סיכום השיעור 📋
הלכות שביתת יום טוב — פרק ו׳-ח׳: עירוב תבשילין, שמחת יום טוב, חול המועד
—
הלכה א׳: עירוב תבשילין — היסוד
דברי הרמב״ם: “יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופנין ומבשלין בו ביום טוב מה שיאכל למחר בשבת. ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ובשל ואפה מיום טוב לשבת – הרי זה מותר. ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירוב תבשילין.”
פשט:
כאשר יום טוב חל בערב שבת, אסור לבשל ביום טוב לשבת. האיסור הוא מדרבנן — כדי שלא יבואו לבשל ביום טוב לחול. העצה: מכינים תבשיל מערב יום טוב, וזה מתיר לבשל ביום טוב לשבת. זה נקרא “עירוב תבשילין.”
חידושים והסברות:
1) מדוע האיסור רק מדרבנן — ענין “הואיל”:
הרמב״ם כבר אמר בפרק א׳ שמדאורייתא אין איסור לבשל ביום טוב ליום אחר כשמדובר בשבת, משום הכלל של “הואיל ואם יקלעו אורחים” — מותר לבשל בהרחבה שמא יבואו אורחים. לכן “אם עבר אינו לוקה.” האיסור הדאורייתא נופל בגלל “הואיל.” אך מדרבנן אסרו — כדי שלא יבואו לבשל ביום טוב לחול, כי האדם יעשה קל וחומר: “לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול.”
2) מדוע אסרו חכמים דווקא כאן אם “הואיל” מועיל?
בדרך כלל לא היו חכמים אוסרים כאשר “הואיל” מתיר מדאורייתא, במיוחד כשצריך לאכול סעודת שבת. אך חכמים אכן אסרו — ספציפית כדי להכיר את חומרת הדבר של הכנה מיום טוב לחול. ויחד עם ה״מכה” הביאו את ה״רפואה” — עירוב תבשילין. זה מתאים לכלל שחכמים אינם גוזרים גזירות שמשאירות אנשים “תקועים.”
3) כיצד פועל עירוב תבשילין — המנגנון:
כאשר אדם מבשל מערב יום טוב, הרי הוא עושה זאת רק לשבת (לא לחול — כי לחול אפשר לבשל אחרי יום טוב). זה מראה בבירור שכל מה שימשיך לבשל ביום טוב הוא “המשך” של זה — רק לשבת, לא לחול. הוא מראה בכך שלא היה עושה זאת ליום חול רגיל.
4) העירוב כהיכר — יותר מהאיסור עצמו:
העירוב מזכיר לאדם יותר מהאיסור עצמו. את האיסור עצמו אדם אולי לא היה שם לב, אבל העובדה שצריך לעשות עירוב — המעשה האקטיבי — מזכירה לו שאסור לבשל ביום טוב לחול.
—
הלכה א׳ (המשך): מדוע נקרא “עירוב”?
דברי הרמב״ם: “ולמה נקרא שמו עירוב? כשם שעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת הוא משום היכר, כדי שלא יעלו על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת – כך זה התבשיל משום היכר וזכרון, כדי שלא ידמו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו. לפיכך נקרא זה עירוב תבשילין.”
פשט:
השם “עירוב” נובע מהדמיון לעירוב חצרות — שניהם הם “היכר” (תזכורת/סימן). בעירוב חצרות — כדי שלא יחשבו שמותר לטלטל מרשות לרשות; בעירוב תבשילין — כדי שלא יחשבו שמותר לבשל ביום טוב ליום אחר.
חידושים והסברות:
1) ביקורת הראב״ד — “טעם זה לנערים”:
הראב״ד חולק בחריפות על הסבר הרמב״ם. הוא סובר שהרמב״ם מחמיץ את הפירוש האמיתי של “עירוב” — שמשמעותו ערבוב. לפי הראב״ד, עירוב תבשילין פירושו שמערבים את צורך השבת עם צורך יום טוב — עושים את הכל לדבר אחד גדול. המגיד משנה מביא שגם בעירוב תחומין “עירוב” פירושו ערבוב — מה שיכולת ללכת עם מה שאתה יכול ללכת עכשיו.
2) שיטת הרמב״ם — “עירוב” כשם מושאל ל״היכר”:
בעירוב חצרות “עירוב” אכן פירושו ערבוב (הלחם). אך העיקר של עירוב חצרות אינו הערבוב עצמו, אלא ההיכר. ממילא “עירוב” כבר הפך ל״שם מושאל” להיכר. כאשר תיקנו מאוחר יותר עירוב תבשילין, השתמשו באותה מילה כי יש לה תפקיד דומה — היכר.
3) תירוץ הלחם משנה:
הלחם משנה מסביר שעירוב חצרות תוקן קודם (שם “עירוב” פירושו ממש ערבוב), ומאוחר יותר כשתיקנו עירוב תבשילין השתמשו באותה מילה. אך לפי המסורה שאברהם אבינו כבר היה לו עירוב תבשילין, משמע שגם היה לו עירוב חצרות — אז הסדר מתאים.
4) מה שמשותף לכל שלושת העירובין:
כל שלושת העירובין (חצרות, תחומין, תבשילין) יש להם מבנה משותף: כולם גזירות דרבנן שבאות עם “פתרון” מחכמים. כמו כן, כולם קשורים ללחם/מאכל (אם כי בתבשילין דווקא תבשיל).
5) מדוע דווקא באוכל:
הסיבה שמשתמשים באוכל (לחם בעירובי חצרות, תבשיל בעירוב תבשילין) היא כדי שגם ילדים ועמי הארץ יבינו — כמו שכתוב בעירובי חצרות “והתינוקות מכירין בפת.” שטר או פתק לא היה מוכר לילדים, אך אוכל הוא דבר שכולם מבינים.
—
הלכה ב׳: שיעור עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “עירוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית… בין לאחד בין לאלפים.”
פשט:
שיעור עירוב תבשילין הוא כזית, וזה מספיק בין לאדם אחד בין לאלפים.
חידושים והסברות:
חילוק מעירובי חצרות: בעירובי חצרות צריך מספיק לכל משתתף (עד 18 בתים מספיק בשיעור מסוים). בעירוב תבשילין הכזית הוא רק “היכר” — סימן/תזכורת — לא שיתוף ממש, לכן מספיק כזית אחד לכולם.
—
הלכה ב׳ (המשך): במה עושים עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן, אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהם.”
פשט:
אין עושים עירוב תבשילין לא בלחם ולא בריפות (מאכל דייסתי), אלא בתבשיל שהוא “פרפרת” — משהו שאוכלים עם לחם, כמו בשר, דגים, ביצים.
חידושים והסברות:
1) שיטת רבנו תם (תוספות) לעומת הרמב״ם:
רבנו תם סובר שהסיבה שצריך תבשיל היא כי העירוב חייב להיות מאותה קטגוריה כמו המלאכה שרוצים להתיר — תבשיל מתיר בישול, אך אם רוצים לאפות לחם, צריך גם להניח פת. לכן השולחן ערוך פוסק שעושים גם פת גם תבשיל. לפי שיטת הרמב״ם מספיק רק תבשיל, והפת לא עושה כלום. מה שאנו עושים גם פת הוא לפי שיטת התוספות.
2) מדוע לא פת לפי הרמב״ם?
אפייה אפשר לעשות יום קודם (לחם נשאר טוב), אך בישול צריך לעשות טרי — לכן העירוב דווקא תבשיל, כי זו המלאכה העיקרית שעושים ביום טוב לשבת.
3) שני תבשילין:
הרמב״ם אינו פוסק שצריך שני תבשילין (שזו מחלוקת במשנה, בית שמאי ובית הלל). מה שאנו עושים שני דברים (לחם + ביצה) אינו משום שני תבשילין, אלא משום שיטת התוספות שפת מתיר אפייה ותבשיל מתיר בישול.
—
הלכה ב׳ (המשך): אפילו תבשיל חלש
דברי הרמב״ם: “אפילו דשן שבשולי הקדירה… אפילו שמנונית שעל גבי הסכין שהוציאו בה צלי, גורדו, ויש בו כזית… סומך עליו.”
פשט:
אפילו תבשיל חלש מאוד כשר — השומן שנשאר בתחתית הסיר, או השומן שנשאר על הסכין אחרי חיתוך בשר שמן, אם יש כזית, אפשר לגרדו ולהשתמש בו.
חידושים:
השמנונית חייב להיות משהו שאוכלים (אפשר לשים בקוגל למשל), לא סתם שומן שזורקים.
—
הלכה ב׳ (המשך): תבשיל אינו דווקא מבושל בסיר
דברי הרמב״ם: “תבשיל שאמרו… אפילו צלי או שלוק… אפילו כבוש או מעושן… אפילו דגים קטנים שהדיחן בחמין ודוחקן הוא בישולן.”
פשט:
“תבשיל” אינו דווקא מבושל בסיר — צלי (צלוי), שלוק (מבושל), כבוש (כבוש), מעושן (מעושן) — הכל כשר.
חידושים:
החילוק בין “מאפה” (לחם/פת) ו״תבשיל” אינו בישול לעומת אפייה בתנור, אלא לחם/פת לעומת כל המאכלים האחרים. קוגל שאופים בתנור נקרא גם תבשיל, לא מאפה.
—
הלכה ב׳ (המשך): העירוב צריך להיות קיים
דברי הרמב״ם: “וצריך שיהא עירוב זה מצוי עד שיאפה כל שצריך לאפות ויבשל כל שצריך לבשל ויחם חמין כל שצריך.”
פשט:
העירוב צריך להיות קיים עד שמסיימים את כל המלאכות שצריך לעשות לשבת.
חידושים והסברות:
1) שונה מעירובי חצרות/תחומין:
שם העירוב צריך להיות קיים בבין השמשות, אך אם נאכל אחר כך באמצע השבת כשר. בעירוב תבשילין העירוב צריך להחזיק עד שמסיימים לבשל לשבת — זה העירוב היחיד שצריך להחזיק כל כך הרבה זמן.
2) נאכל העירוב קודם שיבשל:
“ואם נאכל העירוב או נאבד קודם שיבשל או יאפה, הרי זה אסור לאפות ולבשל, ולא יאכל אלא מה שיאכל ביום טוב בלבד.” אם העירוב נאבד לפני שסיים לבשל, מותר לבשל רק ליום טוב עצמו.
3) התחיל בעיסתו ובתבשילו ונאכל העירוב — הרי זה גומר:
אם כבר התחיל לבשל/לאפות ואז העירוב נאבד, מותר לסיים מה שהתחיל, אך לא להתחיל מאכלים חדשים. אדם היה חושב שההיכר צריך להיות בתחילת הבישול, אך הרמב״ם אומר שלכתחילה העירוב צריך להיות קיים עד הסוף — בדיעבד, אם כבר התחיל, מותר לסיים.
—
הלכה ב׳ (המשך): זיכוי לאחרים
דברי הרמב״ם: “ומניח עירוב תבשילין כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת… וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין.”
פשט:
כאשר עושים עירוב תבשילין לאחרים, צריך לזכות להם על ידי אדם אחר, בדיוק כמו בעירובי חצרות/שבת.
חידושים והסברות:
1) קנין בעירוב תבשילין:
“שיסמכו עליו אחרים” אינו רק שהם יכולים “להצטרף” — אלא צריך להיות הקנאה אמיתית, התבשיל נעשה ממש שלהם. הוא מקנה את התבשיל להם.
2) מי יכול לשמש כזוכה:
אפשר להשתמש בבן, בת, אפילו קטן — כי עירוב תבשילין הוא דרבנן, ובדרבנן סומכים על קנין של קטן. אך אי אפשר להשתמש בילד שלו שהוא קטן, כי “ידו כידו” — זה לא נחשב כאדם אחר.
3) האם אפשר לבוא לאכול מהעירוב:
בעירוב חצרות ברור שנעשים שותפים בפת. בעירוב תבשילין, שבו כזית מספיק לכולם, הפשט הוא שלכל אחד יש זכות בכל הכזית — כאילו כל אחד שותף בכולו.
—
הלכה ג׳: אינו צריך להודיע, אבל הם צריכים לדעת
דברי הרמב״ם: “ואינו צריך להודיען… אבל הן צריכים לידע שכבר זכה להם אחר וערב להם, ואחר כך יאפה ויבשל.”
פשט:
אין צורך להודיע לאותו אדם כשמזכים, כי זו “זכות” (לא חובה). אך אותו אדם עצמו חייב לדעת שנעשה עירוב עבורו, לפני שמתחיל לבשל.
חידושים והסברות:
1) מדוע אין צורך להודיע בשעת מעשה:
כי עירוב תבשילין הוא זכות גמורה (לא כמו עירוב תחומין שבו לוקחים את זכותו ללכת לכיוון אחר). בזכות חל “זכין לאדם שלא בפניו.”
2) מדוע הוא חייב לדעת:
אי אפשר לבשל בהנחה ש״בוודאי מישהו בעיר עשה עירוב עבורי.” כל הענין של עירוב הוא “היכר” — צריך לדעת שהוא קיים. החילוק: הזכייה עצמה פועלת בלי ידיעה (חזקה שליח עושה שליחותו), אך כדי להיות מותר לבשל צריך לדעת שהעירוב קיים — כי כל התכלית של עירוב היא היכר.
—
הלכה ג׳ (המשך): עירוב לכל העיר
דברי הרמב״ם: “ויש לו לאדם לערב על כל בני העיר… ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירוב תבשילין יסמוך על עירובי.”
פשט:
אדם יכול לערב עבור כל אנשי העיר (בתוך תחום שבת). הוא עושה זאת מערב יום טוב, וביום טוב עצמו עושה הכרזה.
חידושים והסברות:
1) “כל העיר” פירושו בתוך התחום:
כי אותו אדם צריך טכנית להיות מסוגל להגיע לעירוב (לאכול ממנו), הוא צריך להיות בתוך תחום שבת.
2) מנהג שגדול העיר עושה עירוב לכולם:
יש מנהג שהרב של העיר עושה לכתחילה עירוב לכל העיר.
3) תנאי השולחן ערוך — רק למי ששכח, לא לפושע:
השולחן ערוך אומר שהעירוב של הרב עוזר רק למי ששכח, לא למי שהוא “פושע” (מזניח). הסברא: חכמים רצו שכל אחד יעשה עירוב תבשילין בעצמו.
4) חומרת המשנה ברורה — פעמיים שכח הופך לפושע:
המשנה ברורה (חפץ חיים) אומר שאם אדם שכח בפסח ושוב שכח בסוכות, הוא כבר נעשה “פושע” — אפילו עברו חודשים ביניהם. זו חומרא גדולה: ערב יום טוב הוא יום עמוס, קל לשכוח, ופעמיים שכח עם חודשים ביניהם יהפוך לפושע?
5) מדוע פושע לא יוכל לסמוך — צריך עיון:
מה החילוק? אם העירוב קיים, מדוע לא יועיל לפושע? תירוץ אחד: אולי הפשיעה אינה בעירוב תבשילין עצמו, אלא במצוות עונג שבת — כי אם אף אחד לא עושה עבורו, לא יוכל לבשל לשבת. תירוץ נוסף: אולי הפשיעה היא שהוא מסתמך על הכרזת הרב (שבאה רק ביום טוב), ולא עושה בעצמו מערב יום טוב.
6) “יסמוך על עירובי” — לא אוטומטי:
הלשון “יסמוך” פירושו שאותו אדם יסמוך — זו הכרזה, לא חלות שקורה אוטומטית דרך דברי הרב. אותו אדם צריך לדעת ולסמוך במודע.
—
הלכה ד׳: ברכה על עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “המניח עירוב תבשילין חייב לברך… ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב של מחר לשבת. וכי בא לזכות לאחרים אומר: יהא מותר לי ולפלוני ופלוני / לאנשי העיר כולן לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.”
פשט:
עושים ברכה “על מצות עירוב” ואומרים נוסח שמסביר מה העירוב מתיר.
חידושים והסברות:
1) לשון “המניח”:
הלשון “מניח” מתאים יותר לעירוב תחומין (שבו מניחים ליד התחום) או עירוב חצרות (שבו מניחים בבית). בעירוב תבשילין “מניח” פחות ברור — מכינים אותו בבית עצמו.
2) מדוע ברכה על “פתרון לבעיה”:
ברכה נעשית לא רק על מצוה, אלא גם על תקנת חכמים שהיא פתרון לבעיה.
3) “של מחר” — מה פירושו?
הרמב״ם כותב “מיום טוב של מחר לשבת.” “של מחר” פירושו שהעירוב פועל רק על יום טוב של מחר, לא על כל ימים טובים. אדם לא יכול לעשות מערב פסח עירוב על כל ימים טובים של כל השנה. אך כשהוא מזכה לאחרים (לאנשי העיר כולן), הרמב״ם כותב רק “מיום טוב לשבת” בלי “של מחר.”
4) הגהות מיימוניות — להוסיף “להדליק את הנר”:
הגהות מיימוניות אומר שצריך גם לומר “להדליק את הנר” בנוסח, כי זו גם אחת המלאכות שצריך לעשות לשבת. המנהג שלנו כך.
5) לשון הקודש לעומת ארמית:
הרמב״ם כותב את הנוסח בלשון הקודש, אף על פי שהנוסח המפורסם “בהדין עירובא יהא שרא לנא” הוא בארמית. השולחן ערוך הרב אומר שאין צורך דווקא לומר בארמית — אפשר לומר בכל שפה שמבינים. הנוסח הארמי מקורו מתקופה שבה ארמית הייתה השפה היומיומית, כדי שאנשים יבינו מה הם אומרים.
6) האם האמירה מעכבת:
הפשט הפשוט ברמב״ם הוא שהאמירה אינה מעכבת. אך הרמ״א אומר שצריך דווקא להזכיר את המלאכות במדויק — לאכול, ולבשל, ולהדליק הנר — ובלי זה לא פועל. נשאלת השאלה: לפי הרמ״א, אם האמירה כל כך מעכבת, מדוע? פוסק קודם (מצוטט ברמ״א) אומר להיפך: בלי הברכה בוודאי לא מעכב, אך בלי האמירה אולי כן מעכב. הסבר מ
דוע האמירה תהיה מעכבת: מי שלא יודע מהי המצווה וכיצד היא פועלת, לא עשה כלום — הוא פשוט לקח חתיכת אוכל מערב יום טוב. אך ההיכר (ההכרה שמבשלים כבר מערב שבת) לא צריך אמירה — העיקר שרואים שכבר התחילו לבשל מערב שבת.
7) “חייב לברך”:
כאשר הרמב״ם כותב “חייב לברך”, הוא מתכוון שהברכה היא חיוב — אך לא יותר מזה. זה לא כמו הרמ״א שהופך את האמירה לתנאי לעיכובא.
—
הלכה ה׳: מי שלא הניח עירוב תבשילין
דברי הרמב״ם: “מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו עליו… כשם שאסור לו לבשל ולאפות, כך קמחו ומאכלו אסור… אסור לאחרים לבשל ולאפות לו… עד שיקנה לו.”
פשט:
מי שלא עשה עירוב תבשילין, ולא עשו עבורו, אסור לו לבשל/לאפות. לא רק זאת — גם המאכלים הגולמיים שלו אסורים לאחרים לבשל עבורו. העצה היא שיקנה את מאכליו למי שיש לו עירוב, ואותו אדם יבשל “את שלו.”
חידושים והסברות:
1) מדוע האיסור עולה על המאכלים?
האיסור של עירוב תבשילין הוא על האדם — הוא לא רשאי לעשות מלאכות/טורח ביום טוב. מדוע אדם אחר (שיש לו עירוב) לא יוכל לבשל עם המאכלים של אותו אדם? התשובה: זה גדר (גזירה) של חז״ל למנוע תחבולות — שלא יוכלו לעקוף את הדין על ידי נתינת המאכלים לשכן.
2) האם מותר לעשות קנין ביום טוב:
משא ומתן אסור ביום טוב, אך קנין אינו בהכרח משא ומתן. מותר ללכת לקנות (כפי שנלמד קודם — שלא ישתמשו בלשון של משא ומתן).
3) “אם רצה יתן” — קנין אמיתי:
הרמב״ם אומר שאותו אדם יכול להחזיר רק אם הוא רוצה. זה חייב להיות קנין אמיתי, לא מזויף. מתנה על מנת להחזיר לא היה עובד, כי זה היה נראה כעקיפה (אף על פי שטכנית מתנה על מנת להחזיר היא קנין תקף עם תנאי).
—
הלכה ה׳ (המשך): מערים לעומת מזיד; עבר ואפה
דברי הרמב״ם: “מי שלא הניח עירוב תבשילין ובישל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שהזמין אורחים ולא באו — הרי זה אוכל למחר. אבל [אם הערים] — הרי זה אסור לאכלו. עבר ואפה ובישל לשבת — אין אוסרין עליו. למה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד? שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערים וישתכח שם עירוב תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי, ישראל קדושים הם, ואם יעבור היום לא יעבור פעם אחרת.”
פשט:
מי שלא עשה עירוב תבשילין אך בישל ליום טוב עצמו, ונשאר — מותר לאכול בשבת. אך מי שהערים (העמיד פנים שמבשל ליום טוב, אך באמת לשבת) — אסור. מזיד (עבר בגלוי ובישל לשבת) — אין אוסרין עליו.
חידושים והסברות:
1) מדוע מערים גרוע ממזיד?
הרמב״ם נותן טעם מעשי: אם יתירו הערמה, כולם יערימו (כי זה קל יותר מלעשות עירוב תבשילין), וישתכח שם עירוב תבשילין — כל התקנה תישכח. אך מזיד אינו שכיח — ישראל קדושים הם, ומי שעובר פעם אחת, לא יעבור שוב.
2) מה פירוש “מזיד” כאן?
לא פורק עול — אלא מי ששכח עירוב תבשילין, ובישל בכוונה לשבת בלי עירוב. בשנה הבאה הוא כבר יזכור.
3) השוואה להלכות עירובין פרק א׳ הלכה י״א:
שם בעירובי חצרות הרמב״ם גם אמר שמחמירים יותר במערים מאשר במזיד, אך בלי טעם. כאן בעירוב תבשילין הרמב״ם נותן את הטעם במפורש. המגיד משנה בפרק ו׳ מפנה לכך. שם בהלכות עירובין הרמב״ם הבין זאת כענין מוסרי — נבל ברשות התורה, מי שמעמיד פנים שהוא צדיק אך מרמה, גרוע עוד יותר ממזיד. כאן הרמב״ם נותן טעם מעשי יותר (ישתכח שם עירוב תבשילין).
—
הלכה ו׳: שני ימים טובים של גלויות — תנאי
דברי הרמב״ם: “שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת — עושה עירוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב. שכח ולא הניח — מניחו בראשון ומתנה. כיצד? מניח עירוב תבשילין ביום חמישי ואומר: ‘אם היום יום טוב ולמחר חול — למחר אבשל ואופה לשבת ואינו צריך לערוב. ואם היום חול ולמחר יום טוב — בערוב זה יותר לי לאפות ולבשל ממחר יום טוב לשבת.’”
פשט:
בשני ימים טובים (חמישי-שישי), עושים עירוב תבשילין ביום רביעי. אם שכחו, אפשר לעשות ביום חמישי (יום טוב ראשון) בתנאי: אם היום יום טוב, אין צורך בעירוב למחר (כי מחר חול). אם היום חול, העירוב תקף למחר.
חידושים והסברות:
1) ספיקא דיומא:
הרמב״ם מדבר על ספק היום — לפני שמים גלוי איזה יום הוא יום טוב האמיתי, והיום השני הוא רק מספק. לכן התנאי עובד.
2) אין ברכה בתנאי:
בצד השני (“אם היום חול”) הוא אומר “בעירוב זה” בלי ברכה, כי זה ספק — ספק ברכות להקל. בצד הראשון (“אם היום יום טוב”) הוא לא צריך כלום, כי אז העירוב מיותר. אך מועלה גם: ביום טוב שני עושים ברכה על כל המצוות, אף על פי שזה ספק — העירוב גם הוא רק על הצד שמחר יום טוב. נשאר לא ברור אם עושים ברכה או לא.
3) ראש השנה — אין תנאי:
בשני ימים טובים של ראש השנה, שבהם שני הימים הם קדושה אחת, אי אפשר לעשות את התנאי. מי ששכח עירוב תבשילין מערב יום טוב, חייב להסתמך על אחרים (סומך לאחרים) או להקנות.
—
הלכה ו׳ (המשך): כיוצא בו — תרומה ומעשר בתנאי
דברי הרמב״ם: “כיוצא בו, היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון, אומר: אם היום חול — תהא זו תרומה על זו, ואם היום קודש — אין בדברי כלום. וקורא עליה שם ומניחה. ולמחר חוזר ואומר: אם היום קודש — אין בדברי כלום [וכבר נעשה אתמול], אם היום חול — תהא זו תרומה על זו. וקורא לה שם ומניחה… ואוכל את השניה.”
פשט:
אפשר להשתמש באותה שיטת תנאי (ממה נפשך) להפריש טבל ביום טוב: הוא אומר ביום הראשון “אם היום חול — תהא זו תרומה”, וביום השני אומר את אותו הדבר בהיפך.
חידושים והסברות:
1) “וקורא עליה שם”:
הוא צריך לזכור איזו כלכלה הפך לתרומה, כי הוא חייב לומר את אותה הדבר פעמיים — אחרת, הוא עלול לאכול בטעות את התרומה.
2) מדוע ברירה לא נכנסת:
תרומה היא מדאורייתא, ובדאורייתא סוברים “אין ברירה.”
—
הלכה ו׳ (המשך): חידוש גדול של הרמב״ם — בזמן הזה אי אפשר לעשות תנאי
דברי הרמב״ם: “כל הדברים האלו שאמרנו — הואיל ובזמן שהיה בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראייה, והיו בני הגליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק… אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו — אין יום טוב שני אלא מנהג בלבד. לפיכך אני אומר שאין מערבין… בזמן הזה, ואין מעשרין את הטבל על תנאי.”
פשט:
חידוש הרמב״ם הוא שבזמן הזה, כשיודעים כבר מהחשבון איזה יום הוא יום טוב, אי אפשר עוד לעשות את התנאי של “אם היום חול / אם היום קודש” — לא לעירוב תבשילין, לא לעירובי חצרות ושיתופי מבואות, ולא לתרומה ומעשר. כי יום טוב שני היום הוא רק מנהג, לא ספק, ואי אפשר לומר “אם היום חול” כשיודעים שזה לא חול.
חידושים והסברות:
1) “לפיכך אני אומר” — חידושו של הרמב״ם:
כאשר הרמב״ם אומר “אני אומר” או “יראה לי”, הוא מתכוון שזה חידושו שלו שאינו עומד בבירור במקורות. אחרים (גאונים) סוברים אחרת. הראב״ד אכן חולק.
2) היסוד — יום טוב שני הוא מנהג, לא ספק:
פעם, כשבית דין קידש על פי הראייה, בני הגלויות באמת לא ידעו איזה יום זה, והיום השני היה ספק. אז התנאי עבד — יכלו לומר “אם היום חול.” אך היום, כשסומכים על החשבון, יודעים בדיוק איזה יום זה. היום השני הוא רק מנהג. ממילא אי אפשר לעשות תנאי “אם היום חול” — כי שני הימים יש להם אותה קדושת מנהג, ובעצם יודעים איזה יום זה.
3) קידוש החודש בזמן הזה:
הרמב״ם סובר שאפילו היום החודש מתקדש על ידי בני ארץ ישראל — רק פעם על פי ראייה, היום על פי חשבון. החילוק הוא שהיום יודעים מראש.
4) מחלוקת הראב״ד:
הראב״ד לא מסכים. סברתו: אם יום טוב שני הוא רק מנהג, הוא “פחות” מפעם (כשהיה ספק), ועל אחת כמה וכמה שהתנאי יעבוד — כי יודעים בעצם איזה יום הוא חול. תשובת הרמב״ם (כפי שמבינים אותה): כאשר מקבלים את המנהג ברצינות, חושבים על שני הימים כיום טוב, ואי אפשר לומר “אם היום חול.”
[דיגרסיה: “אומר אני” — דרכו של הרמב״ם כרבי:]
הלשון “אומר אני” היא לשונו של רבי (רבינו הקדוש) במשנה. הרמב״ם, שרואה את עצמו בהקדמתו כמחבר המשנה (הולך בעקבות רבינו הקדוש), משתמש באותה לשון. כאשר הוא כותב סתם, זה מה שכתוב (תורה שבעל פה); כאשר הוא אומר חידוש, הוא אומר בבירור “אני אומר” — זו “תורתי,” לא תורה שבעל פה שכתובה בבירור. הרמב״ם סובר שצריך לפסוק רק לפי הגמרא, לא לפי הגאונים, ואפילו לא לפי הרמב״ם עצמו (כפי שהוא כותב בהקדמתו). כאשר הוא אומר “אני אומר” הוא מודה שזה חידוש — סברא טובה, אך לא משהו שכתוב בבירור. מוזכר גם שיש האומרים שמשה רבינו כשאמר משהו משלו גם היה צריך לומר “אומר אני.”
—
כבוד ועונג יום טוב
דברי הרמב״ם: “כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר ‘לקדוש ה׳ מכובד׳… וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב השבת, שדבר זה בכלל הכבוד.”
פשט:
כשם ששבת יש בה דין של כבוד ועונג, כך גם יום טוב. לא לאכול סעודה בערב יום טוב מזמן המנחה, כדי להיכנס ליום טוב עם תיאבון.
חידושים והסברות:
1) שמחת יום טוב — היכן הרמב״ם מונה אותה?
הרמב״ם מונה שתים עשרה מצוות בהלכות שביתת יום טוב, ושמחה אינה ביניהן. התשובה: שתים עשרה המצוות הן רק מצוות שביתה. שמחת יום טוב היא בוודאי דאורייתא — הרמב״ם מונה אותה בהלכות חגיגה. שם המצווה העיקרית היא חגיגה (קרבן שלמים), ו״יש בכלל זה” גם שמחה. לרמב״ם יש לעתים קרובות מצווה שיש בה שני עניינים, ושניהם נמנים תחת מצווה אחת. הסיבה ששמחה לא עומדת ברשימת המצוות בהלכות שביתת יום טוב היא כי הרשימה מדברת רק על “שביתה” — שמחה היא קטגוריה נפרדת.
2) הפסוק “לקדוש ה׳ מכובד” — כולל יום טוב:
הרמב״ם מביא את הפסוק מישעיהו “וקראת לשבת עונג לקדוש ה׳ מכובד.” הפשט הפשוט היה שמתכוון ש״קדוש ה׳” הוא אותו דבר כמו שבת. אך הרמב״ם לומד ש״קדוש ה׳” כולל כל יום שקדוש לה׳ — גם יום טוב, שנקרא “מקרא קודש.” זה מדברי קבלה (מנביאים), לא דאורייתא.
3) חילוק בין שבת ליום טוב לגבי סעודת ערב:
בגמרא משמע שהאיסור לאכול בערב יום טוב חמור יותר מערב שבת — זו שיטת ר׳ יהודה, ולכאורה אין הלכה כר׳ יהודה, אך הרמב״ם פוסק זאת כ״ראוי” (עצה טובה), לא כאיסור מוחלט. בהלכות שבת הרמב״ם אומר: מותר לאכול, אך מכבוד השבת לא לקבוע סעודה. החילוק: בשבת הוא מדבר על לא לקבוע “משתה” (סעודה גדולה) כל ערב שבת, וגם לא לקבוע סעודה בכלל אחרי מנחה. ביום טוב הוא אומר “שלא יסעוד מן המנחה ולמעלה.”
—
מבזה את המועדות
דברי הרמב״ם: “וכל המבזה את המועדות כאילו נתפל לעבודה זרה.”
פשט:
מי שמבזה ימים טובים כאילו עובד עבודה זרה.
חידושים והסברות:
1) מבזה = ההפך מכבוד:
“מבזה את המועדות” פירושו ההפך מכבוד יום טוב — מי שלא עושה סעודה, לא עושה שיום טוב יהיה משמעותי.
2) פשט ב״כאילו נתפל לעבודה זרה”:
המקור הוא מפרשת משפטים — “אלהי מסכה לא תעשה לך… את חג המצות תשמור.” הפשט: מה עושה גוי לגוי? הוא הולך לימים טובים גויים (“וקרא לך ואכלת מזבחו”). מה עושה יהודי ליהודי? יש לו ימים טובים יהודיים. אם מבזים את הימים טובים — לא עושים שזה יהיה דבר אינטראקטיבי, חי — אנשים ילכו ל״תיאטרון” במקום, וזה כאילו עבודה זרה.
3) חילוק משבת:
בשבת (סוף הלכות שבת) הרמב״ם גם אומר קשר בין שבת לעבודה זרה, אך שם זה ענין רחב יותר (שתי מצוות גדולות). ביום טוב זה הולך ספציפית על כבוד יום טוב.
—
שמחת יום טוב — חיוב שמחה
דברי הרמב״ם: “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורים בהספד ובתענית. וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר ‘ושמחת בחגך.’ אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.”
פשט:
כל ימים טובים (כולל חול המועד) אסורים בהספד ותענית, וחייבים להיות שמחים. אף על פי שהמצווה העיקרית של “ושמחת” היא קרבן שלמים, “בכלל” זה גם חיוב שכל אחד ישמח.
חידושים והסברות:
1) “יש בכלל אותה שמחה” — שתי שכבות:
המצווה העיקרית דאורייתא של “ושמחת בחגך” היא קרבן שלמים (כפי שמסביר בהלכות חגיגה). אך “בכלל” זה גם חיוב של שמחה אישית לכל בן משפחה.
2) “כל אחד ואחד כראוי לו” — כל אחד לפי שמחתו:
הרמב״ם מסביר: הקטנים — נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים — קונה להן בגדים ותכשיטין כפי ממונו. האב לא צריך לחשוב שמה שהוא קורא שמחה הוא שמחה לכולם. צריך לחשוב על כל אחד מה *שלו* שמחה. ילד שמח מממתקים — למבוגר זה לא שמחה כי הוא יכול לקנות לעצמו ממתקים. זה גם הולך “להקל” — לילד גלידה היא שמחה שלמה, אך למבוגר זה לא חיוב השמחה.
3) “קונה להן” — לא דווקא דברים חדשים:
“קונה להן בגדים ותכשיטין” לא אומר שצריך לקנות תכשיטים חדשים בכל יום טוב. זה אומר שצריך לוודא שיהיו להן בגדי יום טוב ללבוש. השמחה היא ללבוש את הבגדים לכבוד יום טוב, לא מעשה הקנייה. המנהג לקנות תכשיטים חדשים בכל יום טוב הוא טעות בהבנת המצווה. המצווה אינה ענין של מתנה, אלא ענין של שמחה — שהאישה תיראה יפה לכבוד יום טוב. כשם שאצל גברים השמחה היא באכילת בשר ושתיית יין (כי “אין שמחה אלא בבשר, אין שמחה אלא ביין”), כך אצל נשים השמחה היא בבגדים יפים. הרמב״ם מיישם “אין שמחה אלא ביין” על גברים ספציפית.
—
חיוב לחלוק עם עניים
דברי הרמב״ם: “וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש — אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו.”
פשט:
כאשר אוכלים ושותים ביום טוב, חייבים לתת לגר, יתום, אלמנה, וכל העניים. מי שאוכל רק לבדו בלי לחלוק עם עניים, לא קיים כלום משמחת יום טוב — זה רק “שמחת כריסו” (הנאה של הבטן), לא שמחת מצווה.
חידושים והסברות:
1) “שמחת כריסו” — לא קיים כלום:
זה לא שקיים “חצי” מהמצווה — לא קיים כלום.
2) ראיה מפסוקים:
הרמב״ם מביא את הפסוק (הושע ט:ד) “זבחיהם כל
חם אונים להם, כל אוכליו יטמאו, כי לחמם לנפשם” — קרבנם כמו לחם אונים (לחם של טומאה/עבודה זרה), כי “לחמם לנפשם” — לחמם רק לעצמם. לחם הוא משהו שמחלקים עם אחרים; כאשר אוכלים רק לעצמם, זה כמו לחם אונים.
3) “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם” (מלאכי ב:ג):
“הזבל של חגיכם” — זה אומר: הזלילה, האוכל שאוכלים רק לעצמם, הוא ה״פרש” (זבל/לכלוך) של החגים. “ושמחה כזו קלון היא להם” — שמחה כזו היא בושה.
4) מגיד משנה — אין מקור בחז״ל:
המגיד משנה מעיר שלרמב״ם אין מקור בחז״ל לקטע זה — הוא אמר זאת בעצמו עם ראיות מפסוקים.
5) החידוש העיקרי — זה מדין שמחה, לא מדין רחמנות:
החיוב לתת לעניים אינו מדין רחמנות או אהבת ישראל, אלא מדין שמחה גופא. הפסוק אומר “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה” — שמחה פירושה שכולם אוכלים. אם לא כולם אוכלים, זו לא שמחה, אלא זלילה. שמחה פירושה חגיגה גדולה שבה כולם משתתפים — “אתה וביתך והעני והאביון.” אם נותנים רק ל״יהודים יפים” (עשירים), זו לא שמחה.
6) פשט חדש ב״כוונת אכילה”:
כוונת האכילה ביום טוב היא לתת צדקה עבור האוכל, שיהודים אחרים גם יהיה להם מה לאכול. זה קשור ל״שולחנו של אדם מכפר” — כאשר נותנים לעניים.
7) כבוד יום טוב לעומת כבודך:
כאשר כולם אוכלים, היום הופך ליום מרומם ושמח — זה כבוד יום טוב. כאשר רק אתה אוכל, היה לך יום טוב, אך היום עצמו לא הפך לשמח — אתה יכול גם לקיים יום שלישי טוב כשאתה אוכל הרבה בשר. החילוק: בירושלים כשמסתובבים ורואים שכולם שמחים — זה הופך את היום ליום שמח. הזוהר הקדוש אומר את אותו הדבר.
[דיגרסיה: שבת לעומת יום טוב לגבי חלוקה עם עניים:]
בשבת לא עומד החיוב לחלוק עם עניים כמו ביום טוב (חידוש ממלאכת רוקח). תירוצים שונים:
– שבת אינה “שמחה” אלא “עונג” — “וקראת לשבת עונג.” שבת היא “מנוחה,” לא חגיגה גדולה.
– בשבת אין נושאים (איסור הוצאה), אז אי אפשר לשלוח אוכל וללכת לאותו אדם בקלות. ביום טוב מותר לשאת (מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש), אז אפשר לפתוח את הדלת, לשלוח אוכל, לקרוא לאנשים.
– בשבת יש “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” — לא לבקש. אך ביום טוב אין זה — ביום טוב כל אחד חייב להיות לו יותר מהמינימום.
– שבת מתחילה עם המשנה של “עני עומד בחוץ” — העני עומד בחוץ ולא יכול להיכנס (כי אין נושאים). אך יום טוב הוא הפוך — אפשר לקרוא לו להיכנס.
– חידוש ממאור עיניים: אחת הסיבות שהקב״ה נתן ימים טובים היא כדי שהעני יהיה לו. עשיר לא צריך ימים טובים — הוא יכול לאכול בשר תמיד כשהוא רוצה. ימים טובים הם זמן לאהבת ישראל.
—
סדר היום ביום טוב
דברי הרמב״ם: “אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך הוא הדת: משכימין… מתפללין… קורין בתורה בענין היום… הולכין לבתיהם לאכול… חוזרין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום. ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה.”
פשט:
סדר היום של יום טוב: תפילת שחרית עם קריאת התורה, אחר כך הולכים לבתי מדרשות ללמוד עד חצות, אחר כך מנחה, ואחר כך הסעודה הגדולה מאחר הצהריים עד הלילה.
חידושים והסברות:
1) “בכלל מצות עשה”:
הרמב״ם לא אומר שאכילה היא מצות עשה, אלא שהיא “בכלל” — היא נכללת במצווה. מצות העשה העיקרית היא הקרבנות, והאכילה גם נכללת בפסוק.
2) “הדעת” / “הדת”:
הרמב״ם קורא לסדר “כך הוא הדת” — כך הוא סדר הדברים, דעת התורה. זה לא רק הלכה, אלא דעת התורה — כך התורה רואה איך יום צריך להיראות.
3) בית הכנסת לעומת בית המדרש:
בבוקר הולכים לבית הכנסת או בית המדרש (כפי שנלמד בהלכות תפילה, שבית המדרש הוא מקום עוד יותר טוב להתפלל). אך הלימוד אחרי האכילה הוא ספציפית בבית המדרש — זה אומר לא מקום, אלא שיעור/לימוד.
4) חציו לה׳ וחציו לכם:
הסדר משקף את הכלל בגמרא שיום טוב צריך להיות “חציו לה׳ וחציו לכם” — מחולק בין הנאה רוחנית וגשמית.
5) “לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה”:
זה נראה כמו סעודה אחת ארוכה שנמשכת מאחר הצהריים עד הלילה — אולי על הפורת מפה ומקדש כשיש שני ימים טובים. הרמב״ם לא מזכיר שחוזרים למעריב.
—
גדרי השמחה: לא שכרות, שחוק וקלות ראש
דברי הרמב״ם: “כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין… שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל. שנאמר ‘תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה׳… ואי אפשר לעבוד את ה׳ לא מתוך שחוק לא מתוך קלות ראש לא מתוך שכרות.”
פשט:
לא להימשך אחרי יותר מדי יין, כי שכרות, שחוק, וקלות ראש אינם שמחה אלא הוללות וסכלות. המצווה היא שמחה שיש בה עבודת ה׳.
חידושים והסברות:
1) שלוש הגבלות על שמחה:
(1) לתת לאחרים (עניים); (2) חציו לכם וחציו לה׳ — הסדר של לימוד ותפילה; (3) לא להגזים ביין ושחוק.
2) סברת הרמב״ם:
אדם יכול לטעון שככל שיותר יין, כך יותר שמחה — כמו במצוות אחרות שבהן יותר זה יותר. הרמב״ם עונה: ביום טוב יש “כמות מדויקת” — יותר מזה כבר לא שמחה.
3) הראיה מהפסוק:
באותה תורה שבה כתוב שמחה, כתוב גם “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה” — שמחה קשורה לעבודת ה׳. לא יכול להיות שעבודת ה׳ פירושה שחוק וקלות ראש. ממילא, כשכתוב שמחת יום טוב, הכוונה לשמחה כזו שמתאימה לעבודת ה׳.
4) “עבודת יוצר הכל”:
מדוע הרמב״ם משתמש בביטוי “יוצר הכל” במקום סתם “ה׳”? כי קודם דיברנו על עבודת ה׳ דרך תפילה (רוחניות), ועכשיו מדברים על עבודת ה׳ דרך הסעודה (גשמיות). “יוצר הכל” — בורא הכל — כולל גם את השמחה הגשמית. שמחים עם יוצר הכל גם דרך אכילה ושתייה.
5) “לא מתוך שחוק, לא מתוך קלות ראש, לא מתוך שכרות”:
זו לשון הגמרא (ברכות ל:). הרמב״ם משתמש בה כדי להוכיח ששמחה אינה פירושה שכרות.
—
שוטרים ברגלים, תערובת אנשים ונשים
דברי הרמב״ם: “חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול שם אנשים ונשים ויבואו לידי דבר עבירה. וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים בנשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי דבר עבירה.”
פשט:
בית דין חייב להעמיד שוטרים ביום טוב לפטרל בגנים, פארקים, ונהרות, שגברים ונשים לא יתאספו יחד. גם בבתים צריך להזהיר שלא תהיה תערובת.
חידושים והסברות:
1) בבתים לעומת בחוץ:
בית דין שולח שוטרים רק למקומות ציבוריים (גנות, פרדסים, נהרות). בבתים אין שולחים שוטרים (כפי שהרמב״ם כבר אמר שאין שוטרים בבתים), אך כן צריך להזהיר (“יזהירו”). בבתים “אנשים ונשים” פירושו כאן אנשים זרים.
2) מדוע זה כתוב כאן:
הרמב״ם לא מדבר כאן על “נבל ברשות התורה” (שהיה מתאים להלכות דעות), אלא שאם תהיה תערובת אנשים ונשים, לא תהיה השמחה האמיתית שיש בה עבודת ה׳. זו המשך של הגדר של שמחת יום טוב.
3) שחוק וקלות ראש = המביא לידי ערוה:
הביטוי “שחוק וקלות ראש” שהרמב״ם השתמש בו קודם, פירושו כרגיל בגמרא — המביא לידי ערוה. נעשים מוכרים עם נשים, נעשה שחוק וקלות ראש, ונעשית עבירה.
—
חול המועד: הגדרה, הספד, ותענית
דברי הרמב״ם: “ימים שבין ראשון ושביעי של פסח, ושבין ראשון ושמיני של חג הסוכות, הן הנקראים חולה של מועד ונקראים מועד… אף על פי שהם חייבים בשמחה ואסורים בהספד ותענית… מותר לספוד בהם תלמיד חכם בפניו, אבל אחר שנקבר אסור לסופדו בהם.”
פשט:
חול המועד — הימים שבין ימים טובים ראשונים ואחרונים — אסורים בהספד ותענית, אך לתלמיד חכם מותר להספיד בפניו (לפני הקבורה), אחרי הקבורה כבר לא.
חידושים והסברות:
1) “מועד” בלשון חז״ל:
במשנה/גמרא, כש״במועד” כתוב הכוונה לחול המועד, לא יום טוב. כשמתכוונים ליום טוב כתוב “ביום טוב” או “בחג.” הרמב״ם מביא זאת כי הוא עצמו הולך להשתמש בלשון “מועד” = חול המועד.
2) מדוע קוראים לזה “מועד” ולא רק “חול המועד”:
בתורה (פרשת המועדים) כתוב תחילה “מועד” על הכל, אחר כך “מקרא קודש” רק על יום טוב. חול המועד הוא חלק ממועד אך לא מקרא קודש. המילה “חול” אולי מעט מבזה — היא מורידה את חול המועד. לכן קוראים לזה סתם “מועד.”
3) בגולה לעומת בארץ ישראל:
בגולה יש 4 ימי חול המועד פסח ו-5 ימי חול המועד סוכות. בארץ ישראל יש 5 ימים פסח ו-6 ימים סוכות (כי אין יום טוב שני).
4) הספד תלמיד חכם בפניו:
החילוק בין יום טוב (אסור לגמרי בהספד) וחול המועד (מותר בפניו לתלמיד חכם) הוא כי כבוד התורה דוחה. אך זה רק “בפניו” — לפני הקבורה, כשהיה בזיון לתלמיד חכם לא להספיד. אחרי הקבורה אפשר לעשות זאת מחר, אין בזיון. “בפניו” פירושו מול המיטה (לפני הקבורה), לא בפני החכם כשהוא חי.
5) קל וחומר — ראשי חדשים, חנוכה, ופורים:
ראשי חדשים, חנוכה, ופורים, שהם פחות מחול המועד (הם רק אסורים בהספד ותענית אך מותרים במלאכה), בוודאי מותר להספיד תלמיד חכם בפניו. אך לאחר קבורה אסור להספיד גם בראשי חדשים, חנוכה, ופורים.
—
אין מניחין מטת המת ברחוב במועד
הרמב״ם: כיוון שאסרו הספד ותענית, אסרו גם דברים שמביאים לכך. לכן אין מניחין מטת המת ברחוב במועד — לא מניחים את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את ההספד, אלא נושאים את המת ישירות מביתו לקבר.
חידושים:
[דיגרסיה: מה פירוש “הספד” — לא דרשה:]
הציבור חושב בטעות שהספד פירושו לעמוד ולומר דרשות. אך הספד בגמרא פירושו תמיד פעולות מסוימות שעושים לעורר את הלב — זה מעשה, לא רק דיבור. הראיה מהפסוק (תהלים ל:יב) “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” — הספד מושווה למחול (ריקוד), שמראה שזו פעולה בידיים וברגליים. זה מתאים למנהג שנשים היו מוחאות כף, צועקות “אוי!”, והציבור היה בוכה.
נפקא מינה למעשה: ההספדים שלנו היום — שבהם עומדים ואומרים דברי זיכרון/דרשות — אין להם דין הספד לפי חז״ל. לכן, כשאומרים שבחול המועד או חנוכה/פורים לא אומרים הספד אלא “דברי זיכרון” — זה בעצם אותו דבר כמו כל ההספדים שלנו.
—
ואין מתאבלין במועד
הרמב״ם: ואין מתאבלין במועד — ולא מברין — ולא מגלין את הכתף. אך קרובים שחייבים להתאבל עליו — הם כן קורעים ועושים את הדברים הקצרים שעושים פעם אחת בלוויה.
חידושים:
1) “אין מתאבלין” — מעשים, לא רגשות:
“אין מתאבלין” פירושו בעיקר המעשים והאווירה — לא לכסות את המראות, להביא ספסלים נמוכים, וכו׳. אך לא הרגש עצמו. שמחת יום טוב מדברת על מציאות — בשר, אווירה טובה, שירה עם הילדים — לא על רגש פנימי. אדם שעצוב בפנים אך הוא אוכל, שר, ועושה אווירה טובה — קיים שמחת יום טוב.
2) “אין מתאבלין” לעומת קריעה:
כן קורעים (מעשה חד-פעמי בלוויה). אך האבלות הארוכה יותר — שבעה ימים — לא עושים במועד.
—
קריעה לחכם, אדם כשר, ובשעת יציאת נשמה
הרמב״ם: מתי כולם קורעים, לא רק קרובים? על חכם, או אדם כשר, או העומד בשעת נטילת נשמה — הרי זה קורע ומתאבל במועד אף על פי שאינו קרובו.
חידושים:
1) גדר “אדם כשר”:
הטור אומר שאדם כשר הוא מי שלא חשוד על שום עבירה — לא שומעים עליו שום עבירה. הוא לא חכם, הוא אולי עם הארץ, אך יהודי ישר וטוב. החילוק בין חכם ואדם כשר: חכם הוא תלמיד חכם; אדם כשר הוא אותה מדרגה של יושר אך בלי הלימוד. מובא המשל מרבי ישראל סלובודקה שאמר על הרבי מראחמיסטריווקא (רבי דוד): “הוא חסיד אמיתי — הוא לא מבטל רגע, אך הוא לא לומד מילה.” זה הסוג של אדם כשר — יש לו מצוות אחרות, הוא עובד, רוב היום עסוק, הוא בוודאי לומד את המינימום (פרק אחד שחרית), אך הוא לא “לומד” — ובכל זאת יהודי ישר לגמרי.
2) קריעה ביציאת נשמה:
כל מי שעומד ביציאת נשמה של יהודי צריך לקרוע — כי זה “כספר תורה שנשרף.” לכל יהודי יש קדושת ישראל. זה לא רק באדם כשר — אפילו ביהודי רגיל, אם רואים ממש איך הוא מת, צריך לקרוע. אך סתם לשמוע שמישהו מת או להיות בלוויה אינו אותו דבר. אלו שני דינים נפרדים: (1) אדם כשר — כולם צריכים לקרוע; (2) לראות איך יהודי מת — גם חיוב מיוחד לקרוע, כי זה בזיון, חילול ה׳ שיהודי קדוש מת.
3) למעשה — מנהג היום:
שתי ההלכות — קריעה לאדם כשר, וקריעה להעומד בשעת נטילת נשמה — לא נוהגים בהן למעשה. גם בכלל לא עושים היום קריעה אמיתית אלא זכר לקריעה עם חתך (שאילו). כשם שהפסיקו לעשות חליצות לפני זמן מה כי זה לא המנהג, כך גם קריעה אצלנו אינה המנהג המלא כמו פעם.
4) “ואין קורע ביום טוב שני כלל”:
ביום טוב שני אסור לקרוע בכלל — אפילו קרובים, מפני כבוד יום טוב שני.
—
נשים במועד — מענות, מטפחות, מקוננות
הרמב״ם (לשון המשנה): נשים יכולות בחול המועד בפני המת (=לפני הקבורה) לעשות “מענות” אך לא “מטפחות” (מחיאת כף אל כף) ולא “מקוננות.” אחרי הקבורה (“נקבר המת”) אפילו לא “מענות.” בראשי חדשים, חנוכה, פורים — יותר מותר: “מענות ומטפחות אבל לא מקוננות.”
חידושים:
1) הגדרות:
– עינוי (=מענות): “שכולן עונות כאחת” — כולן בוכות/שרות/מספידות יחד בו-זמנית.
– קינה (=מקוננות): “אחת אומרת וכולן עונות” — אחת אומרת קטע וכולן עונות. דוגמה: קינות תשעה באב — כמו “זכור לה׳” שבו כל קטע מסתיים ב״אוי” והציבור צועק “אוי.”
—
אסור לעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום
הרמב״ם: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום, כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג מזכרון הצער. אלא יסיר הדאגה מלבו ויכון דעתו לשמחה.”
פשט:
שלושים יום לפני יום טוב זו כבר הכנה ליום טוב. אם עושים בזמן הזה הספד, האדם ייכנס לרגל עדיין תחת השפעת הצער.
חידושים והסברות:
1) מציאות מעשית היום:
היום החיים כל כך מלאים בחדשות עד ששום צער לא מחזיק שלושים יום. פעם אדם חי חיים שקטים יותר והספד היה לו השפעה ארוכה. לא רואים שנוהגים לפי ההלכה — עושים אסיפות הספד אפילו בתוך שלושים יום לחג.
**2) מעשה מה
גמרא (מסכת פסחים):**
פירוש רבא — אדם הכין כסף לעלייה לרגל, בא ספדן מקצועי וניצל את האדם — האישה נתנה את כל הכסף לספדן, ולא היה לו כסף ליום טוב. לכן אמרו חכמים שלא עושים הספדים לפני יום טוב. פירוש שמואל הוא כמו הרמב״ם — עד שלושים יום עדיין יזכור את ההספד ויהיה עצוב ביום טוב. הרמב״ם פוסק כשמואל.
3) “לעורר על המת” לעומת אדם שכבר בצער:
“מעורר על המת” פירושו כאשר אדם בדרך כלל לא היה בצער, והולכים לעשות מצב שלם כדי להיות בצער. אך אם אדם כבר עמוקות בצער, ההספד אולי להיפך — “דאגה בלב איש ישיחנה” — מדברים על זה, מוציאים מהלב. אולי זה גדר אחר.
4) שולחן ערוך (תק״ז) וטורי זהב:
השולחן ערוך מביא שכאשר המנהג הוא לעשות הספד בשלושים, וזה יוצא בתוך שלושים יום לרגל, לא עוצרים אותו. הט״ז עונה: אז זה להיפך — זו הפעם האחרונה שבוכים, נותנים את הכל, ואחר כך גמור.
5) “ויכון דעתו לשמחה” — יסוד חשוב:
שלושים יום לפני יום טוב צריך כבר להתכונן לשמחה. צריך לעשות “הערה” שלושים יום לפני יום טוב. פורים טוב כי כבר מתחילים לכוון דעתו לשמחה, אך צריך גם שלושים יום לפני שבועות.
6) קושיה: אבלות ספירת העומר לעומת שמחת יום טוב:
איך מתאים דין האבלות בספירת העומר (על תלמידי רבי עקיבא) עם הדין ששלושים יום לפני יום טוב (שבועות) צריך כבר “יכון דעתו לשמחה”? התשובה היא שלפעמים יש טרגדיה ואי אפשר לעזור.
—
סיום — מבנה הלכות יום טוב
מבנה הרמב״ם: תחילה הלכות מלאכה, אחר כך הלכות שמחה, והסוף תמיד שמחה. אחרי זה נכנסים לפרק ז׳-ח׳ שהם הלכות חול המועד.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב, פרק ו׳: עירוב תבשילין
פתיחה
דובר 1: שלום וברכה יהודים יקרים. שלום רבי יהודה אשר, מזל טוב על השמחה הגדולה.
ברוך השם. יהיה הרבה הצלחה, הרבה נחת בהרחבה, וזה גם יעזור להביא אנשים במשפחות, להכניס אותם גם לשיעור.
נפלא. ברוך השם, יישר כוח לכל אחד שאיחל. עשינו שידוך, ועכשיו נלמד תורה עם קצת יותר שמחה. ולפני שנעבור לשיעור, בואו נודה לכל מאזיני השיעור, תומכי השיעור, בראש ובראשונה ידידנו, הפטרון של השיעור, הרבני הנגיד ר׳ יואל הלוי וועצבערגער. בזכות התורה יהיו כולם מלווים בברכה.
הקדמה לפרק ו׳
ואנחנו הולכים ללמוד פרק ו׳, הפרק השישי מהלכות שביתת יום טוב. הפרק מדבר על שני דברים: עירוב תבשילין, המצווה, ההלכה של עירוב תבשילין, ואחר כך הענין של שמחה ועונג יום טוב.
הלכה א׳: איסור בישול ביום טוב לשבת
אומר הרמב״ם כך: “יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין בו ביום טוב מה שיאכל למחר בשבת.” יום טוב שחל בערב שבת, אסור לבשל ולאפות ביום טוב את מה שהולכים לאכול מחר.
כמו שכבר למדנו, אני חושב, בפרק הראשון מהלכות יום טוב, שהרמב״ם אמר לנו שמותר רק להכין באותו יום עצמו. ההיתר להכין אוכל נפש הוא רק כשאוכלים אותו באותו יום. וגם אסור, אפילו אם היום הבא אינו חול אלא שבת, גם אז אסור. הלכנו כל כך רחוק עד שאפילו כשנולד מאליו, אמרנו, נולד, גם אז אסור להכין אוכל ליום הבא. אז אסור להכין לשבת.
נו, מה לעשות? אה, אומר הרמב״ם, “ואיסור זה מדברי סופרים.” למה אסור? כן. אומר הרמב״ם כך, ואיסור זה, האיסור לבשל ביום טוב לשבת, הוא איסור מדברי סופרים. למה? “כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול.” כדי שלא, אם נתיר, אם אדם יתיר לעצמו לבשל ביום טוב לשבת, הוא גם יבשל ביום טוב ליום שלישי, כשיום טוב הוא ערב יום שלישי. ואז בוודאי אסור. להכין מיום טוב לחול בוודאי אסור. ואם לא נתיר לבשל אפילו לשבת, הוא יעשה קל וחומר מזה, “קל וחומר הוא, לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול”.
ביאור: למה האיסור רק מדרבנן?
בעצם צריך להבין קצת מה קורה כאן, כי למה בכלל יהיה חילוק ביום טוב? אם ביום טוב מותר רק לעשות אוכל נפש באותו יום עצמו, לא צריך להיות שום חילוק בין מה היום הבא. ראיתי כמה תירוצים שלשבת זה שונה, כי אתה לא יכול, נעשה מצב שאין ברירה. חייב להיות שהתורה ידעה שלפעמים יום טוב חל לפני שבת.
זה בטוח שעל דאורייתא לא מדברים כאן, כי יש מי שאומרים שדבר כזה היה דאורייתא, שכל ההיתר שהתורה אומרת שמותר כן לעשות אוכל נפש הוא רק לאוכל נפש בו ביום. אם היה הולך כך, אז אכן אין שום חילוק מה היום הבא.
אבל כאן לא מדברים על הדאורייתא, כי על הדאורייתא יש היתר. הרמב״ם כבר אמר שזה בפירוש שזה לא דאורייתא בפרק א׳ הקודם, הרמב״ם הביא את זה, ש״אם עבר אינו לוקה”, למה? בגלל “הואיל”. כי אה, יש דבר שאם יבואו עוד אנשים… זה אומר כך, אדם מותר, הדבר שמותר רק לבשל לבו ביום לא אומר שצריך כל הזמן לצמצם. למה? כי אם יבואו עוד אורחים, הם ירצו לאכול. אז מותר ביום טוב לבשל ברוחב רבה.
אז ממילא מדאורייתא זה לא, כי כל עוד מבשלים ביום טוב ויש את הדבר של “הואיל ואם יקלעו אורחים”, אולי יבואו אורחים, זה מסיר את האיסור הדאורייתא. אז האיסור הדאורייתא אינו קיים.
עכשיו יש את האיסור הדרבנן שלא להתאמץ ביום טוב לשבת. ועל זה הוסיפו, החכמים לא היו עושים את האיסור מיום טוב לשבת, כי אם יש את ההיתר של “הואיל ואם יקלעו אורחים”, לא הולכים להחמיר כשזה כל כך חשוב, שאחרת לא היה מה לאכול בשבת, זו מצווה לאכול סעודת שבת. אלא מה אם כן? החכמים בכל זאת אסרו מהסיבה, כדי שידעו את חומר הדבר של הכנה מיום טוב לחול.
הרפואה: עירוב תבשילין
לפיכך הרמב״ם אומר כאן את הרפואה, כי אנחנו יודעים כבר את הכלל שר׳ יצחק אומר לנו תמיד, שהחכמים לא עושים גזירות שיעזבו אנשים תקועים, שיהיה קשה מאוד על אנשים. כשהם עשו את האיסור שאסור להכין מיום טוב לשבת, הם מיד עם המכה הביאו את הרפואה שיש עצה, יש משהו שנקרא עירוב.
אני יכול אפילו לומר להיפך, שכאן יש קצת יותר מזה אפילו. תקנת החכמה היא שהולכים לבשל, שכשמבשלים יעשו קודם עירוב תבשילין. והעירוב עצמו עוזר להזכיר את הדבר שבכל החומר אסור לבשל לבשל. הכוח של העירוב. העירוב פועל שאסור בלי זה, אז העירוב מזכיר לנו שצריך… זה אומר שהעירוב מזכיר לנו אפילו יותר מהאיסור עצמו. האיסור עצמו אולי אדם לא היה שם לב, אבל זה שעושים עירוב ומזכירים לו… זה מותר, אפילו מדרבנן. רק עם העירוב זה לא… כן.
לפיכך, מה העצה? “לפיכך, אם עשה תבשיל מערב יום טוב, שיהיה סומך עליו ובשל ועופה מיום טוב לשבת”, אם כבר בישל ערב יום טוב שיהיה סומך עליו ובשל ועופה מיום טוב לשבת, אם כבר התחיל לבשל ערב יום טוב לשבת. אז פשוט שכשמבשלים ביום טוב לא מתחילים אז לבשל לשבת, כי כבר התחילו לבשל לשבת עוד לפני יום טוב. בגלל זה הוא מותר.
ביאור: איך העירוב פועל?
אתה יכול להסביר איך זה פועל, אולי? אני יכול לחשוב, כי לחול לא היה אף אחד מבשל ערב יום טוב. ערב יום טוב אדם היה מבשל רק לשבת, כי הוא יודע שיש לו את הלחץ שאחרי יום טוב זה שבת שצריך להיות סעודות. לחול הוא לא היה יכול, חולים יכולים לבשל בעצמם. ביום טוב עצמו, הוא פנוי, אחר הצהריים של יום טוב הוא חושב, אה, אני אכין עכשיו את יום שישי הבא.
אז אם הוא עושה את הבישול ערב יום טוב, ערב יום טוב הוא מראה בבירור שמה שהוא הולך לעשות מחר הוא רק ליום טוב, ולחול הוא לא היה עושה את זה. זה הגיוני מה שאני אומר? וזה הגיוני. כי לחול אין באמת סיבה כל כך גדולה שאדם יבשל ביום טוב, רק כי הוא פנוי, יש לו אחר צהריים ארוך של יום טוב הוא הולך לבשל. זה לא שאין לו ברירה אחרת. יומיים לפני כן הוא לא היה הולך, אדם לא הולך להכין יומיים מראש ערב יום טוב לחול אחרי יום טוב. אז כשהוא עושה את זה ערב יום טוב, כי הוא עושה את זה לשבת. ממילא כשהוא עושה את השאר ביום טוב, הוא מראה שזה המשך של ההוא. הוא מראה שהוא עושה רק לשבת, כי זה לא לשבוע הוא לא היה עושה.
אומר הרמב״ם, הדבר שאמרתי עכשיו שאם עשה תבשיל מותר, יש לזה שם אצל החכמים. זה נקרא “תבשיל זה שתומך עליו”, שהוא סומך שעל זה יוכל לבשל ביום טוב, “הוא הנקרא עירוב תבשילין”. זה מה שנקרא העירוב תבשילין המפורסם שכולנו יודעים. זה הוא. את זה אברהם אבינו כבר עשה, אמת. אה, טוב מאוד.
הלכה ב׳: למה נקרא “עירוב”?
אומר הרמב״ם, “ולמה נקרא שמו עירוב?” מיד, זה שם מעניין, עירוב. כבר נתקלנו בשם עירוב פעמיים בספר הזה, עירוב חצרות והלכות עירובי תחומין. איך זה קשור? מה הקשר בין המילה הזו למילה עירוב?
אומר הרמב״ם כך, “כשם שעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת הוא משום היכר”. לטלטל בין חצר אחת לחצר, בין בית אחד לאחר, או במבוי בין חצר אחת לאחרת. וגם, עם האיסור שלהם הביאו היתר, עצה, שכולם יחד יהיו שותפים בפת, וזה נקרא כאילו מטלטלים מה שבאותו בית או מה שבאותה חצר. “משום היכר”, זה כדי להכיר שזה נקרא בית אחד או מה שבאותה חצר, “כדי שלא יעלו על דעתן”.
שם הרמב״ם אמר שהסיבה היא כדי שהילדים הקטנים לא יחשבו שאם מותר לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, אסרו גם מרשות היחיד לרשות היחיד, ורק עם הלחם יש הכר. ועם ההכר “שלא יעלו על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת”.
כמו שנקרא שם עירוב? “כך זה התבשיל”, גם התבשיל שעושים ערב יום טוב הוא גם “משום היכר וזכרון”. הוא עשה להכר לזכרון “כדי שלא ידמו”, עוד משהו להזכיר, לבטל טעות שאנשים היו יכולים לעשות. אנשים היו יכולים לחשוב ש“שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו”, שמותר לאכול ביום טוב דברים שלא נעשו ליום טוב אלא ליום אחר. שהעיקר, האיסור ליום אחר הוא כשעושים את זה בחול, אז “לפיכך נקרא זה עירוב תבשילין”.
כמו שיש דומה, המבנה של עשיית המאכל הזה דומה, קוראים לזה גם עירוב תבשילין. אז הטעם של הרמב״ם הוא בעצם שעירוב היא מילה לדבר שעושים כדי לזכור. שניהם הם הכרים. עירוב חצרות הוא הכר לאחד, עירוב חצרות הוא הכר לדברים אחרים. לפי זה לחי צריך גם להיקרא עירוב, לאחד קוראים לזה אכן.
לא, עירוב חצרות, המילה עירוב עוברת, שם מתכוונים לערבב את הלחם. אומר הרמב״ם, כמו ששם נתנו שם “עירוב”, השתמשו כאן גם באותה מילה. לא הייתי צריך לומר, מה קשר למשמעות של המילה “עירוב” להכר? “עירוב” לא אומר הכר. אלא הוא אומר ששם “עירוב” אומר ערבוב. אבל מה ה… זה לא העיקר הערבוב, העיקר הוא ההכר. אז ה״עירוב” כבר הפך לשם משאל להכר.
דיון: מה לגבי עירובי תחומין?
ומה לגבי עירובי תחומין? עירובי תחומין הוא גם משום הכר, או משום… הרמב״ם לא מסביר.
ביקורת הראב״ד
הראב״ד הקדוש מאוד לא מרוצה. “טעם זה לנערים”, זה לילדים קטנים הטעם של הרמב״ם. טוב מאוד, כי כל הענין הוא לנערים, שהילדים לא יחשבו שמותר להוציא או כך. הראב״ד לא מסביר, כי הראב״ד אומר שחסר שבכלל תסביר את המילה “עירוב”. ממילא טוען הראב״ד שזה גם מערב, הוא מערב את צורך השבת עם צורך יום טוב. הוא עושה דבר אחד גדול שצורך יום טוב יהיה דבר אחד גדול. ואותו דבר לעירובי תחומין אומר המגיד משנה שמערבים לאן יכולת ללכת עם לאן אתה יכול עכשיו ללכת.
תירוץ הלחם משנה
הלחם משנה אומר שצריך לומר שקודם עשו עירוב חצרות, ששם המילה “עירוב” אומרת ערבוב, ואחר כך תיקנו מאוחר יותר עירוב תבשילין, כבר השתמשו באותה מילה. אבל לפי מה שאתה אומר שאברהם אבינו כבר היה לו עירוב תבשילין, משמע שאברהם אבינו כבר גם היה לו עירוב חצרות, זה היה עוד לפני… הוא כבר קרא לזה כך. אה, אלא חילוק. אולי אפשר לומר, יש מינים כן.
מה מאחד את שלושת העירובין
אז הדבר השני, כי שלושת העירובין יש להם עוד משהו שדומה מאוד, כולם שלושתם גזירות דרבנן שבאות עם פתרון מהחכמים. זה מה שמאחד אותם. הם גם כולם שלושתם עם לחם, או כאן יש תבשיל דווקא.
קושיה מהחג״ב
החג״ב הוא שואל קושיה כמו משנה, שלמדנו שיש עירוב חצרות ושיתופי מבואות. מה ההבדל?
עירוב תבשילין: הלכות ופרטים
מה זה עירוב תבשילין? – למה דווקא עם תבשיל
דובר 1:
אז מה זה עירוב תבשילין? זה דווקא לא בפת, זה חייב להיות עם מאכל, תבשיל, כי זה צריך להיקרא שיתוף תבשילין. אבל באמת, כשעושים את הברכה על שיתופי מבואות אומרים גם “על מצות עירוב”. המילה הזו הפכה לשם עירוב. כל העירובין נקראים אחר כך הלכות עירובין על הערבוב של הלחם.
מעניין מאוד, כל ההלכות, לא הלכות לחם הפנים, הלכות שבת, אבל הרבה מאוד הלכות הוצאה שנמצאות בהלכות עירובין הן תחת הקטגוריה עירובין. לרמב״ם אין דרך כזו, לרמב״ם יש מהלך אחר, יש לו חלוקה אחרת.
על כל פנים, זה הדבר שנקרא עירוב, ועכשיו הולך הרמב״ם לומר לנו מה ההלכות של העירוב, ממה עושים אותו, ואיך.
דובר 2:
כן, טוב מאוד. הגיוני שהפתרון הוא עם אוכל, כי מאחר והבעיה היא בשני המקרים, שגם פשוטי העם, הילדים לא יחשבו, כתוב ברור בעירוב חצרות שגם כאן יש לבוש, משתמשים בלחם. לאדם אפשר לעשות, אני יודע, שטר, פתק, אבל זה משהו שרוצים שגם הילדים, הנשים, כל אחד ידע. עושים את זה עם איזה לחם. זה מה שכתוב שאפילו כשעושים שיתופי מבואות צריך גם לעשות עירוב חצרות, והתינוקות מכירין בפת.
דובר 1:
אתה צודק, כתוב אכן שלתינוקות יש יחס ללחם. בכלל, אוכל הוא פתרון להרבה בעיות. נו, טוב מאוד.
דובר 2:
לא, מתאספים יחד יהודים, גדולי לגימה.
דובר 1:
כן.
דובר 2:
כן, נו.
הלכה ג: שיעור עירוב תבשילין
דובר 1:
עכשיו הולך הרמב״ם לומר יותר איך עושים את עירוב תבשילין. מה שאנחנו אומרים שמכינים אוכל עוד לפני יום טוב, מה עושים?
אומר הרמב״ם, עירוב תבשילין שיעורן אין פחות מכזית. שיהיה לא פחות מכזית. אין שום הבדל, זה לא פשוט שצריך כזית לכל אדם בבית או לכל דירה. אבל בין לאחד בין לאלפים, אם אחד עושה את עירוב תבשילין לכמה אנשים, כמו שהולכים לראות מאוחר יותר שאחד יכול לעשות לכל העיר, מספיק כזית אחד.
אחרת מאשר בשיתופי מבואות היה לנו שצריך להיות מספיק לכל אחד, נכון? ובכל דבר, בכל דבר.
דובר 2:
בעירובי חצרות צריך להיות מספיק.
דובר 1:
אני לא יודע איפה למדת את זה עם שיתופי מבואות, עד שמונה עשר בתים מספיק לכל העולם.
דובר 2:
טוב מאוד.
הלכה ג: מה כשר לעירוב תבשילין – דווקא תבשיל
דובר 1:
עירוב תבשילין מספיק כזית. הכזית הוא ההכר.
אומר הרמב״ם הלאה, ואין עושין עירוב זה, את העירוב הזה עושים לא לא בפת, לא עם לחם, ולא בריפות. ריפות הוא גם משהו דומה לפת, דייסה כנראה, איזה מאכל דייסה משעורים, וכיוצא בהן.
הרמב״ם לא אומר למה.
דובר 2:
אלא… אני מבין כן למה, כי זה נעשה על בישול.
דובר 1:
אה, אבל אם הוא אופה עכשיו פת, בישול או אפייה, למה… נראה שצריך להיות דווקא בישול, לא אפייה. אני לא יודע למה.
אלא בתבשיל שהוא פרפרת. תבשיל שהוא פרפרת. פרפרת אומר בדרך כלל תבשיל שאוכלים עם לחם, כן? לפתן הוא קרא לזה בהלכות עירובין. לפתן זה דבר אחד, ופרפרת זה עוד דבר.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
כגון בשר ודגים וביצים, וכיוצא בהם. מאכלים מבושלים, כגון בשר, דגים, וביצים. שלושה דברים שנהוג לאכול בשבת וביום טוב. אולי ביום טוב לא ביצים, אבל בשבת.
דיון: שיטת תוספות – עירוב לאפייה ובישול
דובר 2:
אה, זה מעניין. אז תוספות טען, רבנו תם, שמה שכתוב תבשיל הוא כדי לבשל צריך לעשות תבשיל. אם רוצים לאפות, צריך כן להניח לחם. אז הסיבה למה כתוב תבשיל היא כי כדי לבשל צריך לעשות עירוב של תבשיל, ולפי רוב מבשלים. אבל רבנו תם סבר שאם אחד רוצה כן לאפות לחם למשל, צריך כן לעשות עירוב מפת. וזה כתוב בשולחן ערוך, עירוב תבשילין.
דובר 1:
נראה שהתבשיל הוא כן משהו חשוב מאוד. לפי תוספות… כי אני אומר, כי בדרך כלל לא אופים ביום טוב. אפייה אפשר לאפות יום לפני כן. עם הבישול, לומדים דברים שעושים. מותר לאפות לחם, כי אינו דומה עם לחם טרי.
עירוב תבשילין: מזכה זיין פאר אנדערע, ברכה, און מנהג העיר
ועל זה בשולחן ערוך כתוב, כל אחד שעשה פעם עירוב יודע שהוא עושה גם פת וגם תבשיל. זה לא לפי שיטת הרמב״ם. לפי שיטת הרמב״ם מספיק רק תבשיל, או שהוא צריך רק תבשיל, הפת לא עושה כלום. אבל מה שאנחנו עושים גם פת, זה לפי שיטת התוספות, שסברו שכדי לאפות צריך במיוחד עירוב לפת, כי כל דבר מתיר את דברו.
מעניין, הרמב״ם לא אומר שצריך להיות שני תבשילין, כן? יש מחלוקת במשנה, אבל הוא לא פוסק שצריך להיות שני תבשילין.
דובר 2:
אנחנו לא עושים שני תבשילין. אנחנו עושים בדרך כלל לחם עם…
דובר 1:
זה מה שאני אומר. חשבתי שהמילה היא על שני תבשילין.
דובר 2:
לא, השניים. שני תבשילין זה… זו מחלוקת בית הלל ובית שמאי נדמה לי.
דובר 1:
חשבתי כך, שרואים תמיד עושים לחם עם ביצה, או מה שזה לא יהיה, לחם עם משהו. אז חשבתי למה. אז אתה אומר כך בגלל עניין התוספות. בסדר, טוב מאוד.
הלכה ג: אפילו תבשיל חלש
דובר 1:
אומר הרמב״ם, עכשיו הולך הרמב״ם לומר שלא צריך להיות תבשיל חשוב או דבר חשוב, אפילו תבשיל חלש יותר, אפילו דשן שבשל הקדירה. נשאר קצת דשן, יכול לקחת את הדשן ולקבוע בו.
אפילו יותר מזה, אפילו שומנונית שעל גבי הסכין שהוציאו בה צלי. חתכו דברים שמנים, בשר שמן, ונשאר על הסכין כזית גרדו, אפשר לגרד אותו, ומגיעים לכזית. אם נשאר כזית שומנונית, יש לי שהשומנונית היא משהו שאוכלים, זה לא סתם שומן שמנגבים וזורקים. סתם אפשר לשים אותו במשהו כמו קוגל.
סומך עליו ומבשל תבשילין, אומר הוא, זהו עירוב תבשילין שעליו יוכלו לבשל ביום טוב.
נראה גם כאן שלא לפני שמבשלים צריך להיות זה ה… אפילו סיימו לבשל, אפשר עכשיו להקדיש לכך.
דובר 2:
כן.
הלכה ד: תבשיל אינו דווקא מבושל בסיר
דובר 1:
תבשיל שאמרו ענין עירוב זה, זהו תבשיל שאמרו… אה, לאו דווקא מבושל זה מה שזה אומר. אה, הוא מתכוון לומר את מה שאמרתי לא פת, אלא תבשיל, אני לא מתכוון לומר שצריך להיות דווקא מבושל בסיר. יכול להיות אפילו צלי או שלוק. צלי דומה יותר לאפייה, אולי אדם יחשוב שזה דומה יותר לאפייה, אבל אין בעיה, או שלוק.
מה שאני מתכוון לומר הוא, קוגל לא נקרא מאפה, נקרא תבשיל, אפילו כשמבשלים אותו לא בסיר אלא בתנור. המילה מאפה פירושה לחם לעומת תבשילים אחרים. כי הרמב״ם אומר שאפילו צלי או שלוק, אפילו כבוש או מעושן, כל הדברים נקראים תבשיל.
אפילו דגים קטנים, שזה בישול חלש מאוד, שהדיחן בחמין, שוטפים אותם במים חמים, ודיחוקן הוא בישולן, וזהו הבישול, כמו שלמדנו בהלכות שבת אומר הרמב״ם במעשר שני, הרי זה סומך עליו, אפשר לסמוך על זה כעירוב תבשילין.
הלכה ה: העירוב צריך להיות מצוי
דובר 1:
וצריך שיהא עירוב זה מצוי, אה, כאן באה נקודה, העירוב לא מספיק שעשו אותו ערב יום טוב, אלא הוא צריך להיות מצוי עד שצריכים להשתמש בו, עד שצריכים להשתמש בהיתר. כלומר, ההיתר הוא כדי שיוכלו לבשל ביום טוב, כשמבשלים ביום טוב צריך שההיכר יהיה שם.
צריך להיות מצוי עד שיאפה כל שצריך לאפות, ויבשל כל שצריך לבשל, ויחם חמין כל שצריך. צריך להיות מצוי כשהוא עושה את המלאכות שבגללן הוא עושה זאת.
בזה זה דומה גם לעירובי חצרות וגם לעירובי תחומין למדנו את ההלכות, שצריך להיות זמין כשנכנס שבת או כש… נכון, שם זה אחרת. שם יכול להיאכל באמצע שבת. זהו העירוב היחיד שצריך להחזיק עד יום טוב, עד שבת.
דובר 2:
לא, אבל זה לא מספיק שזה יהיה בין השמשות. העירוב עושים ערב יום טוב, אבל העירוב צריך להיות שם עד… עד שמסיימים לבשל לשבת.
דובר 1:
ואם נאכל העירוב, אבל אם העירוב נאכל או נאבד, קודם שיבשל או יאפה, הרי זה אסור. מעניין, כל פעם הוא אומר שוב, יבשל או יאפה, הרי זה אסור לאפות ולבשל. המילים הקצרות של הרמב״ם. או לא יאכל אלא מה שיאכל ביום טוב בלבד, הוא אכן לא רשאי לבשל את כל הדברים האלה, והוא רק יוכל לבשל ולאפות את מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד.
מה פירוש ביום טוב בלבד? אולי הוא מתכוון ברחבה, כלומר הוא רשאי לבשל ברווחה, שנשאר מותר, כמו שנלמד בקרוב שאסור להערים.
נאכל העירוב באמצע הבישול
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, התחיל בעיסתו ובתבשילו, אבל מה קורה אם הוא התחיל לבשל ביום טוב אחר הצהריים, ובאמצע בישולו או באמצע אפייתו נאכל העירוב או נאבד, הרי זה גומר, לסיים מותר כן.
מעניין, הוא לא אומר לכתחילה שעד שמסיימים לבשל, לא שכשמתחילים לבשל צריך להיות ההיכר. אדם היה יכול לחשוב, כשמתחילים לבשל היה ההיכר. אבל לא, ההיכר צריך להיות בסוף, אבל בדיעבד אם התחיל, הרי זה גומר. אבל הוא לא רשאי להתחיל מאכלים חדשים. את מה שהוא מבשל, רשאי לסיים.
דובר 2:
טוב מאוד.
הלכה ו: מזכה לאחרים
דובר 1:
עכשיו, לא רק אפשר לעשות עירוב לעצמו, אפשר עוד לעשות עירוב ליהודים אחרים, לזכות לאחרים.
ומניח עירוב תבשילין כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים, כשהוא עושה זאת לאחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. צריך לזכות להם. לא מספיק שהוא אומר סתם, אלא הוא צריך לזכות להם שהוא עושה זאת עבורם. כמו בעירוב שבת למדנו גם שהוא מזכה לאנשים אחרים.
דיון: מה פירוש לזכות?
דובר 2:
מה פירוש? כשהוא אומר “כדי שיסמוך עליו הוא ואחרים”, זה עצמו עדיין לא הזיכוי? הזיכוי הוא משהו יותר מזה?
דובר 1:
מה, הזיכוי פירושו לא שהוא צריך להקנות להם שזה יהיה שלהם?
דובר 2:
כן, הוא צריך להקנות להם. מה המילה? שחתיכת התבשיל תהיה שלהם?
דובר 1:
זהו סוג של קנין, נקרא קנין. אני לא יודע אם הוא יכול לאכול אותו, אני לא יודע בדיוק איך זה עובד.
דובר 2:
לא, אני מבין שכשהוא אומר “שיסמכו עליו אחרים”, הוא צריך לזכות להם.
דובר 1:
זה נעשה שלהם. לא סתם שהם יכולים להצטרף לעירוב שלי, אלא זה נעשה שלהם, הוא צריך לזכות להם. הוא מקנה את הלחם. זה לא הלחם, התבשיל הוא גם עבורם. ממילא צריך לזכות על ידי אחר, כמו שהוא עושה כמו שבת, כמו עירוב חצרות. בוודאי, לזכות להן על ידי אחר, וכל שזוכה בעירוב שבת. זה מה שזה אומר, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. כמו שהוא עושה בעירובי שבת.
למי אפשר להשתמש כזוכה
שם למדנו למי אפשר להשתמש. הוא הולך עכשיו לומר, וכל שזוכה בעירובי תבשילין, וכל שזוכה עם הלכות שונות לגמרי. אפשר לזכות דרך בנו ובתו, דרך… צריך להיות אדם שני, יש שאלה כן או לא. אפילו קטן. אני אגיד לך את התירוץ, זה לא… אני לא יודע למה הרמב״ם יכול היה לומר, יש רק הלכה אחת. צריך להיות אדם שני שאינו ידו כידו. יכול אפילו להיות קטן, כי מדרבנן סומכים על קנין של קטן. אבל שלא יהיה ילדו שלו שהוא קטן, שאז זו בעיה, שפירושו לא אדם שני. זו ההלכה הבסיסית. אני לא יודע למה… על כל פנים, זו ההלכה של זיכוי לשני.
דיון: האם אפשר לבוא לאכול מהעירוב
אני לא יודע אם אותו אדם יוכל לבוא לאכול. אני לא יודע איך זה עובד. בעירוב חצרות לכאורה כן. זה קנין. בעירוב חצרות רואים שצריך להיות יכול לבוא. זה קנין. עירוב חצרות הוא בגלל שנעשים שותפים בפת.
לא כתוב שנעשים שותפים בפת. כן. אומרים זאת עבורם. כלומר אני עושה זאת עבורם. זה גם שלך.
אה, זה שונה מעירוב חצרות, כי כזית מספיק לכולם. אז יש לו זכות בפת. עכשיו יש לו גם את הפת ערב יום טוב. אה, לא פת, תבשיל. הוא לא יוכל ממש לנתק מהכזית, כי יש לו את הבעלים הראשון שאין לו היתר. אבל יש לו בזה איזו זכות. אולי כאילו לכל אחד יש את כל הכזית.
כן, בדיוק, כאילו כולם שותפות.
הלכה ג — אינו צריך להודיע, אבל הם צריכים לידע
ואינו צריך, כן, כשמזכים לשני, כשעושים לשני, בדרך כלל יש דין שכשמזכים לשני צריך להודיע לו, כן? לא, יש דין שזו זכות כשזה טוב מאוד להם. בפק, זה לכאורה הכלל. אם היה חובה, הוא מפסיד משהו. כמו עירוב תחומין אמרנו שאתה לוקח מאותו אדם את הזכות להיות יכול ללכת לכיוון אחר. ממילא צריך לומר לו, אבל כאן זו רק זכות. או עירוב חצרות ובאופנים ששמענו שאי אפשר, הוא לא רוצה, הוא רוצה ללכת. הוא רוצה אולי להיות שותף עם האחרים דרך הצד האחר או משהו. אבל זו רק זכות טהורה, וכשזה דבר שהוא זכות טהורה, אפשר לזכות אפילו בלי שאותו אדם יודע.
למה צריך אבל לדעת שיש עירוב
אבל הן צריכים לידע שכבר זכה להם אחר וערב להם. צריך אבל לדעת שעשו עירוב תבשילין, ואחר כך יאפה ויבשל ויאפה. כלומר, אי אפשר לאפות אלא אם יודעים שיש עירוב. כדי שהזכות תעבוד… כלומר, אדם לא יכול לאפות בחשבון שבטח מישהו מהעיר כבר עשה עירוב. זה לא יהיה מספיק. צריך לדעת שבגלל העירוב עשו בדיוק. השאלה, הנקודה היא משהו אחר. כדי שהזכות תעבוד, זה הוא לא צריך לדעת, כי זכין לאדם שלא בפניו. אבל כדי שהעירוב יעבוד, כל הנקודה של עירוב היא שזה היכר. אפילו הדין של עירוב תבשילין הוא שיעשו אותו לפני יום טוב, והוא רק נעשה יום טוב, אבל זה מספיק, כי להיכר זה מספיק, כי ללב הוא יודע. הרי למיתרים.
עירוב לכל העיר
ויש לו לאדם לערב על כל העיר. לאדם יש את הזכות, או שיש לו את הבחירה, הוא יכול לערב לכל האנשים שגרים בעיר, או לכל האנשים שגרים בתחום. בתחום שבת. אה, כלומר איפה שאפשר להגיע? כי אם אי אפשר להגיע אולי זה לא עובד. אה, צריך להיות קרוב מספיק. ולמחר מכריז ואומר, כל מי שלא הניח עירוב תבשילין יסמוך על עירובי. אפשר לעשות זאת ערב יום טוב, ולמחר להודיע. זה בזמן שכשמתחילים, עוד לפני שאנשים יתחילו לבשל, שיודיע.
למה הוא צריך להיות קרוב אליו? כי זה מאותה סיבה שהוא צריך לדעת, כי הוא צריך להיות יכול, טכנית הוא צריך להיות יכול להיות קרוב ל, להיות יכול לבוא לאכול מה… לכאורה, מה לא נעשה לאכילה? זה נכון. כן.
וזה כתוב שזה מנהג שגדול העיר עושה לכתחילה עירוב לכל העיר. והוא מודיע? בוודאי צריך להודיע. לא, זה לא עובד, שהרמב״ם אמר. אבל אולי מספיק שפעם אחת יש את ההלכה, אולי מספיק שאנשים יודעים שגדולי העיר עושים. לא, מי יודע? אי אפשר לסמוך על הגדולים, צריך לדעת מה הוא עושה.
תנאי השולחן ערוך: רק למי ששכח, לא לפושע
השולחן ערוך אומר תנאי מעניין, שאי אפשר סתם לסמוך על העירוב אלא מי ששכח, לא אם מישהו הוא פושע. אני לא יודע למה, אבל זה לא ברור. כלומר, השולחן ערוך רוצה שבעצם כל אחד יעשה, ובית יעבר אני לא יודע. יש ברכה, אני לא יודע, שהרב יעשה פושע. ומספיק, אומר הוא, לכתחילה כל אחד יעשה. הוא אומר שזה לא יוצא לפושע, זה לא עוזר. כך כתוב בשולחן ערוך.
חומרת המשנה ברורה: פעמיים שכח עושה פושע
משנה ברורה מוסיף כבר חומרה גדולה מאוד. אם הוא שכח פעמיים פסח, שוב הוא שוב שכח סוכות, הוא פושע שעברו חודשים ביניהם. משנה ברורה הוא יהודי חריף, החפץ חיים הקדוש. על כל פנים… החומרה של המשנה ברורה. ומעניין, הוא מוסיף חומרות. הוא שכח פעמיים? זה לא פעמיים באותו יום. זה כמה חודשים אחר כך, הוא שוב שכח. זה יום עמוס ערב יום טוב. הוא שוב שכח מאותה סיבה. מעניין שהוא עושה אותו פושע.
בסדר, הרב מטומר׳ס ראווער אומר שאפשר כן. תעשו את העירוב לכל העיר. החפץ חיים לא עשה אנשים כל כך מהר פושעים. הוא היה הגדול, הקדוש, המתוק, המאיר חפץ חיים. מעניין, הוא עושה מהר אנשים פושעים כי הם שכחו. קל מאוד לשכוח.
הוא דווקא היה קנאי, חריף מאוד, בכלל לא היה מתוק ומאיר. אני לא יודע איך לקחת את העדות מ… הוא דווקא היה קנאי, גם מתוק ומאיר. אבל… מעניין לתת שם לאדם פושע כי הוא… פשיעה פירושה אפילו בשכחה, להיות פושע, אבל לשכוח לעשות ערב השבת זה לא משהו כמו לשכוח…
דיון: למה פושע לא יוכל לסמוך?
זה לא רק זה, אלא הלימוד צריך עיון. למה צריך להיות חילוק שלא יסמכו? כתוב שהחכמים רצו שכולם יעשו. צריך אכן לדעת. זה לא היכר שפשוט שצריך להיות בביתו היכר. ככה הוא יודע מספיק. צריך אכן לדעת. אולי זו תקנה כי אולי לא ישני יעשה, ואז תחשוב שמישהו עושה בשבילך.
לא, צריך לדעת, הרב צריך להודיע, הוא צריך לעשות הכרזה, כך כתוב כאן. צריכה להיות הכרזה, צריך לבוא ולהכריז.
לא, יכול להיות שלמה הוא אומר שעמד פעמיים זה כי הוא מסתמך, ואולי ההכרזה עושים היום הבא יום טוב, כן? ביום טוב, ואם לא עושים ערב יום טוב, יסמכו. אולי הפשיעה היא לא ביום טוב, אלא הפשיעה שלך היא במצוות שמחת עונג שבת? כי אם אף אחד לא יעשה, לא תוכל לבשל לשבת. אולי שם עם הפשיעה.
יהודי חם מבשל כבר עם קדושת שבת שתבוא אחרי ערב יום טוב, וזוכר לעשות עירוב. אני שומע. בסדר.
“יסמוך על עירובי” — הכרזה, לא אוטומטית
אז הלשון היא גם, יסמוך על עירובי, לא אוטומטית סמוך על עירובי, אלא אותו אדם יסמוך. זו הכרזה, זה לא… מה אתה מתכוון לא? זה לא שהמילים עובדות מעצמן, לא קורה חלות עם המילים שלו. זו הכרזה שאנשים יסמכו. יסמוך, והם יזכרו לסמוך. לא מספיק שאני עושה זאת במקום אותו אדם. הוא צריך לדעת, אתה מתכוון שאני אצטרך לדעת? כן.
הלכה ד — ברכה על עירוב תבשילין
אומר הוא הלאה. אומר הרמב״ם, המניח עירוב תבשילין, מעניין הלשון המניח. מי שמכין עירוב תבשילין… בסדר, כן, הוא מברך. אני אומר, בשני העירובים האחרים זה מניח, כן, הוא מניח בתחום או שהוא מניח בבית של מישהו. בתחום זה העיקר המקום שבו זה עושה. הוא מניח בבית של מישהו. בסדר.
עירוב תבשילין — ברכה, אמירה, מערים, ושני ימים טובים
הלכה א׳ (המשך) — ברכה ואמירה בעירוב תבשילין
המניח עירוב תבשילין, חייב לברך, צריך לעשות ברכה, כפי שכבר למדנו, שברכה היא לא רק כשיש מצווה, אלא גם כשיש מצווה שהיא פתרון לבעיה. לפעמים. תחילה תקנות חכמים. לפעמים. כל הלכות ברכות לא מלמדות אותנו. כן. הם חשבו שיש כאן אי הבנה בהלכות עירוב תבשילין מפני שעושים ברכה. אבל למה עירוב תבשילין? לא, למה עירוב תבשילין בוודאי כן, למה? כי החכמים אמרו, הרב אמר ששם אין, אבל החכמים אמרו שצריך לעשות עירוב תבשילין. אז הם למדו. זה אפילו להיפך, האיסור הוא מי שלא עשה, אבל יש מצווה לעשות עירוב תבשילין. אה, בעירוב תחומין הוא אכן יושב בבית, כאן, אנחנו רוצים שאדם יהיה לו אוכל טרי בשבת. ההלכה היא, התקנה היא, היה צריך לעשות עירוב תבשילין. אז הוא קורא לזה עירוב תבשילין.
נוסח הברכה
חייב לברך? חייב לברך. ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. אותו דבר על מצות עירוב. ואומר, ואחר כך הוא אומר כך, בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב של מחר, מחר בערב יום טוב. אני מתכוון מחר יום טוב, כן, עושים את זה ערב יום טוב. מה המילה “מחר”? מיום טוב לשבת. אולי המילה “של מחר” היא שאי אפשר לעשות זאת, זה לא עובד על כל ימים טובים, אדם לא יכול לעשות ערב פסח על כל יום טוב שלם. אולי יכול אם נשאר העירוב עד אז. אבל… מה הלשון “של מחר”? אצלנו לא היה כתוב. בהדין ערובא יהא שרא לנא למיכל ולמיפה, כך יש לשון הקודש. בואו נגיד, מביא הרמב״ם.
כשמזכה לאחרים
אומר הרמב״ם, כשמזכה לאחרים אומר יהא מותר לפלוני ופלוני. אם הוא אומר לא עבור אדם ספציפי, אלא הוא מזכה לכל האנשים, לאנשי העיר כולן, כל האנשים ששכחו. והוא אומר עוד, לאפות ולבשל מיום טוב לשבת. האם שם הוא לא אומר מיום טוב של מחר? כן, של מחר הוא לאו דווקא, אני לא יודע. זה מאוד מעניין ש…
הגהות מיימוניות: להוסיף “להדליק את הנר”
אוקיי, ההגהות מיימוניות אומר כאן שצריך לומר גם להדליק את הנר, כי… אה, אנחנו עושים כך. וכך אנחנו אומרים. וגם הוא אומר זאת בלשון ארמית, לא היה ברור. רואה שהרמב״ם כותב לשון הקודש, והוא מביא כאן איפה היה… אומרים את להדליק את הנר עוזר בכלל. למעלה, למשל, כבר התחלתי לבשל, אבל… אוקיי, כל המלאכות. כל המלאכות, אוקיי.
לשון הקודש מול ארמית
אבל למה כתוב בארמית? לא ברור. השולחן ערוך הרב אומר שלא צריך לומר בארמית, אפשר לומר ביידיש גם. זה מעניין שאנחנו… כנראה להיפך, לא כנראה הידור לומר בשפה שמבינים. נכון, כנראה כל האמירות שכתובות בסידור בארמית זה כי זה פעם היה אנגלית, רצו שיבינו. אחר כך זה נעשה בעצמו
פרק ו: עירוב תבשילין — ברכה, אמירה, מערים, ושני ימים טובים
הלכה א׳ (המשך) — ברכה ואמירה בעירוב תבשילין
דובר 1:
והפוסקים אומרים שצריך כן להבין, אין שום ענין לומר בשפה שלא מבינים ולא מתכוונים.
זה מעניין, כשהוא אומר “יהא מותר לפלוני ופלוני”, האם זה אומר שאחר כך אותו פלוני צריך לומר זאת בזמן יום טוב, או שצריך שיהיה לו ידיעה על כך בזמן יום טוב, כן. אני מתכוון לא לומר, אתה לא עושה זאת ממש במקום ההוא, אבל ההוא צריך עדיין שתהיה לו אחר כך ידיעה עליו.
נראה שבלי הברכה או בלי האמירה זה לא עוזר. נראה שהאמירה היא תוספת יפה. לא כתוב, אבל ברמ״א כתוב כן, שבלי… זה לא עובד. אני לא יודע למה זה נלקח כך.
הרמ״א אומר כך, לא רק, הרמ״א אומר שצריך להזכיר, תראה כאן, צריך להזכיר בדיוק את המלאכות, לאכול ולבשל ולהדלקת הנר, ואם לא זה לא עובד. והוא מביא אכן שיש, הרב לא מסכים עם זה.
אני לא מבין, אני אומר אפילו לפי הרמ״א, האם אז יוכל לסמוך על האדם השני שאמר כן טוב. יש כאן הרב העיר שאומר. אוקיי, דיברו. עכשיו, אם יש… אוקיי, מסכים, אבל בואו קודם, איך עובדות ההלכות? לפי הרמ״א זה כל כך קשה, האמירה? אני לא יודע למה, זה לא הגיוני.
ראינו את אותו דבר בעירובי חצרות, בעירובי תחומין, תמיד יש אמירה, ואני לא יודע… זה דבר יפה שצריך לומר, הייתי אומר אפילו יותר. אם אומרים ברכה, הוא כבר אמר מה זה.
והוא מביא שהפוסקים הקודמים אומרים להיפך, שבלי הברכה בוודאי לא מעכב, כי בלי האמירה אולי כן מעכב. נראה לי שזה לא הגיוני, אולי היה הגיוני להיפך.
דיון: למה האמירה תהיה מעכבת?
דובר 2:
יכול להיות שהאמירה עוזרת, כי אם לא… נגיד, מישהו שלא יודע מה המצווה ואיך זה עובד, הוא לא עשה כלום. הוא סתם לקח איזה חתיכה ערב יום טוב.
דובר 1:
אני לא מבין מה אתה אומר. אתה עושה שתדע מה העירוב. ממילא בגלל זה יש היכר. אם לא אין שום היכר.
דובר 2:
לא, כל היכר. היכר לא צריך אמירה.
דובר 1:
העיקר הוא שרואים, כבר התחילו, מה שהרעיון, כבר התחילו לבשל מערב שבת, ממילא זה שונה מיום טוב של השבוע. מה התורה הגדולה?
אני חושב שאפילו היום שכל אחד כותב תזכורות לעשות עירוב תבשילין, יכול להיות שהתזכורת כבר יוצאת. מבין? אני אומר, זה נעשה מצב שלם, צריך לזכור. אכן, אני מתכוון, אני לא אומר שאפשר לבטל את עירוב תבשילין, כי אז לא יהיה גם עמידה. אני מתכוון להוציא שזה אכן רצו שוב, שיזכרו שזה ערב שבת, שיהיה מצב.
מעניין, הלשון של הרמב״ם הוא לא כמו שהוא אומר “חייב לברך”. אני יכול להבין קצת כמו הרמ״א שהברכה היא חיוב.
דובר 2:
זה אומר, “חייב לברך” זה חיוב ברכה.
דובר 1:
עם הברכה, עם הברכה. כן, זה לא אומר יותר מזה, זה אני מתכוון.
—
הלכה ט׳ — מי שלא הניח עירוב תבשילין
דובר 1:
מי שלא הניח עירוב תבשילין ולא הניחו עליו, לא עשה ולא עשו עבורו, אסור לו, כשם שאסור לו לבשל ולאפות, האיסור שלו עולה על המאכלים שלו, כך קמחו ומאכלו אסור, כלומר אסור בשבת. אסור לאחרים לבשל ולאפות לו, לזה שלא הניח, עד שיקנה לו. עד שיקנה לו. עד שיקנה לו.
זה אומר, אי אפשר לעשות טריק כזה שהאדם יעבור עם המרכיבים הגולמיים שלו לשכן שעשה כן עירוב תבשילין ויאמר, “אתה תבשל עבורי”, כי המאכלים… מעניין, האיסור עלה על המאכלים? או שזה פשוט דרך למנוע טריקים כאלה?
למה זה יהיה טריק? אחר לא רשאי לאפות את הדברים שלך, למה? אני לא יודע.
דיון: למה צריך קנין?
דובר 2:
הענין הוא טורח, מיד נגיע לאפייה.
דובר 1:
אני לא צריך מה אתה מתכוון בטורח. הענין הוא… האיסור הוא שהאדם עומד ומבשל ביום טוב. האדם עושה מלאכות או שהוא עושה טורח ביום טוב. למה יעלה האיסור על ה… אותם רבנן שהם יכולים לאסור לבשל, יכולים לאסור שאחר יבשל עם האוכל שלך. מה ההבדל?
דובר 2:
אוקיי. זה שניהם מדרבנן. זה גדר.
דובר 1:
זה גדר, כמו שאתה אומר, ואז משכחת לה שתהיה… אוקיי.
יש כן עצה, הוא יכול להקנות. שנמצא זה מבשל ואופה שלו שהרי קנאו, הוא קנה אותו. מותר לעשות את הקנין ביום טוב, כן? כך הוא אומר כאן.
ואומר לו, זה לא קנין אמיתי. אסור לעשות קנין ביום טוב, אגב. לא כתוב אף פעם שאסור לעשות קנין ביום טוב. עדיין לא ראיתי. משא ומתן זה אותו דבר כמו קנין. קנין הוא סוג של משא ומתן, לא?
דובר 2:
לא, משא ומתן… קודם כל, מותר לעשות משא ומתן גם. מותר לקחת ומותר ללכת לקנות. כמו שאמרנו קודם, לא להשתמש בלשון של משא ומתן. אני לא יודע אם יש איסור לעשות קנין בשבת או יום טוב. אני חושב שלא למדנו דבר כזה עד עכשיו.
דובר 1:
זה אומר, שההוא יאפה את הלחם שלך, זה אסור. אבל אתה יכול לתת לו את הלחם שזה יהיה שלו, ואם ההוא רוצה, הוא יכול להחזיר. “אם רצה יתן, הרי שהכל שלו, שהרי לא נתנו במתנה” — אם הוא רוצה.
דובר 2:
כן, זה שלו. זה רק אם הוא רוצה, בוודאי רק אם הוא רוצה. אם הוא לא רוצה… אני מתכוון לומר, אולי אי אפשר לעשות מתנה על מנת להחזיר גם לא.
דובר 1:
אה, זה לא יכול להיות קנין מזויף.
דובר 2:
לא מזויף, מתנה על מנת להחזיר היא לא מזויפת. מתנה על מנת להחזיר היא רק תנאי.
—
הלכה י׳ — מערים מול מזיד
דובר 1:
אוקיי. הלאה. עכשיו, מה עוד יש? אם מישהו לא עשה עירוב תבשילין, “מי שלא הניח עירוב תבשילין”, והוא עבר, “ובישל ואפה לאכול בו ביום” — לא, הוא לא עבר. הוא אפה ביום טוב ליום טוב, “והותיר”, נשאר. “או שהזמין אורחים ולא באו, הרי זה אוכל למחר”.
כבר למדת, בזכות יום טוב, כי נשאר אוכל, מותר לאכול את זה למחרת. אבל כבר למדנו גם שם שערמה אסורה. כשהוא בישל יותר ממה שהוא צריך, הוא עשה כאילו הוא מבשל רק לעכשיו, אבל באמת הוא בישל גם לשבת. או שהוא עשה כאילו הזמין אורחים, והוא לא הזמין אורחים, “הרי זה אסור לאכלו”. אז זה אסור.
למה? אומר הרמב״ם, האיסור לאכלו, מה שזה נעשה, אפילו העבירה היא רק על ערמה, אבל “עבר ואפה ובישל לשבת”, אם הוא הלך עשה בגלוי את העבירה, אז זה אפילו פחות חמור, “אין אוסרין עליו”.
מיד נשאלת השאלה, “למה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד?” למה? איך יכול להיות שהמערים יהיה יותר חמור מהמזיד?
אומר הרמב״ם שהחמירו יותר למה? “שאם תתיר למערים, נמצאו הכל מערים”. אם יתירו להערים, כולם יערימו. אם יתירו, זה קל יותר מלעשות עירוב תבשילין, כל אחד יעשה ערמה, “וישתכח שם עירוב תבשילין”, יישכח כל הענין של עירוב תבשילין.
“אבל המזיד אינו מצוי, ישראל קדושים הם”, יהודים הם יהודים טובים, זה לא… “ואם יעבור היום לא יעבור פעם אחרת”. הוא עבר פעם אחת, הוא לא… על מה הוא עבר? הוא שכח לעשות עירוב תבשילין, והוא אמר, אתה יודע מה? אבל שנה הבאה ביום טוב הוא יזכור.
אז למה הוא יעשה במזיד? מדברים לא מזיד כלומר שהוא פורק עול, נכון? מזיד כלומר יש לו סיבה, הוא רוצה… התירוץ הוא שהוא רצה לאכול בשבת, לא היה לו עירוב, אז הוא עשה בכל זאת.
בהערמה… אבל מערים זה כשהוא רימה את המערכת. אה, רימית את המערכת, מתבטלת כל ההלכה של עירוב תבשילין. זה יותר גרוע.
השוואה להלכות עירובין פרק א׳
דובר 1:
זה לא כמו קודם בענין של הערמה, הרמב״ם סתם אמר שהחמירו עם מערים כי… הוא לא אמר סיבה קודם.
דובר 2:
איך אתה מתכוון בהלכה?
דובר 1:
אה, עירובין, בפרק א׳ הלכה י״א, הוא אמר, אם מישהו לא היה לו ערב והערים, החמירו במערים יותר מן המזיד, כי החמירו. הרמב״ם הבין זאת כמו שם שזה פשוט כך, כי זה עוד יותר גרוע מישהו שמתנהג כך בכוונה, מישהו שהוא נבל כזה ברשות התורה, שהאנשים סביבו יחשבו שהוא צדיק, אבל באמת זה לא, זה עוד יותר גרוע ממזיד.
כאן אומר הרמב״ם יותר על עירוב תבשילין. תראה במגיד משנה שם בפרק ו׳, תראה שההלכה של מערים ויותר עונש כתובה כאן בפרק ו׳ בהלכות עירוב תבשילין. שם מדבר הרמב״ם שהוא מערים לצורך חול. כלומר, כאן הוא מדבר שהוא מערים לצורך חול. אבל הרמ״א הוא יותר, והרמב״ם כאן מסביר, כי הענין הוא שהוא מבטל את כל התבשילין. אם הוא הערים, לא נאמר לידי חשש, אבל…
דובר 2:
אבל מה? אבל זה אותו דבר, אני לא יודע, יותר גרוע.
—
הלכה י״א — שני ימים טובים: תנאי בעירוב תבשילין
דובר 1:
אוקיי, עכשיו נלמד מה קורה אם יש שני ימי יום טוב. כן, אומר הרמב״ם, כבר למדנו שיש דבר כזה יום טוב שני. הרמב״ם התכוון לאנשים כמו בפרק ראשון נדמה לי.
אומר הרמב״ם, שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת. יש שני ימי יום טוב, זה חמישי ושישי, ערב שבת. אז מתי צריך לעשות את עירוב תבשילין? צריך לעשות את עירוב תבשילין ערב היום הראשון של יום טוב, עושה עירוב תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב.
שכח ולא הניח. אז יש עצה כזו, בדרך כלל אי אפשר לעשות עירוב תבשילין ביום טוב עצמו, אבל כששני ימי יום טוב, יש את העצה מניחו בראשון, עושים עירוב תבשילין ביום הראשון של יום טוב, ומתנה, עושים את התנאי.
מה הוא אומר? כיצד? אומר הרמב״ם, “מניח עירוב תבשילין ביום חמישי ואומר”, הוא אומר כך, “אם היום יום טוב”, אם היום הוא יום הטוב האמיתי, כי זה ספק יומא. כלפי שמיא גלוי באיזה יום הוא יום טוב. כך אומר הרמב״ם. באמת יש רק יום טוב אחד. מדברים כאן כששני ימים טובים היה ממש ספק יומא. מיד נראה מה הרמב״ם אומר.
אז אם היום הוא יום הטוב האמיתי, ולמחר, מחר הוא באמת חול, ורק מעמידים אותו, עושים אותו כמו יום טוב בגלל ספק, אז “למחר אבשל ואופה לשבת ואינו צריך לערוב”, כי מחר הולך להיות יום חול, אני אלך לבשל, לא צריך לזה שום עירוב תבשילין. וזה אומר גם, במקרה הזה הוא לא עשה שום עבירה עם זה, אני מתכוון, העירוב תבשילין הוא כלום, הוא לא עשה כלום.
“ואם היום חול ולמחר יום טוב”, אז אומר, “בעירוב זה”, אומר את הלשון, “בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל ממחר יום טוב לשבת”. אם מחר יום טוב, צריך היום עירוב, ועכשיו זה ערב יום טוב, אז הוא עושה עירוב מערב יום טוב.
נראה שברכה הוא לא עושה כאן, כי הנוסח השני אומרים כן “בעירוב זה”. אולי כי זה ספק לא אומרים ברכה, ספק ברכות.
עירוב תבשילין בתנאי — חידושו של הרמב״ם לגבי בזמן הזה
הלכה יא: עירוב תבשילין בתנאי — אם היום חול למחר יום טוב
אני מתכוון, הראשון לא עושה כלום, הוא לא עשה כלום.
ואם היום חול ולמחר יום טוב, אז אומר “בעירוב זה”, אומר את הלשון, “בעירוב זה יהא מותר לי לאפות ולבשל מיום טוב לשבת”.
אם מחר יום טוב, צריך היום עירוב, ועכשיו זה ערב יום טוב, זה ערב של ערב יום טוב.
שאלה: האם עושים ברכה על עירוב תבשילין בתנאי?
נראה שברכה הוא לא עושה כאן, כן? כי הנוסח השני אומרים כן “בעירוב זה”.
אולי על ספק לא אומרים ברכה, ספק ברכות, זה לא שהוא לא אומר ברכה, אני לא יודע.
אני מתכוון, עושים ברכה… על יום טוב שני עושים ברכה, נכון? וכשעושים… ראשון, יום טוב ראשון. למה? גם, זה עדיין רק ספק אם הוא צריך עירוב. נכון, על הצד שהיום השני הוא חול, לא צריך עירוב.
אלא מאי, מה יש כאן אחרת? הוא יכול גם לעשות ברכה אולי. יכול להיות שההיכר הוא עדיין היכר טוב לזכור את האיסור של… דבר רגיל, אבל אתה אומר שהוא לא יעשה ברכה, הוא לא יעשה ברכה.
לא כתוב שהוא לא עושה ברכה. לא, אני חושב למה לא, כי אנחנו צריכים לומר שאם היום יום טוב… יכול להיות שלעשות עירוב תבשילין ביום טוב זה משהו לא טוב.
לא, עירוב תבשילין לא עובד ביום טוב. הנקודה של עירוב הוא כבר עשה מערב יום טוב. יום טוב. זו לא הבעיה.
הבעיה היא, אם הוא עושה את זה רק על הצד שמחר יום טוב. כל עירוב תבשילין הוא על הצד שמחר יום טוב. זה לא שונה מכל עירוב תבשילין.
הלכה יב: כיוצא בו — תרומה ומעשר בתנאי
תרגום לעברית
אומר הרמב״ם, כיוצא בו, דומה לכך, ברגע שאנו מבינים את העניין שיש כאן את הממה נפשך, שאפשר לעשות סוג כזה של עירוב, תנאי כזה, אז כיוצא בו, יש מצב דומה לזה.
היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון. יש לו שני סלים של תבואה שלא מעושרת, וביום טוב אסור לעשר, נכון? כבר למדנו.
אבל הוא כן יכול לעשות כך, הוא יכול לומר אם היום חול, אם היום הוא יום חול, אני יכול היום, מותר לי לעשר, אז תהא זו תרומה על זו, יהיה הסל הזה תרומה על השני, או קצת מהסל, לא משנה. צריך להבררו אחר יום טוב.
אוקיי, ואם היום קודש? אם היום הוא יום טוב, אסור לעשות תרומה, אז אין בדברי כלום, לא אמרתי כלום.
וקורא עליה שם, הוא קורא לזה תרומה.
שאלה: מה משמעות “קורא עליה שם”?
מה משמעות קורא עליה שם? האם הוא צריך לעשות זאת או שזה לשון? קורא שם פירושו שהוא קורא לזה שם, הוא אומר הרי זו תרומה. הוא אמר תהא זו תרומה, והוא אומר אוקיי, הרי זו תרומה, ומניחה, מניח אותה בצד.
ולמחר חוזר ואומר, אומר כך, אם היום קודש, אין בדברי כלום, לא אמרתי כלום, אבל אז אני כבר בסדר כי כבר עשיתי אתמול. אם היום חול, תהא זו תרומה על זו. כך הוא מוגן משני הצדדים.
וקורא לה שם, ומניחה כדרך שקרא לה בראשונה, ומניחה, רואים שקרא עליה שם תרומה, ואוכל את השניה.
אולי קורא לה שם פירושו, אני רק רוצה לומר, הוא צריך לזכור איזו הוא עשה תרומה, כי הוא צריך לומר את אותו הדבר פעמיים, כדי שלא יאכל בטעות את התרומה. או במזיד, כן. אולי זה הפירוש.
שאלה: למה לא עוזר יש ברירה?
אולי איך יש ברירה יעזור? אוקיי. לא, זה עונה משהו. זה מדאורייתא, אין ברירה. למה לעשות ברירה שנכנסת? כן, אוקיי.
סיכום: התנאי עובד ביום טוב שני של גלויות, לא בראש השנה
העניין הוא, הוא צריך לעשות את התנאי, והתנאי עובד גם על עירובי תבשילין וגם על מעשר, נתינת תרומה ביום טוב.
את אותו התנאי אפשר לעשות בין שני ימים טובים של גלויות, אבל את התנאי לא אפשר לעשות כאשר יש שני ימים שונים, שיום אחד הוא באמת יום טוב ויום אחד באמת לא, אלא עושים אותו ביום טוב.
הלכה יג: ראש השנה — אין תנאי
אף שני ימים טובים של ראש השנה, שהרמב״ם כבר אמר שיש להם דין אחר, נקראים כמו יום אחד, שניהם קדושה אחת.
אז אם שכח ולא הניח ביום רביעי ואינו מניחה, לא יכול לעשות עירוב ביום טוב, כי הוא לא יכול לעשות את האם היום כך, כי לשניהם יש אותה קדושה.
שאינו מניח אלא סומך לאחרים, צריך להסתמך או סומך לאחרים יותר מעליו, או עושה את העצה שאמרנו קודם מקנה למי שערב.
אוי, באמת לא עושה כאן, אסור לאפות למשל לשבת.
אותו דבר לגבי תרומה. כן, אם שכח ולא הפריש תרומה ביום רביעי, גם ביום טוב, בראש השנה לא יעזור, שבעינו מארפי שאל מוצאי שבת. אז אין כאן את הסומך, על עירוב יש כל מיני עצות אחרות, מקנה, סומך. על תרומה הוא יצטרך לחכות יחד עם כולם.
הלכה יד-טו: החידוש הגדול של הרמב״ם — בזמן הזה אי אפשר לעשות תנאי
אומר הרמב״ם, אני חושב שלא. בא הרמב״ם עם חידוש.
אומר, כל הדברים האלו שאמרנו, שאפשר לעשות את טריק הממה נפשך. הואיל ובזמן שהיה בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה, מדברים כשעדיין היה בית דין של ארץ ישראל, והיו מקדשים על פי הראיה, לפני שיכלו לומר שהם ראו את הלבנה.
והיו בני הגליות, ואז בארץ ישראל באמת היה רק יום טוב אחד, ואז היה רק בחוץ לארץ שהיו שני ימים טובים, כי הם לא קיבלו את המסר בזמן מתי יום טוב באמת.
והיו בני הגליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק, כדי להחמיר שאם החודש חסר, יתחילו יום קודם. ועשו זאת רק להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין היום שקידשו בו בני ארץ ישראל.
היסוד של החידוש: יום טוב שני הוא היום רק מנהג, לא ספק
אבל היום, בזמנים של היום כשכבר לא מקדשים על פי הראיה, ובני ארץ ישראל סומכין על החשבון, מסתמכים רק על החשבון שבהלכות קידוש החודש ילמד אותנו הרמב״ם איך החשבון עובד, שאנחנו יודעים כבר מראש איזה חודש חסר ומלא, ומקדשין עליו. מקדשים לפי החשבון.
דיוק: בני ארץ ישראל מקדשים אפילו היום
באמת, כמו שאתה מדייק, בואו נזכור, אנחנו הולכים ללמוד את קידוש החודש, שאפילו היום סובר הרמב״ם שהחודש נעשה כי בני ארץ ישראל מקדשים אותו. החידוש היחיד הוא שפעם קידשו על פי הראיה, היום מקדשים על פי חשבון. אבל הנפקא מינה היא שאנחנו יודעים כבר את החשבון מראש.
מסקנה: יום טוב שני הוא מנהג בלבד
אז גם כך, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, זה שעושים כן יום טוב שני בגלות אינו בגלל ספק, אלא אלא מנהג בלבד, רק עניין של מנהג.
יוצא, אומר הרמב״ם, לפיכך אני אומר… כמו שהרמב״ם לא אמר קודם שזה רק מנהג הוא… הוא לא אמר קודם בבירור את החלק הזה. כן, כן, אבל הוא לא אומר… תהיה טוב, אבל שם לא ברור החלק. הוא אומר את המילה מנהג, כן. כן, אבל שם… בואו לא נתקע. תמשיך, כן. הוא עדיין לא עושה זאת בגלל ספק, אלא בגלל מנהג.
“לפיכך אני אומר” — החידוש של הרמב״ם עצמו
אז אומר הרמב״ם כאן חידוש גדול, לפיכך יראה לי… אני אומר. לפיכך אני אומר. על זה אני אומר, כשהרמב״ם אומר אני אומר, הוא אומר שזה החידוש שלי, שאי אפשר יותר לעשות את הטריק, שאין מערב אדם, אדם לא יכול לעשות עירוב ולעשות את התנאי בזמן הזה, הוא לא יכול לעשות זאת, לא על עירוב תבשילין, לא על עירובי חצרות ושיתופי מבואות.
בעירובי חצרות ושיתופי מבואות גם היה העניין, אה, אפשר לעשות זאת ביום טוב עם אותו טריק.
ואין מעשרין את הטבל על תנאי, אותו דבר לא אפשר לעשות את המעשר על תנאי.
אלא הכל מערב יום טוב, אבל את זה אפשר לעשות רק מערב יום טוב, כי אתה לא יכול לומר אם היום כך וכך, כי לשני הימים יש אותה קדושה אחת של מנהג. שני הימים עושים רק בגלל מנהג, ממילא אי אפשר יותר לעשות את הדבר הזה. וזה החידוש של הרמב״ם עצמו.
דיון: מה פירוש “אני אומר” אצל הרמב״ם?
כמו שכאשר הרמב״ם אומר אומר אני או אני אומר או יראה לי, הפשט הוא שאחרים אומרים אחרת, הגאונים אומרים אחרת, אבל הרמב״ם אומר אחרת.
העניין הוא שהרמב״ם סובר שהוא אומר רק דברים לא אחרת. כן, כן, כשהרמב״ם אומר יראה לי זה לא כי הוא מתווכח עם מישהו, והרמב״ם אומר יראה לי כי זה חידוש. זה יכול להיות אפילו… אוקיי, אם היו גאונים אולי היה מביא, כמו שמישהו אומר, אבל זה לא משנה.
הרמב״ם לא סובר שצריך לפסוק מה שהגאונים אמרו. צריך לפסוק רק לפי הגמרא, ולא צריך לפסוק לפי הרמב״ם גם כן בעצם, שאין סיבה שיפסקו לפי הרמב״ם.
המחלוקת של הראב״ד
והראב״ד באמת חולק, הראב״ד אומר שיש איזשהו טעם, כן, הראב״ד אומר סברא, אבל לא רואים שיהיה מחובר, והוא לא מסכים, הוא על כל שכן.
כלומר, מה אומר הרמב״ם? אבל אנחנו יודעים בוודאי שזה נכון, מה אתה רוצה? הראב״ד אומר, זה מנהג, זה מנהג יותר גרוע ממה שהיה קודם. אבל הטריק כבר לא עובד יותר, כי אנחנו יודעים בעצם איזו סברא.
לא ברור. לא רואים שזה יהיה כך… אפשר להבין, כי אנחנו אמרנו שני ימים. כשאנחנו לוקחים כשלא לוקחים את המנהג ברצינות, היינו אומרים, אנחנו יודעים איזה יום. היום השני הוא כלום, אבל זה לא כך. אלא אומרים ששני הימים הם אותו יום טוב.
לא ששניהם אותו הדבר. היום השני הוא משום מנהג. הראשון לא משום מנהג. הראשון הוא… אז מה הבעיה? לא ברור.
דיגרסיה: “אומר אני” — הסגנון של הרמב״ם כמו רבי
בקיצור, אפשר… אני חושב, הרמב״ם משתמש במילה אומר אני או אני אומר. הרמב״ם בהקדמה למשנה תורה קצת מדמה את עצמו ל… לא מדמה, אבל הוא נותן את ההרגשה שכמו שרבינו הקדוש, בעל המשנה, עשה את המשנה מסיבה, הוא עושה את המשנה תורה מאותה סיבה, הוא אפילו נותן לה שם דומה.
הלשון אומר אני היא לשון של רבי. רבי אומר אומר אני היא לשון המשנה הרבה פעמים.
כן, אתה יודע למה? זה גם עניין של ענווה, כי הוא כבר לא כמו שזה. הוא אומר אומר אני, יש ענווה מסוימת.
לא, למה רבי אומר אומר אני? כי הוא כתב את זה, הוא ה״אני”. אותו דבר הרמב״ם הוא ה״אני”. מה שאומר הרמב״ם הולך עם ה… הוא משתמש באותו… כן, אוקיי, אל תבטל את הפשט שלי, זה פשט יפה.
הרמב״ם משתמש באותו… הרמב״ם רואה את עצמו קצת כמו מחבר המשנה, בהולך בעקבות רבינו הקדוש. אז, אתה מבין מה אני אומר. אוקיי. כן, כן, כן.
זה לא משתנה מהחלק. אתה אומר, שניהם עושים זאת כי זה “אומר אני”. יפה. בדיוק.
לא, למה שניהם לא מחברים, הם בלוקים. אני רוצה לומר שמסדרים אחד אחרת, כשיש לו כן משהו לומר צריך להיות ברור מה החידוש שלו.
כלומר, יש אנשים שהם מניפולטורים, הוא עושה ליקוט, וכשהוא רוצה משהו לומר הוא עושה כאילו זה קונצנזוס. אפילו רבי עשה דבר כזה, הוא עשה סתם משנה פחות או יותר ההלכה שהוא החזיק.
יש שאומרים שמשה רבינו כשאמר משהו משלו גם הוא היה צריך לומר “אומר אני”, כי בפשטות ידעו שזה דבר ה׳.
אוקיי, בואו נמשיך. אז, זה מעניין, שבדרך כלל כשהוא אומר, עומד רק מה שעומד, אף על פי שזה הרבה פעמים עם הפשט שלו, אבל הרמב״ם לא הסתכל על הפשט שלו, הרמב״ם אמר מה שכתוב. שזה זה, כן.
כשהוא אומר חידוש, אז הוא אומר בבירור שזה חידוש. חידוש פירושו לומר, זה לא דבר שכתוב בבירור, אף על פי שזו סברא, זו אולי סברא טובה, אבל לא כתוב החילוק.
דברים אחרים אומר הרמב״ם, זה תורה שבעל פה. את זה היה אומר שזה לא תורה שבעל פה, זו התורה שלי. אולי זה נקרא גם תורה שבעל פה, שהרי כל תלמידי משה. כן.
מעבר לשמחת יום טוב
עד עכשיו למדנו על עירוב תבשילין. עכשיו מגיע סוגיה טעימה, הולכים ללמוד על זה. בשניהם מדברים על בישול לכבוד יום טוב, וזו ההלכה האחרונה בעיקר אחר כך.
שמחת יום טוב — לא במנין המצוות של הלכות יום טוב
אני לא אלמד אתכם את המצווה, לא מצווה, כי הרמב״ם לא מנה בהתחלה כמצווה. לא במצוות המצוות, יש שתים עשרה מצוות. הוא אומר ששתים עשרה המצוות הן רק שביתה, אבל זו כן מצווה.
אני חושב שהוא מונה זאת כן בהלכות חגיגה. מה שלמדו פעם יום טוב סוכות, זוכר שלמדתי בסוכה. ושם ראינו שהרמב״ם מונה את המצווה שעושים בחגיגה, אבל הוא סובר שעיקר המצווה היא חגיגה, כמו גם בכלל זה גם השמחה.
נראה הרבה פעמים אצל הרמב״ם שיש לפעמים מצווה שיש לה שני משמעויות, ושתיהן מדאורייתא. זה ודאי מדאורייתא, רק הוא מונה זאת במקום אחר.
הלכות שביתת יום טוב – כבוד ועונג יום טוב ושמחת יום טוב
כבוד ועונג יום טוב – שיטת הרמב״ם
דובר 1:
אני רוצה שיש תשובה בספר. הוא אומר ששתים עשרה המצוות הן רק שביתה, אבל זו כן מצווה. אני חושב שהוא מונה זאת כן בהלכות חגיגה. והם למדו פעם יום טוב סוכות, זוכר שלמדתי בסוכה שלך איתך, ושם ראינו שהרמב״ם מונה את המצווה שעושים בחגיך, אבל הוא סובר שעיקר המצווה היא חגיגה, ויש בכלל זה גם את השמחות. יש הרבה פעמים אצל הרמב״ם שיש לפעמים מצווה שיש לה שני משמעויות, ושתיהן נמנות. זה ודאי מדאורייתא. זה ודאי מדאורייתא, רק הוא מונה זאת במקום אחר. בהלכות חגיגה מונה רק את מה שיותר דבר, ודאי מדאורייתא?
דובר 2:
לא, זה ודאי מדאורייתא.
דובר 1:
זה ודאי מדאורייתא, אין ספק, זה רק… הרמב״ם הולך לומר זאת בבירור, כמו שכבר בהלכות חגיגה, אבל הרשימה של מצוות לא עומדת בדיוק כאן, אבל בעצם זו כן עוד מצווה. יכול להיות שהסיבה שהרמב״ם מנה בהתחלה שתים עשרה מצוות היא כי המילה שביתת יום טוב. על שביתת יום טוב יש שתים עשרה, יש עוד, שזה לא המילה שביתה. זו שמחה.
דובר 2:
כן, אבל אני אומר שזה… הוא הולך לומר זאת בבירור.
לשון הרמב״ם: כבוד ועונג יום טוב
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, טוב מאוד, כי הוא התחיל הלכות שביתת יום טוב, הוא אמר כמו שיש… ל״ט מלאכות, כמו כל הלכות שבת, כך הולכות כל הלכות יום טוב. אומר גם, כמו שיש מצווה של כבוד שבת ועונג שבת, כך נמנה זכור ו… לא זכור, כבוד ועונג, כבוד ועונג, זכור ושבת. לומדים מהפסוק אם תשיב, או כן. כשם שמצוה לכבד שבת וכו׳. הרמב״ן, אומר הרמב״ן, כך כל ימים טובים, כך גם כל ימים טובים. זו מצווה שנאמר, מביא מיד את הפסוק לקדוש ה׳ מכבד. פירושו שכל יום שקדוש לה׳, בין שבת בין יום טוב, צריך להיות מכבד. מעניין, כן?
דובר 2:
וכל ימים טובים כתוב בכל מקרא קודש, שאם זה קודש, קודש לה׳.
דובר 1:
פירוש שאנחנו יודעים שכשיש, כל יום שקדוש לה׳ צריך להיות מכבד. זה מדברי קבלה, זה מדברי קבלה. ישעיהו אמר לנו וקראת לשבת עונג לקדוש ה׳ מכבד, כתוב שבת וקדוש ה׳. פשוט הפשט אולי פירושו קדוש ה׳ אותו דבר כמו שבת?
דובר 2:
מזה לא, כל יום שקדוש, ויום טוב גם קדוש.
דובר 1:
כתוב לפני הקב״ה זה כבר קדוש, אצל האדם זה נעשה קדוש על ידי שמכבדים אותו איכשהו. העניין הוא שמקדשים, את הימים הקדושים צריך לקרוא עונג. מדברי קבלה, וכבר בארנו הכבוד ועונג בהלכות שבת, ובהלכות שבת הוא כבר אמר מה פירוש כבוד ועונג, שם הוא אמר את העניין של הכנה לשבת וכן הלאה.
דיון: חילוק בין שבת ליום טוב בנוגע לסעודת ערב
דובר 1:
וכן, גם כאן ראוי לאדם, ראוי לאדם שלא יסעוד, כמו ערב שבת למדנו שלא לאכול סעודה ערב שבת. צריך לראות, ודאי לכאורה חילוק. וכן ראוי לאדם, הוא אומר אולי ראוי, אולי זה לא חיוב, אולי בשבת זה יותר חיוב. אז למה הוא לא צריך לומר שוב? אם אומרים כבר ביארנו, צריך לעשות גבי פסח משם. מה יש חילוק בין שבת ליום טוב?
הוא אומר קודם מה שהוא אומר. ראוי לאדם שלא יסעוד, לא לעשות סעודה בערבי ימים טובים מן המנחה למעלה, כערב השבת, כמו ערב שבת לא אוכלים סעודה גדולה מן המנחה למעלה, מקצת לפני שנעשה שבת, שדבר זה בכלל הכבוד. זה עניין של כבוד שבת וגם כבוד יום טוב. את הסעודות הגדולות צריך להשאיר למתי שזה יום טוב, לא לאכול לפני כן. נכון. אז למה זה לא ברור? למה יש משהו חילוק? כערב שבת. אם זה אותו דבר, צריך להיות אותו דבר. אני הוצאתי אפילו את ההלכה מהשני, מכל ההלכות של הלכות יום טוב.
דובר 2:
לא, יש חילוק, אם אני זוכר, שהגמרא משמע שהאיסור הוא רק יום טוב, לא שבת.
דובר 1:
הרמב״ם פסק איכשהו לפי שיטה שאפילו שבת יש עניין, אבל יום טוב בוודאי יש עניין, וזה ממש הפוך, אם אני זוכר. או אולי… משהו כזה, הוא לא מסביר מספיק, אולי האדם יסביר זאת בקיצור?
דובר 2:
הוא לא מסביר.
דובר 1:
אוקיי. מגיע בשבת, לא נכנס דקה בפרק ל׳.
דובר 2:
לא, אתה צריך לדעת מה החילוק. אם זה אותו דבר, אתה כבר יודע שזה אותו דבר. נראה שזה לא אותו דבר, שיש איזשהו חילוק איך זה עומד בשבת ואיך זה עומד ביום טוב. בנושא של כבוד שבת.
תרגום לעברית
דובר 1:
לא היה כתוב… בשבת הוא אמר אסור, אבל הוא אמר בעצם מותר, מותר לאכול ולשתות עד שתחשך, אבל מכבוד השבת שימנע מלקבוע סעודה, כדי שיכנס כשהוא רעב. אולי יש כאן איזה חילוק בין מה שהוא אומר על שבת ומה שהוא אומר על יום טוב?
דובר 2:
כתוב כן, הגמרא שהרמב״ם מביא היא… גם שבת וגם יום טוב, זו שיטת רבי יהודה. לכאורה אין ההלכה כרבי יהודה, הרמב״ם פוסק את זה בכל זאת. אז אולי בגלל זה הוא כופל את זה, כי זו אולי רק ראיה, זה לא ממש דין, זה רק ראיה, זה דבר יפה.
דובר 1:
בהלכות שבת אומר הרמב״ם כך: אסור לקבוע סעודה גדולה ומשתה. אומר הוא, אף על פי שמותר לאכול, אבל לכבוד שבת לא יקבע סעודה.
דובר 2:
לא, שני דברים שונים. לקבוע משתה זה אפילו מוקדם בבוקר, כל ערב שבת. אבל הוא אומר, מותר לאכול, אבל על כבוד הוא שלא יאכל סעודה גדולה… שלא יקבע סעודה בכלל. שלא יקבע סעודה, אפילו לא סעודה גדולה.
דובר 1:
בדיוק. זה מה שהוא אומר גם כאן, זה אותו דבר. שלא יאכל מן המנחה ולמעלה.
מבזה את המועדות
לשון הרמב״ם
דובר 1:
וכל המבזה את המועדות, מי שלא עושה סעודה גדולה ביום טוב, הוא מבזה את המועדות. טוב מאוד, הרמב״ם אומר שיש כבוד, ההיפך מכבוד הוא ביזוי. אז כבוד יום טוב הוא שעושים אז את הסעודה בכל עניני הכבוד. ממילא המבזה את המועדות שעומד במשנה, הוא כאילו עבד עבודה זרה, זו לשון הגמרא, כאילו עבד עבודה זרה. אבל הרמב״ם מבין שזה אומר שזה לא רק בכבוד יום טוב, כי זה נקרא מבזה. אצל שבת הוא גם אמר ששבת ועבודה זרה יש להם איזה קשר, כן, אלו שתי מצוות גדולות. בסוף הלכות שבת, כן. אבל יום טוב שונה, רק כבוד יום טוב. הוא לא אומר עבד.
דובר 2:
כן.
הפשט ב״כאילו עבד עבודה זרה”
דובר 1:
הוא אומר כאילו עבד עבודה זרה, כלומר כמו המינים הצדוקים שלא מאמינים בלוח של חז״ל.
דובר 2:
לא, צריך להגיע לזה, לא למה צריך לעשות את התורה.
דובר 1:
הפשט הפשוט אומר שלמדנו בפרשיות… זה בא מהגמרא, כן, כתוב… באבות כתוב שם בפרשת משפטים בקריאת ישראל, כתוב על ההוא מעשיך לא תעשה לך אתחרגא בת תשמעות, מזה לומדים כל מבזה את המועדות הוא כאילו עבד עבודה זרה. והפשט הוא פשוט, אם מי הוא גוי? מי שהולך לימים טובים של הגויים. כך היו שלהם, כמו שרואים, וקרא לך ואכלת מזבחו. מי הוא יהודי? יהודי יש לו ימים טובים יהודיים. אפילו אתה מקיים את כל ההלכות, אבל אתה מבזה את היום טוב, אתה לא עושה שזה יהיה אינטראקטיבי, שאנשים יבואו אז, העולם ילך לתיאטרון במקום, הולכים לעבודה זרה. זה עבד עבודה זרה, מבין? זה אומר שזה פשט פשוט.
דובר 2:
אוקיי, נהדר.
שמחת יום טוב – חיוב שמחה
לשון הרמב״ם: איסור הספד ותענית וחיוב שמחה
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, עם שאר ימים טובים, כולן אסורים בהספד ובתענית”. כלומר האחרים, שבועות, ראש השנה, וכו׳. לא עושים הספד וצום. מה צריך לעשות? הרמב״ם אומר כאן, הוא מונה את הימים טובים. אוקיי, הלאה, “וחייב אדם…” הוא מונה שני דברים, “כולן אסורים בהספד ובתענית”. מה כן? “וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו, וכל הנלוים עליו”. כולם יהיו שמחים, “שנאמר ‘ושמחת בחגך׳”.
“יש בכלל אותה שמחה” – שתי שכבות של שמחה
דובר 1:
אומר הוא, הרמב״ם, כמו שהוא מזכיר, “אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה”, שזו המצווה העיקרית, “אבל יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו”. זה שכל אחד ישמח.
“כל אחד ואחד כראוי לו” – כל אחד לפי שמחתו
דובר 1:
“כיצד?” הרמב״ם מסביר איך משמח כל אחד. כל אחד, האבא לא יחשוב שמה שהוא חושב שזה שמחה, זה שמחה אצל כולם. כל אחד יהיה באמת שמח. אז מה משמח אותך, שמח את האחרים, אבל חשוב עליהם. “כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות”. ממתקים. “והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין”. אני מתכוון שהנשים צריכות גם לאכול. מלבד זה מוסיפים בגדים ותכשיטין. אצלך אין שמחה, כל אחד יכול, אבא יכול גם לאכול סוכריות. הנקודה היא, אין שמחה שאתה אוכל סוכריות, כי אתה יכול לקנות לעצמך סוכריות.
צריך לדעת, החילוק, חשבתי על זה, נותנים דברים אחרים. למשל, לילדים, למשל, מונעים תענוגים מסוימים כשיש תענית, או בתשעת הימים, אני יודע מה, הוא עושה משהו. אצל אבא מותר. למה? כי אצלך אין שמחה שאתה אוכל גלידה. אצל בנך, ילד קטן, זו שמחה שלמה, אה, היום חילקו גלידה בחדר. האבא כן אכל גלידה, לא גלידה, בשר, יין, מבין מה אני אומר? יכול להיות שזה… וזה גם להקל. כלומר, בוודאי, כל אחד יכול לאכול את הסוכריות לכבוד יום טוב, אבל זה לא חיוב השמחה, אתה לא יוצא בזה. אצלך אין שמחה.
דיון: מהי שמחה לאנשים שונים
דובר 2:
אנחנו מדברים כאן על הפלוס, אנחנו לא מדברים… אם אני אומר שיש כן מינוס, אני שומע. כי אבא, כשאתה קונה קליות ואגוזים אתה שמח?
דובר 1:
יש לי הרבה אבות תינוקות, כן.
דובר 2:
אוקיי, הם שמחים יותר רגשית מהאבות שבשר ויין, משוגע, כן.
דובר 1:
לא, זה… אבל בכל מקרה, מה שהרמב״ם אומר כאן הם דוגמאות. אני מתכוון, אם למישהו יש ילד שכן, הוא כבר ילד של היום, הוא מבין סטייק, אבל הוא מתכוון לומר שצריך לחשוב על כל אחד מהי השמחה שלו.
“קונה להן בגדים ותכשיטין” – לא דווקא דברים חדשים
דובר 1:
והנשים קונה להם בגדים ותכשיט כפי ממונו. דרך אגב, אני מתכוון שקונה להם לא אומר שצריך לקנות לכבוד יום טוב חדשים. כלומר שהוא יוודא שיהיה להם לכבוד יום טוב, אבל השמחה של יום טוב היא ללבוש את הבגדים, לא לקנות את הבגדים. אנשים מתנהגים הרבה, יש אנשים שמתנהגים לקנות תכשיטים ליום טוב. כן, אני מתכוון שזה דבר יפה, יש חסידות שצריך לקנות שמלה חדשה לאישה. אבל אני מתכוון שהשמחה של יום טוב, אני מתכוון שזו טעות. אני מתכוון שמה שכתוב כאן בגדים ותכשיטים לא אומר שהיא צריכה תכשיטים חדשים כל יום טוב. כלומר שהיא צריכה מה ללבוש לכבוד יום טוב, בגדי יום טוב.
אבל לכאורה, תכשיטים ישנים אינם שמחה. שמחה אומרת כך: בא יום טוב, לובשים את התכשיטים, כל השבוע לא לובשים אותם. ולכבוד יום טוב, לובשים את הבגדים היפים. אני אומר, אם מישהו קונה לפסח בגדים יפים, ונשארו לשבועות, לא יקנו חדשים.
אוקיי, אוקיי. נכון שלנשים יש שיגעון כזה, תמיד בגדים חדשים. אוקיי, אז זה בכלל השמחה, צריך לקנות חדשים. אבל אני אומר שהמצווה היא לא מתנה. זה לא פשט שאבא… זה לא ענין של מתנה, זה לא ענין של מתנה. זה שהבעל רוצה לאכול טוב, והאישה רוצה להיראות טוב.
כן, אומר. כי אנשים אוכלין בשר ושותין יין. למה? כי לגברים, כאן מוסיף הרמב״ם שאין שמחה אלא ביין ואין שמחה אלא ביין, לאנשים, לאנשים שניתנה להם התורה, דיבור בהבה, מה שכתוב אין שמחה אלא ביין, אומר הוא, זה מתכוון לאבות. מי עכשיו, טוב מאוד. זה עד כאן השמחה העיקרית, עכשיו אומר הרב הקדוש.
הלכה יח (המשך) – חיוב לשתף עניים
מה שהיה לא אומר שיצאנו בזה. וכשהוא אוכל ושותה. קודם צריך לאכול ולשתות. אם לא אוכל ולא שותה, לא מתחיל על זה כלום. כשהוא אוכל ושותה, כן. כשאוכל ושותה חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האמללים. צריך לוודא לתת לגר, יתום ואלמנה, ולכל מי שעצוב ועני.
בזמנים של היום צריך להוסיף גרושים וגרושות ובניהם. אבל סתם, מי ששבור, השכן בבית המדרש. יש מי ששכח לכלול בפסוק הזה גרושה.
המקום החריף של הרמב״ם – שמחת כריסו
והרמב״ם מוסיף כאן, אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש — אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו.
כאן אומר הרמב״ם בעצם שהאכלה לא אומרת רק שיהיה לו כסף לקנות, אלא כלומר הוא והם והם והם. שמחת מצוה, זה לא אומר, אוקיי, קיימת חצי מהמצווה, רוב המצווה. אומר הוא, לא, לא קיימת כלום. אחד הוא שמחת מצוה, אלא שמחת כריסו. הבטן שלך נהנתה. זה לא אומר שמחה. זה חריף.
בואו נסיים, בואו ננסה להבין. כי אלו נאמר, על האנשים שחושבים רק על עצמם, עליהם נאמר הפסוק “זבחיהם כלחם אונים להם”. הזבח שלהם, החגיגה שלהם, הבשר ששוחטים, הוא כמו לחם אונים. לחם אונים אומר בשר שניתן לעבודה זרה, שהעבודה זרה מטמאת. “כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם”. כי סוף הפסוק אומר, מהו זבחיהם? הלחם שלהם הוא “לנפשם”, הלחם שלהם הוא לעצמם, במקום שלחם הוא משהו שמשתפים עם אנשים אחרים. אם היה לכבוד יום טוב, היו משתפים עם אחרים.
ולא רק זה, “ושמחה כזו קלון היא להם”, זו בושה להם, שנאמר “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”, הזבל של החגים שלכם. מהו הזבל של החגים שלכם? הלכלוך של החגים שלכם? הפרש. מה שנאכל. פרש אומר כן.
חידוש – זה מדין שמחה, לא מדין רחמנות
זה מעניין, כי לפני שהרמב״ם אומר את זה, היינו חושבים שהשמחה בביתו, כמו שמישהו חושב, פשוט שיהיה שמח בבית. אבל כאן רואים שזה צריך להיות לכבוד יום טוב, כי אם לא זה… וסעודה לכבוד יום טוב היא סעודה כזו שקוראים עוד אנשים אליה. כשאתה קורא אוכל…
אני מתכוון שצריך להבין כאן, אף על פי שלרמב״ם יש ראיה טובה, המגיד משנה אומר כאן שמהו המקור של הרמב״ם, אין לו מקור לחלק תורה הזה. הוא בעצמו אמר שהוא זוכר. הפסוקים אומרים, הקב״ה אומר, אני צריך קצת זבל, יהיה לך הרבה מזה, וביזוי יום טוב, זו השמחה של היהודים.
אבל אני רק רוצה להדגיש, זה לא פשט שאם אתה אוכל, אתה מחויב לתת לאחר מדין רחמנות, מדין אהבת ישראל. לא, זה מדין שמחה. שמחה שכתובה בפסוק “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וכו׳”. במילים אחרות, שמחה אומרת שיש רוחב, יש לכולם. אם אין לכולם, אתה סתם אוכל בזלילה.
שמחה לא אומרת שאתה אוכל, אלא שמחה אומרת שיש חגיגה גדולה. חגיגה גדולה אומרת שכולם אוכלים, אתה וביתך והעני והאביון. ואם מישהו נותן רק ליהודים היפים, אין שמחה. עד כאן שמחת כריסו. טוב מאוד. חריף מאוד וטוב מאוד.
וגם הזוהר הקדוש אומר את אותו דבר, נכון? כן, הוא מביא את זה הרבה פעמים, כמה פעמים.
סטייה: שבת לעומת יום טוב לגבי שיתוף עניים
זה חידוש מעניין. אני רואה שהמלאכת רוקח מביא את זה כאן, שעל שבת לא אומרים את זה. לא כתוב בשבת שצריך… אבל התירוץ הוא ששבת אינה שמחה. כתוב כן על הקרובים, העבד, ושובת. אבל בשמחה, וקראת לשבת עונג.
התירוץ הוא אבל פשוט, בשבת לא עושים סעודות ענקיות עם מסיבות. שבת היא אחרת… קראת מנוחה. לא, אבל בשבת יש לך גם את אותה מחשבה, שאדם יעשה מנוחה על ידי העברת העבודה לעבדים. זו עדיין מנוחה אנוכית. כי אנחנו רוצים שיהיה מצב של מנוחה, לא רק שאתה תהיה במנוחה. אבל לא השמחה.
הזוהר אומר תורה אחרת, הוא אומר ששבת היא דבר כל כך גבוה שאין פירוש. אבל הפשט הפשוט הוא דווקא, אולי זה אומר את זה? כן, אולי זה מחובר לזה, כי שבת אינה שמחות, כך בחיצוניות. זה יותר… בשבת אסור לטלטל, אי אפשר לקרוא לכולם.
אני מתכוון שהענין הוא לכאורה שזה מתחיל עם החגיגה. הוא גם אמר שהעיקר הוא, זה מתחיל עם החגיגה. ובכל שבת יש מוסף, אבל אין… בשבת לא מביאים קרבנות גדולים, בשבת לא עולים לרגל. יש אווירה מסוימת. בירושלים היה מצב, כי היה ענק, כל ירושלים הייתה מלאה בסעודות ענקיות. כך נראה היום טוב.
אבל לא מספיק שאתה אוכל, אלא שלכולם יהיה מה לאכול. אז המאוחרים אומרים יותר כמו שצריך להיות לשם שמים. אם העני לא אוכל, זה לא לשם שמים. שלא יהיה אנוכי. אבל הרמב״ם אומר אפילו לא שזה לא לכבוד יום טוב. זה שמחת כריסו, זה לא כבוד יום טוב. זה לא שמחת מצווה, כמו שהרמב״ם קורא.
שמחת מצווה אומרת ש… אני מתכוון שצריך להיכנס לשכבה פחות אנוכית ולהיות בכוונה כשאוכלים. איך יש כוונה? כוונת האכילה, יש לי פשט חדש בכוונת האכילה. כוונת האכילה היא לתת צדקה לפני האכילה, שיהודים אחרים יהיה להם גם מה לאכול. כוונת אכילה חדשה. כך כתוב בשלחנו של אדם מכפר. כך כתוב שם במפרשים במקום כשנותנים לעניים.
אני מתכוון שהמילה היא שכבוד יום טוב לעומת הכבוד שלך אומר שכשכולם אוכלים היום טוב הוא יום מרומם. כשאתה אוכל, היה לך יום טוב. אתה יכול גם להיות יום שלישי טוב כשאתה אוכל הרבה בשר, אם אתה עשיר, מה שלא יהיה. היום של היום, איך אתה מסתובב בירושלים, איך אתה מסתובב בעיר יהודית, זה שמח. הפשט הוא שהיום הפך ליום שמח. כשאתה אוכל, היום לא הפך ליום שמח. אתה אוכל גם ביום שלישי ירוק לפעמים אם יש לך כסף נוסף.
נכון, יכול אפילו להיות ש, אני מתכוון שכך כתוב במאור עיניים, שזו אחת הסיבות ליום טוב, אחת הסיבות למה הקב״ה נתן ימים טובים, היא כדי שהעני יהיה לו… עשיר לא צריך ימים טובים, הוא תמיד כשהוא רוצה בשר. אבל צריך פעם שיהיה אהבת ישראל, שיאהבו אחד את השני עם יהודים אחרים. עושים זמן.
זה גם יותר, שכל יהודי יהיו לו שתי סעודות בכל יום זה חלק מגם, שאין לך עני שאין לו קופה של צדקה. אבל זה לא מספיק. לא תחשוב שאוקיי, העשיר אוכל בדרך כלל רק שתי סעודות, ובימים טובים הוא אוכל יותר. העני תמיד יאכל רק את המינימום. לא, יום טוב חייב להיות יותר.
אבל לגבי שבת הרמב״ם אמר שלא לבקש, שלא… עשה שבתך חול. עכשיו אם אין יום טוב. יום טוב כולם צריכים… מעניין. כי הולכים, אפשר ללכת לאחר. אני מתכוון ששבת ויום טוב יש חילוק גדול, בעיקר כי בשבת לא מטלטלים. אז אי אפשר בעצם לשלוח וללכת. אפשר אולי קצת, יש עירוב. זה לא… נכון, יום טוב הוא יותר משנה.
לפני זה, שמעתי, ר׳ ארי אמר לי שלפני זה המשנה הראשונה בשבת היא פשוט עני עומד בחוץ. כי הוא עומד בחוץ והוא מבקש. ואם הוא יוציא, יהיה עובר. אני מתכוון שאמרתי את זה.
תרגום לעברית
אבל יום טוב הוא הפוך. שבת מתחיל עם הבעיה שפשוט עני, קרא לו פנימה, לא שהוא יעמוד בחוץ ויכניס את סלו הריק. שבת יש כן מעין נעילת חצירו, כי שבת כל יהודי צריך לשבת במנוחה בביתו, לא מסתובבים. תזמין את שלום הביתה לאכול, תהיה לו אצלך בבית לאכול, או שתקרא לו פנימה וכדומה. אבל יום טוב כן נעשה שיהיה פתוח הדלת, שיבואו וילכו.
כן, שוב, נראה מהדרך איך זה נראה, נראה ששבת לא היה חגיגה כל כך גדולה. אנחנו עושים היום סעודות שבת כמעט בערך אותו דבר כמו יום טוב. יום טוב הוא קצת יותר גדול.
הלכה יט — סדר היום ביום טוב
אז אומר הרמב״ם הלאה… צריך באמת להביא יותר, צריך לנסות שיום טוב יהיה יותר. יקנו יותר אוכל, ומבשלים כמובן ביום, אבל בואו, נשים עוד רחמנות שלמה, והכל בסדר, אי אפשר להתלונן.
אז אומר הרמב״ם הלאה… עכשיו בואו נלמד איך… כאילו הרמב״ם הולך שזה כמו גבול על שמחה, יש מצוה של שמחה, ועם כל זה תשתף עם אחרים. עוד דבר, ועם כל זה… הרמב״ם מתכוון כנראה כאן למה שכתוב בגמרא שבמקום אחד כתוב שיהיה לה׳, ובמקום אחד כתוב לכם. אומרת הגמרא שיהיה מחולק, יהיה חצי לה׳, חצי לכם.
אומר הרמב״ם, אם הרמב״ם מכניס קצת אחרת, כמו לוי, הוא מנסה להסביר, כי זה סוג של שמחה, זו שמחה של מצוה. אף על פי שאכילה ושתייה במועדות, היא בכלל מצות עשה. בכלל מצות עשה מתכוון שמה שאמר קודם שעיקר מצות עשה מתכוון לקרבנות, וזה בכלל מצות עשה. זה גם נכלל בפסוק. כן, כאן הוא אומר זאת שוב, בכלל מצות עשה.
אבל אדם יחשוב שיאכל לבד. כל היום. כמה יותר מהמצות עשה? אומר, לא יאכל וישתה כל היום כולו. לא יאכל כל היום. אלא כך הוא הדעת. כך הוא הסדר? או כך הוא הדת? כך הוא סדר הדברים. דעת של תורה, כמו…
אומר כך, בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. קמים מוקדם. משכימין פירושו קמים מוקדם, הולכים לבתי כנסיות ובתי מדרשות, ומתפללים… במיוחד מוקדם בבוקר, האדם הרגיל קם מוקדם. כן. מתפללים וקוראים בתורה בענין היום, קוראים מפרשת היום, כמו כל יום טוב שחז״ל תיקנו לקרוא באותו יום.
וחוזרין לבתיהן ואוכלין. וכשמסיימים חוזרין לבתיהן חוזרים הביתה ואוכלין כשאוכלים. כשמסיימים לאכול, הולכים לבית המדרש. לא מוקדם הולכים או לבית הכנסת או לבית המדרש. כמו שלמדנו בהלכות תפילה שבית המדרש הוא עוד מקום טוב יותר להתפלל, אבל יש שני מקומות להתפלל. ללמוד יש מקום אחד, בית המדרש. כבר אמרת, בית המדרש לא מתכוון למקום, זה מתכוון ל… לא, הלימוד, השיעור.
הלכה כ׳ (המשך) — סדר היום של יום טוב
דובר 1:
אבל כאן אומר שעושים שניהם, קודם מתפלל, אחר כך קורא בתורה. כשקוראים תורה זה נעשה בית המדרש. אה, כאן אומר והולכין לבתי מדרשות, קורין במקרא ושונין במשנה. כלומר, כל אחד הולך לשיעור שלו, כל אחד לומד את שלו, עד חצי היום. יש, בחצות כבר מפסיקים אחרי הסעודה ואחרי הלימוד. סעודה מתכוון לארוחת בוקר. קמים, מתפללים שחרית, אומר, שעה שתיים, אני יודע, קוראים אפילו קריאת התורה של יום טוב, הולכים הביתה ואוכלים ארוחת בוקר, אי אפשר להיות רעבים. חוזרים, יש סדר של כמה שעות, אחר כך יש מנחה, ואחר כך באה הסעודה הגדולה. הסעודה הגדולה, כן. כלומר, גם בשבת רואים כך, כי הרמב״ם אומר שהשבת יאכלו בסדר דומה לשבת, לא ממש אותו דבר, אבל סדר דומה. כן, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה, וחוזרין לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה. אחר כך עושים אכילה ושתייה ארוכה מהצהריים.
הוא לא אומר שזה מנחה גדולה, אולי זה מנחה קטנה, לא ברור מתי המנחה. אחר חצי היום מתכוון כנראה גדולה.
דובר 2:
יישר כוח, אני אנסה לעשות את הסדר הזה. כשזה משכים מתכוון עשר בבוקר, אבל הסעודה תהיה אחרי מנחה, זה העיקר. אפשר לעשות סעודה קטנה.
דובר 1:
אבל נראה גם כאן, צריך להתפלל מנחה שלוש ארבע אחר הצהריים, ואחר כך לעשות סעודה עד הלילה. לאכול ולשתות שאר היום עם הלילה נראה שעושים על הפורת מפה ומקדש. זו סעודה ארוכה ארוכה, מהצהריים עם הלילה אחר כך.
דובר 2:
מה קורה במעריב? הוא לא אומר שהוא חוזר למעריב. אני לא יודע.
דובר 1:
כשזה רק יום אחד יום טוב, יתכוון למלווה מלכה כמו… מה שיהיה, עד שמושכים את הסעודה, סעודה גדולה, זה כל אחר הצהריים.
דובר 2:
אומר הרמב״ם, מה עושים כשזה רק שני ימים יום טוב?
דובר 1:
נכון, עושים קידוש שוב. זה הגיוני, כי מה שאנחנו עושים, אוכלים סעודה גדולה אחר הצהריים, אף אחד לא רוצה לאכול את הסעודה הבאה בלילה. זה כבר רחוק מזה. כי לא היה צריך מנחה וכדומה, אבל לא היה צריך מנחה, זו סעודה ארוכה.
—
הלכה כ״א — גדרי השמחה: לא שכרות, שחוק וקלות ראש
דובר 1:
אומר הרמב״ם, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל… עכשיו באה הגבלה שלישית. קודם אמרנו הגבלה שצריך לתת לאחר. הגבלה שנייה. והשמחה היא שיש סדר חצי לכם. עכשיו באה הגבלה שלישית, שלא להשתגע. כי אמרנו שיש מצוה לשתות יין, כשאוכלים ושותים ברגל, לא להימשך יותר מדי ליין. יין הרי כך הגמרא שיין גורר על עצמו, ושחוק וקלות ראש. כלומר, ליין יש טבע שרוצים עוד, ואחר כך נעשים שחוק וקלות ראש. ויאמר, אבל אסור לחשוב שכל שירבה בזה ירבה מצות שמחה. ככל שיותר זה יותר שמחה? יש מצוות אחרות שכן כך, ככל שיותר זה יותר. אבל ביום טוב יש את הכמות המדויקת, יותר מזה זה כבר לא שמחה.
אומר הרמב״ם, למה? השכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות, זה לא שמחה, אלא הוללות וסכלות, זה נקרא פריצות, טיפשות. ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, המצוה היא לא להיות הולל וסכל, המצוה היא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, לשמוח עם הקב״ה שברא את הכל. סוג כזה של שמחה שהיא סוג של עבודת ה׳.
דיון: למה “יוצר הכל”?
דובר 2:
לא מפריע שזה עבודת יוצר הכל. כלומר, אני זוכר את המילה יוצר הכל, כאילו שמחים עם הקב״ה עם הרוחניות בתפילה, גם עם הגשמיות, שמחים עם יוצר הכל. למה הוא קורא לו כאן יוצר הכל? מה הרמב״ם מדבר עכשיו זה אופי השמחה. איזה סוג שמחה?
דובר 1:
כן, כן, אני רק אומר על הביטוי יוצר הכל. זה מתאים כאן, כי בהתחלה הודינו לקב״ה שהוא הקב״ה של תפילה, ועכשיו הקב״ה של הסעודה.
דובר 2:
אה, אני שומע מה אתה אומר.
דובר 1:
שנאמר “תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה”. רואים ששמחה היא משהו שלא מפריע לעבודת ה׳. להיפך, עבודת ה׳ באה עם שמחה. ולמדת, רואה כאן, שעבודה בשמחה. ואם שמחה מתכוונת לשחוק וקלות ראש, הרי ואי אפשר לעבוד את ה׳, לא מתוך שחוק, לא מתוך קלות ראש, לא מתוך שכרות, זו לשון הגמרא, אלא רק עם שמחה אמיתית. ממילא צריך לוודא… הרמב״ם עשה כמו סברא. כי בא אחד טוען, כתוב בתורה שמחה, מתכוון לשחוק וקלות ראש. אמר הרמב״ם, באותה תורה שלך כתוב ששמחה מחוברת לעבודת ה׳. לא יכול להיות שעבודת ה׳ היא להיות שחוק וקלות ראש. אלא מאי כשכתוב שמחת יום טוב, מתכוון לסוג כזה של שמחה שהיא לא רק שחוק וקלות ראש או שכרות. זו שמחה, אבל זו לא שחוק וקלות ראש.
—
הלכה כ״א (המשך) — שוטרים ברגלים, תערובות אנשים ונשים
דובר 1:
אומר, בשני המקרים הוא הגביל. קודם אמר כך כי יש מצוה גדולה לאכול, אדם חשב, אוכל את כל האוכל, לא אכניס. כדי שיהיה לי יותר שמחה. אומר גם דבר דומה, שיהיה לי יותר יין. אומר, לא, זה לא עובד כך. מאותה סיבה יש עוד דבר, לשמחה לא מתכוון גם שיהיו חגיגות גדולות של גברים ונשים.
אז חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, בית דין חייב להעמיד שוטרים בימים טובים, שהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, במקומות שאנשים מטיילים, כדי שלא יתקבצו לאכול שם אנשים ונשים ויבואו לידי דבר עבירה. שלא יעשו סעודות של גברים ונשים, ויבואו לידי דבר עבירה.
בבית לא שולחים בית דין שוטרים, כמו שהרמב״ם כבר אמר שאין שוטרים. אבל גם לא שייך אנשים ונשים, יש לו משפחה. אנשים ונשים מתכוון כאן לזרים. אנשים זרים לא יעשו ביחד סעודות. וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, צריך לשלוח משטרה לשם שאפשר, אבל צריך להזהיר אותם. גם בבית לא יהיה ערבוב, תערובת, כדי שלא יתערבו אנשים בנשים בבתיהם לשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי דבר עבירה.
אה טוב, אתה רואה בבירור שבבית לא הולכת המשטרה, כמו שראו אחרי יום כיפור, אבל הוא צריך להזהיר. הרמב״ם אומר זאת כאן, לא בהלכות, אני יודע, בהלכות דעות שם הוא מדבר על לא להיות נבל ברשות התורה, כי כאן הוא מדבר שלא תהיה שמחה אמיתית אם יהיו אנשים ונשים, לא תהיה השמחה שיש בה עבודת ה׳.
נכון, אתה רואה גם בבירור שמה שאמר קודם, יין, שחוק וקלות ראש, מתכוון כמו בדרך כלל שחוק וקלות ראש בגמרא מתכוון המביא לידי ערוה, נכון? הוא מתכוון לזה, הוא מתכוון לסוג כזה של תערובת, נעשים קרובים עם הנשים וזה נעשה שחוק וקלות ראש, נעשה עבירה. זו המשמעות של השחוק וקלות ראש שהוא דיבר עליו.
—
הלכה כ״ב — חול המועד: הגדרה, הספד, ותענית
דובר 1:
סעיף כ״ב.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
למדנו על שמחה של יום טוב, ועכשיו נלמד על הענין של שמחה של חול המועד. שאר הלכות של חול המועד יהיו בפרק הבא. אבל החלק של שמחה, שיש מעט הלכות, הוא שם אותן כאן ביחד. כלומר שזה גם באופן כללי הלכות של שמחה. יש יותר הלכות של שמחה שכתובות רק כאן, והמילה היא לכאורה. וכבר למדנו על מת ביום טוב, אסור בהספד ובתענית, נקודה. אז אין הרבה הלכות, אסור. אבל מה שאין כן בחול המועד מותר. והם למדו על זה. אז אלו פרטים של הלכות הספד ותענית שזה לחול המועד, וגם חלק פרטים של הלכות הספד ותענית בפרט כללי ליום טוב עם צנעה. בסדר.
אז אומר הרמב״ם, ימים שבין ראשון ושביעי של פסח, הימים שאנחנו קוראים חול המועד, שזה הימים בין הימים הראשונים של יום טוב, וראשון ושמיני של חג הסוכות. ויוצא בגולה זה ארבעה בתוך הפסח, וחמשה בתוך החג, כי בחג יש עוד יום אחד. מה שאין כן בארץ ישראל יוצא חמישה ימים פסח ושישה ימים בתוך החג, כי אין את יום טוב שני.
אומר הרמב״ם, הן הנקראים חולו של מועד, זה נקרא חולו של מועד, הימים החולים של המועד. אבל ונקראים מועד, קוראים לזה גם פשוט מועד.
דיון: למה “מועד” ולא רק “חול המועד”?
דובר 2:
לא, הוא מתכוון לומר שבמשנה, הרבה פעמים שכתוב מועד, מתכוון לכאורה ליום טוב. כלומר, מועד פירושו חולו של מועד הרבה פעמים בלשון הגמרא. אני לא יודע למה הוא מביא זאת, אה, הוא הולך לומר בעצמו במועד מה זה מתכוון, הוא גם הולך להשתמש בלשון. מועד זה כמו שקוראים לזה מועד קטן, ובמועד, כשכתוב שם במועד, מתכוון בחולו של מועד. כשרוצה לכתוב יום טוב, כתוב ביום טוב או בחג. כמעט עוד ביום טוב.
דובר 1:
לכן אומרים גוט מועד. המילה חול היא אולי קצת מבזה, זה קצת מוריד את חול המועד. אומר, קוראים לזה מועד לבד. אני אומר כך קוראים לזה, כי זה חלק מ… לכאורה, על פי הפשט, זה כי מועד פירושו מועדי ה׳. מועדי ה׳ כולל הכל, כך כתוב בתחילת פרשת המועדים, אמה. אחר כך כתוב ביום ראשון מקרא קודש. אז בתורה יש חילוק שהימים שנקראים יום טוב נקראים מקרא קודש, מה שאין כן השאר זה עדיין חלק מהמועד, אבל זה לא מקרא קודש. החמץ זה לא המילה מקרא קודש, הוא לא המילה מקרא קודש, הוא לא המילה יום טוב במקום. אבל יום טוב זו לא מילה שכתובה בחומש, כתוב אולי במגילת אסתר. אז זה חלק מהמועד, אבל זה לא מקרא קודש או זה לא יום טוב.
דובר 2:
יכול להיות כמו שאתה מתכוון לומר, מועד מתכוון לדבר, הימים שמתאספים, מתאספים, מתאספים. מתכוון יותר שיש בזה קדושה, יש בזה איסור מלאכות.
דובר 1:
בימים האלה, אף על פי שהם חייבים בשמחה ואסורים בהספד ותענית, כמו שהוא הולך לומר יותר מאוחר, מה מותר? לא אסרו לגמרי הספד ותענית כמו יום טוב, אלא מותר לספוד בהם תלמיד חכם בפניו. מי שהוא תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו, פירוש מול המיטה. אבל אחר שנקבר אסור לספדו בהם. אבל זה רק בפניו, כי אחרי שקברו אותו, אז כבר אסור להספידו.
דיון: למה רק בפניו?
דובר 2:
איזה הסבר למה דווקא הדבר האחד שיש… מה הבעיה? הגמרא אומרת על זה כבוד התורה דוחה, כן?
דובר 1:
אה, הגמרא לא כבוד התורה דוחה, רציתי. כן, כבוד התורה חשוב יותר משמחת יום טוב, אבל זה רק כשזה ממש יהיה בזיון. עשו הלוויה בלי הספד, בלי ספד. לא מתכוון למה שאנחנו קוראים הספד אגב, ידברו. אבל מה הבעיה? שלאדם לא היה הספד. אותו דבר שלמלך, שלא בפניו אפשר לעשות זאת מחר. כל הבעיה היא רק כשהוא כאן, הולכים לקבור אותו היום. הלפניו נראה שזה העיקר, ההספד החשוב ביותר. יש תמיד משהו של הספד, משהו של כבוד המת, אני יודע בהלכות אבילות אם זה ענין, זה לכאורה משהו ענין, אבל מצות שמחה דוחה את זה. אבל כשזה לא רק ענין של סתם הספד, אלא זה ענין של כבוד תלמידי חכמים, אז זה כן דוחה חול המועד.
הלכות חול המועד: הספד, אבילות, וקריעה במועד
הספד תלמידי חכמים בימים האסורים בהספד
דובר 1:
אומר הרמב״ם, ואין צריך לומר שחול המועד אסור בהספד ותענית, ומותר תלמידי חכמים, אז בוודאי שימים אחרים שדומים לחול המועד, כלומר שזה קצת יום טוב אבל מותר במלאכה וכדומה, שגם אסור בהספד ותענית, כמו שכתוב במסכת תענית, למשל ראשי חדשים וחנוכה ופורים, אין צריך לומר שהם פחות מחול המועד של יום טוב, שזה רק לא יום טוב אמיתי, אז בוודאי שסופדים בהם גם כן תלמידי חכמים בפניהם, כי תלמיד חכם מותר להספידו בפניו, אף על פי שהם אסורים בהספד ותענית, אז בוודאי שחול המועד מותר בוודאי.
החכמים אמרו שלהספיד תלמיד חכם זה מספיק חשוב כדי לדחות לא רק ראשי חדשים וחנוכה ופורים, אלא גם חול המועד. אבל גם ראשי חדשים וחנוכה ופורים לא היו מקילים יותר, אלא גם רק בפניו, אבל לאחר קבורה אסור לספוד בהם.
אין מניחין מטת המת ברחוב במועד
אומר הרמב״ם הלאה, כי אסרו הספד ותענית, אסרו גם דברים שמביאים לסוג זה של הספד ותענית. ממילא, בהלוויה רגילה מניחים את המטה במקום ציבורי ויספידו, אבל אין מניחין מטת המת ברחוב במועד, לא מניחים את המטה ברחוב ביום טוב ובחול המועד, שלא להרגיל את ההספד, כי אם יראו את המטה יתחילו לעשות הספד. אלא מה? מוציאין אותו מקברו, נושאים אותו ישירות מביתו לקבורה. לא עושים את מה שאנחנו קוראים הלוויה.
דיגרסיה: מה פירוש “הספד” — לא דרשה
אז, דרך אגב, אני רוצה לומר דבר חשוב. העולם חושב, וזו טעות, אנו חושבים שהספד פירושו לעמוד ולומר דרשות. הספד בגמרא פירושו תמיד פעולות מסוימות שעושים כדי לעורר את הלב. הספד הוא אפילו מעשה. למשל, נראה בקרוב חילוקים, מה מותר לעשות. אבל הספד הוא כמו שכתוב בפסוק “הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי” — הוא החליף את ההספד בריקוד. רואים שהספד הוא פעולה כזו שעושים בידיים וברגליים, כמו ריקוד. אפשר לעשות זאת בשמחה. לא צריך בכי.
אז גם מכים בידיים. אני חושב שזה בגלל המשניות. בקרוב נראה לגבי הנשים שמכות רק. הספד עצמו הוא פעולה שצועקים “אוי!” והעולם בוכה. לא שעומדים ואומרים דרשה. כמה שעומדים ואומרים דרשה, מותר אפילו ביום טוב גם.
ההספד, המסורת שרואים אותם מכים בידיים, ויש ימים טובים מסוימים שבהם מכים והם מכות. “הוי אדם יספדו לך” כתוב אולי. אולי יש יהודים הונגרים שעושים עדיין הספד שיש לו דין הספד, אבל רוב ההספדים אין להם שום דין הספד. אני לא מדבר על שירה. אבל מה שנקרא הספד, נקרא בגמרא “אומרים בפני המת דברים של מת”. נו, מדברים על המת. אולי זה לא מה שקוראים הספד. מותר.
ובדרך כלל כשיש הספד בחול המועד או חנוכה ופורים, לא אומרים הספד, אומרים רק דברי זיכרון. ווטאבר, כל ההספדים שלנו הם כך. הספד לא פירושו לעמוד ולומר דרשה. צריך לשכוח קצת את הקדושים של ההספדים שהיו בזמן חז״ל. כן, אמת, אנחנו קוראים לזה הספד. אבל אלו הדברים של פרידה, דברי המספידים.
דובר 2:
אני לא יודע על זה…
דובר 1:
לא, אני חושב שם מדובר בכלל שלא לשוחח, לא מדובר על ההספד. אני חושב שזו תורה שהמספידים אומרים, הם דורשים סתם על הגמרא.
דובר 2:
כן, אבל שם הכוונה לומר…
דובר 1:
כן, כן, זה דבר אחר לגמרי, זה לא ענין לומר דרשה. דרשות צריכות… אפילו לאנשים חיים אין דרשות ראויות, כל שכן עם אנשים מתים.
דובר 2:
אוקיי. בקיצור, מה שאומרים בשבע ברכות זה אותו דבר כמו בהלוויה, ולא על זה מדברים, נכון?
דובר 1:
כן.
ואין מתאבלין במועד
כאן יש אבל “ואין מתאבלין במועד”. זה כבר כן יותר, זה אומר שבכלל אסור להתאבל. בסופו של דבר, “ואין מתאבלין במועד”.
דיון: איסור אבלות — מעשה או רגש?
דובר 2:
זה מהלכות אבלות, הוא מתכוון לומר לכאורה. זה לא הלכות אבלות, או הכוונה שאסור להתאבל?
דובר 1:
אפשר לקרוא לזה הלכות אבלות. הרי לא מתאבלים, לא עושים את כל הענינים של אבלות.
דובר 2:
לא רק היה אבלות. אני מתכוון לשאול, זה איסור להיות עצוב, או זה איסור לשבת על ספסל נמוך?
דובר 1:
לכאורה מתכוונים למעשה. נראה עוד, נראה בקרוב שגם אסור להיות עצוב. הרי למדנו קודם, זו הסיבה למה אתה אוכל, כי אתה רוצה להיות בשמחה.
דובר 2:
שתוק. אסור להיות עצוב. בכלל, אפילו כשכן אבל, אסור להיות עצוב. מאיפה הוא מצא את ההיתר להיות עצוב? רבי נחמן אמר שיש מצווה להיות בשמחה תמיד. אין שום היתר. צריך להשתדל.
דובר 1:
לא, להיפך. נתנו זמן ל… מה זה שיש מצווה גדולה להיות בשמחה? אמרו… ולא תמיד תחשוב על זה, אלא נותנים לזה זמן מיוחד. עכשיו תהיה עצוב. כמו שכתוב ברש״י דווקא על תשעה באב, כאילו שזה היום שצריך להתאבל על כל הצרות, אלא נותנים לזה יום מיוחד. זה מועד שלא להיות עצוב.
דובר 2:
לא ברור לי איפה ההיתר להיות עצוב בתשעה באב גם. בואו נבכה, זה לא אומר להיות עצוב.
דובר 1:
אני לא יודע את השאלה איך מצות עשה של ר׳ נחמן לא דוחה את המצווה האחרת של עבירה.
דובר 2:
אוקיי, שטויות. ההוא מדבר על נושא אחר?
דובר 1:
לא, אני לא מתכוון להיות מדוכא.
דובר 2:
כן. זה הכל הנהגות. מה אתה רוצה בפרמיות הדף?
חידוש: שמחת יום טוב — מציאות, לא רגש
דובר 1:
באמת חשבתי שכשאומרים שמחת יום טוב לא מדברים על רגש, אלא מדברים על מציאות. מדברים שיהיה בבית, שיהיה בשר, שתהיה אווירה טובה ומוכנה. אם אדם במקרה עצוב מאוד על עבירותיו או על שהוא איבד משהו, אבל הוא ממשיך לאכול ושרים עם הילדים, הוא קיים מצוות שמחת יום טוב. לא מדברים כאן על רגש. רגש זה מסכת לעצמה. רגש זה לראשית חכמה, צריך לשאול את זה. אנחנו לא לומדים עכשיו רמב״ם.
אז אני אומר, אין מתאבלין במועד פירושו בעיקר האווירה, שלא יכסו עכשיו את הכיסאות הסיניים ויביאו את הספסלים הנמוכים. איך צריך להרגיש? ממילא ההלכה היא שפטור, יש דוחה את ה… זה יותר מרחיב את אימת האבל.
מנהגי אבלות שלא עושים במועד
הלאה, מה עוד לא עושים? כל המנהגים על המצוות שעושים למת, ולא מברין, יש איזה דין, איזה מנהג שהשכנים מביאים סעודת הבראה, שם מראים שהאדם עצמו לא יכול להתאושש לאכול, נותנים לו לאכול. ולא כל שנא עקבתי, חלק מהקריעה אני חושב זה ש… כך היה נהוג, אנחנו לא מרגישים את זה לעשות, אבל המנהג היה שמכסים את הכתפיים. חלק מקריעה, קורעים את החולצה, ועל זה נעשית ה…
דובר 2:
לא, שני דברים. אני חושב ששני דברים אחרים.
דובר 1:
והולכים לא לגמרי לבושים איזה דבר כזה. זה לא המנהג ב… ובזמננו לעשות את המנהג, אבל זה מעניני אבלות. אבל מי כן? קרובים שהם חייבים להתאבל עליו. אם הם כן עושים, כלומר הקריעה, הדברים הם כן עושים.
אבל איך זה מסתדר עם מה שאנחנו אומרים “ואין מתאבלין במועד”? אבלות לא, אבל הדברים שעושים פעם אחת, רק בשעת ההלוויה, כלומר לא עושים זאת כל שבעה או מה? ממילא הוא אומר, את זה כן עושים, הדבר הקצר. הדבר הארוך יותר מזה, ימי האבלות, לא.
דובר 2:
כן, יש על זה חילוקי מנהגים למעשה האם קורעים קריעה כשזה חול המועד.
דובר 1:
אוקיי. אבל כן, נראה ש״אין מתאבלין” לא פשט שלא עושים כלום. כן קורעים קריעה. אבל אתה רואה שבדרך כלל הרבה אנשים קורעים קריעה, כלומר מי שמרגיש קרוב, ווטאבר. אבל הקרובים קורעים קריעה.
קריעה על חכם, אדם כשר, ובשעת יציאת נשמה
אבל מאחר, אומר הרמב״ם, מתי כן כולם קורעים קריעה, לא רק הקרובים? מאחר חכם או אדם כשר, אם הוא היה חכם או אדם כשר — הגדר של אדם כשר אנחנו לא יודעים כאן, אבל יהודי כשר, כבר שנים עשר חודשים בריא ולא היה טריפה.
דובר 2:
כן.
דובר 1:
או העומד בשעת נטילת נשמה, או מי שהיה שם בשעת נטילת נשמה, הרי זה קורע ומתאבל במועד אף על פי שאינו קרובו.
גדר “אדם כשר”
מה זה אומר? כי אדם כשר היה מרחיב מאוד הגדר. אדם כשר פירושו יהודי ישר, אמת. ההלכה היא מקורית שכל חכם או אדם כשר, הוא מביא כאן את הלשון של… אתה רואה בטור שאדם כשר הוא מי שלא חשוד על שום עבירה, לא שומעים עליו שום עבירה, הוא לא חכם, הוא עם הארץ, יהודי הגון.
אדם כשר זה כמו יהודי חסידי, בעצם. אתה מכיר את רבי ישראל סולובייצ׳יק, מישהו אמר על הרבי מרחמיסטריווקא, רבי דוד, שהוא יהודי חסידי אמיתי, הוא לא מבטל רגע, אבל הוא לא לומד מילה. אז, זה נקרא אדם כשר, מבין? יש לו מצוות אחרות.
דובר 2:
לא, אני מתכוון להוציא, יש לו מצוות אחרות. אדם כשר הוא חכם. חכם פירושו אדם כשר, ואדם כשר זה אותו דבר רק בלי הכשר. הוא לא לומד חדש.
דובר 1:
כן, ווטאבר. אם הוא לא לומד, זה גם ביטול מצווה.
דובר 2:
אם הגדר שלו הוא ביטול מצווה, שלא ללמוד זה גם ביטול מצווה. אבל הוא יהודי פשוט. בזמנים הקודמים היו הרבה מאוד אנשים שלא היה להם חינוך, הם לא ידעו ללמוד או לכתוב. היום זה קשה, כי אדם כשר בדרך כלל.
דובר 1:
לא, כי אנחנו מקבלים אותם, אבל אני לא עושה נכון. פעם היו אנשים שהיו אנאלפביתים, הם לא ידעו לקרוא ולכתוב. הם היו יהודים ישרים והגונים.
דובר 2:
לא, לא, הוא לא יכול לומר קריאת שמע גם.
דובר 1:
אני לא יודע. אני לא הייתי אומר, זה לא היה… אולי, אבל אני לא חייב להגיע לזה. הייתי אומר ש… בוודאי הוא מקיים קביעות עתים לתורה כשהוא לומד פרק אחד שחרית כמו המינימום. אבל הוא אמר את תלמוד תורה, שיש תואר אחר על חיי תלמוד חכם. לא כל אחד חייב לבחור בזה. אפשר להיות יהודי ישר, אני עובד, רוב היום אני עסוק עם הגויים לנהוג במשאיות. הוא לומד בוודאי, הוא לא מבטל תורה, הוא לא לומד. דווקא הוא כן בעל קושר.
דובר 2:
לא כל מי שרוצה להיות בעל קושר חייב להיות לומד. אני חושב שאולי הוא חייב, אבל הוא מדבר מה הלכתית.
דובר 1:
אוקיי, יש יותר מדי השקפה לאחד.
ומי שגם בשעת תהילת השם גם, כאילו בגלל זה יש צער גדול יותר, היה אני רואה את הצער. יש הלכה כזו לומדים אנחנו בהלכות, אני רוצה שהעולם ילך הלאה.
למעשה — מנהג היום
המנהג הוא שלא נוהגים. שני ההלכות, למעשה, אני לא רואה שנוהגים. אבל ההלכה, המקורית, היא, קודם כל, אנחנו לא עושים קריעה, אנחנו עושים איזה זכר לקריעה עם סרט. רוב האנשים לא עושים קריעה אמיתית. זה בגלל שלא צריך. כמו שהפסיקו לעשות חליצת כסות כי זה לא המנהג, זה לא המנהג אצלנו לעשות קריעה יותר. זה לא המנהג.
דובר 2:
כן, זה לא כמו איך מוכיחים צער.
הלכות יום טוב — קריעה על מת, הספד ליום טוב, וסיום הלכות יום טוב
קריעה על מת — מנהג ומציאות
דובר 1:
שני ההלכות, למעשה, אני לא ראיתי שנוהגים, אבל ההלכה המקורית היא, קודם כל, הם לא עושים קריעה, הם עושים איזה זכר לקריעה עם סרט.
“עד שיתגלה על הלב וכו׳”. רוב האנשים לא עושים קריעה אמיתית.
דובר 2:
כן, ובגלל זה שלא צריך. כמו שהפסיקו לעשות חליצת כסות כי זה לא המנהג, זה לא המנהג אצלנו לעשות קריעה יותר. זה לא המנהג.
דובר 1:
כן, יש דרך איך מוכיחים צער. אנחנו יש לנו דרכים אחרות איך מוכיחים צער. או שאנחנו לא מוכיחים צער, אנחנו הולכים לטיפול לטראומה. נו, זו הדרך להוכיח צער, ללכת לטיפול.
דיון: קריעה ביציאת נשמה — נשמה וקדושת ישראל
דובר 1:
אבל בקיצור, אם אתה אומר כבר יותר מדי השקפה להיום, השלכתי, שהנשמה היא כשרה תמיד. אז מי שהיה בשעת הנשמה ראה את החלק הכשר.
דובר 2:
אה, אה, יפה מאוד. לא, כתוב לשון כזו, אני זוכר, כל מי שעומד ביציאת נשמה, זה כמו ספר תורה שנשרף. כל יהודי הוא קדושת ישראל. כשרואים ממש איך יהודי מת, צריך לקרוע קריעה. סתם ששמעו, היו בהלוויה, זה עדיין לא דבר כזה.
אלא אדם כשר, אבל מי שראה יהודי מת, זה שני דברים. קודם כל, אדם כשר צריך כולם. אפילו אם לא אדם כשר, אם רואים איך הוא מת, צריך לקרוע קריעה.
דובר 1:
אני לא חושב, כי אתה רואה את החלק הכשר שבו, ראית את הנשמה.
דובר 2:
כן, אוקיי.
כתוב שזה הבזיון, זה חילול השם מסוים שיהודי מת. מתכוונים שזה יהודי קדוש. היום רואים באינטרנט תמונות כאלה, יכול להיות גם. צריך לדעת, יש דבר מסוים, לראות איך אדם מת יש מצווה לקרוע קריעה. ולא נוהגים בטוח, אם היו נוהגים רופאים היו צריכים לקנות כל שבוע חלוק חדש, ווטאבר, אבל זה צריך.
הלכה: “ואין קורע ביום טוב שני כלל”
דובר 2:
אוקיי, הלאה. “ואין קורע ביום טוב שני כלל.” כלומר, כל הדברים האלה היו בחול המועד. אבל יום טוב שני, תחשוב שכי יום טוב שני הוא רק… גם יש קולא, עושים הלוויה דרך ישראל. דיברנו שמקילים יותר בהלכות מסוימות של מת. הדבר האחד שמקילים ביום טוב שני הוא מת כזה, שעושים לו הלוויה ראויה, כל היהודים עושים מלאכות אפילו. אבל אפילו מי שמתאבלים על המת, אסור לקרוע קריעה ביום טוב שני כלל, כי אפילו קרובים אין מת. כבוד יום טוב שני.
הלכה: “נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ולא מקוננות”
דובר 2:
אומר הרמב״ם הלאה, זו לשון המשנה, “נשים במועד”. נשים, פעם בזמנים הנשים היה להן תפקיד מיוחד באבלות, כמו שקראנו אתמול באיכה, “קרא למקוננות”. נשים היו אלו שקראו, קולן מעורר לבכי. אז “נשים במועד” זה כך: “בפני המת”, הנשים שלפני המת, “מענות”. הרמב״ם הולך כבר להסביר… “בפני המת” פירושו לפני הקבורה, לפי מה שהרמב״ם אמר, נכון? כשהמת שם.
דובר 1:
כן, לא אחרי שקברו ועושים סתם לזכור, הרבה עושים הספד אחרי. מדברים בהלוויה, זה הרמז שלנו בהלוויה, “בפני המת”.
דובר 2:
“מענות”, הרמב״ם הולך כבר להסביר מה פירוש “מענות”, הן מותרות לעשות את סוג ההספד, סוג הבכי שנקרא “מענות”, “אבל לא מטפחות ולא מקוננות”. אבל הן אסורות לטפוח בידיים או לבכות עם… נראה עוד מה הפירוש. הוא הולך לומר, “איזו קינה, איזו קינה”.
דובר 1:
לא, אבל “מטפחות” הוא לא אומר. “מטפחות” הוא אומר פירושו לטפוח, אני חושב. שיעשו… בקיצור, צריך להחזיר את זה. אני לא יודע למה לא עושים את זה.
דובר 2:
הוא אומר “סופק כף אל כף”, מטפחים, מוחאים כפיים. בקיצור, עושים איזה… “נקבר המת”, אם כבר קברו, זה כבר לא “בפני המת”, “אינן מענות”, גם לא עושים את ה“מענות”. זה במועד.
“בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים” יש רמה אחת יותר, “מענות ומטפחות”, עושים גם את ה“מטפחות”, “אבל לא מקוננות”.
הגדרות: עינוי וקינה
דובר 2:
עכשיו אומר הרמב״ם, מה זה “מענות” ו“מקוננות”? “איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת”, כשכולן בוכות בבת אחת, כולן שרות, או מספידות בבת אחת.
דובר 1:
הוא צועק, “אוי, הוא היה כל כך זקן, הוא מת”, או הוא היה כל כך צעיר, ווטאבר.
דובר 2:
“קינה”, זה “עינוי”. ומה זה “מקוננות”? “קינה” זה “אחת אומרת וכולן עונות”. עשיתי כאן דווקא קצת קינות בלילה. קינה אחת עשו, יש קינה, אחר כך האחת אמרה קטע “זכור לה׳ אוי”, כל קטע מסתיים ב״אוי”. אז זה נעשה שהעולם יתן צעקה, כולם צועקים “אוי”. לא סתם בי. אז זה נקרא “קינה”.
הלכה: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום”
דובר 2:
הנה התרגום לעברית:
עכשיו יש כאן הלכה חשובה: “ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום”. לא רק, כאן באה חומרה גדולה בהלכות שמחת יום טוב, לא רק על יום טוב עצמו כשמת נפטר, אלא אדם שהיה לו נבך אובדן, נפטר מישהו, אסור לו שלושים יום לפני יום טוב, שאז מתחילות הלכות מסוימות, כמו “שלשים יום קודם לחג” מתחילות הלכות מסוימות לענין דרישה, גם לענין למשל לפני פסח שלושים יום וכדומה. אז בשלושים יום אסור לעורר על מתים. לעורר על מתים פירושו כמו ההספדים שלנו, לעשות הספד, לעורר בכי על האדם. אסור לעשות זאת שלושים יום לפני יום טוב, “כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב, ולבו דואג מזכרון הצער”. כדי שבשלושים יום הרי הוא כבר, הוא כבר נכנס ליום טוב. שלושים יום הם הכנה ליום טוב, ואם הוא נכנס לשלושים יום ויהיה התעוררות כזו, הספד כזה, הוא ייכנס לרגל כשהוא עדיין תחת ההשפעה, כנעצב, הוא עצוב, כמו “לבו דואג מזכרון הצער”, ליבו עדיין מודאג מזכרון הצער.
“יסיר הדאגה מלבו ויכון דעתו לשמחה”
דובר 2:
אלא, שלושים יום שלמים, “יסיר הדאגה מלבו”, שיסיר את הדאגה מליבו, “ויכון דעתו”, שיכוון את דעתו, שיתמקד בשמחה שבאה ביום טוב. רואים ששלושים יום לפני יום טוב צריך כבר להתכונן להיות בשמחה.
דיון: המציאות של היום וההבדל בין פעם להיום
דובר 2:
אבל כאן רואים אכן, לדעתי, כמה רחוק החיים שלנו כיום מפעם. בזמנים של היום, אנחנו עוברים כל כך הרבה, וכל העולם חשוף לפנינו, ויום אחד אדם יכול לקרוא את החדשות, אנשים נפטרו, אנשים נולדו, אנשים נעשו עשירים, אנשים נעשו עניים יותר. יש כזו בהלה שאף אחד לא עצוב בגלל שלושים יום, הדבר לא מחזיק מעמד שלושים יום. כאן מדברים על משהו יותר חזק, אדם חי חיים יותר שקטים, לדעתי, ובתוך השלושים יום יש לזה השפעה גדולה עליו. אני חושב שעדיין יש השפעה, אבל זה נכון שלא יוצאים. אנחנו כלי חומר, אסור להסתכל על חדשות רעות. אבל לעורר על מתים פירושו לכל הדעות יותר, פירושו לעשות אירועים. אני חושב שגם את ההלכה הזו לא מקיימים. לא ראיתי שלא עושים עצרת הספד בתוך שלושים יום לחג. היה צריך להיות הלכה כזו. בין פורים לפסח אולי לא עושים הספדים.
דובר 1:
שמעת דבר כזה? אני לא שמעתי. לא עשיתי מזה מסר רגיל, רק… מדברים על זה.
דובר 2:
אה, זה מאוד מעניין.
מעשה מהגמרא: “שואלין בהלכות הפסח שלשים יום”
דובר 2:
אני רוצה לספר, בגמרא כתוב כך: יש משנה, “שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום”. והגמרא אומרת כאן מחלוקת בפשט המעשה. רבא אמר שהפשט הוא שהיה אדם שלקח כסף, הוא הולך לעלות לרגל לכבוד יום טוב, הכין כסף ליום טוב. בא ספדן כלשהו, לא על אביו, אני לא יודע, אחיו, מישהו נפטר קרוב אליו, אז בא ספדן כלשהו, ופעם היו אנשים, זו היתה עבודתם, לגרום לאנשים אחרים לבכות. היום גם יש אנשים כאלה, הם נקראים, איך קוראים למי שאומר את הדרשות בתשעה באב? כן, לא משנה. אבל אז היה ממש, הם ניצלו אנשים קצת, כי הוא היה מסתובב בבית האבלים ואומר, אה, אתה רוצה לעשות בכי טוב? היום גם יש בתרבויות מסוימות בוכים מקצועיים, והוא עושה מצב שיבכו, ואנשים רוצים, זה כבוד לאדם, הם רוצים להוציא את הרגשות ולכן הם משלמים. הוא בא עם האדם הזה, הוא בא לפני יום טוב, הוא ידע שלאותו אדם יש כסף, אשתו נתנה לו את כל הכסף, ולא נשאר לו כסף ליום טוב. אמרו חכמים, אתה יודע מה, לפני יום טוב לא עושים הספדים. כך אומר רבא בפשט. שמואל אמר לא, והרמב״ם מפרש שעד שלושים יום עדיין יזכור את ההספד ויהיה עצוב ביום טוב. הרב אומר שרבא כמעט כאילו, שאם הוא ייתן את כספו במקום יום טוב הוא… ורואים שהיה ענין של הוצאת כסף על הספדות. גם כאן בגמרא, רבי יוחנן עשה תכריכים זולים יותר, לוויות זולות יותר, לוויות נגישות. התרבות שלנו השתנתה הרבה בענין הזה. ומוציאים כסף על החתונות, לא על הלוויות. נכון שמוציאים כסף על הלוויות, לא כל כך הרבה, זה לא ממש ברור. תחרות מי עשה ברכה יותר גדולה. גם נראה שמשלמים כסף לבוכה הטוב שיכול לגרום לבכות, וזה ממש נתינת כסף לספדן, ואסור. אה, זה דבר של רגל. בקיצור, הרמב״ם לא פוסק כך. הרבקא מינא הוא שאם הוא עושה מוקדם, יוצא בגמרא שלפי רבא מותר, כי השאלה היא רק שהוא יוציא את כספו. אבל רואים כן, אפשר כן ללמוד שיש דבר כזה, שיום טוב צריך לחסוך כסף, זה דבר שיקר, פעם צריך לעלות לרגל, אבל אפילו בלי זה, ועושים דבר אחר, זה כמו פרקטי כן, אמת, כל הדברים האלה מעניינים, כי גם “מעורר על המת” פירושו משהו שהוא לא עצוב, הולכים לעורר את הצער.
חידוש: “מעורר על המת” לעומת אדם שכבר בצער
דובר 2:
אבל אם אדם מאוד בצער, להיפך, ההספד נעשה כדי לדבר על זה, להוציא זאת, להוריד מהלב. יש דבר כש״דאגה בלבו ישיחנה”, מדברים על זה, אולי זה גדר אחר. כאן מדברים, בדרך כלל הוא לא היה בצער, עושים מצב שלם להיות בצער, אולי זה יותר קשה.
שולחן ערוך וטורי זהב: הספד בשלושים
דובר 2:
יש, הוא מביא מהשולחן ערוך תק״ז שכתוב שיש פעם המנהג הוא למשל אחרי השנה, בשלושים עושים קצת אסיפה להספד, ואם זה יוצא בתוך שלושים יום, לא עוצרים את זה, לא שמעתי. והטורי זהב אומר שזה להיפך, למה אז הפשט, עכשיו זה נגמר, עכשיו זה הפעם האחרונה שבוכים, מוציאים את עצמם, זה להיפך. זה אמת, לעורר למעשה נראה כך כמו שרואים במעשה. זה לפני שאני מביא את המעשה, על כל פנים זו לא ההלכה כמו אותה שיטה, אבל רואים שהכוונה היא שיש מהלך, שפעם אדם נזכר, אוי, מישהו נפטר, בואו נעשה. לעשות איזה מצב של בכי.
“ויכון דעתו לשמחה” — יסוד חשוב
דובר 2:
אוקיי, זו ההלכה. העיקר הוא המילים “ויכון דעתו לשמחה”. זה דבר חשוב ונורא. צריך לעשות הערה שלושים יום לפני יום טוב. פורים טוב מאוד, כי בפורים כבר מתחילים לכוון דעתו לשמחה, אבל צריך גם שלושים יום לפני שבועות.
קושיא: אבלות של ספירת העומר לעומת שמחת יום טוב
דובר 1:
השאלה היא שהוא כבר היה צריך להקל באיסור של עושים אבלות מסוימת בספירת העומר, צריך לדעת אם זה מתקיים. לא, לא, לא, איך מתיישב הדין של אבלות של ספירת העומר עם הדין של שלושים יום לפני יום טוב? כבר שאלה טובה. אני מסכים. ובגלל זה הוא סובר שזה חוצפה שתלמידי רבי עקיבא נפטרו דווקא אז. היו צריכים למות בזמן אחר.
דובר 2:
לא, אתה מבין, אני מתכוון, פעם יש טרגדיה, מה עושים? לא תתעלם, זו קושיא על ההיא.
דובר 1:
כבר, טוב מאוד.
סיום הלכות יום טוב — מבנה
דובר 1:
עכשיו נלמד, בפרק השישי והשביעי, הלכות חול המועד. השביעי והשמיני יהיו הלכות חול המועד. עד כאן סיימנו הלכות יום טוב, הסוף היה… כמו שכותבים, זה מעניין אותו מבנה. קודם המלאכה ואחר כך הנושא של שמחה, הסוף הוא תמיד זה, ואחר כך הלכות חול המועד.