רמב"ם הלכות תפילה פרק י"א לערנט די חיובים און הלכות פון בויען א בית הכנסת: די מצוה צו בויען א שול, ווי אזוי מ'קען כופה זיין די בני העיר צו צאלן דערפאר, און די ארכיטעקטור - אז מ'דארף בויען אין די העכסטע פלאץ פון שטאט, די טיר זאל זיין צו מזרח, און די בנין זאל זיין העכער פון אלע אנדערע. די שיעור באהאנדלט אויך די סדר הישיבה אין שול, די הלכות פון כבוד בית הכנסת (אז מ'טאר נישט עסן, טרינקען, אדער נוצן עס פאר א שארטקאט), און די דינים פון פארקויפן א בית הכנסת - אז א בית הכנסת פון א כפר מעג מען פארקויפן מיט שבעה טובי העיר, אבער א בית הכנסת פון א כרך באלאנגט פאר כל ישראל און מ'קען עס קיינמאל נישט פארקויפן.
דער פרק באהאנדלט הלכות בנין בית הכנסת, זיין ארכיטעקטור, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, און דינים פון מכירה און קדושה. דער פרק פארבינדט זיך מיט צוויי פריערדיגע הלכות: (1) דער רמב"ם'ס דין אז מ'דארף מייחד זיין א מקום פאר תפילה (טהרת המקום), און (2) דער דין פון תפילה בציבור – וואס פאדערט א פלאץ וואו א גאנצע ציבור קען זיך צוזאמקומען. דער לאגישער סדר איז: ערשט דער ענין פון תפילה, דערנאך תפילה בציבור, דערנאך תפילה אין א בית הכנסת – און יעצט דער חיוב צו בויען דעם בנין גופא.
---
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים."
אין יעדע פלאץ וואו עס געפינען זיך צען אידן, זענען זיי מחויב אנצוגרייטן א באזונדערע פלאץ פאר תפילה – א בית הכנסת. מ'קען כופה זיין איינער דעם אנדערן צו באצאלן פאר דעם בנין, און אויך צו קויפן ספר תורה, נביאים, און כתובים.
1. דער חיוב ליגט אויף די צען אידן אליין, נישט אויף א רעגירונג אדער א נדבן: דאס איז א גרויסע חידוש – דער חיוב קומט נישט פון אויבן אראפ (ווי אין דור אנוש וואו מ'האט געמאכט א היכל), נאר פון די צען אידן אליין. די אבות האבן נישט געמאכט קיין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט אליין. דא זעט מען אז סתם אידן וואס קומען זיך צוזאם האבן א חיוב גמור צו שאפן די תנאים פאר תפילה בציבור.
2. "כופין" – וואס מיינט כפיה? "כופין" מיינט נישט סתם פרעשור – עס מיינט אז אויב איינער וויל נישט צאלן, קען מען אים רופן אין דין תורה, און בית דין קען ממש נעמען געלט פון אים. "זה את זה" – ס'איז נישט איין עסקן וואס פאדערט, נאר די גאנצע קהל האט א הדדית'ע חיוב איינער אויפ'ן אנדערן. אויב איינער זאגט "איך קען דאווענען אינדערהיים, איך דארף נישט קיין שול" – ענטפערט מען אים: "דו דארפסט געבן געלט."
3. פארוואס דארף מען כתובים? ספר תורה פארשטייט מען – פאר קריאת התורה. נביאים פארשטייט מען – פאר הפטורות. אבער כתובים – ס'איז דאך נישט דא קיין הפטורות פון כתובים! דאס ווייזט אז די ספרים אין בית הכנסת זענען נישט נאר פאר קריאת התורה, נאר אויך פאר לערנען. א בית הכנסת איז א פלאץ וואו מ'זאגט דרשות, דברי כיבושין, דברי אגדה, און מענטשן קומען לערנען צופרי און ביינאכט אויסער דאווענען. (דאס איז אנדערש פון א בית המדרש וואו יושבים לערנען א גאנצן טאג.)
4. שולחן ערוך – אויך א ש"ס: ר' אברהם בלומענבערג (רמב"ם מאורח) ברענגט אז דער שולחן ערוך (מיט משנה ברורה) זאגט אז בזמן הזה צווינגט מען אויך צו קויפן א ש"ס – וואס שטיצט דעם פונקט אז דער חיוב איז ברייטער ווי נאר קריאת התורה, עס גייט אויך אויף לערנען.
5. [דיגרעסיע: פארגלייך צו "ועשו לי מקדש"]: דער חיוב צו בויען א בית הכנסת קען זיין עפעס בדומה צו "ועשו לי מקדש," כאטש דער רמב"ם זאגט עס נישט בפירוש – ער מאכט עס פאר תפילה, אבער דער ענין פון א באזונדערן בנין איז אויך דא.
---
"כיצד בונין אותו? אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר 'בראש הומיות תקרא'. ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר. ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר 'והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו'."
מ'בויט דעם בית הכנסת אין דער העכסטער פלאץ פון דער שטאט. מ'הייבט אויף דעם בנין אז ער זאל זיין העכער פון אלע געווענליכע הויזער. די טיר זאל זיין אויף דער מזרח זייט, אזוי ווי דער משכן.
1. צוויי באזונדערע דינים אין הויך: ס'איז דא צוויי הלכות: (א) די לאקאציע – מ'בויט אין דער העכסטער פלאץ פון דער שטאט ("בגובהה של עיר"), (ב) דער בנין אליין – מ'הייבט אים אויף אז ער זאל זיין העכער פון אלע חצרות ("מגביהין אותו"). ביידע זענען באזונדערע דינים.
2. "בראש הומיות" – ביאור פון דעם פסוק: "הומיות" (משלי א:כא) ווערט געטייטשט דורך די מצודות אלס א פלאץ וואו ס'איז המיה – וואו מענטשן רעדן, וואו ס'איז לעבעדיג. דער בית הכנסת זאל שטיין אין א הויכע, פראמינענטע פלאץ אז מ'זאל הערן דעם בעל תפילה, דעם שופר, אד"ג.
3. סימבאלישער קאנטראסט מיט "ממעמקים": מ'בויט דעם בית הכנסת אין דער העכסטער פלאץ, מ'מאכט א בימה נאך העכער – אבער דער בעל תפילה שטייט אין א ממעמקים (פארטיפטע פלאץ). דאס איז סימבאליש – "ממעמקים" מיינט נישט ממש טיף אין דער ערד, נאר א רוחניות'דיגע טיפקייט.
4. בעלזער רב'ס הקפדה: דער עולם איז בכלל נישט מקפיד גענוג אויף דער הלכה אז דער בית הכנסת זאל זיין העכער פון אלע בנינים – חוץ פון דער בעלזער רב פון ירושלים, וואס האט טאקע געבויט זיין בית המדרש "בגובהה של עיר" און העכער פון אלע אנדערע. בעלזא איז שטארק מקפיד אויף הלכות בית הכנסת.
5. "פתח למזרח" – שייכות צום משכן: דער רמב"ם ברענגט אז די טיר זאל זיין אויף מזרח, אזוי ווי דער משכן וואס האט געהאט די פתח אויף מזרח זייט (מערב איז געווען פארמאכט – דארט איז געווען קודש הקדשים). דער יסוד איז אז מ'וויל מאכן דעם בית הכנסת בדומה למשכן.
6. קשיא אויפ'ן פסוק "משה ואהרן ובניו": א שטארקע קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב"ם דוקא דעם פסוק "והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו"? ס'שטייט דאך שוין אין אנדערע פסוקים אז דער משכן'ס טיר איז געווען אויף מזרח – פארוואס דארף מען דוקא דעם פסוק? עס ווערט פארשטאנען אז קדמת מזרח איז א חשוב'ע פלאץ, אבער דאס ווייסט מען שוין פון אן אנדער פסוק. די קשיא בלייבט אפן.
7. שולחן ערוך / תוספות – ווען מ'דאוונט צו מזרח: דער שולחן ערוך, תוספות, און אנדערע זאגן אז דער רמב"ם'ס הלכה רעדט זיך ווען מ'דאוונט צו מערב (ווי אין ארץ ישראל'דיגע בתי כנסיות, אדער אין בבל וואו מ'דאוונט צו מערב ריכטונג ארץ ישראל). אין אזא פאל איז די טיר אויף מזרח – די אנדערע זייט פון וואו מ'דאוונט. אונז וואס דאווענען צו מזרח, וואלט מען נישט געוואלט אז די טיר זאל זיין אויף דער זעלבער זייט ווי דער ארון הקודש. דער עיקר איז: די טיר זאל זיין אקעגן איבער פון דער ארון הקודש, נישט דוקא מזרח.
8. דער רמב"ם'ס שיטה vs. למעשה: למעשה זאגט דער רמב"ם יא אז מ'מאכט אלעמאל אין מזרח די טיר – אפילו אויב מ'דאוונט צו מזרח. דער רמב"ם אליין האט געוואוינט אין מצרים, וואס איז מערב פון ארץ ישראל, און אין בבל (תקופת הגאונים) האט מען געדאוונט צו מערב – סאו ביי זיי פאסט עס אז די טיר איז אויף מזרח.
9. [דיגרעסיע: אלטע שולן מיט זייט-טירן]: אין אלטע שולן איז געוויינליך דא א טיר אויף דער זייט, פון וואו דער בעל תפילה מיט דער רב גייען ארויס, אויסער דער הויפט-טיר. אפשר איז דאס נישט די "מעין טיר" וואס דער רמב"ם רעדט דערפון.
---
דער רמב"ם זאגט אז מ'מאכט א "היכל" וואו מ'לייגט אריין דעם ספר תורה.
דער "היכל" איז נישט די תיבה (דער ארון קודש) אליין, נאר א באזונדער מבנה/געביידע – א סענטער-פיס אין פראנט פון דער בית המדרש. אין דעם היכל לייגט מען אריין דעם ספר תורה.
1. חילוק צווישן "היכל" און "תיבה": די תיבה איז דער באקס/ארון וואו די תורה ליגט, און דער היכל איז דער גרעסערער בנין וואס האלט דעם ארון. דער היכל סימבאליזירט דעם בית המקדש – דערפאר רופט מען עס "היכל".
2. דער היכל שטייט אין דער ריכטונג פון ירושלים ("כלפי דלתות העיר") – "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". דאס הייסט, דער היכל דינט אלס נאך א לעוועל פון "ממקומו הוא יפן" – ווען מ'שטייט דאווענען, קוקט מען אויטאמאטיש צום היכל, וואס ווייזט צום מקום המקדש.
3. דער רמב"ם זאגט נישט אויסדריקליך "למערב" אדער "למזרח" – נאר "כלפי דלתות העיר", וואס מיינט וועלכע ריכטונג ירושלים איז.
---
"וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה" – מ'שטעלט די תיבה "באמצע".
די תיבה איז נישט דער ארון קודש, נאר דער באלעמער/שטענדער וואו מ'לייגט די ספר תורה ווען מ'לייענט.
1. "באמצע" מיינט דא נישט אינמיטן דער שול, נאר אינמיטן פון דעם היכל.
2. די תיבה איז געווען באוועגליך: לכאורה האט מען עס אריינגערוקט אינמיטן ווען מ'דאווענט, און צוריקגעשטעלט ווען מ'דאווענט נישט. אלס ראיה – אין הלכות לולב שטייט אז מ'האט געלייגט די תיבה אינמיטן צו מקיף זיין, וואס באווייזט אז עס איז געווען פארטעבל.
3. "אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים" – די תיבה שטייט מיט'ן רוקן צום היכל, און די טירן עפענען זיך צום עולם, "כדי שיוכלו להוציא את התורה" – מ'זאל קענען ארויסנעמען די תורה, און "פניו כלפי העם" – דער עולם זאל קענען זען די תורה ווען מ'עפנט עס.
---
דער רמב"ם פסק'נט אז מ'שטעלט א בימה, און דער קורא בתורה, אדער דער חכם וואס זאגט דברי כיבושין, שטייט דארויף "כדי שישמעו כולם".
1. א גרויסע טעקסטואלע שאלה: אין פארשידענע גירסאות שטייט "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת", אבער אין דעם כתב יד וואס דער רמב"ם אליין האט מאשר געווען (דער ספר המאור'ס כתב יד) איז דאס ווארט "באמצע" אויסגעמעקט געווארן. דאס הייסט, לויט דעם רמב"ם איז נישטא קיין חיוב אז די בימה זאל שטיין דוקא באמצע – אבער פראקטיש איז עס פשוט אז עס זאל זיין באמצע. דאס איז היסטאריש געווען א גרויסע מחלוקת.
2. דער טעם פאר די בימה: אויב עס שטייט באמצע, איז דער טעם כדי יעדער זאל הערן; אויב עס שטייט נישט באמצע, איז דער טעם אז עס איז הויך – "ווען מ'שטייט הויך הערט מען בעסער, ווייל די קול גייט ארויף און ס'פלאקט נישט די מענטשן."
3. וואס פאר א סארט הלכה איז דאס? דער רמב"ם פסק'נט דאס אלס הלכה, אבער ער זאגט נישט אז עס איז א מצוה דרבנן – עס איז אזא סארט הלכה וואס באשרייבט וויאזוי א בית הכנסת דארף אויסזען.
---
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבים שורה לפני שורה... ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה... עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה."
די זקנים (דער רב, די מזרח) זיצן מיט'ן פנים צום עולם און מיט'ן רוקן צום היכל. דער גאנצער עולם זיצט שורות שורות, יעדע שורה קוקט צום רוקן פון דער שורה פאר איר – אזוי ווי אין נארמאלע שולן היינט. דערמיט קוקט יעדער צום קודש, צו די זקנים, און צו די תיבה.
1. "כלפי הקודש" – וואס "קודש" מיינט דא איז נישט גאנץ קלאר: דער ארון הקודש? דער ספר תורה? מסתבר אז עס מיינט דעם ארון הקודש.
2. דריי קדושות וואס דער עולם זעט: (1) פני התיבה, (2) די זקנים, (3) דער קודש (ארון הקודש).
3. ס'איז בדוקא אז מ'זאל קענען זען די זקנים בשעת תפילה – דער טעם איז "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה" – מ'דארף זען זייערע פנימ'ער כדי עס זאל ברענגען צו אימה ויראה.
---
"דער שליח ציבור עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש."
דער שליח ציבור שטייט אויף דער ערד (נישט אויף דער בימה), אין פראנט פון דער תיבה, מיט'ן פנים צום קודש – ער קוקט אין דער זעלבער ריכטונג ווי דער גאנצער עולם.
1. דער חזן קוקט נישט צום עולם – נישט אזוי ווי ביי די רעפארמער, וואו דער חזן שטייט און קוקט צום עולם. ביים רמב"ם קוקט דער חזן צום קודש, אזוי ווי אלע. נאר די זקנים זענען די איינציגסטע וואס קוקן צום עולם.
---
"נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן."
מ'דארף אויסקערן און רייניגן בתי כנסיות ובתי מדרשות. "מרביצין" מיינט מ'לייגט אראפ וואסער כדי ס'זאל נישט זיין שטויב – מ'וואשט אויס דעם פלאר. דאס האט צו טון מיט דעם אז מ'גייט דארט מיט שיך.
1. מנהג-חילוק צווישן לענדער: דער רמב"ם ברענגט: "ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב" (שפאניע און מאראקא), "ובשנער ובבל ובארץ הצבי" (ארץ ישראל) – דאס זענען אלע "ספרד'ישע לענדער" (כמעט פיר באזונדערע גרופעס). דער מנהג דארט איז: (1) להדליק אבוקות – מ'צינדט אן לעכטלעך אין בתי כנסיות; (2) הצעת מחצלאות – מ'לייגט אראפ שיינע טעפיכער/מאטן אויף דער ערד צום זיצן.
2. "אורח אדום" (אשכנז'ישע לענדער?) – דארט "יושבים על הכסאות" – מ'זיצט אויף בענקלעך/שטולן. "כסאות" מיינט נישט סתם בענק, נאר באקוועמע, מכובד'דיגע זיצן – א טייל פון דעם כבוד.
3. פראקטיש היינט: היינט זיצט מען אומעטום אויף בענקלעך, אפילו אין ספרד'ישע בתי מדרשים. דער איינציגער חילוק איז אז ספרד'ישע בתי מדרשים האבן געוויינליך באקוועמע בענקלעך (קאוטשעס), און אשכנז'ישע האבן הארטע בענק.
---
"ואין נוהגין בהן קלות ראש" – קיין שחוק והיתול.
אלס טייל פון כבוד בית הכנסת, טאר מען נישט זיך אויפפירן מיט קלות ראש – קיין ליידיגע רייד, קיין לצנות, קיין שפילן, קיין שפעטן, קיין בדחנות.
1. אויב איינער מיינט אז קלות ראש איז מקרב די יונגע דור, זאל ער עס טון אין א פאליש, נישט אין בית המדרש. דער בית המדרש איז נישט דער פלאץ פאר קלות ראש, אפילו מיט גוטע כוונות.
---
דער רמב"ם זאגט אז מען האט נישט הנאה פון בית הכנסת.
1. וואס מיינט "נאותין"? דער רמב"ם אין פירוש המשניות (ברכות/מגילה) דערקלערט: "נאותין" מיינט "מתקשטין, משתמשין להנאתן" — מען נוצט עס נישט פאר פערזענלעכע הנאה. עס מיינט נישט שלאפן, נאר הנאה האבן ווייל עס איז קיל, לופטיג, א באקוועמער פלאץ.
2. פראקטיש: שבת נאכמיטאג איז דא ער-קאנדישן אין שול – גיי נישט אריין דארטן נאר פאר דער קילקייט.
---
מען גייט נישט אריין אין בית הכנסת סתם אזוי. "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם." מען עסט נישט דארט און מען טרינקט נישט דארט.
1. בדיעבד – עסן אין בית המדרש: אויב א תלמיד חכם האט געגעבן א שיעור און ער קען נישט ארויסגיין צום לאנטש רום ווייל עס וועט נעמען צו לאנג און ער וועט נישט קענען ווייטער לערנען – בדיעבד מעג ער עסן אין בית המדרש. דאס איז דער מציאות אין קליינע שטיבלעך וואו מען עסט נעבן טיש, ווייל ער דארף ווייטער לערנען. דער זעלבער מענטש וואס לערנט דארט – ער איז דער וואס מעג, ווייל ער איז שוין אין בית המדרש פאר לערנען.
---
"ואין מחשבין בו חשבונות — אלא אם כן היו של מצוה" – ווי צדקה, פדיון שבויים.
אקאונטינג און ביזנעס חשבונות טוט מען נישט אין בית המדרש, אבער מצוה-חשבונות (אפילס פאר צדקה) יא.
די שול איז דער צענטער פון חסד – מען זעט דאס פון דעם אז מצוה-חשבונות זענען מותר.
---
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים — כגון שמספידין גדולי החכמים."
מען מאכט נישט קיין הספד אין בית הכנסת, נאר א הספד של רבים.
1. דער רמב"ם גיט אן אינטערעסאנטע דוגמא: נישט נאר ווען א גדול אליין איז געשטארבן, נאר אפילו ווען א סתם מענטש איז געשטארבן, אבער א גדול קומט צום הספד (ווייל ער איז א שכן אדער א ברודער), און דורך דעם קומט דער גאנצער עולם – דאס ווערט א "הספד של רבים."
2. דער עיקר חידוש: דער נושא איז נישט דער נפטר, נאר דער בעל ההספד. אויב דער חכם גדול הדור קומט צום הספד, קומט דער גאנצער עולם, און דאס מאכט עס א הספד של רבים. דאס שטימט מיט דער גמרא וואו רב זעירא האט געמאכט א הספד פאר א תלמיד חכם אין בית הכנסת – "אי בשמיעה כולהו" – דער פוינט איז דער אוסיף קהל רב.
3. כלל: מען נוצט נישט די שול פאר פריוואטע זאכן. צוויי חסידים ווילן רעדן ביזנעס – נישט אין שול. אבער אלעס וואס איז אן ענין ציבור – יא. א יחיד קען נישט נוצן די שול פאר זיינע אינטערעסן, אבער ציבור-ענינים יא.
---
"לא יעשנו דרך, שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך."
א בית הכנסת מיט צוויי טירן אויף צוויי זייטן – מען טאר נישט אריינגיין פון איין טיר און ארויסגיין פון דער אנדערער נאר כדי אפצוקירצן דעם וועג.
1. "קפנדריא" – קיינער ווייסט נישט גענוי וואס דאס ווארט מיינט. לויט רש"י איז עס א שפראך פאר "שארטקאט."
2. ארויסגיין פון אנדערע טיר נאך דאווענען: אויב איינער איז געקומען דאווענען אין בית הכנסת, מעג ער ארויסגיין פון דער אנדערע טיר, אפילו עס ווערט למעשה א שארטקאט – ווייל ער איז געקומען צו דאווענען, נישט צו מאכן א שארטקאט.
---
"אויב איינער דארף אריינגיין אין בית המדרש פאר א פראקטישע זאך (צ.ב. רופן זיין אינגל, אויפפיקן א חבר), זאל ער אריינגיין און לערנען אביסל – 'יכנס ויקרא מעט' – ער זאל זאגן אביסל חומש אדער תהלים, אדער 'יאמר דבר שמועה' – א הלכה וואס ער האט געהערט. 'ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד.'"
1. אויב ער קען נישט לערנען – האט ער צוויי עצות:
- "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו" – ער זאל בעטן א קינד זאל אים זאגן דעם פסוק וואס ער לערנט. מען נוצט דעם "פסוקך" פראקטיש כדי צו מאכן א היתר אריינצוגיין.
- "ישב מעט בבית המדרש" – ער זאל פשוט זיצן אביסל. דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק "אשרי יושבי ביתך" – עס שטייט נישט "אשרי הלומדי בביתך" אדער "אשרי המתפללי בביתך", נאר "אשרי יושבי" – צו זיצן אין בית המדרש איז אליין א מצוה.
2. וויכטיגער חידוש: דער רמב"ם זאגט בפירוש "מקיים מצוה" – ישיבה אין בית המדרש איז נישט בלויז רעספעקט, עס איז א מצוה בפני עצמה. "ס'איז נישטא א רעספעקט וואס איז נישט קיין מצוה."
---
"מותר ליכנס במקלו ובתרמילו" – מען מעג אריינגיין אין בית הכנסת מיט זיין שטעקן, זיין בערזל, זיינע וואכעדיגע זאכן. עס איז נישט ווי בית המקדש.
"לרוק" – אויב מען דארף שפייען, מעג מען אויך שפייען אין בית המדרש.
1. די גמרא'ס סברא: אינדערהיים זענען מענטשן אויך נישט מקפיד דערויף, און אז מען איז מקפיד אין א מקום ווי דאס, איז עס אויך אזוי.
2. אין ירושלמי שטייט אז רבי יוחנן האט געשפיגן, אבער ער האט נאכדעם אפגעווישט נאך זיך – א גוטע עצה טובה.
---
"בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, קדושתן עליהן עומדת, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' – אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן."
א בית הכנסת וואס איז חרוב (מ'דאווענט דארט מער נישט, ס'איז ליידיג) בלייבט הייליג און מ'דארף עס מכבד זיין.
1. דער רמב"ם זאגט אונז צוויי מאל אז די בית הכנסת איז קדוש – איין מאל ביי "כלפי פנים הקודש" (פריער), און דא ביי חרוב. אבער ער זאגט נישט אז מ'דארף טון א הלכה'דיגע מעשה (ווי קומען פועל'ן ישועות), נאר אז מ'טאר נישט נוהג זיין בקלות ראש.
2. דין כיבוד וריפוץ: ביי א חרוב'ע בית הכנסת פירט מען זיך ווי ביי א פונקציאנירנדע, חוץ מכיבוד וריפוץ – מ'האלט עס נישט שיין, מ'לאזט עשבים וואקסן. דער טעם: כדי שיראו אותן ויצטערו – מ'זאל זען דעם נעבעכדיגן מצב און וועלן איבערבויען. נישט מ'זאל מאכן א "מוזיאום" דערפון, נאר מ'זאל האבן רחמנות און וועלן עס צוריק אויפבויען.
3. וויכטיגער יסוד: די בילדינג אליין איז הייליג – נישט נאר ווען ס'איז פראקטיש אין באנוץ. אלע הלכות זענען געבויט אויף דעם אז א בית הכנסת איז א מקום קדוש אויף זיך.
---
"אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה או במקום אחר, אלא בונים אחרת ואחר כך סותרין זו, שמא יארע להם אונס ולא יבנו."
מ'צוברעכט נישט א בית הכנסת כדי צו בויען א נייע, ווייל אפשר וועט מען בלייבן אן א בית הכנסת. מ'בויט ערשט די נייע, דערנאך צוברעכט מען די אלטע.
1. מ'קען צוברעכן א בית הכנסת נאכדעם וואס מ'האט שוין א נייע – דאס איז נישט אז ס'איז אסור צו סתור'ן, נאר מ'דארף זיכער זיין אז מ'בלייבט נישט אן א בית הכנסת.
2. אויסנאם (רמ"א): דאס גילט נאר לחרוב יסודותיו – ווען מ'קען נאך דאווענען דערין. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול (ס'איז דענדזשערעס), סותרן מיד וממהרין לבנותו יום ולילה – מ'ארבעט טאג און נאכט שנעל צו בויען, שמא תדחה ויישאר חרב.
---
"מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין."
מ'מעג מאכן פון א שול א ישיבה (העכערע קדושה), אבער נישט פארקערט.
---
"בני העיר שמכרו בית הכנסת – לוקחין בדמיו תיבה; מכרו תיבה – לוקחין מטפחות או תיק של ספר תורה; מכרו מטפחות – לוקחין חומשים; מכרו חומשים – לוקחין ספר תורה. אבל לא להיפך. וכן במותרים."
מ'מעג נאר קויפן מיט דעם געלט עפעס פון א העכערע קדושה – מעלין בקודש. דאס גילט אויך פאר מותרות (איבעריגע געלט).
1. מותרות: אפילו מ'האט שוין געקויפט וואס מ'דארף און ס'איז געבליבן געלט, האט דאס געלט נאך אלץ די העכערע קדושה.
2. גביית מעות: אפילו ווען מ'האט נאר צוזאמגענומען געלט (נאך נישט געקויפט), איז דאס שוין א הכנה מיט קדושה – מ'מעג נאר שנה'ן צו א העכערע קדושה. אם גבו מעות לקנות תיבה – מעג מען קויפן ספר תורה, אבער נישט פארקערט.
3. אויסנאם ביי מותרות: "אם עשו מה שגבו לעשות והותירו – משנין המותר לכל מה שירצו." ווען מ'האט שוין אויסגעפירט דעם ציל און ס'איז געבליבן איבעריגע געלט, מעג מען עס נוצן פאר וואס מ'וויל, אפילו פאר א נידריגערע קדושה.
---
1. אויף א ספר תורה קען מען נישט מאכן קיין תנאי – מ'קען נישט אויסבאדינגען אז א תורה זאל נישט האבן קדושת ספר תורה.
2. אויף חפצים (בענקלעך, טישטעכער, כלי בית הכנסת) – דער רמ"א זאגט אז מ'קען מאכן א תנאי, און דער מנהג איז אז אפילו אן אן אויסדריקלעכן תנאי, לב בית דין מתנה – מ'נעמט אן אז ס'איז דא א תנאי אז מ'מעג עס נוצן פאר אנדערע צוועקן (למשל נעמען א בענקל אהיים) אויב דער גבאי לאזט.
3. כל כלי בית הכנסת ובית המדרש האבן די זעלבע קדושה ווי דער בית הכנסת אליין – בענקלעך, טישן, פרוכת, מטפחות ספרים.
---
"במה דברים אמורים? בבית הכנסת של כפרים, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד – שבעה טובי העיר מוכרין אותו. אבל בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה – אין מוכרין אותו לעולם."
א בית הכנסת פון א קליין שטעטל קענען די שבעה טובי העיר פארקויפן, ווייל ס'באלאנגט פאר די לאקאלע מענטשן. אבער א בית הכנסת פון א גרויסע שטאט באלאנגט פאר כלל ישראל – ווייל מענטשן פון איבעראל קומען דארט – און מ'קען עס קיינמאל נישט פארקויפן.
1. דער חילוק איז "על דעת מי נעשה" – פאר וועמען ס'איז געמאכט געווארן. א גרויסע שטאט'ס בית הכנסת איז א נכס של כל ישראל, ווייל "שיבואו כל הבאים למדינה."
2. פראקטישער משל: א קליין בית המדרש אין א שטעטל קען באלאנגען פאר די לאקאלע מענטשן, אבער א גרויסע מוסד ווי גור אדער סאטמאר בית המדרש אין וויליאמסבורג, וואו "די גאנצע שטאט קומט דאווענען" ווען מען דארף א מנין מנחה, האט א דין פון בית הכנסת של כרכים – עס באלאנגט פאר אלע אידן, נישט נאר פאר די חסידות.
3. א שארפע קשיא אויף דער היינטיגער פראקטיק: היינט בעטן די בעלי בתים פון גרויסע שולן געלט פון יעדן, ווייל יעדער פארשטייט אז "ס'איז זיין בית המדרש." אבער ווען זיי ווילן עס פארקויפן, פרעגן זיי נישט יענעם. "ס'גייט נישט ביידע וועגן" – דאס איז א פאנדאמענטאלע אינקאנסיסטענץ.
4. דער טענה אז maintenance ענדערט דעם דין, ווערט אפגעוויזן: עס ווערט געטענה'ט אז ווייל איינער צאלט די בילס (וואסער, עלעקטריק, בית הכסא), זאל ער זיין דער בעל הבית. דאס ווערט שטארק אפגעוויזן: אויך אין די צייטן פון די גמרא האט א בית הכנסת של כרכים געדארפט maintenance. דער וואס טוט עס, טוט עס "על דעת כל ישראל, נישט על דעת די דריי מענטשן וואס דאווענען דארט." דאס ענדערט נישט דעם הלכה'דיגן סטאטוס.
5. צי קען א נייע שול אין א כרך אויטאמאטיש באקומען דעם דין פון כרכים? אויב א "רב'ישע אייניקל" בויט א שול אין קראקא (וואס איז שוין א שטאט), איז עס אויטאמאטיש "על דעת כל העולם" אדער האט עס א דין פון כפר? דאס בלייבט א שאלה.
6. דער כלל אז לויט דעם פשט'ן פארשטאנד איז "קיינמאל נישט געווען רעאליסטיש" די הלכה פון כרכים: ווייל שטענדיג איז דא איינער וואס האט געבויט, איינער וואס טראגט די הוצאות – אבער דאך זאגט דער רמב"ם אז עס איז א באזונדערע קאטעגאריע. דער תירוץ איז אז דער וואס בויט און אונטערהאלט, טוט עס "על דעת כל ישראל" – ער איז א שליח, נישט א בעל הבית.
---
"אפילו ווען מ'טאר פארקויפן א בית הכנסת, צריכים להזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי ולא בית הטבילה ולא בית המים (בית הכסא). אבער אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה על מנת לעשות בו כל מה שירצו — מותר."
מען מעג נישט מאכן פון א פארקויפטע בית הכנסת א מקום מגונה (באדהויז, גארבערי, מקוה, בית הכסא), ווייל דאס איז נישט דרך ארץ. אבער אויב די שבעה טובי העיר מאכן א תנאי במעמד אנשי העיר אז מען מעג טון וואס מען וויל – איז עס מותר.
דער מעכאניזם פון דעם תנאי: ווען די ציבור מאכט בפירוש א תנאי, ווערט עס "ווי ס'איז אויס בית הכנסת" – די קדושה גייט אוועק לגמרי, און דעמאלט קען מען טון וואס מען וויל.
---
"רבינו אדם אחד — כל מה שעשוי עשוי ואין אנו יכולים למחות בידו."
ווען די ציבור נעמט אן איין מענטש אלס דער פארוואלטער, דארף ער נישט פרעגן יעדע מאל ביי די שבעה טובי העיר אדער אנשי העיר.
1. א וויכטיגע באגרענצונג – עס ווערט נישט אויס נכסי ציבור: "כמה וכמה ספרים זענען טועה בזה" – דאס מיינט נישט אז יענער מעג עס פארקויפן "לצרכי עצמו." עס מיינט סך הכל אז ער האט די רעכט צו האנדלען "לטובת הציבור" אן צו פרעגן יעדע מאל. עס בלייבט נכסי הקדש, עס בלייבט נכסי ציבור. דער "אדם אחד" איז א גבאי, נישט א בעל הבית אין דעם זין אז עס באלאנגט פאר אים.
---
"כשם שמותרים למכור בית הכנסת כך נוהגים ליתנה במתנה — שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו לא נתנוה." אבער "לא סוחרים ולא משכנים." הלוואה איז אויך אסור.
מתנה איז מותר ווייל עס איז ווי א מכירה (מען באקומט עפעס צוריק – הנאה). אבער פארדינגען (שכירות) איז אסור – ווייל ביי שכירות בלייבט עס נאך אלץ א שול, און מען נוצט עס פאר א פרעמדן צוועק. הלוואה איז אויך אסור.
1. "א כלל גדול – מתנה איז אלעמאל פאר א ריזן": מתנה איז קיינמאל נישט "פאר גארנישט" – עס איז אלעמאל דא א הנאה וואס מען באקומט צוריק, סיי גשמיות'דיג סיי רוחניות'דיג. דעריבער איז מתנה הלכה'דיג ווי א מכירה.
2. דער חילוק צווישן פארקויפן און פארדינגען: פארקויפן מעג מען (מיט תנאי ווערט עס אויס בית הכנסת). אבער פארדינגען (שכירות) טאר מען נישט – ווייל ביי שכירות בלייבט די קדושה, און מען נוצט א הייליגן פלאץ פאר א פרעמדן צוועק. "צו פארדינגען א בית המדרש צו ווערן א סטאר – דאס טאר מען נישט."
3. קדושה עולה ואינה יורדת בדמים: הלוואה איז אסור ווייל ביי א הלוואה "ס'ווערט נאך אלץ דיינס" – די קדושה גייט נישט
אוועק פאר פרי, נאר פאר געלט. א הלוואה איז נישט א פארקויף, עס איז א טעמפארערע טראנזאקציע וואס קען נישט אראפנעמען קדושה.
4. פראקטישע נפקא מינה פאר היינט: "מ'דארף וויסן די הלכה אפשר היינט – היינט איז מען זיך זייער שטארק מקיל אויף די אלע הלכות."
---
"רחובה של עיר — אף על פי שמתפללין בה תעניות המרובות, אין בה קדושה, מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן... אין בקדושה."
ווען מען דאוונט אינדרויסן אין גאס (ווייל דער בית הכנסת איז צו קליין פאר אלע מענטשן ביי א תענית), באקומט דער פלאץ נישט קיין קדושה. עס בלייבט א רחוב.
1. רחוב העיר האט הלכישע פונקציעס אבער נישט קיין קדושה: דער רחוב ווערט באנוצט פאר הלכישע צוועקן – סיי דא (ביי תעניות, וואו מ'גייט ארויס דאווענען אין רחוב), סיי ביי הלכות עיר הנדחת. אבער אין ביידע פאלן איז עס א פראקטישע זאך – דער רחוב ווערט נישט טמא און נישט הייליג, עס האט בלויז א "פראקטישע יוז."
2. טעם פארוואס מ'גייט ארויס אין רחוב ביי תעניות – רמב"ם'ס פראקטישער טעם vs. גמרא'ס סגולה'דיגער טעם: דער רמב"ם גיט א פראקטישן טעם: ווייל ס'איז א גרויסע עולם און מ'האט נישט קיין פלאץ אינעווייניג. אבער די גמרא גיט אנדערע, מער "סגולה'דיגע" טעמים: ס'איז א בזיון (בפרהסיא), ס'איז א סימן פון גלות, ס'איז ווי "אפגנה" (דערנידעריגונג) – מ'וויל ארויסברענגען צער. אפשר זענען ביידע טעמים אמת און ס'איז נישט קיין סתירה – דער רמב"ם גיט דעם פשוט'ן טעם, און די גמרא גיט דעם טיפערן טעם.
---
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם... אלא עראי הם מתפללין."
א הויז אדער א חצר וואס מענטשן קומען זיך דאווענען דארט, אבער ס'איז נישט געבויט געווארן אלס בית הכנסת, האט נישט קיין קדושה – אפילו מ'דאווענט דארט שטענדיג, ווייל עס ווערט באטראכט אלס תפילת עראי.
1. מקור פאר חסידישע שטיבלעך: דאס איז דער מקור פאר אלע חסידישע שטיבלעך – אז א שטיבל וואס מ'האט עס נישט געבויט ספעציפיש פאר א בית הכנסת האט נישט קיין קדושת בית הכנסת, אפילו מ'דאווענט דארט תמיד.
2. שיטת הצאנזער רב: דער צאנזער רב (דברי חיים) האט געזאגט אז חסידישע שטיבלעך זענען א "שטיבל בלבד" און נישט קיין בית הכנסת בכלל. אבער דא ליגט א וויכטיגער חילוק: דאס איז נאר שייך ווען מ'רעדט פון א קליינע שטיבל אין א הויז וואו מ'מאכט מנינים (ווי דער צאנזער רב אליין האט געהאט). אבער ווען דער גערער רבי אדער דער בעלזער רב בויט א ריזיגע בנין ספעציפיש פאר דאווענען, קען מען נישט זאגן אז דאס איז בלויז א "שטיבל" אן קדושה – דאס איז ממש א בית הכנסת, ווייל עס איז געבויט געווארן פאר דעם צוועק.
---
דערמיט ווערט אפגעשלאסן דער שיעור אויף רמב"ם הלכות תפילה פרק י"א – הלכות בנין בית הכנסת, זיין ארכיטעקטור, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, קדושת בית הכנסת שחרב, דינים פון מכירה, שכירות, מתנה, און דער סטאטוס פון שטיבלעך און רחובות.
Speaker 1:
ברוכים הבאים רבותי, מיר גייען מיר לערנען הלכות, ספר משנה תורה, און די ספר אהבה שבו, אין הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילה פרק י"א.
היינטיגע שיעור גייען מיר לערנען אז ס'איז א מצוה צו בויען א בית הכנסת צו דאווענען דערין, און מ'דארף כופה זיין, דאס הייסט, מ'צווינגט זיי צו צאלן געלט דערפאר.
ממילא דערמאנען מיר אונז אז מ'האט נישט געדארפט בכלל צווינגען פון אונזערע נדבנים, זיי האבן געגעבן געלט פאר אונזער שיעור, זיי האבן געגעבן אפילו בנדבת הלב, כל אשר נדבנו לבו. די היינטיגע שיעור האט געגעבן הרב ר' יואל הלוי ווערצבערגער, וואס ער שטיצט אסאך פון אונזער תורה, אסאך פון די שיעורים, און אסאך אנדערע שיעורים, און אלע מיני תורה אויף די וועלט.
און יעדער איינער זאל זיך לערנען, זיך באשטייט אויף זיין אוצר, ווער ס'וויל קען אריינשיקן א לינק, ס'איז דא מיין איך אונטן פון די וועבסייט, אדער פון די יוטוב, אדער וואו ס'וועט זיין א לינק וואו מ'קען שיקן געלט. אויב דער עולם ווייסט נישט וואו ס'איז די לינק אדער וואו זיי קענען שיקן געלט, קענען זיי פרעגן א שאלה ביי די רבנים, די רבנים וועלן ענטפערן בחפץ לב אזעלכע שאלות.
יא, מ'דארף בויען א בית המדרש וואו אידן זענען, אזוי זאגט דער רמב"ם. בויען א בית המדרש קאסט אפאר מיליאן דאלאר, אזא ווירטואל בית המדרש, אזא שיעור, קען מען פאר קליין געלט, אפאר טויזנט דאלאר, ממש קליין געלט, און מיר זענען דא צו ווייטער געבן די שיעורים.
סאו, זאגט דער רמב"ם אזוי. ס'איז זייער אינטערעסאנט, לאמיר זיך זאגן א הקדמה'לע, אביסל פון קאנעקטן.
Speaker 2:
איך האב נישט קיין הקדמה, איך וויל נאר זאגן די פרקים.
Speaker 1:
אה, דו האסט. ווי אזוי האבן מיר עס געלערנט אז ס'איז דא א זאך ווי תפילה. נאכדעם האבן מיר געזען אז ס'איז דא א זאך ווי תפילה בציבור. סאו מ'האט געזען אז ס'איז דא א זאך ווי תפילה אין בית הכנסת. יעצט האבן מיר זיך דערמאנט אז מ'דארף בויען א בנין.
איך וויל זאגן אזוי, ס'איז דא צוויי הלכות צו וועם די פרק איז זיך מתייחס. איינס, דער רמב"ם האט געזאגט אז מ'דארף מייחד זיין א מקום פאר דאווענען. איינע פון די זאכן איז טהרת המקום לתפילה, איינע פון די תנאים, אנגרייטן א פלאץ. און נאכדעם איז דא א צווייטע זאך איז אז מ'דאוונט בציבור.
סאו אנגרייטן א פלאץ מיינט אז א מענטש למשל וואס האט געדאוונט אין זיין אוהל, אין זיין געצעלט, האט ער געדארפט אנגרייטן א פלאץ וואס דארטן איז ריין, דארטן קען ער דאווענען, דארטן איז אפשר טיף, נישט מקום גבוה. און היות אז ס'איז א ציבור, דארף מען טרעפן א פלאץ וואו די גאנצע ציבור קען פיטן, ס'איז אסאך א גרעסערע פארנעם.
איך ווייס נישט צו ס'מיינט אויך פארן אנהייבן אן ענין אדער נישט. על כל פנים, ס'איז דא אן ענין, חוץ פון דעם וואס מ'דארף האבן א פלאץ צו דאווענען, איז דא אן ענין אז ס'זאל זיין א בית הכנסת. ס'קען זיין אז ס'איז אזוי ווי "ועשו לי מקדש", דער רמב"ם זאגט נישט ממש דאס, ער מאכט עס יא פאר די תפילה, אבער ס'זאל זיין א בנין, און דאס איז אויך די ענין.
Speaker 1:
אויך איז דא א פרעמדקייט וואס ער האט פריער געזאגט, ער האט געזאגט מ'זאל דאווענען אין א בית הכנסת. זאגט ער יעצט, ס'איז נישט אז אויב ס'איז דא א בית הכנסת, איך ווייס, ס'איז געווען אמאל א רייכער איד האט געבויט א בית הכנסת. ניין, צען אידן האבן אויך א חיוב צו גיין באשאפן די תנאים צו קענען דאווענען מיט א ציבור.
זאגט דער הייליגער רמב"ם, "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה". אין יעדע פלאץ וואו ס'איז דא צען אידן, דארפן זיי זיך אנגרייטן א בית, א ספעציעלע פלאץ וואו זיי זאלן זיך צוזאמקומען דאווענען, און די זאך ווערט אנגערופן בית הכנסת.
וואו ס'איז דא צען אידן, אויב איינער גייט אין א נייע געגנט, ס'איז דא צען אידן, זאלן זיי ארומשיקן פאר יעדן איינעם א תהילים רמב"ם, זאגן אז מ'איז מחויב צו בויען א בית הכנסת.
Speaker 2:
וואו?
Speaker 1:
יא, נישט נאר מ'איז מחויב, ס'איז א ממש'דיגע חידוש. ס'איז א גרויסע חידוש, די אבות האבן נישט געמאכט קיין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט אליין, יא? פריער האבן מיר געלערנט אין דור אנוש האבן זיי געמאכט א היכל וואס דארט זאלן זיי זיך צוזאמקומען דאווענען. אבער דא, סתם אידן קומען זיך צוזאם, ס'קומט נישט פון די רעגירונג, ס'קומט פון די צען אידן, זיי האבן זיך צוזאמגענומען א פלאץ וואו מ'דארף דאווענען.
אקעי. "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת", און מ'קען כופה זיין איינער אויף די אנדערע. ס'איז דא א תביעה, אויב ס'איז דא איינער וואס ווערט דער עסקן, קען ער פאדערן אנדערע מענטשן צו גיין מאכן געלט, און ער קען זיי כופה זיין. ס'איז נישט דער עסקן, "זה את זה", די גאנצע עולם קומט זיך צוזאם, מ'זאל זען וויפיל געלט יעדער איינער האט, און מ'כאפט פון יעדן איינעם גענוג געלט אז מ'זאל קענען בויען א שול.
ער זאגט נישט פונקטליך וויאזוי س'ארבעט די כפיה. כפיה מיינט נישט כאפן געלט, כפיה מיינט מ'מאכט פרעשור אויף דיר.
Speaker 2:
ס'פאלט דיר איין כפיה מיינט כאפן געלט?
Speaker 1:
כופין, כופין מיינט אויב איינער וויל נישט צאלן, יא, מ'רופט אים אין דין תורה, מ'נעמט אים, מ'גייט צו זיין באנק, מ'נעמט אביסל געלט, וויפיל ס'איז פאר די ענין.
מיר ליגן נישט אין די זעלבע זאך. נאך א זאך וואס עשרה מישראל דארפן האבן, זיי דארפן האבן א ספר תורה.
Speaker 2:
אה, גוט.
Speaker 1:
ספר תורה, נביאים וכתובים.
Speaker 2:
אה, פארוואס דארף מען ספר תורה, נביאים וכתובים?
Speaker 1:
נביאים דארף מען פאר די הפטורות. כתובים פאר וואס דארף מען?
Speaker 2:
איז נישט קלאר.
Speaker 1:
פאר די הפטורות, אבער ס'איז נישט דא קיין הפטורות פון כתובים, נאר פון נביאים.
Speaker 2:
און אונזערע אונז פירן זיך נישט, און אין מיין שול איז נישט דא קיין נביאים.
Speaker 1:
אפשר ווייל מ'קען זאגן מ'איז יוצא מיט א געדרוקטע תורה. איך האב געזען, ער ברענגט דא אונטן דער רמב"ם מאורח, ר' אברהם בלומענבערג ברענגט אז ס'שטייט אין שולחן ערוך אז מ'צווינגט אויך צו קויפן א ש"ס בזמן הזה.
Speaker 2:
וואס איז די טעם אן א ש"ס?
Speaker 1:
ווי מיינסטו? משנה ברורה זאגט אזוי. ס'איז נישט נאר וועגן מ'דארף האבן ספר תורה, נאר ווייל דאס איז...
און ס'זעט אויך אז די ספר תורה איז נישט נאר פאר צו ליינען קריאת התורה, ס'איז אויך אז מ'זאל קענען לערנען. ווייל כתובים ליינט מען דאך נישט לכאורה אין א בית הכנסת. אבער די בית הכנסת איז א פלאץ וואו מ'זאגט דרשות, ס'איז נישט קיין פלאץ וואו מ'לערנט זיך א חומש לערנען. אבער ס'איז יא א פלאץ וואו מ'לערנט פאר.
די בית המדרש איז וואו די יושבים לערנען א גאנצן טאג זיצן, און די בית הכנסת איז א פלאץ וואו מענטשן קומען לערנען צופרי און ביינאכט, אויסער די דאווענען. קען זיין אז זיי קומען לערנען. איך ווייס נישט, אבער איך מיין אז זיכער האט מען געלערנט יא אביסל אין די בית הכנסת. מ'זאגט דרשות דארט, דברי כיבושין, דברי אגדה.
אקעי, איז דאס איז די עצם הלכה אז מ'דארף בויען א בית הכנסת, ס'איז א חיוב גמור, יעדער איינער, עד כדי כך אז מ'קען כופה זיין די געלט צו צאלן דערפאר. כופה זיין מיינט פשוט, איינער זאגט, "איך דארף נישט קיין שול, איך קען באשטיין צו דאווענען אינדערהיים," זאגט מען, "איך קער נישט, דו דארפסט געבן געלט." יא?
Speaker 1:
יעצט גייט מען לערנען וואו מ'דארף בויען די בית הכנסת, אין וועלכע פלאץ, די הלכות, די ארכיטעקטור פון די בית הכנסת.
כיצד בונין את בית הכנסת? ווען מ'בויעט א בית הכנסת, "אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר," אין די הויכע פלאץ פון די שטאט, "שנאמר 'בראש הומיות תקרא'."
די חכמה, די דעת זקנים פון די חכמה איז אינטערעסאנט, "החכמה רינתה בראש הומיות," הומיות מיינט אן ארגאז, די רבי האט געזאגט אז הומיות איז...
Speaker 2:
"הומה מדברת"?
Speaker 1:
ניין, הומה... ער ברענגט אז די מצודות טייטשט "בראש הומיות" אין די פלאץ וואו ס'איז המיה, וואו מענטשן רעדן, וואו מענטשן מתפלל זיין דארט. די פוינט איז, מ'דארף... אה, די בית המדרש דארף זיין העכער, כאילו ער שטייט העכער, און מ'הערט אים, מ'הערט ווען ס'שרייט די בעל תפילה, בלאזט שופר, די גאנצע שטאט זאל הערן, אפשר אזא סארט זאך.
אקעי, סאו מ'דארף בויען, ס'איז דא צוויי הלכות דא, ס'איז דא צוויי הלכות. קודם כל, די פלאץ וואו מ'בויט דארף זיין אין די העכסטע פלאץ פון די שטאט. חוץ פון דעם, "מגביהין אותו", מ'הייבט אויף די בילדינג פון די בית המדרש, "עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שיהא נראה ומתבסס לכל". ס'זאל ארויסשטעקן, ס'זאל זיין א העכערע בילדינג ווי די געווענליכע בנינים פון ארום.
יא, זייער וויכטיג. דער עולם פירט זיך נישט גענוג, מ'איז נישט מקפיד גענוג אויף די הלכה, חוץ פון דער בעלזער רב פון ירושלים, וואס האט טאקע געבויט זיין בית המדרש "בגובהה של עיר", און ער האט עס געמאכט העכער פון אלע אנדערע בתי מדרשים. מ'געדענקט אז בעלזא איז שטארק מקפיד אויף הלכות בית הכנסת.
ס'איז אינטערעסאנט, ווייל מ'בויט אין די העכסטע פלאץ, און אין די העכסטע פלאץ מאכט מען נאך א בימה וואס זאל זיין נאך העכער, און דער בעל תפילה דארף שטיין אין א "ממעמקים". ס'איז זייער סימבאליש דעם "ממעמקים". ס'מיינט נישט אז מ'דארף גיין טיף אין דער ערד.
"ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח". די טירן פון די בית הכנסת, פון וואו מ'זאל ארויסגיין, זאל זיין אין מזרח זייט.
יא, אונז פירן זיך נישט אזוי. אונזערע זענען אקעגן איבער פון וואו מ'קומט אריין. אונזערע איז "towards" מזרח. סאו, אונזערע איז "towards" מזרח, איז דאס גוט?
Speaker 2:
ניין, "למזרח" מיינט אויף מזרח זייט.
Speaker 1:
אונזערע... אפשר די פתח זאל זיין אין מזרח?
Speaker 2:
ניין, ניין.
Speaker 1:
די טייטש איז אז מ'מאכט עס במזרח, מ'מאכט די פתח זייט אין מזרח. אזוי ברענגט ער א פסוק אויף די משכן. די משכן האט דאך געהאט די פתח אויף די מזרח זייט. אויף די מזרח זייט איז געווען די טיר אין די משכן, מערב איז געווען פארמאכט, די קודש הקדשים. ממילא, מ'מאכט די שול אויף אן אופן אזוי ווי די מקדש, אזוי זאגט דער רמב"ם. אבער אונז פירן זיך נישט אזוי געווענליך, איך ווייס נישט.
ס'איז דא, ס'איז דא דאס אויך, געווענליך אין די אלטע שולן מיין איך איז אויך דא א טיר אין די זייט, פון וואו די בעל תפילה מיט די רב מיט די אלע גייען ארויס. ס'איז געווענליך דארט א גרויסע היכל, וואס שפעטער רופט מען היכל, די פלאץ וואו ס'איז די ספר תורה מיט די חשוב'ע קהל, און געווענליך איז דארט אויך א טיר אויפ'ן וועג ארויס. אפשר איז דאס נישט די מעין טיר.
יא, אבער ער ברענגט אז דער שולחן ערוך, דער תוספות און אנדערע זאגן אז די הלכה רעדט זיך באופן וואס מ'פלעגט דאווענען צו מערב. אזוי ווי די בתי מדרשים אויף מזרח זייט אין ארץ ישראל און אין איראק, איך ווייס נישט וואו, דעמאלט דאווענט מען דאך צו מערב, סאו די טיר איז די אנדערע זייט. אונז דאווענען דאך צו מזרח, סאו אונז האבן מורא צו דאווענען צו די טיר.
Speaker 2:
אה, אה, אה.
Speaker 1:
אזוי ברענגט ער. אבער ער רעדט ווען מ'דאווענט קעגן ירושלים, אפגעזען וועלכע דירעקשאן די בילדינג איז, די בית המדרש איז דאך ממילא צו ירושלים.
ער זאגט אז מ'זאל נאר פאסן אז מ'זאל מאכן די טיר די אנדערע זייט פון די ארון הקודש. די ארון זאל נישט זיין אזויווי דער רמב"ם זאגט אז ס'איז אלעמאל אין מזרח.
למעשה דער רמב"ם זאגט יא, מ'מאכט אלעמאל אין מזרח די טיר. ער קען טראכטן, וואס איז געווען אין מזרח פאר די אידן למשל תקופת הגאונים וואס האבן געוואוינט אין איראק? וואס איז געווען זייער מזרח? מזרח איז טאקע די מזרח זייט פון די וועלט. לכאורה וואו האבן זיי געדאוונט? וואו האבן זיי געדאוונט ווען מ'מאכט אזא הלכה? ס'שטייט אז מ'זאל עפענען צו מזרח. זיי דארפן דאך טענה'ן אז זיי האבן טאקע געדאוונט צו מערב.
ווי ס'שטייט אין מסכת מגילה, אין בבל איז טאקע מערב צו ארץ ישראל, ס'איז מער מזרח פון ארץ ישראל, דאווענען זיי צו מערב. מערבא אמרי" זאגט מען דאך אין מזרח, אין בבל זאגט מען "מערבא אמרי" אויף ארץ ישראל. יא, אמת, ס'איז מער מזרח, ס'איז איראק, ס'איז מער איסט. דער רמב"ם האט נישט געוואוינט מער איסט, דער רמב"ם האט געוואוינט אין מצרים, ס'איז מער מערב פון ארץ ישראל.
וואס זענען די אלע פסוקים? ס'איז נישט אז מ'לערנט עס ארויס פון די פסוקים. ס'איז דאך אן הלכה למשה מסיני, ס'איז דאך הלכות דאורייתא'ס. ס'איז דאך אן הלכה למשה מסיני. מ'זאגט אז אזוי האט מען געהאט די טיר אין משכן. די ווארט איז אז מ'וויל מאכן די בית המקדש בדומה למשכן. אזויווי די משכן האט געהאט די טיר אויף מזרח, מאכט מען עס אויף מזרח.
וואס שטייט ווייטער נאכדעם פאר מזרח קדמה? וואס שטייט עפעס וועגן די טיר? משה ואהרן". איך ווייס נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק, איך כאפ נישט. ס'איז דאך די פשטות וואס ער ברענגט די פסוק.
Speaker 2:
יא, אבער פארוואס? וואס זעט מען מיט דעם פסוק?
Speaker 1:
איך האב נישט קיין אהנונג, עפעס איך כאפ איך נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק. משה ואהרן ובניו"? איך האב נישט קיין אהנונג, עפעס איז מיר פאני. קדמה, ס'איז אמת אז די מזרח איז די חשוב'ע פלאץ פונעם. ס'איז אמת אז די משכן איז געווען די טיר אויף מזרח, אבער איך דארף נישט די פסוק, ס'שטייט אין אן אנדערע פסוק. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק, עפעס איז מיר פאני.
דער עולם פירט זיך נישט צו די הלכות, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 2:
ניין, די מזרח שטייט נישט אין שולחן ערוך אז מ'פירט זיך נישט, אבער די טיר זאל זיין העכער, ס'זאל זיין די העכסטע.
Speaker 1:
אלעמאל איז דאך די עיקר. אידן וואס האבן געהאט שיינע שטעט, ווען אידן האבן געוואוינט גענוג לאנג אין גלות און ס'איז געווען געלט, האבן זיי געבויעט הערליכע בתי מדרשים. אונז קענען די שטיבלעך פון אלע חסידישע רבי'ס, אונז קענען ביידע. אבער אידישע בתי מדרשים, קומט טאקע גרויסע בנינים. יא, דאס גייט ארויף אין גרויסע בנינים.
Speaker 1: איך כאפ נישט. גייטס צו די קדשיות ברענגען דעם פסוק? יא, אבער פארוואס... וואס זעט מען מיט דעם פסוק? איך האב נישט קיין אנונג. עפעס איך כאפ מיך נישט אויף פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. משה אהרן ונביא? איך האב נישט קיין אנונג וואס די פשט איז.
קודם כל, מ'זעט אז קדמת מזרח איז א חשוב'ע פלאץ. ס'איז אמת אז אין משכן איז געווען די טיר אויף מזרח, דאס דארף איך נישט דעם פסוק, ס'שטייט אין אן אנדערע פסוק. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. עפעס איז מיר פאני.
דער עולם פירט זיך נישט צו די הלכות. איך ווייס נישט פארוואס. זיכער... ניין, די מזרח שטייט נישט אז דער עולם פירט זיך נישט. אבער דאס זאל זיין העכער, זאל זיין די העכסטע. אלעמאל איז דאס געווען די עיקר.
די אידן וואס האבן געהאט שיינע שטעט, ווען אידן האבן געוואוינט גענוג לאנג אין גלות און ס'איז געווען געלט, האבן זיי געבויעט הערליכע בתי מדרשים. אונז קענען די שטיבלעך פון אלע קאסובע וויידאס, אונז קענען ביידע. אבער אידישע בתי מדרשים קומט טאקע גרויסע בנינים. יא, דאס גייען אין אלטע שטעט, ס'איז דא צו טרעפן. אידן האבן געטרייט ווען זיי האבן געקענט צו דעם. אבער וואס וויל ער פון די קדמת? דאס ווייס איך באמת נישט. אקעי.
Speaker 1: זייער גוט. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. און נאכדעם, נאך א וויכטיגע זאך וואס מ'דארף אונטערשטרייכן איז א היכל. מ'מאכט אונטער אז א היכל איז ווי מ'רופט דעם ארון קודש, רייט? "מניחין בו ספר תורה". ס'איז משמע אז די היכל איז נישט די תיבה. דו זעסט דא א תיבה וואס די ארון קודש איז דרינען, און די היכל איז עפעס אזא בנין, אזא סענטער פיעס פאר די פראנט פון די בית המדרש. אין דעם היכל לייגט מען אריין די ספר תורה.
אין דעם היכל באהאלט מען, ווי בריח, אה, דא זאגט ער נישט למערב אדער למזרח. "בריח מן הספרים כלפי דלתות העיר", ס'הייסט, וואטעווער דירעקשאן איז ירושלים, "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". די היכל איז אזוי ווי די סענטער פון בית המדרש. די היכל אליין דארף אזוי ווי דערמאנען פון בית המקדש, וועגן דעם רופט מען עס היכל, ס'איז אזוי ווי נאך א לעוועל פון "ממקומו הוא יפן". היכל איז א פלאץ וואו מ'לייגט די ארון קודש און די ספר תורה, זאגט ער.
Speaker 2: סאו ס'איז דא א ציור פון א היכל, אזוי ווי א חופה איבער די...
Speaker 1: ניין, דאס איז נישט די פשט פון די ווארט היכל. היכל איז א סארט מבנה, א סארט געביידע. א שיינע, מסתמא א שיינע, ווייס איך? יא. און מ'מאכט א... א היכל, נו.
Speaker 2: פארוואס דארף זיין פנים אל מול ההיכל, כשעומדים בתפילה?
Speaker 1: ס'איז שיין.
Speaker 2: ניין, ס'קען זיין דאס איז דער טעם.
Speaker 1: ניין, איך טראכט יא וועגן עפעס, דאס האט דאס מיט די אנדערע הלכה פון מ'זאל שטיין מול מקום המקדש. דער היכל דארף אויך עפעס סימבאליזן די מקום המקדש, סאמהאו. סאו וואס ווייסטו וועלכע וועג צו גיין? דו גיסט א נאמען היכל, און דו לייגסט עס אין מזרח, און עס דארף שטיין אקעגן.
ער ברענגט אז ס'איז טאקע געווען איינגעפירט צו לייגן אזא קליינע שטיב ביי זיי, און מ'האט ארויסגעגאנגען, ביז אפילו די טרעפ ארויפצוגיין צו די היכל. ס'איז בעסיקלי אן ארון קודש סיטואציע. אקעי. און... אקעי.
Speaker 1: נאכדעם, נאך א זאך. די מיטן בימה, ווייסטו? ס'איז אינטערעסאנט פארוואס דער רמב"ם האט גע'פסק'נט דאס אלס א הלכה. ס'איז אינטערעסאנט. וואס איז דאס פאר א הלכה? אלס הלכה איז דאס... ס'איז אזא סארט הלכה. ער זאגט נישט אז ס'איז א מצוה דרבנן. ער זאגט אז ס'איז א הלכה.
איך פרעג דיך, ווייל דו געדענקסט, אויף דעם שיעור וואס מיר לערנען יעצט איז געווען א ריזיגע פאליטיק. ווייל אין די רמב"ם און די אנדערע גורסים שטייט "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת". דאס איז דא שטייט בכלל נישט באמצע. ער ברענגט אז ס'איז דא אין די כתב יד וואס מיר האבן פון די ספר המאור, וואס דער רמב"ם האט אליינס גע'חתמ'ט אז ס'איז אן אויטענטישע כתב יד, איז געשטאנען באמצע, און מ'האט עס אויסגעמעקט, און מ'האט אריינגעשריבן "און באמצע", אז ס'איז נישט קיין חיוב אז ס'זאל זיין באמצע. אבער ס'איז פשוט אז זיי זאלן זיין באמצע. פראקטיש האבן זיי שוין געזען אז ס'איז א פראקטישע זאך. יא. ניין, פראקטיש, אז מ'זאל קענען הערן.
כדי שיעלה עליו הקורא בתורה. מ'שטעלט די בימה אינמיטן, אדער מ'שטעלט עס אוועק א הויכע פלאץ, כדי שיעלה עליו הקורא בתורה, אדער דער וואס שטייט דארט דער בעל קורא, אדער דער חכם וואס זאגט דברי כיבושין אין א תענית, אדער צייטן ווען מ'דארף זאגן דברי כיבושין אין בית המדרש, כדי שישמעו כולם. פארדעם איז די בימה אין צענטער, כדי יעדער איינער זאל קענען הערן. ניין, פארדעם איז עס הויך. אדער אויב ס'שטייט באמצע, איז פארדעם איז עס באמצע. אדער נישט, איז פארדעם איז עס הויך, אז אלע זאלן קענען הערן.
Speaker 2: פארוואס, ווען מ'איז הויך הערט מען בעסער?
Speaker 1: וודאי הערט מען בעסער ווען מ'שטייט הויך. די קול גייט ארויף. ס'גייט ארויף, און ס'פלאקט נישט די מענטשן די קול. וודאי הערט מען בעסער ווען מ'שטייט הויך.
Speaker 1: און ער זאגט, "וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה", די תיבה איז נישט די ארון, נאר די באלעמער וואס מ'לייגט די ספר תורה, "לייגט מען עס באמצע, דא שטייט "באמצע". "באמצע" מיינט אבער נישט אינמיטן די שול, ס'מיינט אינמיטן צווישן... אינמיטן די היכל, אינמיטן די היכל. איך כאפ נישט פונקטליך. "לכאורה התיבה כלפי פני ההיכל". ס'איז נישט אין די היכל, ער זאגט דאך שוין, איך כאפ נישט, איז עס אין די היכל אדער נישט?
לכאורה די תיבה איז געווען א זאך וואס מ'רוקט, און מ'לייגט עס אינמיטן פון די היכל ווען מ'דאווענט, און מ'ברענגט עס צו אין פראנט פון די בימה ווען מ'דאווענט נישט, און אפשר לייגט מען אראפ די ספר תורה אויף דעם. ס'איז א שטענדער פאר די ספר תורה, וואס די ספר תורה איז געלעגן אין דעם.
Speaker 2: איך הער. נו שוין. אזוי סאונדט עס. יא, מ'זעט, ער זאגט אז ער ברענגט אין הלכות לולב ווייל מ'האט געלייגט די תיבה אינמיטן צו מקף זיין. סאו די תיבה איז געווען אזא פארטעבל שטיקל.
Speaker 1: פשט איז, די תיבה איז א באקס וואס אין דעם שלעפט מען די תורה, נישט אז די תורה קומט ארויס פון די תיבה. די תיבה איז געווען די ארון, רייט? ס'איז געווען אן ארון. ס'האט געהאט אפילו די שני בדי הארון. ס'איז געזעצן אויף איין פלאץ, אבער די געדאנק דערפון איז... אקעי.
און "אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים, כדי שיוכלו להוציא את התורה". דאס הייסט, מ'האט געקענט ארויסנעמען די תורה דערפון. דו זעסט, פניו כלפי העם, סאו מ'זאל קענען זען די תורה ווען מ'דארף עס עפענען. יא? ס'שטימט? סאו דאס איז די פוירניטשער פון די בית המדרש. מ'האט נאך דא אביסל נאך אביסל פוירניטשער וואס מ'האט פארגעסן.
Speaker 1: יעצט, וויאזוי זיצט מען? דא איז דא די סדר הישיבה. וואס איז די סדר? די רמב"ם אין תפילין זאגט אז ווען מ'הייבט אן זיצן, די זיצן איז לויט די חכמים אין הלכה. וויאזוי זיצט מען אין בית המדרש?
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל". דאס הייסט, די זקנים מיינט די רב, די מזרח. "וכל העם יושבים שורה לפני שורה". די מזרח זיצט... קעגן איבער די עולם. יא, קעגן איבער די עולם. און די גאנצע עולם זיצט שורות שורות. "ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה". יא, יעדע שורה זעט די נאדל פון די צווייטע, אזויווי מ'זעט אין די נארמאלע שולן היינט. "עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה".
Speaker 2: וואס הייסט דאס "כלפי"?
Speaker 1: ער מיינט קעגן איבער לכאורה. ער מיינט אז די עולם קוקט צו די קודש, און די זקנים, און די תיבה.
Speaker 2: וואס הייסט די קודש? קודש מיינט די ספר תורה?
Speaker 1: איך ווייס נישט, די ארון? די פוינט איז, די עולם זעט די זקנים, רייט? בשעת'ן דאווענען. סאו דאס זענען די דריי קדושות וואס מ'קען זען: מ'קען זען די פני התיבה, די זקנים, אדער די קודש. יא. ארון הקודש איז. איך ווייס נישט צו דער מנוחה זאגט עפעס דארטן. ער זאגט נישט. אקעי. לאמיר לערנען. אה, איך ווייס נישט.
ניין, ער זאגט נישט. ער זאגט יא אז ס'איז אן ענין, אז ס'איז בדוקא אז מ'זאל קענען זען די זקנים בשעת תפילה, כדי "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה". ס'איז אן ענין אז זיי מוזן זיצן און מ'זאל קענען זען זייערע פנימ'ער. אקעי.
Speaker 1: ובאיזה צד השליח ציבור עומד בתפילה? יא, ווען דער שליח ציבור שטייט, אה, דער עולם זיצט, אבער ווען ער שטעלט זיך אויף, און וואו שטייט ער? עומד בארץ לפני התיבה. ער זיצט אויף די ערד, ער זיצט נישט אויף די בימה, ער שטייט אויף די ערד אין פראנט פון די תיבה, ופניו לפני הקודש, כדי ער זאל פעיסן די זעלבע וועג. ער פעיסט נישט אזוי ווי די מאדערנע, די אפיקורסים, איך ווייס ווער, די רעפארמער, וואס ביי זיי שטייט דער חזן און קוקט צו די עולם. ניין, דער חזן קוקט צו די קודש אזוי ווי די גאנצע עולם. די זקנים זענען די איינציגסטע וואס קוקן צום עולם. יא.
סאו עד כאן איז די סדר ה... ארכיטעקטור. ווער ס'וויל מאכן א בית המדרש, זאל קוקן דא אין רמב"ם צו זען וויאזוי ער זאל עס מאכן. אונז מאכן מיר בערך אזוי, ס'איז נישט אז אונז מאכן מיר אנדערש.
Speaker 1: יעצט גיי מיר לערנען הלכות כבוד בית הכנסת, וויאזוי מ'דארף זיך פירן אין בית המדרש. בית הכנסת, וואס איז די מדרשה וואס דער רמב"ם האט שוין פריער דערמאנט, די פלאץ וואו מ'לערנט, וואס דארטן איז אויך מצווה צו גיין דאווענען. נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן. מ'דארף עס אויסקערן און רייניגן. "מרביצין" מיינט לכאורה מ'לייגט אראפ וואסער אדער עפעס אז ס'זאל נישט זיין קיין שטויב, מ'וואשט עס אויס. אקעי.
Speaker 1: און ער זאגט אזוי, ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, אין ספרד מיינט שפאניע. מכבדין אותן ומרביצין אותן האט צו טון מיט די הלכה וואס מ'האט פריער געזען אז מ'גייט דארטן מיט שיך. מ'גייט דארטן מיט שיך, דארף מען אויסוואשן פון צייט צו צייט. יא, מ'זאגט אז מ'גייט מיט שיך. אבער איינער וויל גיין יחף, לאזט מען אים נישט. אה, רש"י.
אין קורצן, אין ספרד און אין מערב מיינט אין מאראקא, וואס איז מערב פון ארץ ישראל. אויך אין שנער און בבל און אין ארץ הצבי, דאס איז ארץ ישראל. בקיצור, וואס אונז רופן ספרד'ישע לענדער, וואס בעצם זענען דא לכל הפחות פיר סארטן פון זיי. איז דער מנהג דארט איז להדליק אבוקות בבתי כנסיות, מ'צינדט אן אזעלכע לעכטעלעך. און אויך "הצעת מחצלאות", דאס הייסט אז זיי לייגן אראפ אזעלכע, וואס איז א מחצלת?
Speaker 2: אזא קארפעט, אזא...
Speaker 1: אזא קארפעט, זיי קענען זיצן אויף דעם אויף דער ערד.
Speaker 2: א שטול איז וואס א בענקל, ניין?
Speaker 1: בקיצור, מ'זיצט אויף דער ערד. "ואורח אדום", דאס איז א פאני פלאץ, וואס הייסט אורח אדום? "יושבים שם על הכסאות", זיי זיצן אויף בענקלעך אין די בתי מדרשים. סאו די אבוקות גייט ארויף אויף אלע, יעדער האט די מנהג אנצוצינדן לעכט, און ער מאכט דא א חילוק צווישן די מחצלאות און די כסאות.
Speaker 2: איי גוט. ס'איז ממש א הלכה, היינט איז דא אזא הלכה? היינט אויך, איך האב נישט געזען קיין שום בית המדרש וואו מ'זיצט אויף מחצלאות.
Speaker 1: ביי ספרד'ישע פלעצער?
Speaker 2: ניין, מ'זיצט אויך אויף בענקלעך.
Speaker 1: מ'זיצט אויף בענקלעך. די איינציגסטע עיקר זאך איז אז די ספרד'ישע בתי מדרשים האבן באקוועמע בענקלעך געווענליך, און אשכנז'ישע בתי מדרשים איז דער מנהג צו לייגן הארטע בענקלעך. אבער דאס ווייס איך נישט וואס דאס האט צו טון מיט די רמב"ם, דאס איז סתם א...
Speaker 2: בקיצור, דאס גייט נאך אמאל א שלעכטע עקספיריענס. ווייטער.
Speaker 1: בתי כנסיות ובתי מדרשות.
Speaker 2: ניין, זיי זענען זייער שיין, זיי האבן אזעלכע קאוטשעס.
Speaker 1: יא, זיי האבן אזעלכע רויטע קאוטשעס, יא.
Speaker 1: שוין, יעצט איז אזוי, וויאזוי פירט מען זיך דארט? "בתי כנסיות ובתי מדרשות". מ'זעט אויס אז דאס איז פארט פון די כבוד. ס'איז פארט פון די כבוד אז ס'זאל זיין בענקלעך אדער מחצלאות, וואטעווער, ס'זאל זיין שיין אויסגעשטעלט אז מ'זאל קענען זיצן נארמאל דאווענען.
Speaker 2: יא, דו זעסט, ס'האט צו טון מיט כבוד. ס'איז כבוד אז ס'איז דא לעכט, און...
Speaker 1: "ואין נוהגין בהן קלות ראש", וואס הייסט קלות ראש? קיין גוי'ס חוק והיתול, וואס דאס הייסט אז מ'מאכט נישט קיין דזשאוקס, מ'מאכט נישט קיין לצנות.
Speaker 2: איך מיין אפשר, איך וויל נישט איבערברעכן, מחצלאות און כסאות זענען ביידע אז ס'איז אריסטאקראטיש. טייטש, מ'קען לייגן אויפ'ן פלאר טעוון, אבער מ'האט געלייגט שיינע טעפיכער. כסאות מיינט אויך נישט קיין מיאוס'ע בענק אדער פרענטשעס, ס'מיינט אז יעדער באקומט א בענקל, אזויווי דו זאגסט ביי ספרד'ישע בתי מדרשים. דו זעסט אז ס'איז איין געבוי, וואס איז אלץ א המשך פון מכבדין אותן, מ'רייניגט עס, מ'האלט עס מכובד'יג.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: כסאות איז סתם א געוויסע מכובד'יגע זאך. ווען מ'זיצט נישט אויף כסאות, איז דא בענק, איך ווייס, מ'לאנדזשעט.
Speaker 1: אקעי, בקיצור, "ואין נוהגין בהן קלות ראש". אין די דרשות פירט מען זיך נישט אויף בכתב ובעל פה.
כסאות מיינט אויך נישט קיין מיאוס'ע בענק אדער פרענטשעס. עס מיינט אז יעדער באקומט א בענקל. ער זאגט אז דאס איז א המשך פון די מדרשים. ער זאגט, דא האסטו זיין געבויט, וואס איז אלץ א המשך ווען מ'כבד'ט דעם מקום, מ'רייניגט עס, מ'האלט עס מכובד'דיג. כסאות איז א געוויסע מכובד'דיגע זאך. ווען מ'זיצט נישט אויף כסאות, נאר אויף א בענק, איך ווייס, מ'לאנט פארן. אקעי, בקיצור.
אין נוהגין בהן קלות ראש. מ'פירט זיך נישט אויף בקלות ראש, לייט-העדעד. ס'מיינט אז מ'רעדט נישט קיין ערנסטע זאכן, מ'מאכט נישט קיין בלעז אין ביהמ"ד. ס'מיינט אז חוזק, שפילן, זיכער בתולה, טיטל, שפעטן, איז זיכער בתולה. ס'מיינט אז מ'שטעלט זיך נישט אוועק דארט בדחן, נישט קיין ליצנות. מ'פראבירט נישט קיין לייכטזיניגע זאכן. און נישט נאר דעם, מ'עסט נישט דארט און מ'טרינקט נישט דארט.
אויב איינער וויל זאגן אז מ'זאל טון קלות ראש זאכן ווייל ער האלט אז דאס איז זייער שטארק מקרב די יונגע דור, זאלסטו דאס נישט מאכן אין ביהמ"ד, זאלסטו עס מאכן אין די פאליש. אין ביהמ"ד מאכט מען נישט קלות ראש. שטייט אז אין ביהמ"ד מאכט מען נישט קלות ראש. בכלל קלות ראש איז אן אנדערע שמועס. אבער דו ווילסט פרעגן צו מ'מעג טון קלות ראש בכלל, איז אן אנדערע חקירה. א פארט פון לייף מיט קלות ראש, נישט דא די ווארט.
אבער אויך, מ'עסט נישט און מ'טרינקט נישט, און ואין נאותין בהן. וואס מיינט נאותין? ווייס איך נישט. מ'האט נישט הנאה דערפון. דהיינו, וואס? דו שלאפסט נישט דארט ווייל דו ווילסט זיך ווי צו שלאפן? דאס מיינט נישט שלאפן. הנאה האבן דערפון ווייל ס'איז קיל, ווייל ס'איז לופטיג, מיינט עפעס. ס'איז געמאכט געווארן צו נוצן. א מין גברי תאש. נאותין מיינט עפעס? מ'ווייסט נישט וואס ס'מיינט. מצות לאו ליהנות ניתנו. וואס מיינט הנאה האבן? עפעס מיינט עס.
ניין, ער זאגט, נאותין מיינט מתקשטין, משתמשין להנאתן. אזוי שטייט אין פירוש המשניות ברכות אויף די משנה פון אין נאותין בהן. שטייט נישט אין ברכות דאס. וואו שטייט עס? אין מגילה?
ס'איז דאך נישטא אזא לשון. נישט קלאר וואס ס'מיינט. ברכות חסר. נישט, ס'שטייט נישט. קיינער ווייסט נישט. ס'איז א אור מופלא וואס ס'מיינט. אקעי? אז מ'ווייסט נישט, ווייסט מען נישט. מ'מוז טשעקן ברע... ניין, איך וויל נישט טשעקן ווייל איך דארף ענדיגן די פירוש המשניות. ניין, איך וויל נישט. דארף מען זאגן אז די רמב"ם זאגט "משתמשין להנאתן", מען האט נישט הנאה דערפון. אבער וואס מיינט וואס עס מיינט? הלכה איז הלכה. עס מיינט אז שבת נאכמיטאג איז דא עירקאנדישן אין שול, גיי נישט אריין דארטן.
ניין, דאס איז טאקע איין מהלך אין בן. דאס איז טאקע איין מהלך אין בן. "ואין מתהלכין בו", שפאצירט מען נישט דארט. דאס מיינט אז מען גייט נישט דארט אריין. און נאך, דא שטייט די פירוש, "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם". אז דו ווילסט דיר קראצן די רוקן, טוסטו עס נישט ביי די שפה פון א ספר תורה. "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם", א חמה, א חמה להשתרר בו. מען גייט נישט אריין דארט זיך אפצוקילן אדער זיך אפצוטרוקענען.
אבער איך האב מיט תלמידי חכמים, און ער האט עכט נישט... בדיעבד, ער האט געגעבן א שיעור, און ער קען נאך נישט ארויסגיין צום לאנטש רום, עס וועט נעמען צו לאנג, ער וועט נישט קענען לערנען. ער גייט נאך דעם אין בית המדרש, דארף ער נאך עפעס עסן. בדיעבד מעג ער עסן דארט. אזוי ווי דא, ביים בית המדרש, נעבן טיש, אין קליינע שטיבלעך, אבער בדיעבד, ער דארף ווייטער לערנען, וואס זאל ער טון?
עס איז אינטערעסאנט, און דער וואס... יא. דער וואס... לאמיר... דער זעלבער וואס זיצט פונעם קלאפ אויף אים, ער איז דער וואס מעג. אז ער גייט טאקע אין בית המדרש, אזוי ווי ער לערנט דארט, איז דאס א מקום...
"ואין מחשבין בו חשבונות". נאך א זאך וואס מען טוט נישט אין בית המדרש, מען רעכנט נישט דארט קיין חשבונות, חשבונות פון די פלאץ. יא, מען רעכנט נישט דארט קיין חשבונות.
"אלא אם כן היו של מצוה". מען טוט צדקה, פדיון שבויים, וואס דאס זענען זאכן וואס זעען אויס וואס מען טוט אין בית המדרש, מען מאכט אפילס. יא, וואס איך קען יא מאכן די חשבונות דערפון. חשבונות מיינט אז מען זעצט זיך אוועק, און מען האט וואס צו רעכנען, און מען טוט שוין אלעס. אקאונטינג, יא. יא, די שול איז די צענטער פון די חסד, זעט מען יא דא. עס איז א מצוה.
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים". א יחיד איז געשטארבן, מאכט מען נישט דארט די הספד, נאר אויב עס איז אוועק א גדול שבדור. "כגון שמספידין גדולי החכמים עושי אור".
"הספד של רבים", דאס איז א גמרא. א הספד מאכט מען נישט אין בית הכנסת, נאר אויב עס איז א הספד של רבים. און די רמב"ם האט געגעבן אן אינטערעסאנטע דוגמא, נישט אז עס איז געשטארבן די גדול, נאר אויב עס איז געשטארבן סתם א מענטש, אבער עס איז דא ביי די הספד א שכן, איז א ברודער פון די גדול, און עס איז געקומען די גאנצע עולם לכבוד די חכם, וואס די גדולי עושי אור אדער חכמי עושי אור וואס איז ביי די הספד. ממילא איז שוין כל העם מתאספין מפני הגדול, אבער די גאנצע עולם קומט, און ווייל די גאנצע עולם קומט, דאס איז כבוד הציבור, דעמאלטס איז עס אזוי.
די גמרא שטייט א דוגמא אז א הספד דקרו ביה רבנן, דקרו ביה, אז איינער איז מספיד זיין שנור אין בית הכנסת. דאס הייסט, אויב איינער וואס איז נישט, די שאלה איז נישט די נושא איז נישט דער נפטר, די נושא איז דער בעל ההספד. אויב דער חכם גדול הדור קומט צו דעם הספד, קומט דער גאנצער עולם, ווייל זיי זעען אז ער איז דאך מספיד, איז ממילא מעג מען.
סאו איך מיין אז די ווארט איז, אזויווי מען נוצט נישט די שול פאר פריוואטע זאכן, צוויי חסידים ווילן זיך האבן א שמועס וועגן זייער ביזנעס, קענען זיי נישט גיין טון אין שול, אבער מען מעג יא טון מצוות פון די רבים. די זעלבע זאך, ס'איז איינער געשטארבן, און די קינדער ווילן זיך צוזאמקומען מספיד זיין, יא, די קינדער מיט די שכנים, קענען זיי נישט גיין נוצן די שול. אבער אויב ס'איז אן ענין ציבור און די גאנצע שטאט גייט קומען, ווערט עס א חלק פון די... ווייל מען זעט אז די בית המדרש איז אויך די סענטער. ס'איז נישט דא קיין סיבה פארוואס מען זאל קומען דוקא דארט ווי מען דאוונט מאכן די הספד, אדער דארט ווי מען דאוונט מאכן די חשבונות של מצוה, אבער עניטינג וואס האט צו טון מיט די ציבור קען מען יא טון אין שול. א יחיד קען עס נישט נוצן פאר זיינע אינטערעסן.
סאו ווען ס'איז נישט קיין הספד של רבים, איז פשט אז די קינדער ווילן זיך געזעגענען מיט זייער נפטר, און די דירה איז צו קליין, סאמטינג לייק דעט, אבער איי'ם נאט שור.
אויב ער איז א בית הכנסת, אויב ער איז א... יא, ער מיינט אז מען האט געמאכט אין פערנא אז ער דארף זיין גענוג אן אדם חשוב אז מען זאל אים אריינברענגען אין בית המדרש. אבער דאס מיינט, ס'שטייט יא אין די גמרא סתם, מען זעט יא, אי בשמיעה כולהו די, אי בשמיעה כולהו די, אז רב זעירא האט געמאכט א הספד פאר א תלמיד חכם אין בית המדרש, אין בית הכנסת, האט ער געזאגט, אדער פאר מיר אדער פאר די נפטר. די פוינט איז אויף די אוסיף קהל רב. די פוינט איז נישט די, אזויווי דו זאגסט, די פוינט איז אז ס'איז כבוד הציבור, אז די גאנצע ציבור קומט צו דעם הספד. ס'האט נישט צו טון אז ס'איז א גרויסער צדיק וואס איז געשטארבן, נאר דריי חסידים, לכאורה מעג מען נישט מאכן קיין הספד אין בית הכנסת, אבער אויב זיי גייען נאך קומען, איז עס אן אנדערע טייל. וואס זיי קומען איז נישט קיין קשיא אויף זיי.
אקעי, אויב ער איז א בית הכנסת, אויב ער איז א בית המדרש, איז א נייע פסוק.
אקעי, יעצט א נייע הלכה. נאך א זאך וואס מען טוט נישט, ווייל ס'איז נישט קיין כבוד. א בית הכנסת האט צוויי טירן, און מען קען עס נוצן צו מאכן א שארטקאט, טאר מען נישט. "לא יעשנו דרך תשכון לו פתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך". און מ'מישט נישט אריין דריי ווערטער, "לא עשנו קפנדריא". אבער קיינער ווייסט נישט וואס מיינט קפנדריא. ס'זעט אויס אויף רש"י'ס שפראך אז ס'איז א שפראך, קפנדריא איז א "שארטקאט". אויף אידיש קען מען זאגן "שארטקאט", און ס'מיינט אז יעדער איינער פארשטייט.
וואס איז די דין אז מ'דארף גיין? דא זעט מען אבער, סאו כדי צו מאכן א "שארטקאט" טאר מען נישט. ס'העלפט נישט לכאורה די היתר וואס מ'גייט לערנען, ווייל דו נוצט אויס די בית הכנסת פאר דיין אינטערעס, דו וואלסט געקענט האבן א קורצערע וועג. אבער וואס איז די דין אז מ'דארף גיין אין בית הכנסת? נישט אז ער דארף מאכן א "שארטקאט", ער דארף עפעס האבן פון דארט. ער דארף אריינגיין אין בית הכנסת, אה, די תינוקות של בית רבן פלעגן לערנען אין בית הכנסת, ער דארף טרעפן זיין אינגל. אדער ער ווייסט אז זיין חבר לערנט דארט, און ער דארף אים אויפפיקן פון בית המדרש, און ער דארף אים רופן. איז וואס טוט ער? ער האט אן עצה, ער זאל אריינגיין און לערנען אביסל, "יכנס ויקרא מעט". ער זאל ליינען אביסל. "יקרא" מיינט ער זאל זאגן אביסל חומש, אדער תהלים, עפעס מקרא. אדער "יאמר דבר שמועה", שמועה מיינט א הלכה וואס ער האט געהערט, אדער וואס ער האט געהערט בשם א פערזאן. "ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד", כדי ער זאל נישט אריינגיין אין בית המדרש נאר פאר עפעס א פראקטישע זאך וואס ער גייט דארט טון.
וואס איז אויב ער קען נישט לערנען? איז דא אן עצה, ער קען נישט אפילו קיין פסוק חומש. איז דא אן עצה, ס'איז דאך דא תינוקות דארט. "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו", ער זאל אים זאגן די פסוק וואס דער תינוק לערנט דארט. אזוי אינטערעסאנט. סאו לויט די רמ"א מעג מען נישט זאגן א פסוק פאר אנדערע סיבות, נאר פאר... אויף צו גיין אדורך, פאר אזעלכע אנדערע סיבות. ס'איז געשטאנען אויך דארט ביי א קידוש, ווען מ'איז געשטאנען פרעגן א קינד די פסוקי פסוקך. אהא. דא נוצט מען עס ווייל דאס איז א פראקטישע זאך, ס'איז א מצוה. כדי ער זאל קענען אריינגיין אין בית המדרש, האט ער געזאגט אז מ'וועט גיין דאס טון, ס'איז נאר א סימן, ס'איז נישט ער טוט נישט קיין מעשה על פי זה.
אדער איז דא אן אנדערע עצה, אינטערעסאנט. אפילו אויב ער קען נישט לערנען, דאס הייסט אויב ער קען נישט, איין עצה איז ער זאל זאגן פאר די תינוק זאל אים זאגן, אדער ער זאל פשוט זיך אוועקזעצן, "ישב מעט בבית המדרש". ס'איז דא א מצוה צו זיצן אין בית המדרש, "אשרי יושבי ביתך". ס'שטייט נישט "אשרי הלומדי בביתך" אדער "אשרי המתפללי בביתך", "אשרי יושבי", צו זיצן אין בית המדרש איז א פארט פון די מצוה. דאס איז די רעספעקט, ער קומט נישט אריין און ער לויפט ארויס, נאר ער זעצט זיך אביסל אראפ. מער רעספעקט איז אז ער דאוונט, אבער עט ליעסט דאס. אבער דער רמב"ם זאגט בפירוש נישט, דער רמב"ם זאגט בפירוש "מקיים מצוה". ס'איז פארט פון די מצוה צו זיצן, און ער ברענגט א פסוק פאר דעם. מקיים מצוה. ס'איז נישטא א רעספעקט וואס איז נישט קיין מצוה.
די הלכה וואס דו רעדסט איז אן אנדערע הלכה, דאס איז נישט רעספעקט וואס גייט אריין אין בית הכנסת פאר גארנישט. אבער דו גייסט דאך דא צו א מצוה, אפילו די מצוה איז דורך א גברא, אבער די ישיבה, ער ברענגט, דער רמב"ם האט געזאגט פארדעם דארף מען זיצן נאכדעם. ישיבה מיינט ער זיצט מיט כובד ראש, ער טראכט אריין אין "וזה קרבן פסח". ס'איז אן ענין צו זיצן אין בית הכנסת, ס'איז א שיינע זאך. זיצן איז א גרויסע ענין.
זאגט דער רמב"ם ווייטער, "מי שנכנס לקרות". אה, אויב ער זעט אז דא איז דא א היתר אויסצוגיין צו מאכן א שארטקאט. א טיר וואס האט א בית המדרש וואס האט צוויי טירן אויף צוויי עקן, און א מענטש איז געקומען אין בית המדרש, ער איז נישט געקומען כדי אנצוקומען, ער איז געקומען דאווענען, מעג ער ארויסגיין פון די אנדערע טיר, אפילו ער האט למעשה די בית המדרש געמאכט פאר א שארטקאט. ניין, ווייל ער איז געקומען צו דאווענען, נישט אז ער... ווייל דו האסט דעם דין איסור שארטקאט, דו האסט דעם איסור אויסנוצן די בית המדרש פאר נישט פאר וואס ס'איז. ס'איז א מקום תפילה ותורה.
רייט. אה, ווי מען איז נוהג היינט, אמסארי, מותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, און מעג אריינגיין אין שול מיט זיינע אלע זאכן, מיט זיין מקל, מיט זיין אולר, מיט זיין שטעקן, מיט זיינע וואכעדיגע זאכן, מיט זיין בערזל. רייט. מ'האט נישט גע'אסר'ט אזוי ווייט, ס'איז נישט ווי בית המקדש האט מען נישט געטארט, אדער... אבער מ'מעג אזוי אריינגיין אין בית המדרש.
און צוריק, לרוק, אויב דארף מען שפייען, מעג מען אויך שפייען אין בית המדרש. רייט. די גמרא זאגט ווייל אינדערהיים זענען מענטשן מקפיד דערויף אויך נישט, און אז מ'איז מקפיד איז מען מער מקפיד אין א מקום ווי דאס, איז טאקע היינט נאך אזוי די סדר העולם.
אקעי. אין ירושלמי שטייט אז רבי יוחנן האט געשפיגן, אבער ער האט נאכדעם אפגעווישט נאך זיך. ס'איז אויך א גוטע עצה טובה. און פארשטייט זיך אוועקגעווארפן די טישוס.
זאגט די... יעצט גייען מיר לערנען א וויכטיגע הלכה וועגן וואס איז א בית הכנסת וואס מ'דאוונט מער נישט דארט, ס'איז געווארן חרב. חרב מיינט אז מ'דאוונט מער נישט דארט. עס איז ליידיג. עס איז פלאמען חרוב דערפון, איז קדושתן לעולם עומדת. עס ווערט בכלל נישט אויס בית הכנסת, מען דארף זיך אלץ מתחבר זיין, שנאמר "ואשמותי את מקדשיכם". האט מען געזאגט א דרשה, אז "ואשמותי את מקדשיכם" מיט טייטש, איך וועל חרוב מאכן דעם בית המקדש. האט די גמרא געזאגט, אבער עס שטייט דאך "מקדש", זעט מען אז קדושתן אפילו בשעת שממונן. אפילו בשעת שממונן איז קדושתן עומדת. אזוי האט די גמרא געדארפט שוין די פסוק.
זאגן זיי עס די צווייטע מאל אז בית משה קדוש. איין טער האט געזאגט ווען ער האט געזאגט "כליפני הקודש".
דאס איז דער טייטש חרב. חרב מיינט אז מ'דאווענט מער נישט דארט, ס'איז ליידיג, מ'מאכט א חורבה דערפון. איז קדושתן עליהן עומדת, ס'ווערט נישט אויס בית הכנסת, מ'דארף זיך האלטן מכבד זיין, שנאמר "והשימותי את מקדשיכם". מ'האט געזאגט א דרשה, סתם "והשימותי את מקדשיכם" איז דאך חרוב מאכן דעם בית המקדש. האט די גמרא געזאגט, אבער שייך דאך מקדש. זעט מען אז קדושתן אפילו בשעת שממונן, אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן. אזוי האט די גמרא געדארשנט דעם פסוק.
אז דא האט דער רמב"ם אונז געזאגט יעצט די צווייטע מאל אז די בית המקדש איז קדוש. איין מאל האט ער געזאגט ווען ער האט געזאגט "כלפי פנים הקודש", און דא. ווייל ער האט אונז נישט געזאגט די הלכה אז נאכדעם וואס ס'איז חרוב איז עס קדוש. ער האט אונז געזאגט מ'דארף מכבד זיין, שלא ינהג קלות ראש. ער האט אונז נישט געזאגט אז מ'דארף טון א הלכה'דיגע זאך, אז מ'דארף ווייטער געבן... אה, אזוי ווי ער זאגט ווייטער. ס'איז נישט דא עפעס אנדערש. ער זאגט נישט אז ס'איז קדוש, אז מ'דארף קומען פועל'ן די ישועות. ס'איז קדוש אז מ'דארף טון נישט טון בקלות ראש.
און ווייטער, וואס טוט מען? שרייבט ער, בתי כנסיות... אזוי ווי מ'פירט זיך ווען מ'דאווענט דארט, פירט מען זיך ווען מ'דאווענט נישט, חוץ מכיבוד וריפוץ. איין זאך איז אנדערש, מ'מאכט נישט קיין כיבוד וריפוץ, שאין מכבדין ואין מרביצין אותן. פארוואס? פארקערט, ס'זאל זיין א פארקערטע חשבון, אז מ'זאל דוקא יא לאזן אז ס'זאל ווערן קומען. אה, אולי במעשיהם, דאס איז דער המשך לכאורה. יא, אולי במעשיהם תולשים עשבים ומניחין אותן במקומן. מ'לאזט עס אוועק, מ'האלט עס נישט צו שיין, כדי ס'זאל נישט ווערן קיין מוזיאום, וכדי שיראו אותן ויצטערו. מ'זאל זען די נעבעכדיגע בית המדרש וואס איז צעבראכן, דער עולם זאל זען, ס'זאל זיי באדערן, און מ'זאל וועלן בויען די בית המדרש. דאס איז א רחמנות. נישט מ'זאל מאכן פון אים עפעס אזא מוזיאום, און אונז ווילן עס צוריק איבערבויען. אבער ס'וועט גיין זען, מ'גייט זען, מ'מאכט עס אביסל מער עקלדיג, מ'האלט עס נישט ווי שיין ס'זאל קענען זיין, כדי דער עולם זאל זען, וואו, חרוב איז עס נעבעך.
לכאורה איז פשוט, מ'רעדט דא פון א שטאט ווי ס'איז געווען צען מתפללים, און יעצט דער עולם איז שוואכער געווארן, מ'קומט מענטש מיט מענטש, און דאס איז חרוב געווארן. אויב ס'איז דא דרייסיג בתי מדרשים, און פונקט דער בית המדרש איז אויסגעשפילט, אן אנדערע בית המדרש האט געכאפט דעם עולם... ניין, ניין, ניין, ניין. א בית הכנסת וואס מ'קומט נישט דארט. א מענטש גייט אדורך און ער זעט א בית הכנסת איז נעבעך ליידיג, ס'איז צעבראכן, ס'וואקסט גראז. זאגט ער, וואו, ס'איז א צער די בית הכנסת. ער גייט שנעל מאכן אן אפיעל און צאלן דערפאר. דאס איז דער טייטש. דאס איז נישט די טייטש, ס'שטייט נישט גארנישט וועגן ניי. ס'איז דא יעצט א נייע בית המדרש. די אלטע בית המדרש איז געווארן צו קליין.
ניין, ניין, ניין. ס'איז דא אזא זאך, ס'איז דא אזא זאך. אויב ס'איז דא א גרויסע צורך אין די שטאט אז אלע מענטשן האבן נישט קיין פלאץ אין די אנדערע, ס'איז א מקום קדוש, די בנין איז פשוט א היכל אויף זיך. ס'איז די גאנצע זאך. און מ'גייט גלייך זען, מ'טאר נישט מאכן סתם אזוי פון א בית הכנסת. ס'איז דא נאר דא א נייע דין אז מ'דארף עס לאזן ס'זאל אויסקוקן ווי א חורבה כדי מ'זאל וועלן איבערבויען, כדי מ'זאל האבן רחמנות דערויף. ווייל דער מענטש פילט נישט שלעכט אז ס'איז א בית הכנסת. אויב מ'האט אסאך נייע שיינע, איז דא א מצוה איבערצובויען יעדע חורבה? איך ווייס נישט. דיינע חורבות זענען נישט קיין בית הכנסת.
ער זאגט נאר אז מ'זאל לאזן שטיין. און וואו שטייט די הלכה אז א בית המדרש וואס איז געווען אמאל א בית המדרש איז היינט נישט קיין הייליגע בית המדרש? אוודאי איז עס א מקום קדוש. מ'גייט יעצט לערנען צו מ'מעג עס פארקויפן, צו מ'טאר נישט. ס'איז הייליג אויף אייביג, די פשטות. חוץ אויב ס'האט א תנאי. מ'גייט יעצט לערנען די נעקסטע הלכה אין די פרק.
מ'גייט פרובירן צו לערנען ווייטער צו זען אז א בית הכנסת, די בילדינג איז הייליג. נישט אזוי ווי דו זאגסט, מ'קוקט עס אן, ס'איז פראקטיש, נישט פראקטיש. די בילדינג איז א הייליגע בילדינג. דאס איז דאך די גאנצע זאך. ס'איז א בית הכנסת. אלע הלכות זענען געבויט אויף דעם.
יעצט גייען מיר לערנען א פראקטישע הלכה, זייער א פראקטישע הלכה. אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה, אדער במקום אחר. מ'צוברעכט נישט קיין בית הכנסת צו זאגן מ'גייט נוצן די ציגל, איך ווייס נישט וואס, מ'גייט נוצן מאכן א צווייטע. נאר וואס דען? בונים אחרת. וואס טוט מען? וואס בויט מען א נייע? בונים אחרת, מ'בויט די נייע, ואחר כך סותרין זו, נאכדעם קענסטו צוברעכן די. אוודאי קען מען צוברעכן די. אה, דו זעסט אז מ'קען צוברעכן. אבער פארוואס טוט מען נישט דאס טון? שמא יארע אונס להם, ס'מאכט זיך אמאל אז א מענטש גרייט זיך צו... קודם צוברעכט מען, נאכדעם דערמאנט מען זיך, אה, מ'האט גראדע נישט קיין געלט צו בויען די נייע. איז מען דערווייל געבליבן אן קיין בית הכנסת.
אבער דו זעסט דאך, נאכדעם וואס מ'האט געבויט א נייע, סתם אזוי מ'צוברעכט עס. מ'דארף נישט לאזן די אנדערע זיין א סתם... אה, ער גייט עס קענען נוצן. ער האט אויף דעם א מהלך. מ'גייט עס זען. ס'איז נישט אזוי סימפל. ער גייט עס נוצן. יא.
איז באמת רמ"א ברענגט ער דא, ער זאגט דער רמב"ם, אה, אה, אה, קומט אהער צום הלכה. על זה וואס מ'זאגט אז מ'טאר נישט קודם מאכן פאר מ'מאכט א נייע, דאס איז לחרוב יסודותיו. דהיינו, ס'איז נישט, מ'קען נאך דאווענען דערין, אזוי מיין איך ס'מיינט. מ'קען נאך דאווענען דערין, ממילא דארף מען נאך דאווענען ביז לאנג מ'האט נישט קיין נייע. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול, ס'האלט שוין, ס'איז שוין דענדזשערעס, אז מ'דארף, מ'קען נישט דאווענען דא בעצם, מ'דארף, איז דעמאלטס מעג מען יא, נישט נאר מ'מעג, מ'מוז. סותרן אותו מיד, מ'צוברעכט עס גלייך, מ'סותרן האט עס נישט, וממהרין לבנותו וחייבין לעבוד בו יום ולילה, מ'ארבעט אן שנעל, מ'בויט ביי טאג און ביי נאכט, שמא תדחה הקשבה וישאר חרב. סאו מ'דארף זיך זייער שטארק איילן, און מ'דארף האבן די אלטע אוכעט, און טוט מען עס שנעל ביז, אה, וויאזוי הייסט עס, ביז ס'איז, אה, אז מ'זאל האבן א גאנצע צייט א בית המדרש, ווי שנעלער א בית המדרש.
יא. ווייטער, יעצט רעדט מען וועגן די הלכה פון מאכן א בית הכנסת צו א בית המדרש אדער פארקערט. זאגט דער רמב"ם, זאג, זאג. יעצט איז דא א נייע שאלה, צו מ'מעג טוישן זאכן. ס'איז דא א בית הכנסת, און מ'גייט זען אלע מיני חפצי קדושה וואס מ'מאכט פאר די בית הכנסת, פאר די ציבור, צו מ'מעג זיי טוישן פאר עפעס אנדערש, אדער א גרעסערע קדושה און א קלענערע קדושה. יא, דאס וועלן מיר שוין זען.
איז זאגט דער רמב"ם אז מותר לעשות בית הכנסת בית מדרש. א בית הכנסת, מ'דאווענט דארט, מעג מען פון דעם מאכן א ישיבה וואו מ'לערנט. אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, מ'טאר נישט מאכן פון א בית המדרש א בית הכנסת. פארוואס? שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ווי מיר האבן געלערנט פריער. ומעלין בקודש ולא מורידין כלל, מ'מאכט נישט פון א זאך א קלענערע קדושה, מ'מאכט נאר א גרעסערע קדושה. די זעלבע זאך, די הלכה איז נישט נאר אויף די בית הכנסת אליין, ס'איז אויף די מקום וואס האט א קדושה. מ'טאר נישט מאכן פון א ישיבה אין צו סתם א שול וואו מ'דאווענט.
בני העיר שמכרו בית הכנסת, אויב מ'האט פארקויפט די בית הכנסת, יא? אה, זעט מען אז מ'קען פארקויפן, באלד וועלן מיר זען וויאזוי מ'קען פארקויפן, אבער מ'קען פארקויפן א בית הכנסת. אבער די געלט, אויך איז דאס א הייליגע געלט, ס'איז דאך, אה, געלט וואס די אידן האבן געגעבן פאר די בית הכנסת. מעג מען קויפן מיט דעם א תיבה. תיבה דאס איז די פלאץ וואו מ'לייגט א... ארון הקודש. יא, תיבה האבן מיר געלערנט. א פארעבל אור אין קודש. א שטיקל אור אין קודש סיטואציע, ווייסטו.
מוכרי תיבה, מ'האט פארקויפט א תיבה, מעג מען קויפן מיטפחות או תיק של ספר תורה. דאס איז די דריי לעוועלס. מעג מען קויפן מיט דעם. דער רמ"א זאגט נישט היכל. היכל זאגט ער, דאס איז פארט פון בית הכנסת. אבער מעג מען קויפן מיט דעם די אנווייס מיטפחות, דער מענטל, אדער א תיק, אזא אלטע פאר די ספר תורה.
טאמער מ'האט פארקויפט א מיטפחת או תיק, מעג מען קויפן חומשים. חומשים זענען הייליגער. א חומש, מעג מען קויפן א תורה. די תורה איז די הייליגסטע זאך. אבער פארקערט מעג מען נישט. א תורה, אז מ'האט פארקויפט א תורה, מעג מען נישט קויפן מיט דעם נאר אן אנדערע תורה, ווייל ס'איז "אין לך קדושה למעלה מקדושת ספר תורה". העכער ווי א ספר תורה איז נישטא קיין קדושה, א בית המקדש זאלסטו זאגן, ווייסטו, אבער מיר רעדן דא פון א שול.
וכן במותרים, מותרים מיינט אז מ'האט יא, מ'האט שוין פארקויפט, מ'האט שוין געקויפט עפעס אנדערש, ס'איז געבליבן אביסל געלט, אפילו יענץ האט נאך אלץ די העכערע קדושה, מוז מען קויפן די העכערע קדושה זאך.
די זעלבע זאך איז נישט נאר אויב מ'האט שוין געקויפט און מ'וויל פארקויפן, נאר אפילו ווען מ'האט שוין צוזאמגענומען געלט לכבוד דעם, איז עס א הכנה, רייט? ס'איז א קדושה.
אם גבו מעות לקנות בית המדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה ומטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו על משנהו לעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה. דאס הייסט, מ'איז גובה געווען פאר א תיבה, מעג מען קויפן א תורה. אבער פארקערט מעג מען נישט, וכולי וכולי.
אבער דא איז אנדערש. אם עשו מה שגבו לעשות, והותירו, איז משנין המותר לכל מה שירצו. דער דין פון מותרות, צו אפילו ס'איז שוין געווען די קדושה פון א ספר תורה, קענסטו שוין אים מוריד זיין צו א תיבה וכדומה. אבער ער האט נאר גובה געווען די געלט, פשטות וויפיל מ'גייט דארפן פאר די ספר תורה, דאס גייט ווערן קדוש פאר די...
דא איז מסתמא דא נאך א הלכה וועגן טוישן פון צדקה, צו מ'דארף עס געבן פאר דאס וואס מענטשן האבן מכוון געווען, אבער דא רעדט מען נישט פון דעם. דא רעדט מען נאכאמאל פון די דין פון בית המדרש, למעלה מקודש, די קדושת המעות.
נו, אזוי ווי דו זאגסט, דער עולם ווייסט דאס, ס'איז דא א... וועלן מיר זען, ס'איז דא אן עצה.
און יעצט ווייטער, כל כלי בית הכנסת ובית המדרש, כל כלי בית הכנסת האט די זעלבע דין ווי בית הכנסת. די קדושת בית הכנסת איז די בענקלעך, די טישן, די השו"ע'ס וואס מ'לייגט דארט, האט אויך, מ'קען נישט... די פרוכת של אהרן'ס, ספרים מיינט ספרי תורה, אדער אפשר סתם ספרים וואס פלעגט זיין א פרוכת דערויף? מ'האט געהאט א פרוכת אויף די ארון קודש, דאס הייסט מטפחות ספרים, דאס איז אזוי ווי די מענטעלעך, דאס איז איינס ווייניגער קדוש ווי דאס חומש. יא, חומש, נעליים...
אה, יעצט אויב מ'מאכט א תנאי לכתחילה, טייטש ווען מאכט מען? ביי די גבאי למשל, מ'זאגט, ס'איז א תנאי אז מ'גייט קויפן פון די עקסטערע וואטעווער עפעס אנדערש, דאס איז א קולא דא ביי א תנאי. יא, אדער אויף א ספר תורה קען מען נישט מאכן קיין תנאי, דאס מיינט איך, אז א תנאי העלפט נאר אויף די געלט, רייט? דו קענסט נישט מאכן א תנאי אויף די תורה אז ס'גייט נישט האבן קיין קדושת ספר תורה, יא? דו ביסט מסכים? יא.
אבער ס'איז דא, אפשר אויף חפצים מעג מען יא, למשל אויף א בענקל, יא? ס'איז דא א בענקל פון בית המדרש, טארסטו עס נעמען צו א שמחה? לכאורה לויט די רמ"א טאר מען נישט, ווייל ס'איז א קודש, אויף דעם קען זיין אויף דעם קען מען אויך מאכן א תנאי. די רמ"א זאגט אז מ'מאכט אויף דעם א תנאי, אבער די מנהג איז אז אפילו מ'האט נישט געמאכט קיין תנאי, לב בית דין מתנה, אז למשל די טישטעך פון בית המדרש איז דאך א דבר קדוש, ווילסטו עס נעמען איין טאג אינדערהיים, איך ווייס וואס, די רמ"א זאגט אז ס'איז דא א תנאי אז אויב די גבאי לאזט, איך ווייס ווער איז ממונה. אקעי, אזוי זאגט ער. אבער פארשטייט זיך אויף א תורה קען מען נישט, אבער אויף די חפצים זעט מען אז ס'איז דא א זאך פון א תנאי, אויף די רמ"א, אפילו חפצים.
אקעי, יעצט א זייער וויכטיגע הלכה. במה דברים אמורים? דאס וואס מיר האבן יעצט געלערנט אז מ'קען פארקויפן א בית הכנסת, דאס הייסט מ'דארף נאר מקפיד זיין אויף דעם מנהג פון די מצוה פון מעלין בקודש, יא, אבער ווער גייט פארקויפן וועלן מיר זען, אבער סתם אזוי מעג מען פארקויפן. איז דאס איז מער נישט מותר לבית הכנסת, איז דאס איז דוקא בית הכנסת של כפרים, אבער בית הכנסת פון א קליין שטעטל, פון א כפר, וואס איז שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד, ס'איז געווען סתם להתפלל בו, איז ממילא שבעה טובי העיר למכרה, דאס הייסט מ'מאכט א מיטינג פון די אלע מענטשן וואס ס'באלאנגט פאר זיי, וואס על דעתם האט מען עס געגעבן, איז זיי וועלן עס פארקויפן, פארקויפן. אבל בית הכנסת של כרכים, אבער א בית הכנסת פון א גרויסע שטאט, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, דארט קומען דאך די גאנצע וועלט, איז ממילא ווען א מענטש איז מקדיש צו יענעם בית הכנסת, נישט נאר די מענטש, ווען די קדושה פון יענעם בית הכנסת באלאנגט נישט צו די מענטשן פון די גרויסע שטאט, ס'באלאנגט פאר די גאנצע וועלט. שיבואו כל הבאים למדינה, נכס של כל ישראל, עס באלאנגט פאר אלע אידן, ואין מוכרין אותו לעולם, מען קען עס קיינמאל נישט פארקויפן, עס בלייבט אלעמאל.
דער פשט איז אז אפשר א קליין בית המדרש אין א שטעטל קען זיין דיינס, אבער אזא חסידות ווי גור איז דאס א נכס צאן ברזל, עס איז צו גרויס אז עס זאל באלאנגען פאר א געוויסע מענטש, ניין. אדער אפשר מיינט עס נאר ווען מען מאכט עס פאר די שטאט.
למעשה, ווען א מענטש איז מקדיש צו יענעם בית הכנסת, אדער נישט נאר דער מענטש, ווען די קדושה איז צו יענעם בית הכנסת, באלאנגט עס נישט צו די מענטשן פון די גרויסע, עס באלאנגט צו די גאנצע וועלט. ער איז, "שיבואו בו כל הבאים למדינה", ניין, "שכל ישראל". עס באלאנגט פאר אלע אידן, "ואין מוכרין אותו לעולם", מען מעג עס קיינמאל נישט פארקויפן. ס'בלייבט אלעמאל.
ס'איז דער פשט אז א קליין בית המדרש'ל אין א שטעטל קען זיין דיינס, אבער אזא חסידות ווי גור איז דאך "כל העולם כולו", ס'איז צו גרויס אז ס'זאל באלאנגען פאר א געוויסע מענטש, ניין. ער קען נישט מאכן זיינע תנאים. די קדושה איז... איך ווייס נישט וואס איז דער דין פון קדושה, אדער דער דין פון אזוי ווי ס'באלאנגט ממונות'דיג, חוץ משפט'דיג באלאנגט עס פאר די גאנצע וועלט.
ס'איז פארשטאנען, דער בית הכנסת איז אין קראקא, האבן זיי דאך אויך אפאר מענטשן וואס זענען עוסק אין דעם. אז זיי זאגן אז איך גיי עס שנעל איבערבויען, איך וויל דאס פארקויפן צו קענען איבערבויען גלייך לעבן דעם, ניין, ער האט אפשר נישט די רעכט, מען טראסט אים אפשר נישט, ווייל דער מקום איז שוין... ער דארף באקומען רשות פון די גאנצע וועלט.
יעדע איינער וואס איז דא א גרויסע שול, איך ווייס, סאטמאר בית המדרש אין וויליאמסבורג, ס'באלאנגט נישט נאר פאר סאטמאר, די גאנצע שטאט קומט דאווענען, מ'דארף האבן א מנין מנחה. דער פשט, ווער איז די דאווענערס פון די בית המדרש? די גאנצע שטאט. מוז ער רעדן מיט די גאנצע שטאט אז ער זאל עס קענען פארקויפן.
ס'איז דאך היינט, ווען א היינטיגע מציאות, ווען מ'דארף האבן א גאנצע... מ'דארף צאלן, מ'דארף אריינלייגן וואסער, עלעקטריק, מ'דארף האלטן די בית הכסא אפן. נו פיין, דו ביסט דאך נישט מחויב. ס'איז דא איינער וואס צאלט די בילס, ס'איז דא איינער וואס האלט אויף די בילס. יעדער איינער צאלט די בילס. ער נעמט צוריק די געלט פון די צווייטע שטאט, יא? ס'איז על דעת כל העולם כולו, ס'איז על דעת כל העולם כולו.
מ'דארף טראכטן, אין קראקא איז דאך אן עיר מלאה מושל, ס'איז שוין דא א שטאט אין קראקא, און עס איז דא מאכט ער זיך עפעס א רב'ישע אייניקל אין א קראך, און ער בויט א שול, איז עס שוין אויטאמאטיש על דעת כל העולם, עס האט א דין פון א כפר, אדער א דין פון א שול אין די שטאט? אזוי שטייט דא, אין א הלכהדיגע יוצא, אז די היינטיגע מענטשן זיך סומך אז דער בעל הבית פון די געלט איז מסכים אז דער רב, אדער דער רבי, אדער דער וועווער דער וואס, מעג טון וואס ער וויל. עס ווי קען הערן...
און איך וויל דיר זאגן, דער רמב"ם זאגט ממש ממש דאס וויכטיגסטע איז אזוי, די כפר, אבער עס איז דא פלעצער וואס מען מאכט, מען שוין דער גרויסער שוק אין בעל הבית, אבער אויב עס איז א גרויסע שטאט איז נישט קיין בעל הבית. אבער דאס איז נישט, לאמיר זאגן, דאס קען זיין.
אבער איך וויל דיר זאגן אז דאס וואס דו טראכטסט דא און אנדערע מענטשן טראכטן היינט צו טאגס, יא, ס'איז דא א גרויסע שול, ס'איז דא א בארד, ס'איז דא א רבי, איך ווייס נישט, ס'איז דא איינער וואס ער איז דער בעל הבית. אבער לויט דעם איז קיינמאל נישט געווען די הלכה פון א בית הכנסת של כרכים, ווייל אזוי ווי דו זאגסט, שטענדיג איז דא איינער וואס האט דאס געבויט, איינער האט גענומען אויף זיך צו טראגן די געלט, ס'איז נישט געקומען פון די לופט.
אלעמאל דאך טעיסט, דער לכתחילה דער דין פון בית הכנסת של כרכים איז, אז עס איז דא א בית הכנסת וואס איינער האט זיך גענומען, איינער איז דער גבאי דארט. אז אונז קענען עס אן אזוי, ווייל א פלאץ דארף האבן, איינער דארף האבן א לאנגע שיעצה פאפיר און קאווע. And therefore, טוישט עס נישט, דער זאגט עס. אזוי ווי לעבן יעדע קבר אין ארץ ישראל, איז דא עפעס א פלאץ וואס מען דאווענט דארטן, און דאס איז א פלאץ וואס נישט באלאנגט פאר די ציבור.
אבער צו זאגן אז מענטשן האבן געבויט א בנין, און דער בנין... אודאי קען זיין ער דארף האבן א קאווער. פארוואס? וואס קען זיין אודאי? איך ווייס נישט וואס איז דאס אנדערש? דא איינער האט עס געמאכט, פאר וועם מאכט ער עס? נישט פאר זיך אליין, ער מאכט עס דאך פאר די גאנצע וועלט, די כל ישראל.
אבער ער האט נישט איינמאל געבויט א שול, נאר יעדן טאג דארף ער בויען א שול, יעדן טאג דארף ער אויפטרייבן געלט און ער דארף פארריכטן די טוילעט. You're assuming a very funny assumption, אז אמאל די הלכה פון בית הכנסת של כרכים וואס די גמרא רעדט, האט נישט געהאט קיין maintenance, מען האט נישט געדארפט דארט clean די בית הכסא? אודאי האט מען געדארפט דארט clean די בית הכסא. וואס האט ער דארט געטון? אודאי איז געווען, ס'איז נישט אזוי. אודאי איז נישט אזא בנין וואס דארף נישט קיין maintenance.
יעדע זאך דארף מען עס אפט, מען דארף עס מאכן די פרידזשידער, מען דארף מכבד זיין, מען ברענגט פרישע ספרים ווען ס'גייט אויס די אלטע ספרים, whatever, עס איז אלעמאל דא זאכן וואס מען דארף טון. נישט ריכטיג, נאר דער פשט איז דער וואס טוט עס, טוט עס נישט פאר זיך, ער טוט עס על דעת כל ישראל, נישט על דעת די דריי מענטשן וואס דאווענען דארט, ס'איז נישט דא קיין דריי מענטשן וואס דאווענען. אבער עס איז די ענין צו דאס איז די בית המדרש וואס אלע וועלן קומען נאכדעם. כל העולם.
Speaker 1: ניין, ס'איז נישט פון א שטאט. פארקערט, אויב ס'איז א בית המדרש פון א שטאט, אמאל איז עס א כפר. א בית הכנסת של כרך מיינט איך א פלאץ וואו די גאנצע... אלע אידן... מענטשן קומען און גייען אייביג. זייער גוט. נו? אבער ס'מיינט נישט אז יעדער בית המדרש אין כרך איז פאר אלע מענטשן. אה, דאס קען זיין. אויב דו האסט א בית המדרש וואס איז נאר פאר דיינע צוואנציק מענטשן, איז עס נאר פאר דיינע צוואנציק מענטשן. אבער ס'מיינט נישט אז די וואס... די מענטשן וואס זענען אין די קליינע שטעטלעך דארטן לעבן אין טשערנאביל. איך הער... איך הער...
Speaker 2: ניין, ס'איז נישט קלאר.
מיר זעט אויס אז לויט ווי דער עולם פארשטייט היינט איז קיינמאל נישט געווען רעאליסטיש די הלכה. ס'קען זיין פון בני כרכים, אבער ס'איז נישט ריכטיג. די אלע מענטשן וואס זיי זאגן אז ס'באלאנגט פאר זיי די מעשה, בעטן זיי געלט פון יעדן. ווייל יעדער איינער פארשטייט אז ס'איז זיין בית המדרש, ער דאוונט אין די נעקסטע נעבאר. אבער דאך, ווען ער וויל עס פארקויפן פרעגט ער אים נישט. ס'גייט נישט ביידע וועגן. ס'איז זייער פאני.
עניוועי, דו פרעגסט מיר נישט, עניוועי, די חשבונות מיט טשארלי, אזוי זאל מען וויסן די הלכה. אבער איך האב געזאגט אזוי, יא, וועגן ס'איז שוין בעסער, אבער ס'איז טאקע שוין די צייט. מיר דארפן ענדיגן. מיר האבן נישט געשמועסט געענדיגט די פראגע. קענען מיר עס? מיר דארפן ענדיגן.
יעצט איז אזוי, די בני העיר האבן געענדיגט. יעצט, זיי קענען מיר יא פארקויפן. זיי האבן געוואלט פארקויפן אזא בית המדרש, בית הכנסת, אדער בויען א פייער תיבה לתורה. איז דא דא א נייע הלכה. אפילו ווען מ'טאר פארקויפן א בית הכנסת, אבער מ'טאר נישט לאזן דער פלאץ זאל ווערן א מקום מבזה, א מקום מגונה. צריכים להזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי, ס'איז א מקום ששם מעבדין עורות, וואס ס'שטונקט, און מ'קען נישט מאכן דארט קיין בית התפילה. ולא בית המים, ס'איז א סארט צו נעמען זיך צייט און לערנען. ולא בית התפילה ולא בית המים, מ'טאר נישט מאכן דארט קיין מקוה, אויך נישט קיין בית המים, א בית הכסא. פארוואס? ווייל דאס איז נישט קיין דרך ארץ צו זאגן אז ס'איז א בית הכנסת געווארן.
אבער ס'איז דא יא א וועג ארויס פאר דעם. אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה, על מנת לעשות בו כל מה שירצו, מותר. דאס איז די שמועס פון פריער, אז אפילו אלעמאל לכאורה דארף מען די מעמד כל אנשי העיר וואס זאלן מוחל זיין, ווייל ס'באלאנגט פאר זיי. אבער אויב זיי מאכן בפירוש די תנאי אז זיי מעגן טון וואס זיי ווילן, דעמאלטס איז עס ווי ס'איז אויס בית הכנסת, און דעמאלטס איז אזא מעמד, הרי זה לא בית הכנסת, אקעי, קענסט טון וואס דו ווילסט.
וכן, די זעלבע זאך, מותרים שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מכירת אדם שיוכלו למכור, דהיינו, מ'דארף נישט נעמען אפילו די געלט פאר צו קויפן א תיבה וכדומה.
מחלוקת אדמו"ר הזקן, בונין בית הכנסת אחר או שקונין בו תיבה ותכשיטין, אבל שאר יחלקו מה שירצו, אין זה אלא דרך משל, דהיינו, אוודאי קיין איין שטאט איז נישט מסכים אז מ'זאל סתם נעמען די געלט און פארקויפן מיט דעם א... אבער צרכי ציבור, יא, וואס מ'מיינט אויך צו זאגן אז מ'גייט קויפן מיט דעם א נייע בית המדרש, אבער ס'מיינט זיך איבערצובויען ביליגער צו וואטעווער, דעמאלטס קען מען די מותרות קען מען טון מה שירצו.
לכאורה, אם כן, דאן א קליינע שאלה, רבינו אדם אחד, זיי האבן אלע אנגענומען איין מענטש, זיי זענען מסכים אז ער איז דער בעל הבית, אבער רבינו אדם אחד איז גארנישט אנדערש. מ'זעט דא אזוי ווי וואס פאר א אדם אחד, פאר א גבאי. יא, זיי האבן מקבל געווען, "כל מה שעשוי עשוי, ואין אנו יכולים למחות בידו", דאס הייסט, ער מוז נישט פרעגן די שבעה טובי העיר אדער די אנשי העיר.
ניין, אבער אוודאי, מ'דארף זאגן א פשוט'ע זאך, מ'האט געזען כמה וכמה ספרים, וואס מ'האט געזען אז זיי זענען טועה בזה, דאס קומט פון א גמרא וואס שטייט אז א רב אדער איין אדם חשוב האט געזאגט אז מ'זאל דאס טון, דאס מיינט נישט אז יענער מעג עס פארקויפן לצרכי עצמו, ס'מיינט סך הכל אז די רעכט וואס דער ציבור האט, אבער לטובת הציבור, און קען לטובת הציבור. אבל אוודאי בילאנגט עס נאך אלץ פאר די גאנצע עולם, און אפילו ס'איז א נכסי הקדש, ווערט עס נאך אלץ נישט אויס נכסי הקדש, און מ'מעג נאך אלץ בעטן צו פארקויפן. סך הכל, דער גאנצער עולם איז מסכים אז ער זאל טון לטובת הציבור וואס ער וועט אננעמען.
אבער דער רבי בויעט שוין א מסקנא פון דעם, זאגט ער אויך אז ס'איז א טובה פאר יעדן איינעם אין די שטאט אז ער זאל האבן די שיינע דירה. אבער אלעס קען זיין, איך זאג נאר אז ס'ווערט נישט אויס נכסי ציבור וועגן דעם, ס'ווערט סך הכל אז ער איז דער גבאי, מ'דארף נישט פרעגן יעדע מאל, מ'דארף נישט יעדע מאל פרעגן מאכן וואס ער וויל, ניין, מ'האט אנגענומען אז ער איז דער בעל הבית, ער קען, ער קען... די ציבור טראסט אים צו מאכן די תנאים וואס מ'מאכט א בורסקי, ער וויל נישט, יעצט ער קען מאכן די תנאים, ער מאכט א בורסקי וכדומה.
זייער גוט. יעצט, זאגט דער רמב"ם, כשם, מיר האבן יעצט געלערנט אז מ'מעג פארקויפן א בית הכנסת, זאלסטו קענען מיינען אז א מתנה טאר מען נישט, פארוואס פאסט עס נישט? זאגט דער רמב"ם, מותר. פארוואס? כשם שמותרים למכור בית הכנסת, כך נוהגים ליתנה במתנה, פארוואס? שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו, לא נתנוה. ס'איז נישט קיין מתנה פאר גארנישט. א מתנה איז אויך נאר א מכירה. דאס דארף מען וויסן, ס'איז א כלל גדול. מתנה איז אלעמאל פאר א ריזן. ס'איז נישט קיין ריזן גשמי, איז עס באשויחד פאר דעם, איך ווייס נישט וואס ער זאל עפעס טון, וכולי. יא.
אבער לא סוחרים ולא משכנים. אבער ס'איז גוט צו וויסן, אזוי ווי מיר געבן א בית המדרש במתנה, יא, מיר מעגן. במתנה, ניין, דאס איז אפילו אוועקגעבן. אויב דו ווילסט געבן דעם בית המדרש במתנה, אויב דו האסט א חוב פאר אים. אבער מיר מעגן נישט פארדינגען א בית המדרש צו ווערן א סטאר. פארקויפן מעג מען, ווייל מ'מעג מאכן א תנאי ס'ווערט אויס. אבער צו פארדינגען, ס'איז נאך אלץ א שול, מ'נוצט די שול פאר א... דאס טאר מען נישט. מ'דארף וויסן די הלכה אפשר היינט. היינט איז מען זיך זייער שטארק מקיל אויף די אלע הלכות, אבער שוין, מ'דארף וויסן.
יעצט קען מען לערנען, אה, וכן כסות בית הכנסת לבנותם. מ'האט געלערנט פריער אז מ'מעג, מ'מעג, מ'מעג אויף געוויסע אופנים צו ברעכן די בית המדרש צו בויען א נייע. במתנה למכור ולהחליף ולתת מתנה, דלוויין ועצים ואבנים, פאר ווייטער מעג מען עס פארקויפן אויף די זעלבע וועג. אבל הלוואה איז אן איסור. צו בארגן טאר מען נישט.
איינער קדושה עולה ואינה יורדת בדמים, אויב ער האט נישט... די כלל איז, די קדושה גייט נישט אוועק פאר פרי, נאר פאר געלט. סתם אוועקגעבן טאר מען נישט. אדער, סתם אוועקגעבן טאר מען יא, ווייל הנאה במתנה איז פשט עפעס וואס מ'באקומט צוריק דערפאר. אבער א הלוואה וואס פשט איז, ס'ווערט נישט, ס'ווערט נאך אלץ דיינס.
יעצט. יעצט נאך איין הלכה און מיר ענדיגן. ס'איז דא אמאל וואס מ'דאוונט אין די גאס, אין רחובה של עיר. מ'דארף וויסן וואס איז דאס א קדושה. ס'ווערט געברענגט אז אין רחובה של עיר, אף על פי שאין מתפללין בה תעניות המרובות, האט מען געלערנט אז מ'ברענגט די תיבה אין רחובה של עיר. פארוואס טוט מען דאס? מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן. מ'האט געוואוסט אז די בית הכנסת איז נישט געווען קיין פלאץ פאר יעדער איינער. נישט יעדער איינער קומט אלעמאל, נאר די בטלנים, די צדיקים. אדער ווען ס'איז א תענית קומט יעדער איינער. אפילו ס'איז נישט קיין פלאץ, גייט מען ארויס אינדרויסן, און אינדרויסן איז אסאך פלאץ.
אין בקדושה, בשביל שאין תפילתן מקובלת. ס'ווערט נישט מקובל די תפילה וועגן דעם. ס'איז נאך אלץ... דאס איז די רחוב וואס מ'פארבינדט דארט דירן און זאכן. ס'איז יא רחובות שטילן. ער האט זייער גרינג, אינמיטן ווינטער קען מען נישט, אבער טאקע געשריבן מיט דאך אייביג. זומער, ס'איז א גוטע ווערן. ס'איז א עליגענע ווינטער, אבער ס'איז א רעגנט נישט. און טריקענע ווערטער, ס'איז א רעגנט נישט, יא.
ווי חיים, די זעלבע זאך. אה, דא איז א וויכטיגע הלכה. דא איז דער מקור פון אלע חסידישע אטערים. ווי חיים, בתום וחצירות, שעמים איז קיינס מטפילא. סתם א שטוב.
ס'ווערט נישט קיין מקום קבוע לתפילה וועגן דעם, ס'איז נאך אלץ דאס איז די רחוב וואס מ'פארברענט דארט די אהרון און די זאכן. איך האב נאך געזען זייער גרינג, אין מיטן ווינטער קען מען נישט, אבער תמיד איז געווען די רחוב ווי זומער, ס'איז גוטע וועטערס, ס'איז גוטע וועטערס, ווי זומער, ס'איז ארויסגייען, אבער ס'רעגנט נישט, אה, אין טרוקענע וועטערס, יא, ס'רעגנט נישט, יא.
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — דאס איז ווייטער די זעלבע זאך, אה, "וכן" איז א ריכטיגע הלכה, דאס איז די מקור פון אלע חסידישע שטיבלעך. "שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — א שטיבל וואס די עולם קומט זיך צו דאווענען, אבער ס'איז נישט קיין בית הכנסת, מ'האט עס נישט געבויט פאר א בית הכנסת. "אין בהם קדושה, ואף על פי שהם מתפללין בהם תמיד, אלא עראי הם מתפללין."
איך ווייס, איינער דאווענט אריבער אין דערהיים, אפילו ער האט קובע געווען אויך א מקום קבוע, ס'איז אנגעלערנט, דו האסט קובע געווען א מקום קבוע אפילו אין דערהיים, יעצט איז נישט קיין בית הכנסת, אזויווי די צאנזער רב האט געזאגט אז די חסידישע שטיבלעך זענען א שטיבל בלבד און נישט קיין בית הכנסת בכלל.
אבער ס'איז זייער פאני, ס'קען נישט זיין אז די גערער רבי, איך ווייס, די בעלזער רב בויעט א ריזיגע בנין, און דו זאגסט אז ס'איז א שטיבל, ס'איז נישט סיריעס דאס, סארי. ווען די צאנזער רב רעדט, ער איז מער, ער האט געהאט אין זיין הויז, ער האט געמאכט מנינים, לאמיר זאגן ס'איז געווען א גרויסע שטיבל, אבער דו קענסט נישט בויען א ריזיגע בנין, בית הכנסת דאס, און ס'הייסט נישט קיין בית הכנסת, ס'איז זייער פאני, איך ווייס נישט.
אבער די רחוב העיר האט יא פאנקשאנס פון הלכה, סיי דא און סיי אין הלכות אנשי עיר הנדחת, ווי איך געדענק. אבער ביידע מאל איז עס א פראקטישע זאך, ס'האט נישט קיין דין אז די רחוב של עיר ווערט טמא אדער די רחוב של עיר ווערט הייליג, ס'האט א פראקטישע יוז.
און די גמרא שטייט אן אנדערע ריזן פארוואס מ'גייט ארויס אין רחוב, ס'איז אינטערעסאנט, אז די רמב"ם געבט א פראקטישע ריזן אז ס'איז פשוט א גרויסע עולם, און די גמרא זאגט אז ס'איז א בזיון, ס'איז גלות, ס'איז אנדערע טעמים. אזויווי אפגונה, אז... און ס'איז בזיון אין פרהסיא, ס'איז אינטערעסאנט, די רמב"ם געבט א פראקטישע טעם פאר א זאך וואס דא אין די גמרא איז מער א סגולה'דיגע טעם.
אזויווי די ערגת נפש מיט די רבי ר' מאיר מארמאר, כדי ס'זאל ארויסברענגען צער, יא, אבער דאס זאגט די גמרא מיט די ערגת הנפש, אבער דא שטייט אין די גמרא א טעם סגולי אזויווי, און די רמב"ם מאכט פון דעם א פשוט'ע טעם, אפשר איז ביידע אמת, ס'איז נישט קיין סתירה.
---
אקעי, דאס איז די הלכות פון בית הכנסת.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80073#
דער פרק באהאנדלט הלכות בנין בית הכנסת, זיין ארכיטעקטור, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, און דינים פון מכירה און קדושה. דער פרק פארבינדט זיך מיט צוויי פריערדיגע הלכות: (1) דער רמב"ם'ס דין אז מ'דארף מייחד זיין א מקום פאר תפילה (טהרת המקום), און (2) דער דין פון תפילה בציבור – וואס פאדערט א פלאץ וואו א גאנצע ציבור קען זיך צוזאמקומען. דער לאגישער סדר איז: ערשט דער ענין פון תפילה, דערנאך תפילה בציבור, דערנאך תפילה אין א בית הכנסת – און יעצט דער חיוב צו בויען דעם בנין גופא.
---
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים."
אין יעדע פלאץ וואו עס געפינען זיך צען אידן, זענען זיי מחויב אנצוגרייטן א באזונדערע פלאץ פאר תפילה – א בית הכנסת. מ'קען כופה זיין איינער דעם אנדערן צו באצאלן פאר דעם בנין, און אויך צו קויפן ספר תורה, נביאים, און כתובים.
1. דער חיוב ליגט אויף די צען אידן אליין, נישט אויף א רעגירונג אדער א נדבן: דאס איז א גרויסע חידוש – דער חיוב קומט נישט פון אויבן אראפ (ווי אין דור אנוש וואו מ'האט געמאכט א היכל), נאר פון די צען אידן אליין. די אבות האבן נישט געמאכט קיין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט אליין. דא זעט מען אז סתם אידן וואס קומען זיך צוזאם האבן א חיוב גמור צו שאפן די תנאים פאר תפילה בציבור.
2. "כופין" – וואס מיינט כפיה? "כופין" מיינט נישט סתם פרעשור – עס מיינט אז אויב איינער וויל נישט צאלן, קען מען אים רופן אין דין תורה, און בית דין קען ממש נעמען געלט פון אים. "זה את זה" – ס'איז נישט איין עסקן וואס פאדערט, נאר די גאנצע קהל האט א הדדית'ע חיוב איינער אויפ'ן אנדערן. אויב איינער זאגט "איך קען דאווענען אינדערהיים, איך דארף נישט קיין שול" – ענטפערט מען אים: "דו דארפסט געבן געלט."
3. פארוואס דארף מען כתובים? ספר תורה פארשטייט מען – פאר קריאת התורה. נביאים פארשטייט מען – פאר הפטורות. אבער כתובים – ס'איז דאך נישט דא קיין הפטורות פון כתובים! דאס ווייזט אז די ספרים אין בית הכנסת זענען נישט נאר פאר קריאת התורה, נאר אויך פאר לערנען. א בית הכנסת איז א פלאץ וואו מ'זאגט דרשות, דברי כיבושין, דברי אגדה, און מענטשן קומען לערנען צופרי און ביינאכט אויסער דאווענען. (דאס איז אנדערש פון א בית המדרש וואו יושבים לערנען א גאנצן טאג.)
4. שולחן ערוך – אויך א ש"ס: ר' אברהם בלומענבערג (רמב"ם מאורח) ברענגט אז דער שולחן ערוך (מיט משנה ברורה) זאגט אז בזמן הזה צווינגט מען אויך צו קויפן א ש"ס – וואס שטיצט דעם פונקט אז דער חיוב איז ברייטער ווי נאר קריאת התורה, עס גייט אויך אויף לערנען.
5. [דיגרעסיע: פארגלייך צו "ועשו לי מקדש"]: דער חיוב צו בויען א בית הכנסת קען זיין עפעס בדומה צו "ועשו לי מקדש," כאטש דער רמב"ם זאגט עס נישט בפירוש – ער מאכט עס פאר תפילה, אבער דער ענין פון א באזונדערן בנין איז אויך דא.
---
"כיצד בונין אותו? אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר 'בראש הומיות תקרא'. ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר. ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר 'והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו'."
מ'בויט דעם בית הכנסת אין דער העכסטער פלאץ פון דער שטאט. מ'הייבט אויף דעם בנין אז ער זאל זיין העכער פון אלע געווענליכע הויזער. די טיר זאל זיין אויף דער מזרח זייט, אזוי ווי דער משכן.
1. צוויי באזונדערע דינים אין הויך: ס'איז דא צוויי הלכות: (א) די לאקאציע – מ'בויט אין דער העכסטער פלאץ פון דער שטאט ("בגובהה של עיר"), (ב) דער בנין אליין – מ'הייבט אים אויף אז ער זאל זיין העכער פון אלע חצרות ("מגביהין אותו"). ביידע זענען באזונדערע דינים.
2. "בראש הומיות" – ביאור פון דעם פסוק: "הומיות" (משלי א:כא) ווערט געטייטשט דורך די מצודות אלס א פלאץ וואו ס'איז המיה – וואו מענטשן רעדן, וואו ס'איז לעבעדיג. דער בית הכנסת זאל שטיין אין א הויכע, פראמינענטע פלאץ אז מ'זאל הערן דעם בעל תפילה, דעם שופר, אד"ג.
3. סימבאלישער קאנטראסט מיט "ממעמקים": מ'בויט דעם בית הכנסת אין דער העכסטער פלאץ, מ'מאכט א בימה נאך העכער – אבער דער בעל תפילה שטייט אין א ממעמקים (פארטיפטע פלאץ). דאס איז סימבאליש – "ממעמקים" מיינט נישט ממש טיף אין דער ערד, נאר א רוחניות'דיגע טיפקייט.
4. בעלזער רב'ס הקפדה: דער עולם איז בכלל נישט מקפיד גענוג אויף דער הלכה אז דער בית הכנסת זאל זיין העכער פון אלע בנינים – חוץ פון דער בעלזער רב פון ירושלים, וואס האט טאקע געבויט זיין בית המדרש "בגובהה של עיר" און העכער פון אלע אנדערע. בעלזא איז שטארק מקפיד אויף הלכות בית הכנסת.
5. "פתח למזרח" – שייכות צום משכן: דער רמב"ם ברענגט אז די טיר זאל זיין אויף מזרח, אזוי ווי דער משכן וואס האט געהאט די פתח אויף מזרח זייט (מערב איז געווען פארמאכט – דארט איז געווען קודש הקדשים). דער יסוד איז אז מ'וויל מאכן דעם בית הכנסת בדומה למשכן.
6. קשיא אויפ'ן פסוק "משה ואהרן ובניו": א שטארקע קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב"ם דוקא דעם פסוק "והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו"? ס'שטייט דאך שוין אין אנדערע פסוקים אז דער משכן'ס טיר איז געווען אויף מזרח – פארוואס דארף מען דוקא דעם פסוק? עס ווערט פארשטאנען אז קדמת מזרח איז א חשוב'ע פלאץ, אבער דאס ווייסט מען שוין פון אן אנדער פסוק. די קשיא בלייבט אפן.
7. שולחן ערוך / תוספות – ווען מ'דאוונט צו מזרח: דער שולחן ערוך, תוספות, און אנדערע זאגן אז דער רמב"ם'ס הלכה רעדט זיך ווען מ'דאוונט צו מערב (ווי אין ארץ ישראל'דיגע בתי כנסיות, אדער אין בבל וואו מ'דאוונט צו מערב ריכטונג ארץ ישראל). אין אזא פאל איז די טיר אויף מזרח – די אנדערע זייט פון וואו מ'דאוונט. אונז וואס דאווענען צו מזרח, וואלט מען נישט געוואלט אז די טיר זאל זיין אויף דער זעלבער זייט ווי דער ארון הקודש. דער עיקר איז: די טיר זאל זיין אקעגן איבער פון דער ארון הקודש, נישט דוקא מזרח.
8. דער רמב"ם'ס שיטה vs. למעשה: למעשה זאגט דער רמב"ם יא אז מ'מאכט אלעמאל אין מזרח די טיר – אפילו אויב מ'דאוונט צו מזרח. דער רמב"ם אליין האט געוואוינט אין מצרים, וואס איז מערב פון ארץ ישראל, און אין בבל (תקופת הגאונים) האט מען געדאוונט צו מערב – סאו ביי זיי פאסט עס אז די טיר איז אויף מזרח.
9. [דיגרעסיע: אלטע שולן מיט זייט-טירן]: אין אלטע שולן איז געוויינליך דא א טיר אויף דער זייט, פון וואו דער בעל תפילה מיט דער רב גייען ארויס, אויסער דער הויפט-טיר. אפשר איז דאס נישט די "מעין טיר" וואס דער רמב"ם רעדט דערפון.
---
דער רמב"ם זאגט אז מ'מאכט א "היכל" וואו מ'לייגט אריין דעם ספר תורה.
דער "היכל" איז נישט די תיבה (דער ארון קודש) אליין, נאר א באזונדער מבנה/געביידע – א סענטער-פיס אין פראנט פון דער בית המדרש. אין דעם היכל לייגט מען אריין דעם ספר תורה.
1. חילוק צווישן "היכל" און "תיבה": די תיבה איז דער באקס/ארון וואו די תורה ליגט, און דער היכל איז דער גרעסערער בנין וואס האלט דעם ארון. דער היכל סימבאליזירט דעם בית המקדש – דערפאר רופט מען עס "היכל".
2. דער היכל שטייט אין דער ריכטונג פון ירושלים ("כלפי דלתות העיר") – "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". דאס הייסט, דער היכל דינט אלס נאך א לעוועל פון "ממקומו הוא יפן" – ווען מ'שטייט דאווענען, קוקט מען אויטאמאטיש צום היכל, וואס ווייזט צום מקום המקדש.
3. דער רמב"ם זאגט נישט אויסדריקליך "למערב" אדער "למזרח" – נאר "כלפי דלתות העיר", וואס מיינט וועלכע ריכטונג ירושלים איז.
---
"וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה" – מ'שטעלט די תיבה "באמצע".
די תיבה איז נישט דער ארון קודש, נאר דער באלעמער/שטענדער וואו מ'לייגט די ספר תורה ווען מ'לייענט.
1. "באמצע" מיינט דא נישט אינמיטן דער שול, נאר אינמיטן פון דעם היכל.
2. די תיבה איז געווען באוועגליך: לכאורה האט מען עס אריינגערוקט אינמיטן ווען מ'דאווענט, און צוריקגעשטעלט ווען מ'דאווענט נישט. אלס ראיה – אין הלכות לולב שטייט אז מ'האט געלייגט די תיבה אינמיטן צו מקיף זיין, וואס באווייזט אז עס איז געווען פארטעבל.
3. "אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים" – די תיבה שטייט מיט'ן רוקן צום היכל, און די טירן עפענען זיך צום עולם, "כדי שיוכלו להוציא את התורה" – מ'זאל קענען ארויסנעמען די תורה, און "פניו כלפי העם" – דער עולם זאל קענען זען די תורה ווען מ'עפנט עס.
---
דער רמב"ם פסק'נט אז מ'שטעלט א בימה, און דער קורא בתורה, אדער דער חכם וואס זאגט דברי כיבושין, שטייט דארויף "כדי שישמעו כולם".
1. א גרויסע טעקסטואלע שאלה: אין פארשידענע גירסאות שטייט "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת", אבער אין דעם כתב יד וואס דער רמב"ם אליין האט מאשר געווען (דער ספר המאור'ס כתב יד) איז דאס ווארט "באמצע" אויסגעמעקט געווארן. דאס הייסט, לויט דעם רמב"ם איז נישטא קיין חיוב אז די בימה זאל שטיין דוקא באמצע – אבער פראקטיש איז עס פשוט אז עס זאל זיין באמצע. דאס איז היסטאריש געווען א גרויסע מחלוקת.
2. דער טעם פאר די בימה: אויב עס שטייט באמצע, איז דער טעם כדי יעדער זאל הערן; אויב עס שטייט נישט באמצע, איז דער טעם אז עס איז הויך – "ווען מ'שטייט הויך הערט מען בעסער, ווייל די קול גייט ארויף און ס'פלאקט נישט די מענטשן."
3. וואס פאר א סארט הלכה איז דאס? דער רמב"ם פסק'נט דאס אלס הלכה, אבער ער זאגט נישט אז עס איז א מצוה דרבנן – עס איז אזא סארט הלכה וואס באשרייבט וויאזוי א בית הכנסת דארף אויסזען.
---
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבים שורה לפני שורה... ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה... עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה."
די זקנים (דער רב, די מזרח) זיצן מיט'ן פנים צום עולם און מיט'ן רוקן צום היכל. דער גאנצער עולם זיצט שורות שורות, יעדע שורה קוקט צום רוקן פון דער שורה פאר איר – אזוי ווי אין נארמאלע שולן היינט. דערמיט קוקט יעדער צום קודש, צו די זקנים, און צו די תיבה.
1. "כלפי הקודש" – וואס "קודש" מיינט דא איז נישט גאנץ קלאר: דער ארון הקודש? דער ספר תורה? מסתבר אז עס מיינט דעם ארון הקודש.
2. דריי קדושות וואס דער עולם זעט: (1) פני התיבה, (2) די זקנים, (3) דער קודש (ארון הקודש).
3. ס'איז בדוקא אז מ'זאל קענען זען די זקנים בשעת תפילה – דער טעם איז "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה" – מ'דארף זען זייערע פנימ'ער כדי עס זאל ברענגען צו אימה ויראה.
---
"דער שליח ציבור עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש."
דער שליח ציבור שטייט אויף דער ערד (נישט אויף דער בימה), אין פראנט פון דער תיבה, מיט'ן פנים צום קודש – ער קוקט אין דער זעלבער ריכטונג ווי דער גאנצער עולם.
1. דער חזן קוקט נישט צום עולם – נישט אזוי ווי ביי די רעפארמער, וואו דער חזן שטייט און קוקט צום עולם. ביים רמב"ם קוקט דער חזן צום קודש, אזוי ווי אלע. נאר די זקנים זענען די איינציגסטע וואס קוקן צום עולם.
---
"נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן."
מ'דארף אויסקערן און רייניגן בתי כנסיות ובתי מדרשות. "מרביצין" מיינט מ'לייגט אראפ וואסער כדי ס'זאל נישט זיין שטויב – מ'וואשט אויס דעם פלאר. דאס האט צו טון מיט דעם אז מ'גייט דארט מיט שיך.
1. מנהג-חילוק צווישן לענדער: דער רמב"ם ברענגט: "ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב" (שפאניע און מאראקא), "ובשנער ובבל ובארץ הצבי" (ארץ ישראל) – דאס זענען אלע "ספרד'ישע לענדער" (כמעט פיר באזונדערע גרופעס). דער מנהג דארט איז: (1) להדליק אבוקות – מ'צינדט אן לעכטלעך אין בתי כנסיות; (2) הצעת מחצלאות – מ'לייגט אראפ שיינע טעפיכער/מאטן אויף דער ערד צום זיצן.
2. "אורח אדום" (אשכנז'ישע לענדער?) – דארט "יושבים על הכסאות" – מ'זיצט אויף בענקלעך/שטולן. "כסאות" מיינט נישט סתם בענק, נאר באקוועמע, מכובד'דיגע זיצן – א טייל פון דעם כבוד.
3. פראקטיש היינט: היינט זיצט מען אומעטום אויף בענקלעך, אפילו אין ספרד'ישע בתי מדרשים. דער איינציגער חילוק איז אז ספרד'ישע בתי מדרשים האבן געוויינליך באקוועמע בענקלעך (קאוטשעס), און אשכנז'ישע האבן הארטע בענק.
---
"ואין נוהגין בהן קלות ראש" – קיין שחוק והיתול.
אלס טייל פון כבוד בית הכנסת, טאר מען נישט זיך אויפפירן מיט קלות ראש – קיין ליידיגע רייד, קיין לצנות, קיין שפילן, קיין שפעטן, קיין בדחנות.
1. אויב איינער מיינט אז קלות ראש איז מקרב די יונגע דור, זאל ער עס טון אין א פאליש, נישט אין בית המדרש. דער בית המדרש איז נישט דער פלאץ פאר קלות ראש, אפילו מיט גוטע כוונות.
---
דער רמב"ם זאגט אז מען האט נישט הנאה פון בית הכנסת.
1. וואס מיינט "נאותין"? דער רמב"ם אין פירוש המשניות (ברכות/מגילה) דערקלערט: "נאותין" מיינט "מתקשטין, משתמשין להנאתן" — מען נוצט עס נישט פאר פערזענלעכע הנאה. עס מיינט נישט שלאפן, נאר הנאה האבן ווייל עס איז קיל, לופטיג, א באקוועמער פלאץ.
2. פראקטיש: שבת נאכמיטאג איז דא ער-קאנדישן אין שול – גיי נישט אריין דארטן נאר פאר דער קילקייט.
---
מען גייט נישט אריין אין בית הכנסת סתם אזוי. "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם." מען עסט נישט דארט און מען טרינקט נישט דארט.
1. בדיעבד – עסן אין בית המדרש: אויב א תלמיד חכם האט געגעבן א שיעור און ער קען נישט ארויסגיין צום לאנטש רום ווייל עס וועט נעמען צו לאנג און ער וועט נישט קענען ווייטער לערנען – בדיעבד מעג ער עסן אין בית המדרש. דאס איז דער מציאות אין קליינע שטיבלעך וואו מען עסט נעבן טיש, ווייל ער דארף ווייטער לערנען. דער זעלבער מענטש וואס לערנט דארט – ער איז דער וואס מעג, ווייל ער איז שוין אין בית המדרש פאר לערנען.
---
"ואין מחשבין בו חשבונות — אלא אם כן היו של מצוה" – ווי צדקה, פדיון שבויים.
אקאונטינג און ביזנעס חשבונות טוט מען נישט אין בית המדרש, אבער מצוה-חשבונות (אפילס פאר צדקה) יא.
די שול איז דער צענטער פון חסד – מען זעט דאס פון דעם אז מצוה-חשבונות זענען מותר.
---
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים — כגון שמספידין גדולי החכמים."
מען מאכט נישט קיין הספד אין בית הכנסת, נאר א הספד של רבים.
1. דער רמב"ם גיט אן אינטערעסאנטע דוגמא: נישט נאר ווען א גדול אליין איז געשטארבן, נאר אפילו ווען א סתם מענטש איז געשטארבן, אבער א גדול קומט צום הספד (ווייל ער איז א שכן אדער א ברודער), און דורך דעם קומט דער גאנצער עולם – דאס ווערט א "הספד של רבים."
2. דער עיקר חידוש: דער נושא איז נישט דער נפטר, נאר דער בעל ההספד. אויב דער חכם גדול הדור קומט צום הספד, קומט דער גאנצער עולם, און דאס מאכט עס א הספד של רבים. דאס שטימט מיט דער גמרא וואו רב זעירא האט געמאכט א הספד פאר א תלמיד חכם אין בית הכנסת – "אי בשמיעה כולהו" – דער פוינט איז דער אוסיף קהל רב.
3. כלל: מען נוצט נישט די שול פאר פריוואטע זאכן. צוויי חסידים ווילן רעדן ביזנעס – נישט אין שול. אבער אלעס וואס איז אן ענין ציבור – יא. א יחיד קען נישט נוצן די שול פאר זיינע אינטערעסן, אבער ציבור-ענינים יא.
---
"לא יעשנו דרך, שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך."
א בית הכנסת מיט צוויי טירן אויף צוויי זייטן – מען טאר נישט אריינגיין פון איין טיר און ארויסגיין פון דער אנדערער נאר כדי אפצוקירצן דעם וועג.
1. "קפנדריא" – קיינער ווייסט נישט גענוי וואס דאס ווארט מיינט. לויט רש"י איז עס א שפראך פאר "שארטקאט."
2. ארויסגיין פון אנדערע טיר נאך דאווענען: אויב איינער איז געקומען דאווענען אין בית הכנסת, מעג ער ארויסגיין פון דער אנדערע טיר, אפילו עס ווערט למעשה א שארטקאט – ווייל ער איז געקומען צו דאווענען, נישט צו מאכן א שארטקאט.
---
"אויב איינער דארף אריינגיין אין בית המדרש פאר א פראקטישע זאך (צ.ב. רופן זיין אינגל, אויפפיקן א חבר), זאל ער אריינגיין און לערנען אביסל – 'יכנס ויקרא מעט' – ער זאל זאגן אביסל חומש אדער תהלים, אדער 'יאמר דבר שמועה' – א הלכה וואס ער האט געהערט. 'ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד.'"
1. אויב ער קען נישט לערנען – האט ער צוויי עצות:
- "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו" – ער זאל בעטן א קינד זאל אים זאגן דעם פסוק וואס ער לערנט. מען נוצט דעם "פסוקך" פראקטיש כדי צו מאכן א היתר אריינצוגיין.
- "ישב מעט בבית המדרש" – ער זאל פשוט זיצן אביסל. דער רמב"ם ברענגט דעם פסוק "אשרי יושבי ביתך" – עס שטייט נישט "אשרי הלומדי בביתך" אדער "אשרי המתפללי בביתך", נאר "אשרי יושבי" – צו זיצן אין בית המדרש איז אליין א מצוה.
2. וויכטיגער חידוש: דער רמב"ם זאגט בפירוש "מקיים מצוה" – ישיבה אין בית המדרש איז נישט בלויז רעספעקט, עס איז א מצוה בפני עצמה. "ס'איז נישטא א רעספעקט וואס איז נישט קיין מצוה."
---
"מותר ליכנס במקלו ובתרמילו" – מען מעג אריינגיין אין בית הכנסת מיט זיין שטעקן, זיין בערזל, זיינע וואכעדיגע זאכן. עס איז נישט ווי בית המקדש.
"לרוק" – אויב מען דארף שפייען, מעג מען אויך שפייען אין בית המדרש.
1. די גמרא'ס סברא: אינדערהיים זענען מענטשן אויך נישט מקפיד דערויף, און אז מען איז מקפיד אין א מקום ווי דאס, איז עס אויך אזוי.
2. אין ירושלמי שטייט אז רבי יוחנן האט געשפיגן, אבער ער האט נאכדעם אפגעווישט נאך זיך – א גוטע עצה טובה.
---
"בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, קדושתן עליהן עומדת, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' – אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן."
א בית הכנסת וואס איז חרוב (מ'דאווענט דארט מער נישט, ס'איז ליידיג) בלייבט הייליג און מ'דארף עס מכבד זיין.
1. דער רמב"ם זאגט אונז צוויי מאל אז די בית הכנסת איז קדוש – איין מאל ביי "כלפי פנים הקודש" (פריער), און דא ביי חרוב. אבער ער זאגט נישט אז מ'דארף טון א הלכה'דיגע מעשה (ווי קומען פועל'ן ישועות), נאר אז מ'טאר נישט נוהג זיין בקלות ראש.
2. דין כיבוד וריפוץ: ביי א חרוב'ע בית הכנסת פירט מען זיך ווי ביי א פונקציאנירנדע, חוץ מכיבוד וריפוץ – מ'האלט עס נישט שיין, מ'לאזט עשבים וואקסן. דער טעם: כדי שיראו אותן ויצטערו – מ'זאל זען דעם נעבעכדיגן מצב און וועלן איבערבויען. נישט מ'זאל מאכן א "מוזיאום" דערפון, נאר מ'זאל האבן רחמנות און וועלן עס צוריק אויפבויען.
3. וויכטיגער יסוד: די בילדינג אליין איז הייליג – נישט נאר ווען ס'איז פראקטיש אין באנוץ. אלע הלכות זענען געבויט אויף דעם אז א בית הכנסת איז א מקום קדוש אויף זיך.
---
"אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה או במקום אחר, אלא בונים אחרת ואחר כך סותרין זו, שמא יארע להם אונס ולא יבנו."
מ'צוברעכט נישט א בית הכנסת כדי צו בויען א נייע, ווייל אפשר וועט מען בלייבן אן א בית הכנסת. מ'בויט ערשט די נייע, דערנאך צוברעכט מען די אלטע.
1. מ'קען צוברעכן א בית הכנסת נאכדעם וואס מ'האט שוין א נייע – דאס איז נישט אז ס'איז אסור צו סתור'ן, נאר מ'דארף זיכער זיין אז מ'בלייבט נישט אן א בית הכנסת.
2. אויסנאם (רמ"א): דאס גילט נאר לחרוב יסודותיו – ווען מ'קען נאך דאווענען דערין. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול (ס'איז דענדזשערעס), סותרן מיד וממהרין לבנותו יום ולילה – מ'ארבעט טאג און נאכט שנעל צו בויען, שמא תדחה ויישאר חרב.
---
"מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין."
מ'מעג מאכן פון א שול א ישיבה (העכערע קדושה), אבער נישט פארקערט.
---
"בני העיר שמכרו בית הכנסת – לוקחין בדמיו תיבה; מכרו תיבה – לוקחין מטפחות או תיק של ספר תורה; מכרו מטפחות – לוקחין חומשים; מכרו חומשים – לוקחין ספר תורה. אבל לא להיפך. וכן במותרים."
מ'מעג נאר קויפן מיט דעם געלט עפעס פון א העכערע קדושה – מעלין בקודש. דאס גילט אויך פאר מותרות (איבעריגע געלט).
1. מותרות: אפילו מ'האט שוין געקויפט וואס מ'דארף און ס'איז געבליבן געלט, האט דאס געלט נאך אלץ די העכערע קדושה.
2. גביית מעות: אפילו ווען מ'האט נאר צוזאמגענומען געלט (נאך נישט געקויפט), איז דאס שוין א הכנה מיט קדושה – מ'מעג נאר שנה'ן צו א העכערע קדושה. אם גבו מעות לקנות תיבה – מעג מען קויפן ספר תורה, אבער נישט פארקערט.
3. אויסנאם ביי מותרות: "אם עשו מה שגבו לעשות והותירו – משנין המותר לכל מה שירצו." ווען מ'האט שוין אויסגעפירט דעם ציל און ס'איז געבליבן איבעריגע געלט, מעג מען עס נוצן פאר וואס מ'וויל, אפילו פאר א נידריגערע קדושה.
---
1. אויף א ספר תורה קען מען נישט מאכן קיין תנאי – מ'קען נישט אויסבאדינגען אז א תורה זאל נישט האבן קדושת ספר תורה.
2. אויף חפצים (בענקלעך, טישטעכער, כלי בית הכנסת) – דער רמ"א זאגט אז מ'קען מאכן א תנאי, און דער מנהג איז אז אפילו אן אן אויסדריקלעכן תנאי, לב בית דין מתנה – מ'נעמט אן אז ס'איז דא א תנאי אז מ'מעג עס נוצן פאר אנדערע צוועקן (למשל נעמען א בענקל אהיים) אויב דער גבאי לאזט.
3. כל כלי בית הכנסת ובית המדרש האבן די זעלבע קדושה ווי דער בית הכנסת אליין – בענקלעך, טישן, פרוכת, מטפחות ספרים.
---
"במה דברים אמורים? בבית הכנסת של כפרים, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד – שבעה טובי העיר מוכרין אותו. אבל בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה – אין מוכרין אותו לעולם."
א בית הכנסת פון א קליין שטעטל קענען די שבעה טובי העיר פארקויפן, ווייל ס'באלאנגט פאר די לאקאלע מענטשן. אבער א בית הכנסת פון א גרויסע שטאט באלאנגט פאר כלל ישראל – ווייל מענטשן פון איבעראל קומען דארט – און מ'קען עס קיינמאל נישט פארקויפן.
1. דער חילוק איז "על דעת מי נעשה" – פאר וועמען ס'איז געמאכט געווארן. א גרויסע שטאט'ס בית הכנסת איז א נכס של כל ישראל, ווייל "שיבואו כל הבאים למדינה."
2. פראקטישער משל: א קליין בית המדרש אין א שטעטל קען באלאנגען פאר די לאקאלע מענטשן, אבער א גרויסע מוסד ווי גור אדער סאטמאר בית המדרש אין וויליאמסבורג, וואו "די גאנצע שטאט קומט דאווענען" ווען מען דארף א מנין מנחה, האט א דין פון בית הכנסת של כרכים – עס באלאנגט פאר אלע אידן, נישט נאר פאר די חסידות.
3. א שארפע קשיא אויף דער היינטיגער פראקטיק: היינט בעטן די בעלי בתים פון גרויסע שולן געלט פון יעדן, ווייל יעדער פארשטייט אז "ס'איז זיין בית המדרש." אבער ווען זיי ווילן עס פארקויפן, פרעגן זיי נישט יענעם. "ס'גייט נישט ביידע וועגן" – דאס איז א פאנדאמענטאלע אינקאנסיסטענץ.
4. דער טענה אז maintenance ענדערט דעם דין, ווערט אפגעוויזן: עס ווערט געטענה'ט אז ווייל איינער צאלט די בילס (וואסער, עלעקטריק, בית הכסא), זאל ער זיין דער בעל הבית. דאס ווערט שטארק אפגעוויזן: אויך אין די צייטן פון די גמרא האט א בית הכנסת של כרכים געדארפט maintenance. דער וואס טוט עס, טוט עס "על דעת כל ישראל, נישט על דעת די דריי מענטשן וואס דאווענען דארט." דאס ענדערט נישט דעם הלכה'דיגן סטאטוס.
5. צי קען א נייע שול אין א כרך אויטאמאטיש באקומען דעם דין פון כרכים? אויב א "רב'ישע אייניקל" בויט א שול אין קראקא (וואס איז שוין א שטאט), איז עס אויטאמאטיש "על דעת כל העולם" אדער האט עס א דין פון כפר? דאס בלייבט א שאלה.
6. דער כלל אז לויט דעם פשט'ן פארשטאנד איז "קיינמאל נישט געווען רעאליסטיש" די הלכה פון כרכים: ווייל שטענדיג איז דא איינער וואס האט געבויט, איינער וואס טראגט די הוצאות – אבער דאך זאגט דער רמב"ם אז עס איז א באזונדערע קאטעגאריע. דער תירוץ איז אז דער וואס בויט און אונטערהאלט, טוט עס "על דעת כל ישראל" – ער איז א שליח, נישט א בעל הבית.
---
"אפילו ווען מ'טאר פארקויפן א בית הכנסת, צריכים להזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי ולא בית הטבילה ולא בית המים (בית הכסא). אבער אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה על מנת לעשות בו כל מה שירצו — מותר."
מען מעג נישט מאכן פון א פארקויפטע בית הכנסת א מקום מגונה (באדהויז, גארבערי, מקוה, בית הכסא), ווייל דאס איז נישט דרך ארץ. אבער אויב די שבעה טובי העיר מאכן א תנאי במעמד אנשי העיר אז מען מעג טון וואס מען וויל – איז עס מותר.
דער מעכאניזם פון דעם תנאי: ווען די ציבור מאכט בפירוש א תנאי, ווערט עס "ווי ס'איז אויס בית הכנסת" – די קדושה גייט אוועק לגמרי, און דעמאלט קען מען טון וואס מען וויל.
---
"רבינו אדם אחד — כל מה שעשוי עשוי ואין אנו יכולים למחות בידו."
ווען די ציבור נעמט אן איין מענטש אלס דער פארוואלטער, דארף ער נישט פרעגן יעדע מאל ביי די שבעה טובי העיר אדער אנשי העיר.
1. א וויכטיגע באגרענצונג – עס ווערט נישט אויס נכסי ציבור: "כמה וכמה ספרים זענען טועה בזה" – דאס מיינט נישט אז יענער מעג עס פארקויפן "לצרכי עצמו." עס מיינט סך הכל אז ער האט די רעכט צו האנדלען "לטובת הציבור" אן צו פרעגן יעדע מאל. עס בלייבט נכסי הקדש, עס בלייבט נכסי ציבור. דער "אדם אחד" איז א גבאי, נישט א בעל הבית אין דעם זין אז עס באלאנגט פאר אים.
---
"כשם שמותרים למכור בית הכנסת כך נוהגים ליתנה במתנה — שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו לא נתנוה." אבער "לא סוחרים ולא משכנים." הלוואה איז אויך אסור.
מתנה איז מותר ווייל עס איז ווי א מכירה (מען באקומט עפעס צוריק – הנאה). אבער פארדינגען (שכירות) איז אסור – ווייל ביי שכירות בלייבט עס נאך אלץ א שול, און מען נוצט עס פאר א פרעמדן צוועק. הלוואה איז אויך אסור.
1. "א כלל גדול – מתנה איז אלעמאל פאר א ריזן": מתנה איז קיינמאל נישט "פאר גארנישט" – עס איז אלעמאל דא א הנאה וואס מען באקומט צוריק, סיי גשמיות'דיג סיי רוחניות'דיג. דעריבער איז מתנה הלכה'דיג ווי א מכירה.
2. דער חילוק צווישן פארקויפן און פארדינגען: פארקויפן מעג מען (מיט תנאי ווערט עס אויס בית הכנסת). אבער פארדינגען (שכירות) טאר מען נישט – ווייל ביי שכירות בלייבט די קדושה, און מען נוצט א הייליגן פלאץ פאר א פרעמדן צוועק. "צו פארדינגען א בית המדרש צו ווערן א סטאר – דאס טאר מען נישט."
3. קדושה עולה ואינה יורדת בדמים: הלוואה איז אסור ווייל ביי א הלוואה "ס'ווערט נאך אלץ דיינס" – די קדושה גייט נישט
אוועק פאר פרי, נאר פאר געלט. א הלוואה איז נישט א פארקויף, עס איז א טעמפארערע טראנזאקציע וואס קען נישט אראפנעמען קדושה.
4. פראקטישע נפקא מינה פאר היינט: "מ'דארף וויסן די הלכה אפשר היינט – היינט איז מען זיך זייער שטארק מקיל אויף די אלע הלכות."
---
"רחובה של עיר — אף על פי שמתפללין בה תעניות המרובות, אין בה קדושה, מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן... אין בקדושה."
ווען מען דאוונט אינדרויסן אין גאס (ווייל דער בית הכנסת איז צו קליין פאר אלע מענטשן ביי א תענית), באקומט דער פלאץ נישט קיין קדושה. עס בלייבט א רחוב.
1. רחוב העיר האט הלכישע פונקציעס אבער נישט קיין קדושה: דער רחוב ווערט באנוצט פאר הלכישע צוועקן – סיי דא (ביי תעניות, וואו מ'גייט ארויס דאווענען אין רחוב), סיי ביי הלכות עיר הנדחת. אבער אין ביידע פאלן איז עס א פראקטישע זאך – דער רחוב ווערט נישט טמא און נישט הייליג, עס האט בלויז א "פראקטישע יוז."
2. טעם פארוואס מ'גייט ארויס אין רחוב ביי תעניות – רמב"ם'ס פראקטישער טעם vs. גמרא'ס סגולה'דיגער טעם: דער רמב"ם גיט א פראקטישן טעם: ווייל ס'איז א גרויסע עולם און מ'האט נישט קיין פלאץ אינעווייניג. אבער די גמרא גיט אנדערע, מער "סגולה'דיגע" טעמים: ס'איז א בזיון (בפרהסיא), ס'איז א סימן פון גלות, ס'איז ווי "אפגנה" (דערנידעריגונג) – מ'וויל ארויסברענגען צער. אפשר זענען ביידע טעמים אמת און ס'איז נישט קיין סתירה – דער רמב"ם גיט דעם פשוט'ן טעם, און די גמרא גיט דעם טיפערן טעם.
---
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם... אלא עראי הם מתפללין."
א הויז אדער א חצר וואס מענטשן קומען זיך דאווענען דארט, אבער ס'איז נישט געבויט געווארן אלס בית הכנסת, האט נישט קיין קדושה – אפילו מ'דאווענט דארט שטענדיג, ווייל עס ווערט באטראכט אלס תפילת עראי.
1. מקור פאר חסידישע שטיבלעך: דאס איז דער מקור פאר אלע חסידישע שטיבלעך – אז א שטיבל וואס מ'האט עס נישט געבויט ספעציפיש פאר א בית הכנסת האט נישט קיין קדושת בית הכנסת, אפילו מ'דאווענט דארט תמיד.
2. שיטת הצאנזער רב: דער צאנזער רב (דברי חיים) האט געזאגט אז חסידישע שטיבלעך זענען א "שטיבל בלבד" און נישט קיין בית הכנסת בכלל. אבער דא ליגט א וויכטיגער חילוק: דאס איז נאר שייך ווען מ'רעדט פון א קליינע שטיבל אין א הויז וואו מ'מאכט מנינים (ווי דער צאנזער רב אליין האט געהאט). אבער ווען דער גערער רבי אדער דער בעלזער רב בויט א ריזיגע בנין ספעציפיש פאר דאווענען, קען מען נישט זאגן אז דאס איז בלויז א "שטיבל" אן קדושה – דאס איז ממש א בית הכנסת, ווייל עס איז געבויט געווארן פאר דעם צוועק.
---
דערמיט ווערט אפגעשלאסן דער שיעור אויף רמב"ם הלכות תפילה פרק י"א – הלכות בנין בית הכנסת, זיין ארכיטעקטור, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, קדושת בית הכנסת שחרב, דינים פון מכירה, שכירות, מתנה, און דער סטאטוס פון שטיבלעך און רחובות.
Speaker 1:
ברוכים הבאים רבותי, מיר גייען מיר לערנען הלכות, ספר משנה תורה, און די ספר אהבה שבו, אין הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילה פרק י"א.
היינטיגע שיעור גייען מיר לערנען אז ס'איז א מצוה צו בויען א בית הכנסת צו דאווענען דערין, און מ'דארף כופה זיין, דאס הייסט, מ'צווינגט זיי צו צאלן געלט דערפאר.
ממילא דערמאנען מיר אונז אז מ'האט נישט געדארפט בכלל צווינגען פון אונזערע נדבנים, זיי האבן געגעבן געלט פאר אונזער שיעור, זיי האבן געגעבן אפילו בנדבת הלב, כל אשר נדבנו לבו. די היינטיגע שיעור האט געגעבן הרב ר' יואל הלוי ווערצבערגער, וואס ער שטיצט אסאך פון אונזער תורה, אסאך פון די שיעורים, און אסאך אנדערע שיעורים, און אלע מיני תורה אויף די וועלט.
און יעדער איינער זאל זיך לערנען, זיך באשטייט אויף זיין אוצר, ווער ס'וויל קען אריינשיקן א לינק, ס'איז דא מיין איך אונטן פון די וועבסייט, אדער פון די יוטוב, אדער וואו ס'וועט זיין א לינק וואו מ'קען שיקן געלט. אויב דער עולם ווייסט נישט וואו ס'איז די לינק אדער וואו זיי קענען שיקן געלט, קענען זיי פרעגן א שאלה ביי די רבנים, די רבנים וועלן ענטפערן בחפץ לב אזעלכע שאלות.
יא, מ'דארף בויען א בית המדרש וואו אידן זענען, אזוי זאגט דער רמב"ם. בויען א בית המדרש קאסט אפאר מיליאן דאלאר, אזא ווירטואל בית המדרש, אזא שיעור, קען מען פאר קליין געלט, אפאר טויזנט דאלאר, ממש קליין געלט, און מיר זענען דא צו ווייטער געבן די שיעורים.
סאו, זאגט דער רמב"ם אזוי. ס'איז זייער אינטערעסאנט, לאמיר זיך זאגן א הקדמה'לע, אביסל פון קאנעקטן.
Speaker 2:
איך האב נישט קיין הקדמה, איך וויל נאר זאגן די פרקים.
Speaker 1:
אה, דו האסט. ווי אזוי האבן מיר עס געלערנט אז ס'איז דא א זאך ווי תפילה. נאכדעם האבן מיר געזען אז ס'איז דא א זאך ווי תפילה בציבור. סאו מ'האט געזען אז ס'איז דא א זאך ווי תפילה אין בית הכנסת. יעצט האבן מיר זיך דערמאנט אז מ'דארף בויען א בנין.
איך וויל זאגן אזוי, ס'איז דא צוויי הלכות צו וועם די פרק איז זיך מתייחס. איינס, דער רמב"ם האט געזאגט אז מ'דארף מייחד זיין א מקום פאר דאווענען. איינע פון די זאכן איז טהרת המקום לתפילה, איינע פון די תנאים, אנגרייטן א פלאץ. און נאכדעם איז דא א צווייטע זאך איז אז מ'דאוונט בציבור.
סאו אנגרייטן א פלאץ מיינט אז א מענטש למשל וואס האט געדאוונט אין זיין אוהל, אין זיין געצעלט, האט ער געדארפט אנגרייטן א פלאץ וואס דארטן איז ריין, דארטן קען ער דאווענען, דארטן איז אפשר טיף, נישט מקום גבוה. און היות אז ס'איז א ציבור, דארף מען טרעפן א פלאץ וואו די גאנצע ציבור קען פיטן, ס'איז אסאך א גרעסערע פארנעם.
איך ווייס נישט צו ס'מיינט אויך פארן אנהייבן אן ענין אדער נישט. על כל פנים, ס'איז דא אן ענין, חוץ פון דעם וואס מ'דארף האבן א פלאץ צו דאווענען, איז דא אן ענין אז ס'זאל זיין א בית הכנסת. ס'קען זיין אז ס'איז אזוי ווי "ועשו לי מקדש", דער רמב"ם זאגט נישט ממש דאס, ער מאכט עס יא פאר די תפילה, אבער ס'זאל זיין א בנין, און דאס איז אויך די ענין.
Speaker 1:
אויך איז דא א פרעמדקייט וואס ער האט פריער געזאגט, ער האט געזאגט מ'זאל דאווענען אין א בית הכנסת. זאגט ער יעצט, ס'איז נישט אז אויב ס'איז דא א בית הכנסת, איך ווייס, ס'איז געווען אמאל א רייכער איד האט געבויט א בית הכנסת. ניין, צען אידן האבן אויך א חיוב צו גיין באשאפן די תנאים צו קענען דאווענען מיט א ציבור.
זאגט דער הייליגער רמב"ם, "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה". אין יעדע פלאץ וואו ס'איז דא צען אידן, דארפן זיי זיך אנגרייטן א בית, א ספעציעלע פלאץ וואו זיי זאלן זיך צוזאמקומען דאווענען, און די זאך ווערט אנגערופן בית הכנסת.
וואו ס'איז דא צען אידן, אויב איינער גייט אין א נייע געגנט, ס'איז דא צען אידן, זאלן זיי ארומשיקן פאר יעדן איינעם א תהילים רמב"ם, זאגן אז מ'איז מחויב צו בויען א בית הכנסת.
Speaker 2:
וואו?
Speaker 1:
יא, נישט נאר מ'איז מחויב, ס'איז א ממש'דיגע חידוש. ס'איז א גרויסע חידוש, די אבות האבן נישט געמאכט קיין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט אליין, יא? פריער האבן מיר געלערנט אין דור אנוש האבן זיי געמאכט א היכל וואס דארט זאלן זיי זיך צוזאמקומען דאווענען. אבער דא, סתם אידן קומען זיך צוזאם, ס'קומט נישט פון די רעגירונג, ס'קומט פון די צען אידן, זיי האבן זיך צוזאמגענומען א פלאץ וואו מ'דארף דאווענען.
אקעי. "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת", און מ'קען כופה זיין איינער אויף די אנדערע. ס'איז דא א תביעה, אויב ס'איז דא איינער וואס ווערט דער עסקן, קען ער פאדערן אנדערע מענטשן צו גיין מאכן געלט, און ער קען זיי כופה זיין. ס'איז נישט דער עסקן, "זה את זה", די גאנצע עולם קומט זיך צוזאם, מ'זאל זען וויפיל געלט יעדער איינער האט, און מ'כאפט פון יעדן איינעם גענוג געלט אז מ'זאל קענען בויען א שול.
ער זאגט נישט פונקטליך וויאזוי س'ארבעט די כפיה. כפיה מיינט נישט כאפן געלט, כפיה מיינט מ'מאכט פרעשור אויף דיר.
Speaker 2:
ס'פאלט דיר איין כפיה מיינט כאפן געלט?
Speaker 1:
כופין, כופין מיינט אויב איינער וויל נישט צאלן, יא, מ'רופט אים אין דין תורה, מ'נעמט אים, מ'גייט צו זיין באנק, מ'נעמט אביסל געלט, וויפיל ס'איז פאר די ענין.
מיר ליגן נישט אין די זעלבע זאך. נאך א זאך וואס עשרה מישראל דארפן האבן, זיי דארפן האבן א ספר תורה.
Speaker 2:
אה, גוט.
Speaker 1:
ספר תורה, נביאים וכתובים.
Speaker 2:
אה, פארוואס דארף מען ספר תורה, נביאים וכתובים?
Speaker 1:
נביאים דארף מען פאר די הפטורות. כתובים פאר וואס דארף מען?
Speaker 2:
איז נישט קלאר.
Speaker 1:
פאר די הפטורות, אבער ס'איז נישט דא קיין הפטורות פון כתובים, נאר פון נביאים.
Speaker 2:
און אונזערע אונז פירן זיך נישט, און אין מיין שול איז נישט דא קיין נביאים.
Speaker 1:
אפשר ווייל מ'קען זאגן מ'איז יוצא מיט א געדרוקטע תורה. איך האב געזען, ער ברענגט דא אונטן דער רמב"ם מאורח, ר' אברהם בלומענבערג ברענגט אז ס'שטייט אין שולחן ערוך אז מ'צווינגט אויך צו קויפן א ש"ס בזמן הזה.
Speaker 2:
וואס איז די טעם אן א ש"ס?
Speaker 1:
ווי מיינסטו? משנה ברורה זאגט אזוי. ס'איז נישט נאר וועגן מ'דארף האבן ספר תורה, נאר ווייל דאס איז...
און ס'זעט אויך אז די ספר תורה איז נישט נאר פאר צו ליינען קריאת התורה, ס'איז אויך אז מ'זאל קענען לערנען. ווייל כתובים ליינט מען דאך נישט לכאורה אין א בית הכנסת. אבער די בית הכנסת איז א פלאץ וואו מ'זאגט דרשות, ס'איז נישט קיין פלאץ וואו מ'לערנט זיך א חומש לערנען. אבער ס'איז יא א פלאץ וואו מ'לערנט פאר.
די בית המדרש איז וואו די יושבים לערנען א גאנצן טאג זיצן, און די בית הכנסת איז א פלאץ וואו מענטשן קומען לערנען צופרי און ביינאכט, אויסער די דאווענען. קען זיין אז זיי קומען לערנען. איך ווייס נישט, אבער איך מיין אז זיכער האט מען געלערנט יא אביסל אין די בית הכנסת. מ'זאגט דרשות דארט, דברי כיבושין, דברי אגדה.
אקעי, איז דאס איז די עצם הלכה אז מ'דארף בויען א בית הכנסת, ס'איז א חיוב גמור, יעדער איינער, עד כדי כך אז מ'קען כופה זיין די געלט צו צאלן דערפאר. כופה זיין מיינט פשוט, איינער זאגט, "איך דארף נישט קיין שול, איך קען באשטיין צו דאווענען אינדערהיים," זאגט מען, "איך קער נישט, דו דארפסט געבן געלט." יא?
Speaker 1:
יעצט גייט מען לערנען וואו מ'דארף בויען די בית הכנסת, אין וועלכע פלאץ, די הלכות, די ארכיטעקטור פון די בית הכנסת.
כיצד בונין את בית הכנסת? ווען מ'בויעט א בית הכנסת, "אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר," אין די הויכע פלאץ פון די שטאט, "שנאמר 'בראש הומיות תקרא'."
די חכמה, די דעת זקנים פון די חכמה איז אינטערעסאנט, "החכמה רינתה בראש הומיות," הומיות מיינט אן ארגאז, די רבי האט געזאגט אז הומיות איז...
Speaker 2:
"הומה מדברת"?
Speaker 1:
ניין, הומה... ער ברענגט אז די מצודות טייטשט "בראש הומיות" אין די פלאץ וואו ס'איז המיה, וואו מענטשן רעדן, וואו מענטשן מתפלל זיין דארט. די פוינט איז, מ'דארף... אה, די בית המדרש דארף זיין העכער, כאילו ער שטייט העכער, און מ'הערט אים, מ'הערט ווען ס'שרייט די בעל תפילה, בלאזט שופר, די גאנצע שטאט זאל הערן, אפשר אזא סארט זאך.
אקעי, סאו מ'דארף בויען, ס'איז דא צוויי הלכות דא, ס'איז דא צוויי הלכות. קודם כל, די פלאץ וואו מ'בויט דארף זיין אין די העכסטע פלאץ פון די שטאט. חוץ פון דעם, "מגביהין אותו", מ'הייבט אויף די בילדינג פון די בית המדרש, "עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שיהא נראה ומתבסס לכל". ס'זאל ארויסשטעקן, ס'זאל זיין א העכערע בילדינג ווי די געווענליכע בנינים פון ארום.
יא, זייער וויכטיג. דער עולם פירט זיך נישט גענוג, מ'איז נישט מקפיד גענוג אויף די הלכה, חוץ פון דער בעלזער רב פון ירושלים, וואס האט טאקע געבויט זיין בית המדרש "בגובהה של עיר", און ער האט עס געמאכט העכער פון אלע אנדערע בתי מדרשים. מ'געדענקט אז בעלזא איז שטארק מקפיד אויף הלכות בית הכנסת.
ס'איז אינטערעסאנט, ווייל מ'בויט אין די העכסטע פלאץ, און אין די העכסטע פלאץ מאכט מען נאך א בימה וואס זאל זיין נאך העכער, און דער בעל תפילה דארף שטיין אין א "ממעמקים". ס'איז זייער סימבאליש דעם "ממעמקים". ס'מיינט נישט אז מ'דארף גיין טיף אין דער ערד.
"ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח". די טירן פון די בית הכנסת, פון וואו מ'זאל ארויסגיין, זאל זיין אין מזרח זייט.
יא, אונז פירן זיך נישט אזוי. אונזערע זענען אקעגן איבער פון וואו מ'קומט אריין. אונזערע איז "towards" מזרח. סאו, אונזערע איז "towards" מזרח, איז דאס גוט?
Speaker 2:
ניין, "למזרח" מיינט אויף מזרח זייט.
Speaker 1:
אונזערע... אפשר די פתח זאל זיין אין מזרח?
Speaker 2:
ניין, ניין.
Speaker 1:
די טייטש איז אז מ'מאכט עס במזרח, מ'מאכט די פתח זייט אין מזרח. אזוי ברענגט ער א פסוק אויף די משכן. די משכן האט דאך געהאט די פתח אויף די מזרח זייט. אויף די מזרח זייט איז געווען די טיר אין די משכן, מערב איז געווען פארמאכט, די קודש הקדשים. ממילא, מ'מאכט די שול אויף אן אופן אזוי ווי די מקדש, אזוי זאגט דער רמב"ם. אבער אונז פירן זיך נישט אזוי געווענליך, איך ווייס נישט.
ס'איז דא, ס'איז דא דאס אויך, געווענליך אין די אלטע שולן מיין איך איז אויך דא א טיר אין די זייט, פון וואו די בעל תפילה מיט די רב מיט די אלע גייען ארויס. ס'איז געווענליך דארט א גרויסע היכל, וואס שפעטער רופט מען היכל, די פלאץ וואו ס'איז די ספר תורה מיט די חשוב'ע קהל, און געווענליך איז דארט אויך א טיר אויפ'ן וועג ארויס. אפשר איז דאס נישט די מעין טיר.
יא, אבער ער ברענגט אז דער שולחן ערוך, דער תוספות און אנדערע זאגן אז די הלכה רעדט זיך באופן וואס מ'פלעגט דאווענען צו מערב. אזוי ווי די בתי מדרשים אויף מזרח זייט אין ארץ ישראל און אין איראק, איך ווייס נישט וואו, דעמאלט דאווענט מען דאך צו מערב, סאו די טיר איז די אנדערע זייט. אונז דאווענען דאך צו מזרח, סאו אונז האבן מורא צו דאווענען צו די טיר.
Speaker 2:
אה, אה, אה.
Speaker 1:
אזוי ברענגט ער. אבער ער רעדט ווען מ'דאווענט קעגן ירושלים, אפגעזען וועלכע דירעקשאן די בילדינג איז, די בית המדרש איז דאך ממילא צו ירושלים.
ער זאגט אז מ'זאל נאר פאסן אז מ'זאל מאכן די טיר די אנדערע זייט פון די ארון הקודש. די ארון זאל נישט זיין אזויווי דער רמב"ם זאגט אז ס'איז אלעמאל אין מזרח.
למעשה דער רמב"ם זאגט יא, מ'מאכט אלעמאל אין מזרח די טיר. ער קען טראכטן, וואס איז געווען אין מזרח פאר די אידן למשל תקופת הגאונים וואס האבן געוואוינט אין איראק? וואס איז געווען זייער מזרח? מזרח איז טאקע די מזרח זייט פון די וועלט. לכאורה וואו האבן זיי געדאוונט? וואו האבן זיי געדאוונט ווען מ'מאכט אזא הלכה? ס'שטייט אז מ'זאל עפענען צו מזרח. זיי דארפן דאך טענה'ן אז זיי האבן טאקע געדאוונט צו מערב.
ווי ס'שטייט אין מסכת מגילה, אין בבל איז טאקע מערב צו ארץ ישראל, ס'איז מער מזרח פון ארץ ישראל, דאווענען זיי צו מערב. מערבא אמרי" זאגט מען דאך אין מזרח, אין בבל זאגט מען "מערבא אמרי" אויף ארץ ישראל. יא, אמת, ס'איז מער מזרח, ס'איז איראק, ס'איז מער איסט. דער רמב"ם האט נישט געוואוינט מער איסט, דער רמב"ם האט געוואוינט אין מצרים, ס'איז מער מערב פון ארץ ישראל.
וואס זענען די אלע פסוקים? ס'איז נישט אז מ'לערנט עס ארויס פון די פסוקים. ס'איז דאך אן הלכה למשה מסיני, ס'איז דאך הלכות דאורייתא'ס. ס'איז דאך אן הלכה למשה מסיני. מ'זאגט אז אזוי האט מען געהאט די טיר אין משכן. די ווארט איז אז מ'וויל מאכן די בית המקדש בדומה למשכן. אזויווי די משכן האט געהאט די טיר אויף מזרח, מאכט מען עס אויף מזרח.
וואס שטייט ווייטער נאכדעם פאר מזרח קדמה? וואס שטייט עפעס וועגן די טיר? משה ואהרן". איך ווייס נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק, איך כאפ נישט. ס'איז דאך די פשטות וואס ער ברענגט די פסוק.
Speaker 2:
יא, אבער פארוואס? וואס זעט מען מיט דעם פסוק?
Speaker 1:
איך האב נישט קיין אהנונג, עפעס איך כאפ איך נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק. משה ואהרן ובניו"? איך האב נישט קיין אהנונג, עפעס איז מיר פאני. קדמה, ס'איז אמת אז די מזרח איז די חשוב'ע פלאץ פונעם. ס'איז אמת אז די משכן איז געווען די טיר אויף מזרח, אבער איך דארף נישט די פסוק, ס'שטייט אין אן אנדערע פסוק. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט די פסוק, עפעס איז מיר פאני.
דער עולם פירט זיך נישט צו די הלכות, איך ווייס נישט פארוואס.
Speaker 2:
ניין, די מזרח שטייט נישט אין שולחן ערוך אז מ'פירט זיך נישט, אבער די טיר זאל זיין העכער, ס'זאל זיין די העכסטע.
Speaker 1:
אלעמאל איז דאך די עיקר. אידן וואס האבן געהאט שיינע שטעט, ווען אידן האבן געוואוינט גענוג לאנג אין גלות און ס'איז געווען געלט, האבן זיי געבויעט הערליכע בתי מדרשים. אונז קענען די שטיבלעך פון אלע חסידישע רבי'ס, אונז קענען ביידע. אבער אידישע בתי מדרשים, קומט טאקע גרויסע בנינים. יא, דאס גייט ארויף אין גרויסע בנינים.
Speaker 1: איך כאפ נישט. גייטס צו די קדשיות ברענגען דעם פסוק? יא, אבער פארוואס... וואס זעט מען מיט דעם פסוק? איך האב נישט קיין אנונג. עפעס איך כאפ מיך נישט אויף פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. משה אהרן ונביא? איך האב נישט קיין אנונג וואס די פשט איז.
קודם כל, מ'זעט אז קדמת מזרח איז א חשוב'ע פלאץ. ס'איז אמת אז אין משכן איז געווען די טיר אויף מזרח, דאס דארף איך נישט דעם פסוק, ס'שטייט אין אן אנדערע פסוק. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. עפעס איז מיר פאני.
דער עולם פירט זיך נישט צו די הלכות. איך ווייס נישט פארוואס. זיכער... ניין, די מזרח שטייט נישט אז דער עולם פירט זיך נישט. אבער דאס זאל זיין העכער, זאל זיין די העכסטע. אלעמאל איז דאס געווען די עיקר.
די אידן וואס האבן געהאט שיינע שטעט, ווען אידן האבן געוואוינט גענוג לאנג אין גלות און ס'איז געווען געלט, האבן זיי געבויעט הערליכע בתי מדרשים. אונז קענען די שטיבלעך פון אלע קאסובע וויידאס, אונז קענען ביידע. אבער אידישע בתי מדרשים קומט טאקע גרויסע בנינים. יא, דאס גייען אין אלטע שטעט, ס'איז דא צו טרעפן. אידן האבן געטרייט ווען זיי האבן געקענט צו דעם. אבער וואס וויל ער פון די קדמת? דאס ווייס איך באמת נישט. אקעי.
Speaker 1: זייער גוט. איך כאפ נישט פארוואס ער ברענגט דעם פסוק. און נאכדעם, נאך א וויכטיגע זאך וואס מ'דארף אונטערשטרייכן איז א היכל. מ'מאכט אונטער אז א היכל איז ווי מ'רופט דעם ארון קודש, רייט? "מניחין בו ספר תורה". ס'איז משמע אז די היכל איז נישט די תיבה. דו זעסט דא א תיבה וואס די ארון קודש איז דרינען, און די היכל איז עפעס אזא בנין, אזא סענטער פיעס פאר די פראנט פון די בית המדרש. אין דעם היכל לייגט מען אריין די ספר תורה.
אין דעם היכל באהאלט מען, ווי בריח, אה, דא זאגט ער נישט למערב אדער למזרח. "בריח מן הספרים כלפי דלתות העיר", ס'הייסט, וואטעווער דירעקשאן איז ירושלים, "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". די היכל איז אזוי ווי די סענטער פון בית המדרש. די היכל אליין דארף אזוי ווי דערמאנען פון בית המקדש, וועגן דעם רופט מען עס היכל, ס'איז אזוי ווי נאך א לעוועל פון "ממקומו הוא יפן". היכל איז א פלאץ וואו מ'לייגט די ארון קודש און די ספר תורה, זאגט ער.
Speaker 2: סאו ס'איז דא א ציור פון א היכל, אזוי ווי א חופה איבער די...
Speaker 1: ניין, דאס איז נישט די פשט פון די ווארט היכל. היכל איז א סארט מבנה, א סארט געביידע. א שיינע, מסתמא א שיינע, ווייס איך? יא. און מ'מאכט א... א היכל, נו.
Speaker 2: פארוואס דארף זיין פנים אל מול ההיכל, כשעומדים בתפילה?
Speaker 1: ס'איז שיין.
Speaker 2: ניין, ס'קען זיין דאס איז דער טעם.
Speaker 1: ניין, איך טראכט יא וועגן עפעס, דאס האט דאס מיט די אנדערע הלכה פון מ'זאל שטיין מול מקום המקדש. דער היכל דארף אויך עפעס סימבאליזן די מקום המקדש, סאמהאו. סאו וואס ווייסטו וועלכע וועג צו גיין? דו גיסט א נאמען היכל, און דו לייגסט עס אין מזרח, און עס דארף שטיין אקעגן.
ער ברענגט אז ס'איז טאקע געווען איינגעפירט צו לייגן אזא קליינע שטיב ביי זיי, און מ'האט ארויסגעגאנגען, ביז אפילו די טרעפ ארויפצוגיין צו די היכל. ס'איז בעסיקלי אן ארון קודש סיטואציע. אקעי. און... אקעי.
Speaker 1: נאכדעם, נאך א זאך. די מיטן בימה, ווייסטו? ס'איז אינטערעסאנט פארוואס דער רמב"ם האט גע'פסק'נט דאס אלס א הלכה. ס'איז אינטערעסאנט. וואס איז דאס פאר א הלכה? אלס הלכה איז דאס... ס'איז אזא סארט הלכה. ער זאגט נישט אז ס'איז א מצוה דרבנן. ער זאגט אז ס'איז א הלכה.
איך פרעג דיך, ווייל דו געדענקסט, אויף דעם שיעור וואס מיר לערנען יעצט איז געווען א ריזיגע פאליטיק. ווייל אין די רמב"ם און די אנדערע גורסים שטייט "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת". דאס איז דא שטייט בכלל נישט באמצע. ער ברענגט אז ס'איז דא אין די כתב יד וואס מיר האבן פון די ספר המאור, וואס דער רמב"ם האט אליינס גע'חתמ'ט אז ס'איז אן אויטענטישע כתב יד, איז געשטאנען באמצע, און מ'האט עס אויסגעמעקט, און מ'האט אריינגעשריבן "און באמצע", אז ס'איז נישט קיין חיוב אז ס'זאל זיין באמצע. אבער ס'איז פשוט אז זיי זאלן זיין באמצע. פראקטיש האבן זיי שוין געזען אז ס'איז א פראקטישע זאך. יא. ניין, פראקטיש, אז מ'זאל קענען הערן.
כדי שיעלה עליו הקורא בתורה. מ'שטעלט די בימה אינמיטן, אדער מ'שטעלט עס אוועק א הויכע פלאץ, כדי שיעלה עליו הקורא בתורה, אדער דער וואס שטייט דארט דער בעל קורא, אדער דער חכם וואס זאגט דברי כיבושין אין א תענית, אדער צייטן ווען מ'דארף זאגן דברי כיבושין אין בית המדרש, כדי שישמעו כולם. פארדעם איז די בימה אין צענטער, כדי יעדער איינער זאל קענען הערן. ניין, פארדעם איז עס הויך. אדער אויב ס'שטייט באמצע, איז פארדעם איז עס באמצע. אדער נישט, איז פארדעם איז עס הויך, אז אלע זאלן קענען הערן.
Speaker 2: פארוואס, ווען מ'איז הויך הערט מען בעסער?
Speaker 1: וודאי הערט מען בעסער ווען מ'שטייט הויך. די קול גייט ארויף. ס'גייט ארויף, און ס'פלאקט נישט די מענטשן די קול. וודאי הערט מען בעסער ווען מ'שטייט הויך.
Speaker 1: און ער זאגט, "וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה", די תיבה איז נישט די ארון, נאר די באלעמער וואס מ'לייגט די ספר תורה, "לייגט מען עס באמצע, דא שטייט "באמצע". "באמצע" מיינט אבער נישט אינמיטן די שול, ס'מיינט אינמיטן צווישן... אינמיטן די היכל, אינמיטן די היכל. איך כאפ נישט פונקטליך. "לכאורה התיבה כלפי פני ההיכל". ס'איז נישט אין די היכל, ער זאגט דאך שוין, איך כאפ נישט, איז עס אין די היכל אדער נישט?
לכאורה די תיבה איז געווען א זאך וואס מ'רוקט, און מ'לייגט עס אינמיטן פון די היכל ווען מ'דאווענט, און מ'ברענגט עס צו אין פראנט פון די בימה ווען מ'דאווענט נישט, און אפשר לייגט מען אראפ די ספר תורה אויף דעם. ס'איז א שטענדער פאר די ספר תורה, וואס די ספר תורה איז געלעגן אין דעם.
Speaker 2: איך הער. נו שוין. אזוי סאונדט עס. יא, מ'זעט, ער זאגט אז ער ברענגט אין הלכות לולב ווייל מ'האט געלייגט די תיבה אינמיטן צו מקף זיין. סאו די תיבה איז געווען אזא פארטעבל שטיקל.
Speaker 1: פשט איז, די תיבה איז א באקס וואס אין דעם שלעפט מען די תורה, נישט אז די תורה קומט ארויס פון די תיבה. די תיבה איז געווען די ארון, רייט? ס'איז געווען אן ארון. ס'האט געהאט אפילו די שני בדי הארון. ס'איז געזעצן אויף איין פלאץ, אבער די געדאנק דערפון איז... אקעי.
און "אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים, כדי שיוכלו להוציא את התורה". דאס הייסט, מ'האט געקענט ארויסנעמען די תורה דערפון. דו זעסט, פניו כלפי העם, סאו מ'זאל קענען זען די תורה ווען מ'דארף עס עפענען. יא? ס'שטימט? סאו דאס איז די פוירניטשער פון די בית המדרש. מ'האט נאך דא אביסל נאך אביסל פוירניטשער וואס מ'האט פארגעסן.
Speaker 1: יעצט, וויאזוי זיצט מען? דא איז דא די סדר הישיבה. וואס איז די סדר? די רמב"ם אין תפילין זאגט אז ווען מ'הייבט אן זיצן, די זיצן איז לויט די חכמים אין הלכה. וויאזוי זיצט מען אין בית המדרש?
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל". דאס הייסט, די זקנים מיינט די רב, די מזרח. "וכל העם יושבים שורה לפני שורה". די מזרח זיצט... קעגן איבער די עולם. יא, קעגן איבער די עולם. און די גאנצע עולם זיצט שורות שורות. "ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה". יא, יעדע שורה זעט די נאדל פון די צווייטע, אזויווי מ'זעט אין די נארמאלע שולן היינט. "עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה".
Speaker 2: וואס הייסט דאס "כלפי"?
Speaker 1: ער מיינט קעגן איבער לכאורה. ער מיינט אז די עולם קוקט צו די קודש, און די זקנים, און די תיבה.
Speaker 2: וואס הייסט די קודש? קודש מיינט די ספר תורה?
Speaker 1: איך ווייס נישט, די ארון? די פוינט איז, די עולם זעט די זקנים, רייט? בשעת'ן דאווענען. סאו דאס זענען די דריי קדושות וואס מ'קען זען: מ'קען זען די פני התיבה, די זקנים, אדער די קודש. יא. ארון הקודש איז. איך ווייס נישט צו דער מנוחה זאגט עפעס דארטן. ער זאגט נישט. אקעי. לאמיר לערנען. אה, איך ווייס נישט.
ניין, ער זאגט נישט. ער זאגט יא אז ס'איז אן ענין, אז ס'איז בדוקא אז מ'זאל קענען זען די זקנים בשעת תפילה, כדי "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה". ס'איז אן ענין אז זיי מוזן זיצן און מ'זאל קענען זען זייערע פנימ'ער. אקעי.
Speaker 1: ובאיזה צד השליח ציבור עומד בתפילה? יא, ווען דער שליח ציבור שטייט, אה, דער עולם זיצט, אבער ווען ער שטעלט זיך אויף, און וואו שטייט ער? עומד בארץ לפני התיבה. ער זיצט אויף די ערד, ער זיצט נישט אויף די בימה, ער שטייט אויף די ערד אין פראנט פון די תיבה, ופניו לפני הקודש, כדי ער זאל פעיסן די זעלבע וועג. ער פעיסט נישט אזוי ווי די מאדערנע, די אפיקורסים, איך ווייס ווער, די רעפארמער, וואס ביי זיי שטייט דער חזן און קוקט צו די עולם. ניין, דער חזן קוקט צו די קודש אזוי ווי די גאנצע עולם. די זקנים זענען די איינציגסטע וואס קוקן צום עולם. יא.
סאו עד כאן איז די סדר ה... ארכיטעקטור. ווער ס'וויל מאכן א בית המדרש, זאל קוקן דא אין רמב"ם צו זען וויאזוי ער זאל עס מאכן. אונז מאכן מיר בערך אזוי, ס'איז נישט אז אונז מאכן מיר אנדערש.
Speaker 1: יעצט גיי מיר לערנען הלכות כבוד בית הכנסת, וויאזוי מ'דארף זיך פירן אין בית המדרש. בית הכנסת, וואס איז די מדרשה וואס דער רמב"ם האט שוין פריער דערמאנט, די פלאץ וואו מ'לערנט, וואס דארטן איז אויך מצווה צו גיין דאווענען. נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן. מ'דארף עס אויסקערן און רייניגן. "מרביצין" מיינט לכאורה מ'לייגט אראפ וואסער אדער עפעס אז ס'זאל נישט זיין קיין שטויב, מ'וואשט עס אויס. אקעי.
Speaker 1: און ער זאגט אזוי, ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, אין ספרד מיינט שפאניע. מכבדין אותן ומרביצין אותן האט צו טון מיט די הלכה וואס מ'האט פריער געזען אז מ'גייט דארטן מיט שיך. מ'גייט דארטן מיט שיך, דארף מען אויסוואשן פון צייט צו צייט. יא, מ'זאגט אז מ'גייט מיט שיך. אבער איינער וויל גיין יחף, לאזט מען אים נישט. אה, רש"י.
אין קורצן, אין ספרד און אין מערב מיינט אין מאראקא, וואס איז מערב פון ארץ ישראל. אויך אין שנער און בבל און אין ארץ הצבי, דאס איז ארץ ישראל. בקיצור, וואס אונז רופן ספרד'ישע לענדער, וואס בעצם זענען דא לכל הפחות פיר סארטן פון זיי. איז דער מנהג דארט איז להדליק אבוקות בבתי כנסיות, מ'צינדט אן אזעלכע לעכטעלעך. און אויך "הצעת מחצלאות", דאס הייסט אז זיי לייגן אראפ אזעלכע, וואס איז א מחצלת?
Speaker 2: אזא קארפעט, אזא...
Speaker 1: אזא קארפעט, זיי קענען זיצן אויף דעם אויף דער ערד.
Speaker 2: א שטול איז וואס א בענקל, ניין?
Speaker 1: בקיצור, מ'זיצט אויף דער ערד. "ואורח אדום", דאס איז א פאני פלאץ, וואס הייסט אורח אדום? "יושבים שם על הכסאות", זיי זיצן אויף בענקלעך אין די בתי מדרשים. סאו די אבוקות גייט ארויף אויף אלע, יעדער האט די מנהג אנצוצינדן לעכט, און ער מאכט דא א חילוק צווישן די מחצלאות און די כסאות.
Speaker 2: איי גוט. ס'איז ממש א הלכה, היינט איז דא אזא הלכה? היינט אויך, איך האב נישט געזען קיין שום בית המדרש וואו מ'זיצט אויף מחצלאות.
Speaker 1: ביי ספרד'ישע פלעצער?
Speaker 2: ניין, מ'זיצט אויך אויף בענקלעך.
Speaker 1: מ'זיצט אויף בענקלעך. די איינציגסטע עיקר זאך איז אז די ספרד'ישע בתי מדרשים האבן באקוועמע בענקלעך געווענליך, און אשכנז'ישע בתי מדרשים איז דער מנהג צו לייגן הארטע בענקלעך. אבער דאס ווייס איך נישט וואס דאס האט צו טון מיט די רמב"ם, דאס איז סתם א...
Speaker 2: בקיצור, דאס גייט נאך אמאל א שלעכטע עקספיריענס. ווייטער.
Speaker 1: בתי כנסיות ובתי מדרשות.
Speaker 2: ניין, זיי זענען זייער שיין, זיי האבן אזעלכע קאוטשעס.
Speaker 1: יא, זיי האבן אזעלכע רויטע קאוטשעס, יא.
Speaker 1: שוין, יעצט איז אזוי, וויאזוי פירט מען זיך דארט? "בתי כנסיות ובתי מדרשות". מ'זעט אויס אז דאס איז פארט פון די כבוד. ס'איז פארט פון די כבוד אז ס'זאל זיין בענקלעך אדער מחצלאות, וואטעווער, ס'זאל זיין שיין אויסגעשטעלט אז מ'זאל קענען זיצן נארמאל דאווענען.
Speaker 2: יא, דו זעסט, ס'האט צו טון מיט כבוד. ס'איז כבוד אז ס'איז דא לעכט, און...
Speaker 1: "ואין נוהגין בהן קלות ראש", וואס הייסט קלות ראש? קיין גוי'ס חוק והיתול, וואס דאס הייסט אז מ'מאכט נישט קיין דזשאוקס, מ'מאכט נישט קיין לצנות.
Speaker 2: איך מיין אפשר, איך וויל נישט איבערברעכן, מחצלאות און כסאות זענען ביידע אז ס'איז אריסטאקראטיש. טייטש, מ'קען לייגן אויפ'ן פלאר טעוון, אבער מ'האט געלייגט שיינע טעפיכער. כסאות מיינט אויך נישט קיין מיאוס'ע בענק אדער פרענטשעס, ס'מיינט אז יעדער באקומט א בענקל, אזויווי דו זאגסט ביי ספרד'ישע בתי מדרשים. דו זעסט אז ס'איז איין געבוי, וואס איז אלץ א המשך פון מכבדין אותן, מ'רייניגט עס, מ'האלט עס מכובד'יג.
Speaker 1: אקעי.
Speaker 2: כסאות איז סתם א געוויסע מכובד'יגע זאך. ווען מ'זיצט נישט אויף כסאות, איז דא בענק, איך ווייס, מ'לאנדזשעט.
Speaker 1: אקעי, בקיצור, "ואין נוהגין בהן קלות ראש". אין די דרשות פירט מען זיך נישט אויף בכתב ובעל פה.
כסאות מיינט אויך נישט קיין מיאוס'ע בענק אדער פרענטשעס. עס מיינט אז יעדער באקומט א בענקל. ער זאגט אז דאס איז א המשך פון די מדרשים. ער זאגט, דא האסטו זיין געבויט, וואס איז אלץ א המשך ווען מ'כבד'ט דעם מקום, מ'רייניגט עס, מ'האלט עס מכובד'דיג. כסאות איז א געוויסע מכובד'דיגע זאך. ווען מ'זיצט נישט אויף כסאות, נאר אויף א בענק, איך ווייס, מ'לאנט פארן. אקעי, בקיצור.
אין נוהגין בהן קלות ראש. מ'פירט זיך נישט אויף בקלות ראש, לייט-העדעד. ס'מיינט אז מ'רעדט נישט קיין ערנסטע זאכן, מ'מאכט נישט קיין בלעז אין ביהמ"ד. ס'מיינט אז חוזק, שפילן, זיכער בתולה, טיטל, שפעטן, איז זיכער בתולה. ס'מיינט אז מ'שטעלט זיך נישט אוועק דארט בדחן, נישט קיין ליצנות. מ'פראבירט נישט קיין לייכטזיניגע זאכן. און נישט נאר דעם, מ'עסט נישט דארט און מ'טרינקט נישט דארט.
אויב איינער וויל זאגן אז מ'זאל טון קלות ראש זאכן ווייל ער האלט אז דאס איז זייער שטארק מקרב די יונגע דור, זאלסטו דאס נישט מאכן אין ביהמ"ד, זאלסטו עס מאכן אין די פאליש. אין ביהמ"ד מאכט מען נישט קלות ראש. שטייט אז אין ביהמ"ד מאכט מען נישט קלות ראש. בכלל קלות ראש איז אן אנדערע שמועס. אבער דו ווילסט פרעגן צו מ'מעג טון קלות ראש בכלל, איז אן אנדערע חקירה. א פארט פון לייף מיט קלות ראש, נישט דא די ווארט.
אבער אויך, מ'עסט נישט און מ'טרינקט נישט, און ואין נאותין בהן. וואס מיינט נאותין? ווייס איך נישט. מ'האט נישט הנאה דערפון. דהיינו, וואס? דו שלאפסט נישט דארט ווייל דו ווילסט זיך ווי צו שלאפן? דאס מיינט נישט שלאפן. הנאה האבן דערפון ווייל ס'איז קיל, ווייל ס'איז לופטיג, מיינט עפעס. ס'איז געמאכט געווארן צו נוצן. א מין גברי תאש. נאותין מיינט עפעס? מ'ווייסט נישט וואס ס'מיינט. מצות לאו ליהנות ניתנו. וואס מיינט הנאה האבן? עפעס מיינט עס.
ניין, ער זאגט, נאותין מיינט מתקשטין, משתמשין להנאתן. אזוי שטייט אין פירוש המשניות ברכות אויף די משנה פון אין נאותין בהן. שטייט נישט אין ברכות דאס. וואו שטייט עס? אין מגילה?
ס'איז דאך נישטא אזא לשון. נישט קלאר וואס ס'מיינט. ברכות חסר. נישט, ס'שטייט נישט. קיינער ווייסט נישט. ס'איז א אור מופלא וואס ס'מיינט. אקעי? אז מ'ווייסט נישט, ווייסט מען נישט. מ'מוז טשעקן ברע... ניין, איך וויל נישט טשעקן ווייל איך דארף ענדיגן די פירוש המשניות. ניין, איך וויל נישט. דארף מען זאגן אז די רמב"ם זאגט "משתמשין להנאתן", מען האט נישט הנאה דערפון. אבער וואס מיינט וואס עס מיינט? הלכה איז הלכה. עס מיינט אז שבת נאכמיטאג איז דא עירקאנדישן אין שול, גיי נישט אריין דארטן.
ניין, דאס איז טאקע איין מהלך אין בן. דאס איז טאקע איין מהלך אין בן. "ואין מתהלכין בו", שפאצירט מען נישט דארט. דאס מיינט אז מען גייט נישט דארט אריין. און נאך, דא שטייט די פירוש, "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם". אז דו ווילסט דיר קראצן די רוקן, טוסטו עס נישט ביי די שפה פון א ספר תורה. "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם", א חמה, א חמה להשתרר בו. מען גייט נישט אריין דארט זיך אפצוקילן אדער זיך אפצוטרוקענען.
אבער איך האב מיט תלמידי חכמים, און ער האט עכט נישט... בדיעבד, ער האט געגעבן א שיעור, און ער קען נאך נישט ארויסגיין צום לאנטש רום, עס וועט נעמען צו לאנג, ער וועט נישט קענען לערנען. ער גייט נאך דעם אין בית המדרש, דארף ער נאך עפעס עסן. בדיעבד מעג ער עסן דארט. אזוי ווי דא, ביים בית המדרש, נעבן טיש, אין קליינע שטיבלעך, אבער בדיעבד, ער דארף ווייטער לערנען, וואס זאל ער טון?
עס איז אינטערעסאנט, און דער וואס... יא. דער וואס... לאמיר... דער זעלבער וואס זיצט פונעם קלאפ אויף אים, ער איז דער וואס מעג. אז ער גייט טאקע אין בית המדרש, אזוי ווי ער לערנט דארט, איז דאס א מקום...
"ואין מחשבין בו חשבונות". נאך א זאך וואס מען טוט נישט אין בית המדרש, מען רעכנט נישט דארט קיין חשבונות, חשבונות פון די פלאץ. יא, מען רעכנט נישט דארט קיין חשבונות.
"אלא אם כן היו של מצוה". מען טוט צדקה, פדיון שבויים, וואס דאס זענען זאכן וואס זעען אויס וואס מען טוט אין בית המדרש, מען מאכט אפילס. יא, וואס איך קען יא מאכן די חשבונות דערפון. חשבונות מיינט אז מען זעצט זיך אוועק, און מען האט וואס צו רעכנען, און מען טוט שוין אלעס. אקאונטינג, יא. יא, די שול איז די צענטער פון די חסד, זעט מען יא דא. עס איז א מצוה.
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים". א יחיד איז געשטארבן, מאכט מען נישט דארט די הספד, נאר אויב עס איז אוועק א גדול שבדור. "כגון שמספידין גדולי החכמים עושי אור".
"הספד של רבים", דאס איז א גמרא. א הספד מאכט מען נישט אין בית הכנסת, נאר אויב עס איז א הספד של רבים. און די רמב"ם האט געגעבן אן אינטערעסאנטע דוגמא, נישט אז עס איז געשטארבן די גדול, נאר אויב עס איז געשטארבן סתם א מענטש, אבער עס איז דא ביי די הספד א שכן, איז א ברודער פון די גדול, און עס איז געקומען די גאנצע עולם לכבוד די חכם, וואס די גדולי עושי אור אדער חכמי עושי אור וואס איז ביי די הספד. ממילא איז שוין כל העם מתאספין מפני הגדול, אבער די גאנצע עולם קומט, און ווייל די גאנצע עולם קומט, דאס איז כבוד הציבור, דעמאלטס איז עס אזוי.
די גמרא שטייט א דוגמא אז א הספד דקרו ביה רבנן, דקרו ביה, אז איינער איז מספיד זיין שנור אין בית הכנסת. דאס הייסט, אויב איינער וואס איז נישט, די שאלה איז נישט די נושא איז נישט דער נפטר, די נושא איז דער בעל ההספד. אויב דער חכם גדול הדור קומט צו דעם הספד, קומט דער גאנצער עולם, ווייל זיי זעען אז ער איז דאך מספיד, איז ממילא מעג מען.
סאו איך מיין אז די ווארט איז, אזויווי מען נוצט נישט די שול פאר פריוואטע זאכן, צוויי חסידים ווילן זיך האבן א שמועס וועגן זייער ביזנעס, קענען זיי נישט גיין טון אין שול, אבער מען מעג יא טון מצוות פון די רבים. די זעלבע זאך, ס'איז איינער געשטארבן, און די קינדער ווילן זיך צוזאמקומען מספיד זיין, יא, די קינדער מיט די שכנים, קענען זיי נישט גיין נוצן די שול. אבער אויב ס'איז אן ענין ציבור און די גאנצע שטאט גייט קומען, ווערט עס א חלק פון די... ווייל מען זעט אז די בית המדרש איז אויך די סענטער. ס'איז נישט דא קיין סיבה פארוואס מען זאל קומען דוקא דארט ווי מען דאוונט מאכן די הספד, אדער דארט ווי מען דאוונט מאכן די חשבונות של מצוה, אבער עניטינג וואס האט צו טון מיט די ציבור קען מען יא טון אין שול. א יחיד קען עס נישט נוצן פאר זיינע אינטערעסן.
סאו ווען ס'איז נישט קיין הספד של רבים, איז פשט אז די קינדער ווילן זיך געזעגענען מיט זייער נפטר, און די דירה איז צו קליין, סאמטינג לייק דעט, אבער איי'ם נאט שור.
אויב ער איז א בית הכנסת, אויב ער איז א... יא, ער מיינט אז מען האט געמאכט אין פערנא אז ער דארף זיין גענוג אן אדם חשוב אז מען זאל אים אריינברענגען אין בית המדרש. אבער דאס מיינט, ס'שטייט יא אין די גמרא סתם, מען זעט יא, אי בשמיעה כולהו די, אי בשמיעה כולהו די, אז רב זעירא האט געמאכט א הספד פאר א תלמיד חכם אין בית המדרש, אין בית הכנסת, האט ער געזאגט, אדער פאר מיר אדער פאר די נפטר. די פוינט איז אויף די אוסיף קהל רב. די פוינט איז נישט די, אזויווי דו זאגסט, די פוינט איז אז ס'איז כבוד הציבור, אז די גאנצע ציבור קומט צו דעם הספד. ס'האט נישט צו טון אז ס'איז א גרויסער צדיק וואס איז געשטארבן, נאר דריי חסידים, לכאורה מעג מען נישט מאכן קיין הספד אין בית הכנסת, אבער אויב זיי גייען נאך קומען, איז עס אן אנדערע טייל. וואס זיי קומען איז נישט קיין קשיא אויף זיי.
אקעי, אויב ער איז א בית הכנסת, אויב ער איז א בית המדרש, איז א נייע פסוק.
אקעי, יעצט א נייע הלכה. נאך א זאך וואס מען טוט נישט, ווייל ס'איז נישט קיין כבוד. א בית הכנסת האט צוויי טירן, און מען קען עס נוצן צו מאכן א שארטקאט, טאר מען נישט. "לא יעשנו דרך תשכון לו פתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך". און מ'מישט נישט אריין דריי ווערטער, "לא עשנו קפנדריא". אבער קיינער ווייסט נישט וואס מיינט קפנדריא. ס'זעט אויס אויף רש"י'ס שפראך אז ס'איז א שפראך, קפנדריא איז א "שארטקאט". אויף אידיש קען מען זאגן "שארטקאט", און ס'מיינט אז יעדער איינער פארשטייט.
וואס איז די דין אז מ'דארף גיין? דא זעט מען אבער, סאו כדי צו מאכן א "שארטקאט" טאר מען נישט. ס'העלפט נישט לכאורה די היתר וואס מ'גייט לערנען, ווייל דו נוצט אויס די בית הכנסת פאר דיין אינטערעס, דו וואלסט געקענט האבן א קורצערע וועג. אבער וואס איז די דין אז מ'דארף גיין אין בית הכנסת? נישט אז ער דארף מאכן א "שארטקאט", ער דארף עפעס האבן פון דארט. ער דארף אריינגיין אין בית הכנסת, אה, די תינוקות של בית רבן פלעגן לערנען אין בית הכנסת, ער דארף טרעפן זיין אינגל. אדער ער ווייסט אז זיין חבר לערנט דארט, און ער דארף אים אויפפיקן פון בית המדרש, און ער דארף אים רופן. איז וואס טוט ער? ער האט אן עצה, ער זאל אריינגיין און לערנען אביסל, "יכנס ויקרא מעט". ער זאל ליינען אביסל. "יקרא" מיינט ער זאל זאגן אביסל חומש, אדער תהלים, עפעס מקרא. אדער "יאמר דבר שמועה", שמועה מיינט א הלכה וואס ער האט געהערט, אדער וואס ער האט געהערט בשם א פערזאן. "ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד", כדי ער זאל נישט אריינגיין אין בית המדרש נאר פאר עפעס א פראקטישע זאך וואס ער גייט דארט טון.
וואס איז אויב ער קען נישט לערנען? איז דא אן עצה, ער קען נישט אפילו קיין פסוק חומש. איז דא אן עצה, ס'איז דאך דא תינוקות דארט. "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו", ער זאל אים זאגן די פסוק וואס דער תינוק לערנט דארט. אזוי אינטערעסאנט. סאו לויט די רמ"א מעג מען נישט זאגן א פסוק פאר אנדערע סיבות, נאר פאר... אויף צו גיין אדורך, פאר אזעלכע אנדערע סיבות. ס'איז געשטאנען אויך דארט ביי א קידוש, ווען מ'איז געשטאנען פרעגן א קינד די פסוקי פסוקך. אהא. דא נוצט מען עס ווייל דאס איז א פראקטישע זאך, ס'איז א מצוה. כדי ער זאל קענען אריינגיין אין בית המדרש, האט ער געזאגט אז מ'וועט גיין דאס טון, ס'איז נאר א סימן, ס'איז נישט ער טוט נישט קיין מעשה על פי זה.
אדער איז דא אן אנדערע עצה, אינטערעסאנט. אפילו אויב ער קען נישט לערנען, דאס הייסט אויב ער קען נישט, איין עצה איז ער זאל זאגן פאר די תינוק זאל אים זאגן, אדער ער זאל פשוט זיך אוועקזעצן, "ישב מעט בבית המדרש". ס'איז דא א מצוה צו זיצן אין בית המדרש, "אשרי יושבי ביתך". ס'שטייט נישט "אשרי הלומדי בביתך" אדער "אשרי המתפללי בביתך", "אשרי יושבי", צו זיצן אין בית המדרש איז א פארט פון די מצוה. דאס איז די רעספעקט, ער קומט נישט אריין און ער לויפט ארויס, נאר ער זעצט זיך אביסל אראפ. מער רעספעקט איז אז ער דאוונט, אבער עט ליעסט דאס. אבער דער רמב"ם זאגט בפירוש נישט, דער רמב"ם זאגט בפירוש "מקיים מצוה". ס'איז פארט פון די מצוה צו זיצן, און ער ברענגט א פסוק פאר דעם. מקיים מצוה. ס'איז נישטא א רעספעקט וואס איז נישט קיין מצוה.
די הלכה וואס דו רעדסט איז אן אנדערע הלכה, דאס איז נישט רעספעקט וואס גייט אריין אין בית הכנסת פאר גארנישט. אבער דו גייסט דאך דא צו א מצוה, אפילו די מצוה איז דורך א גברא, אבער די ישיבה, ער ברענגט, דער רמב"ם האט געזאגט פארדעם דארף מען זיצן נאכדעם. ישיבה מיינט ער זיצט מיט כובד ראש, ער טראכט אריין אין "וזה קרבן פסח". ס'איז אן ענין צו זיצן אין בית הכנסת, ס'איז א שיינע זאך. זיצן איז א גרויסע ענין.
זאגט דער רמב"ם ווייטער, "מי שנכנס לקרות". אה, אויב ער זעט אז דא איז דא א היתר אויסצוגיין צו מאכן א שארטקאט. א טיר וואס האט א בית המדרש וואס האט צוויי טירן אויף צוויי עקן, און א מענטש איז געקומען אין בית המדרש, ער איז נישט געקומען כדי אנצוקומען, ער איז געקומען דאווענען, מעג ער ארויסגיין פון די אנדערע טיר, אפילו ער האט למעשה די בית המדרש געמאכט פאר א שארטקאט. ניין, ווייל ער איז געקומען צו דאווענען, נישט אז ער... ווייל דו האסט דעם דין איסור שארטקאט, דו האסט דעם איסור אויסנוצן די בית המדרש פאר נישט פאר וואס ס'איז. ס'איז א מקום תפילה ותורה.
רייט. אה, ווי מען איז נוהג היינט, אמסארי, מותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, און מעג אריינגיין אין שול מיט זיינע אלע זאכן, מיט זיין מקל, מיט זיין אולר, מיט זיין שטעקן, מיט זיינע וואכעדיגע זאכן, מיט זיין בערזל. רייט. מ'האט נישט גע'אסר'ט אזוי ווייט, ס'איז נישט ווי בית המקדש האט מען נישט געטארט, אדער... אבער מ'מעג אזוי אריינגיין אין בית המדרש.
און צוריק, לרוק, אויב דארף מען שפייען, מעג מען אויך שפייען אין בית המדרש. רייט. די גמרא זאגט ווייל אינדערהיים זענען מענטשן מקפיד דערויף אויך נישט, און אז מ'איז מקפיד איז מען מער מקפיד אין א מקום ווי דאס, איז טאקע היינט נאך אזוי די סדר העולם.
אקעי. אין ירושלמי שטייט אז רבי יוחנן האט געשפיגן, אבער ער האט נאכדעם אפגעווישט נאך זיך. ס'איז אויך א גוטע עצה טובה. און פארשטייט זיך אוועקגעווארפן די טישוס.
זאגט די... יעצט גייען מיר לערנען א וויכטיגע הלכה וועגן וואס איז א בית הכנסת וואס מ'דאוונט מער נישט דארט, ס'איז געווארן חרב. חרב מיינט אז מ'דאוונט מער נישט דארט. עס איז ליידיג. עס איז פלאמען חרוב דערפון, איז קדושתן לעולם עומדת. עס ווערט בכלל נישט אויס בית הכנסת, מען דארף זיך אלץ מתחבר זיין, שנאמר "ואשמותי את מקדשיכם". האט מען געזאגט א דרשה, אז "ואשמותי את מקדשיכם" מיט טייטש, איך וועל חרוב מאכן דעם בית המקדש. האט די גמרא געזאגט, אבער עס שטייט דאך "מקדש", זעט מען אז קדושתן אפילו בשעת שממונן. אפילו בשעת שממונן איז קדושתן עומדת. אזוי האט די גמרא געדארפט שוין די פסוק.
זאגן זיי עס די צווייטע מאל אז בית משה קדוש. איין טער האט געזאגט ווען ער האט געזאגט "כליפני הקודש".
דאס איז דער טייטש חרב. חרב מיינט אז מ'דאווענט מער נישט דארט, ס'איז ליידיג, מ'מאכט א חורבה דערפון. איז קדושתן עליהן עומדת, ס'ווערט נישט אויס בית הכנסת, מ'דארף זיך האלטן מכבד זיין, שנאמר "והשימותי את מקדשיכם". מ'האט געזאגט א דרשה, סתם "והשימותי את מקדשיכם" איז דאך חרוב מאכן דעם בית המקדש. האט די גמרא געזאגט, אבער שייך דאך מקדש. זעט מען אז קדושתן אפילו בשעת שממונן, אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן. אזוי האט די גמרא געדארשנט דעם פסוק.
אז דא האט דער רמב"ם אונז געזאגט יעצט די צווייטע מאל אז די בית המקדש איז קדוש. איין מאל האט ער געזאגט ווען ער האט געזאגט "כלפי פנים הקודש", און דא. ווייל ער האט אונז נישט געזאגט די הלכה אז נאכדעם וואס ס'איז חרוב איז עס קדוש. ער האט אונז געזאגט מ'דארף מכבד זיין, שלא ינהג קלות ראש. ער האט אונז נישט געזאגט אז מ'דארף טון א הלכה'דיגע זאך, אז מ'דארף ווייטער געבן... אה, אזוי ווי ער זאגט ווייטער. ס'איז נישט דא עפעס אנדערש. ער זאגט נישט אז ס'איז קדוש, אז מ'דארף קומען פועל'ן די ישועות. ס'איז קדוש אז מ'דארף טון נישט טון בקלות ראש.
און ווייטער, וואס טוט מען? שרייבט ער, בתי כנסיות... אזוי ווי מ'פירט זיך ווען מ'דאווענט דארט, פירט מען זיך ווען מ'דאווענט נישט, חוץ מכיבוד וריפוץ. איין זאך איז אנדערש, מ'מאכט נישט קיין כיבוד וריפוץ, שאין מכבדין ואין מרביצין אותן. פארוואס? פארקערט, ס'זאל זיין א פארקערטע חשבון, אז מ'זאל דוקא יא לאזן אז ס'זאל ווערן קומען. אה, אולי במעשיהם, דאס איז דער המשך לכאורה. יא, אולי במעשיהם תולשים עשבים ומניחין אותן במקומן. מ'לאזט עס אוועק, מ'האלט עס נישט צו שיין, כדי ס'זאל נישט ווערן קיין מוזיאום, וכדי שיראו אותן ויצטערו. מ'זאל זען די נעבעכדיגע בית המדרש וואס איז צעבראכן, דער עולם זאל זען, ס'זאל זיי באדערן, און מ'זאל וועלן בויען די בית המדרש. דאס איז א רחמנות. נישט מ'זאל מאכן פון אים עפעס אזא מוזיאום, און אונז ווילן עס צוריק איבערבויען. אבער ס'וועט גיין זען, מ'גייט זען, מ'מאכט עס אביסל מער עקלדיג, מ'האלט עס נישט ווי שיין ס'זאל קענען זיין, כדי דער עולם זאל זען, וואו, חרוב איז עס נעבעך.
לכאורה איז פשוט, מ'רעדט דא פון א שטאט ווי ס'איז געווען צען מתפללים, און יעצט דער עולם איז שוואכער געווארן, מ'קומט מענטש מיט מענטש, און דאס איז חרוב געווארן. אויב ס'איז דא דרייסיג בתי מדרשים, און פונקט דער בית המדרש איז אויסגעשפילט, אן אנדערע בית המדרש האט געכאפט דעם עולם... ניין, ניין, ניין, ניין. א בית הכנסת וואס מ'קומט נישט דארט. א מענטש גייט אדורך און ער זעט א בית הכנסת איז נעבעך ליידיג, ס'איז צעבראכן, ס'וואקסט גראז. זאגט ער, וואו, ס'איז א צער די בית הכנסת. ער גייט שנעל מאכן אן אפיעל און צאלן דערפאר. דאס איז דער טייטש. דאס איז נישט די טייטש, ס'שטייט נישט גארנישט וועגן ניי. ס'איז דא יעצט א נייע בית המדרש. די אלטע בית המדרש איז געווארן צו קליין.
ניין, ניין, ניין. ס'איז דא אזא זאך, ס'איז דא אזא זאך. אויב ס'איז דא א גרויסע צורך אין די שטאט אז אלע מענטשן האבן נישט קיין פלאץ אין די אנדערע, ס'איז א מקום קדוש, די בנין איז פשוט א היכל אויף זיך. ס'איז די גאנצע זאך. און מ'גייט גלייך זען, מ'טאר נישט מאכן סתם אזוי פון א בית הכנסת. ס'איז דא נאר דא א נייע דין אז מ'דארף עס לאזן ס'זאל אויסקוקן ווי א חורבה כדי מ'זאל וועלן איבערבויען, כדי מ'זאל האבן רחמנות דערויף. ווייל דער מענטש פילט נישט שלעכט אז ס'איז א בית הכנסת. אויב מ'האט אסאך נייע שיינע, איז דא א מצוה איבערצובויען יעדע חורבה? איך ווייס נישט. דיינע חורבות זענען נישט קיין בית הכנסת.
ער זאגט נאר אז מ'זאל לאזן שטיין. און וואו שטייט די הלכה אז א בית המדרש וואס איז געווען אמאל א בית המדרש איז היינט נישט קיין הייליגע בית המדרש? אוודאי איז עס א מקום קדוש. מ'גייט יעצט לערנען צו מ'מעג עס פארקויפן, צו מ'טאר נישט. ס'איז הייליג אויף אייביג, די פשטות. חוץ אויב ס'האט א תנאי. מ'גייט יעצט לערנען די נעקסטע הלכה אין די פרק.
מ'גייט פרובירן צו לערנען ווייטער צו זען אז א בית הכנסת, די בילדינג איז הייליג. נישט אזוי ווי דו זאגסט, מ'קוקט עס אן, ס'איז פראקטיש, נישט פראקטיש. די בילדינג איז א הייליגע בילדינג. דאס איז דאך די גאנצע זאך. ס'איז א בית הכנסת. אלע הלכות זענען געבויט אויף דעם.
יעצט גייען מיר לערנען א פראקטישע הלכה, זייער א פראקטישע הלכה. אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה, אדער במקום אחר. מ'צוברעכט נישט קיין בית הכנסת צו זאגן מ'גייט נוצן די ציגל, איך ווייס נישט וואס, מ'גייט נוצן מאכן א צווייטע. נאר וואס דען? בונים אחרת. וואס טוט מען? וואס בויט מען א נייע? בונים אחרת, מ'בויט די נייע, ואחר כך סותרין זו, נאכדעם קענסטו צוברעכן די. אוודאי קען מען צוברעכן די. אה, דו זעסט אז מ'קען צוברעכן. אבער פארוואס טוט מען נישט דאס טון? שמא יארע אונס להם, ס'מאכט זיך אמאל אז א מענטש גרייט זיך צו... קודם צוברעכט מען, נאכדעם דערמאנט מען זיך, אה, מ'האט גראדע נישט קיין געלט צו בויען די נייע. איז מען דערווייל געבליבן אן קיין בית הכנסת.
אבער דו זעסט דאך, נאכדעם וואס מ'האט געבויט א נייע, סתם אזוי מ'צוברעכט עס. מ'דארף נישט לאזן די אנדערע זיין א סתם... אה, ער גייט עס קענען נוצן. ער האט אויף דעם א מהלך. מ'גייט עס זען. ס'איז נישט אזוי סימפל. ער גייט עס נוצן. יא.
איז באמת רמ"א ברענגט ער דא, ער זאגט דער רמב"ם, אה, אה, אה, קומט אהער צום הלכה. על זה וואס מ'זאגט אז מ'טאר נישט קודם מאכן פאר מ'מאכט א נייע, דאס איז לחרוב יסודותיו. דהיינו, ס'איז נישט, מ'קען נאך דאווענען דערין, אזוי מיין איך ס'מיינט. מ'קען נאך דאווענען דערין, ממילא דארף מען נאך דאווענען ביז לאנג מ'האט נישט קיין נייע. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול, ס'האלט שוין, ס'איז שוין דענדזשערעס, אז מ'דארף, מ'קען נישט דאווענען דא בעצם, מ'דארף, איז דעמאלטס מעג מען יא, נישט נאר מ'מעג, מ'מוז. סותרן אותו מיד, מ'צוברעכט עס גלייך, מ'סותרן האט עס נישט, וממהרין לבנותו וחייבין לעבוד בו יום ולילה, מ'ארבעט אן שנעל, מ'בויט ביי טאג און ביי נאכט, שמא תדחה הקשבה וישאר חרב. סאו מ'דארף זיך זייער שטארק איילן, און מ'דארף האבן די אלטע אוכעט, און טוט מען עס שנעל ביז, אה, וויאזוי הייסט עס, ביז ס'איז, אה, אז מ'זאל האבן א גאנצע צייט א בית המדרש, ווי שנעלער א בית המדרש.
יא. ווייטער, יעצט רעדט מען וועגן די הלכה פון מאכן א בית הכנסת צו א בית המדרש אדער פארקערט. זאגט דער רמב"ם, זאג, זאג. יעצט איז דא א נייע שאלה, צו מ'מעג טוישן זאכן. ס'איז דא א בית הכנסת, און מ'גייט זען אלע מיני חפצי קדושה וואס מ'מאכט פאר די בית הכנסת, פאר די ציבור, צו מ'מעג זיי טוישן פאר עפעס אנדערש, אדער א גרעסערע קדושה און א קלענערע קדושה. יא, דאס וועלן מיר שוין זען.
איז זאגט דער רמב"ם אז מותר לעשות בית הכנסת בית מדרש. א בית הכנסת, מ'דאווענט דארט, מעג מען פון דעם מאכן א ישיבה וואו מ'לערנט. אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, מ'טאר נישט מאכן פון א בית המדרש א בית הכנסת. פארוואס? שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ווי מיר האבן געלערנט פריער. ומעלין בקודש ולא מורידין כלל, מ'מאכט נישט פון א זאך א קלענערע קדושה, מ'מאכט נאר א גרעסערע קדושה. די זעלבע זאך, די הלכה איז נישט נאר אויף די בית הכנסת אליין, ס'איז אויף די מקום וואס האט א קדושה. מ'טאר נישט מאכן פון א ישיבה אין צו סתם א שול וואו מ'דאווענט.
בני העיר שמכרו בית הכנסת, אויב מ'האט פארקויפט די בית הכנסת, יא? אה, זעט מען אז מ'קען פארקויפן, באלד וועלן מיר זען וויאזוי מ'קען פארקויפן, אבער מ'קען פארקויפן א בית הכנסת. אבער די געלט, אויך איז דאס א הייליגע געלט, ס'איז דאך, אה, געלט וואס די אידן האבן געגעבן פאר די בית הכנסת. מעג מען קויפן מיט דעם א תיבה. תיבה דאס איז די פלאץ וואו מ'לייגט א... ארון הקודש. יא, תיבה האבן מיר געלערנט. א פארעבל אור אין קודש. א שטיקל אור אין קודש סיטואציע, ווייסטו.
מוכרי תיבה, מ'האט פארקויפט א תיבה, מעג מען קויפן מיטפחות או תיק של ספר תורה. דאס איז די דריי לעוועלס. מעג מען קויפן מיט דעם. דער רמ"א זאגט נישט היכל. היכל זאגט ער, דאס איז פארט פון בית הכנסת. אבער מעג מען קויפן מיט דעם די אנווייס מיטפחות, דער מענטל, אדער א תיק, אזא אלטע פאר די ספר תורה.
טאמער מ'האט פארקויפט א מיטפחת או תיק, מעג מען קויפן חומשים. חומשים זענען הייליגער. א חומש, מעג מען קויפן א תורה. די תורה איז די הייליגסטע זאך. אבער פארקערט מעג מען נישט. א תורה, אז מ'האט פארקויפט א תורה, מעג מען נישט קויפן מיט דעם נאר אן אנדערע תורה, ווייל ס'איז "אין לך קדושה למעלה מקדושת ספר תורה". העכער ווי א ספר תורה איז נישטא קיין קדושה, א בית המקדש זאלסטו זאגן, ווייסטו, אבער מיר רעדן דא פון א שול.
וכן במותרים, מותרים מיינט אז מ'האט יא, מ'האט שוין פארקויפט, מ'האט שוין געקויפט עפעס אנדערש, ס'איז געבליבן אביסל געלט, אפילו יענץ האט נאך אלץ די העכערע קדושה, מוז מען קויפן די העכערע קדושה זאך.
די זעלבע זאך איז נישט נאר אויב מ'האט שוין געקויפט און מ'וויל פארקויפן, נאר אפילו ווען מ'האט שוין צוזאמגענומען געלט לכבוד דעם, איז עס א הכנה, רייט? ס'איז א קדושה.
אם גבו מעות לקנות בית המדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה ומטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו על משנהו לעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה. דאס הייסט, מ'איז גובה געווען פאר א תיבה, מעג מען קויפן א תורה. אבער פארקערט מעג מען נישט, וכולי וכולי.
אבער דא איז אנדערש. אם עשו מה שגבו לעשות, והותירו, איז משנין המותר לכל מה שירצו. דער דין פון מותרות, צו אפילו ס'איז שוין געווען די קדושה פון א ספר תורה, קענסטו שוין אים מוריד זיין צו א תיבה וכדומה. אבער ער האט נאר גובה געווען די געלט, פשטות וויפיל מ'גייט דארפן פאר די ספר תורה, דאס גייט ווערן קדוש פאר די...
דא איז מסתמא דא נאך א הלכה וועגן טוישן פון צדקה, צו מ'דארף עס געבן פאר דאס וואס מענטשן האבן מכוון געווען, אבער דא רעדט מען נישט פון דעם. דא רעדט מען נאכאמאל פון די דין פון בית המדרש, למעלה מקודש, די קדושת המעות.
נו, אזוי ווי דו זאגסט, דער עולם ווייסט דאס, ס'איז דא א... וועלן מיר זען, ס'איז דא אן עצה.
און יעצט ווייטער, כל כלי בית הכנסת ובית המדרש, כל כלי בית הכנסת האט די זעלבע דין ווי בית הכנסת. די קדושת בית הכנסת איז די בענקלעך, די טישן, די השו"ע'ס וואס מ'לייגט דארט, האט אויך, מ'קען נישט... די פרוכת של אהרן'ס, ספרים מיינט ספרי תורה, אדער אפשר סתם ספרים וואס פלעגט זיין א פרוכת דערויף? מ'האט געהאט א פרוכת אויף די ארון קודש, דאס הייסט מטפחות ספרים, דאס איז אזוי ווי די מענטעלעך, דאס איז איינס ווייניגער קדוש ווי דאס חומש. יא, חומש, נעליים...
אה, יעצט אויב מ'מאכט א תנאי לכתחילה, טייטש ווען מאכט מען? ביי די גבאי למשל, מ'זאגט, ס'איז א תנאי אז מ'גייט קויפן פון די עקסטערע וואטעווער עפעס אנדערש, דאס איז א קולא דא ביי א תנאי. יא, אדער אויף א ספר תורה קען מען נישט מאכן קיין תנאי, דאס מיינט איך, אז א תנאי העלפט נאר אויף די געלט, רייט? דו קענסט נישט מאכן א תנאי אויף די תורה אז ס'גייט נישט האבן קיין קדושת ספר תורה, יא? דו ביסט מסכים? יא.
אבער ס'איז דא, אפשר אויף חפצים מעג מען יא, למשל אויף א בענקל, יא? ס'איז דא א בענקל פון בית המדרש, טארסטו עס נעמען צו א שמחה? לכאורה לויט די רמ"א טאר מען נישט, ווייל ס'איז א קודש, אויף דעם קען זיין אויף דעם קען מען אויך מאכן א תנאי. די רמ"א זאגט אז מ'מאכט אויף דעם א תנאי, אבער די מנהג איז אז אפילו מ'האט נישט געמאכט קיין תנאי, לב בית דין מתנה, אז למשל די טישטעך פון בית המדרש איז דאך א דבר קדוש, ווילסטו עס נעמען איין טאג אינדערהיים, איך ווייס וואס, די רמ"א זאגט אז ס'איז דא א תנאי אז אויב די גבאי לאזט, איך ווייס ווער איז ממונה. אקעי, אזוי זאגט ער. אבער פארשטייט זיך אויף א תורה קען מען נישט, אבער אויף די חפצים זעט מען אז ס'איז דא א זאך פון א תנאי, אויף די רמ"א, אפילו חפצים.
אקעי, יעצט א זייער וויכטיגע הלכה. במה דברים אמורים? דאס וואס מיר האבן יעצט געלערנט אז מ'קען פארקויפן א בית הכנסת, דאס הייסט מ'דארף נאר מקפיד זיין אויף דעם מנהג פון די מצוה פון מעלין בקודש, יא, אבער ווער גייט פארקויפן וועלן מיר זען, אבער סתם אזוי מעג מען פארקויפן. איז דאס איז מער נישט מותר לבית הכנסת, איז דאס איז דוקא בית הכנסת של כפרים, אבער בית הכנסת פון א קליין שטעטל, פון א כפר, וואס איז שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד, ס'איז געווען סתם להתפלל בו, איז ממילא שבעה טובי העיר למכרה, דאס הייסט מ'מאכט א מיטינג פון די אלע מענטשן וואס ס'באלאנגט פאר זיי, וואס על דעתם האט מען עס געגעבן, איז זיי וועלן עס פארקויפן, פארקויפן. אבל בית הכנסת של כרכים, אבער א בית הכנסת פון א גרויסע שטאט, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, דארט קומען דאך די גאנצע וועלט, איז ממילא ווען א מענטש איז מקדיש צו יענעם בית הכנסת, נישט נאר די מענטש, ווען די קדושה פון יענעם בית הכנסת באלאנגט נישט צו די מענטשן פון די גרויסע שטאט, ס'באלאנגט פאר די גאנצע וועלט. שיבואו כל הבאים למדינה, נכס של כל ישראל, עס באלאנגט פאר אלע אידן, ואין מוכרין אותו לעולם, מען קען עס קיינמאל נישט פארקויפן, עס בלייבט אלעמאל.
דער פשט איז אז אפשר א קליין בית המדרש אין א שטעטל קען זיין דיינס, אבער אזא חסידות ווי גור איז דאס א נכס צאן ברזל, עס איז צו גרויס אז עס זאל באלאנגען פאר א געוויסע מענטש, ניין. אדער אפשר מיינט עס נאר ווען מען מאכט עס פאר די שטאט.
למעשה, ווען א מענטש איז מקדיש צו יענעם בית הכנסת, אדער נישט נאר דער מענטש, ווען די קדושה איז צו יענעם בית הכנסת, באלאנגט עס נישט צו די מענטשן פון די גרויסע, עס באלאנגט צו די גאנצע וועלט. ער איז, "שיבואו בו כל הבאים למדינה", ניין, "שכל ישראל". עס באלאנגט פאר אלע אידן, "ואין מוכרין אותו לעולם", מען מעג עס קיינמאל נישט פארקויפן. ס'בלייבט אלעמאל.
ס'איז דער פשט אז א קליין בית המדרש'ל אין א שטעטל קען זיין דיינס, אבער אזא חסידות ווי גור איז דאך "כל העולם כולו", ס'איז צו גרויס אז ס'זאל באלאנגען פאר א געוויסע מענטש, ניין. ער קען נישט מאכן זיינע תנאים. די קדושה איז... איך ווייס נישט וואס איז דער דין פון קדושה, אדער דער דין פון אזוי ווי ס'באלאנגט ממונות'דיג, חוץ משפט'דיג באלאנגט עס פאר די גאנצע וועלט.
ס'איז פארשטאנען, דער בית הכנסת איז אין קראקא, האבן זיי דאך אויך אפאר מענטשן וואס זענען עוסק אין דעם. אז זיי זאגן אז איך גיי עס שנעל איבערבויען, איך וויל דאס פארקויפן צו קענען איבערבויען גלייך לעבן דעם, ניין, ער האט אפשר נישט די רעכט, מען טראסט אים אפשר נישט, ווייל דער מקום איז שוין... ער דארף באקומען רשות פון די גאנצע וועלט.
יעדע איינער וואס איז דא א גרויסע שול, איך ווייס, סאטמאר בית המדרש אין וויליאמסבורג, ס'באלאנגט נישט נאר פאר סאטמאר, די גאנצע שטאט קומט דאווענען, מ'דארף האבן א מנין מנחה. דער פשט, ווער איז די דאווענערס פון די בית המדרש? די גאנצע שטאט. מוז ער רעדן מיט די גאנצע שטאט אז ער זאל עס קענען פארקויפן.
ס'איז דאך היינט, ווען א היינטיגע מציאות, ווען מ'דארף האבן א גאנצע... מ'דארף צאלן, מ'דארף אריינלייגן וואסער, עלעקטריק, מ'דארף האלטן די בית הכסא אפן. נו פיין, דו ביסט דאך נישט מחויב. ס'איז דא איינער וואס צאלט די בילס, ס'איז דא איינער וואס האלט אויף די בילס. יעדער איינער צאלט די בילס. ער נעמט צוריק די געלט פון די צווייטע שטאט, יא? ס'איז על דעת כל העולם כולו, ס'איז על דעת כל העולם כולו.
מ'דארף טראכטן, אין קראקא איז דאך אן עיר מלאה מושל, ס'איז שוין דא א שטאט אין קראקא, און עס איז דא מאכט ער זיך עפעס א רב'ישע אייניקל אין א קראך, און ער בויט א שול, איז עס שוין אויטאמאטיש על דעת כל העולם, עס האט א דין פון א כפר, אדער א דין פון א שול אין די שטאט? אזוי שטייט דא, אין א הלכהדיגע יוצא, אז די היינטיגע מענטשן זיך סומך אז דער בעל הבית פון די געלט איז מסכים אז דער רב, אדער דער רבי, אדער דער וועווער דער וואס, מעג טון וואס ער וויל. עס ווי קען הערן...
און איך וויל דיר זאגן, דער רמב"ם זאגט ממש ממש דאס וויכטיגסטע איז אזוי, די כפר, אבער עס איז דא פלעצער וואס מען מאכט, מען שוין דער גרויסער שוק אין בעל הבית, אבער אויב עס איז א גרויסע שטאט איז נישט קיין בעל הבית. אבער דאס איז נישט, לאמיר זאגן, דאס קען זיין.
אבער איך וויל דיר זאגן אז דאס וואס דו טראכטסט דא און אנדערע מענטשן טראכטן היינט צו טאגס, יא, ס'איז דא א גרויסע שול, ס'איז דא א בארד, ס'איז דא א רבי, איך ווייס נישט, ס'איז דא איינער וואס ער איז דער בעל הבית. אבער לויט דעם איז קיינמאל נישט געווען די הלכה פון א בית הכנסת של כרכים, ווייל אזוי ווי דו זאגסט, שטענדיג איז דא איינער וואס האט דאס געבויט, איינער האט גענומען אויף זיך צו טראגן די געלט, ס'איז נישט געקומען פון די לופט.
אלעמאל דאך טעיסט, דער לכתחילה דער דין פון בית הכנסת של כרכים איז, אז עס איז דא א בית הכנסת וואס איינער האט זיך גענומען, איינער איז דער גבאי דארט. אז אונז קענען עס אן אזוי, ווייל א פלאץ דארף האבן, איינער דארף האבן א לאנגע שיעצה פאפיר און קאווע. And therefore, טוישט עס נישט, דער זאגט עס. אזוי ווי לעבן יעדע קבר אין ארץ ישראל, איז דא עפעס א פלאץ וואס מען דאווענט דארטן, און דאס איז א פלאץ וואס נישט באלאנגט פאר די ציבור.
אבער צו זאגן אז מענטשן האבן געבויט א בנין, און דער בנין... אודאי קען זיין ער דארף האבן א קאווער. פארוואס? וואס קען זיין אודאי? איך ווייס נישט וואס איז דאס אנדערש? דא איינער האט עס געמאכט, פאר וועם מאכט ער עס? נישט פאר זיך אליין, ער מאכט עס דאך פאר די גאנצע וועלט, די כל ישראל.
אבער ער האט נישט איינמאל געבויט א שול, נאר יעדן טאג דארף ער בויען א שול, יעדן טאג דארף ער אויפטרייבן געלט און ער דארף פארריכטן די טוילעט. You're assuming a very funny assumption, אז אמאל די הלכה פון בית הכנסת של כרכים וואס די גמרא רעדט, האט נישט געהאט קיין maintenance, מען האט נישט געדארפט דארט clean די בית הכסא? אודאי האט מען געדארפט דארט clean די בית הכסא. וואס האט ער דארט געטון? אודאי איז געווען, ס'איז נישט אזוי. אודאי איז נישט אזא בנין וואס דארף נישט קיין maintenance.
יעדע זאך דארף מען עס אפט, מען דארף עס מאכן די פרידזשידער, מען דארף מכבד זיין, מען ברענגט פרישע ספרים ווען ס'גייט אויס די אלטע ספרים, whatever, עס איז אלעמאל דא זאכן וואס מען דארף טון. נישט ריכטיג, נאר דער פשט איז דער וואס טוט עס, טוט עס נישט פאר זיך, ער טוט עס על דעת כל ישראל, נישט על דעת די דריי מענטשן וואס דאווענען דארט, ס'איז נישט דא קיין דריי מענטשן וואס דאווענען. אבער עס איז די ענין צו דאס איז די בית המדרש וואס אלע וועלן קומען נאכדעם. כל העולם.
Speaker 1: ניין, ס'איז נישט פון א שטאט. פארקערט, אויב ס'איז א בית המדרש פון א שטאט, אמאל איז עס א כפר. א בית הכנסת של כרך מיינט איך א פלאץ וואו די גאנצע... אלע אידן... מענטשן קומען און גייען אייביג. זייער גוט. נו? אבער ס'מיינט נישט אז יעדער בית המדרש אין כרך איז פאר אלע מענטשן. אה, דאס קען זיין. אויב דו האסט א בית המדרש וואס איז נאר פאר דיינע צוואנציק מענטשן, איז עס נאר פאר דיינע צוואנציק מענטשן. אבער ס'מיינט נישט אז די וואס... די מענטשן וואס זענען אין די קליינע שטעטלעך דארטן לעבן אין טשערנאביל. איך הער... איך הער...
Speaker 2: ניין, ס'איז נישט קלאר.
מיר זעט אויס אז לויט ווי דער עולם פארשטייט היינט איז קיינמאל נישט געווען רעאליסטיש די הלכה. ס'קען זיין פון בני כרכים, אבער ס'איז נישט ריכטיג. די אלע מענטשן וואס זיי זאגן אז ס'באלאנגט פאר זיי די מעשה, בעטן זיי געלט פון יעדן. ווייל יעדער איינער פארשטייט אז ס'איז זיין בית המדרש, ער דאוונט אין די נעקסטע נעבאר. אבער דאך, ווען ער וויל עס פארקויפן פרעגט ער אים נישט. ס'גייט נישט ביידע וועגן. ס'איז זייער פאני.
עניוועי, דו פרעגסט מיר נישט, עניוועי, די חשבונות מיט טשארלי, אזוי זאל מען וויסן די הלכה. אבער איך האב געזאגט אזוי, יא, וועגן ס'איז שוין בעסער, אבער ס'איז טאקע שוין די צייט. מיר דארפן ענדיגן. מיר האבן נישט געשמועסט געענדיגט די פראגע. קענען מיר עס? מיר דארפן ענדיגן.
יעצט איז אזוי, די בני העיר האבן געענדיגט. יעצט, זיי קענען מיר יא פארקויפן. זיי האבן געוואלט פארקויפן אזא בית המדרש, בית הכנסת, אדער בויען א פייער תיבה לתורה. איז דא דא א נייע הלכה. אפילו ווען מ'טאר פארקויפן א בית הכנסת, אבער מ'טאר נישט לאזן דער פלאץ זאל ווערן א מקום מבזה, א מקום מגונה. צריכים להזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי, ס'איז א מקום ששם מעבדין עורות, וואס ס'שטונקט, און מ'קען נישט מאכן דארט קיין בית התפילה. ולא בית המים, ס'איז א סארט צו נעמען זיך צייט און לערנען. ולא בית התפילה ולא בית המים, מ'טאר נישט מאכן דארט קיין מקוה, אויך נישט קיין בית המים, א בית הכסא. פארוואס? ווייל דאס איז נישט קיין דרך ארץ צו זאגן אז ס'איז א בית הכנסת געווארן.
אבער ס'איז דא יא א וועג ארויס פאר דעם. אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה, על מנת לעשות בו כל מה שירצו, מותר. דאס איז די שמועס פון פריער, אז אפילו אלעמאל לכאורה דארף מען די מעמד כל אנשי העיר וואס זאלן מוחל זיין, ווייל ס'באלאנגט פאר זיי. אבער אויב זיי מאכן בפירוש די תנאי אז זיי מעגן טון וואס זיי ווילן, דעמאלטס איז עס ווי ס'איז אויס בית הכנסת, און דעמאלטס איז אזא מעמד, הרי זה לא בית הכנסת, אקעי, קענסט טון וואס דו ווילסט.
וכן, די זעלבע זאך, מותרים שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מכירת אדם שיוכלו למכור, דהיינו, מ'דארף נישט נעמען אפילו די געלט פאר צו קויפן א תיבה וכדומה.
מחלוקת אדמו"ר הזקן, בונין בית הכנסת אחר או שקונין בו תיבה ותכשיטין, אבל שאר יחלקו מה שירצו, אין זה אלא דרך משל, דהיינו, אוודאי קיין איין שטאט איז נישט מסכים אז מ'זאל סתם נעמען די געלט און פארקויפן מיט דעם א... אבער צרכי ציבור, יא, וואס מ'מיינט אויך צו זאגן אז מ'גייט קויפן מיט דעם א נייע בית המדרש, אבער ס'מיינט זיך איבערצובויען ביליגער צו וואטעווער, דעמאלטס קען מען די מותרות קען מען טון מה שירצו.
לכאורה, אם כן, דאן א קליינע שאלה, רבינו אדם אחד, זיי האבן אלע אנגענומען איין מענטש, זיי זענען מסכים אז ער איז דער בעל הבית, אבער רבינו אדם אחד איז גארנישט אנדערש. מ'זעט דא אזוי ווי וואס פאר א אדם אחד, פאר א גבאי. יא, זיי האבן מקבל געווען, "כל מה שעשוי עשוי, ואין אנו יכולים למחות בידו", דאס הייסט, ער מוז נישט פרעגן די שבעה טובי העיר אדער די אנשי העיר.
ניין, אבער אוודאי, מ'דארף זאגן א פשוט'ע זאך, מ'האט געזען כמה וכמה ספרים, וואס מ'האט געזען אז זיי זענען טועה בזה, דאס קומט פון א גמרא וואס שטייט אז א רב אדער איין אדם חשוב האט געזאגט אז מ'זאל דאס טון, דאס מיינט נישט אז יענער מעג עס פארקויפן לצרכי עצמו, ס'מיינט סך הכל אז די רעכט וואס דער ציבור האט, אבער לטובת הציבור, און קען לטובת הציבור. אבל אוודאי בילאנגט עס נאך אלץ פאר די גאנצע עולם, און אפילו ס'איז א נכסי הקדש, ווערט עס נאך אלץ נישט אויס נכסי הקדש, און מ'מעג נאך אלץ בעטן צו פארקויפן. סך הכל, דער גאנצער עולם איז מסכים אז ער זאל טון לטובת הציבור וואס ער וועט אננעמען.
אבער דער רבי בויעט שוין א מסקנא פון דעם, זאגט ער אויך אז ס'איז א טובה פאר יעדן איינעם אין די שטאט אז ער זאל האבן די שיינע דירה. אבער אלעס קען זיין, איך זאג נאר אז ס'ווערט נישט אויס נכסי ציבור וועגן דעם, ס'ווערט סך הכל אז ער איז דער גבאי, מ'דארף נישט פרעגן יעדע מאל, מ'דארף נישט יעדע מאל פרעגן מאכן וואס ער וויל, ניין, מ'האט אנגענומען אז ער איז דער בעל הבית, ער קען, ער קען... די ציבור טראסט אים צו מאכן די תנאים וואס מ'מאכט א בורסקי, ער וויל נישט, יעצט ער קען מאכן די תנאים, ער מאכט א בורסקי וכדומה.
זייער גוט. יעצט, זאגט דער רמב"ם, כשם, מיר האבן יעצט געלערנט אז מ'מעג פארקויפן א בית הכנסת, זאלסטו קענען מיינען אז א מתנה טאר מען נישט, פארוואס פאסט עס נישט? זאגט דער רמב"ם, מותר. פארוואס? כשם שמותרים למכור בית הכנסת, כך נוהגים ליתנה במתנה, פארוואס? שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו, לא נתנוה. ס'איז נישט קיין מתנה פאר גארנישט. א מתנה איז אויך נאר א מכירה. דאס דארף מען וויסן, ס'איז א כלל גדול. מתנה איז אלעמאל פאר א ריזן. ס'איז נישט קיין ריזן גשמי, איז עס באשויחד פאר דעם, איך ווייס נישט וואס ער זאל עפעס טון, וכולי. יא.
אבער לא סוחרים ולא משכנים. אבער ס'איז גוט צו וויסן, אזוי ווי מיר געבן א בית המדרש במתנה, יא, מיר מעגן. במתנה, ניין, דאס איז אפילו אוועקגעבן. אויב דו ווילסט געבן דעם בית המדרש במתנה, אויב דו האסט א חוב פאר אים. אבער מיר מעגן נישט פארדינגען א בית המדרש צו ווערן א סטאר. פארקויפן מעג מען, ווייל מ'מעג מאכן א תנאי ס'ווערט אויס. אבער צו פארדינגען, ס'איז נאך אלץ א שול, מ'נוצט די שול פאר א... דאס טאר מען נישט. מ'דארף וויסן די הלכה אפשר היינט. היינט איז מען זיך זייער שטארק מקיל אויף די אלע הלכות, אבער שוין, מ'דארף וויסן.
יעצט קען מען לערנען, אה, וכן כסות בית הכנסת לבנותם. מ'האט געלערנט פריער אז מ'מעג, מ'מעג, מ'מעג אויף געוויסע אופנים צו ברעכן די בית המדרש צו בויען א נייע. במתנה למכור ולהחליף ולתת מתנה, דלוויין ועצים ואבנים, פאר ווייטער מעג מען עס פארקויפן אויף די זעלבע וועג. אבל הלוואה איז אן איסור. צו בארגן טאר מען נישט.
איינער קדושה עולה ואינה יורדת בדמים, אויב ער האט נישט... די כלל איז, די קדושה גייט נישט אוועק פאר פרי, נאר פאר געלט. סתם אוועקגעבן טאר מען נישט. אדער, סתם אוועקגעבן טאר מען יא, ווייל הנאה במתנה איז פשט עפעס וואס מ'באקומט צוריק דערפאר. אבער א הלוואה וואס פשט איז, ס'ווערט נישט, ס'ווערט נאך אלץ דיינס.
יעצט. יעצט נאך איין הלכה און מיר ענדיגן. ס'איז דא אמאל וואס מ'דאוונט אין די גאס, אין רחובה של עיר. מ'דארף וויסן וואס איז דאס א קדושה. ס'ווערט געברענגט אז אין רחובה של עיר, אף על פי שאין מתפללין בה תעניות המרובות, האט מען געלערנט אז מ'ברענגט די תיבה אין רחובה של עיר. פארוואס טוט מען דאס? מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן. מ'האט געוואוסט אז די בית הכנסת איז נישט געווען קיין פלאץ פאר יעדער איינער. נישט יעדער איינער קומט אלעמאל, נאר די בטלנים, די צדיקים. אדער ווען ס'איז א תענית קומט יעדער איינער. אפילו ס'איז נישט קיין פלאץ, גייט מען ארויס אינדרויסן, און אינדרויסן איז אסאך פלאץ.
אין בקדושה, בשביל שאין תפילתן מקובלת. ס'ווערט נישט מקובל די תפילה וועגן דעם. ס'איז נאך אלץ... דאס איז די רחוב וואס מ'פארבינדט דארט דירן און זאכן. ס'איז יא רחובות שטילן. ער האט זייער גרינג, אינמיטן ווינטער קען מען נישט, אבער טאקע געשריבן מיט דאך אייביג. זומער, ס'איז א גוטע ווערן. ס'איז א עליגענע ווינטער, אבער ס'איז א רעגנט נישט. און טריקענע ווערטער, ס'איז א רעגנט נישט, יא.
ווי חיים, די זעלבע זאך. אה, דא איז א וויכטיגע הלכה. דא איז דער מקור פון אלע חסידישע אטערים. ווי חיים, בתום וחצירות, שעמים איז קיינס מטפילא. סתם א שטוב.
ס'ווערט נישט קיין מקום קבוע לתפילה וועגן דעם, ס'איז נאך אלץ דאס איז די רחוב וואס מ'פארברענט דארט די אהרון און די זאכן. איך האב נאך געזען זייער גרינג, אין מיטן ווינטער קען מען נישט, אבער תמיד איז געווען די רחוב ווי זומער, ס'איז גוטע וועטערס, ס'איז גוטע וועטערס, ווי זומער, ס'איז ארויסגייען, אבער ס'רעגנט נישט, אה, אין טרוקענע וועטערס, יא, ס'רעגנט נישט, יא.
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — דאס איז ווייטער די זעלבע זאך, אה, "וכן" איז א ריכטיגע הלכה, דאס איז די מקור פון אלע חסידישע שטיבלעך. "שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — א שטיבל וואס די עולם קומט זיך צו דאווענען, אבער ס'איז נישט קיין בית הכנסת, מ'האט עס נישט געבויט פאר א בית הכנסת. "אין בהם קדושה, ואף על פי שהם מתפללין בהם תמיד, אלא עראי הם מתפללין."
איך ווייס, איינער דאווענט אריבער אין דערהיים, אפילו ער האט קובע געווען אויך א מקום קבוע, ס'איז אנגעלערנט, דו האסט קובע געווען א מקום קבוע אפילו אין דערהיים, יעצט איז נישט קיין בית הכנסת, אזויווי די צאנזער רב האט געזאגט אז די חסידישע שטיבלעך זענען א שטיבל בלבד און נישט קיין בית הכנסת בכלל.
אבער ס'איז זייער פאני, ס'קען נישט זיין אז די גערער רבי, איך ווייס, די בעלזער רב בויעט א ריזיגע בנין, און דו זאגסט אז ס'איז א שטיבל, ס'איז נישט סיריעס דאס, סארי. ווען די צאנזער רב רעדט, ער איז מער, ער האט געהאט אין זיין הויז, ער האט געמאכט מנינים, לאמיר זאגן ס'איז געווען א גרויסע שטיבל, אבער דו קענסט נישט בויען א ריזיגע בנין, בית הכנסת דאס, און ס'הייסט נישט קיין בית הכנסת, ס'איז זייער פאני, איך ווייס נישט.
אבער די רחוב העיר האט יא פאנקשאנס פון הלכה, סיי דא און סיי אין הלכות אנשי עיר הנדחת, ווי איך געדענק. אבער ביידע מאל איז עס א פראקטישע זאך, ס'האט נישט קיין דין אז די רחוב של עיר ווערט טמא אדער די רחוב של עיר ווערט הייליג, ס'האט א פראקטישע יוז.
און די גמרא שטייט אן אנדערע ריזן פארוואס מ'גייט ארויס אין רחוב, ס'איז אינטערעסאנט, אז די רמב"ם געבט א פראקטישע ריזן אז ס'איז פשוט א גרויסע עולם, און די גמרא זאגט אז ס'איז א בזיון, ס'איז גלות, ס'איז אנדערע טעמים. אזויווי אפגונה, אז... און ס'איז בזיון אין פרהסיא, ס'איז אינטערעסאנט, די רמב"ם געבט א פראקטישע טעם פאר א זאך וואס דא אין די גמרא איז מער א סגולה'דיגע טעם.
אזויווי די ערגת נפש מיט די רבי ר' מאיר מארמאר, כדי ס'זאל ארויסברענגען צער, יא, אבער דאס זאגט די גמרא מיט די ערגת הנפש, אבער דא שטייט אין די גמרא א טעם סגולי אזויווי, און די רמב"ם מאכט פון דעם א פשוט'ע טעם, אפשר איז ביידע אמת, ס'איז נישט קיין סתירה.
---
אקעי, דאס איז די הלכות פון בית הכנסת.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80073#
הפרק עוסק בהלכות בניין בית הכנסת, ארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, ודינים של מכירה וקדושה. הפרק מתקשר לשתי הלכות קודמות: (1) דין הרמב"ם שצריך לייחד מקום לתפילה (טהרת המקום), ו-(2) דין תפילה בציבור – שמחייב מקום שכל הציבור יכול להתאסף בו. הסדר ההגיוני הוא: תחילה ענין התפילה, אחר כך תפילה בציבור, אחר כך תפילה בבית הכנסת – ועכשיו החיוב לבנות את הבניין עצמו.
---
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים."
בכל מקום שנמצאים עשרה יהודים, הם מחויבים להכין מקום מיוחד לתפילה – בית הכנסת. אפשר לכפות זה את זה לשלם עבור הבניין, וגם לקנות ספר תורה, נביאים וכתובים.
1. החיוב מוטל על עשרת היהודים עצמם, לא על ממשלה או נדיב: זהו חידוש גדול – החיוב לא בא מלמעלה (כמו בדור אנוש שעשו היכל), אלא מעשרת היהודים עצמם. האבות לא עשו בית הכנסת, הם התפללו לבד. כאן רואים שיהודים רגילים שמתאספים יחד יש להם חיוב גמור ליצור את התנאים לתפילה בציבור.
2. "כופין" – מה פירוש כפייה? "כופין" לא פירושו רק לחץ – פירושו שאם אחד לא רוצה לשלם, אפשר לזמן אותו לדין תורה, ובית דין יכול ממש לקחת ממנו כסף. "זה את זה" – זה לא עסקן אחד שדורש, אלא לכל הקהל יש חיוב הדדי זה כלפי זה. אם אחד אומר "אני יכול להתפלל בבית, אני לא צריך בית כנסת" – עונים לו: "אתה צריך לתת כסף."
3. למה צריך כתובים? ספר תורה מובן – לקריאת התורה. נביאים מובן – להפטרות. אבל כתובים – הרי אין הפטרות מכתובים! זה מראה שהספרים בבית הכנסת אינם רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד. בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, דברי כיבושין, דברי אגדה, ואנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה מלבד התפילה. (זה שונה מבית המדרש שבו יושבים ולומדים כל היום.)
4. שולחן ערוך – גם ש"ס: ר' אברהם בלומנברג (רמב"ם מאורח) מביא שהשולחן ערוך (עם משנה ברורה) אומר שבזמן הזה כופים גם לקנות ש"ס – מה שתומך בנקודה שהחיוב רחב יותר מסתם קריאת התורה, הוא הולך גם על לימוד.
5. [דיגרסיה: השוואה ל"ועשו לי מקדש"]: החיוב לבנות בית הכנסת יכול להיות דומה במשהו ל"ועשו לי מקדש," אף על פי שהרמב"ם לא אומר זאת בפירוש – הוא עושה זאת לתפילה, אבל הענין של בניין מיוחד קיים גם כאן.
---
"כיצד בונין אותו? אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר 'בראש הומיות תקרא'. ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר. ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר 'והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו'."
בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר בעיר. מגביהים את הבניין שיהיה גבוה מכל הבתים הרגילים. הדלת תהיה בצד המזרחי, כמו המשכן.
1. שני דינים נפרדים בגובה: יש שני הלכות: (א) המיקום – בונים במקום הגבוה ביותר בעיר ("בגובהה של עיר"), (ב) הבניין עצמו – מגביהים אותו שיהיה גבוה מכל החצרות ("מגביהין אותו"). שניהם דינים נפרדים.
2. "בראש הומיות" – ביאור הפסוק: "הומיות" (משלי א:כא) מתפרש על ידי המצודות כמקום שיש בו המיה – שבו אנשים מדברים, שבו יש חיים. בית הכנסת יעמוד במקום גבוה ובולט כך שישמעו את בעל התפילה, את השופר וכדומה.
3. ניגוד סמלי עם "ממעמקים": בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר, עושים בימה עוד יותר גבוהה – אבל בעל התפילה עומד בממעמקים (מקום מעומק). זה סמלי – "ממעמקים" לא פירושו ממש עמוק באדמה, אלא עומק רוחני.
4. הקפדת הרב מבעלז: העולם בכלל לא מקפיד מספיק על ההלכה שבית הכנסת יהיה גבוה מכל הבניינים – חוץ מהרב מבעלז בירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו "בגובהה של עיר" וגבוה מכל האחרים. בעלז מקפידה מאוד על הלכות בית הכנסת.
5. "פתח למזרח" – קשר למשכן: הרמב"ם מביא שהדלת תהיה במזרח, כמו המשכן שהיה לו הפתח בצד מזרח (מערב היה סגור – שם היה קודש הקדשים). היסוד הוא שרוצים לעשות את בית הכנסת בדומה למשכן.
6. קושיה על הפסוק "משה ואהרן ובניו": קושיה חזקה: למה מביא הרמב"ם דווקא את הפסוק "והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו"? הרי כבר כתוב בפסוקים אחרים שדלת המשכן הייתה במזרח – למה צריך דווקא את הפסוק הזה? מובן שקדמת מזרח הוא מקום חשוב, אבל זה ידוע כבר מפסוק אחר. הקושיה נשארת פתוחה.
7. שולחן ערוך / תוספות – כשמתפללים למזרח: השולחן ערוך, תוספות ואחרים אומרים שהלכת הרמב"ם מדברת כשמתפללים למערב (כמו בבתי כנסת בארץ ישראל, או בבבל שהתפללו למערב לכיוון ארץ ישראל). במקרה כזה הדלת במזרח – בצד השני ממה שמתפללים. אנחנו שמתפללים למזרח, לא היינו רוצים שהדלת תהיה באותו צד כמו ארון הקודש. העיקר: הדלת תהיה מול ארון הקודש, לא דווקא מזרח.
8. שיטת הרמב"ם לעומת למעשה: למעשה אומר הרמב"ם כן שעושים תמיד במזרח את הדלת – אפילו אם מתפללים למזרח. הרמב"ם עצמו גר במצרים, שהיא מערבית לארץ ישראל, ובבבל (תקופת הגאונים) התפללו למערב – אז אצלם מתאים שהדלת במזרח.
9. [דיגרסיה: בתי כנסת עתיקים עם דלתות צד]: בבתי כנסת עתיקים יש בדרך כלל דלת בצד, שממנה בעל התפילה והרב יוצאים, מלבד הדלת הראשית. אולי זו לא "מעין דלת" שהרמב"ם מדבר עליה.
---
הרמב"ם אומר שעושים "היכל" שבו מניחים את ספר התורה.
ה"היכל" אינו התיבה (ארון הקודש) עצמה, אלא מבנה/בניין נפרד – מעין מרכז בחזית בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
1. הבדל בין "היכל" ו"תיבה": התיבה היא הארון/קופסה שבה מונחת התורה, וההיכל הוא הבניין הגדול יותר שמכיל את הארון. ההיכל מסמל את בית המקדש – לכן קוראים לו "היכל".
2. ההיכל עומד בכיוון ירושלים ("כלפי דלתות העיר") – "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". כלומר, ההיכל משמש כרמה נוספת של "ממקומו הוא יפן" – כשעומדים להתפלל, מסתכלים אוטומטית להיכל, שמצביע למקום המקדש.
3. הרמב"ם לא אומר במפורש "למערב" או "למזרח" – אלא "כלפי דלתות העיר", שפירושו באיזה כיוון ירושלים נמצאת.
---
"וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה" – מעמידים את התיבה "באמצע".
התיבה אינה ארון הקודש, אלא הבמה/השולחן שעליו מניחים את ספר התורה כשקורים.
1. "באמצע" פירושו כאן לא באמצע בית הכנסת, אלא באמצע ההיכל.
2. התיבה הייתה ניידת: לכאורה הכניסו אותה לאמצע כשמתפללים, והחזירו אותה כשלא מתפללים. כראיה – בהלכות לולב כתוב שהניחו את התיבה באמצע כדי להקיף, מה שמוכיח שהייתה ניידת.
3. "אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים" – התיבה עומדת עם הגב להיכל, והדלתות נפתחות לעבר העם, "כדי שיוכלו להוציא את התורה" – שיוכלו להוציא את התורה, ו"פניו כלפי העם" – שהעם יוכל לראות את התורה כשפותחים אותה.
---
הרמב"ם פוסק שמעמידים בימה, והקורא בתורה, או החכם שאומר דברי כיבושין, עומד עליה "כדי שישמעו כולם".
1. שאלה טקסטואלית גדולה: בגרסאות שונות כתוב "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת", אבל בכתב היד שהרמב"ם עצמו אישר (כתב היד של ספר המאור) המילה "באמצע" נמחקה. כלומר, לפי הרמב"ם אין חיוב שהבימה תעמוד דווקא באמצע – אבל מעשית פשוט שתהיה באמצע. זו הייתה מחלוקת גדולה היסטורית.
2. הטעם לבימה: אם היא עומדת באמצע, הטעם כדי שכולם ישמעו; אם היא לא עומדת באמצע, הטעם שהיא גבוהה – "כשעומדים גבוה שומעים יותר טוב, כי הקול עולה ולא מפריע לאנשים."
3. איזה סוג הלכה זו? הרמב"ם פוסק זאת כהלכה, אבל הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן – זה סוג של הלכה שמתארת כיצד בית הכנסת צריך להיראות.
---
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבים שורה לפני שורה... ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה... עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה."
הזקנים (הרב, המזרח) יושבים עם הפנים לעם ועם הגב להיכל. כל העם יושב שורות שורות, כל שורה מסתכלת לגב השורה שלפניה – כמו בבתי כנסת רגילים היום. כך כולם מסתכלים לקודש, לזקנים ולתיבה.
1. "כלפי הקודש" – מה "קודש" פירושו כאן לא לגמרי ברור: ארון הקודש? ספר התורה? נראה שפירושו ארון הקודש.
2. שלוש קדושות שהעם רואה: (1) פני התיבה, (2) הזקנים, (3) הקודש (ארון הקודש).
3. דווקא שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה – הטעם הוא "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה" – צריך לראות את פניהם כדי שיביא לאימה ויראה.
---
"שליח הציבור עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש."
שליח הציבור עומד על הארץ (לא על הבימה), לפני התיבה, עם הפנים לקודש – הוא מסתכל באותו כיוון כמו כל העם.
1. החזן לא מסתכל לעם – לא כמו אצל הרפורמים, שהחזן עומד ומסתכל לעם. אצל הרמב"ם החזן מסתכל לקודש, כמו כולם. רק הזקנים הם היחידים שמסתכלים לעם.
---
"נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן."
צריך לטאטא ולנקות בתי כנסיות ובתי מדרשות. "מרביצין" פירושו שופכים מים כדי שלא יהיה אבק – שוטפים את הרצפה. זה קשור לכך שהולכים שם עם נעליים.
1. הבדל מנהג בין ארצות: הרמב"ם מביא: "ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב" (ספרד ומרוקו), "ובשנער ובבל ובארץ הצבי" (ארץ ישראל) – אלה כולם "ארצות ספרדיות" (כמעט ארבע קבוצות נפרדות). המנהג שם הוא: (1) להדליק אבוקות – מדליקים נרות בבתי כנסיות; (2) הצעת מחצלאות – מניחים שטיחים/מחצלות יפות על הארץ לשבת.
2. "אורח אדום" (ארצות אשכנז?) – שם "יושבים על הכסאות" – יושבים על ספסלים/כיסאות. "כסאות" לא פירושו סתם ספסל, אלא ישיבה נוחה ומכובדת – חלק מהכבוד.
3. מעשית היום: היום יושבים בכל מקום על ספסלים, אפילו בבתי מדרש ספרדיים. ההבדל היחיד הוא שלבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים (ספות), ולאשכנזים יש ספסלים קשים.
---
"ואין נוהגין בהן קלות ראש" – לא שחוק והיתול.
כחלק מכבוד בית הכנסת, אסור להתנהג בקלות ראש – לא דיבורים ריקים, לא ליצנות, לא משחקים, לא בדיחות, לא בדחנות.
1. אם מישהו חושב שקלות ראש מקרבת את הדור הצעיר, שיעשה זאת בפאליש, לא בבית המדרש. בית המדרש אינו המקום לקלות ראש, אפילו בכוונות טובות.
---
הרמב"ם אומר שאין נהנים מבית הכנסת.
1. מה פירוש "נאותין"? הרמב"ם בפירוש המשניות (ברכות/מגילה) מסביר: "נאותין" פירושו "מתקשטין, משתמשין להנאתן" — לא משתמשים בו להנאה אישית. זה לא פירושו שינה, אלא הנאה כי קריר, אוורירי, מקום נוח.
2. מעשית: שבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת – אל תיכנס לשם רק בגלל הקרירות.
---
לא נכנסים לבית הכנסת סתם. "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם." לא אוכלים שם ולא שותים שם.
1. בדיעבד – אכילה בבית המדרש: אם תלמיד חכם נתן שיעור והוא לא יכול לצאת לחדר האוכל כי זה ייקח יותר מדי זמן והוא לא יוכל להמשיך ללמוד – בדיעבד מותר לו לאכול בבית המדרש. זו המציאות בשטיבלאך קטנים שאוכלים ליד השולחן, כי הוא צריך להמשיך ללמוד. אותו אדם שלומד שם – הוא זה שמותר, כי הוא כבר בבית המדרש ללימוד.
---
"ואין מחשבין בו חשבונות — אלא אם כן היו של מצוה" – כמו צדקה, פדיון שבויים.
חשבונות ועסקים לא עושים בבית המדרש, אבל חשבונות מצווה (אפילו לצדקה) כן.
בית הכנסת הוא מרכז החסד – רואים זאת מכך שחשבונות מצווה מותרים.
---
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים — כגון שמספידין גדולי החכמים."
לא עושים הספד בבית הכנסת, אלא הספד של רבים.
1. הרמב"ם נותן דוגמה מעניינת: לא רק כשגדול עצמו נפטר, אלא אפילו כשאדם רגיל נפטר, אבל גדול בא להספיד (כי הוא שכן או אח), ובגלל זה כל העולם בא – זה נעשה "הספד של רבים."
2. החידוש העיקרי: הנושא אינו הנפטר, אלא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספיד, כל העולם בא, וזה עושה את זה הספד של רבים. זה מתאים לגמרא שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית הכנסת – "אי בשמיעה כולהו" – הנקודה היא הקהל הרב הנוסף.
3. כלל: לא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים. שני חסידים רוצים לדבר עסקים – לא בבית הכנסת. אבל כל מה שהוא ענין ציבורי – כן. יחיד לא יכול להשתמש בבית הכנסת לאינטרסים שלו, אבל ענייני ציבור כן.
---
"לא יעשנו דרך, שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך."
בית כנסת עם שתי דלתות בשני צדדים – אסור להיכנס מדלת אחת ולצאת מהשנייה רק כדי לקצר את הדרך.
1. "קפנדריא" – אף אחד לא יודע בדיוק מה המילה הזו אומרת. לפי רש"י זו שפה ל"קיצור דרך."
2. יציאה מדלת אחרת אחרי תפילה: אם מישהו בא להתפלל בבית הכנסת, מותר לו לצאת מהדלת האחרת, אפילו זה נעשה למעשה קיצור דרך – כי הוא בא להתפלל, לא לעשות קיצור דרך.
---
**"אם מישהו צריך להיכנס לבית המדרש לדבר מעשי (למשל לקרוא לילד שלו
, לאסוף חבר), שייכנס וילמד קצת – 'יכנס ויקרא מעט' – שיאמר קצת חומש או תהלים, או 'יאמר דבר שמועה' – הלכה ששמע. 'ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד.'"**
1. אם הוא לא יכול ללמוד – יש לו שתי עצות:
- "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו" – שיבקש מילד שיאמר לו את הפסוק שהוא לומד. משתמשים ב"פסוקך" מעשית כדי לעשות היתר להיכנס.
- "ישב מעט בבית המדרש" – שפשוט ישב קצת. הרמב"ם מביא את הפסוק "אשרי יושבי ביתך" – לא כתוב "אשרי הלומדי בביתך" או "אשרי המתפללי בביתך", אלא "אשרי יושבי" – לשבת בבית המדרש זו עצמה מצווה.
2. חידוש חשוב: הרמב"ם אומר בפירוש "מקיים מצוה" – ישיבה בבית המדרש אינה רק כבוד, זו מצווה בפני עצמה. "אין כבוד שאינו מצווה."
---
"מותר ליכנס במקלו ובתרמילו" – מותר להיכנס לבית הכנסת עם המקל שלו, הכלים שלו, הדברים היומיומיים שלו. זה לא כמו בית המקדש.
"לרוק" – אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש.
1. סברת הגמרא: גם בבית אנשים לא מקפידים על זה, וכשמקפידים במקום כזה, זה גם כך.
2. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו – עצה טובה.
---
"בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, קדושתן עליהן עומדת, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' – אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן."
בית כנסת שחרב (לא מתפללים שם יותר, הוא ריק) נשאר קדוש וצריך לכבדו.
1. הרמב"ם אומר לנו פעמיים שבית הכנסת קדוש – פעם אחת ב"כלפי פנים הקודש" (קודם), וכאן בחרב. אבל הוא לא אומר שצריך לעשות מעשה הלכתי (כמו להביא פועלים לישועות), אלא שאסור להתנהג בקלות ראש.
2. דין כיבוד וריפוץ: בבית כנסת חרב מתנהגים כמו בפעיל, חוץ מכיבוד וריפוץ – לא שומרים אותו יפה, נותנים לעשבים לצמוח. הטעם: כדי שיראו אותן ויצטערו – שיראו את המצב העגום וירצו לבנות מחדש. לא שיעשו "מוזיאון" ממנו, אלא שירחמו וירצו לבנות אותו מחדש.
3. יסוד חשוב: הבניין עצמו קדוש – לא רק כשהוא בשימוש מעשי. כל ההלכות בנויות על זה שבית הכנסת הוא מקום קדוש כשלעצמו.
---
"אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה או במקום אחר, אלא בונים אחרת ואחר כך סותרין זו, שמא יארע להם אונס ולא יבנו."
לא הורסים בית כנסת כדי לבנות חדש, כי אולי נישאר בלי בית כנסת. בונים תחילה את החדש, אחר כך הורסים את הישן.
1. אפשר להרוס בית כנסת אחרי שיש כבר חדש – זה לא שאסור לסתור, אלא שצריך להיות בטוחים שלא נישאר בלי בית כנסת.
2. חריג (רמ"א): זה נכון רק לחרוב יסודותיו – כשעדיין אפשר להתפלל בו. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול (זה מסוכן), סותרן מיד וממהרין לבנותו יום ולילה – עובדים יום ולילה במהירות לבנות, שמא תדחה ויישאר חרב.
---
"מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין."
מותר לעשות מבית כנסת ישיבה (קדושה גבוהה יותר), אבל לא להיפך.
---
"בני העיר שמכרו בית הכנסת – לוקחין בדמיו תיבה; מכרו תיבה – לוקחין מטפחות או תיק של ספר תורה; מכרו מטפחות – לוקחין חומשים; מכרו חומשים – לוקחין ספר תורה. אבל לא להיפך. וכן במותרים."
מותר לקנות בכסף רק משהו בקדושה גבוהה יותר – מעלין בקודש. זה נכון גם למותרות (כסף שנשאר).
1. מותרות: אפילו כבר קנו מה שצריך ונשאר כסף, לכסף הזה עדיין יש את הקדושה הגבוהה.
2. גביית מעות: אפילו כשרק אספו כסף (עדיין לא קנו), זו כבר הכנה עם קדושה – מותר רק לשנות לקדושה גבוהה יותר. אם גבו מעות לקנות תיבה – מותר לקנות ספר תורה, אבל לא להיפך.
3. חריג במותרות: "אם עשו מה שגבו לעשות והותירו – משנין המותר לכל מה שירצו." כשכבר ביצעו את המטרה ונשאר כסף עודף, מותר להשתמש בו למה שרוצים, אפילו לקדושה נמוכה יותר.
---
1. על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי – אי אפשר להתנות שתורה לא תהיה לה קדושת ספר תורה.
2. על חפצים (ספסלים, מפות, כלי בית הכנסת) – הרמ"א אומר שאפשר לעשות תנאי, והמנהג הוא שאפילו בלי תנאי מפורש, לב בית דין מתנה – מניחים שיש תנאי שמותר להשתמש בהם למטרות אחרות (למשל לקחת ספסל הביתה) אם הגבאי מרשה.
3. כל כלי בית הכנסת ובית המדרש יש להם אותה קדושה כמו בית הכנסת עצמו – ספסלים, שולחנות, פרוכת, מטפחות ספרים.
---
"במה דברים אמורים? בבית הכנסת של כפרים, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד – שבעה טובי העיר מוכרין אותו. אבל בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה – אין מוכרין אותו לעולם."
בית כנסת של עיירה קטנה שבעה טובי העיר יכולים למכור, כי הוא שייך לאנשים המקומיים. אבל בית כנסת של עיר גדולה שייך לכלל ישראל – כי אנשים מכל מקום באים לשם – ולעולם אי אפשר למכור אותו.
1. ההבדל הוא "על דעת מי נעשה" – למי הוא נעשה. בית כנסת של עיר גדולה הוא נכס של כל ישראל, כי "שיבואו כל הבאים למדינה."
2. משל מעשי: בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שייך לאנשים המקומיים, אבל מוסד גדול כמו בית המדרש של גור או סאטמר בוויליאמסבורג, שבו "כל העיר באה להתפלל" כשצריכים מנין מנחה, יש לו דין של בית הכנסת של כרכים – הוא שייך לכל היהודים, לא רק לחסידות.
3. קושיה חדה על הנוהג כיום: היום בעלי הבתים של בתי כנסת גדולים מבקשים כסף מכולם, כי כולם מבינים ש"זה בית המדרש שלהם." אבל כשהם רוצים למכור, הם לא שואלים את האחר. "זה לא הולך לשני הכיוונים" – זו סתירה יסודית.
4. הטענה שתחזוקה משנה את הדין, נדחית: נטען שמכיוון שמישהו משלם את החשבונות (מים, חשמל, שירותים), הוא צריך להיות הבעלים. זה נדחה בתוקף: גם בזמן הגמרא בית כנסת של כרכים היה צריך תחזוקה. מי שעושה זאת, עושה זאת "על דעת כל ישראל, לא על דעת שלושת האנשים שמתפללים שם." זה לא משנה את המעמד ההלכתי.
5. האם בית כנסת חדש בכרך מקבל אוטומטית דין כרכים? אם "נכד רבני" בונה בית כנסת בקרקוב (שהיא כבר עיר), האם זה אוטומטית "על דעת כל העולם" או שיש לו דין כפר? זו נשארת שאלה.
6. הכלל שלפי הפשט לעולם לא היה "ריאליסטי" ההלכה של כרכים: כי תמיד יש מישהו שבנה, מישהו שנושא בהוצאות – אבל בכל זאת אומר הרמב"ם שזו קטגוריה נפרדת. התירוץ הוא שמי שבונה ומתחזק, עושה זאת "על דעת כל ישראל" – הוא שליח, לא בעלים.
---
"אפילו כשמותר למכור בית הכנסת, צריכים להיזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי ולא בית הטבילה ולא בית המים (בית הכסא). אבל אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה על מנת לעשות בו כל מה שירצו — מותר."
אסור לעשות מבית כנסת שנמכר מקום מגונה (בית מרחץ, בורסקי, מקווה, בית כסא), כי זה לא דרך ארץ. אבל אם שבעה טובי העיר עשו תנאי במעמד אנשי העיר שמותר לעשות מה שרוצים – מותר.
מנגנון התנאי: כשהציבור עושה תנאי מפורש, זה נעשה "כאילו זה לא בית כנסת" – הקדושה יוצאת לגמרי, ואז אפשר לעשות מה שרוצים.
---
"רבינו אדם אחד — כל מה שעשוי עשוי ואין אנו יכולים למחות בידו."
כשהציבור ממנה אדם אחד כמנהל, הוא לא צריך לשאול כל פעם את שבעה טובי העיר או אנשי העיר.
1. הגבלה חשובה – זה לא נעשה נכסי ציבור: "כמה וכמה ספרים טועים בזה" – זה לא אומר שאותו אדם יכול למכור "לצרכי עצמו." זה אומר רק שיש לו זכות לפעול "לטובת הציבור" בלי לשאול כל פעם. זה נשאר הקדש, זה נשאר נכסי ציבור. ה"אדם אחד" הוא גבאי, לא בעלים במובן שזה שייך לו.
---
"כשם שמותרים למכור בית הכנסת כך נוהגים ליתנה במתנה — שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו לא נתנוה." אבל "לא סוחרים ולא משכנים." הלוואה גם אסורה.
מתנה מותרת כי היא כמו מכירה (מקבלים משהו בחזרה – הנאה). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות זה עדיין נשאר בית כנסת, ומשתמשים בו למטרה זרה. הלוואה גם אסורה.
1. "כלל גדול – מתנה היא תמיד בעבור משהו": מתנה היא לעולם לא "בעבור כלום" – תמיד יש הנאה שמקבלים בחזרה, בין גשמית בין רוחנית. לכן מתנה הלכתית היא כמו מכירה.
2. ההבדל בין מכירה להשכרה: מכירה מותרת (עם תנאי זה יוצא מלהיות בית כנסת). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות הקדושה נשארת, ומשתמשים במקום קדוש למטרה זרה. "להשכיר בית מדרש להיות חנות – זה אסור."
3. קדושה עולה ואינה יורדת בדמים: הלוואה אסורה כי בהלוואה "זה עדיין שלך" – הקדושה לא יוצאת בחינם, אלא בכסף. הלוואה אינה מכירה, זו עסקה זמנית שלא יכולה להוריד קדושה.
4. נפקא מינה מעשית להיום: "צריך לדעת את ההלכה אולי היום – היום מקילים מאוד בכל ההלכות האלה."
---
"רחובה של עיר — אף על פי שמתפללין בה תעניות המרובות, אין בה קדושה, מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן... אין בקדושה."
כשמתפללים בחוץ ברחוב (כי בית הכנסת קטן מדי לכל האנשים בתענית), המקום לא מקבל קדושה. זה נשאר רחוב.
1. רחוב העיר יש לו תפקידים הלכתיים אבל לא קדושה: הרחוב משמש למטרות הלכתיות – גם כאן (בתעניות, שיוצאים להתפלל ברחוב), גם בהלכות עיר הנדחת. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי – הרחוב לא נעשה טמא ולא קדוש, יש לו רק "שימוש מעשי."
2. טעם למה יוצאים לרחוב בתעניות – הטעם המעשי של הרמב"ם לעומת הטעם הסגולי של הגמרא: הרמב"ם נותן טעם מעשי: כי יש קהל גדול ואין מקום בפנים. אבל הגמרא נותנת טעמים אחרים, יותר "סגוליים": זה בושה (בפרהסיא), זה סימן גלות, זה כמו "אפגנה" (השפלה) – רוצים להוציא צער. אולי שני הטעמים אמת ואין סתירה – הרמב"ם נותן את הטעם הפשוט, והגמרא נותנת את הטעם העמוק יותר.
---
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם... אלא עראי הם מתפללין."
בית או חצר שאנשים מתאספים להתפלל שם, אבל הוא לא נבנה כבית כנסת, אין לו קדושה – אפילו מתפללים שם תמיד, כי זה נחשב תפילת עראי.
1. מקור לשטיבלאך חסידיים: זה המקור לכל השטיבלאך החסידיים – ששטיבל שלא נבנה במיוחד לבית כנסת אין לו קדושת בית הכנסת, אפילו מתפללים שם תמיד.
2. שיטת הצאנזער רב: הצאנזער רב (דברי חיים) אמר ששטיבלאך חסידיים הם "שטיבל בלבד" ולא בית כנסת כלל. אבל כאן יש הבדל חשוב: זה רק שייך כשמדברים על שטיבל קטן בבית שעושים מניינים (כמו שהיה לצאנזער רב עצמו). אבל כשהאדמו"ר מגור או הרב מבעלז בונה בניין ענק במיוחד לתפילה, אי אפשר לומר שזה רק "שטיבל" בלי קדושה – זה ממש בית כנסת, כי הוא נבנה למטרה זו.
---
בזה מסתיים השיעור על רמב"ם הלכות תפילה פרק י"א – הלכות בניין בית הכנסת, הארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, קדושת בית הכנסת שחרב, דינים של מכירה, שכירות, מתנה, והמעמד של שטיבלאך ורחובות.
דובר 1:
ברוכים הבאים רבותי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות, ספר משנה תורה, וספר אהבה שבו, בהלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילה פרק י"א.
בשיעור היום נלמד שיש מצוה לבנות בית כנסת להתפלל בו, וצריך לכפות, כלומר, כופים אותם לשלם כסף על כך.
ממילא אנו נזכרים שלא היה צורך כלל לכפות את נדבנינו, הם נתנו כסף לשיעור שלנו, הם נתנו אפילו בנדבת הלב, כל אשר נדבנו לבו. את השיעור של היום נתן הרב ר' יואל הלוי ורצברגר, שתומך הרבה בתורה שלנו, הרבה מהשיעורים, והרבה שיעורים אחרים, וכל מיני תורה בעולם.
וכל אחד ישתדל, יעמוד על אוצרו, מי שרוצה יכול לשלוח לינק, יש לי נדמה למטה באתר, או ביוטיוב, או איפה שיהיה לינק שאפשר לשלוח כסף. אם הציבור לא יודע איפה הלינק או איפה הם יכולים לשלוח כסף, הם יכולים לשאול שאלה אצל הרבנים, הרבנים יענו בחפץ לב שאלות כאלה.
כן, צריך לבנות בית מדרש היכן שיהודים נמצאים, כך אומר הרמב"ם. לבנות בית מדרש עולה כמה מיליון דולר, בית מדרש וירטואלי כזה, שיעור כזה, אפשר בכסף מועט, כמה אלפי דולר, ממש כסף מועט, ואנחנו כאן כדי להמשיך לתת את השיעורים.
אז, אומר הרמב"ם כך. זה מאוד מעניין, הבה נאמר הקדמה קטנה, קצת חיבור.
דובר 2:
אין לי הקדמה, אני רוצה רק לומר את הפרקים.
דובר 1:
אה, יש לך. איך למדנו שיש דבר כזה תפילה. אחר כך ראינו שיש דבר כזה תפילה בציבור. אז ראינו שיש דבר כזה תפילה בבית הכנסת. עכשיו נזכרנו שצריך לבנות בניין.
אני רוצה לומר כך, יש שתי הלכות שהפרק מתייחס אליהן. אחת, הרמב"ם אמר שצריך לייחד מקום לתפילה. אחד הדברים הוא טהרת המקום לתפילה, אחד התנאים, להכין מקום. ואחר כך יש דבר שני והוא שמתפללים בציבור.
אז להכין מקום פירושו שאדם למשל שהתפלל באוהלו, באוהל שלו, היה צריך להכין מקום שם טהור, שם הוא יכול להתפלל, שם אולי נמוך, לא מקום גבוה. והיות שיש ציבור, צריך למצוא מקום שכל הציבור יכול להיכנס, זה הרבה יותר גדול.
אני לא יודע אם זה אומר גם להתחיל ענין או לא. על כל פנים, יש ענין, מלבד זה שצריך להיות מקום להתפלל, יש ענין שיהיה בית כנסת. יכול להיות שזה כמו "ועשו לי מקדש", הרמב"ם לא אומר ממש זאת, הוא עושה זאת כן לתפילה, אבל שיהיה בניין, וזה גם הענין.
דובר 1:
גם יש דבר מוזר שהוא אמר קודם, הוא אמר שיתפללו בבית כנסת. אומר הוא עכשיו, זה לא שאם יש בית כנסת, אני יודע, היה פעם יהודי עשיר שבנה בית כנסת. לא, עשרה יהודים יש להם גם חיוב ללכת ולברוא את התנאים כדי להתפלל עם ציבור.
אומר הרמב"ם הקדוש, "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה". בכל מקום שיש עשרה יהודים, הם צריכים להכין בית, מקום מיוחד שם יתכנסו להתפלל, והדבר נקרא בית הכנסת.
היכן שיש עשרה יהודים, אם אחד הולך לאזור חדש, יש עשרה יהודים, ישלחו לכל אחד תהילים רמב"ם, יאמרו שחייבים לבנות בית כנסת.
דובר 2:
איפה?
דובר 1:
כן, לא רק שחייבים, זה חידוש ממשי. זה חידוש גדול, האבות לא עשו בית כנסת, הם התפללו לבד, כן? קודם למדנו שבדור אנוש עשו היכל שם יתכנסו להתפלל. אבל כאן, סתם יהודים מתכנסים, זה לא בא מהממשלה, זה בא מעשרת היהודים, הם לקחו לעצמם מקום שצריך להתפלל.
אוקיי. "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת", ואפשר לכפות אחד על השני. יש תביעה, אם יש מישהו שהופך לעסקן, הוא יכול לדרוש מאנשים אחרים ללכת לעשות כסף, והוא יכול לכפות אותם. זה לא העסקן, "זה את זה", כל הציבור מתכנס, יראו כמה כסף יש לכל אחד, ולוקחים מכל אחד מספיק כסף כדי שיוכלו לבנות שול.
הוא לא אומר בדיוק איך עובדת הכפייה. כפייה לא אומרת לקחת כסף, כפייה אומרת שעושים עליך לחץ.
דובר 2:
נראה לך שכפייה אומרת לקחת כסף?
דובר 1:
כופין, כופין אומר שאם אחד לא רוצה לשלם, כן, קוראים לו לדין תורה, לוקחים אותו, הולכים לבנק שלו, לוקחים קצת כסף, כמה שצריך לענין.
אנחנו לא שוכבים על אותו דבר. עוד דבר שעשרה מישראל צריכים להיות להם, הם צריכים להיות להם ספר תורה.
דובר 2:
אה, טוב.
דובר 1:
ספר תורה, נביאים וכתובים.
דובר 2:
אה, למה צריך ספר תורה, נביאים וכתובים?
דובר 1:
נביאים צריך להפטרות. כתובים למה צריך?
דובר 2:
לא ברור.
דובר 1:
להפטרות, אבל אין הפטרות מכתובים, רק מנביאים.
דובר 2:
ואצלנו לא נוהגים, ובשול שלי אין נביאים.
דובר 1:
אולי כי אפשר לומר שיוצאים בתורה מודפסת. ראיתי, הוא מביא כאן למטה הרמב"ם מאורח, ר' אברהם בלומנברג מביא שכתוב בשולחן ערוך שכופים גם לקנות ש"ס בזמן הזה.
דובר 2:
מה הטעם לש"ס?
דובר 1:
איך אתה מתכוון? משנה ברורה אומר כך. זה לא רק שצריך להיות ספר תורה, אלא כי זה...
ונראה גם שספר התורה הוא לא רק לקריאת התורה, זה גם שיוכלו ללמוד. כי כתובים לא קורים לכאורה בבית כנסת. אבל בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, זה לא מקום שלומדים חומש. אבל זה כן מקום שלומדים בו.
בית המדרש הוא היכן שהיושבים לומדים כל היום יושבים, ובית הכנסת הוא מקום שאנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה, מלבד התפילה. יכול להיות שהם באים ללמוד. אני לא יודע, אבל אני חושב שבוודאי למדו כן קצת בבית הכנסת. אומרים דרשות שם, דברי כיבושין, דברי אגדה.
אוקיי, אז זו עצם ההלכה שצריך לבנות בית כנסת, זה חיוב גמור, כל אחד, עד כדי כך שאפשר לכפות את הכסף לשלם על כך. לכפות פירושו פשוט, אחד אומר, "אני לא צריך שול, אני יכול להתפלל בבית," אומרים, "לא אכפת לי, אתה צריך לתת כסף." כן?
דובר 1:
עכשיו הולכים ללמוד היכן צריך לבנות את בית הכנסת, באיזה מקום, ההלכות, הארכיטקטורה של בית הכנסת.
כיצד בונין את בית הכנסת? כשבונים בית כנסת, "אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר," במקום הגבוה של העיר, "שנאמר 'בראש הומיות תקרא'."
החכמה, דעת זקנים מהחכמה זה מעניין, "החכמה רינתה בראש הומיות," הומיות פירושו ארגז, הרבי אמר שהומיות זה...
דובר 2:
"הומה מדברת"?
דובר 1:
לא, הומה... הוא מביא שהמצודות מתרגם "בראש הומיות" במקום שיש המיה, שאנשים מדברים, שאנשים מתפללים שם. הנקודה היא, צריך... אה, בית המדרש צריך להיות גבוה יותר, כאילו הוא עומד גבוה יותר, ושומעים אותו, שומעים כששואג בעל התפילה, תוקע שופר, כל העיר תשמע, אולי משהו כזה.
אוקיי, אז צריך לבנות, יש כאן שתי הלכות, יש שתי הלכות. קודם כל, המקום שבונים צריך להיות במקום הגבוה ביותר של העיר. מלבד זה, "מגביהין אותו", מגביהים את הבניין של בית המדרש, "עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שיהא נראה ומתבסס לכל". שיבלוט, שיהיה בניין גבוה יותר מהבניינים הרגילים מסביב.
כן, מאוד חשוב. הציבור לא נוהג מספיק, לא מקפידים מספיק על ההלכה הזו, מלבד האדמו"ר מבעלזא מירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו "בגובהה של עיר", והוא עשה אותו גבוה יותר מכל בתי המדרש האחרים. זוכרים שבעלזא מאוד מקפיד על הלכות בית הכנסת.
זה מעניין, כי בונים במקום הגבוה ביותר, ובמקום הגבוה ביותר עושים עוד בימה שתהיה עוד יותר גבוהה, ובעל התפילה צריך לעמוד ב"ממעמקים". זה מאוד סמלי את ה"ממעמקים". זה לא אומר שצריך ללכת עמוק באדמה.
"ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח". הדלתות של בית הכנסת, מאיפה יוצאים, יהיו בצד מזרח.
כן, אנחנו לא נוהגים כך. שלנו הם מול מאיפה שנכנסים. שלנו זה "towards" מזרח. אז, שלנו זה "towards" מזרח, האם זה טוב?
דובר 2:
לא, "למזרח" פירושו בצד מזרח.
דובר 1:
שלנו... אולי הפתח יהיה במזרח?
דובר 2:
לא, לא.
דובר 1:
הפירוש הוא שעושים זאת במזרח, עושים את צד הפתח במזרח. כך הוא מביא פסוק על המשכן. המשכן היה לו הפתח בצד מזרח. בצד מזרח היתה הדלת במשכן, מערב היה סגור, קודש הקדשים. ממילא, עושים את השול באופן כמו המקדש, כך אומר הרמב"ם. אבל אנחנו לא נוהגים כך בדרך כלל, אני לא יודע.
יש, יש גם את זה, בדרך כלל בשולות הישנים נדמה לי יש גם דלת בצד, מאיפה בעל התפילה עם הרב עם כולם יוצאים. יש בדרך כלל היכל גדול, שאחר כך קוראים היכל, המקום שיש את ספר התורה עם הקהל החשוב, ובדרך כלל יש שם גם דלת בדרך החוצה. אולי זו לא הדלת העיקרית.
כן, אבל הוא מביא שהשולחן ערוך, התוספות ואחרים אומרים שההלכה מדברת באופן שהיו מתפללים למערב. כמו בתי המדרש בצד מזרח בארץ ישראל ובעיראק, אני לא יודע איפה, אז מתפללים למערב, אז הדלת היא בצד השני. אנחנו מתפללים למזרח, אז אנחנו חוששים להתפלל לדלת.
דובר 2:
אה, אה, אה.
דובר 1:
כך הוא מביא. אבל הוא מדבר כשמתפללים כלפי ירושלים, לא משנה איזה כיוון הבניין, בית המדרש הוא ממילא לירושלים.
הוא אומר שצריך רק לשים לב שיעשו את הדלת בצד השני מהארון הקודש. הארון לא יהיה כמו שהרמב"ם אומר שזה תמיד במזרח.
למעשה הרמב"ם אומר כן, עושים תמיד במזרח את הדלת. הוא יכול לחשוב, מה היה במזרח ליהודים למשל בתקופת הגאונים שגרו בעיראק? מה היה המזרח שלהם? מזרח זה אכן הצד המזרחי של העולם. לכאורה לאן התפללו? לאן התפללו כשעושים הלכה כזו? כתוב שיפתחו למזרח. הם צריכים לטעון שהם אכן התפללו למערב.
כמו שכתוב במסכת מגילה, בבבל זה אכן מערב לארץ ישראל, זה יותר מזרח מארץ ישראל, מתפללים למערב. "מערבא אמרי" אומרים בבבל, בבבל אומרים "מערבא אמרי" על ארץ ישראל. כן, אמת, זה יותר מזרח, זה עיראק, זה יותר מזרח. הרמב"ם לא גר יותר מזרח, הרמב"ם גר במצרים, זה יותר מערב מארץ ישראל.
מה כל הפסוקים האלה? זה לא שלומדים את זה מהפסוקים. זו הלכה למשה מסיני, אלו הלכות דאורייתא. זו הלכה למשה מסיני. אומרים שכך היתה הדלת במשכן. המילה היא שרוצים לעשות את בית המקדש בדומה למשכן. כמו שהמשכן היה לו הדלת במזרח, עושים זאת במזרח.
מה כתוב אחר כך "קדמה מזרח"? מה כתוב משהו על הדלת? "משה ואהרן". אני לא יודע למה הוא מביא את הפסוק, אני לא מבין. זה הפשט שהוא מביא את הפסוק.
דובר 2:
כן, אבל למה? מה רואים מהפסוק הזה?
דובר 1:
אין לי מושג, משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. "משה ואהרן ובניו"? אין לי מושג, משהו תמוה לי. קדמה, זה נכון שהמזרח הוא המקום החשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אבל אני לא צריך את הפסוק, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק, משהו תמוה לי.
הציבור לא נוהג לפי ההלכות, אני לא יודע למה.
דובר 2:
לא, המזרח לא כתוב בשולחן ערוך שלא נוהגים, אבל הדלת תהיה גבוהה, יהיה הכי גבוה.
דובר 1:
תמיד זה העיקר. יהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי'ם החסידיים, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים, באים אכן בניינים גדולים. כן, זה עולה לבניינים גדולים.
דובר 1: אני לא מבין. האם הקדושות מביאות את הפסוק? כן, אבל למה... מה רואים מהפסוק הזה? אין לי מושג. משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. "משה אהרן ובניו"? אין לי מושג מה הפשט.
קודם כל, רואים שקדמת מזרח הוא מקום חשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אני לא צריך את הפסוק הזה, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. משהו תמוה לי.
הציבור לא נוהג לפי ההלכות. אני לא יודע למה. בוודאי... לא, המזרח לא כתוב שהציבור לא נוהג. אבל שיהיה גבוה יותר, יהיה הכי גבוה. תמיד זה היה העיקר.
היהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי'ם, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים באים אכן בניינים גדולים. כן, זה הולך לערים ישנות, יש למצוא. יהודים השתדלו כשהם יכלו לכך. אבל מה הוא רוצה מהקדמת? זה אני באמת לא יודע. אוקיי.
דובר 1: טוב מאוד. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. ואחר כך, עוד דבר חשוב שצריך להדגיש הוא היכל. מבינים שהיכל זה מה שקוראים לארון הקודש, נכון? "מניחין בו ספר תורה". משמע שההיכל הוא לא התיבה. אתה רואה כאן תיבה שהארון הקודש בתוכה, וההיכל הוא משהו כזה בניין, כזה מרכז לחזית של בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
בהיכל שומרים, כמו בריח, אה, כאן הוא לא אומר למערב או למזרח. "בריח מן הספרים כלפי דלתות העיר", כלומר, לא משנה איזה כיוון זה ירושלים, "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". ההיכל הוא כמו המרכז של בית המדרש. ההיכל עצמו צריך כמו להזכיר את בית המקדש, על כן קוראים לו היכל, זה כמו רמה נוספת של "ממקומו הוא יפן". היכל הוא מקום שמניחים את הארון הקודש ואת ספר התורה, הוא אומר.
דובר 2: אז יש ציור של היכל, כמו חופה מעל ה...
דובר 1: לא, זה לא הפשט של המילה היכל. היכל הוא סוג של מבנה, סוג של בניין. יפה, כנראה יפה, מה אני יודע? כן. ועושים... היכל, נו.
דובר 2: למה צריך להיות פנים אל מול ההיכל, כשעומדים בתפילה?
דובר 1: זה יפה.
דובר 2: לא, יכול להיות שזה הטעם.
דובר 1: לא, אני חושב כן על משהו, יש לזה קשר להלכה האחרת שיעמדו מול מקום המקדש. ההיכל צריך גם משהו לסמל את מקום המקדש, איכשהו. אז מה אתה יודע לאיזה כיוון ללכת? אתה נותן שם היכל, ואתה שם אותו במזרח, וצריך לעמוד מולו.
הוא מביא שאכן היה מקובל לשים בית קטן כזה אצלהם, והם יצאו, עד אפילו המדרגות לעלות להיכל. זה בעצם מצב של ארון קודש. אוקיי. ו... אוקיי.
דובר 1: אחר כך, עוד דבר. הבימה באמצע, אתה יודע? מעניין למה הרמב"ם פסק את זה כהלכה. זה מעניין. מה זה הלכה? כהלכה זה... זה סוג של הלכה. הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן. הוא אומר שזו הלכה.
אני שואל אותך, כי אתה זוכר, על השיעור הזה שאנחנו לומדים עכשיו הייתה פוליטיקה עצומה. כי ברמב"ם ובגרסאות אחרות כתוב "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת". כאן בכלל לא כתוב באמצע. הוא מביא שיש בכתב יד שיש לנו מספר המאור, שהרמב"ם עצמו חתם שזה כתב יד אותנטי, היה כתוב באמצע, ומחקו את זה, וכתבו "ובאמצע", שאין חיוב שיהיה באמצע. אבל פשוט שהם יהיו באמצע. למעשה הם כבר ראו שזה דבר מעשי. כן. לא, למעשה, שיוכלו לשמוע.
כדי שיעלה עליו הקורא בתורה. שמים את הבימה באמצע, או שמים אותה במקום גבוה, כדי שיעלה עליו הקורא בתורה, או מי שעומד שם הבעל קורא, או החכם שאומר דברי כיבושין בתענית, או בזמנים שצריך לומר דברי כיבושין בבית המדרש, כדי שישמעו כולם. לכן הבימה במרכז, כדי שכל אחד יוכל לשמוע. לא, לכן היא גבוהה. או אם היא עומדת באמצע, לכן היא באמצע. או לא, לכן היא גבוהה, שכולם יוכלו לשמוע.
דובר 2: למה, כשאדם גבוה שומעים יותר טוב?
דובר 1: בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה. הקול עולה. הוא עולה, והוא לא פוגע באנשים הקול. בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה.
דובר 1: והוא אומר, "וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה", התיבה היא לא הארון, אלא העמוד שמניחים עליו את ספר התורה, "מניחים אותו באמצע, כאן כתוב "באמצע". "באמצע" לא אומר באמצע בית הכנסת, זה אומר באמצע בין... באמצע ההיכל, באמצע ההיכל. אני לא מבין בדיוק. "לכאורה התיבה כלפי פני ההיכל". זה לא בהיכל, הוא כבר אומר, אני לא מבין, זה בהיכל או לא?
נראה שהתיבה הייתה דבר שמזיזים, ומניחים אותו באמצע ההיכל כשמתפללים, ומביאים אותו לפני הבימה כשלא מתפללים, ואולי מניחים עליו את ספר התורה. זה עמוד לספר התורה, שספר התורה מונח עליו.
דובר 2: אני שומע. נו טוב. כך זה נשמע. כן, רואים, הוא אומר שהוא מביא בהלכות לולב כי הניחו את התיבה באמצע כדי להקיף. אז התיבה הייתה חפץ נייד כזה.
דובר 1: הפשט הוא, התיבה היא ארגז שבו נושאים את התורה, לא שהתורה יוצאת מהתיבה. התיבה הייתה הארון, נכון? היה ארון. היו לו אפילו שני בדי הארון. הוא ישב במקום אחד, אבל הרעיון שלו הוא... אוקיי.
ו"אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים, כדי שיוכלו להוציא את התורה". כלומר, יכלו להוציא את התורה ממנו. אתה רואה, פניו כלפי העם, כדי שיוכלו לראות את התורה כשצריך לפתוח אותו. כן? נכון? אז זה הריהוט של בית המדרש. יש עוד קצת ריהוט שנשכח.
דובר 1: עכשיו, איך יושבים? כאן יש את סדר הישיבה. מה הסדר? הרמב"ם בתפילין אומר שכשמתחילים לשבת, הישיבה היא לפי החכמים בהלכה. איך יושבים בבית המדרש?
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל". כלומר, הזקנים פירושו הרב, המזרח. "וכל העם יושבים שורה לפני שורה". המזרח יושב... מול הקהל. כן, מול הקהל. וכל הקהל יושב שורות שורות. "ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה". כן, כל שורה רואה את העורף של השנייה, כמו שרואים בבתי כנסת הרגילים היום. "עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה".
דובר 2: מה זה "כלפי"?
דובר 1: הוא מתכוון מול כנראה. הוא מתכוון שהקהל מסתכל אל הקודש, והזקנים, והתיבה.
דובר 2: מה זה הקודש? קודש פירושו ספר התורה?
דובר 1: אני לא יודע, הארון? העניין הוא, הקהל רואה את הזקנים, נכון? בשעת התפילה. אז אלו שלוש הקדושות שאפשר לראות: אפשר לראות את פני התיבה, הזקנים, או הקודש. כן. ארון הקודש זה. אני לא יודע אם המנוחה אומר משהו שם. הוא לא אומר. אוקיי. בוא נלמד. אה, אני לא יודע.
לא, הוא לא אומר. הוא אומר כן שיש עניין, שדווקא צריך שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה, כדי "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה". יש עניין שהם חייבים לשבת ושיוכלו לראות את פניהם. אוקיי.
דובר 1: ובאיזה צד השליח ציבור עומד בתפילה? כן, כששליח הציבור עומד, אה, הקהל יושב, אבל כשהוא קם, ואיפה הוא עומד? עומד בארץ לפני התיבה. הוא יושב על הארץ, הוא לא יושב על הבימה, הוא עומד על הארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש, כדי שיפנה לאותו כיוון. הוא לא פונה כמו המודרניים, האפיקורסים, אני יודע מי, הרפורמים, שאצלם החזן עומד ומסתכל אל הקהל. לא, החזן מסתכל אל הקודש כמו כל הקהל. הזקנים הם היחידים שמסתכלים אל הקהל. כן.
אז עד כאן סדר ה... ארכיטקטורה. מי שרוצה לעשות בית מדרש, שיסתכל כאן ברמב"ם לראות איך הוא צריך לעשות את זה. אנחנו עושים בערך כך, זה לא שאנחנו עושים אחרת.
דובר 1: עכשיו בוא נלמד הלכות כבוד בית הכנסת, איך צריך להתנהג בבית המדרש. בית הכנסת, שזה בית המדרש שהרמב"ם כבר הזכיר קודם, המקום שבו לומדים, שגם שם מצווה ללכת להתפלל. נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן. צריך לנקות ולטאטא אותם. "מרביצין" פירושו כנראה שמניחים מים או משהו שלא יהיה אבק, שוטפים אותם. אוקיי.
דובר 1: והוא אומר כך, ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, בספרד פירושו ספרד. מכבדין אותן ומרביצין אותן קשור להלכה שראינו קודם שהולכים שם עם נעליים. הולכים שם עם נעליים, צריך לשטוף מזמן לזמן. כן, אומרים שהולכים עם נעליים. אבל אם מישהו רוצה ללכת יחף, לא נותנים לו. אה, רש"י.
בקיצור, בספרד ובמערב פירושו במרוקו, שזה מערב לארץ ישראל. גם בשנער ובבל ובארץ הצבי, זה ארץ ישראל. בקיצור, מה שאנחנו קוראים ארצות ספרד, שבעצם יש כאן לפחותארבעה סוגים שלהם. אז המנהג שם הוא להדליק אבוקות בבתי כנסיות, מדליקים נרות כאלה. וגם "הצעת מחצלאות", כלומר שהם מניחים כאלה, מה זה מחצלת?
דובר 2: שטיח כזה, כזה...
דובר 1: שטיח כזה, שיכולים לשבת עליו על הארץ.
דובר 2: כיסא זה ספסל, לא?
דובר 1: בקיצור, יושבים על הארץ. "וארץ אדום", זה מקום אחר, מה זה ארץ אדום? "יושבים שם על הכסאות", הם יושבים על ספסלים בבתי המדרש. אז האבוקות חל על כולם, לכולם יש את המנהג להדליק נרות, והוא עושה כאן חילוק בין המחצלאות והכיסאות.
דובר 2: אה טוב. זו ממש הלכה, היום יש הלכה כזו? היום גם, אני לא ראיתי שום בית מדרש שיושבים על מחצלאות.
דובר 1: אצל ספרדים?
דובר 2: לא, יושבים גם על ספסלים.
דובר 1: יושבים על ספסלים. העיקר היחיד הוא שבבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים, ובבתי מדרש אשכנזיים המנהג לשים ספסלים קשים. אבל זה אני לא יודע מה זה קשור לרמב"ם, זה סתם...
דובר 2: בקיצור, זה שוב חוויה רעה. הלאה.
דובר 1: בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דובר 2: לא, הם מאוד יפים, יש להם ספות כאלה.
דובר 1: כן, יש להם ספות אדומות כאלה, כן.
דובר 1: טוב, עכשיו ככה, איך מתנהגים שם? "בתי כנסיות ובתי מדרשות". נראה שזה חלק מהכבוד. זה חלק מהכבוד שיהיו ספסלים או מחצלאות, מה שזה לא יהיה, שיהיה מסודר יפה שיוכלו לשבת בצורה נורמלית ולהתפלל.
דובר 2: כן, אתה רואה, זה קשור לכבוד. זה כבוד שיש נרות, ו...
דובר 1: "ואין נוהגין בהן קלות ראש", מה זה קלות ראש? שום שחוק והיתול, כלומר שלא עושים בדיחות, לא עושים ליצנות.
דובר 2: אני מתכוון אולי, אני לא רוצה לקטוע, מחצלאות וכיסאות שניהם שזה אריסטוקרטי. כלומר, אפשר לשים על הרצפה משהו, אבל שמו שטיחים יפים. כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו, זה אומר שכל אחד מקבל ספסל, כמו שאתה אומר אצל בתי מדרש ספרדיים. אתה רואה שזה מבנה אחד, שהכל המשך של מכבדין אותן, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: כיסאות זה סתם דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, יש ספסל, אני יודע, מתרווחים.
דובר 1: אוקיי, בקיצור, "ואין נוהגין בהן קלות ראש". בבתי המדרש לא מתנהגים בקלות ראש.
כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו. זה אומר שכל אחד מקבל ספסל. הוא אומר שזה המשך מבתי המדרש. הוא אומר, הנה יש לך את המבנה שלו, שהכל המשך כשמכבדים את המקום, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד. כיסאות זה דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, אלא על ספסל, אני יודע, מתרווחים. אוקיי, בקיצור.
אין נוהגין בהן קלות ראש. לא מתנהגים בקלות ראש, בקלילות דעת. זה אומר שלא מדברים דברים לא רציניים, לא עושים בדיחות בבית המדרש. זה אומר שחוק, משחק, בטח בטלה, ליצנות, בטח בטלה. זה אומר שלא עומדים שם כבדחן, לא ליצנות. לא מנסים דברים קלילים. ולא רק את זה, לא אוכלים שם ולא שותים שם.
אם מישהו רוצה לומר שצריך לעשות דברים של קלות ראש כי הוא חושב שזה מאוד מקרב את הדור הצעיר, אל תעשה את זה בבית המדרש, תעשה את זה באולם. בבית המדרש לא עושים קלות ראש. כתוב שבבית המדרש לא עושים קלות ראש. בכלל קלות ראש זה שיחה אחרת. אבל אתה רוצה לשאול אם מותר לעשות קלות ראש בכלל, זו חקירה אחרת. חלק מהחיים עם קלות ראש, לא כאן המקום.
אבל גם, לא אוכלים ולא שותים, ואין נאותין בהן. מה פירוש נאותין? לא יודע. לא נהנים מזה. כלומר, מה? לא ישנים שם כי אתה רוצה לישון? זה לא אומר לישון. ליהנות מזה כי קריר, כי מאוורר, פירושו משהו. זה נעשה לשימוש. סוג של גברי תאש. נאותין פירושו משהו? לא יודעים מה זה אומר. מצוות לאו ליהנות ניתנו. מה פירוש ליהנות? משהו זה אומר.
לא, הוא אומר, נאותין פירושו מתקשטין, משתמשין להנאתן. כך כתוב בפירוש המשניות ברכות על המשנה של אין נאותין בהן. לא כתוב בברכות את זה. איפה זה כתוב? במגילה?
אין לשון כזו. לא ברור מה זה אומר. ברכות חסר. לא, לא כתוב. אף אחד לא יודע. זה דבר מופלא מה זה אומר. אוקיי? אם לא יודעים, לא יודעים. צריך לבדוק ב... לא, אני לא רוצה לבדוק כי אני צריך לסיים את פירוש המשניות. לא, אני לא רוצה. צריך לומר שהרמב"ם אומר "משתמשין להנאתן", לא נהנים מזה. אבל מה זה אומר מה זה אומר? הלכה היא הלכה. זה אומר ששבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת, אל תיכנס לשם.
לא, זה באמת מהלך בן. זה באמת מהלך בן. "ואין מתהלכין בו", לא מטיילים שם. זה אומר שלא נכנסים לשם. ועוד, כאן כתוב הפירוש, "ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה". אם אתה רוצה לגרד את הגב, לא תעשה את זה ליד הספר תורה. "ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה", חמה, חמה להסתתר בו. לא נכנסים לשם להתקרר או להתייבש.
אבל אם יש תלמידי חכמים, והוא באמת לא... בדיעבד, הוא נתן שיעור, והוא עדיין לא יכול לצאת לחדר האוכל, זה ייקח יותר מדי זמן, הוא לא יוכל ללמוד. הוא הולך אחר כך לבית המדרש, הוא צריך עוד לאכול משהו. בדיעבד הוא יכול לאכול שם. כמו כאן, בבית המדרש, ליד השולחן, בבתי מדרש קטנים, אבל בדיעבד, הוא צריך להמשיך ללמוד, מה הוא יעשה?
זה מעניין, ומי ש... כן. מי ש... בוא... אותו אחד שיושב מול הקלף עליו, הוא זה שמותר. אם הוא הולך באמת לבית המדרש, כמו שהוא לומד שם, זה מקום...
"ואין מחשבין בו חשבונות". עוד דבר שלא עושים בבית המדרש, לא מחשבים שם חשבונות, חשבונות של המקום. כן, לא מחשבים שם חשבונות.
"אלא אם כן היו של מצוה". עושים צדקה, פדיון שבויים, שאלו דברים שנראה שעושים בבית המדרש, עושים אספות. כן, שאני יכול כן לעשות את החשבונות שלהם. חשבונות פירושו שיושבים, ויש מה לחשב, ועושים הכל. חשבונאות, כן. כן, בית הכנסת הוא המרכז של החסד, רואים כן כאן. זו מצווה.
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים". יחיד מת, לא עושים שם את ההספד, אלא אם זה נפטר גדול הדור. "כגון שמספידין גדולי החכמים בכל עיר ועיר".
"הספד של רבים", זו גמרא. הספד לא עושים בבית הכנסת, אלא אם זה הספד של רבים. והרמב"ם נתן דוגמה מעניינת, לא שמת הגדול, אלא אם מת סתם אדם, אבל יש בהספד שכן, או אח של הגדול, ובא כל הקהל לכבוד החכם, שגדולי החכמים או חכמי העיר שנמצאים בהספד. ממילא כבר כל העם מתאספין מפני הגדול, אבל כל הקהל בא, ומכיוון שכל הקהל בא, זה כבוד הציבור, אז זה כך.
בגמרא כתוב דוגמה של הספד דקרו ביה רבנן, דקרו ביה, שמישהו מספיד את חותנו בבית הכנסת. כלומר, אם מישהו שאינו, השאלה היא לא הנושא אינו הנפטר, הנושא הוא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספד, בא כל הקהל, כי הם רואים שהוא מספיד, אז ממילא מותר.
אז אני חושב שהמילה היא, כמו שלא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים, שני חסידים רוצים לדבר על העסק שלהם, הם לא יכולים ללכת לעשות זאת בבית הכנסת, אבל מותר כן לעשות מצוות של הרבים. אותו דבר, מישהו מת, והילדים רוצים להתאסף להספיד, כן, הילדים עם השכנים, הם לא יכולים ללכת להשתמש בבית הכנסת. אבל אם זה עניין ציבור וכל העיר הולכת לבוא, זה נעשה חלק מה... כי רואים שבית המדרש הוא גם המרכז. אין שום סיבה למה צריך לבוא דווקא לשם שמתפללים לעשות את ההספד, או שם שמתפללים לעשות את החשבונות של מצווה, אבל כל דבר שקשור לציבור אפשר כן לעשות בבית הכנסת. יחיד לא יכול להשתמש בזה לאינטרסים שלו.
אז כשאין הספד של רבים, הפשט הוא שהילדים רוצים להיפרד מהנפטר שלהם, והדירה קטנה מדי, משהו כזה, אבל אני לא בטוח.
אם הוא בית כנסת, אם הוא... כן, הוא מתכוון שעשו בפרנסה שהוא צריך להיות מספיק אדם חשוב שיכניסו אותו לבית המדרש. אבל זה אומר, כתוב כן בגמרא סתם, רואים כן, אי בשמיעה כולהו די, אי בשמיעה כולהו די, שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית המדרש, בבית הכנסת, הוא אמר, או בשבילי או בשביל הנפטר. העניין הוא על אוסף קהל רב. העניין הוא לא ה, כמו שאתה אומר, העניין הוא שזה כבוד הציבור, שכל הציבור בא להספד. זה לא קשור שזה צדיק גדול שמת, אלא שלושה חסידים, כנראה אי אפשר לעשות הספד בבית הכנסת, אבל אם הם הולכים עוד לבוא, זה חלק אחר. שהם באים זו לא שאלה עליהם.
אוקיי, אם הוא בית כנסת, אם הוא בית מדרש, זה פסוק חדש.
אוקיי, עכשיו הלכה חדשה. עוד דבר שלא עושים, כי אין זה כבוד. בית כנסת שיש לו שני פתחים, ואפשר להשתמש בו כדי לעשות קיצור דרך, אסור. "לא יעשנו דרך תשכון לו פתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך". ומוסיפים שלוש מילים, "לא עשנו קפנדריא". אבל אף אחד לא יודע מה זה קפנדריא. נראה מלשון רש"י שזו מילה, קפנדריא זה "קיצור דרך". באידיש אפשר לומר "שארטקאט", וזה אומר שכולם מבינים.
מה הדין אם צריך ללכת? אבל כאן רואים, רק כדי לעשות "קיצור דרך" אסור. לכאורה לא עוזר ההיתר שהולכים ללמוד, כי אתה משתמש בבית הכנסת לטובתך, היית יכול לקצר את הדרך. אבל מה הדין אם צריך ללכת לבית הכנסת? לא שהוא צריך לעשות "קיצור דרך", הוא צריך משהו משם. הוא צריך להיכנס לבית הכנסת, אה, תינוקות של בית רבן היו לומדים בבית הכנסת, הוא צריך למצוא את בנו. או שהוא יודע שחברו לומד שם, והוא צריך לאסוף אותו מבית המדרש, והוא צריך לקרוא לו. אז מה הוא עושה? יש לו עצה, שייכנס וילמד קצת, "יכנס ויקרא מעט". שיקרא קצת. "יקרא" פירושו שיאמר קצת חומש, או תהלים, משהו מקרא. או "יאמר דבר שמועה", שמועה פירושה הלכה ששמע, או מה ששמע בשם אדם. "ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד", כדי שלא ייכנס לבית המדרש רק בשביל איזה דבר מעשי שהוא הולך לעשות שם.
מה אם הוא לא יכול ללמוד? יש עצה, הוא לא יכול אפילו פסוק אחד מהחומש. יש עצה, הרי יש תינוקות שם. "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו", שיאמר לו את הפסוק שהתינוק לומד שם. כל כך מעניין. אז לפי הרמ"א אי אפשר לומר פסוק מסיבות אחרות, רק בשביל... כדי לעבור דרך, בשביל סיבות אחרות כאלה. זה היה גם שם בקידוש, כששואלים ילד את פסוקך. אהא. כאן משתמשים בזה כי זה דבר מעשי, זו מצוה. כדי שיוכל להיכנס לבית המדרש, אמר שיעשה את זה, זה רק סימן, הוא לא עושה מעשה על פי זה.
או יש עצה אחרת, מעניין. אפילו אם הוא לא יכול ללמוד, כלומר אם הוא לא יכול, עצה אחת היא שיאמר שהתינוק יאמר לו, או שפשוט ישב, "ישב מעט בבית המדרש". יש מצוה לשבת בבית המדרש, "אשרי יושבי ביתך". לא כתוב "אשרי הלומדי בביתך" או "אשרי המתפללי בביתך", "אשרי יושבי", לשבת בבית המדרש זה חלק מהמצוה. זה הכבוד, הוא לא נכנס ורץ החוצה, אלא הוא יושב קצת. יותר כבוד זה שהוא מתפלל, אבל לפחות זה. אבל הרמב"ם אומר במפורש לא, הרמב"ם אומר במפורש "מקיים מצוה". זה חלק מהמצוה לשבת, והוא מביא פסוק על זה. מקיים מצוה. אין כבוד שאינו מצוה.
ההלכה שאתה מדבר עליה היא הלכה אחרת, זה לא כבוד שנכנס לבית הכנסת בלי כלום. אבל אתה הולך כאן למצוה, אפילו המצוה היא דרך גברא, אבל הישיבה, הוא מביא, הרמב"ם אמר לפני כן צריך לשבת אחר כך. ישיבה פירושה הוא יושב בכובד ראש, הוא מהרהר ב"וזה קרבן פסח". יש ענין לשבת בבית הכנסת, זה דבר יפה. ישיבה היא ענין גדול.
אומר הרמב"ם הלאה, "מי שנכנס לקרות". אה, אם הוא רואה שיש כאן היתר לצאת לעשות קיצור דרך. פתח שיש לבית המדרש שיש לו שני פתחים בשתי פינות, ואדם בא לבית המדרש, הוא לא בא כדי להגיע, הוא בא להתפלל, מותר לו לצאת מהפתח האחר, אפילו למעשה עשה מבית המדרש קיצור דרך. לא, כי הוא בא להתפלל, לא ש... כי יש לך את הדין איסור קיצור דרך, יש לך את האיסור להשתמש בבית המדרש לא למה שהוא. זה מקום תפילה ותורה.
נכון. אה, כמו שנוהגים היום, אמסארי, מותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, ומותר להיכנס לבית הכנסת עם כל החפצים שלו, עם המקל שלו, עם התיק שלו, עם המטה שלו, עם החפצים היומיומיים שלו, עם הברזל שלו. נכון. לא אסרו עד כדי כך, זה לא כמו בבית המקדש שלא היה מותר, או... אבל מותר להיכנס כך לבית המדרש.
ושוב, לרוק, אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש. נכון. הגמרא אומרת שכי בבית אנשים מקפידים על זה גם לא, ואם מקפידים מקפידים יותר במקום כזה, אז באמת גם היום עדיין זה סדר העולם.
אוקיי. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו. זו גם עצה טובה. וכמובן לזרוק את הטישו.
אומר ה... עכשיו נלמד הלכה חשובה לגבי מה זה בית כנסת שלא מתפללים בו יותר, הוא נחרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר. הוא ריק. הוא נעשה חורבה, אז קדושתן לעולם עומדת. הוא בכלל לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך עדיין להתנהג בכבוד, שנאמר "והשמותי את מקדשיכם". אמרו דרשה, ש"והשמותי את מקדשיכם" פירושו, אני אחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב "מקדש", רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן. אפילו בשעת שממונן קדושתן עומדת. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אומרים זאת פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר "כלפי פני הקודש".
זה הפירוש חרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר, הוא ריק, עושים ממנו חורבה. אז קדושתן עליהן עומדת, הוא לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך להמשיך לכבד, שנאמר "והשמותי את מקדשיכם". אמרו דרשה, סתם "והשמותי את מקדשיכם" זה להחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב מקדש. רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן, אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אז כאן אמר לנו הרמב"ם עכשיו פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר "כלפי פני הקודש", וכאן. כי הוא לא אמר לנו את ההלכה שאחרי שהוא נחרב הוא קדוש. הוא אמר לנו צריך לכבד, שלא ינהג קלות ראש. הוא לא אמר לנו שצריך לעשות דבר הלכתי, שצריך להמשיך לתת... אה, כמו שהוא אומר הלאה. אין שום דבר אחר. הוא לא אומר שהוא קדוש, שצריך לבוא לפעול את הישועות. הוא קדוש שצריך לא לנהוג בקלות ראש.
והלאה, מה עושים? כותב הוא, בתי כנסיות... כמו שמתנהגים כשמתפללים שם, מתנהגים כשלא מתפללים, חוץ מכיבוד וריפוץ. דבר אחד שונה, לא עושים כיבוד וריפוץ, שאין מכבדין ואין מרביצין אותן. למה? להיפך, צריך להיות חשבון הפוך, שדווקא כן לתת שיבוא. אה, אולי במעשיהם, זה ההמשך לכאורה. כן, אולי במעשיהם תולשים עשבים ומניחין אותן במקומן. משאירים את זה, לא שומרים על זה יפה, כדי שלא יהפוך למוזיאון, וכדי שיראו אותן ויצטערו. שיראו את בית המדרש המסכן שנהרס, העולם יראה, יצטער להם, וירצו לבנות את בית המדרש. זה רחמנות. לא שיעשו ממנו איזה מוזיאון, ונרצה להחזיר אותו. אבל ילכו לראות, הולכים לראות, עושים את זה קצת יותר עצוב, לא שומרים על זה יפה כמו שיכול להיות, כדי שהעולם יראה, איפה, נחרב נבך.
לכאורה פשוט, מדברים כאן על עיר שהיו עשרה מתפללים, ועכשיו העולם נחלש, באים אדם אחר אדם, וזה נחרב. אם יש שלושים בתי מדרשים, ודווקא בית המדרש הזה התרוקן, בית מדרש אחר תפס את העולם... לא, לא, לא, לא. בית כנסת שלא באים אליו. אדם עובר ורואה בית כנסת ריק נבך, הוא שבור, צומח דשא. אומר הוא, איזה צער בית הכנסת. הוא הולך מיד לעשות ערעור ולשלם על זה. זה הפירוש. זה לא הפירוש, לא כתוב שום דבר על חדש. יש עכשיו בית מדרש חדש. בית המדרש הישן נעשה קטן מדי.
לא, לא, לא. יש דבר כזה, יש דבר כזה. אם יש צורך גדול בעיר שלכל האנשים אין מקום באחרים, זה מקום קדוש, הבניין הוא פשוט היכל בפני עצמו. זה כל העניין. ונלך מיד לראות, אסור לעשות סתם כך מבית כנסת. יש רק כאן דין חדש שצריך להשאיר את זה שייראה כמו חורבה כדי שירצו לבנות מחדש, כדי שירחמו עליו. כי האדם לא מרגיש רע שזה בית כנסת. אם יש הרבה חדשים יפים, יש מצוה לבנות מחדש כל חורבה? אני לא יודע. החורבות שלך אינן בית כנסת.
הוא אומר רק שישאירו לעמוד. ואיפה כתובה ההלכה שבית מדרש שהיה פעם בית מדרש היום אינו בית מדרש קדוש? בוודאי זה מקום קדוש. נלך עכשיו ללמוד אם מותר למכור אותו, אם אסור. הוא קדוש לעולם, הפשטות. חוץ אם יש תנאי. נלך עכשיו ללמוד את ההלכה הבאה בפרק.
ננסה ללמוד הלאה לראות שבית כנסת, הבניין קדוש. לא כמו שאתה אומר, מסתכלים על זה, זה פרקטי, לא פרקטי. הבניין הוא בניין קדוש. זה כל העניין. זה בית כנסת. כל ההלכות בנויות על זה.
עכשיו נלמד הלכה מעשית, הלכה מעשית מאוד. אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה, או במקום אחר. לא הורסים בית כנסת כדי לומר שהולכים להשתמש בלבנים, אני לא יודע מה, הולכים להשתמש לעשות שני. אלא מה אז? בונים אחרת. מה עושים? מה בונים חדש? בונים אחרת, בונים את החדש, ואחר כך סותרין זו, אחר כך אפשר להרוס את זה. בוודאי אפשר להרוס את זה. אה, אתה רואה שאפשר להרוס. אבל למה לא עושים את זה? שמא יארע אונס להם, קורה לפעמים שאדם מתכונן... קודם הורסים, אחר כך נזכרים, אה, אין כסף לבנות את החדש. אז בינתיים נשארים בלי בית כנסת.
אבל אתה רואה, אחרי שבנו חדש, סתם כך הורסים את זה. לא צריך להשאיר את האחר להיות סתם... אה, הוא יוכל להשתמש בזה. יש לו על זה מהלך. נלך לראות את זה. זה לא כל כך פשוט. הוא ישתמש בזה. כן.
ובאמת רמ"א מביא הוא כאן, הוא אומר הרמב"ם, אה, אה, אה, בוא להלכה. על זה שאומרים שאסור קודם לעשות לפני שעושים חדש, זה לחרוב יסודותיו. כלומר, זה לא, עדיין אפשר להתפלל בו, כך אני מבין שזה אומר. עדיין אפשר להתפלל בו, ממילא צריך עדיין להתפלל עד שאין חדש. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול, הוא כבר מחזיק, זה כבר מסוכן, שצריך, לא אפשר להתפלל כאן בעצם, צריך, אז אז מותר כן, לא רק מותר, חייבים. סותרין אותו מיד, הורסים אותו מיד, סותרין אותו לא, וממהרין לבנותו וחייבין לעבוד בו יום ולילה, עובדים מהר, בונים ביום ובלילה, שמא תדחה הקשבה וישאר חרב. אז צריך מאוד למהר, וצריך להיות עם הלהט הישן, ועושים את זה מהר עד, אה, איך קוראים לזה, עד שיהיה, אה, שיהיה כל הזמן בית מדרש, כמה שיותר מהר בית מדרש.
כן. הלאה, עכשיו מדברים על ההלכה של לעשות בית כנסת לבית מדרש או להיפך. אומר הרמב"ם, אמור, אמור. עכשיו יש שאלה חדשה, אם מותר להחליף דברים. יש בית כנסת, ונלך לראות כל מיני חפצי קדושה שעושים לבית הכנסת, לציבור, אם מותר להחליף אותם למשהו אחר, או קדושה גדולה יותר וקדושה קטנה יותר. כן, את זה נראה כבר.
אז אומר הרמב"ם שמותר לעשות בית הכנסת בית מדרש. בית כנסת, מתפללים שם, מותר לעשות מזה ישיבה שלומדים בה. אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, אסור לעשות מבית מדרש בית כנסת. למה? שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, כמו שלמדנו קודם. ומעלין בקודש ולא מורידין כלל, לא עושים מדבר קדושה קטנה יותר, רק עושים קדושה גדולה יותר. אותו דבר, ההלכה היא לא רק על בית הכנסת עצמו, זה על המקום שיש לו קדושה. אסור לעשות מישיבה לסתם בית כנסת שמתפללים בו.
בני העיר שמכרו בית הכנסת, אם מכרו את בית הכנסת, כן? אה, רואים שאפשר למכור, מיד נראה איך אפשר למכור, אבל אפשר למכור בית כנסת. אבל הכסף, גם זה כסף קדוש, זה, אה, כסף שהיהודים נתנו לבית הכנסת. מותר לקנות בזה תיבה. תיבה זה המקום שמניחים... ארון הקודש. כן, תיבה למדנו. פרוכת או ארון קודש. קצת ארון קודש מצב, אתה יודע.
מוכרי תיבה, מכרו תיבה, מותר לקנות מטפחות או תיק של ספר תורה. אלו שלוש הרמות. מותר לקנות בזה. הרמ"א אומר לא היכל. היכל אומר הוא, זה חלק מבית הכנסת. אבל מותר לקנות בזה את המטפחות, המעיל, או תיק, כזה ישן לספר תורה.
אם מכרו מטפחת או תיק, מותר לקנות חומשים. חומשים קדושים יותר. חומש, מותר לקנות תורה. התורה היא הדבר הכי קדוש. אבל להיפך אסור. תורה, אם מכרו תורה, אסור לקנות בזה אלא תורה אחרת, כי "אין לך קדושה למעלה מקדושת ספר תורה". גבוה מספר תורה אין שום קדושה, בית המקדש תאמר, אתה יודע, אבל אנחנו מדברים כאן על בית כנסת.
וכן במותרים, מותרים פירושו שכן, כבר מכרו, כבר קנו משהו אחר, נשאר קצת כסף, אפילו זה עדיין יש לו את הקדושה הגבוהה יותר, חייבים לקנות את הדבר בעל הקדושה הגבוהה יותר.
אותו דבר הוא לא רק אם כבר קנו ורוצים למכור, אלא אפילו כשכבר אספו כסף לכבוד זה, זו הכנה, נכון? זו קדושה.
אם גבו מעות לקנות בית מדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה ומטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו על משנהו לעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה. כלומר, גבו לתיבה, מותר לקנות תורה. אבל להיפך אסור, וכולי וכולי.
אבל כאן שונה. אם עשו מה שגבו לעשות, והותירו, אז משנין המותר לכל מה שירצו. הדין של מותרות, אם אפילו כבר היתה הקדושה של ספר תורה, אפשר כבר להוריד אותו לתיבה וכדומה. אבל הוא רק גבה את הכסף, פשוט כמה שצריך לספר תורה, זה יהיה קדוש ל...
כאן יש כנראה עוד הלכה על החלפה של צדקה, אם צריך לתת לזה שאנשים התכוונו, אבל כאן לא מדברים על זה. כאן מדברים שוב על הדין של בית המדרש, למעלה מקודש, קדושת המעות.
נו, כמו שאתה אומר, העולם יודע את זה, יש... נראה, יש עצה.
ועכשיו הלאה, כל כלי בית הכנסת ובית המדרש, כל כלי בית הכנסת יש להם אותו דין כמו בית כנסת. קדושת בית הכנסת היא הספסלים, השולחנות, השולחן ערוך שמניחים שם, יש גם, לא אפשר... הפרוכות של אהרון, ספרים פירושו ספרי תורה, או אולי סתם ספרים שהיתה פרוכת עליהם? היתה פרוכת על ארון הקודש, כלומר מטפחות ספרים, זה כמו המעילים, זה אחד פחות קדוש מהחומש. כן, חומש, נעליים...
אה, עכשיו אם עושים תנאי לכתחילה, פירוש מתי עושים? אצל הגבאים למשל, אומרים, יש תנאי שיקנו מהכסף מה שירצו משהו אחר, זו קולא כאן בתנאי. כן, או על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי, זה אני מתכוון, שתנאי עוזר רק על הכסף, נכון? אתה לא יכול לעשות תנאי על התורה שלא תהיה לה קדושת ספר תורה, כן? אתה מסכים? כן.
אבל יש, אולי על חפצים מותר כן, למשל על ספסל, כן? יש ספסל של בית המדרש, מותר לקחת אותו לשמחה? לכאורה לפי הרמ"א אסור, כי זה קודש, על זה יכול להיות על זה אפשר גם לעשות תנאי. הרמ"א אומר שעושים על זה תנאי, אבל המנהג הוא שאפילו לא עשו שום תנאי, לב בית דין מתנה, שלמשל המפות של בית המדרש הן דבר קדוש, רוצה לקחת יום אחד הביתה, איני יודע מה, הרמ"א אומר שיש תנאי שאם הגבאי מתיר, איני יודע מי הממונה. אוקיי, כך הוא אומר. אבל מובן על תורה אי אפשר, אבל על החפצים רואים שיש דבר של תנאי, על פי הרמ"א, אפילו חפצים.
אוקיי, עכשיו הלכה חשובה מאוד. במה דברים אמורים? מה שלמדנו עכשיו שאפשר למכור בית כנסת, זה אומר שצריך רק להקפיד על המנהג של המצווה של מעלין בקודש, כן, אבל מי ילך למכור נראה, אבל סתם כך מותר למכור. האם זה לא מותר לבית הכנסת, זה דווקא בית הכנסת של כפרים, אבל בית כנסת של עיירה קטנה, של כפר, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד, היה סתם להתפלל בו, אז ממילא שבעה טובי העיר למכרה, זה אומר שעושים אסיפה של כל האנשים שזה שייך להם, שעל דעתם נתנו את זה, אז הם ימכרו אותו, ימכרו. אבל בית הכנסת של כרכים, אבל בית כנסת של עיר גדולה, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שם באים כל העולם, אז ממילא כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, לא רק האדם, כשהקדושה של אותו בית כנסת לא שייכת לאנשי העיר הגדולה, היא שייכת לכל העולם. שיבואו כל הבאים למדינה, נכס של כל ישראל, זה שייך לכל היהודים, ואין מוכרין אותו לעולם, אי אפשר לעולם למכור אותו, זה נשאר תמיד.
הפשט הוא שאולי בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור זה נכס צאן ברזל, זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. או אולי זה מתכוון רק כשעושים את זה לעיר.
למעשה, כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, או לא רק האדם, כשהקדושה היא לאותו בית כנסת, זה לא שייך לאנשי העיר הגדולה, זה שייך לכל העולם. הוא, "שיבואו בו כל הבאים למדינה", לא, "שכל ישראל". זה שייך לכל היהודים, "ואין מוכרין אותו לעולם", אסור לעולם למכור אותו. זה נשאר תמיד.
הפשט הוא שבית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור היא "כל העולם כולו", זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. הוא לא יכול לעשות את התנאים שלו. הקדושה היא... איני יודע מה הדין של קדושה, או הדין של איך זה שייך ממונית, משפטית זה שייך לכל העולם.
זה מובן, בית הכנסת בקרקוב, יש להם גם כמה אנשים שעוסקים בזה. אם הם אומרים שאני הולך לשפץ את זה מהר, אני רוצה למכור את זה כדי לשפץ מיד ליד זה, לא, אולי אין לו את הזכות, אולי לא סומכים עליו, כי המקום כבר... הוא צריך לקבל רשות מכל העולם.
כל מי שיש לו בית כנסת גדול, איני יודע, בית מדרש סאטמר בוויליאמסבורג, זה לא שייך רק לסאטמר, כל העיר באה להתפלל, צריך להיות מנין מנחה. הפשט, מי המתפללים של בית המדרש? כל העיר. אז הוא צריך לדבר עם כל העיר שיוכל למכור את זה.
זה היום, כשהמציאות של היום, כשצריך להיות כל... צריך לשלם, צריך להכניס מים, חשמל, צריך לשמור על בית הכסא פתוח. נו טוב, אתה לא מחויב. יש מישהו שמשלם את החשבונות, יש מישהו שמחזיק את החשבונות. כל אחד משלם את החשבונות. הוא מקבל בחזרה את הכסף מהעיר השנייה, כן? זה על דעת כל העולם כולו, זה על דעת כל העולם כולו.
צריך לחשוב, בקרקוב יש עיר מלאה מושל, כבר יש עיר בקרקוב, ויש עושה עצמו איזה נכד רבני בקרקוב, והוא בונה בית כנסת, האם זה כבר אוטומטית על דעת כל העולם, יש לזה דין של כפר, או דין של בית כנסת בעיר? כך כתוב כאן, ביציאה הלכתית, שאנשי היום סומכים על כך שבעל הבית של הכסף מסכים שהרב, או הרבי, או מי שזה לא יהיה, רשאי לעשות מה שהוא רוצה. איך אפשר לשמוע...
ואני רוצה להגיד לך, הרמב"ם אומר ממש ממש הכי חשוב הוא כך, הכפר, אבל יש מקומות שעושים, כבר השוק הגדול יש בעל בית, אבל אם זו עיר גדולה אין בעל בית. אבל זה לא, נאמר, זה יכול להיות.
אבל אני רוצה להגיד לך שמה שאתה חושב כאן ואנשים אחרים חושבים היום, כן, יש בית כנסת גדול, יש ועד, יש רבי, איני יודע, יש מישהו שהוא בעל הבית. אבל לפי זה לעולם לא הייתה ההלכה של בית הכנסת של כרכים, כי כמו שאתה אומר, תמיד יש מישהו שבנה את זה, מישהו לקח על עצמו לשאת את הכסף, זה לא בא מהאוויר.
תמיד טועים, לכתחילה הדין של בית הכנסת של כרכים הוא, שיש בית כנסת שמישהו לקח, מישהו הוא הגבאי שם. כן, הם קיבלו, "כל מה שעשוי עשוי, ואין אנו יכולים למחות בידו", זה אומר, הוא לא צריך לשאול את שבעה טובי העיר או את אנשי העיר.
לא, אבל בוודאי, צריך לומר דבר פשוט, ראינו כמה וכמה ספרים, שראינו שהם טועים בזה, זה בא מגמרא שכתוב שרב או אדם חשוב אחד אמר שצריך לעשות את זה, זה לא אומר שהוא רשאי למכור את זה לצרכי עצמו, זה אומר רק שהזכות שיש לציבור, אבל לטובת הציבור, ויכול לטובת הציבור. אבל בוודאי זה עדיין שייך לכל העולם, ואפילו זה נכסי הקדש, זה עדיין לא הופך לנכסי הקדש, ועדיין מותר לבקש למכור. רק, כל העולם מסכים שהוא יעשה לטובת הציבור מה שהוא יקבל.
אבל הרבי כבר בונה מסקנה מזה, אומר הוא גם שזו טובה לכל אחד בעיר שיהיה לו הדירה היפה. אבל הכל יכול להיות, אני רק אומר שזה לא הופך לנכסי ציבור בגלל זה, זה הופך רק שהוא הגבאי, לא צריך לשאול כל פעם, לא צריך כל פעם לשאול לעשות מה שהוא רוצה, לא, קיבלו שהוא בעל הבית, הוא יכול, הוא יכול... הציבור סומך עליו לעשות את התנאים שעושים בורסקי, הוא לא רוצה, עכשיו הוא יכול לעשות את התנאים, הוא עושה בורסקי וכדומה.
טוב מאוד. עכשיו, אומר הרמב"ם, כשם, למדנו עכשיו שמותר למכור בית כנסת, אתה יכול לחשוב שמתנה אסור, למה זה לא מתאים? אומר הרמב"ם, מותר. למה? כשם שמותרים למכור בית הכנסת, כך נוהגים ליתנה במתנה, למה? שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו, לא נתנוה. זו לא מתנה בחינם. מתנה היא גם רק מכירה. זאת צריך לדעת, זה כלל גדול. מתנה היא תמיד בשביל סיבה. אם זו לא סיבה גשמית, אז זה שוחד בשביל זה, איני יודע שהוא יעשה משהו, וכולי. כן.
אבל לא סוחרים ולא משכנים. אבל טוב לדעת, כמו שאנחנו נותנים בית מדרש במתנה, כן, אנחנו רשאים. במתנה, לא, זה אפילו לתת. אם אתה רוצה לתת את בית המדרש במתנה, אם יש לך חוב לו. אבל אנחנו לא רשאים להשכיר בית מדרש להיות חנות. למכור מותר, כי אפשר לעשות תנאי זה נגמר. אבל להשכיר, זה עדיין בית כנסת, משתמשים בבית הכנסת ל... זה אסור. צריך לדעת את ההלכה אולי היום. היום מקילים מאוד על כל ההלכות האלה, אבל בכל זאת, צריך לדעת.
עכשיו אפשר ללמוד, אה, וכן כסות בית הכנסת לבנותם. למדנו קודם שמותר, מותר, מותר בדרכים מסוימות לפרק את בית המדרש לבנות חדש. במתנה למכור ולהחליף ולתת מתנה, דלוויין ועצים ואבנים, הלאה מותר למכור אותו באותו אופן. אבל הלוואה היא איסור. להלוות אסור.
אחד קדושה עולה ואינה יורדת בדמים, אם הוא לא... הכלל הוא, הקדושה לא יורדת בחינם, אלא בכסף. סתם לתת אסור. או, סתם לתת מותר, כי הנאה במתנה היא פשוט משהו שמקבלים בחזרה בשבילו. אבל הלוואה שפשוט היא, זה לא הופך, זה עדיין שלך.
עכשיו. עכשיו עוד הלכה אחת ואנחנו מסיימים. יש פעמים שמתפללים ברחוב, ברחובה של עיר. צריך לדעת מה זו קדושה. מובא שברחובה של עיר, אף על פי שאין מתפללין בה תעניות המרובות, למדנו שמביאים את התיבה לרחובה של עיר. למה עושים את זה? מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן. ידעו שבית הכנסת לא היה מקום לכל אחד. לא כל אחד בא תמיד, אלא הבטלנים, הצדיקים. או כשיש תענית בא כל אחד. אפילו אין מקום, יוצאים החוצה, ובחוץ יש הרבה מקום.
אין בקדושה, בשביל שאין תפילתן מקובלת. התפילה לא מתקבלת בגלל זה. זה עדיין... זה הרחוב שמחברים שם דירות ודברים. יש כן רחובות שקטים. הוא כתב מאוד בקלות, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד כתוב עם תמיד. קיץ, זה מזג אוויר טוב. זה חורף נעים, אבל לא גשום. ומזג אוויר יבש, לא גשום, כן.
כמו חיים, אותו דבר. אה, כאן הלכה חשובה. כאן המקור לכל העזרות החסידיות. כמו חיים, בתים וחצרות, שעמים אין קבוע מתפללא. סתם חדר.
זה לא הופך למקום קבוע לתפילה בגלל זה, זה עדיין הרחוב שמחברים שם את האהרון ואת הדברים. ראיתי עוד בקלות רבה, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד היה הרחוב כמו קיץ, זה מזג אוויר טוב, זה מזג אוויר טוב, כמו קיץ, זה לצאת, אבל לא גשום, אה, במזג אוויר יבש, כן, לא גשום, כן.
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — זה עוד אותו דבר, אה, "וכן" זו הלכה ממש, זה המקור של כל השטיבלאך החסידיים. "שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — שטיבל שהציבור מתאסף בו להתפלל, אבל זה לא בית כנסת, לא בנו אותו כבית כנסת. "אין בהם קדושה, ואף על פי שהם מתפללין בהם תמיד, אלא עראי הם מתפללין."
אני יודע, מישהו מתפלל בבית, אפילו קבע גם מקום קבוע, זה מלומד, קבעת מקום קבוע אפילו בבית, עכשיו זה לא בית כנסת, כמו שרבי צאנז אמר שהשטיבלאך החסידיים הם רק שטיבל ולא בית כנסת כלל.
אבל זה מאוד מוזר, לא יכול להיות שהאדמו"ר מגור, אני יודע, האדמו"ר מבעלז בונה בניין ענק, ואתה אומר שזה שטיבל, זה לא רציני, סליחה. כשרבי צאנז מדבר, הוא יותר, היה לו בביתו, הוא עשה מניינים, נגיד היה שטיבל גדול, אבל אתה לא יכול לבנות בניין ענק, בית כנסת כזה, וזה לא נקרא בית כנסת, זה מאוד מוזר, אני לא יודע.
אבל לרחוב העיר יש כן תפקידים הלכתיים, גם כאן וגם בהלכות אנשי עיר הנדחת, כמה שאני זוכר. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי, אין דין שרחוב של עיר נעשה טמא או שרחוב של עיר נעשה קדוש, יש לזה שימוש מעשי.
והגמרא מעמידה סיבה אחרת לגמרי למה יוצאים לרחוב, זה מעניין, שהרמב"ם נותן סיבה מעשית שזה פשוט קהל גדול, והגמרא אומרת שזה בזיון, זה גלות, אלו טעמים אחרים. כמו שנאמר, ש... וזה בזיון בפרהסיא, זה מעניין, הרמב"ם נותן טעם מעשי לדבר שכאן בגמרא יש יותר טעם סגולי.
כמו ערגת הנפש עם הרבי ר' מאיר מרמורוש, כדי שיביא צער, כן, אבל את זה אומרת הגמרא עם ערגת הנפש, אבל כאן עומד בגמרא טעם סגולי כביכול, והרמב"ם עושה מזה טעם פשוט, אולי שניהם אמת, אין כאן סתירה.
---
אוקיי, אלו הלכות בית הכנסת.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80073#
הפרק עוסק בהלכות בניין בית הכנסת, ארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, ודינים של מכירה וקדושה. הפרק מתקשר לשתי הלכות קודמות: (1) דין הרמב"ם שצריך לייחד מקום לתפילה (טהרת המקום), ו-(2) דין תפילה בציבור – שמחייב מקום שכל הציבור יכול להתאסף בו. הסדר ההגיוני הוא: תחילה ענין התפילה, אחר כך תפילה בציבור, אחר כך תפילה בבית הכנסת – ועכשיו החיוב לבנות את הבניין עצמו.
---
"כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים."
בכל מקום שנמצאים עשרה יהודים, הם מחויבים להכין מקום מיוחד לתפילה – בית הכנסת. אפשר לכפות זה את זה לשלם עבור הבניין, וגם לקנות ספר תורה, נביאים וכתובים.
1. החיוב מוטל על עשרת היהודים עצמם, לא על ממשלה או נדיב: זהו חידוש גדול – החיוב לא בא מלמעלה (כמו בדור אנוש שעשו היכל), אלא מעשרת היהודים עצמם. האבות לא עשו בית הכנסת, הם התפללו לבד. כאן רואים שיהודים רגילים שמתאספים יחד יש להם חיוב גמור ליצור את התנאים לתפילה בציבור.
2. "כופין" – מה פירוש כפייה? "כופין" לא פירושו רק לחץ – פירושו שאם אחד לא רוצה לשלם, אפשר לזמן אותו לדין תורה, ובית דין יכול ממש לקחת ממנו כסף. "זה את זה" – זה לא עסקן אחד שדורש, אלא לכל הקהל יש חיוב הדדי זה כלפי זה. אם אחד אומר "אני יכול להתפלל בבית, אני לא צריך בית כנסת" – עונים לו: "אתה צריך לתת כסף."
3. למה צריך כתובים? ספר תורה מובן – לקריאת התורה. נביאים מובן – להפטרות. אבל כתובים – הרי אין הפטרות מכתובים! זה מראה שהספרים בבית הכנסת אינם רק לקריאת התורה, אלא גם ללימוד. בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, דברי כיבושין, דברי אגדה, ואנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה מלבד התפילה. (זה שונה מבית המדרש שבו יושבים ולומדים כל היום.)
4. שולחן ערוך – גם ש"ס: ר' אברהם בלומנברג (רמב"ם מאורח) מביא שהשולחן ערוך (עם משנה ברורה) אומר שבזמן הזה כופים גם לקנות ש"ס – מה שתומך בנקודה שהחיוב רחב יותר מסתם קריאת התורה, הוא הולך גם על לימוד.
5. [דיגרסיה: השוואה ל"ועשו לי מקדש"]: החיוב לבנות בית הכנסת יכול להיות דומה במשהו ל"ועשו לי מקדש," אף על פי שהרמב"ם לא אומר זאת בפירוש – הוא עושה זאת לתפילה, אבל הענין של בניין מיוחד קיים גם כאן.
---
"כיצד בונין אותו? אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר, שנאמר 'בראש הומיות תקרא'. ומגביהין אותו עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר. ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח, שנאמר 'והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו'."
בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר בעיר. מגביהים את הבניין שיהיה גבוה מכל הבתים הרגילים. הדלת תהיה בצד המזרחי, כמו המשכן.
1. שני דינים נפרדים בגובה: יש שני הלכות: (א) המיקום – בונים במקום הגבוה ביותר בעיר ("בגובהה של עיר"), (ב) הבניין עצמו – מגביהים אותו שיהיה גבוה מכל החצרות ("מגביהין אותו"). שניהם דינים נפרדים.
2. "בראש הומיות" – ביאור הפסוק: "הומיות" (משלי א:כא) מתפרש על ידי המצודות כמקום שיש בו המיה – שבו אנשים מדברים, שבו יש חיים. בית הכנסת יעמוד במקום גבוה ובולט כך שישמעו את בעל התפילה, את השופר וכדומה.
3. ניגוד סמלי עם "ממעמקים": בונים את בית הכנסת במקום הגבוה ביותר, עושים בימה עוד יותר גבוהה – אבל בעל התפילה עומד בממעמקים (מקום מעומק). זה סמלי – "ממעמקים" לא פירושו ממש עמוק באדמה, אלא עומק רוחני.
4. הקפדת הרב מבעלז: העולם בכלל לא מקפיד מספיק על ההלכה שבית הכנסת יהיה גבוה מכל הבניינים – חוץ מהרב מבעלז בירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו "בגובהה של עיר" וגבוה מכל האחרים. בעלז מקפידה מאוד על הלכות בית הכנסת.
5. "פתח למזרח" – קשר למשכן: הרמב"ם מביא שהדלת תהיה במזרח, כמו המשכן שהיה לו הפתח בצד מזרח (מערב היה סגור – שם היה קודש הקדשים). היסוד הוא שרוצים לעשות את בית הכנסת בדומה למשכן.
6. קושיה על הפסוק "משה ואהרן ובניו": קושיה חזקה: למה מביא הרמב"ם דווקא את הפסוק "והחונים לפני המשכן קדמה... משה ואהרן ובניו"? הרי כבר כתוב בפסוקים אחרים שדלת המשכן הייתה במזרח – למה צריך דווקא את הפסוק הזה? מובן שקדמת מזרח הוא מקום חשוב, אבל זה ידוע כבר מפסוק אחר. הקושיה נשארת פתוחה.
7. שולחן ערוך / תוספות – כשמתפללים למזרח: השולחן ערוך, תוספות ואחרים אומרים שהלכת הרמב"ם מדברת כשמתפללים למערב (כמו בבתי כנסת בארץ ישראל, או בבבל שהתפללו למערב לכיוון ארץ ישראל). במקרה כזה הדלת במזרח – בצד השני ממה שמתפללים. אנחנו שמתפללים למזרח, לא היינו רוצים שהדלת תהיה באותו צד כמו ארון הקודש. העיקר: הדלת תהיה מול ארון הקודש, לא דווקא מזרח.
8. שיטת הרמב"ם לעומת למעשה: למעשה אומר הרמב"ם כן שעושים תמיד במזרח את הדלת – אפילו אם מתפללים למזרח. הרמב"ם עצמו גר במצרים, שהיא מערבית לארץ ישראל, ובבבל (תקופת הגאונים) התפללו למערב – אז אצלם מתאים שהדלת במזרח.
9. [דיגרסיה: בתי כנסת עתיקים עם דלתות צד]: בבתי כנסת עתיקים יש בדרך כלל דלת בצד, שממנה בעל התפילה והרב יוצאים, מלבד הדלת הראשית. אולי זו לא "מעין דלת" שהרמב"ם מדבר עליה.
---
הרמב"ם אומר שעושים "היכל" שבו מניחים את ספר התורה.
ה"היכל" אינו התיבה (ארון הקודש) עצמה, אלא מבנה/בניין נפרד – מעין מרכז בחזית בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
1. הבדל בין "היכל" ו"תיבה": התיבה היא הארון/קופסה שבה מונחת התורה, וההיכל הוא הבניין הגדול יותר שמכיל את הארון. ההיכל מסמל את בית המקדש – לכן קוראים לו "היכל".
2. ההיכל עומד בכיוון ירושלים ("כלפי דלתות העיר") – "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". כלומר, ההיכל משמש כרמה נוספת של "ממקומו הוא יפן" – כשעומדים להתפלל, מסתכלים אוטומטית להיכל, שמצביע למקום המקדש.
3. הרמב"ם לא אומר במפורש "למערב" או "למזרח" – אלא "כלפי דלתות העיר", שפירושו באיזה כיוון ירושלים נמצאת.
---
"וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה" – מעמידים את התיבה "באמצע".
התיבה אינה ארון הקודש, אלא הבמה/השולחן שעליו מניחים את ספר התורה כשקורים.
1. "באמצע" פירושו כאן לא באמצע בית הכנסת, אלא באמצע ההיכל.
2. התיבה הייתה ניידת: לכאורה הכניסו אותה לאמצע כשמתפללים, והחזירו אותה כשלא מתפללים. כראיה – בהלכות לולב כתוב שהניחו את התיבה באמצע כדי להקיף, מה שמוכיח שהייתה ניידת.
3. "אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים" – התיבה עומדת עם הגב להיכל, והדלתות נפתחות לעבר העם, "כדי שיוכלו להוציא את התורה" – שיוכלו להוציא את התורה, ו"פניו כלפי העם" – שהעם יוכל לראות את התורה כשפותחים אותה.
---
הרמב"ם פוסק שמעמידים בימה, והקורא בתורה, או החכם שאומר דברי כיבושין, עומד עליה "כדי שישמעו כולם".
1. שאלה טקסטואלית גדולה: בגרסאות שונות כתוב "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת", אבל בכתב היד שהרמב"ם עצמו אישר (כתב היד של ספר המאור) המילה "באמצע" נמחקה. כלומר, לפי הרמב"ם אין חיוב שהבימה תעמוד דווקא באמצע – אבל מעשית פשוט שתהיה באמצע. זו הייתה מחלוקת גדולה היסטורית.
2. הטעם לבימה: אם היא עומדת באמצע, הטעם כדי שכולם ישמעו; אם היא לא עומדת באמצע, הטעם שהיא גבוהה – "כשעומדים גבוה שומעים יותר טוב, כי הקול עולה ולא מפריע לאנשים."
3. איזה סוג הלכה זו? הרמב"ם פוסק זאת כהלכה, אבל הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן – זה סוג של הלכה שמתארת כיצד בית הכנסת צריך להיראות.
---
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל. וכל העם יושבים שורה לפני שורה... ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה... עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה."
הזקנים (הרב, המזרח) יושבים עם הפנים לעם ועם הגב להיכל. כל העם יושב שורות שורות, כל שורה מסתכלת לגב השורה שלפניה – כמו בבתי כנסת רגילים היום. כך כולם מסתכלים לקודש, לזקנים ולתיבה.
1. "כלפי הקודש" – מה "קודש" פירושו כאן לא לגמרי ברור: ארון הקודש? ספר התורה? נראה שפירושו ארון הקודש.
2. שלוש קדושות שהעם רואה: (1) פני התיבה, (2) הזקנים, (3) הקודש (ארון הקודש).
3. דווקא שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה – הטעם הוא "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה" – צריך לראות את פניהם כדי שיביא לאימה ויראה.
---
"שליח הציבור עומד בארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש."
שליח הציבור עומד על הארץ (לא על הבימה), לפני התיבה, עם הפנים לקודש – הוא מסתכל באותו כיוון כמו כל העם.
1. החזן לא מסתכל לעם – לא כמו אצל הרפורמים, שהחזן עומד ומסתכל לעם. אצל הרמב"ם החזן מסתכל לקודש, כמו כולם. רק הזקנים הם היחידים שמסתכלים לעם.
---
"נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן."
צריך לטאטא ולנקות בתי כנסיות ובתי מדרשות. "מרביצין" פירושו שופכים מים כדי שלא יהיה אבק – שוטפים את הרצפה. זה קשור לכך שהולכים שם עם נעליים.
1. הבדל מנהג בין ארצות: הרמב"ם מביא: "ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב" (ספרד ומרוקו), "ובשנער ובבל ובארץ הצבי" (ארץ ישראל) – אלה כולם "ארצות ספרדיות" (כמעט ארבע קבוצות נפרדות). המנהג שם הוא: (1) להדליק אבוקות – מדליקים נרות בבתי כנסיות; (2) הצעת מחצלאות – מניחים שטיחים/מחצלות יפות על הארץ לשבת.
2. "אורח אדום" (ארצות אשכנז?) – שם "יושבים על הכסאות" – יושבים על ספסלים/כיסאות. "כסאות" לא פירושו סתם ספסל, אלא ישיבה נוחה ומכובדת – חלק מהכבוד.
3. מעשית היום: היום יושבים בכל מקום על ספסלים, אפילו בבתי מדרש ספרדיים. ההבדל היחיד הוא שלבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים (ספות), ולאשכנזים יש ספסלים קשים.
---
"ואין נוהגין בהן קלות ראש" – לא שחוק והיתול.
כחלק מכבוד בית הכנסת, אסור להתנהג בקלות ראש – לא דיבורים ריקים, לא ליצנות, לא משחקים, לא בדיחות, לא בדחנות.
1. אם מישהו חושב שקלות ראש מקרבת את הדור הצעיר, שיעשה זאת בפאליש, לא בבית המדרש. בית המדרש אינו המקום לקלות ראש, אפילו בכוונות טובות.
---
הרמב"ם אומר שאין נהנים מבית הכנסת.
1. מה פירוש "נאותין"? הרמב"ם בפירוש המשניות (ברכות/מגילה) מסביר: "נאותין" פירושו "מתקשטין, משתמשין להנאתן" — לא משתמשים בו להנאה אישית. זה לא פירושו שינה, אלא הנאה כי קריר, אוורירי, מקום נוח.
2. מעשית: שבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת – אל תיכנס לשם רק בגלל הקרירות.
---
לא נכנסים לבית הכנסת סתם. "ואין נכנסין בו אלא לכבודכם." לא אוכלים שם ולא שותים שם.
1. בדיעבד – אכילה בבית המדרש: אם תלמיד חכם נתן שיעור והוא לא יכול לצאת לחדר האוכל כי זה ייקח יותר מדי זמן והוא לא יוכל להמשיך ללמוד – בדיעבד מותר לו לאכול בבית המדרש. זו המציאות בשטיבלאך קטנים שאוכלים ליד השולחן, כי הוא צריך להמשיך ללמוד. אותו אדם שלומד שם – הוא זה שמותר, כי הוא כבר בבית המדרש ללימוד.
---
"ואין מחשבין בו חשבונות — אלא אם כן היו של מצוה" – כמו צדקה, פדיון שבויים.
חשבונות ועסקים לא עושים בבית המדרש, אבל חשבונות מצווה (אפילו לצדקה) כן.
בית הכנסת הוא מרכז החסד – רואים זאת מכך שחשבונות מצווה מותרים.
---
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים — כגון שמספידין גדולי החכמים."
לא עושים הספד בבית הכנסת, אלא הספד של רבים.
1. הרמב"ם נותן דוגמה מעניינת: לא רק כשגדול עצמו נפטר, אלא אפילו כשאדם רגיל נפטר, אבל גדול בא להספיד (כי הוא שכן או אח), ובגלל זה כל העולם בא – זה נעשה "הספד של רבים."
2. החידוש העיקרי: הנושא אינו הנפטר, אלא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספיד, כל העולם בא, וזה עושה את זה הספד של רבים. זה מתאים לגמרא שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית הכנסת – "אי בשמיעה כולהו" – הנקודה היא הקהל הרב הנוסף.
3. כלל: לא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים. שני חסידים רוצים לדבר עסקים – לא בבית הכנסת. אבל כל מה שהוא ענין ציבורי – כן. יחיד לא יכול להשתמש בבית הכנסת לאינטרסים שלו, אבל ענייני ציבור כן.
---
"לא יעשנו דרך, שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך."
בית כנסת עם שתי דלתות בשני צדדים – אסור להיכנס מדלת אחת ולצאת מהשנייה רק כדי לקצר את הדרך.
1. "קפנדריא" – אף אחד לא יודע בדיוק מה המילה הזו אומרת. לפי רש"י זו שפה ל"קיצור דרך."
2. יציאה מדלת אחרת אחרי תפילה: אם מישהו בא להתפלל בבית הכנסת, מותר לו לצאת מהדלת האחרת, אפילו זה נעשה למעשה קיצור דרך – כי הוא בא להתפלל, לא לעשות קיצור דרך.
---
**"אם מישהו צריך להיכנס לבית המדרש לדבר מעשי (למשל לקרוא לילד שלו
, לאסוף חבר), שייכנס וילמד קצת – 'יכנס ויקרא מעט' – שיאמר קצת חומש או תהלים, או 'יאמר דבר שמועה' – הלכה ששמע. 'ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד.'"**
1. אם הוא לא יכול ללמוד – יש לו שתי עצות:
- "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו" – שיבקש מילד שיאמר לו את הפסוק שהוא לומד. משתמשים ב"פסוקך" מעשית כדי לעשות היתר להיכנס.
- "ישב מעט בבית המדרש" – שפשוט ישב קצת. הרמב"ם מביא את הפסוק "אשרי יושבי ביתך" – לא כתוב "אשרי הלומדי בביתך" או "אשרי המתפללי בביתך", אלא "אשרי יושבי" – לשבת בבית המדרש זו עצמה מצווה.
2. חידוש חשוב: הרמב"ם אומר בפירוש "מקיים מצוה" – ישיבה בבית המדרש אינה רק כבוד, זו מצווה בפני עצמה. "אין כבוד שאינו מצווה."
---
"מותר ליכנס במקלו ובתרמילו" – מותר להיכנס לבית הכנסת עם המקל שלו, הכלים שלו, הדברים היומיומיים שלו. זה לא כמו בית המקדש.
"לרוק" – אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש.
1. סברת הגמרא: גם בבית אנשים לא מקפידים על זה, וכשמקפידים במקום כזה, זה גם כך.
2. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו – עצה טובה.
---
"בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו, קדושתן עליהן עומדת, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' – אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן."
בית כנסת שחרב (לא מתפללים שם יותר, הוא ריק) נשאר קדוש וצריך לכבדו.
1. הרמב"ם אומר לנו פעמיים שבית הכנסת קדוש – פעם אחת ב"כלפי פנים הקודש" (קודם), וכאן בחרב. אבל הוא לא אומר שצריך לעשות מעשה הלכתי (כמו להביא פועלים לישועות), אלא שאסור להתנהג בקלות ראש.
2. דין כיבוד וריפוץ: בבית כנסת חרב מתנהגים כמו בפעיל, חוץ מכיבוד וריפוץ – לא שומרים אותו יפה, נותנים לעשבים לצמוח. הטעם: כדי שיראו אותן ויצטערו – שיראו את המצב העגום וירצו לבנות מחדש. לא שיעשו "מוזיאון" ממנו, אלא שירחמו וירצו לבנות אותו מחדש.
3. יסוד חשוב: הבניין עצמו קדוש – לא רק כשהוא בשימוש מעשי. כל ההלכות בנויות על זה שבית הכנסת הוא מקום קדוש כשלעצמו.
---
"אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה או במקום אחר, אלא בונים אחרת ואחר כך סותרין זו, שמא יארע להם אונס ולא יבנו."
לא הורסים בית כנסת כדי לבנות חדש, כי אולי נישאר בלי בית כנסת. בונים תחילה את החדש, אחר כך הורסים את הישן.
1. אפשר להרוס בית כנסת אחרי שיש כבר חדש – זה לא שאסור לסתור, אלא שצריך להיות בטוחים שלא נישאר בלי בית כנסת.
2. חריג (רמ"א): זה נכון רק לחרוב יסודותיו – כשעדיין אפשר להתפלל בו. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול (זה מסוכן), סותרן מיד וממהרין לבנותו יום ולילה – עובדים יום ולילה במהירות לבנות, שמא תדחה ויישאר חרב.
---
"מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש, אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, ומעלין בקודש ולא מורידין."
מותר לעשות מבית כנסת ישיבה (קדושה גבוהה יותר), אבל לא להיפך.
---
"בני העיר שמכרו בית הכנסת – לוקחין בדמיו תיבה; מכרו תיבה – לוקחין מטפחות או תיק של ספר תורה; מכרו מטפחות – לוקחין חומשים; מכרו חומשים – לוקחין ספר תורה. אבל לא להיפך. וכן במותרים."
מותר לקנות בכסף רק משהו בקדושה גבוהה יותר – מעלין בקודש. זה נכון גם למותרות (כסף שנשאר).
1. מותרות: אפילו כבר קנו מה שצריך ונשאר כסף, לכסף הזה עדיין יש את הקדושה הגבוהה.
2. גביית מעות: אפילו כשרק אספו כסף (עדיין לא קנו), זו כבר הכנה עם קדושה – מותר רק לשנות לקדושה גבוהה יותר. אם גבו מעות לקנות תיבה – מותר לקנות ספר תורה, אבל לא להיפך.
3. חריג במותרות: "אם עשו מה שגבו לעשות והותירו – משנין המותר לכל מה שירצו." כשכבר ביצעו את המטרה ונשאר כסף עודף, מותר להשתמש בו למה שרוצים, אפילו לקדושה נמוכה יותר.
---
1. על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי – אי אפשר להתנות שתורה לא תהיה לה קדושת ספר תורה.
2. על חפצים (ספסלים, מפות, כלי בית הכנסת) – הרמ"א אומר שאפשר לעשות תנאי, והמנהג הוא שאפילו בלי תנאי מפורש, לב בית דין מתנה – מניחים שיש תנאי שמותר להשתמש בהם למטרות אחרות (למשל לקחת ספסל הביתה) אם הגבאי מרשה.
3. כל כלי בית הכנסת ובית המדרש יש להם אותה קדושה כמו בית הכנסת עצמו – ספסלים, שולחנות, פרוכת, מטפחות ספרים.
---
"במה דברים אמורים? בבית הכנסת של כפרים, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד – שבעה טובי העיר מוכרין אותו. אבל בית הכנסת של כרכים, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה – אין מוכרין אותו לעולם."
בית כנסת של עיירה קטנה שבעה טובי העיר יכולים למכור, כי הוא שייך לאנשים המקומיים. אבל בית כנסת של עיר גדולה שייך לכלל ישראל – כי אנשים מכל מקום באים לשם – ולעולם אי אפשר למכור אותו.
1. ההבדל הוא "על דעת מי נעשה" – למי הוא נעשה. בית כנסת של עיר גדולה הוא נכס של כל ישראל, כי "שיבואו כל הבאים למדינה."
2. משל מעשי: בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שייך לאנשים המקומיים, אבל מוסד גדול כמו בית המדרש של גור או סאטמר בוויליאמסבורג, שבו "כל העיר באה להתפלל" כשצריכים מנין מנחה, יש לו דין של בית הכנסת של כרכים – הוא שייך לכל היהודים, לא רק לחסידות.
3. קושיה חדה על הנוהג כיום: היום בעלי הבתים של בתי כנסת גדולים מבקשים כסף מכולם, כי כולם מבינים ש"זה בית המדרש שלהם." אבל כשהם רוצים למכור, הם לא שואלים את האחר. "זה לא הולך לשני הכיוונים" – זו סתירה יסודית.
4. הטענה שתחזוקה משנה את הדין, נדחית: נטען שמכיוון שמישהו משלם את החשבונות (מים, חשמל, שירותים), הוא צריך להיות הבעלים. זה נדחה בתוקף: גם בזמן הגמרא בית כנסת של כרכים היה צריך תחזוקה. מי שעושה זאת, עושה זאת "על דעת כל ישראל, לא על דעת שלושת האנשים שמתפללים שם." זה לא משנה את המעמד ההלכתי.
5. האם בית כנסת חדש בכרך מקבל אוטומטית דין כרכים? אם "נכד רבני" בונה בית כנסת בקרקוב (שהיא כבר עיר), האם זה אוטומטית "על דעת כל העולם" או שיש לו דין כפר? זו נשארת שאלה.
6. הכלל שלפי הפשט לעולם לא היה "ריאליסטי" ההלכה של כרכים: כי תמיד יש מישהו שבנה, מישהו שנושא בהוצאות – אבל בכל זאת אומר הרמב"ם שזו קטגוריה נפרדת. התירוץ הוא שמי שבונה ומתחזק, עושה זאת "על דעת כל ישראל" – הוא שליח, לא בעלים.
---
"אפילו כשמותר למכור בית הכנסת, צריכים להיזהר שלא יעשה לא מרחץ ולא בורסקי ולא בית הטבילה ולא בית המים (בית הכסא). אבל אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה על מנת לעשות בו כל מה שירצו — מותר."
אסור לעשות מבית כנסת שנמכר מקום מגונה (בית מרחץ, בורסקי, מקווה, בית כסא), כי זה לא דרך ארץ. אבל אם שבעה טובי העיר עשו תנאי במעמד אנשי העיר שמותר לעשות מה שרוצים – מותר.
מנגנון התנאי: כשהציבור עושה תנאי מפורש, זה נעשה "כאילו זה לא בית כנסת" – הקדושה יוצאת לגמרי, ואז אפשר לעשות מה שרוצים.
---
"רבינו אדם אחד — כל מה שעשוי עשוי ואין אנו יכולים למחות בידו."
כשהציבור ממנה אדם אחד כמנהל, הוא לא צריך לשאול כל פעם את שבעה טובי העיר או אנשי העיר.
1. הגבלה חשובה – זה לא נעשה נכסי ציבור: "כמה וכמה ספרים טועים בזה" – זה לא אומר שאותו אדם יכול למכור "לצרכי עצמו." זה אומר רק שיש לו זכות לפעול "לטובת הציבור" בלי לשאול כל פעם. זה נשאר הקדש, זה נשאר נכסי ציבור. ה"אדם אחד" הוא גבאי, לא בעלים במובן שזה שייך לו.
---
"כשם שמותרים למכור בית הכנסת כך נוהגים ליתנה במתנה — שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו לא נתנוה." אבל "לא סוחרים ולא משכנים." הלוואה גם אסורה.
מתנה מותרת כי היא כמו מכירה (מקבלים משהו בחזרה – הנאה). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות זה עדיין נשאר בית כנסת, ומשתמשים בו למטרה זרה. הלוואה גם אסורה.
1. "כלל גדול – מתנה היא תמיד בעבור משהו": מתנה היא לעולם לא "בעבור כלום" – תמיד יש הנאה שמקבלים בחזרה, בין גשמית בין רוחנית. לכן מתנה הלכתית היא כמו מכירה.
2. ההבדל בין מכירה להשכרה: מכירה מותרת (עם תנאי זה יוצא מלהיות בית כנסת). אבל השכרה אסורה – כי בשכירות הקדושה נשארת, ומשתמשים במקום קדוש למטרה זרה. "להשכיר בית מדרש להיות חנות – זה אסור."
3. קדושה עולה ואינה יורדת בדמים: הלוואה אסורה כי בהלוואה "זה עדיין שלך" – הקדושה לא יוצאת בחינם, אלא בכסף. הלוואה אינה מכירה, זו עסקה זמנית שלא יכולה להוריד קדושה.
4. נפקא מינה מעשית להיום: "צריך לדעת את ההלכה אולי היום – היום מקילים מאוד בכל ההלכות האלה."
---
"רחובה של עיר — אף על פי שמתפללין בה תעניות המרובות, אין בה קדושה, מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן... אין בקדושה."
כשמתפללים בחוץ ברחוב (כי בית הכנסת קטן מדי לכל האנשים בתענית), המקום לא מקבל קדושה. זה נשאר רחוב.
1. רחוב העיר יש לו תפקידים הלכתיים אבל לא קדושה: הרחוב משמש למטרות הלכתיות – גם כאן (בתעניות, שיוצאים להתפלל ברחוב), גם בהלכות עיר הנדחת. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי – הרחוב לא נעשה טמא ולא קדוש, יש לו רק "שימוש מעשי."
2. טעם למה יוצאים לרחוב בתעניות – הטעם המעשי של הרמב"ם לעומת הטעם הסגולי של הגמרא: הרמב"ם נותן טעם מעשי: כי יש קהל גדול ואין מקום בפנים. אבל הגמרא נותנת טעמים אחרים, יותר "סגוליים": זה בושה (בפרהסיא), זה סימן גלות, זה כמו "אפגנה" (השפלה) – רוצים להוציא צער. אולי שני הטעמים אמת ואין סתירה – הרמב"ם נותן את הטעם הפשוט, והגמרא נותנת את הטעם העמוק יותר.
---
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם... אלא עראי הם מתפללין."
בית או חצר שאנשים מתאספים להתפלל שם, אבל הוא לא נבנה כבית כנסת, אין לו קדושה – אפילו מתפללים שם תמיד, כי זה נחשב תפילת עראי.
1. מקור לשטיבלאך חסידיים: זה המקור לכל השטיבלאך החסידיים – ששטיבל שלא נבנה במיוחד לבית כנסת אין לו קדושת בית הכנסת, אפילו מתפללים שם תמיד.
2. שיטת הצאנזער רב: הצאנזער רב (דברי חיים) אמר ששטיבלאך חסידיים הם "שטיבל בלבד" ולא בית כנסת כלל. אבל כאן יש הבדל חשוב: זה רק שייך כשמדברים על שטיבל קטן בבית שעושים מניינים (כמו שהיה לצאנזער רב עצמו). אבל כשהאדמו"ר מגור או הרב מבעלז בונה בניין ענק במיוחד לתפילה, אי אפשר לומר שזה רק "שטיבל" בלי קדושה – זה ממש בית כנסת, כי הוא נבנה למטרה זו.
---
בזה מסתיים השיעור על רמב"ם הלכות תפילה פרק י"א – הלכות בניין בית הכנסת, הארכיטקטורה שלו, סדר הישיבה, כבוד בית הכנסת, קדושת בית הכנסת שחרב, דינים של מכירה, שכירות, מתנה, והמעמד של שטיבלאך ורחובות.
דובר 1:
ברוכים הבאים רבותי, אנחנו הולכים ללמוד הלכות, ספר משנה תורה, וספר אהבה שבו, בהלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילה פרק י"א.
בשיעור היום נלמד שיש מצוה לבנות בית כנסת להתפלל בו, וצריך לכפות, כלומר, כופים אותם לשלם כסף על כך.
ממילא אנו נזכרים שלא היה צורך כלל לכפות את נדבנינו, הם נתנו כסף לשיעור שלנו, הם נתנו אפילו בנדבת הלב, כל אשר נדבנו לבו. את השיעור של היום נתן הרב ר' יואל הלוי ורצברגר, שתומך הרבה בתורה שלנו, הרבה מהשיעורים, והרבה שיעורים אחרים, וכל מיני תורה בעולם.
וכל אחד ישתדל, יעמוד על אוצרו, מי שרוצה יכול לשלוח לינק, יש לי נדמה למטה באתר, או ביוטיוב, או איפה שיהיה לינק שאפשר לשלוח כסף. אם הציבור לא יודע איפה הלינק או איפה הם יכולים לשלוח כסף, הם יכולים לשאול שאלה אצל הרבנים, הרבנים יענו בחפץ לב שאלות כאלה.
כן, צריך לבנות בית מדרש היכן שיהודים נמצאים, כך אומר הרמב"ם. לבנות בית מדרש עולה כמה מיליון דולר, בית מדרש וירטואלי כזה, שיעור כזה, אפשר בכסף מועט, כמה אלפי דולר, ממש כסף מועט, ואנחנו כאן כדי להמשיך לתת את השיעורים.
אז, אומר הרמב"ם כך. זה מאוד מעניין, הבה נאמר הקדמה קטנה, קצת חיבור.
דובר 2:
אין לי הקדמה, אני רוצה רק לומר את הפרקים.
דובר 1:
אה, יש לך. איך למדנו שיש דבר כזה תפילה. אחר כך ראינו שיש דבר כזה תפילה בציבור. אז ראינו שיש דבר כזה תפילה בבית הכנסת. עכשיו נזכרנו שצריך לבנות בניין.
אני רוצה לומר כך, יש שתי הלכות שהפרק מתייחס אליהן. אחת, הרמב"ם אמר שצריך לייחד מקום לתפילה. אחד הדברים הוא טהרת המקום לתפילה, אחד התנאים, להכין מקום. ואחר כך יש דבר שני והוא שמתפללים בציבור.
אז להכין מקום פירושו שאדם למשל שהתפלל באוהלו, באוהל שלו, היה צריך להכין מקום שם טהור, שם הוא יכול להתפלל, שם אולי נמוך, לא מקום גבוה. והיות שיש ציבור, צריך למצוא מקום שכל הציבור יכול להיכנס, זה הרבה יותר גדול.
אני לא יודע אם זה אומר גם להתחיל ענין או לא. על כל פנים, יש ענין, מלבד זה שצריך להיות מקום להתפלל, יש ענין שיהיה בית כנסת. יכול להיות שזה כמו "ועשו לי מקדש", הרמב"ם לא אומר ממש זאת, הוא עושה זאת כן לתפילה, אבל שיהיה בניין, וזה גם הענין.
דובר 1:
גם יש דבר מוזר שהוא אמר קודם, הוא אמר שיתפללו בבית כנסת. אומר הוא עכשיו, זה לא שאם יש בית כנסת, אני יודע, היה פעם יהודי עשיר שבנה בית כנסת. לא, עשרה יהודים יש להם גם חיוב ללכת ולברוא את התנאים כדי להתפלל עם ציבור.
אומר הרמב"ם הקדוש, "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שייכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה". בכל מקום שיש עשרה יהודים, הם צריכים להכין בית, מקום מיוחד שם יתכנסו להתפלל, והדבר נקרא בית הכנסת.
היכן שיש עשרה יהודים, אם אחד הולך לאזור חדש, יש עשרה יהודים, ישלחו לכל אחד תהילים רמב"ם, יאמרו שחייבים לבנות בית כנסת.
דובר 2:
איפה?
דובר 1:
כן, לא רק שחייבים, זה חידוש ממשי. זה חידוש גדול, האבות לא עשו בית כנסת, הם התפללו לבד, כן? קודם למדנו שבדור אנוש עשו היכל שם יתכנסו להתפלל. אבל כאן, סתם יהודים מתכנסים, זה לא בא מהממשלה, זה בא מעשרת היהודים, הם לקחו לעצמם מקום שצריך להתפלל.
אוקיי. "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת", ואפשר לכפות אחד על השני. יש תביעה, אם יש מישהו שהופך לעסקן, הוא יכול לדרוש מאנשים אחרים ללכת לעשות כסף, והוא יכול לכפות אותם. זה לא העסקן, "זה את זה", כל הציבור מתכנס, יראו כמה כסף יש לכל אחד, ולוקחים מכל אחד מספיק כסף כדי שיוכלו לבנות שול.
הוא לא אומר בדיוק איך עובדת הכפייה. כפייה לא אומרת לקחת כסף, כפייה אומרת שעושים עליך לחץ.
דובר 2:
נראה לך שכפייה אומרת לקחת כסף?
דובר 1:
כופין, כופין אומר שאם אחד לא רוצה לשלם, כן, קוראים לו לדין תורה, לוקחים אותו, הולכים לבנק שלו, לוקחים קצת כסף, כמה שצריך לענין.
אנחנו לא שוכבים על אותו דבר. עוד דבר שעשרה מישראל צריכים להיות להם, הם צריכים להיות להם ספר תורה.
דובר 2:
אה, טוב.
דובר 1:
ספר תורה, נביאים וכתובים.
דובר 2:
אה, למה צריך ספר תורה, נביאים וכתובים?
דובר 1:
נביאים צריך להפטרות. כתובים למה צריך?
דובר 2:
לא ברור.
דובר 1:
להפטרות, אבל אין הפטרות מכתובים, רק מנביאים.
דובר 2:
ואצלנו לא נוהגים, ובשול שלי אין נביאים.
דובר 1:
אולי כי אפשר לומר שיוצאים בתורה מודפסת. ראיתי, הוא מביא כאן למטה הרמב"ם מאורח, ר' אברהם בלומנברג מביא שכתוב בשולחן ערוך שכופים גם לקנות ש"ס בזמן הזה.
דובר 2:
מה הטעם לש"ס?
דובר 1:
איך אתה מתכוון? משנה ברורה אומר כך. זה לא רק שצריך להיות ספר תורה, אלא כי זה...
ונראה גם שספר התורה הוא לא רק לקריאת התורה, זה גם שיוכלו ללמוד. כי כתובים לא קורים לכאורה בבית כנסת. אבל בית הכנסת הוא מקום שאומרים דרשות, זה לא מקום שלומדים חומש. אבל זה כן מקום שלומדים בו.
בית המדרש הוא היכן שהיושבים לומדים כל היום יושבים, ובית הכנסת הוא מקום שאנשים באים ללמוד בבוקר ובלילה, מלבד התפילה. יכול להיות שהם באים ללמוד. אני לא יודע, אבל אני חושב שבוודאי למדו כן קצת בבית הכנסת. אומרים דרשות שם, דברי כיבושין, דברי אגדה.
אוקיי, אז זו עצם ההלכה שצריך לבנות בית כנסת, זה חיוב גמור, כל אחד, עד כדי כך שאפשר לכפות את הכסף לשלם על כך. לכפות פירושו פשוט, אחד אומר, "אני לא צריך שול, אני יכול להתפלל בבית," אומרים, "לא אכפת לי, אתה צריך לתת כסף." כן?
דובר 1:
עכשיו הולכים ללמוד היכן צריך לבנות את בית הכנסת, באיזה מקום, ההלכות, הארכיטקטורה של בית הכנסת.
כיצד בונין את בית הכנסת? כשבונים בית כנסת, "אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר," במקום הגבוה של העיר, "שנאמר 'בראש הומיות תקרא'."
החכמה, דעת זקנים מהחכמה זה מעניין, "החכמה רינתה בראש הומיות," הומיות פירושו ארגז, הרבי אמר שהומיות זה...
דובר 2:
"הומה מדברת"?
דובר 1:
לא, הומה... הוא מביא שהמצודות מתרגם "בראש הומיות" במקום שיש המיה, שאנשים מדברים, שאנשים מתפללים שם. הנקודה היא, צריך... אה, בית המדרש צריך להיות גבוה יותר, כאילו הוא עומד גבוה יותר, ושומעים אותו, שומעים כששואג בעל התפילה, תוקע שופר, כל העיר תשמע, אולי משהו כזה.
אוקיי, אז צריך לבנות, יש כאן שתי הלכות, יש שתי הלכות. קודם כל, המקום שבונים צריך להיות במקום הגבוה ביותר של העיר. מלבד זה, "מגביהין אותו", מגביהים את הבניין של בית המדרש, "עד שיהא גבוה מכל חצרות העיר, שיהא נראה ומתבסס לכל". שיבלוט, שיהיה בניין גבוה יותר מהבניינים הרגילים מסביב.
כן, מאוד חשוב. הציבור לא נוהג מספיק, לא מקפידים מספיק על ההלכה הזו, מלבד האדמו"ר מבעלזא מירושלים, שאכן בנה את בית המדרש שלו "בגובהה של עיר", והוא עשה אותו גבוה יותר מכל בתי המדרש האחרים. זוכרים שבעלזא מאוד מקפיד על הלכות בית הכנסת.
זה מעניין, כי בונים במקום הגבוה ביותר, ובמקום הגבוה ביותר עושים עוד בימה שתהיה עוד יותר גבוהה, ובעל התפילה צריך לעמוד ב"ממעמקים". זה מאוד סמלי את ה"ממעמקים". זה לא אומר שצריך ללכת עמוק באדמה.
"ואין פותחין פתח בית הכנסת אלא למזרח". הדלתות של בית הכנסת, מאיפה יוצאים, יהיו בצד מזרח.
כן, אנחנו לא נוהגים כך. שלנו הם מול מאיפה שנכנסים. שלנו זה "towards" מזרח. אז, שלנו זה "towards" מזרח, האם זה טוב?
דובר 2:
לא, "למזרח" פירושו בצד מזרח.
דובר 1:
שלנו... אולי הפתח יהיה במזרח?
דובר 2:
לא, לא.
דובר 1:
הפירוש הוא שעושים זאת במזרח, עושים את צד הפתח במזרח. כך הוא מביא פסוק על המשכן. המשכן היה לו הפתח בצד מזרח. בצד מזרח היתה הדלת במשכן, מערב היה סגור, קודש הקדשים. ממילא, עושים את השול באופן כמו המקדש, כך אומר הרמב"ם. אבל אנחנו לא נוהגים כך בדרך כלל, אני לא יודע.
יש, יש גם את זה, בדרך כלל בשולות הישנים נדמה לי יש גם דלת בצד, מאיפה בעל התפילה עם הרב עם כולם יוצאים. יש בדרך כלל היכל גדול, שאחר כך קוראים היכל, המקום שיש את ספר התורה עם הקהל החשוב, ובדרך כלל יש שם גם דלת בדרך החוצה. אולי זו לא הדלת העיקרית.
כן, אבל הוא מביא שהשולחן ערוך, התוספות ואחרים אומרים שההלכה מדברת באופן שהיו מתפללים למערב. כמו בתי המדרש בצד מזרח בארץ ישראל ובעיראק, אני לא יודע איפה, אז מתפללים למערב, אז הדלת היא בצד השני. אנחנו מתפללים למזרח, אז אנחנו חוששים להתפלל לדלת.
דובר 2:
אה, אה, אה.
דובר 1:
כך הוא מביא. אבל הוא מדבר כשמתפללים כלפי ירושלים, לא משנה איזה כיוון הבניין, בית המדרש הוא ממילא לירושלים.
הוא אומר שצריך רק לשים לב שיעשו את הדלת בצד השני מהארון הקודש. הארון לא יהיה כמו שהרמב"ם אומר שזה תמיד במזרח.
למעשה הרמב"ם אומר כן, עושים תמיד במזרח את הדלת. הוא יכול לחשוב, מה היה במזרח ליהודים למשל בתקופת הגאונים שגרו בעיראק? מה היה המזרח שלהם? מזרח זה אכן הצד המזרחי של העולם. לכאורה לאן התפללו? לאן התפללו כשעושים הלכה כזו? כתוב שיפתחו למזרח. הם צריכים לטעון שהם אכן התפללו למערב.
כמו שכתוב במסכת מגילה, בבבל זה אכן מערב לארץ ישראל, זה יותר מזרח מארץ ישראל, מתפללים למערב. "מערבא אמרי" אומרים בבבל, בבבל אומרים "מערבא אמרי" על ארץ ישראל. כן, אמת, זה יותר מזרח, זה עיראק, זה יותר מזרח. הרמב"ם לא גר יותר מזרח, הרמב"ם גר במצרים, זה יותר מערב מארץ ישראל.
מה כל הפסוקים האלה? זה לא שלומדים את זה מהפסוקים. זו הלכה למשה מסיני, אלו הלכות דאורייתא. זו הלכה למשה מסיני. אומרים שכך היתה הדלת במשכן. המילה היא שרוצים לעשות את בית המקדש בדומה למשכן. כמו שהמשכן היה לו הדלת במזרח, עושים זאת במזרח.
מה כתוב אחר כך "קדמה מזרח"? מה כתוב משהו על הדלת? "משה ואהרן". אני לא יודע למה הוא מביא את הפסוק, אני לא מבין. זה הפשט שהוא מביא את הפסוק.
דובר 2:
כן, אבל למה? מה רואים מהפסוק הזה?
דובר 1:
אין לי מושג, משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. "משה ואהרן ובניו"? אין לי מושג, משהו תמוה לי. קדמה, זה נכון שהמזרח הוא המקום החשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אבל אני לא צריך את הפסוק, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק, משהו תמוה לי.
הציבור לא נוהג לפי ההלכות, אני לא יודע למה.
דובר 2:
לא, המזרח לא כתוב בשולחן ערוך שלא נוהגים, אבל הדלת תהיה גבוהה, יהיה הכי גבוה.
דובר 1:
תמיד זה העיקר. יהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי'ם החסידיים, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים, באים אכן בניינים גדולים. כן, זה עולה לבניינים גדולים.
דובר 1: אני לא מבין. האם הקדושות מביאות את הפסוק? כן, אבל למה... מה רואים מהפסוק הזה? אין לי מושג. משהו אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. "משה אהרן ובניו"? אין לי מושג מה הפשט.
קודם כל, רואים שקדמת מזרח הוא מקום חשוב. זה נכון שבמשכן היתה הדלת במזרח, אני לא צריך את הפסוק הזה, זה כתוב בפסוק אחר. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. משהו תמוה לי.
הציבור לא נוהג לפי ההלכות. אני לא יודע למה. בוודאי... לא, המזרח לא כתוב שהציבור לא נוהג. אבל שיהיה גבוה יותר, יהיה הכי גבוה. תמיד זה היה העיקר.
היהודים שהיו להם ערים יפות, כשיהודים גרו מספיק זמן בגלות והיה כסף, הם בנו בתי מדרש נהדרים. אנחנו מכירים את השטיבלעך של כל הרבי'ם, אנחנו מכירים את שניהם. אבל בתי מדרש יהודיים באים אכן בניינים גדולים. כן, זה הולך לערים ישנות, יש למצוא. יהודים השתדלו כשהם יכלו לכך. אבל מה הוא רוצה מהקדמת? זה אני באמת לא יודע. אוקיי.
דובר 1: טוב מאוד. אני לא מבין למה הוא מביא את הפסוק. ואחר כך, עוד דבר חשוב שצריך להדגיש הוא היכל. מבינים שהיכל זה מה שקוראים לארון הקודש, נכון? "מניחין בו ספר תורה". משמע שההיכל הוא לא התיבה. אתה רואה כאן תיבה שהארון הקודש בתוכה, וההיכל הוא משהו כזה בניין, כזה מרכז לחזית של בית המדרש. בהיכל מניחים את ספר התורה.
בהיכל שומרים, כמו בריח, אה, כאן הוא לא אומר למערב או למזרח. "בריח מן הספרים כלפי דלתות העיר", כלומר, לא משנה איזה כיוון זה ירושלים, "כדי שיפנה ממילא להיכל כשיעמוד בתפלה". ההיכל הוא כמו המרכז של בית המדרש. ההיכל עצמו צריך כמו להזכיר את בית המקדש, על כן קוראים לו היכל, זה כמו רמה נוספת של "ממקומו הוא יפן". היכל הוא מקום שמניחים את הארון הקודש ואת ספר התורה, הוא אומר.
דובר 2: אז יש ציור של היכל, כמו חופה מעל ה...
דובר 1: לא, זה לא הפשט של המילה היכל. היכל הוא סוג של מבנה, סוג של בניין. יפה, כנראה יפה, מה אני יודע? כן. ועושים... היכל, נו.
דובר 2: למה צריך להיות פנים אל מול ההיכל, כשעומדים בתפילה?
דובר 1: זה יפה.
דובר 2: לא, יכול להיות שזה הטעם.
דובר 1: לא, אני חושב כן על משהו, יש לזה קשר להלכה האחרת שיעמדו מול מקום המקדש. ההיכל צריך גם משהו לסמל את מקום המקדש, איכשהו. אז מה אתה יודע לאיזה כיוון ללכת? אתה נותן שם היכל, ואתה שם אותו במזרח, וצריך לעמוד מולו.
הוא מביא שאכן היה מקובל לשים בית קטן כזה אצלהם, והם יצאו, עד אפילו המדרגות לעלות להיכל. זה בעצם מצב של ארון קודש. אוקיי. ו... אוקיי.
דובר 1: אחר כך, עוד דבר. הבימה באמצע, אתה יודע? מעניין למה הרמב"ם פסק את זה כהלכה. זה מעניין. מה זה הלכה? כהלכה זה... זה סוג של הלכה. הוא לא אומר שזו מצוה דרבנן. הוא אומר שזו הלכה.
אני שואל אותך, כי אתה זוכר, על השיעור הזה שאנחנו לומדים עכשיו הייתה פוליטיקה עצומה. כי ברמב"ם ובגרסאות אחרות כתוב "ומעמידין בימה באמצע בית הכנסת". כאן בכלל לא כתוב באמצע. הוא מביא שיש בכתב יד שיש לנו מספר המאור, שהרמב"ם עצמו חתם שזה כתב יד אותנטי, היה כתוב באמצע, ומחקו את זה, וכתבו "ובאמצע", שאין חיוב שיהיה באמצע. אבל פשוט שהם יהיו באמצע. למעשה הם כבר ראו שזה דבר מעשי. כן. לא, למעשה, שיוכלו לשמוע.
כדי שיעלה עליו הקורא בתורה. שמים את הבימה באמצע, או שמים אותה במקום גבוה, כדי שיעלה עליו הקורא בתורה, או מי שעומד שם הבעל קורא, או החכם שאומר דברי כיבושין בתענית, או בזמנים שצריך לומר דברי כיבושין בבית המדרש, כדי שישמעו כולם. לכן הבימה במרכז, כדי שכל אחד יוכל לשמוע. לא, לכן היא גבוהה. או אם היא עומדת באמצע, לכן היא באמצע. או לא, לכן היא גבוהה, שכולם יוכלו לשמוע.
דובר 2: למה, כשאדם גבוה שומעים יותר טוב?
דובר 1: בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה. הקול עולה. הוא עולה, והוא לא פוגע באנשים הקול. בוודאי שומעים יותר טוב כשעומדים גבוה.
דובר 1: והוא אומר, "וכשמעמידין את התיבה שספר תורה עליה", התיבה היא לא הארון, אלא העמוד שמניחים עליו את ספר התורה, "מניחים אותו באמצע, כאן כתוב "באמצע". "באמצע" לא אומר באמצע בית הכנסת, זה אומר באמצע בין... באמצע ההיכל, באמצע ההיכל. אני לא מבין בדיוק. "לכאורה התיבה כלפי פני ההיכל". זה לא בהיכל, הוא כבר אומר, אני לא מבין, זה בהיכל או לא?
נראה שהתיבה הייתה דבר שמזיזים, ומניחים אותו באמצע ההיכל כשמתפללים, ומביאים אותו לפני הבימה כשלא מתפללים, ואולי מניחים עליו את ספר התורה. זה עמוד לספר התורה, שספר התורה מונח עליו.
דובר 2: אני שומע. נו טוב. כך זה נשמע. כן, רואים, הוא אומר שהוא מביא בהלכות לולב כי הניחו את התיבה באמצע כדי להקיף. אז התיבה הייתה חפץ נייד כזה.
דובר 1: הפשט הוא, התיבה היא ארגז שבו נושאים את התורה, לא שהתורה יוצאת מהתיבה. התיבה הייתה הארון, נכון? היה ארון. היו לו אפילו שני בדי הארון. הוא ישב במקום אחד, אבל הרעיון שלו הוא... אוקיי.
ו"אחורי התיבה כלפי ההיכל, והסלעים פתוחים אל הדלתים, כדי שיוכלו להוציא את התורה". כלומר, יכלו להוציא את התורה ממנו. אתה רואה, פניו כלפי העם, כדי שיוכלו לראות את התורה כשצריך לפתוח אותו. כן? נכון? אז זה הריהוט של בית המדרש. יש עוד קצת ריהוט שנשכח.
דובר 1: עכשיו, איך יושבים? כאן יש את סדר הישיבה. מה הסדר? הרמב"ם בתפילין אומר שכשמתחילים לשבת, הישיבה היא לפי החכמים בהלכה. איך יושבים בבית המדרש?
"הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ההיכל". כלומר, הזקנים פירושו הרב, המזרח. "וכל העם יושבים שורה לפני שורה". המזרח יושב... מול הקהל. כן, מול הקהל. וכל הקהל יושב שורות שורות. "ופני כל שורה לאחורי השורה שלפניה". כן, כל שורה רואה את העורף של השנייה, כמו שרואים בבתי כנסת הרגילים היום. "עד שנמצאו פני כולם כלפי הקודש, וכלפי הזקנים, וכלפי התיבה".
דובר 2: מה זה "כלפי"?
דובר 1: הוא מתכוון מול כנראה. הוא מתכוון שהקהל מסתכל אל הקודש, והזקנים, והתיבה.
דובר 2: מה זה הקודש? קודש פירושו ספר התורה?
דובר 1: אני לא יודע, הארון? העניין הוא, הקהל רואה את הזקנים, נכון? בשעת התפילה. אז אלו שלוש הקדושות שאפשר לראות: אפשר לראות את פני התיבה, הזקנים, או הקודש. כן. ארון הקודש זה. אני לא יודע אם המנוחה אומר משהו שם. הוא לא אומר. אוקיי. בוא נלמד. אה, אני לא יודע.
לא, הוא לא אומר. הוא אומר כן שיש עניין, שדווקא צריך שיוכלו לראות את הזקנים בשעת תפילה, כדי "שיושביהן אמהם ויעמדו באימה ויראה". יש עניין שהם חייבים לשבת ושיוכלו לראות את פניהם. אוקיי.
דובר 1: ובאיזה צד השליח ציבור עומד בתפילה? כן, כששליח הציבור עומד, אה, הקהל יושב, אבל כשהוא קם, ואיפה הוא עומד? עומד בארץ לפני התיבה. הוא יושב על הארץ, הוא לא יושב על הבימה, הוא עומד על הארץ לפני התיבה, ופניו לפני הקודש, כדי שיפנה לאותו כיוון. הוא לא פונה כמו המודרניים, האפיקורסים, אני יודע מי, הרפורמים, שאצלם החזן עומד ומסתכל אל הקהל. לא, החזן מסתכל אל הקודש כמו כל הקהל. הזקנים הם היחידים שמסתכלים אל הקהל. כן.
אז עד כאן סדר ה... ארכיטקטורה. מי שרוצה לעשות בית מדרש, שיסתכל כאן ברמב"ם לראות איך הוא צריך לעשות את זה. אנחנו עושים בערך כך, זה לא שאנחנו עושים אחרת.
דובר 1: עכשיו בוא נלמד הלכות כבוד בית הכנסת, איך צריך להתנהג בבית המדרש. בית הכנסת, שזה בית המדרש שהרמב"ם כבר הזכיר קודם, המקום שבו לומדים, שגם שם מצווה ללכת להתפלל. נוהגין בהן כבוד, מכבדין אותן ומרביצין אותן. צריך לנקות ולטאטא אותם. "מרביצין" פירושו כנראה שמניחים מים או משהו שלא יהיה אבק, שוטפים אותם. אוקיי.
דובר 1: והוא אומר כך, ונהגו כל ישראל בספרד ובמערב, בספרד פירושו ספרד. מכבדין אותן ומרביצין אותן קשור להלכה שראינו קודם שהולכים שם עם נעליים. הולכים שם עם נעליים, צריך לשטוף מזמן לזמן. כן, אומרים שהולכים עם נעליים. אבל אם מישהו רוצה ללכת יחף, לא נותנים לו. אה, רש"י.
בקיצור, בספרד ובמערב פירושו במרוקו, שזה מערב לארץ ישראל. גם בשנער ובבל ובארץ הצבי, זה ארץ ישראל. בקיצור, מה שאנחנו קוראים ארצות ספרד, שבעצם יש כאן לפחותארבעה סוגים שלהם. אז המנהג שם הוא להדליק אבוקות בבתי כנסיות, מדליקים נרות כאלה. וגם "הצעת מחצלאות", כלומר שהם מניחים כאלה, מה זה מחצלת?
דובר 2: שטיח כזה, כזה...
דובר 1: שטיח כזה, שיכולים לשבת עליו על הארץ.
דובר 2: כיסא זה ספסל, לא?
דובר 1: בקיצור, יושבים על הארץ. "וארץ אדום", זה מקום אחר, מה זה ארץ אדום? "יושבים שם על הכסאות", הם יושבים על ספסלים בבתי המדרש. אז האבוקות חל על כולם, לכולם יש את המנהג להדליק נרות, והוא עושה כאן חילוק בין המחצלאות והכיסאות.
דובר 2: אה טוב. זו ממש הלכה, היום יש הלכה כזו? היום גם, אני לא ראיתי שום בית מדרש שיושבים על מחצלאות.
דובר 1: אצל ספרדים?
דובר 2: לא, יושבים גם על ספסלים.
דובר 1: יושבים על ספסלים. העיקר היחיד הוא שבבתי מדרש ספרדיים יש בדרך כלל ספסלים נוחים, ובבתי מדרש אשכנזיים המנהג לשים ספסלים קשים. אבל זה אני לא יודע מה זה קשור לרמב"ם, זה סתם...
דובר 2: בקיצור, זה שוב חוויה רעה. הלאה.
דובר 1: בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דובר 2: לא, הם מאוד יפים, יש להם ספות כאלה.
דובר 1: כן, יש להם ספות אדומות כאלה, כן.
דובר 1: טוב, עכשיו ככה, איך מתנהגים שם? "בתי כנסיות ובתי מדרשות". נראה שזה חלק מהכבוד. זה חלק מהכבוד שיהיו ספסלים או מחצלאות, מה שזה לא יהיה, שיהיה מסודר יפה שיוכלו לשבת בצורה נורמלית ולהתפלל.
דובר 2: כן, אתה רואה, זה קשור לכבוד. זה כבוד שיש נרות, ו...
דובר 1: "ואין נוהגין בהן קלות ראש", מה זה קלות ראש? שום שחוק והיתול, כלומר שלא עושים בדיחות, לא עושים ליצנות.
דובר 2: אני מתכוון אולי, אני לא רוצה לקטוע, מחצלאות וכיסאות שניהם שזה אריסטוקרטי. כלומר, אפשר לשים על הרצפה משהו, אבל שמו שטיחים יפים. כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו, זה אומר שכל אחד מקבל ספסל, כמו שאתה אומר אצל בתי מדרש ספרדיים. אתה רואה שזה מבנה אחד, שהכל המשך של מכבדין אותן, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד.
דובר 1: אוקיי.
דובר 2: כיסאות זה סתם דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, יש ספסל, אני יודע, מתרווחים.
דובר 1: אוקיי, בקיצור, "ואין נוהגין בהן קלות ראש". בבתי המדרש לא מתנהגים בקלות ראש.
כיסאות פירושו גם לא ספסל עלוב או משהו. זה אומר שכל אחד מקבל ספסל. הוא אומר שזה המשך מבתי המדרש. הוא אומר, הנה יש לך את המבנה שלו, שהכל המשך כשמכבדים את המקום, מנקים אותו, שומרים אותו מכובד. כיסאות זה דבר מכובד מסוים. כשלא יושבים על כיסאות, אלא על ספסל, אני יודע, מתרווחים. אוקיי, בקיצור.
אין נוהגין בהן קלות ראש. לא מתנהגים בקלות ראש, בקלילות דעת. זה אומר שלא מדברים דברים לא רציניים, לא עושים בדיחות בבית המדרש. זה אומר שחוק, משחק, בטח בטלה, ליצנות, בטח בטלה. זה אומר שלא עומדים שם כבדחן, לא ליצנות. לא מנסים דברים קלילים. ולא רק את זה, לא אוכלים שם ולא שותים שם.
אם מישהו רוצה לומר שצריך לעשות דברים של קלות ראש כי הוא חושב שזה מאוד מקרב את הדור הצעיר, אל תעשה את זה בבית המדרש, תעשה את זה באולם. בבית המדרש לא עושים קלות ראש. כתוב שבבית המדרש לא עושים קלות ראש. בכלל קלות ראש זה שיחה אחרת. אבל אתה רוצה לשאול אם מותר לעשות קלות ראש בכלל, זו חקירה אחרת. חלק מהחיים עם קלות ראש, לא כאן המקום.
אבל גם, לא אוכלים ולא שותים, ואין נאותין בהן. מה פירוש נאותין? לא יודע. לא נהנים מזה. כלומר, מה? לא ישנים שם כי אתה רוצה לישון? זה לא אומר לישון. ליהנות מזה כי קריר, כי מאוורר, פירושו משהו. זה נעשה לשימוש. סוג של גברי תאש. נאותין פירושו משהו? לא יודעים מה זה אומר. מצוות לאו ליהנות ניתנו. מה פירוש ליהנות? משהו זה אומר.
לא, הוא אומר, נאותין פירושו מתקשטין, משתמשין להנאתן. כך כתוב בפירוש המשניות ברכות על המשנה של אין נאותין בהן. לא כתוב בברכות את זה. איפה זה כתוב? במגילה?
אין לשון כזו. לא ברור מה זה אומר. ברכות חסר. לא, לא כתוב. אף אחד לא יודע. זה דבר מופלא מה זה אומר. אוקיי? אם לא יודעים, לא יודעים. צריך לבדוק ב... לא, אני לא רוצה לבדוק כי אני צריך לסיים את פירוש המשניות. לא, אני לא רוצה. צריך לומר שהרמב"ם אומר "משתמשין להנאתן", לא נהנים מזה. אבל מה זה אומר מה זה אומר? הלכה היא הלכה. זה אומר ששבת אחר הצהריים יש מיזוג אוויר בבית הכנסת, אל תיכנס לשם.
לא, זה באמת מהלך בן. זה באמת מהלך בן. "ואין מתהלכין בו", לא מטיילים שם. זה אומר שלא נכנסים לשם. ועוד, כאן כתוב הפירוש, "ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה". אם אתה רוצה לגרד את הגב, לא תעשה את זה ליד הספר תורה. "ואין נכנסין בו אלא לדבר מצוה", חמה, חמה להסתתר בו. לא נכנסים לשם להתקרר או להתייבש.
אבל אם יש תלמידי חכמים, והוא באמת לא... בדיעבד, הוא נתן שיעור, והוא עדיין לא יכול לצאת לחדר האוכל, זה ייקח יותר מדי זמן, הוא לא יוכל ללמוד. הוא הולך אחר כך לבית המדרש, הוא צריך עוד לאכול משהו. בדיעבד הוא יכול לאכול שם. כמו כאן, בבית המדרש, ליד השולחן, בבתי מדרש קטנים, אבל בדיעבד, הוא צריך להמשיך ללמוד, מה הוא יעשה?
זה מעניין, ומי ש... כן. מי ש... בוא... אותו אחד שיושב מול הקלף עליו, הוא זה שמותר. אם הוא הולך באמת לבית המדרש, כמו שהוא לומד שם, זה מקום...
"ואין מחשבין בו חשבונות". עוד דבר שלא עושים בבית המדרש, לא מחשבים שם חשבונות, חשבונות של המקום. כן, לא מחשבים שם חשבונות.
"אלא אם כן היו של מצוה". עושים צדקה, פדיון שבויים, שאלו דברים שנראה שעושים בבית המדרש, עושים אספות. כן, שאני יכול כן לעשות את החשבונות שלהם. חשבונות פירושו שיושבים, ויש מה לחשב, ועושים הכל. חשבונאות, כן. כן, בית הכנסת הוא המרכז של החסד, רואים כן כאן. זו מצווה.
"ואין מספידין בו אלא הספד של רבים". יחיד מת, לא עושים שם את ההספד, אלא אם זה נפטר גדול הדור. "כגון שמספידין גדולי החכמים בכל עיר ועיר".
"הספד של רבים", זו גמרא. הספד לא עושים בבית הכנסת, אלא אם זה הספד של רבים. והרמב"ם נתן דוגמה מעניינת, לא שמת הגדול, אלא אם מת סתם אדם, אבל יש בהספד שכן, או אח של הגדול, ובא כל הקהל לכבוד החכם, שגדולי החכמים או חכמי העיר שנמצאים בהספד. ממילא כבר כל העם מתאספין מפני הגדול, אבל כל הקהל בא, ומכיוון שכל הקהל בא, זה כבוד הציבור, אז זה כך.
בגמרא כתוב דוגמה של הספד דקרו ביה רבנן, דקרו ביה, שמישהו מספיד את חותנו בבית הכנסת. כלומר, אם מישהו שאינו, השאלה היא לא הנושא אינו הנפטר, הנושא הוא בעל ההספד. אם חכם גדול הדור בא להספד, בא כל הקהל, כי הם רואים שהוא מספיד, אז ממילא מותר.
אז אני חושב שהמילה היא, כמו שלא משתמשים בבית הכנסת לדברים פרטיים, שני חסידים רוצים לדבר על העסק שלהם, הם לא יכולים ללכת לעשות זאת בבית הכנסת, אבל מותר כן לעשות מצוות של הרבים. אותו דבר, מישהו מת, והילדים רוצים להתאסף להספיד, כן, הילדים עם השכנים, הם לא יכולים ללכת להשתמש בבית הכנסת. אבל אם זה עניין ציבור וכל העיר הולכת לבוא, זה נעשה חלק מה... כי רואים שבית המדרש הוא גם המרכז. אין שום סיבה למה צריך לבוא דווקא לשם שמתפללים לעשות את ההספד, או שם שמתפללים לעשות את החשבונות של מצווה, אבל כל דבר שקשור לציבור אפשר כן לעשות בבית הכנסת. יחיד לא יכול להשתמש בזה לאינטרסים שלו.
אז כשאין הספד של רבים, הפשט הוא שהילדים רוצים להיפרד מהנפטר שלהם, והדירה קטנה מדי, משהו כזה, אבל אני לא בטוח.
אם הוא בית כנסת, אם הוא... כן, הוא מתכוון שעשו בפרנסה שהוא צריך להיות מספיק אדם חשוב שיכניסו אותו לבית המדרש. אבל זה אומר, כתוב כן בגמרא סתם, רואים כן, אי בשמיעה כולהו די, אי בשמיעה כולהו די, שרב זירא עשה הספד לתלמיד חכם בבית המדרש, בבית הכנסת, הוא אמר, או בשבילי או בשביל הנפטר. העניין הוא על אוסף קהל רב. העניין הוא לא ה, כמו שאתה אומר, העניין הוא שזה כבוד הציבור, שכל הציבור בא להספד. זה לא קשור שזה צדיק גדול שמת, אלא שלושה חסידים, כנראה אי אפשר לעשות הספד בבית הכנסת, אבל אם הם הולכים עוד לבוא, זה חלק אחר. שהם באים זו לא שאלה עליהם.
אוקיי, אם הוא בית כנסת, אם הוא בית מדרש, זה פסוק חדש.
אוקיי, עכשיו הלכה חדשה. עוד דבר שלא עושים, כי אין זה כבוד. בית כנסת שיש לו שני פתחים, ואפשר להשתמש בו כדי לעשות קיצור דרך, אסור. "לא יעשנו דרך תשכון לו פתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך". ומוסיפים שלוש מילים, "לא עשנו קפנדריא". אבל אף אחד לא יודע מה זה קפנדריא. נראה מלשון רש"י שזו מילה, קפנדריא זה "קיצור דרך". באידיש אפשר לומר "שארטקאט", וזה אומר שכולם מבינים.
מה הדין אם צריך ללכת? אבל כאן רואים, רק כדי לעשות "קיצור דרך" אסור. לכאורה לא עוזר ההיתר שהולכים ללמוד, כי אתה משתמש בבית הכנסת לטובתך, היית יכול לקצר את הדרך. אבל מה הדין אם צריך ללכת לבית הכנסת? לא שהוא צריך לעשות "קיצור דרך", הוא צריך משהו משם. הוא צריך להיכנס לבית הכנסת, אה, תינוקות של בית רבן היו לומדים בבית הכנסת, הוא צריך למצוא את בנו. או שהוא יודע שחברו לומד שם, והוא צריך לאסוף אותו מבית המדרש, והוא צריך לקרוא לו. אז מה הוא עושה? יש לו עצה, שייכנס וילמד קצת, "יכנס ויקרא מעט". שיקרא קצת. "יקרא" פירושו שיאמר קצת חומש, או תהלים, משהו מקרא. או "יאמר דבר שמועה", שמועה פירושה הלכה ששמע, או מה ששמע בשם אדם. "ואחר כך יעשה חפצו, כדי שלא יכנס בשביל חפצו בלבד", כדי שלא ייכנס לבית המדרש רק בשביל איזה דבר מעשי שהוא הולך לעשות שם.
מה אם הוא לא יכול ללמוד? יש עצה, הוא לא יכול אפילו פסוק אחד מהחומש. יש עצה, הרי יש תינוקות שם. "יאמר לאחד מן התינוקות קרא לי פסוקך שאתה קורא בו", שיאמר לו את הפסוק שהתינוק לומד שם. כל כך מעניין. אז לפי הרמ"א אי אפשר לומר פסוק מסיבות אחרות, רק בשביל... כדי לעבור דרך, בשביל סיבות אחרות כאלה. זה היה גם שם בקידוש, כששואלים ילד את פסוקך. אהא. כאן משתמשים בזה כי זה דבר מעשי, זו מצוה. כדי שיוכל להיכנס לבית המדרש, אמר שיעשה את זה, זה רק סימן, הוא לא עושה מעשה על פי זה.
או יש עצה אחרת, מעניין. אפילו אם הוא לא יכול ללמוד, כלומר אם הוא לא יכול, עצה אחת היא שיאמר שהתינוק יאמר לו, או שפשוט ישב, "ישב מעט בבית המדרש". יש מצוה לשבת בבית המדרש, "אשרי יושבי ביתך". לא כתוב "אשרי הלומדי בביתך" או "אשרי המתפללי בביתך", "אשרי יושבי", לשבת בבית המדרש זה חלק מהמצוה. זה הכבוד, הוא לא נכנס ורץ החוצה, אלא הוא יושב קצת. יותר כבוד זה שהוא מתפלל, אבל לפחות זה. אבל הרמב"ם אומר במפורש לא, הרמב"ם אומר במפורש "מקיים מצוה". זה חלק מהמצוה לשבת, והוא מביא פסוק על זה. מקיים מצוה. אין כבוד שאינו מצוה.
ההלכה שאתה מדבר עליה היא הלכה אחרת, זה לא כבוד שנכנס לבית הכנסת בלי כלום. אבל אתה הולך כאן למצוה, אפילו המצוה היא דרך גברא, אבל הישיבה, הוא מביא, הרמב"ם אמר לפני כן צריך לשבת אחר כך. ישיבה פירושה הוא יושב בכובד ראש, הוא מהרהר ב"וזה קרבן פסח". יש ענין לשבת בבית הכנסת, זה דבר יפה. ישיבה היא ענין גדול.
אומר הרמב"ם הלאה, "מי שנכנס לקרות". אה, אם הוא רואה שיש כאן היתר לצאת לעשות קיצור דרך. פתח שיש לבית המדרש שיש לו שני פתחים בשתי פינות, ואדם בא לבית המדרש, הוא לא בא כדי להגיע, הוא בא להתפלל, מותר לו לצאת מהפתח האחר, אפילו למעשה עשה מבית המדרש קיצור דרך. לא, כי הוא בא להתפלל, לא ש... כי יש לך את הדין איסור קיצור דרך, יש לך את האיסור להשתמש בבית המדרש לא למה שהוא. זה מקום תפילה ותורה.
נכון. אה, כמו שנוהגים היום, אמסארי, מותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו, ומותר להיכנס לבית הכנסת עם כל החפצים שלו, עם המקל שלו, עם התיק שלו, עם המטה שלו, עם החפצים היומיומיים שלו, עם הברזל שלו. נכון. לא אסרו עד כדי כך, זה לא כמו בבית המקדש שלא היה מותר, או... אבל מותר להיכנס כך לבית המדרש.
ושוב, לרוק, אם צריך לירוק, מותר גם לירוק בבית המדרש. נכון. הגמרא אומרת שכי בבית אנשים מקפידים על זה גם לא, ואם מקפידים מקפידים יותר במקום כזה, אז באמת גם היום עדיין זה סדר העולם.
אוקיי. בירושלמי כתוב שרבי יוחנן ירק, אבל הוא ניגב אחר כך אחריו. זו גם עצה טובה. וכמובן לזרוק את הטישו.
אומר ה... עכשיו נלמד הלכה חשובה לגבי מה זה בית כנסת שלא מתפללים בו יותר, הוא נחרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר. הוא ריק. הוא נעשה חורבה, אז קדושתן לעולם עומדת. הוא בכלל לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך עדיין להתנהג בכבוד, שנאמר "והשמותי את מקדשיכם". אמרו דרשה, ש"והשמותי את מקדשיכם" פירושו, אני אחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב "מקדש", רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן. אפילו בשעת שממונן קדושתן עומדת. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אומרים זאת פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר "כלפי פני הקודש".
זה הפירוש חרב. חרב פירושו שלא מתפללים בו יותר, הוא ריק, עושים ממנו חורבה. אז קדושתן עליהן עומדת, הוא לא מפסיק להיות בית כנסת, צריך להמשיך לכבד, שנאמר "והשמותי את מקדשיכם". אמרו דרשה, סתם "והשמותי את מקדשיכם" זה להחריב את בית המקדש. אמרה הגמרא, אבל הרי כתוב מקדש. רואים שקדושתן אפילו בשעת שממונן, אפילו בשעת שממונן קדושתן עליהן. כך דרשה הגמרא את הפסוק.
אז כאן אמר לנו הרמב"ם עכשיו פעם שנייה שבית המקדש קדוש. פעם אחת אמר כשאמר "כלפי פני הקודש", וכאן. כי הוא לא אמר לנו את ההלכה שאחרי שהוא נחרב הוא קדוש. הוא אמר לנו צריך לכבד, שלא ינהג קלות ראש. הוא לא אמר לנו שצריך לעשות דבר הלכתי, שצריך להמשיך לתת... אה, כמו שהוא אומר הלאה. אין שום דבר אחר. הוא לא אומר שהוא קדוש, שצריך לבוא לפעול את הישועות. הוא קדוש שצריך לא לנהוג בקלות ראש.
והלאה, מה עושים? כותב הוא, בתי כנסיות... כמו שמתנהגים כשמתפללים שם, מתנהגים כשלא מתפללים, חוץ מכיבוד וריפוץ. דבר אחד שונה, לא עושים כיבוד וריפוץ, שאין מכבדין ואין מרביצין אותן. למה? להיפך, צריך להיות חשבון הפוך, שדווקא כן לתת שיבוא. אה, אולי במעשיהם, זה ההמשך לכאורה. כן, אולי במעשיהם תולשים עשבים ומניחין אותן במקומן. משאירים את זה, לא שומרים על זה יפה, כדי שלא יהפוך למוזיאון, וכדי שיראו אותן ויצטערו. שיראו את בית המדרש המסכן שנהרס, העולם יראה, יצטער להם, וירצו לבנות את בית המדרש. זה רחמנות. לא שיעשו ממנו איזה מוזיאון, ונרצה להחזיר אותו. אבל ילכו לראות, הולכים לראות, עושים את זה קצת יותר עצוב, לא שומרים על זה יפה כמו שיכול להיות, כדי שהעולם יראה, איפה, נחרב נבך.
לכאורה פשוט, מדברים כאן על עיר שהיו עשרה מתפללים, ועכשיו העולם נחלש, באים אדם אחר אדם, וזה נחרב. אם יש שלושים בתי מדרשים, ודווקא בית המדרש הזה התרוקן, בית מדרש אחר תפס את העולם... לא, לא, לא, לא. בית כנסת שלא באים אליו. אדם עובר ורואה בית כנסת ריק נבך, הוא שבור, צומח דשא. אומר הוא, איזה צער בית הכנסת. הוא הולך מיד לעשות ערעור ולשלם על זה. זה הפירוש. זה לא הפירוש, לא כתוב שום דבר על חדש. יש עכשיו בית מדרש חדש. בית המדרש הישן נעשה קטן מדי.
לא, לא, לא. יש דבר כזה, יש דבר כזה. אם יש צורך גדול בעיר שלכל האנשים אין מקום באחרים, זה מקום קדוש, הבניין הוא פשוט היכל בפני עצמו. זה כל העניין. ונלך מיד לראות, אסור לעשות סתם כך מבית כנסת. יש רק כאן דין חדש שצריך להשאיר את זה שייראה כמו חורבה כדי שירצו לבנות מחדש, כדי שירחמו עליו. כי האדם לא מרגיש רע שזה בית כנסת. אם יש הרבה חדשים יפים, יש מצוה לבנות מחדש כל חורבה? אני לא יודע. החורבות שלך אינן בית כנסת.
הוא אומר רק שישאירו לעמוד. ואיפה כתובה ההלכה שבית מדרש שהיה פעם בית מדרש היום אינו בית מדרש קדוש? בוודאי זה מקום קדוש. נלך עכשיו ללמוד אם מותר למכור אותו, אם אסור. הוא קדוש לעולם, הפשטות. חוץ אם יש תנאי. נלך עכשיו ללמוד את ההלכה הבאה בפרק.
ננסה ללמוד הלאה לראות שבית כנסת, הבניין קדוש. לא כמו שאתה אומר, מסתכלים על זה, זה פרקטי, לא פרקטי. הבניין הוא בניין קדוש. זה כל העניין. זה בית כנסת. כל ההלכות בנויות על זה.
עכשיו נלמד הלכה מעשית, הלכה מעשית מאוד. אין סותרין בית הכנסת לבנות אחרת במקומה, או במקום אחר. לא הורסים בית כנסת כדי לומר שהולכים להשתמש בלבנים, אני לא יודע מה, הולכים להשתמש לעשות שני. אלא מה אז? בונים אחרת. מה עושים? מה בונים חדש? בונים אחרת, בונים את החדש, ואחר כך סותרין זו, אחר כך אפשר להרוס את זה. בוודאי אפשר להרוס את זה. אה, אתה רואה שאפשר להרוס. אבל למה לא עושים את זה? שמא יארע אונס להם, קורה לפעמים שאדם מתכונן... קודם הורסים, אחר כך נזכרים, אה, אין כסף לבנות את החדש. אז בינתיים נשארים בלי בית כנסת.
אבל אתה רואה, אחרי שבנו חדש, סתם כך הורסים את זה. לא צריך להשאיר את האחר להיות סתם... אה, הוא יוכל להשתמש בזה. יש לו על זה מהלך. נלך לראות את זה. זה לא כל כך פשוט. הוא ישתמש בזה. כן.
ובאמת רמ"א מביא הוא כאן, הוא אומר הרמב"ם, אה, אה, אה, בוא להלכה. על זה שאומרים שאסור קודם לעשות לפני שעושים חדש, זה לחרוב יסודותיו. כלומר, זה לא, עדיין אפשר להתפלל בו, כך אני מבין שזה אומר. עדיין אפשר להתפלל בו, ממילא צריך עדיין להתפלל עד שאין חדש. אבל אם חרב יסודותיו או שנוטה ליפול, הוא כבר מחזיק, זה כבר מסוכן, שצריך, לא אפשר להתפלל כאן בעצם, צריך, אז אז מותר כן, לא רק מותר, חייבים. סותרין אותו מיד, הורסים אותו מיד, סותרין אותו לא, וממהרין לבנותו וחייבין לעבוד בו יום ולילה, עובדים מהר, בונים ביום ובלילה, שמא תדחה הקשבה וישאר חרב. אז צריך מאוד למהר, וצריך להיות עם הלהט הישן, ועושים את זה מהר עד, אה, איך קוראים לזה, עד שיהיה, אה, שיהיה כל הזמן בית מדרש, כמה שיותר מהר בית מדרש.
כן. הלאה, עכשיו מדברים על ההלכה של לעשות בית כנסת לבית מדרש או להיפך. אומר הרמב"ם, אמור, אמור. עכשיו יש שאלה חדשה, אם מותר להחליף דברים. יש בית כנסת, ונלך לראות כל מיני חפצי קדושה שעושים לבית הכנסת, לציבור, אם מותר להחליף אותם למשהו אחר, או קדושה גדולה יותר וקדושה קטנה יותר. כן, את זה נראה כבר.
אז אומר הרמב"ם שמותר לעשות בית הכנסת בית מדרש. בית כנסת, מתפללים שם, מותר לעשות מזה ישיבה שלומדים בה. אבל בית המדרש אין עושין אותו בית הכנסת, אסור לעשות מבית מדרש בית כנסת. למה? שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת, כמו שלמדנו קודם. ומעלין בקודש ולא מורידין כלל, לא עושים מדבר קדושה קטנה יותר, רק עושים קדושה גדולה יותר. אותו דבר, ההלכה היא לא רק על בית הכנסת עצמו, זה על המקום שיש לו קדושה. אסור לעשות מישיבה לסתם בית כנסת שמתפללים בו.
בני העיר שמכרו בית הכנסת, אם מכרו את בית הכנסת, כן? אה, רואים שאפשר למכור, מיד נראה איך אפשר למכור, אבל אפשר למכור בית כנסת. אבל הכסף, גם זה כסף קדוש, זה, אה, כסף שהיהודים נתנו לבית הכנסת. מותר לקנות בזה תיבה. תיבה זה המקום שמניחים... ארון הקודש. כן, תיבה למדנו. פרוכת או ארון קודש. קצת ארון קודש מצב, אתה יודע.
מוכרי תיבה, מכרו תיבה, מותר לקנות מטפחות או תיק של ספר תורה. אלו שלוש הרמות. מותר לקנות בזה. הרמ"א אומר לא היכל. היכל אומר הוא, זה חלק מבית הכנסת. אבל מותר לקנות בזה את המטפחות, המעיל, או תיק, כזה ישן לספר תורה.
אם מכרו מטפחת או תיק, מותר לקנות חומשים. חומשים קדושים יותר. חומש, מותר לקנות תורה. התורה היא הדבר הכי קדוש. אבל להיפך אסור. תורה, אם מכרו תורה, אסור לקנות בזה אלא תורה אחרת, כי "אין לך קדושה למעלה מקדושת ספר תורה". גבוה מספר תורה אין שום קדושה, בית המקדש תאמר, אתה יודע, אבל אנחנו מדברים כאן על בית כנסת.
וכן במותרים, מותרים פירושו שכן, כבר מכרו, כבר קנו משהו אחר, נשאר קצת כסף, אפילו זה עדיין יש לו את הקדושה הגבוהה יותר, חייבים לקנות את הדבר בעל הקדושה הגבוהה יותר.
אותו דבר הוא לא רק אם כבר קנו ורוצים למכור, אלא אפילו כשכבר אספו כסף לכבוד זה, זו הכנה, נכון? זו קדושה.
אם גבו מעות לקנות בית מדרש או בית הכנסת או לקנות תיבה ומטפחות ותיק או ספר תורה, ורצו לשנות, כל שגבו על משנהו לעלות מקדושה קלה לקדושה חמורה. כלומר, גבו לתיבה, מותר לקנות תורה. אבל להיפך אסור, וכולי וכולי.
אבל כאן שונה. אם עשו מה שגבו לעשות, והותירו, אז משנין המותר לכל מה שירצו. הדין של מותרות, אם אפילו כבר היתה הקדושה של ספר תורה, אפשר כבר להוריד אותו לתיבה וכדומה. אבל הוא רק גבה את הכסף, פשוט כמה שצריך לספר תורה, זה יהיה קדוש ל...
כאן יש כנראה עוד הלכה על החלפה של צדקה, אם צריך לתת לזה שאנשים התכוונו, אבל כאן לא מדברים על זה. כאן מדברים שוב על הדין של בית המדרש, למעלה מקודש, קדושת המעות.
נו, כמו שאתה אומר, העולם יודע את זה, יש... נראה, יש עצה.
ועכשיו הלאה, כל כלי בית הכנסת ובית המדרש, כל כלי בית הכנסת יש להם אותו דין כמו בית כנסת. קדושת בית הכנסת היא הספסלים, השולחנות, השולחן ערוך שמניחים שם, יש גם, לא אפשר... הפרוכות של אהרון, ספרים פירושו ספרי תורה, או אולי סתם ספרים שהיתה פרוכת עליהם? היתה פרוכת על ארון הקודש, כלומר מטפחות ספרים, זה כמו המעילים, זה אחד פחות קדוש מהחומש. כן, חומש, נעליים...
אה, עכשיו אם עושים תנאי לכתחילה, פירוש מתי עושים? אצל הגבאים למשל, אומרים, יש תנאי שיקנו מהכסף מה שירצו משהו אחר, זו קולא כאן בתנאי. כן, או על ספר תורה אי אפשר לעשות שום תנאי, זה אני מתכוון, שתנאי עוזר רק על הכסף, נכון? אתה לא יכול לעשות תנאי על התורה שלא תהיה לה קדושת ספר תורה, כן? אתה מסכים? כן.
אבל יש, אולי על חפצים מותר כן, למשל על ספסל, כן? יש ספסל של בית המדרש, מותר לקחת אותו לשמחה? לכאורה לפי הרמ"א אסור, כי זה קודש, על זה יכול להיות על זה אפשר גם לעשות תנאי. הרמ"א אומר שעושים על זה תנאי, אבל המנהג הוא שאפילו לא עשו שום תנאי, לב בית דין מתנה, שלמשל המפות של בית המדרש הן דבר קדוש, רוצה לקחת יום אחד הביתה, איני יודע מה, הרמ"א אומר שיש תנאי שאם הגבאי מתיר, איני יודע מי הממונה. אוקיי, כך הוא אומר. אבל מובן על תורה אי אפשר, אבל על החפצים רואים שיש דבר של תנאי, על פי הרמ"א, אפילו חפצים.
אוקיי, עכשיו הלכה חשובה מאוד. במה דברים אמורים? מה שלמדנו עכשיו שאפשר למכור בית כנסת, זה אומר שצריך רק להקפיד על המנהג של המצווה של מעלין בקודש, כן, אבל מי ילך למכור נראה, אבל סתם כך מותר למכור. האם זה לא מותר לבית הכנסת, זה דווקא בית הכנסת של כפרים, אבל בית כנסת של עיירה קטנה, של כפר, שלא הוקדש על דעת בני הכפר בלבד, היה סתם להתפלל בו, אז ממילא שבעה טובי העיר למכרה, זה אומר שעושים אסיפה של כל האנשים שזה שייך להם, שעל דעתם נתנו את זה, אז הם ימכרו אותו, ימכרו. אבל בית הכנסת של כרכים, אבל בית כנסת של עיר גדולה, הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה, שם באים כל העולם, אז ממילא כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, לא רק האדם, כשהקדושה של אותו בית כנסת לא שייכת לאנשי העיר הגדולה, היא שייכת לכל העולם. שיבואו כל הבאים למדינה, נכס של כל ישראל, זה שייך לכל היהודים, ואין מוכרין אותו לעולם, אי אפשר לעולם למכור אותו, זה נשאר תמיד.
הפשט הוא שאולי בית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור זה נכס צאן ברזל, זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. או אולי זה מתכוון רק כשעושים את זה לעיר.
למעשה, כשאדם מקדיש לאותו בית כנסת, או לא רק האדם, כשהקדושה היא לאותו בית כנסת, זה לא שייך לאנשי העיר הגדולה, זה שייך לכל העולם. הוא, "שיבואו בו כל הבאים למדינה", לא, "שכל ישראל". זה שייך לכל היהודים, "ואין מוכרין אותו לעולם", אסור לעולם למכור אותו. זה נשאר תמיד.
הפשט הוא שבית מדרש קטן בעיירה יכול להיות שלך, אבל חסידות כמו גור היא "כל העולם כולו", זה גדול מדי מכדי שישייך לאדם מסוים, לא. הוא לא יכול לעשות את התנאים שלו. הקדושה היא... איני יודע מה הדין של קדושה, או הדין של איך זה שייך ממונית, משפטית זה שייך לכל העולם.
זה מובן, בית הכנסת בקרקוב, יש להם גם כמה אנשים שעוסקים בזה. אם הם אומרים שאני הולך לשפץ את זה מהר, אני רוצה למכור את זה כדי לשפץ מיד ליד זה, לא, אולי אין לו את הזכות, אולי לא סומכים עליו, כי המקום כבר... הוא צריך לקבל רשות מכל העולם.
כל מי שיש לו בית כנסת גדול, איני יודע, בית מדרש סאטמר בוויליאמסבורג, זה לא שייך רק לסאטמר, כל העיר באה להתפלל, צריך להיות מנין מנחה. הפשט, מי המתפללים של בית המדרש? כל העיר. אז הוא צריך לדבר עם כל העיר שיוכל למכור את זה.
זה היום, כשהמציאות של היום, כשצריך להיות כל... צריך לשלם, צריך להכניס מים, חשמל, צריך לשמור על בית הכסא פתוח. נו טוב, אתה לא מחויב. יש מישהו שמשלם את החשבונות, יש מישהו שמחזיק את החשבונות. כל אחד משלם את החשבונות. הוא מקבל בחזרה את הכסף מהעיר השנייה, כן? זה על דעת כל העולם כולו, זה על דעת כל העולם כולו.
צריך לחשוב, בקרקוב יש עיר מלאה מושל, כבר יש עיר בקרקוב, ויש עושה עצמו איזה נכד רבני בקרקוב, והוא בונה בית כנסת, האם זה כבר אוטומטית על דעת כל העולם, יש לזה דין של כפר, או דין של בית כנסת בעיר? כך כתוב כאן, ביציאה הלכתית, שאנשי היום סומכים על כך שבעל הבית של הכסף מסכים שהרב, או הרבי, או מי שזה לא יהיה, רשאי לעשות מה שהוא רוצה. איך אפשר לשמוע...
ואני רוצה להגיד לך, הרמב"ם אומר ממש ממש הכי חשוב הוא כך, הכפר, אבל יש מקומות שעושים, כבר השוק הגדול יש בעל בית, אבל אם זו עיר גדולה אין בעל בית. אבל זה לא, נאמר, זה יכול להיות.
אבל אני רוצה להגיד לך שמה שאתה חושב כאן ואנשים אחרים חושבים היום, כן, יש בית כנסת גדול, יש ועד, יש רבי, איני יודע, יש מישהו שהוא בעל הבית. אבל לפי זה לעולם לא הייתה ההלכה של בית הכנסת של כרכים, כי כמו שאתה אומר, תמיד יש מישהו שבנה את זה, מישהו לקח על עצמו לשאת את הכסף, זה לא בא מהאוויר.
תמיד טועים, לכתחילה הדין של בית הכנסת של כרכים הוא, שיש בית כנסת שמישהו לקח, מישהו הוא הגבאי שם. כן, הם קיבלו, "כל מה שעשוי עשוי, ואין אנו יכולים למחות בידו", זה אומר, הוא לא צריך לשאול את שבעה טובי העיר או את אנשי העיר.
לא, אבל בוודאי, צריך לומר דבר פשוט, ראינו כמה וכמה ספרים, שראינו שהם טועים בזה, זה בא מגמרא שכתוב שרב או אדם חשוב אחד אמר שצריך לעשות את זה, זה לא אומר שהוא רשאי למכור את זה לצרכי עצמו, זה אומר רק שהזכות שיש לציבור, אבל לטובת הציבור, ויכול לטובת הציבור. אבל בוודאי זה עדיין שייך לכל העולם, ואפילו זה נכסי הקדש, זה עדיין לא הופך לנכסי הקדש, ועדיין מותר לבקש למכור. רק, כל העולם מסכים שהוא יעשה לטובת הציבור מה שהוא יקבל.
אבל הרבי כבר בונה מסקנה מזה, אומר הוא גם שזו טובה לכל אחד בעיר שיהיה לו הדירה היפה. אבל הכל יכול להיות, אני רק אומר שזה לא הופך לנכסי ציבור בגלל זה, זה הופך רק שהוא הגבאי, לא צריך לשאול כל פעם, לא צריך כל פעם לשאול לעשות מה שהוא רוצה, לא, קיבלו שהוא בעל הבית, הוא יכול, הוא יכול... הציבור סומך עליו לעשות את התנאים שעושים בורסקי, הוא לא רוצה, עכשיו הוא יכול לעשות את התנאים, הוא עושה בורסקי וכדומה.
טוב מאוד. עכשיו, אומר הרמב"ם, כשם, למדנו עכשיו שמותר למכור בית כנסת, אתה יכול לחשוב שמתנה אסור, למה זה לא מתאים? אומר הרמב"ם, מותר. למה? כשם שמותרים למכור בית הכנסת, כך נוהגים ליתנה במתנה, למה? שאילו לא הועילו לציבור הנאה במתנה זו, לא נתנוה. זו לא מתנה בחינם. מתנה היא גם רק מכירה. זאת צריך לדעת, זה כלל גדול. מתנה היא תמיד בשביל סיבה. אם זו לא סיבה גשמית, אז זה שוחד בשביל זה, איני יודע שהוא יעשה משהו, וכולי. כן.
אבל לא סוחרים ולא משכנים. אבל טוב לדעת, כמו שאנחנו נותנים בית מדרש במתנה, כן, אנחנו רשאים. במתנה, לא, זה אפילו לתת. אם אתה רוצה לתת את בית המדרש במתנה, אם יש לך חוב לו. אבל אנחנו לא רשאים להשכיר בית מדרש להיות חנות. למכור מותר, כי אפשר לעשות תנאי זה נגמר. אבל להשכיר, זה עדיין בית כנסת, משתמשים בבית הכנסת ל... זה אסור. צריך לדעת את ההלכה אולי היום. היום מקילים מאוד על כל ההלכות האלה, אבל בכל זאת, צריך לדעת.
עכשיו אפשר ללמוד, אה, וכן כסות בית הכנסת לבנותם. למדנו קודם שמותר, מותר, מותר בדרכים מסוימות לפרק את בית המדרש לבנות חדש. במתנה למכור ולהחליף ולתת מתנה, דלוויין ועצים ואבנים, הלאה מותר למכור אותו באותו אופן. אבל הלוואה היא איסור. להלוות אסור.
אחד קדושה עולה ואינה יורדת בדמים, אם הוא לא... הכלל הוא, הקדושה לא יורדת בחינם, אלא בכסף. סתם לתת אסור. או, סתם לתת מותר, כי הנאה במתנה היא פשוט משהו שמקבלים בחזרה בשבילו. אבל הלוואה שפשוט היא, זה לא הופך, זה עדיין שלך.
עכשיו. עכשיו עוד הלכה אחת ואנחנו מסיימים. יש פעמים שמתפללים ברחוב, ברחובה של עיר. צריך לדעת מה זו קדושה. מובא שברחובה של עיר, אף על פי שאין מתפללין בה תעניות המרובות, למדנו שמביאים את התיבה לרחובה של עיר. למה עושים את זה? מפני שכיבדה צרה ואין בית הכנסת מחזיקתן. ידעו שבית הכנסת לא היה מקום לכל אחד. לא כל אחד בא תמיד, אלא הבטלנים, הצדיקים. או כשיש תענית בא כל אחד. אפילו אין מקום, יוצאים החוצה, ובחוץ יש הרבה מקום.
אין בקדושה, בשביל שאין תפילתן מקובלת. התפילה לא מתקבלת בגלל זה. זה עדיין... זה הרחוב שמחברים שם דירות ודברים. יש כן רחובות שקטים. הוא כתב מאוד בקלות, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד כתוב עם תמיד. קיץ, זה מזג אוויר טוב. זה חורף נעים, אבל לא גשום. ומזג אוויר יבש, לא גשום, כן.
כמו חיים, אותו דבר. אה, כאן הלכה חשובה. כאן המקור לכל העזרות החסידיות. כמו חיים, בתים וחצרות, שעמים אין קבוע מתפללא. סתם חדר.
זה לא הופך למקום קבוע לתפילה בגלל זה, זה עדיין הרחוב שמחברים שם את האהרון ואת הדברים. ראיתי עוד בקלות רבה, באמצע החורף אי אפשר, אבל תמיד היה הרחוב כמו קיץ, זה מזג אוויר טוב, זה מזג אוויר טוב, כמו קיץ, זה לצאת, אבל לא גשום, אה, במזג אוויר יבש, כן, לא גשום, כן.
"וכן בתים וחצרות שאין בהם קדושה, שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — זה עוד אותו דבר, אה, "וכן" זו הלכה ממש, זה המקור של כל השטיבלאך החסידיים. "שאין מתכנסים בהם אלא סתם" — שטיבל שהציבור מתאסף בו להתפלל, אבל זה לא בית כנסת, לא בנו אותו כבית כנסת. "אין בהם קדושה, ואף על פי שהם מתפללין בהם תמיד, אלא עראי הם מתפללין."
אני יודע, מישהו מתפלל בבית, אפילו קבע גם מקום קבוע, זה מלומד, קבעת מקום קבוע אפילו בבית, עכשיו זה לא בית כנסת, כמו שרבי צאנז אמר שהשטיבלאך החסידיים הם רק שטיבל ולא בית כנסת כלל.
אבל זה מאוד מוזר, לא יכול להיות שהאדמו"ר מגור, אני יודע, האדמו"ר מבעלז בונה בניין ענק, ואתה אומר שזה שטיבל, זה לא רציני, סליחה. כשרבי צאנז מדבר, הוא יותר, היה לו בביתו, הוא עשה מניינים, נגיד היה שטיבל גדול, אבל אתה לא יכול לבנות בניין ענק, בית כנסת כזה, וזה לא נקרא בית כנסת, זה מאוד מוזר, אני לא יודע.
אבל לרחוב העיר יש כן תפקידים הלכתיים, גם כאן וגם בהלכות אנשי עיר הנדחת, כמה שאני זוכר. אבל בשני המקרים זה דבר מעשי, אין דין שרחוב של עיר נעשה טמא או שרחוב של עיר נעשה קדוש, יש לזה שימוש מעשי.
והגמרא מעמידה סיבה אחרת לגמרי למה יוצאים לרחוב, זה מעניין, שהרמב"ם נותן סיבה מעשית שזה פשוט קהל גדול, והגמרא אומרת שזה בזיון, זה גלות, אלו טעמים אחרים. כמו שנאמר, ש... וזה בזיון בפרהסיא, זה מעניין, הרמב"ם נותן טעם מעשי לדבר שכאן בגמרא יש יותר טעם סגולי.
כמו ערגת הנפש עם הרבי ר' מאיר מרמורוש, כדי שיביא צער, כן, אבל את זה אומרת הגמרא עם ערגת הנפש, אבל כאן עומד בגמרא טעם סגולי כביכול, והרמב"ם עושה מזה טעם פשוט, אולי שניהם אמת, אין כאן סתירה.
---
אוקיי, אלו הלכות בית הכנסת.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80073#
This chapter deals with the laws of building a synagogue, its architecture, seating arrangement, honor of the synagogue, and laws of sale and sanctity. The chapter connects to two previous laws: (1) the Rambam's law that one must designate a place for prayer (purity of place), and (2) the law of communal prayer – which requires a place where an entire community can gather. The logical order is: first the concept of prayer, then communal prayer, then prayer in a synagogue – and now the obligation to build the actual building.
---
"Wherever there are ten Jews, they must prepare a place where they can enter for prayer at every prayer time, and this place is called a beis haknesses. The residents of the city can compel one another to build a synagogue and to purchase a Sefer Torah, Nevi'im, and Kesuvim."
In every place where there are ten Jews, they are obligated to prepare a special place for prayer – a beis haknesses. One can compel another to pay for the building, and also to purchase a Sefer Torah, Nevi'im, and Kesuvim.
1. The obligation rests on the ten Jews themselves, not on a government or donor: This is a great novelty – the obligation doesn't come from the top down (as in the generation of Enosh when they made a temple), but from the ten Jews themselves. The Avos didn't make any synagogue, they prayed alone. Here we see that ordinary Jews who come together have a complete obligation to create the conditions for communal prayer.
2. "Kofin" – what does compulsion mean? "Kofin" doesn't just mean pressure – it means that if someone doesn't want to pay, he can be summoned to a Torah court, and the beis din can actually take money from him. "Zeh es zeh" – it's not one activist demanding, but the entire community has a mutual obligation to one another. If someone says "I can pray at home, I don't need a shul" – the answer is: "You must give money."
3. Why are Kesuvim needed? Sefer Torah is understood – for Torah reading. Nevi'im is understood – for haftaros. But Kesuvim – there are no haftaros from Kesuvim! This shows that the books in the synagogue are not only for Torah reading, but also for learning. A beis haknesses is a place where drashos are given, divrei kibbushin, divrei aggadah, and people come to learn early and at night besides praying. (This is different from a beis hamidrash where people sit and learn all day.)
4. Shulchan Aruch – also a Shas: Rabbi Avraham Blumenberg (Rambam Me'oros) brings that the Shulchan Aruch (with Mishnah Berurah) says that nowadays one also compels to purchase a Shas – which supports the point that the obligation is broader than just Torah reading, it also includes learning.
5. [Digression: Comparison to "ve'asu li mikdash"]: The obligation to build a beis haknesses may be somewhat similar to "ve'asu li mikdash," although the Rambam doesn't say this explicitly – he does it for prayer, but the concept of a special building is also here.
---
"How do we build it? We only build it in the highest part of the city, as it says 'at the head of the noisy streets she calls.' And we raise it until it is higher than all the courtyards of the city. And we only open the entrance of the synagogue toward the east, as it says 'those who camp before the Mishkan to the east... Moshe and Aharon and his sons.'"
We build the beis haknesses in the highest place in the city. We raise the building so it will be higher than all ordinary houses. The door should be on the east side, like the Mishkan.
1. Two separate laws regarding height: There are two halachos: (a) The location – we build in the highest place in the city ("in the height of the city"), (b) The building itself – we raise it so it will be higher than all courtyards ("we raise it"). Both are separate laws.
2. "Be'rosh homiyos" – explanation of the verse: "Homiyos" (Mishlei 1:21) is explained by the Metzudos as a place where there is hemyah – where people speak, where it's lively. The beis haknesses should stand in a high, prominent place so one can hear the baal tefillah, the shofar, etc.
3. Symbolic contrast with "mi'ma'amakim": We build the beis haknesses in the highest place, we make a bimah even higher – but the baal tefillah stands in a mi'ma'amakim (lowered place). This is symbolic – "mi'ma'amakim" doesn't mean literally deep in the ground, but a spiritual depth.
4. The Belzer Rebbe's stringency: The world is generally not careful enough about the halacha that the beis haknesses should be higher than all buildings – except for the Belzer Rebbe of Jerusalem, who actually built his beis hamidrash "in the height of the city" and higher than all others. Belz is very stringent about the laws of beis haknesses.
5. "Opening to the east" – connection to the Mishkan: The Rambam brings that the door should be on the east, like the Mishkan which had the opening on the east side (west was closed – that's where the Holy of Holies was). The principle is that we want to make the beis haknesses similar to the Mishkan.
6. Question on the verse "Moshe and Aharon and his sons": A strong question: Why does the Rambam bring specifically the verse "those who camp before the Mishkan to the east... Moshe and Aharon and his sons"? It already says in other verses that the Mishkan's door was on the east – why do we need specifically this verse? It's understood that the east is an important place, but we already know this from another verse. The question remains open.
7. Shulchan Aruch / Tosafos – when we pray to the east: The Shulchan Aruch, Tosafos, and others say that the Rambam's halacha speaks of when we pray to the west (as in Eretz Yisrael synagogues, or in Babylonia where they prayed westward toward Eretz Yisrael). In such a case the door is on the east – the opposite side from where we pray. We who pray to the east, wouldn't want the door to be on the same side as the aron kodesh. The main point is: the door should be opposite the aron kodesh, not necessarily east.
8. The Rambam's approach vs. in practice: In practice the Rambam says yes that we always make the door in the east – even if we pray to the east. The Rambam himself lived in Egypt, which is west of Eretz Yisrael, and in Babylonia (the period of the Geonim) they prayed to the west – so for them it fits that the door is on the east.
9. [Digression: Old shuls with side doors]: In old shuls there's usually a door on the side, from which the baal tefillah and the rav exit, besides the main door. Perhaps this is not the "kind of door" that the Rambam speaks of.
---
The Rambam says that we make a "heichal" where we place the Sefer Torah.
The "heichal" is not the teivah (the aron kodesh) itself, but a special structure/building – a centerpiece in front of the beis hamidrash. In this heichal we place the Sefer Torah.
1. Distinction between "heichal" and "teivah": The teivah is the box/aron where the Torah lies, and the heichal is the larger structure that holds the aron. The heichal symbolizes the Beis Hamikdash – therefore we call it "heichal."
2. The heichal stands in the direction of Jerusalem ("toward the doors of the city") – "so that he will automatically face the heichal when he stands in prayer." This means, the heichal serves as another level of "from his place he turns" – when one stands praying, one automatically looks to the heichal, which points to the place of the Mikdash.
3. The Rambam doesn't say explicitly "to the west" or "to the east" – but "toward the doors of the city," which means whichever direction Jerusalem is.
---
"And when we stand the teivah on which the Sefer Torah rests" – we place the teivah "in the middle."
The teivah is not the aron kodesh, but the platform/stand where we place the Sefer Torah when reading.
1. "In the middle" doesn't mean here in the middle of the shul, but in the middle of the heichal.
2. The teivah was movable: Apparently it was pushed into the middle when praying, and put back when not praying. As proof – in Hilchos Lulav it says that they placed the teivah in the middle to encircle it, which proves it was portable.
3. "The back of the teivah toward the heichal, and the doors open toward the doors" – the teivah stands with its back to the heichal, and the doors open to the people, "so they can take out the Torah" – so one can take out the Torah, and "its face toward the people" – the people should be able to see the Torah when it's opened.
---
The Rambam rules that we place a bimah, and the Torah reader, or the sage who says divrei kibbushin, stands on it "so all can hear."
1. A major textual question: In various versions it says "and we place a bimah in the middle of the beis haknesses," but in the manuscript that the Rambam himself approved (the Sefer HaMaor's manuscript) the word "in the middle" is crossed out. This means, according to the Rambam there is no obligation that the bimah must stand specifically in the middle – but practically it's obvious that it should be in the middle. This was historically a great dispute.
2. The reason for the bimah: If it stands in the middle, the reason is so everyone will hear; if it doesn't stand in the middle, the reason is that it's high – "when one stands high one hears better, because the voice goes up and doesn't bother people."
3. What kind of halacha is this? The Rambam rules this as halacha, but he doesn't say it's a rabbinic mitzvah – it's the kind of halacha that describes how a beis haknesses should look.
---
"The elders sit with their faces toward the people, and their backs toward the heichal. And all the people sit row before row... and the face of each row toward the back of the row before it... until the faces of all are toward the kodesh, and toward the elders, and toward the teivah."
The elders (the rav, the mizrach) sit with their faces to the people and their backs to the heichal. The entire congregation sits in rows, each row facing the back of the row before it – just like in normal shuls today. Thus everyone faces the kodesh, the elders, and the teivah.
1. "Toward the kodesh" – what "kodesh" means here is not entirely clear: the aron kodesh? The Sefer Torah? Most likely it means the aron kodesh.
2. Three holy things that the people see: (1) The face of the teivah, (2) the elders, (3) the kodesh (aron kodesh).
3. It's specifically so one can see the elders during prayer – the reason is "that their inhabitants will stand before them in awe and fear" – one must see their faces so it will bring awe and fear.
---
"The shaliach tzibbur stands on the ground before the teivah, and his face toward the kodesh."
The shaliach tzibbur stands on the ground (not on the bimah), in front of the teivah, with his face to the kodesh – he faces the same direction as the entire congregation.
1. The chazzan doesn't face the people – not like the Reform, where the chazzan stands and faces the people. By the Rambam the chazzan faces the kodesh, like everyone. Only the elders are the only ones who face the people.
---
"We conduct ourselves with honor in them, we sweep them and sprinkle them."
We must sweep and clean batei knesses and batei midrash. "Sprinkle" means we put down water so there won't be dust – we wash the floor. This has to do with the fact that we go there with shoes.
1. Custom differences between countries: The Rambam brings: "And all of Israel in Sepharad and in the West practiced" (Spain and Morocco), "and in Shinar and in Babylonia and in Eretz Hatzvi" (Eretz Yisrael) – these are all "Sephardic countries" (almost four separate groups). The custom there is: (1) to light torches – we light candles in batei knesses; (2) spreading of mats – we lay down beautiful carpets/mats on the ground for sitting.
2. "Orach Edom" (Ashkenazic countries?) – there "they sit on chairs" – we sit on benches/chairs. "Chairs" doesn't mean just a bench, but comfortable, honorable seating – part of the honor.
3. Practically today: Today we sit everywhere on benches, even in Sephardic batei midrash. The only difference is that Sephardic batei midrash usually have comfortable benches (couches), and Ashkenazic have hard benches.
---
"And we don't conduct ourselves frivolously in them" – no laughter and mockery.
As part of honoring the beis haknesses, one may not behave frivolously – no idle talk, no joking, no playing, no mocking, no comedy.
1. If someone thinks that frivolity brings the younger generation closer, let him do it in a hall, not in the beis hamidrash. The beis hamidrash is not the place for frivolity, even with good intentions.
---
The Rambam says that we don't derive benefit from the beis haknesses.
1. What does "na'osin" mean? The Rambam in Perush HaMishnayos (Berachos/Megillah) explains: "Na'osin" means "adorning oneself, using for one's benefit" — we don't use it for personal benefit. It doesn't mean sleeping, but having benefit because it's cool, airy, a comfortable place.
2. Practically: Shabbos afternoon there's air conditioning in shul – don't go in there just for the coolness.
---
We don't walk into the beis haknesses just like that. "And we only enter it for its honor." We don't eat there and we don't drink there.
1. After the fact – eating in the beis hamidrash: If a talmid chacham gave a shiur and he can't go out to the lunch room because it will take too long and he won't be able to continue learning – after the fact he may eat in the beis hamidrash. This is the reality in small shtieblach where one eats next to the table, because he must continue learning. The same person who learns there – he's the one who may, because he's already in the beis hamidrash for learning.
---
"And we don't calculate calculations in it — unless they were for a mitzvah" – like tzedakah, pidyon shevuyim.
Accounting and business calculations we don't do in the beis hamidrash, but mitzvah calculations (even for tzedakah) yes.
The shul is the center of chesed – we see this from the fact that mitzvah calculations are permitted.
---
"And we don't eulogize in it except a eulogy of the masses — such as when we eulogize the great sages."
We don't make any eulogy in the beis haknesses, only a eulogy of the masses.
1. The Rambam gives an interesting example: Not only when a gadol himself has died, but even when an ordinary person has died, but a gadol comes to the eulogy (because he's a neighbor or brother), and through this the entire congregation comes – this becomes a "eulogy of the masses."
2. The main novelty: The subject is not the deceased, but the eulogizer. If the great sage of the generation comes to eulogize, the entire congregation comes, and this makes it a eulogy of the masses. This fits with the Gemara where Rav Zeira made a eulogy for a talmid chacham in the beis haknesses – "if by hearing everyone" – the point is the gathering of a large crowd.
3. General rule: We don't use the shul for private matters. Two chassidim want to discuss business – not in shul. But everything that's a public matter – yes. An individual cannot use the shul for his interests, but public matters yes.
---
"He should not make it a path, that he enters through one door and exits through the opposite door to shorten the way."
A beis haknesses with two doors on two sides – one may not enter from one door and exit from the other just to shorten the way.
1. "Kapandaria" – no one knows exactly what this word means. According to Rashi it's a term for "shortcut."
2. Exiting from another door after praying: If someone came to pray in the beis haknesses, he may exit from the other door, even if it practically becomes a shortcut – because he came to pray, not to make a shortcut.
---
"If someone needs to enter the beis hamidrash for a practical matter (e.g., to call his child, pick up a friend), he should enter and learn a bit – 'he should enter and read a little' – he should say a bit of Chumash or Tehillim, or 'he should say a word of teaching' – a halacha he heard. 'And afterward he should do his need, so that he doesn't enter only for his need.'"
1. If he can't learn – he has two options:
- "He should say to one of the children read me your verse that you're reading" – he should ask a child to tell him the verse he's learning. We use the "your verse" practically to make a permission to enter.
- "He should sit a bit in the beis hamidrash" – he should simply sit a bit. The Rambam brings the verse "Praiseworthy are those who sit in Your house" – it doesn't say "praiseworthy are those who learn in Your house" or "praiseworthy are those who pray in Your house," but "praiseworthy are those who sit" – to sit in the beis hamidrash is itself a mitzvah.
2. Important novelty: The Rambam says explicitly "he fulfills a mitzvah" – sitting in the beis hamidrash is not just respect, it's a mitzvah in itself. "There is no respect that is not a mitzvah."
---
"It's permitted to enter with his staff and his bag" – one may enter the beis haknesses with his stick, his bag, his weekday things. It's not like the Beis Hamikdash.
"To spit" – if one needs to spit, one may also spit in the beis hamidrash.
1. The Gemara's reasoning: At home people are also not particular about this, and if one is particular in a place like this, it's also so.
2. In the Yerushalmi it says that Rabbi Yochanan spit, but he wiped after himself – good advice.
---
"Batei knesses and batei midrash that were destroyed, their sanctity remains upon them, as it says 'and I will make desolate your sanctuaries' – even in their desolation their sanctity remains upon them."
A beis haknesses that is destroyed (we no longer pray there, it's empty) remains holy and we must honor it.
1. The Rambam tells us twice that the beis haknesses is holy – once by "toward the holy place" (earlier), and here by destruction. But he doesn't say that we must do a halachic action (like coming to bring salvations), but that we may not behave frivolously.
2. Law of sweeping and sprinkling: By a destroyed beis haknesses we behave as by a functioning one, except for sweeping and sprinkling – we don't keep it nice, we let grass grow. The reason: so they will see them and be stirred – so one will see the pitiful state and want to rebuild. Not to make a "museum" of it, but to have mercy and want to rebuild it.
3. Important principle: The building itself is holy – not only when it's practically in use. All the halachos are built on this that a beis haknesses is a holy place in itself.
---
"We don't demolish a beis haknesses to build another in its place or in another place, but we build another and afterward we demolish this one, lest an accident befall them and they won't build."
We don't break down a beis haknesses in order to build a new one, because perhaps we'll be left without a beis haknesses. We first build the new one, then we break down the old one.
1. We can break down a beis haknesses after we already have a new one – this is not that it's forbidden to demolish, but we must be sure we don't remain without a beis haknesses.
2. Exception (Rema): This only applies to destroy its foundations – when we can still pray in it. But if its foundations are destroyed or it's leaning to fall (it's dangerous), we demolish immediately and hurry to build it day and night – we work day and night quickly to build, lest it be delayed and remain destroyed.
---
"It's permitted to make a beis haknesses into a beis hamidrash, but a beis hamidrash we don't make it into a beis haknesses, because the sanctity of a beis hamidrash is greater than the sanctity of a beis haknesses, and we elevate in sanctity and don't lower."
We may make from a shul a yeshiva (higher sanctity), but not the reverse.
---
"The residents of a city who sold a beis haknesses – they purchase with its money a teivah; they sold a teivah – they purchase coverings or a case for a Sefer Torah; they sold coverings – they purchase chumashim; they sold chumashim – they purchase a Sefer Torah. But not the reverse. And so with the leftovers."
We may only purchase with the money something of higher sanctity – ma'alin bakodesh. This also applies to leftovers (remaining money).
1. Leftovers: Even if we already bought what we need and money remains, this money still has the higher sanctity.
2. Collection of money: Even when we've only collected money (not yet bought), this is already a preparation with sanctity – we may only change to a higher sanctity. If they collected money to buy a teivah – we may buy a Sefer Torah, but not the reverse.
3. Exception with leftovers: "If they did what they collected to do and there were leftovers – they change the leftover for whatever they want." When we've already fulfilled the goal and leftover money remains, we may use it for what we want, even for a lower sanctity.
---
1. On a Sefer Torah we cannot make any condition – we cannot stipulate that a Torah should not have the sanctity of a Sefer Torah.
2. On objects (benches, tablecloths, synagogue vessels) – the Rema says that we can make a condition, and the custom is that even without an explicit condition, lev beis din matneh – we assume there's a condition that we may use it for other purposes (for example take a bench home) if the gabbai permits.
3. All vessels of the beis haknesses and beis hamidrash have the same sanctity as the beis haknesses itself – benches, tables, paroches, Torah coverings.
---
"When are these things said? Regarding a beis haknesses of villages, which was not consecrated with the intention of the villagers alone – the seven good men of the city may sell it. But a beis haknesses of cities, since it was made with the intention of all people of the world – they may never sell it."
A beis haknesses of a small town the seven good men of the city can sell, because it belongs to the local people. But a beis haknesses of a large city belongs to all of Israel – because people from everywhere come there – and we can never sell it.
1. The distinction is "with whose intention was it made" – for whom it was made. A large city's beis haknesses is a property of all Israel, because "all who come to the city will come."
2. Practical example: A small beis hamidrash in a town can belong to the local people, but a large institution like Gur or Satmar beis hamidrash in Williamsburg, where "the whole city comes to pray" when they need a minyan mincha, has the law of a beis haknesses of cities – it belongs to all Jews, not just to the chassidus.
3. A sharp question on today's practice: Today the baalei batim of large shuls ask money from everyone, because everyone understands that "it's his beis hamidrash." But when they want to sell it, they don't ask that person. "It doesn't go both ways" – this is a fundamental inconsistency.
4. The claim that maintenance changes the law, is rejected: It's claimed that because someone pays the bills (water, electric, bathroom), he should be the owner. This is strongly rejected: even in the times of the Gemara a beis haknesses of cities needed maintenance. The one who does it, does it "with the intention of all Israel, not with the intention of the three people who pray there." This doesn't change the halachic status.
5. Can a new shul in a city automatically get the law of cities? If a "rebbe's grandson" builds a shul in Krakow (which is already a city), is it automatically "with the intention of all the world" or does it have the law of a village? This remains a question.
6. The general rule that according to the plain understanding "it was never realistic" the halacha of cities: Because there's always someone who built, someone who bears the expenses – but still the Rambam says it's a special category. The answer is that the one who builds and maintains, does it "with the intention of all Israel" – he's an agent, not an owner.
---
"Even when we may sell a beis haknesses, we must be careful that it not be made into a bathhouse or tannery or mikveh or bathroom. But if the seven good men of the city stipulated in the presence of the people of the city at the time of sale on condition to do with it whatever they want — it's permitted."
We may not make from a sold beis haknesses a disgraceful place (bathhouse, tannery, mikveh, bathroom), because this is not proper. But if the seven good men of the city make a condition in the presence of the people of the city that we may do what we want – it's permitted.
The mechanism of this condition: when the community makes an explicit condition, it becomes "as if it's no longer a beis haknesses" – the sanctity goes away completely, and then we can do what we want.
---
"They appointed one person — whatever he does is done and we cannot protest against him."
When the community appoints one person as the administrator, he doesn't need to ask every time from the seven good men of the city or the people of the city.
1. An important limitation – it doesn't become public property: "Many books err in this" – this doesn't mean that person may sell it "for his own needs." It only means that he has the right to act "for the benefit of the community" without asking every time. It remains hekdesh property, it remains public property. The "adam echad" is a gabbai, not an owner in the sense that it belongs to him.
---
"Just as it's permitted to sell a beis haknesses so we practice to give it as a gift — for if they didn't benefit the community with this gift they wouldn't have given it." But "we don't rent and we don't pledge." Loan is also forbidden.
A gift is permitted because it's like a sale (we get something back – benefit). But renting (rental) is forbidden – because by rental it still remains a shul, and we use it for a foreign purpose. Loan is also forbidden.
1. **"A great rule – a gift
1. "A great rule – a gift is always for a reason": A gift is never "for nothing" – there's always a benefit that we get back, either physical or spiritual. Therefore a gift is halachically like a sale.
2. The distinction between selling and renting: Selling we may (with a condition it ceases to be a beis haknesses). But renting (rental) we may not – because by rental the sanctity remains, and we use a holy place for a foreign purpose. "To rent a beis hamidrash to become a store – this we may not do."
3. Sanctity rises and doesn't descend through money: A loan is forbidden because by a loan "it still remains yours" – the sanctity doesn't go away for free, only for money. A loan is not a sale, it's a temporary transaction that cannot remove sanctity.
4. Practical application for today: "We must know the halacha perhaps today – today we are very lenient about all these halachos."
---
"The city square — even though we pray there many fasts, it has no sanctity, because the distress honored it and the beis haknesses doesn't hold them... there is no sanctity."
When we pray outside in the street (because the beis haknesses is too small for all the people on a fast day), the place doesn't acquire any sanctity. It remains a street.
1. The city square has halachic functions but no sanctity: The street is used for halachic purposes – both here (by fast days, where we go out to pray in the street), and by the laws of an apostate city. But in both cases it's a practical matter – the street doesn't become impure and not holy, it only has a "practical use."
2. Reason why we go out to the street on fast days – Rambam's practical reason vs. Gemara's mystical reason: The Rambam gives a practical reason: because it's a large crowd and we don't have room inside. But the Gemara gives other, more "mystical" reasons: it's a disgrace (publicly), it's a sign of exile, it's like "disgrace" (humiliation) – we want to bring out distress. Perhaps both reasons are true and there's no contradiction – the Rambam gives the simple reason, and the Gemara gives the deeper reason.
---
"And so houses and courtyards that have no sanctity, for we only gather in them casually... they only pray temporarily."
A house or courtyard where people come to pray, but it wasn't built as a beis haknesses, has no sanctity – even if we pray there regularly, because it's considered temporary prayer.
1. Source for chassidic shtieblach: This is the source for all chassidic shtieblach – that a shtiebel that we didn't build specifically for a beis haknesses has no sanctity of a beis haknesses, even if we pray there regularly.
2. The Tzanzer Rebbe's approach: The Tzanzer Rebbe (Divrei Chaim) said that chassidic shtieblach are a "shtiebel only" and not a beis haknesses at all. But here lies an important distinction: this is only relevant when we're talking about a small shtiebel in a house where we make minyanim (like the Tzanzer Rebbe himself had). But when the Gerrer Rebbe or the Belzer Rebbe builds a huge building specifically for praying, we cannot say that this is only a "shtiebel" without sanctity – this is truly a beis haknesses, because it was built for this purpose.
---
This concludes the shiur on Rambam Hilchos Tefillah Chapter 11 – the laws of building a beis haknesses, its architecture, seating arrangement, honor of the beis haknesses, sanctity of a destroyed beis haknesses, laws of sale, rental, gift, and the status of shtieblach and streets.
Speaker 1:
Welcome, gentlemen. We are going to learn laws from the Sefer Mishneh Torah, in the Sefer Ahavah, in the Laws of Prayer and Birkat Kohanim, Laws of Prayer Chapter 11.
Today's shiur we are going to learn that there is a mitzvah to build a synagogue to pray in, and one must compel, that is, one forces them to pay money for it.
Incidentally, we remind ourselves that we didn't have to force our donors at all; they gave money for our shiur, they gave even with a generous heart, kol asher nedavnu libo. Today's shiur was given by Rabbi Yoel Halevi Wertzberger, who supports much of our Torah, many of the shiurim, and many other shiurim, and all kinds of Torah in the world.
And everyone should learn, should rely on his treasury. Whoever wants can send in a link; I think there is one at the bottom of the website, or on YouTube, or wherever there will be a link where one can send money. If people don't know where the link is or where they can send money, they can ask a question to the rabbis; the rabbis will answer such questions gladly.
Yes, one must build a beit midrash where Jews are, so says the Rambam. Building a beit midrash costs a few million dollars; such a virtual beit midrash, such a shiur, one can do for small money, a few thousand dollars, really small money, and we are here to continue giving the shiurim.
So, the Rambam says this. It's very interesting, let's say a little introduction, a bit of connecting.
Speaker 2:
I don't have an introduction; I just want to say the chapters.
Speaker 1:
Ah, you do. How did we learn that there is such a thing as prayer? After that we saw that there is such a thing as communal prayer. So we saw that there is such a thing as prayer in a synagogue. Now we've realized that one must build a building.
I want to say this: there are two laws to which this chapter relates. One, the Rambam said that one must designate a place for prayer. One of the things is taharat hamakom l'tefillah, one of the conditions, preparing a place. And after that there is a second thing, that one prays with a community.
So preparing a place means that a person, for example, who prayed in his tent, in his tent, had to prepare a place that is clean there, where he can pray, where it's perhaps low, not a high place. And since there is a community, one must find a place where the whole community can fit; it's a much larger undertaking.
I don't know if it also means beginning a matter or not. In any case, there is a matter, aside from the fact that one must have a place to pray, there is a matter that it should be a synagogue. It could be that it's like "ve'asu li mikdash," the Rambam doesn't exactly say that, he does make it for the prayer, but it should be a building, and that is also the matter.
Speaker 1:
There is also something strange that he said earlier; he said one should pray in a synagogue. Now he says, it's not that if there is a synagogue, I know, there was once a rich Jew who built a synagogue. No, ten Jews also have an obligation to go create the conditions to be able to pray with a community.
The holy Rambam says, "Kol makom she'yesh bo asarah mi'Yisrael, tzarich l'hachin lo bayit she'yikansu bo l'tefillah b'chol et tefillah". In every place where there are ten Jews, they must prepare a house, a special place where they should gather to pray, and this thing is called a beit knesset.
Where there are ten Jews, if someone goes to a new area, there are ten Jews, they should send around to each one a Tehillim Rambam, saying that one is obligated to build a synagogue.
Speaker 2:
Where?
Speaker 1:
Yes, not only is one obligated, it's a real chiddush. It's a great chiddush; the Patriarchs didn't make any synagogue, they prayed alone, right? Earlier we learned that in the generation of Enosh they made a temple where they should gather to pray. But here, ordinary Jews gather together; it doesn't come from the government, it comes from the ten Jews; they took a place where one must pray.
Okay. "Kofin bnei ha'ir zeh et zeh livnot lahem beit haknesset," and one can compel one another. There is a claim; if there is someone who becomes the activist, he can demand other people to go make money, and he can compel them. It's not the activist, "zeh et zeh," the whole community comes together, one should see how much money each one has, and one takes from each one enough money that one should be able to build a shul.
He doesn't say exactly how the compulsion works. Compulsion doesn't mean taking money; compulsion means one puts pressure on you.
Speaker 2:
You think compulsion means taking money?
Speaker 1:
Kofin, kofin means if someone doesn't want to pay, yes, one calls him to a din Torah, one takes him, one goes to his bank, one takes a bit of money, however much it is for the matter.
We're not lying about the same thing. Another thing that ten Jews must have, they must have a Sefer Torah.
Speaker 2:
Ah, good.
Speaker 1:
Sefer Torah, Nevi'im and Ketuvim.
Speaker 2:
Ah, why does one need Sefer Torah, Nevi'im and Ketuvim?
Speaker 1:
Nevi'im one needs for the haftarot. Ketuvim, why does one need?
Speaker 2:
It's not clear.
Speaker 1:
For the haftarot, but there are no haftarot from Ketuvim, only from Nevi'im.
Speaker 2:
And we don't conduct ourselves that way, and in my shul there is no Nevi'im.
Speaker 1:
Perhaps because one can say one fulfills the obligation with a printed Torah. I saw, he brings here below, the Rambam Me'orot, Rabbi Avraham Blumenberg brings that it says in Shulchan Aruch that one also compels to buy a Shas nowadays.
Speaker 2:
What is the reason for a Shas?
Speaker 1:
What do you mean? Mishnah Berurah says so. It's not only that one must have a Sefer Torah, but because this is...
And it also appears that the Sefer Torah is not only for reading kriat haTorah; it's also so that one should be able to learn. Because Ketuvim one doesn't read apparently in a synagogue. But the synagogue is a place where one says drashot; it's not a place where one learns to learn a Chumash. But it is a place where one learns.
The beit midrash is where those who sit learn all day, and the synagogue is a place where people come to learn in the morning and at night, besides praying. It could be that they come to learn. I don't know, but I think that certainly one did learn a bit in the synagogue. One says drashot there, divrei kibushin, divrei aggadah.
Okay, so this is the essential law that one must build a synagogue; it's a complete obligation, everyone, to the extent that one can compel the money to pay for it. Compelling means simply, someone says, "I don't need a shul, I can manage to pray at home," one says, "I don't care, you must give money." Yes?
Speaker 1:
Now we're going to learn where one must build the synagogue, in which place, the laws, the architecture of the synagogue.
Keitzad bonin et beit haknesset? When one builds a synagogue, "ein bonin otah ela b'govhah shel ir," only in the high place of the city, "she'ne'emar 'b'rosh homiyot tikra'."
The wisdom, the understanding of the elders from the wisdom is interesting, "hachochmah rinah b'rosh homiyot," homiyot means a chest, the Rebbe said that homiyot is...
Speaker 2:
"Homeh medaberet"?
Speaker 1:
No, homeh... He brings that the Metzudot translates "b'rosh homiyot" in the place where there is hemyah, where people speak, where people gather to pray there. The point is, one must... Ah, the beit midrash must be higher, as if it stands higher, and one hears it, one hears when the baal tefillah shouts, blows shofar, the whole city should hear, perhaps such a thing.
Okay, so one must build, there are two laws here, there are two laws. First of all, the place where one builds must be in the highest place of the city. Besides that, "magbihin oto," one raises up the building of the beit midrash, "ad she'yihyeh gavoah mikol chatzrot ha'ir, she'yihyeh nireh u'mitvases l'chol." It should stand out; it should be a higher building than the ordinary buildings around.
Yes, very important. People don't conduct themselves enough; one isn't careful enough about this law, except for the Belzer Rav of Jerusalem, who actually built his beit midrash "b'govhah shel ir," and he made it higher than all other batei midrash. One remembers that Belz is very careful about the laws of the synagogue.
It's interesting, because one builds in the highest place, and in the highest place one makes another bimah that should be even higher, and the baal tefillah must stand in a "mimama'akim." It's very symbolic, this "mimama'akim." It doesn't mean that one must go deep into the earth.
"Ve'ein potchin petach beit haknesset ela l'mizrach." The doors of the synagogue, from where one should exit, should be on the east side.
Yes, we don't conduct ourselves that way. Ours are opposite from where one enters. Ours is "towards" east. So, ours is "towards" east, is that good?
Speaker 2:
No, "l'mizrach" means on the east side.
Speaker 1:
Ours... Perhaps the opening should be in the east?
Speaker 2:
No, no.
Speaker 1:
The translation is that one makes it in the east, one makes the opening side in the east. So he brings a verse about the Mishkan. The Mishkan had the opening on the east side. On the east side was the door in the Mishkan, west was closed, the Holy of Holies. Therefore, one makes the shul in a manner like the Mikdash, so says the Rambam. But we don't conduct ourselves that way usually; I don't know.
There is, there is also this, usually in the old shuls I think there is also a door on the side, from where the baal tefillah with the rabbi with everyone go out. There is usually a large heichal there, which later one calls heichal, the place where the Sefer Torah is with the distinguished community, and usually there is also a door on the way out. Perhaps this is not the main door.
Yes, but he brings that the Shulchan Aruch, the Tosafot and others say that the law speaks in a manner that one used to pray to the west. Like the batei midrash on the east side in Eretz Yisrael and in Iraq, I don't know where, then one prays to the west, so the door is the other side. We pray to the east, so we are afraid to pray to the door.
Speaker 2:
Ah, ah, ah.
Speaker 1:
So he brings. But he speaks when one prays toward Jerusalem, regardless of which direction the building is, the beit midrash is anyway toward Jerusalem.
He says that one should just make sure that one should make the door the other side from the aron kodesh. The aron shouldn't be as the Rambam says that it's always in the east.
In practice, the Rambam says yes, one always makes the door in the east. He can think, what was in the east for the Jews, for example, in the period of the Geonim who lived in Iraq? What was their east? East is actually the east side of the world. Apparently where did they pray? Where did they pray when one makes such a law? It says that one should open to the east. They must claim that they actually prayed to the west.
As it says in Tractate Megillah, in Babylonia it's actually west to Eretz Yisrael; it's more east than Eretz Yisrael, they pray to the west. "Ma'arava amri" one says in the east, in Babylonia one says "ma'arava amri" about Eretz Yisrael. Yes, true, it's more east, it's Iraq, it's more east. The Rambam didn't live more east; the Rambam lived in Egypt, it's more west than Eretz Yisrael.
What are all these verses? It's not that one derives it from the verses. It's a halachah l'Moshe miSinai; it's laws from the Torah. It's a halachah l'Moshe miSinai. One says that this is how they had the door in the Mishkan. The point is that one wants to make the Beit HaMikdash similar to the Mishkan. Just as the Mishkan had the door on the east, one makes it on the east.
What does it say further after that about east kedem? What does it say something about the door? "Moshe v'Aharon." I don't know why he brings this verse; I don't understand. It's the simple meaning that he brings the verse.
Speaker 2:
Yes, but why? What does one see with this verse?
Speaker 1:
I have no idea; something I don't understand why he brings the verse. "Moshe v'Aharon u'vanav"? I have no idea; something is bothering me. Kedem, it's true that the east is the distinguished place. It's true that the Mishkan had the door on the east, but I don't need this verse; it says in another verse. I don't understand why he brings this verse; something is bothering me.
People don't conduct themselves according to these laws; I don't know why.
Speaker 2:
No, the east doesn't say in Shulchan Aruch that people don't conduct themselves, but the door should be higher, it should be the highest.
Speaker 1:
Always was the main thing. Jews who had beautiful cities, when Jews lived long enough in exile and there was money, they built magnificent batei midrash. We know the shtieblach of all the Chassidic rebbes; we know both. But Jewish batei midrash, there are actually large buildings. Yes, that goes up into large buildings.
Speaker 1: I don't understand. Does it go to the holy ones to bring this verse? Yes, but why... What does one see with this verse? I have no idea. Something I don't understand why he brings this verse. "Moshe Aharon u'navi"? I have no idea what the explanation is.
First of all, one sees that kedmat mizrach is a distinguished place. It's true that in the Mishkan the door was on the east; I don't need this verse for that; it says in another verse. I don't understand why he brings this verse. Something is bothering me.
People don't conduct themselves according to these laws. I don't know why. Certainly... No, the east doesn't say that people don't conduct themselves. But that it should be higher, should be the highest. Always was that the main thing.
The Jews who had beautiful cities, when Jews lived long enough in exile and there was money, they built magnificent batei midrash. We know the shtieblach of all the Chassidic rebbes; we know both. But Jewish batei midrash, there are actually large buildings. Yes, that goes into old cities; there is to find. Jews tried when they could to do this. But what does he want from the kedmat? That I truly don't know. Okay.
Speaker 1: Very good. I don't understand why he brings this verse. And after that, another important thing that one must underline is a heichal. One understands that a heichal is what one calls the aron kodesh, right? "Manihin bo sefer Torah." It's implied that the heichal is not the teivah. You see here a teivah that the aron kodesh is inside, and the heichal is something like a building, such a centerpiece for the front of the beit midrash. In the heichal one places the Sefer Torah.
In the heichal one keeps, like a bolt, ah, here he doesn't say to the west or to the east. "Beriach min hasefarim klapei daltot ha'ir," that is, whatever direction is Jerusalem, "kedei she'yifneh meimeilah l'heichal k'she'ya'amod b'tefillah." The heichal is like the center of the beit midrash. The heichal itself must somehow remind of the Beit HaMikdash; that's why one calls it heichal; it's like another level of "mimkomo hu yifen." Heichal is a place where one places the aron kodesh and the Sefer Torah, he says.
Speaker 2: So there is a picture of a heichal, like a chuppah over the...
Speaker 1: No, that's not the simple meaning of the word heichal. Heichal is a kind of structure, a kind of building. A beautiful one, presumably a beautiful one, what do I know? Yes. And one makes a... a heichal, well.
Speaker 2: Why must one be facing the heichal when standing in prayer?
Speaker 1: It's nice.
Speaker 2: No, it could be that's the reason.
Speaker 1: No, I think yes about something; this has to do with the other law that one should stand facing the place of the Mikdash. The heichal must also somehow symbolize the place of the Mikdash, somehow. So what do you know which way to go? You give a name heichal, and you place it in the east, and it must stand opposite.
He brings that it was actually introduced to place such a small house by them, and one went out, even the steps to go up to the heichal. It's basically an aron kodesh situation. Okay. And... okay.
Speaker 1: Next, another thing. The middle bimah, you know? It's interesting why the Rambam ruled this as a halacha. It's interesting. What kind of halacha is this? As a halacha it's... it's a certain type of halacha. He doesn't say it's a mitzvah d'rabbanan. He says it's a halacha.
I ask you, because you remember, on this shiur that we're learning now there was tremendous politics. Because in the Rambam and the other versions it says "and they place a bimah in the middle of the beis haknesses". Here it doesn't say "in the middle" at all. He brings that there is in the manuscript that we have from the Sefer HaMaor, which the Rambam himself signed that it's an authentic manuscript, it said "in the middle," and they erased it, and they wrote in "and in the middle," that there's no obligation that it should be in the middle. But it's obvious that they should be in the middle. Practically they already saw that it's a practical thing. Yes. No, practically, so that one can hear.
"Kedei she'yaaleh alav hakorei baTorah". They place the bimah in the middle, or they place it away on a high place, kedei she'yaaleh alav hakorei baTorah, or the one who stands there the baal korei, or the chacham who says divrei kibbushin on a taanis, or times when one must say divrei kibbushin in the beis hamedrash, kedei sheyishme'u kulam. That's why the bimah is in the center, so that everyone can hear. No, that's why it's high. Or if it stands in the middle, that's why it's in the middle. Or not, that's why it's high, so that all can hear.
Speaker 2: Why, when one is high does one hear better?
Speaker 1: Certainly one hears better when standing high. The voice goes up. It goes up, and the voice doesn't hit the people. Certainly one hears better when standing high.
Speaker 1: And he says, "and when they place the teivah that the Sefer Torah is on", the teivah is not the aron, but the platform on which they place the Sefer Torah, "they place it in the middle, here it says "in the middle." "In the middle" doesn't mean in the middle of the shul, it means in the middle between... in the middle of the heichal, in the middle of the heichal. I don't understand exactly. "Apparently the teivah faces the heichal". It's not in the heichal, he already says, I don't understand, is it in the heichal or not?
Apparently the teivah was a thing that one moves, and they place it in the middle of the heichal when davening, and they bring it to the front of the bimah when not davening, and perhaps they place the Sefer Torah down on it. It's a stand for the Sefer Torah, on which the Sefer Torah was placed.
Speaker 2: I hear. Nu already. That's how it sounds. Yes, you see, he says that he brings in Hilchos Lulav because they placed the teivah in the middle to encircle it. So the teivah was such a portable piece.
Speaker 1: The simple meaning is, the teivah is a box in which they carry the Torah, not that the Torah comes out from the teivah. The teivah was the aron, right? It was an aron. It even had the two poles of the aron. It sat in one place, but the idea of it is... okay.
And "the back of the teivah faces the heichal, and the doors are open toward the doors, so that they can take out the Torah". That means, they could take out the Torah from it. You see, its face is toward the people, so that one can see the Torah when it needs to be opened. Yes? Does it make sense? So this is the furniture of the beis hamedrash. There's still a bit more furniture that was forgotten.
Speaker 1: Now, how does one sit? Here there is the seder hayeshivah. What is the order? The Rambam in Tefillah says that when they begin to sit, the sitting is according to the chachamim in halacha. How does one sit in the beis hamedrash?
"The elders sit and their faces are toward the people, and their backs are toward the heichal". That means, the elders means the rav, the mizrach. "And all the people sit row before row". The mizrach sits... facing the congregation. Yes, facing the congregation. And the entire congregation sits in rows. "And the face of each row is to the back of the row before it". Yes, each row sees the neck of the second, as one sees in normal shuls today. "Until it turns out that the faces of all are toward the kodesh, and toward the elders, and toward the teivah".
Speaker 2: What does this "klapei" mean?
Speaker 1: He means facing, apparently. He means that the congregation looks toward the kodesh, and the elders, and the teivah.
Speaker 2: What does the kodesh mean? Kodesh means the Sefer Torah?
Speaker 1: I don't know, the aron? The point is, the congregation sees the elders, right? During davening. So these are the three holy things that one can see: one can see the face of the teivah, the elders, or the kodesh. Yes. It's the aron hakodesh. I don't know if the Menucha says something there. He doesn't say. Okay. Let's learn. Ah, I don't know.
No, he doesn't say. He says yes that there's a concept, that it's specifically that one should be able to see the elders during tefillah, so that "those sitting will stand before them with awe and fear". There's a concept that they must sit and one should be able to see their faces. Okay.
Speaker 1: And on which side does the shaliach tzibbur stand in prayer? Yes, when the shaliach tzibbur stands, ah, the congregation sits, but when he stands up, and where does he stand? He stands on the ground before the teivah. He sits on the ground, he doesn't sit on the bimah, he stands on the ground in front of the teivah, and his face is before the kodesh, so that he should face the same way. He doesn't face like the modern ones, the apikorsim, I know who, the Reformers, where by them the chazzan stands and looks at the congregation. No, the chazzan looks toward the kodesh just like the entire congregation. The elders are the only ones who look at the congregation. Yes.
So until here is the order of the... architecture. Whoever wants to make a beis hamedrash, should look here in the Rambam to see how he should make it. We make it approximately like this, it's not that we make it differently.
Speaker 1: Now let's learn hilchos kavod beis haknesses, how one should conduct oneself in the beis hamedrash. Beis haknesses, which is the midrasha that the Rambam already mentioned earlier, the place where one learns, where there is also a mitzvah to go daven. They conduct themselves with honor in them, they honor them and sweep them. One must sweep and clean them. "Marvitzin" apparently means one puts down water or something so that there shouldn't be any dust, one washes it out. Okay.
Speaker 1: And he says like this, and all of Israel was accustomed in Sepharad and in the West, in Sepharad means Spain. Honoring them and sweeping them has to do with the halacha that we saw earlier that one goes there with shoes. One goes there with shoes, so one must wash it out from time to time. Yes, it says one goes with shoes. But if someone wants to go barefoot, they don't let him. Ah, Rashi.
In short, in Sepharad and in the West means in Morocco, which is west of Eretz Yisrael. Also in Shinar and Bavel and in Eretz HaTzvi, that's Eretz Yisrael. In short, what we call Sephardic countries, which actually there are at least four types of them. So the custom there is to light torches in the batei knesses, they light such little lights. And also "laying out mats", that means they lay down such, what is a mat?
Speaker 2: Such a carpet, such a...
Speaker 1: Such a carpet, they can sit on it on the ground.
Speaker 2: A chair is like a bench, no?
Speaker 1: In short, one sits on the ground. "And in Edom", this is a fancy place, what does Edom mean? "They sit there on chairs", they sit on benches in the batei midrash. So the torches apply to everyone, everyone has the custom to light candles, and he makes a distinction here between the mats and the chairs.
Speaker 2: Ah good. It's really a halacha, today is there such a halacha? Today also, I haven't seen any beis hamedrash where one sits on mats.
Speaker 1: By Sephardic places?
Speaker 2: No, one also sits on benches.
Speaker 1: One sits on benches. The only main thing is that Sephardic batei midrash usually have comfortable benches, and Ashkenazic batei midrash the custom is to put hard benches. But I don't know what this has to do with the Rambam, this is just a...
Speaker 2: In short, this goes back to a bad experience. Continue.
Speaker 1: Batei knesses and batei midrash.
Speaker 2: No, they are very nice, they have such couches.
Speaker 1: Yes, they have such red couches, yes.
Speaker 1: Already, now it's like this, how does one conduct oneself there? "Batei knesses and batei midrash". It appears that this is part of the honor. It's part of the honor that there should be benches or mats, whatever, it should be nicely arranged so that one can sit and daven normally.
Speaker 2: Yes, you see, it has to do with honor. It's honor that there are lights, and...
Speaker 1: "And one doesn't conduct oneself with frivolity in them", what does frivolity mean? No gentile joking and foolishness, which means one doesn't make jokes, one doesn't make mockery.
Speaker 2: I mean perhaps, I don't want to interrupt, mats and chairs are both that it's aristocratic. Meaning, one could lay on the floor carpets, but one laid nice carpets. Chairs also doesn't mean any ugly bench or benches, it means that everyone gets a bench, as you say by Sephardic batei midrash. You see that it's one structure, which is all a continuation of honoring them, one cleans it, one keeps it honorable.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: Chairs is simply a certain honorable thing. When one doesn't sit on chairs, there's a bench, I know, one lounges.
Speaker 1: Okay, in short, "and one doesn't conduct oneself with frivolity in them". In the lectures one doesn't conduct oneself in writing or orally.
Chairs also doesn't mean any ugly bench or benches. It means that everyone gets a bench. He says that this is a continuation of the midrashim. He says, here you have his structure, which is all a continuation when one honors the place, one cleans it, one keeps it honorable. Chairs is a certain honorable thing. When one doesn't sit on chairs, but on a bench, I know, one leans forward. Okay, in short.
One doesn't conduct oneself with frivolity in them. One doesn't conduct oneself with frivolity, light-headed. It means that one doesn't speak serious things, one doesn't make jokes in the beis hamedrash. It means joking, playing, certainly nonsense, idle talk, gossiping, is certainly nonsense. It means one doesn't stand there as a jester, no mockery. One doesn't try any frivolous things. And not only that, one doesn't eat there and one doesn't drink there.
If someone wants to say that one should do frivolous things because he holds that this very much brings close the young generation, you shouldn't do that in the beis hamedrash, you should do it in the hall. In the beis hamedrash one doesn't do frivolity. It says that in the beis hamedrash one doesn't do frivolity. In general frivolity is another discussion. But you want to ask whether one may do frivolity in general, is another inquiry. A part of life with frivolity, not here the place.
But also, one doesn't eat and one doesn't drink, and one doesn't derive benefit from them. What does deriving benefit mean? I don't know. One doesn't have benefit from it. That is, what? You don't sleep there because you want to sleep? That doesn't mean sleeping. Having benefit from it because it's cool, because it's airy, means something. It was made to use. A kind of men's club. Deriving benefit means something? One doesn't know what it means. Mitzvos were not given for benefit. What does having benefit mean? Something it means.
No, he says, deriving benefit means adorning oneself, using for one's benefit. So it says in Perush HaMishnayos Berachos on the Mishnah of one doesn't derive benefit from them. It doesn't say in Berachos that. Where does it say? In Megillah?
There isn't such a language. Not clear what it means. Berachos is missing. No, it doesn't say. No one knows. It's a hidden light what it means. Okay? If one doesn't know, one doesn't know. One must check Bera... No, I don't want to check because I need to finish the Perush HaMishnayos. No, I don't want to. One must say that the Rambam says "using for one's benefit," one doesn't have benefit from it. But what it means what it means? Halacha is halacha. It means that Shabbos afternoon there's air conditioning in shul, don't go in there.
No, this is actually one conduct in it. This is actually one conduct in it. "And one doesn't walk in it", one doesn't stroll there. This means that one doesn't go in there. And more, here it says the explanation, "and one doesn't enter it except for its honor." If you want to scratch your back, you don't do it by the edge of a Sefer Torah. "And one doesn't enter it except for its honor", from the sun, from the sun to take shelter in it. One doesn't go in there to cool off or to dry off.
But I have with talmidei chachamim, and he really didn't... b'dieved, he gave a shiur, and he still can't go out to the lunch room, it will take too long, he won't be able to learn. He goes afterward to the beis hamedrash, he still needs to eat something. B'dieved he may eat there. Like here, by the beis hamedrash, next to the table, in small shtieblach, but b'dieved, he needs to continue learning, what should he do?
It's interesting, and the one who... yes. The one who... let's... the same one who sits in front of the lectern, he's the one who may. If he really goes to the beis hamedrash, as he learns there, this is a place...
"And one doesn't calculate accounts in it." Another thing that one doesn't do in the beis hamedrash, one doesn't calculate any accounts there, accounts of the place. Yes, one doesn't calculate any accounts there.
"Unless they were for a mitzvah." One does tzedakah, pidyon shevuyim, which these are things that appear that one does in the beis hamedrash, one makes appeals. Yes, which I can yes make the accounts for it. Accounts means that one sits down, and one has what to calculate, and one does everything. Accounting, yes. Yes, the shul is the center of the chesed, one sees yes here. It's a mitzvah.
"And one doesn't eulogize in it except a public eulogy." An individual died, one doesn't make the eulogy there, but if a gadol hador passed away. "Such as when they eulogize the great sages who make light."
"A public eulogy," this is a Gemara. A eulogy one doesn't make in the beis haknesses, but if it's a public eulogy. And the Rambam gave an interesting example, not that the gadol died, but if a simple person died, but there is at the eulogy a neighbor, or a brother of the gadol, and the entire congregation came in honor of the chacham, which the great ones who make light or the wise ones who make light who are at the eulogy. Automatically all the people gather because of the great one, but the entire congregation comes, and because the entire congregation comes, this is honor of the public, then it's so.
The Gemara gives an example of a eulogy that the rabbis called, that they called, that someone eulogizes his father-in-law in the beis haknesses. That means, if someone who is not, the question is not the subject is not the deceased, the subject is the one giving the eulogy. If the great chacham of the generation comes to the eulogy, the entire congregation comes, because they see that he is eulogizing, so automatically one may.
So I mean that the point is, just as one doesn't use the shul for private things, two chassidim want to have a conversation about their business, they can't go do it in shul, but one may yes do mitzvos of the community. The same thing, someone died, and the children want to gather to eulogize, yes, the children with the neighbors, they can't go use the shul. But if it's a public matter and the entire city will come, it becomes a part of the... because one sees that the beis hamedrash is also the center. There's no reason why one should come specifically there where one davens to make the eulogy, or there where one davens to make the accounts for a mitzvah, but anything that has to do with the public one can yes do in shul. An individual can't use it for his interests.
So when it's not a public eulogy, the simple meaning is that the children want to say goodbye to their deceased, and the apartment is too small, something like that, but I'm not sure.
If he is a beis haknesses, if he is a... yes, he means that they made in Parna that he must be enough an important person that they should bring him into the beis hamedrash. But this means, it says yes in the Gemara simply, one sees yes, if by hearing all die, if by hearing all die, that Rav Zeira made a eulogy for a talmid chacham in the beis hamedrash, in the beis haknesses, he said, either for me or for the deceased. The point is on the gathering of a large congregation. The point is not the, as you say, the point is that it's honor of the public, that the entire public comes to the eulogy. It doesn't have to do with that a great tzaddik died, but three chassidim, apparently one may not make a eulogy in the beis haknesses, but if they will still come, it's a different part. That they come is not a question on them.
Okay, if he is a beis haknesses, if he is a beis hamedrash, is a new verse.
Okay, now a new halacha. Another thing that one doesn't do, because it's not respectful. A synagogue has two doors, and one could use it to make a shortcut, one may not. "Lo ya'asenu derech tishkon lo pesach zeh v'yetze b'pesach shekenegdo l'karev haderech." And one shouldn't mix in three words, "lo asenu kapandaria". But no one knows what kapandaria means. It appears in Rashi's language that it's a language, kapandaria is a "shortcut". In Yiddish one can say "shortcut", and it means that everyone understands.
What is the law if one needs to go? Here we see however, just to make a "shortcut" one may not. Apparently the permission of going to learn doesn't help, because you're using the synagogue for your interest, you would have had a shorter way. But what is the law if one needs to go into the synagogue? Not that he needs to make a "shortcut", he needs to have something from there. He needs to go into the synagogue, ah, the tinokos shel beis rabban (young students) used to learn in the synagogue, he needs to meet his child. Or he knows that his friend learns there, and he needs to pick him up from the beis hamedrash (study hall), and he needs to call him. So what does he do? He has an eitzah (solution), he should go in and learn a little, "yikanes v'yikra me'at". He should read a little. "Yikra" means he should say a little Chumash (Pentateuch), or Tehillim (Psalms), something from mikra (Scripture). Or "yomar davar shmuah", shmuah means a halacha that he heard, or what he heard in the name of a person. "V'achar kach ya'aseh cheftzo, kedei shelo yikanes bishvil cheftzo bilvad", so that he shouldn't enter the beis hamedrash only for some practical thing that he's going to do there.
What if he can't learn? There is an eitzah, he can't even a single verse of Chumash. There is an eitzah, there are tinokos (children) there. "Yomar l'echad min hatinokos kra li pesukcha she'ata korei bo", he should tell him the verse that the tinok learns there. So interesting. So according to the Rema one may not say a verse for other reasons, only for... in order to go through, for such other reasons. It also stood there by a kiddush (sanctification), when one stood asking a child the pesukei pesukcha (your verse). Aha. Here one uses it because this is a practical thing, it's a mitzvah. So that he can enter the beis hamedrash, he said that one will go do this, it's only a sign, it's not that he does any action based on it.
Or there is another eitzah, interesting. Even if he can't learn, that means if he can't, one eitzah is he should say for the tinok to tell him, or he should simply sit down, "yeshev me'at b'veis hamedrash". There is a mitzvah to sit in the beis hamedrash, "ashrei yoshvei veisecha" (fortunate are those who dwell in Your house). It doesn't say "ashrei halomedi b'veisecha" or "ashrei hamitpalelei b'veisecha", "ashrei yoshvei", to sit in the beis hamedrash is part of the mitzvah. This is the respect, he doesn't come in and run out, but he sits down a little. More respect is if he davens (prays), but at least this. But the Rambam says explicitly not, the Rambam says explicitly "mekayem mitzvah". It's part of the mitzvah to sit, and he brings a verse for this. Mekayem mitzvah. There isn't a respect that isn't a mitzvah.
The halacha you're talking about is a different halacha, this isn't respect that one goes into the synagogue for nothing. But you're going here to a mitzvah, even if the mitzvah is through a gavra (person), but the yeshiva (sitting), he brings, the Rambam said before one must sit afterward. Yeshiva means he sits with kovod rosh (dignity), he thinks into "v'zeh korban Pesach" (and this is the Passover offering). There is a concept to sit in the synagogue, it's a beautiful thing. Sitting is a great concept.
The Rambam says further, "mi shenichnas likros". Ah, if he sees that there is a heter (permission) to exit to make a shortcut. A door that has a beis hamedrash that has two doors on two corners, and a person came into the beis hamedrash, he didn't come in order to arrive, he came to daven, may he exit through the other door, even though he actually made the beis hamedrash into a shortcut. No, because he came to daven, not that he... because you have this law of issur (prohibition of) shortcut, you have the issur of using the beis hamedrash for not what it's for. It's a place of tefillah (prayer) and Torah.
Right. Ah, as is customary today, amsorei, mutar l'adam lichnos l'veis hakneses b'maklo, and one may enter shul with all his things, with his stick, with his wallet, with his cane, with his weekday items, with his bag. Right. It wasn't forbidden so far, it's not like the Beis Hamikdash (Temple) where one wasn't allowed, or... But one may enter the beis hamedrash this way.
And again, lirok, if one needs to spit, one may also spit in the beis hamedrash. Right. The Gemara says because at home people aren't particular about it either, and if one is particular, one is more particular in a place like this, so indeed today this is still the seder ha'olam (way of the world).
Okay. In the Yerushalmi it says that Rabbi Yochanan spit, but he wiped up after himself. It's also a good eitzah tovah (good advice). And of course throwing away the tissues.
Says the... Now we're going to learn an important halacha about what is a synagogue where one doesn't daven there anymore, it became charev (destroyed). Charev means that one doesn't daven there anymore. It's empty. It became ruined from it, kedushasan l'olam omedes. It doesn't become not a synagogue at all, one must still be respectful, she'ne'emar "v'hashimosi es mikdesheichem" (as it says, "and I will make desolate your sanctuaries"). A derasha (exposition) was said, that "v'hashimosi es mikdesheichem" with translation, I will destroy the Beis Hamikdash. The Gemara said, but it says "mikdash", we see that kedushasan afilu b'sha'as shemamosan. Even at the time of their desolation their kedusha stands. So the Gemara had to expound the verse.
They say it a second time that Beis Moshe is kadosh (holy). One time he said when he said "k'lapei pnei hakodesh" (toward the Holy).
This is the translation of charev. Charev means that one doesn't daven there anymore, it's empty, one makes a churva (ruin) from it. So kedushasan aleihen omedes, it doesn't become not a synagogue, one must conduct oneself respectfully, she'ne'emar "v'hashimosi es mikdesheichem". A derasha was said, simply "v'hashimosi es mikdesheichem" is destroying the Beis Hamikdash. The Gemara said, but mikdash is relevant. We see that kedushasan afilu b'sha'as shemamosan, even at the time of their desolation their kedusha is upon them. So the Gemara expounded the verse.
So here the Rambam told us now a second time that the Beis Hamikdash is kadosh. Once he said when he said "k'lapei pnei hakodesh", and here. Because he didn't tell us the halacha that after it's destroyed it's kadosh. He told us one must be respectful, shelo yinhag kalus rosh (that one shouldn't act frivolously). He didn't tell us that one must do a halachic thing, that one must continue to give... ah, as he says further. There isn't something else. He doesn't say that it's kadosh, that one must come to effect the salvations. It's kadosh that one must not act frivolously.
And further, what does one do? He writes, batei knesiyos... Just as one conducts oneself when one davens there, one conducts oneself when one doesn't daven, except for kibud v'riputz (sweeping and scrubbing). One thing is different, one doesn't do kibud v'riputz, she'ein mekabdin v'ein meraptzin osan. Why? On the contrary, it should be a reverse calculation, that one should specifically yes let it become. Ah, ulai b'ma'aseihem (perhaps through their deeds), this is the continuation apparently. Yes, ulai b'ma'aseihem tolshin asavim u'manichin osan bimkoman. One leaves it, one doesn't keep it nice, so that it shouldn't become a museum, u'chedei sheyir'u osan v'yitztaaru. One should see the poor beis hamedrash that is broken, the people should see, it should bother them, and one should want to build the beis hamedrash. This is a pity. Not that one should make from it some kind of museum, and we want to rebuild it. But one will go see, one goes to see, one makes it a bit more ugly, one doesn't keep it as nice as it could be, so that people should see, where, it's destroyed unfortunately.
Apparently it's simple, we're talking here about a city where there were ten mispalalim (worshippers), and now the people became weaker, people come person by person, and this became destroyed. If there are thirty batei midrash, and specifically this beis hamedrash played out, another beis hamedrash caught the people... No, no, no, no. A synagogue where one doesn't come there. A person goes through and he sees a synagogue is unfortunately empty, it's broken, grass is growing. He says, where, it's a tzaar (pain) the synagogue. He quickly goes to make an appeal and pay for it. This is the translation. This isn't the translation, it doesn't say anything about new. There is now a new beis hamedrash. The old beis hamedrash became too small.
No, no, no. There is such a thing, there is such a thing. If there is a great need in the city that all people don't have room in the other, it's a makom kadosh (holy place), the binyan (building) is simply a heichal (sanctuary) in itself. That's the whole thing. And one will immediately see, one may not simply do so from a synagogue. There is only here a new din that one must leave it to look like a churva so that one should want to rebuild, so that one should have mercy on it. Because the person doesn't feel bad that it's a synagogue. If one has many new beautiful ones, is there a mitzvah to rebuild every churva? I don't know. Your churvos aren't synagogues.
He only says that one should leave it standing. And where does the halacha stand that a beis hamedrash that was once a beis hamedrash is today not a holy beis hamedrash? Certainly it's a makom kadosh. We're now going to learn whether one may sell it, whether one may not. It's holy forever, the simple understanding. Unless it has a tnai (condition). We're now going to learn the next halacha in the chapter.
We're going to try to learn further to see that a synagogue, the building is holy. Not as you say, one looks at it, it's practical, not practical. The building is a holy building. This is the whole thing. It's a beis hakneses. All the halachos are built on this.
Now we're going to learn a practical halacha, a very practical halacha. Ein sotrin beis hakneses livnos acheres bimkoma, o b'makom acher. One doesn't break down a synagogue to say one will use the bricks, I don't know what, one will use to make a second. But what then? Bonin acheres. What does one do? What does one build a new one? Bonin acheres, one builds the new one, v'achar kach sotrin zo, afterward you can break down this one. Certainly one can break it down. Ah, you see that one can break it down. But why doesn't one do this? Shema yei'arei ones lahem, it sometimes happens that a person prepares to... First one breaks down, afterward one remembers, ah, one doesn't have money to build the new one. So meanwhile one remained without a synagogue.
But you see, after one has built a new one, simply so one breaks it down. One doesn't need to leave the other to be a simple... ah, he will be able to use it. He has a mehalech (approach) on this. We're going to see it. It's not so simple. He will use it. Yes.
So actually the Rema brings here, he says the Rambam, ah, ah, ah, come here to the halacha. On this that one says that one may not first do before one makes a new one, this is lacharov yesodosav. That is, it's not, one can still daven in it, so I think it means. One can still daven in it, so one must still daven until one doesn't have a new one. Aval im charav yesodosav o shenote lipol, it's already holding, it's already dangerous, that one must, one can't daven here essentially, one must, then one may yes, not only may, one must. Sotrin oso miyad, one breaks it down immediately, one doesn't break it down, u'mehamrin livnoso v'chayavin la'avod bo yom v'layla, one works quickly, one builds by day and by night, shema tidcheh hakashava v'yisha'er charev. So one must hurry very strongly, and one must have the old urgency, and one does it quickly until, ah, how is it called, until it is, ah, that one should have the whole time a beis hamedrash, as quickly a beis hamedrash.
Yes. Further, now one speaks about the halacha of making a synagogue into a beis hamedrash or vice versa. The Rambam says, say, say. Now there is a new question, whether one may exchange things. There is a beis hakneses, and we're going to see all kinds of chaftzei kedusha (holy objects) that one makes for the synagogue, for the tzibur (community), whether one may exchange them for something else, or a greater kedusha and a lesser kedusha. Yes, this we will already see.
So the Rambam says that mutar la'asos beis hakneses beis midrash. A beis hakneses, one davens there, one may from this make a yeshiva where one learns. Aval beis hamedrash ein osin oso beis hakneses, one may not make from a beis hamedrash a beis hakneses. Why? Shekdushas beis hamedrash yeseira al kedushas beis hakneses, as we learned earlier. U'ma'alin bakodesh v'lo moridin klal, one doesn't make from a thing a lesser kedusha, one only makes a greater kedusha. The same thing, the halacha is not only on the beis hakneses itself, it's on the place that has a kedusha. One may not make from a yeshiva into simply a shul where one davens.
Bnei ha'ir shemachru beis hakneses, if one sold the beis hakneses, yes? Ah, we see that one can sell, soon we will see how one can sell, but one can sell a beis hakneses. But the money, also this is holy money, it's, ah, money that the Jews gave for the beis hakneses. One may buy with this a teiva. Teiva this is the place where one puts a... aron hakodesh (holy ark). Yes, teiva we learned. A parable or in kodesh. A piece or in kodesh situation, you know.
Mochrei teiva, one sold a teiva, one may buy mitpachos o sik shel sefer Torah. These are the three levels. One may buy with this. The Rema doesn't say heichal. Heichal he says, this is part of beis hakneses. But one may buy with this the anyway mitpachos, the mantle, or a sik, such an old one for the sefer Torah.
If one sold a mitpachas o sik, one may buy chumashim. Chumashim are holier. A Chumash, one may buy a Torah. The Torah is the holiest thing. But vice versa one may not. A Torah, if one sold a Torah, one may not buy with this only another Torah, because "ein lecha kedusha l'ma'ala mikdushas sefer Torah". Higher than a sefer Torah there is no kedusha, a Beis Hamikdash you should say, you know, but we're talking here about a shul.
V'chen b'mosrim, mosrim means that one has yes, one already sold, one already bought something else, a little money remained, even that one still has the higher kedusha, one must buy the higher kedusha thing.
The same thing is not only if one already bought and wants to sell, but even when one already collected money in honor of this, it's a hachana (preparation), right? It's a kedusha.
Im gavu me'os liknos beis midrash o beis hakneses o liknos teiva u'mitpachos v'sik o sefer Torah, v'ratzu l'shanos, kol shegavu al mishnahu la'alos mikdusha kala likdusha chamura. That means, one was gove for a teiva, one may buy a Torah. But vice versa one may not, v'chuli v'chuli.
But here it's different. Im asu ma shegavu la'asos, v'hosiru, so meshanin hamossar l'chol ma sheyirtzu. The din of mosros, whether even it was already the kedusha of a sefer Torah, you can already be morid it to a teiva v'chadome. But he only collected the money, simply how much one will need for the sefer Torah, this will become kadosh for the...
Here there is probably still a halacha about exchanging from tzedaka (charity), whether one must give it for what people intended, but here we're not talking about this. Here we're talking again about the din of beis hamedrash, l'ma'ala mikodesh, the kedushas hame'os (sanctity of the money).
Well, as you say, people know this, there is a... we'll see, there is an eitzah.
And now further, kol klei beis hakneses u'veis hamedrash, all vessels of the beis hakneses have the same din as beis hakneses. The kedushas beis hakneses is the benches, the tables, the Shulchan Aruchs that one places there, also has, one can't... the parochess shel Aharon's, sefarim means sifrei Torah, or perhaps simply sefarim that used to have a paroches on it? One had a paroches on the aron kodesh, that means mitpachos sefarim, this is like the mantles, this is one less kadosh than the Chumash. Yes, Chumash, ne'alayim...
Ah, now if one makes a tnai l'chatchila, meaning when does one make? By the gabbaim (trustees) for example, one says, it's a tnai that one will buy from the extra whatever something else, this is a kula (leniency) here by a tnai. Yes, or on a sefer Torah one can't make any tnai, this I think, that a tnai only helps on the money, right? You can't make a tnai on the Torah that it won't have kedushas sefer Torah, yes? You agree? Yes.
But there is, perhaps on objects one may, for example on a bench, yes? There is a bench from the beis medrash, may you take it to a simcha? Seemingly according to the Rema one may not, because it's kodesh, on this can be, on this one can also make a condition. The Rema says that one makes a condition on this, but the custom is that even if one didn't make a condition, lev beis din masneh, that for example the tablecloth from the beis medrash is a holy object, do you want to take it home one day, I don't know what, the Rema says that there is a condition that if the gabbai allows, I don't know who is appointed. Okay, so he says. But it's understood that on a Torah one cannot, but on the objects one sees that there is a matter of a condition, according to the Rema, even objects.
Okay, now a very important law. Bameh devarim amurim? What we have just learned that one can sell a synagogue, that means one only needs to be careful about the custom of the mitzvah of ma'alin bakodesh, yes, but who will sell we will see, but just like that one may sell. So this is no longer permitted for a synagogue, this is specifically beis haknesses shel kfarim, but a synagogue of a small town, of a village, which was not consecrated on the understanding of the villagers alone, it was simply to pray in it, so automatically shiv'ah tovei ha'ir limkorah, that means one makes a meeting of all the people to whom it belongs, on whose understanding it was given, so they will sell it, sell it. Aval beis haknesses shel krachim, but a synagogue of a large city, ho'il ve'al da'as kol anshei ha'olam na'aseh, there the whole world comes, so automatically when a person consecrates to that synagogue, not just the person, when the holiness of that synagogue doesn't belong to the people of the large city, it belongs to the whole world. Sheyavo'u kol haba'im lamedina, nichsei kol Yisrael, it belongs to all Jews, ve'ein mochrin oso le'olam, one can never sell it, it remains forever.
The simple meaning is that perhaps a small beis medrash in a town can be yours, but a Chassidus like Gur is an asset of permanence, it's too large to belong to a certain person, no. Or perhaps it only means when one makes it for the city.
In practice, when a person consecrates to that synagogue, or not just the person, when the holiness is to that synagogue, it doesn't belong to the people of the large [city], it belongs to the whole world. It is, "sheyavo'u vo kol haba'im lamedina", no, "shekol Yisrael". It belongs to all Jews, "ve'ein mochrin oso le'olam", one may never sell it. It remains forever.
The simple meaning is that a small beis medrash in a town can be yours, but a Chassidus like Gur is "the entire world," it's too large to belong to a certain person, no. He cannot make his conditions. The holiness is... I don't know what the law of holiness is, or the law of how it belongs monetarily, legally it belongs to the whole world.
It's understood, the synagogue is in Krakow, they also have a few people who are involved in this. If they say that I'm going to quickly rebuild it, I want to sell this to be able to rebuild right next to it, no, he perhaps doesn't have the right, one perhaps doesn't trust him, because the place is already... he needs to receive permission from the whole world.
Every one that has a large shul, I don't know, Satmar beis medrash in Williamsburg, it doesn't belong only to Satmar, the whole city comes to pray, one needs to have a minyan for mincha. The simple meaning, who are the worshippers of the beis medrash? The whole city. He must speak with the whole city so that he can sell it.
It's today, when a current reality, when one needs to have a whole... one needs to pay, one needs to put in water, electricity, one needs to keep the bathroom open. Well fine, you're not obligated. There is someone who pays the bills, there is someone who maintains the bills. Everyone pays the bills. He takes back the money from the second city, yes? It's on the understanding of the whole world, it's on the understanding of the whole world.
One must think, in Krakow is a city full of rulers, there's already a city in Krakow, and there is, someone makes himself some rabbinical grandchild in a corner, and he builds a shul, is it already automatically on the understanding of the whole world, does it have the law of a village, or the law of a shul in the city? So it says here, in a halachic outcome, that today's people rely on the fact that the owner of the money agrees that the rav, or the rebbe, or whoever it is, may do what he wants. How can one hear...
And I want to tell you, the Rambam says exactly, the most important is like this, the village, but there are places that one makes, one already the large market has an owner, but if it's a large city there is no owner. But this is not, let's say, this can be.
But I want to tell you that what you think here and other people think nowadays, yes, there is a large shul, there is a board, there is a rebbe, I don't know, there is someone who is the owner. But according to this there was never the law of a synagogue of a city, because as you say, there's always someone who built it, someone took upon himself to bear the money, it didn't come from the air.
Always tastes, the initial law of a synagogue of a city is, that there is a synagogue that someone took upon himself, someone is the gabbai there. That we can it like this, because a place must have, someone must have a long meeting paper and coffee. And therefore, it doesn't change, he says it. Just as next to every grave in Eretz Yisrael, there is some place where one prays there, and this is a place that doesn't belong to the community.
But to say that people built a building, and the building... certainly can be he needs to have a cover. Why? What can be certainly? I don't know what is this different? Here someone made it, for whom does he make it? Not for himself alone, he makes it for the whole world, for all Israel.
But he didn't build a shul once, but every day he must build a shul, every day he must raise money and he must fix the toilet. You're assuming a very funny assumption, that once the law of a synagogue of a city that the Gemara speaks of, didn't have any maintenance, one didn't need to clean the bathroom there? Certainly one needed to clean the bathroom there. What did he do there? Certainly there was, it's not so. Certainly it's not such a building that doesn't need any maintenance.
Every thing one needs it often, one needs to make the refrigerator, one needs to honor, one brings fresh sefarim when the old sefarim run out, whatever, there are always things that one needs to do. Not correct, but the simple meaning is that whoever does it, doesn't do it for himself, he does it on the understanding of all Israel, not on the understanding of the three people who pray there, there aren't three people who pray. But it is the matter that this is the beis medrash that everyone will come afterwards. The whole world.
Speaker 1: No, it's not of a city. On the contrary, if it's a beis medrash of a city, sometimes it's a village. A synagogue of a city means I a place where the whole... all Jews... people come and go always. Very good. So? But it doesn't mean that every beis medrash in a city is for all people. Ah, that can be. If you have a beis medrash that is only for your twenty people, it's only for your twenty people. But it doesn't mean that those... the people who are in the small towns there living in Chernobyl. I hear... I hear...
Speaker 2: No, it's not clear.
It appears that according to how the world understands today, the law was never realistic. It can be of city dwellers, but it's not correct. All the people who say that the matter belongs to them, they ask money from everyone. Because everyone understands that it's his beis medrash, he prays in the next neighbor. But yet, when he wants to sell it he doesn't ask him. It doesn't go both ways. It's very funny.
Anyway, you don't ask me, anyway, the accounts with Charlie, so one should know the law. But I said like this, yes, because it's already better, but it's really already the time. We need to finish. We haven't finished discussing the question. Can we? We need to finish.
Now it's like this, the people of the city have finished. Now, they can yes sell. They wanted to sell such a beis medrash, synagogue, or build a new ark for the Torah. There is here a new law. Even when one may sell a synagogue, but one may not let the place become a degrading place, a disgraceful place. Tzrichim lehizaher shelo ya'aseh lo merchatz velo burski, it's a place where they process hides, where it stinks, and one cannot make a house of prayer there. Velo beis hamayim, it's a sort to take time and learn. Velo beis hatefila velo beis hamayim, one may not make a mikveh there, also not a bathroom, a toilet. Why? Because this is not proper conduct to say that it was a synagogue.
But there is yes a way out for this. Im hitnu shiv'ah tovei ha'ir bema'amad anshei ha'ir bish'as mechira, al menas la'asos bo kol mah sheyirtzu, mutar. This is the discussion from before, that even always seemingly one needs the presence of all the people of the city who should forgive, because it belongs to them. But if they explicitly make the condition that they may do what they want, then it's as if it's no longer a synagogue, and then such a presence, it's no longer a synagogue, okay, you can do what you want.
Vechen, the same thing, mutarim shiv'ah tovei ha'ir bema'amad anshei ha'ir al mechiras adam sheyuchlu limkor, that is, one doesn't need to take even the money to buy an ark and the like.
Dispute of the Alter Rebbe, bonin beis haknesses acher o shekonin bo teiva vetachshitin, aval she'ar yechalku mah sheyirtzu, this is only by way of example, that is, certainly no city agrees that one should simply take the money and sell with it a... but communal needs, yes, which also means to say that one is going to buy with this a new beis medrash, but it means to rebuild cheaper to whatever, then one can with the surplus one can do what they want.
Seemingly, if so, then a small question, Rabbeinu adam echad, they all accepted one person, they agree that he is the owner, but Rabbeinu adam echad is nothing different. One sees here like what kind of adam echad, for a gabbai. Yes, they accepted, "kol mah she'asuy asuy, ve'ein anu yecholim limchos beyado", that means, he doesn't need to ask the seven leaders of the city or the people of the city.
No, but certainly, one must say a simple thing, one has seen many books, where one has seen that they err in this, this comes from a Gemara that says that a rav or one important person said that one should do this, this doesn't mean that he may sell it for his own needs, it means only that the right that the community has, but for the benefit of the community, and can for the benefit of the community. But certainly it still belongs to the whole world, and even if it's consecrated property, it still doesn't become consecrated property, and one may still ask to sell. Only, the whole world agrees that he should do for the benefit of the community what he will accept.
But the Rebbe already builds a conclusion from this, he says also that it's a benefit for each one in the city that he should have the nice apartment. But everything can be, I'm only saying that it doesn't become public property because of this, it only becomes that he is the gabbai, one doesn't need to ask every time, one doesn't need every time to ask to do what he wants, no, one accepted that he is the owner, he can, he can... the community trusts him to make the conditions that one makes a burski, he doesn't want, now he can make the conditions, he makes a burski and the like.
Very good. Now, says the Rambam, keshem, we have just learned that one may sell a synagogue, you might think that a gift one may not, why doesn't it fit? Says the Rambam, it's permitted. Why? Keshem shemutar limkor beis haknesses, kach nohagim litno bematana, why? She'ilu lo ho'ilu latzibur hana'ah bematana zo, lo netanuha. It's not a gift for nothing. A gift is also only a sale. One must know this, it's a great principle. A gift is always for a reason. It's not a physical reason, it's a bribe for this, I don't know what he should do something, and so on. Yes.
Aval lo socharim velo mashkinim. But it's good to know, just as we give a beis medrash as a gift, yes, we may. As a gift, no, this is even giving away. If you want to give the beis medrash as a gift, if you have a debt to him. But we may not rent out a beis medrash to become a store. Selling one may, because one may make a condition it becomes [secular]. But to rent out, it's still a shul, one uses the shul for a... this one may not. One must know the law perhaps today. Today one is very lenient on all these laws, but already, one must know.
Now one can learn, ah, vechen kesus beis haknesses livnosom. One learned earlier that one may, one may, one may in certain ways to break down the beis medrash to build a new one. Bematana limkor ulehachlif velases matana, delavin ve'etzim va'avanim, further one may sell it in the same way. But a loan is a prohibition. To borrow one may not.
One kedusha olah ve'eina yoredet bedamim, if he didn't... the rule is, the holiness doesn't go away for free, only for money. Simply giving away one may not. Or, simply giving away one may yes, because benefit in a gift is simply something that one gets back for it. But a loan which simply is, it doesn't become, it's still yours.
Now. Now one more law and we finish. There is sometimes when one prays in the street, in the city square. One must know what is this a holiness. It's brought that in the city square, even though one doesn't pray there the many fasts, one learned that one brings the ark to the city square. Why does one do this? Mipnei shekibda tzara ve'ein beis haknesses machzikoson. One knew that the synagogue wasn't a place for everyone. Not everyone comes always, only the idle ones, the righteous. Or when it's a fast everyone comes. Even if there's no place, one goes outside, and outside there's lots of space.
Ein bikdusha, bishvil she'ein tefiloson mekubeles. The prayer doesn't become accepted because of this. It's still... this is the street where one connects there apartments and things. It's yes quiet streets. He has very easy, in the middle of winter one cannot, but really written with always. Summer, it's good weather. It's an excellent winter, but it doesn't rain. And dry weather, it doesn't rain, yes.
Like Chaim, the same thing. Ah, here is an important law. Here is the source of all Chassidic gatherings. Like Chaim, in houses and courtyards, that are used for prayer. Simply a room.
It doesn't become a fixed place for prayer because of this, it's still this is the street where one burns there the Aaron and the things. I still saw very easy, in the middle of winter one cannot, but always was the street like summer, it's good weather, it's good weather, like summer, it's going out, but it doesn't rain, ah, in dry weather, yes, it doesn't rain, yes.
"And likewise houses and courtyards that have no sanctity, where people gather only casually" — this is further the same thing, ah, "and likewise" is an actual halacha, this is the source of all Chassidic shtieblach. "Where people gather only casually" — a shtiebel where people come to pray, but it's not a synagogue (beit haknesset), it wasn't built as a synagogue. "They have no sanctity, and even though they pray in them regularly, they are only praying there temporarily."
I know, someone prays at home, even if he had established a fixed place, it's learned, you had established a fixed place even at home, now it's not a synagogue, as the Tzanzer Rav said that the Chassidic shtieblach are merely a shtiebel and not a synagogue at all.
But it's very strange, it can't be that the Gerrer Rebbe, I know, the Belzer Rav builds a huge building, and you say it's a shtiebel, that's not serious, sorry. When the Tzanzer Rav speaks, he is more, he had in his house, he made minyanim, let's say it was a large shtiebel, but you can't build a huge building, a synagogue like that, and say it's not called a synagogue, it's very strange, I don't know.
But the city street does have halachic functions, both here and in the laws of ir hanidachat (condemned city), as I recall. But in both cases it's a practical matter, there's no law that the city street becomes impure or the city street becomes holy, it has a practical use.
And the Gemara gives a different reason why we go out to the street, it's interesting, that the Rambam gives a practical reason that it's simply a large crowd, and the Gemara says it's a disgrace, it's exile, there are other reasons. Like being expelled, that... and it's a public disgrace, it's interesting, the Rambam gives a practical reason for something that in the Gemara has more of a mystical reason.
Like the ergat nefesh (anguish of soul) with Rabbi Meir Marmar, in order to bring out distress, yes, but the Gemara says that with ergat hanefesh, but here in the Gemara stands a mystical reason like that, and the Rambam makes from this a simple reason, perhaps both are true, there's no contradiction.
---
Okay, these are the laws of the synagogue.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80073#
This chapter deals with the laws of building a synagogue, its architecture, seating arrangement, honor of the synagogue, and laws of sale and sanctity. The chapter connects to two previous laws: (1) the Rambam's law that one must designate a place for prayer (purity of place), and (2) the law of communal prayer – which requires a place where an entire community can gather. The logical order is: first the concept of prayer, then communal prayer, then prayer in a synagogue – and now the obligation to build the actual building.
---
"Wherever there are ten Jews, they must prepare a place where they can enter for prayer at every prayer time, and this place is called a beis haknesses. The residents of the city can compel one another to build a synagogue and to purchase a Sefer Torah, Nevi'im, and Kesuvim."
In every place where there are ten Jews, they are obligated to prepare a special place for prayer – a beis haknesses. One can compel another to pay for the building, and also to purchase a Sefer Torah, Nevi'im, and Kesuvim.
1. The obligation rests on the ten Jews themselves, not on a government or donor: This is a great novelty – the obligation doesn't come from the top down (as in the generation of Enosh when they made a temple), but from the ten Jews themselves. The Avos didn't make any synagogue, they prayed alone. Here we see that ordinary Jews who come together have a complete obligation to create the conditions for communal prayer.
2. "Kofin" – what does compulsion mean? "Kofin" doesn't just mean pressure – it means that if someone doesn't want to pay, he can be summoned to a Torah court, and the beis din can actually take money from him. "Zeh es zeh" – it's not one activist demanding, but the entire community has a mutual obligation to one another. If someone says "I can pray at home, I don't need a shul" – the answer is: "You must give money."
3. Why are Kesuvim needed? Sefer Torah is understood – for Torah reading. Nevi'im is understood – for haftaros. But Kesuvim – there are no haftaros from Kesuvim! This shows that the books in the synagogue are not only for Torah reading, but also for learning. A beis haknesses is a place where drashos are given, divrei kibbushin, divrei aggadah, and people come to learn early and at night besides praying. (This is different from a beis hamidrash where people sit and learn all day.)
4. Shulchan Aruch – also a Shas: Rabbi Avraham Blumenberg (Rambam Me'oros) brings that the Shulchan Aruch (with Mishnah Berurah) says that nowadays one also compels to purchase a Shas – which supports the point that the obligation is broader than just Torah reading, it also includes learning.
5. [Digression: Comparison to "ve'asu li mikdash"]: The obligation to build a beis haknesses may be somewhat similar to "ve'asu li mikdash," although the Rambam doesn't say this explicitly – he does it for prayer, but the concept of a special building is also here.
---
"How do we build it? We only build it in the highest part of the city, as it says 'at the head of the noisy streets she calls.' And we raise it until it is higher than all the courtyards of the city. And we only open the entrance of the synagogue toward the east, as it says 'those who camp before the Mishkan to the east... Moshe and Aharon and his sons.'"
We build the beis haknesses in the highest place in the city. We raise the building so it will be higher than all ordinary houses. The door should be on the east side, like the Mishkan.
1. Two separate laws regarding height: There are two halachos: (a) The location – we build in the highest place in the city ("in the height of the city"), (b) The building itself – we raise it so it will be higher than all courtyards ("we raise it"). Both are separate laws.
2. "Be'rosh homiyos" – explanation of the verse: "Homiyos" (Mishlei 1:21) is explained by the Metzudos as a place where there is hemyah – where people speak, where it's lively. The beis haknesses should stand in a high, prominent place so one can hear the baal tefillah, the shofar, etc.
3. Symbolic contrast with "mi'ma'amakim": We build the beis haknesses in the highest place, we make a bimah even higher – but the baal tefillah stands in a mi'ma'amakim (lowered place). This is symbolic – "mi'ma'amakim" doesn't mean literally deep in the ground, but a spiritual depth.
4. The Belzer Rebbe's stringency: The world is generally not careful enough about the halacha that the beis haknesses should be higher than all buildings – except for the Belzer Rebbe of Jerusalem, who actually built his beis hamidrash "in the height of the city" and higher than all others. Belz is very stringent about the laws of beis haknesses.
5. "Opening to the east" – connection to the Mishkan: The Rambam brings that the door should be on the east, like the Mishkan which had the opening on the east side (west was closed – that's where the Holy of Holies was). The principle is that we want to make the beis haknesses similar to the Mishkan.
6. Question on the verse "Moshe and Aharon and his sons": A strong question: Why does the Rambam bring specifically the verse "those who camp before the Mishkan to the east... Moshe and Aharon and his sons"? It already says in other verses that the Mishkan's door was on the east – why do we need specifically this verse? It's understood that the east is an important place, but we already know this from another verse. The question remains open.
7. Shulchan Aruch / Tosafos – when we pray to the east: The Shulchan Aruch, Tosafos, and others say that the Rambam's halacha speaks of when we pray to the west (as in Eretz Yisrael synagogues, or in Babylonia where they prayed westward toward Eretz Yisrael). In such a case the door is on the east – the opposite side from where we pray. We who pray to the east, wouldn't want the door to be on the same side as the aron kodesh. The main point is: the door should be opposite the aron kodesh, not necessarily east.
8. The Rambam's approach vs. in practice: In practice the Rambam says yes that we always make the door in the east – even if we pray to the east. The Rambam himself lived in Egypt, which is west of Eretz Yisrael, and in Babylonia (the period of the Geonim) they prayed to the west – so for them it fits that the door is on the east.
9. [Digression: Old shuls with side doors]: In old shuls there's usually a door on the side, from which the baal tefillah and the rav exit, besides the main door. Perhaps this is not the "kind of door" that the Rambam speaks of.
---
The Rambam says that we make a "heichal" where we place the Sefer Torah.
The "heichal" is not the teivah (the aron kodesh) itself, but a special structure/building – a centerpiece in front of the beis hamidrash. In this heichal we place the Sefer Torah.
1. Distinction between "heichal" and "teivah": The teivah is the box/aron where the Torah lies, and the heichal is the larger structure that holds the aron. The heichal symbolizes the Beis Hamikdash – therefore we call it "heichal."
2. The heichal stands in the direction of Jerusalem ("toward the doors of the city") – "so that he will automatically face the heichal when he stands in prayer." This means, the heichal serves as another level of "from his place he turns" – when one stands praying, one automatically looks to the heichal, which points to the place of the Mikdash.
3. The Rambam doesn't say explicitly "to the west" or "to the east" – but "toward the doors of the city," which means whichever direction Jerusalem is.
---
"And when we stand the teivah on which the Sefer Torah rests" – we place the teivah "in the middle."
The teivah is not the aron kodesh, but the platform/stand where we place the Sefer Torah when reading.
1. "In the middle" doesn't mean here in the middle of the shul, but in the middle of the heichal.
2. The teivah was movable: Apparently it was pushed into the middle when praying, and put back when not praying. As proof – in Hilchos Lulav it says that they placed the teivah in the middle to encircle it, which proves it was portable.
3. "The back of the teivah toward the heichal, and the doors open toward the doors" – the teivah stands with its back to the heichal, and the doors open to the people, "so they can take out the Torah" – so one can take out the Torah, and "its face toward the people" – the people should be able to see the Torah when it's opened.
---
The Rambam rules that we place a bimah, and the Torah reader, or the sage who says divrei kibbushin, stands on it "so all can hear."
1. A major textual question: In various versions it says "and we place a bimah in the middle of the beis haknesses," but in the manuscript that the Rambam himself approved (the Sefer HaMaor's manuscript) the word "in the middle" is crossed out. This means, according to the Rambam there is no obligation that the bimah must stand specifically in the middle – but practically it's obvious that it should be in the middle. This was historically a great dispute.
2. The reason for the bimah: If it stands in the middle, the reason is so everyone will hear; if it doesn't stand in the middle, the reason is that it's high – "when one stands high one hears better, because the voice goes up and doesn't bother people."
3. What kind of halacha is this? The Rambam rules this as halacha, but he doesn't say it's a rabbinic mitzvah – it's the kind of halacha that describes how a beis haknesses should look.
---
"The elders sit with their faces toward the people, and their backs toward the heichal. And all the people sit row before row... and the face of each row toward the back of the row before it... until the faces of all are toward the kodesh, and toward the elders, and toward the teivah."
The elders (the rav, the mizrach) sit with their faces to the people and their backs to the heichal. The entire congregation sits in rows, each row facing the back of the row before it – just like in normal shuls today. Thus everyone faces the kodesh, the elders, and the teivah.
1. "Toward the kodesh" – what "kodesh" means here is not entirely clear: the aron kodesh? The Sefer Torah? Most likely it means the aron kodesh.
2. Three holy things that the people see: (1) The face of the teivah, (2) the elders, (3) the kodesh (aron kodesh).
3. It's specifically so one can see the elders during prayer – the reason is "that their inhabitants will stand before them in awe and fear" – one must see their faces so it will bring awe and fear.
---
"The shaliach tzibbur stands on the ground before the teivah, and his face toward the kodesh."
The shaliach tzibbur stands on the ground (not on the bimah), in front of the teivah, with his face to the kodesh – he faces the same direction as the entire congregation.
1. The chazzan doesn't face the people – not like the Reform, where the chazzan stands and faces the people. By the Rambam the chazzan faces the kodesh, like everyone. Only the elders are the only ones who face the people.
---
"We conduct ourselves with honor in them, we sweep them and sprinkle them."
We must sweep and clean batei knesses and batei midrash. "Sprinkle" means we put down water so there won't be dust – we wash the floor. This has to do with the fact that we go there with shoes.
1. Custom differences between countries: The Rambam brings: "And all of Israel in Sepharad and in the West practiced" (Spain and Morocco), "and in Shinar and in Babylonia and in Eretz Hatzvi" (Eretz Yisrael) – these are all "Sephardic countries" (almost four separate groups). The custom there is: (1) to light torches – we light candles in batei knesses; (2) spreading of mats – we lay down beautiful carpets/mats on the ground for sitting.
2. "Orach Edom" (Ashkenazic countries?) – there "they sit on chairs" – we sit on benches/chairs. "Chairs" doesn't mean just a bench, but comfortable, honorable seating – part of the honor.
3. Practically today: Today we sit everywhere on benches, even in Sephardic batei midrash. The only difference is that Sephardic batei midrash usually have comfortable benches (couches), and Ashkenazic have hard benches.
---
"And we don't conduct ourselves frivolously in them" – no laughter and mockery.
As part of honoring the beis haknesses, one may not behave frivolously – no idle talk, no joking, no playing, no mocking, no comedy.
1. If someone thinks that frivolity brings the younger generation closer, let him do it in a hall, not in the beis hamidrash. The beis hamidrash is not the place for frivolity, even with good intentions.
---
The Rambam says that we don't derive benefit from the beis haknesses.
1. What does "na'osin" mean? The Rambam in Perush HaMishnayos (Berachos/Megillah) explains: "Na'osin" means "adorning oneself, using for one's benefit" — we don't use it for personal benefit. It doesn't mean sleeping, but having benefit because it's cool, airy, a comfortable place.
2. Practically: Shabbos afternoon there's air conditioning in shul – don't go in there just for the coolness.
---
We don't walk into the beis haknesses just like that. "And we only enter it for its honor." We don't eat there and we don't drink there.
1. After the fact – eating in the beis hamidrash: If a talmid chacham gave a shiur and he can't go out to the lunch room because it will take too long and he won't be able to continue learning – after the fact he may eat in the beis hamidrash. This is the reality in small shtieblach where one eats next to the table, because he must continue learning. The same person who learns there – he's the one who may, because he's already in the beis hamidrash for learning.
---
"And we don't calculate calculations in it — unless they were for a mitzvah" – like tzedakah, pidyon shevuyim.
Accounting and business calculations we don't do in the beis hamidrash, but mitzvah calculations (even for tzedakah) yes.
The shul is the center of chesed – we see this from the fact that mitzvah calculations are permitted.
---
"And we don't eulogize in it except a eulogy of the masses — such as when we eulogize the great sages."
We don't make any eulogy in the beis haknesses, only a eulogy of the masses.
1. The Rambam gives an interesting example: Not only when a gadol himself has died, but even when an ordinary person has died, but a gadol comes to the eulogy (because he's a neighbor or brother), and through this the entire congregation comes – this becomes a "eulogy of the masses."
2. The main novelty: The subject is not the deceased, but the eulogizer. If the great sage of the generation comes to eulogize, the entire congregation comes, and this makes it a eulogy of the masses. This fits with the Gemara where Rav Zeira made a eulogy for a talmid chacham in the beis haknesses – "if by hearing everyone" – the point is the gathering of a large crowd.
3. General rule: We don't use the shul for private matters. Two chassidim want to discuss business – not in shul. But everything that's a public matter – yes. An individual cannot use the shul for his interests, but public matters yes.
---
"He should not make it a path, that he enters through one door and exits through the opposite door to shorten the way."
A beis haknesses with two doors on two sides – one may not enter from one door and exit from the other just to shorten the way.
1. "Kapandaria" – no one knows exactly what this word means. According to Rashi it's a term for "shortcut."
2. Exiting from another door after praying: If someone came to pray in the beis haknesses, he may exit from the other door, even if it practically becomes a shortcut – because he came to pray, not to make a shortcut.
---
"If someone needs to enter the beis hamidrash for a practical matter (e.g., to call his child, pick up a friend), he should enter and learn a bit – 'he should enter and read a little' – he should say a bit of Chumash or Tehillim, or 'he should say a word of teaching' – a halacha he heard. 'And afterward he should do his need, so that he doesn't enter only for his need.'"
1. If he can't learn – he has two options:
- "He should say to one of the children read me your verse that you're reading" – he should ask a child to tell him the verse he's learning. We use the "your verse" practically to make a permission to enter.
- "He should sit a bit in the beis hamidrash" – he should simply sit a bit. The Rambam brings the verse "Praiseworthy are those who sit in Your house" – it doesn't say "praiseworthy are those who learn in Your house" or "praiseworthy are those who pray in Your house," but "praiseworthy are those who sit" – to sit in the beis hamidrash is itself a mitzvah.
2. Important novelty: The Rambam says explicitly "he fulfills a mitzvah" – sitting in the beis hamidrash is not just respect, it's a mitzvah in itself. "There is no respect that is not a mitzvah."
---
"It's permitted to enter with his staff and his bag" – one may enter the beis haknesses with his stick, his bag, his weekday things. It's not like the Beis Hamikdash.
"To spit" – if one needs to spit, one may also spit in the beis hamidrash.
1. The Gemara's reasoning: At home people are also not particular about this, and if one is particular in a place like this, it's also so.
2. In the Yerushalmi it says that Rabbi Yochanan spit, but he wiped after himself – good advice.
---
"Batei knesses and batei midrash that were destroyed, their sanctity remains upon them, as it says 'and I will make desolate your sanctuaries' – even in their desolation their sanctity remains upon them."
A beis haknesses that is destroyed (we no longer pray there, it's empty) remains holy and we must honor it.
1. The Rambam tells us twice that the beis haknesses is holy – once by "toward the holy place" (earlier), and here by destruction. But he doesn't say that we must do a halachic action (like coming to bring salvations), but that we may not behave frivolously.
2. Law of sweeping and sprinkling: By a destroyed beis haknesses we behave as by a functioning one, except for sweeping and sprinkling – we don't keep it nice, we let grass grow. The reason: so they will see them and be stirred – so one will see the pitiful state and want to rebuild. Not to make a "museum" of it, but to have mercy and want to rebuild it.
3. Important principle: The building itself is holy – not only when it's practically in use. All the halachos are built on this that a beis haknesses is a holy place in itself.
---
"We don't demolish a beis haknesses to build another in its place or in another place, but we build another and afterward we demolish this one, lest an accident befall them and they won't build."
We don't break down a beis haknesses in order to build a new one, because perhaps we'll be left without a beis haknesses. We first build the new one, then we break down the old one.
1. We can break down a beis haknesses after we already have a new one – this is not that it's forbidden to demolish, but we must be sure we don't remain without a beis haknesses.
2. Exception (Rema): This only applies to destroy its foundations – when we can still pray in it. But if its foundations are destroyed or it's leaning to fall (it's dangerous), we demolish immediately and hurry to build it day and night – we work day and night quickly to build, lest it be delayed and remain destroyed.
---
"It's permitted to make a beis haknesses into a beis hamidrash, but a beis hamidrash we don't make it into a beis haknesses, because the sanctity of a beis hamidrash is greater than the sanctity of a beis haknesses, and we elevate in sanctity and don't lower."
We may make from a shul a yeshiva (higher sanctity), but not the reverse.
---
"The residents of a city who sold a beis haknesses – they purchase with its money a teivah; they sold a teivah – they purchase coverings or a case for a Sefer Torah; they sold coverings – they purchase chumashim; they sold chumashim – they purchase a Sefer Torah. But not the reverse. And so with the leftovers."
We may only purchase with the money something of higher sanctity – ma'alin bakodesh. This also applies to leftovers (remaining money).
1. Leftovers: Even if we already bought what we need and money remains, this money still has the higher sanctity.
2. Collection of money: Even when we've only collected money (not yet bought), this is already a preparation with sanctity – we may only change to a higher sanctity. If they collected money to buy a teivah – we may buy a Sefer Torah, but not the reverse.
3. Exception with leftovers: "If they did what they collected to do and there were leftovers – they change the leftover for whatever they want." When we've already fulfilled the goal and leftover money remains, we may use it for what we want, even for a lower sanctity.
---
1. On a Sefer Torah we cannot make any condition – we cannot stipulate that a Torah should not have the sanctity of a Sefer Torah.
2. On objects (benches, tablecloths, synagogue vessels) – the Rema says that we can make a condition, and the custom is that even without an explicit condition, lev beis din matneh – we assume there's a condition that we may use it for other purposes (for example take a bench home) if the gabbai permits.
3. All vessels of the beis haknesses and beis hamidrash have the same sanctity as the beis haknesses itself – benches, tables, paroches, Torah coverings.
---
"When are these things said? Regarding a beis haknesses of villages, which was not consecrated with the intention of the villagers alone – the seven good men of the city may sell it. But a beis haknesses of cities, since it was made with the intention of all people of the world – they may never sell it."
A beis haknesses of a small town the seven good men of the city can sell, because it belongs to the local people. But a beis haknesses of a large city belongs to all of Israel – because people from everywhere come there – and we can never sell it.
1. The distinction is "with whose intention was it made" – for whom it was made. A large city's beis haknesses is a property of all Israel, because "all who come to the city will come."
2. Practical example: A small beis hamidrash in a town can belong to the local people, but a large institution like Gur or Satmar beis hamidrash in Williamsburg, where "the whole city comes to pray" when they need a minyan mincha, has the law of a beis haknesses of cities – it belongs to all Jews, not just to the chassidus.
3. A sharp question on today's practice: Today the baalei batim of large shuls ask money from everyone, because everyone understands that "it's his beis hamidrash." But when they want to sell it, they don't ask that person. "It doesn't go both ways" – this is a fundamental inconsistency.
4. The claim that maintenance changes the law, is rejected: It's claimed that because someone pays the bills (water, electric, bathroom), he should be the owner. This is strongly rejected: even in the times of the Gemara a beis haknesses of cities needed maintenance. The one who does it, does it "with the intention of all Israel, not with the intention of the three people who pray there." This doesn't change the halachic status.
5. Can a new shul in a city automatically get the law of cities? If a "rebbe's grandson" builds a shul in Krakow (which is already a city), is it automatically "with the intention of all the world" or does it have the law of a village? This remains a question.
6. The general rule that according to the plain understanding "it was never realistic" the halacha of cities: Because there's always someone who built, someone who bears the expenses – but still the Rambam says it's a special category. The answer is that the one who builds and maintains, does it "with the intention of all Israel" – he's an agent, not an owner.
---
"Even when we may sell a beis haknesses, we must be careful that it not be made into a bathhouse or tannery or mikveh or bathroom. But if the seven good men of the city stipulated in the presence of the people of the city at the time of sale on condition to do with it whatever they want — it's permitted."
We may not make from a sold beis haknesses a disgraceful place (bathhouse, tannery, mikveh, bathroom), because this is not proper. But if the seven good men of the city make a condition in the presence of the people of the city that we may do what we want – it's permitted.
The mechanism of this condition: when the community makes an explicit condition, it becomes "as if it's no longer a beis haknesses" – the sanctity goes away completely, and then we can do what we want.
---
"They appointed one person — whatever he does is done and we cannot protest against him."
When the community appoints one person as the administrator, he doesn't need to ask every time from the seven good men of the city or the people of the city.
1. An important limitation – it doesn't become public property: "Many books err in this" – this doesn't mean that person may sell it "for his own needs." It only means that he has the right to act "for the benefit of the community" without asking every time. It remains hekdesh property, it remains public property. The "adam echad" is a gabbai, not an owner in the sense that it belongs to him.
---
"Just as it's permitted to sell a beis haknesses so we practice to give it as a gift — for if they didn't benefit the community with this gift they wouldn't have given it." But "we don't rent and we don't pledge." Loan is also forbidden.
A gift is permitted because it's like a sale (we get something back – benefit). But renting (rental) is forbidden – because by rental it still remains a shul, and we use it for a foreign purpose. Loan is also forbidden.
1. **"A great rule – a gift
1. "A great rule – a gift is always for a reason": A gift is never "for nothing" – there's always a benefit that we get back, either physical or spiritual. Therefore a gift is halachically like a sale.
2. The distinction between selling and renting: Selling we may (with a condition it ceases to be a beis haknesses). But renting (rental) we may not – because by rental the sanctity remains, and we use a holy place for a foreign purpose. "To rent a beis hamidrash to become a store – this we may not do."
3. Sanctity rises and doesn't descend through money: A loan is forbidden because by a loan "it still remains yours" – the sanctity doesn't go away for free, only for money. A loan is not a sale, it's a temporary transaction that cannot remove sanctity.
4. Practical application for today: "We must know the halacha perhaps today – today we are very lenient about all these halachos."
---
"The city square — even though we pray there many fasts, it has no sanctity, because the distress honored it and the beis haknesses doesn't hold them... there is no sanctity."
When we pray outside in the street (because the beis haknesses is too small for all the people on a fast day), the place doesn't acquire any sanctity. It remains a street.
1. The city square has halachic functions but no sanctity: The street is used for halachic purposes – both here (by fast days, where we go out to pray in the street), and by the laws of an apostate city. But in both cases it's a practical matter – the street doesn't become impure and not holy, it only has a "practical use."
2. Reason why we go out to the street on fast days – Rambam's practical reason vs. Gemara's mystical reason: The Rambam gives a practical reason: because it's a large crowd and we don't have room inside. But the Gemara gives other, more "mystical" reasons: it's a disgrace (publicly), it's a sign of exile, it's like "disgrace" (humiliation) – we want to bring out distress. Perhaps both reasons are true and there's no contradiction – the Rambam gives the simple reason, and the Gemara gives the deeper reason.
---
"And so houses and courtyards that have no sanctity, for we only gather in them casually... they only pray temporarily."
A house or courtyard where people come to pray, but it wasn't built as a beis haknesses, has no sanctity – even if we pray there regularly, because it's considered temporary prayer.
1. Source for chassidic shtieblach: This is the source for all chassidic shtieblach – that a shtiebel that we didn't build specifically for a beis haknesses has no sanctity of a beis haknesses, even if we pray there regularly.
2. The Tzanzer Rebbe's approach: The Tzanzer Rebbe (Divrei Chaim) said that chassidic shtieblach are a "shtiebel only" and not a beis haknesses at all. But here lies an important distinction: this is only relevant when we're talking about a small shtiebel in a house where we make minyanim (like the Tzanzer Rebbe himself had). But when the Gerrer Rebbe or the Belzer Rebbe builds a huge building specifically for praying, we cannot say that this is only a "shtiebel" without sanctity – this is truly a beis haknesses, because it was built for this purpose.
---
This concludes the shiur on Rambam Hilchos Tefillah Chapter 11 – the laws of building a beis haknesses, its architecture, seating arrangement, honor of the beis haknesses, sanctity of a destroyed beis haknesses, laws of sale, rental, gift, and the status of shtieblach and streets.
Speaker 1:
Welcome, gentlemen. We are going to learn laws from the Sefer Mishneh Torah, in the Sefer Ahavah, in the Laws of Prayer and Birkat Kohanim, Laws of Prayer Chapter 11.
Today's shiur we are going to learn that there is a mitzvah to build a synagogue to pray in, and one must compel, that is, one forces them to pay money for it.
Incidentally, we remind ourselves that we didn't have to force our donors at all; they gave money for our shiur, they gave even with a generous heart, kol asher nedavnu libo. Today's shiur was given by Rabbi Yoel Halevi Wertzberger, who supports much of our Torah, many of the shiurim, and many other shiurim, and all kinds of Torah in the world.
And everyone should learn, should rely on his treasury. Whoever wants can send in a link; I think there is one at the bottom of the website, or on YouTube, or wherever there will be a link where one can send money. If people don't know where the link is or where they can send money, they can ask a question to the rabbis; the rabbis will answer such questions gladly.
Yes, one must build a beit midrash where Jews are, so says the Rambam. Building a beit midrash costs a few million dollars; such a virtual beit midrash, such a shiur, one can do for small money, a few thousand dollars, really small money, and we are here to continue giving the shiurim.
So, the Rambam says this. It's very interesting, let's say a little introduction, a bit of connecting.
Speaker 2:
I don't have an introduction; I just want to say the chapters.
Speaker 1:
Ah, you do. How did we learn that there is such a thing as prayer? After that we saw that there is such a thing as communal prayer. So we saw that there is such a thing as prayer in a synagogue. Now we've realized that one must build a building.
I want to say this: there are two laws to which this chapter relates. One, the Rambam said that one must designate a place for prayer. One of the things is taharat hamakom l'tefillah, one of the conditions, preparing a place. And after that there is a second thing, that one prays with a community.
So preparing a place means that a person, for example, who prayed in his tent, in his tent, had to prepare a place that is clean there, where he can pray, where it's perhaps low, not a high place. And since there is a community, one must find a place where the whole community can fit; it's a much larger undertaking.
I don't know if it also means beginning a matter or not. In any case, there is a matter, aside from the fact that one must have a place to pray, there is a matter that it should be a synagogue. It could be that it's like "ve'asu li mikdash," the Rambam doesn't exactly say that, he does make it for the prayer, but it should be a building, and that is also the matter.
Speaker 1:
There is also something strange that he said earlier; he said one should pray in a synagogue. Now he says, it's not that if there is a synagogue, I know, there was once a rich Jew who built a synagogue. No, ten Jews also have an obligation to go create the conditions to be able to pray with a community.
The holy Rambam says, "Kol makom she'yesh bo asarah mi'Yisrael, tzarich l'hachin lo bayit she'yikansu bo l'tefillah b'chol et tefillah". In every place where there are ten Jews, they must prepare a house, a special place where they should gather to pray, and this thing is called a beit knesset.
Where there are ten Jews, if someone goes to a new area, there are ten Jews, they should send around to each one a Tehillim Rambam, saying that one is obligated to build a synagogue.
Speaker 2:
Where?
Speaker 1:
Yes, not only is one obligated, it's a real chiddush. It's a great chiddush; the Patriarchs didn't make any synagogue, they prayed alone, right? Earlier we learned that in the generation of Enosh they made a temple where they should gather to pray. But here, ordinary Jews gather together; it doesn't come from the government, it comes from the ten Jews; they took a place where one must pray.
Okay. "Kofin bnei ha'ir zeh et zeh livnot lahem beit haknesset," and one can compel one another. There is a claim; if there is someone who becomes the activist, he can demand other people to go make money, and he can compel them. It's not the activist, "zeh et zeh," the whole community comes together, one should see how much money each one has, and one takes from each one enough money that one should be able to build a shul.
He doesn't say exactly how the compulsion works. Compulsion doesn't mean taking money; compulsion means one puts pressure on you.
Speaker 2:
You think compulsion means taking money?
Speaker 1:
Kofin, kofin means if someone doesn't want to pay, yes, one calls him to a din Torah, one takes him, one goes to his bank, one takes a bit of money, however much it is for the matter.
We're not lying about the same thing. Another thing that ten Jews must have, they must have a Sefer Torah.
Speaker 2:
Ah, good.
Speaker 1:
Sefer Torah, Nevi'im and Ketuvim.
Speaker 2:
Ah, why does one need Sefer Torah, Nevi'im and Ketuvim?
Speaker 1:
Nevi'im one needs for the haftarot. Ketuvim, why does one need?
Speaker 2:
It's not clear.
Speaker 1:
For the haftarot, but there are no haftarot from Ketuvim, only from Nevi'im.
Speaker 2:
And we don't conduct ourselves that way, and in my shul there is no Nevi'im.
Speaker 1:
Perhaps because one can say one fulfills the obligation with a printed Torah. I saw, he brings here below, the Rambam Me'orot, Rabbi Avraham Blumenberg brings that it says in Shulchan Aruch that one also compels to buy a Shas nowadays.
Speaker 2:
What is the reason for a Shas?
Speaker 1:
What do you mean? Mishnah Berurah says so. It's not only that one must have a Sefer Torah, but because this is...
And it also appears that the Sefer Torah is not only for reading kriat haTorah; it's also so that one should be able to learn. Because Ketuvim one doesn't read apparently in a synagogue. But the synagogue is a place where one says drashot; it's not a place where one learns to learn a Chumash. But it is a place where one learns.
The beit midrash is where those who sit learn all day, and the synagogue is a place where people come to learn in the morning and at night, besides praying. It could be that they come to learn. I don't know, but I think that certainly one did learn a bit in the synagogue. One says drashot there, divrei kibushin, divrei aggadah.
Okay, so this is the essential law that one must build a synagogue; it's a complete obligation, everyone, to the extent that one can compel the money to pay for it. Compelling means simply, someone says, "I don't need a shul, I can manage to pray at home," one says, "I don't care, you must give money." Yes?
Speaker 1:
Now we're going to learn where one must build the synagogue, in which place, the laws, the architecture of the synagogue.
Keitzad bonin et beit haknesset? When one builds a synagogue, "ein bonin otah ela b'govhah shel ir," only in the high place of the city, "she'ne'emar 'b'rosh homiyot tikra'."
The wisdom, the understanding of the elders from the wisdom is interesting, "hachochmah rinah b'rosh homiyot," homiyot means a chest, the Rebbe said that homiyot is...
Speaker 2:
"Homeh medaberet"?
Speaker 1:
No, homeh... He brings that the Metzudot translates "b'rosh homiyot" in the place where there is hemyah, where people speak, where people gather to pray there. The point is, one must... Ah, the beit midrash must be higher, as if it stands higher, and one hears it, one hears when the baal tefillah shouts, blows shofar, the whole city should hear, perhaps such a thing.
Okay, so one must build, there are two laws here, there are two laws. First of all, the place where one builds must be in the highest place of the city. Besides that, "magbihin oto," one raises up the building of the beit midrash, "ad she'yihyeh gavoah mikol chatzrot ha'ir, she'yihyeh nireh u'mitvases l'chol." It should stand out; it should be a higher building than the ordinary buildings around.
Yes, very important. People don't conduct themselves enough; one isn't careful enough about this law, except for the Belzer Rav of Jerusalem, who actually built his beit midrash "b'govhah shel ir," and he made it higher than all other batei midrash. One remembers that Belz is very careful about the laws of the synagogue.
It's interesting, because one builds in the highest place, and in the highest place one makes another bimah that should be even higher, and the baal tefillah must stand in a "mimama'akim." It's very symbolic, this "mimama'akim." It doesn't mean that one must go deep into the earth.
"Ve'ein potchin petach beit haknesset ela l'mizrach." The doors of the synagogue, from where one should exit, should be on the east side.
Yes, we don't conduct ourselves that way. Ours are opposite from where one enters. Ours is "towards" east. So, ours is "towards" east, is that good?
Speaker 2:
No, "l'mizrach" means on the east side.
Speaker 1:
Ours... Perhaps the opening should be in the east?
Speaker 2:
No, no.
Speaker 1:
The translation is that one makes it in the east, one makes the opening side in the east. So he brings a verse about the Mishkan. The Mishkan had the opening on the east side. On the east side was the door in the Mishkan, west was closed, the Holy of Holies. Therefore, one makes the shul in a manner like the Mikdash, so says the Rambam. But we don't conduct ourselves that way usually; I don't know.
There is, there is also this, usually in the old shuls I think there is also a door on the side, from where the baal tefillah with the rabbi with everyone go out. There is usually a large heichal there, which later one calls heichal, the place where the Sefer Torah is with the distinguished community, and usually there is also a door on the way out. Perhaps this is not the main door.
Yes, but he brings that the Shulchan Aruch, the Tosafot and others say that the law speaks in a manner that one used to pray to the west. Like the batei midrash on the east side in Eretz Yisrael and in Iraq, I don't know where, then one prays to the west, so the door is the other side. We pray to the east, so we are afraid to pray to the door.
Speaker 2:
Ah, ah, ah.
Speaker 1:
So he brings. But he speaks when one prays toward Jerusalem, regardless of which direction the building is, the beit midrash is anyway toward Jerusalem.
He says that one should just make sure that one should make the door the other side from the aron kodesh. The aron shouldn't be as the Rambam says that it's always in the east.
In practice, the Rambam says yes, one always makes the door in the east. He can think, what was in the east for the Jews, for example, in the period of the Geonim who lived in Iraq? What was their east? East is actually the east side of the world. Apparently where did they pray? Where did they pray when one makes such a law? It says that one should open to the east. They must claim that they actually prayed to the west.
As it says in Tractate Megillah, in Babylonia it's actually west to Eretz Yisrael; it's more east than Eretz Yisrael, they pray to the west. "Ma'arava amri" one says in the east, in Babylonia one says "ma'arava amri" about Eretz Yisrael. Yes, true, it's more east, it's Iraq, it's more east. The Rambam didn't live more east; the Rambam lived in Egypt, it's more west than Eretz Yisrael.
What are all these verses? It's not that one derives it from the verses. It's a halachah l'Moshe miSinai; it's laws from the Torah. It's a halachah l'Moshe miSinai. One says that this is how they had the door in the Mishkan. The point is that one wants to make the Beit HaMikdash similar to the Mishkan. Just as the Mishkan had the door on the east, one makes it on the east.
What does it say further after that about east kedem? What does it say something about the door? "Moshe v'Aharon." I don't know why he brings this verse; I don't understand. It's the simple meaning that he brings the verse.
Speaker 2:
Yes, but why? What does one see with this verse?
Speaker 1:
I have no idea; something I don't understand why he brings the verse. "Moshe v'Aharon u'vanav"? I have no idea; something is bothering me. Kedem, it's true that the east is the distinguished place. It's true that the Mishkan had the door on the east, but I don't need this verse; it says in another verse. I don't understand why he brings this verse; something is bothering me.
People don't conduct themselves according to these laws; I don't know why.
Speaker 2:
No, the east doesn't say in Shulchan Aruch that people don't conduct themselves, but the door should be higher, it should be the highest.
Speaker 1:
Always was the main thing. Jews who had beautiful cities, when Jews lived long enough in exile and there was money, they built magnificent batei midrash. We know the shtieblach of all the Chassidic rebbes; we know both. But Jewish batei midrash, there are actually large buildings. Yes, that goes up into large buildings.
Speaker 1: I don't understand. Does it go to the holy ones to bring this verse? Yes, but why... What does one see with this verse? I have no idea. Something I don't understand why he brings this verse. "Moshe Aharon u'navi"? I have no idea what the explanation is.
First of all, one sees that kedmat mizrach is a distinguished place. It's true that in the Mishkan the door was on the east; I don't need this verse for that; it says in another verse. I don't understand why he brings this verse. Something is bothering me.
People don't conduct themselves according to these laws. I don't know why. Certainly... No, the east doesn't say that people don't conduct themselves. But that it should be higher, should be the highest. Always was that the main thing.
The Jews who had beautiful cities, when Jews lived long enough in exile and there was money, they built magnificent batei midrash. We know the shtieblach of all the Chassidic rebbes; we know both. But Jewish batei midrash, there are actually large buildings. Yes, that goes into old cities; there is to find. Jews tried when they could to do this. But what does he want from the kedmat? That I truly don't know. Okay.
Speaker 1: Very good. I don't understand why he brings this verse. And after that, another important thing that one must underline is a heichal. One understands that a heichal is what one calls the aron kodesh, right? "Manihin bo sefer Torah." It's implied that the heichal is not the teivah. You see here a teivah that the aron kodesh is inside, and the heichal is something like a building, such a centerpiece for the front of the beit midrash. In the heichal one places the Sefer Torah.
In the heichal one keeps, like a bolt, ah, here he doesn't say to the west or to the east. "Beriach min hasefarim klapei daltot ha'ir," that is, whatever direction is Jerusalem, "kedei she'yifneh meimeilah l'heichal k'she'ya'amod b'tefillah." The heichal is like the center of the beit midrash. The heichal itself must somehow remind of the Beit HaMikdash; that's why one calls it heichal; it's like another level of "mimkomo hu yifen." Heichal is a place where one places the aron kodesh and the Sefer Torah, he says.
Speaker 2: So there is a picture of a heichal, like a chuppah over the...
Speaker 1: No, that's not the simple meaning of the word heichal. Heichal is a kind of structure, a kind of building. A beautiful one, presumably a beautiful one, what do I know? Yes. And one makes a... a heichal, well.
Speaker 2: Why must one be facing the heichal when standing in prayer?
Speaker 1: It's nice.
Speaker 2: No, it could be that's the reason.
Speaker 1: No, I think yes about something; this has to do with the other law that one should stand facing the place of the Mikdash. The heichal must also somehow symbolize the place of the Mikdash, somehow. So what do you know which way to go? You give a name heichal, and you place it in the east, and it must stand opposite.
He brings that it was actually introduced to place such a small house by them, and one went out, even the steps to go up to the heichal. It's basically an aron kodesh situation. Okay. And... okay.
Speaker 1: Next, another thing. The middle bimah, you know? It's interesting why the Rambam ruled this as a halacha. It's interesting. What kind of halacha is this? As a halacha it's... it's a certain type of halacha. He doesn't say it's a mitzvah d'rabbanan. He says it's a halacha.
I ask you, because you remember, on this shiur that we're learning now there was tremendous politics. Because in the Rambam and the other versions it says "and they place a bimah in the middle of the beis haknesses". Here it doesn't say "in the middle" at all. He brings that there is in the manuscript that we have from the Sefer HaMaor, which the Rambam himself signed that it's an authentic manuscript, it said "in the middle," and they erased it, and they wrote in "and in the middle," that there's no obligation that it should be in the middle. But it's obvious that they should be in the middle. Practically they already saw that it's a practical thing. Yes. No, practically, so that one can hear.
"Kedei she'yaaleh alav hakorei baTorah". They place the bimah in the middle, or they place it away on a high place, kedei she'yaaleh alav hakorei baTorah, or the one who stands there the baal korei, or the chacham who says divrei kibbushin on a taanis, or times when one must say divrei kibbushin in the beis hamedrash, kedei sheyishme'u kulam. That's why the bimah is in the center, so that everyone can hear. No, that's why it's high. Or if it stands in the middle, that's why it's in the middle. Or not, that's why it's high, so that all can hear.
Speaker 2: Why, when one is high does one hear better?
Speaker 1: Certainly one hears better when standing high. The voice goes up. It goes up, and the voice doesn't hit the people. Certainly one hears better when standing high.
Speaker 1: And he says, "and when they place the teivah that the Sefer Torah is on", the teivah is not the aron, but the platform on which they place the Sefer Torah, "they place it in the middle, here it says "in the middle." "In the middle" doesn't mean in the middle of the shul, it means in the middle between... in the middle of the heichal, in the middle of the heichal. I don't understand exactly. "Apparently the teivah faces the heichal". It's not in the heichal, he already says, I don't understand, is it in the heichal or not?
Apparently the teivah was a thing that one moves, and they place it in the middle of the heichal when davening, and they bring it to the front of the bimah when not davening, and perhaps they place the Sefer Torah down on it. It's a stand for the Sefer Torah, on which the Sefer Torah was placed.
Speaker 2: I hear. Nu already. That's how it sounds. Yes, you see, he says that he brings in Hilchos Lulav because they placed the teivah in the middle to encircle it. So the teivah was such a portable piece.
Speaker 1: The simple meaning is, the teivah is a box in which they carry the Torah, not that the Torah comes out from the teivah. The teivah was the aron, right? It was an aron. It even had the two poles of the aron. It sat in one place, but the idea of it is... okay.
And "the back of the teivah faces the heichal, and the doors are open toward the doors, so that they can take out the Torah". That means, they could take out the Torah from it. You see, its face is toward the people, so that one can see the Torah when it needs to be opened. Yes? Does it make sense? So this is the furniture of the beis hamedrash. There's still a bit more furniture that was forgotten.
Speaker 1: Now, how does one sit? Here there is the seder hayeshivah. What is the order? The Rambam in Tefillah says that when they begin to sit, the sitting is according to the chachamim in halacha. How does one sit in the beis hamedrash?
"The elders sit and their faces are toward the people, and their backs are toward the heichal". That means, the elders means the rav, the mizrach. "And all the people sit row before row". The mizrach sits... facing the congregation. Yes, facing the congregation. And the entire congregation sits in rows. "And the face of each row is to the back of the row before it". Yes, each row sees the neck of the second, as one sees in normal shuls today. "Until it turns out that the faces of all are toward the kodesh, and toward the elders, and toward the teivah".
Speaker 2: What does this "klapei" mean?
Speaker 1: He means facing, apparently. He means that the congregation looks toward the kodesh, and the elders, and the teivah.
Speaker 2: What does the kodesh mean? Kodesh means the Sefer Torah?
Speaker 1: I don't know, the aron? The point is, the congregation sees the elders, right? During davening. So these are the three holy things that one can see: one can see the face of the teivah, the elders, or the kodesh. Yes. It's the aron hakodesh. I don't know if the Menucha says something there. He doesn't say. Okay. Let's learn. Ah, I don't know.
No, he doesn't say. He says yes that there's a concept, that it's specifically that one should be able to see the elders during tefillah, so that "those sitting will stand before them with awe and fear". There's a concept that they must sit and one should be able to see their faces. Okay.
Speaker 1: And on which side does the shaliach tzibbur stand in prayer? Yes, when the shaliach tzibbur stands, ah, the congregation sits, but when he stands up, and where does he stand? He stands on the ground before the teivah. He sits on the ground, he doesn't sit on the bimah, he stands on the ground in front of the teivah, and his face is before the kodesh, so that he should face the same way. He doesn't face like the modern ones, the apikorsim, I know who, the Reformers, where by them the chazzan stands and looks at the congregation. No, the chazzan looks toward the kodesh just like the entire congregation. The elders are the only ones who look at the congregation. Yes.
So until here is the order of the... architecture. Whoever wants to make a beis hamedrash, should look here in the Rambam to see how he should make it. We make it approximately like this, it's not that we make it differently.
Speaker 1: Now let's learn hilchos kavod beis haknesses, how one should conduct oneself in the beis hamedrash. Beis haknesses, which is the midrasha that the Rambam already mentioned earlier, the place where one learns, where there is also a mitzvah to go daven. They conduct themselves with honor in them, they honor them and sweep them. One must sweep and clean them. "Marvitzin" apparently means one puts down water or something so that there shouldn't be any dust, one washes it out. Okay.
Speaker 1: And he says like this, and all of Israel was accustomed in Sepharad and in the West, in Sepharad means Spain. Honoring them and sweeping them has to do with the halacha that we saw earlier that one goes there with shoes. One goes there with shoes, so one must wash it out from time to time. Yes, it says one goes with shoes. But if someone wants to go barefoot, they don't let him. Ah, Rashi.
In short, in Sepharad and in the West means in Morocco, which is west of Eretz Yisrael. Also in Shinar and Bavel and in Eretz HaTzvi, that's Eretz Yisrael. In short, what we call Sephardic countries, which actually there are at least four types of them. So the custom there is to light torches in the batei knesses, they light such little lights. And also "laying out mats", that means they lay down such, what is a mat?
Speaker 2: Such a carpet, such a...
Speaker 1: Such a carpet, they can sit on it on the ground.
Speaker 2: A chair is like a bench, no?
Speaker 1: In short, one sits on the ground. "And in Edom", this is a fancy place, what does Edom mean? "They sit there on chairs", they sit on benches in the batei midrash. So the torches apply to everyone, everyone has the custom to light candles, and he makes a distinction here between the mats and the chairs.
Speaker 2: Ah good. It's really a halacha, today is there such a halacha? Today also, I haven't seen any beis hamedrash where one sits on mats.
Speaker 1: By Sephardic places?
Speaker 2: No, one also sits on benches.
Speaker 1: One sits on benches. The only main thing is that Sephardic batei midrash usually have comfortable benches, and Ashkenazic batei midrash the custom is to put hard benches. But I don't know what this has to do with the Rambam, this is just a...
Speaker 2: In short, this goes back to a bad experience. Continue.
Speaker 1: Batei knesses and batei midrash.
Speaker 2: No, they are very nice, they have such couches.
Speaker 1: Yes, they have such red couches, yes.
Speaker 1: Already, now it's like this, how does one conduct oneself there? "Batei knesses and batei midrash". It appears that this is part of the honor. It's part of the honor that there should be benches or mats, whatever, it should be nicely arranged so that one can sit and daven normally.
Speaker 2: Yes, you see, it has to do with honor. It's honor that there are lights, and...
Speaker 1: "And one doesn't conduct oneself with frivolity in them", what does frivolity mean? No gentile joking and foolishness, which means one doesn't make jokes, one doesn't make mockery.
Speaker 2: I mean perhaps, I don't want to interrupt, mats and chairs are both that it's aristocratic. Meaning, one could lay on the floor carpets, but one laid nice carpets. Chairs also doesn't mean any ugly bench or benches, it means that everyone gets a bench, as you say by Sephardic batei midrash. You see that it's one structure, which is all a continuation of honoring them, one cleans it, one keeps it honorable.
Speaker 1: Okay.
Speaker 2: Chairs is simply a certain honorable thing. When one doesn't sit on chairs, there's a bench, I know, one lounges.
Speaker 1: Okay, in short, "and one doesn't conduct oneself with frivolity in them". In the lectures one doesn't conduct oneself in writing or orally.
Chairs also doesn't mean any ugly bench or benches. It means that everyone gets a bench. He says that this is a continuation of the midrashim. He says, here you have his structure, which is all a continuation when one honors the place, one cleans it, one keeps it honorable. Chairs is a certain honorable thing. When one doesn't sit on chairs, but on a bench, I know, one leans forward. Okay, in short.
One doesn't conduct oneself with frivolity in them. One doesn't conduct oneself with frivolity, light-headed. It means that one doesn't speak serious things, one doesn't make jokes in the beis hamedrash. It means joking, playing, certainly nonsense, idle talk, gossiping, is certainly nonsense. It means one doesn't stand there as a jester, no mockery. One doesn't try any frivolous things. And not only that, one doesn't eat there and one doesn't drink there.
If someone wants to say that one should do frivolous things because he holds that this very much brings close the young generation, you shouldn't do that in the beis hamedrash, you should do it in the hall. In the beis hamedrash one doesn't do frivolity. It says that in the beis hamedrash one doesn't do frivolity. In general frivolity is another discussion. But you want to ask whether one may do frivolity in general, is another inquiry. A part of life with frivolity, not here the place.
But also, one doesn't eat and one doesn't drink, and one doesn't derive benefit from them. What does deriving benefit mean? I don't know. One doesn't have benefit from it. That is, what? You don't sleep there because you want to sleep? That doesn't mean sleeping. Having benefit from it because it's cool, because it's airy, means something. It was made to use. A kind of men's club. Deriving benefit means something? One doesn't know what it means. Mitzvos were not given for benefit. What does having benefit mean? Something it means.
No, he says, deriving benefit means adorning oneself, using for one's benefit. So it says in Perush HaMishnayos Berachos on the Mishnah of one doesn't derive benefit from them. It doesn't say in Berachos that. Where does it say? In Megillah?
There isn't such a language. Not clear what it means. Berachos is missing. No, it doesn't say. No one knows. It's a hidden light what it means. Okay? If one doesn't know, one doesn't know. One must check Bera... No, I don't want to check because I need to finish the Perush HaMishnayos. No, I don't want to. One must say that the Rambam says "using for one's benefit," one doesn't have benefit from it. But what it means what it means? Halacha is halacha. It means that Shabbos afternoon there's air conditioning in shul, don't go in there.
No, this is actually one conduct in it. This is actually one conduct in it. "And one doesn't walk in it", one doesn't stroll there. This means that one doesn't go in there. And more, here it says the explanation, "and one doesn't enter it except for its honor." If you want to scratch your back, you don't do it by the edge of a Sefer Torah. "And one doesn't enter it except for its honor", from the sun, from the sun to take shelter in it. One doesn't go in there to cool off or to dry off.
But I have with talmidei chachamim, and he really didn't... b'dieved, he gave a shiur, and he still can't go out to the lunch room, it will take too long, he won't be able to learn. He goes afterward to the beis hamedrash, he still needs to eat something. B'dieved he may eat there. Like here, by the beis hamedrash, next to the table, in small shtieblach, but b'dieved, he needs to continue learning, what should he do?
It's interesting, and the one who... yes. The one who... let's... the same one who sits in front of the lectern, he's the one who may. If he really goes to the beis hamedrash, as he learns there, this is a place...
"And one doesn't calculate accounts in it." Another thing that one doesn't do in the beis hamedrash, one doesn't calculate any accounts there, accounts of the place. Yes, one doesn't calculate any accounts there.
"Unless they were for a mitzvah." One does tzedakah, pidyon shevuyim, which these are things that appear that one does in the beis hamedrash, one makes appeals. Yes, which I can yes make the accounts for it. Accounts means that one sits down, and one has what to calculate, and one does everything. Accounting, yes. Yes, the shul is the center of the chesed, one sees yes here. It's a mitzvah.
"And one doesn't eulogize in it except a public eulogy." An individual died, one doesn't make the eulogy there, but if a gadol hador passed away. "Such as when they eulogize the great sages who make light."
"A public eulogy," this is a Gemara. A eulogy one doesn't make in the beis haknesses, but if it's a public eulogy. And the Rambam gave an interesting example, not that the gadol died, but if a simple person died, but there is at the eulogy a neighbor, or a brother of the gadol, and the entire congregation came in honor of the chacham, which the great ones who make light or the wise ones who make light who are at the eulogy. Automatically all the people gather because of the great one, but the entire congregation comes, and because the entire congregation comes, this is honor of the public, then it's so.
The Gemara gives an example of a eulogy that the rabbis called, that they called, that someone eulogizes his father-in-law in the beis haknesses. That means, if someone who is not, the question is not the subject is not the deceased, the subject is the one giving the eulogy. If the great chacham of the generation comes to the eulogy, the entire congregation comes, because they see that he is eulogizing, so automatically one may.
So I mean that the point is, just as one doesn't use the shul for private things, two chassidim want to have a conversation about their business, they can't go do it in shul, but one may yes do mitzvos of the community. The same thing, someone died, and the children want to gather to eulogize, yes, the children with the neighbors, they can't go use the shul. But if it's a public matter and the entire city will come, it becomes a part of the... because one sees that the beis hamedrash is also the center. There's no reason why one should come specifically there where one davens to make the eulogy, or there where one davens to make the accounts for a mitzvah, but anything that has to do with the public one can yes do in shul. An individual can't use it for his interests.
So when it's not a public eulogy, the simple meaning is that the children want to say goodbye to their deceased, and the apartment is too small, something like that, but I'm not sure.
If he is a beis haknesses, if he is a... yes, he means that they made in Parna that he must be enough an important person that they should bring him into the beis hamedrash. But this means, it says yes in the Gemara simply, one sees yes, if by hearing all die, if by hearing all die, that Rav Zeira made a eulogy for a talmid chacham in the beis hamedrash, in the beis haknesses, he said, either for me or for the deceased. The point is on the gathering of a large congregation. The point is not the, as you say, the point is that it's honor of the public, that the entire public comes to the eulogy. It doesn't have to do with that a great tzaddik died, but three chassidim, apparently one may not make a eulogy in the beis haknesses, but if they will still come, it's a different part. That they come is not a question on them.
Okay, if he is a beis haknesses, if he is a beis hamedrash, is a new verse.
Okay, now a new halacha. Another thing that one doesn't do, because it's not respectful. A synagogue has two doors, and one could use it to make a shortcut, one may not. "Lo ya'asenu derech tishkon lo pesach zeh v'yetze b'pesach shekenegdo l'karev haderech." And one shouldn't mix in three words, "lo asenu kapandaria". But no one knows what kapandaria means. It appears in Rashi's language that it's a language, kapandaria is a "shortcut". In Yiddish one can say "shortcut", and it means that everyone understands.
What is the law if one needs to go? Here we see however, just to make a "shortcut" one may not. Apparently the permission of going to learn doesn't help, because you're using the synagogue for your interest, you would have had a shorter way. But what is the law if one needs to go into the synagogue? Not that he needs to make a "shortcut", he needs to have something from there. He needs to go into the synagogue, ah, the tinokos shel beis rabban (young students) used to learn in the synagogue, he needs to meet his child. Or he knows that his friend learns there, and he needs to pick him up from the beis hamedrash (study hall), and he needs to call him. So what does he do? He has an eitzah (solution), he should go in and learn a little, "yikanes v'yikra me'at". He should read a little. "Yikra" means he should say a little Chumash (Pentateuch), or Tehillim (Psalms), something from mikra (Scripture). Or "yomar davar shmuah", shmuah means a halacha that he heard, or what he heard in the name of a person. "V'achar kach ya'aseh cheftzo, kedei shelo yikanes bishvil cheftzo bilvad", so that he shouldn't enter the beis hamedrash only for some practical thing that he's going to do there.
What if he can't learn? There is an eitzah, he can't even a single verse of Chumash. There is an eitzah, there are tinokos (children) there. "Yomar l'echad min hatinokos kra li pesukcha she'ata korei bo", he should tell him the verse that the tinok learns there. So interesting. So according to the Rema one may not say a verse for other reasons, only for... in order to go through, for such other reasons. It also stood there by a kiddush (sanctification), when one stood asking a child the pesukei pesukcha (your verse). Aha. Here one uses it because this is a practical thing, it's a mitzvah. So that he can enter the beis hamedrash, he said that one will go do this, it's only a sign, it's not that he does any action based on it.
Or there is another eitzah, interesting. Even if he can't learn, that means if he can't, one eitzah is he should say for the tinok to tell him, or he should simply sit down, "yeshev me'at b'veis hamedrash". There is a mitzvah to sit in the beis hamedrash, "ashrei yoshvei veisecha" (fortunate are those who dwell in Your house). It doesn't say "ashrei halomedi b'veisecha" or "ashrei hamitpalelei b'veisecha", "ashrei yoshvei", to sit in the beis hamedrash is part of the mitzvah. This is the respect, he doesn't come in and run out, but he sits down a little. More respect is if he davens (prays), but at least this. But the Rambam says explicitly not, the Rambam says explicitly "mekayem mitzvah". It's part of the mitzvah to sit, and he brings a verse for this. Mekayem mitzvah. There isn't a respect that isn't a mitzvah.
The halacha you're talking about is a different halacha, this isn't respect that one goes into the synagogue for nothing. But you're going here to a mitzvah, even if the mitzvah is through a gavra (person), but the yeshiva (sitting), he brings, the Rambam said before one must sit afterward. Yeshiva means he sits with kovod rosh (dignity), he thinks into "v'zeh korban Pesach" (and this is the Passover offering). There is a concept to sit in the synagogue, it's a beautiful thing. Sitting is a great concept.
The Rambam says further, "mi shenichnas likros". Ah, if he sees that there is a heter (permission) to exit to make a shortcut. A door that has a beis hamedrash that has two doors on two corners, and a person came into the beis hamedrash, he didn't come in order to arrive, he came to daven, may he exit through the other door, even though he actually made the beis hamedrash into a shortcut. No, because he came to daven, not that he... because you have this law of issur (prohibition of) shortcut, you have the issur of using the beis hamedrash for not what it's for. It's a place of tefillah (prayer) and Torah.
Right. Ah, as is customary today, amsorei, mutar l'adam lichnos l'veis hakneses b'maklo, and one may enter shul with all his things, with his stick, with his wallet, with his cane, with his weekday items, with his bag. Right. It wasn't forbidden so far, it's not like the Beis Hamikdash (Temple) where one wasn't allowed, or... But one may enter the beis hamedrash this way.
And again, lirok, if one needs to spit, one may also spit in the beis hamedrash. Right. The Gemara says because at home people aren't particular about it either, and if one is particular, one is more particular in a place like this, so indeed today this is still the seder ha'olam (way of the world).
Okay. In the Yerushalmi it says that Rabbi Yochanan spit, but he wiped up after himself. It's also a good eitzah tovah (good advice). And of course throwing away the tissues.
Says the... Now we're going to learn an important halacha about what is a synagogue where one doesn't daven there anymore, it became charev (destroyed). Charev means that one doesn't daven there anymore. It's empty. It became ruined from it, kedushasan l'olam omedes. It doesn't become not a synagogue at all, one must still be respectful, she'ne'emar "v'hashimosi es mikdesheichem" (as it says, "and I will make desolate your sanctuaries"). A derasha (exposition) was said, that "v'hashimosi es mikdesheichem" with translation, I will destroy the Beis Hamikdash. The Gemara said, but it says "mikdash", we see that kedushasan afilu b'sha'as shemamosan. Even at the time of their desolation their kedusha stands. So the Gemara had to expound the verse.
They say it a second time that Beis Moshe is kadosh (holy). One time he said when he said "k'lapei pnei hakodesh" (toward the Holy).
This is the translation of charev. Charev means that one doesn't daven there anymore, it's empty, one makes a churva (ruin) from it. So kedushasan aleihen omedes, it doesn't become not a synagogue, one must conduct oneself respectfully, she'ne'emar "v'hashimosi es mikdesheichem". A derasha was said, simply "v'hashimosi es mikdesheichem" is destroying the Beis Hamikdash. The Gemara said, but mikdash is relevant. We see that kedushasan afilu b'sha'as shemamosan, even at the time of their desolation their kedusha is upon them. So the Gemara expounded the verse.
So here the Rambam told us now a second time that the Beis Hamikdash is kadosh. Once he said when he said "k'lapei pnei hakodesh", and here. Because he didn't tell us the halacha that after it's destroyed it's kadosh. He told us one must be respectful, shelo yinhag kalus rosh (that one shouldn't act frivolously). He didn't tell us that one must do a halachic thing, that one must continue to give... ah, as he says further. There isn't something else. He doesn't say that it's kadosh, that one must come to effect the salvations. It's kadosh that one must not act frivolously.
And further, what does one do? He writes, batei knesiyos... Just as one conducts oneself when one davens there, one conducts oneself when one doesn't daven, except for kibud v'riputz (sweeping and scrubbing). One thing is different, one doesn't do kibud v'riputz, she'ein mekabdin v'ein meraptzin osan. Why? On the contrary, it should be a reverse calculation, that one should specifically yes let it become. Ah, ulai b'ma'aseihem (perhaps through their deeds), this is the continuation apparently. Yes, ulai b'ma'aseihem tolshin asavim u'manichin osan bimkoman. One leaves it, one doesn't keep it nice, so that it shouldn't become a museum, u'chedei sheyir'u osan v'yitztaaru. One should see the poor beis hamedrash that is broken, the people should see, it should bother them, and one should want to build the beis hamedrash. This is a pity. Not that one should make from it some kind of museum, and we want to rebuild it. But one will go see, one goes to see, one makes it a bit more ugly, one doesn't keep it as nice as it could be, so that people should see, where, it's destroyed unfortunately.
Apparently it's simple, we're talking here about a city where there were ten mispalalim (worshippers), and now the people became weaker, people come person by person, and this became destroyed. If there are thirty batei midrash, and specifically this beis hamedrash played out, another beis hamedrash caught the people... No, no, no, no. A synagogue where one doesn't come there. A person goes through and he sees a synagogue is unfortunately empty, it's broken, grass is growing. He says, where, it's a tzaar (pain) the synagogue. He quickly goes to make an appeal and pay for it. This is the translation. This isn't the translation, it doesn't say anything about new. There is now a new beis hamedrash. The old beis hamedrash became too small.
No, no, no. There is such a thing, there is such a thing. If there is a great need in the city that all people don't have room in the other, it's a makom kadosh (holy place), the binyan (building) is simply a heichal (sanctuary) in itself. That's the whole thing. And one will immediately see, one may not simply do so from a synagogue. There is only here a new din that one must leave it to look like a churva so that one should want to rebuild, so that one should have mercy on it. Because the person doesn't feel bad that it's a synagogue. If one has many new beautiful ones, is there a mitzvah to rebuild every churva? I don't know. Your churvos aren't synagogues.
He only says that one should leave it standing. And where does the halacha stand that a beis hamedrash that was once a beis hamedrash is today not a holy beis hamedrash? Certainly it's a makom kadosh. We're now going to learn whether one may sell it, whether one may not. It's holy forever, the simple understanding. Unless it has a tnai (condition). We're now going to learn the next halacha in the chapter.
We're going to try to learn further to see that a synagogue, the building is holy. Not as you say, one looks at it, it's practical, not practical. The building is a holy building. This is the whole thing. It's a beis hakneses. All the halachos are built on this.
Now we're going to learn a practical halacha, a very practical halacha. Ein sotrin beis hakneses livnos acheres bimkoma, o b'makom acher. One doesn't break down a synagogue to say one will use the bricks, I don't know what, one will use to make a second. But what then? Bonin acheres. What does one do? What does one build a new one? Bonin acheres, one builds the new one, v'achar kach sotrin zo, afterward you can break down this one. Certainly one can break it down. Ah, you see that one can break it down. But why doesn't one do this? Shema yei'arei ones lahem, it sometimes happens that a person prepares to... First one breaks down, afterward one remembers, ah, one doesn't have money to build the new one. So meanwhile one remained without a synagogue.
But you see, after one has built a new one, simply so one breaks it down. One doesn't need to leave the other to be a simple... ah, he will be able to use it. He has a mehalech (approach) on this. We're going to see it. It's not so simple. He will use it. Yes.
So actually the Rema brings here, he says the Rambam, ah, ah, ah, come here to the halacha. On this that one says that one may not first do before one makes a new one, this is lacharov yesodosav. That is, it's not, one can still daven in it, so I think it means. One can still daven in it, so one must still daven until one doesn't have a new one. Aval im charav yesodosav o shenote lipol, it's already holding, it's already dangerous, that one must, one can't daven here essentially, one must, then one may yes, not only may, one must. Sotrin oso miyad, one breaks it down immediately, one doesn't break it down, u'mehamrin livnoso v'chayavin la'avod bo yom v'layla, one works quickly, one builds by day and by night, shema tidcheh hakashava v'yisha'er charev. So one must hurry very strongly, and one must have the old urgency, and one does it quickly until, ah, how is it called, until it is, ah, that one should have the whole time a beis hamedrash, as quickly a beis hamedrash.
Yes. Further, now one speaks about the halacha of making a synagogue into a beis hamedrash or vice versa. The Rambam says, say, say. Now there is a new question, whether one may exchange things. There is a beis hakneses, and we're going to see all kinds of chaftzei kedusha (holy objects) that one makes for the synagogue, for the tzibur (community), whether one may exchange them for something else, or a greater kedusha and a lesser kedusha. Yes, this we will already see.
So the Rambam says that mutar la'asos beis hakneses beis midrash. A beis hakneses, one davens there, one may from this make a yeshiva where one learns. Aval beis hamedrash ein osin oso beis hakneses, one may not make from a beis hamedrash a beis hakneses. Why? Shekdushas beis hamedrash yeseira al kedushas beis hakneses, as we learned earlier. U'ma'alin bakodesh v'lo moridin klal, one doesn't make from a thing a lesser kedusha, one only makes a greater kedusha. The same thing, the halacha is not only on the beis hakneses itself, it's on the place that has a kedusha. One may not make from a yeshiva into simply a shul where one davens.
Bnei ha'ir shemachru beis hakneses, if one sold the beis hakneses, yes? Ah, we see that one can sell, soon we will see how one can sell, but one can sell a beis hakneses. But the money, also this is holy money, it's, ah, money that the Jews gave for the beis hakneses. One may buy with this a teiva. Teiva this is the place where one puts a... aron hakodesh (holy ark). Yes, teiva we learned. A parable or in kodesh. A piece or in kodesh situation, you know.
Mochrei teiva, one sold a teiva, one may buy mitpachos o sik shel sefer Torah. These are the three levels. One may buy with this. The Rema doesn't say heichal. Heichal he says, this is part of beis hakneses. But one may buy with this the anyway mitpachos, the mantle, or a sik, such an old one for the sefer Torah.
If one sold a mitpachas o sik, one may buy chumashim. Chumashim are holier. A Chumash, one may buy a Torah. The Torah is the holiest thing. But vice versa one may not. A Torah, if one sold a Torah, one may not buy with this only another Torah, because "ein lecha kedusha l'ma'ala mikdushas sefer Torah". Higher than a sefer Torah there is no kedusha, a Beis Hamikdash you should say, you know, but we're talking here about a shul.
V'chen b'mosrim, mosrim means that one has yes, one already sold, one already bought something else, a little money remained, even that one still has the higher kedusha, one must buy the higher kedusha thing.
The same thing is not only if one already bought and wants to sell, but even when one already collected money in honor of this, it's a hachana (preparation), right? It's a kedusha.
Im gavu me'os liknos beis midrash o beis hakneses o liknos teiva u'mitpachos v'sik o sefer Torah, v'ratzu l'shanos, kol shegavu al mishnahu la'alos mikdusha kala likdusha chamura. That means, one was gove for a teiva, one may buy a Torah. But vice versa one may not, v'chuli v'chuli.
But here it's different. Im asu ma shegavu la'asos, v'hosiru, so meshanin hamossar l'chol ma sheyirtzu. The din of mosros, whether even it was already the kedusha of a sefer Torah, you can already be morid it to a teiva v'chadome. But he only collected the money, simply how much one will need for the sefer Torah, this will become kadosh for the...
Here there is probably still a halacha about exchanging from tzedaka (charity), whether one must give it for what people intended, but here we're not talking about this. Here we're talking again about the din of beis hamedrash, l'ma'ala mikodesh, the kedushas hame'os (sanctity of the money).
Well, as you say, people know this, there is a... we'll see, there is an eitzah.
And now further, kol klei beis hakneses u'veis hamedrash, all vessels of the beis hakneses have the same din as beis hakneses. The kedushas beis hakneses is the benches, the tables, the Shulchan Aruchs that one places there, also has, one can't... the parochess shel Aharon's, sefarim means sifrei Torah, or perhaps simply sefarim that used to have a paroches on it? One had a paroches on the aron kodesh, that means mitpachos sefarim, this is like the mantles, this is one less kadosh than the Chumash. Yes, Chumash, ne'alayim...
Ah, now if one makes a tnai l'chatchila, meaning when does one make? By the gabbaim (trustees) for example, one says, it's a tnai that one will buy from the extra whatever something else, this is a kula (leniency) here by a tnai. Yes, or on a sefer Torah one can't make any tnai, this I think, that a tnai only helps on the money, right? You can't make a tnai on the Torah that it won't have kedushas sefer Torah, yes? You agree? Yes.
But there is, perhaps on objects one may, for example on a bench, yes? There is a bench from the beis medrash, may you take it to a simcha? Seemingly according to the Rema one may not, because it's kodesh, on this can be, on this one can also make a condition. The Rema says that one makes a condition on this, but the custom is that even if one didn't make a condition, lev beis din masneh, that for example the tablecloth from the beis medrash is a holy object, do you want to take it home one day, I don't know what, the Rema says that there is a condition that if the gabbai allows, I don't know who is appointed. Okay, so he says. But it's understood that on a Torah one cannot, but on the objects one sees that there is a matter of a condition, according to the Rema, even objects.
Okay, now a very important law. Bameh devarim amurim? What we have just learned that one can sell a synagogue, that means one only needs to be careful about the custom of the mitzvah of ma'alin bakodesh, yes, but who will sell we will see, but just like that one may sell. So this is no longer permitted for a synagogue, this is specifically beis haknesses shel kfarim, but a synagogue of a small town, of a village, which was not consecrated on the understanding of the villagers alone, it was simply to pray in it, so automatically shiv'ah tovei ha'ir limkorah, that means one makes a meeting of all the people to whom it belongs, on whose understanding it was given, so they will sell it, sell it. Aval beis haknesses shel krachim, but a synagogue of a large city, ho'il ve'al da'as kol anshei ha'olam na'aseh, there the whole world comes, so automatically when a person consecrates to that synagogue, not just the person, when the holiness of that synagogue doesn't belong to the people of the large city, it belongs to the whole world. Sheyavo'u kol haba'im lamedina, nichsei kol Yisrael, it belongs to all Jews, ve'ein mochrin oso le'olam, one can never sell it, it remains forever.
The simple meaning is that perhaps a small beis medrash in a town can be yours, but a Chassidus like Gur is an asset of permanence, it's too large to belong to a certain person, no. Or perhaps it only means when one makes it for the city.
In practice, when a person consecrates to that synagogue, or not just the person, when the holiness is to that synagogue, it doesn't belong to the people of the large [city], it belongs to the whole world. It is, "sheyavo'u vo kol haba'im lamedina", no, "shekol Yisrael". It belongs to all Jews, "ve'ein mochrin oso le'olam", one may never sell it. It remains forever.
The simple meaning is that a small beis medrash in a town can be yours, but a Chassidus like Gur is "the entire world," it's too large to belong to a certain person, no. He cannot make his conditions. The holiness is... I don't know what the law of holiness is, or the law of how it belongs monetarily, legally it belongs to the whole world.
It's understood, the synagogue is in Krakow, they also have a few people who are involved in this. If they say that I'm going to quickly rebuild it, I want to sell this to be able to rebuild right next to it, no, he perhaps doesn't have the right, one perhaps doesn't trust him, because the place is already... he needs to receive permission from the whole world.
Every one that has a large shul, I don't know, Satmar beis medrash in Williamsburg, it doesn't belong only to Satmar, the whole city comes to pray, one needs to have a minyan for mincha. The simple meaning, who are the worshippers of the beis medrash? The whole city. He must speak with the whole city so that he can sell it.
It's today, when a current reality, when one needs to have a whole... one needs to pay, one needs to put in water, electricity, one needs to keep the bathroom open. Well fine, you're not obligated. There is someone who pays the bills, there is someone who maintains the bills. Everyone pays the bills. He takes back the money from the second city, yes? It's on the understanding of the whole world, it's on the understanding of the whole world.
One must think, in Krakow is a city full of rulers, there's already a city in Krakow, and there is, someone makes himself some rabbinical grandchild in a corner, and he builds a shul, is it already automatically on the understanding of the whole world, does it have the law of a village, or the law of a shul in the city? So it says here, in a halachic outcome, that today's people rely on the fact that the owner of the money agrees that the rav, or the rebbe, or whoever it is, may do what he wants. How can one hear...
And I want to tell you, the Rambam says exactly, the most important is like this, the village, but there are places that one makes, one already the large market has an owner, but if it's a large city there is no owner. But this is not, let's say, this can be.
But I want to tell you that what you think here and other people think nowadays, yes, there is a large shul, there is a board, there is a rebbe, I don't know, there is someone who is the owner. But according to this there was never the law of a synagogue of a city, because as you say, there's always someone who built it, someone took upon himself to bear the money, it didn't come from the air.
Always tastes, the initial law of a synagogue of a city is, that there is a synagogue that someone took upon himself, someone is the gabbai there. That we can it like this, because a place must have, someone must have a long meeting paper and coffee. And therefore, it doesn't change, he says it. Just as next to every grave in Eretz Yisrael, there is some place where one prays there, and this is a place that doesn't belong to the community.
But to say that people built a building, and the building... certainly can be he needs to have a cover. Why? What can be certainly? I don't know what is this different? Here someone made it, for whom does he make it? Not for himself alone, he makes it for the whole world, for all Israel.
But he didn't build a shul once, but every day he must build a shul, every day he must raise money and he must fix the toilet. You're assuming a very funny assumption, that once the law of a synagogue of a city that the Gemara speaks of, didn't have any maintenance, one didn't need to clean the bathroom there? Certainly one needed to clean the bathroom there. What did he do there? Certainly there was, it's not so. Certainly it's not such a building that doesn't need any maintenance.
Every thing one needs it often, one needs to make the refrigerator, one needs to honor, one brings fresh sefarim when the old sefarim run out, whatever, there are always things that one needs to do. Not correct, but the simple meaning is that whoever does it, doesn't do it for himself, he does it on the understanding of all Israel, not on the understanding of the three people who pray there, there aren't three people who pray. But it is the matter that this is the beis medrash that everyone will come afterwards. The whole world.
Speaker 1: No, it's not of a city. On the contrary, if it's a beis medrash of a city, sometimes it's a village. A synagogue of a city means I a place where the whole... all Jews... people come and go always. Very good. So? But it doesn't mean that every beis medrash in a city is for all people. Ah, that can be. If you have a beis medrash that is only for your twenty people, it's only for your twenty people. But it doesn't mean that those... the people who are in the small towns there living in Chernobyl. I hear... I hear...
Speaker 2: No, it's not clear.
It appears that according to how the world understands today, the law was never realistic. It can be of city dwellers, but it's not correct. All the people who say that the matter belongs to them, they ask money from everyone. Because everyone understands that it's his beis medrash, he prays in the next neighbor. But yet, when he wants to sell it he doesn't ask him. It doesn't go both ways. It's very funny.
Anyway, you don't ask me, anyway, the accounts with Charlie, so one should know the law. But I said like this, yes, because it's already better, but it's really already the time. We need to finish. We haven't finished discussing the question. Can we? We need to finish.
Now it's like this, the people of the city have finished. Now, they can yes sell. They wanted to sell such a beis medrash, synagogue, or build a new ark for the Torah. There is here a new law. Even when one may sell a synagogue, but one may not let the place become a degrading place, a disgraceful place. Tzrichim lehizaher shelo ya'aseh lo merchatz velo burski, it's a place where they process hides, where it stinks, and one cannot make a house of prayer there. Velo beis hamayim, it's a sort to take time and learn. Velo beis hatefila velo beis hamayim, one may not make a mikveh there, also not a bathroom, a toilet. Why? Because this is not proper conduct to say that it was a synagogue.
But there is yes a way out for this. Im hitnu shiv'ah tovei ha'ir bema'amad anshei ha'ir bish'as mechira, al menas la'asos bo kol mah sheyirtzu, mutar. This is the discussion from before, that even always seemingly one needs the presence of all the people of the city who should forgive, because it belongs to them. But if they explicitly make the condition that they may do what they want, then it's as if it's no longer a synagogue, and then such a presence, it's no longer a synagogue, okay, you can do what you want.
Vechen, the same thing, mutarim shiv'ah tovei ha'ir bema'amad anshei ha'ir al mechiras adam sheyuchlu limkor, that is, one doesn't need to take even the money to buy an ark and the like.
Dispute of the Alter Rebbe, bonin beis haknesses acher o shekonin bo teiva vetachshitin, aval she'ar yechalku mah sheyirtzu, this is only by way of example, that is, certainly no city agrees that one should simply take the money and sell with it a... but communal needs, yes, which also means to say that one is going to buy with this a new beis medrash, but it means to rebuild cheaper to whatever, then one can with the surplus one can do what they want.
Seemingly, if so, then a small question, Rabbeinu adam echad, they all accepted one person, they agree that he is the owner, but Rabbeinu adam echad is nothing different. One sees here like what kind of adam echad, for a gabbai. Yes, they accepted, "kol mah she'asuy asuy, ve'ein anu yecholim limchos beyado", that means, he doesn't need to ask the seven leaders of the city or the people of the city.
No, but certainly, one must say a simple thing, one has seen many books, where one has seen that they err in this, this comes from a Gemara that says that a rav or one important person said that one should do this, this doesn't mean that he may sell it for his own needs, it means only that the right that the community has, but for the benefit of the community, and can for the benefit of the community. But certainly it still belongs to the whole world, and even if it's consecrated property, it still doesn't become consecrated property, and one may still ask to sell. Only, the whole world agrees that he should do for the benefit of the community what he will accept.
But the Rebbe already builds a conclusion from this, he says also that it's a benefit for each one in the city that he should have the nice apartment. But everything can be, I'm only saying that it doesn't become public property because of this, it only becomes that he is the gabbai, one doesn't need to ask every time, one doesn't need every time to ask to do what he wants, no, one accepted that he is the owner, he can, he can... the community trusts him to make the conditions that one makes a burski, he doesn't want, now he can make the conditions, he makes a burski and the like.
Very good. Now, says the Rambam, keshem, we have just learned that one may sell a synagogue, you might think that a gift one may not, why doesn't it fit? Says the Rambam, it's permitted. Why? Keshem shemutar limkor beis haknesses, kach nohagim litno bematana, why? She'ilu lo ho'ilu latzibur hana'ah bematana zo, lo netanuha. It's not a gift for nothing. A gift is also only a sale. One must know this, it's a great principle. A gift is always for a reason. It's not a physical reason, it's a bribe for this, I don't know what he should do something, and so on. Yes.
Aval lo socharim velo mashkinim. But it's good to know, just as we give a beis medrash as a gift, yes, we may. As a gift, no, this is even giving away. If you want to give the beis medrash as a gift, if you have a debt to him. But we may not rent out a beis medrash to become a store. Selling one may, because one may make a condition it becomes [secular]. But to rent out, it's still a shul, one uses the shul for a... this one may not. One must know the law perhaps today. Today one is very lenient on all these laws, but already, one must know.
Now one can learn, ah, vechen kesus beis haknesses livnosom. One learned earlier that one may, one may, one may in certain ways to break down the beis medrash to build a new one. Bematana limkor ulehachlif velases matana, delavin ve'etzim va'avanim, further one may sell it in the same way. But a loan is a prohibition. To borrow one may not.
One kedusha olah ve'eina yoredet bedamim, if he didn't... the rule is, the holiness doesn't go away for free, only for money. Simply giving away one may not. Or, simply giving away one may yes, because benefit in a gift is simply something that one gets back for it. But a loan which simply is, it doesn't become, it's still yours.
Now. Now one more law and we finish. There is sometimes when one prays in the street, in the city square. One must know what is this a holiness. It's brought that in the city square, even though one doesn't pray there the many fasts, one learned that one brings the ark to the city square. Why does one do this? Mipnei shekibda tzara ve'ein beis haknesses machzikoson. One knew that the synagogue wasn't a place for everyone. Not everyone comes always, only the idle ones, the righteous. Or when it's a fast everyone comes. Even if there's no place, one goes outside, and outside there's lots of space.
Ein bikdusha, bishvil she'ein tefiloson mekubeles. The prayer doesn't become accepted because of this. It's still... this is the street where one connects there apartments and things. It's yes quiet streets. He has very easy, in the middle of winter one cannot, but really written with always. Summer, it's good weather. It's an excellent winter, but it doesn't rain. And dry weather, it doesn't rain, yes.
Like Chaim, the same thing. Ah, here is an important law. Here is the source of all Chassidic gatherings. Like Chaim, in houses and courtyards, that are used for prayer. Simply a room.
It doesn't become a fixed place for prayer because of this, it's still this is the street where one burns there the Aaron and the things. I still saw very easy, in the middle of winter one cannot, but always was the street like summer, it's good weather, it's good weather, like summer, it's going out, but it doesn't rain, ah, in dry weather, yes, it doesn't rain, yes.
"And likewise houses and courtyards that have no sanctity, where people gather only casually" — this is further the same thing, ah, "and likewise" is an actual halacha, this is the source of all Chassidic shtieblach. "Where people gather only casually" — a shtiebel where people come to pray, but it's not a synagogue (beit haknesset), it wasn't built as a synagogue. "They have no sanctity, and even though they pray in them regularly, they are only praying there temporarily."
I know, someone prays at home, even if he had established a fixed place, it's learned, you had established a fixed place even at home, now it's not a synagogue, as the Tzanzer Rav said that the Chassidic shtieblach are merely a shtiebel and not a synagogue at all.
But it's very strange, it can't be that the Gerrer Rebbe, I know, the Belzer Rav builds a huge building, and you say it's a shtiebel, that's not serious, sorry. When the Tzanzer Rav speaks, he is more, he had in his house, he made minyanim, let's say it was a large shtiebel, but you can't build a huge building, a synagogue like that, and say it's not called a synagogue, it's very strange, I don't know.
But the city street does have halachic functions, both here and in the laws of ir hanidachat (condemned city), as I recall. But in both cases it's a practical matter, there's no law that the city street becomes impure or the city street becomes holy, it has a practical use.
And the Gemara gives a different reason why we go out to the street, it's interesting, that the Rambam gives a practical reason that it's simply a large crowd, and the Gemara says it's a disgrace, it's exile, there are other reasons. Like being expelled, that... and it's a public disgrace, it's interesting, the Rambam gives a practical reason for something that in the Gemara has more of a mystical reason.
Like the ergat nefesh (anguish of soul) with Rabbi Meir Marmar, in order to bring out distress, yes, but the Gemara says that with ergat hanefesh, but here in the Gemara stands a mystical reason like that, and the Rambam makes from this a simple reason, perhaps both are true, there's no contradiction.
---
Okay, these are the laws of the synagogue.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80073#
בהרשמה אתם מאשרים קבלת הודעות תזכורת/עדכון. ניתן להסיר הרשמה בכל עת ע״י תשובת STOP (SMS) או לחיצה על הקישור באימייל. תישלח הודעת אישור לפני הפעלת המנוי.