סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
1. השאלה המרכזית
השאלה המרכזית של השיעור, לרגל שבועות (זמן מתן תורתנו): האם באמת עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה?
שתי דרכי ניסוח:
– ניסוח “פרום”: *למה* עלינו לשמוח? (מניח מראש שכן)
– ניסוח “לא פרום”: *האם* עלינו לשמוח בכלל
2. תצפית: אנשים לא באמת נראים שמחים
אנשים פועלים כאילו הם מושקעים בתורה ועוברים את תנועות החגיגה, אבל לא באמת נראים שמחים שקיבלו אותה. התורה נראית יותר כמקור לבעיות מאשר מקור לפתרונות – משהו שצריך לקיים (*מקיים*), אבל שלא מייצר שמחה.
סטייה צדדית: הומור ביתי של שבועות
השמחה האמיתית של שבועות עבור חלק מהאנשים היא שבני זוג יכולים לישון כל היום בזמן שהשני שומר על הילדים, ובארץ ישראל החג נגמר מהר. זה מדגיש שהשמחה לא באמת *על* התורה.
3. המדרש של האומות – מופנה פנימה
המדרש הידוע: הקב״ה הציע את התורה לכל האומות, כל אחת מהן מצאה מצווה “שוברת עסקה” (למשל, “לא תרצח”). אבל האם *אתה* יכול לחשוב על מצווה שוברת עסקה? יש רשימה גדולה.
הסיבה היחידה שהיהודים קיבלו הייתה הנוסחה “נעשה ונשמע” – הם התחייבו *לפני* שידעו את הפרטים. אילו ידעו את התוכן המלא, אולי גם הם היו מסרבים.
רבי זושא מאניפולי לפי הדיווחים אמר שאם היו אומרים ליהודים על איסור *לשון הרע*, הם לעולם לא היו מקבלים את התורה.
סטייה צדדית: בדיחה על פשעי צווארון לבן
האיסור “כחול הצווארון” (רצח) קל לקבל באופן נומינלי – “רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה” – אבל האיסורים העדינים יותר, היומיומיים, הם המכשולים האמיתיים.
4. תשובה מוצעת של תלמיד: התורה כמבנה/תבנית
תלמיד מציע תשובה (ה“שיטה מהאינטרנט”): בלי התורה, אדם הוא כמו האינטרנט הלא מסונן – זמין לכל דבר, מעוצב על ידי שום דבר. התורה משייפת ומעצבת אדם למשהו ספציפי, נותנת לחיים צורה וכיוון. בלעדיה, אתה “גוש” – תיאורטית יכול להיות כל דבר, ולכן בפועל כלום.
אנלוגיה: זה כמו תכנית לימודים שהופכת אותך למדען מחשבים לעומת להיסחף ללא מטרה בין הספה, החוף והגיטרה.
5. ביקורת על תשובה זו
לטיעון יש ערך כטיעון לטובת *איזשהו* מבנה, אבל הוא לא טיעון טוב עבור *המבנה הספציפי הזה* (התורה):
– כל מערכת של משמעת או כיוון יכולה לשרת את הפונקציה “אנטי-גוש”.
– הטיעון לא מתייחס לשאלה האם אלמנטים ספציפיים של התורה הם באמת טובים או מועילים.
– אפשר עדיין להעלות ביקורות על מצוות או נורמות מסוימות – למשל, הגבלות על נישואי תערובת, זהות שבטית, הדחף להיות “הטובים ביותר” – שאולי גרמו ליותר בעיות מאשר פתרו.
6. עמדה זמנית, כנה: אין תשובה עדיין
אין תשובה לשאלה עדיין. ממשיכים הלאה:
– יש חלקים בתורה (במובן הרחב, כולל כל המסורה והמנהגים) שהם באמת רעים עבורנו – לא רק לא מועילים, אלא מזיקים באופן אקטיבי.
– השאלה ההשוואתית (“האם תורה *אחרת* הייתה טובה יותר?”) מוכרת אבל מוצדת כלא השאלה הנכונה.
– השאלה הנכונה היא האם כל דבר בתוך המסורת הרחבה הזו מועיל – והתשובה היא בבירור לא: חלק מהחלקים הם “ההפך ממועיל.”
—
7. דוגמה קונקרטית: בעיית הבחירה (*אתה בחרתנו*)
בעיה אוניברסלית המוטמעת בתורה עצמה: דוקטרינת הבחירה היהודית (*אתה בחרתנו*). זה אולי נכון, אבל זה מוביל למידות רעות, במיוחד גאווה מוגזמת (*גאווה*). קצת גאווה נחוצה (*מידה בינונית*), אבל גאווה מוגזמת בהיות יהודי מזיקה ומייצרת תוצאות נוראות.
זה לא אלמנט שניתן להפריד בקלות – זה אינטגרלי ל*יידישקייט*, מה שהופך את זה לקשה מאוד פשוט לזקק. רוב האנשים או נאבקים עם זה או, גרוע מכך, מאמצים את המידה הרעה כי הם מרגישים שהתורה נותנת להם רישיון לכך.
נקודת משנה: השלכות מעשיות של גאווה זו
חצי מהבעיות שיש ליהודים עם אומות אחרות נובעות ממידות רעות יהודיות – לא רק מאנטישמיות חיצונית. *רבי* אמר פעם שאנטישמיות היא חצי אשמת הגויים וחצי אשמת היהודים. זה מערב את התורה עצמה.
—
8. סילוק הגרסה “הקלה” של השאלה
פנטזיה נאיבית: בלי תורה, אפשר היה להיות “חופשי” לעשות מה שרוצים. זה ניתן לתשובה טריוויאלית:
– אתה לא יודע מה אתה רוצה – תשוקה אינה מדריך אמין.
– לעשות מה שאתה רוצה זה למעשה לא לעשות כלום – זו לא באמת חופש.
זו גרסת “מצב קל” של השאלה – באמת רק שואלת “האם בני אדם צריכים תרבות/חוקים?” – שהתשובה עליה היא כמובן כן. יש להתמודד עם הגרסה הקשה: האם *האדם הספציפי הזה* (בלייקווד, ב-2025) צריך לשמוח עם *התורה הספציפית הזו*, כולל כל ספריה ותוכנה?
—
9. פיצול השאלה לשתי שאלות נפרדות
שאלה א׳: האם *האידיאל* של התורה טוב? (שאלת ה״דגל”)
זו השאלה שרוב האנשים *חושבים* שהם שואלים: האם התורה – אות גדולה ‘ה׳, אות גדולה ‘ת׳, התורה הקדושה שניתנה בסיני – טובה?
– התשובה כמובן אמורה להיות כן.
– אנחנו “אפילו לא מורשים” לשאול את זה.
– זו השאלה הפחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת האידיאל מהמבצעים שלו. דוגמאות:
– “אוהב יהדות, לא את היהודים”
– “אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו”
– “99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים”
זו הגנה בסגנון קראי: ה*ספר* קדוש; רק הפרשנים/המבצעים רעים.
שתי בעיות עם הגנה זו
1. בעיה אמפירית: אולי התורה/הדת *כן* עשתה אנשים כאלה – אי אפשר פשוט להפריד את הטקסט מההשפעות שלו.
2. הבעיה הגדולה יותר – ה״דגל” לא רלוונטי: אף אחד לא צריך לדאוג להגן על האידיאל/הכותרת המופשטת שנקראת “תורה” או “יהדות”. הגנה על הדגל היא:
– לא שימושית לחיים האמיתיים של אף אחד
– עניין של *כבוד* במקרה הטוב
– רלוונטית רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב
– לא *אמונה* בשום מובן משמעותי – *אמונה* היא לא להיות “מעריץ” של דגל ולהגן עליו מביקורת
אנלוגיה להמחשה: איסלאם
האם הקוראן הוא ספר טוב או רע לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שאנשים מסוימים רוצים להרוג אותך. האם ההתנהגות שלהם נובעת מהספר או לא היא לא רלוונטית טקטית – הוכחה שהספר רע לא משנה את המצב המעשי. באופן דומה, אם מישהו מוכיח שהספר באמת טוב ופשוט “הושחת,” המידע הזה חסר תועלת – הוא לא משנה כלום לגבי המציאות החיה.
סטייה צדדית: סוגריים לתיאודיציה
תלמיד מעלה האם הטיעון הזה באמת על האם אלוהים טוב. תיאודיציה מוצבת בסוגריים במפורש – הדיון הזה לא על הגנה על טובת אלוהים. הדחף להגן על אידיאל התורה נובע מהתחייבות קודמת (אלוהים נתן אותה, אלוהים חייב להיות טוב), אבל המטרה היא לעבור מעבר למסגור הזה.
—
10. דחיית שאלת האלוהים כלא רלוונטית
גם אם מניחים שאלוהים נתן את התורה, זה לא עונה על השאלה.
נגד ההגנה “אלוהים נתן תורה טובה, אנשים הרסו אותה”:
– אם אלוהים כל יודע, הוא היה צריך לדעת איך התורה תתפרש ותתורגל. אלוהים שנותן תורה שרק מייצרת תוצאות רעות אינו אלוהים ששווה להגן עליו (*רחמנא ליצלן*).
– גם אם אלוהים נעשה “חף מפשע” על ידי ההגנה הזו: מה זה עושה עבורי? (*”זאל ער לעכטן אין גן עדן – וואס איז דאס פאר מיר?”*) – אלוהים חף מפשע בגן עדן לא רלוונטי לשאלה המעשית האם התורה טובה *עבורנו*.
—
11. השאלה המרכזית מוגדרת במדויק
שני הצדדים של הדיון כל הזמן מזיזים את השאלה.
השאלה שחשובה: האם *זו* התורה – זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה, מלמדים אותה וחיים לפיה – טובה? האם אני צריך לשמוח איתה?
השאלה שלא חשובה:
– האם *הרעיון* של האלוהים שנתן את התורה הוא רעיון טוב?
– האם התורה *ספר* טוב במופשט?
– האם התוכנית של אלוהים הייתה טובה?
אלו “שאלות נחמדות” אבל הן לא השאלה, ואנשים כל הזמן מבצעים “תעלול קסמים” (כמו אימון תקשורתי: “ענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך”).
סטייה צדדית: אנלוגיה לנצרות ולמסעות הצלב
אף אחד לא באמת דואג האם הנצרות *כדוקטרינה* גרמה למסעות הצלב. אנשים שופטים את הצלבנים לפי מעשיהם. השאלה הסיבתית המופשטת מעניינת רק מסיבות פוליטיות, לא להערכה אתית.
—
12. העיקרון הפרגמטי/קונסקוונציאליסטי
טענה מרכזית: אם תורה היא “טובה” במופשט אבל כל העוקבים שלה רעים → אתה צריך להיות *כופר* לגבי התורה הזו ולהתעלם מכל ההגנות האפולוגטיות.
להיפך: אם תורה היא “רעה” במופשט אבל איכשהו גורמת לכל העוקבים שלה להיות טובים → יש לפחות *צד* (טיעון) רציני שאתה צריך להצטרף לקבוצה הזו, כי זה עובד.
המחשה היפותטית: דמיין טקסט במקור על רצח ואונס, אבל הפרשנים והמסורת שבעל פה הפכו אותו למערכת של צדקה וטוב. אתה צריך להצטרף לקבוצה הזו – למי אכפת מה ה*פשוטו של מקרא* היה במקור?
הקריטריון המכריע הוא תוצאה מעשית, לא טוהר טקסטואלי או תיאולוגי.
—
13. תורה היא לא ספר – היא פרקטיקה חיה
טענה חזקה: המילה “תורה” לא מתכוונת לספר. כל מי שאומר שתורה היא ספר הוא *אפיקורס*.
הוכחה תלמודית (מסכת קידושין): ינאי המלך עשה את הטעות לומר שהתורה היא ספר – כל אחד יכול לקרוא אותה, אז החכמים מיותרים. הגמרא אומרת *ניזרקה בו מינות*.
סיבה: תורה שבכתב בלי תורה שבעל פה לא עובדת. התורה קיימת באנשים שמתרגלים ומעבירים אותה, לא על הדף. הגנה על ה*ספר* בזמן שה*אנשים* נכשלים היא חסרת משמעות: “אם לא בזכות האנשים שטובים, אין לי מה לעשות עם הספר.”
—
14. התייחסות לטיעון הנגדי: “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
תלמיד מציע: גם אם המתרגלים הנוכחיים פגומים, האם אי אפשר לעקוב אחרי ה*ספר עצמו* (או המפרש ההיסטורי הטוב ביותר, למשל הרמב״ם) ישירות?
תשובה – זו קראות מחודשת: עקיפת המסורת החיה כדי לעקוב רק אחרי הטקסט היא מבחינה מבנית זהה לקראות.
התנגדויות מעשיות:
– קשה מאוד להיות תלמיד של אדם מת (למשל, הרמב״ם). אפשרי בדרכים מוגבלות, אבל מוגבל מאוד.
– אתה תיצור יהדות *חדשה* (או מחודשת ישנה), לא משתתף בזו הקיימת בפועל.
– זה עדיין לא עונה על השאלה המקורית: “האם אני צריך לשמוח עם התורה” מתכוון לתורה *כפי שלימדו אותי אותה*, לא כזו שאני יכול היפותטית לשחזר מספר ישן טוב.
נקודת משנה: התורה היא לא הספר הטוב היחיד
גם לפי הרמב״ם, התורה היא לא הספר הטוב היחיד בעולם. יש אולי חמישה (או עד ~20) ספרים משמעותיים היסטורית-עולמית עם מיליוני עוקבים, וכולם כנראה דומים בערכם (“ערך טוב כמו התורה באותה מידה”). זה מוצהר כהשערה, לא מתוך ידע עמוק של כל המסורות.
—
15. בעיית המעגליות – מהו “טוב”
בעיה עצומה לא פתורה: לאורך הדיון הזה, הייתה העמדת פנים שאנחנו יודעים מה “טוב” אומר ויכולים להעריך האם התורה (או כל מערכת) טובה.
אם אתה מגדיר “טוב” כמה שהתורה אומרת, אתה לכוד במעגל: אתה יכול רק לשמוח עם התורה כי התורה מצווה שמחה, וזה מעגלי לחלוטין (*דהא דא בקטיגתא דקטיגתא*).
אנשים בספרות דתית (למשל, *ליקוטי שיחות*) חוזרים על טיעונים מעגליים כאלה בלי להכיר בהם כמעגליים. אין דרך לצאת מהמעגליות הזו עדיין, אבל השאלה חייבת להישאל ממחוץ למערכת כדי להיות משמעותית.
—
16. לא שנוי במחלוקת שיש גרסאות רעות של תורה
זה מקובל באופן מסורתי – לא שנוי במחלוקת כלל – שיש דרכים רעות ללמוד ולתרגל את התורה. מקורות:
– הגמרא: *”לא זכה, נעשית לו סם המוות”*
– *”ישתו תלמידים ומים רעים”*
– *”מוציאים דברי תורה למינות”*
– השקפת חז״ל שהנצרות היא בעצם גרסה רעה/פרשנות של התורה – לא משהו חיצוני, אלא משהו שצמח מהתורה “בדרך הלא נכונה”
כל הדעות מסכימות שזה אפשרי תיאורטית שאנשים יטענו למחויבות לתורה בזמן שהם אנשים רעים נורא, אנשים שאפילו התורה עצמה הייתה מגנה אותם – ובכל זאת באמת “באו מ״התורה.
—
17. המקרה של האדם שעוזב קהילת תורה מושחתת
ניסוי מחשבתי: מישהו גדל בקהילת תורה מושחתת (למשל, עבר התעללות ממורה). האדם הזה, דרך הגיון מוסרי כן – כמו “גרסה טהורה של אברהם אבינו” – מסיק שמה שהוא חווה הוא לא נכון ועוזב להיות לא-יהודי (*גוי*).
התגובה הדתית הנפוצה: “המורה הרע שלך לא מייצג את כל התורה; אל תזרוק את התינוק עם מי האמבטיה; אתה טיפש שעזבת את היהדות בגלל מנהיג רע אחד.”
הטיעון הזה לחלוטין שגוי. הנמקה:
– אין תורה שקיימת מלבד התורה כפי שהיא באמת מלומדת ונחיית על ידי אנשים אמיתיים בקהילות אמיתיות.
– המדרש (מחובר לפורים) ופיוט לשבועות: התורה אמרה לאלוהים, *”אם אין ישראל, אין תורה”* – תורה “בשמים” בלי אף אחד שמתרגל אותה היא חסרת תועלת.
– לכן, אם הגרסה היחידה של תורה שמישהו נתקל בה היא רעה, האדם הזה צודק לעזוב אותה. הוא לא עושה טעות. אתה יכול להציע לו גרסה טובה יותר, אבל אתה לא יכול לקרוא לו טיפש.
—
18. המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר
ההפך נכון באותה מידה: מישהו שאומר “אני לא יודע אם הסיפורים של התורה נכונים היסטורית, אבל דרך החיים שלימדו אותי נראית טובה – אבא שלי היה אדם טוב, המורים שלי היו אנשים טובים – אז אני רוצה להמשיך לחיות ככה ולגדל את הילדים שלי בזה” – האדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והחכמה.
– האם *מעמד הר סיני* באמת קרה לא רלוונטי להחלטה המוצדקת של האדם הזה.
– אם המסורת מבוססת על סיפורים כאלה, בסדר – הוא יכול לאשר אותם גם. אבל היסוד של המחויבות שלו הוא שהאנשים שהעבירו אותה היו באמת טובים.
– זו חוכמה: לעשות את הפעולות הנכונות מהסיבות הנכונות.
—
19. תזה מרכזית: טובת האנשים היא מה שחשוב, לא הדגל
להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב. אנשים כל הזמן מנסים לברוח מזה באמירה “אני מאמין בתורה, יש לי את ה*אמונות* הנכונות” – אבל זה חסר תועלת.
– אם אתה אדם רע, הילדים שלך צריכים להיות גויים, וה״דגל” של מחויבות לתורה לא מציל אותך.
– הרבה אנשים מסתמכים על אמונות נכונות כתחליף להיות טובים, והילדים שלהם אכן עוזבים את היהדות (*טאקע become goyim*).
—
20. מה “הציל” את היידישקייט – דיון על הבעל שם טוב
סטייה צדדית: דיון שנצפה
האם הבעל שם טוב הציל את היהדות, או שהתורה “הגנה על עצמה”?
כל המסגור הוא “לה-לה-לנד” – אנשים
מתווכחים איזו *תיאוריה* (רציונליסטית לעומת מיסטית) הצילה את התורה מפספסים את הנקודה לחלוטין.
מה שבאמת שומר על התורה חיה הוא אנשים שהם באמת טובים דרכה. המיתולוגיה החסידית ש״לפני הבעל שם טוב, היידישקייט הייתה בירידה” פשוט אומרת: הבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה, בעוד שהרבנים הממסדיים לפניו הפכו מושחתים במקצת – השתמשו בתורה למטרות אגואיסטיות במקום לשיפור מוסרי אמיתי. אם זה המצב, אנשים *צריכים* לעזוב גרסה מושחתת כזו.
—
21. הטענה האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
טענה ניתנת לצפייה:
– איפה שמורי תורה כנים – גם אם טיפשים או טועים – ובאמת מנסים להיות אנשים טובים יותר דרך התורה, הילדים שלהם נשארים יהודים.
– איפה שהמורים בבירור לא כנים, מסתמכים על התירוץ שיש אמונות נכונות (*אמונות*) מספיק, הילדים שלהם עוזבים את היהדות.
ניואנס: לפעמים אתה צריך *תיאוריה* טובה (כמו חסידות) כך שאנשים *יכולים* להאמין בתורה ולהשתמש בה כדי להיות טובים – אם בלי מסגרת כזו הם היו חושבים שהתורה רעה, הם לא יכולים להשתמש בה לצמיחה מוסרית. אבל התיאוריות הן אינסטרומנטליות; מה שעושה אנשים טובים הוא הכנות שלהם, לא התיאוריות עצמן.
סטייה צדדית: התייחסות לאיזביץ
מאזין מעלה קשר למחשבת איזביץ (המי השילוח) – משהו כמו “הוא הפך לגוי אבל שמר על יידישקייט.” זה מוכר אבל נדחה להרחבה, כי זה יוביל לסיבוכים.
—
22. הכרה בהשלכה המסוכנת
הטיעון עד כה יוצר בעיה: לפי ההיגיון שלו, הוא אולי אומר לאנשים מרקעים רעים לעזוב את היהדות (*להיות גויים*), וזה *רחמנא ליצלן*. המתח הזה מוכר ישירות.
—
23. מעבר: הבטחת תשובה דרך מושג המעלה
יש *שטיקל* (תשובה חלקית) – אחת שנחשבת באמת שימושית – גם לשאלה העיקרית (למה לשמוח על קבלת התורה / מה עושה את התורה טובה) וגם להשלכה המסוכנת. התשובה דורשת *הקדמה* מורחבת דרך מושג המעלה (*מידות*), שתוביל ל*סיום* של הטיעון הרחב יותר.
—
טבע המעלה (*מידות*)
24. בעיית התרגום של “מעלה”
– מקור יווני: המילה היוונית *arete* אומרת משהו כמו “מצוינות.”
– לטינית: “Virtue” היא רק תרגום לטיני של המונח היווני הזה.
– עברית – *מידות טובות*: זה התרגום היהודי המסורתי, אבל הוא לא מספיק כהגדרה.
– *מידה* פירושו המילולי “מידה.”
– המונח כנראה נובע מאימוץ הרמב״ם (מיימונידס) של דוקטרינת אריסטו של מעלה כממוצע בין קיצוניות – ה״מידה” הנכונה.
– אבל לקרוא לזה “מידה טובה” (*מידה טובה*) לא אומר לך של מה או לאיזו מטרה.
סטייה צדדית: אטימולוגיה של *מידות טובות*
הרמב״ם השתמש ב*מידה* ב*פירוש המשנה*; *חז״ל* כבר השתמשו במילה *מידה* במובן רחב של “מידה” (למשל, *ארבע מידות בתלמידים*, *מידה טובה מרובה*). השימושים האלה קרובים למה שהיוונים קראו מעלות – מידות של דרכי פעולה – אבל הטרמינולוגיה עדיין לא מסבירה את הטבע של מעלה.
—
25. תזה מרכזית: מעלת אופי = “אהבה” מאומנת
מעלות אופי הן אהבות ושנאות – במיוחד, האהבה או החיבה לפעילות ספציפית (לא לאובייקט ספציפי). מעלות אינטלקטואליות (למשל, לדעת *איך* ללמוד) שונות ממעלות אופי (למשל, *לאהוב* ללמוד).
המחשה: מערכת הישיבה הליטאית
*ישיבה* לא מלמדת אותך בעיקר ללמוד (מיומנות אינטלקטואלית); היא מלמדת אותך לאהוב ללמוד (מעלת אופי). “תוצר מוצלח” של ישיבה ליטאית אוהב ללמוד ללא קשר לגורמים אחרים – אפילו שמירת מצוות.
סיפורים חסידיים לועגים לאנשים שלומדים תורה בזמן שמעשנים בשבת, אבל זה בעצם מוכיח שהישיבה הצליחה: היא ייצרה את ה*אהבה* של למידה, שהיא בלתי תלויה ב*שמירת מצוות*.
סטייה צדדית: חסידים לעומת ליטאים
חסידים עושים את אותו דבר – הם מלמדים אותך לאהוב לשיר *מנוחה ושמחה*, להתפלל עם הרגשה, וכו׳. הדיון האמיתי בין שני המחנות הוא אילו מעלות חשובות יותר – לא למי יש יותר *יראת שמים*. הדיון הזה לא יכול להיפתר על ידי הצבעה על אנשים שחסרים מחויבות דתית; הוא יכול להיפתר רק על ידי שאילה: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר? זו שאלה רצינית שנשארת ללא מענה כאן – רק המסגרת מסופקת.
—
26. הטעות היסודית: בלבול בין מעלה לאמונה או להנאה חושית
דיכוטומיה שקרית שאנשים נופלים לתוכה בדרך כלל:
שתי האפשרויות השגויות:
1. “אני מאמין בזה” – הרמה האינטלקטואלית/דוגמטית (למשל, “לימוד תורה הוא אידיאל”). הרבה אנשים מחזיקים באמונה הזו אבל לא באמת אוהבים ללמוד. אלה אנשים שעבורם *חינוך* נכשל.
2. “אני פשוט *סתם* אוהב את זה” – צמצום האהבה להעדפה חושית גסה, כאילו לאהוב תורה זה אותו דבר כמו לאהוב מיץ תפוזים.
האפשרות השלישית הנכונה: **סוג חדש של אהבה**
אימון מעלה יוצר יכולת חדשה באמת לאהבה שלא הייתה קיימת לפני כן. היא לא ניתנת לצמצום ל:
– הנאות חושיות קיימות מראש (אוכל, תשומת לב, נוחות)
– מוטיבציות אינסטרומנטליות (*כבוד*, כסף, *נחת*)
– אמונה או אידיאולוגיה בלבד
אתה נולד עם אהבות בסיסיות מסוימות (אוכל, הנאה, תשומת לב). דרך *חינוך*, אתה רוכש אהבות חדשות – למשל, אהבת לימוד תורה.
—
27. *מתוך שלא לשמה בא לשמה* – המנגנון של רכישת אהבות חדשות
תיאור התפתחותי:
1. שלב התחלתי (*שלא לשמה*): פעילות הלמידה מחוברת בהתחלה לתגמולים חיצוניים – ממתק, עוגת גבינה בליל שבועות, *כבוד*, *נחת* הורית.
2. מעבר: מכיוון שהתגמול החיצוני מחובר באופן מלאכותי ללמידה (הוא לא נובע ממנה באופן טבעי), הלומד בסופו של דבר נתקל במטרות הפנימיות של הפעילות עצמה – למשל, להבין את ה*סוגיא* היטב.
3. שלב בוגר (*לשמה*): האדם אוהב ללמוד למען הטוב המובנה שלה עצמה, לא למען התגמול החיצוני.
– זה מתיישב עם *הבנת נפש החיים* של *לשמה*: אתה אוהב את הדבר עצמו.
– זה מנוגד ל*פשט* “חסידי” יותר של *לשמה* שמאופיין כתיאורטי/מופשט יותר.
נקודה מרכזית: המסלול הטבעי
להישאר ממוקד בממתק בזמן למידה הוא אפשרי אבל לא טבעי – זה דורש מאמץ מכוון *לא* לדאוג ל*סוגיא*. המצב הטבעי לכל מי שבאמת אוהב ללמוד הוא שהם הגיעו להעריך את הטוב המובנה בפעילות עצמה.
—
28. דחיית ה״הרגשה” או “הטעם החושי” של תורה
תלמיד מעלה את הרעיון שאולי יש “טעם” של תורה אנלוגי לטעם של מיץ תפוזים – איזו חוויה חושית מובנית.
זה נדחה בתקיפות:
– אין הנאה חושית בלימוד תורה. אף אחת.
– האנלוגיה של מיץ תפוזים ממחישה את סוג האהבה המובנה, הקיימת מראש – והסוג הזה פשוט לא קיים לתורה.
– כל קשר “חושי” לכאורה לתורה (עוגת גבינה בשבועות, *כבוד*, וכו׳) הוא מלאכותי וחיצוני – זה בדיוק שלב ה*שלא לשמה*, לא הדבר האמיתי.
– האהבה האמיתית של תורה היא יכולת חדשה – לא הרגשה חושית אלא הערכה של המטרות הפנימיות של הפעילות עצמה.
—
ההבדל הקטגורי בין הנאה חושית ולא-חושית
29. ה״הרגשה” של למידה אינה חושית
ההרגשה או ההנאה הקשורה ללמידה היא לא הרגשה חושית. כשמישהו אומר “למידה מרגישה טוב,” הם משתמשים במילה “מרגיש” במובן אנלוגי, לא מילולי חושי. הבנת *פשט* לא מרגישה כמו מתיקות על הלשון או כל הנאה חושית מבוססת-עצבים. אולי יש נוירונים יורים, אבל אלה נוירונים שונים, עצבים שונים – הם לא ניתנים לצמצום ל״אני מרגיש טוב” במובן החושי. ה״הרגשה טובה” של למידה היא סוג שונה קטגורית של הרגשה טובה מזו של שתיית משהו מתוק או השתכרות.
30. ביקורת על הדגל מחנה אפרים והבלבול החסידי
בלבול היסטורי: הדגל מחנה אפרים (טקסט חסידי) התחיל לדון ב״הנאת הלמידה,” וזה יצר בלבול נרחב. הסיבה השורשית: הדגל מחנה אפרים, כמו רוב ההוגים המודרניים, חסר את הקטגוריה הביניים בין הנאה חושית לבין האידיאלים הרוחניים הגבוהים ביותר. הקטגוריה הביניים הזו הייתה ידועה היטב במסורת האריסטוטלית אבל נשכחה ברגע שהאוניברסיטאות (וכתוצאה מכך העולם האינטלקטואלי היהודי) הפסיקו לקרוא את אריסטו.
הטעות הנובעת יש לה שני שלבים:
– שלב 1: אנשים מכווצים את כל צורות האהבה להנאה חושית (וזה בבירור שגוי אבל מונח באופן נרחב).
– שלב 2: מכיוון שאנשים דתיים עדיין חשים שחייב להיות משהו גבוה יותר, אבל אין להם קטגוריה ביניים, הם קופצים לאידיאל הגבוה ביותר האפשרי – *לשמה*, *דבקות*, קשר-אלוהי – כחלופה היחידה להנאה בסיסית.
מה שנדון הוא הרבה יותר פשוט מקשר אלוהי. ההנאה של למידה היא סוג משלה – לא חושית, וגם לא בהכרח הטוב הרוחני האולטימטיבי.
31. האם ההנאה של למידה ניתנת להפרדה מהלמידה עצמה?
האהבה המעורבת בלמידה לא יכולה להיות מופרדת מהלמידה באופן שבו אהבת גלידה יכולה להיות מופרדת ממעשה אכילת גלידה. כל המהות (*מהות*) של להיות לומד היא שסוג חדש של אהבה הותקן בך. האהבה היא חלק מהלמידה עצמה.
הדגל מחנה אפרים מבין את הנקודה המסוימת הזו נכון: האהבה היא מהותית ללמידה. מישהו שרק ממלא את מצוות תלמוד תורה (*מקיים מצוות תלמוד תורה*) בלי לאהוב את זה הוא *צדיק* אבל לא לומד (*לומד*). המשימה החינוכית של הישיבה נכשלה אם היא מייצרת מישהו שלומד בלי לאהוב את זה. אם החינוך מצליח, התלמיד אוהב ללמוד – והאהבה הזו היא מרכיבה של להיות לומד.
הערת צד: סוגריים לשאלה הנורמטיבית
השאלה האם ההנאה הזו *טובה מספיק* או האם היא מהווה *לשמה* היא במפורש בסוגריים. החסידים היו אומרים שזה לא מספיק – וזה לא נטען איתו. הנקודה היחידה היא שכשהחסידים מבקרים את ההנאה הזו על ידי צמצום שלה להנאה חושית, הביקורת הזו שגויה. אפשר לבקר אותה על בסיסים אחרים, אבל לא על ידי כיווץ שלה להנאה בסיסית.
סטייה צדדית: אתגרי תלמידים על סוגים שונים של אהבה בתוך למידה
תלמיד מעלה הבחנה בין (א) ה*חשק* (תשוקה/דחף) ללכת ללמוד (למשל, ב-2 בלילה), ו-(ב) ה*געשמאק* (עונג) שחווים בזמן למידת תוספות בפועל. ההבחנה הזו נדחית כלא רלוונטית (*לא לגבי עניין*) למטרה הנוכחית. מכיוון שהמטרה היא רק להגדיר מהי מעלה, כל הווריאציות המשנה האלה נופלות לאותה קטגוריה. הן היו הבחנות מעניינות אם דנים במעלת הלמידה בפירוט, אבל לא עכשיו.
סטייה צדדית: אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד מציע: “מכיוון שפעם אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב אכילת פיצה” – מציע שאהבת למידה אולי עובדת באותו אופן כמו טעם נרכש לאוכל. האנלוגיה הזו נדחית בתקיפות. שני סוגי האהבה מחוברים קרוב מדי. דוגמאות חייבות להישמר מובחנות בבירור כדי להימנע מבלבול: אכילה והנאות פיזיות הן סוג אחד של אהבה; *כבוד*, *גאווה*, ו*כעס* הם סוג אחר לגמרי.
—
32. הבחנה מרכזית: הנאה חושית לעומת אהבה חברתית/בנויה
הבחנה מכרעת:
– הנאות חושיות (אוכל, שתייה): טבעיות, גופניות, לא דורשות הוראה כדי ליהנות.
– אהבות חברתיות/בנויות (כבוד, גאווה): מלומדות תרבותית, קיימות ביחסים בין אנשים, לא ממוקמות בגוף באותו אופן. אתה צריך ללמד לאהוב כבוד. זה מוסד תרבותי. (אדם תיאוריה ביקורתית היה אומר שזה לא באמת קיים.)
לימוד תורה שייך לקטגוריה השנייה – זה מסוג הדברים ש*כבוד* הוא, לא מסוג הדברים שאוכל הוא. אתה צריך *חינוך* כדי להגיע לאהוב את זה. זה קיים ב״חלק אחר של הנשמה.”
התייחסות להתנגדות: “אבל טעמי אוכל גם דורשים אימון”
תלמיד שואל: אם טעם אוכל גם דורש *חינוך* (טעמים נרכשים), האם זה לא יהיה אותו דבר? לא. ההבחנה הוראה/אימון הוצעה כהבדל אחד (*חילוק*), לא כהבדל המגדיר או היחיד. גם אם העדפות אוכל היו נלמדות לחלוטין, שני סוגי האהבה עדיין היו שונים קטגורית. הם מורגשים אחרת, ממוקמים אחרת בחוויה, וקיימים בתחומים שונים.
התייחסות להתנגדות אחרת: “אחד הוא פעילות, אחד הוא אהבת פריט”
תלמיד מציע שההבדל האמיתי הוא שאחד כולל אהבת פעילות והשני אהבת דבר/פריט. זה נדחה בנחרצות: “בהחלט לא! זו רק פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם.” אינטרוספקציה מגלה שאלה סוגים שונים לחלוטין של דברים.
33. ביקורת מסכמת: השטחת “אהבה” לקטגוריה אחת לא מובחנת
טעות קונספטואלית נרחבת: אנשים המציאו קטגוריה יחידה, לא מובחנת שנקראת “לאהוב דברים” ואז מתייחסים לכל המקרים כשווים – “אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה, אני אוהב תורה.” זה נכון רק במובן הרחב ביותר, הריק ביותר של המילה “אוהב”. זה אנלוגי לאמירה “זה שולחן וזה כוכב – שניהם דברים.” נכון טכנית, אבל זה מחסל את כל ההבחנות המשמעותיות.
—
34. הגנה מורחבת על ההבדל הקטגורי
זה לא שיפוט ערכי (לא אומר שצריך “לדאוג” יותר לסוג אחד של הנאה). זו טענה תיאורית, אונטולוגית בלבד: הנאה חושית וההנאה של לימוד תורה (או מעורבות אינטלקטואלית) הם סוגים שונים ביסודם של דברים, לא רק דרגות או טעמים שונים של אותו דבר.
זו העובדה הבסיסית ביותר בדיון – כל כך בסיסית שאם מישהו לא רואה את זה, משהו השתבש ביסודות הפילוסופיים שלו.
אנלוגיית הטוש-הצהוב/הטוש-הכחול
שני טושים שונים בבירור; השאלה “למה הם שונים?” היא כמעט אבסורדית – אחד צהוב, אחד כחול. באופן דומה, הנאה חושית והנאה אינטלקטואלית שונות באופן ברור מאליו.
נטל ההוכחה
הנטל נופל על מי שטוען שההנאות האלה זהות. עמדת ברירת המחדל, השכל הישר היא שהן שונות. טענת זהות דורשת הוכחה חיובית; טענת הבדל לא.
האשמה בדו-משמעות
ההתנגדות נובעת מהעובדה שאנגלית משתמשת באותה מילה (“אוהב,” “נהנה,” “הנאה”) לשתי החוויות. שימוש באותה מילה לא הופך את המתייחסים לזהים. זו דו-משמעות – טריק מילולי, לא תובנה פילוסופית.
סטייה צדדית: אנלוגיית הכיסא
רדוקציו: “הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה – הוא אף פעם לא קופץ למעלה.” אנחנו משתמשים במילה “אוהב” גם שם, אבל בבירור ה״אהבה” של הכיסא היא לא אותו דבר כמו אדם שאוהב פיצה. המילה המשותפת מסתירה הבדל מוחלט בסוג.
חמשת החושים כקטגוריה אמיתית
חוש הוא משהו שנותן מידע על העולם החיצון באופן אנלוגי למגע – מגע פיזי או אינט
ראקציה (גלי אור פוגעים ברשתית, גלי קול פוגעים באוזן, וכו׳). בתוך החושים, הנאות שונות (טעם לעומת מגע לעומת שמיעה) הן אכן שונות זו מזו, אבל הן חולקות דמיון משפחתי – כולן חושיות, כולן כוללות גירוי פיזי של קולטן.
הנאה אינטלקטואלית לא מתאימה לקטגוריה הזו. “איזה חוש נהנה מלמידה?” אף אחד לא יכול לענות, כי זו לא חוויה חושית באופן הרלוונטי. “אני לא יודע מה זה, אבל אני יודע שאני אוהב את זה” – האהבה אמיתית אבל אי היכולת לזהות איבר חוש היא בדיוק הנקודה – זה סוג שונה של דבר.
סטייה צדדית: שמיעת בדיחה לעומת שמיעת צליל
ההנאה הפיזית של צליל נעים (למה תינוקות מגיבים) = הנאה חושית אמיתית של שמיעה. הערכת מוזיקה או הבנת בדיחה = לא הנאה חושית; זה תרבותי, חברתי, נלמד. תרבויות שונות מוצאות בדיחות שונות מצחיקות. זה אנלוגי להנאה אינטלקטואלית, לא להנאה חושית.
סטייה צדדית: אלכוהול/שתייה
לאהוב לשתות אלכוהול (כשהטעם לא נעים) הוא דוגמה טובה להנאה לא-חושית שמתחזה תחת אותה מילה – ההנאה מהשתכרות אינה הנאת-טעם.
ניסוי המחשבה “פלנג׳וימנט”
כדי לשבור את הכישוף של המילה המשותפת: קרא להנאה חושית “enjoyment” ולהנאה לא-חושית “plenjoyment.” ברגע שאתה משתמש במילים שונות, ההתנגדות מתאיידת – אף אחד לא יבלבל בין השתיים. כל הבלבול הוא לשוני בלבד.
המחשות נוספות
– נישואין לעומת מין: ההנאה מלהיות נשוי אינה אותו דבר כמו ההנאה ממין. שניהם נקראים “הנאה,” אבל המילה אומרת ממש משהו שונה בכל מקרה.
– נחת מילדים (יידיש: נחת פון די קינדער): האם זה אותו דבר כמו ליהנות ממין? בבירור לא. חלק מהטקסטים החסידיים עושים *דרש* כזה (קשר הומילטי), אבל זה שטויות ברמה המילולית. אולי שניהם “אנוכיים” – אבל זו תכונה משותפת, לא זהות.
– אנלוגיית רצפה ותקרה: הם חולקים כמה תכונות (שניהם משטחים שטוחים בחדר), אבל הם בבירור שני דברים שונים.
אבחון הבלבול
ההתנגדות של התלמידים נובעת משטיפת מוח פילוסופית – מאות שנים של פילוסופים (ומסורות ישיבה מסוימות, למשל, “חסיד קוצקער”) שכיווצו את כל ההנאות לקטגוריה אחת. זו הנחה שגויה עמוקה מושרשת אבל שגויה שנספגה באופן לא ביקורתי.
—
35. השלכה מרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
לאחר ביסוס ההבדל הקטגורי:
– הנאות חושיות הן טבעיות – הן לא צריכות להילמד. בני אדם (ותינוקות) מגיבים אליהן אוטומטית.
– הנאות לא-חושיות (אינטלקטואליות, רוחניות, יחסיות) חייבות להיות מאומנות/מלומדות. הן לא אינסטינקטיביות.
תובנה זו מיוחסת לשלמה המלך ואפלטון – נקודת ההתכנסות של המסורות הפילוסופיות היהודית והיוונית.
—
סינתזה: אימון, תרבות, והתשובה לשאלה
36. הצורך באימון לאהבות לא-חושיות
הנאות חושיות (למשל, אוכל) הן טבעיות ואין צורך ללמד אותן, אבל אהבות מסדר גבוה יותר – כולל אהבת תורה ולמידה – חייבות להיות מאומנות לתוך אדם. זה מיוחס גם לשלמה המלך (משלי) וגם לאפלטון. בלי אימון, אדם פשוט לעולם לא יגיע לאהוב את הדברים האלה. אין קיצור דרך.
37. אי-ספיקות הטיעון לבדו (וספיקות האימון לבדו)
שתי נקודות משלימות:
– אפילו טיעון רציונלי מושלם למה תורה טובה לא יגרום למישהו *לאהוב* אותה. הם אולי יסכימו אינטלקטואלית, אבל אהבה היא קטגוריה שונה מהסכמה.
– להיפך, אימון יכול לגרום למישהו לאהוב תורה אפילו בלי לספק את הטיעון. מערכת הישיבה מצוטטת כראיה: ישיבות בדרך כלל לא מסבירות *למה* תורה טובה אלא אומרות לתלמידים להאמין בזה – ובכל זאת הן מצליחות לגרום לתלמידים לאהוב ללמוד.
סטייה צדדית: אימון ישיבה חורג מהמטרה המיועדת
תופעה מעניינת: אימון ישיבה לעתים קרובות מייצר אהבת *למידה בכלל*, לא רק ציות לראש הישיבה. תלמידים שאומנו בישיבה מגיעים ליהנות מלימוד דברים שהישיבה עצמה לא הייתה מאשרת. זה מדגים שמה שנרכש הוא *נטייה כללית* (אהבת למידה), לא נאמנות לסמכות ספציפית. זה מושווה למושג לא לשמה – נקודת כניסה לא מושלמת שמובילה למשהו אמיתי.
38. תרבות *היא* אימון (חינוך = תרבות = Culture)
כל תרבות שאי פעם הייתה קיימת מאמנת את חבריה לאהוב דברים מסוימים ולשנוא אחרים. זה ממש מה שהמילה “תרבות” אומרת. המילה העברית תרבות קשורה אטימולוגית לחינוך (חינוך/גידול). הביטוי של הגמרא *”קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם”* מצוטט – תרבות אומרת את הגידול/העיצוב של אדם, לא במובן החייתי, אלא במובן האנושי המובהק של טיפוח *מידות* (תכונות אופי/נטיות).
הבהרת צד: מידות ומעלות
מידות (מעלות/נטיות אופי) הן בדיוק מה שתרבות מייצרת. המילה “מעלה” טכנית רק אומרת “טובה” (דעה טובה/נטייה), אז דעה יכולה להתקיים בלי להיות מידה טובה. תרבות מעצבת דעות; האם הן טובות היא שאלה הערכתית נפרדת.
39. אימון ילדות קובע את מסלול החיים
גם משלי וגם אפלטון/אריסטו מלמדים את ה״מסקנה המפחידה” שמה שאתה מאומן לעשות כילד יישאר איתך לכל החיים. הפסוק *”חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”* (משלי כב:ו): חנך נער על דרכו, וגם בזקנתו לא יסור ממנה.
דוגמאות:
– בתי ספר חסידיים מלמדים כבוד לרבנים → בוגרים תמיד מכבדים רבנים (אולי רבי אחר, אבל ה*מידה* של אמונת חכמים נמשכת).
– בתי ספר ליטאיים מלמדים חשיבה ביקורתית → בוגרים שומרים על הנטייה הביקורתית הזו.
סטייה צדדית: האם מישהו יכול לעבור לגמרי?
מעט מאוד אנשים עוברים לגמרי; רוב האנשים *משכללים* במקום להחליף. החלפה מלאה אינה ריאליסטית ולא הכרחית. המטרה היא שיכלול, לא טרנספורמציה סיטונאית.
—
40. מה זה באמת אומר לשמוח על קבלת התורה
“לשמוח שקיבלנו את התורה” אומר לשמוח עם המעלות/הנטיות שהתרבות שלך (יידישקייט) אימנה לתוכך – דברים שגרמו לך לאהוב שלעולם לא היית אוהב בלי האימון הזה.
זו הכוונה הקוהרנטית היחידה שאפשר להיות לה כשאומרים *”אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.”* זה לא יכול להיות שמחה על ספר או על קבוצת הצעות; זה חייב להיות שמחה על עיצוב האופי.
סטייה צדדית: השאלה הלא נכון ממוסגרת
הסחה נפוצה: אנשים ממסגרים מחדש את השאלה “האם אתה שמח עם התורה שקיבלת?” לשאלה ההיפותטית “האם הייתי הופך דתי אם הייתי נולד בהונולולו?” זו לא השאלה שנשאלת. השאלה נוגעת לעיצוב ה*אמיתי* שלך, לא לעיצוב קונטרפקטואלי. אנשים עושים את ההחלפה הזו בהתמדה.
41. המסגרת לתשובה ושיכלול
מכיוון שהשאלה היא על האימון ה*אמיתי* שלך:
– במידה שהמעלות המאומנות שלך טובות → אתה צריך לשמוח.
– במידה שהן לא טובות → אתה צריך לעשות תשובה.
הגמרא *”נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו”* מצוטטת: עכשיו שאתה קיים, בדוק את מעשיך.
שיטת השיכלול
העבודה המעשית של פילוסופיה/תשובה/התבגרות:
1. זהה מה אומנת לאהוב (מעלות שלעולם לא היית רוכש בלי התרבות שלך).
2. הבחן בין הטוב לרע בתוך הנטיות המאומנות האלה.
3. גרום לפרשנויות הטובות לשלוט ברעות, במקום להיפך.
זה מתחבר לדוקטרינת הממוצע (מידת המצוות / הממוצע האריסטוטלי): אין מידה רעה לחלוטין; לכל נטייה יש “יותר מדי,” “פחות מדי,” ומידה נכונה. השאלה היא תמיד *מתי, איפה, איך, וכמה.*
—
42. דוגמה קונקרטית: מעלת לייקווד
דוגמה מפורטת להמחשת תהליך השיכלול:
הנטייה המאומנת מתרבות לייקווד: “אנחנו הטובים ביותר, אנחנו יודעים את האמת, ולא אכפת לנו מה אחרים חושבים.”
זו מעלה אמיתית – דרך להיות, נטייה שטופחה.
– פרשנות טובה (מעלת אומץ/יושרה): להיות בעל עמוד שדרה, תחושת עצמי, לא להיות *חנף* (מחניף/מרצה לאנשים שעושה מה שאחרים רוצים). אדם צריך קצת שכנוע פנימי ועצמאות.
– פרשנות רעה (רשע של אגואיזם): לא לדאוג לאנשים אחרים בכלל, לדחות את כולם מחוץ לקבוצה שלך.
ה״תלמיד הרע של לייקווד” מקבל את הרשע של אגואיזם. ה״תלמיד הטוב” מקבל את המעלה של יושרה/אומץ. חומר הגלם הוא אותה נטייה מאומנת; ההבדל הוא איזו פרשנות שולטת.
יש אי-ודאות לגבי השם המדויק למעלה הזו – “אומץ” אולי לא בדיוק נכון מכיוון שהוא מסורתית כולל התמודדות עם סכנה – ויושרה מוסכמת באופן זמני כמונח עבודה, תוך ציון שהמושג צריך שיכלול נוסף.
—
43. תפקיד החוכמה המעשית (פרונזיס) ביישום מעלה
עיקרון מרכזי: אין דרך ליישם שום מעלה נכון בלי להשתמש ב*שכל* (חוכמה מעשית / phronesis). מעלת היושרה/עמוד השדרה חייבת להיות מיושמת במקרים הנכונים, בדרך הנכונה, ובכמות הנכונה – מכוילת למצב.
– דוגמה שלילית: יישום שלה בעודף הופך אותך ל*גס רוח* (אדם יהיר/מנופח) – וככה “אנשים אחרים מסוימים” מיישמים אותה לא נכון.
– תוצאה חיובית: יישום נכון שלה הוא מה שזה אומר להיות *מנטש* (אדם בוגר מוסרית) כמבוגר.
44. התנאי המוקדם לקבלת תורה
טענה מרכזית: רק ברגע שאדם פיתח את המעלה המכוילת נכון הזו של יושרה – להיות *מנטש* – יש לו את הזכות לקבל את התורה. בלי הפיתוח המוסרי המוקדם הזה, קבלת תורה “רק עשתה אותך גרוע יותר” – תורה בלי יסוד של אופי טוב היא לא פרודוקטיבית ואפילו מזיקה.
45. השאלה שלא נענתה
תלמיד מעלה (או מעלה מחדש) את השאלה: האם זה עדיין חייב להיות *התורה הזו* במיוחד? (כלומר, האם העיקרון יכול לעבוד עם מערכת מוסרית/משפטית אחרת?)
השאלה הזו במפורש נדחית. אומרים לתלמידים לחשוב על זה בעצמם. רק הערה קריפטית מוצעת: “לא היה צריך להיות כלום” – מציע אולי ש*משהו* היה הכרחי, אבל משאיר את הזהות הספציפית של ה״משהו” הזה פתוח במכוון.
השיעור מסתיים בנקודה הלא פתורה במכוון הזו, משאיר את השאלה כתרגיל להרהור נוסף.
תמלול מלא 📝
האם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה? בחינה ביקורתית של שמחת תורה וחובה דתית
פרק א׳: השאלה המרכזית – שמחה אמיתית או ביצוע דתי?
ניסוח הבעיה בשתי שפות
מרביץ: אפשר לומר שיש לי שאלה, או שלעתים קרובות אני רוצה לענות, אבל בעיקר שאלה, והשאלה שלי היא אם עלינו לשמוח שקיבלנו את התורה, כלומר, או שאלה אחרת, הדרך לומר את זה בשפה הפרומית [דתית/שומרת מצוות] תהיה למה עלינו לשמוח. אבל בשפה הלא-פרומית, זה אותו דבר כמו אם עלינו לשמוח.
כי יש לנו את היום טוב הזה שנקרא זמן מתן תורתנו [מתייחס לשבועות]. ולכאורה העולם שמח כי קיבלו את התורה.
עכשיו אני לא כל כך בטוח. בואו נהיה ריאליים. מה ההעמדת פנים הזאת? נכון? זאת ההעמדת פנים שלהם. אוקיי, אני הולך לשאול אתכם על התורה. אני לא יודע אם זה היה עושה יום טוב שלם.
בדיקת המציאות: התורה כמקור לבעיות
אבל עכשיו אני הרוצח, אני הולך להיות המועמד הוא האדון, להיות ריאלי. אז אני הכי טוב עשוי, אני לא עושה אותם, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה שרה, לראות אם היא הייתה בבית שלי.
אתה לא צריך לסמם את הילדים יותר. ושמעתי שאתה חזק, אגב. יום טוב נגמר, אחי. מיד אחרי שחרית, זה נגמר. מה שלא יהיה, אוקיי.
זאת שאלה טובה, לא?
תלמיד: כן, כן, אוקיי.
מרביץ: שאלה רצינית. אנחנו מבוגרים. מותר לנו לשאול שאלות נורמליות. צריכים להיות כנים, ואם לא, תעקבו אחרי המעמיד פנים. אבל בשביל זה אנחנו באים לכאן.
נראה לי שהתורה היא מקור לבעיות, לא מקור לפתרונות. נכון? איך אנחנו עושים חיים? אוקיי, זאת בעיה. אנחנו צריכים לעשות חיים. אז אתה לא שמח.
פרק ב׳: המדרש של הסירוב – מופנה פנימה
תרגיל שובר העסקה
מרביץ: פעם עשיתי שיף ושוויץ [לימוד בליל שבועות] בלילה בבית שלי. אמרתי לכולם שכולם יודעים את הסיפור שכל הגויים וכולם אמרו שיש דבר אחד שהוא שובר עסקה, נכון? לא יכול להיות את זה.
אז אמרתי, תארו לעצמכם אם היו באים אליכם, האם הייתם יכולים לחשוב על דבר אחד שהייתם אומרים לא בגללו? קיבלתי רשימה גדולה. אז נהיה בסדר, אוקיי. אמרנו אחרת לא היינו מקבלים את זה גם כן, נכון? זה הטריק.
דיבור אמיתי, דיבור אמיתי. הם אמרו, לא רציתי לשמוע. שמעתי, שמעתי פעם שאם היו אומרים להם לעולם לא היינו מקבלים את התואר.
תלמיד: גם פשעי צווארון לבן?
מרביץ: כן, רק תעשה את זה כשאף אחד לא רואה. אוקיי.
הרצינות של השאלה
אז זאת שאלה רצינית. אני חושב שזאת שאלה רצינית. חייבת להגיע לשאלה רצינית. אמרתי את השאלה הזאת לבת שלי. היא אמרה, אז כולם חושבים שזאת כבר תשובה. אולי אין תשובה. אתה לא מבין, אתה לא מבין, אתה לא מבין.
פרק ג׳: תשובה מוצעת ראשונה – התורה כתבנית ומבנה
פרשנות התלמיד
תלמיד: תסביר. אם רק היית מאפשר לעצמך פשוט להיות כמו, פשוט תמיד מסוגל לעשות הכל, נכון? כמו האינטרנט, שפשוט אתה זמין להכל ולכל דבר בכל זמן ושום דבר לא מעצב אותך לדבר ספציפי, נכון? זה לא חיים.
אז התורה היא כמו הדבר הזה שמחדד אותך.
מרביץ: אז אתה אומר שברוך השם, יש דבר. דבר.
במילים אחרות, אתה מפרש את השאלה שלי כשאלה שרוב האנשים חושבים כמו הבחור בספר של מה-שמו שאמר בלי אלוהים הכל מותר ואתה בא לומר שנראה כמו רוב האנשים כשאני אומר להם את השאלה הזאת הם מפרשים מה נכון מה הצד השני כמו מה היה קורה אם לא הייתה תורה והתשובה שרוב האנשים הפרומיים חושבים שזה היה היא שהכל היה מותר או משהו כמו שהיינו מסוגלים לעשות מה שאני יכול לתת לך את השפה המדויקת היינו מסוגלים לעשות מה שרצינו.
תלמיד: כן, נכון, כן, כן, היינו פראיים, נכון?
מרביץ: זאת התוצאה של להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה, לא צריך להיות למטה.
תלמיד: לא, זה אומר למישהו, כלומר מישהו שיש לו את התורה, תשאל אותו נכון מה מה היית עושה זה היה פראי אתה יודע מה אני אומר.
מרביץ: כן, כן, זה מה שהם אמרו, נכון? נכון? לא חושבים על אלטרנטיבה לזה.
הבהרת מטאפורת הגוש
שאלתי שאלה רחבה מאוד, אז אתה נותן פרשנות מסוימת לשאלה, שהיא כנראה מה שרוב האנשים, לפחות במידה מסוימת, חושבים. ואז אתה נותן תשובה לפרשנות הזאת.
אני לא מתכוון כי הכל היה מותר. זה לא באמת מה שאני אומר. אני חושב שזה פשוט שירותים. היית חופשי לעשות מה שאתה רוצה.
תלמיד: לא, זאת דרך של, לא, זה התבנית של החיים האלה, כלומר אתה פשוט גוש, נכון? וכדי לעשות אותך, נגיד, לשולחן או למשהו, נכון? ולא רק להיות כל דבר.
מרביץ: אבל הגוש הזה הוא שם לבחירה חופשית, נכון? להיות מסוגל לעשות מה שאתה רוצה. זה מה שאנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את זה, נכון? זה היה כלום או מה שחלק מהאנשים חושבים שזה הכל, נכון? זה כמו להיות מסוגל לבחור מה שרציתי לרצות מה שרציתי לעשות מה שאני רוצה. זה בעצם מה שזה, או שיש לך תפיסה אחרת של מה זה.
תלמיד: זה מה שחשבתי שזה גם כן.
האנלוגיה למדעי המחשב
מרביץ: אבל זה רק אם אתה מפרש שהתורה היא מאוד מגבילה, נכון? אני לא יודע אם היא צריכה לעשות את החיים שלך מגבילים. אני לא יודע אם היא צריכה להיות מגבילה. היא פשוט אומרת לך מה הדרך הטובה להיות.
בכל מקרה, זה לא כולם, זה אחד מהם, נכון? או לפחות, לא אינסוף מכולם. אולי זה הרבה מהם, אבל לא כולם.
תלמיד: אני מתכוון, בוא נגיד שהישן אמר, אין לובינג, נגיד, כן, פשוט תעשה את זה וזה וזה וזה. נגיד שהמטרה היא להיות מדען מחשב, נכון? אז אני אומר לך לעשות את זה וזה וזה וזה וזה, ואז אתה הופך למדען מחשב, אוקיי? אז עכשיו אתה מעצב את זה למדען מחשב, נכון? זה דבר טוב. במילים אחרות, זאת המטרה, נכון?
לעומת לא להיות עם כלום, ואז אתה פשוט, יום אחד אתה על הספה, למחרת אתה על החוף, למחרת אתה מנגן בגיטרה, נכון? פשוט כלום לעולם כי אתה מסוגל להיות הכל, אז זה שונה מכלום. זה כל מה שאני מנסה לומר.
פרק ד׳: ביקורת על טיעון המבנה
המגבלה של הגנת “כל מבנה”
מרביץ: אבל זה לא צריך להיות זאת התורה מהסיבה הזאת. טוב מאוד. אז זה היה טיעון טוב למשהו, משהו. זה לא טיעון טוב מאוד למשהו הספציפי הזה, לא טיעון.
אני עדיין יכול לומר, זה נעשה יותר קשה לומר קצת, אבל אני עדיין יכול לומר משהו כמו, אני עדיין יכול להיות עם ביקורות מסוימות על דברים ספציפיים, כמו לומר, אין לי באמת תשובה לשאלה הזאת, אבל אני יכול לומר משהו כמו:
האם היינו צריכים את הדבר הזה של להיות הטובים ביותר, של להיות עם העצה הזאת, של לא להתחתן עם מי שאתה רוצה, רק אנשים מספציפי, איך קוראים לזה, שבט? אולי זה פשוט הגורם לרוב הבעיות שלנו. אולי אנחנו צריכים לומר לעצמנו להאשים בזה. אבל בכל מקרה.
תלמיד: כן, כמו…
מרביץ: במילים אחרות, כל הדברים הפרטיים. או אולי אפילו, אולי אפילו אם מישהו אומר, ובכן, אתה צריך דברים פרטיים מסוימים, אולי לא נהיה שמחים עם דברים ספציפיים. אולי יש כמה דברים שהם רעים.
העמדה הכנה של המרביץ
אולי יש כמה חלקים של, אני מתכוון אולי יש כמה חלקים בתורה שגורמים לנו בעיות והם מקור לבעיות. אנחנו צריכים להיות עצובים לגביהם לפחות. אנחנו צריכים לחפש פתרונות. אתה כל כך שמח על זה?
אגב, אני, אני לא יודע, אין לי תשובה לשאלה הזאת. אני חושב שיש חלקים בתורה שהם רעים לנו, עד כמה שאני יכול לדעת, ולומר שזה היה עדיף להיות עם אחת אחרת, זאת שאלה השוואתית, כמו האם יש אחת אחרת שיותר טובה, אתה צריך לשקול את כל האפשרויות, אבל לפחות ב, וזה לא, אני לא חושב שזאת באמת השאלה שאנחנו צריכים לשאול.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם זה נכון שהכל, התורה, והתורה מתכוונת למשהו מאוד רחב כאן, נכון, כל המסורת והכל, נכון, ואולי זה רק אם אתה כולל את כל זה, יש בהחלט כמה חלקים בזה שהם לא מועילים, שהם אפילו ההפך ממועילים.
הבקשה לדוגמאות
תלמיד: כמו?
מרביץ: כמו? כל אחד צריך לחשוב על הדוגמה שלו. אתה רוצה שאני אספר לך את הבעיות שלי?
תלמיד: לא, תגיד לי בעיה שהיא כמו בעיה אוניברסלית.
מרביץ: אין בעיה אוניברסלית.
פרק ה׳: בעיית ההגנה על האידיאל של התורה: למה אנחנו צריכים לשאול שאלות טובות יותר
דוגמה קונקרטית – בעיית הבחירה והגאווה
אני מתכוון, בעיות אוניברסליות, כן, כמו, למשל, עם משהו שאני חושב שהוא בעיה, זה הדבר הזה של להיות כל כך מיוחדים. אני חושב שאתה בחרתנו היא בעיה גדולה. אני לא אומר שזה לא נכון, אבל אמרתי שזאת בעיה גדולה שמובילה לכמה מידות מאוד רעות, שהן לא מועילות.
אבל גאווה היא לא מידה טובה, וגאווה על להיות עם יידיש [להיות יהודי] לא עושה את זה יותר טוב. לפחות לא כשזה מוגזם. אולי יש לנו שלף מידרחם צוי [ביטוי לא ברור ביידיש, אולי “מידה של מתינות”], אולי יש מידה בינונית של גאווה. אוקיי, קצת גאווה זה חשוב. אני חושב שזה נכון. אני לא חושב שאדם יכול לחיות בלי קצת גאווה, כולל גאווה בעם שלו או כך הלאה.
אבל אני חושב שיותר מדי מזה זה בהחלט נורא ומוביל לתוצאות מאוד רעות. ולכן, ומכיוון שזה משהו מאוד אינטגרלי ליידישקייט [יהדות], זה מאוד קשה לדמיין יידישקייט בלעדיו. זה לא כמו משהו שאתה יכול בקלות—אתה יכול לנסות, הרבה אנשים ניסו לזקק את זה ולהסביר את זה טוב יותר, אבל זה לפחות אתגר כמעט לכולם, לכולם בעצם, חוץ מאנשים שפשוט מאמצים את זה כמו שאנחנו צריכים לקחת כל מידה רעה אם היא בתורה, אם יכולה להיות לנו תירוץ לתורה בשבילה. אבל זה משהו שהוא בעיה וזה בעצם גורם לנו הרבה בעיות.
ההשלכות המעשיות: אנטישמיות ואחריות יהודית
כמו חצי מהבעיות שיש לנו עם אומות אחרות זה פשוט בגלל המידות הרעות שלנו, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? האנטישמיות—חצי ממנה, חצי מהאנטישמיות זה אשמת הגוי, אבל החצי השני זה אשמת היהודים.
אני לא יודע למה אני אומר את זה, תחתכו את זה מהסרטון. אוקיי, אז אנחנו מקבלים—אני לא—אני לא רוצה—אוקיי, אני הולך בקרוב, בעוד דקה אנחנו הולכים לדבר על זה. זה כמו התורה, זה מה שאמרתי כשאני אומר את המילה תורה, להראות שאלוהים לא נהדר כי כל הדברים, מה שלא יהיה, עכשיו.
עכשיו, ואני חושב, טוב מאוד, טוב מאוד, אני מדבר על זה.
תלמיד: לא, אני לא חושב שזה לא בכלל. אני בעצם חושב שהטיעון הזה הוא הטיעון הנכון, ואנחנו צריכים לקחת אותו ברצינות.
מרביץ: למה? אני אגיד לך למה. כי—
תלמיד: אני לא יודע את הטיעון הזה, אז…
מרביץ: אוקיי, אני יודע למה הוא מתכוון. עכשיו, זה לא משנה. זה לא משנה. זה לא מראה מקומות, נכון? השיעור הזה הוא לא על מראה מקומות. אנחנו לא צריכים לדעת כלום. אין דרישות מוקדמות. רק מה שאני דן בו.
למה אני—אני צריך להפסיק לומר את השיעור הזה. זה גורם לי בעיות. לא, בוא נגיד את זה מאוד ברור ונכון.
פרק ו׳: זיקוק השאלה המרכזית: האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה?
ובכן, התחלנו עם שאלה. השאלה היא, האם עלינו לשמוח שיש לנו את התורה? או למה אנחנו שמחים? יותר דרך לשאול את אותה שאלה.
עכשיו, אנחנו צריכים לזקק את השאלה קצת. דנו, כי היא מאוד כללית, היא לא—רוב מה שאנחנו יכולים לעשות באמת זה לזקק שאלות באופן אקראי.
סילוק גרסת “המצב הקל”: פנטזיית החופש
דרך אחת לדבר, מה שארי דיבר עליו היה, האם זה אומר כמו—כמו, הדמיון המצחיק הזה שיש לרוב האנשים הפרומיים, ואולי לרוב האנשים יש בכלל ביחס לקטן שלהם, כל תרבות שיש להם, זה כמו, בלי זה, הייתי יותר חופשי. הייתי מסוגל לעשות מה שרציתי.
והתשובה לזה, אני חושב, היא טריוויאלית יחסית:
ראשית: לא היית מסוגל לעשות מה שרצית כי אתה לא יודע מה אתה רוצה. זה חוזר לשיעור אחר שבו מה שאתה רוצה זה לא מקור טוב לכלום, אני חושב.
ושנית: זה לא טוב לעשות מה שאתה רוצה. זה מילה אחרת לעשות כלום.
אוקיי, עכשיו אלה נקודות טובות מאוד, טוב מאוד. אז אנחנו לא—לא באמת מדברים עליהן. אבל אמרתי שזה זה—זה מצב קל, נכון? כי במקום לשאול שאלה ספציפית, שהייתה השאלה שהתחלנו איתה, שהיא למה אנשים בלייקווד ביוטיוב 2025 צריכים לשמוח, או האם עלינו לשמוח עם קבלת התורה, אתה שואל שאלה כללית: האם בני אדם צריכים להיות עם תרבות? האם אנחנו צריכים להיות עם חוקים? כמובן שהתשובה היא כן.
אז יש לנו מסורת, זאת שאלה יותר מסובכת, אנחנו יכולים להגיע לזה. אבל באמת הלב—שזאת לא שאלה לומר שאלות קלות, נכון? אנחנו צריכים לשאול את השאלות הקשות, שהן: האם צריך להיות שמח שיש לו את התורה הזאת, שכוללת את כל הספרים האלה?
נכון, עכשיו אנחנו צריכים לזקק את השאלה הזאת עוד קצת. וזה גם, אני חושב שזה גם מפתח לפתרון. זה לא רק עושה את הבעיה, אבל אני חושב שזה חשוב.
פרק ז׳: פיצול השאלה: האידיאל מול המציאות
אז אנחנו יכולים לפצל את השאלה הזאת גם לחבורה של שאלות. במילים אחרות, אנחנו יכולים לפצל לפחות לשתי השאלות.
שאלה א׳: האם האידיאל של התורה טוב? (שאלת “הכותרת”)
אחת היא כמו השאלה שרוב האנשים חושבים שהם נשאלים כשהם שואלים את השאלה הזאת והם נעשים הגנתיים לגביה. אני גם נעשה הגנתי לגביה, נכון? שזה—להיות הגנתי זה תלוי באיזה הקשר. אבל השאלה היא כמו יש את האידיאל האידיאולוגיה האמונה הזאת, משהו כזה, שאנחנו כמו מאמינים בתורה—כמו שאתה אומר “התורה” עם ה׳ גדולה ות׳ גדולה—ויש שאלות עליה כמו: אתה שמח איתה? האם היא טובה? כמעט אותה שאלה.
וכמובן שהתשובה חייבת להיות שהיא טובה. אנחנו אפילו לא מורשים לשאול את השאלה הזאת, או לפחות אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשאול את השאלה הזאת. ואני גם חושב שזאת שאלה פחות רלוונטית.
המהלך ההגנתי הטיפוסי: הפרדת אידיאל מפרקטיקה
ואז נוכל לומר כך: נגיד אם זאת הייתה השאלה, אז יכולה להיות לנו השאלה הזאת, ההבדל הזה בין—איך זה הולך?—לאהוב יהדות ולא את היהודים, או כמו שהנוצרים אומרים, לאהוב את ישו ולא את הנוצרים, או כזה. נגיד, אין לי בעיה עם ישו, רק עם מועדון המעריצים שלו, נכון? זאת הייתה כמו תשובה, נכון? זאת תשובה טובה לאנשים שחושבים שהשאלה העיקרית היא להגן על איזה אידיאל של התורה—ה׳ גדולה ו—או כל דבר שהוא מאמין בו.
ומכיוון שיש כמה אנשים ש, אתה יודע, כמו 99% מהתפוחים נותנים שם רע ל-1% האחרים, אז הוא מודאג מהשם הרע של הדבר הכותרת הזה, אז הוא הולך להצדיק את זה, הוא הולך לעשות התנצלויות בשבילו, הוא הולך לומר, אה, אתה יודע איזה יהודי שהוא רע, כן, אבל זה לא יידישקייט, אלוהים עשה אותו רע, היידישקייט ניסתה לעשות אותו טוב, זה הוא רע, הוא יהודי רע, נכון? אותה בדיחה, נכון?
ביקורת על המהלך ההגנתי
עכשיו מה הבעיה עם הטיעון הזה? האם זה טיעון סקוטי אמיתי? בערך. מה הבעיה עם הטיעון הזה? מה הבעיה שיש לי עם הטיעון הזה? או אם כמה אנשים—
תלמיד: איך אנחנו יודעים שזה לא עשה אותך ככה?
מרביץ: אוקיי, אין בעיה. אולי זה עשה. וכמובן, יש דרכים שבהן זה עשה. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם הטיעון הזה, שהיא שלא אכפת לי מהכותרת הזאת.
אני לא כאן – אני לא חושב שמישהו צריך לדאוג. כשאני אומר שלא אכפת לי, אני חושב שלא צריך לדאוג לכם. לא צריך לדאוג לכם לגבי השלט שאומר “יהדות”. כל השלטים, זה פשוט צריך להיות טוב. למי אכפת מה קורה משם? מה אנחנו הולכים להרויח מזה שהשלט הזה יהיה נכון?
אוקיי, יש כאילו אמונה – אנשים חושבים שאמונה פירושה להיות מעריץ גדול של השלט הזה ולוודא שהוא לא יתלכלך מאיזה ויכוחים או משהו. אבל אני לא רואה איך זה מועיל למישהו. זו שאלה של כבוד. אני לא יודע מה זו שאלה של. זה לא נראה מועיל.
זו לא שאלה שאתה צריך לשאול. אתה לעולם לא צריך לשאול אם הדבר הזה שנקרא יידישקייט או תורה או מה שזה לא יהיה שאתה מגן עליו הוא טוב או רע. למה שמישהו – לחיים של מי השאלה הזו רלוונטית? רק לאנשים שמתווכחים ביוטיוב. אבל חוץ מזה, למען הכוונה.
תלמיד: אני יכול רק להגיד דבר אחד? אני יודע שאתה לא אומר את המילים האלה, אבל אתה גם אומר שלמען זה, בזמן של הראשונים, כל הדברים הרעים האלה למען זה לא היו יוצאים. זה מה שאתה אומר?
מורה: לא, מה שאני אומר הוא, אפילו תדמיין שיכולת – אם היית משכנע אותי, אוקיי, שכל הדברים הרעים – עכשיו אולי יש מצווה לשכנע את עצמך בזה, אבל זו לא השאלה שאכפת לי ממנה.
ההגנה בסגנון הקראים ולמה היא לא רלוונטית
אתה משכנע אותי שכל הדברים הרעים שאתה מוצא ב – נגיד מישהו יהיה כמו טיעון בסגנון קראי, נכון? אז יש חבורה של דברים רעים שאנחנו מניחים שהם רעים – שוב, אנחנו יכולים לדון אם הם רעים או לא, אבל אנחנו פשוט מניחים – יש חבורה של דברים רעים בדת פלונית, במדינה פלונית, ובקבוצה פלונית. ועכשיו יש לי בעיה: זו קבוצה רעה כי היא מלאה בדברים רעים.
אז מישהו בא ואומר, תראה, יש לי הסברה בשבילך. הקבוצה הזו, הם לא באמת על מה שהם עושים. הם באמת על הספר הזה שהם טוענים שהם מאמינים בו, שאף אחד לא באמת פותח או אכפת לו מה כתוב בו. לאף אחד בקבוצה הזו לא אכפת. אבל פתאום לנו אכפת. והספר הזה באמת מאוד גבוה. פשוט במקרה יש הרבה מפרשים על הספר הזה שהם רעים. אבל אתה באמת צריך להחזיק מהספר הזה כי רק הפירושים רעים, אבל הספר עצמו טוב ואומר רק דברים טובים.
ואני הולך לענות לבחור הזה: למה לעזאזל אכפת לי ממה שהאנשים האלה טוענים שהם עליו? לא אכפת לי ממה שהם טוענים שהם עליו. אכפת לי על מה הם היו באמת. עכשיו זו קבוצה רעה של אנשים.
אנלוגיה להמחשה: האיסלאם וחוסר הרלוונטיות של הגנה טקסטואלית
אנשים נראה שממשיכים להתבלבל, נכון? האם האיסלאם הוא בעיה? לא אכפת לי אם הקוראן הוא ספר טוב או ספר רע. קראתי אותו וזה לא – קראתי אותו וזו לא הנקודה. אבל לא אכפת לי. זה לא הדיון. הם נראה שרוצים להרוג אותי, אז אני לא מעריץ שלהם. זה הכל.
בין אם זה מהספר הזה או הספר ההוא, אולי זה עניין טקטי. האם נוכל לשכנע אותם שהספר לא נכון? זה לא עושה שום הבדל לחיים שלי. ואנשים נתקעים עם זה כי אם נוכל להוכיח שהספר שלהם רע, זה עוזר לי איכשהו. אבל אם מישהו אומר, אתה יודע, מישהו בא ואומר, אתה יודע שבאמת הספר היה נהדר, רק מישהו אחר השחית אותו – אוקיי, ועכשיו מה? מה אני צריך לעשות עם המידע הזה? אין שום דבר שאני לא יכול לעשות איתו כלום.
פרק 8: הבחנה מתיאודיציה
אוקיי, אבל זו תמיד שאלה של מה הטיעון היה במקור. אם הטיעון הוא שאלוהים לא טוב – אז רגע, קודם כל אנחנו מדברים – אני לא מדבר על זה שאלוהים טוב. זה לא שיעור בתיאודיציה. אותו דבר. אני לא חושב שכאשר – טוב מאוד.
אז אם אתה מעוניין להגן על איזה אלוהים או משהו כזה, כי אנחנו כבר מאמינים שאלוהים נתן את זה והוא חייב להיות טוב –
האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה? השאלה של הערכה מעשית מול מופשטת
פרק 9: הגדרת השאלה האמיתית – תורה כפרקטיקה חיה, לא טקסט מופשט
ההסחה המתמדת: איזו שאלה אנחנו באמת שואלים?
מורה: אני חושב שאנשים, אני חושב שאנשים מיד נוטים להסיט את השיחה לשאלה הלא נכונה. השאלה שאנחנו רוצים לדעת כשאנחנו שואלים את השאלות האלה היא: האם זה טוב?
כשאני שואל אותך את השאלה “האם אני צריך להיות מרוצה?” אני הולך להגיד לך מה התכוונתי עם השאלה. אני חושב שאנשים מתבלבלים בקלות רבה – שני הצדדים של הדיון מתבלבלים בקלות רבה עם השאלה. כשאני בא ואני אומר, האם אנחנו צריכים להיות מרוצים שקיבלנו את התורה? נכון? אני מתכוון לזה ממש. אני מתכוון ליצחק הזה ולתורה הזו. זו שבאמת קיימת בין האנשים האמיתיים שעוקבים אחריה או מלמדים אותה וכן הלאה.
אני לא מתכוון לשאלה אחרת, שהיא שאלה מאוד יפה. כאילו, אני איתך. זו שאלה טובה. האם הרעיון של האלוהים שנתן את התורה והיתה לו התוכנית הזו, האם זו היתה תוכנית טובה? האם הוא אלוהים טוב? האם התורה היא ספר טוב? אלו שאלות יפות, אבל הן לא השאלות ששאלתי. אני לא חושב שהתכוונתי לשאול אותן.
אנחנו מסיטים. זו הסיבה שאנחנו ממשיכים לשים לב לזה – אנשים תמיד מסיטים שאלות שאתה שואל כאילו התכוונת למשהו אחר. ואם אתה באמת נשאר מאוד מיסטי ואתה אומר, “ובכן זה קשה לחשוב מה באמת רצית לדעת,” תשים לב שמעולם לא רצית לדעת את השאלה ההיא.
האנלוגיה של הנצרות והמסעות הצלב
מורה: אותו דבר כמו שאמרתי, קל יותר לחשוב על – לאף אחד לא היה אכפת אם הנצרות היא הגורם למסעות הצלב או לא. אם החברה הזו עם מסעות הצלב, אנחנו לא אוהבים אותם. חברה שעושה דברים אחרים, אנחנו כן אוהבים אותם. אז עכשיו יש שאלה למה השאלה המופשטת הזו כל כך מעניינת? היא לא כל כך מעניינת. היא כמובן מעניינת גם מסיבות פוליטיות, אבל השאלה שאני שואל היא לא השאלה ההיא.
הקריטריון הפרגמטי: האם זה עובד?
מורה: ואני חושב שאם היתה תורה כזו שהיא בעצמה איכשהו היינו יכולים לדעת שהיא טובה מאוד, שכל האפולוגטיקה הזו נכונה, האידיאל הזה נהדר, אבל כל האנשים שעוקבים אחריה הם איכשהו רעים – אני אומר שאתה צריך להיות כופר בתורה הזו ואתה צריך להתעלם מכל התירוצים כי זה לא רלוונטי.
ולהיפך, אני חושב שאם יש תורה שהיא רעה תיאורטית אבל איכשהו גורמת לכל האנשים להיות טובים – עכשיו כמובן זה מסובך כי איך אתה יודע מה טוב ורע, אוקיי, אבל תדמיין שזה היה אפשרי – אני חושב שאתה צריך, יש לפחות מחשבה רצינית מאוד שאתה צריך להיות חלק מהקבוצה הזו כי נראה שזה עושה להם טוב.
למי אכפת אם הם – תדמיין שיהיה כמו טקסט שכולם מסכימים שבמקור הוא היה רק על רצח ואונס, ואיכשהו המפרשים באו ואמרו, “לא, זה על להיות בחור טוב ולתת צדקה.” אז אנחנו צריכים להיות חלק מהקבוצה הזו. למי אכפת מה באמת הצדקה היתה? זה רק אם –
תלמיד: למי אמר, אם זה עובד.
מורה: כן, כן, כן, אם זה עובד. כי זו השאלה הרבה יותר מעניינת. כשאני שואל על התורה, אני לא שואל על איזה – זו לא שאלה מדעית, נכון? זו שאלה על אתיקה. זו שאלה על הטוב. תורה היא מערכת של איך לחיות. היא לא מערכת של לספר לנו סיפור שקרה, בין אם הסיפור האמיתי של מעמד סיני או איזה אמיתות על אלוהים. אלו שאלות לגמרי נפרדות. אנחנו שואלים על דרכי חיים מסוימות. אם אלו דרך חיים טובה, אז זה הכל.
תורה קיימת באנשים, לא בספרים
מורה: הלוואי שבפיוט, כתוב בפיוט, אני עושה דברים מאוד פשוטים. אם זה שזור, אז אתה צריך להשיג את זה עד שזה נעשה פשוט. מאוד פשוט. לא פשוט.
אני לא מאמין בתורה כדבר מופשט. אני חושב שהשאלה שמעניינת היא זו של האמיתית שקיימת בין – באנשים, לא בספר.
תלמיד: אני לא מבין משהו. למה אתה לא יכול להגיד באופן מופשט מה שזה לא יהיה, באמת המפרשים, התורה היא כמו אסון, משובשת נפשית. אז תסביר איזה סוג של אלוהים זה האלוהים הזה שלא ידע –
מורה: מה אתה מתכוון, איזה סוג של אלוהים זה האלוהים שנותן לך לקלקל הכל?
תלמיד: דרך אגב, כן, חסר תועלת.
מורה: מה, חסר תועלת?
תלמיד: כן, אתה פשוט רגיל ל –
מורה: לא, אני שואל אותך, האם זו השאלה? האם זו השאלה שלך, שלא היית צריך –
תלמיד: לא, לא, לא, זה היה פשוט טיעון זרוק. תמחק את זה מהפרוטוקול.
ההסחה של שאלות תיאולוגיות מופשטות
מורה: זה לא היה הדבר המעניין. זה שאני לא חושב שהשאלה הזו היא הסחה. אתה מבלבל אותי כמו שהרבה אנשים טובים בדיונים. הם נוצרים גדולים, אבל הם עושים תעלול. הם במקום לענות על השאלה שלך, הם גורמים לך לחשוב שאתה עונה על שאלה אחרת ויש להם תשובה טובה על השאלה ההיא והם עונים עליה. כמו אימון תקשורת, נכון? תענה על השאלה שרצית שישאלו אותך, לא על זו ששאלו אותך.
אני חושב שכשאני שואל את השאלה, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” שזו בערך אותה שאלה, “האם אני צריך לעקוב אחריה,” נכון? אם זה טוב, אני מרוצה מזה, אני אעקוב אחרי זה, נכון? אם זה לא טוב, אני לא אעקוב אחרי זה. השאלה שאני רוצה לדעת –
תלמיד: לא, לא, לא, לא. אוקיי, אוקיי, רגע, רגע, רגע. אני לא עוקב אחרי האנשים.
מורה: לא, אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני לא מאמין בקונספט של תורה שקיימת בלי האנשים.
תלמיד: לא, לא, לא, היא לא. לא, היא לא.
מורה: היא לא. היא לא. אוקיי, אני אירשם בשנה הבאה. שלום, אתה דוחף את הדבר. 99% מהאנשים עשו טעויות. בסדר, תקשיב לי, תקשיב לי, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע, רגע. אתה קופץ, אתה קופץ, אתה קופץ.
אני אומר שזו הסחה. אנשים מסיחים את הדעת באמירה, “אוקיי, אבל הספר כל כך טוב.” יש לי חדשות בשבילך: אם אף אחד מהאנשים לא טוב, אז אין לי מה לעשות עם הספר. לא אכפת לי מהספר. זה מה שאני אומר. השאלה שאני באמת רוצה לדעת – אוקיי, עכשיו אם אתה רוצה להגיד לי שיש לך דרך סודית –
תלמיד: לא, אבל תקשיב, תקשיב למה אני חייב – תקשיב, כל האנשים הם –
ההוכחה התלמודית: תורה היא לא ספר
מורה: כי המילה תורה לא מתכוונת לספר. אם מישהו אמר לך שזה ספר, הוא אפיקורוס. קלל אותם. שבגמרא, אם מישהו רק חשב כספר, נזרקה בו מינות. התורה היא לא ספר. התורה היא אנשים שעושים את זה.
אני עושה לך תשכח תורה. נשמד. ינאי המלך מעולם לא עשה טעות. האם יש ספר? כל מי שרוצה לקרוא אותו שיקרא אותו. אני בחור רע, אבל למי אכפת? הרגתי את כל החכמים, אבל עדיין יש את הספר. זה גמול. אבל למה? כי התורה הזו לא עובדת. התורה היא לא ספר.
ואולי יש ספר שנקרא התורה, ואולי אלוהים נתן את הספר הזה, ואולי אתה יכול להגן עליו כספר מאוד יפה, אבל לא, אין דבר כזה. זה לא מה שאנחנו מתכוונים להגיד כשאנחנו אומרים תורה, או כשאנחנו שואלים, “אנחנו צריכים להיות מרוצים מהתורה.” אנחנו לא מתכוונים, האם זה ספר טוב?
הטיעון הנגדי “עקוב אחרי הספר, לא אחרי האנשים”
מורה: עכשיו, הגעת לרעיון יפה, שהוא אוקיי, משכיל, אבל אולי אני יכול להיות הראשון לעקוב אחרי הספר הזה שהוא ספר טוב לפי האפולוגטיקה שהחליפה את השאלה, ואני אהיה אדם טוב על ידי מעקב אחרי הספר. אוקיי, זה מה שאתה אומר. אז למה אלוהים נתן כזה – רגע, רגע, תשכח מהשאלות על אלוהים. אנחנו לא דואגים לאלוהים. הוא דואג לו.
אבל אז זה כזה בלבול. זו קושיא על השם, זו קושיא על אלוהים. אבל אנחנו לא מעוניינים להצדיק את אלוהים. אנחנו מעוניינים למצוא דרך טובה לחיות.
אז אתה שואל שלמרות שכל האנשים, או בהנחה שהאנשים שבאמת מלמדים את הספר הזה – נכון, אתה צריך לזכור, אבל כשאני אומר אנשים שעוקבים אחריו, אולי אנשים שמלמדים אותו, נכון? אנשים שמלמדים את הספר לא מבינים אותו. מר ארי הגיע לקצה לחברה שלו. ומאחר שהאנשים האלה עצמם יותר שהספר טוב יותר מהם, נכון? ברור שזה מה שכל מי שמאמין בתורה יגיד, שהספר טוב יותר מהם במובן מסוים. אני הולך לעקוב אחרי הספר ולא אחריהם, נכון? תהיה תלמיד של התורה ולא של לומדי התורה.
אז זו גרסה אחרת של קראות, נכון? שמת לב, נכון? פשוט המצאת מחדש את הקראות, נכון? ואז זה לא טיעון. זה פשוט אני עושה ממך צחוק.
המגבלות המעשיות של מעקב אחרי ספר בלי מורים חיים
מורה: אבל הבעיה עם זה היא שאני לא באמת מאמין שזה עובד. כלומר, זה אולי עובד בצורה מאוד מוגבלת. אבל גם אם היה תחושה שזה עובד, זה עובד רק במובן שאתה כן מוצא אדם אחד שחושב שהוא אדם טוב. אם אתה אומר, כמו שאתה אומר, הרמב״ם אמר ש-99% מהאנשים לא מבינים, אז אתה בחוף של הרמב״ם. אז הרמב״ם נמצא שם. זה סוג של בעיה.
תלמיד: לא אמרתי שאתה צריך אדם חי.
מורה: אז אתה לא חלק מהיידישקייט של האגם. כשאתה חלק מיידישקייט חדש, או ישן שנקרא רמב״ם, או כל אחד, מה שזה לא יהיה, הספר הישן שלהם שהחליטו שהוא טוב, ואתה מנסה להיות תלמיד של האדם הזה, זה די קשה להיות תלמיד של האדם הזה. זה אפשרי במידה מסוימת, בדרכים מוגבלות זה אפשרי. אתה אולי תוכל לעשות את זה.
אבל רק כדי לחזור לשאלה, זו לא השאלה ששאלתי, נכון? זה שוב לא הולך לספק אותי, כי כשאני אומר, “האם אני צריך להיות מרוצה מהתורה,” אני מתכוון לזו שלימדו אותי, נכון? אני לא מתכוון לזו שאני יכול להמציא, כי מצאתי ספר טוב שנראה כספר טוב, ואין אנשים שבאמת עוקבים אחריו, או אולי מעט מאוד. אבל אני מעוניין בספר הזה.
התורה היא לא הספר הטוב היחיד
מורה: יש לי המון ספרים טובים בשבילך. ויפה לקבל את הספרים. זה כל כך קל לכתוב ספר טוב. זה לא כל כך קל – אני מגזים – אבל יש חמישה ספרים טובים, לא רק אחד. אנחנו צריכים להיות ריאליים. התורה, אפילו לפי הרמב״ם, היא לא הספר הטוב היחיד. מישהו אומר לך שזה הספר הטוב היחיד, אולי הם פשוט לא קראו שום ספרים טובים אחרים, וזה – אני לא אומר שאין הרבה ספרים טובים אחרים. אולי יש חמישה. אני חושב שזה מאוד קשה לכתוב ספר טוב היסטורי עולמי. זה לא פשוט.
במציאות, כמה ספרים יש שיש מיליון אנשים שעוקבים אחריהם? אולי חמישה, נכון? אוקיי, שנים עשר אם אתה סופר. מספר פחות מעשרים, אני חושב. אוקיי, אבל אני די בטוח שכולם טובים כמו התורה באותה צורה. לא שאני יודע. אני עושה את הטיעון הזה לא מתוך ידע. אני פשוט – אבל הדבר החשוב ביותר הוא – אוקיי, לא אמרתי.
הבעיה היסודית: מה זה “טוב”?
מורה: אני מעמיד פנים בכל הדיון הזה שאנחנו יודעים מה זה טוב ואנחנו יכולים להחליט אם הספר הטוב הוא טוב. כמובן. אחרת, שום דבר לא עובד, נכון? אם אנחנו לא יכולים להחליט מה זה טוב, אז אין לנו מאיפה להתחיל ממילא. כמובן שאנחנו צריכים לעשות את זה. אבל זו השאלה החשובה. כמובן שזו שאלה גדולה. לא, לא פתרתי את זה בכלל.
אם אתה פשוט מגדיר טוב כמה שהספר הזה אומר, אז שוב אנחנו תקועים בלולאה שלא עוזרת לנו. אנחנו גם לא יכולים להיות מרוצים מזה. אנחנו יכולים להיות מרוצים רק כי זה אומר שאתה צריך להיות מרוצה, אז אתה צריך להיות מרוצה מזה. אבל זה פשוט מעגלי. זה פשוט הרבי שאמר שאתה צריך להאמין שהתורה טובה.
פרק 10: בעיית המעגליות והקריטריון של אנשים טובים: מה באמת שומר על התורה בחיים
המעגליות היסודית בהצדקת טיבה של התורה
תרגום לעברית
מרצה: מישהו שגדל בקבוצה הזו. כל אחד צריך לדמיין איזו קבוצה שהוא חושב עליה. ואז הוא התחיל לשאול את השאלות הנכונות. כמובן, זו פנטזיה. זה לא באמת עובד ככה, אבל בואו נגיד שבאמת התעלל בו מורה שם, אבל בואו נגיד שאתה יכול להיות כמו הגרסה הטהורה הזו של אברם אבינו.
אגב, זה רע. זו סיבה שאני לא יודע מה אני אומר, נכון? זה נכון. זה האמיתי.
בכל מקרה, בואו נגיד שהוא מבין שזה לא בסדר, נכון? כי זה לא טוב להתעלל באנשים. אז הוא הופך לגוי, נכון?
ואנחנו, אנחנו באים ואומרים לו, מה זאת אומרת? שאתה רבי, השייגעץ, הוא לא מייצג את כל התורה. הייתה לו שיטה לא נכונה בתורה. לכן, בוא אלינו, או שאתה טיפש על שהפכת לגוי כי הבנת שהרבי המרובע הוא לא כזה צדיק.
כי הרבי עצמו לא מתיימר להיות משה רבינו – הוא גם מודה שהתורה מעליו. לא באמת מודה אגב, אבל אנחנו מעמידים פנים שהוא כן. ולא רק שהוא צודק, אלא ולכן אתה מאוד טיפש אם אתה מגיע למסקנה הזו, נכון? זה מה שאנחנו אוהבים להגיד.
דחיית הטיעון הסטנדרטי: אין תורה מלבד מה שמלמדים
אני חושב שהטיעון הזה הוא לגמרי שגוי כי אין תורה מלבד זו שבאמת מלמדים בתלמוד תורה. וזה אומר במדרש, נכון? כולם יודעים את המדרש של פורים. התורה באה לרבונו של עולם. זה אומר בפיוט של תורה – קדוש – שמישהו הדפיס אותו למחזור לשבועות. אז שרתי את זה אתמול, שהתורה אמרה שבני ישראל לומדים באחד ישראל תורה אחת.
מה זאת אומרת תורה אחת? זה בהימל אין שימוש, נכון? התורה קיימת רק במידה שאנשים קורים אותה ועושים אותה, בסדר?
ולכן אם יש גרסה של תורה שהיא רעה, אז מי שמתגייר ממנה צודק ואין שום טיעון נגד זה. הוא לא עושה טעות.
יכול להיות שאתה יכול להציע לו עכשיו שיצאת מזה, אין בעיה, כי הבחור אבוד, אז אתה עוזר לו. אני לא אומר שאתה לא צריך לעזור לו בדרך הזו. אבל אני רק אומר שהטיעון שאומר שהוא טיפש הוא שגוי. הוא צודק.
המקרה ההפוך: האדם ה״אורתופרקסי” שנשאר גם הוא צודק
ואמרתי שאני חושב שזה צודק מול אמת. אם מישהו בא אליי – ואני מכיר אנשים שבאים ואומרים את זה – אני לא יודע שזה אמת. נראה לי שמה שלימדו אותי הוא טוב. זו דרך טובה לחיות. ואנשים חושבים שזה ציני. הם קוראים לזה אורתופרקסי או משהו כזה.
מסתבר שזו האמת, נכון? וזה לא באמת מה שהאנשים אומרים, אבל אם הם היו אומרים משהו כזה, אני חושב שהם מתכוונים לומר שמישהו היה בא ואומר: אין לי מושג אם כל הסיפורים האלה אמיתיים, אבל אני מאושר. אבא שלי נראה כמו בחור טוב. המורה שלי נראו כמו אנשים טובים. אני לא יודע אם יש דרכים אחרות להיות אדם טוב, אבל זו דרך טובה להיות אדם טוב. אני מאושר עם זה. אני רוצה שהילדים שלי יהיו אנשים טובים באותה דרך. לכן אני רוצה לקבל את הגרסה הזו של דרך חיים.
אני חושב שהאדם הזה עשה את הבחירה הנכונה והמוצדקת, נכון? הבחירה החכמה. חכמה במובן של עשיית המעשים הנכונים על בסיס הסיבות הנכונות, מהסיבות הנכונות.
אין לו מושג אם מעמד הר סיני קרה, אז מה? זו מעולם לא הייתה השאלה. הדבר של אבא שלו מבוסס על זה. בסדר. אז נגיד גם את אותו סיפור. אין בעיה. אם זה מבוסס על זה, נאמין בזה גם. אבל הם היו צריכים להיות אנשים טובים.
התזה המרכזית: להיות אנשים טובים זה מה שבאמת חשוב
זה הטיעון שאני עושה על בסיס השאלה שלי, נכון? לא עניתי על השאלה. רק הנחתי שזה רק בגלל שאני אומר שזו השאלה הנכונה. תודה, מר מסכים.
מסתבר שזה מאוד חשוב להיות אנשים טובים. אנשים ממשיכים לקפוץ מזה ולומר, אני לא צריך להיות אדם טוב כי אני מאמין נכון בתורה. יש לי את הכרזה הזו מאחוריי, זה היה טוב. חסר תועלת.
אם אתה בחור רע, הילדים שלך צריכים להפוך לגויים. גם אם יש לך את הכרזה הזו. זה לא מציל אותך. אני חושב כמה אנשים סומכים על זה והילדים שלהם תכא הופכים לגויים.
סטייה: מה באמת הציל את היהדות – תיאוריות או אנשים טובים?
ויש לי את זה – ראיתי את הדיון הזה, חשבתי על זה. אנשים שיש להם את המחלוקת הזו: מה שמר על היהדות? הבחור הזה אומר שזה הבעל שם טוב, זו הסיבה שזה טוב. אחרי שהאומה יצאה אבל וזה בסיס. אז התורה מגינה על עצמה, מגינה על עצמה על ידי – טוב אם אכפת לך אבל אכפת לי מאנשים.
וכולם אמרו משהו אחר כמו השאלות על איזו תיאוריה הצילה את התורה: האם זו התיאוריה הרציונליסטית או התיאוריה המיסטית? ואני מסתכל על האנשים האלה – אתם אנשים חיים בארץ לה-לה. אתם חושבים שהכל עוסק בתיאוריות שאתם יכולים להגן עליהן ולהתווכח. זה שטויות.
מה שבאמת שומר על התורה זה אנשים שהם אנשים טובים על ידה. ואני חושב שכשאנשים אומרים לפני הבעל שם טוב היהדות ירדה והבעל שם טוב הציל אותה, כל מה שזה אומר זה שהבעל שם טוב היה אדם כן שניסה להיות טוב באמצעות התורה. ולפי המיתולוגיה, הם לא אהבו לומר לעצמם שהרבנים לפני זה היו קצת מושחתים. מה שפשוט אומר שהם השתמשו בתורה לעצמם במקום לנסות להפוך לאנשים טובים וללמד את הילדים שלהם. כמובן שאתה צריך להפוך לגוי, אם זה המצב.
התצפית האמפירית: כנות מנבאת המשכיות
אני בעצם חושב שזה נכון. כל אזור שבו אתה רואה שהמורים של התורה הם כנים – הם בהחלט עשויים להיות טיפשים. הם יכולים לטעות. זו לא הנקודה. אם הם כנים, הם מנסים להפוך לאנשים טובים יותר באמצעות התורה. הילדים שלהם נשארים יהודים.
אנשים שמאוד ברור שהם לא כנים, שם, ולפעמים אפילו אין להם בעיה כי הם חושבים שהתירוץ של האמונות הנכונות מציל אותם, הילדים שלהם הופכים לגויים. תסתכל מסביב.
יכול להיות שאתה צריך תיאוריה טובה לזה. כמו, אם אנשים לא יכולים להאמין בתורה בלי חסידות, אז אתה צריך חסידות כדי להיות מסוגל להיות אדם טוב באמצעות התורה. כי אחרת אתה חושב שהתורה לא כל כך רעה. אז אתה לא יכול להפוך לאדם טוב באמצעותה. אבל הדבר שעושה אנשים טובים זה רק האנשים הטובים, לא התיאוריות.
התייחסות קצרה לאיזביץ
זה כל הרעיון של איזביץ כל הזמן, נכון? זה מה שאתה אומר?
מרצה: אני לא יודע, מה זה, כן?
תלמיד: יידיש לאך כזך לה-תורה, נכון? שכאילו אתה מפחד שמישהו אולי יהפוך כאילו רע מזה. הוא איכשהו כאילו עושה את זה לא כל כך טוב.
מרצה: זה באמת אומר את זה? אולי, אני לא יודע. בעיקרון, גוי עבדא גוי, ייד בלד גוישא. כאילו הוא שמר על היהדות.
אני לא בטוח מה אתה מתכוון, אבל אני מרגיש שזה יכניס אותי לסיבוך שלם אם אני אתחיל לדבר על זה.
הכרה בהשלכה המסוכנת
אז לא עניתי על השאלה שלי, רק אמרתי מה השאלה. אתה מבין?
תלמיד: לא.
מרצה: אני לא מבין.
תלמיד: אני לא מבין.
מרצה: אני לא מבין. מה אתה עושה?
תלמיד: כן, כי כאילו הדורות לפני הם שמרו את התורה, נכון?
מרצה: נכון.
תלמיד: והם אמרו, זו התורה. התורה אומרת לעשות את כל אלה כאילו, כאילו, אתה יודע, זה דבר של סמית או מה שזה לא יהיה, נכון? והם מאשימים, הם לא לימדו את זה לגבות אותם, נכון? אז המעשה עשה חברה רעה, כן?
מרצה: עכשיו, השאלה היא, אני לא אומר שאף אחד מהפתרונות האלה הם הפתרונות הנכונים או משהו. אני רק אומר איזה סוג דבר זה, איזה סוג שאלה השאלה היא. עכשיו בהתחשב בכך שזו השאלה הנכונה, אנחנו צריכים לחשוב מה התשובה.
תלמיד: הא?
מרצה: זה לא יהיה מסובך?
תלמיד: אז מה אני חושב? מה אתה חושב?
מרצה: מסתבר שעשיתי את העבודה שלי מאוד קשה עכשיו כי משהו – כל האנשים מקשיבים לשיעורים שלי, לא לכולם יש אותו רקע כמוני, ולחלקם אולי יש רקע רע, ואני אומר להם להפוך לגויים, וכן הלאה. רחמנא ליצלן, נכון?
תלמיד: כן, שלום.
מעבר: הבטחת תשובה
מרצה: בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה, ובעצם אני גם חושב שהתשובה הזו משמשת. יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל?
תלמיד: בסדר, רציתי להיכנס.
מרצה: עכשיו אנחנו הולכים לומר את הפשט. בסדר. זה קשה להתחיל עם הפשט. זה תמיד קשה. זה טוב לאתגר. בסדר. אז.
טבע המידה: אהבות מאומנות ורכישת יכולות חדשות
פרק 11: חזרה למסגרת המידות
מרצה: שך המעס זה שין, נכון? כן, שלום. בסדר, אז יש לי שטיקל תשובה. אני בעצם גם חושב שהתשובה הזו משמשת… יש לי גם תשובה לשאלה הזו, אבל אנחנו צריכים לומר מה אני חושב שהתשובה היא.
תלמיד: פספסת את כל החלק.
מרצה: פספסתי הכל? אה, נכון, רציתי להיכנס… עכשיו אנחנו הולכים לומר את התירוץ.
תלמיד: תירוץ.
מרצה: זה קשה להתחיל עם התירוץ. זה תמיד קשה, אבל זה טוב לאתגר, נכון?
אז התירוץ אומר – מה התירוץ? בראש השנה אני לא יכול להיכנס לתירוץ בפועל אולי, אבל אני יכול לומר איזה סוג תירוץ יכול להיות, נכון? איזה סוג תירוץ יכול להיות חוזר למה שדיברנו על מידות, נכון?
תלמיד: זה היה לפני הרבה זמן.
מרצה: הייתי צריך לחזור לעניין שלנו.
תלמיד: כן, כמובן שאנחנו לא מדברים על שום דבר אחר, נכון?
הבעיה של תרגום “Virtue”
מרצה: למדנו שיש משהו שנקרא מידות – virtues – וזה מאוד קשה למצוא תרגום טוב לזה, אפילו באנגלית. Virtue זו רק מילה לטינית שמתרגמת מילה יוונית שאומרת ארטה [ἀρετή: מצוינות], שאומרת משהו כמו מצוינות. וביהדות אנשים קוראים לזה מידות טובות, אבל זה כנראה תרגום רע, למרות שיש לו משהו לטובתו – זה מסורתי – אבל זה לא באמת טוב להגדיר מה זה.
כי מידה פשוט אומרת מדידה, והסיבה שאנחנו קוראים לזה מידה הייתה רק מבוססת, אני חושב, על תיאוריית המידה של הרמב״ם, תיאוריית המידות של אריסטו להיות מדידות באמצע. ומידה טובה פשוט אומרת המדידה הנכונה, אבל זה לא חושב על מה – כמו שום דבר מה הנקודה של זה. המונח מידה טובה בא מהמילה היוונית?
תלמיד: כן, אני חושב כן.
מרצה: לא מהמילה היוונית. זה בא מהמתרגמים, כמו מהרמב״ם. הרמב״ם כבר השתמש במילה מידה, למרות שהוא קרא לספר הלכות דעות, כי זו המידה של הדעות.
תלמיד: זה לא – אבל הוא השתמש במונח מידה בפירוש המשנה.
מרצה: זה מחז״ל. חז״ל השתמשו במילה מידה, ואולי לאותו – לסוג הדבר שהיוונים קוראים מידות. עכשיו, אני לא יכול להכחיש את הפרשנות הזו. חז״ל השתמשו במילה מידה במובן של מדידה, אבל במובן הרחב של מדידה – כמו במובן הרחב הזה של מדידת כל דבר. כמו דברים כאלה, הם ממש אומרים מדידה, אבל זה אומר כמו המדידה של דרך מסוימת של פעולה, אני חושב. אז משהו מאוד קרוב למה שאנחנו קוראים מידות.
וזה שימש את הרמב״ם ואת המתרגמים למידות באופן כללי יותר. אבל זה לא עוזר לנו להסביר מה זה.
פרק 12: מידה כ״אהבה” מאומנת של פעילות
ההגדרה המרכזית: מידת אופי כאהבה
מרצה: הדבר החשוב להבין, או הדבר שאנחנו נאבקים להבין עכשיו – יש משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, נכון? משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, וזה קשור למה שאני אומר. משהו לגבי זה שאנחנו יכולים לומר, שקשור לשאלה של איך להשיג מידות, נכון? איך להשיג מידות, נכון?
עכשיו, אמרנו שמידה היא אהבה. מידה היא אהבה, בסדר? מידת אופי, לפחות. יש מידות אחרות, מידות שכליות, שהן לא בדיוק ככה. אבל מידות אופי הן אהבות ושנאות, שזו דרך לומר את האהבה או האהבה של פעילות ספציפית, נכון? לא של דבר ספציפי, אלא של פעילות ספציפית.
המחשה: מערכת הישיבה ואהבת הלימוד
כמו, למשל, אם אתה הולך לישיבה והם מלמדים אותך ללמוד, מה שהם מלמדים אותך זה לא ללמוד – הם מלמדים אותך לאהוב ללמוד.
תלמיד: ישיבה ישנה יותר, אני שואל עם זה.
מרצה: הם מלמדים אותך לדעת איך ללמוד – זו מידה שכלית. אבל אני מדבר על מידת האופי. זו המידה של לאהוב ללמוד. ומעניין, כל מי שעבר מערכת ישיבה, מערכת ספרותית שהצליחה אצלו – היום לא כולן מצליחות, או אולי מעולם לא כולן הצליחו – אבל לרוב, כמו תוצר מוצלח של מערכת ישיבה – אנחנו מילה רעה – תוצר מוצלח של ישיבה אוהב ללמוד, לא משנה אם הוא גוי, אם הוא יהודי, אם הוא שומר שבת או לא.
יש את כל הסיפורים המטופשים האלה שאמורים לעשות צחוק מזה, אומרים, “אה, יש בחור שהיה לומד עם סיגריה בשבת.” אבל זה רק מראה שהם הצליחו, נכון? זו הייתה המטרה שלהם – לגרום לך לאהוב ללמוד – והם הצליחו בזה. כי אהבה אומרת שאתה אוהב את זה. זה לא אומר שאתה עושה מצוה.
כמו שדיברנו, לשם מצוה זה הפרט הזה של אהבה.
הוויכוח החסידי-ליטאי: אילו מידות חשובות ביותר?
חסידים, אגב, יש להם אותו דבר. הם רק מלמדים אותך לאהוב לשיר מנוחה ושמחה, ויש אנשים שעשו את זה עם הושע גראן שבת.
אבל זה בעצם כל המחלוקת היא מאוד טיפשית, כי המחלוקת הזו כולה מתנהלת כאילו העיקר הוא איזשהו קבלה סויל, נכון? ואז כולם מתווכחים אם יש לך את הנכון. אבל המציאות של חינוך היא שזה לא עובד עם קבלה סויל. המציאות של חינוך שהיא שזה מלמד אותך לאהוב דברים מסוימים.
עכשיו המחלוקת היא באמת איזה – מאיזה יותר חשוב – של לשיר מנוחה ושמחה או כמוהו ללמוד. זה דיון הוגן. זה לא נפתר על ידי התייחסות לכמה אנשים הם כמו, אין להם ארץ שמים ועושים את זה, נכון? זה נפתר על ידי: האם סוג האדם הזה הוא אדם טוב יותר או לא? זו שאלה רצינית. אין לי את התשובות שם עכשיו. אני רק מנסה לתת את המסגרת של מה השאלה, נכון?
חינוך כאימון באהבות חדשות
אז זה נקרא אימון. זה נקרא חינוך. זה נקרא מידות.
עכשיו, לאן אני מגיע כאן? שזה הופך למשהו קצת קשה להגדיר או קצת קשה לנו. אנחנו מאוד רגילים – מאז כמו שדיברנו לפני דקה – אנחנו מאוד רגילים לקפוץ לרמה השכלית או לרמה הדוגמטית של דברים. כמו, האם אתה צריך ללמוד תורה? אז אנחנו מעמידים פנים שישיבות מלמדות אותך שאתה צריך – שיש ענין גדול שזה אידיאלי ללמוד תורה. אבל זה לא – זה לא מה שהם מלמדים אותך. שכולם מאמינים כביכול – זו לא הנקודה, או שאתה עושה או שאתה לא. אולי הם אפילו לא מאמינים בזה.
מה שהם באמת מלמדים אותך זה הפעילות – לא הפעילות, אלא האהבה של הפעילות, ההרגל, נכון? זה נקרא ההרגל, התחביב, האהבה של זה, להיות סוג האדם הזה, בסדר?
פרק 13: הדיכוטומיה הכוזבת – אמונה מול העדפה בלבד
המידה אינה אמונה ואינה הנאה חושית
מרצה: עכשיו זה לא אותו דבר כמו הדגל – מה שאנחנו קוראים כמו האמונה. כי כמו שאמרתי, יש הרבה אנשים שהם כמו – כל האנשים שכותבים ב*עתד* [עתד: התייחסות לא ברורה, אולי פרסום] – אנשים שלא לומדים *אסכתס* [אסכתס: לא ברור, אולי *שטארק* שטארק: בעוצמה] אבל הם מאוד מאמינים באידיאל של הלימוד, נכון? אלה אנשים שעבורם ה*חינוך* לא עבד, נכון? האנשים שעבדו הם האנשים שאוהבים ללמוד.
אבל זה גם לא – זה מאוד חשוב לשים לב, נכון? דיברנו על זה בשיעור הקודם. זה גם לא מסוג של כמו לאהוב מיץ תפוזים, נכון? זה כמו הטעם של מיץ תפוזים.
תלמיד: כן, נכון. אמרת את זה אתמול בלילה.
מרצה: אוקיי, בואו נניח שיש – יש אהבת לימוד, ואז יש בפועל כשאתה לומד שזה קורה.
תלמיד: אני לא מסווה.
מרצה: כשאמרתי הטעם של תפוזים, התכוונתי רק לדבר שבנוי בתוכך. הדבר שהוא פשוט הנאה חושית. אין הנאה חושית בלימוד. פשוט אין.
תלמיד: תגיד שאתה אוהב את הפעילות של שתיית תפוזים. זה יהיה שונה מההנאה החושית של שתיית תפוזים.
מרצה: מה אתה אוהב בתפוזים?
תלמיד: לאנשים יש אהבות כאלה. פשוט אמרתי את המילה תפוזים.
מרצה: לא, לא. אנשים שנהנים מפופקורן.
תלמיד: כן, כן, כן.
מרצה: אין בעיה. אבל זה לא קיים בכלל לגבי תורה, רק כדי להיות ברור. זה לא קיים.
תלמיד: הדרך היחידה –
מרצה: לא, זה לא. לא, לא, זה לא. זה לא. הדרך היחידה שזה יכול להתקיים היא בדרך של – שזה כמו שאתה צריך לבוא ל – כי הם מחלקים עוגת גבינה, שזה כמו קשר מלאכותי בין הפעילות של הלימוד לזה. ואתה יכול לעשות את הלימוד לא לשמו, אלא למטרה של *כבוד* או לכסף או ל*נאש* [נאש: חטיף] שאתה נותן.
*מתוך שלא לשמה בא לשמה* – ממוטיבציה חיצונית לפנימית
אבל זה – תן לי לסיים את המשפט שלי – אבל זה הרעיון של [*מתוך שלא לשמה בא לשמה*], שאומר שכי זה לא באמת בגלל זה, הפעילות של הלימוד לא מתחברת טוב מאוד לידע הזה שאתה מקבל. זה היה מתחבר טוב, אז היית תקוע. אבל זה לא באמת מתחבר כי זו פעילות נפרדת, מה שאומר שיש לה מטרות משלה.
ואז, ברגע שאתה נכנס לזה, אתה שם לב למטרות האלה. זו נקודה חשובה שאנחנו הולכים להגיע אליה. אתה שם לב למטרות האלה. אתה שם לב שללימוד יש מטרה משלו.
תלמיד: מה זה, *חבש* [חבש: לא ברור]?
מרצה: להבין את ה*סוגיא* [סוגיא: נושא/קטע תלמודי] טוב, נגיד. זו מטרה שהיא לגמרי נפרדת מלקבל את הממתק.
עכשיו אתה יכול – אתה יכול לעבוד קשה ואתה יכול כמו לנסות להמשיך לזכור, “אני לא באמת אכפת לי ללמוד את זה. ובכן, אכפת לי רק לקבל את הממתק בסוף.” זה נקרא הלימוד המבני. זה לא באמת המצב הטבעי. זה תמיד – זה כמו איפה שאנשים מתחילים. אבל זה לא המצב הטבעי של מישהו שאוהב ללמוד.
כל מי שאוהב ללמוד זה בגלל שהם אוהבים את הטוב שהוא חלק מ – שהוא טבוע בלימוד עצמו.
דחיית מודל ה״תחושה”
תלמיד: אתה יכול להגיד שהם אוהבים את התחושה של הלימוד?
מרצה: לא, כי תחושה היא דבר אחר שאתה מעמיד פנים –
[סוף החלק]
טבע ההנאה בלימוד תורה: חושית מול אהבה אינטלקטואלית
פרק 14: ההבחנה היסודית: הלימוד אינו הנאה חושית
מרצה: אני לא יודע מה זו התחושה של הלימוד. התחושה של הלימוד הייתה פחות *חדש* כשלימדו אותך ללמוד. כשאתה אומר התחושה, אתה מעמיד פנים ש… אני לא יודע מה זה תחושות. אני יודע מה זה תחושות חושיות, בסדר? תחושות חושיות, כמו… אין תחושה חושית בזה. לא. בהחלט לא. לא. זה לא מרגיש כמו כלום. זה מרגיש כמו… כלומר, זה מרגיש… זה שימוש אנלוגי במונח מרגיש. זה מרגיש כמו הבנת *פשט* [פשט: פירוש/הסבר]. זה לא מרגיש כמו מתיקות בלשון שלך או כמו כל הנאה חושית בעצבים שיש לך מהנאה חושית אחרת. פשוט לא.
אנשים אוהבים להעמיד פנים שזה כך אבל זה לא. אני לא מכחיש שאין לזה כמה נוירונים שיורים במוח שלך או מה שזה לא יהיה, אבל זה עדיין נפרד ממה שאנחנו קוראים הנאות חושיות. זה נוירונים אחרים, נגיד. זה גם נוירונים, אני לא נכנס לחומריות, אבל זה נוירונים אחרים, עצבים אחרים. והעצבים האלה לא פועלים – הם לא אותם. אתה לא יכול לצמצם את זה ל״אני מרגיש טוב.” מה זה בכלל אומר להרגיש טוב? ההרגשה הטובה של הלימוד היא סוג שונה של הרגשה טובה מההרגשה הטובה משתיית משהו מתוק או להשתכר או מה שזה לא יהיה. וזו ההרגשה הטובה ששייכת ללימוד.
הבלבול ההיסטורי: דגל מחנה אפרים ואובדן הקטגוריות האריסטוטליות
זה מה שבלבל כל כך הרבה אנשים כשהם התחילו להיכנס להנאה מהלימוד, כל הדברים האלה. הם כולם פשוט בלבולים מאי הבנה של זה. כן, בהחלט. פשוט מבולבלים. לגמרי מבולבלים. כי ה*דגל* [דגל מחנה אפרים, טקסט חסידי] חושב שלשמה זה אומר משהו דבר שלישי, שהוא יותר קרוב… לא, לא. ה*דגל* חושב… שוב, ל*דגל* אין את הקטגוריה האמצעית הזו כמו רוב האנשים המודרניים, כי הם שכחו אותה, כי הם הפסיקו לקרוא אריסטו.
ומאז שהאוניברסיטה התחילה לקרוא דקארט, גם ה*יידן* [יהודים] הפסיקו. ולכן, הם שכחו את המציאות שהדרך הרגילה לדבר על הדברים האלה היא לא להעמיד פנים שכל מה שאתה אוהב הוא פשוט סוג של הנאה חושית, שזה ברור שלא. אז, כמובן, כולם יודעים את זה. אז אנחנו מעמידים פנים שההנאות הפסיכולוגיות האלה הן איכשהו אותו דבר כמו הנאות חושיות, נכון?
ואז, מאז שכולם עדיין – כולם, לפחות כולם דתיים או כולם חלק מהיהדות – עדיין חושבים שיש משהו גבוה יותר מזה, אבל אתה לא יודע על שום דבר ביניים, אז אתה קופץ למשהו מאוד גבוה. אז החסידים קופצים לרעיון הזה של לשמה, של *דבקות* [דבקות: היצמדות/התקשרות לה׳], של כוונה לה׳ או משהו כזה.
עכשיו, כוונה לה׳ היא אידיאל מאוד יפה, אבל זה לא כל מה שאנחנו מדברים עליו כאן. אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר פשוט מזה. והסוג של הנאה שיש לך מהלימוד אינו חושי. למה בכלל היית חושב כך? זה דבר בפני עצמו.
עכשיו, האם זה טוב? אגב, לא אמרתי שזה טוב לרדוף אחריו לשמו. אני לא יודע אם זה טוב… השאלה של טל היא שאלה אחרת. או השאלה של, האם זה טוב, האם זה באמת הדבר שאתה צריך לרדוף אחריו? אבל אני לא באמת חושב… אני אגיד משהו מאוחר יותר.
חוסר ההפרדה של האהבה מהלימוד עצמו
תלמיד: לא, לענות על השאלה שלך – זה לא… זה לא יכול להיות נפרד. ההנאה… הסוג של הנאה… אם אנחנו קוראים לזה הנאה… אם אנחנו קוראים לזה אהבה… האהבה של הלימוד אינה נפרדת מהלימוד באותה דרך שהאהבה של… כמו החלוקה הראשונה שעשינו, כמו האהבה של גלידה והאהבה של אכילת גלידה. זה לא… זה לא נפרד בדרך הזו.
מרצה: כי כל… כל העניין הזה הוא שעכשיו יש לך – התקנתי לך דבר חדש של אהבה. זה כל מה שזה אומר. כמובן שיש פעילות של לימוד. אולי לא תמיד אתה אוהב את זה. אולי האהבה באה בהתחלה. זה כבר איך שזה עובד. אבל האהבה היא אותו דבר.
שה*דגל טל* [דגל מחנה אפרים] כן מבין את זה נכון. האהבה היא חלק מהלימוד. זה לא אפשרי למישהו להיות *לומד* [לומד: לומד]. ה*מידה* [מידה: תכונת אופי/איכות] היא *לומד לימיט*. אתה יכול להיות… אז אתה לא *לומד*. אז החינוך של הישיבה נכשל בך. אתה *צדיק* [צדיק: אדם צדיק]. אתה לא *לומד*. אתה *חוביב צדיקים* [מקיים מצוות]. אתה אף פעם לא אוהב לימוד. אבל אם הם מצליחים, אז אתה אוהב את זה. והאהבה הזו אינה אותו סוג של הנאה.
ובכן, אם זה לשמה… אם לה׳ אכפת מזה, זו שאלה נפרדת. אנחנו צריכים לשאול את השאלה הזו. החסידים בהחלט יגידו שזה לא מספיק. אני לא מתווכח עם זה. אני רק אומר שזה לא אותו דבר. כשהם מבקרים את החסידים, הם לפעמים מצמצמים את זה לסוג הנמוך יותר של הנאה, מה שזה לא. זה יכול להיות מבוקר, אבל לא בדרך הזו, נכון?
התייחסות להתנגדויות: למה הלימוד אינו כמו הנאה חושית
תלמיד: אתה אומר שאם זה היה סוג כזה של הנאה חושית, אז אף אחד לא היה צריך ללמד אותך את הסוג הזה של אהבה. אז כל תורה שאינה כך…
מרצה: שוב, אני לא יודע אם זה לא היה צריך ללמד, אבל זה פשוט לא מה שזה. אני לא יודע למה מישהו היה חושב שזו הנאה חושית. זה פשוט לא. איזה חוש זה?
למי אכפת איך קוראים לזה – חושי זה, חושי זה? אני רק יודע לעצמי, נכון? יש שתי אהבות שונות. יש אחת, כמו, לפני שאתה קם, כמו, מקבל *חשק* [חשק: רצון/דחף] ללכת, כן? אם הייתי עומד לייעץ, זה *געשמאק* [געשמאק: תענוג/הנאה]. אבל אם אתה אוהב את הפעילות של הלימוד, במילים אחרות, נכון? כמו 2 בלילה, מקבל את ה*חשק* הזה ללמוד, נגיד, או 2 אחר הצהריים, מה שזה לא יהיה, נכון? פשוט ללכת, נכון?
רגע אחד, ואז מה אתה עושה? חוץ מזה, אלה פרטים בתוך הדבר. אני לא רואה את זה. זה לא כאילו הוא אוהב את הפעילות של הלימוד בשביל הלימוד עצמו. יש אנשים שאוהבים את זה, אבל לא, אני לא חושב שזה… אני לא חושב שזה… זה לא משנה לי. זה לא משנה לי. אלה דיונים מעניינים לנהל אם אנחנו מדברים בפועל על המידה של הלימוד. נכנס לכל החלקים השונים שלה. אבל מאז שאני רק מנסה למצוא מה זו מידה… וכל אלה באותה קטגוריה עבורי.
הנאה פסיכולוגית – אני לא יודע מה זה אומר. זו רק מילה שנראה גורמת לאנשים לחשוב שהם יודעים משהו.
אנלוגיית הפיצה ודחייתה
תלמיד: אני רוצה להגיד משהו מאוד, מאוד פשוט, כי אני רוצה להבין את זה. מאז שפעם אחת אכלתי פיצה, עכשיו אני אוהב פיצה. במילים אחרות, תשכח מהטעם של פיצה. בשלב הזה אני כבר אוהב אכילת פיצה, נכון?
מרצה: אני לא יודע. אבל אנחנו לא מדברים… שוב, אנחנו לא מדברים… אנחנו לא יכולים… לא. שוב, אני לא… איך אתה מבין את זה? אני אוהב פיצה. מה זה בכלל אומר?
תלמיד: כן, אני חושב שזה… אני בעצם חושב שאתה טועה כי אתה קופץ בתוך זה. אתה מחבר אותם יותר מדי, נכון? אתה תזכור. אתה תזכור.
מרצה: אל… בוא נעשה… בוא נשמור על דברים פשוטים. תקשיב, תקשיב. זה לא זה. רגע, אז בוא נשמור על דברים מאוד פשוטים ולעולם לא נדבר על אותו דבר שיש לו את שניהם, כי זה פשוט מבלבל, בסדר? אנחנו הולכים להשתמש בדוגמאות שבהן זה ברור נפרד, בסדר?
אכילה והנאות פיזיות אחרות הן סוג אחד של אהבה, ו*כבוד* [כבוד: כבוד] ו*גאווה* [גאווה: גאווה] ו*כעס* [כעס: כעס] הם סוג אחר של אהבה, בסדר? פשוט כך. *כבוד* לא אומר שאני מקבל עקצוץ בעמוד השדרה שלי או משהו. זה פשוט אומר שאני אוהב את זה, בסדר? זה דבר חברתי. זה קיים איפשהו. אני לא נכנס לשאלת החומריות. פשוט סוג שונה של דבר, בסדר?
תלמיד: האם *כעס* הוא סוג שונה של דבר?
מרצה: הנה זה. זה הכל. עכשיו תורה היא מהסוג של… הלימוד הוא מהסוג של דבר שה*כבוד* הוא, לא מהסוג של דבר שהאוכל הוא. זה הכל. יש דבר שלישי? לא שלישי. אותו. אין דבר שלישי. זה טוב יותר, אבל זה אותו סוג של דבר. יש דבר שלישי שהוא אינטלקטואלי. אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על המידה של הלימוד.
ההבחנה המרכזית: אהבה טבעית מול אהבה שנבנית חברתית
תלמיד: אתה יכול לתת שתי דוגמאות רגילות, נגיד, של כמו *גאווה* ונגיד, אני לא יודע, עניין האוכל, מה שזה לא יהיה, עניין ההנאה?
מרצה: כן, מה אתה מתכוון? ברגע שאני מרגיש *כבוד*… למה זה כל כך קשה? ההבדל הגדול בדרך כלל הוא שאחד הוא חברתי – במילים אחרות, הוא נלמד – והשני הוא יותר טבעי. האם לא… אנחנו, שוב, להשתמש בדוגמה פשוטה, חושי… אתה לא צריך להילמד לאהוב אוכל, אבל אתה כן צריך להילמד לאהוב *כבוד*.
תלמיד: כולם נלמדים את זה כי זה קשור להנאה החושית?
מרצה: כן, בעוד ש*גאווה* אין לה שום קשר להנאה החושית. בדיוק. זה משהו שאתה נלמד. אולי אתה נלמד… יש לך נטייה טבעית לזה כי יש לך נטייה טבעית לכל דבר, אבל אתה נלמד במובן של זה חברתי… הם תרבותיים. *כבוד* הוא מוסד תרבותי, נכון?
אם אתה אדם של תיאוריה ביקורתית, אתה אומר שזה לא באמת קיים. רק הנאות מילוליות אולי קיימות. אפילו זה תרבותי כי הם נכנסים לרמה הזו של זה. אבל אנחנו מנסים לעשות את זה פשוט. אבל זה… איך קוראים לזה? איך קוראים לזה? פרדוקס? לא פרדוקס. דבר בונה, נכון? משהו שלא חי בגוף שלך באותה דרך שאהבת אוכל, אכילה, חיה בגוף שלך. פשוט כך. זה חי ביחסים ביני לבינך.
האם יש לזה ייצוג כלשהו בגוף שלי, במוח שלי? לא השאלה שלי. אבל זה לא חי בגוף שלי באותה דרך. כן. אתה צריך להילמד. ולאהוב את זה זה לא צמצום של אחד לשני. זה לא שעכשיו אני פשוט אוהב את זה באותה דרך שאני אוהב אוכל. אני אוהב את זה בדרך שונה.
עכשיו, אתה יכול להגיד שכל סוגי האהבות האלה הם עדיין אנוכיים ורעים. אני לא נכנס לשאלה הזו. זו הביקורת החסידית, הביקורת האפלטונית. אפלטון כבר היה לו את הביקורת הזו. אבל זו לא הנקודה שלי. זה עדיין יותר שזה סוג שונה של דבר, ונראה שאנשים מפספסים את זה כי זה פשוט… במילים אחרות, אם אין ערך… כמו, אני לא יודע, ערך… זה לא שונה. זה לא שונה בכלל. כמו שיש אנשים שאוהבים פיצה ויש אנשים שאוהבים תורה. זה לא באמת נכון. זה נכון, אבל זה סוג שונה של דבר.
תגובה להתנגדויות נוספות
תלמיד: כדי להיות מסוגל לאהוב פיצה זה דבר פשוט. כדי להיות מסוגל לאהוב תורה אתה צריך אימון, אתה צריך *חינוך* [חינוך: חינוך/אימון]. זה חשוב. זה נבנה חברתית, בסדר. ואם הטעם צריך *חינוך* גם, אז זה לא יהיה אותו דבר.
מרצה: זה לא. יש הבדלים אחרים. זה דבר שונה. הרגע אמרתי לך הבדל אחד ביניהם. זה דבר שונה. אפילו ל… לא יהיה… יש עדיין דבר שונה. אנחנו רק מנסים להגדיר למה זה דבר שונה.
תלמיד: לא, אמרתי אחד, כי לא אמרתי שזה מה שעשה את ההבדל. ברור שזה דבר שונה. אני פשוט לא חושב שאני צריך להסביר למה זה דבר שונה.
מרצה: זה סוג של… מה אתה מתכוון? זה דבר שונה. זה כמו חוש. תחושה היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? הנאה של החוש היא סוג של דבר. אתה מבין מה זה אומר? וחוש של… של אהבה לזה. זה סוג שונה של דבר. אתה לא מרגיש את זה באותו מקום. אני רק רוצה להגיד את זה. זה לא קיים באותו חלק של הנשמה. בהחלט. זה לא אותו דבר.
תלמיד: אחד הוא פעילות ואחד הוא אהבה של הפריט עצמו. אבל אם אתה מגיע עם דוגמאות שבהן זה לא פעילות, נכון?
מרצה: לא, בהחלט לא. זו פשוט פנטזיה נחמדה שאנשים אוהבים לספר לעצמם. אני לא יודע למה אנשים קיבלו את זה. אתה ממש לא מרגיש אותו דבר. אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
מסקנה: השטחת ה״אהבה” לקטגוריה אחת בלתי מובחנת
מרצה: מאוד יפה. לא, *המבול* [מבולבל/מעורבב]. אז זה לא אותה אהבה, אותו דבר. למה אנשים מסתובבים עם זה? האנשים האלה פשוט המציאו את הקטגוריה הזו שנקראת אהבת דברים, ואז כמו, אתה אוהב סודה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מוגדרת. אבל זה כמו להגיד זה השולחן וזה… וזה כוכב. שניהם דברים. מאוד יפה. אבל יש שולחן, זה כוכב.
פרק 15: טבע ההנאה: הנאה חושית מול הנאה אינטלקטואלית
ההבחנה היסודית בין סוגי ההנאה
מרצה: אני לא יודע למה. תסתכל בחוויה שלך, בסדר? אתה יכול להסתכל ולעשות התבוננות פנימית לזה. זה לגמרי לא אותו דבר, בסדר?
תלמיד: כן, זה לא פוגע בטעם שלי. זה באיזשהו חוש אחר.
מרצה: יפה מאוד! זה במובן אחר כלשהו. אז זה לא אותו דבר. למה אנשים הולכים… אנשים פשוט המציאו את הקטגוריה הזאת שנקראת לאהוב דברים. ואז כאילו, אתה אוהב טויוטה, אני אוהב פיצה. זה נכון במובן רחב מאוד אם אתה אוהב להשתמש במילה “אוהב” בצורה לא מובחנת. אבל זה כמו להגיד, זה שולחן וזה כוכב. שניהם דברים. יפה מאוד. אבל זה שולחן, זה כוכב. אז, שני דברים שונים.
אז, למה שיהיה לי אכפת מזה? אין מה לעשות.
תלמיד: לא אמרתי שצריך להיות לך אכפת. רק אמרתי קודם שזה דבר אחר.
מרצה: בסדר.
תלמיד: לא אמרתי שום דבר על אכפתיות. אני רק מנסה להגיד לך את העובדה הכי בסיסית שזה שונה. ומסיבה כלשהי, אני לא יודע למה. אני כן יודע למה. כי זה בסיסי. אם זה משהו אחר, זה בעצם אתה מבולבל. לא, אני מתכוון לזה ברצינות.
תלמיד: אני בעצם חושב בדרך שאתה בדרך כלל מלמד את הדבר. אבל אני לא רואה למה טעם הלשון, כי זה לשון וחתיכה של משהו פוגעת בו.
מרצה: אני לא מבין מה אתה אומר. אנחנו יודעים מה זה ואנחנו יודעים מה זה. הם לא אותו דבר. אם זה למה – זה כמו טוש צהוב שונה מהטוש הכחול. אני לא יודע. אחד צהוב, אחד כחול. מה השאלה? אלה שונים, נכון?
תלמיד: כמובן שאלה שונים.
מרצה: יפה מאוד. אבל הם אותו –
תלמיד: אוקיי, לא לא לא, הם אותו סוג של דבר, נכון? יש לנו את זה –
מרצה: אוקיי, האם אתה – אוקיי האם אתה – האם אי פעם הבנת את הקטגוריה הזאת שנקראת חושים? אתה יודע מה זה חוש?
תלמיד: אה, אז אתה החלטת שיש חמישה חושים?
מרצה: אני החלטתי? כן.
תלמיד: וזהו? יכול להיות עוד –
מרצה: שוב, שוב, שוב, אנחנו צריכים להיות – אנחנו צריכים להיות מאוד – לא, אין אחד מתוך חמישה. אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים במובן הזה. במובן הזה, אולי במובן אחר, ואנחנו צריכים להיות ריאליים, נכון? זה לא חכמה פשוט ללכת ולקחת מילים – זה סופיסטיקה, נכון? בואו ניקח מילים ונעמיד פנים שאנחנו יכולים לגרום לכולן להישמע אותו דבר. הן לא אותו דבר. אין שום – זה ההיפך. אם מישהו רוצה לטעון שהן אותו דבר, הוא צריך להוכיח את זה. הדרך הרגילה של חשיבה היא שהן לא אותו דבר. זה לא אותו סוג של דבר.
נטל ההוכחה ובעיית השוויון המילולי
מרצה: אני לא יודע למה. כמו תגיד לי למה. אפילו אני, כשאתה אומר אותו סוג של דבר, אין לי מושג על מה אתה מדבר. לא, זה לא. זה בהחלט לא. זה לא אותו דבר כמו מה? זה לא אותו דבר כמו להרגיש משהו במוח שלי, כמו להרגיש משהו בלשון שלי. מה אתה אומר לי?
תלמיד: אה, אז שוב, אז החוש האחר שנקרא שמיעה גם לא אותו דבר כמו להגיד –
מרצה: שוב, כשאתה אומר מוזיקה, רק כדי להיות ברור, לא, כי עשית לי דוגמאות מסובכות. אני אגיד לך למה. כי אנחנו לא יכולים – אנשים תמיד אוהבים לברוח לדוגמאות מסובכות. כי מוזיקה היא לא הנאה לאוזן. אם אתה אומר משהו מאוד פשוט, כמו הסוג של מוזיקה שתינוקות אוהבים, אז כן. אבל אם אתה מדבר על הערכת מוזיקה, זה משהו –
תלמיד: לא, אני לא מעריך. אני מדבר על מה שתינוקות אוהבים.
מרצה: אז כמובן זה פשוט צליל מהנה. זה לא פשוט שיש דבר כזה, אבל אני מניח שיש דבר כזה. כן, כמובן. צלילים חזקים מאוד כואבים לך וצליל נעים נחמד אוהב אותך. זה בדיוק אותו סוג של דבר, כמובן. זה סוג של – אני אפילו יכול לתת לך איזושהי הגדרה למה חוש אומר, אבל למה שאצטרך ללכת לשם? כאילו אני מרגיש שזה משהו שכולנו יודעים.
ואני חושב שהדבר האחר – אני אומר לך את זה, אני עושה את הטיעון הזה, בסדר? אני חושב שהדבר האחר, ההנחה הזאת שזה אותו סוג של דבר, כמו סתיכל תוספות, זה משהו שאף אחד לא יודע. זה סתיכל פילוסופיה שלא הגיוני שסיפרו לך מישהו ואתה מחליט שזה בסיסי, וזה שטויות. פשוט תחשוב על זה לשנייה אחת ואתה רואה שזה שטויות.
תלמיד: אני מנסה להבין כשאתה אומר – אני אגיד לך את זה. אני מבין כל כך הרבה כשאני ישן וכשאני הולך הביתה זה נגמר.
מרצה: לא, אתה לא יודע את זה. אתה בעצם לא יודע את זה. לא, לא, זה לא מציאות. זה מה שאני אומר לך. זה שטיפת מוח על ידי כת שאמרה לך את זה.
תלמיד: אני יודע שאתה לא – אתה צריך לבוא אליי בכל פעם שאני אומר משהו שזה לא מציאות, אני יודע את זה, בסדר?
מרצה: לא לא לא, אני עושה קיצור דרך כי אין לי טוב – אני עושה קיצור דרך כי אין לי – אין לי צורך לנקוב בחילוק. אתה זה שמחבר שני דברים רק כדי שתהיה להם אותה מילה. זה בכלל לא הגיוני. ומסיבה כלשהי אתה מעמיד פנים שזה אני שצריך להוכיח לך שזה שונה. זה כל כך מצחיק. זה לא שייך. זה שני הדברים האלה.
ואני אפילו לא מגיע – בעצם השאלה האחרת שלך הייתה שאלה טובה יותר. מה השייכות בין ליהנות ממגע לבין ליהנות מטעם? זו שאלה טובה. זה בעצם דרך די קלה לענות על זה, למה הם דומים. אבל מה שאתה אומר זה משהו שונה לגמרי.
ניסוי המחשבה של “הנאה-פלוס”
מרצה: מילה – כמו לשניהם, או ליהנות לשניהם, וזה מאוד לא מדויק כי זו לא אותה סוג של הנאה. זה אותו סוג רק במובן של, אתה יודע, כמו באותו אבל דומה – כמו שאני לפעמים עושה את הדברים המצחיקים האלה כמו הכיסא שלי אוהב להיות על הרצפה, גם אוהב ואף פעם לא קופץ למעלה מעצמו, אז אני בטח אוהב את זה. וזה אותו סוג של דבר כמו שאני אוהב פיצה. זו פשוט מילה שאנחנו משתמשים באותה, אבל זו פשוט סופיסטיקה. אין שום – אין שום – זה, אותה מילה מתייחסת בחוויה שלך או בכל דבר שאתה גורם להם להעמיד פנים שהם אותו דבר. אין לי מושג למה מישהו היה אומר את זה.
תלמיד: אני משתמש במשל של שמיעה מסיבה מאוד פשוטה, בסדר? כי אמרת ששמיעה היא אחד מחמשת החושים ויש לזה סוג של הנאה, נכון? אז אז אמרת, לא, אני משתמש במשל מסובך. לא השתמשתי במשל מסובך. אני מנסה להגיד לך משל שלשמיעה יש הנאה ממנו, נכון? הנה. כך שתבין ששמיעה של הנאה והנאת מגע זה שונה, למרות שהם מחמשת החושים. אני פשוט, האם אני – אז, חבר, המוח –
מרצה: צדיק, האם עניתי? האם עניתי? האם הקשבת למה שאמרתי או שרק חשבת על מה אתה הולך לענות? כי בדיוק חזרתי על השאלה הזאת שאמרת לך.
תלמיד: לא, אמרת על ההבדל במגע וטעם. ואני ספציפית אמרתי שמיעה.
מרצה: לא, כי אני חושב שספציפית נתתי לך את – אתה מבין למה הגענו למושג הזה של חמשת החושים? מה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים חושים?
תלמיד: יש לי דוגמה של לא חמשת החושים. מה עם לשמוע בדיחה? עכשיו, אני לא מדבר על התחושה הפיזית של לצחוק אחרי ששומעים את הבדיחה.
מרצה: זה כמו להעריך מוזיקה.
תלמיד: כן, זה כמו מוזיקה, אבל המוזיקה היא אחד מחמשת החושים. וזה כמו להבין מגע.
מרצה: כן, כן, זה לא שמיעה. זו לא הנאה של האוזן. כמובן שלא. כמובן שלא. זה דבר חברתי. אני לא יודע מה – כן, כמובן. זה דבר חברתי. כמובן, כמובן. זה לא חברתי – בחברתי אני לא מתכוון שאף אחד לא בסביבה. אני מתכוון שזה משהו שמלמדים אותך. זה דבר תרבותי. כמובן. תרבויות שונות אוהבות בדיחות שונות. אוקיי, זו לא לגמרי הוכחה, אבל במובן מסוים, כן, כמובן. כן, כמובן. כן, כמובן. זה לא אותו סוג של דבר כמו לאהוב, כמו ההנאה של חושים. כמובן שלא.
הגדרת מה שהופך משהו ל״חוש”
מרצה: לא שכנעתי אותך שמשהו טוב יותר או משהו. אני רק אומר לך שזה שונה. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר. אנחנו פשוט משתמשים במילה הזאת “להרגיש טוב” לכל דבר, כאילו אנחנו יודעים מה זה. אבל אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו יודעים מה להרגיש טוב אומר במובן חושי. אנחנו גם יודעים מה זה אומר במובן אחר. אבל זה לא אותו דבר. זה לא – אין לי מושג למה אתה ממשיך להעמיד פנים שזה אותו דבר. זו פשוט אותה מילה. זה אפילו לא – אתה צריך להשתמש במילה אחרת ואתה תראה שזה לא אותו דבר.
אני יכול לקרוא לזה אחרת. בוא נקרא – בוא נחליט לקרוא לזה אחרת ואז אני אהיה צודק, נכון? אני לא יכול פשוט לבוא – מה ההבדל? דא סבא חליף, דא סבא חליף, דא סבא חליף. שוב, שוב, אני לא תקוע – אני תקוע על זה שאתה כל כך עבר שטיפת מוח ואתה חוזר לי על מילים שלא אומרות כלום.
בוא נעשה שפה חדשה. אנחנו לא מורשים לקרוא לדברים האלה הנאה. אנחנו צריכים לקרוא לאחד הנאה ולשני “הנאה-פלוס”, בסדר? עכשיו אתה מבין שזה שני דברים שונים, נכון? מזה אני נהנה ומזה אני “נהנה-פלוס”. סיום. פתרתי את הבעיה שלך? עכשיו תן לי משהו מלבד המילים להגיד לי למה אמרתי משהו לא נכון.
תלמיד: בוא נגיד לאהוב לשתות, מדברים על אלכוהול – אלכוהול, לאהוב להשתכר, נכון? זו דוגמה מושלמת בשבילך. אתה לא יכול – אתה צריך לעשות הבחנה בין, של, של, של למה – לא למה אתה אוהב לשתות, אלא כלומר אתה לא יכול להביא טעם לעניין, נכון? כי זה מגעיל, נכון?
מרצה: לא, לא, מבחינה חושית, נכון? כמו שאין לזה שום קשר לטעם הטוב, נכון? זה ההיבט החברתי של זה, נכון? אז אני אוהב – אני אוהב לשתות. אני אוהב ל –
תלמיד: אני לא חושב שאדה לא מסכים שזה שונה. הוא לא מסכים שלכן אנחנו צריכים להגיד שזה שונה.
מרצה: אני לא יודע למה. זה ההיפך. אם אתה רוצה לחבר דברים, אתה צריך לחבר אותם.
תלמיד: בתוך לימוד אתה אומר שיש לך חושי. אני לא חושב שיש לך שני דברים. אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד.
מרצה: אני לא יודע איזה חוש נהנה מלימוד. אם אתה רוצה להגיד לי איזה אחד זה, או באיזה מובן זה חוש – אז למה בכלל היית קורא לזה חוש?
תלמיד: אני לא יודע איפה זה, אבל אני יודע בוודאות שאני אוהב את זה.
מרצה: מאוד חמוד. אם אני שואל שאתה אוהב את זה, אבל אתה פשוט – לא, כי לחושים יש משמעות. זו לא רק מילה שהמצאנו. לחוש יש משמעות. צדיק, כשאנחנו קוראים לזה חושים, זה לא בגלל שהחלטנו באופן אקראי לקרוא לדברים האלה חושים.
תלמיד: לא, אבל אם אתה אומר שיש חמישה חושים, אז אתה לוקח מדברים אחרים שיש להם אותה תחושה שאתה יכול לקרוא חושים, אבל הם לא חושים כי הם לא –
מרצה: אוקיי, חוש הוא משהו שנותן לי מידע על העולם החיצון בדרך של מגע, או בסוג של דרך – עכשיו רק מגע, כן. עם ראייה זה מגע.
תלמיד: כן, סוג של מגע, כולם –
מרצה: כמובן. התיאוריות העתיקות היו בטוחות כך, אבל כיום זה גם ככה. פשוט גל אור פוגע בקרנית שלך או מה שזה לא יהיה. כן, כמובן. זה מה שחוש הוא. יכול להיות שיש בעצם יותר מחמישה אלה, אבל קשה למצוא אותם. כמו שיש הרבה יותר. וזה לא נוגע במוח שלך או נוגע במה שזה לא יהיה – לא ב, לא באותה דרך. כמו שוב, בדרך אנלוגית, כן, יש לנו את האנלוגיות האלה, כמו – אבל לא ב – זו פשוט אנלוגיה. זו אותה מילה לדבר אחר.
ההבדל הקטגורי: נישואין, נחת ודוגמאות אחרות
מרצה: אני לא רואה למה אני צריך להסביר לך שזה שונה, כי זה ברור ששונה. זה אתה שצריך להסביר לך למה זה דומה. אני יכול להסביר לך למה זה אנלוגי, אבל אני לא יודע למה היית מניח שזה אותו דבר.
ורק כדי להיות ברור, אני לא אומר – לא עשיתי שום טענות מוסריות כאן. לא אמרתי שזה סוג טוב יותר של הנאה. רק אמרתי שזה סוג אחר של דבר שקורה. הם נקראים להרגיש טוב באותה דרך, אבל זה דבר שונה לגמרי. זה אותו דבר, בסדר? תן לי להגיד לך בבירור. אנשים נראים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני לא יודע למה. אני יודע למה – כי עברתי שטיפת מוח על ידי חבורה של מאות שנים של פילוסופים שמנסים להעמיד פנים שזו העובדות הבסיסיות, אבל זה לא.
ההנאה מלהיות נשוי היא לא אותו דבר כמו ההנאה ממין. וחלק מהאנשים חושבים שזה כן, אבל זה לא. זה ששניהם מהנים, שניהם מענגים, אבל המילה הנאה פשוטו כמשמעו אומרת משהו אחר בשני המקרים, בסדר? נחת, ביידיש זה נקרא נחת. נחת – מה זה נחת? בעצם אותו דבר כמו ליהנות ממין? לא, זה לא נחת. יש איזה יידיש שעושים את הטיעון הזה, אבל זה שטויות. אולי שניהם אנוכיים. לא אמרתי שאחד טוב יותר מהשני או משהו מזה. כל מה שאמרתי זה שזה דבר שונה איכותית.
זה כמו להגיד אתה אומר לי הרצפה והתקרה שניהם אותו דבר. כן, יש להם איזושהי דמיון, אבל הם שני דברים שונים. כמו למה בכלל היית מחבר אותם?
ההשלכה המרכזית: הנאות לא-חושיות חייבות להילמד
מרצה: אוקיי, בוא נחזור לדבר הזה. אני הולך לסיים את השיעור שלי. אז עכשיו, הדבר החשוב לגבי הסוג הזה של דבר הוא שאתה צריך להילמד, בסדר? אתה צריך להילמד. זה לא טבעי. יש בעצם מעט מאוד דברים שהם באמת טבעיים, או לפחות מה ש – ההבחנה הזאת יותר מסובכת. אבל לפחות באיזושהי רמת פישוט: הנאות חושיות לא צריכות להילמד לבני אדם. אבל הנאות אחרות, או אהבות אחרות – אנחנו לא צריכים להשתמש במילה הנאה כי זה מבלבל אותנו, אבל כמובן שזה מהנה – צריכות להיות מאומנות, בסדר?
וזה מה ששלמה המלך אמר ואפלטון אמר.
טבע האימון התרבותי ומשמעות קבלת התורה
פרק 16: אי-ספיקות הטיעון הרציונלי לבדו
מרצה: אין דרך לגרום לך לאהוב [תורה] בלי אימון. עשינו את זה ממש בשבוע שעבר. אני לא יודע. עשיתי את זה ביידיש שלי. אתה צריך להיות מאומן. וזה גם אומר ששניהם – אפילו אם הייתי יכול לתת לך טיעון למה זה טוב, שזה יהיה דיון אחר, זה לא יהיה מספיק. כי אתה עדיין לא תאהב את זה.
אם אני נותן לך טיעון למה זה טוב, אתה הולך להסכים שזה טוב, אבל אתה לא הולך לאהוב את זה באותה דרך שאתה אוהב אוכל, לדרך השונה שאנחנו מדברים עליה כאן, נכון?
ולהיפך, אם אני לא נותן לך את הטיעון למה תורה טובה, אני עדיין יכול לגרום לך לאהוב את זה. אולי קצת פחות בהצלחה, אבל אני עדיין יכול לעשות את זה. אתה יודע איך אני יודע שזה יכול להיעשות? כי הרבה אנשים עושים את זה כל הזמן.
מערכת הישיבות כראיה
וכמו בישיבה, הם לא באמת מסבירים לך למה תורה טובה. הם פשוט אומרים לך שאתה צריך להאמין בזה, אבל הם כן גורמים לך לאהוב את זה, לפחות במקרים מסוימים. וזה אפילו עובד מאוד טוב. הם אפילו גורמים לך לאהוב את זה בדרכים שהם לא היו מסכימים איתן, נכון? כי אנשים שהלכו לישיבה אוהבים גם ללמוד דברים אחרים שהישיבה לא מאשרת, מה שפשוט מראה לך שזה כמו סוג של דבר שאתה יכול – אתה יכול להיות מאומן לאהוב לימוד, וזה לא מתורגם לאהוב לעקוב אחרי מה שהישיבה אומרת. זה לא אותו דבר. ככה אתה נכנס לזה, אולי, אבל זה לא מה שאתה מקבל. בדיוק כמו שזה סוג של דרך להכניס אותך לזה.
תלמיד: הגיוני.
מרצה: הגיוני?
פרק 17: תרבות כאימון אוניברסלי
עכשיו, רק כדי להיות מאוד ברור, כל תרבות בודדת שאי פעם התקיימה עושה את זה, מלבד כמה שמעמידות פנים שחינוך לא נחוץ, אבל הן גם עושות את זה. הן פשוט לא מדברות על זה, נכון? להשתייך לתרבות פשוטו כמשמעו אומר את זה. זה מה שזה אומר. זה מה שתרבות אומרת.
המילה הזאת “תרבות”, שדרך אגב, תרבות היא פשוטו כמשמעו מה שחז״ל קראו תרבות, ותרבות אומר חינוך. קשה תרביס רעה בתוך ביתו של אדם. תרביס אומר גידול – גידול של אנשים, לא גידול של אנשים בדרך של גידול בעלי חיים, דרך של גידול אנשים, מה שאומר ללמד אותם עוד כמה זכויות אנושיות. ברור שלבעלי חיים אין ממש, לפחות לא במידה שיש לנו. וזה משהו שלפחות תרביס מגדיר כאנושי.
מידות כתוצרים תרבותיים
וכשאתה גדל, מלמדים אותך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים שלא בהכרח קשורים לאמונות של החברה הזאת. המילה “virtue” היא מוזרה, אבל סוג הדבר שהוא virtue – virtue פשוט אומר את הטובים. לכן זו דעה מבלי להיות מידה. זה מה שהתרבות עושה.
פרק 18: ההשפעה המתמשכת של החינוך בילדות
וזו הסיבה שהתרבות – ואפילו במידה מסוימת זה מוביל למסקנות מפחידות עבורנו, שכבר נאמרו, שנמשכו על ידי משלי ועל ידי אפלטון ואריסטו – שסוג הדברים שאתה מתחיל לעשות כשאתה ילד, הם הולכים לקבוע את כל חייך, בעצם. כל מה שאתה מאומן לעשות כילד בצורה ילדותית, ישאר איתך לשארית חייך.
דוגמאות לאימון מתמשך
וזו הסיבה שאם אתה הולך לבית ספר נוצרי, אם מלמדים אותך לכבד את הרבנים, אתה תמיד יכול לכבד רבי. אולי זה יהיה רבי אחר, אבל זו מידה. או אם יש לך בית ספר לספרות שמלמד אותך להיות ביקורתי במובן מסוים, אתה הולך להישאר עם המידה הזאת, וכן הלאה.
תלמיד: רגע, רגע. אנחנו הולכים להבין איך להחליף.
מורה: אני לא חושב שאנשים מחליפים לגמרי. אנשים משכללים. מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, למעשה. אולי אף אחד, או אולי מעט מאוד. אבל מעט מאוד אנשים מחליפים לגמרי, ואני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. טוב – אבל בואו נגיע לזה בעוד שנייה.
פרק 19: מה זה אומר להיות שמח על קבלת התורה
אבל זה, אמרתי לפני השאלה שלי מה בסדר. עכשיו, כשמישהו אומר אני שמח להיות – אם אני שמח שקיבלתי את התורה, וכמו שנתנו בחצי השעה הראשונה של השיעור, שאנחנו לא מתכוונים לתורה שבכרזה [הספר הפיזי]. אז הדבר היחיד שזה יכול להיות זה שאני שמח עם מידות מסוימות שגרמו לי להיות. דברים מסוימים שגרמו לי לאהוב.
זה לא שאני בוחר לאהוב, נכון? זה אפילו משהו שמוזר לדבר עליו בחירה. הבחירה היא – זו בחירה, אבל במובן הרבה יותר רחב ממה שאנחנו חושבים על בחירות, כמו שאני בוחר את הפעולה הזאת או את הפעולה ההיא. אתה לא יכול ממש לשבת ולבחור לאהוב ללמוד. אתה יכול לבחור להיכנס למסלול שיגרום לך לזה. אתה יכול לבחור לאמן את הילדים שלך לעשות את זה. זה דבר הרבה יותר רחב מבחירת פעולה פרטית מסוימת.
הכוונה היחידה שיש בה היגיון
אבל אם קיבלת אימון, קיבלת סוג של שגרם לך לאהוב דברים מסוימים ולא לאהוב דברים מסוימים, והדברים האלה טובים – עכשיו נצטרך איזושהי דרך להעריך אם הם טובים – אבל אם אתה מבין שהם טובים, אז אתה צריך להיות שמח עם קבלת התורה.
אם מישהו אומר, אתם צריכים להגיד לי, כי זו נראית הכוונה היחידה שאפשר להיות: שהתרבות שלך שגדלת בה, אם זו הייתה התרבות שגדלת בה, נתנה לך אהבות מסוימות שלא היית מקבל אחרת. זה לא אפשרי לקבל אותם אחרת. אין אף אחד שמקבל אותם בלי להיות מאומן בהם, בלי להיות מתורבת ומחונך לתוכם.
פרק 20: התייחסות לשאלה שמוצגת בצורה שגויה
ואנחנו צריכים לדבר על מה אתה עושה כשאתה תקוע, אבל אנחנו מדברים על כשאנחנו מדברים על להיות שמח עם התורה, אנחנו לא – זה, אגב, מאוד ברור, נכון? אנחנו לא מדברים על הפעם האחרונה, נכון? שוב, אנשים אוהבים ללכת למקרים הקיצוניים מסיבה כלשהי, נכון?
כשאני שואל אותך שאלה, האם אתה שמח עם – הלו? כשאני שואל אותך את השאלה, האם אתה שמח שקיבלת את התורה, אני לא מתכוון הלו. אני לא מתכוון לשאלה של האם היית – האם היית לוקח את התורה אם היית נולד בהונולולו או משהו, היית נולד אחרת, שהרבה אנשים חושבים שזו השאלה. אני לא יודע למה זו תהיה השאלה. זה נחמד מסיבה כלשהי.
למה אנשים מחליפים את השאלה
זו עוד אחת מהדרכים שבהן אנשים מחליפים את השאלה לאחרת, שהיא או יותר קשה או יותר קלה לדבר עליה, נכון? אם אני – לפני ששאלתי את השאלה הזאת של – אמרתי שאנחנו צריכים לשאול, כולנו צריכים לחשוב אם אנחנו שמחים שקיבלנו את התורה, ומסיבה כלשהי אנשים חושבים שהשאלה הזאת מתורגמת לשאלה אחרת, שהיא אם הייתי נולד ב – חלילה – הייתי האיש הזה. זה לגמרי מחוץ – מלבד שזו לא שאלה ריאליסטית, זו גם לא השאלה ששאלתי אותך.
כשאני שואל אותך אם אתה שמח, אני מתכוון לזו שיש לך, בפועל. לא אחרת שהיית מקבל תיאורטית. למה אנשים ממשיכים לשנות את זה לזו? אני לא יודע. אני בעצם יודע על מה אתה צריך לחשוב.
פרק 21: המסגרת לשכלול ותשובה
ומכיוון שהשאלה היא על זו הממשית שניתנה לך – ו״ניתנה” לא אומר שיש ספר שאתה מאמין בו; “ניתנה” אומר שאומנת בה, זה מה שחינוך אומר – לכן, השאלה היא: אם המידות – לא הערכים – אם המידות שאומנת בהן טובות, עכשיו במידה שהן טובות, צריך להיות שמח. במידה שהן לא טובות, צריך לעשות משהו מאוד פשוט.
תהליך השכלול
ומה זה אומר לשכלל אותן? שזה כנראה מאוד קשה לחשוב על חברה שיש לה אפס מידות, או שאין לה מידות בכלל, כי זה יהיה בלתי אפשרי. ומכיוון שלכולם יש כמה מידות, אז העבודה של להתבגר, או לעשות תשובה, שזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו יותר מחמש עשרה וכן הלאה ואנחנו לא יכולים לחיות מחדש את הילדות שלנו – זה ילדות, לא רק ילדות, נכון? נעורים.
אז התשובה היא שאתה צריך לדעת מה המידות האלה, ואתה צריך לדעת מה החלקים הטובים שלהן – מה הדברים הטובים שלימדו אותך לאהוב שלעולם לא היית אוהב אחרת – ואז אתה מגלה מה הדברים הרעים, מה הדברים הרעים שלימדו אותך לאהוב ולעולם לא היית אוהב אחרת.
ומה שתצטרך לעשות זה כמו עבודת הפילוסופיה, או עבודת התשובה, כמו עבודת ההתבגרות: זה לגרום לטובים לפרש את הרעים במקום להיפך.
פרק 22: דוגמה קונקרטית: המידה של לייקווד
תלמיד: מה זה אומר?
מורה: אה, עכשיו אני צריך – אני אגיד לך את התשובה גם. התשובה – כן, אני יכול להגיד לך דוגמה אחת, אבל אני צריך לסיים. התשובה תהיה משהו כמו – כמו, גדלתי ל – בואו נעשה משהו כזה, נכון? זה באמת מה שכל המידות עוסקות בזה, מידות המצוות. ומידות המצוות מראה לך שאין, כאילו, באמת דבר כזה דבר רע לגמרי. זו רק שאלה של מתי ואיפה ואיך וכמה, נכון?
הנטייה הגולמית
אז, למשל, אם מישהו גדל באיזושהי חברה שלימדה אותו, כאילו, לא לדאוג ממה שמישהו אחר אומר, נכון? אוקיי, זו מידה שאתה מקבל מ – אני הולך להגיד לך עליה. אוקיי? אנחנו הכי טובים. דיברנו על זה. אנחנו אלה שיודעים את האמת, וכל השאר יכולים פֿאַרשטיין. כן, אחת המידות הבסיסיות.
פשוט מאוד ברור, שוב, אנחנו בורחים לאמת של זה כשאנחנו מדברים על זה, אבל זו מידה. זה סוג של דרך להיות. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים להיות אלה שיודעים מה הם צריכים לעשות, ואנחנו לחלוטין לא נותנים גאָרנישט מה שמישהו אחר חושב, נכון? זו מידה. זו מעלה. זה דבר שאתה מקבל. אוקיי, מה?
תלמיד: אבל זה טוב או רע?
מורה: זו מידה.
תלמיד: אוקיי.
מורה: כן, אין לי מילה אחרת. זו דרך חשיבה.
פרשנויות טובות ורעות
עכשיו, לזה יש יותר מדי, שזה רע, ופחות מדי, שזה גם רע. ואיזו מידה זו? זה משהו כמו מידת האומץ. אני נותן לך פרשנות של זה. זה מה שאני מתכוון.
עכשיו יש פרשנות רעה של זה, שנקראת החטא של אגואיזם. אוקיי? שזה לא לדאוג לאנשים אחרים. ככה אתה הופך לתלמיד רע של לייקווד. אבל הדרך להפוך לתלמיד טוב היא לפרש את זה כמידת האומץ, שזה הרעיון שאתה כאדם צריך להיות לו איזשהו תחושה של מה הוא עושה ולא להיות ההיפך מזה, שיהיה החטא של להיות חנף, מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר.
אתה צריך להיות עם סוג כזה של – אני קורא לזה אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ. זה אומץ – יש לזה יותר קשר עם להתמודד עם סכנה ודברים. אבל עצמי – איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה. אוקיי?
תלמיד: יושרה.
מורה: יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. נבין. אתה מבין יותר? זה מה שאני מתכוון. ואיזושהי יושרה –
יושרה, חכמה מעשית, והתנאים המוקדמים לקבלת התורה
פרק 23: המידה של להיות עם עמוד שדרה
מורה: ההיפך מזה יהיה מישהו שפשוט עושה מה שכולם רוצים שהוא יעשה, שזה לא טוב – לא בשבילו ולא בשביל אף אחד אחר. אתה צריך להיות עם סוג כזה של… אני הולך לקבל אומץ. אולי יש מילה אחרת לזה. אני לא בטוח אם זה בדיוק אומץ – קשה להיות יותר קשור להתמודדות עם סכנה ודברים. אבל איזושהי מידה של להיות עם עמוד שדרה.
אוקיי, יושרה. יושרה, אתה יכול לקרוא לזה. אני אבין – אתה מבין פחות או יותר מה אני מתכוון – איזושהי יושרה. אני לא יודע. אני מנסה להשתמש במילים עתיקות. אז איזושהי יושרה או אומץ או עמוד שדרה.
פרק 24: יישום מידה דרך חכמה מעשית
אוקיי, עכשיו זו הפרשנות הטובה של זה. ואתה לוקח – אתה מבין את זה בצורה הזאת ומשתמש בזה בצורה הזאת. וזה – אין דרך ליישם מידה בלי להשתמש בשכל שלך, שנקרא חכמה מעשית. ואתה מיישם את זה במקרים, או בדרך, או בכמות שנדרשת לזה, ולא בכמות שנדרשת להיות גס רוח – כמו שאנשים אחרים מיישמים את זה.
פרק 25: להפוך למנטש והזכות לקבל תורה
זה נקרא להפוך למנטש כשאתה כבר מבוגר. זה נקרא – ואז, אז יש לך זכות להגיד שאתה שמח לקבל את התורה. אחרת אין לך את הזכות, כי זה רק גרם לך להיות יותר גרוע.
פרק 26: השאלה שלא נענתה
אז זה עדיין לא היה חייב להיות התורה הזאת. לא עניתי על השאלה הזאת כי אני – אוקיי, אני הולך לעצור כאן. אתה יכול לחשוב על זה בעצמך. זה לא היה חייב להיות כלום.