סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרדס רמונים, שער א׳ (חלק ה׳ מאמר), פרק ח׳
—
הקדמה: בריאת העולם, יציאת מצרים, והעיקר של היהדות
עשרת הדברות בואתחנן – היכן בריאת העולם?
בעשרת הדברות בפרשת ואתחנן לא כתוב הטעם של “כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ” – אלא “וזכרת כי עבד היית”. זה ידוע, אבל זו בעיה הרבה יותר גדולה ממה שחושבים. הרמב״ן בפרשת בראשית אומר שמעשה בראשית הוא סודות התורה – לא מבינים באמת כלום מהפרטים. ועל השאלה “צריך בכל זאת לדעת על בריאת העולם?” עונה הרמב״ן: כבר כתוב בעשרת הדברות “כי ששת ימים עשה ה׳” – זה מספיק, יותר מזה אף אחד לא יודע. זו הסברת הרמב״ן על השאלה של המדרש שרש״י מביא (למה התורה מתחילה בבראשית – “כח מעשיו הגיד לעמו”).
אבל אם כך, בלוחות שניות (פרשת ואתחנן) זה לא כתוב! יהודי שקורא רק את הגרסה של ואתחנן לא ידע שהקב״ה ברא את העולם, ובוודאי לא שברא אותו בששה ימים.
בריאת העולם בספר דברים
ביתר הרחבה: בכל ספר דברים כמעט לא כתוב על בריאת העולם. יציאת מצרים מוזכרת מאות פעמים, אבל בריאת העולם – פעם אחת בלבד. איפה? בדברי תחנונים, בהקדמה לעשרת הדברות: “כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך ולמן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים” (דברים ד:לב). זו הפעם היחידה שמוזכר שהקב״ה ברא אדם.
אבל מה כתוב בפסוק? הפסוק אומר: שאל על כל ההיסטוריה, מבריאת העולם ועד כל הגיאוגרפיה – אבל הדבר היחיד המעניין הוא שהקב״ה דיבר עם בני אדם (מתן תורה). הפסוק מסיים: “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים” – זה מה שמעניין.
מפסוק זה לומדת הגמרא (חגיגה) ש״שנים בראשית אתה שואל, לפניו אי אתה שואל” – מותר לשאול רק עד נקודה מסוימת. הזוהר לומד “ולמקצה השמים ועד קצה השמים” – מבינה עד מלכות; למעלה מבינה אסור לדעת. זה אחד הפסוקים החשובים ביותר של הזוהר, ומקור למשנה של “אין דורשין”.
[הערת אגב: מעניין שהגמרא לומדת מ״שאל נא” מקור למשנה של “אין דורשין” – מותר לשאול, אבל רק עד גבול מסוים. זה לא מקור שאסור, זה מקור שיש משהו מעניין בכל המעשה – אבל העיקר הוא מתן תורה.]
עוד רמז לבריאת העולם בואתחנן
גם בואתחנן כתוב עוד מקום שכמעט ברור שמרמז לששת ימי בראשית: “פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה, תבנית כל צפור כנף, תבנית כל רומש, תבנית כל דגה, ופן תשא עיניך השמימה” – זה בערך כמו ששת ימי בראשית בסדר מסוים: שמים, ארץ, מים, אוויר. אבל מה כתוב שם? כל הדברים האלה אינם הקב״ה. מה כן? “ואתכם לקח ה׳ ויוציא אתכם” – יציאת מצרים ומתן תורה.
שיטת הכוזרי
זו בעצם שיטת הכוזרי: “אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך” – לא “אשר בראתי שמים וארץ”. עיקר היהדות אינו מדעי הטבע או היסטוריה, אלא יציאת מצרים – היחס הישיר של הקב״ה לכלל ישראל.
[הערת אגב: השם משמואל מביא שר׳ בונם מפשיסחא שאל את הקוצקר רבי מהיכן הוא לוקח התעוררות לעבודת ה׳. הקוצקר ענה: “שאו מרום עיניכם” – מסתכלים על הבריאה. אמר ר׳ בונם: זו תגובה גויית. יהודי צריך לקחת מיציאת מצרים. השם משמואל אומר שזה מילה במילה הכוזרי. אבל בנו של ר׳ בונם אמר שהוא יכול להגן על זקנו: יציאת מצרים פתחה את הלב כדי שנוכל להבין מעשה בראשית – זה שילוב של שניהם.]
הנקודה היא: מעשה בראשית עצמו – היסטוריה, טבע – אינו מה שמעניין. מה שמעניין הוא היחס של הקב״ה לבני אדם, מתן תורה, יציאת מצרים. זה כמעט מפורש בפרשת ואתחנן.
—
פרק ח׳ – ההכרח של ספירות מצד החקירה
ההתחלה: ממסורה לחקירה
אחרי שכבר למדנו שיש עשר ספירות (מספר יצירה), הולכים עכשיו להוכיח שזה גם מוכרח מהחקירה – מלוגיקה פילוסופית.
הרמ״ק כותב: “אחר שנתאמתנו מצד בנין מספר הספירות” – כבר יודעים כמה ספירות יש (עשר), “ראוי שנחקור אם הן מוכרחות מצד החקירה” – האם אפשר להוכיח זאת גם בסברא.
הוא אומר: יש כמה סיבות למה ספירות מוכרחות. למעשה אינן הכרחים לוגיים קפדניים, אלא הכרחים “על דרך האמונה” – אם רוצים שעקרונות מסוימים של אמונה יתאימו, חייבים לומר כך.
—
ההכרח הראשון: השגחה פרטית ואחדות הפשוט
הסתירה בין עקרי האמונה
יהודים מאמינים בכמה עקרי אמונה שנראים סותרים זה את זה:
ראשית: האחד הפשוט — הקב״ה הוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, מסולק משינוי ומן המדות. הוא לא יכול להשתנות, ולכן לא יכול להיות לו מדות כמו חכם, צדיק, שומע – כפי שהחוקרים (בראשם הרמב״ם) הוכיחו. הוא מסולק מכל התארים הגשמיים.
שנית: השגחה פרטית — גם זה עיקר הדת. לא רק השגחה כללית (על המינים), אלא השגחה פרטית.
שלישית: בתנ״ך כתוב: “כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר”, “ואראה את ה׳”, “ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא”, “כבוד ה׳ מלא את המשכן”, “אזני ה׳”, “עיני ה׳”, “יד ה׳”, “אש יצאה מלפני ה׳”, “מראה פנים” – כל אלה מצביעים על רגשות, גשמיות, תארים. איך זה מתאים לאחדות הפשוט?
תירוץ הרמ״ק: ספירות
הרמ״ק אומר: “וזה באחד הפשוט, בערך בחינתו לעצמותו ופשיטותו, אי אפשר להימנען עליו כן” – על הקב״ה עצמו, על עצמותו, אי אפשר באמת לומר שום תארים. הוא “סימפל וואן”. אבל – “אם לא בערך בחינתו על מדותיו” – אפשר לומר זאת ביחס למדותיו (ספירות), כפי שיתבאר בשער עצמות וכלים ובשער הכינויים. דרך המדות יש דין ורחמים – לא בעצמותו עצמו.
כדי שלא נכחיש עיקרי אמונתנו – חייבים להאמין באחד הפשוט (מסולק מתארים), וחייבים להאמין בהשגחה (שגם היא מעקרי הדת). כדי שלא יהיו עיקרי אמונתנו סותרים אלו לאלו – חייבים להאמין בספירות. זה היסוד הבסיסי של הרמ״ק: הספירות הן הדרך ההכרחית שעונה על הסתירה.
הוא אומר הלאה: “ואם יראה אדם מחלוקת קצת, יודה ויאמר על דרך החקירה אין התורה צריכה” – בדרך החקירה לבדה אי אפשר לענות, צריך תורה / קבלה.
למה דווקא השגחה כשאלה ראשונה?
למה הרמ״ק מתחיל דווקא בהשגחה, ולא בפסוקים שמדברים על “עיני ה׳” וכדומה? התשובה: הפסוקים עצמם הם בעיה של הבנת מה התורה מתכוונת, אבל השגחה היא בעיה מעשית – אם אלוהים מנותק לחלוטין מהעולם, מה ליהודי בכלל לעשות? מה זה אומר לעבוד אותו? השגחה אומרת: יש משגיח, יש someone. זו לא רק שאלה תיאולוגית, זו שאלה קיומית.
—
שיטת הרמב״ם: אלוהים הוא הקרוב ביותר
החילוק בין עצמות ה׳ ופעולת ה׳
לרמב״ם יש חילוק בין עצמות ה׳ ופעולת ה׳ – זה עצמו, בלי ספירות. מה שהקב״ה הוא (עצמותו) – אי אפשר לתאר, הוא אחד פשוט. אבל מה שהוא עושה (פעולותיו) – אפשר לדעת. כל מה שקיים בעולם הוא פעולת השם, ישירות.
נקודת המפתח: כשהרמב״ם אומר שלקב״ה אין תארים, אין גשמיות – הוא לא מתכוון שהוא לא עושה. הוא מתכוון שהוא עושה לא דרך אמצעים. הקב״ה אינו “חכם בחכמה” או “יכול ביכולת” – הוא לא צריך כלים, מדות, ממוצעות. אדם צריך את ידיו, את כליו, את מידותיו – אפילו “אני אוהב אותך” הוא דרך מידת האהבה, לא דרך האדם עצמו. אדם שרוצה להרים דבר כבד צריך משאית. אבל הקב״ה עושה הכל עם מה שהוא, ישירות. זה כל המשמעות של “פשוט” – מצד היותו אלוהים.
אלוהיו של הרמב״ם הוא הקרוב ביותר
זה מביא למסקנה חזקה: אלוהיו של הרמב״ם קרוב יותר לבריאה ממה שבכלל אפשר להיות. שני בני אדם לא יכולים להיות קרובים זה לזה כמו שהקב״ה קרוב לאחרון שבנבראים – כי הכל הוא ישירות פעולתו, בלי שום ממוצעות. השורה האחרונה של הרמב״ם במורה נבוכים היא: “קרוב ה׳ לכל קוראיו”.
אנשים מבינים לא נכון את הרמב״ם, כאילו שיטתו עושה את אלוהים רחוק. זה לא נכון – טכנית, אפילו בלי מיסטיקה, אלוהיו של הרמב״ם הוא הקרוב ביותר שיכול להיות.
[הערת אגב: שפינוזה גם אומר ש״הכל הוא אלוהים”, אבל ההבדל הוא: אצל שפינוזה אין “someone” – אין משגיח, אין יחס אישי. אי אפשר לעבוד אלוהים כזה. ביהדות השגחה אומרת: יש משגיח.]
[הערת אגב: הרבה קבלה היא למעשה ביאור למה שהרמב״ם באמת התכוון. לאנשים יש הבנה מעוותת של הרמב״ם דרך תלמידים מסוימים שחשבו שאלוהיו של הרמב״ם רחוק – אבל האמת היא הפוכה.]
—
שיטת הרמב״ם על השגחה פרטית – ניתוח עמוק יותר
מה השגחה פרטית לא אומרת
זה לא אומר שיש דברים שהקב״ה לא עושה – זה היה אתאיזם. וזה גם לא אומר שיש דברים שהקב״ה לא יודע. הרמב״ם מבהיר מאוד את החילוק בין השגחה וידיעה. הקב״ה לא צריך ידיעה מיוחדת כדי לדעת. הוא יודע עם מה שהוא אלוהים – ממנו בא הכל, לכן הוא יודע הכל. היה מאוד מוזר לומר שהוא עושה דברים “בעיוורון”. “הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים” – לכל הדעות, אין שיטה שאומרת אחרת. הכל עושה הקב״ה.
השאלה האמיתית: **איך** הקב״ה עושה הכל
שאלת השגחה פרטית היא למעשה שאלה על העולם, לא על הקב״ה. זו שאלת הטבע – האם יש טבע, האם יש סיבות שניות (secondary causes / סיבות משניות). בלשון הרמב״ם: האם הקב״ה עושה דברים בחכמה או ברצון.
שתי שיטות
שיטה 1: הקב״ה עושה הכל ישירות, בלי שום סיבות משניות כלל. מה שנראה שאבות עושים ילדים – זה שקר. זה רק נראה כך, אבל באמת הקב״ה עושה הכל בו-זמנית – האבות, הילדים, הכל בבת אחת. זה “משחק יפה”. לפי שיטה זו הכל ניסים – אין טבע, אין סיבות, אין סדר השתלשלות, כלום. זה גם אומר שאי אפשר להבין את העולם – הכל כמו שזה, בלי שום הסבר.
שיטה 2 (שיטת הרמב״ם): הקב״ה עושה הכל, אבל עם סדר. הוא עושה שאבות יעשו ילדים, שמלאך אחד יעשה את המלאך הבא. זה מה שקוראים סדר השתלשלות, או במילה פשוטה – טבע. סדר השתלשלות הוא למעשה “מילה מפוארת” לטבע: דברים עושים דברים. טבע הוא הרמה הנמוכה ביותר של סדר השתלשלות.
שיטת הרמב״ם ביתר עומק
הרמב״ם אף פעם לא אומר שהקב״ה עשה מערכת ומאז היא פועלת לבדה. שום דבר לא יכול לפעול לבד אפילו לרגע אחד. הקב״ה אינו רק סיבה פועלת (efficient cause – סיבה לשינוי/change), הוא גם סיבה רוחנית – הבסיס לקיום של העולם, לא רק להתחלתו. הקב״ה הכרחי לא רק כדי שדבר יתחיל, אלא כדי שדבר יתקיים בכלל. הוא הסיבה לכל הדבר, כל הזמן.
הסדר הוא סדר שלא משתנה – הקב״ה לא משנה אותו. בתוך המערכת אפשר להבין למה דבר אחד מביא לשני. אבל למה כל המערכת קיימת – הרמב״ם מודה שהוא לא יודע. התשובה היחידה היא: כי הקב״ה עשה אותה. זו כל הנקודה של הקב״ה – לענות על השאלה האולטימטיבית למה קיים משהו בכלל.
[הערת אגב: הרמב״ם מביא אנשים שאומרים שאין השגחה פרטית כי הקב״ה “גדול מדי”. הרמב״ם אומר שזה לא הגיוני – זו בדיוק הנקודה של הקב״ה, שהוא כל כך גבוה שהוא מנהל הכל.]
—
טענת הרמ״ק לספירות – והתבוננות ביקורתית
הרמ״ק צריך שיהיו ספירות. השאלה היא: מה חסר בלי ספירות? הרמ״ק מתכוון שבלי ספירות אי אפשר להבין השגחה פרטית. אבל זה לא הכרח טוב במובן קפדני:
– יש יהודים שלא מאמינים בספירות ומאמינים כן בהשגחה פרטית.
– חלקם פשוט אין להם טענה על זה – הם לא צריכים להבין הכל.
– אבל אפילו למי שרוצה להבין – יש דרכים להבין השגחה פרטית בלי ספירות.
– אפשר גם לומר שלא צריך להאמין בהשגחה פרטית בדרך שהרמ״ק מתכוון.
– בוודאי יש אנשים שמאמינים בהשגחה פרטית בדיוק כמו הרמ״ק, והם לא מחזיקים מספירות.
– יש שיטה שאומרת שספירות הן לא יותר מפעולות – ואז זה מאה אחוז שיטת הרמב״ם, בלי שום הבדל.
[הערת אגב: הרמ״ק יאמר מאוחר יותר שמי שלא מאמין בספירות הוא כופר – אבל זו לא ראיה חזקה, כי ברור שאפשר להאמין בהשגחה פרטית בלי ספירות.]
—
הספירות כהפשטות – ולמה צריכים אותן בכל זאת
אם הכל הוא אלוהים – למי מדברים?
אם הקב״ה הוא המקור של כל מה שקיים – אז למי מדברים? מדברים לעצמנו? לשולחן? מה זה אומר “לדבר”? מי מדבר? אלו העקרונות הבסיסיים ביותר שצריך להבהיר.
כשהכל הוא אלוהים, למה מתפללים בתפילה? יוצרים הפשטות – מבנים יסוד איך הקב״ה מנהל את העולם. זה דומה למדע, די.אן.איי., טבע – יוצרים רעיונות שלא קיימים ממש במציאות, אבל דרכם אפשר להבין איך העולם עובד. למשל: “בריאות” – זה מושג, עושים פעולות מסוימות ומקבלים בריאות. הספירות אבל הולכות עוד יותר גבוה – הולכים ישירות למקור. הולכים ישירות לחסד, מבקשים את החסד של העולם, ומקבלים כל מה שכלול בחסד.
הרמב״ם ומדות אצל הקב״ה
הרמב״ם גם מודה שאומרים שהקב״ה “טוב”. אבל מה זה אומר פילוסופית-טכנית? זה אומר שהקב״ה אחראי לכל הפעולות שיוצאות מטובו. ובגלל זה קוראים לו גם “קשוח” – מידת הגבורה.
[הערת אגב: הרמ״ק עצמו כתב כמעט שני ספרים שלמים ישירות על סוג השאלות האלה.]
הקב״ה עושה הכל ישירות – אבל זה לא ניתן לחיות
אמת, מצד הקב״ה אין הבדלים – הוא עושה הכל ישירות, אותה אחדות. אבל זה לא רלוונטי למעשה, זה לא מובן, לא אינטליגיבילי. אי אפשר לחיות בעולם כזה.
אפילו אצל אדם: אם אומרים שאין לו מדות, הכל הפשטות – רואים שהוא מתנהג יפה, אז קוראים לזה “חסד”. נומינליסט אומר: אני רק קורא לזה כך. ריאליסט אומר: יש משהו דבר אמיתי – חסד, אהבה – שאפשר לדבר עליו ישירות. וכשהוא לא יפה – זו מידת הכעס. זה מארגן את העולם עבורנו, וזה מאוד חשוב.
המקובלים צודקים – צריך לדעת לדבר
אם שיטת הרמב״ם מביאה לכך שאי אפשר לדבר על הנהגות, לא לארגן את פעולות הקב״ה בעולם – זה לא ניתן לחיים. אפשר לומר שזה משל, אבל הנמשל אינו משל – מדברים באמת על דברים אמיתיים. אולי מצד הקב״ה אין הבדל בין חסד וגבורה, אבל עבורנו צריך לדעת לדבר כך – יש פעולות דרך חסד ופעולות דרך גבורה.
הרמב״ם לא חולק על זה. הרמב״ם גם אומר שהכל פעולות. יש לו פרק שלם שבו הוא מסביר שהעולם הוא משל לאדם – זה הראש של העולם, וכו׳ – מה שהיינו קוראים קבלה ישירה. למה הוא עושה זאת? כי דרך המשל אפשר גם להבין את האמת. המש
ל הוא אמת כי הוא מדבר על דברים אמיתיים, אף על פי ש״שמים הוא הראש” לא אומר שמחפשים את החורים של העיניים בשמים.
[הערת אגב: “והליטאים היבשים שאומרים שאסור – סתם מימד יבש, זה כלום.”]
—
ההבדל בין אדם חסיד והקב״ה חסיד
אצל אדם
כשקוראים לאדם חסיד, לא מתכוונים רק שהוא עושה מעשי חסידות. יש לו מידת החסידות בנפשו – מבנה של נשמתו – ומזה יוצאות הפעולות. הוא באמת חסיד – יש מהות של האדם, עצם הנפש. לעצם הנפש אין רק פעולות, יש לו גם מדות – משהו בין פעולות והעצם. אולי העצם הוא דבר פשוט (הרמב״ם אומר כך), אבל יש לו מדות אמיתיות בינתיים. כשאדם הוא חברך, הוא חברך עם מידת החסד שלו – יש לו באמת מידת חסד ביניכם.
אצל הקב״ה
הוא עושה חסד – הוא עושה כל הדברים שהם חסד יחסית אלינו. אבל לקב״ה אין מדות. השלב האמצעי חסר לגמרי. הקב״ה הוא מה שהוא, הוא לא מורכב מחלקים. אדם – אף על פי שיש לו עצם – מורכב מחלק הנפש, מדות, וכו׳. לקב״ה אין זאת. כשקוראים לקב״ה חסיד, מתכוונים רק עושה חסד, ישירות ממה שהוא עצמו – מדלגים על השלב האמצעי. במובן מסוים הקב״ה יוצא קרוב יותר, לא רחוק יותר – כי הוא הולך ישירות מעצם לפעולה.
—
מה חסר – ומה המקובלים מחפשים
הבעיה עם שיטת הרמב״ם
לומר שהקב״ה עושה חסד, ולכן הוא קרוב לפעולותיו – זה טוב, אבל זה לא נותן דרך להתחבר אליו, להתקשר אליו, לאהוב אותו.
למה? כי הדרך שבה בני אדם מבינים אנשים אחרים היא דרך מדותיהם. אפשר לומר “הייתי רוצה להיות איתך עצם בעצם” – אבל למעשה, אם אני רוצה להבין אותך, אני מדבר על מדותיך. לכן: אנשים שאין להם מדות יציבות – אי אפשר להיות חבר שלהם. הוא ביפולרי, יום כך יום כך – חסר יציבות מסוימת, מדות מסוימות, כי כך מתחבר אדם. זו אישיות – בעצם סך הכל של כל המדות.
[הערת אגב: “אולי אפשר להיות חבר לעצם – אולי העצם גם מתקשר. כן, בוודאי. אבל זה כמו לדבר בטלפון – זו באמת תקשורת, אבל קצת יותר רחוק מלדבר ישירות.” לאנשים שרוצים איחוד אמיתי – כמו מיסטיקנים, כמו אנשים שבאמת באהבה – הם תמיד רוצים משהו יותר: “אני רוצה להיות אתה, אני רוצה להיות אותו דבר.”]
מצוות “ואהבת את ה׳ אלקיך” – איך אפשר לאהוב בלי מדות?
צריך להיות “חבר” של הקב״ה – יש סוגים שונים של חברות: כמו אב, כמו מלך, כמו בעל, כמו שורש. אבל אם לקב״ה אין מדות, איך הוא יכול להיות חבר?
הרמב״ם אומר שכשהקב״ה שולח סערה או עושה חסד, הכל בא מאותו מקום – ישירות ממנו. אין אצלו הבדל בין חסד ודין. מצד אחד זה אפילו יותר טוב – הכל יותר ישיר. אבל הבעיה היא: אני לא יכול לדבר עם אלוהים כזה, אני לא יכול להתייחס אליו (“relate”).
אי אפשר אפילו לומר שהוא “משגיח” – כי השגחה אומרת “care” (דאגה), זה אומר שמישהו מתעניין, מישהו דואג. כן, הקב״ה יכול לדאוג לכל דבר בבת אחת, אין לו מגבלות. אבל השאלה היא האם יש משהו דבר שדואג. זה כמו אדם שמריץ תוכנית – הוא עשה אותה, אבל הוא לא דואג לכל פרט.
[הערת אגב: המשל של הרמב״ם בפרק של “אדם עולם קטן” – העולם הוא כמו שיער של אדם. אדם צריך שיער, אבל איזה שיער, כמה שיער – זה לא משנה. זה לא משהו שהאדם דואג לו. כך גם אצל הקב״ה – הוא עושה הכל, אבל בלי “דאגה” ספציפית לכל פרט.]
ההבדל העיקרי: מצד הקב״ה vs. מצדנו
מצד הקב״ה (בערך לעצמותו) אין בעיה – הוא כן עושה הכל. טעות גדולה שיש לאנשים: הם חושבים שקבלה אומרת שהקב״ה עצמו לא עושה כלום, רק המדות עושות. זה ההפך! הקב״ה מצד עצמותו עושה הכל. הבעיה היא רק שהוא עושה זאת לא בדרך שאנחנו יכולים להבין. הוא עושה הכל כמו שנפש האדם גורמת לשיער שלו לצמוח – אתה יכול להתייחס לאדם, אבל לא לרמה שבה השיער שלו צומח. אני לא יכול לדבר עם הזקן של אדם, אני מדבר עם מדותיו.
ההכרח של מדות – מצדנו
אנחנו רוצים להאמין שהקב״ה משגיח – זו הנקודה החשובה ביותר. זה הקשר של הקב״ה לעולם. הרמב״ם אומר אמת שהקב״ה עושה הכל ישירות, אבל אנשים לא מרוצים מזה – אנשים רוצים דווקא את “הדבר האמצעי”, הביניים.
כל הקבלה היא לדבר על הביניים בין הקב״ה והעולם. איך יכול להיות ביניים? זו התחלת השאלה. כמו שכשאני מדבר איתך, אני צריך “אמצעי” (מיצוע) – משהו משותף. אם אתה רוצה שהקב״ה ידבר איתך, אתה צריך לדעת לדבר על דבר שהוא אמצעי.
—
ההבדל בין רמב״ם וקבלה
הרמב״ם רוצה כביכול לדעת לדבר על הקב״ה בנפרד ממך. הרמב״ם מאפשר לדבר על הקב״ה רק כמי שבסופו של דבר עושה הכל ישירות. אבל אז – מה “האישיות” של הקב״ה? הרמב״ם אומר כביכול ש״הגוף” של הקב״ה הוא כל העולם. אבל אז אי אפשר לעשות כלום עם זה.
קבלה רוצה לומר: לקב״ה אין רק כמו “הגוף” (= העולם), אלא גם משהו בינתיים – כמו הנפש, כמו מדות. איך המדות קיימות? לא בקב״ה (כי הן לא הופכות אותו לבעל מדות), אבל הן קיימות.
[הערת אגב: אפילו אצל אדם – כשמדברים על מדות, לא מדברים על “האחד הפשוט” של האדם, אלא על הנפש בכלי. אפילו מי שמאמין שאדם הוא עצם פשוט, הוא בדרך כלל לא מדבר איתו ברמה הזו – חוץ אולי מרבנים חסידיים מסוימים שמנסים.]
—
שלושה פשטים ב״תורה דברה כלשון בני אדם”
פשט 1 – הפשט הנאיבי, הילדותי
הקב״ה הוא אדם קטן שיושב איפשהו מחוץ לעולם, הוא נעשה שמח, הוא כועס, לפעמים הוא שולח ברק. זו שטות.
פשט 2 – פשט הרמב״ם
הקב״ה אינו אדם, הוא לא כועס, אין לו מדות. אבל יש ברקים בעולם. מי עושה ברקים? הקב״ה. אם זה היה אדם, היו קוראים לזה קנאה – לכן זה נקרא “כעס”. הרמב״ם גם מודה שאומרים שלקב״ה יש מדות שונות (שלוש עשרה מהן לכל הפחות). הוא לא אומר שצריך להפסיק לומר זאת – הוא רק אומר לא לומר שלקב״ה יש מדות, אלא שהוא עושה מדות. הוא “נקרא” כך – אנחנו קוראים לו כך.
אבל אז נכנסים לבעיה: אנחנו יודעים שזה לא אמת, אז לא מתאים לקרוא לו כך.
פשט 3 – הפשט הקבלי
קבלה מלגיטימציה את זה. הם לא אומרים שהקב״ה יושב מחוץ לעולם וכועס (פשט 1). לא ש״כעס” הוא סתם מילה שאנחנו משתמשים בה לאנשים קטנים כדי שיבינו את הברק (פשט 2). אלא: הקב״ה כן עשה, המציא, כעס – כעס מציאותי. זו ישות אמיתית.
הכעס לא קיים מחוץ לאצילות – מחוץ לאצילות הוא לא קיים. אבל הוא לא רק מושג, הוא משהו דבר מציאותי. זה כמו “האישיות” של הקב״ה – שאינה הקב״ה עצמו. אפילו פחות ממה שהאישיות שלי היא “אני”, האישיות של הקב״ה היא “הוא”. אבל זו ישות.
—
ההכרח של ספירות בעבודה
לכן אדם צריך להתפלל לקב״ה דרך ספירותיו, לא ישירות. הספירות הן הכרח – כי התורה עצמה דורשת שנתייחס למשהו. כשהולכים ישירות לאין סוף, נהיים משותקים – אי אפשר לעשות כלום.
הקב״ה ברא מסיבה עולם שייראה כמו עולם, והוא רוצה שנדמיין כאילו אנחנו עושים משהו, ובשביל זה צריך לדמיין שהקב״ה מתרגש מעבירות והוא נעשה שמח ממצוות. אבל זה לא קשור לאין סוף. האין סוף הוא פשוט הכל, ואין לנו מושג עליו.
—
מה הספירות – הגדרה חיובית
הספירות אינן משהו שקיים מחוץ לעולם, לא משהו שעומד בפני עצמו. זה מושג מידתי – קונספט שמתאר איך הקב״ה עושה משהו. אפשר לקרוא לזה “אלוהים”, אף על פי שזה לא האלוהים בעצמו. זה אלוהים כשהוא עושה משהו – אלוהים בפעולתו.
הרמב״ם גם מחזיק שאפשר לדבר על אלוהים כשהוא עושה משהו – אבל הוא לא נותן לזה מציאות עצמאית. החידוש של קבלה הוא: שמים את ה״כן” – התוכן החיובי – בדבקות, וזה גאוני. זאת אומרת, המקובלים נותנים שמות לאופנים שבהם הקב״ה עושה דברים, והם אומרים שזו מדרגה אמיתית – לא רק משל או תיאור שלילי. הקב״ה עושה דברים דרך המדרגות, ולמה הוא עושה זאת כך? כדי שנוכל להבין – זה הצמצום.
—
בעיית הרמב״ם – הוא מסיים עם אלוהים לא-אישי
הרמב״ם חייב, במובן מסוים, לסיים עם אלוהים שאי אפשר לתפוס – מה שמוביל למעשה למין אתאיזם בעולם האקטואלי, כי האלוהים שלו לא ניתן להשגה. הרמב״ם עצמו היה אומר: חשוב על אלוהים דרך ידיעת מה הוא לא, וזה יהיה אפילו יותר טוב. אולי במקומות מסוימים הם (רמב״ם ומקובלים) אפילו לא חלוקים – זה אפילו לא הבדל.
הרמ״ק עצמו אומר שאחד הטעמים ללמוד קבלה הוא לדעת מה הקב״ה לא – אפילו לא ספירות. אבל ההבדל המעשי הוא: מי שלומד קבלה יודע שלקב״ה יש כן ספירות, וזה בכל זאת לא הוא עצמו – זה הבדל ברור אחד.
—
האלוהים האישי – השאלה המרכזית
זו השאלה החשובה ביותר שכל יהודי צריך להבין: עד כמה הקב״ה “אלוהים אישי”, ומה זה אומר להיות אלוהים אישי אם רוצים להיות אדם? אם אין אלוהים אישי, גם לא אדם אישיות – זו הבעיה.
כשאומרים קריאת שמע, מותר לחשוב שהקב״ה אחד. אבל כשאומרים “ברוך אתה ה׳ חונן הדעת” – יש הוי״ה ספציפית שהיא “חונן הדעת”. זו אותה הוי״ה שהיא הכל, אבל מידה ספציפית – מה שהרמ״ק קורא “בערך בחינתו על מדותיו” – כשחושבים על אלוהים שהוא איתנו.
האלוהים האישי והאלוהים האחד – הם חייבים להיות אחד
הבעל שם טוב רצה להביא משיח דרך “קרבה אל נפשי גאולה” – שהקב״ה יהיה שלי אלוהים. גם שבתי צבי דיבר על זה. אבל הם נכשלו בכך שהפרידו את האלוהים האישי מהאלוהים האחד – שתי רשויות. הזוהר, הרמ״ק, והענקים של קבלה מאוד עסוקים בכך שזה חייב להיות אותו אחד – לא יכול להיות אלוהים שני, זה היה מאוד מוזר.
המשל: יש יהודים, ויש גם בני אדם. יהודי הוא סוג של אדם – סוג טוב של אדם. כך גם: יהדות היא סוג טוב של אלוהים. “אלהי אברהם” הוא פירוש טוב על האלוהים – אולי הפירוש הטוב ביותר. הקב״ה עצמו עשה את הפירוש, כי אנחנו לא עושים כלום, הכל עושה הקב״ה. אבל אם שוכחים לומר שזה פירוש – שזה הוא – אז זה נעשה בעייתי.
—
האדם והקב״ה – עולם אדם קטן
הרמ״ק עצמו אומר בסוף אותו פרק (על עולם אדם קטן) שיש הבדלים בין אלוהים והאדם. אבל – וזה חידוש גדול – כל ההבדלים שהוא אמר נכונים רק על הנפש הנמוכה של אדם. השכל האמיתי של אדם – מה שחי לנצח – הוא באמת אותו דבר כמו הקב״ה. זה מה שהרמב״ם קורא “שכל הנקנה”, ומה שחסידים קוראים “עצם הנשמה” – התחושה שהנשמה זהה בעצם לאלוהים, או משהו בכיוון הזה. אף אחד לא מבין בדיוק מה זה אומר, אבל זה אמת.
[הערת אגב: אריסטו אומר שלא יכול להיות שהדבר הטוב ביותר הוא להיות אדם טוב או לדעת דברים אנושיים, כי הדבר הטוב ביותר בעולם אינו אדם – הקב״ה טוב יותר מבני אדם. ידע הוא על ידיעת דברים טובים. אז איך תיקון המעשה – עשיית אנשים טובים – יכול להיות הדבר הטוב ביותר? זה רק מתקן דבר שאינו הטוב ביותר. הדבר הטוב ביותר הוא לדעת את אלוהים, וזה לא דבר אנושי. אבל לאדם יש אפשרות לדעת זאת – זה אומר שלאדם יש נפש אלוקית, שכל.]
—
שבתאי צבי׳ניקים – הטעות של הפרדת אישיות מנשמה
שתי הרשויות באדם – אלו הם שאומרים שה״אני”, העצמי, עצם הנשמה, אינו האישיות שלך. זה הטעם האמיתי למה שבתאי צבי׳ניקים עושים עבירות. אנשים חושבים שהם עושים עבירות כי זו “מצווה למלא ניצוצות” – אבל הסיבה האמיתית היא שהם מפרידים את האישיות שלהם מהעצם שלהם. כשמפרידים את זה, האישיות יכולה לעשות מה שהיא רוצה – זה נעשה מאוד מוזר. אחת הדרכים איך “מוכיחים” את ההפרדה היא דרך עשיית עבירות – וזו הסיבה שהם עושים כל המעשים הזרים.
—
תכלית השלימות
תכלית השלימות היא שיהיו כל השלושה ביחד: אישיות טובה, להיות אדם טוב, וגם להיות נשמה. רוב האנשים “תקועים” בצד אחד – מאוד קשה לעשות שניהם. זה כמו רצוא ושוב – צריך קצת להיות אדם, וקצת לא להיות אדם.
—
מסקנה מההכרח: חייבים להאמין בספירות
מכל זה צריך להאמין בספירות. כי “לעיקר אמיתתו נסתם אלו ואלו” – זאת אומרת, צריך ספירות כדי שהקב״ה יהיה אלוהים אישי, כדי שעבודה תהיה אפשרית, כדי שהאדם יוכל להיות אדם עם שייכות לקב״ה.
זה “על דרך החקירה” – ההכרח הפילוסופי לספירות, מה שהרמ״ק קורא “מפאת התורה על דרך החקירה, ראיה מכרחות כסף” – אפשר לחקור זאת, אבל זו קצת ראיה מצד תורה בדרך חקירתית.
—
שני סוגי חקירה
הרמ״ק כותב: “אמנם על דרך החקירה בזולת זה אין לנו עסק בה”. כאן מתחלק בין שני סוגי חקירה:
1. חקירה שעושה סדר במה שכבר מאמינים – זה הרמ״ק קורא “ביאור פנת התורה על דרך החקירה”. זה הסוג החשוב של חקירה.
2. פילוסופיה טהורה – בלי ראיות מתורה, רק מחשיבה טהורה (pure thought). זה מה שספר העיקרים עושה. ספר העיקרים מתואר כמורה נבוכים מעניין מאוד.
הרמ״ק אומר בבירור: “אבל אין דרכינו בחיבור זה על דרך החקירה” – פרדס רמונים אינו ספר פילוסופיה. מי שרוצה פילוסופיה טהורה שילך ללמוד פרוקלוס (Proclus), שניסה לכתוב ספר אחד שהוא פילוסופיה ישירה, והוא גם עושה את אותו משחק עם אריסטו ופלטון.
[הערת אגב: מוזכר עקרון הרמב״ם “לא תהא תורתנו השלימה כשיחה בטלה שלהם” – שאם אריסטו יכול להביא ראיות מהפטיש, אני יכול להביא ראיות מחומש.]
הרמ״ק לא דאג לעשות חקירה ישירות, אבל אחרים כן עשו. מוזכר שמעט מאוד אנשים באמת מוכנים לחשוב שלוש דקות לבד – נשענים על מה “שכתוב בספרים הקדושים”.
—
ראיות מפסוקים לספירות
שלוש הספירות הראשונות – מאיוב כ״ח
הפסוק אומר: “וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה”. כאן רואים את שלוש הספירות הראשונות:
– אַיִן = כתר (הספירה הראשונה). הרמ״ק מחזיק שכתר היא הספירה הראשונה. כתר נקרא “אין” כי אי אפשר לראות אותו, לא להבין – זה “עין” (אין, בלתי נראה).
– חכמה = הספירה השנייה, ש״באה מאין” – “החכמה מאין תמצא”.
– בינה = “ואי זה מקום בינה” – חכמה היא ה״מקום” (מקום) של בינה.
המשמעות של “אי” מתפרשת: א״י = אלף (א) + יוד (י), שרומז לכתר וחכמה. חכמה היא המקום של בינה.
השאלה נשאלת: מהיכן בא הכתר עצמו
? זה לא יודעים, כי כתר הוא “אין” – הוא בלתי מושג. אי אפשר לראות את הכתר, אי אפשר לדעת מהיכן כתר בא.
שבע הספירות התחתונות – מדברי הימים (דוד המלך)
הפסוק “לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ” – זה הפסוק היחיד שבו כל שבע הספירות התחתונות מוזכרות בבת אחת.
– “לך ה׳” = בינה. למה? כי “לך” (ל״ך) = גימטריא 50, ולבינה יש חמישים שערים. גם, “לכה” ו״כל” הם אותן אותיות (חותם המתהפך). מ״לכה” נעשה “כל” – זה הולך לאחור. זה רומז ש״כי כל בשמים ובארץ” – כל מה שמגיע מבינה נקרא גם “כל”.
– הגדולה = חסד. המקובלים הקדומים (כמו הרמב״ן) קראו לזה “גדולה”, לא “חסד”.
[הערת אגב: לא ברור מי התחיל לקרוא “חסד” – אולי הזוהר. המקובלים הקדומים אמרו “גדולה” ו״פחד” (במקום גבורה), ואנחנו אומרים “חסד” ו״גבורה”.]
– הגבורה = גבורה (פחד יצחק אצל המקובלים הקדומים)
– התפארת = תפארת
– הנצח = נצח
– ההוד = הוד
חמישים שערי בינה – הסבר
למה עומדים כאן חמישים שערים? כי בינה מתפשט עד הוד – חמש הספירות הבאות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד) הן עצמן הארטיקולציה של חמישים שערי בינה. כשכל אחת מחמש הספירות נעשית יותר מפורטת (כפול עשר), יוצא חמישים.
מתחלק בין:
– חמישים שערי בינה פנימיים – כשהמקורות עדיין בבינה עצמה (אפשר לקרוא לזה חג״ת שבבינה).
– חמישים שערי בינה חיצוניים (externalized) – כשהם יוצאים בחמש הספירות חסד עד הוד.
הרמ״ק מסביר זאת לפי הזוהר: חמש ספירות שיוצאות מבינה, כפול עשר, נותן חמישים.
[הערת אגב: שבע כפול שבע (49) אינה הדרך הרגילה שבה סופרים ספירות – יש סיבות לזה שימצאו מאוחר יותר.]
ל׳ וכ׳ – צורות של ספירות
הספירות מתוארות בצורות של נקודות (טעמים):
– ל׳ = חסד, גבורה, תפארת – הן עומדות כמו סגול או סגולתא. אולי לפעמים תפארת למעלה (סגולתא) ולפעמים למטה (סגול).
– כ׳ = נצח, הוד – הן עומדות כמו צירי או שורוק כשהן עומדות ישר.
החותם המתהפך פועל גם כאן – לפעמים נצח-הוד הם שורוק ונעשים צירי, או להפך. ואותו דבר עם סגולתא/סגול. הרמ״ק לא נותן כאן הסבר מלא, רק הוא אומר שמי שרוצה לדעת יותר על שורות שיסתכל בשער השורות פרק ז׳.
[הערת אגב: מוזכר שהרמ״ק מניח שהלומד כבר יודע קבלה – “אין דבר כזה הקדמה לקבלה. או שאתה לא יודע, או שאתה כן יודע.” זו דרך טובה ללמוד – “קפוץ פנימה, ותראה.”]
—
התרגום על “לך ה׳ הגדולה” בדברי הימים
הפסוק “כי כל בשמים ובארץ” מובא עם תרגום. אבל על דברי הימים אין תרגום אונקלוס אמיתי – אונקלוס עשה רק על תורה, ויונתן בן עוזיאל עשה על נביאים, לא על כתובים (כמו שהגמרא אומרת). התרגום שמצוטט כאן הוא כנראה מהזוהר, שמביא אותו בשם “תרגום”. לא ברור מה המקור – אולי זו גרסה שהייתה לזוהר, או אולי הזוהר פרפרז תרגום עם פשט קבלי.
התרגום הולך לפי המדרש המפורסם (שהמהר״ל מדבר עליו הרבה): הגדולה היא יציאת מצרים, הגבורה היא קריעת ים סוף ומתן תורה, הנצח היא מלחמת עמלק, ההוד (“זיו יקרך”) הוא הנס של השמש בגבעון והלבנה בעמק אילון. התרגום גם אומר שהקב״ה “סובל כל עלמין בשמיא וארעא” – הוא נושא כל העולמות בשמים ובארץ.
—
הפשט של “כי כל” – יסוד מייחד תפארת ומלכות
פשט הזוהר על “כי כל בשמים ובארץ” הוא: “המייחד תפארת דאיקרי שמיא, וארעא דאיקרי מלכות, ביחודא” – זה מתכוון ליסוד, שמאחד תפארת (שמים) עם מלכות (ארץ). המילה “אחד” (או המושג של “כי כל”) מובנת כשמאחד – הוא מייחד אותם, הוא מחבר אותם. זה היסוד – הוא החיבור בין תפארת ומלכות.
—
למה מלכות לא עומדת בסדר?
הרמ״ק שואל: בפסוק כתוב “לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד” – אבל מלכות לא עומדת בסדר. הוא אומר: “לא נתבאר בכתוב היטב.” שואלים: הרי כן כתוב “לך ה׳ הממלכה” בפסוק הבא! התירוץ הוא ההבדל: למה מלכות לא עומדת מיד אחרי תפארת, בסדר הנכון?
תשובת הרמ״ק מבוססת על תורת קבלה יסודית: לפני המיעוט (לפני הירידה) המלכות הייתה באותה מדרגה כמו התפארת – שתיהן ישירות מבינה, שווה בשווה. אחרי המיעוט המלכות ירדה מתחת לנצח, הוד, יסוד. לכן מלכות לא עומדת מיד אחרי תפארת בפסוק – כי זה היה מצביע על מקומה המקורי “כמו שהיתה לפני המיעוט”, שאינו המצב הנוכחי.
אבל הפסוק אומר “לך ה׳ הממלכה” – עם “לך ה׳” נוסף – להראות שהמלכות עולה חזרה, “חזר וייחד לה את השורש.” זאת אומרת, “לך ה׳” מצביע על שורשה בבינה, יחד עם תפארת. זה המושג של “שני מלכים משתמשים בכתר אחד” (תנחומא) – ה״כתר” לשתי תפארת ומלכות הוא בינה. בלשון האריז״ל: הכתר של בינה נעשה כתר לזעיר אנפין (תפארת) ונוקבא (מלכות).
—
גישת האריז״ל
האריז״ל היה מבין זאת בשיטתו של פרצופים: תפארת ומלכות הם שני פרצופים נפרדים (זעיר אנפין ונוקבא). לפני המיעוט הם היו שווה בשווה – שניהם גבוהים כמו בינה (תפארת דבינה). אחרי המיעוט מלכות מתחת לתפארת, או תחת היסוד של תפארת, או אחור באחור – מצבים שונים. כל תורות רשב״י קשורות לענין ירידת המלכות.
—
מקורות נוספים לעשר ספירות
מוזכר שיש עוד פסוקים שבהם רואים את כל עשר הספירות: עשר אזכרות (עשר פעמים שם ה׳), עשרה הילולים (ברכי נפשי), ועשרה מאמרות. הספר ממשיך לדבר על זה בשער ב׳ – “טעם האצילות” – שקשור מאוד לשאלה: למה אנחנו צריכים עשר ספירות? שם הוא מביא עוד ראיות ורמזים.
[הערת אגב: מוזכר שהספר לא תמיד מאורגן כפי שהיינו רוצים – כמה ענינים ששייכים ביחד מפוזרים בשערים שונים.]
תמלול מלא 📝
עשרת הדברות, בריאת העולם, והתחלת פרק ח׳ בפרדס רמונים
הקדמה: דבר תורה על עשרת הדברות
ראיתי דבר תורה, אפילו תמהתי. למדתי מעט עשרת הדברות ערב שבת לפני השיעור, אולי אומר זאת ממש בשיעור גם כן. אני יכול לומר דבר פעמיים, לפעמים אף אחד לא יודע על כך.
אז חשבתי, יהיה מעניין שבעשרת הדברות כתוב – בפרשת ואתחנן לא כתוב, כתוב הטעם האחר לשבת, נכון? זה כולם יודעים. כתוב “וזכרת כי עבד היית”, לא כתוב “כי ששת ימים”.
תפסתי שזו בעצם בעיה הרבה יותר גדולה, כי כמו שהרמב״ן אומר בפרשת בראשית שזה – הקב״ה ברא את העולם בששה ימים, כל הפרטים, ובפרשת בראשית לא מבינים באמת כלום, סודות התורה. והרמב״ן אומר, אבל צריך לדעת? אומר, נו, כתוב כבר בעשרת הדברות “כי ששת ימים עשה ה'”, לא חסר יותר מזה, אף אחד לא יודע יותר מאותו פסוק, הוא ממילא לא יודע. “כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ”, היה יותר ממספיק. אה, לשכנע את הגויים, הם ממילא לא מבינים. בקיצור, זה חייב להיות בגלל “כח מעשיו”, בקיצור, צריך להבין למה. זה ההסבר של הרמב״ן על הקושיא של המדרש שרש״י מביא.
הבעיה: בואתחנן חסרה בריאת העולם
אז במילים אחרות, תפסתי שבעצם עשרת הדברות היא מאוד חשובה, נכון? מופיע “אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך”, כן? זה כמו דבר בסיסי. זה מה שכל יהודי צריך לדעת, זה מה ששמים על הלוחות. זה כמו התמונה של היהדות, התמונה שמותר לעשות, אני לא יודע. חרוט על אבן, עשרת הדברים. וכתוב שם שהקב״ה עשה את העולם בששה ימים, זה מאוד חשוב, זה חשוב שכתוב שם. שבת היא כמו כל שאר הדברים, אבל הכל דברים בסיסיים שכתוב שם.
אחר כך כשבאים ללוחות שניות, לפרשת ואתחנן, לא כתוב, אתה מבין? זה לא סתם שהטעם השתנה. יהודי יכול לקרוא את כל עשרת הדברות, הגרסה של פרשת ואתחנן, הוא לא יידע שהקב״ה ברא את העולם. הוא בוודאי לא יידע שהקב״ה ברא את העולם בששה ימים.
בריאת העולם בספר דברים
שאלתי אותו, עשיתי לו חיפוש. בקיצור, עשיתי חיפוש, חשבתי, אוקיי, מילא ואתחנן, מה עם כל ספר דברים? כתובה בריאת העולם בכל ספר דברים? כתוב הרבה מאוד פעמים על יציאת מצרים, מאות פעמים. בהאזינו כתוב אולי ברמז, “ויצב גבולות עמים”, אולי מדובר על פרשת נח. כתוב “הלא הוא אביך קנך”, לא כתוב כראוי בריאת העולם. בהאזינו מתחיל במדבר, “ימצאהו בארץ מדבר”. כן, מתחיל במדבר. אוקיי, אבל אחר כך יש קצת. לא, אבל זה מאוד מוזר, היה במדבר. זה לא היה במדבר.
אז ראיתי, כך זה אומר טוב. כתוב פעם אחת בסך הכל, כך החיפוש אמר, לא בדקתי, אבל נראה לי. כתוב פעם אחת בכל ספר דברים שהקב״ה ברא את העולם. איפה? בדברי תחנונים, בהקדמה לעשרת הדברות. נכון? כתוב, נו, איפה זה? ואומרים את זה בתשעה באב, נכון? “כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, ולמן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים” וכו׳. כן? פעם אחת מוזכר שהקב״ה ברא אדם.
הזוהר והגמרא על הפסוק הזה
זה מאוד מעניין, כי מזה למדה הגמרא ש״שנים בראשית אתה שואל, לפניו אי אתה שואל”, זה אחד הפסוקים המאוד בסיסיים של הזוהר, “ולמקצה השמים ועד קצה השמים”, מבינה עד מלכות. למעלה מבינה אסור לדעת. בקיצור, כן, הגמרא אומרת שמכאן יהיה מקור למשנה של “אין דורשין”. פרשת בראשית לא כתוב, לא יודעים אם מותר ללמוד אותה. דברי תחנונים כתוב.
מה כתוב בפסוק?
עכשיו, תחשוב, מה כתוב בפסוק? בפסוק כתוב כך: שאל נא, אתה יכול לשאול את כל ההיסטוריה, מבריאת העולם עד כל הגיאוגרפיה, עם כל השמים ועם כל השמים. הדבר היחיד שמעניין הוא שהקב״ה דיבר עם בני אדם פעם אחת. כתוב בפירוש, והפעם האחת שכתוב כן בריאת העולם, כתוב שלך זה לא מעניין. לא כתוב ממש כך, אבל כך אני לומד. פשט. כתוב “אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים” – זה מעניין.
עוד רמז בואתחנן
והוא אומר עוד, שכתוב קצת לפני כן, בואתחנן יש עוד מקום אחד שמרומז כמעט ברור, אני מתכוון גם עשרת הדברות היא באמת אותו דבר, ששת ימי בראשית, כי כתוב “פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה, תבנית כל צפור כנף, תבנית כל רומש, תבנית כל דגה, ופן תשא עיניך השמימה” – זה בערך כמו ששת ימי בראשית בסדר מסוים. זה כמעט הנוסח של החלוקות, הדבר בשמים, בארץ, במים, באוויר. גם ויקרא הולך הרבה בחיבורים האסורים עם הרשימה.
אז הלאה, מה כתוב שם? כל הדברים האלה לא. מעשה בראשית זה לא… מה הקב״ה? מה יכול כן? “ואתכם לקח ה׳ ויוציא אתכם” – יציאת מצרים ומתן תורה.
שיטת הכוזרי
אז פחות או יותר, בעל השיטה ש״בראשית” לא מעניין, אלא “הוצאתיך” היא פרשת ואתחנן, כמעט בפירוש. אבל בראשית לא החזיקו כך, אחרי השאלה לא החזיקו כך. אבל ספר הכוזרי החזיק פעם. זה יותר עמוק מזה, אבל מה שיהיה, אפשר ללכת בדרך זו.
נו, אני מתכוון תראה, זה הדרך הטובה ביותר להבנה, כמו ה… אתה יודע את המחלוקת של ה… אני כבר לא זוכר על הרבי מקוצק, ו… אבל רבי בונם שאל את הרבי מקוצק, איך הוא קיבל התעוררות לעבודת ה׳? הוא אומר, הרי כתוב “שאו מרום עיניכם, וראו מי ברא אלה”. אמר רבי בונם, אה, זה טוב לתגובה גויית. מה עם היהדות שלך? יהודי צריך לקחת מיציאת מצרים. השם משמואל מביא את זה, והוא אומר שזה כל הפשט של הכוזרי, זה מילה במילה מה שהכוזרי אומר.
אבל רבי בונם אמר שבנו אמר שהוא יכול לענות לסבו. הוא אומר שאמת, הרבה זמן לקח. אה, יציאת מצרים פתחה את הלב שיוכלו להבין מעשה בראשית. יש איזה שילוב, זה זמן.
מעשה בראשית לא לא רלוונטי
אז, כן, אז, בקיצור, כשאתה אומר שזה לא לא רלוונטי מעשה בראשית, זה לא רלוונטי כי אם להבין כמו גוי זה לא רלוונטי. אני רוצה לשאול שאלות על הטבע, אני רוצה לומר היסטוריה. כן. היסטוריה זה… האם זה לא טהור היסטוריה? לא, האם זה לא היסטורי. הוא אומר, לא, אתה אומר, “וביום אשר ברא אלקים אדם על הארץ”, הזכרת את זה. כל מה שקרה, אבל, לא ממש מאוד מעניין לגבי בדיוק מה קרה, איזו ממלכה, איזו אימפריה. אולי מתכוון, פשטות הפסוק מתכוון היסטורי. הטבע זה לא מה שהיה פעם. אתה יכול לראות עכשיו, לא תשאל, אתה יכול אחרים…
עוברים על השם טוב. היה פעם משהו מעניין משהו שנתן לך איזו אלוהות על רצון? כן, היו ממלכות, היו סערות, היו כל איך מה יש לי מזה? היו כל איך איך איך היה פעם כבר דיבר ליהודים, וזה מה שאז ראו תכלית הבריאה, הדברים הסופיים סתם. אבל אז הכל התחיל לעשות סנס. זה כל העניין.
המקור ל״אין דורשין”
מעניין שהגמרא לומדת “שאל נא” למצווה. שאל נא. דבר עולמי הוא לכאורה מותן עולם, אנשים אומרים שזה מקור, זה מקור הפוך. מסתבר שיש משהו מעניין בכל המעשה. כן, היה, כן, “חלק ה׳ עמו”, זה מעניין.
—
התחלת פרק ח׳ – חלק ה׳ מאמר, פרדס רמונים
עכשיו נלמד פרק ח׳, איך קוראים לספר הזה? פרדס רמונים. הפרק, כביכול, הוא על איך עכשיו למדנו שיש עשר ספירות מספר יצירה, ולשאול את מי שיאמר שיש מספרים אחרים? עכשיו נדע, המקור, מאוד מוזר בשבילי, אני מתכוון מוזר בדרך איך הוא מניח את זה, הוא הולך בדרך, ומתחילים מהתורה, ואחר כך הולכים לספר יצירה.
קודם כתוב בספר יצירה שיש עשר ספירות, כולם מסכימים, זה כבר. איך יודעים שיש אלוה? כי הרמב״ם אומר, והרמב״ם לא חולק. אני משמע, אין לי ראיה, כי ראב״ד אומר שהוא לא הבין את הפרקים, אז הוא לא על זה.
הקדמת הרמ״ק
הוא אומר כך:
> “אחר שנתאמתנו מצד בנין מספר הספירות” – ואתה כבר יודע כמה ספירות יש – “ראוי שנחקור אם הן מוכרחות מצד החקירה” – אבל אתה יודע שיש הכרח על פי פילוסופיה, שיש ספירות.
מעניין. והוא אומר כך, נאמר כך, יש כמה סיבות למה זה מוכרח. למעשה, הן הכרחים לא ממש הכרחים על דרך האמונה. אבל אם רוצים שאמונה מסוימת לא תסתור, צריך לומר כך.
הוא אומר כך, הראשונה, מה השנייה? אני לא רואה איך השנייה היא. אני לא רוצה עוד דפים. אבל בכל מקרה, הוא אומר כך.
ההכרח הראשון: השגחה פרטית
בראשונה כך: כי יהודים מאמינים בהשגחה, אפילו השגחה פרטית. אוקיי, אני צריך קצת מה זה אומר. והאדם אומר שצריך להסתכל… כן, זה עוד יותר ברור לי. אבל בכל מקרה, היהודים שמאמינים בהשגחה פרטית, פרטית אומר אפילו השגחה כללית, השגחה על המינים, נכון? צריך לומר שהקב״ה השגיח מצד הספירות. זו התורה. למה?
> “כי אחר שהאחד הפשוט, סיבת הכל, ועילת הכל, מסולק מן השינוי ומן המדות” – הקב״ה לא יכול להשתנות, ממילא לא יכול להיות לו מידות, כמו חכם צדיק שומע. או תואר אחר “אשר סלקו ממנו החוקרים”, כלומר הרמב״ם. “לכן כדרכי הגשמיות, אשר ה'” – זה רק שינוי, אבל בכל מקרה – “ימראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר”, הלאה החזון המסוים שהוא נראה כמו אש, “לכן ואראה את ה'”, או “ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא”, “וכבוד ה׳ מלא את המשכן” – אלה כולם חבורה של דברים שונים שמחברים יחד. “ויהי ראית לו הישראל”, “ואתה כבן יוסף”, “כתובין בית בלעים”, “אזני ה׳ ועיני ה׳ ומבואי ה'”, וכו׳ וכו׳. כל הדברים האלה מראים על רגש וגשמיות ותארים.
חבורה שלמה של דברים שונים שהוא רק דחס יחד, אבל אין מקום שהוא נכנס לזה.
השגחה פרטית, ספירות, ושיטת הרמב״ם בקירבת ה׳
בעיית היסוד של הרמ״ק: סתירה בין עיקרי אמונה
המרצה:
זו התורה. למה? פנימיות.
> כי האחד הפשוט סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות מסולק מן השינוי ומן המידות.
הקב״ה לא יכול להשתנות, ממילא לא יכול להיות לו מידות, כמו חכם, צדיק, שומע, או תארים אחרים שסילקו ממנו החוקרים, כלומר הרמב״ם. וכן גדרוהו מהגשמיות, כמו יד ה׳, זה רק שינוי.
אבל בכל מקרה, יראה כבוד ה׳ ואש יצאה מלפני ה׳, הלאה החזון המסוים שהוא נראה כמו אש. וכן ואראה את ה׳, או ואראה את ה׳ יושב על כסא רם ונשא, וראיתי את ה׳, וכבוד ה׳ מלא את המשכן. זו חבורה שלמה של דברים שונים שהוא דחס את כולם יחד. וירא אלי ה׳, ואתה כבן יוסי, כתיב מראה פנים, אזני ה׳, עיני ה׳, יד ה׳, וכו׳ וכו׳. כל הדברים האלה מראים על רגש וגשמיות ותארים. חבורה שלמה של דברים שונים שהוא רק דחס יחד.
אבל זה המקום שהוא נכנס לזה הרבה יותר באריכות באלימה [שער א, פרק ה], שהוא כן הבין יותר טוב מה הוא אומר כאן. ויש חבורה של דברים.
תירוץ הרמ״ק: ספירות כדרך האמצע
הוא מתחיל מהשגחה. הבעיה היא כך: יש אמונה אחת שנקראת השגחה פרטית, ועוד אמונה אחת שנקראת שהאחד הפשוט אין לו שינוי, אין לו מידות, אין לו תארים, אין לו גשמיות. אלה דבר אחר, הרשימה הזו, הוא כאן עוד בכלל? אני מניח. אין לו גבול. הדבר החמישי.
וזה באחד הפשוט, אומר כך: הוא עושה הקבלה גדולה, זה לי ברור, זה כל הקבלה, והחלק הזה.
> וזה באחד הפשוט, בערך בחינתו לעצמותו ופשיטותו, אי אפשר להימנען עליו כן.
זה אמת, אי אפשר לומר על הקב״ה עצמו, זה הסימפל וואן, נכון? באחד פשוט, זה סימפל וואן. אי אפשר לומר עליו, בכלל, ה… אבל איך אפשר כן לומר?
> אם לא בערך בחינתו על מדותיו כאשר נבאר בשער עצמות הכלים ובשער הכנויים. והנה על ידי המדות יש ענין הדין והרחמים לא בבחינתו כאשר יתבאר בשער הנזכר.
זה תירוץ ש, כמובן, הוא לא ממש מסביר כאן. הוא רק אומר את זה כמו תורת המקום. הוא מפרט:
> ולפיכך יצא לנו כדי שלא נכחיש עיקרי אמונתנו באחד הפשוט שהוא מסולק מן התארים
ואנחנו חייבים להאמין בהשגחה, שגם היא מעיקרי הדת, ממילא צריך להאמין בספירות.
> כדי שלא יהיו עיקרי אמונתנו סותרים אלו לאלו כאשר פירשנו. וזהו סיבות
סיבות אומר כי יש יותר מקושיא אחת כאן. כי גשמיות זה רק זו קושיא שזו קושיא. אני מתכוון שזה היה אומר:
> הכרחיות אמונת הספירות, ואם יראה אדם מחלוקת קצת, יודה ויאמר על דרך החקירה אין התורה צריכה.
זה הדבר הבסיסי של הרמ״ק. לא רק העניין, אני הולך עוד הרבה יהודים אחרים.
למה דווקא השגחה כקושיא ראשונה?
תלמיד:
מעניין שהוא מדבר על השגחה כדבר ראשון. למה הוא לא מדבר על הפסוק? הוא יכול לומר, לא צריך לעמוד על הפסוק. הרי כתוב בפסוק “עיני ה'”. מה הפשט?
המרצה:
אני לא יודע, אני לא יודע מה זה השגחה. השגחה נוגעת שאני לא יכול להיות כל יהודי, אלא על פי… אם אלוהים הוא, כאילו, לגמרי מנותק מהעולם, מה יכולתי אפילו לבחור מה אני רוצה, מה אני מתכוון להיות יהודי. ועין ה׳ היא גם כי התורה רוצה לומר משהו, משהו הקב״ה בא ודיבר אליו והם אמרו…
תלמיד:
צריך לדעת כך, אה, אני מבין מה אתה אומר.
המרצה:
צריך לחשוב אבל כך, זה לא ממש כאן, אלה שני דברים שלא ממש תלויים זה בזה. בוא נהיה מאוד ברור. לרמ״ק יש איזו תמונה של העולם איך הם תלויים זה בזה. אם הקב״ה הוא רק האחד הפשוט, אז הוא לא יכול להשגיח בפרטיות. זה לא נכון. ישר, אני אומר, זה לא אמת.
שיטת הרמב״ם: חילוק בין עצמות ופעולות
למה זה לא אמת? כי כמו שהרמב״ם הסביר לו, לפי שאתה עולם למשל, אומר הרמב״ם שדבר פשוט אחד יכול לעשות הרבה דברים. זוכר שלרמב״ם היה חילוק מאוד בסיסי, הרמב״ם הולך להביא את הפרק בשער ד׳, אבל יש חילוק מאוד בסיסי של מה שאנחנו קוראים עצמות ה׳ ופעולת ה׳. הרמב״ם אומר את זה בעצמו, החילוק בלי ספירות. מה שאנחנו אומרים שאי אפשר לדבר על הקב״ה, מדברים על משהו שנקרא עצמותו, מה שהוא, נכון, המהות שלו. לתאר מה הוא, זה לא אפשרי ל… מה שהוא הוא פשוט ואחד ופשוט.
אבל מה שהוא עושה, יש שאלה אחרת, אבל מה שהוא עושה, אומר הרמב״ם בכלל, אפשר כן לדעת. הקב״ה עושה הכל. כל מה שיש בעולם הוא פעולת ה׳, ישירות. הקב״ה, בלי ספירות באמצע, בלי מידות.
אדם עושה דרך כלים, הקב״ה עושה ישירות
כשאדם עושה, הוא עושה דרך מידות. אדם לא יכול לעשות שום דבר ישירות. אם אדם היה יכול לעשות ישירות, הוא היה אלוה. אולי הוא יכול לעשות מחשבה או אפילו לא מחשבה, כמו רצון. דברים מסוימים אולי אדם עושה ישירות. אומרים, איך אתה עושה את זה? אפשר אולי לומר שכמו… איך אדם רוצה משהו? עם מה? עם כלים כאלה? עם עצמו, אולי כן ואולי לא, משהו, איך אתה מבין את הרצון של האדם או העצמי או משהו.
אבל בוודאי שדרך דברים שאדם עושה מחוץ לעצמו, הוא עושה דרך איבריו שזה גם כלי, זה לא דרך עצמו, זה היד שלי, היד שלי היא דבר, אני צריך לעשות עם יד. אז כשאני עושה משהו לך, אני לא עושה את זה ישירות, לא עם העצמיות שלי, זה עם היד שלי. וכל שכן שאדם דרך לא יכול אפילו לעשות דברים עם הגוף שלו, הוא צריך לעשות עם רמת כלים הבאה, כלים, מכשירים.
בגלל שלאדם יש מיעוט בפעולותיו
בגלל שלאדם יש מיעוט בפעולותיו, אפילו גופו, איבריו, ומידותיו, שזה עוד יותר פנימי מכל, אני אוהב אותך במידת האהבה שלי, לא בעצמי.
אוקיי, עכשיו, הרמב״ם אומר שהקב״ה שהוא אחד פשוט, אין לו, לא עושה, לא מתכוון שהוא לא עושה. אתה מבין, המסקנה הזו עדיין לא נובעת. הקב״ה, כשהרב רואה שלקב״ה אין תארים, אין לו גשמיות, הוא לא מתכוון שהוא לא עושה הכל. מתכוון שהוא לא עושה דרך אמצעים. הוא לא עושה בכוח.
הקב״ה אינו, כמו שהרבי אומר, לא חכם בחכמה או יכול ביכולת. זה כמו אדם שאפשר לומר, אם תדבר בגשמיות, כשאני דוחף אותך בידיי, אני צריך את הידיים שלי כדי לעשות זאת. הקב״ה יכול לדחוף אותך, כביכול דרך משל, אני אומר שאני יכול לרצות, נגיד, רק ברצון, או מעניין, להשתמש במשל של דיבור, כי הקב״ה מדבר וזה קורה. דיבור גם אדם מדבר בכלים, אבל זה משל קרוב יותר. והאדם רוצה, יהיה במה שהוא רוצה. הקב״ה עושה הכל במה שהוא, ישירות.
האל של הרמב״ם הוא הקרוב ביותר
אז, התיאוריה של הרמב״ם למעשה מציגה את ה׳ כקרוב ביותר ככל שאפשר להיות. אי אפשר להיות קרוב יותר לקב״ה, ממה שהרמב״ם סובר שהקב״ה קרוב לכל פעולותיו. אני רוצה להבהיר את זה מאוד, כי אנשים אומרים את הלשון הזו רק על הרמב״ם ועל הפילוסופיה היהודית, אני לא יודע מתי גויים, וכשאפשר להבין את זה לא נכון. אני אגיד לך בעוד שנייה. זה פשוט לא נכון. זה קרוב ככל שאפשר כי הכל הוא ישירות פעולת ה׳. אי אפשר להיות קרוב יותר.
תלמיד:
הרמ״ק אמר השגחה. אתה אומר דבר חדש. השגחה פירושה שיש משגיח. יש מישהו. אז מה? כי הנה שפינוזה גם אומר את זה שהכל הוא אלוהים. אבל אי אפשר לעבוד אלוהים כזה. אנחנו לא יכולים לעבוד אלוהים כזה. בקרוב נדבר על עבודה. הכל טוב, אבל אין מי שם, מה אעשה?
מרצה:
אני לא אומר שהוא מתכוון שאין מי שם. אז בוא נחשוב על זה. אבל אתה מסכים? אתה מסכים עם זה?
תלמיד:
אני רוצה שאני רוצה להסכים? זה ברור? זה אמת?
מרצה:
אני מתכוון שזה אמת. בקרוב נדבר. בוא נלך לאט מאוד לאט. מאוד לאט.
האל של הרמב״ם: קרוב ה׳ לכל קוראיו
האל של הרמב״ם הוא, כמו שהרמב״ם, השורה האחרונה של רמב״ם, אני אפילו הדפסתי את השיר יפה פעם, אתה צריך באמת לתלות אותו כאן איפשהו. סוף מורה נבוכים של הרמב״ם יש שם שיר, ואתה יודע מה כתוב? “קרוב ה׳ לכל קוראיו”.
כן, האל של הרמב״ם… אני לא מדבר על פשטות, אפילו לא מדברים על מיסטיקה. אני מדבר, בוא נדבר טכנית, אפילו מדברים על מה שאתה מדבר. אני רוצה להחזיק דבר אחד בשבילי. אתה לא טועה. האל של הרמב״ם קרוב יותר… שני אנשים לא יכולים להיות כל כך קרובים כמו שהקב״ה קרוב לחיפושית האחרונה. כי הכל הוא פעולות הקב״ה, וכשהקב״ה עושה משהו, הוא לא עושה דרך דברים אחרים.
אדם, כדי להרים דבר גדול, הוא צריך משאית. אז, מה שמורם הוא הרבה אמצעים. הקב״ה יכול להרים את זה במה שהוא. זו כל הנקודה של להיות פשוט, של להיות אלוהים. נכון? אז, ומי שמבין את זה, הוא הקרוב ביותר למה שרק יכול להיות. זה פירוש “קרוב ה'”.
קבלה כביאור על הרמב״ם
עכשיו, אני רוצה לומר כאן, יש שתיים… אני מתכוון שיש שתיים, אם רוצים לדבר על השגחה. השגחה היא בעיה אחרת לגמרי. צריך להיות ברור, אדם גם מבולבל לגבי מה הרמב״ם סבר. אז, קודם אגיד מה הרמב״ם סבר. אולי הרמ״ק… אני חושב שהרבה מהקבלה היא רק מסבירה מה הרמב״ם באמת חשב. כאילו, כי לאנשים יש את זה… הם מגיבים לתלמיד מסוים של רמב״ם שאנחנו עדיין יודעים שהיתה לו המחשבה המוזרה הזו שלכן אלוהים רחוק. לא, אלוהים קרוב יותר. אני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה, אבל אני רוצה קודם לסיים את מה ששאלתי.
אוקיי? עכשיו, לרמב״ם יש שיחה על השגחה פרטית, נכון? לא ממש ברור שהרמב״ם האמין בהשגחה פרטית, נכון?
שיטת הרמב״ם בהשגחה פרטית והשאלה של ספירות
שיטת הרמב״ם בהשגחה פרטית
מה השגחה פרטית לא אומרת
אז קודם כל אגיד מה הרמב״ם סבר. אולי הרמ״ק… אני חושב שהרבה מהקבלה היא רק מסבירה מה הרמב״ם באמת חשב. כאילו, כי לאנשים יש את זה… הם מגיבים לתלמידים מסוימים של רמב״ם שאנחנו יודעים עדיין שהיתה להם המחשבה המוזרה הזו שלכן אלוהים רחוק. לא, אלוהים קרוב יותר. אני רוצה להסביר לך את השאלה שלך בעוד דקה, אני רק רוצה קודם לסיים את מה שחשבתי.
אוקיי? עכשיו, לרמב״ם יש שיחה על השגחה פרטית, נכון? לא ממש ברור שהרמב״ם האמין בהשגחה פרטית, נכון? אבל מה פירוש השגחה פרטית? צריך להבין מה זה אומר אצל הרמב״ם השיחה של השגחה פרטית או של ניסים, מה זה אומר.
זה לא אומר שיש דברים שהקב״ה לא עושה. זה יהיה מטורף, זו תהיה כפירה. והרמב״ם אומר, זה גם לא אומר שיש דברים שהקב״ה לא יודע. הרמב״ם מבהיר מאוד את החילוק של השגחה וידיעה.
מי שאומר שהקב״ה לא יודע משהו, גם, זה לא הגיוני. הקב״ה לא צריך שתהיה לו ידיעה כדי לדעת. הקב״ה יודע במה שהוא אלוהים, שמאלוהים בא הכל. איך שזה קורה, אולי אנחנו לא יודעים איך, אבל איך שזה קורה, אלוהים הוא הסיבה של הכל, כל דבר בודד. לכן, אלוהים יודע הכל. זה יהיה מאוד מוזר לומר שהוא עושה דברים בעיוורון. הרמב״ם מביא את הלשונות שאנשים אמרו עליו, והוא אומר שזה לא הגיוני, למעשה, אם אתה חושב על זה, זה לא הגיוני.
והם מדברים כולם עכשיו על אמונה, נכון? ההוכחה שיש אלוהים, כמו שאנחנו לומדים במורה נבוכים. אבל מה שאלוהים צריך להיות, מה שההוכחה מוכיחה, זה שיש משהו שהוא הסיבה של הכל, אוקיי? ולכן, הוא יודע הכל, כי הוא לא צריך ידיעה כדי לדעת. הוא, הוא, מה שתרצה לומר. אז הוא יודע הכל, ואין שום דבר שהוא לא עושה. “הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים”, לכל הדעות. אין שום שיטה שאומרת אחרת. שוב, אולי, מה שתרצה, מכל מיני סיבות מסובכות אפשר לומר דברים מצחיקים כאלה, אבל לא הרמב״ם. הרמב״ם אומר בבירור, הכל עושה הקב״ה.
השאלה האמיתית: איך הקב״ה עושה הכל
עכשיו, כשהרמב״ם מדבר על השגחה פרטית, הוא מתכוון לשאלה אחרת לגמרי, נכון? כמו שאתה אומר. מה השאלה היא, איך הקב״ה עושה הכל. אוקיי? עכשיו, מה זה אומר? מה שזה אומר זה, ש… יש כאן באמת שתי שאלות. אחת היא שאלה תיאולוגית… כלומר, כן, אצל הרמב״ם זו אותה שאלה, לדעתי. זו השאלה של טבע. אוקיי? זו השאלה.
השאלה היא, האם יש טבע. טבע פירושו, בשפה של הרמב״ם יש גם את השפה סיבות שניות, סיבות משניות בפני עצמן. במילים אחרות, האם הקב״ה, הרמב״ם אומר כך, האם הקב״ה עושה דברים בחכמה או ברצון.
שתי שיטות בהשגחה פרטית
אז, הרמב״ם מציג את זה, כן, דיברו על זה אצל הכלאם. אם יש את השיטה של השגחה פרטית, שהרמב״ם עושה יותר עדין לכאורה, אני לא יודע, למעשה אני חושב עדיין.
שיטה מספר 1: יש שיטה אחת שאומרת שהקב״ה עושה הכל. איך הוא עושה הכל ישירות? כמו הרמב״ם, הרמב״ם גם מודה שהקב״ה עושה הכל ישירות, כי הוא עושה את זה לא דרך משהו שהוא חלק ממנו, אין לו חלקים. אבל ההוא אומר שהקב״ה גם לא עושה דברים דרך דברים נבראים אחרים. מה שנראה שאבות יש להם ילדים, זה שקר. זה רק נראה, בינתיים אבא הקב״ה יש לו ילדים ואבות באותו זמן, והוא גם לכל האבות יש ילדים, עושה הכל באותו זמן, זה הכל משחק יפה, הכל לא מתחיל. זו שיטה מספר 1.
לפי השיטה הזו הכל ניסים, כי אין דבר כזה טבע ונס, אין דבר כזה טבע, אין דבר כזה סיבות, אין דבר כזה סדר השתלשלות, אין שום דבר. חוץ מזה פירוש שאי אפשר להבין את העולם, הכל כמו שזה.
השיטה האחרת, שהיא שיטת הרמב״ם, היא שהקב״ה עושה הכל, אבל זה לא אומר שהקב״ה עושה בלי סדר. הקב״ה עושה שיהיו אבות שעושים ילדים, או שהמלאך עושה את המלאך הבא. מה שתרצה, מה שאנחנו קוראים סדר השתלשלות, או טבע. סדר השתלשלות זו מילה מאוד מפוארת לטבע. דברים עושים דברים. כלומר, טבע היא הרמה האחרונה של סדר השתלשלות. והילד יש לו אחר כך ילדים, והשמש גורמת לעולם להסתובב, מה שתרצה, כל הדברים המסודרים האלה.
השאלה של השגחה פרטית בתוך הסדר
ולכן כשהשאלה של השגחה פרטית היא, האם דרך אחת לומר את זה היא, האם זה כך או כך. האם הקב״ה כביכול מחליט כל שנייה לגרום לאדם להחליק או לא, או שהקב״ה עושה שאנשים יחליקו או לא דרך כל ה… לא פעם אחת החליט. לא. אז זה צריך להיות מושך מאוד את זה. לא שאין זמן. הקב״ה לא עושה דברים בזמן. הכל זה מערכת אחת.
אבל הוא אפילו יגיד מה לא. הרמב״ם הוא זמנים אחרים. הרמב״ם צריך להישאר בדאיזם. הרמב״ם לא מחובר, ולכן כשהוא מעצב את המערכת, הוא מעצב אותה אחת ולתמיד. מה שזה לא משתנה. יש מערכת שלא משתנה. יש דבר, אני לא יודע את המילה מערכת. הרמב״ם סתם לא שמע את המילה מערכת, אז צריך להיזהר.
אבל יש סיבות, יש מהלך. זה משהו אומר. יש סדר שלא משתנה, הקב״ה לא משנה אותו. הקב״ה יודע למה, אולי אנחנו לא יודעים למה זה חייב להיות כך, אבל יש דברים שאנחנו יודעים כן, אבל בפנים המערכת, מבחוץ לכל המערכת אתה לא יכול לדעת כלום, אבל זו המילה מערכת. ובתוך העולם פירושו, אחרי שיש דבר אחד, אתה יכול להבין למה חייב להיות הדבר השני, אבל למה חייב להיות הדבר הראשון, הרמב״ם מודה שהוא לא יודע.
אז במובן מסוים, למה יש את כל הדבר הזה ככה? כי הקב״ה עשה את זה. זו התשובה היחידה. זו כל הנקודה של הקב״ה לענות על השאלה, בסופו של דבר למה הדברים קיימים.
הקב״ה נחוץ לכל רגע של קיום
אבל אני רוצה צריך לומר את זה מאוד בבירור. הרמב״ם לא אומר, אף פעם לא, שהקב״ה עשה מערכת, ומאז היא פועלת לבד. שום דבר לא יכול לפעול לבד אף לא רגע אחד. כי הקב״ה נחוץ לא שדבר יתחיל. מה שזה יהיה סוג אחר של סיבה, מה שיהיה משהו שנקרא… בשפה של הרמב״ם זו סיבה פעולית, כן, מה שנקרא סיבה יעילה? זו סיבה לשינוי.
הקב״ה הוא לא רק הסיבה לשינוי של העולם, הוא גם הסיבה לקיום של העולם, לסיבה רוחנית. זה למעשה חלק ממה שהקב״ה לא עושה כמו אדם. עם גוף, כבר אמרתי את השיעורים עם מורא, יש לי שאני מבין מה אני מתכוון. הקב״ה לא עשה פעם אחת מערכת, ומעכשיו הוא שכח ממנה. הקב״ה עושה את כל הדבר, או עושה הוא אותו אחר כך קיים. הוא הסיבה לכל הדבר כל הזמן.
לא במובן שהוא יכול לשנות את דעתו, או אולי הוא יכול, אבל הוא לא רוצה. זה לא על זה. במילים אחרות, השאלה של השגחה היא שאלה על העולם, לא על הקב״ה. מאוד ברור.
השאלה של השגחה פרטית: שאלה על העולם
השאלה האם לעולם יש זרמים שפועלים תמיד, זה בא תמיד מסיבות, אפשר להבין למה. או הכל עושה הקב״ה כל דקה, והוא מחליט גם כל דקה איך זה יהיה. ואין שום סיבה למה הוא מחליט, אפילו לא אחרי שיש לכאורה כן סיבות, זה לא באמת שם. זו השאלה של השגחה פרטית.
או יכולה להיות שאלה של השגחה פרטית בתוך אחרי שאתה אומר שיש סיבות, צריך לדעת האם כל דבר בודד חייב להיות בדרך מסוימת, או שיש דברים שיכולים להיות בדרכים שונות ולהשתנות לפי מעשי אדם וכו׳. אלה הן השאלות של הרמב״ם.
הטעות לגבי שיטת הרמב״ם
אף אחד לא חושב שהקב״ה, כי הוא מופשט, לא עושה הכל. הדעה היא שטויות, לא הרמב״ם. אני לא יודע, מישהו באמת חשב את זה. זה מאוד ברור. מה הרעיון שמכיוון שהקב״ה אחד פשוט, אולי הוא לא יכול לעשות השגחה פרטית? לא נכון, הוא יכול מאוד טוב לעשות השגחה פרטית.
אם יש סיבה שהרמב״ם היה אומר שהוא לא יכול לעשות השגחה פרטית, זה כי כל דבר שהקב״ה עושה הוא עושה מסיבה. ואם יש סיבה, סיבה היא עדיין סיבה טובה. למה אשנה את זה? אין השגחה פרטית במובן הזה, למשל לומר תפילה אולי לא עוזרת בדרך הפשוטה, כי יש סיבה למה זה כך. אולי תפילה היא דבר אחד שעוזר, אין שום בעיה.
אבל אין שום… אני לא יודע, הרמב״ם מביא אנשים שאומרים את זה, למעשה. הרמב״ם מביא אנשים שאומרים שאין השגחה פרטית כי הקב״ה גדול מדי, ואתה לא תעשה, בלי ספירות. אין לו ספירות, ההיגיון הבסיסי שאתה יושב עליו לא באמת עובד. יש אנשים שיש להם רעיון שהקב״ה כל כך גבוה, ממילא יכול… הקב״ה הרי מופשט. הנקודה של הקב״ה היא שזה דבר גבוה, מה גבוה אומר כאן, ובגלל זה הוא מנהל את כל העולם. זו בכלל לא סתירה. הסתירה היא משהו להיות טיפשי… זה לא מתחיל בשאלה, ובאופן פשוט.
השאלה של ספירות
אז, אני חייב… כך אני מתכוון. נכון ככה? יכול להיות שהרמ״ק מתכוון לאנשים שלא מבינים את זה כך, והם עושים באמת את הטעות. אבל הרמ״ק צריך להמשיך הלאה. הרמ״ק צריך שיהיו ספירות. זה מה שאנחנו צריכים להבין. מה חסר בלי הספירות?
עכשיו, כמובן, יש מי שאומר שספירות הן לא יותר מפעולות, ואז זה בכלל מאה אחוז רמב״ם. מה שאני מתכוון… אז אתה אומר דבר אחר. אני אגיד לך מה אתה אומר. אני אגיד לך שאני חושב ש…
מה חסר בלי ספירות?
הדבר האחד שמפריע למקובלים, שוב, הם אומרים שזה מפריע להם, והם אומרים דברים כאלה, וכמובן, קודם זה יוצא מאוחר יותר בפרק הבא אין קאר הוא אומר, לכן מי שלא מאמין בספירות הכופר, אבל אתה לא מאמין בהשגחה פרטית. לא, יש בהחלט יהודים שלא מאמינים בספירות ומאמינים כן בהשגחה פרטית. חלק מהם זה כי אין להם טענה על זה. הם לא חושבים על זה, הם לא צריכים להבין הכל. אוקיי.
נגיד שהם כן רוצים להבין, יש דרך להבין את זה. זה לא נכון שאין דרך להבין את זה. יש גם דרך לומר שלא צריך להאמין בהשגחה פרטית בדרך שהרמ״ק אומר שצריך להאמין. גם זה יכול להיות. אבל בטוח יש גם אנשים שמאמינים בהשגחה פרטית בדיוק כמו שהרמ״ק מאמין, והם מאמינים שאני מחזיק עדיין ספירות. אז זה לא הכרח טוב. בוודאי זה לא הכרח טוב. אני אף פעם לא ראיתי הרבה יותר ספירות.
הבעיה הבסיסית: עם מי מדברים?
אה, מה פירוש יותר ספירות? אם הקב״ה הוא הכל, הוא המקור של הכל, הוא הדבר האחד, אז עם מי אתה מדבר? אתה מדבר עם עצמך? אתה מדבר עם השולחן? ומה פירוש לדבר? מי מדבר? אלה הרעיונות הבסיסיים ביותר.
אוקיי, אז במילה אחרת, איך יש לנו להפשיט רעיונות מסוימים כמו טוב, רע, אהבה וכו׳, כן, כל הקונספטים הבסיסיים, בסיסיים, המופשטים, הקיצוניים, ואז אפשר בכלל לחשוב. אז תן לי לנסות את זה. אני לא מרוצה, אני רוצה שיהיה טוב, אני מבקש מהקב״ה שיהיה לי טוב. אחרת, כשהכל טוב, אז… מה אתה מתחנן? מה אתה מתחנן? מה אתה מתחנן? עושים הצהרות בסיסיות, איך עובד, מדע, אנשים, די.אן.איי., טבע, רקורסיה…
הספירות כהפשטות — ולמה צריכים אותן בכל זאת
הצורך בהפשטות בהבנתנו
רב:
או שאתם יודעים, כשהכל הוא הקב״ה, אז… זה כבר נכון, בייבי. על מה אתה מתפלל? אז עושים הפשטות. כל מה שאתה עושה זה הפשטות.
איזו שאלה אתה מתכוון?
כמו המחשות, הפשטות מופשטות. כלומר, עושים מבנים בסיסיים איך הקב״ה עובד, מדע, בני אדם, די.אן.איי., טבע. אנחנו יוצרים ערימה שלמה של דברים שלא באמת קיימים במציאות, אבל יצרנו את הרעיון הזה כדי שנוכל להבין איך העולם עובד.
אתה רוצה להבין. יש דבר כזה שנקרא בריאות. בריאות עושים דרך פעולות מסוימות, מקבלים את הבריאות. כל אחד רוצה לקבל בריאות. אז יש שם כזה שנקרא בריאות.
הספירות הן עוד יותר גבוהות — אנחנו הולכים ישירות למקורות. אנחנו הולכים ישירות לחסד, אנחנו מבקשים את החסד של העולם, ואנחנו נותנים כל מה שכלול בחסד. כמו שאני אומר לך, שיצרו הפשטות כדי שנוכל לחשוב ונוכל לדבר על משהו, נכון?
הרמב״ם ומידות אצל הקב״ה
זה פשוט, אבל הלאה, אני מתכוון שזה לא מפריע לאף אחד. אני מתכוון, הרמב״ם גם מודה שאומרים שהקב״ה הוא טוב. והרמב״ם אומר, מה זה אומר באמת? כלומר, אם אתה שואל פילוסופית, טכנית, מה זה אומר שהקב״ה הוא טוב? זה אומר שהקב״ה הוא אחראי לכל הפעולות שיוצאות מטובו. אמת, ובשביל זה קוראים לו רע, מידת הגבורה.
נו, זה עוד… עכשיו אתה שואל שאלה אחרת. בוא… אוקיי, בוא… אני מרגיש שיש לנו… זו עוד בעיה שיש לך. כלומר… יכול להיות שלרמ״ק יש גם את כל הבעיות האלה. אני לא מתכוון, אלה קטעים קצרים מאוד, ואני אומר לך שאפשר לכתוב ספר שלם. הוא בעצמו כתב כמעט שני ספרים שלמים על הנושא הזה. אה, כלומר ישירות על סוג השאלות האלה.
ה… זה נכון שכדי להבין… כשאתה מדבר איתי באנגלית אני אדבר איתך ביידיש. האמת היא שלומר… שהקב״ה עושה הכל ישירות ובאותו אופן, נכון? כי אין שום הבדלים. זה נכון, אבל זה לא רלוונטי. זה לא רלוונטי, זה לא מובן, זה לא אינטליגיבילי.
למה אי אפשר לחיות בלי הפשטות
זה כמו, אתה לא יכול… בוא נגיד ככה, אפילו אם אנחנו אומרים שאצל אדם אין מידות, אין לו מידות, אין לו כעס, אין לו כלום. הכל הפשטות שאנחנו עושים, כי אני רואה שאדם מתנהג תמיד יפה אליי, אז אני קורא לזה… אני נומינליסט, אני קורא לזה. או שאתה ריאליסט, אתה אומר, “רואה אני שיש משהו מלך, הוא באופן כללי תמיד יפה אליי. יש משהו דבר שיש לו יופי, משהו חסד, משהו אהבה זה חייב שיש לו אליי, וזה דבר שאני יכול לדבר ישירות.” נכון? הגיוני.
ולפעמים הוא לא יפה, אז זה כי יש לו גם מידת הכעס, ולפעמים הוא כועס. וזה מארגן את העולם בשבילנו. זה מאוד חשוב לארגן את העולם בשבילנו, נכון?
ואתה תשאל, יבוא מדען ויגיד שעשו מחקר, ראו שלבני אדם אין את הדברים האלה. זה באמת לא השתנה הרבה. זה בעצמו השתנה, שזה יכול להיות קשה באמת לדבר, כי זה רע. אנחנו צריכים עוד לדעת לדבר, עולם יקר חי. אמת, זה נכון.
אז במובן הזה המקובלים צודקים לגמרי. שאם מה שקורה מהרמב״ם זה שאי אפשר לדבר על… הקב״ה הוא מידות. במילים אחרות על סוגים אחרים של חלקים הנהגות, חלקים על העולם, ולארגן את זה בעיקרון בצורה יפה, כי כל הקטגוריות שלנו הולכות להילקח מאיתנו, ואסור כל אחד כמו אדם עולם קטן וכן הלאה. זה יכול להיות מאוד קשה לחיות בעולם כזה. אי אפשר לחיות בעולם כזה. אני מסכים. זה נכון. זה נכון.
אפשר תמיד לומר שזה משל. אם לא משל, כי הנמשל הוא לא משל, מדברים באמת על כל הדברים האלה. אולי נכון שמצד הקב״ה אין שום הבדל. כלומר, ההבדל של חסד וגבורה הוא כי אנחנו צריכים לדעת… זה נכון שיש פעולות דרך חסד ופעולות דרך גבורה, אבל זה לא אומר שהקב״ה מתחלק לפיהם. אותה אחדות שלו עושה הכל. אבל כדי שנוכל להתמודד עם החיים, אנחנו חייבים לדעת לדבר בצורה הזו.
הרמב״ם מסכים. הרמב״ם לא חולק. הרמב״ם אומר, הכל זה פעולות. ויש הבדלים. כשהוא עושה פעולות, נראה ככה, נראה ככה. אני מתכוון, אני חושב שזה משהו שוב. הרמב״ם לא היה… הרמב״ם בעצמו יש לו פרק שלם שהוא מסביר שהעולם הוא משל לאדם, וזה הראש של העולם, וזה סתם קבלה, שאנחנו היינו אומרים סתם קבלה.
למה הרמב״ם מביא את המשל של אדם עולם קטן
ולמה הוא עושה את זה? אחת הסיבות היא שיוכלו להבין גם את האמת. המשל הוא אמת, כי מדברים על דברים אמיתיים, אבל ההשוואה לאדם לא אומרת שהשמיים הם הראש של העולם ולכן מחפשים את החור של העיניים. כן, יש את העיניים בשביל השמיים, המשל הישן, אבל… זה פשוט, אז, איך אחרת אתה הולך ללמד את זה? איך אחרת אתה הולך להבין את זה? הם מתייחסים לעולם ככה.
אני מסכים. והליטאים היבשים שאומרים, אה, אסור. סתם מימד יבש. זה כלום. זה כלום. זה כלום.
שאלות תיאולוגיות לעומת שאלות מעשה בראשית
אז מה שהיה לך עכשיו — אישיות היא דבר גדול יותר, וצריך לנסות לומר את זה בבירור. כי גם אסור להיות מגושם, אבל צריך גם כן לדעת לדבר.
העניין הוא ככה, יש עוד יפה. לא היפה שזה, נכון? מה שזה, זה… מה שזה, בדיוק? האם לעולם יש סדר או יותר סדר או פחות סדר? אלה שאלות פנימיות למעשה בראשית, מעשה מרכבה, למדע, כביכול, של העולם.
השאלות התיאולוגיות הן על איך לקרוא לקב״ה. קריאת השמות, מתי מגיע לו מה הם שמותיו התחתונים? הרמב״ם לא מחזיק משמות, הרמב״ם מסתכל על שמות, זה רק דרך לדבר על מה שקיים.
ההבדל בין אדם חסיד לבין הקב״ה חסיד
ולמה? כי יש דבר שני. כלומר, הרמב״ם אומר, כשהוא קורא לקב״ה חסיד, כן? בוא נגיד יש את שם הוי״ה שעומד על חסד, בוא נגיד, כשהוא קורא לקב״ה חסיד, אומר הרמב״ם, אני מתכוון שכאן המקובלים קצת חולקים. אומר הרמב״ם, כשהוא קורא לאדם חסיד, מה זה אומר? בוודאי זה אומר שהוא עושה דברים חסידיים, ולא שהוא רוצה, מרצון לא קורה כלום.
אבל אדם, המבנה של נשמתו, לפחות איך שהרמב״ם הבין, בנוי שיש מידת החסידות בנפשו, ומזה הוא באמת עושה פעולות חסידות. אז למה קוראים לו חסיד ולא רק עושה חסד, שזה יותר דרך יבשה? כי הוא באמת חסיד. יש לו באמת, הוא באמת חסיד. כבר יש את המהות של האדם לפני כן, מה שהוא, עצם נפשו, מה שאתה רוצה לקרוא לזה.
אבל עצם הנפש אין לו רק פעולות, יש לו גם מידות, משהו בין פעולות לבין העצם. אולי העצם מופרד באיזשהו אופן, אני לא יודע. אבל בוא נגיד העצם הוא כן דבר פשוט, אני מתכוון שהרמב״ם אומר כך, נכון? אני לא בטוח. אבל יש לו באמת מידות בינתיים, נכון?
מזה אני אומר, אנחנו זוכרים, כשאדם הוא חבר שלך, הוא לא חבר שלך, הוא עם מידת החסד שלו הוא חבר שלך. יש לו באמת מידת החסד ביניו לבינך.
תלמיד:
ברור. אני לא אומר שיש בעיה עם זה, אבל אולי יש אנשים שינסו להיות חברים דרך העצם. אולי אפשרי דבר כזה. האם העצם לא מתקשר?
רב:
כן, בוודאי כן. בוודאי כן. זה נכון. זה. אבל זה עדיין, כמו עכשיו מדברים בטלפון, זה באמת אנחנו מתקשרים, אבל זה קצת יותר רחוק מלדבר ישירות. לצערנו, אצל בני אדם, אנחנו נשארים… לא, זו לא בעיה, זו הייתה בעיה. אתה לא יכול לעצור את הפה שלו לדבר איתך. זה נכון.
זו בעיה אם אתה רוצה כמו איחוד אמיתי, כמו המיסטיקנים, כמו, אפילו אם אתה רוצה כמו באמת להיות, אנשים שהם באמת כמו חברים עם מישהו, כמו באמת מאוהבים, הם רוצים תמיד משהו יותר. זה מה שהם רוצים תמיד, הם רוצים להיות תמיד אותו דבר איתך, לא רק שאני מדבר איתך. אני רוצה להיות אתה. אני רוצה להיות אותו דבר. אני יכול להבין את הבעיה. זה לא כל כך קשה להבין.
הקב״ה אין לו מידות — רק פעולות
עכשיו, אבל בוא לא נדבר טכנית כמו אונטולוגית, נכון? אני אומר לך, מה שאין כן אצל הקב״ה, הקב״ה הוא עושה חסד, בוודאי. מה זה אומר עושה חסד? הוא עושה כל הדברים שזה חסד בשבילנו, יחסית אלינו. אבל לקב״ה אין מידות. השלב הזה חסר לגמרי אצל הקב״ה, כי הקב״ה הוא מה שהוא, הוא לא מורכב מחלקים, כמו אדם ש, למרות שהוא בסוף, אבל החלק ממה שהוא זה האדם הוא חלק נפשו, מידותיו, וכן הלאה.
לקב״ה אין את זה, הוא לא מורכב מזה. מה שאנחנו קוראים לו חסיד זה אחרת ממה שקוראים לאדם חסיד. כשקוראים לאדם חסיד, מתכוונים שיש אצלו חסידות, חוץ ממה שהוא עושה חסידות, החסידות עושה את החסידות. כשאומרים שהקב״ה הוא חסד, מתכוונים רק עושה חסד, ישירות ממה שהוא בעצמו. מדלגים על החלק הזה, שהקב״ה הוא יותר קרוב לקרוא. הכל, כמו שהקב״ה יוצא יותר קרוב, לא יותר רחוק.
מה חסר — ומה המקובלים מחפשים
אבל, אנחנו עדיין חסרים משהו. זה הדבר שאנחנו חסרים. וזה מה שהמקובלים, בניגוד לחסידים, מחפשים. למה? אני מתכוון, אני לא יודע, חסידים, חסידים, כל החסידים, כל חסידי חב״ד, נראה שחושבים ככה. למה? כי המקובלים אומרים ש, כמו שהוא אמר קודם, אבל ברמה נוספת.
לומר שהקב״ה הוא עושה חסד, ולכן הוא מאוד קרוב לכל פעולותיו, זה מאוד טוב, אבל זה לא נותן לי דרך להבין אותו, להתחבר אליו, לאהוב אותו אפילו. כי הדרך שבה בני אדם מבינים בפועל אנשים אחרים היא כן דרך מידת החסד שלהם.
אתה יכול לומר זה חמוד, הייתי רוצה להיות איתך עצם בעצם, אבל למעשה, אני לא יכול להבין אדם ככה. אני יכול לומר שיש לי איזושהי דבקות למעלה מזה, אבל אם אני רוצה להבין אותך, אני מדבר על המידות שלך.
זו הסיבה שאנשים שאין להם מידות יציבות, זה בלתי אפשרי להיות החבר שלהם. נכון? הוא ביפולרי. אז מה אתה? יכול להיות יום ככה, יום ככה. חבר, חסר איזושהי יציבות, במילים אחרות, מידות מסוימות, כי ככה אדם יכול להתחבר.
זה אומר אישיות, נכון? אישיות זה בעיקרון מידות, אני חושב. סך הכל של כל המידות, אני מניח, זה אישיות. הוא סוג כזה של אדם.
ההכרח של מידות כדי להתייחס לקב״ה
אישיות וחברות — היסוד של יחסים
אני יכול לומר שיש לי איזושהי דבקות למעלה מזה, אבל אם אני רוצה להבין אותך, אני מדבר על המידות שלך. זו הסיבה שאנשים שאין להם מידות יציבות, זה בלתי אפשרי להיות החבר שלהם, נכון? הוא ביפולרי. אז מה אתה? הוא יכול להיות יום ככה, יום ככה. אבל חבר, חסר איזושהי יציבות, במילים אחרות, מידות מסוימות, כי ככה אדם יכול להתנהג עם השני.
זה אומר אישיות, נכון? אישיות זה בעיקרון מידות, אני חושב. סך הכל של כל המידות, אני מניח, זה אישיות. הוא סוג כזה של אדם, נכון? נכון? יש עוד משהו מזה? יותר מזה? אני חושב שמה שאנחנו קוראים אישיויות, כשזה, אני סוג כזה של אדם. זה נכון, אנשים שמשנים אישיויות, אז הם מאבדים את החברים הישנים שלהם, הם מקבלים חברים חדשים, כי אי אפשר להיות חבר, שוב, חוץ מהצדיקים הגדולים שהם חברים עם אנשים שהם לא חברים, זה משהו סוג אחר של דבר. חבר זה חבר. שתי האישיויות נפגשות. מובן מאליו, הן נפגשות דרך האישיויות שלהן אצלן.
הבעיה: איך אפשר להיות חבר עם הקב״ה בלי מידות?
אבל אם לקב״ה אין כלום מזה, אז, מתברר שכדי להיות חברים עם הקב״ה, שזו מצווה, “ואהבת את ה׳ אלקיך”, אני צריך להיות חבר של הקב״ה. נכון, יש הרבה מיני חברים, אוקיי? יש סוג אחר של חברים, כמו אבא, כמו מלך, כמו טוב יותר, מצד השורש בהמה הם חברים. אז, איך הוא יכול להיות חבר אם הקב״ה לא קיים?
במילים אחרות, הרמב״ם אומר את זה, כי כשהקב״ה עושה סערה והוא עושה חסד ליהודי והוא נותן לו כסף, זה אצלו… זה בא מאותו מקום, נכון? ולכן, אתה אומר לי, אין בעיה, זה אפילו יותר טוב, הקב״ה עושה הכל יותר ישירות, זה מאוד טוב, אבל אני לא יכול לדבר ככה, אני לא יכול לדבר עם הזקן של האדם, אני לא יכול לדבר עם הזקן של אדם, אני לא יכול לדבר עם אלוהים כזה. אני לא יכול להתייחס.
שיטת הרמב״ם בהשגחה והקושיא עליה
הוא יכול אפילו לומר שהוא לא משגיח. אתה תופס? אני חושב שזו המילה, אי אפשר לומר עליו כן. הוא רוצה לדעת לומר שהקב״ה משגיח. הרמב״ם נכון שהקב״ה משגיח כי הוא עושה הכל ישירות. אבל השגחה היא מקום מסוים. בשביל זה היה לרמב״ם בכלל שאלה.
השגחה אומרת, בוא נגיד השגחה פרטית, אכפת לי ממך, אני רוצה טוב בשבילך, משהו כך מתורגם השגחה. השגחה לא אומרת שום שאלה בשניהם. השגחה אומרת רצון לטוב.
תלמיד: לא, לא הבנת שזה אומר אכפתיות.
מגיד שיעור: ראה, השגחה אומרת אכפתיות. יש לי איזה עניין, אני מסכים. גם אצל התורה, השגחה אומרת אכפתיות. כשלתורה יש חקירה על השגחה, גם זו לא חקירה. הקב״ה יכול לדאוג מהכל בבת אחת, אין לו הגבלות. השאלה היא, האם יש משהו דבר שדואג. כן, זה חשוב. הוא צריך לדאוג עליי. זה נפרד ממני, אבל לא אכפת לי.
והדרך שבה זה, היית יכול לומר שאדם לא עושה את זה. אבל בוא נגיד, אדם מפעיל איזושהי תוכנית, ואתה צריך משהו אתה מפעיל, אתה צריך להיות כך מי מקסיקס למה שהופכים. אבל אתה לא צריך באמת לדאוג בשביל זה.
משל הרמב״ם של שיער והעולם
זה לא… כן, הדוגמה של הרמב״ם היא משל בפרק של אדם עולם קטן. הוא אומר שהעולם הזה הוא כמו השיער של האדם שהוא כל ה… אדם צריך שיער, אבל איזה שיער, כמה שיער, אין שיער בכלל גם כלום. זה לא… זה לא עושה הבדל. זה כמו… רק איפה יש אדם, איפה… ודרך שזה ממשיך, זה ממשיך לצבוע את הפנים, אבל כבר, זה לא פסח, זה לא אהבה, זה לא יפה, זה פסח, זה לא כן.
שוב, אצל הקב״ה אתה לא יכול לומר הבדל אמיתי, כי הקב״ה לא צריך להיות… שאם לקב״ה אין מידות, מאוד טוב.
ההבדל: מצד הקב״ה ומצדנו
אז מצד הקב״ה, מהפרספקטיבה, או בערך לעצמותו הוא קורא לזה, מצד הקב״ה אין שום בעיה בכלל, כי הוא עושה כן הכל. אנשים חושבים שהקבלה אומרת שהקב״ה אחד למעלה לא עושה כלום, רק המידות עושות. זה מה שהמשפטים הם. זה לא נכון, זה ההפך. הקב״ה מצד עצמותו בעצמו עושה הכל. הבעיה היא שהוא עושה את זה לא בדרך מסוימת שאתה יכול להבין.
הוא עושה הכל, כמו שהאדם, עצם נפשו גורם לכך שהשיער האחרון שלו יגדל. אתה יכול להאמין בזה ברמה הזו, אבל לא ברמה שהמידות שלו עושות את זה לא. ממילא אני לא יכול לדבר, אני לא יכול לדבר עם הזקן של האדם, אני לא יכול לדבר עם הזקן של אדם, אני לא יכול לדבר עם המידות שלו. כן, האדם בא עם עם עם לא אותו דבר כמו השליטה בדברים, שזה באמת לא אותו דבר. הקב״ה יכול כן לשלוט ויכול לדעת והכל מישירות.
אבל יש לנו בעיה
אבל יש לנו בעיה, אז מה? אנחנו רוצים להאמין שהקב״ה משגיח. זה כמו הטעם החשוב. זו הקשר של הקב״ה לעולם. זה הרמב״ם אומר שהקב״ה עושה הכל ישירות, וזה נכון. הבעיה היא שאנחנו לא מרוצים מזה מסיבה כלשהי. הקב״ה עשה שיהיה כך, לא יכולה להיות שום טעות בנו. אבל אנשים רוצים דווקא כן את הדבר האמצעי.
קבלה — התורה של הביניים בין הקב״ה והעולם
במובן מסוים, קבלה, כל הקבלה היא לדבר על האמצע בין הקב״ה והעולם. איך יכול להיות אמצע? זה ה… כן, הבעיה היא להתחיל אמצע. כמו כשאני מדבר איתך, יש לי אמצעי ביני לבינך. אם אתה רוצה שהקב״ה ידבר איתי, אני רוצה לדבר איתו, אתה לא יכול לומר שיש אמצע, לדבר על דבר שהוא אמצע. הנקודה בזה היא להיות בצד שלו, לא בצד שלנו.
החילוק בין רמב״ם וקבלה
זה אם כן ההבדל הגדול של הרמב״ם והקבלה. כי הרמב״ם רוצה כביכול לדבר על הקב״ה בנפרד ממך. הרמב״ם לא נותן רק לדבר על הקב״ה כמו ליובאוויטש שהוא לגמרי מדבר על הקב״ה שעושה הכל ישירות, אבל מה זה הכל ישירות. מה זה האישיות של הקב״ה? מה זה הגוף של הקב״ה? אני מתכוון שהרמב״ם אומר שהגוף של הקב״ה הוא כל העולם, הכל ישירות. אז אתה לא יכול לעשות כלום עם זה.
ואנחנו רצינו לומר שלקב״ה יש לא רק כמו הגוף, אלא גם משהו באמצע, כמו הנפש, אפילו המידות. עכשיו, איך קיימות המידות? כי לא בקב״ה, כי הן לא עושות את הקב״ה למידות. לגבי אדם, כן, אדם אולי הוא במובן מסוים מידות, אבל מבררים כבר, אולי אדם גם לא יהיה מידות.
אבל מה מדברים על אנשים, אומרים זאת תמיד, והם לא אומרים על האחד הפשוט שבו אדם, הם מדברים בערך על הנפש והכלי. כי אפשר. אפילו מי שמאמין כן שאדם הוא עצם פשוט, הוא לא מדבר בדרך כלל איתו כך, חוץ מאיזה צדיק פרוש, יש איזה רבי חסידי שמנסה לדבר עם האדם כך, כי לא אפשר.
אז, אנחנו צריכים כן דרך לדבר על ה… איך קוראים לזה? על העולם ישירות. לומר שהקב״ה, אתה מבין שההשגחה תהיה טובה גם. שהקב״ה יהיה סוג של דבר שמשגיח, או אתה אומר שכל המידות ילכו להשגחה, חסד דין רחמים, כל מיני השגחות. לא שתהיה השגחה, לא תהא דא השגחה. מה שהרמ״ק רוצה להוסיף הוא שהקב״ה הוא סוג של דבר שיש לו השגחה.
ההכרח של ספירות — איך הקב״ה עושה לעצמו מידות
יוצא, אה, יש שני חלקים של הקב״ה? לא, אתה לא מבין. הקב״ה נשאר מה שהוא, כי הוא לא צריך שום מידות בכלל. כדי שיוכל לדבר איתנו, הוא צריך. הוא עושה לעצמו.
תלמיד: מה הבעיה? אני יכול לעשות את זה במרכז.
מגיד שיעור: לא, זה לא תירוץ טוב. אני לא אוהב כשאתה אומר את זה. בסדר, זה מה שיש לנו… בסדר, אני אנסה להסביר איך הוא עושה את זה לעצמו. אבל אני מתכוון שזה יותר הכרח. זה הגיוני? אני מתכוון שזה הגיוני.
זה גם נכון. לכן אני אגיד מאוחר יותר שאדם צריך להתפלל לקב״ה דרך הספירות שלו, לא ישירות. אני לא הולך ישירות. והן לא, הן הכרח, כי התורה אומרת גם ש… כשאתה עובד בשבילנו להתייחס למשהו, אתה יכול… אתה לא יכול לבוא… הקב״ה לא ישיר, כשאתה עובד אותו הוא ברא. הקב״ה עשה אותי, הקב״ה עשה את העבירה, הקב״ה עשה כל דבר. כשאתה הולך ישירות אליו, אז אתה… זה לא נכון. נכון, אתה משותק. אתה לא יכול לעשות כלום.
הקב״ה ברא עולם שייראה כמו עולם
מה… כדי שתוכל לעשות משהו, לחיות במציאות הזו, הקב״ה עשה מסיבה כלשהי עולם שייראה כמו עולם, והוא רוצה שנדמיין כאילו אנחנו עושים משהו, ובשביל הסיבה הזו צריך לדמיין שכן, הקב״ה מתרגש מהעבירה, הוא שמח מהמצוות. אבל זה לא אומר קשור לאין סוף. מה אתה עושה? האין סוף הוא פשוט הכל ואנחנו לא יכולים… אין לנו מושג על שום דבר מזה, למה ומה ו… פשוט…
שלושה פשטים ב״תורה דברה כלשון בני אדם”
אז בואו נגיד ככה. אז במילים אחרות, אפשר לדבר רק לאין סוף, אפשר בלי האין סוף לא מתחיל כלום, זה אומר אנחנו מדברים רק לאין סוף, אבל אנחנו מדברים אליו כמו שהוא… כמו שהיה לו או אולי יש לו באמת מידות. במילים אחרות, מה זה אומר? כשאתה עומד עם תורה דברה כלשון בני אדם, נכון, יש כמו שלושה פשטים, זה מה שאני רוצה להוציא.
פשט 1 — הפשט הנאיבי, הילדותי
יש שלושה פשטים, יש את הנאיבי, הפשט הילדותי, שאומר… אומר כבר… הקב״ה הוא אדם קטן שיושב מאחורי העולם, איפשהו בחוץ יש איזה אדם קטן, אדם ענק, לא משנה, הוא שמח, הוא כועס, לפעמים הוא כועס כל כך חזק שהוא שולח ברק גם. וזה שטויות. כן?
פשט 2 — הפשט של הרמב״ם
בא הרמב״ם ואומר, לא, הקב״ה לא אדם, הוא לא כועס, אין לו את כל המעשה. אבל מה? יש ברקים בעולם. מי עושה ברקים? הקב״ה. אם זה היה אדם, היית קורא לזה קנאות? לכן זה נקרא כעס. זה הפשט השני.
הרמב״ם גם מודה שאומרים שלקב״ה יש מידות שונות, שלוש עשרה מהן לפחות. הוא לא אומר שצריך להפסיק לומר את זה, הוא רק אומר שלא צריך לומר שזה הקב״ה. לא שלקב״ה יש מידות, הקב״ה עושה מידות. הוא נקרא כך, הלשון היא המידות. מה הוא נקרא? הרמב״ם אומר, מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. אז השאלה, מי קורא לקב״ה כך? אנחנו קוראים לו כך. לכל הדעות קוראים לו כך. להיפך, אחר כך אנחנו נכנסים למצב שלא מתאים בכלל לקרוא לו כך, כי אנחנו יודעים שזה לא אמת.
פשט 3 — הפשט הקבלי
באה קבלה וקוראים לו כן. אוקיי, זה פשט אחד של קבלה.
עוד פשט הוא, זה היה הפשט השלישי. הם לא אומרים שיש את הקב״ה בחוץ מהעולם שיושב והוא כועס. לא שכעס הוא סתם מילה שאנחנו משתמשים בה לאנשים קטנים שיוכלו להבין את הברק שהקב״ה שולח, שזה הכעס שלו. אלא הם מלגיטימציה, או הם רוצים לומר שהקב״ה כן עשה, מהווה היה, לא משנה, זו מילה מאוד מפוארת שהם עשו, לפחות יחסית למה שהוא, כעס.
אז הכעס הוא כעס מציאותי, נכון? הוא לא קיים ב… הוא לא קיים מחוץ לעולם, מחוץ לאצילות הוא לא קיים. אבל זה לא… כמו שזה לא…
תלמיד: זה יכול להתקיים לפני האצילות.
מגיד שיעור: זה לא קונצפט, זה סוג של… לא, זה של אלוקים… זה של אלוקים… כמו שאתה אומר, האישיות של אלוקים, שהיא לא אלוקים. אפילו פחות מאשר האישיות שלי היא אני, האישיות של אלוקים היא הוא. אבל זו ישות. זה לא… זה לא…
ההכרח של ספירות — למה צריך להאמין בספירות
ספירות הן קונצפט מידתי, לא מציאות עצמאית
אז הקונצפט של ספירות הוא קונצפט מידתי, נכון? זה צריך להתקיים ב… זה צריך להתקיים מחוץ לעולם, מחוץ לבעלות, זה צריך להתקיים. זה יכול להתקיים לפני הבעלות. זה קונצפט כזה. אז, זה של אלוקים… זה של אלוקים… זה של אלוקים… זה של אלוקים… זה רק דבר. כן, זה מעבר לדבר.
אם אתה מסתכל פנימה כמו שהרמב״ן אומר, הוא אומר בדרכים אחרות, מי עוד יכול לומר מצד הקב״ה קיים? אנחנו לא יודעים, נכון? אנחנו לא אכפת לנו. זה כדאי לנו ל… זה מצד הקב״ה כשהוא מסתכל על עצמו. לא, וכי הקב״ה רוצה שהם יהיו אמיתיים איתו, זו הדרך שלי לומר את זה. כי הקב״ה רוצה שהוא יהיה אמיתי איתו, זו הדרך שלי לומר את זה. כי הקב״ה רוצה שהוא יהיה אמיתי איתו, הוא עשה את זה אמיתי גם. הוא לא רוצה שהוא יקח דינר. לא בכלל. קיים, כי כל דבר שקיים, כל דבר בעולם הוא רק הפשטה. ההפשטות הן הפשטות, הבקבוקים קיימים ולא ההפשטות הן הפשטות. אוקיי, אז באותה דרך, קיימות הפשטות ש… כן, אז אני כן.
החידוש של קבלה: שמים את ה״כן” בדביקות
אבל העיקר הוא, שמים את הכן בדביקות, זה גאוני. זה החידוש הגדול. יש, אפשר לקרוא לזה אלוקים, אף על פי שזה לא האלוקים. זה אלוקים כשהוא עושה משהו.
אז הדבר הוא כך, הרמב״ם גם יש אלוקים כשהוא עושה משהו, אבל הכשהוא תלוי על פי קבלת ספירות. מבין אתה את זה כך? אלוקים אחד פשוט כשהוא עושה משהו, זה כלל מעולה. אבל המקובלים נותנים שם לכשהוא עושה משהו, או הוא צריך לומר שזו רמה אמיתית. הקב״ה עושה דברים דרך הרמה שהוא עושה, ולמה הוא עושה את זה כך? בדיוק כדי שיוכל להבין את זה, זה הצמצום, השמות מרקוויטס, הוא מתכוון, אוקיי, זה מה שחסר.
ההכרח על דרך החקירה — הכפייה הפילוסופית
כמו שהוא אומר ההכרח על פי חקירה הוא מתכוון, אוקיי, זה כל מה שהוא אומר בדרך. ההכרח על פי חקירה הוא ש… האלוקים שכן משגיח בפרטיות לפי השיטה האחרת, זה אבל לא שום השגחה פרטית אלוקית. מסתבר שזה ערך, זה העולם שעובד, וזה הכל מהקב״ה. הוא רוצה שהקב״ה יהיה משגיח בפרטיות, שתהיה מידה כזו שנקראת השגחה פרטית, שתהיה מידה כזו שנקראת חסד. נו, בוודאי, את המידות אפשר לקרוא איך שרוצים, כאן אפשר לקיים את כל הדיונים על הכינויים וכן הלאה. אבל זה ההכרח הבסיסי של קבלה.
הבעיה של הרמב״ם: אלוקים שאי אפשר לתפוס
אז אנחנו מודים שזה מוכרח לענין העבודה, כי הרמב״ם חייב בסופו של דבר להיות אתאיסט או אני לא יודע מה בעולם האקטואלי, כי האלוקים שלו לא יכול להיתפס. בוודאי, הרמב״ם יכול כן, אז צריך לדעת את זה. הרמב״ם היה אומר שמה שאתה צריך זה… לא, הרמב״ם גם עושה את הסוג הזה של דבר כשהוא מדבר על השגת העולם. כי הרמב״ם אומר, כשאתה חושב על אלוקים, אל תחשוב על זה, תחשוב רק על זה שהקב״ה לא שום דבר, וזה יהיה עוד יותר טוב.
אולי במקומות הם חלוקים, זה אפילו לא חילוק. אבל הם אומרים ש… כן, אין טעם, זה אמת. הרמ״ק אומר בעצמו שזה סיבה ללמוד קבלה לדעת מה עוד הקב״ה לא, אפילו לא ספירות. אבל… החסידים והחסידים של הרמב״ם, הטרגדיה של הרמב״ם, הדברים שהגד ערב הוא ספירה, ערב בגד. שטויות, למד קבלה ותדע שלקב״ה יש כן ספירות, וזה עדיין לא. זה חילוק אחד, נפקא מינה אחת.
האלוקים האישי — השאלה המרכזית של היהדות
אבל גם, בשביל זה יהיה כן, כדי שהקב״ה יהיה משגיח, שזה בטוח חלק, כי כשאומרים קריאת שמע מעריב, אפשר לזכור שהקב״ה הוא אחד, ואתה לא צריך להתבלבל, אתה מתפלל לעולם לא של דברים, וזה כבר מזמן נשכח שהקב״ה הוא אחד. לא, ברוך אתה ה׳, חונן הדעת, יש סוג כזה של הוי״ה שהוא חונן הדעת. זה אותו הוי״ה שהוא הכל, אבל מידות ספציפיות, שהוא קורא בערך בחינתו על מידותיו. כשאתה חושב על אלוקים, שהוא איתנו.
אבל בכל מקרה, זה ההכרח על דרך החקירה. הגיוני? סיימתי. וכדי שזה יהיה אמיתי, זו שאלה אחרת. זה יותר יותר לחשוב לחשוב. אבל אני חושב שזה אמיתי כדי שזה יעבוד. כי אם יש משל שיש בתמיון על משל. ואנחנו כנסת ישראל, אנחנו שמים גבוהים. אברהם אבינו עשה עם הסך אכילה. באמת, להאמין במשהו, אז זה משהו, כי שום דבר הוא מעבר לרעיונות. אז כשאנחנו נתנו לזה שם, אז מכירים. אוקיי, אבל אנחנו נתנו את זה כי יש משהו שנותנים. כי מה זה אותו היום? כי היה הרבה… הספירות הראשונות בנויות לפי מה שיש לכולנו בתוכנו, איך אנחנו רואים את המבנה של האדם, נכון? הגוף, הניצוני אויף, לא משנה, זה כמו הזכות של אדם. אחד עושה אותנו אנושיים. הדברים שכולנו יכולים לשתף, נכון? כן, זה יכול להיות. אני חושב שזה מספיק. זה מספיק. אז אנחנו יכולים לעשות יותר, אבל זה מספיק. זה מספיק ל… זה מספיק. אני חושב שיש עוד דברים, אבל זה מספיק.
אום, כן, זו הנקודה. בכל מקרה, זה הדבר. לכן מוכרחים להאמין, מוכרח להיות ספירות. אז זה דבר אחד. אוקיי, אפשר ללכת הלאה, נכון? זה על דרך החקירה, מפאת התורה על דרך החקירה, ראיה מכרחות כסף. אני מתכוון שכשהוא אומר כסף מתכוון שאפשר לחלוק על זה, כמו שהסברתי קודם, אפשר לחלוק על הכל, אבל זו קצת ראיה מצד התורה על דרך החקירה.
השאלה החשובה ביותר: עד כמה הקב״ה הוא אלוקים אישי?
אני כן רואה שזו השאלה החשובה ביותר שכל יהודי צריך להבין, עד כמה הוא אלוקים אישי, ומה זה אומר שצריך להיות אלוקים אישי אם אתה רוצה להיות בן אדם? אם אין לך אלוקים אישי, אתה גם לא אדם. זו הבעיה.
הרבב״ש אומרים שבאמת לא צריך להיות אדם, לא צריך להיות מפשט. אבל מי שסובר שיש כן ענין להיות אדם, אבל זה ענין קטן, אני לא יודע אם להיות ענין גדול, אז אלוקים גם צריך להיות קצת אדם, וצריך להבין איך זה יהיה אלוקים אישי. שאלה מאוד חשובה. כל הגאולה תלויה בזה. הכל תלוי בזה. ממש נכון.
בכל מקרה, כן, זה מסכים. זה פשוט. מתכוונים, אוקיי. אפשר להבין, כמו איך זה היה, על העולם, על היקום, אם זה אלוקים עלינו, זה אלוקים על האומות.
הבעל שם טוב ושבתי צבי — הסכנה של הפרדת האלוקים האישי מהאלוקים האחד
הבעל שם טוב רצה להביא משיח דרך עשיית “קרבה אל נפשי גאולה”, שהקב״ה יהיה האלוקים שלי. וגם שבתי צבי לפניו אמר שהכל קשור ליום, אבל הם לא… כמו שאנחנו לא פילוסופים טובים מאוד, אני לא יודע. בקיצור, הם נתקעו בזה, כמו, לעשות את האלוקים האישי שונה מהאלוקים האחד. כי היו שני מאכרים והחילוק.
הזוהר והריזן והרמ״ק, הם מאוד בזה, לעשות את זה אותו אחד. כי זה לא יכול להיות אלוקים אחר. זה יהיה מאוד מוזר. יש רק יהודים, ויש גם אנשים. יהודי הוא סוג של אדם. יהודי הוא סוג טוב של אדם. אז זה הדבר, יהדות היא סוג טוב של אלוקים. האלוקים האישי, אלוהי אברהם, הוא פירוש טוב על ה… אולי הפירוש הטוב ביותר, אני לא יודע. זה פירוש טוב על האלוקים. הקב״ה בעצמו עשה את הפירוש, כי אנחנו לא עושים עוד כלום, והכל עושה הקב״ה. אבל אם שוכחים לומר שזה הוא, שזה פירוש… כי כל מה שאנחנו אומרים על אלוקים נכון גם עלינו.
עולם אדם קטן — האדם והקב״ה
אדם צריך לדעת… כן, אני חושב שבכל פעם שאנחנו אומרים דרמא בעצמו אומר את זה… בסוף אותו פרק, כשהוא מדבר על עולם אדם קטן, אומר שיש חילוקים בין האלוקים והאדם. אבל החילוק, אחר כך בסוף הפרק, אומר, כל החילוק שאמרתי נכון רק על הנפש התחתונה של האדם. השכל האמיתי של האדם, מה שחי לנצח, הוא באמת אותו דבר כמו הקב״ה. העולם לא מבין את זה, כמו שאני לא אומר את זה. אבל החסידים, הם כולם יודעים מה זה, מה רבן גל שכל הנקנה, או מה שהחסידים קוראים לנפש לקיס, לא משנה. התחושה של מה שהנשמה היא בעצם זהה לאלוקים, או לא משנה, משהו כי זה. אף אחד לא מבין מה זה אומר, אבל בכל מקרה.
ומה שזה אומר, לא עד כדי כך שאתה משהו שאינו האישיות שלך, אבל זה נכון. אבל האנשים שמפרידים את שני הדברים האלה יותר מדי הם משוגעים. לכן העניין של קבלה הוא שאדם יהיה אדם, אישיות טובה, כמובן, לא רעה, יהודי אינו גוי, אבל לא שבגלל זה יהיה לא אדם. לא להיות לא אדם. לא אדם זה להיות מעניין.
קושיית אריסטו
אריסטו אומר שלא יכול להיות שהדבר הטוב ביותר הוא להיות אדם טוב או לדעת על דברים אנושיים, כי הדבר הטוב ביותר בעולם אינו אדם. הקב״ה הרי טוב יותר מבני אדם. וידיעה היא על לדעת דברים טובים. אז איך יכול להיות שלדעת או לעסוק, לעשות אנשים טובים, תיקון המעשה, יהיה הדבר הטוב ביותר? זה רק מתקן דבר שאינו הדבר הטוב ביותר. הדבר הטוב ביותר הוא לדעת את אלוקים, וזה לא אדם. אה, לאדם יש איזו אפשרות לדעת את זה. זה אומר שלאדם יש נפש אלוקית, שכל.
הסכנה של שתי רשויות — השבתאיות והפרדה בין אישיות לנשמה
בכל מקרה, שני הדברים התאחדו. השתי רשויות באנשים, הם אלה שאומרים שהאדם שלך, או ה״אני”, מה שלא יהיה, העצמי, האין-עצמי, מה שלא תרצה לקרוא לזה, עצם הנשמה אינה האישיות שלך. לכן הם עושים כל מיני עבירות משוגעות. זו הסיבה האמיתית.
אנשים כל כך מבולבלים. אנשים חושבים שהשבתאים עושים עבירות כי זו מצווה למלא ניצוצות וכדומה. הם עושים עבירות כי הם מפרידים את האישיות שלהם מהעצמי שלהם. ולכן, כאילו, האישיות שלך יכולה לעשות מה שהיא רוצה, מה שלא יהיה. זה נעשה כאילו מאוד מוזר, כי הוא מנסה להפריד. ואחת הדרכים להפריד היא לעשות את העבירות. וזו הסיבה שהם עושים את כל המעשים הזרים האלה, כמו שכתוב.
תכלית השלימות — רצוא ושוב
ותכלית השלימות היא שיהיה לאדם אישיות טובה, וגם שיהיה אדם טוב, וגם שיהיה… איך קוראים לזה… נשמה. מובן? זה שיחה אחרת שצריך לנהל. אבל רוב האנשים כאילו תקועים באחד הצדדים. זה מאוד קשה לעשות את שניהם. זה כמו רצוא ושוב, אתה צריך קצת להיות אדם, וקצת לא להיות אדם.
מסקנה: מזה צריך להאמין בספירות
בכל אופן, מזה צריך להאמין בספירות. מזה צריך להאמין בספירות. כי לעיקר אמיתתו נסתם אלו ואלו. כלומר, צריך להאמין בספירות.
שלוש הספירות הראשונות באיוב ושבע הספירות בדברי הימים
הצורך להאמין בספירות
מרצה:
איך קוראים לזה? נשמה. מובן? זו שיחה אחרת. אבל רוב האנשים כאילו תקועים באחד הצדדים. זה מאוד קשה לעשות את שניהם. זה כמו רצוא ושוב, אתה צריך להיות קצת לא אדם, וקצת אדם. בכל אופן, מזה צריך להאמין בספירות.
> ודאי שלא יכחישם ויאמר אין אלו אלא צורות ואלילים.
כתוב שאתה צריך כן להאמין בספירות ולומר, ספירות הן הקב״ה כשהוא אדם, או אני אדם, נפש אלוקית היא דבר שהוא אדם כשהוא אדם. ממילא יכול להיות שניהם. כשהוא אומר שמע ישראל, או מה שלא יהיה, הוא חושב על הקב״ה שהיה, או כן, שמע ישראל. היהודי, איזה יהודי, שמבין ה׳ אלוקינו ה׳ אחד, אחרי שהוא אומר שמונה עשרה, הוא מוודא שהאדם יהיה לו סליחה וכפרה ופרנסה וקבץ נדחי עמך ישראל, מה שלא יהיה, כל הדברים האלה. מובן? כן, מאוד טוב.
שני סוגי חקירה
מרצה:
⟦#2⟧ עכשיו נלמד הלאה:
> אמנם על דרך החקירה בזולת זה אין לנו עסק בה.
סתם על דרך החקירה, לא סתם לעשות סנס מהאמונה, נכון? יש שני סוגי חקירות. יש חקירה שעושה סנס ממה שמאמינים כבר. זה סוג אחד חשוב של חקירה. זה מה שהוא קורא “ביאור פנת התורה על דרך החקירה”. ויש עוד דרך חקירה, שהיא פילוסופיה אמיתית, בלי ראיות, פשוט מתחילים ממחשבה טהורה.
אבל בדרך הזו הוא מפרש מה שהוא אומר בספר העיקרים. ספר העיקרים הוא מורה נבוכים מאוד מעניין. אנחנו יכולים ללמוד אותו פעם אחרת. למדתי אותו מזמן. אני לא זוכר הכל. אני זוכר שרשמתי דברים מסוימים.
בכל אופן, מאוחר יותר, בשער ה׳ יש טעם אצילות, נכון? הוא יעשה את זה אחר כך.
> אבל אין דרכינו בחיבור זה על דרך החקירה.
הוא אומר שהספר הזה אינו ספר פילוסופיה. אז אם אתה רוצה רק על דרך החקירה בלי סודות התורה, לך ללמוד פרוקלוס. וכבר יש את כל הדבר ביוטיוב. ושם זה פחות או יותר על דרך… הוא גם עושה את אותו משחק עם אריסטו ופלטון, אבל הוא ניסה לעשות ספר אחד שהוא רק פילוסופיה ישירה. אפשר ללמוד שם ולראות אם זה נכון. גם להם יש, הם בכלל לא טובים יותר. כמו שהרמב״ם אומר, “לא תהא תורתנו השלימה כשיחה בטלה שלהם”. אם אריסטו יכול להביא ראיות מהפטיש, אני יכול להביא ראיות מהחומש, אומר הרמב״ם.
אבל כאן כן היה רעיון לכתוב. לרמ״ק לא היה הרעיון בכלל, הוא לא התעניין לעשות חקירה ישירות, אבל אחרים כן התעניינו. וזה יעזור להרבה אנשים לומר, “אני לא מאמין שזה כתוב בספר”, אבל מעט מאוד אנשים באמת מוכנים לחשוב שלוש דקות. אפילו הרמ״ק לא חשב, אבל הוא חשב יותר בדרך הזו. אז, אפילו את זה אני לא מרתיע אנשים, נכון? הוא אומר שהוא עושה סנס על מה שאתה מאמין כבר. אחר כך הוא מדבר על מה שאתה צריך להאמין. וכי כבר היום הוכיחו, כבר היום הפריכו. מי הפריך? קראת? לא, כתוב בספרים הקדושים. נכון.
בכל אופן, נו, אני חושב שזה העניין הגדול של החקירה בלי מחשבה תחילה, אבל הרמ״ק לא חשב שזה עניין. אני לא יודע למה. אין דרכינו. אולי זה פשוט אומר שזה מסובך מדי לספר. אני לא יודע.
אוקיי, בואו סוף סוף נלמד את החלק הבא של הפרק. אז זו הראיה מהחקירה. עכשיו, אפשר לדבר איך כתוב בפסוק. חוזרים ישר לתורה. הרי כתוב בפסוק. איך כתוב בפסוק? ככה. מאוד מעניין, שזו ממש רק ראיה לדרוש. אני לא יודע מה הוא חושב בדיוק. אולי זו כן ראיה חשובה.
שלוש הספירות הראשונות באיוב
מרצה:
⟦#3⟧ שלוש הספירות הראשונות כתובות באיוב. איוב אמר כך, ספר איוב פרק כ״ח כתוב כאן הדבר:
> וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה.
רואים כאן שיש שלוש ספירות. למה? מה זה אומר שלוש הספירות הראשונות? אין, חכמה, ובינה. מקום? איזה? הוא הולך לומר… בואו נראה. נו, אני כבר… נו, מה… אז מה ה… איך הוא מפרש את הפסוק?
החכמה היא מאין. הוא אומר, חכמה באה מהספירה הראשונה שנקראת אין. הרמ״ק סובר שכתר היא הספירה הראשונה, נראה מאוחר יותר. אז, חכמה באה מאין. אין, מה הסוד של אין? אין… הוא מתרגם כן, ואי שהוא א׳ ע׳, ו׳ הוא י׳, חכמה, הוא מקום בינה, ואי זה מקום בינה.
מה כתוב אחר כך? כתוב אי זה? כ״ח, י״ב. וחכמה אין תמצא ואיזה, כן, כתוב אחר כך, למה לא מביאים את זה? זה לא כתב כביכול. כתוב וע״ז, כך כתוב בסופני, האדם הדפיס שהוא לא ידע איך הפסוק נראה. כתוב, הע״י, זה מקום בינה.
מה זה אומר שאל ידם לטלת הבינה? איי, תשאל מאיפה באה העין? זה באמת כתוב בפסוק. אם זה נקרא עין, איך אפשר לומר איך זה בא? לא נעצל נקרא עין. זה אומר תשובה, אנחנו לא יכולים לראות את הכתר, אנחנו לא יכולים לראות, איך זה בא מכתר. איך כתר בא מעצמו? זה אנחנו לא יודעים, כי כתר הוא עין. אוקיי.
אז כאן כתובות שלוש הספירות הראשונות.
שבע הספירות בדברי הימים
מרצה:
ושם באות עוד שבע ספירות. כי שם דוד המלך אמר. זה מתורגם כך: לך ה׳ שלוש ראשונות. למה? כי בינה נקראת לכה, כי זה גימטריא חמישים, יש חמישים שערי בינה. ולכה וכל הם אותן אותיות. לכן הסוד, נראה כי חייב בשמים הארץ, שבא מהבינה, נקרא גם כל. כלומר, החותם המספך, נכון? זה בא בדרך ההפוכה. מלכה נעשה כל, זה בא לאחור. כן.
חמישים שערי בינה
ולמה כתוב? למה כתוב כאן החמישים שערים? אתה יודע שכתוב לך ואתה אומר כי חול. כי בינה מתפשטת עד הוד. מבינים ספירות? חמש הספירות הבאות, חסד גבורה תפארת נצח הוד, הן עצמן הארטיקולציה של חמישים שערי בינה. אז כל אחת, כשיש יותר ארטיקולציה, כן, זה יותר מפורט, נעשה עשר, יוצא חמישים. יוצא ששלוש על שתיים.
תלמיד:
הם מדברים על חמישים שערי בינה? זו ההתגלות, ה…
מרצה:
לא, זו ההתחצנות של חמישים שערי בינה. חמישים שערי בינה זה כשיש בבינה, כשיש את המקורות של הדברים. ואז, אפשר לקרוא לזה חג״ת שבבינה.
תלמיד:
כמו שאתה אומר שיש עשר ספירות בחסד, ועשר ספירות בגבורה? זה לא חמישים שערי בינה?
מרצה:
כן, ובכן, אני לא יודע. אני לא יודע מה הוא רוצה לחבר. הוא יכול לחבר כך. הרמ״ע מסביר כך את חמישים שערי בינה על פי זוהר בזה, שזה אומר חמש ספירות שיוצאות מבינה כפול עשר. כפול עשר כל אחת, או כמו, כן, חמש ספירות וחמש ספירות לכל אחת, איך שהוא רוצה לומר.
שבע כפול שבע זו לא הדרך הרגילה שסופרים ספירות. יש סיבות לזה שנגלה מאוחר יותר.
ל׳ וכ׳ — הצורות של הספירות
והן נקראות ל׳ וכ׳ בדיוק, מבין? כי גדולה גבורה תפארת הן כמו סגול או סגולתא. סגולתא זה אומר, אני חושב הטעם שקוראים לזה סגול, נכון? אולי זה סגול? כן, זה אותו דבר. אוקיי, אולי לפעמים התפארת היא מעל החסד גבורה, נראה, מזה זה סגולתא. זה ל׳. ונצח הוד זה צירי או שורוק כשהם עומדים ישר. אני לא יודע, אני מניח שיסבירו את זה בפעמים אחרות. הוא לא מציין כאן למה זה נקרא כ׳. יוצא שזה בדיוק ל׳כ׳, כי יש הבדל כלשהו. שוב, גם את זה הוא לא מסביר.
⟦#4⟧ אה, אני חושב שיש לו חותם המספר. במילים אחרות, הוא מסביר שנראה שבשלב מסוים זה הפוך, כאילו הנצח הוד הם שורוק ואחר כך הם נעשים צירי, או להיפך. ואותו דבר כאן, הם סגולתא והם נעשים סגול, משהו כזה. אני לא בטוח. הוא רק נותן הסבר לכל פרט, שעדיין לא חשוב. ומי שרוצה לדעת על שורות, יסתכל בשער השורות פרק ז׳. אני מניח שהוא מסביר את זה שם. אני לומד עץ חיים, כל כך הרבה פעמים, אני אף פעם לא יכול להגיע לשער י״ז, אולי. למדתי את שני הגמרות. הוא אומר ששם מסבירים את זה. כן, סתם תורה היא אבל זה, הוא אומר. אוקיי, נראה את זה. כן. כאן אנחנו מגיעים לזה.
שמות הספירות
מרצה:
וזה לך ה׳, אחר כך הגדולה והיינו חסד. בדרך כלל המקובלים הישנים קראו לזה גדולה. אני לא יודע מי התחיל לקרוא לזה חסד, אולי הזוהר. אני לא בטוח. אני חושב שאפילו בעץ חיים יש כך, שכך קראו לזה. ותורה להיפך, כאן שינו את זה. המקובלים הישנים אמרו גדולה פחד, כמו הרמב״ן. ואנחנו אומרים חסד גבורה. תבין.
ותפארת ונצח והוד כי כל בשמים ובארץ. גדולה? פחד יצחק, נכון? איך באה גדולה מ… כי אגודה? אני מתכוון, אני לא יודע. אני לא יודע מה הסוד של כל הדברים האלה. זה כמו הפסוק היחיד שמצאו את כל הספירות בבת אחת, מבין? אני מתכוון את כל השבע. אולי לך ה׳ זו בינה. אין שום פסוק אחר. אני מתכוון, כל פסוק צריך לחשב משהו… כאן באה הרמז של הספירות, מה שהקבלה קוראת בדרך כלל.
ותפארת ונצח והוד, אלו השמות שאתם כבר יודעים. בוודאי, הרמ״ק מניח שאתם כבר יודעים קבלה, נכון? אין דבר כזה הקדמה לקבלה. או שיודעים, או שלא יודעים. זו דרך טובה ללמוד, לקפוץ פנימה. קפוץ פנימה, ותראה.
אחר כך, כי כל בשמים ובארץ.
התרגום על “לך ה׳ הגדולה” והסדר של מלכות
התרגום על דברי הימים – מקורות לא ברורים
יש שמות שאתם כבר יודעים. ואני מניח שאתם כבר יודעים קבלה, נכון? אין דבר כזה הקדמה לקבלה. או שיודעים כבר, או שעדיין לא יודעים. זו דרך טובה ללמוד, שתצטרך…
אחר כך, “וכל בשמים ובארץ”, אומר התרגום אונקלוס, “דאית בשמיא וארעא”. רק כדי להיות ברור, מובן מאליו, אין אונקלוס על דברי הימים. זה גם לא בדיוק תרגום יונתן. אני חושב שזה תרגום שהוא כביכול מומצא. אני צריך לבדוק. כן, אבל בגמרא כתוב שיונתן עשה נביאים ולא כתובים. עכשיו, יש איזה תרגום של כתובים? וכאן כתוב, בואו נראה מה כתוב בכלל. קנ״ז. איפה הפסוק? דברי הימים א׳ כ״ט. אני הולך לבדוק. אם אני זוכר, זה איזה תרגום שהזוהר… הזוהר אומר שאף אחד לא יודע מאיפה זה בא, אבל אולי אני טועה. אולי אני יותר טועה, נכון?
תוכן התרגום – המדרש של הגדולה והגבורה
אז, “לך ה׳ הגדולה”. אומר התרגום הקדוש, “ויברך דוד את ה׳ ואמר… לך ה׳ רבותא דברית עלמא בגבורתא רבתא”. הגבורה תפסה… אני לא יכול לומר את המילים כאן… הוא תפס את אבותינו במצרים, וגבירין על אברהם, והבטיחו את יבא. בקיצור, הוא מספר את כל המעשה. הוא הולך כמו המדרש שגבורה היא… הגדולה היא יציאת מצרים. אתם יודעים את המדרש? המהר״ל מדבר הרבה על זה. יש מדרש. ו״והגבורה על ים סוף וסיני”, ו״והבאת נצחונא” זה נצח בעמלק וכו׳, “וזיו יקרך” שזה הוד, “עקבתא שמשא בגבעון וסיהרא במלא שרי לון”. “רם כל הון עובדי ידך בשמיא וארעא ואת שליט עלהון, וסביל כל מדי בשמיא וכל מדי בארעא לך”. “ה׳ מלכותיה ברקיעא, ונתנתן על כל אומיא בחיי דבשמיא, ועל כל אומיא בשנא רישא בארעא”. זה מסיים את הפסוק.
בקיצור, מה שהוא אומר לא כתוב בתרגום שמודפס בדברי הימים, איך שכתוב כן, אם אני זוכר, כתוב בזוהר בשם התרגום. אולי יש איזה תרגום שכתוב בו. אבל זה מתכוון ל״אחד”, משהו הוא הבין, אולי זה דרוש על מה שכתוב כאן שהקב״ה סובל כל עלמין בשמיא וארעא? אני לא יודע. “כי כל”, מה הפירוש? “כי כל בשמים ובארץ”, כי לך הכל. “כי לך כל בשמים ובארץ”, נכון? מה הפירוש? “לך”, כביכול, נכון?
פשט הזוהר – “אחד” אומר שמאחד
אז, איכשהו, כן, “כי אתה מושל בכל אשר בשמים ובארץ”, הרד״ק, הרד״ק. מסיבה כלשהי, הזוהר ממשיך לצטט את התרגום. לא כתוב כאן מלמטה כלום על זה, אני לא יודע למה, אני צריך לומר לאדם שעושה אותו ללמוד לכתוב. בקיצור, שהזוהר הביא תרגום, והזוהר אומר פשט על פי קבלה. “פירוש, המייחד תפארת דאיקרי שמיא וארעא דאיקרי מלכות ביחודא”. אז זה תרגום מומצא, שהוא פשט על פי קבלה? ואני סתם אומר שזה מומצא, אולי זה מאיפשהו. לא, ה״אחד” אומר ש… כן, אני חושב כך. הוא היחיד בשמיא.
התרגום, לא, ה״אחד” אומר שמאחד, שהוא מתרגם על פי הזוהר. אני לא יודע איפה התרגום. בטח יש משהו. אחרי הכל, אני בטוח שאנשים כבר בדקו את זה. אבל אם זה הזוהר, יכול להיות גירסא או מה שלא יהיה. אבל אם זה תרגום, צריך לדעת את המקור. לא, יכול להיות שהתרגום כתב משהו דומה והזוהר… הוא אומר כאן בעצמו את הפשט, “המייחד”. אולי התרגום אומר משהו אחר והזוהר ניסח מחדש, זה יכול להיות פרפרזה, אני לא יודע. אני לא יודע.
יסוד מייחד תפארת ומלכות
בכל אופן, שוב, אבל אפילו אני לא יודע מה התרגום, זה עושה סנס על ה״אחד”. יסוד, זה מחבר שמיא שזה תפארת וארעא שזה מלכות, וזה היסוד.
עכשיו, מה עם מלכות? אומר הוא, מלכות לא עומדת, “לא נתבאר בכתוב היטב”, זו סברתו. הרי כן עומד בחלק הבא, “לך ה׳ הממלכה”, אבל זה הפסוק הבא. כן? לא, הרי עומד יותר רחוק. אלא אמר, not sure why he said “לא נתבאר בכתוב היטב”, הרי כן עומד. אה, החילוק הוא שיש קודם “לך ה'”? בגלל זה? כן, זה מה שהוא מתכוון לומר. למה לא עומד מיד?
תירוץ הרמ״ק – ירידת המלכות
התירוץ הוא, “והנה המלכות מקומה למעלה מנצח הוד יסוד, ועל ידי המיעוט ירדה למטה”. יש מעשה של ירידת המלכות, אומר הוא, שקודם היתה המלכות גבוהה כמו התפארת, ואחר כך ירדה למטה. “ולכן לא רצה להזכיר עמה ייחוד, להודיע שמקומה בשמים, אלא שישלח משמים ארץ”.
ממילא אומר הוא, הוא לא אומר את המלכות, מישהו שואל אותו עם מה אתה אומר, הרי כן עומד, אבל אחר כך. ממילא אומר הוא, “לך ה׳ הממלכה לבר מחילא וקשתיה בפני עצמה, ועם כל זה חזר וייחד לה את השורש”. הוא אומר “לך ה'”, “לך ה'”, “לך ה'”, זה אומר הוא בינה, חכמה, תפארת, ואחר כך אומר הוא מלכות. יוצא, אה, “היינו מציאותה בעלה”, עומדים אנחנו עדיין הגענו למקרה הזה.
לפני המיעוט – מלכות שווה בשווה עם תפארת
הנקודה היא, שלפני המיעוט היתה המלכות גדולה כמו התפארת, ושתיהן היו ישירות מהבינה, or as close to the בינה כמו התפארת. אחר כך היא מקבלת מהיסוד. כל תורות רשב״י קשורות לתורות האלו.
Anyway, so, בגלל זה אומר הרמ״ק, לא עומד “לך ה׳ הגדולה והגבורה והמלכות”, כי היה צריך לומר מיד אחרי תפארת, כי המלכות הרי לא נמצאת אצל התפארת. אז, לא עומד במקום הנכון, כביכול, “כמו שהיתה לפני המיעוט”. אבל עומד אחר כך עם חלק נוסף “לך ה׳ הממלכה” כדי להראות שהיא חוזרת לעלות all the way. כן, זה לא מפריע. I think so.
גישת האריז״ל – פרצופים
Or, אפשר להבין את זה בדרכי האריז״ל, שהמלכות תהיה גם… כך חשב האריז״ל. והדברים צריכים להתכוון למשהו בוודאי, so it’s not not true, but האריז״ל היה אומר, התמונה של האריז״ל היא שהתפארת והמלכות הם שני פרצופים. So, המלכות יכולה להיות גבוהה כמו התפארת, או גבוהה כמו התפארת עד בינה, which would be תפארת של בינה, it doesn’t matter, ואז היו שווה בשווה. ועכשיו המלכות או נמצאת לגמרי מתחת לתפארת, או תחת היסוד של התפארת, או לגמרי בצד השני, אחור באחור, whatever, so…
הרמ״ק אומר, לא עומדת מלכות בסדר הנכון כי זה לא המקום, גם לא עומד סתם כך, עומד לך ה׳ הממלכה, כמו שצריך להיות, מה שהמלכות היא לך ה׳ יחד עם התפארת תחת בינה. זה אומר שני מלכים משתמשים בכתר אחד, זו התנחומא קבלה, שהכתר על שני התפארת והמלכות הוא הבינה, אבל לא הכתר האמיתי, הכתר של הבינה שנעשה תפארת בינה שנעשה לכתר לזו״ן, האם, זה ענין האריז״ל. וזה עומד כאן. זו הפרשנות הקדושה.
מקורות נוספים לעשר ספירות
בכל אופן, זה הכל כדי לדעת איך עומד בפסוק עשר הספירות. כמעט, יש עוד מקום שעומד בפסוק, לא? יש עוד פסוק עם כל עשר הספירות? יש עשרה שמות שהוא הולך לומר בקרוב, איפשהו, וברכי יו״ד. הוא אומר אחרת כאן, תסתכל בסוף יש אור נערב שעושה סיכום של כל הדברים, ובשער א׳ הסיכום עם הדברים פחות או יותר מתחיל כאן. השם יתברך תסתכל בעמוד ת״כ. והוא מעניין את הספירות, הוא אומר ש… עומד רבה תשא את ה׳ אלוקי, יש שלושה כתרים, ותחת שלושת הכתרים יש משנה, סכן משנה ובית, ואחר כך יש משמרת קנאה ואחרים. רבה תשא את המתשורים, רבה תשא את המתשורים, מה זה אומר? נפלאותיך מחשבותיך אלינו. בשבילנו? אני מבין מיד מעשר האזכרות, אני לא מביא את הפסוק. לך ה׳. אני חושב שזה פסוק עמוק יותר אצלו, זה משהו עמוק יותר מהתורה.
אולי נראה את זה בשער ג׳ בשער שער ב׳, נדבר יותר למה אנחנו צריכים את עשר הספירות. כותב טעם האצילות, שם הוא הולך… כן, טעם האצילות מאוד מחובר לשאלה על יעריק, למה אנחנו צריכים את עשר הספירות? והוא מביא שם עוד ראיות, הוא כותב “עשרה הילולים”, עוד רמזים על הראיות. אז, יש עוד בהחלט ארגון של הספר בדרך הזו שרוצים. כן. יש את המאמרות. יש עוד מקורות כל כך בסיסיים לעשר ספירות.
תלמיד: מה?
וזה עומד בשער ב׳. ומה שאומר הולך את הראשון ש״ן? עוד פרק אחד. שניים.
בסדר. אני יודע הכל כבר. אני יודע כמעט הכל.