סיכום השיעור 📋
ההקדמה העשירית במורה נבוכים — ההבחנה בין שכל לדמיון
רקע: ביקורת על “עמוד חכמת הכלאם”
ההקדמה העשירית עוסקת ב״עמוד חכמת הכלאם” — עקרון האפשרות (ההעברה), לפיו כל מה שניתן לדמיין הוא אפשרי. הביקורת על עקרון זה כוללת שני חלקים:
1. חלק ראשון: כדי שהעקרון יתקיים, המתכלמין זקוקים לכל הפיזיקה האטומיסטית שלהם — שלילת קיומן של סיבות בעולם, הטענה שהכל אטומים ומקרים, ומכאן שהכל אפשרי.
2. חלק שני (מוקד הדיון): המתכלמין קובעים ש״כל מה שאפשר לדמיין — אפשרי”. הוויכוח היסודי הוא האם הדמיון הוא הקריטריון לאפשרות, או השכל. אמנם יש יותר דברים אפשריים מאשר דברים קיימים בפועל, אך המבחין בין אפשרי לבלתי-אפשרי אינו הדמיון אלא השכל — שמתייחס להוכחות ולסיבות אמיתיות של הדברים, בניגוד לדמיון שאינו מסוגל להוכיח או לתת סיבה לדבר.
כשם שעמוד חכמת הכלאם הוא האפשרות, כך עמוד חכמת הפילוסופיה של הרמב״ם הוא ההבחנה בין השכל לדמיון. הבחנה זו עשויה להיות המפתח גם להבנת ההבדל בין הפילוסופיה העתיקה לחדשה — שכן הפילוסופיה החדשה היא, במובנים מסוימים, גרסה של הכלאם בנקודה זו.
—
כוחות הנפש כבסיס לכל הפילוסופיה
הרמב״ם פונה ל״איש המעיין בזה המאמר” ואומר: “ועתה אם ידעת הנפש וכוחותיה” — הבנת ההבחנה בין שכל לדמיון מבוססת על הכרת כוחות הנפש השונים.
המבנה הפילוסופי
ההבחנה בין סיבות אמיתיות לבין האופן שבו הדברים נראים (מדומיינים, מוחשיים) תלויה בכך שיש כוחות שונים בנפש האדם. כל ויכוח פילוסופי — אפיסטמולוגי, אונטולוגי — הוא בסופו של דבר ויכוח פסיכולוגי, התלוי בידיעת הנפש וכוחותיה. לכן עמוד התווך של כל הפילוסופיה הוא הכרת הנפש, כפי שאמרו הקדמונים.
הפניה לאריסטו — ספר “על הנפש” (De Anima)
הרמב״ם מפנה לספר על הנפש של אריסטו, שבו מבוארות החלוקות העקרוניות של כוחות הנפש. אריסטו (ובעקבותיו הרמב״ם) מכחיש לוקליזציה של הכוחות המופשטים — אין להם “מקום” בגוף (בניגוד לאפלטון שמיקם חלקי נפש במוח, בלב וכו׳). ההבחנות הן מופשטות ואינן ניתנות להכרעה אמפירית.
—
טבע ההבחנה בין הכוחות
פעולת ההשכלה ופעולת הדמיון הן סוגי פעולה שונים לחלוטין, השייכים לכוחות שונים בנפש — לא לאותו כוח:
– לא כל מה שקורה “בראש” הוא אותו סוג פעולה — חשיבה שכלית, דמיון, תקווה, רגש — אלה פעולות שונות מהותית.
– הכוחות נבדלים זה מזה “כמו שני בני אדם” — רחוקים לחלוטין, לא סתם הבחנות בתוך אותו דבר.
– החושים והדמיון (“עיניים פנימיות”) מחלקים דברים רק כשהם גופים נפרדים; השכל מבחין בין דברים מופשטים שעושים דברים שונים.
– באנלוגיה אפלטונית: הדמיון הוא “תיאטרון” (אוהבי מראות וקולות), והשכל הוא “פילוסופיה” — ואלה לא אותו כוח כלל, כשם שאינם אותם בני אדם.
הקושי שבהבחנה
ההבחנה עצמה קשה לתפיסה, כי אנו רגילים לחשוב על כל הפעולות הפנימיות כסוג אחד. ההבחנה היא עצמה פעולה שכלית — אי אפשר לראותה בחושים, ויש להשתכנע בה באופן מושכל.
—
הדמיון אינו מייחד את האדם
נקודה יסודית: הדמיון אינו מה שמייחד את האדם. גם בעלי חיים (לפחות “השלמים” שבהם) מדמיינים כמו בני אדם. כוח הדמיון מסוגל לבצע את רוב הפעולות שבני אדם טועים לחשוב שהן “השכלה” — ולכן אותם בני אדם שחיים רק בדמיון “באמת לא בני אדם”. הגדרת האדם כ״צלם אלוהים” (כפי שנדון כבר בפרק א של מורה נבוכים) מתייחסת ליכולת השכלית בלבד, לא לדמיונית. כוח הדמיון, ככוח הצומח, עשוי להיות נצרך — אך אינו מגדיר את האדם.
—
שלוש פעולות השכל
המילה “שכל” מופיעה שלוש פעמים בטקסט הרמב״ם (לפי ספירת שם טוב), וכל הופעה מציינת פעולה שונה:
פעולה ראשונה: הבדלה/ניתוח (אנליזה) בתוך הדברים
השכל מפריד בתוך דבר אחד שהחושים או הדמיון תופסים כשלם. החושים והדמיון תופסים דברים שלמים — מורכבים מחומר וצורה. השכל מגלה בתוכם:
– חומר וצורה
– ארבע עילות (כאריסטו)
– עשר קטגוריות (עצם ומקרה, סוגי מקרים שונים)
כל אלה הם חידושי השכל — דברים שהשכל מבדיל ומגלה, לא שהחושים רואים.
פעולה שנייה: הבדלת הכללי מן האישי — ולכן יכולת ההוכחה (מופת)
השכל מבדיל את העניין הכללי מן העניין האישי (אינדיבידואלי). זו הבחנה קריטית כי:
– בעולם הנראה אין כלליים — רואים רק פרטים/אינדיבידואלים
– הוכחות (מופתים) פועלות רק ברמת הכלל, לא ברמת הפרט
– ההוכחה המופתית (דמונסטרטיבית) היא תמיד סילוגיזם מן הכלל אל הפרט, והיא מוכרחת — לא סבירה בלבד
הבחנה מרכזית: יש הבדל עצום בין דברים “הגיוניים/מסתברים” לבין דברים מוכרחים. רוב בני אדם אינם מכירים הבדל זה — והסיבה היא שהם חושבים בדמיון ולא בשכל. אריסטו “לימד לבני אדם את דרכי המופת” — אחד מרווחיו הגדולים ביותר (כפי שהרמב״ם מציין בחלק השני של מורה נבוכים).
פעולה שלישית: הבחנה בין נשוא עצמי לנשוא מקרי
לכאורה זה כלול בפעולה הראשונה, אך הכוונה כאן היא בניגוד לשיטת הכלאם:
– הכלאם בנוי על חלוקת עצם ומקרה, אך חלוקתם היא דמיונית, לא שכלית
– הם מדמיינים “עצם” כדבר פיזי (אטום), והמקרים כתכונותיו
– לכן הם מכחישים את הסוגים השונים של המקרים — אינם מבחינים בין איכות, כמות, כוח, שלילות וכו׳
– הסיבה: ההבחנה שלהם בין עצם ומקרה אינה בנויה על הסתכלות שכלית-תיאורטית אלא על הדמיון
רק השכל האמיתי מבדיל בין נשוא עצמי לנשוא מקרי — זו לא שאלה של סבירות או “מחשבה” סתם.
הדמיון כהיפוך השכל
הדמיון אינו מבצע אף אחת משלוש הפעולות הללו. הוא פועל הפוך מן השכל — תופס דברים כשלמים, אינו מפריד כלל לפרט, ואינו מבחין בין עצמי למקרי.
—
מנגנון הדמיון — “מכונת שכפול של החושים”
הדמיון כחוש פנימי
הטקסט: הדמיון “לא ישיג אלא את האישי המורכב בכללו… לפי מה שהשיגו החושים.”
הדמיון הוא סוג של חוש פנימי — הוא עובד רק על מה שהחושים כבר קלטו. החושים תופסים אך ורק פרטים אינדיבידואליים: אף פעם לא ראינו את מין הסוס אלא סוס מסוים, ולא את מין האדם אלא אדם מסוים. כמו כן, אי אפשר לראות צורה בנפרד מחומר או חומר בנפרד מצורה — כל אובייקט מוחשי הוא בהכרח שניהם יחד. מושגים כמו “צורה” ו״חומר” הם מושגים תיאורטיים-שכליים שאי אפשר אפילו לדמיין.
פעולת הדמיון: הרכבה ופירוק מוגבלים
הדמיון אינו פסיבי בלבד — הוא מסוגל לבצע מניפולציות על התמונות שקלט: לפרק ולהרכיב מחדש. למשל, אפשר לדמיין ראש של אדם על גוף של סוס. אך זו רק הרכבה של שתי תמונות קיימות — אין כאן יצירה חדשה או ניתוח אמיתי.
ההבחנה בין ניתוח אמיתי (שכלי) לניתוח דמיוני
– ניתוח שכלי: חלוקת אובייקט לצורה וחומר — הבחנה בין תפקידים והגדרות שונות, לא בין חלקים נראים. למשל: יד שנחתכה מגוף אדם מפסיקה להיות “יד” מבחינה שכלית (כי היד מוגדרת על ידי תפקידה בתוך האורגניזם, כפי שנידון בפרק ע״ב), אך מבחינת הדמיון היא עדיין נראית כיד.
– ניתוח דמיוני: חלוקה לחלקים שעדיין ניתנים לראייה — שתי רגליים, שתי ידיים — חלוקה שאינה בהכרח משקפת את המבנה האמיתי של הדבר.
—
המעבר מאפיסטמולוגיה לאונטולוגיה — הכוח מוגדר על ידי אובייקט התפיסה
העיקרון המכונן
הטקסט: “והכל גשם או כוח מכוחות הגשם.”
הדמיון מוגבל לגשמי לא בגלל חולשה טכנית, אלא כי הוא מוגדר על ידי סוג המציאות שהוא תופס. כל כוח תפיסה מוגדר לא על ידי הכלי שבו הוא פועל, אלא על ידי סוג הדברים שהוא מסוגל לתפוס — זהו עיקרון אריסטוטלי שגם אפלטון מסכים לו.
כשאומרים ש״שכל שונה מדמיון”, אין הכוונה רק שאחד חושב ישר והשני עקום. ההבחנה היא אונטולוגית — השכל תופס את ה״עניין הכללי” כלומר ה״עניין הצורני” (כללי וצורני הם אותו דבר), ואילו הדמיון תופס רק את הגשמי וכוחותיו. הדמיון לא “טועה” — הוא פשוט כוח שמוגדר מעצם טבעו כתופס רק את הממד הגופני של המציאות, ולכן אינו מסוגל כלל לתפוס חלקים מופשטים.
היררכיית כוחות התפיסה לפי סוג האובייקט
| כוח | מה הוא תופס | מגבלות |
|——|————-|——–|
| חושים | נוכחות פיזית של אובייקטים — צבע, חום, מישוש | מוגבלים לכאן ועכשיו; דורשים הפעלה סיבתית (אור → עין) |
| דמיון | אותם אובייקטים גשמיים + מניפולציות עליהם; “כוחות הגופים” כמו הליכה, פעולות | משוחרר מעט מכאן-ועכשיו אך עדיין מוגבל לגשמי |
| שכל | הכללי, הצורני, המופשט | חורג מעבר לגשמי |
הערה על מעגליות
יש כאן מעגליות מסוימת: ההבחנה בין שכל לדמיון מבוססת על ההבחנה בין סוגי מציאות (גשמי/מופשט), אך ההבחנה בין סוגי המציאות עצמה היא הבחנה שכלית.
—
הדמיון טועה כי הוא תופס רק את החומר שבמציאות
הסיבה האונטולוגית לטעות הדמיון
הסיבה שהדמיון מוגבל ושוגה אינה רק טכנית, אלא מהותית: הדמיון תופס אך ורק את החלק הגשמי-חומרי שבמציאות, ובחלק זה באמת אין הכרח, אין סדר מובנה, ואין הבחנה בין אפשרי לבלתי-אפשרי.
מבנה הטיעון:
1. אם מתבוננים בחומר בלבד — אין סיבה מדוע לא יוכל להתקיים אדם עם ראש סוס.
2. מה ששולל צירוף כזה הוא הצורה — ההיגיון, הלוגוס, הלוגיקה — שמחייבת שלאדם יהיה ראש אדם ולסוס ראש סוס.
3. הדמיון אין לו גישה כלל לעולם הצורות/השכל.
4. לכן הדמיון טועה ביחס לאמת — לא בגלל חולשה פנימית, אלא בגלל שהוא שייך לחלק במציאות שבו באמת אין מופת ואין הכרח.
עיקרון מפתח: הכוחות שלנו מוגדרים על ידי החלק שבעולם שהם תופסים — לא להפך. הדמיון מוגבל כי הוא תופס את החומר, והחומר עצמו חסר סדר עצמי. כל הסדר נובע מהשכל.
ביקורת על המטריאליזם
האמונה שלחומר עצמו יש מבנה וחוקים היא בעייתית ולא עקבית. החומר כשלעצמו אינו מסודר — כל הסדר מקורו בשכל. לכן מה שאנו יכולים לדמיין את המציאות באופן אחר (ללא סדר) משקף אמת על טבע החומר עצמו.
—
הדמיון מרכיב, השכל מפריד — פעולות הפוכות
לכאורה שניהם עושים אותו דבר — מפרקים ומרכיבים. אך בפועל: השכל מפריד והדמיון מרכיב, ואלה פעולות הפוכות לחלוטין.
דוגמה: הדמיון לוקח אדם וסוס, מפרק אותם לחלקים, ומרכיב אדם עם ראש סוס וכנפיים. השכל אומר: יש באדם כוח בהמי וכוח אנושי, ומנתח את היחסים ביניהם. האחד אמת והשני שקר.
המונח “בדייה שקרית” (الاختراع الكاذب)
תוצר הדמיון מוגדר כ“בדייה שקרית” — מונח טכני שמשמעותו: דבר שלא ישווה לו נמצא כלל.
הבחנה חשובה:
– בדייה רגילה (לא שקרית): “ראיתי אתמול מישהו הולך ברחוב” כשזה לא קרה — אפשרי אך לא התרחש.
– בדייה שקרית (פנטזיה): אדם עם ראש סוס וכנפיים — לא יכול להתקיים כלל. זהו שקר אמיתי.
הדמיון אינו מחדש דבר — הוא רק לוקח דברים שנראו ומרכיב אותם בצירופים שרירותיים (“קצת הא מהא”), כמו הדוגמה משמונה פרקים על ספינת ברזל עפה באוויר.
—
הדמיון אינו יכול לשמש קריטריון (בחינה)
הטיעון: הדמיון כבול לחומר לעולם
לשון הרמב״ם: “ולא יוכל הדמיון בשום פנים להימלט בהשגתו מן החומר ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט.”
משמעות הטיעון:
1. הדמיון תמיד כבול לחומר — גם אם מנסים להפשיט (לחשוב על סוס בלי צבע וכו׳), עדיין חושבים על פרט חומרי, לא על “סוסיות” מופשטת.
2. החומר הוא מה שיוצר אינדיבידואלים (לפי אריסטו/הרמב״ם) — ולכן הדמיון תמיד תקוע ברמת הפרטים.
3. כל עוד עוסקים באינדיבידואלים — אין קריטריון להבחנה בין אמת לשקר.
4. מסקנה: הדמיון לא יכול לשמש אמת מידה (בחינה).
הקשר לביקורת על הכלאם
זהו הלב של המחלוקת עם הכלאם: הם לקחו את הדמיון כקריטריון — “מה שאני יכול לדמיין, יכול להתקיים”. הדמיון עצמו מסוגל לדמיין דברים בלתי-אפשריים (בדייה שקרית), ולכן אינו יכול לשמש מבחן לאפשרות המציאותית.
יישום: מציאות ה׳ והמלאכים
דברים שאינם בחומר (ה׳, מלאכים) — אין שום דרך לדמיין אותם. רוב בני אדם שאומרים “אי אפשר להבין את ה׳” מתכוונים בעצם “אי אפשר לדמיין אותו” — וזה טריוויאלי. השאלה האמיתית היא אם אפשר להשכיל אותו, וזו שאלה אחרת לגמרי. הבעיה היא שרוב בני אדם מעולם לא למדו לחשוב על דברים שאינם דמיוניים, ולכן נשארים תקועים.
—
תפקיד המתמטיקה כ״חכמה מטהרת” בסולם הלימוד
הבעיה: מדוע נדרשת מתמטיקה כהכנה למטאפיזיקה?
הרמב״ם מציב סולם של חכמות שיש לעבור לפני לימוד חכמת האלוהות: לוגיקה, פיזיקה, מתמטיקה (ואסטרונומיה). הצורך בלוגיקה ברור — היא ה״כלי” (האורגנון) להבחנה בין טיעון אמיתי לשקרי. הצורך בפיזיקה ברור אף הוא — ממנה נלקחות הנחות היסוד להוכחות מציאות ה׳ (כפי שנידון בפרקים ע״א–ע״ב). אך מה מקומה של המתמטיקה? היא אינה עוסקת במבנים היסודיים של המציאות (בניגוד לגישה הפיתגוראית), ואין משתמשים באקסיומות מתמטיות להוכחת מציאות האל.
התשובה: מתמטיקה כתרגול הפשטה
התשובה מסורתית (שמקורה באפלטון ובפרוקלוס): המתמטיקה היא חכמה מטהרת — לא בגלל תוכנה אלא בגלל אופן פעולתה. היא מאמנת את האדם להבחין בין חשיבה דמיונית לחשיבה שכלית:
– המתמטיקה מתחילה מסימבולים ודיאגרמות (ייצוגים חומריים), אך החשיבה המתמטית עצמה אינה בסימבולים — היא במבנים מופשטים שאינם פיזיים כלל.
– ההוכחות המתמטיות מכריחות את האדם לזנוח את האינטואיציה הדמיונית: הדמיון אומר “בלתי אפשרי”, אך ההוכחה שלב-אחר-שלב מראה שהמציאות מחייבת אחרת.
– ילדים שאינם מצליחים לעבור מ״שתיים ועוד שתיים בציור” להפשטה — תקועים בדיוק בנקודה הזו.
אפלטון דרש שמי שלא למד גיאומטריה לא ייכנס לאקדמיה שלו. פרוקלוס השווה את המתמטיקה ל״מים מטהרים” — טקס טהרה לפני ראיית האלוהי. גם אם לא לוקחים מהמתמטיקה שום פורמולה, עצם התרגול בהבחנה בין שכל לדמיון — דיו כדי להצדיק את כל לימוד המתמטיקה.
הקשר לנושא המרכזי
הנקודה מתחברת ישירות לדיון על חוסר היכולת לדמיין את האל. רוב בני האדם מעולם לא למדו לחשוב על דברים שאינם דמיוניים — הם “תקועים” בניסיון להפשיט צורות מתוך דוגמאות חומריות, וזה לעולם לא יספיק. ההפשטה מתוך דוגמה חומרית אינה מגיעה למופשט האמיתי.
—
דוגמאות מופתיות: הדמיון טועה בשני כיוונים
הרמב״ם מציג עיקרון: יש דברים שהדמיון פוסל אותם כבלתי-אפשריים לחלוטין, אך מופת שכלי מוכיח שהם בהכרח קיימים. הסתירה נפתרת כשמבינים שה״בלתי-אפשריות” הייתה רק בדמיון, ואילו השכל פועל לפי סיבות אמיתיות במציאות, לא לפי ציורים.
דוגמה ראשונה: כדוריות הארץ ושני אנשים על קצות הקוטר
תרגיל הדמיון
יש לדמיין כדור גדול — אפילו בגודל הגלגל המקיף (כל היקום) — ולצייר קוטר העובר בדיוק במרכזו. שני אנשים עומדים על שתי קצות הקוטר, רגליהם על הקו הישר.
הדילמה שהדמיון מציג
הקוטר או מונח על האופק (אופקי) או אינו מונח (אנכי/באלכסון). אם אופקי — שניהם צריכים ליפול כי אין להם על מה לעמוד. אם אנכי — אחד למעלה ואחד למטה, התחתון נופל. בכל מקרה, הדמיון קובע שבלתי אפשרי ששניהם יעמדו.
התשובה השכלית
הוכח במופת שהארץ כדורית ושבני אדם חיים בשני צדי הכדור. כל אחד מהם הוא גם “למעלה” וגם “למטה” ביחס לאחר. הטעות היסודית של הדמיון: ההנחה שיש “מעלה” ו״מטה” אבסולוטיים. בפועל, “למעלה” = לכיוון הגלגל המקיף, “למטה” = לכיוון מרכז העולם. אלה מושגים יחסיים, לא מוחלטים. אין “מטה” ביקום של הרמב״ם — הכל עגול.
המשמעות
הדמיון ממאן לקבל שאין מעלה ומטה מוחלטים. זו לא סתם טעות מדעית אלא מגבלה מבנית של הדמיון: מכיוון שהדמיון עוסק בדברים מוחשיים בלבד, הוא אינו מסוגל לתפוס מושגים שהם תוצר של הפשטה שכלית. אנשים באמת התקשו היסטורית לקבל את כדוריות הארץ — וגם היום יש דברים שהפיזיקה מחייבת והדמיון אינו מסוגל לתפוס.
דוגמה שנייה: שני קווים המתקרבים לנצח ואינם נפגשים (אסימפטוטה)
המקור
ספר “החרוטים” (Conics) של אפולוניוס המתמטיקאי, מאמר שני. הרמב״ם קרא את הספר בתרגום ערבי.
התיאור
שני קווים — אחד ישר ואחד מעוקם (פרבולה/היפרבולה) — יוצאים ממרחק מסוים זה מזה. ככל שמתרחקים, המרחק ביניהם הולך וקטן, הם מתקרבים כל הזמן — אך לעולם לא נפגשים, אפילו אם יוצאו לאינסוף.
עמדת הדמיון
הדמיון פוסק שזה בלתי אפשרי לחלוטין: איך ייתכן שמשהו מתקרב לנצח ואף פעם לא מגיע? הרמב״ם מדגיש: “לא ייתכן שיידמה ולא שייפול בשכבת הדמיון כלל” — לא רק שקשה לדמיין, אלא שהדמיון שולל את זה מכל וכל.
ההוכחה השכלית
יש הוכחה לוגית-מתמטית ברורה שקו כזה קיים. גם בקלקולוס המודרני מגדירים “גבול” (limit), אך שינוי ההגדרה אינו מסיר את הקושי לדמיין — המרחק נחתך כל הזמן אך אף פעם לא מגיע לאפס.
למה דוגמה זו טובה יותר
זו דוגמה מתמטית טהורה, שבה ניתן לזהות בדיוק מדוע הדמיון נכשל: הדמיון עוסק בדברים מוחשיים, ולכן אינו מסוגל לתפוס אובייקטים מתמטיים מופשטים כמו תהליך אינסופי שמתכנס אך אינו מגיע.
הקשר לבעיית האינסוף בפועל
הקושי לדמיין קווים מקבילים שלעולם אינם נפגשים קשור לבעיה עמוקה יותר: בעיית האינסוף בפועל. לפי אריסטו, אינסוף בפועל הוא בלתי אפשרי — נושא שיידון בהקדמות י״א–י״ב של מורה נבוכים. אף שהדמיון אינו מסוגל לתפוס זאת, ההגדרה המתמטית תקפה — כי היא נכונה במבנה המתמטי המופשט. אי אפשר “לראות” קווים הולכים לאינסוף, שכן אינסוף הוא סוג של תהליך ולא דבר קיים, והדמיון מסוגל לתפוס רק “צילומים” (מצבים סטטיים מוחשיים) ולא תהליכים.
המסקנה המשותפת לשתי הדוגמאות
“התבאר מציאות מה שלא יידמה ולא ישיגהו הדמיון, אבל הוא נמנע אצלו” — קיימים דברים שהדמיון פוסק שהם בלתי אפשריים, ובכל זאת הם מציאותיים ומוכחים.
—
המסקנה הכוללת: הדמיון טועה בשני הכיוונים
הפרק הציג ראיות משני הכיוונים כנגד הסתמכות על הדמיון:
| כיוון הטעות | תיאור |
|—|—|
| דמיון שולל, שכל מחייב | דברים שהדמיון מכריז עליהם כבלתי אפשריים אך הם דווקא הכרחיים (למשל: אלוה שאינו גוף, קווים מקבילים, כדוריות הארץ) |
| דמיון מחייב, שכל שולל | דברים שהדמיון חושב שהם מוכרחים להיות אך השכל מוכיח שהם בלתי אפשריים (בדייה שקרית — אדם עם ראש סוס) |
מכיוון שהדמיון טועה בשני הכיוונים — גם כשהוא שולל וגם כשהוא מחייב — ברור שצריך כוח אחר להבחין בין אמת לשקר, בין ההכרחי לבלתי אפשרי. כוח זה הוא השכל, לא הדמיון. זהו היסוד שעליו נשען הפרק כולו, והוא הביקורת המרכזית על עמוד חכמת הכלאם.
הקשרים מרכזיים
– מו״נ א, א — הגדרת “צלם אלוהים” כיכולת השכלית
– מו״נ א, ע״א–ע״ב — הנחות הפיזיקה כבסיס להוכחת מציאות ה׳
– מו״נ א, ע״ג — הקדמות המתכלמין וביקורתן
– מו״נ חלק ב — אריסטו לימד דרכי המופת
– הקדמות י״א–י״ב — בעיית האינסוף בפועל
– שמונה פרקים — דוגמת ספינת ברזל עפה באוויר כבדייה שקרית
– אריסטו, De Anima — כוחות הנפש וחלוקתם
– אריסטו, האורגנון — תורת ההוכחה והסילוגיזם
– אפלטון — דרישת לימוד גיאומטריה; ההבחנה בין אוהבי מראות לפילוסופים
– פרוקלוס — המתמטיקה כ״מים מטהרים”
– אפולוניוס, ספר החרוטים — דוגמת האסימפטוטה
תמלול מלא 📝
ההקדמה העשירית: ההבחנה בין שכל לדמיון
עמוד חכמת הכלאם ושתי חלקי הביקורת של הרמב״ם
אוקיי, אנחנו עוסקים פה בהערה שכתב הרמב״ם באמצע ההקדמה העשירית, שהוא, לפי איכשהו הרמב״ם מציג, עמוד חכמת הכלאם שהוא עניין ההעברה, כן, זה שאפשרות או שכל הדברים יכולים להיות, כל מה שאנחנו יכולים לדמיין.
ולמדנו שיש לו שתי חלקים של הביקורת על זה. החלק הראשון זה שהוא אומר שבשביל שזה יהיה נכון, הם צריכים את כל הפיזיקה האטומיסטית המוזרה שלהם, ולכן זה קשור לזה, כן? הוויכוח בינם לבין הפילוסופים, האם יש סיבות לשום דבר בעצם, הוא מה שמאפשר להם להגיד שהכל אפשרי, בגלל שאין סיבות והכל אטומיזם, אטומים ומקרים.
וביקורת שנייה, או חלק שני של הביקורת, שהוא כמובן קשור זה בזה, כפי שנגיע בסוף הביקורת השנייה, זה שהם אומרים כל מה שאפשר לדמיין אפשרי, ורמב״ם הולך לטעון, הוויכוח היסודי שיש לו איתם הוא אם הדמיון הוא אמת מידה, או הקריטריון להבחנה מה אפשרי, או השכל. הוא טוען, הוא מודה להם שיש יותר דברים שאפשריים מאשר דברים קיימים, מאשר אופנים שדברים קיימים במציאות, אבל המבחין בין מה אפשרי ומה לא אפשרי הוא לא הדמיון, לא כל מה שאפשר לדמיין, אלא כל מה שאפשר להשכיל.
והשכל הוא בדיוק הדבר הזה ששם לב להוכחות, ששם לב לסיבות של הדברים, כן? זה בנפרד מהדמיון שהוא בכלל לא יכול להוכיח, להראות, לתת סיבה לשום דבר. אז זה בעצם הטיעון העיקרי.
הצורך להבין את כוחות הנפש
אבל בשביל זה הוא צריך להעריך, הוא העריך לנו פה, להסביר לנו מה בעצם ההבחנה הזאת בין השכל לדמיון, מהו בעצם הכוח הזה שנקרא השכל ומה הכוח שנקרא הדמיון.
וכפי שהצגנו את זה בפעם שעברה, העיקרון הזה הוא בעצם, כמו שעמוד חכמת הכלאם הוא אפשרות, עמוד חכמת הפילוסופיה של הרמב״ם הוא ההבחנה בין השכל לדמיון. אז הבחנה מאוד חשובה, ויכול להיות שבסוף כל הפילוסופיה כולה, כל הדבר שאנחנו כל הזמן אוהבים לעסוק בו, שהוא ההבחנה בין הפילוסופיה החדשה לעתיקה באיזשהו מובן – הפילוסופיה החדשה היא גרסה של הכלאם במובנים האלה. הוא תלוי בעצם בנקודה הזאת, והרמב״ם פה נותן את האקספוזיציה הכי ברורה שלו, של ההבדל בין שני הדברים האלה, אז אנחנו צריכים ללמוד את זה בצורה מאוד רצינית.
פנייה לאיש המעיין במאמר
והוא אומר ככה, כן? כן, אני חוזר על מה שכבר למדנו, ואנחנו נתקדם. הוא התחיל עם זה ואמר, שהוא קודם כל, הוא פנה לאיש המעיין בזה המאמר, מאוד חשוב, הוא לא פונה לכולם, הוא פונה לאיש מהסוג הזה שהוא יכול לעיין במאמר הזה, כאן הרמב״ם קורא לספר שלו מאמר, שהוא, שאתה צריך לדעת את כוחות הנפש, כן?
יש פה הבחנה מאוד חשובה, שההבחנה בין שכל הדמיון, שהוא בעצם ההבחנה בין הסיבות האמיתיות לדברים, לאופן שבו הם נראים, שהוא לא הסיבה האמיתית שלהם, הדברים הם לא בגלל איך שהם נראים ובגלל איך שאפשר להגיד האספקט, הבחינה המדומיינת שלהם, הנראית, המוחשית שלהם, אלא הבחינה השכלית שלהם. וזה תלוי בזה שיש כמה כוחות בנפש של האדם, כן?
הרי את זה כבר גם אמרנו בשבוע שעבר. כל הרעיון של סוגי ההשכלה, כל הרעיון של סוגי דרכים שבני אדם מכירים את המציאות, הוא תלוי בעצם בהנחה של יכולות מסוימות, שאפשר לקרוא כוחות הנפש או חלקי הנפש, שמאפשרים לאדם את הגישה הזאת למציאות.
הפילוסופיה כהכרת הנפש
לכן, בסופו של דבר, כל הוויכוח הפילוסופי, האפיסטמולוגי, האונטולוגי, כל הוויכוחים כולם בסופו של דבר הם ויכוחים פסיכולוגיים. כלומר, ויכוחים שתלויים בידיעת הנפש וכוחותיה. לכן, באיזשהו מובן, עמוד התווך של כל הפילוסופיה היא הכרת הנפש, כמו שאמרו הקדמונים בכל מיני אופנים, וגם פה זה יוצא ככה.
הרמב״ם לא רק רוצה לטעון שיש דברים פיקטיביים במציאות ודברים אמיתיים, או שיש סיבות אמיתיות וסיבות לא אמיתיות, אלא גם, ובעיקר, זה נובע מזה, כלומר, זה לא נובע מזה, זה מבוסס על זה, זה מבוסס על זה שיש באדם כוחות שונים לגמרי זה מזה, כן?
טבעה המופשט של ההבחנה בין הכוחות
אנחנו לא רגילים לאבחנות האלה, כן? בדיוק, סוג האבחנה הזאת הוא בדיוק אחד הדברים שהשכל עושה, וזה לא דברים שאפשר לראות ולא שאם נחתוך את הראש של האדם נמצא שם איזשהו חלק אחד של שכל וחלק אחר של דמיון, גם לא בניתוח מוח או שום דבר שהנוירל סיינס, למשל, עוסק בלמצוא קורלציות פיזיות לדברים כאלה. זה לא הנקודה, זה הכל אבחנה מושכלת, כן? כן, אז זה לא דבר שאפשר להכריע באופן אמפירי.
החלוקות האלה הן חלוקות מופשטות, ואריסטו אפילו, והרמב״ם בעקבות אריסטו במופרש מכחיש את זה שיש אפילו מקום לכוחות האלה בתוך הבן אדם. כאן אריסטו בעקבותו והרמב״ם מכחישים את זה שכשאנחנו מדברים על כוחות הנפש, במיוחד על כוחות היותר מופשטים האלה, כוחות ההשכלה השונים, הם מכחישים שיש לוקליזציה של הכוחות האלה, נגיד, כפי שהיום היו אומרים במקומות שונים במוח, כפי שאפלטון כבר אמר, שחלק מהנשמה, מהנפש של האדם נמצא במוח, או בלב, או בכליות, כל מיני דברים כאלה.
הרי שטו מכחיש את זה כי הוא רוצה להסתכל על כל הדברים האלה מבחינה מופשטת שלהם. אבל זו יכולת, כן? וזו יכולת שמתייחסת לתפיסת חלקים מסוימים או אופנים שונים של לתפוס את העולם, מה שאנחנו קוראים לצייר, לתפוס את העולם.
הכוחות השונים כסוגי פעולה שונים
וכשהוא רוצה לטעון שיש, אז אני חוזר למה שאני אמר, אנחנו מאוד רגילים לחשוב שכל פעולת החשיבה, אפשר להגיד אפילו כל הפעולות הפנימיות – פעולות חיצוניות, אנחנו מחלקים אותן לפי האיבר שהם נעשים בו, לפי האובייקט שהם מתייחסים אליו, לפי אופן השינוי שהם גורמים לאובייקט וכו׳, אבל איך אנחנו מחלקים פעולות פנימיות, כלומר דברים שלא יוצרים אפילו לא דיבור, הרמב״ם מאוד מאוהב בפסוק הזה, זה אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, כן, לא צריך אפילו להגיד את זה, כן, פעולות פנימיות לגמרי, במובן שהן לא פנימיות במובן שהן נשארות במוח של, בתוך הנפש, כן, כי אז היו פעולות פיקטיביות, שהם לא עושים שום דבר, או שבאיזשהו מובן לא עושים שום דבר חיצוני.
פעולות שהם כן מתייחסים למה שמחוץ לנפש, בגלל זה הם נקראים השכלה, לפחות ההשכלה היא צריכה להיות סוג של תפיסה, סוג של ראייה, כי אנחנו אוהבים את האנלוגיה של ראייה, אבל הם לא דברים שאפשר לראות, אי אפשר למצוא את כוח ההשכלה, אי אפשר לראות שהוא עושה שום דבר, בעיניים ובחושים.
ולכן אנחנו מאוד רגילים לתפוס את כל מה שקורה, אנחנו אומרים, בתוך המוח שלנו, כן, הם ככה הלפו אותנו להגיד בתוך המוח, כל מה שקורה בתוך המוח אנחנו תופסים בתור סוג פעולה אחת, אותו סוג של דבר, כן, אפשר ללחוץ על הכפתור הזה, אפשר ללחוץ על הכפתור הזה, אפשר לחשוב באופן כזה, אפשר להרהר באופן כזה, אפשר לדמיין באופן כזה, אפשר לקוות באופן כזה, כל מיני דברים כאלה.
ההפניה לספר על הנפש של אריסטו
והטיעון המאוד יסודי פה, לכן אני חוזר לסגנון הזה, להתחלה הזאת, שאלתי אם ידעת הנפש וכוחותיה, כן, הטיעון המאוד יסודי פה, כשהוא כמובן, כשהרמב״ם אומר ידע את הנפש וכוחותיה, הוא חוזר ל-De Anima, לספר על הנפש, לאריסטו, שבו מבוארים באופן עקרוני החלוקות האלה, וכמובן יש אחריו אלף ואחד פירושים ומחלוקות איך לפרש אפילו את אריסטו, כל שכן הם מכניסים אפלטון ועוד מחלוקות בעניינים האלה.
אבל הדבר החשוב שאריסטו כבר עשה, ושאנחנו, הרמב״ם מתייחס אליו פה, זה להגיד שאפשר להגיד משהו כזה, סוג הפעולה, כן, ולכן גם הדבר הזה שפועל את זה, זה שמסוגל לפעול את זה, סוג הפעולה שאנחנו פועלים כשאנחנו חושבים השכלה אמיתית, הוא לא אותו סוג כישרון, הוא לא אותו סוג פעולה כמו שאנחנו מדמיינים, או כמו שאנחנו, אפשר להגיד, אנחנו היינו אומרים אפילו עוד דברים פנימיים, כמו מקווים, כמו מה מרגישים.
אלה פעולות שונות ושייכים לכוחות שונים בנפש, זה לא אותו כוח, לא כל מה שקורה בראש שלי, באנלוגיה, אנחנו משתמשים במילה הזאת בראש, לא כל מה שאתה מקריא בראש יהיה אותו דבר.
וזה עוזר לנו להרבה, להמון בעיות זה עוזר, החלוקה הזאת, אבל זה בעצמו דבר שצריך להשתכנע בו, שצריך לראות אותו בצורה מושכלת, זה לא דבר שאפשר לראות, וגם קצת קשה להבחין, כן, כשהוא הולך להגיד, כשאתה עושה איזשהו חיבור במוח שלך על דברים שראית, או מפרק דברים שראית, אז לא אותה פעולה בכלל כמו הפעולה שהוא קורא לה פעולת השכל.
הריחוק המוחלט בין השכל לדמיון
זה הדבר הראשון שאני רציתי להדגיש, זה שמדובר פה על כוחות שונים בנפש, והרמב״ם הולך להגיד, הוא אמר פה, הם נבדלים זה מזה בדיוק כמו שני בני אדם, כן? הם רחוקים לגמרי זה מזה, זה לא סתם אבחנות שאנחנו מאבחנים בתוך אותו דבר.
זה רק שהעיניים, החושים, ולכן גם כוח הדמיון שהוא עיניים פנימיות, הוא מחלק דברים רק כשהם גופים נפרדים, כן? הוא יכול לראות בן אדם אחד, בן אדם שני. אצל השכל, דברים שעושים דברים שונים, למרות שגם העשייה וגם הדבר שאנחנו ממילא לומדים שהם דברים שונים שעושים את זה, הם דברים מופשטים, אי אפשר לראות אותם.
אבל הם שונים זה מזה לגמרי, זה כבר הדבר שקשה לנו לתפוס, כי אנחנו רגילים, אוקיי, זה הכל דברים פנימיים בתוך הראש, אחד יש לו פילוסופיה בראש, השני יש לו תיאטרון בראש, כן? הרמב״ם טוען לו, הראש שלך יש לו כוח פילוסופיה וכוח תיאטרון, כן, אם אנחנו נקרא לדמיון תיאטרון בעקבות אפלטון, שאמר שזה אוהבי המראות והקולות, שהוא חושב על תיאטרון, הם לא אותם בני אדם, כן? בשפה אפלטונית אנחנו אפילו אומרים לא אותו נפרד.
חלק א פרק מט — שלוש פעולות השכל והבדלתו מן הדמיון
הקדמה: הבחנת כוחות הנפש — שכל מול דמיון
אבל הרמב״ם בעקבות אריסטו משתמש בשפה: לא אותו כוח. זה לא אותו כוח, לא אותו דבר, לא אותו חלק בנפש שמסתכל בתיאטרון, שנהנה מזה, שמבין את זה — הוא אותו כוח שמסתכל בפילוסופיה. הם עושים שני דברים שונים, ולכן למה לחשוב שהם אותו דבר? רק כי אתה מבלבל, אתה לא יודע את ההבחנה. אבל אם אתה לומד את ההבחנה, שזה בעצמו השכלה, אתה לומד שהם דברים שונים. אז זה הדבר, הנקודה הראשונה שלא הדגשתי פעם שעברה, אני מדגיש את זה עכשיו, כן.
הדמיון אינו מייחד את האדם
אחר כך, הרמב״ם התחיל בזה, ועל זה כבר דיברנו בשבוע שעבר, שהדמיון הוא לא מה שמייחד את הבן אדם, זה משהו מאוד חשוב, כן. לכן נובע מזה, אם אנחנו יודעים לחלק את הכוחות הפנימיים האלה לדברים שונים, אנחנו אומרים: יש דמיון ויש שכל, והעיקר מה שאנחנו צריכים להגיע זה להגיע להשכיל מה בעצם הפעולות השונות האלה, אפילו ההפוכות, כפי שהוא אומר.
אבל קודם הוא נותן לנו הקדמה גם של פסיכולוגית, כלומר של תורת האדם. הוא אומר: כולם רגילים לדבר לאדם בתור חיה הוגה, חיה חושבת, אדם הוא דבר שיכול להשכיל, סוג בעל חי, סוג דבר שיכול להשכיל — אל לא לערבב את זה עם הדמיון. זה שבן אדם יכול לדמיין זה לא מעניין, זה לא מה שמייחד את הבן אדם. גם בעלי חיים, הוא אומר, גם בעלי חיים, לפחות חלקם, לפחות בעלי החיים השלימים, לא משנה, הרבה בעלי חיים מדמיינים גם כמו שהבן אדם מדמיין, ולדמיין הכוונה אותו דבר, אותו כוח שהולך לפרט בדיוק מהו, שיכול לעשות את רוב הפעולות שבני אדם חושבים שהן השכלה, כן, זה מה ש…
ולכן אותם בני אדם הם באמת לא בני אדם, כן, זה הרי, כל הדבר הזה הוא בעצם בשביל להסביר את דבר היסודי בכל הספר הזה, שכבר מההתחלה דיבר על זה, שזאת מהו אדם? אדם הוא הצלם אלוהים, כן? שזו היכולת השכלית שלו, ולא היכולת הדמיונית שלו — זה בכלל לא בן אדם, זה בהמה יש לו גם.
יכול להיות שזה נצרך, בדיוק כמו שנצרך לאדם כוח הצומח שלו, ובלי זה אתה לא יכול לחיות, ולכן אתה לא יכול לחשוב גם, בסדר, זה יכול להיות נצרך, אבל זה לא ההגדרה שלו בן אדם.
הקשר לתורת המוסר והנבואה
עכשיו, אז זה שייך לעניין של המוסר, כן, לעניין של תורת המוסר או תורת הנבואה שמדברת על איך להיות אדם שלם. אדם שלם הוא לא אחד שיש לו את הכוח הצמח או הכוח המרגיש או כוח הדמיון הכי טוב, אלא הכוח השכלי. זה מה שנקרא באדם באמת, כן? ההגדרה האמיתית של אדם זה הכוח השכלי הזה, שהוא לגמרי דבר שונה מהדברים האחרים, כן?
שלוש פעולות השכל
עכשיו, מהו בעצם הדבר החשוב שהוא אמר על השכל, כן? אז אני חוזר על הדברים ואחר כך הוא מביא על זה קוד. בואו נראה כמה רחוק אנחנו יכולים להגיע לפה.
הוא אומר ככה: לפי הספירה שלי והספירה של הרב שם-טוב, כתובים פה שלושה דברים בעיקריים על השכל. ראיתי שהמהדורה של הרב גרשוני מחלקת את זה באופן שונה, אני חושב שהוא טועה, כי כתוב פה המילה “שכל” שלושה פעמים, והרמב״ם, המשפטים שלו מדויקים.
פעולה ראשונה: הפרדה וניתוח — הבדלת החלקים בתוך הדבר
הוא אומר: השכל, וזה כי השכל, מה השכל עושה? הדבר הראשון שהשכל עושה, זה מבדיל. מבדיל בתוך דבר אחד. אנחנו רואים, החושים שלנו, ולכן גם החושים הפנימיים שלנו, זה שאנחנו יכולים לזכור שראינו משהו וכו׳, רואים רק דברים שלמים, אפשר להגיד דברים של חומר וצורה, וגם דברים שמורכבים בעוד אופנים, כן, אפשר להבין, לפחות מורכבים מחומר וצורה, כן.
יש עוד הרכבות לפעמים, אבל כמו כל הדברים שמתחת לגלגל הירח, מורכבים מארבעה יסודות, אבל אנחנו יכולים גם לראות את הירח שהוא לא מורכב מארבעה יסודות, אז זה לא כל כך חשוב. ובעניין ההרכבה הזאת של ארבעת היסודות, עיקר ההרכבה שאני מדבר עליה זה ההרכבה של כל דבר שאנחנו רואים, כל דבר שאנחנו יכולים לראות ולכן לדמיין, הוא דברים מורכבים לפחות מחומר וצורה, כן?
ולא רק זה, אלא כפי שהמפרשים רומזים פה, אנחנו יכולים גם לדמיין בין עצם ומקרה וכל שאר עשר המאמרות, כל שאר הקטגוריות, כן? אנחנו יכולים להגיד, זה דבר, וזה בעצם הדבר השלישי שהוא אומר, אז אני לא בטוח שזה נכלל בזה, אבל אנחנו, כפי שהוא אומר, הדמיון הוא כוח מחלק, הוא כוח מפריד — בתוך דבר אחד, סליחה, השכל, השכל הוא כוח מפריד, בתוך דבר אחד שהחושים או הדמיון נותנים לו, הוא מוצא המון דברים. הוא רואה שיש פה צורה וחומר, באופן ראשוני יש פה ארבעה סיבות לכל דבר, כמו שאריסטו אמר, יש שלושה סיבות במובן אחר שאריסטו אמר, כלומר, יש עשרה קטגוריות, העצם וסוגים שונים של מקרים.
כל הדברים האלה הם דברים שהשכל מחדש, השכל מבדיל. אז זה דבר אחד הראשון. דבר שני, זה, וכן, הוא פשוט נותן הרבה פעלים, הרבה חלקים של ההפרדה הזאת, אבל כל השורות האלה הם חלקים מזה שהשכל עושה ניתוח, עושה האנליזה של דברים לתוך החלקים האמיתיים שלהם. אוקיי.
פעולה שנייה: הבדלת הכללי מן האישי — יסוד ההוכחה המופתית
דבר שני שהשכל עושה: השכל מבדיל את העניין הכללי מהעניין האישי, ולא יתאמת מופת מן המופתים אלא בכללי. אז זה עוד דבר מאוד חשוב. שכל הוא המקום היחיד שיש בו הוכחות, כן? זה בעצם חוזר, כן? זה חוזר ללוגיקה, כן? לארגנון, ללוגיקה של אריסטו, שמסביר לנו שההוכחה היא מה שהרמב״ם קורא לו מופת, כן?
כן, הוכחה דמונסטרטיבית הוא תמיד סילוגיזם שמדבר על הוכחה מהכלל לפרט, כן, וההוכחה הזאת היא מוכרחת, כן, אם באמת הדבר משתתף בכלל הזה, בהכרח יש לו תכונות עצמיות, כן, של הכלל הזה, אין דרך אחרת, זה לא, זה לא, זה לא סביר, כן, זו לא סבירות.
ההבחנה בין מוכרח למסתבר
ההבחנה נורא חשובה בין דברים שהם הגיוניים, מסתברים ומוכרחים, כן, זה אריסטו. הרמב״ם בחלק שני אומר: אריסטו לימד לבני אדם את ערכי המופת, זה אחד הרווחים הכי גדולים של אריסטו, כן, כמובן אפשר למצוא את זה גם אצל אפלטון ובסופים קודמים, אבל אריסטו מאוד עשה את זה בשיטתיות וחידד את זה שיש הוכחות מוכרחות והוכחות לא מוכרחות, כן.
רוב בני אדם לא יודעים את ההבדל בזה, והרמב״ם יטען שהסיבה היא, או שזה מוביל לזה, או שזה נובע מזה, זה שרוב בני אדם חושבים בדמיון ולא בשכל. אבל השכל הוא הדבר היחיד, סליחה, ההוכחה המופתית הוא הדבר היחיד שהוא מוכרח, שלא יכול להיות אחרת.
למה רק השכל יכול לראות הוכחות מופתיות
ועכשיו, אם אנחנו צריכים לזכור שהכוח היחיד שיכול לראות את הסוג ההוכחה הזאת הוא השכל. למה? כי הרי בעולם אין בכלל כללים, אי-אפשר לראות את הכללים. אנחנו רואים רק אינדיבידואלים, אינדיבידואלים שלמים, וההוכחות לא פועלות על אינדיבידואלים, ההוכחות פועלות רק ברמת הכלל.
ולכן רק השכל שיש לו את ההבדלה, כן, זה עוד סוג ההבדלה, וזה מוביל אותנו לנושא יותר חשוב, לא רק דבר ראשון שהשכל יודע את העולם כפי שהוא באמת, כן, הוא יודע אותו על אמיתתו, כפי שהוא אמר, כן, הוא יודע את החלקים האמיתיים, לא את ההרכבות המקריות כביכול של הדברים. ודבר שני, שלכן השכל יכול להכריח דברים, בגלל שהוא עושה הפרדה שנייה, חוץ מההפרדה שהוא עושה בתוך הדברים, בין החומר וצורה וכו׳ שלהם, אלא גם עושה הפרדה שנייה בין העניין הכללי לעניין האישי, כלומר בין הכלל לאינדיבידואל. וזה מה שמאפשר לשכל לעשות מופתים, כי אין מופתים באישי, רק בכללי.
פעולה שלישית: הבחנה בין נשוא עצמי לנשוא מקרי
ודבר שלישי, שהשכל גם מחלק, זה עוד סוג חלוקה, הוא לא קורא לזה חלוקה, אבל בשכל יוודע הנשוא העצמי מן המקרה. השכל הוא הדבר היחיד שמאפשר לנו להבחין בין עצם ומקרה.
לכאורה זה חולק בדבר הראשון, כי בכל דבר שאנחנו רואים יש עצמים ומקרים. אני חושב שהרמב״ם, כנראה, חשבתי שהוא כנראה מתכוון פה בניגוד להכלאם, כן?
ביקורת על תפיסת העצם והמקרה אצל המתכלמים
אנחנו זוכרים, כל חכמת ההכלאם בנויה על סוג של עצם ומקרה. הבעיה היא שעצם המקרה שלהם הוא לא דבר שמחולק בשכל, אלא בדמיון, כן? כי הם מדמיינים עצם בתור משהו פיזי, כן? בתור אטום, שהוא ממש, הוא שאפשר לראות, טוב, אולי אי-אפשר לראות אותו כי הוא מדי קטן, דברים כאלה, אבל הוא דבר פיזי, הם מדמיינים אותו באותו דבר פיזי, והמקרים הם התכונות של זה.
ולכן כל הדברים אצלם הם מקרים, כי אין להם את ההבחנה, למשל, להגיד שאיכות זה סוג מקרה אחר מאשר כמות. הם מכחישים את כל החלוקות האלה, כמות הם בכלל מכחישים, אבל איכות וכוח וכל מיני מקרים שונים של זה הם פשוט גם שלילות, הם מכחישים את הסוגים השונים של המקרים בגלל שההבחנה שלהם, עצם המקרה שלהם, לא בנויה על ההבחנה השכלית, על ההבחנה התיאורטית של זה, על ההסתכלות השכלית של זה, אפשר להגיד, אלא על ההבחנה הדמיונית.
ולכן הרמב״ם אומר פה: רק השכל האמיתי הוא זה שמבדיל בין נשוא עצמי לנשוא מקרי, זה לא עניין של סבירות או מחשבה וכו׳.
הדמיון כהיפוך השכל
ופה יש משהו, אז זה הגדירה של שכל, השכל עושה שלושת הדברים האלה, והוא מסביר את הדמיון, כן? הדמיון עושה בהפוך, כן? ואין הדמיון פועל דבר מאלא פעולות — דמיון לא עושה אף אחד מהדברים האלה.
אם מישהו אומר לו יש לך אחרי שלוש…
חלק א פרק עג: הדמיון מול השכל — מנגנונים ומגבלות
שלוש פעולות השכל שהדמיון אינו מסוגל לבצען
אם מישהו יודע שהוא יכול לפרק משהו על אמיתתו, לפרק אותו לחלקים האמיתיים שלו — הדמיון לא יכול לעשות את זה. אם מישהו רוצה להגיד לך שיש לו הבחנה בין עצם ומקרה — הדמיון לא יכול לעשות את זה. הוא מסביר למה. כן, זה גם פעולה למה וגם איך. כאילו, יש פה הסבר של המכניזם של למה הדמיון תקוע בדברים האלה.
הדמיון כ״מכונת שכפול של החושים”
הוא אומר ככה: שדמיון לא ישיג אלא את האישי המורכב בכללו. דמיון הוא פשוט מכונת שכפול של החושים, לפי מה שהשיגו החושים. אז באופן ראשוני דמיון הוא פשוט חושים פנימיים — לפעמים קראו לזה, יש עוד חושים פנימיים שאבן סינא דיבר עליהם, אבל בכל מקרה אפשר לקרוא לזה סוג של חוש פנימי.
כלומר, אנחנו יכולים לראות, והדברים שאנחנו יכולים לראות, אנחנו יכולים להפעיל מניפולציות שונות של הדמיון, כן? מה הכוונה? הרי אנחנו זוכרים שהחושים יכולים לראות רק דברים אינדיווידואליים, כן? כפי שאמרנו בצד השני בשכל לפני שנייה. אתה אף פעם לא ראית את מין הסוס אלא הסוס, וגם לא את מין האדם אלא את האדם.
המגבלה הבסיסית: חומר וצורה כיחידה בלתי נפרדת
ואתה גם לא ראית את האדם, את הצורה של האדם בנפרד מהחומר שלו, החומר בנפרד מהצורה שלו, כן? כי כל דבר שאנחנו יכולים לראות הוא בהכרח חומר וצורה. אנחנו לא יכולים לראות לא חומר בלבד ולא צורה בלבד, כן? אפשר אפילו לדמיין את זה, כי אלה הכל המשגות תיאורטיות, הם הכל ראיות שכליות, הם הכל לא דברים שאפשר לראות.
לכן, מה שאנחנו רואים, ולכן מה שאנחנו יכולים לדמיין — ולא רק לדמיין באופן פסיבי, לסגור, אלא גם לעשות מניפולציות, כפי שהוא יגיד — הוא מוגבל נורא, כן? לפחות מי שמאמין שיש בעולם, או לפחות באיזשהו מובן שיש בעולם, יש כללים או יש חלקים, כן, חלקים אמיתיים של דברים, החושים והדמיון שלנו מוגבלים, הם לא יכולים לראות את זה בכלל.
פעולת הדמיון: הרכבה ופירוק מוגבלים
ולכן, בסך הכול, דמיון יודע דברים שלמים שהוא ראה, כן? או, אוקיי, יש פה כן איזושהי פעולה של הדמיון, או ירכיב הדברים המפוזרים במציאות וירכיב קצתם לקצתם. כאן מישהו אומר, למה? אני יכול לראות בן אדם ולדמיין רק את הרגל שלו. אוקיי, יפה מאוד. הוא מדבר רק על ההרכבה, אבל כמובן, ירכיב קצתם על קצתם, הכוונה שהוא כבר חילק אותם, כן?
דוגמה: אדם-סוס
אתה יכול לדמיין, כמו שהוא הולך להגיד עוד רגע, אתה יכול — אתה ראית בן אדם, בן אדם, כן? הפרט של בן אדם, אתה ראית פעם סוס, ואני אומר, אוקיי, עכשיו אני מדמיין אדם סוס, כן? שיש לו ראש של בן אדם ורגליים של סוס. אוקיי, בסך הכל, עשית מניפולציה על התמונה של האינדיבידואל שבראש שלך, שבדמיון שלך. אתה פירקת אותו והרכבת אותו באופן אחר. זה כל מה שהדמיון עושה.
המעבר מאפיסטמולוגיה לאונטולוגיה: הנקודה העקרונית
ומה הבעיה? ופה הרמב״ם מגיע לנקודה הכי עקרונית שלו, בסוף. והכל גשם או כוח מכוחות הגשם. כל מה שהדמיון יכול להפעיל עליו את המניפולציות שלו, כל מה שהוא יכול לעשות, כל הפעולה שלו הוא עובד רק על הדברים הגשמיים, על הגופים שבעולם, כן?
אז עכשיו חרגנו קצת, אפשר להגיד בנקודה, בשורה הזאת, חרגנו מאפיסטמולוגיה אל אונתולוגיה, כן? כלומר, הוא לא מדבר רק על מגבלה מסוימת של היכולת לדמיין. היכולת לדמיין היא, נגיד, לא מחדשת דברים חדשים, לא מרכיבה, לא מפרקת דברים באופן שהשכל מפרק אותם, אלא מפרק אותם לחלקים שהוא יכול לראות, שהוא עדיין יכול לראות, כן? שהוא מחלק אותם לאו דווקא באופן אמיתי, כן?
ההבחנה בין ניתוח אמיתי לניתוח דמיוני
אני יכול גם לחלק — מה שמתכוון באופן אמיתי זה שהאנליזה של כל האובייקטים בעולם לצורה וחומר, למשל, הוא בגלל, הוא אבחנה שכלית, כן? זה לא שיש חלק אחד שהוא חומר וחלק אחד שהוא צורה, אלא זה תפקידים שונים, כן? זה הגדרות שונות. ואילו החלוקה של הדמיון הוא לא לפי האמת, כן?
זה לא שהאדם באמת, כן? לפעמים הוא לפי האמת באיזשהו מובן, כן? אני מחלק את האדם לשתי רגליים ושתי ידיים, שהם דברים שאני יכול לראות, אבל דווקא מבחינת הפעולה של הרגליים, למשל, יש פה למשל הבחנה שכלית שהראינו למשל בפרק ע״ב — זה לא באמת נכון שיד של אדם הוא עדיין יד, כן?
דוגמה: היד הכרותה (מפרק ע״ב)
יד שהוא תפקיד בתוך הבן אדם, שמופעל על ידי החומר הזה של היד, על ידי היד הזה שיש לי. אבל כשאתה חותך יד מבן אדם, הוא מפסיק להיות יד מבחינת השכל, לא מבחינת הדמיון, כי הדמיון לא רואה את התפקיד, כן?
מגבלת הדמיון בתפיסת תהליכים
אפשר להגיד אפילו, למרות שאולי זה יהיה פחות מדויק, אבל אפשר להגיד אפילו שדמיון לא יכול לראות תהליכים, כן? אתה רואה תהליכים, אבל רק כמו סרט, כמו שאתה רואה דבר אחרי דבר, ואז אתה בונה מזה תהליך, והתהליך, הסיפור השלם, הוא כבר דבר שאי-אפשר לראות בפעם אחת, והדמיון הוא גם מוגבל בזמן, הוא גם תמיד בכאן ועכשיו, כן? שזה אולי קשור לזה שהחומר הוא ככה, אני לא יודע.
הסיבה האונטולוגית למגבלת הדמיון
אבל מה שאני חוזר, אני חוזר לאיפה שהייתי — מה שהרמב״ם טוען פה זה לא רק שהדמיון הוא בעל חוסר יכולת ניתוח אמיתי, כפי שאמרתי. רציתי, נכנסתי לזה כי רציתי להגדיר מה זה ניתוח אמיתי בנבדל מניתוח לא אמיתי, האמיתי שהדמיון יכול לעשות, כן? או שיכול להרכיב דברים לא אמיתיים, כן? אני יכול לקשר, אני יכול לשים ראש של בן אדם על סוס, אוקיי, אבל הרי במציאות אי אפשר, או לפחות מי שמדמיין את זה, הוא לא מדמיין איך אפשר באמת לעשות את זה. הוא פשוט מרכיב שתי תמונות שיש לו, למה לא? אין שום דבר שמונע בעדו.
וזה, עכשיו, זה הכל הבעיה השכלית, הבעיה האפיסטמית של הדמיון, כן? הרמב״ם אבל נותן לזה סיבה, נותן לזה סיבה, והוא אומר: הסיבה שהדמיון לא יכול לדעת אם האדם סוס שהוא יוצר הוא יכול להיות אפילו אמיתי, זה בגלל משהו יותר יסודי.
העיקרון האריסטוטלי: הכוח מוגדר על ידי אובייקט התפיסה
זה חוזר לעניין הזה של הכוחות השונים, שמתייחסים לכוחות שונים שקיימים במציאות, כן? ואנחנו אחר כך נראה שיש פה איזושהי מעגליות, אבל אנחנו הרי מבינים שזה שאני מחלק פה שכל ודמיון, לא סתם להגיד, אוקיי, לפעמים בן אדם חושב ישר, לפעמים הוא חושב עקום. לפעמים הוא מדמיין, הוא חושב על משהו אמיתי שיכול להיות, לפעמים הוא חושב על משהו שלא יכול להיות.
או יש לו דרכים, יש לו איזשהו כוח. נגיד, אוקיי, בואו נגיד כבר יש לו כוח שיכול, שיש לו הבחנה, כוח שמבחין בין דברים אמיתיים לדברים שקריים, וכוח שלא מבחין, הוא מדמיין מה שהוא רוצה, הוא חופשי, משוחרר, כן? כמו שהרב סלנטר אמר, אדם חפשי בדמיונו.
ליותר מזה, כי מה שמבדיל באמת, לפי אריסטו, גם לפי אפלטון, כולם מודים בזה — שמה שמבחין בין הכוחות השניים האלה הוא לא היכולת שלו, כאילו הכלי שהם פועלים בו, זה הפוך. מה שמבחין אותם זה סוג הדברים שהם יכולים לתפוס.
היררכיית כוחות התפיסה לפי סוג האובייקט
החושים: תפיסת המוחש בכאן ועכשיו
מה שאנחנו קוראים מוחשות, התכונה המוחשת, התכונה המוחשית של הדברים בעולם זה בדיוק למה אנחנו מדברים על חושים בשונה מלמשל דמיון, אפילו זה. חושים תופסים את זה שדברים בעולם נוכחים בכאן ועכשיו, כפי איך שחושים עובדים, דרך ההפעלה הסיבתית שיש פה אור, אז האור מפעיל משהו על עיניים שלי ואז אני רואה משהו, דברים כאלה. אבל זה חייב להיות עכשיו, למשל, חושים הם גם מוגבלים לכאן ועכשיו. אי אפשר לחוש משהו שהיה אתמול, זה פשוט בלתי אפשרי.
ולמה? כי חושים זה לא רק מגבלה של כוח הראייה שלי, זה גם מתייחס לחלק מסוים בעולם. יש באמת בעולם, זה מה שמחלק את זה בכלל, יש באמת בעולם את הנוכחות של אובייקטים פיזיים שיש להם צבע, שזה מה שהעין רואה, ויש להם נפח, נגיד, שזה לא נפח, איזושהי תחושה, חום וקור וכו׳, דברים שאנחנו יכולים לחוש בהם, כוח המישוש וכו׳ וכו׳. זה מה שאני יכול לראות, זה מה שאני יכול לחוש, כן?
הדמיון: הרחבה מוגבלת מעבר לכאן ועכשיו
והדמיון שהוא עוקב אחרי החוש במובן הזה הוא גם, כפי שאמרתי, באמת יכול לראות רק את הכאן ועכשיו, או להרכיב — זהו, זה כבר קצת יותר משוחרר, הוא יכול להרכיב את הכאן ועכשיו, אבל עדיין הוא חושב רק על מה שאנחנו מכנים כגשמיים, או אפשר להגיד לא רק גופים אלא כוחות מהגופים, כמו היכולת של האדם ללכת, שהוא כבר קצת סיפור, או ההליכה.
או אפשר, לפעמים אנחנו קוראים לכוח מכוחות הגשמיים דברים כמו הצבע של דברים — אני לא חושב שזה מקרים, אבל כוח זה מכוון בעצם לפעולה, לפעולה של הדברים, שזה לא בדיוק הגוף. אוקיי, אני יכול לדמיין סיפור אולי, באיזשהו מובן, ועדיין, מה שמגביל את הדמיון זה שהוא לא יכול לתפוס את החלקים המופשטים במציאות, כן?
המגבלה המכוננת: הדמיון מוגדר על ידי הגשמי
זה לא שיש לו, הוא טועה, הוא מדמיין, אלא הוא כזה כוח שמוגדר על ידי זה שהוא תופס את הכוחות המוחשיים או הכוחות הגופניים במציאות, בנפרד לשכל, וזה מה שמאוד חשוב.
כאשר אנחנו אומרים ששכל הוא משהו שונה מדמיון, אנחנו גם אומרים ששכל תופס, כמו שאומר העניין הכללי — כלומר העניין הצורני, כללי וצורני זה אותו דבר. השכל לא בנוי על זה שאתה רואה את האדם, נכון? אולי זה מתחיל מזה ואחר כך יש איזשהו תהליך עסק שמחלק.
הסיבה העמוקה למגבלות הדמיון: החומר עצמו חסר סדר
בגלל שהוא תופס רק את הגשם שבמציאות, ובאמת, בחלק מהגשם שבמציאות באמת אין אבחנה כזאת. מה שיוצא, כן, אם אנחנו חושבים רק על החומר, רק על הגופים, באמת אין סיבה למה שלא יכול להיות אדם בראש סוס.
מה שמאפשר, מה ששולל את האדם בראש סוס זה לא החומר של בני האדם, זה הצורה שלהם, זה הכלל שלהם, כן? יש איזשהו היגיון, איזשהו לוגוס, של איזושהי לוגיקה שמחייבת שבן אדם יהיה לראש בן אדם וסוס, שאין לו שור של סוס והם לא מתרכבים ביחד. אבל אתה, אין לך בכלל גישה להיבט הזה, כן, או למציאות הזאת, לעולם השכל הזה, אפשר להגיד. ולכן אתה באמת טועה ביחס לאמת, כן.
אז אני אומר את זה, הכל רק בשביל לפרש את המילה הזאת, והכל גשם, כל כך מכוחות גשם, זה לא רק כי הדמיון פועל על ידי תמונות, אלא משהו יותר מזה, שהסיבה שהדמיון הוא מוגבל והסיבה שהוא טועה, הסיבה שהוא לא יכול לעשות מופתים, הסיבה וכו׳, זה בדיוק בגלל שהוא באמת שייך, הוא תופס את החלק מהמציאות שבאמת אין בו מופת, באמת אין הכרח בשום דבר, כן?
ביקורת על התפיסה המודרנית של חוקי טבע
זה מאוד שונה למשל מתפיסה מודרנית שאם היא כבר כן מכירה בחוקי טבע, היא חושבת שיכולים להיות חוקי טבע על החומר, כן? למרות שזה באמת לא עקבי, והפילוסופים של המושג חוקי טבע מאוד נבוכים בזה, אבל אנחנו מדמיינים כאילו שהעולם מסודר ואפילו ברמה החומרית, יש איזושהי אמונה מוזרה של המטריאליסטים העדכניים, שהם חושבים שיש מטריאל אבל המטריאל הזה יש לו מבנה, אבל זה כבר לא מטריאל, זה כבר לא חומר הארסטוטלי, וכפי שאנחנו יכולים לראות, אנחנו לא מדמיין את זה באופן אחר, והסיבה שאנחנו יכולים לדמיין את זה באופן אחר היא באמת, לפי הרמב״ם, אין בו באמת את הסדר הזה, הסדר כולו נובע מהשכל, כן?
ולכן במובן אמיתי החומר הוא לא מסודר, כן? החומר הוא לא משהו שיש לו שכל. לא רק אנחנו, החלק הטיפשי שלנו לא יכול לתפוס את זה. החלק הטיפשי שבעולם כביכול הוא באמת לא ככה, כן? כל הדברים האלה מקבילים וקצת הפוך אפילו. הכוחות שלנו מוגדרים על ידי החלק שבעולם שהם תופסים, כי אחרת באמת אין לנו, אף אחד לא רואה עדיין את ההבחנה הזאת בין שכל לדמיון בתוך הראש של בן אדם. אוקיי? זה מבין? אני אגיד את זה מספיק פעמים, רק שזה יהיה מובן.
הדמיון מרכיב, השכל מפריד — פעולות הפוכות
בוא נמשיך, כן? והוא נותן דוגמה, כן? כמו, נותן דוגמה לסוגי הפלפולים שהדמיון עושה, כן? באיזשהו מובן זה נדמה ששניהם עושים אותו דבר, כן? גם השכל וגם הדמיון מפרקים ומרכיבים, כן? אתה מפרק את ה… הדמיון מפרק את האדם והסוס לחלקים ואז מרכיב אותם, וגם השכל אומר, יש לבן אדם כוח בהמי וכוח אנושי, ואז הוא אומר, אה, והכוח הבהמי מחובר לסוס, כן? דברים כאלה. אבל אלה פעולות הפוכות לגמרי, כן?
והוא נותן דוגמה של למה הן הפוכות, כי אחד אמת ואחד שקר, כן? אחד בעצם לא הרכבה, הרמב״ם קורא לזה אחד לא, ולכן הוא לא כותב פה פירוק על הדמיון, למרות שכפי שהזכרתי, וגם במקומות אחרים, ברמב״ם, במקורות שלו, זה כן נזכר ככה. אבל הרמב״ם קורא פה, וכי הוא רוצה לחדד את ההבחנה, הוא אומר, השכל מפריד והדמיון מרכיב.
הדוגמה: אדם עם ראש סוס וכנפיים
והוא אומר, כמו שידמי המדמי, מישהו יכול לדמיין איש אדם, איש, כלומר אינדיבידואל של אדם, כן, כי הוא לא יכול לדמיין מין אדם, וראשו ראש סוס ולו כנפיים, וכיוצא בזה, כן, כמו כל מיני דברים אמיתיים שהם בדיוק ככה. וזהו הנקרא הבדוי השקר, שלא ישווה לו נמצא כלל, כן?
הרמב״ם אומר, אני אתן לך את המילה הטכנית לדבר הזה. המילה הטכנית לדבר הזה זה בדייה שקרית, כן? מה הכוונה בדייה שקרית? כי יש בדייה לא שקרית, כן? כלומר, יש בדייה כמו, למשל, אם אני אומר, ראיתי אתמול מישהו הולך ברחוב, והוא בדיוק לא הלך ברחוב, אותו בן אדם. זו בדייה, אבל זו לא בדייה שקרית, זאת בדייה אפשרית. היה אפשר להיות, בדיוק זה לא קרה. זה לא שקר כל כך חשוב, כן?
פנטזיה זה שקר אמיתי, כן? זו בדייה שקרית שלא יכול להיות, כן? זה מה שהוא מתכוון, לא ישווה לו נמצא כלל. אין בכלל במציאות אדם שיש לו ראש סוס וכנפיים. יש במציאות כל מיני שקרים שאני יכול להגיד, אוקיי, אז הן בדיות קטנות. אבל פנטזיה זאת בדייה אמיתית, בדייה שלא יכולה להיות.
אופן פעולת הדמיון: שכפול וצירוף
אז זה, והוא נותן, זו דוגמה של פעולת הדמיון. הדמיון, כל מה שהוא עושה זה סוגים של הדבר הזה. של להמציא בן אדם עם ראש של סוס, או סוס של ראש בן אדם, אדם שיכול לעוף. הוא כל הזמן לוקח, אפשר להגיד, הוא לא מחדש שום דבר, הוא לוקח דברים שהוא ראה והוא מרכיב אותם קצתם על קצתם, כמו הדוגמה של הרמב״ם בשמונה פרקים על ספינת ברזל עפה באוויר. אני מכיר ספינות, אני מכיר עופות, ואני פשוט מרכיב את התכונות, אפשר להגיד, זה כוח, לעוף יש כוח לעוף, ואני מרכיב את הכוח הזה על ספינה. זה מאוד קל הדמיון. אבל זה לא קשור לשום דבר מציאותי.
וזה, וזה, רגע, ולמה זה לא מציאותי? כי זה לא דמיוני? מה? כי זה לא יכול להיות? כן, כי זה לא יכול להיות. כן, כי זה לא יכול להיות. אחר כך הרמב״ם ישים לב שיש פה סתירה, כי הוא קודם אומר שדמיון לא יכול לראות אמיתיות, ואז הוא אומר, הדברים לא מתאימים בגלל שהם, כן, השאלה היא באיזה דרך, באיזה כיוון זה הולך. אם פה בסך הכל המציאות הוא המבחין, לא זה שיש דמיון, כן? ככה זה אמור להיות באמת. הבעיה היא שאז מישהו אחר יגיד, לא, יש, זה כן נמצא, ואז אתה, שוב פעם, אין לך את ההבחנה, אבל נגיע לזה. זו הנקודה.
הדמיון אינו יכול לשמש קריטריון (בחינה)
הכבילות לחומר ולאינדיבידואלים
ורמב״ם נותן את הסיבה לזה בעצם, ולא יוכל לדמיון בשום פנים להימלט בהשגתו מן החומר, ואפילו הפשיט צורה אחת בתכלית ההפשט. כל זמן שאנחנו חושבים בדמיון, אנחנו לא יכולים להינצל מהחומר בכלל. אנחנו יכולים להפשיט, כן? אתה יכול להגיד, תחשוב לא על הסוס עם הצבע שלו, תפשיט אותו, אוקיי, תחשוב עליו בלי צבע, לא משנה, אתה יכול אולי, כן? אתה יכול לפשט אותו, אתה יכול לחשוב על… אבל אתה לא יכול לחשוב על סוסיות אף פעם. אתה תמיד חושב על חומר, וחומר הוא גם הדבר שעושה אינדיבידואלים, לפי אריסטו, כן? לפי הרמב״ם לפחות, כן? כי בכלל אין אינדיבידואלים, יש רק מינים מסוגים. מינים וסוגים, כן?
ולכן אין בחינה בדמיון, בדיוק בגלל הסיבה הזאת, בחינה הוא מתכוון קריטריון, לכן הדמיון לא יכול להיות אמת מידה, כי הדמיון לא יכול לראות בכלל את הדברים שמבחינים בין אמת לשקר.
הדמיון לא יכול להסביר מה הבעיה באדם-סוס
הוא יכול לדמיין, תראה, אתה שואל את הכוח הזה, זה עוד דרך לראות את זה, אתה שואל את הכוח הזה שנקרא דמיון, מה הבעיה באדם סוס? הוא לא יכול להגיד לך מה הבעיה. הוא יכול להגיד, לא ראיתי את זה אף פעם, אוקיי, אבל לא כל מה שלא ראית לא קיים, כן? הרמב״ם מודה בזה על הכלה, לא כל מה שלא ראית לא קיים. אף פעם לא ראית את זה, עדיין לא מספיק, כן? המעלה שלנו, הוא מסתפק בזה. אף פעם לא ראיתי את זה, אוקיי, אז לא יכול להיות.
אז בגלל שהוא בחומר, וחומר הוא אומר אישיות, חומר הוא אומר אינדיבידואלים, אתה אף פעם לא יכול לתלות מעל החומר, אתה לא יכול בכלל לדמיין, כן? ואפשר להגיד את זה בצורה אחרת. הדמיון שלנו הוא תמיד שכפול של דברים שראינו ואף פעם לא ראינו.
בגלל שאתה, יש כאילו עוד דבר שני, בגלל שאתה לא יכול אף פעם לדמיין דבר, איך קוראים לזה, דבר מופשט, דבר שכלי, לא משנה כמה שתתאמץ, אז לכן, ובכל עוד אתה עוסק באינדיבידואלים, בדברים כאלה, אין פה בחינה, אין הבחנה, אין קריטריון, ולכן הדמיון לא יכול להיות קריטריון, כן?
הקשר לביקורת על הכלאם
זה הכול חוזר למה שהוא חולק, הוא טוען שהכלאם לקח את הדמיון לבחינה, כן? הוא חושב שהקריטריון למה יכול להיות קיים זה מה שאני יכול לדמיין, ורמב״ם אומר, לא, תסתכל, בעצם, וזה, כנראה שמשהו קרה, הבדוי השקר זה גם מילה שהם מודים בו, כן? בגלל זה הוא משתמש במילה הטכנית הזאת, כן? אתם מודים שאנחנו יכולים לדמיין דברים בלתי אפשריים? אולי לא, זה צריך לעיין. אבל לכן אתה יכול לראות שאין בחינה בדמיון.
יישום: מציאות ה׳ והמלאכים
השורה הזאת שהחומר לא יכול, סליחה, הדמיון לא יכול בשום פנים להמלט מהחומר, הרמב״ם עצמו הולך להביא לנו את הדוגמה או את העיקרון הזה של מציאות השם, או המלאכים, או דברים שהם לא בחומר, שפשוט אין שום דרך לדמיין את זה.
יש הרבה אנשים שתקועים בזה, אני חושב, כי הם אומרים, אם אי-אפשר להבין את השם, הם מתכוונים אי-אפשר לדמיין אותו. אבל לדמיין אי-אפשר הרבה דברים מאוד פשוטים גם אי-אפשר לדמיין. השאלה היא אם אפשר להבין אותו, להשכיל אותו, זו כבר שאלה אחרת. אבל להגיד שאי-אפשר לדמיין אותו זה בעצם טריוויאלי, כן?
ובגלל שרוב בני האדם בעצם אף פעם לא למדו לחשוב על דברים שהם לא דמיוניים, כפי שהרמב״ם נותן קצת חינוך לזה, בעוד שנייה, הם תקועים בזה, הם כל הזמן מנסים להפשיט את הצורה בתכלית ההפשט, להפשיט צורה אחת, כן, תיקח דוגמה ותפשיט אותו עד כמה שאתה רוצה, זה לא יעזור לך כלום, זה הנקודה.
דוגמאות למה שנמנע בדמיון אך מתקיים במציאות
אוקיי, עכשיו הוא אומר ככה, פה יש משהו חשוב.
תפקיד המתמטיקה כ״חכמה מטהרת” בסולם הלימוד
הבעיה: מדוע נדרשת מתמטיקה כהכנה למטאפיזיקה?
אומר היום ככה, ושמע מה שהועילונו החכמות ההרגליות, ומה טוב מאוד מה שלקחנו מהן מן הקדמות. כן, יש חכמות שנקראים חכמות לימודיות בגרסאות מסוימות, או חכמות הרגליות, הכוונה היא למתמטיקה ואסטרונומיה לפעמים. והחכמות האלה, חלק מהסולם של הרמב״ם, כותב כמה פעמים כבר בספר הזה שיש סולם של חוכמות עד שמגיעים לחוכמת האלוהות. ואי אפשר ללמד את חוכמת האלוהות למי שלא למד לוגיקה ופיזיקה ומתמטיקה.
ובעצם יש שאלה, רמב״ם עצמו התייחס לשאלה הזאת במקום הקודם שהוא דיבר על זה, אני לא זוכר כרגע איפה, מה הקשר בין לוגיקה, לוגיקה אפשר להגיד, אבל יותר מזה במתמטיקה, שהוא הכל משחקים ויישומים של דברים לוגיים לכל מיני פרדוקסים, לכל מיני בעיות כאלה. מה העניין בזה לחוכמת האלוהות? למה אנחנו שמים את זה בתור חלק מהסולם? אנחנו אומרים, מי שלא למד מתמטיקה שלא ילמד מטאפיזיקה. אפלטון אמר, מי שלא למד גיאומטריה שלא ייכנס לבית הספר שלו, לבית המדרש שלו. ומה הקשר בין הדברים האלה?
הצורך בלוגיקה ופיזיקה — ברור
יש שאלה כזאת באוויר, זה מאוד מקובל שזו אחת החוכמות שאנחנו צריכים ללמוד בתור הכנה, אבל לכאורה זה גם לא הקדמה. למשל, אם אתה אומר שאתה צריך ללמוד פיזיקה, זה מאוד מובן, כפי שהוא אמר כבר בפרק ע״ב, ע״א, הפיזיקה היא המקום שבו אנחנו לוקחים את ההקדמות, הנחות היסוד, אנחנו מוכיחים, יש אלוהים בגלל שיש פיזיקה וצריך להיות לו סדר וצריך להיות לו מסדר, כל מיני הוכחות מהסוג הזה. אוקיי, מאוד יפה.
אתה מדבר על לוגיקה, מאוד ברור למה לוגיקה הוא בעצם הלימוד הראשון בסולם הזה, או אחד הלימודים הראשונים, כן? כי בלי לוגיקה אתה לא מבחין בין טיעון אמיתי לטיעון שקרי לטיעון פיקטיבי לטיעון רטורי וכו׳, אז זה מאוד חשוב, או כפי שהם קוראים ללוגיקה כלי, כן? הארגנון או הכלי לכל החוכמות, בלי שלא לומד לוגיקה לא יכול ללמוד כלום. אוקיי.
אבל למה צריכים מתמטיקה?
אבל למה צריכים מתמטיקה? מתמטיקה זה, אפשר להגיד, יישום של לוגיקה לבעיות של מספרים ושל תבניות וכו׳. למה זה מעניין מתמטיקה, או אסטרונומיה אפילו? למה זה מעניין? האסטרונומיה היא מאוד קשורה למתמטיקה.
אז עכשיו הרמב״ם נותן תשובה מאוד מסורתית, הוא לא חידש את התשובה הזאת, אם יהיה לנו זמן בשיעור הבא, ומתי שהוא נעבוד קצת על זה, כי יש פה עניין מאוד חשוב. הרמב״ם נותן אחת התשובות המאוד-מקובלות לשאלה הזאת, וזה שנכון מתמטיקה לא עוסקת במטא-פיזיקה. במטא-פיזיקה ברור שהוא עוסק במציאות האמיתית, בדברים הקיימים באמת, באלוהים והמלאכים, בכללי הכלליים של העולם. כל מיני הגדרות למטא-פיזיקה, זה ברור למה זה חשוב. המתמטיקה לא עוסקת בזה, היא לא עוסקת במבנים היסודיים של העולם, כן, לפחות מי שלא פיתגורי, מי שלא הולך אחרי פיתגורס, זה לא מה שאנשים מאמינים, שהעולם ביסודו הוא מתמטיקה, העולם ביסודו הוא צורות, לא מספרים. וגם זו לא חוכמה של הקדמות הכרחיות לשום דבר. אז זה לא שאנחנו משתמשים באקסיומות מתמטיות בשביל להוכיח את מציאות האל, כן, זה לא מה שקורה. אנחנו משתמשים באקסיומות פיזיות, אבל לא מתמטיות.
התשובה: מתמטיקה כחכמה מטהרת
אז יש לו תשובה. התשובה שלו היא שמתמטיקה היא חוכמה מטהרת, היא לימוד מפשיט, כן? מי שרוצה להיות קדוש, כלומר, אנחנו עכשיו כל הזמן עוסקים בעניין הזה שיש משהו שנקרא שכל. שכל זה נקרא חוכמה מופשטת, כן? יכולת מופשטת, שהפעולה שלו, פעולת השכל, פעולת החישוב המתמטי, היא פעולה מופשטת, זה לא נפעל על ידי הדמיון, זה נפעל על ידי השכל, כן, ולכן הוא גם שם לב למבנים הבסיסיים יותר של העולם, כן, הוא יכול, הוא מתרגל לפחות את בן אדם לשים לב לחלקים הקדושים, כן, המופשטים מהחומר של העולם.
מתמטיקה כתרגול הפשטה
ולכן המתמטיקה נחשב חוכמה מטהרת, כן, מטהרת אני מתכוון מפשיט, כן, מי שרוצה לזכות להתפשטות הגשמיות, כלומר, שיוכל להבין דברים שהם לא בגוף בכלל, אז דרך או מבוא לזה זה ללמוד מתמטיקה. כי מתמטיקה לוקח אותך מדברים שיש, הוא מתחיל, אפשר להגיד, הוא מתחיל ממשלים שנמצאים בחומר, אפילו מדיאגרמות, כן, אתה עושה דיאגרם, זה כביכול דוגמה של זה בחומר, אבל החשיבה של המתמטיקה הוא לא בסימבולים שלו, הוא בחשיבה עצמה, במבנים שלו, וזה דברים לא פיזיים בכלל.
והמתמטיקה הוא מקום מאוד טוב להראות את ההבדל בין זה לזה, כן, זה לא רק שמתמטיקה עוסקת במופשט, כי אז זה לא היה מספיק, כי המתמטיקה לא עוסקת בדבר הכי מופשט והכי חשוב. אבל המתמטיקה, לכן אני קורא לזה חוכמה מטהרת, בעקבות אפלטון, שדיבר על זה שיש את החומר, שזה כביכול הערבוב, כן, הדברים מעורבבים, יש לנו את הטהרה בעצמה, כן, את ההפשטה, השכל המופשט בעצמו, ואנחנו צריכים איזשהו חינוך, כן, איזושהי התלמדות, איזשהו דרך להגיע בין זה לזה, לראות בבירור את ההבדל בין זה לזה.
המתמטיקה מראה את ההבדל בין חשיבה דמיונית לחשיבה שכלית
ורמב״ם אומר פה, מתמטיקה ואסטרונומיה, כשחושבים את התנועות של העולם וכולי באופן מופשט כזה, הוא החוכמה שמראה לנו בצורה הכי חדה את ההבדל בין חשיבה פיזית, חשיבה דמיונית, לחשיבה לא דמיונית, לחשיבה שכלית, כן? למה? זה מאוד יפה, כן. באמת אפשר לראות את זה, שיש ילדים, לא מצליחים לעבור את זה. זאת אומרת, הם יבינו ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע בציור, אבל ברגע שזה יגיע להפשטה הם לא יבינו, כי הם לא מצליחים לעבור את הסימבול הזה.
כן, ומתמטיקה, ואפילו באסטרונומיה, כפי שהוא נותן עכשיו שתי דוגמאות מהאסטרונומיה וממתמטיקה, הוא גם יכול להכריח אותך לשים לב לזה כבר כל הכל, כי יש הוכחות, מה שההוכחות במתמטיקה עושות זה שהם מוכיחים לך, אתה חשבת, אתה מדמיין שחייב לצאת ככה, ואז אני מראה לך שלב אחרי שלב שלא יכול להיות ככה, ואיך זה יכול להיות, הרי אתה עדיין בטוח שצריך להיות ככה, בגלל החשיבה הדמיונית שלך, ואז הוא מכריח אותך לצאת מהדמיון ולהגיד, אבל מה אני אעשה שזה מוכרח, כן? השלב אחרי שלב של הוכחות אמורים לקחת את האדם מתוך הבלתי אפשרי הזה לתוך החייב להיות הזה, כן?
המתמטיקה כמקווה — מסורת עתיקה
אז לכן המתמטיקה, פרוקלוס אומר, מתמטיקה זה כמו המקווה. סתם, זו דוגמה יהודית, אבל הוא אומר, זה המים המטהרים. כשעושים טקסים של לראות את האלים וכו׳, אז קודם צריך לטבול או לעשות איזושהי טהרה. אומר, מתמטיקה בתוך החכמות זה הטהרה. וזו אמירה מאוד עתיקה. הרמב״ם בעצם מתייחס למסורת הזאת כשהוא אומר את הדברים האלה.
אז זה מה שהרמב״ם אומר, וזה מה טוב, אנחנו, הקדמה, כן, כביכול. אם אתה לא לוקח מהמתמטיקה את הפורמולות וכל הדברים האלה, אתה לוקח את ההקדמה הזאת, שיש שכל ונפרד מדמיון, אז בשביל זה שווה ללמוד את כל המתמטיקה, רק בשביל התרגול הזה.
דוגמאות מתמטיות להבחנה בין דמיון לשכל
בואו נלמד קצת יותר. והוא אומר ככה, דע, כי יש דברים, כשהתבונן בהם, כן, הוא אומר ככה, דע, כי יש דברים שהתבונן בהם האדם בדמיונו לא יצירם כלל. אתה חושב עליו באופן דמיוני, התחלתי, אתה אומר, אני לא יכול לצייר את זה. כלומר, זה בלתי אפשרי לכאורה. אבל יימצא, יימנע דמיונם. הדמיון שלך אומר, זה בלתי אפשרי, כי מנע יתקבץ שני הפכים. זה כל כך בלתי אפשרי כמו שני הפכים, זה פשוט בלתי אפשרי.
אבל, ואחר כך יתאמת במופת מציאות הדבר ההוא הנמנע לדמותו, כן? שיהיה אפשר לדמותו, והוציאו המציאות, כן? יש כל מיני דברים שכל עוד אנחנו חושבים במה שהם קוראים שכל, אבל הוא באמת דמיון, אנחנו אומרים בלתי אפשרי, אני ממש יכול להוכיח לך, אני כמעט יכול לצייר לך את האינטואיציה הזאת, שמראה לך שזה בלתי אפשרי. אני לא יכול לדמיין את זה. איך לדמיין את זה? אם אני מתחיל לדמיין את זה, אני רואה שזה לא יכול לעבוד.
ואחר כך אנחנו, יש לנו מופת שמכריח אותנו להסכים לזה, שזה כן ככה. ואז יש לנו סתירה, וכביכול התשובה לסתירה הזאת תהיה, אוקיי, מה שהבלתי אפשרות היה בדמיון, אבל שכל זה משהו אחר, שהוא לא צריך ציורים, הוא לא עובד בציורים, הוא עובד לפי המציאות, לפי הסיבות האמיתיות במציאות.
והוא נותן תשובה, דוגמה כזאת, וזה, אני כבר קצת עייף בשיעור הזה, אז אני אעבור על הדוגמאות במהירות ואנחנו נחזור אליהן בפעם הבאה, כי יש פה משהו שאני רוצה להתעמק בזה. הוא נותן דוגמה ראשונה, והוא מנסה לעשות את התרגול, כן? עשיתי את התרגול דווקא לילדים בשבוע שעבר, וזה די עובד. רק שאנחנו מורגלים בבית הספר לא לחשוב, אבל אם אתה קצת מחריג את זה, אתה קצת עושה לזה האזהרה, כן? אתה רוצה שלא ישימו לב על מה מדברים, אז דווקא זה עובד, אני חושב.
שאם תדמה כדור גדול, איזשהו שעור שתרצה. כזה אומר, תדמיין לך, כן? אנחנו עכשיו עובדים בדמיון. תדמיין לך כדור, לא משנה כמה גדול, אפילו דמית אותו כשעור כדור הגלגל המקיף, כן? שיהיה גדול.
דוגמאות מופתיות למגבלות הדמיון: כדוריות הארץ והאסימפטוטה
הדמיון טועה בוודאות — שתי דוגמאות מדעיות
הרמב״ם מביא כאן שתי דוגמאות שבהן הדמיון פוסק בוודאות מוחלטת שמשהו בלתי אפשרי — ובפועל מתברר שהוא טועה לחלוטין, כי השכל וההוכחות המדעיות מחייבים את ההיפך.
דוגמה ראשונה: כדוריות הארץ ושני אנשים על קצות הקוטר
תרגיל הדמיון
זה בעצם הגלגל המקיף, כן? כל האוניברס, כן? כמו הכוכבים, כל הדבר. ואחר כך תדמה בו, כן? אנחנו עדיין מדמיינים, קוטר יעבור על נקודת מרכזו, כן? תעשה קוטר של הדיאמטר של הכדור הזה, בדיוק, כן? לא קצת באמצע, לא בעל רוחב, כן? קוטר בדיוק, בדיוק באמצע עובר קוטר, כן? ואחר כך תדמה שני אנשים עומדים על שתי קצות הקוטר, עד שיהיו הנחות רגליהם וישאירו את הקוטר, כן? שני האנשים שעומדים בדיוק בשווה על הקוטר הזה משני הצדדים ההפוכים של הכדור. כן? וישוב הקוטר לרגליים בקו אחד ישר, כן?
הדילמה שהדמיון מציג
אז עכשיו אומר רמב״ם, אני מדמיין את זה, ויש פה משהו מאוד מעניין, כי זה נשמע כפי שאני עושה לוגיקה פה, כן? ואני אומר, זאת אומרת, לא ימלא תמיהות הקוטר נוכחי לאופק או בלתי נוכחי. כן, הקוטר הזה הוא או, כן, יש לנו קו ישר לגמרי, כן? אז הקו הישר הזה הוא או בדיוק, איך אומרים? מונח. כן, מה? אנחנו בדיוק באותו, נו? מונח. כן, מונח לאופק, כן? כלומר, צד אחד הוא, כאילו, הוא בדיוק מונח על האופק, או שהוא בלתי נוכחי, כן? כן, או שהוא פרפנדיקלי לאופק, אפילו בקצת, לא משנה בכמה, כן? אין ברירה שלישית, כן?
ואז אתה אומר ככה, אוקיי, אז תפשיט, בוא נבין. או ש… בקיצור, או שחלק, צד אחד מהקו הזה הוא יותר למעלה וצד שני הוא פחות למעלה, או ששניהם בדיוק באותו גובה, כן? אז אם היו נוכחי, ייפלו שניהם יחד, כן? אי-אפשר לבן אדם לעמוד בדיוק באמצע, כן? כן, הוא חייב ליפול, שניהם צריכים ליפול. ואם יהיה בלתי נוכחי, יופול אחד מהם, הוא היה תחתון, ויעמוד האחד.
כאן יש סגת דמיון, אי אפשר, הוא מנסה להביא לך את האינטואיציה, למה זה פשוט בלתי אפשרי, כי זה ממש סתירה מיניהו בה, זה ממש סתירה. או שהקו הזה הוא ישר, ואז שניהם נופלים, כי הם, אין להם מה, הם בכלל, הם לא יכולים לעמוד ישר, או שאחד עומד ישר והשני נופל. לא יכול להיות ששניהם לא ייפלו, זה פשוט בלתי אפשרי, אני לא יכול לדמיין את זה. כן ישיג הדמיון, זה מה שהדמיון אומר, זה בלתי אפשרי.
התשובה השכלית: אין מעלה ומטה מוחלטים
ואומר רמב״ם, אוקיי, מה לעשות שהדמיון שלך לא קלע? כבר התפעל במופת, יש לנו רעיונות הכרחיות, כן? שהארץ כדורית, שדווקא העולם הוא כדור כזה. הכדור הזה הוא העולם, כן? ושמין המיושבת על שתי קצות הכותל, ולא תגיד, אוקיי, אבל אין בני אדם על הצד השני בגלל שהם יהיו נופלים. לא, דווקא אנחנו יודעים, זה הוכח במופת, או שראינו, אני לא יודע, שיש בני אדם בשני הצדדים. בדיוק אחד, שני הצדדים, לא משנה באיזה נקודה, יש בני אדם שהם עומדים בדיוק ביחס הזה לזה.
וכל איש השוכנה שתי הקצוות, ראשו על השמיים, ורגליו מצד רגלי אחד, שהוא בראש הכותר אחד האחר. שני הבני אדם עומדים ביחס לאיש השני, בצד השני, הוא עומד איפה שהראש של האיש האחר, הראש שלו זה איפה שהרגליים שלו. אם אנחנו מסתכלים ברפרנס אחד, שזה בעצם ההנחה השגויה פה בעצם.
ובפועל, ואי אפשר נפילת אחד מהם כלל ולא יצויר. יצויר בכלל לא נכון, זה לא רק שהוא לא נופל, הוא לא יכול ליפול. לא רק שהוא לא נופל, הוא לא יכול ליפול. ולמה? מפני שאין אחד מהם למעלה ואחד למטה, אבל כל אחד מהם, אחד למעלה ולמטה, מצטרף אל האחר.
הטעות היסודית של הדמיון
אומר רמב״ם, למה? וכפי שאנחנו יודעים, התשובה הרצותלת לזה היא שפשוט טעינו. כלומר, מה שהיה מאוד ברור לדמיון שלנו, שיש מעלה ומטה, ובני אדם נופלים למטה, אנחנו לא היה לנו בראש את ההגדרה הנכונה של למעלה. אנחנו אמרנו, חשבנו שלמעלה זה למעלה, יש למעלה אבסולוטי, התשובה היא שאין למעלה אבסולוטי. למעלה ולמטה זה הכול ביחס למרכז העולם. למה שאנחנו קוראים למעלה הוא בעצם יותר לצד המקיף, מה שאנחנו קוראים למטה הוא לצד הפנימי, ולכן זה לא רק שאין סתירה, הדמיון שלנו, שאנחנו לא יכולים, זה מה שהוא בעצם מנסה להגיד, אני חושב, אנחנו לא יכולים לדמיין את העובדה הזאת שאין מעלה ומטה אבסולוטיים.
ויכול להיות שזה נכון עדיין, גם אנחנו היום אומרים, אוקיי, כי יש גרביטי, זה לא משנה מה המכניזם, כן? אנחנו, יש לנו בעיה תפיסתית, לפחות לפי ה… יכול להיות שאם מדברים על גרביטי, אז אנחנו לא צריכים להגיד שאין מעלה ומטה אבסולוטי, אבל יש סיבות אחרות בפיזיקה המודרנית להגיד את זה, זה לא משנה. יש לנו בעיה שאם אתה אומר לבן אדם, אין מעלה ומטה, הוא מסתכל עליך כמשוגע ואומר, אוקיי, אין מעלה ומטה, אבל עדיין האנשים נופלים, כן? כן, אז אי אפשר שגם נופלים וגם לא נופלים בתוך אותו דבר.
ויש לנו הוכחות, ואנחנו פשוט הראינו, אנחנו לא יכולים להתחמק מזה שזה פשוט לא נכון, הדמיון שלנו לא יודע נכון.
המשמעות: מגבלה מבנית של הדמיון
ולמה? יש פה איזושהי תפיסה מושכלת, כן, יש תפיסה שאי אפשר לדמיין, ככה אני מפרש כרגע את הקטע הזה, כי אחרת, סתם טעות מדעית, וזה לא מעניין. הוא אומר, אי אפשר לדמיין שמעלה ומטה לא יהיו מושגים מוחלטים. כן? והפיזיקה, השכל הכריח אותנו להבין שמעלה ומטה הם לא דברים אמיתיים. האדם יכול להיות גם למעלה וגם למטה באותו זמן. תלוי אם אתה מסתכל למטה ביחס לבן אדם שבצד השני, או ביחס למטה האמיתי, כלומר המטה הזה שפועל כשניפול, שזה מרכז העולם בכלל, ולא המטה האבסולוטי של האוניברס או משהו כזה. אין בכלל מטה באוניברס של האדם, הכל עגול. וגם לא באוניברסיטה שלנו, כמובן.
וזה דבר שהדמיון פשוט ממאן לקבל את זה, כן? הוא מביא למטה 11, שזה… אנשים באמת התקשרו לקבל את זה, זה לא סתם סיפור שרמב״ם ממציא. לנו זה, אנחנו נדי רגילים לזה שהארץ כדורית ושהכול עובד ככה, שאנחנו לא יכולים לתפוס, שאנחנו לא יכולים לדמיין את זה. אבל אנחנו לא יכולים לדמיין את זה.
ופה אנחנו… מה? מה? כדאי שכן, כמו מגניץ כזה, כן. כן. אבל יש דברים אחרים שקשה לנו לדמיין היום. כן, אני חושבת ש… יש פה חורים שפורים, אני לא יודעת… כן, כן, ברור שהפיזיקה שלנו, יש לנו דברים מאוד יותר קשים לדמיון.
דוגמה שנייה: שני קווים המתקרבים לנצח ואינם נפגשים
ויש פה, צריך לחשוב יותר על המשל הזה, ומה זה אמור להראות, ואם זה מראה את מה שהוא אמור להראות, וכו׳. כי זה לא יכול להגיד סתם, אני אגיד מה הבעיה שלי, ולכן אני ניסיתי לפתור את זה, ואולי זה לא פותר. יש פה את הבעיה, ואז כאילו, זה לא מספיק להגיד בני אדם טועים לפעמים. ברור שבני אדם טועים. הוא צריך להמציא פה כוח מסוג אחר, שבגלל שהוא יכול לראות רק דברים מוחשיים וכו׳, לכן הוא טועה, כן? צריך איזשהו לכן, כי אחרת אין פה משהו שמחלק בין שכל לדמיון.
דוגמה מתמטית טהורה
הדוגמה השנייה היא קצת דוגמה יותר טובה, דוגמה מתמטית טהורה, שלפחות אנחנו, וגם את זה אנחנו יש לנו, אנחנו למדים את זה בבית ספר באופן שמתחמק מהבעיה, אבל לא ברור שזה מתחמק. בואו נסיים את הדבר השני ואחר כך נסיים.
וכן התבאת במופת, במאמר השני מספר החרוטים, כן? החרוטים זה קונס, קאנקס, שזה ספר של אפוליניוס, אפוליניוס המתמטיקאי, שכחתי איך קראו לו, אחד אפוליניוס, שהרמב״ם קרא את הספר שלו, הוא כתב ביוונית, הוא קרא בערבית, והוא דיבר שם שיש יציאת שני קווים, יהיה ביניהם בתחילת יציאותם רוחק אחד, כן? במרחק אחד, וכל אשר יתרחקו יחסר הרוחק ההוא ויקרב אחד מהם על האחר, ולא ייתכן ייפגשם לעולם ואפילו יצאו לבלתי תכלית, ואף על פי שכל אשר יחכו יתקרבו, כן?
הוא מדבר פשוט על מה שקוראים פרבולה, כן, או איך קוראים לזה, כן, שפרבולה שולחת, קווים הגדולים, כן. קווים שמתקרבים כל הזמן ואף פעם לא מגיעים, כן? והוא יכול להתקרב לנצח.
עמדת הדמיון: בלתי אפשרי לחלוטין
וזה, מה אתה אומר, דמיון, הוא פשוט בלתי אפשרי. איך יכול להיות שהוא מתקרב לנצח ואף פעם לא מגיע? זה נשמע מאוד בלתי אפשרי, אבל יש לנו הוכחה לוגית ברורה שמחייבת שיש קו כזה, כן? והוא אומר, וזה לא ייתכן שיהיה דומה ולא שייפל בשכבת הדמיון כלל. לא רק שאנחנו אומרים שיש פה סתירה, אני לא יכול לדמיין את זה בכלל. ושני הקווים הם, אחד מהם ישר ואחד מעוקם, כמו שהתבאר שם, כן? מעוקם מסוג מסוים, הוא מחשב על זה בדרך מסוימת, לא משנה, לא משנה כרגע, זה כן משנה.
המסקנה המשותפת לשתי הדוגמאות
ועל כל פנים, הנה כבר התבאר מציאות, מה שלא ידומה ולא ישיגו הדמיון, אבל הוא נמנע אצלו, כן? אז יש לנו שתי דוגמאות של דברים שהדמיון אומר, לא יכול להיות, כן? זה משהו חשוב. לא רק שהדמיון אומר, לא קיים, כן? דמיינו את זה באופן אחר, כן? שתי הדוגמאות האלה אמורות להראות משהו שהדמיון אומר, אי-אפשר בכלל, שהבית החזק, הקלם, למשל, גם מסכימים שיש דברים בלתי אפשריים.
אומר הרמב״ם, לא, כל זמן שאתם משתמשים בדמיון, אתם אפילו לא יודעים מה בלתי אפשרי, כי אתם גם הייתם חושבים שבלתי אפשרי שיהיה, שהעולם העגול ושני הצדדים לא נופלים, ובלתי אפשרי שיהיו שני קווים שמתקרבים כל הזמן ואף פעם לא נפגשים.
הסבר מתמטי מודרני
אני יכול להכריח לך את זה באופן מדעי, באופן קל מאוד, כי אנחנו יכולים להגיד, המרחק כל הזמן נחתך, אבל אף פעם לא מגיע לאפס. והיום בקלקולוס אנחנו פשוט מגדירים, שזה מה שנקרא, מה אני קורא, את הלימיט, וזהו. אבל לשנות את ההגדרה לא משנה את הכושר לדמיין את זה, כן?
ולכן, פה יש לכאורה טיעון יותר טוב למשהו שנשמע לגמרי בלתי אפשרי, וגם יש לכאורה איזושהי מגבלה אמיתית של הדמיון לתפוס את זה. בגלל, אפשר להגיד בדיוק בגלל שהדמיון הוא עוסק בדברים מוחשיים.
חלק א פרק עג – סיום: הקשר לאינסוף ומסקנות
הקשר לבעיית האינסוף בפועל
זה מגיע לביאה אחרת של אינסוף בפועל, כן? כי יש פה בעיה של אינסוף, כן? כי הקווים האלה, כשהם מגיעים לאינסוף, או שהם נחלקים לאינסוף, וככה הם לא נפגשים, יש שאלה אם באמת זה יכול להיות. ואריסטו לפחות סובר שבלתי אפשרי, כמו שנגיע, נראה בהקדמה ה-11, ה-12, אז בכל מקרה זה שייך לאותו בעיה.
מדוע ההגדרה המתמטית נכונה למרות הקושי בדמיון
אבל אם זה באמת לא יכול להיות, אז באמת יש פה, אבל ההגדרה המתמטית היא עדיין נכונה. ולמה? כי היא נכונה במבנה המתמטי המופשט, ואי-אפשר לראות את זה. אתה תסתכל, אתה אף פעם לא תראה את זה הולך לאין-סוף, כי אין-סוף זה לא, אפשר להגיד גם אין-סוף הוא סוג של תהליך ולא סוג של דבר קיים, ואנחנו לא יכולים לדמיין רק צילומים ולא תהליכים.
סיכום מבנה הטיעון של הפרק כולו
בכל מקרה, אז ראינו שני דברים שהדמיון אומר שהם בלתי אפשריים והם דווקא הכרחיים. הכרחיים, כן?
ואחר כך הוא הביא שתי דוגמאות של, או דוגמא אחת לפחות, של דבר שהדמיון חושב שהוא חייב להיות והשכל אומר שהוא לא יכול להיות, כן?
זה הפוך, הוא מביא דוגמאות משני הצדדים, גם מהצד שיש דברים שהדמיון שולל והשכל מחייב, גם דברים שהדמיון מחייב והשכל שולל.
המסקנה: השכל הוא הכוח המבחין באמת
ולכן התשובה לבעיה הזאת שצריכה להיות, שיש כוח אחר שבו מבחינים את האמת והשקר או את ההכרחי והבלתי אפשרי, וזה השכל, לא הדמיון.
אוקיי, זה עד כאן הפרק הזה. יש פה עיון מאוד עמוק, ואנחנו נגיע לזה עוד יותר קצת.