סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק י״א
הקדמה והקשר
הפרק עוסק בהלכות בניין בית הכנסת, ארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, ודינים של מכירה וקדושה. הפרק מתקשר לשתי הלכות קודמות: (1) דין הרמב״ם שצריך לייחד מקום לתפילה (טהרת המקום), ו-(2) דין תפילה בציבור – שמחייב מקום שכל הציבור יכול להתאסף בו. הסדר ההגיוני הוא: תחילה ענין התפילה, אחר כך תפילה בציבור, אחר כך תפילה בבית הכנסת – ועכשיו החיוב לבנות את הבניין עצמו.
—
הלכה א – חיוב לבנות בית הכנסת; כפייה; ספר תורה נביאים וכתובים
“כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.”
פשט
בכל מקום שנמצאים עשרה יהודים, הם מחויבים להכין מקום מיוחד לתפילה – בית הכנסת. אפשר לכפות זה את זה לשלם עבור הבניין, וגם לקנות ספר תורה, נביאים וכתובים.
חידושים וביאורים
1. החיוב מוטל על עשרת היהודים עצמם, לא על ממשלה או נדיב: זהו חידוש גדול – החיוב לא בא מלמעלה (כמו בדור אנוש שעשו היכל), אלא מעשרת היהודים עצמם. האבות לא עשו בית הכנסת, הם התפללו לבד. כאן רואים שיהודים רגילים שמתאספים יחד יש להם חיוב גמור ליצור את התנאים לתפילה בציבור.
2. “כופין” – מה פירוש כפייה? “כופין” לא פירושו רק לחץ – פירושו שאם אחד לא רוצה לשלם, אפשר לזמן אותו לדין תורה, ובית דין יכול ממש לקחת ממנו כסף. “זה את זה” – זה לא עסקן אחד שדורש, אלא לכל הקהל יש חיוב הדדי זה כלפי זה. אם אחד אומר “אני יכול להתפלל בבית, אני לא צריך בית כנסת” – עונים לו: “אתה צריך לתת כסף.”
3. למה צריך כתובים? ספר תורה מובן – לקריאת התורה. נביאים מובן – להפטרות. אבל כתובים – הרי אין הפטרות מכתובים! זה מראה שהספרים בבית הכנסת אינם רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד. בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, דברי כיבושין, דברי אגדה, ואנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה מלבד התפילה. (זה שונה מבית המדרש שבו יושבים ולומדים כל היום.)
4. שולחן ערוך – גם ש״ס: ר׳ אברהם בלומנברג (רמב״ם מאורח) מביא שהשולחן ערוך (עם משנה ברורה) אומר שבזמן הזה כופים גם לקנות ש״ס – מה שתומך בנקודה שהחיוב רחב יותר מסתם קריאת התורה, הוא הולך גם על לימוד.
5. [דיגרסיה: השוואה ל״ועשו לי מקדש”]: החיוב לבנות בית הכנסת יכול להיות דומה במשהו ל״ועשו לי מקדש,” אף על פי שהרמב״ם לא אומר זאת בפירוש – הוא עושה זאת לתפילה, אבל הענין של בניין מיוחד קיים גם כאן.
—
הלכה ב – היכן וכיצד לבנות את בית הכנסת (ארכיטקטורה)
“כיצד בונין אותו? אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר ‘בראש הומיות תקרא׳. ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר. ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר ‘והחונים לפני המשכן קדמה… משה ואהרן ובניו׳.”
פשט
בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר בעיר. מגביהים את הבניין שיהיה גבוה מכל הבתים הרגילים. הדלת תהיה בצד המזרחי, כמו המשכן.
חידושים וביאורים
1. שני דינים נפרדים בגובה: יש שני הלכות: (א) המיקום – בונים במקום הגבוה ביותר בעיר (“בגובהה של עיר”), (ב) הבניין עצמו – מגביהים אותו שיהיה גבוה מכל החצרות (“מגביהין אותו”). שניהם דינים נפרדים.
2. “בראש הומיות” – ביאור הפסוק: “הומיות” (משלי א:כא) מתפרש על ידי המצודות כמקום שיש בו המיה – שבו אנשים מדברים, שבו יש חיים. בית הכנסת יעמוד במקום גבוה ובולט כך שישמעו את בעל התפילה, את השופר וכדומה.
3. ניגוד סמלי עם “ממעמקים”: בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר, עושים בימה עוד יותר גבוהה – אבל בעל התפילה עומד בממעמקים (מקום מעומק). זה סמלי – “ממעמקים” לא פירושו ממש עמוק באדמה, אלא עומק רוחני.
4. הקפדת הרב מבעלז: העולם בכלל לא מקפיד מספיק על ההלכה שבית הכנסת יהיה גבוה מכל הבניינים – חוץ מהרב מבעלז בירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו “בגובהה של עיר” וגבוה מכל האחרים. בעלז מקפידה מאוד על הלכות בית הכנסת.
5. “פתח למזרח” – קשר למשכן: הרמב״ם מביא שהדלת תהיה במזרח, כמו המשכן שהיה לו הפתח בצד מזרח (מערב היה סגור – שם היה קודש הקדשים). היסוד הוא שרוצים לעשות את בית הכנסת בדומה למשכן.
6. קושיה על הפסוק “משה ואהרן ובניו”: קושיה חזקה: למה מביא הרמב״ם דווקא את הפסוק “והחונים לפני המשכן קדמה… משה ואהרן ובניו”? הרי כבר כתוב בפסוקים אחרים שדלת המשכן הייתה במזרח – למה צריך דווקא את הפסוק הזה? מובן שקדמת מזרח הוא מקום חשוב, אבל זה ידוע כבר מפסוק אחר. הקושיה נשארת פתוחה.
7. שולחן ערוך / תוספות – כשמתפללים למזרח: השולחן ערוך, תוספות ואחרים אומרים שהלכת הרמב״ם מדברת כשמתפללים למערב (כמו בבתי כנסת בארץ ישראל, או בבבל שהתפללו למערב לכיוון ארץ ישראל). במקרה כזה הדלת במזרח – בצד השני ממה שמתפללים. אנחנו שמתפללים למזרח, לא היינו רוצים שהדלת תהיה באותו צד כמו ארון הקודש. העיקר: הדלת תהיה מול ארון הקודש, לא דווקא מזרח.
8. שיטת הרמב״ם לעומת למעשה: למעשה אומר הרמב״ם כן שעושים תמיד במזרח את הדלת – אפילו אם מתפללים למזרח. הרמב״ם עצמו גר במצרים, שהיא מערבית לארץ ישראל, ובבבל (תקופת הגאונים) התפללו למערב – אז אצלם מתאים שהדלת במזרח.
9. [דיגרסיה: בתי כנסת עתיקים עם דלתות צד]: בבתי כנסת עתיקים יש בדרך כלל דלת בצד, שממנה בעל התפילה והרב יוצאים, מלבד הדלת הראשית. אולי זו לא “מעין דלת” שהרמב״ם מדבר עליה.
—
הלכה ב (המשך) – ההיכל
הרמב״ם אומר שעושים “היכל” שבו מניחים את ספר התורה.
פשט
ה״היכל” אינו התיבה (ארון הקודש) עצמה, אלא מבנה/בניין נפרד – מעין מרכז בחזית בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
חידושים
1. הבדל בין “היכל” ו״תיבה”: התיבה היא הארון/קופסה שבה מונחת התורה, וההיכל הוא הבניין הגדול יותר שמכיל את הארון. ההיכל מסמל את בית המקדש – לכן קוראים לו “היכל”.
2. ההיכל עומד בכיוון ירושלים (“כלפי דלתות העיר”) – “כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה”. כלומר, ההיכל משמש כרמה נוספת של “ממקומו הוא יפן” – כשעומדים להתפלל, מסתכלים אוטומטית להיכל, שמצביע למקום המקדש.
3. הרמב״ם לא אומר במפורש “למערב” או “למזרח” – אלא “כלפי דלתות העיר”, שפירושו באיזה כיוון ירושלים נמצאת.
—
הלכה ב (המשך) – התיבה
“וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה” – מעמידים את התיבה “באמצע”.
פשט
התיבה אינה ארון הקודש, אלא הבמה/השולחן שעליו מניחים את ספר התורה כשקורים.
חידושים
1. “באמצע” פירושו כאן לא באמצע בית הכנסת, אלא באמצע ההיכל.
2. התיבה הייתה ניידת: לכאורה הכניסו אותה לאמצע כשמתפללים, והחזירו אותה כשלא מתפללים. כראיה – בהלכות לולב כתוב שהניחו את התיבה באמצע כדי להקיף, מה שמוכיח שהייתה ניידת.
3. “אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים” – התיבה עומדת עם הגב להיכל, והדלתות נפתחות לעבר העם, “כדי שיוכלו להוציא את התורה” – שיוכלו להוציא את התורה, ו״פניו כלפי העם” – שהעם יוכל לראות את התורה כשפותחים אותה.
—
הלכה ב (המשך) – הבימה
הרמב״ם פוסק שמעמידים בימה, והקורא בתורה, או החכם שאומר דברי כיבושין, עומד עליה “כדי שישמעו כולם”.
חידושים
1. שאלה טקסטואלית גדולה: בגרסאות שונות כתוב “ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת”, אבל בכתב היד שהרמב״ם עצמו אישר (כתב היד של ספר המאור) המילה “באמצע” נמחקה. כלומר, לפי הרמב״ם אין חיוב שהבימה תעמוד דווקא באמצע – אבל מעשית פשוט שתהיה באמצע. זו הייתה מחלוקת גדולה היסטורית.
2. הטעם לבימה: אם היא עומדת באמצע, הטעם כדי שכולם ישמעו; אם היא לא עומדת באמצע, הטעם שהיא גבוהה – “כשעומדים גבוה שומעים יותר טוב, כי הקול עולה ולא מפריע לאנשים.”
3. איזה סוג הלכה זו? הרמב״ם פוסק זאת כהלכה, אבל הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן – זה סוג של הלכה שמתארת כיצד בית הכנסת צריך להיראות.
—
הלכה ב (המשך) – סדר הישיבה
“הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבים שורה לפני שורה… ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה… עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה.”
פשט
הזקנים (הרב, המזרח) יושבים עם הפנים לעם ועם הגב להיכל. כל העם יושב שורות שורות, כל שורה מסתכלת לגב השורה שלפניה – כמו בבתי כנסת רגילים היום. כך כולם מסתכלים לקודש, לזקנים ולתיבה.
חידושים
1. “כלפי הקודש” – מה “קודש” פירושו כאן לא לגמרי ברור: ארון הקודש? ספר התורה? נראה שפירושו ארון הקודש.
2. שלוש קדושות שהעם רואה: (1) פני התיבה, (2) הזקנים, (3) הקודש (ארון הקודש).
3. דווקא שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה – הטעם הוא “שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה” – צריך לראות את פניהם כדי שיביא לאימה ויראה.
—
הלכה ב (המשך) – היכן עומד שליח הציבור?
“שליח הציבור עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש.”
פשט
שליח הציבור עומד על הארץ (לא על הבימה), לפני התיבה, עם הפנים לקודש – הוא מסתכל באותו כיוון כמו כל העם.
חידושים
1. החזן לא מסתכל לעם – לא כמו אצל הרפורמים, שהחזן עומד ומסתכל לעם. אצל הרמב״ם החזן מסתכל לקודש, כמו כולם. רק הזקנים הם היחידים שמסתכלים לעם.
—
הלכה ג – כבוד בית הכנסת: ניקיון, תאורה, ריהוט
“נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן.”
פשט
צריך לטאטא ולנקות בתי כנסיות ובתי מדרשות. “מרביצין” פירושו שופכים מים כדי שלא יהיה אבק – שוטפים את הרצפה. זה קשור לכך שהולכים שם עם נעליים.
חידושים
1. הבדל מנהג בין ארצות: הרמב״ם מביא: “ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב” (ספרד ומרוקו), “ובשנער ובבל ובארץ הצבי” (ארץ ישראל) – אלה כולם “ארצות ספרדיות” (כמעט ארבע קבוצות נפרדות). המנהג שם הוא: (1) להדליק אבוקות – מדליקים נרות בבתי כנסיות; (2) הצעת מחצלאות – מניחים שטיחים/מחצלות יפות על הארץ לשבת.
2. “אורח אדום” (ארצות אשכנז?) – שם “יושבים על הכסאות” – יושבים על ספסלים/כיסאות. “כסאות” לא פירושו סתם ספסל, אלא ישיבה נוחה ומכובדת – חלק מהכבוד.
3. מעשית היום: היום יושבים בכל מקום על ספסלים, אפילו בבתי מדרש ספרדיים. ההבדל היחיד הוא שלבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים (ספות), ולאשכנזים יש ספסלים קשים.
—
הלכה ג (המשך) – קלות ראש בבית הכנסת
“ואין נוהגין בהן קלות ראש” – לא שחוק והיתול.
פשט
כחלק מכבוד בית הכנסת, אסור להתנהג בקלות ראש – לא דיבורים ריקים, לא ליצנות, לא משחקים, לא בדיחות, לא בדחנות.
חידושים
1. אם מישהו חושב שקלות ראש מקרבת את הדור הצעיר, שיעשה זאת בפאליש, לא בבית המדרש. בית המדרש אינו המקום לקלות ראש, אפילו בכוונות טובות.
—
הלכה ג (המשך) – “ואין נאותין בהן” – הנאה מבית הכנסת
הרמב״ם אומר שאין נהנים מבית הכנסת.
חידושים
1. מה פירוש “נאותין”? הרמב״ם בפירוש המשניות (ברכות/מגילה) מסביר: “נאותין” פירושו “מתקשטין, משתמשין להנאתן” — לא משתמשים בו להנאה אישית. זה לא פירושו שינה, אלא הנאה כי קריר, אוורירי, מקום נוח.
2. מעשית: שבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת – אל תיכנס לשם רק בגלל הקרירות.
—
הלכה ג (המשך) – “ואין מתהלכין בו” – טיול, אכילה, חשבונות, הספד
לא נכנסים לבית הכנסת סתם. “ואין נכנסין בו אלא לכבודכם.” לא אוכלים שם ולא שותים שם.
חידושים
1. בדיעבד – אכילה בבית המדרש: אם תלמיד חכם נתן שיעור והוא לא יכול לצאת לחדר האוכל כי זה ייקח יותר מדי זמן והוא לא יוכל להמשיך ללמוד – בדיעבד מותר לו לאכול בבית המדרש. זו המציאות בשטיבלאך קטנים שאוכלים ליד השולחן, כי הוא צריך להמשיך ללמוד. אותו אדם שלומד שם – הוא זה שמותר, כי הוא כבר בבית המדרש ללימוד.
—
הלכה ג (המשך) – חשבונות בבית המדרש
“ואין מחשבין בו חשבונות — אלא אם כן היו של מצוה” – כמו צדקה, פדיון שבויים.
פשט
חשבונות ועסקים לא עושים בבית המדרש, אבל חשבונות מצווה (אפילו לצדקה) כן.
חידוש
בית הכנסת הוא מרכז החסד – רואים זאת מכך שחשבונות מצווה מותרים.
—
הלכה ג (המשך) – הספד בבית הכנסת
“ואין מספידין בו אלא הספד של רבים — כגון שמספידין גדולי החכמים.”
פשט
לא עושים הספד בבית הכנסת, אלא הספד של רבים.
חידושים
1. הרמב״ם נותן דוגמה מעניינת: לא רק כשגדול עצמו נפטר, אלא אפילו כשאדם רגיל נפטר, אבל גדול בא להספיד (כי הוא שכן או אח), ובגלל זה כל העולם בא – זה נעשה “הספד של רבים.”
2. החידוש העיקרי: הנושא אינו הנפטר, אלא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספיד, כל העולם בא, וזה עושה את זה הספד של רבים. זה מתאים לגמרא שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית הכנסת – “אי בשמיעה כולהו” – הנקודה היא הקהל הרב הנוסף.
3. כלל: לא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים. שני חסידים רוצים לדבר עסקים – לא בבית הכנסת. אבל כל מה שהוא ענין ציבורי – כן. יחיד לא יכול להשתמש בבית הכנסת לאינטרסים שלו, אבל ענייני ציבור כן.
—
הלכה ג (המשך) – קפנדריא (קיצור דרך דרך בית הכנסת)
“לא יעשנו דרך, שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך.”
פשט
בית כנסת עם שתי דלתות בשני צדדים – אסור להיכנס מדלת אחת ולצאת מהשנייה רק כדי לקצר את הדרך.
חידושים
1. “קפנדריא” – אף אחד לא יודע בדיוק מה המילה הזו אומרת. לפי רש״י זו שפה ל״קיצור דרך.”
2. יציאה מדלת אחרת אחרי תפילה: אם מישהו בא להתפלל בבית הכנסת, מותר לו לצאת מהדלת האחרת, אפילו זה נעשה למעשה קיצור דרך – כי הוא בא להתפלל, לא לעשות קיצור דרך.
—
הלכה ג (המשך) – כניסה לבית הכנסת לדבר מעשי
**”אם מישהו צריך להיכנס לבית המדרש לדבר מעשי (למשל לקרוא לילד שלו
, לאסוף חבר), שייכנס וילמד קצת – ‘יכנס ויקרא מעט׳ – שיאמר קצת חומש או תהלים, או ‘יאמר דבר שמועה׳ – הלכה ששמע. ‘ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד.'”**
חידושים
1. אם הוא לא יכול ללמוד – יש לו שתי עצות:
– “יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו” – שיבקש מילד שיאמר לו את הפסוק שהוא לומד. משתמשים ב״פסוקך” מעשית כדי לעשות היתר להיכנס.
– “ישב מעט בבית המדרש” – שפשוט ישב קצת. הרמב״ם מביא את הפסוק “אשרי יושבי ביתך” – לא כתוב “אשרי הלומדי בביתך” או “אשרי המתפללי בביתך”, אלא “אשרי יושבי” – לשבת בבית המדרש זו עצמה מצווה.
2. חידוש חשוב: הרמב״ם אומר בפירוש “מקיים מצוה” – ישיבה בבית המדרש אינה רק כבוד, זו מצווה בפני עצמה. “אין כבוד שאינו מצווה.”
—
הלכה ג (המשך) – מקלו ותרמילו; לרוק
“מותר ליכנס במקלו ובתרמילו” – מותר להיכנס לבית הכנסת עם המקל שלו, הכלים שלו, הדברים היומיומיים שלו. זה לא כמו בית המקדש.
“לרוק” – אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש.
חידושים
1. סברת הגמרא: גם בבית אנשים לא מקפידים על זה, וכשמקפידים במקום כזה, זה גם כך.
2. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו – עצה טובה.
—
הלכה ד – בתי כנסיות שחרבו – קדושתן לעולם עומדת
“בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, קדושתן עליהן עומדת, שנאמר ‘והשימותי את מקדשיכם׳ – אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן.”
פשט
בית כנסת שחרב (לא מתפללים שם יותר, הוא ריק) נשאר קדוש וצריך לכבדו.
חידושים
1. הרמב״ם אומר לנו פעמיים שבית הכנסת קדוש – פעם אחת ב״כלפי פנים הקודש” (קודם), וכאן בחרב. אבל הוא לא אומר שצריך לעשות מעשה הלכתי (כמו להביא פועלים לישועות), אלא שאסור להתנהג בקלות ראש.
2. דין כיבוד וריפוץ: בבית כנסת חרב מתנהגים כמו בפעיל, חוץ מכיבוד וריפוץ – לא שומרים אותו יפה, נותנים לעשבים לצמוח. הטעם: כדי שיראו אותן ויצטערו – שיראו את המצב העגום וירצו לבנות מחדש. לא שיעשו “מוזיאון” ממנו, אלא שירחמו וירצו לבנות אותו מחדש.
3. יסוד חשוב: הבניין עצמו קדוש – לא רק כשהוא בשימוש מעשי. כל ההלכות בנויות על זה שבית הכנסת הוא מקום קדוש כשלעצמו.
—
הלכה ה – אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת
“אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה או במקום אחר, אלא בונים אחרת ואחר כך סותרין זו, שמא יארע להם אונס ולא יבנו.”
פשט
לא הורסים בית כנסת כדי לבנות חדש, כי אולי נישאר בלי בית כנסת. בונים תחילה את החדש, אחר כך הורסים את הישן.
חידושים
1. אפשר להרוס בית כנסת אחרי שיש כבר חדש – זה לא שאסור לסתור, אלא שצריך להיות בטוחים שלא נישאר בלי בית כנסת.
2. חריג (רמ״א): זה נכון רק לחרוב יסודותיו – כשעדיין אפשר להתפלל בו. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול (זה מסוכן), סותרן מיד וממהרין לבנותו יום ולילה – עובדים יום ולילה במהירות לבנות, שמא תדחה ויישאר חרב.
—
הלכה ו – מעלין בקודש: החלפת בית הכנסת / בית המדרש
“מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין.”
פשט
מותר לעשות מבית כנסת ישיבה (קדושה גבוהה יותר), אבל לא להיפך.
—
הלכה ז – מכירת בית הכנסת וקניית קדושה גבוהה יותר
“בני העיר שמכרו בית הכנסת – לוקחין בדמיו תיבה; מכרו תיבה – לוקחין מטפחות או תיק של ספר תורה; מכרו מטפחות – לוקחין חומשים; מכרו חומשים – לוקחין ספר תורה. אבל לא להיפך. וכן במותרים.”
פשט
מותר לקנות בכסף רק משהו בקדושה גבוהה יותר – מעלין בקודש. זה נכון גם למותרות (כסף שנשאר).
חידושים
1. מותרות: אפילו כבר קנו מה שצריך ונשאר כסף, לכסף הזה עדיין יש את הקדושה הגבוהה.
2. גביית מעות: אפילו כשרק אספו כסף (עדיין לא קנו), זו כבר הכנה עם קדושה – מותר רק לשנות לקדושה גבוהה יותר. אם גבו מעות לקנות תיבה – מותר לקנות ספר תורה, אבל לא להיפך.
3. חריג במותרות: “אם עשו מה שגבו לעשות והותירו – משנין המותר לכל מה שירצו.” כשכבר ביצעו את המטרה ונשאר כסף עודף, מותר להשתמש בו למה שרוצים, אפילו לקדושה נמוכה יותר.
—
הלכה ח – תנאי על חפצי קדושה
חידושים
1. על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי – אי אפשר להתנות שתורה לא תהיה לה קדושת ספר תורה.
2. על חפצים (ספסלים, מפות, כלי בית הכנסת) – הרמ״א אומר שאפשר לעשות תנאי, והמנהג הוא שאפילו בלי תנאי מפורש, לב בית דין מתנה – מניחים שיש תנאי שמותר להשתמש בהם למטרות אחרות (למשל לקחת ספסל הביתה) אם הגבאי מרשה.
3. כל כלי בית הכנסת ובית המדרש יש להם אותה קדושה כמו בית הכנסת עצמו – ספסלים, שולחנות, פרוכת, מטפחות ספרים.
—
הלכה ט – בית הכנסת של כפרים לעומת של כרכים
“במה דברים אמורים? בבית הכנסת של כפרים, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד – שבעה טובי העיר מוכרין אותו. אבל בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה – אין מוכרין אותו לעולם.”
פשט
בית כנסת של עיירה קטנה שבעה טובי העיר יכולים למכור, כי הוא שייך לאנשים המקומיים. אבל בית כנסת של עיר גדולה שייך לכלל ישראל – כי אנשים מכל מקום באים לשם – ולעולם אי אפשר למכור אותו.
חידושים
1. ההבדל הוא “על דעת מי נעשה” – למי הוא נעשה. בית כנסת של עיר גדולה הוא נכס של כל ישראל, כי “שיבואו כל הבאים למדינה.”
2. משל מעשי: בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שייך לאנשים המקומיים, אבל מוסד גדול כמו בית המדרש של גור או סאטמר בוויליאמסבורג, שבו “כל העיר באה להתפלל” כשצריכים מנין מנחה, יש לו דין של בית הכנסת של כרכים – הוא שייך לכל היהודים, לא רק לחסידות.
3. קושיה חדה על הנוהג כיום: היום בעלי הבתים של בתי כנסת גדולים מבקשים כסף מכולם, כי כולם מבינים ש״זה בית המדרש שלהם.” אבל כשהם רוצים למכור, הם לא שואלים את האחר. “זה לא הולך לשני הכיוונים” – זו סתירה יסודית.
4. הטענה שתחזוקה משנה את הדין, נדחית: נטען שמכיוון שמישהו משלם את החשבונות (מים, חשמל, שירותים), הוא צריך להיות הבעלים. זה נדחה בתוקף: גם בזמן הגמרא בית כנסת של כרכים היה צריך תחזוקה. מי שעושה זאת, עושה זאת “על דעת כל ישראל, לא על דעת שלושת האנשים שמתפללים שם.” זה לא משנה את המעמד ההלכתי.
5. האם בית כנסת חדש בכרך מקבל אוטומטית דין כרכים? אם “נכד רבני” בונה בית כנסת בקרקוב (שהיא כבר עיר), האם זה אוטומטית “על דעת כל העולם” או שיש לו דין כפר? זו נשארת שאלה.
6. הכלל שלפי הפשט לעולם לא היה “ריאליסטי” ההלכה של כרכים: כי תמיד יש מישהו שבנה, מישהו שנושא בהוצאות – אבל בכל זאת אומר הרמב״ם שזו קטגוריה נפרדת. התירוץ הוא שמי שבונה ומתחזק, עושה זאת “על דעת כל ישראל” – הוא שליח, לא בעלים.
—
הלכה י – תנאים במכירת בית הכנסת
“אפילו כשמותר למכור בית הכנסת, צריכים להיזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי ולא בית הטבילה ולא בית המים (בית הכסא). אבל אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה על מנת לעשות בו כל מה שירצו — מותר.”
פשט
אסור לעשות מבית כנסת שנמכר מקום מגונה (בית מרחץ, בורסקי, מקווה, בית כסא), כי זה לא דרך ארץ. אבל אם שבעה טובי העיר עשו תנאי במעמד אנשי העיר שמותר לעשות מה שרוצים – מותר.
חידוש
מנגנון התנאי: כשהציבור עושה תנאי מפורש, זה נעשה “כאילו זה לא בית כנסת” – הקדושה יוצאת לגמרי, ואז אפשר לעשות מה שרוצים.
—
הלכה י (המשך) – “אדם אחד” – אדם אחד כמנהל
“רבינו אדם אחד — כל מה שעשוי עשוי ואין אנו יכולים למחות בידו.”
פשט
כשהציבור ממנה אדם אחד כמנהל, הוא לא צריך לשאול כל פעם את שבעה טובי העיר או אנשי העיר.
חידושים
1. הגבלה חשובה – זה לא נעשה נכסי ציבור: “כמה וכמה ספרים טועים בזה” – זה לא אומר שאותו אדם יכול למכור “לצרכי עצמו.” זה אומר רק שיש לו זכות לפעול “לטובת הציבור” בלי לשאול כל פעם. זה נשאר הקדש, זה נשאר נכסי ציבור. ה״אדם אחד” הוא גבאי, לא בעלים במובן שזה שייך לו.
—
הלכה יא – מתנה, שכירות והלוואה של בית הכנסת
“כשם שמותרים למכור בית הכנסת כך נוהגים ליתנה במתנה — שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו לא נתנוה.” אבל “לא סוחרים ולא משכנים.” הלוואה גם אסורה.
פשט
מתנה מותרת כי היא כמו מכירה (מקבלים משהו בחזרה – הנאה). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות זה עדיין נשאר בית כנסת, ומשתמשים בו למטרה זרה. הלוואה גם אסורה.
חידושים
1. “כלל גדול – מתנה היא תמיד בעבור משהו”: מתנה היא לעולם לא “בעבור כלום” – תמיד יש הנאה שמקבלים בחזרה, בין גשמית בין רוחנית. לכן מתנה הלכתית היא כמו מכירה.
2. ההבדל בין מכירה להשכרה: מכירה מותרת (עם תנאי זה יוצא מלהיות בית כנסת). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות הקדושה נשארת, ומשתמשים במקום קדוש למטרה זרה. “להשכיר בית מדרש להיות חנות – זה אסור.”
3. קדושה עולה ואינה יורדת בדמים: הלוואה אסורה כי בהלוואה “זה עדיין שלך” – הקדושה לא יוצאת בחינם, אלא בכסף. הלוואה אינה מכירה, זו עסקה זמנית שלא יכולה להוריד קדושה.
4. נפקא מינה מעשית להיום: “צריך לדעת את ההלכה אולי היום – היום מקילים מאוד בכל ההלכות האלה.”
—
הלכה יב – תפילה ברחובה של עיר
“רחובה של עיר — אף על פי שמתפללין בה תעניות המרובות, אין בה קדושה, מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן… אין בקדושה.”
פשט
כשמתפללים בחוץ ברחוב (כי בית הכנסת קטן מדי לכל האנשים בתענית), המקום לא מקבל קדושה. זה נשאר רחוב.
חידושים
1. רחוב העיר יש לו תפקידים הלכתיים אבל לא קדושה: הרחוב משמש למטרות הלכתיות – גם כאן (בתעניות, שיוצאים להתפלל ברחוב), גם בהלכות עיר הנדחת. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי – הרחוב לא נעשה טמא ולא קדוש, יש לו רק “שימוש מעשי.”
2. טעם למה יוצאים לרחוב בתעניות – הטעם המעשי של הרמב״ם לעומת הטעם הסגולי של הגמרא: הרמב״ם נותן טעם מעשי: כי יש קהל גדול ואין מקום בפנים. אבל הגמרא נותנת טעמים אחרים, יותר “סגוליים”: זה בושה (בפרהסיא), זה סימן גלות, זה כמו “אפגנה” (השפלה) – רוצים להוציא צער. אולי שני הטעמים אמת ואין סתירה – הרמב״ם נותן את הטעם הפשוט, והגמרא נותנת את הטעם העמוק יותר.
—
הלכה יב (המשך) – בתים וחצרות שמתפללים בהם (שטיבלאך)
“וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם… אלא עראי הם מתפללין.”
פשט
בית או חצר שאנשים מתאספים להתפלל שם, אבל הוא לא נבנה כבית כנסת, אין לו קדושה – אפילו מתפללים שם תמיד, כי זה נחשב תפילת עראי.
חידושים
1. מקור לשטיבלאך חסידיים: זה המקור לכל השטיבלאך החסידיים – ששטיבל שלא נבנה במיוחד לבית כנסת אין לו קדושת בית הכנסת, אפילו מתפללים שם תמיד.
2. שיטת הצאנזער רב: הצאנזער רב (דברי חיים) אמר ששטיבלאך חסידיים הם “שטיבל בלבד” ולא בית כנסת כלל. אבל כאן יש הבדל חשוב: זה רק שייך כשמדברים על שטיבל קטן בבית שעושים מניינים (כמו שהיה לצאנזער רב עצמו). אבל כשהאדמו״ר מגור או הרב מבעלז בונה בניין ענק במיוחד לתפילה, אי אפשר לומר שזה רק “שטיבל” בלי קדושה – זה ממש בית כנסת, כי הוא נבנה למטרה זו.
—
בזה מסתיים השיעור על רמב״ם הלכות תפילה פרק י״א – הלכות בניין בית הכנסת, הארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, קדושת בית הכנסת שחרב, דינים של מכירה, שכירות, מתנה, והמעמד של שטיבלאך ורחובות.
תמלול מלא 📝
רמב״ם הלכות תפילה פרק י״א – חיוב בניין בית הכנסת, ארכיטקטורה, והלכות בית הכנסת
הקדמה – מתפילה לבניין בית הכנסת
דובר 1:
ברוכים הבאים רבותי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות, ספר משנה תורה, וספר אהבה שבו, בהלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילה פרק י״א.
בשיעור היום נלמד שיש מצוה לבנות בית כנסת להתפלל בו, וצריך לכפות, כלומר, כופים אותם לשלם כסף על כך.
הכרת הטוב לנדבנים
ממילא אנו נזכרים שלא היה צורך כלל לכפות את נדבנינו, הם נתנו כסף לשיעור שלנו, הם נתנו אפילו בנדבת הלב, כל אשר נדבנו לבו. את השיעור של היום נתן הרב ר׳ יואל הלוי ורצברגר, שתומך הרבה בתורה שלנו, הרבה מהשיעורים, והרבה שיעורים אחרים, וכל מיני תורה בעולם.
וכל אחד ישתדל, יעמוד על אוצרו, מי שרוצה יכול לשלוח לינק, יש לי נדמה למטה באתר, או ביוטיוב, או איפה שיהיה לינק שאפשר לשלוח כסף. אם הציבור לא יודע איפה הלינק או איפה הם יכולים לשלוח כסף, הם יכולים לשאול שאלה אצל הרבנים, הרבנים יענו בחפץ לב שאלות כאלה.
כן, צריך לבנות בית מדרש היכן שיהודים נמצאים, כך אומר הרמב״ם. לבנות בית מדרש עולה כמה מיליון דולר, בית מדרש וירטואלי כזה, שיעור כזה, אפשר בכסף מועט, כמה אלפי דולר, ממש כסף מועט, ואנחנו כאן כדי להמשיך לתת את השיעורים.
חיבור הפרקים – מתפילה לבניין
אז, אומר הרמב״ם כך. זה מאוד מעניין, הבה נאמר הקדמה קטנה, קצת חיבור.
דובר 2:
אין לי הקדמה, אני רוצה רק לומר את הפרקים.
דובר 1:
אה, יש לך. איך למדנו שיש דבר כזה תפילה. אחר כך ראינו שיש דבר כזה תפילה בציבור. אז ראינו שיש דבר כזה תפילה בבית הכנסת. עכשיו נזכרנו שצריך לבנות בניין.
אני רוצה לומר כך, יש שתי הלכות שהפרק מתייחס אליהן. אחת, הרמב״ם אמר שצריך לייחד מקום לתפילה. אחד הדברים הוא טהרת המקום לתפילה, אחד התנאים, להכין מקום. ואחר כך יש דבר שני והוא שמתפללים בציבור.
אז להכין מקום פירושו שאדם למשל שהתפלל באוהלו, באוהל שלו, היה צריך להכין מקום שם טהור, שם הוא יכול להתפלל, שם אולי נמוך, לא מקום גבוה. והיות שיש ציבור, צריך למצוא מקום שכל הציבור יכול להיכנס, זה הרבה יותר גדול.
אני לא יודע אם זה אומר גם להתחיל ענין או לא. על כל פנים, יש ענין, מלבד זה שצריך להיות מקום להתפלל, יש ענין שיהיה בית כנסת. יכול להיות שזה כמו “ועשו לי מקדש”, הרמב״ם לא אומר ממש זאת, הוא עושה זאת כן לתפילה, אבל שיהיה בניין, וזה גם הענין.
הלכה א – חיוב בניין בית הכנסת וכפייה
דובר 1:
גם יש דבר מוזר שהוא אמר קודם, הוא אמר שיתפללו בבית כנסת. אומר הוא עכשיו, זה לא שאם יש בית כנסת, אני יודע, היה פעם יהודי עשיר שבנה בית כנסת. לא, עשרה יהודים יש להם גם חיוב ללכת ולברוא את התנאים כדי להתפלל עם ציבור.
אומר הרמב״ם הקדוש, “כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה”. בכל מקום שיש עשרה יהודים, הם צריכים להכין בית, מקום מיוחד שם יתכנסו להתפלל, והדבר נקרא בית הכנסת.
היכן שיש עשרה יהודים, אם אחד הולך לאזור חדש, יש עשרה יהודים, ישלחו לכל אחד תהילים רמב״ם, יאמרו שחייבים לבנות בית כנסת.
דובר 2:
איפה?
דובר 1:
כן, לא רק שחייבים, זה חידוש ממשי. זה חידוש גדול, האבות לא עשו בית כנסת, הם התפללו לבד, כן? קודם למדנו שבדור אנוש עשו היכל שם יתכנסו להתפלל. אבל כאן, סתם יהודים מתכנסים, זה לא בא מהממשלה, זה בא מעשרת היהודים, הם לקחו לעצמם מקום שצריך להתפלל.
דין כפייה – אפשר לכפות לשלם
אוקיי. “כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת”, ואפשר לכפות אחד על השני. יש תביעה, אם יש מישהו שהופך לעסקן, הוא יכול לדרוש מאנשים אחרים ללכת לעשות כסף, והוא יכול לכפות אותם. זה לא העסקן, “זה את זה”, כל הציבור מתכנס, יראו כמה כסף יש לכל אחד, ולוקחים מכל אחד מספיק כסף כדי שיוכלו לבנות שול.
הוא לא אומר בדיוק איך עובדת הכפייה. כפייה לא אומרת לקחת כסף, כפייה אומרת שעושים עליך לחץ.
דובר 2:
נראה לך שכפייה אומרת לקחת כסף?
דובר 1:
כופין, כופין אומר שאם אחד לא רוצה לשלם, כן, קוראים לו לדין תורה, לוקחים אותו, הולכים לבנק שלו, לוקחים קצת כסף, כמה שצריך לענין.
חיוב לקנות ספר תורה, נביאים וכתובים
אנחנו לא שוכבים על אותו דבר. עוד דבר שעשרה מישראל צריכים להיות להם, הם צריכים להיות להם ספר תורה.
דובר 2:
אה, טוב.
דובר 1:
ספר תורה, נביאים וכתובים.
דובר 2:
אה, למה צריך ספר תורה, נביאים וכתובים?
דובר 1:
נביאים צריך להפטרות. כתובים למה צריך?
דובר 2:
לא ברור.
דובר 1:
להפטרות, אבל אין הפטרות מכתובים, רק מנביאים.
דובר 2:
ואצלנו לא נוהגים, ובשול שלי אין נביאים.
דובר 1:
אולי כי אפשר לומר שיוצאים בתורה מודפסת. ראיתי, הוא מביא כאן למטה הרמב״ם מאורח, ר׳ אברהם בלומנברג מביא שכתוב בשולחן ערוך שכופים גם לקנות ש״ס בזמן הזה.
דובר 2:
מה הטעם לש״ס?
דובר 1:
איך אתה מתכוון? משנה ברורה אומר כך. זה לא רק שצריך להיות ספר תורה, אלא כי זה…
ונראה גם שספר התורה הוא לא רק לקריאת התורה, זה גם שיוכלו ללמוד. כי כתובים לא קורים לכאורה בבית כנסת. אבל בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, זה לא מקום שלומדים חומש. אבל זה כן מקום שלומדים בו.
בית המדרש הוא היכן שהיושבים לומדים כל היום יושבים, ובית הכנסת הוא מקום שאנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה, מלבד התפילה. יכול להיות שהם באים ללמוד. אני לא יודע, אבל אני חושב שבוודאי למדו כן קצת בבית הכנסת. אומרים דרשות שם, דברי כיבושין, דברי אגדה.
סיכום – עצם החיוב
אוקיי, אז זו עצם ההלכה שצריך לבנות בית כנסת, זה חיוב גמור, כל אחד, עד כדי כך שאפשר לכפות את הכסף לשלם על כך. לכפות פירושו פשוט, אחד אומר, “אני לא צריך שול, אני יכול להתפלל בבית,” אומרים, “לא אכפת לי, אתה צריך לתת כסף.” כן?
הלכה ב – ארכיטקטורה של בית הכנסת
בניין בגובהה של עיר
דובר 1:
עכשיו הולכים ללמוד היכן צריך לבנות את בית הכנסת, באיזה מקום, ההלכות, הארכיטקטורה של בית הכנסת.
כיצד בונין את בית הכנסת? כשבונים בית כנסת, “אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר,” במקום הגבוה של העיר, “שנאמר ‘בראש הומיות תקרא׳.”
החכמה, דעת זקנים מהחכמה זה מעניין, “החכמה רינתה בראש הומיות,” הומיות פירושו ארגז, הרבי אמר שהומיות זה…
דובר 2:
“הומה מדברת”?
דובר 1:
לא, הומה… הוא מביא שהמצודות מתרגם “בראש הומיות” במקום שיש המיה, שאנשים מדברים, שאנשים מתפללים שם. הנקודה היא, צריך… אה, בית המדרש צריך להיות גבוה יותר, כאילו הוא עומד גבוה יותר, ושומעים אותו, שומעים כששואג בעל התפילה, תוקע שופר, כל העיר תשמע, אולי משהו כזה.
שתי הלכות בגובה
אוקיי, אז צריך לבנות, יש כאן שתי הלכות, יש שתי הלכות. קודם כל, המקום שבונים צריך להיות במקום הגבוה ביותר של העיר. מלבד זה, “מגביהין אותו”, מגביהים את הבניין של בית המדרש, “עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שיהא נראה ומתבסס לכל”. שיבלוט, שיהיה בניין גבוה יותר מהבניינים הרגילים מסביב.
כן, מאוד חשוב. הציבור לא נוהג מספיק, לא מקפידים מספיק על ההלכה הזו, מלבד האדמו״ר מבעלזא מירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו “בגובהה של עיר”, והוא עשה אותו גבוה יותר מכל בתי המדרש האחרים. זוכרים שבעלזא מאוד מקפיד על הלכות בית הכנסת.
סמליות – בניין גבוה, בעל תפילה נמוך
זה מעניין, כי בונים במקום הגבוה ביותר, ובמקום הגבוה ביותר עושים עוד בימה שתהיה עוד יותר גבוהה, ובעל התפילה צריך לעמוד ב״ממעמקים”. זה מאוד סמלי את ה״ממעמקים”. זה לא אומר שצריך ללכת עמוק באדמה.
פתח למזרח – קשר למשכן
“ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח”. הדלתות של בית הכנסת, מאיפה יוצאים, יהיו בצד מזרח.
כן, אנחנו לא נוהגים כך. שלנו הם מול מאיפה שנכנסים. שלנו זה “towards” מזרח. אז, שלנו זה “towards” מזרח, האם זה טוב?
דובר 2:
לא, “למזרח” פירושו בצד מזרח.
דובר 1:
שלנו… אולי הפתח יהיה במזרח?
דובר 2:
לא, לא.
דובר 1:
הפירוש הוא שעושים זאת במזרח, עושים את צד הפתח במזרח. כך הוא מביא פסוק על המשכן. המשכן היה לו הפתח בצד מזרח. בצד מזרח היתה הדלת במשכן, מערב היה סגור, קודש הקדשים. ממילא, עושים את השול באופן כמו המקדש, כך אומר הרמב״ם. אבל אנחנו לא נוהגים כך בדרך כלל, אני לא יודע.
דיון: שולחן ערוך ותוספות – כשמתפללים למזרח
יש, יש גם את זה, בדרך כלל בשולות הישנים נדמה לי יש גם דלת בצד, מאיפה בעל התפילה עם הרב עם כולם יוצאים. יש בדרך כלל היכל גדול, שאחר כך קוראים היכל, המקום שיש את ספר התורה עם הקהל החשוב, ובדרך כלל יש שם גם דלת בדרך החוצה. אולי זו לא הדלת העיקרית.
כן, אבל הוא מביא שהשולחן ערוך, התוספות ואחרים אומרים שההלכה מדברת באופן שהיו מתפללים למערב. כמו בתי המדרש בצד מזרח בארץ ישראל ובעיראק, אני לא יודע איפה, אז מתפללים למערב, אז הדלת היא בצד השני. אנחנו מתפללים למזרח, אז אנחנו חוששים להתפלל לדלת.
דובר 2:
אה, אה, אה.
דובר 1:
כך הוא מביא. אבל הוא מדבר כשמתפללים כלפי ירושלים, לא משנה איזה כיוון הבניין, בית המדרש הוא ממילא לירושלים.
הוא אומר שצריך רק לשים לב שיעשו את הדלת בצד השני מהארון הקודש. הארון לא יהיה כמו שהרמב״ם אומר שזה תמיד במזרח.
למעשה הרמב״ם אומר כן, עושים תמיד במזרח את הדלת. הוא יכול לחשוב, מה היה במזרח ליהודים למשל בתקופת הגאונים שגרו בעיראק? מה היה המזרח שלהם? מזרח זה אכן הצד המזרחי של העולם. לכאורה לאן התפללו? לאן התפללו כשעושים הלכה כזו? כתוב שיפתחו למזרח. הם צריכים לטעון שהם אכן התפללו למערב.
כמו שכתוב במסכת מגילה, בבבל זה אכן מערב לארץ ישראל, זה יותר מזרח מארץ ישראל, מתפללים למערב. “מערבא אמרי” אומרים בבבל, בבבל אומרים “מערבא אמרי” על ארץ ישראל. כן, אמת, זה יותר מזרח, זה עיראק, זה יותר מזרח. הרמב״ם לא גר יותר מזרח, הרמב״ם גר במצרים, זה יותר מערב מארץ ישראל.
קושיה: למה הרמב״ם מביא את הפסוקים?
מה כל הפסוקים האלה? זה לא שלומדים את זה מהפסוקים. זו הלכה למשה מסיני, אלו הלכות דאורייתא. זו הלכה למשה מסיני. אומרים שכך היתה הדלת במשכן. המילה היא שרוצים לעשות את בית המקדש בדומה למשכן. כמו שהמשכן היה לו הדלת במזרח, עושים זאת במזרח.
מה כתוב אחר כך “קדמה מזרח”? מה כתוב משהו על הדלת? “משה ואהרן”. אני לא יודע למה הוא מביא את הפסוק, אני לא מבין. זה הפשט שהוא מביא את הפסוק.
דובר 2:
כן, אבל למה? מה רואים מהפסוק הזה?
דובר 1:
אין לי מושג, משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. “משה ואהרן ובניו”? אין לי מושג, משהו תמוה לי. קדמה, זה נכון שהמזרח הוא המקום החשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אבל אני לא צריך את הפסוק, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק, משהו תמוה לי.
סיכום – מציאות והלכה
הציבור לא נוהג לפי ההלכות, אני לא יודע למה.
דובר 2:
לא, המזרח לא כתוב בשולחן ערוך שלא נוהגים, אבל הדלת תהיה גבוהה, יהיה הכי גבוה.
דובר 1:
תמיד זה העיקר. יהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי׳ם החסידיים, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים, באים אכן בניינים גדולים. כן, זה עולה לבניינים גדולים.
הלכות בית הכנסת – המשך: ההיכל, התיבה, הבימה, סדר הישיבה, וכבוד בית הכנסת
הפסוק על “קדמת מזרח” – קושיה קשה
דובר 1: אני לא מבין. האם הקדושות מביאות את הפסוק? כן, אבל למה… מה רואים מהפסוק הזה? אין לי מושג. משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. “משה אהרן ובניו”? אין לי מושג מה הפשט.
קודם כל, רואים שקדמת מזרח הוא מקום חשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אני לא צריך את הפסוק הזה, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. משהו תמוה לי.
הציבור לא נוהג לפי ההלכות. אני לא יודע למה. בוודאי… לא, המזרח לא כתוב שהציבור לא נוהג. אבל שיהיה גבוה יותר, יהיה הכי גבוה. תמיד זה היה העיקר.
היהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי׳ם, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים באים אכן בניינים גדולים. כן, זה הולך לערים ישנות, יש למצוא. יהודים השתדלו כשהם יכלו לכך. אבל מה הוא רוצה מהקדמת? זה אני באמת לא יודע. אוקיי.
ההיכל – מבנה שמסמל את בית המקדש
דובר 1: טוב מאוד. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. ואחר כך, עוד דבר חשוב שצריך להדגיש הוא היכל. מבינים שהיכל זה מה שקוראים לארון הקודש, נכון? “מניחין בו ספר תורה”. משמע שההיכל הוא לא התיבה. אתה רואה כאן תיבה שהארון הקודש בתוכה, וההיכל הוא משהו כזה בניין, כזה מרכז לחזית של בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
בהיכל שומרים, כמו בריח, אה, כאן הוא לא אומר למערב או למזרח. “בריח מן הספרים כלפי דלתות העיר”, כלומר, לא משנה איזה כיוון זה ירושלים, “כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה”. ההיכל הוא כמו המרכז של בית המדרש. ההיכל עצמו צריך כמו להזכיר את בית המקדש, על כן קוראים לו היכל, זה כמו רמה נוספת של “ממקומו הוא יפן”. היכל הוא מקום שמניחים את הארון הקודש ואת ספר התורה, הוא אומר.
דובר 2: אז יש ציור של היכל, כמו חופה מעל ה…
דובר 1: לא, זה לא הפשט של המילה היכל. היכל הוא סוג של מבנה, סוג של בניין. יפה, כנראה יפה, מה אני יודע? כן. ועושים… היכל, נו.
דיון: למה צריך לעמוד פנים אל מול ההיכל?
דובר 2: למה צריך להיות פנים אל מול ההיכל, כשעומדים בתפילה?
דובר 1: זה יפה.
דובר 2: לא, יכול להיות שזה הטעם.
דובר 1: לא, אני חושב כן על משהו, יש לזה קשר להלכה האחרת שיעמדו מול מקום המקדש. ההיכל צריך גם משהו לסמל את מקום המקדש, איכשהו. אז מה אתה יודע לאיזה כיוון ללכת? אתה נותן שם היכל, ואתה שם אותו במזרח, וצריך לעמוד מולו.
הוא מביא שאכן היה מקובל לשים בית קטן כזה אצלהם, והם יצאו, עד אפילו המדרגות לעלות להיכל. זה בעצם מצב של ארון קודש. אוקיי. ו… אוקיי.
הבימה – באמצע או לא באמצע?
דובר 1: אחר כך, עוד דבר. הבימה באמצע, אתה יודע? מעניין למה הרמב״ם פסק את זה כהלכה. זה מעניין. מה זה הלכה? כהלכה זה… זה סוג של הלכה. הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן. הוא אומר שזו הלכה.
אני שואל אותך, כי אתה זוכר, על השיעור הזה שאנחנו לומדים עכשיו הייתה פוליטיקה עצומה. כי ברמב״ם ובגרסאות אחרות כתוב “ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת”. כאן בכלל לא כתוב באמצע. הוא מביא שיש בכתב יד שיש לנו מספר המאור, שהרמב״ם עצמו חתם שזה כתב יד אותנטי, היה כתוב באמצע, ומחקו את זה, וכתבו “ובאמצע”, שאין חיוב שיהיה באמצע. אבל פשוט שהם יהיו באמצע. למעשה הם כבר ראו שזה דבר מעשי. כן. לא, למעשה, שיוכלו לשמוע.
כדי שיעלה עליו הקורא בתורה. שמים את הבימה באמצע, או שמים אותה במקום גבוה, כדי שיעלה עליו הקורא בתורה, או מי שעומד שם הבעל קורא, או החכם שאומר דברי כיבושין בתענית, או בזמנים שצריך לומר דברי כיבושין בבית המדרש, כדי שישמעו כולם. לכן הבימה במרכז, כדי שכל אחד יוכל לשמוע. לא, לכן היא גבוהה. או אם היא עומדת באמצע, לכן היא באמצע. או לא, לכן היא גבוהה, שכולם יוכלו לשמוע.
דיון: למה שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה?
דובר 2: למה, כשאדם גבוה שומעים יותר טוב?
דובר 1: בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה. הקול עולה. הוא עולה, והוא לא פוגע באנשים הקול. בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה.
התיבה – חפץ נייד
דובר 1: והוא אומר, “וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה”, התיבה היא לא הארון, אלא העמוד שמניחים עליו את ספר התורה, “מניחים אותו באמצע, כאן כתוב “באמצע”. “באמצע” לא אומר באמצע בית הכנסת, זה אומר באמצע בין… באמצע ההיכל, באמצע ההיכל. אני לא מבין בדיוק. “לכאורה התיבה כלפי פני ההיכל”. זה לא בהיכל, הוא כבר אומר, אני לא מבין, זה בהיכל או לא?
נראה שהתיבה הייתה דבר שמזיזים, ומניחים אותו באמצע ההיכל כשמתפללים, ומביאים אותו לפני הבימה כשלא מתפללים, ואולי מניחים עליו את ספר התורה. זה עמוד לספר התורה, שספר התורה מונח עליו.
דובר 2: אני שומע. נו טוב. כך זה נשמע. כן, רואים, הוא אומר שהוא מביא בהלכות לולב כי הניחו את התיבה באמצע כדי להקיף. אז התיבה הייתה חפץ נייד כזה.
דובר 1: הפשט הוא, התיבה היא ארגז שבו נושאים את התורה, לא שהתורה יוצאת מהתיבה. התיבה הייתה הארון, נכון? היה ארון. היו לו אפילו שני בדי הארון. הוא ישב במקום אחד, אבל הרעיון שלו הוא… אוקיי.
ו“אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים, כדי שיוכלו להוציא את התורה”. כלומר, יכלו להוציא את התורה ממנו. אתה רואה, פניו כלפי העם, כדי שיוכלו לראות את התורה כשצריך לפתוח אותו. כן? נכון? אז זה הריהוט של בית המדרש. יש עוד קצת ריהוט שנשכח.
סדר הישיבה – איך יושבים בבית המדרש
דובר 1: עכשיו, איך יושבים? כאן יש את סדר הישיבה. מה הסדר? הרמב״ם בתפילין אומר שכשמתחילים לשבת, הישיבה היא לפי החכמים בהלכה. איך יושבים בבית המדרש?
“הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל”. כלומר, הזקנים פירושו הרב, המזרח. “וכל העם יושבים שורה לפני שורה”. המזרח יושב… מול הקהל. כן, מול הקהל. וכל הקהל יושב שורות שורות. “ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה”. כן, כל שורה רואה את העורף של השנייה, כמו שרואים בבתי כנסת הרגילים היום. “עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה”.
דיון: מה פירוש “כלפי”?
דובר 2: מה זה “כלפי”?
דובר 1: הוא מתכוון מול כנראה. הוא מתכוון שהקהל מסתכל אל הקודש, והזקנים, והתיבה.
דובר 2: מה זה הקודש? קודש פירושו ספר התורה?
דובר 1: אני לא יודע, הארון? העניין הוא, הקהל רואה את הזקנים, נכון? בשעת התפילה. אז אלו שלוש הקדושות שאפשר לראות: אפשר לראות את פני התיבה, הזקנים, או הקודש. כן. ארון הקודש זה. אני לא יודע אם המנוחה אומר משהו שם. הוא לא אומר. אוקיי. בוא נלמד. אה, אני לא יודע.
לא, הוא לא אומר. הוא אומר כן שיש עניין, שדווקא צריך שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה, כדי “שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה”. יש עניין שהם חייבים לשבת ושיוכלו לראות את פניהם. אוקיי.
איפה עומד שליח הציבור?
דובר 1: ובאיזה צד השליח ציבור עומד בתפילה? כן, כששליח הציבור עומד, אה, הקהל יושב, אבל כשהוא קם, ואיפה הוא עומד? עומד בארץ לפני התיבה. הוא יושב על הארץ, הוא לא יושב על הבימה, הוא עומד על הארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש, כדי שיפנה לאותו כיוון. הוא לא פונה כמו המודרניים, האפיקורסים, אני יודע מי, הרפורמים, שאצלם החזן עומד ומסתכל אל הקהל. לא, החזן מסתכל אל הקודש כמו כל הקהל. הזקנים הם היחידים שמסתכלים אל הקהל. כן.
אז עד כאן סדר ה… ארכיטקטורה. מי שרוצה לעשות בית מדרש, שיסתכל כאן ברמב״ם לראות איך הוא צריך לעשות את זה. אנחנו עושים בערך כך, זה לא שאנחנו עושים אחרת.
הלכות כבוד בית הכנסת
דובר 1: עכשיו בוא נלמד הלכות כבוד בית הכנסת, איך צריך להתנהג בבית המדרש. בית הכנסת, שזה בית המדרש שהרמב״ם כבר הזכיר קודם, המקום שבו לומדים, שגם שם מצווה ללכת להתפלל. נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן. צריך לנקות ולטאטא אותם. “מרביצין” פירושו כנראה שמניחים מים או משהו שלא יהיה אבק, שוטפים אותם. אוקיי.
מנהגי ספרד ומערב – נרות, מחצלאות וכיסאות
דובר 1: והוא אומר כך, ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, בספרד פירושו ספרד. מכבדין אותן ומרביצין אותן קשור להלכה שראינו קודם שהולכים שם עם נעליים. הולכים שם עם נעליים, צריך לשטוף מזמן לזמן. כן, אומרים שהולכים עם נעליים. אבל אם מישהו רוצה ללכת יחף, לא נותנים לו. אה, רש״י.
בקיצור, בספרד ובמערב פירושו במרוקו, שזה מערב לארץ ישראל. גם בשנער ובבל ובארץ הצבי, זה ארץ ישראל. בקיצור, מה שאנחנו קוראים ארצות ספרד, שבעצם יש כאן לפחותארבעה סוגים שלהם. אז המנהג שם הוא להדליק אבוקות בבתי כנסיות, מדליקים נרות כאלה. וגם “הצעת מחצלאות”, כלומר שהם מניחים כאלה, מה זה מחצלת?
דובר 2: שטיח כזה, כזה…
דובר 1: שטיח כזה, שיכולים לשבת עליו על הארץ.
דובר 2: כיסא זה ספסל, לא?
דובר 1: בקיצור, יושבים על הארץ. “וארץ אדום”, זה מקום אחר, מה זה ארץ אדום? “יושבים שם על הכסאות”, הם יושבים על ספסלים בבתי המדרש. אז האבוקות חל על כולם, לכולם יש את המנהג להדליק נרות, והוא עושה כאן חילוק בין המחצלאות והכיסאות.
דיון: האם זו באמת הלכה?
דובר 2: אה טוב. זו ממש הלכה, היום יש הלכה כזו? היום גם, אני לא ראיתי שום בית מדרש שיושבים על מחצלאות.
דובר 1: אצל ספרדים?
דובר 2: לא, יושבים גם על ספסלים.
דובר 1: יושבים על ספסלים. העיקר היחיד הוא שבבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים, ובבתי מדרש אשכנזיים המנהג לשים ספסלים קשים. אבל זה אני לא יודע מה זה קשור לרמב״ם, זה סתם…
דובר 2: בקיצור, זה שוב חוויה רעה. הלאה.
דובר 1: בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דובר 2: לא, הם מאוד יפים, יש להם ספות כאלה.
דובר 1: כן, יש להם ספות אדומות כאלה, כן.
מחצלאות וכיסאות – שניהם כבוד
דובר 1: טוב, עכשיו ככה, איך מתנהגים שם? “בתי כנסיות ובתי מדרשות”. נראה שזה חלק מהכבוד. זה חלק מהכבוד שיהיו ספסלים או מחצלאות, מה שזה לא יהיה, שיהיה מסודר יפה שיוכלו לשבת בצורה נורמלית ולהתפלל.
דובר 2: כן, אתה רואה, זה קשור לכבוד. זה כבוד שיש נרות, ו…
דובר 1: “ואין נוהגין בהן קלות ראש”, מה זה קלות ראש? שום שחוק והיתול, כלומר שלא עושים בדיחות, לא עושים ליצנות.
דובר 2: אני מתכוון אולי, אני לא רוצה לקטוע, מחצלאות וכיסאות שניהם שזה אריסטוקרטי. כלומר, אפשר לשים על הרצפה משהו, אבל שמו שטיחים יפים. כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו, זה אומר שכל אחד מקבל ספסל, כמו שאתה אומר אצל בתי מדרש ספרדיים. אתה רואה שזה מבנה אחד, שהכל המשך של מכבדין אותן, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: כיסאות זה סתם דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, יש ספסל, אני יודע, מתרווחים.
קלות ראש בבית הכנסת
דובר 1: אוקיי, בקיצור, “ואין נוהגין בהן קלות ראש”. בבתי המדרש לא מתנהגים בקלות ראש.
כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו. זה אומר שכל אחד מקבל ספסל. הוא אומר שזה המשך מבתי המדרש. הוא אומר, הנה יש לך את המבנה שלו, שהכל המשך כשמכבדים את המקום, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד. כיסאות זה דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, אלא על ספסל, אני יודע, מתרווחים. אוקיי, בקיצור.
אין נוהגין בהן קלות ראש
אין נוהגין בהן קלות ראש. לא מתנהגים בקלות ראש, בקלילות דעת. זה אומר שלא מדברים דברים לא רציניים, לא עושים בדיחות בבית המדרש. זה אומר שחוק, משחק, בטח בטלה, ליצנות, בטח בטלה. זה אומר שלא עומדים שם כבדחן, לא ליצנות. לא מנסים דברים קלילים. ולא רק את זה, לא אוכלים שם ולא שותים שם.
אם מישהו רוצה לומר שצריך לעשות דברים של קלות ראש כי הוא חושב שזה מאוד מקרב את הדור הצעיר, אל תעשה את זה בבית המדרש, תעשה את זה באולם. בבית המדרש לא עושים קלות ראש. כתוב שבבית המדרש לא עושים קלות ראש. בכלל קלות ראש זה שיחה אחרת. אבל אתה רוצה לשאול אם מותר לעשות קלות ראש בכלל, זו חקירה אחרת. חלק מהחיים עם קלות ראש, לא כאן המקום.
ואין נאותין בהן
אבל גם, לא אוכלים ולא שותים, ואין נאותין בהן. מה פירוש נאותין? לא יודע. לא נהנים מזה. כלומר, מה? לא ישנים שם כי אתה רוצה לישון? זה לא אומר לישון. ליהנות מזה כי קריר, כי מאוורר, פירושו משהו. זה נעשה לשימוש. סוג של גברי תאש. נאותין פירושו משהו? לא יודעים מה זה אומר. מצוות לאו ליהנות ניתנו. מה פירוש ליהנות? משהו זה אומר.
לא, הוא אומר, נאותין פירושו מתקשטין, משתמשין להנאתן. כך כתוב בפירוש המשניות ברכות על המשנה של אין נאותין בהן. לא כתוב בברכות את זה. איפה זה כתוב? במגילה?
אין לשון כזו. לא ברור מה זה אומר. ברכות חסר. לא, לא כתוב. אף אחד לא יודע. זה דבר מופלא מה זה אומר. אוקיי? אם לא יודעים, לא יודעים. צריך לבדוק ב… לא, אני לא רוצה לבדוק כי אני צריך לסיים את פירוש המשניות. לא, אני לא רוצה. צריך לומר שהרמב״ם אומר “משתמשין להנאתן”, לא נהנים מזה. אבל מה זה אומר מה זה אומר? הלכה היא הלכה. זה אומר ששבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת, אל תיכנס לשם.
ואין מתהלכין בו
לא, זה באמת מהלך בן. זה באמת מהלך בן. “ואין מתהלכין בו”, לא מטיילים שם. זה אומר שלא נכנסים לשם. ועוד, כאן כתוב הפירוש, “ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה”. אם אתה רוצה לגרד את הגב, לא תעשה את זה ליד הספר תורה. “ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה”, חמה, חמה להסתתר בו. לא נכנסים לשם להתקרר או להתייבש.
בדיעבד — אכילה בבית המדרש
אבל אם יש תלמידי חכמים, והוא באמת לא… בדיעבד, הוא נתן שיעור, והוא עדיין לא יכול לצאת לחדר האוכל, זה ייקח יותר מדי זמן, הוא לא יוכל ללמוד. הוא הולך אחר כך לבית המדרש, הוא צריך עוד לאכול משהו. בדיעבד הוא יכול לאכול שם. כמו כאן, בבית המדרש, ליד השולחן, בבתי מדרש קטנים, אבל בדיעבד, הוא צריך להמשיך ללמוד, מה הוא יעשה?
זה מעניין, ומי ש… כן. מי ש… בוא… אותו אחד שיושב מול הקלף עליו, הוא זה שמותר. אם הוא הולך באמת לבית המדרש, כמו שהוא לומד שם, זה מקום…
ואין מחשבין בו חשבונות
“ואין מחשבין בו חשבונות”. עוד דבר שלא עושים בבית המדרש, לא מחשבים שם חשבונות, חשבונות של המקום. כן, לא מחשבים שם חשבונות.
“אלא אם כן היו של מצוה”. עושים צדקה, פדיון שבויים, שאלו דברים שנראה שעושים בבית המדרש, עושים אספות. כן, שאני יכול כן לעשות את החשבונות שלהם. חשבונות פירושו שיושבים, ויש מה לחשב, ועושים הכל. חשבונאות, כן. כן, בית הכנסת הוא המרכז של החסד, רואים כן כאן. זו מצווה.
ואין מספידין בו אלא הספד של רבים
“ואין מספידין בו אלא הספד של רבים”. יחיד מת, לא עושים שם את ההספד, אלא אם זה נפטר גדול הדור. “כגון שמספידין גדולי החכמים בכל עיר ועיר”.
“הספד של רבים”, זו גמרא. הספד לא עושים בבית הכנסת, אלא אם זה הספד של רבים. והרמב״ם נתן דוגמה מעניינת, לא שמת הגדול, אלא אם מת סתם אדם, אבל יש בהספד שכן, או אח של הגדול, ובא כל הקהל לכבוד החכם, שגדולי החכמים או חכמי העיר שנמצאים בהספד. ממילא כבר כל העם מתאספין מפני הגדול, אבל כל הקהל בא, ומכיוון שכל הקהל בא, זה כבוד הציבור, אז זה כך.
בגמרא כתוב דוגמה של הספד דקרו ביה רבנן, דקרו ביה, שמישהו מספיד את חותנו בבית הכנסת. כלומר, אם מישהו שאינו, השאלה היא לא הנושא אינו הנפטר, הנושא הוא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספד, בא כל הקהל, כי הם רואים שהוא מספיד, אז ממילא מותר.
אז אני חושב שהמילה היא, כמו שלא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים, שני חסידים רוצים לדבר על העסק שלהם, הם לא יכולים ללכת לעשות זאת בבית הכנסת, אבל מותר כן לעשות מצוות של הרבים. אותו דבר, מישהו מת, והילדים רוצים להתאסף להספיד, כן, הילדים עם השכנים, הם לא יכולים ללכת להשתמש בבית הכנסת. אבל אם זה עניין ציבור וכל העיר הולכת לבוא, זה נעשה חלק מה… כי רואים שבית המדרש הוא גם המרכז. אין שום סיבה למה צריך לבוא דווקא לשם שמתפללים לעשות את ההספד, או שם שמתפללים לעשות את החשבונות של מצווה, אבל כל דבר שקשור לציבור אפשר כן לעשות בבית הכנסת. יחיד לא יכול להשתמש בזה לאינטרסים שלו.
אז כשאין הספד של רבים, הפשט הוא שהילדים רוצים להיפרד מהנפטר שלהם, והדירה קטנה מדי, משהו כזה, אבל אני לא בטוח.
דיון: מה הופך הספד ל״הספד של רבים”?
אם הוא בית כנסת, אם הוא… כן, הוא מתכוון שעשו בפרנסה שהוא צריך להיות מספיק אדם חשוב שיכניסו אותו לבית המדרש. אבל זה אומר, כתוב כן בגמרא סתם, רואים כן, אי בשמיעה כולהו די, אי בשמיעה כולהו די, שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית המדרש, בבית הכנסת, הוא אמר, או בשבילי או בשביל הנפטר. העניין הוא על אוסף קהל רב. העניין הוא לא ה, כמו שאתה אומר, העניין הוא שזה כבוד הציבור, שכל הציבור בא להספד. זה לא קשור שזה צדיק גדול שמת, אלא שלושה חסידים, כנראה אי אפשר לעשות הספד בבית הכנסת, אבל אם הם הולכים עוד לבוא, זה חלק אחר. שהם באים זו לא שאלה עליהם.
אוקיי, אם הוא בית כנסת, אם הוא בית מדרש, זה פסוק חדש.
לא יעשנו קפנדריא — קיצור דרך דרך בית הכנסת
תרגום לעברית
אוקיי, עכשיו הלכה חדשה. עוד דבר שלא עושים, כי אין זה כבוד. בית כנסת שיש לו שני פתחים, ואפשר להשתמש בו כדי לעשות קיצור דרך, אסור. “לא יעשנו דרך תשכון לו פתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך”. ומוסיפים שלוש מילים, “לא עשנו קפנדריא”. אבל אף אחד לא יודע מה זה קפנדריא. נראה מלשון רש״י שזו מילה, קפנדריא זה “קיצור דרך”. באידיש אפשר לומר “שארטקאט”, וזה אומר שכולם מבינים.
היתר להיכנס לבית הכנסת לצורך מעשי
מה הדין אם צריך ללכת? אבל כאן רואים, רק כדי לעשות “קיצור דרך” אסור. לכאורה לא עוזר ההיתר שהולכים ללמוד, כי אתה משתמש בבית הכנסת לטובתך, היית יכול לקצר את הדרך. אבל מה הדין אם צריך ללכת לבית הכנסת? לא שהוא צריך לעשות “קיצור דרך”, הוא צריך משהו משם. הוא צריך להיכנס לבית הכנסת, אה, תינוקות של בית רבן היו לומדים בבית הכנסת, הוא צריך למצוא את בנו. או שהוא יודע שחברו לומד שם, והוא צריך לאסוף אותו מבית המדרש, והוא צריך לקרוא לו. אז מה הוא עושה? יש לו עצה, שייכנס וילמד קצת, “יכנס ויקרא מעט”. שיקרא קצת. “יקרא” פירושו שיאמר קצת חומש, או תהלים, משהו מקרא. או “יאמר דבר שמועה”, שמועה פירושה הלכה ששמע, או מה ששמע בשם אדם. “ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד”, כדי שלא ייכנס לבית המדרש רק בשביל איזה דבר מעשי שהוא הולך לעשות שם.
מה אם הוא לא יכול ללמוד? יש עצה, הוא לא יכול אפילו פסוק אחד מהחומש. יש עצה, הרי יש תינוקות שם. “יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו”, שיאמר לו את הפסוק שהתינוק לומד שם. כל כך מעניין. אז לפי הרמ״א אי אפשר לומר פסוק מסיבות אחרות, רק בשביל… כדי לעבור דרך, בשביל סיבות אחרות כאלה. זה היה גם שם בקידוש, כששואלים ילד את פסוקך. אהא. כאן משתמשים בזה כי זה דבר מעשי, זו מצוה. כדי שיוכל להיכנס לבית המדרש, אמר שיעשה את זה, זה רק סימן, הוא לא עושה מעשה על פי זה.
ישיבה בבית המדרש היא מצוה
או יש עצה אחרת, מעניין. אפילו אם הוא לא יכול ללמוד, כלומר אם הוא לא יכול, עצה אחת היא שיאמר שהתינוק יאמר לו, או שפשוט ישב, “ישב מעט בבית המדרש”. יש מצוה לשבת בבית המדרש, “אשרי יושבי ביתך”. לא כתוב “אשרי הלומדי בביתך” או “אשרי המתפללי בביתך”, “אשרי יושבי”, לשבת בבית המדרש זה חלק מהמצוה. זה הכבוד, הוא לא נכנס ורץ החוצה, אלא הוא יושב קצת. יותר כבוד זה שהוא מתפלל, אבל לפחות זה. אבל הרמב״ם אומר במפורש לא, הרמב״ם אומר במפורש “מקיים מצוה”. זה חלק מהמצוה לשבת, והוא מביא פסוק על זה. מקיים מצוה. אין כבוד שאינו מצוה.
ההלכה שאתה מדבר עליה היא הלכה אחרת, זה לא כבוד שנכנס לבית הכנסת בלי כלום. אבל אתה הולך כאן למצוה, אפילו המצוה היא דרך גברא, אבל הישיבה, הוא מביא, הרמב״ם אמר לפני כן צריך לשבת אחר כך. ישיבה פירושה הוא יושב בכובד ראש, הוא מהרהר ב״וזה קרבן פסח”. יש ענין לשבת בבית הכנסת, זה דבר יפה. ישיבה היא ענין גדול.
יציאה מפתח אחר אחרי התפילה
אומר הרמב״ם הלאה, “מי שנכנס לקרות”. אה, אם הוא רואה שיש כאן היתר לצאת לעשות קיצור דרך. פתח שיש לבית המדרש שיש לו שני פתחים בשתי פינות, ואדם בא לבית המדרש, הוא לא בא כדי להגיע, הוא בא להתפלל, מותר לו לצאת מהפתח האחר, אפילו למעשה עשה מבית המדרש קיצור דרך. לא, כי הוא בא להתפלל, לא ש… כי יש לך את הדין איסור קיצור דרך, יש לך את האיסור להשתמש בבית המדרש לא למה שהוא. זה מקום תפילה ותורה.
מותר ליכנס במקלו ובתרמילו — כניסה עם חפצים יומיומיים
נכון. אה, כמו שנוהגים היום, אמסארי, מותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, ומותר להיכנס לבית הכנסת עם כל החפצים שלו, עם המקל שלו, עם התיק שלו, עם המטה שלו, עם החפצים היומיומיים שלו, עם הברזל שלו. נכון. לא אסרו עד כדי כך, זה לא כמו בבית המקדש שלא היה מותר, או… אבל מותר להיכנס כך לבית המדרש.
לרוק — ירידה בבית המדרש
ושוב, לרוק, אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש. נכון. הגמרא אומרת שכי בבית אנשים מקפידים על זה גם לא, ואם מקפידים מקפידים יותר במקום כזה, אז באמת גם היום עדיין זה סדר העולם.
אוקיי. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו. זו גם עצה טובה. וכמובן לזרוק את הטישו.
בתי כנסיות שחרבו — קדושתן לעולם עומדת
אומר ה… עכשיו נלמד הלכה חשובה לגבי מה זה בית כנסת שלא מתפללים בו יותר, הוא נחרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר. הוא ריק. הוא נעשה חורבה, אז קדושתן לעולם עומדת. הוא בכלל לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך עדיין להתנהג בכבוד, שנאמר “והשמותי את מקדשיכם”. אמרו דרשה, ש״והשמותי את מקדשיכם” פירושו, אני אחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב “מקדש”, רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן. אפילו בשעת שממונן קדושתן עומדת. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אומרים זאת פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר “כלפי פני הקודש”.
קדושת בית הכנסת שחרב, דיני סתירה ובנין, ומעלין בקודש
הלכה: קדושת בית הכנסת שחרב
זה הפירוש חרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר, הוא ריק, עושים ממנו חורבה. אז קדושתן עליהן עומדת, הוא לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך להמשיך לכבד, שנאמר “והשמותי את מקדשיכם”. אמרו דרשה, סתם “והשמותי את מקדשיכם” זה להחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב מקדש. רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן, אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אז כאן אמר לנו הרמב״ם עכשיו פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר “כלפי פני הקודש”, וכאן. כי הוא לא אמר לנו את ההלכה שאחרי שהוא נחרב הוא קדוש. הוא אמר לנו צריך לכבד, שלא ינהג קלות ראש. הוא לא אמר לנו שצריך לעשות דבר הלכתי, שצריך להמשיך לתת… אה, כמו שהוא אומר הלאה. אין שום דבר אחר. הוא לא אומר שהוא קדוש, שצריך לבוא לפעול את הישועות. הוא קדוש שצריך לא לנהוג בקלות ראש.
דין כיבוד וריפוץ בבית הכנסת שחרב
והלאה, מה עושים? כותב הוא, בתי כנסיות… כמו שמתנהגים כשמתפללים שם, מתנהגים כשלא מתפללים, חוץ מכיבוד וריפוץ. דבר אחד שונה, לא עושים כיבוד וריפוץ, שאין מכבדין ואין מרביצין אותן. למה? להיפך, צריך להיות חשבון הפוך, שדווקא כן לתת שיבוא. אה, אולי במעשיהם, זה ההמשך לכאורה. כן, אולי במעשיהם תולשים עשבים ומניחין אותן במקומן. משאירים את זה, לא שומרים על זה יפה, כדי שלא יהפוך למוזיאון, וכדי שיראו אותן ויצטערו. שיראו את בית המדרש המסכן שנהרס, העולם יראה, יצטער להם, וירצו לבנות את בית המדרש. זה רחמנות. לא שיעשו ממנו איזה מוזיאון, ונרצה להחזיר אותו. אבל ילכו לראות, הולכים לראות, עושים את זה קצת יותר עצוב, לא שומרים על זה יפה כמו שיכול להיות, כדי שהעולם יראה, איפה, נחרב נבך.
פשט: איזה בית כנסת מתכוונים
לכאורה פשוט, מדברים כאן על עיר שהיו עשרה מתפללים, ועכשיו העולם נחלש, באים אדם אחר אדם, וזה נחרב. אם יש שלושים בתי מדרשים, ודווקא בית המדרש הזה התרוקן, בית מדרש אחר תפס את העולם… לא, לא, לא, לא. בית כנסת שלא באים אליו. אדם עובר ורואה בית כנסת ריק נבך, הוא שבור, צומח דשא. אומר הוא, איזה צער בית הכנסת. הוא הולך מיד לעשות ערעור ולשלם על זה. זה הפירוש. זה לא הפירוש, לא כתוב שום דבר על חדש. יש עכשיו בית מדרש חדש. בית המדרש הישן נעשה קטן מדי.
לא, לא, לא. יש דבר כזה, יש דבר כזה. אם יש צורך גדול בעיר שלכל האנשים אין מקום באחרים, זה מקום קדוש, הבניין הוא פשוט היכל בפני עצמו. זה כל העניין. ונלך מיד לראות, אסור לעשות סתם כך מבית כנסת. יש רק כאן דין חדש שצריך להשאיר את זה שייראה כמו חורבה כדי שירצו לבנות מחדש, כדי שירחמו עליו. כי האדם לא מרגיש רע שזה בית כנסת. אם יש הרבה חדשים יפים, יש מצוה לבנות מחדש כל חורבה? אני לא יודע. החורבות שלך אינן בית כנסת.
יסוד: הבניין קדוש
הוא אומר רק שישאירו לעמוד. ואיפה כתובה ההלכה שבית מדרש שהיה פעם בית מדרש היום אינו בית מדרש קדוש? בוודאי זה מקום קדוש. נלך עכשיו ללמוד אם מותר למכור אותו, אם אסור. הוא קדוש לעולם, הפשטות. חוץ אם יש תנאי. נלך עכשיו ללמוד את ההלכה הבאה בפרק.
ננסה ללמוד הלאה לראות שבית כנסת, הבניין קדוש. לא כמו שאתה אומר, מסתכלים על זה, זה פרקטי, לא פרקטי. הבניין הוא בניין קדוש. זה כל העניין. זה בית כנסת. כל ההלכות בנויות על זה.
הלכה: אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת
עכשיו נלמד הלכה מעשית, הלכה מעשית מאוד. אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה, או במקום אחר. לא הורסים בית כנסת כדי לומר שהולכים להשתמש בלבנים, אני לא יודע מה, הולכים להשתמש לעשות שני. אלא מה אז? בונים אחרת. מה עושים? מה בונים חדש? בונים אחרת, בונים את החדש, ואחר כך סותרין זו, אחר כך אפשר להרוס את זה. בוודאי אפשר להרוס את זה. אה, אתה רואה שאפשר להרוס. אבל למה לא עושים את זה? שמא יארע אונס להם, קורה לפעמים שאדם מתכונן… קודם הורסים, אחר כך נזכרים, אה, אין כסף לבנות את החדש. אז בינתיים נשארים בלי בית כנסת.
אבל אתה רואה, אחרי שבנו חדש, סתם כך הורסים את זה. לא צריך להשאיר את האחר להיות סתם… אה, הוא יוכל להשתמש בזה. יש לו על זה מהלך. נלך לראות את זה. זה לא כל כך פשוט. הוא ישתמש בזה. כן.
רמ״א: חריג כשזה מסוכן
ובאמת רמ״א מביא הוא כאן, הוא אומר הרמב״ם, אה, אה, אה, בוא להלכה. על זה שאומרים שאסור קודם לעשות לפני שעושים חדש, זה לחרוב יסודותיו. כלומר, זה לא, עדיין אפשר להתפלל בו, כך אני מבין שזה אומר. עדיין אפשר להתפלל בו, ממילא צריך עדיין להתפלל עד שאין חדש. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול, הוא כבר מחזיק, זה כבר מסוכן, שצריך, לא אפשר להתפלל כאן בעצם, צריך, אז אז מותר כן, לא רק מותר, חייבים. סותרין אותו מיד, הורסים אותו מיד, סותרין אותו לא, וממהרין לבנותו וחייבין לעבוד בו יום ולילה, עובדים מהר, בונים ביום ובלילה, שמא תדחה הקשבה וישאר חרב. אז צריך מאוד למהר, וצריך להיות עם הלהט הישן, ועושים את זה מהר עד, אה, איך קוראים לזה, עד שיהיה, אה, שיהיה כל הזמן בית מדרש, כמה שיותר מהר בית מדרש.
הלכה: מעלין בקודש – בית הכנסת ובית המדרש
כן. הלאה, עכשיו מדברים על ההלכה של לעשות בית כנסת לבית מדרש או להיפך. אומר הרמב״ם, אמור, אמור. עכשיו יש שאלה חדשה, אם מותר להחליף דברים. יש בית כנסת, ונלך לראות כל מיני חפצי קדושה שעושים לבית הכנסת, לציבור, אם מותר להחליף אותם למשהו אחר, או קדושה גדולה יותר וקדושה קטנה יותר. כן, את זה נראה כבר.
אז אומר הרמב״ם שמותר לעשות בית הכנסת בית מדרש. בית כנסת, מתפללים שם, מותר לעשות מזה ישיבה שלומדים בה. אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, אסור לעשות מבית מדרש בית כנסת. למה? שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, כמו שלמדנו קודם. ומעלין בקודש ולא מורידין כלל, לא עושים מדבר קדושה קטנה יותר, רק עושים קדושה גדולה יותר. אותו דבר, ההלכה היא לא רק על בית הכנסת עצמו, זה על המקום שיש לו קדושה. אסור לעשות מישיבה לסתם בית כנסת שמתפללים בו.
הלכה: מכירת בית הכנסת וקניית קדושה גבוהה יותר
בני העיר שמכרו בית הכנסת, אם מכרו את בית הכנסת, כן? אה, רואים שאפשר למכור, מיד נראה איך אפשר למכור, אבל אפשר למכור בית כנסת. אבל הכסף, גם זה כסף קדוש, זה, אה, כסף שהיהודים נתנו לבית הכנסת. מותר לקנות בזה תיבה. תיבה זה המקום שמניחים… ארון הקודש. כן, תיבה למדנו. פרוכת או ארון קודש. קצת ארון קודש מצב, אתה יודע.
מוכרי תיבה, מכרו תיבה, מותר לקנות מטפחות או תיק של ספר תורה. אלו שלוש הרמות. מותר לקנות בזה. הרמ״א אומר לא היכל. היכל אומר הוא, זה חלק מבית הכנסת. אבל מותר לקנות בזה את המטפחות, המעיל, או תיק, כזה ישן לספר תורה.
אם מכרו מטפחת או תיק, מותר לקנות חומשים. חומשים קדושים יותר. חומש, מותר לקנות תורה. התורה היא הדבר הכי קדוש. אבל להיפך אסור. תורה, אם מכרו תורה, אסור לקנות בזה אלא תורה אחרת, כי “אין לך קדושה למעלה מקדושת ספר תורה”. גבוה מספר תורה אין שום קדושה, בית המקדש תאמר, אתה יודע, אבל אנחנו מדברים כאן על בית כנסת.
דין מותרים
וכן במותרים, מותרים פירושו שכן, כבר מכרו, כבר קנו משהו אחר, נשאר קצת כסף, אפילו זה עדיין יש לו את הקדושה הגבוהה יותר, חייבים לקנות את הדבר בעל הקדושה הגבוהה יותר.
דין גביית מעות
אותו דבר הוא לא רק אם כבר קנו ורוצים למכור, אלא אפילו כשכבר אספו כסף לכבוד זה, זו הכנה, נכון? זו קדושה.
אם גבו מעות לקנות בית מדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה ומטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו על משנהו לעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה. כלומר, גבו לתיבה, מותר לקנות תורה. אבל להיפך אסור, וכולי וכולי.
אבל כאן שונה. אם עשו מה שגבו לעשות, והותירו, אז משנין המותר לכל מה שירצו. הדין של מותרות, אם אפילו כבר היתה הקדושה של ספר תורה, אפשר כבר להוריד אותו לתיבה וכדומה. אבל הוא רק גבה את הכסף, פשוט כמה שצריך לספר תורה, זה יהיה קדוש ל…
כאן יש כנראה עוד הלכה על החלפה של צדקה, אם צריך לתת לזה שאנשים התכוונו, אבל כאן לא מדברים על זה. כאן מדברים שוב על הדין של בית המדרש, למעלה מקודש, קדושת המעות.
נו, כמו שאתה אומר, העולם יודע את זה, יש… נראה, יש עצה.
הלכה: כלי בית הכנסת ובית המדרש
ועכשיו הלאה, כל כלי בית הכנסת ובית המדרש, כל כלי בית הכנסת יש להם אותו דין כמו בית כנסת. קדושת בית הכנסת היא הספסלים, השולחנות, השולחן ערוך שמניחים שם, יש גם, לא אפשר… הפרוכות של אהרון, ספרים פירושו ספרי תורה, או אולי סתם ספרים שהיתה פרוכת עליהם? היתה פרוכת על ארון הקודש, כלומר מטפחות ספרים, זה כמו המעילים, זה אחד פחות קדוש מהחומש. כן, חומש, נעליים…
דין תנאי על חפצי קדושה
אה, עכשיו אם עושים תנאי לכתחילה, פירוש מתי עושים? אצל הגבאים למשל, אומרים, יש תנאי שיקנו מהכסף מה שירצו משהו אחר, זו קולא כאן בתנאי. כן, או על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי, זה אני מתכוון, שתנאי עוזר רק על הכסף, נכון? אתה לא יכול לעשות תנאי על התורה שלא תהיה לה קדושת ספר תורה, כן? אתה מסכים? כן.
תרגום לעברית
אבל יש, אולי על חפצים מותר כן, למשל על ספסל, כן? יש ספסל של בית המדרש, מותר לקחת אותו לשמחה? לכאורה לפי הרמ״א אסור, כי זה קודש, על זה יכול להיות על זה אפשר גם לעשות תנאי. הרמ״א אומר שעושים על זה תנאי, אבל המנהג הוא שאפילו לא עשו שום תנאי, לב בית דין מתנה, שלמשל המפות של בית המדרש הן דבר קדוש, רוצה לקחת יום אחד הביתה, איני יודע מה, הרמ״א אומר שיש תנאי שאם הגבאי מתיר, איני יודע מי הממונה. אוקיי, כך הוא אומר. אבל מובן על תורה אי אפשר, אבל על החפצים רואים שיש דבר של תנאי, על פי הרמ״א, אפילו חפצים.
הלכה: בית הכנסת של כפרים ושל כרכים
אוקיי, עכשיו הלכה חשובה מאוד. במה דברים אמורים? מה שלמדנו עכשיו שאפשר למכור בית כנסת, זה אומר שצריך רק להקפיד על המנהג של המצווה של מעלין בקודש, כן, אבל מי ילך למכור נראה, אבל סתם כך מותר למכור. האם זה לא מותר לבית הכנסת, זה דווקא בית הכנסת של כפרים, אבל בית כנסת של עיירה קטנה, של כפר, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד, היה סתם להתפלל בו, אז ממילא שבעה טובי העיר למכרה, זה אומר שעושים אסיפה של כל האנשים שזה שייך להם, שעל דעתם נתנו את זה, אז הם ימכרו אותו, ימכרו. אבל בית הכנסת של כרכים, אבל בית כנסת של עיר גדולה, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שם באים כל העולם, אז ממילא כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, לא רק האדם, כשהקדושה של אותו בית כנסת לא שייכת לאנשי העיר הגדולה, היא שייכת לכל העולם. שיבואו כל הבאים למדינה, נכס של כל ישראל, זה שייך לכל היהודים, ואין מוכרין אותו לעולם, אי אפשר לעולם למכור אותו, זה נשאר תמיד.
הפשט הוא שאולי בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור זה נכס צאן ברזל, זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. או אולי זה מתכוון רק כשעושים את זה לעיר.
הלכות בית הכנסת: דיני כרכים וכפרים, מכירה, מתנה ושכירות
הלכה: בית הכנסת של כרכים — שייך לכל ישראל
למעשה, כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, או לא רק האדם, כשהקדושה היא לאותו בית כנסת, זה לא שייך לאנשי העיר הגדולה, זה שייך לכל העולם. הוא, “שיבואו בו כל הבאים למדינה”, לא, “שכל ישראל”. זה שייך לכל היהודים, “ואין מוכרין אותו לעולם”, אסור לעולם למכור אותו. זה נשאר תמיד.
החילוק בין בית מדרש קטן לחסידות גדולה
הפשט הוא שבית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור היא “כל העולם כולו”, זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. הוא לא יכול לעשות את התנאים שלו. הקדושה היא… איני יודע מה הדין של קדושה, או הדין של איך זה שייך ממונית, משפטית זה שייך לכל העולם.
הנפקא מינה המעשית: למכור בית כנסת בקרקוב
זה מובן, בית הכנסת בקרקוב, יש להם גם כמה אנשים שעוסקים בזה. אם הם אומרים שאני הולך לשפץ את זה מהר, אני רוצה למכור את זה כדי לשפץ מיד ליד זה, לא, אולי אין לו את הזכות, אולי לא סומכים עליו, כי המקום כבר… הוא צריך לקבל רשות מכל העולם.
כל מי שיש לו בית כנסת גדול, איני יודע, בית מדרש סאטמר בוויליאמסבורג, זה לא שייך רק לסאטמר, כל העיר באה להתפלל, צריך להיות מנין מנחה. הפשט, מי המתפללים של בית המדרש? כל העיר. אז הוא צריך לדבר עם כל העיר שיוכל למכור את זה.
הטענה של תחזוקה והתשובה עליה
זה היום, כשהמציאות של היום, כשצריך להיות כל… צריך לשלם, צריך להכניס מים, חשמל, צריך לשמור על בית הכסא פתוח. נו טוב, אתה לא מחויב. יש מישהו שמשלם את החשבונות, יש מישהו שמחזיק את החשבונות. כל אחד משלם את החשבונות. הוא מקבל בחזרה את הכסף מהעיר השנייה, כן? זה על דעת כל העולם כולו, זה על דעת כל העולם כולו.
צריך לחשוב, בקרקוב יש עיר מלאה מושל, כבר יש עיר בקרקוב, ויש עושה עצמו איזה נכד רבני בקרקוב, והוא בונה בית כנסת, האם זה כבר אוטומטית על דעת כל העולם, יש לזה דין של כפר, או דין של בית כנסת בעיר? כך כתוב כאן, ביציאה הלכתית, שאנשי היום סומכים על כך שבעל הבית של הכסף מסכים שהרב, או הרבי, או מי שזה לא יהיה, רשאי לעשות מה שהוא רוצה. איך אפשר לשמוע…
שיטת הרמב״ם: יש מקומות שיש להם בעל בית
ואני רוצה להגיד לך, הרמב״ם אומר ממש ממש הכי חשוב הוא כך, הכפר, אבל יש מקומות שעושים, כבר השוק הגדול יש בעל בית, אבל אם זו עיר גדולה אין בעל בית. אבל זה לא, נאמר, זה יכול להיות.
אבל אני רוצה להגיד לך שמה שאתה חושב כאן ואנשים אחרים חושבים היום, כן, יש בית כנסת גדול, יש ועד, יש רבי, איני יודע, יש מישהו שהוא בעל הבית. אבל לפי זה לעולם לא הייתה ההלכה של בית הכנסת של כרכים, כי כמו שאתה אומר, תמיד יש מישהו שבנה את זה, מישהו לקח על עצמו לשאת את הכסף, זה לא בא מהאוויר.
התשובה: הוא עושה זאת על דעת כל ישראל
תמיד טועים, לכתחילה הדין של בית הכנסת של כרכים הוא, שיש בית כנסת שמישהו לקח, מישהו הוא הגבאי שם. כן, הם קיבלו, “כל מה שעשוי עשוי, ואין אנו יכולים למחות בידו”, זה אומר, הוא לא צריך לשאול את שבעה טובי העיר או את אנשי העיר.
הגבלה חשובה: זה לא הופך לנכסי ציבור
לא, אבל בוודאי, צריך לומר דבר פשוט, ראינו כמה וכמה ספרים, שראינו שהם טועים בזה, זה בא מגמרא שכתוב שרב או אדם חשוב אחד אמר שצריך לעשות את זה, זה לא אומר שהוא רשאי למכור את זה לצרכי עצמו, זה אומר רק שהזכות שיש לציבור, אבל לטובת הציבור, ויכול לטובת הציבור. אבל בוודאי זה עדיין שייך לכל העולם, ואפילו זה נכסי הקדש, זה עדיין לא הופך לנכסי הקדש, ועדיין מותר לבקש למכור. רק, כל העולם מסכים שהוא יעשה לטובת הציבור מה שהוא יקבל.
מסקנת הרבי
אבל הרבי כבר בונה מסקנה מזה, אומר הוא גם שזו טובה לכל אחד בעיר שיהיה לו הדירה היפה. אבל הכל יכול להיות, אני רק אומר שזה לא הופך לנכסי ציבור בגלל זה, זה הופך רק שהוא הגבאי, לא צריך לשאול כל פעם, לא צריך כל פעם לשאול לעשות מה שהוא רוצה, לא, קיבלו שהוא בעל הבית, הוא יכול, הוא יכול… הציבור סומך עליו לעשות את התנאים שעושים בורסקי, הוא לא רוצה, עכשיו הוא יכול לעשות את התנאים, הוא עושה בורסקי וכדומה.
הלכה: מתנה, שכירות, והלוואה של בית הכנסת
טוב מאוד. עכשיו, אומר הרמב״ם, כשם, למדנו עכשיו שמותר למכור בית כנסת, אתה יכול לחשוב שמתנה אסור, למה זה לא מתאים? אומר הרמב״ם, מותר. למה? כשם שמותרים למכור בית הכנסת, כך נוהגים ליתנה במתנה, למה? שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו, לא נתנוה. זו לא מתנה בחינם. מתנה היא גם רק מכירה. זאת צריך לדעת, זה כלל גדול. מתנה היא תמיד בשביל סיבה. אם זו לא סיבה גשמית, אז זה שוחד בשביל זה, איני יודע שהוא יעשה משהו, וכולי. כן.
החילוק בין למכור ולהשכיר
אבל לא סוחרים ולא משכנים. אבל טוב לדעת, כמו שאנחנו נותנים בית מדרש במתנה, כן, אנחנו רשאים. במתנה, לא, זה אפילו לתת. אם אתה רוצה לתת את בית המדרש במתנה, אם יש לך חוב לו. אבל אנחנו לא רשאים להשכיר בית מדרש להיות חנות. למכור מותר, כי אפשר לעשות תנאי זה נגמר. אבל להשכיר, זה עדיין בית כנסת, משתמשים בבית הכנסת ל… זה אסור. צריך לדעת את ההלכה אולי היום. היום מקילים מאוד על כל ההלכות האלה, אבל בכל זאת, צריך לדעת.
הלכה לגבי כיסוי בית הכנסת
עכשיו אפשר ללמוד, אה, וכן כסות בית הכנסת לבנותם. למדנו קודם שמותר, מותר, מותר בדרכים מסוימות לפרק את בית המדרש לבנות חדש. במתנה למכור ולהחליף ולתת מתנה, דלוויין ועצים ואבנים, הלאה מותר למכור אותו באותו אופן. אבל הלוואה היא איסור. להלוות אסור.
קדושה עולה ואינה יורדת בדמים
אחד קדושה עולה ואינה יורדת בדמים, אם הוא לא… הכלל הוא, הקדושה לא יורדת בחינם, אלא בכסף. סתם לתת אסור. או, סתם לתת מותר, כי הנאה במתנה היא פשוט משהו שמקבלים בחזרה בשבילו. אבל הלוואה שפשוט היא, זה לא הופך, זה עדיין שלך.
הלכה: להתפלל ברחובה של עיר
עכשיו. עכשיו עוד הלכה אחת ואנחנו מסיימים. יש פעמים שמתפללים ברחוב, ברחובה של עיר. צריך לדעת מה זו קדושה. מובא שברחובה של עיר, אף על פי שאין מתפללין בה תעניות המרובות, למדנו שמביאים את התיבה לרחובה של עיר. למה עושים את זה? מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן. ידעו שבית הכנסת לא היה מקום לכל אחד. לא כל אחד בא תמיד, אלא הבטלנים, הצדיקים. או כשיש תענית בא כל אחד. אפילו אין מקום, יוצאים החוצה, ובחוץ יש הרבה מקום.
אין בקדושה, בשביל שאין תפילתן מקובלת. התפילה לא מתקבלת בגלל זה. זה עדיין… זה הרחוב שמחברים שם דירות ודברים. יש כן רחובות שקטים. הוא כתב מאוד בקלות, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד כתוב עם תמיד. קיץ, זה מזג אוויר טוב. זה חורף נעים, אבל לא גשום. ומזג אוויר יבש, לא גשום, כן.
המקור לעזרות החסידיות
כמו חיים, אותו דבר. אה, כאן הלכה חשובה. כאן המקור לכל העזרות החסידיות. כמו חיים, בתים וחצרות, שעמים אין קבוע מתפללא. סתם חדר.
הלכות בית הכנסת: בתים וחצרות שמתפללים בהם, רחוב העיר, וטעמי היציאה לרחוב בתעניות
בתים וחצרות שאין בהם קדושה
זה לא הופך למקום קבוע לתפילה בגלל זה, זה עדיין הרחוב שמחברים שם את האהרון ואת הדברים. ראיתי עוד בקלות רבה, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד היה הרחוב כמו קיץ, זה מזג אוויר טוב, זה מזג אוויר טוב, כמו קיץ, זה לצאת, אבל לא גשום, אה, במזג אוויר יבש, כן, לא גשום, כן.
“וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם” — זה עוד אותו דבר, אה, “וכן” זו הלכה ממש, זה המקור של כל השטיבלאך החסידיים. “שאין מתכנסים בהם אלא סתם” — שטיבל שהציבור מתאסף בו להתפלל, אבל זה לא בית כנסת, לא בנו אותו כבית כנסת. “אין בהם קדושה, ואף על פי שהם מתפללין בהם תמיד, אלא עראי הם מתפללין.”
דיון: מקום קבוע בבית והשיטה של רבי צאנז
אני יודע, מישהו מתפלל בבית, אפילו קבע גם מקום קבוע, זה מלומד, קבעת מקום קבוע אפילו בבית, עכשיו זה לא בית כנסת, כמו שרבי צאנז אמר שהשטיבלאך החסידיים הם רק שטיבל ולא בית כנסת כלל.
אבל זה מאוד מוזר, לא יכול להיות שהאדמו״ר מגור, אני יודע, האדמו״ר מבעלז בונה בניין ענק, ואתה אומר שזה שטיבל, זה לא רציני, סליחה. כשרבי צאנז מדבר, הוא יותר, היה לו בביתו, הוא עשה מניינים, נגיד היה שטיבל גדול, אבל אתה לא יכול לבנות בניין ענק, בית כנסת כזה, וזה לא נקרא בית כנסת, זה מאוד מוזר, אני לא יודע.
רחוב העיר — תפקיד ללא קדושה
אבל לרחוב העיר יש כן תפקידים הלכתיים, גם כאן וגם בהלכות אנשי עיר הנדחת, כמה שאני זוכר. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי, אין דין שרחוב של עיר נעשה טמא או שרחוב של עיר נעשה קדוש, יש לזה שימוש מעשי.
טעמי היציאה לרחוב בתעניות — רמב״ם לעומת הגמרא
והגמרא מעמידה סיבה אחרת לגמרי למה יוצאים לרחוב, זה מעניין, שהרמב״ם נותן סיבה מעשית שזה פשוט קהל גדול, והגמרא אומרת שזה בזיון, זה גלות, אלו טעמים אחרים. כמו שנאמר, ש… וזה בזיון בפרהסיא, זה מעניין, הרמב״ם נותן טעם מעשי לדבר שכאן בגמרא יש יותר טעם סגולי.
כמו ערגת הנפש עם הרבי ר׳ מאיר מרמורוש, כדי שיביא צער, כן, אבל את זה אומרת הגמרא עם ערגת הנפש, אבל כאן עומד בגמרא טעם סגולי כביכול, והרמב״ם עושה מזה טעם פשוט, אולי שניהם אמת, אין כאן סתירה.
—
אוקיי, אלו הלכות בית הכנסת.