the famous Gerrer Rebbe, Reb Nachum Sorotzkin is known that he made a Sefer Torah of gold, and many people complained, young men don’t have what to eat, what… He said “excessively”. He held how much is “excessively”? No one has yet fulfilled “excessively”. If Reb Sorotzkin hears, one should tell him that perhaps it’s already time to stop and make “excessively”. It can’t be, “excessively” doesn’t stop. But also Rashi, Rashi’s father, who composed there the word, it’s “excessively”.
But remember, the Rambam uses the language “excessively” on other things, not only on this. “Excessively” means very very much.
—
Law: The Words on the Tablets of the Covenant — Connection to the Aron Kodesh
Speaker 1:
Okay. Yes, and the Rambam says, the words, yes, the words that are on the tablets of the covenant, they are what are in every single sefer. In other words, we call the place where we put the Sefer Torah an Aron Kodesh. Aron Kodesh was the tablets of the covenant. The Rambam doesn’t bring this language, the Rambam calls it a heichal, or a migdal, or a teivah, aron. But we call it an aron, and one sees that apparently everyone understands that the tablets are placed in an aron, and one places it in a golden aron, there was a whole procedure with this. So it’s like one honors and makes a… Apparently this would be the “designate for it a place”. A person could say, a Torah, what is the place of an Aron Kodesh? Aron Kodesh is normally a beautiful thing. The Rambam says, no. The Aron Kodesh, the tablets had a special place, where one places them in a special box with the whole thing. In the same way one conducts oneself with every sefer, that this is the vessel that the aron is. And it makes sense. Why was the aron? To hold the Ten Commandments, the Torah. The Torah is the entire Torah, it’s the same thing as yours.
Digression: The Ten Commandments in Prayer
There is the law about saying the Ten Commandments every day, the Gemara in Berachos speaks about this, and you bring it here. But we don’t say it. We don’t say it. Ah, but one sees here some connection between… Ah, it’s simple. It was made that every day one recites Krias Shema in different ways. One said the Ten Commandments, it’s simple that one looked at it like something also a foundation of the Torah that one must constantly remember. And here it says something like… We actually don’t say it, but every Sefer Torah has some connection with the tablets of the covenant. I don’t know, there’s something more here. Therefore one makes on the Aron Kodesh a picture of the tablets. I don’t know.
Novel Point: Source for Aron Kodesh
Okay, now he says, I feel that this is the point. Because if not, where is the source that one makes an aron for the Sefer Torah, an Aron Kodesh? What is the connection? The answer is, it’s like the tablets. This is the thing that one learns from the tablets. Okay, now, there are other commentators, more. So he brings, so he says, he brings a proof that he said like us. “Designate for it a place”, and this is the thing that one learns from the tablets.
—
Law: Conduct Before a Sefer Torah — Don’t Spit, Don’t Expose, etc.
Speaker 1:
Okay, now, an interesting thing. “A person should not spit in front of a Sefer Torah”. Now, the laws of conduct are like before a Sefer Torah. Now, all the laws that we learned until now were essentially… Ah, we already learned a bit of such laws, that the Sefer Torah itself, the object of the Torah, now one learns, the entire place where the Sefer Torah is also gets such a… like an important person. Before him one doesn’t do disgraceful things. Yes? “Don’t spit” — one doesn’t spit. “Don’t expose one’s nakedness before it” — it shouldn’t be exposed at all, not covered, not dressed. “To stretch out one’s legs” — another thing. What does stretching out the legs mean? It’s such “manspreading” it’s called, yes? It should be, yes, it shouldn’t be any… not honorable like that.
“Don’t place it on one’s head like a burden” — one shouldn’t carry the Sefer Torah on one’s head. “Don’t turn one’s back to the Sefer Torah” — one shouldn’t walk with one’s back to the Sefer Torah, “unless it is ten tefachim higher than him”. If the Torah is higher than him. No, he didn’t mean that the Torah is on a… when the Torah is on a platform, on a bimah, hagbah is… It’s not that they become important, they learned on other things.
—
Law: Carrying a Sefer Torah from Place to Place
Speaker 1:
What does one do when someone goes around with a Sefer Torah? The Rambam says laws about this. “One doesn’t transport a Sefer Torah from place to place while riding”. It’s a problem, you need to give it honor, and it’s a second thing, you need to guard it, it could be stolen.
“Rather one places it in one’s bosom against one’s heart when riding on an animal and traveling”. In other words, like one conducts oneself, yes, ideally, one holds a Torah like this against one’s heart, like one holds something that one loves very much, yes, that’s the idea, it’s much honor. Yes, one sees even when one travels, one takes a Torah in a car or on a bus, also ideally, if one can’t… then one holds it, yes.
“Whoever sits before a Sefer Torah”, it’s like this, if one can’t, one can also place it on a bench, as it says here on the side. As it said before, the bench on which one places the Sefer Torah. Yes, but you can also say, you shouldn’t place it in the trunk, don’t put it in the back, except if it’s necessary because of thieves and the like. It’s a matter of honor, one gives much respect.
—
Law: Sitting Before a Sefer Torah — With Gravity, Awe and Fear
Speaker 1:
Now the Rambam also brings the concept of ethics, something more like an etiquette thing, yes. “Whoever sits before a Sefer Torah”, everyone who sits before a Sefer Torah, he apparently means when one reads the Torah, yes, when a Sefer Torah lies in the Aron Kodesh, when one opens it for the Torah reading, “should sit with gravity, with awe and fear”. Gravity, we use it also for Krias Shema. Yes, gravity, with awe and fear, the seriousness. Because it, because it, the Torah, the Torah is testimony for all who come into the world. As it says, there where it says that the Sefer Torah is a song, so it is for testimony.
Explanation: “For All Who Come Into the World” — The Chida’s Comment
Yes, good. The mitzvah of writing a Sefer Torah says, the mitzvah is “and write for yourselves this song for testimony”. Then it says the verse “and it shall be for Me as testimony”. What is the testimony here? The Chida noted that the Rambam says “for all who come into the world”, he doesn’t say “for all Israel” or for the pious Jews, but “for all who come into the world” it is testimony. And what is the testimony? That for what he doesn’t see, or all things, because all Torah matters are in the Torah. It’s the witness that testifies about Jews for all who come into the world. This is like the greatest guardian of the Jews, or the witness for the Jews, that the Jews are the main people. He doesn’t say here, he doesn’t say here, he doesn’t say here.
Discussion: What is the Content of the Testimony?
It could be that the question is what the content, he doesn’t say what the content of the testimony is. What does it mean that it’s a witness? Or the importance of it is that everyone believes in the truth of the testimony. It could be all true things that are in the Torah, the Torah is testimony on all the things that are in it, something like that. What’s in us? Everything. Parts belong to this person, parts to that person, but generally one must look at what it says in other places that explains what the witness is. I remember that in Perush HaMishnayos at the beginning it says that the testimony is simply that the letters of the Torah that one places in the aron is testimony that one can achieve from it, right? This is like a… It’s interesting, when a judge takes testimony it also says that one must sit with gravity, with awe and fear. Not about the testimony. Gravity was said, no? Yes, when it’s about the judgment, when it says “and the two men shall stand”, they must stand, stand what? Stand at the judgment. Yes, I don’t know.
—
Law: One Should Glorify the Sefer Torah According to One’s Ability
Speaker 1:
And a person should honor the Sefer Torah according to his ability, as much as one can. Further, according to his ability means, here he doesn’t say “excessively”. No, very good. According to his ability is both upward and stringently. As much as you can, not more and not less. If you can’t more, you can’t more, but if you can more, you should do according to your ability.
—
Law: Whoever Fulfills This Mitzvah Is As If He Received It From Mount Sinai
Speaker 1:
The Sages said, “and whoever fulfills this mitzvah”, so the Rambam says here, meaning to say the Sefer Torah, “is as if he received it from Mount Sinai”. And he brings here that in Perush HaMishnayos, there’s a note, the Perush HaMishnayos says the Rambam there, in Maseches Sofrim that this includes three other things. The love of Torah means, first of all, the main thing, a people honors the mitzvos of Torah. The second thing is honoring the sages who are the masters of the Torah, the Torah scholars. And the third thing is the books that were composed in it. It appears that the Rambam means here the third thing, honoring the books.
Novel Point: The Rambam’s Change from the Mishnah
And he says an interesting thing, that in the Mishnah in Avos it first says “beloved” and ends with “desecrates”. But the Rambam wanted to conclude with something good, so he reversed it. He could have said “beloved by people”. Where, interesting. The Rambam is not particular to copy exactly. What does that mean? He wanted to have the language, the idea.
Discussion: “Beloved by People” — A Segulah for Honor
“Mighty and beloved by people” is an interesting thing, because is it a blessing that people will honor him? Yes, because… It’s a very good thing that people should honor him. Because it’s an interesting thing, because it reminds me of that a Sefer Torah is buried next to a… or next to the body of a Torah scholar who honors the Torah. Ah, his body. His body of the person. “His body” apparently means “he”. Because it doesn’t say “his body” alone, it says “his soul”. Honor doesn’t go to the body, it’s for the person. But perhaps it’s… In short, whoever gives respect to a Torah, one respects him. And not, one doesn’t respect him.
How does that work? Presumably because he follows it. Presumably also that one should honor the books and the sages is also so that one should take it seriously, and one should follow it, and one should do what it says in it, and think with the stones. I mean that one who honors the Sefer Torah, automatically he will also learn it. That means, he will guard it and so on, he will learn it. He will honor him as a Torah scholar. Yes, but perhaps even less, even he doesn’t know. It’s a segulah for honor. Whoever wants a segulah for honor, should kiss the Torah more. He should give more honor to the Torah.
But Rashi understands it simply like our lesson. Further, this is the greatest honor for the Torah, this is that all the prophets prophesied for those who give money for the Torah scholars. Done.
—
Conclusion: “Blessed is the Merciful One Who Helped Us”
Speaker 1:
Yes, until here the Laws of Sefer Torah. Blessed is the Merciful One who helped us. Someone asked me a question. Who asked me the question? Ah, on Shabbos my friend Ari asked me, that it’s very strange, the Rambam is very particular to write everything in the holy language, and every law ends with a piece in Aramaic, “Blessed is the Merciful One who helped us”. The Holy One Blessed Be He, the Omnipresent Blessed Be He, very interesting why such language appears in the Rambam, and the Rambam didn’t write it at the end of every law. If someone knows why, he can tell us.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On