הלכות חמץ ומצה פרק ב'
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) לחץ לפתיחה
Proof of this matter is the verse from the Torah [Exodus 34:25]: "Do not slaughter the blood of My sacrifice with chametz," i.e., Do not slaughter the Pesach sacrifice while chametz exists [in your possession]. The slaughter of the Pesach sacrifice was on the fourteenth after midday.
Nevertheless, the Kessef Mishneh brings a number of proofs from the Talmud and also quotes other commentaries of the Rambam, which maintain that the published text is correct and that the nullification of chametz is sufficient according to Torah law. He also quotes Hilchot Berachot 11:15, which emphasizes that "from the moment a person resolves in his heart to nullify it, the mitzvah of destroying [chametz] is fulfilled." and to consider it as dust,2The Rambam describes the more practical aspects of the nullification of chametz in Chapter 3, Halachot 7-10. There, he requires a person to make a formal statement nullifying his chametz. That declaration is a Rabbinic requirement. According to the Torah itself, a firm resolve is sufficient, and no statement is necessary (Binyan Shlomo). and to resolve within his heart that he possesses no chametz at all:2doing so removes his legal ownership over the chametz. all the chametz in his possession being as dust and as a thing of no value whatsoever.2If a person nullifies chametz within his heart and genuinely does not consider it as belonging to him, Torah law does not obligate him for the possession of chametz even if large quantities of it are found within his home.
Two reasons are given for this decree:
a) The nullification of chametz is dependent on the feelings of a person's heart. A person may possibly have difficulty totally removing all thoughts of ownership over the chametz from his heart (Rabbenu Nissim, Pesachim 2a).
b) In contrast to other prohibited substances, chametz is used throughout the year. Thus, were he allowed to leave chametz within his property, he might accidentally forget about the prohibition and eat it on Pesach (Tosefot, Pesachim 2a).
In addition to the restriction against possessing chametz, the Sages further expanded the scope of [the mitzvah2to destroy chametz so that it involves] searching for chametz3It must be emphasized that the obligation to search for chametz is Rabbinic in nature only when a person nullifies his chametz when required. Otherwise, the obligation stems from the Torah, for the prohibitions against possessing chametz and the commandment to destroy it require such a search. The Tzafnat Paneach quotes a number of examples that demonstrate how the existence of a Torah commandment obligates a person to check and search to see that it is being fulfilled correctly. in hidden places and in any holes [within one's house],4as clarified in Halachah 6, the obligation to search applies only to those holes and crevices in which chametz is usually placed. seeking it5Bedikat chametz and removing it from all of one's domain.6Biyur chametz.
Similarly, according to the Sages' decree, we must search [with the intent to] destroy chametz by candlelight, at night,7The destruction of chametz at night refers to the statement חמירא כל, in which we nullify all the chametz of whose possession we are unaware. The chametz that we know about is either eaten or destroyed the next morning. at the beginning of the night of the fourteenth [of Nisan].8i.e., the night between the thirteenth and fourteenth of Nisan. [They instituted the search at that time]9in contrast to the day of the fourteenth, when the prohibition against possessing chametz begins (Pesachim 4a). because all people are at home at night,10while during the day people are occupied outside their homes. and the light of the candle is good for searching.11during the day, its light would not be as effective.
A study session should not be fixed for the end of the thirteenth of Nisan.12Rabbenu Yonah allows a person to continue a study session on the night of the fourteenth if the session began while it was still day. Rav Yosef Karo accepts his opinion, but the Ramah does not. However, the Taz explains that leniencies may be made for public study sessions. Shulchan Aruch HaRav and the Mishnah Berurah go further and allow public study sessions even after nightfall, provided the subject matter is not overly involving. Similarly, a wise man should not begin to study at this time,13half an hour before nightfall (Magen Avraham, Orach Chayim 431:3). lest he become involved,14The Maggid Mishneh mentions that it is also improper to begin a meal at this time. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 431:2) also prohibits beginning work. Communal prayer is allowed. and thus be prevented from searching for chametz at the beginning of the time.15There are two reasons for the preference in carrying out the search in the beginning of the night:
a) it is appropriate to carry out a mitzvah as soon as possible;
b) at the beginning of the night, there is still some daylight left, which will facilitate the search (Ra'avad, Commentary on the Rif).
The middle of a courtyard7Pesachim 8a states "a courtyard need not be searched." The Rambam adds the words "the middle" out of fear that the birds will not eat the chametz in the cracks and holes close to the wall. In this case as well, though other authorities are more lenient, the Shulchan Aruch (ibid. 433:6) quotes the Rambam's opinion. does not need to be searched, because birds are found there, and they eat all the chametz which falls there.
[This applies to a hole in a wall separating two Jewish homes.] However, a hole between [the home of] a Jew and a gentile should not be searched at all, lest the gentile6see the Jew looking intently through the hole by candlelight and fear that the Jew is casting spells against him.7This might motivate him to harm the Jew. The Sages did not require a Jew to endanger himself to fulfill their decrees. All that is necessary for him to do is to nullify it within his heart.8The Kessef Mishneh (and similarly, the Taz) require the Jew to check the hole for chametz by day.
Any place where chametz is not brought in does not need to be searched.9This is a major principle governing the search for chametz. The Sages only obligated a search where it was likely that chametz might be found. Therefore, they did not require a person to search places into which he did not bring chametz. Nevertheless, places where babies might have brought chametz must be searched, even though adults might not necessarily bring chametz there.
In contrast, storage rooms for beer, storage rooms for wine from which supplies are taken [in the midst of a meal], storage rooms for salt, candles, small fish, wood, and brine,9In all these cases, the Sages regarded it likely that a person would get up in the middle of a meal while holding chametz in his hand to bring supplies from these storage rooms. Hence, they required such premises to be searched. the middle holes in a wall,10On the surface, these holes were mentioned in the previous halachah, and their mention here is redundant. and all similar places must be searched, for chametz is usually brought into them.11Thus, unless a person knows otherwise, he must act under the presumption that he brought chametz into these premises. However, if a person knows that he did not bring chametz into these places, they do not have to be searched.12However, if a person knows that he did not bring chametz into these places, they do not have to be searched.
When searching a wine cellar,13where barrels of wine are stacked one on top of the other so that a person cannot enter the area where they have been placed [all that is necessary to] search are the two outer rows—i.e., the highest row and the one below it.
In contrast, the Rambam interprets the statement as applying before the search. There is no need to suspect that perhaps a rodent took chametz from a place where chametz is usually kept to a place where it is not usually brought. The Kessef Mishneh emphasizes that the two interpretations are not contradictory and both are halachically applicable. Were we to suspect [that chametz would be taken] from house to house, we would also have to suspect [that chametz might be taken] from city to city. There is no end to the matter.2There is always the possibility that chametz will be taken from one house to another. Hence, the Sages decided to ignore this possibility entirely.
A person who checked on the night of the fourteenth3as required and placed ten loaves of chametz [on the side]4to be used the following morning and [later] found [only] nine must suspect [that chametz is present in his home,] and [hence], must search a second time,5The Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 439:7) relates that he may stop the second search as soon as one loaf is found. He may presume that this was the loaf that he originally put aside. for definitely it was taken by a weasel or mouse.6The rodent may have eaten the chametz or removed it from the premises entirely. Nevertheless, a new search is required, for it is also possible that some chametz was left within the house (Pesachim 9a).
As mentioned in Halachot 2 and 3, according to Torah law we need not do anything more than negate our ownership over our chametz. Nevertheless, the Sages also required that we search for chametz and destroy it completely. However, when a person does not nullify his chametz, the obligation to search takes on the severity of a Torah commandment.
This and the following halachot (8 through 13) deal with circumstances which raise questions whether a second search is required. Throughout these halachot, the Rambam makes no mention of whether the owner of the house previously nullified his chametz or not. This fact is extremely important, for different principles apply to an obligation required by Torah law from those that apply to one instituted by the Rabbis. Indeed, other Rabbinic authorities (some of whom are quoted in the commentaries to the various halachot) devote much attention to this issue, clarifying at length whether the laws apply:a) only when a person had already nullified (or can still nullify) his chametz, or;
b) even when the search for chametz is required by Torah law.Since the Rambam does not explicitly state his opinion on this matter, it is impossible to be sure which perspective he adopts. However, when the chapter is considered in its entirety, it appears that these halachot describe a situation where chametz has already been nullified. Unless specified to the contrary, this should be assumed to be the case. Nevertheless, certain of the leniencies are also applicable even when the search takes on the severity of a Torah obligation.
If he does not find anything, he must search through the entire house.5The Shulchan Aruch (Orach Chayim 438:1) quotes this opinion as halachah. The Magen Avraham (based on the Tur) is more lenient. Rather than require that the entire house be searched, he maintains that searching the room that the mouse entered is sufficient. If he found the bread6even if it was no longer whole that the mouse took when he entered,7He must be able to recognize this as the bread seen in the mouse's mouth he need not search [further].8and may presume that the mouse ate the rest of the bread.
If he does not find any crumbs, he must check [again].5and the principles mentioned in the previous halachah apply.
This is a classic Talmudic case. Pesachim 9b draws a parallel to the following passage:Nine butcher shops which all sell ritually slaughtered meat and one which sells meat which has not been slaughtered properly: should a person take meat from one of them without knowing from which he took (i.e., without knowing whether he purchased kosher or non-kosher meat), he must consider [the meat] forbidden because of the doubt involved.In both cases, the permitted and forbidden substances remain in one place, and their existence is therefore considered as fixed (קבוע). In such instances, the fact that there is a much higher probability that the article in question was taken from the permitted substances is not considered significant, and the more stringent perspective is taken. See also Hilchot Ma'achalot Assurot 8:11.
Nevertheless, the Ra'avad and other authorities take issue with this halachah, explaining that the Talmud only made such a statement when a person has not nullified his chametz, and the responsibility to search the house stems from the Torah itself. However, if the person already nullified his chametz, the search is only a Rabbinic obligation. Hence, it should be judged more leniently.
The Maggid Mishneh explains that even though leniencies may generally be taken when doubts arise concerning Rabbinic obligations, the search for chametz is an exception. The entire obligation was instituted even when there was no definite knowledge that chametz existed. Hence, even in this case, a search must be made.
Though the Shulchan Aruch (Orach Chayim 439:1) accepts the Rambam's opinion, the Ramah and the other Ashkenazic authorities make the following qualification: If the person had already nullified his chametz and if the bread was small enough for the mouse to have eaten it entirely, a second search is not required.
Pesachim 10a emphasizes that this leniency is only rendered because once a person has nullified ownership over his chametz, the search is only a question of Rabbinic law. The Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 439:4) agrees to this principle, but offers an addition leniency: Even if the owner did not nullify his chametz, a second search is not required when the bread the mouse was holding is small enough to be eaten at once.
Similarly, there were two houses which had been checked, with one pile of chametz before them. A mouse took [from the pile and entered a house]. However, we do not know which house he entered...2Each of the homes is judged individually. Since we do not definitely know that chametz was not brought into either of the homes, we need not change our original presumption and consider each one as free of chametz.
Hilchot Sha'ar Avot HaTum'ah 19:2 mentions a similar case, but reaches a more stringent conclusion. Leniency is only offered when the two people in question approach the Rabbis separately. If they come together, the case is judged more severely.
The Maggid Mishneh and the Kessef Mishneh both note this matter and explain that since the search for chametz is a question of Rabbinic law, greater leniency can be taken. Nevertheless, the Ramah (Orach Chayim 439:2) and other Ashkenazic authorities do not accept this decision and require a second search, should the owners of both homes approach the court together.
or we saw which one he entered, a person followed him, checked [for chametz], and did not find anything...3Pesachim 10a compares this to a case in which a corpse was presumed to be found in a field. Though Rabbi Meir maintains that the field is considered ritually impure until the corpse is found, the halachah follows the Sages, who maintain that all that is necessary is to carry out a thorough search. The Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 439:6) states that this law applies even when the owner of the house had not nullified his chametz, and the search is required by Torah law.
or he checked and found bread...4we presume that this was the bread the mouse had taken. Pesachim 10a compares this to a case where a field was suspected to contain a grave; the field was searched, and a grave discovered. Though Rabbi Shimon ben Gamliel requires the entire field to be searched, Rabbi Yehudah HaNasi maintains that no further search must be made.
The Shulchan Aruch HaRav (ibid.) emphasizes that this leniency should only be followed when the owner of the house has nullified or can still nullify the ownership over his chametz. Otherwise, he must thoroughly search the entire house.
Similarly, when there were nine piles of matzah and one of chametz, and a loaf became separated from the piles, and we do not know whether it was chametz or matzah: If a mouse took the loaf that became separated and entered the house that had been checked:
In5The passage from Pesachim 9b concerning the ten butcher shops quoted in the commentary on the previous halachah, continues:[If meat from these shops] is found, follow the majority.The principle of קבוע - judging the permitted and forbidden substances as if they were equal - applies only when the doubt concerning the identity of the substance arises in the place where the presence of the forbidden substance has become fixed. Thus, since the meat has become separated (פירש) from its original place, this principle no longer applies and, as in most cases of mixtures, the decision depends on whether there is a greater number of kosher or non-kosher stores.
Similarly, in the case at hand: Since the loaf became separated from the piles before being taken by the mouse, there is no question of a prohibited substance having a fixed identity (קבוע). Hence, we follow the majority, and thus do not require a further search. The Shulchan Aruch HaRav and the Mishnah Berurah emphasize that this leniency applies even if the owner of the house had not nullified the ownership over his chametz. all of these cases, there is no need to check a second time,6The Kessef Mishneh emphasizes that this is a complete thought in its own right. because the presence of the forbidden substance is not fixed.7According to the Kessef Mishneh, this statement applies only to the final instance mentioned in the halachah as explained.
The Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 439:9) states that if the same amount of chametz that was lost is found there is no need to search further if the owner had already nullified the ownership over his chametz. The Mishnah Berurah grants an even greater leniency and frees the owner of the necessity to search, without placing any qualifications on the chametz discovered, as long as he has nullified his chametz.
or who put aside nine loaves and found ten...2Pesachim 10a compares this to the following case: "A person put aside 100 dinars of money designated as ma'aser sheni (the second tithe, to be used only to purchase food in Jerusalem) and discovered two hundred."
In Hilchot Ma'aser Sheni 6:3, the Rambam declares that none of the money is considered as ma'aser sheni. In both instances, we suppose that the substance put aside was taken away and a new substance substituted for it. Accordingly, the Magen Avraham emphasizes that the owner cannot cease his search until he finds nine piles of chametz. This law applies even if the owner has nullified his ownership over the original nine piles of chametz.
or a mouse came and took the chametz, and there is a doubt whether he entered this house or not...3Pesachim 10a likens this to a case when a person traveled through a valley in which one of the fields was known to possess a grave. Though he is unsure of whether he entered the field containing the grave or not, he must consider himself ritually impure (See Hilchot Sha'ar Avot HaTum'ah 20:9.)
The Ra'avad's text of the Mishneh Torah contained an additional clause:or there were nine piles of chametz and one pile of matzah: A loaf became separated from them and it is not known whether it was chametz or matzah. A mouse came and took it into a checked house.The Kessef Mishneh rejects the inclusion of this clause because in the previous halachah, the Rambam had already stated that once a substance is separated from its original place, its identity is determined on the basis of the majority.
In all these cases, he must search [the house again].
If a mouse entered with a loaf in its mouth and a weasel left there with a loaf in its mouth, he must search [again].5Even though it is possible that the weasel took the chametz from the mouse, that probability is not strong enough to free the owner from the obligation to search (Pesachim, ibid.). This applies even if he nullifies his chametz (Pri Chadash, Shulchan Aruch HaRav). If a weasel left there with a mouse and a loaf in its6the weasel's mouth, he does not have to search [again].7Even though one might say that unless the chametz is found in the mouse's mouth, we cannot be sure that it is the same. Nevertheless, since it is possible that the mouse dropped the chametz out of fear (Pesachim ibid.) [We may presume] that this is the loaf which was in the mouse's mouth.8The Talmud left this questioned unanswered (תיקו). The Pri Chadash and the Shulchan Aruch HaRav explain that this decision applies only when the owner nullifies the ownership over his chametz. In such an instance, the question is only one of Rabbinic law (for according to Torah law, the nullification is sufficient). Hence, the Rambam chooses the more lenient opinion.
If a snake enters a hole with a loaf in its mouth, there is no obligation to bring a snakecharmer to remove it.9This question is also left unanswered by the Talmud (Pesachim, ibid.). Therefore, the Rambam again chooses the more lenient view.
The Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 438:11) and the Mishnah Berurah explain that this obligation applies even if:
a) generally, the owner would not have access to this beam;
b) he already nullified his ownership over the chametz. If chametz is in a pit,3to which a person does not have easy access [the owner] is not obligated to bring it up.4The Maggid Mishneh emphasizes that a person is not allowed to store chametz in a pit. However, should chametz accidentally fall into the pit before it becomes forbidden... All that is necessary is for him to nullify [ownership over it] in his heart.5However, if he had not nullified ownership over his chametz and did not discover the chametz until after it becomes forbidden, he is obligated to remove the chametz from the pit (Mishnah Berurah).
The Tosefta (Pesachim 3:3) states: "Chametz which fell into a pit is considered as if it has been destroyed;" implying that even nullification is unnecessary. However, the Tzafnat Paneach differentiates between the two cases, explaining that our halachah refers to a pit to which a person could descend if required. In contrast, the Tosefta refers to a pit which is totally inaccessible, or accessible only with extreme difficulty. Since the owner cannot make use of his chametz, there is no necessity for him to nullify his ownership of it.
The Taz emphasizes that only the prohibition against owning chametz is lifted. Even if the chametz is unfit for animal consumption, a person is forbidden to eat it on Pesach should he desire to do so.
The dough in the cracks of a kneading trough: If a size of an olive [of dough] exists in one place,4As mentioned in Halachah 1:1, the size of an olive is considered the minimum amount for which one is liable for the transgression of most of the Torah's prohibitions. one is obligated to destroy [the dough under all circumstances].5The Shulchan Aruch HaRav emphasizes that this applies even when one has nullified his ownership over this chametz or covered it with mortar. The size of an olive is considered as a significant amount and must be destroyed at all times. Should there be less than that amount:6of dough in one place, though there are many smaller pieces of dough throughout the kneading trough If it7the dough serves to reinforce the broken pieces of the kneading trough or to plug a hole, it is [considered] negligible8and thus, part of the kneading trough because of its minimal size.9and, therefore, need not be destroyed. If not,10If the dough does not serve a useful purpose one is obligated to destroy it.11for the obligation to search after and destroy chametz applies to all quantities of that substance, even if they are smaller than the size of an olive (Maggid Mishneh).
The Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 442:28) explains that dough which has not become stuck to the cracks of the kneading trough must be removed. However, leniency may be taken regarding dough stuck in the cracks of the kneading trough, even though it does not serve a purpose. Should the owner nullify his ownership over his chametz, that dough need not be destroyed if:a) the entire kneading trough contains less than an olive size of chametz stuck to its sides;
b) the dough has become dirty and unfit for consumption.
Two [quantities of dough,12used to fill cracks in the kneading trough each] half the size of an olive were found in separate places, and a string of dough connects them:13Thus, the question is raised:Are the two considered as a single quantity, and hence obligated to be destroyed; or
Can they be considered as separate entities, and thus allowed to be kept? We check whether the [pieces of] dough themselves are lifted up when the string of dough is picked up. If they are, one is obligated to destroy [them]. If not, one is not obligated to destroy [them].14This leniency applies only to dough that strengthens the kneading trough. Otherwise, they must be destroyed (Mishnah Berurah, Orach Chayim 442:35).
If half of an olive size [of dough] was found in a house and another half in the second storey;
or5where it would be unlikely for the two halves to come together (ibid.); if half of the size of an olive was found in a house and another half in [the adjoining] porch;
or6where there is a greater probability of the two small portions of chametz coming together if half of the size of an olive was found in a room7Generally, the word בית means "house." However, it is often used to mean "room." and another half in an inner8where the probability is even greater. room;
Since these portions of dough which are less than the size of an olive are found stuck to the walls, beams, or floors [of the house],9This is a major point of debate among the halachic authorities. Rabbenu Asher (Pesakim, Pesachim 3:2) writes that the dough need not be stuck to the walls of the house. However, the Maggid Mishneh and the Kessef Mishneh oppose that thesis. They argue that the only reason for leniency is that when the dough is stuck to the walls of the house, it is considered as part of the house and not as an entity in its own right. one is not obligated to destroy them. All that is necessary is to nullify them in one's heart.10After describing the above laws in detail, the Shulchan Aruch HaRav (Orach Chayim 442:30) concludes:The above represents the law itself. However, the Jews are holy and have customarily accepted greater stringencies upon themselves. They scrape away even the slightest amount of chametz, even if it is stuck to the walls of a home or utensil. They have accepted the stringency of scraping down all benches, chairs, and walls that have come into contact with chametz.
Possibly, the Rambam's choice of sequence can be explained as follows: The motivating principle of many of the previous halachot is that once a person has nullified the ownership over his chametz, the search is merely a Rabbinic obligation. Hence, many leniencies can be taken.
Because of that same principle... Behold, [the tenant may operate] under the presumption that it has been searched2Pesachim 4b questions whether we can rely on this presumption or not and does not arrive at a conclusion. Nevertheless, the Rambam's statements can be understood in light of the Pesakim of Rabbenu Asher. He explains that if ownership over the chametz is negated the obligation to search is only Rabbinic. When doubt arises regarding matters of Rabbinic law, the more lenient position may be accepted. and he need not search.3The Shulchan Aruch (Orach Chayim 437:2) qualifies this statement, requiring the prospective tenant to ask the owner of the house if it has been searched. However, if he cannot possibly ask the owner, he need not search the house. However, this applies only when the tenant has the opportunity to nullify his ownership over any chametz that may be found within the home.
[Furthermore,] even if we must assume that the person who rented out the house did not search [it],4and we know that before Pesach, chametz had definitely been kept within the home (Mishnah Berurah) should a woman or a minor say: "We have searched it," they are believed,5The Shulchan Aruch HaRav and the Mishnah Berurah emphasize that this law applies only if the chametz has been nullified. Otherwise, the statement of a woman or child may not be relied upon.
Generally, a woman's statements are accepted even as regards Torah prohibitions. However, an exception is made in this case because the search for chametz involves much effort. Hence, our Sages worried that perhaps a woman might state that she had made a thorough search even though she had merely made a superficial inspection (Tosefot, Pesachim 4b) for everyone's statements are accepted with regard to the destruction of chametz.6for everyone's statements are accepted with regard to the destruction of chametz.7Everyone is acceptable to search [for chametz], even women, slaves- Tosefot (ibid.) states that slaves are believed in matters where a woman's word is accepted.
Everyone is acceptable to search [for chametz], even women, slaves, and minors.8Eruvin 58b and Ketubot 28a quote instances where a child's statements are not accepted even with regard to Rabbinic prohibitions. However, we may rely on their word regarding the search for chametz, because they are capable of performing the search. The latter applies only when the minor has sufficient understanding to search.9i.e., he has reached the age where his parents have begun to educate him about the prohibition against possessing chametz.
However, Tosefot and most other halachic authorities explain that giving the keys does not formalize the act of transfer. Thus, the Maggid Mishneh explains that in this instance, the rental agreement has been concluded beforehand. Nevertheless, since the landlord is still in possession of the keys, the tenant is not able to conduct the search. Hence, the responsibility becomes that of the landlord. the landlord is responsible for searching.5He is required to undertake this search, even though he has abandoned ownership over any chametz that might be left in the house and does not violate the prohibitions against possessing chametz because of it (Shulchan Aruch HaRav 437:1). If the fourteenth falls after the keys have been transferred,6Based on the statements of Rabbenu Nissim and the Maggid Mishneh, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 437:1) states that this applies only once the rental agreement has been formalized through an acceptable kinyan (act of contract). However, the Mishnah Berurah mentions other opinions that require a search even if the tenant has not formalized the rental agreement. the tenant is responsible for checking.7Even though the chametz was left by the landlord, when the tenant takes over the landlordship of the house, he becomes the owner of all its contents, including the chametz.
When a person rents out a house under the presumption that it has been searched and [later, the tenant] discovers that it has not been searched,8If the landlord is available, the tenant must ask him whether the house has been searched or not. [the tenant] is responsible for searching it9He must carry out the mitzvah even though he made an explicit condition requiring the landlord to do so. and [cannot nullify the transaction by claiming that it was carried out] under false premises.10Under certain conditions, a person can nullify a business agreement on the grounds that it was carried out under false premises. This applies even when it is customary11in that locale to hire people to search, since, behold, he is performing a mitzvah.12Pesachim 4b explains that the need for searching the house is not the real factor motivating him to retract his agreement, because every Jew desires to perform mitzvot, even if doing so requires financial expense.
Based on the Maggid Mishneh, the Ramah (Orach Chayim 437:3) requires the landlord to reimburse the tenant if it is customary to hire people to search. After all, the house was rented with the explicit condition that it had been searched.
The Shulchan Aruch emphasizes that this law applies only when a person does not leave anyone else at home (e.g., a wife or older child) who could conduct the search at the customary time. [If he leaves] before thirty days [prior to Pesach],3Thirty days before Pesach, we begin "asking and explaining the laws of the holiday." Hence, from that time onward, concern is shown for all the Pesach laws (Pesachim 6a). he is not obligated to search. However, if he intends to return before Pesach,4Even if his intention is to return far before Pesach, if there is a likelihood that his return may be delayed until the holiday, he must search before departing (Chatam Sofer). he must search before departing,5even if he departs at the beginning of the year (Pesachim 6a). lest he [be delayed and] return Pesach eve at nightfall,6The Shulchan Aruch HaRav and the Mishnah Berurah maintain that this law applies only when the person is going on a sea voyage or caravan where delay is a frequent phenomenon. A person who sets out on a sure land journey is not obligated to search before he departs. when he will have no opportunity to destroy [the chametz].7As stated in Halachah 1:9, the prohibitions against possessing chametz begin after the conclusion of the fifth hour on the fourteenth of Nisan. From that time onward, it is forbidden to nullify any chametz that we possess. However, if he does not intend to return,8until after Pesach he does not have to search.9Nevertheless, he is obligated to nullify any chametz that might be in his possession on Pesach eve. This nullification takes effect even though he is very far from the chametz in his home (Ramah, Magen Avraham).
Similarly, a person who makes his house a storage room:10chametz which is buried under more than three handbreadths of other substances is considered as having been removed from a person's property and need not be uncovered and destroyed before Pesach. (See Halachah 3:11.) Thus, making the house a storeroom and covering any chametz with more than that amount of other material would free him from the obligation of searching (Rashi, Pesachim 6a).
However, the Sages explain that this leniency applies only to chametz which accidentally becomes covered by other substances. If he does so11intentionally covering the chametz with other goods within thirty days [of Pesach], he is required to search and then bring in the goods he wants to store.12Once the thirty-day period when the Pesach laws begin to be studied arrives, one is obligated to search. Over thirty days before Pesach: If he intends to remove the goods before Pesach, he is required to search13The Kessef Mishneh (and the Shulchan Aruch) quote certain opinions that do not obligate a search, explaining that it is far less likely that the person will be delayed in removing his goods and bring about a situation where he will uncover the chametz on Passover eve. and then bring in the goods he wants to store; if he does not intend to remove the goods before Pesach, he does not have to search.14The Mishnah Berurah (437:15) explains that most authorities allow this leniency only when the owner has only a suspicion, but no definite knowledge of chametz. However, if he definitely knows that chametz is found under the goods, the chametz must be removed. Nevertheless, there are some opinions that do not require the removal of chametz whose existence is known.
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון פרק ב׳ — הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)
—
הלכה א: מצות עשה פון השבתת חמץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר מה שכתבה התורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.”
פשט
עס איז דא א מצות עשה מן התורה צו מבטל/מאבד זיין חמץ פאר דעם זמן וואס ס׳ווערט אסור צו עסן חמץ. דער פסוק “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם” מיינט דעם י״ד ניסן, ווי מ׳האט מקבל געווען מפי השמועה.
חידושים און הסברות
1. פראבלעם מיט׳ן פשט פון “ביום הראשון”: “ביום הראשון” קען נישט מיינען דער ערשטער טאג פסח, ווייל דעמאלט איז מען שוין טיף אינמיטן דעם איסור. דער רמב״ם זאגט דעריבער אז ס׳איז “מפי השמועה” — א קבלה פון משה רבינו — אז “ראשון” מיינט יום י״ד. ווען ס׳וואלט געשטאנען קלאר אין פסוק, וואלט דער רמב״ם נישט געדארפט זאגן “מפי השמועה.”
2. א פארשלאג ווי צו פארשטיין “ביום הראשון”: “ביום הראשון” קען מיינען דער ערשטער טאג וואס ס׳איז דא אן איסור חמץ — און דאס איז ערב פסח (י״ד ניסן), וואו דער איסור חמץ הייבט זיך שוין אן פון חצות. דאס וואלט געשטימט מיט דעם רמב״ם׳ס שיטה.
3. “שבעת ימים” vs. אכט טעג: אויב “ביום הראשון” מיינט שוין ערב פסח, קומט דאך אויס אכט טעג, נישט זיבן? דער תירוץ: “שבעת ימים מצות תאכלו” רעדט נאר פון מצות מצה — זיבן טעג. אבער דער איסור חמץ הייבט זיך אן שוין פון ערב פסח חצות, וואס מאכט אכט טעג איסור חמץ. אין דעם ערשטן טאג פון איסור חמץ (ערב פסח) איז דא די מצוה פון תשביתו, אבער נאך נישט מצות מצה.
4. דער ראיה פון “לא תשחט על חמץ דם זבחי”: דער רמב״ם ברענגט אלס ראיה דעם פסוק אז מ׳טאר נישט שעכטן דעם קרבן פסח בעוד חמץ איז דא. ווייל שחיטת הפסח איז יום י״ד נאך חצות, מוז “ביום הראשון תשביתו” אויך מיינען יום י״ד.
5. קשיא: פארוואס ברענגט דער רמב״ם א נייעם פסוק? אין פרק א האט דער רמב״ם שוין געברענגט דעם פסוק “לא תאכל עליו חמץ” אלס מקור אז ערב פסח איז שוין אסור. פארוואס ברענגט ער דא א נייעם פסוק “לא תשחט על חמץ”? דער חילוק: “לא תאכל עליו חמץ” רעדט פון אכילה (עסן חמץ), אבער “לא תשחט על חמץ” רעדט פון האבן חמץ — “וחמץ קיים” — וואס איז מער רעלעוואנט צו דער מצוה פון השבתה (אוועקשאפן דעם חמץ פון דיין רשות).
6. קשיא: פארוואס איז “לא תשחט על חמץ” נישט א לאו אויף האבן חמץ ערב פסח? אויב דער פסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי” מיינט אז מ׳טאר נישט האבן חמץ בשעת שחיטת הפסח, פארוואס רעכנט דער רמב״ם עס נישט אלס א באזונדערע לאו? דער רמב״ם ברענגט עס נאר אלס “ראיה לדבר” — א שטיצע פאר דעם פשט אז תשביתו מיינט ערב פסח. קיין קלארע תשובה ווערט נישט געגעבן.
7. פארוואס דארף מען א מצות עשה פון השבתה ווען ס׳איז שוין דא “לא יראה”? אויב ס׳איז שוין דא א לאו פון “לא יראה ולא ימצא”, פארוואס דארף מען נאך א מצות עשה פון תשביתו? דער תירוץ: ס׳איז א פשוטע זאך אין תורה אז ס׳איז דא א לאו און אן עשה אויף דער זעלבער זאך — “לאו ועשה.”
—
הלכה א (המשך): וואס מיינט “השבתה” — ביטול בלב
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, וכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.”
פשט
די השבתה פון דער תורה איז א ביטול בלב — מ׳זאל באטראכטן דעם חמץ ווי עפר, ווי עפעס וואס האט גאר קיין ווערט נישט, און מ׳זאל טראכטן אז מ׳האט גאר נישט קיין חמץ אין זיין רשות.
חידושים און הסברות
1. ביטול בעלמא סגי — דער רמב״ם׳ס שיטה: דער רמב״ם לערנט פון דער גמרא אז “ביטול בעלמא סגי” — ס׳איז גענוג צו מבטל זיין דעם חמץ אין הארצן, אן פיזיש ארויסנעמען. מדאורייתא דארף מען נישט זוכן און ארויסנעמען חמץ — ס׳איז גענוג צו טראכטן אז דער חמץ איז ווי עפר. א פארווארפענע לערנונג — אז די תורה מיינט בלויז “נעם ארויס דעם חמץ וואס ליגט אויף דיין טיש” — איז “זיכער נישט אמת,” ווייל מיט ביטול בעלמא דארף מען גארנישט ארויסנעמען.
2. שאלה: איז ביטול אויך דער פשט אין “לא יראה”? אויב דער רמב״ם זאגט אז השבתה מדאורייתא איז ביטול בלב, איז דאס אויך דער פשט אין “לא יראה ולא ימצא”? דער רמב״ם זאגט “מהו השבתה האמורה בתורה” אבער זאגט נישט “מהו לא יראה האמורה בתורה” — וואס איז אינטערעסאנט. מדאורייתא מעג מען יא האבן חמץ אין הויז — נאר מען טאר נישט “האלטן דערפון.” לא יראה ולא ימצא ווערט מקויים דורך ביטול בלב, נישט דורך פיזישע באזייטיגונג.
3. מחלוקת: בלייבט חמץ פיזיש ליגן נאך ביטול? איין צד זאגט: יא, “כל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר” — אפילו עס ליגט דארט, ס׳איז ווי עפר. דער אנדערער צד זאגט: ס׳איז נישט מסתבר אז מדאורייתא מיינט מען אז חמץ זאל בלייבן ליגן — “כל חמץ שברשותו” מיינט חמץ וואס איז פארבליבן (נישט וואס מ׳האט בכוונה געלאזט), און דאס מאכט מען מבטל.
4. “מעשיו מוכיחים” קשיא: אויב עמיצער האט שיינע חמץ אין זיין הויז, איז דאך “מעשיו מוכיחים” אז ער האלט דערפון — “בפיו ולבו אינם שווים”? דער תירוץ: ער באטראכט עס ווי עפר, ער האלט גארנישט דערפון. פראקטיש, אויב ער האלט עס טאקע נישט, וועט עס ממילא ארויסגיין. אבער דאס איז א פראקטישע זאך, נישט א דין.
5. חמץ שבלב — דער חסידישע טייטש: דער חסידישע מושג פון “חמץ שבלב” ווערט אריינגעברענגט. אבער דער חידוש פון רמב״ם איז טיפער: חסידים מיינען אז נאר דברים שבלב קען מען מבטל זיין בלב, אבער דער רמב״ם זאגט אז אפילו א פאקטישע, פיזישע חמץ קען מבטל ווערן בלב — ווייל דער עיקר איז די לב. אלעס אנדערש (די פיזישע ארויסנעמען) איז נאר מדרבנן.
—
הלכה ב: בדיקת חמץ מדרבנן — דער כלל
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.”
פשט
די חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל זוכן חמץ אין אלע באהעלטענישן, ארויסנעמען און מבער זיין.
חידושים און הסברות
1. בדיקת חמץ — דאורייתא אדער דרבנן? לויט דעם רמב״ם איז בדיקת חמץ (דאס זוכן און ארויסנעמען) א דין דרבנן, נישט דאורייתא. מדאורייתא איז גענוג ביטול בלב. די חכמים האבן מתקן געווען אז מ׳דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין דער גאנצער רשות.
2. בדיקה מיינט ביעור, נישט נאר זוכן: “בדיקת חמץ” מיינט נישט נאר זוכן — ס׳מיינט ביעור (פארניכטן/ארויסשאפן). דער ראיה: די ברכה איז “על ביעור חמץ”, נישט “על בדיקת חמץ”. דאס ווייזט אז דער גאנצער פראצעס — זוכן, געפינען, און ארויסשאפן — איז איין מצוה פון ביעור. בדיקת חמץ איז אין עצם א “פראָאקטיווע ביעור,” א פראקטישע השבתה.
3. דער רמב״ם זאגט נישט דעם טעם פאר בדיקה מדרבנן: אין גמרא איז דא א מחלוקת: רש״י זאגט דער טעם איז שמא יבוא לאכלו (אפשר וועט ער קומען צו עסן); אנדערע ראשונים זאגן דער טעם איז שמא לא ביטל בלב שלם (אפשר איז דער ביטול נישט עכט). דער רמב״ם זאגט נישט דעם טעם בפירוש.
4. וואו דער רמב״ם לייגט בדיקה — ווייזט דעם טעם: ווייל דער רמב״ם לייגט בדיקת חמץ לעבן תשביתו (נישט לעבן דעם איסור פון עסן, נישט לעבן לא יראה), זעט מען אז לויט דעם רמב״ם איז בדיקה א מדרבנן׳דיגע פירוש/קיום פון תשביתו. מדרבנן מיינט תשביתו נישט בלויז ביטול בלב, נאר משבית בפועל ממש.
5. שאלה פון אחרונים: צי בדיקה קען ווערן דאורייתא? אויב לויט דעם רמב״ם איז בדיקה א קיום פון תשביתו מדרבנן, פרעגן אחרונים: אויב איינער האט נישט מבטל געווען בלב, צי ווערט דאן בדיקה א מצוה דאורייתא? מען קען דאס הערן אין דעם רמב״ם — ווייל אויב ביטול בלב איז דער דאורייתא וועג, און מען האט עס נישט געטון, דארף מען אפשר א פאקטישע השבתה. און “כל שכן” — אויב השבתה בלב ארבעט, ארבעט זיכער אויך ווען מען ווארפט עס ארויס בפועל.
6. “פוט יור מאני ווער יור מאוט” — באווייז דעם ביטול: מען קען אנקוקן בדיקה מדרבנן ווי א “באווייז” אז דער ביטול איז עכט — “לאמיר זען צו דו מיינסט עס עכט.” אויב דו האלטסט דעם חמץ און דו זאגסט אז דו ביסט מבטל, איז דאס נישט קאנסיסטענט.
7. וויכטיגער יסוד אין פארשטיין די סוגיא — ביטול vs. בדיקה: מדאורייתא שטייט “תשביתו” — א נארמאלער בעל הבית פארשטייט דאס ווי נעם דעם חמץ און ווארף עס ארויס. אבער די חכמים (בעלי תלמוד) לערנען אז דער עיקר פון “תשביתו” איז ביטול. ממילא איז בדיקה מדרבנן. אבער דאס מיינט נישט אז אמאל האט מען זיך געפירט בביטול בעלמא און דערנאך זענען געקומען חכמים און מתקן געווען בדיקה ווייל ס׳איז געווארן א מכשול. פארקערט: אלעמאל פלעגט מען בודק זיין — דאס איז דער נארמאלע מנהג. נאר די לומדים, די גמרא, לערנט אז מעיקר הדין מדאורייתא איז דאס נישט מוכרח, ווייל ביטול אליין איז גענוג.
8. חילוק צווישן סארטן דרבנן׳ס: ס׳איז דא גזירות וואס זענען געקומען צו פארמיידן א נייע פראבלעם (ווי מ׳האט זיך פריער נישט אזוי געפירט). אבער בדיקת חמץ איז אנדערש — מ׳האט זיך אלעמאל אזוי געפירט, נאר די חכמים קלערן אויס אז מדאורייתא איז עס נישט מוכרח. דאס ברענגט קולות און פרטים אין די דינים פון בדיקה.
9. משל פון שבת: ביי שבת מיינט “תשבות” אז מ׳זאל נישט טון פעולות — דער מחשבה פון “כל מלאכתך עשויה” קומט דורך נישט טון ארבעט. ביי חמץ אבער איז דער מחשבה (ביטול) אליין גענוג מדאורייתא.
—
הלכה ג: צייט און אופן פון בדיקה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. טעם: שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.”
פשט
די חכמים האבן מתקן געווען אז מען זאל זוכן חמץ ביינאכט פון י״ד ניסן, מיט א ליכט.
חידושים און הסברות
1. “אור הנר” — לאפוקי וואס? “אור הנר” מיינט נישט לאפוקי בייטאג (ווייל בייטאג טוט מען עס סתם נישט), נאר לאפוקי אן אבוקה אדער אנדערע באלייכטונגען — א נר איז ספעציפיש בעסער פאר בדיקה.
2. צוויי באזונדערע טעמים: (א) ביינאכט — ווייל אלע מענטשן זענען אין שטוב; (ב) מיט א נר — ווייל אור הנר איז גוט פאר בדיקה. דאס זענען צוויי באזונדערע סיבות.
—
הלכה ג (המשך): ואין קובעין מדרש — נישט אנהייבן לערנען
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה.”
פשט
מען שטעלט נישט אוועק א שיעור ברבים סוף יום י״ג, און אפילו א חכם אליינס זאל נישט אנהייבן לערנען, כדי ער זאל נישט נמשך ווערן און פארפאסן די צייט פון בדיקה.
חידושים און הסברות
1. “מדרש” vs. “קורין”: “מדרש” מיינט א שיעור קבוע ברבים; “לקרות” מיינט לערנען ביחיד. “קורין” מיינט נישט דוקא מקרא — עס מיינט לערנען בכלל (אפילו גמרא). ווייל עס קען נישט זיין אז א חכם לערנט דוקא נאר מקרא.
2. “שמא ימשך” — דער יסוד אז תורה איז מושך: דער גאנצער דין איז געבויט אויף דעם אז לערנען תורה איז א “דבר המושך” — עס ציט א מענטש אריין. דאס איז פאראלעל צו דעם דין אז מען טאר נישט אנהייבן א סעודה פאר מנחה (אדער פאר א מצוה), ווייל מען וועט נמשך ווערן.
3. דער ר״ן׳ס חידוש וועגן תלמידי חכמים: דער ר״ן זאגט אז וואס שטייט “עונת תלמידי חכמים משבת לשבת” מיינט רוב שבתות, ווייל עס קען זיכער פאסירן אז א חכם קומט נישט אהיים פרייטיג צונאכטס ווייל ער האט זיך פארטון אין א שווערע סוגיא. א חכם קען נישט האבן א “סדר קבוע” ווען ער ענדיגט — ווייל לערנען דארף זיין “מלאכתו עראי,” עס איז א דבר המושך.
4. [דיגרעסיע: פראקטישע מוסר-השכל] אויב איינער האט א פעסטע צייט ווען ער דארף ענדיגן (ווי אויפפיקן א קינד), איז ביי אים נישטא “שמא ימשך” — ער ווייסט אלעמאל ווען ער ענדיגט. דער דין רעדט פון לערנען וואס האט נישט א פעסטע סוף-צייט.
5. [דיגרעסיע: דער ראפיסטריווקער רבי] ר׳ ירושלים מרדכי האט געהאט חברותות, און ער וואלט קיינמאל נישט אליין אויפגעהערט — די חברותא האט אלעמאל געדארפט פארמאכן, ווייל דער רבי וואלט געלערנט אן א סוף. דאס איז א מופת אויף “שמא ימשך.”
—
הלכה ד: אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה… ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר.”
פשט
בדיקת חמץ דארף זיין דוקא מיט א נר (לעכט), נישט מיט לבנה-ליכט, נישט מיט זונליכט, און נישט מיט אן אבוקה (פאקל).
חידושים און הסברות
1. וואס “לאור החמה” מיינט: נישט אז בייטאג איז חמה נישט גוט (ווייל שפעטער זאגט דער רמב״ם אז אן אכסדרה קען מען יא בודק זיין לאור החמה), נאר עס מיינט אז ביי אנפאנג נאכט, ביי שקיעה, זאל מען נישט זיך פארלאזן אויף די לעצטע שטראלן זון, נאר נוצן א נר.
2. “לאור הנר” איז דוקא: נישט אז די חכמים האבן בלויז געגעבן אן איידיע פון לעכטיגקייט און מ׳קען סובסטיטוטן. א מענטש וואלט געמיינט אז אן אבוקה איז נאך בעסער ווייל עס איז א גרעסערע ליכט, אבער די גמרא זאגט אז אן אבוקה איז שווער צו בודק זיין ווייל דער ליכט גייט נישט אריין אין ענגע פלעצער.
3. פראקטישע נפקא מינה פאר היינט: א פלעשלייט (flashlight) האט אן ענליכקייט צו א נר ווייל עס שיינט פאוקעסט ליכט צו א באשטימטן פלאץ, בעסער ווי א גרויסע ליכט וואס איז מער ענליך צו אור החמה אדער אור אבוקה. (דאס איז נישט א פראקטישע פסק אבער א לימודישע פארגלייך.)
—
הלכה ה: אכסדרה לאור החמה; אמצע החצר
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות… אבל אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו. ואמצע החצר אינו צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שיפול שם.”
פשט
דער דין פון נר איז נאר פאר טונקלע פלעצער — לעכער און באהאלטענע ווינקלען. אן אכסדרה (אפענער פלאץ מיט פיל ליכט) קען מען בודק זיין מיט זונליכט. אמצע החצר דארף בכלל נישט קיין בדיקה ווייל פייגלעך עסן דארט אלעס אויף.
חידושים און הסברות
1. דער “אבל” פון אכסדרה: דער “אבל” איז נישט דער היפוך פון חורים ומחבאות ספעציפיש, נאר דער היפוך פון א צימער וואו עס איז נישט לעכטיג. אויך א צימער אן פענסטערס דארף א נר — דער חילוק איז צווישן לעכטיגע און טונקלע פלעצער.
2. חידוש לגבי היינטיגע הייזער: אין אמאליגע צייטן האבן הייזער נישט געהאט גרויסע פענסטערס, דעריבער איז נאר אן אכסדרה (וואס האט נישט קיין ווענט) געווען באלויכטן גענוג. אבער היינט, וואו יעדע צימער האט גרויסע פענסטערס, האט פראקטיש יעדע צימער בייטאג דעם דין פון אכסדרה — מ׳קען בודק זיין לאור החמה.
3. דער עיקר פון בדיקה איז אז מ׳זאל זען: עס איז נישט א גזירת הכתוב אויף א נר כשלעצמו.
4. אמצע החצר — חזקה: מ׳פארלאזט זיך אויף א חזקה אז פייגלעך עסן אלעס אויף. דאס ווייזט אז מ׳קען זיך פארלאזן אויף סברא און חזקה ביי בדיקת חמץ.
—
הלכה ו: חור שבין ישראל לחבירו / לגוי; עד מקום שידו מגעת
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו — זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו.”
פשט
א לאך צווישן צוויי הייזער — יעדער בודק פון זיין זייט ביז וואו זיין האנט גרייכט, און דער רעשט ווערט בטל בלב.
חידושים און הסברות
1. די תקנה איז נאר וויפיל ס׳איז שייך: חכמים האבן נישט מחייב געווען צו ברעכן א וואנט אדער טון עקסטרעמע פעולות. וואו מ׳קען נישט פיזיש צוקומען, איז ביטול בלב גענוג — ווייל ביטול בלב איז דער עיקר מדאורייתא, און בדיקה איז נאר א תקנה וויפיל ס׳גייט.
2. “ידו מגעת” אן ספעציעלע כלים: “מקום שידו מגעת” מיינט אן ספעציעלע עקוויפמענט — אן א לייטער, אן ספעציעלע כלים.
בנוגע חור שבין ישראל לגוי
דער רמב״ם׳ס ווערטער (לויט געוויסע גרסאות): חור שבין ישראל לגוי — אינו צריך בדיקה, מפני חשש סכנה.
חידושים
1. דער מגיד משנה איז נישט גורס דעם שטיקל. אין דעם דרוק שטייט עס אין “אשתנאי רב שילת.”
2. שייכות צום רמב״ם׳ס שיטה אז כישוף עקזיסטירט נישט: די גמרא׳ס טעם פארוואס נישט בודק זיין ביי א גוי׳ס לאך איז ווייל דער גוי וועט מיינען אז דער איד טוט “מעשי כשפים” (כישוף). אבער לויט׳ן רמב״ם וואס גלייבט נישט אין כישוף, איז דער טעם פראבלעמאטיש — דער גוי וואלט אויך נישט געדארפט גלייבן אין כישוף.
3. מחלוקת אין גמרא: דער מגיד משנה ברענגט אז עס איז א מחלוקת אין די גמרא צי מ׳דארף חושש זיין — אפשר דעריבער האט דער רמב״ם עס ארויסגעלאזט.
4. דער עיקר כלל: חכמים האבן נישט גוזר געווען די גזירה במקום חשש סכנה — דאס איז א ברייטערער יסוד אז דרבנן׳ס ווערן נישט אנגעווענדט וואו ס׳איז א סכנה.
—
הלכה ז: כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה.”
פשט
א פלאץ וואו מ׳לייגט נישט אריין חמץ דארף נישט קיין בדיקה.
חידושים און הסברות
1. וואס מיינט “אין מכניסין”: נישט אז מ׳לייגט נישט יעדן טאג, נאר אז ס׳איז נישטא קיין סיבה צו טראכטן אז מ׳האט אמאל געלייגט חמץ. אפילו אויב ס׳איז א פלאץ וואו אפשר א שמש לייגט אמאל אראפ זיין ברויט — דאס רעכנט שוין ווי “מכניסין.”
2. אינטערעסאנטע חזקה: ביי אמצע החצר פארלאזט מען זיך אז פייגלעך האבן עס אוועקגעגעסן, אבער דא פארלאזט מען זיך אויף סברא אז מ׳האט בכלל נישט אריינגעלייגט. ביידע זענען חזקות וואס פטור׳ן פון בדיקה.
—
הלכה ח: וועלכע פלעצער דארפן בדיקה און וועלכע נישט — פרטים
דער רמב״ם׳ס ווערטער
פלעצער ווי א יציאה (קליינע סטאראדזש מיט א שיפע דאך), רפת בקר (שטאל), לולין (הינער-שטאל), מתבן (פלאץ פאר שטרוי), אוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, בית דגים גדולים — אין צריכין בדיקה, אלא אם כן ידע שהכניס להם חמץ. אבער פלעצער ווי אוצרות שכר, אוצרות יין שמסתפקין ממנו, בית המלח, בית השעוה, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המורייס, חורי הבית האמצעיים — צריכין בדיקה. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה.
פשט
דער חילוק איז צווישן פלעצער וואו מען גייט נישט אינמיטן א סעודה (ווי גרויסע וויין-פעסער, גרויסע פיש וואס דארפן א מעסער — נישט פראקטיש צו נעמען ביי א סעודה), און פלעצער וואו מען גייט יא אינמיטן א סעודה (ביר, וויין וואס מען שעפט פון, זאלץ, שעוה פאר ליכט ווען ס׳לעשט זיך אויס, קליינע פיש, האלץ, מורייס, לעכער אינמיטן הויז).
חידושים און הסברות
1. דער כלל פון ידיעה vs. חזקה: ביי פלעצער וואס האבן נישט א חזקה פון חמץ (ערשטע גרופע) — דארף מען נישט בודק זיין, אלא אם כן ער ווייסט אז מען האט דארט אמאל חמץ אריינגעלייגט. ביי פלעצער וואס האבן יא א חזקה (צווייטע גרופע) — דארף מען בודק זיין אפילו ער ווייסט נישט, ווייל סתם מכניסין להם חמץ. אבער — אויב ער ווייסט בוודאי אז ער האט נישט אריינגעלייגט חמץ, אינו צריך בדיקה. ידיעה ברורה גייט אלעמאל — לחומרא און לקולא — שטערקער ווי סתם חזקה.
2. שכר = ביר פון תמרים: דער שכר וואס מען רעדט דא איז מסתמא נישט-חמץ׳דיגע ביר (פון תמרים), אבער דער פלאץ וואו מען האלט עס דארף בדיקה ווייל מען גייט דארטן אינמיטן סעודה.
—
הלכה ח (המשך): בדיקת מרתף — שתי שורות החיצונות
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“כשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות — שהיא העליונה וששלמטה ממנה.”
פשט
ווען מען בודק א מרתף (וויין-קעלער), דארף מען נישט בודק זיין דעם גאנצן מרתף, נאר די צוויי אויסערליכע שורות — די אויבערשטע שטאק און די צווייטע דערונטער — ווייל דאס זענען די פלעצער כי מערסטנס עקספאזד צום מענטש ווען ער קומט אריין.
חידושים
אין דער משנה זענען דא צוויי שיטות ווי אזוי צו בודק זיין דעם מרתף; דער רמב״ם פסק׳נט אז מען בודק די שתי שורות החיצונות.
—
הלכה ט: אין חוששין שמא גררה חולדה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש… נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף.”
פשט
מען דארף נישט חושש זיין אז א חולדה (מייזעלע/חיה) האט אפשר חמץ געשלעפט צו א פלאץ וואו מען לייגט נישט חמץ. ווייל אויב מען הייבט אן חושש זיין אזוי, איז קיין סוף נישטא — מען וועט דארפן חושש זיין פון הויז צו הויז, פון שטאט צו שטאט.
חידושים און הסברות
1. דער רמב״ם׳ס פירוש vs. רש״י: דער מאור עינים ברענגט אז דער רמב״ם׳ס פירוש אין דער משנה איז אנדערש פון רש״י. רש״י לערנט אז דער דין פון “אין חוששין שמא גררה חולדה” רעדט זיך נאך בדיקת חמץ — מען זאל נישט מורא האבן אז נאך דער בדיקה האט א חיה צוריקגעשלעפט חמץ. דער רמב״ם אבער לערנט אז דאס איז א דין אין מקום שמכניסין בו חמץ — מען זאגט נישט אז יעדער פלאץ ווערט א “מקום שמכניסין” בלויז ווייל א חיה קען אהין שלעפן.
2. “מעיר לעיר” לויט דער רמב״ם: לויט רש״י מיינט “מעיר לעיר” אז מען וואלט געדארפט חושש זיין אז א חיה שלעפט חמץ פון איין שטאט צו דער אנדערער (נאך בדיקה). לויט דער רמב״ם מיינט עס אז מען וואלט געדארפט בודק זיין אומעטום ווייל אומעטום קען א חיה אהין ברענגען. דער לשון “ואין לדבר סוף” שטימט זייער גוט מיט דער רמב״ם׳ס פירוש — עס רעדט זיך פון א כלל אז מען קען נישט איבערטרייבן חששות.
3. [דיגרעסיע: ספקא דרבנן ביי בדיקת חמץ] בדיקת חמץ איז דרבנן, און נארמאלערווייז ביי ספקא דרבנן גייט מען לקולא. פונדעסטוועגן זעט מען אז חז״ל האבן יא מחמיר געווען — מען דארף בודק זיין אפילו פלעצער וואו ס׳איז נאר א ספק אויב מען האט דארט חמץ אריינגעלייגט (ווי חורי הבית האמצעיים). דער תירוץ: דאס איז נישט א חומרא אויף חששות, נאר דאס איז די מצוה גופא — חז״ל האבן אזוי דעפינירט דעם חיוב בדיקה, אז פלעצער מיט א חזקה פון חמץ דארפן בדיקה. אבער מען האט נישט מחמיר געווען אן א שיעור — מען האט יא געשטעלט גבולות (ווי “אין חוששין שמא גררה חולדה”).
—
הלכה י: הניח עשר חלות ומצא תשע
דער רמב״ם׳ס ווערטער
ער האט אראפגעלייגט עשר חלות (צען שטיקלעך ברויט/בולקעס) [נאך דער בדיקה], און ווען ער קומט צוריק פאר ביעור חמץ טרעפט ער נאר תשע (ניין) — הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שנית.
פשט
אויב איינע פון די צען שטיקלעך חמץ איז פארשוואונדן, דארף מען נאכאמאל בודק זיין, ווייל מען ווייסט אז ערגעץ אין הויז איז דא א שטיקל חמץ וואס מען זעט נישט.
חידושים און הסברות
1. מקור פון מנהג צען ברעקלעך: פון דעם רמב״ם זעט אויס דער מקור פאר דעם מנהג אז מען לייגט אוועק צען שטיקלעך ברויט פאר דער בדיקה.
2. חלות = גאנצע שטיקלעך, נישט פירורין: דער רמב״ם רעדט פון חלות — גאנצע שטיקלעך (בולקעס/רעפטלעך), מינימום א כזית. ווייניגער ווי א כזית וואלט אפשר געווען אן אנדערע הלכה.
3. פארוואס דארף מען חושש זיין — ס׳איז דאך א ספקא דרבנן? דא איז נישט א בלויזע חשש, נאר ס׳איז כמעט א וודאי — ער ווייסט אז ס׳איז דא א שטיקל חמץ וואס פעלט. דער פלאץ איז “אויס בדוק” — מען ווייסט זיכער אז ערגעץ דא איז חמץ וואס ער זעט נישט.
4. חילוק צווישן דעם דין און “אין חוששין שמא גררה חולדה”: דארט איז ס׳א ריינע חשש אן שום רגלים לדבר. אבער דא איז דא רגלים לדבר — ער האט געציילט צען און טרעפט נאר ניין, ס׳איז א מציאות אז עפעס פעלט.
5. “אפשר ער האט פאלש געציילט”: דער חידוש איז אז אפילו מען קען טענה׳ן אז ער האט פאלש געציילט, פונדעסטוועגן דארף מען חושש זיין.
—
הלכה י (המשך): ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה — צריך לבדוק פעם שניה. אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית — אין אומרים כבר אכל אותה הפת במקום זה, אלא חוששין אז ער האט איבערגעלאזט ערגעץ בחור או בחלון. אם לא מצא קלום — הרי זה בודק עליו.”
פשט
ווען מען זעט אן עכבר אריינקומען אין הויז מיט חמץ נאך דער בדיקה, דארף מען נאכאמאל בודק זיין. אפילו אויב מען טרעפט ברעקלעך אינמיטן הויז, דארף מען נאך אלץ חושש זיין אז ער האט דעם גאנצן שטיקל באהאלטן ערגעץ אין א לאך אדער פענצטער.
חידושים און הסברות
1. פירורין זענען נישט קיין ראיה ביי אן עכבר: ס׳איז נישט דער דרך פון אן עכבר צו מאכן פירורין — אן עכבר ברעקלט נישט ווי א מענטש (אדער א תינוק). דערפאר, אויב מען טרעפט פירורין, איז דאס סתם פירורין וואס זענען שוין פריער דא געווען, און ס׳האט גארנישט צו טון מיט דעם עכבר׳ס חמץ.
2. מען דארף בודק זיין אפילו ווען מען טרעפט נישט: אויב מען טרעפט גארנישט ביי די לעכער און פענצטער — הרי זה בודק עליו — מען מוז ווייטער זוכן.
—
דין פירורין (ברעקלעך) — כללי׳דיגער יסוד
חידושים
1. פירורין אליין דארפן קיינמאל נישט בדיקה. דער רמב״ם זאגט נישט אז מען דארף אויפקלייבן די פירורין. ווען מען געפינט פירורין (ביי א תינוק וואס האט אריינגעטראגן ברויט), איז מען פטור פון בדיקה — דאס ווייזט אז פירורין האבן בכלל נישט קיין חשיבות. זיי זענען נישט בלויז “כעפר” (ווי עפעס וואס מען איז מפקיר), נאר זיי זענען ממש גארנישט — זיי האבן קיין הלכתישע באדייטונג ווי חמץ.
2. חילוק צווישן עכבר און תינוק: דרך התינוק לפרר בעת אכילתו — א קינד ברעקלט ווען עס עסט, אלזא פירורין ביי א קינד ווייזן אז עס האט דארט געגעסן. אבער אין דרך עכבר לפרר — אן עכבר ברעקלט נישט, אלזא פירורין ביי אן עכבר ווייזן גארנישט.
—
הלכה י (המשך): דין ספיקות אין בדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“הניח תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק — צריך לבדוק.”
פשט
א מענטש האט אנגעגרייט ניין פיילס מצה און איין פייל חמץ. אן עכבר האט גענומען איינס און אריינגעטראגן אין א בדוק׳טע חדר. מען ווייסט נישט צי ער האט גענומען חמץ צי מצה. דער דין איז אז מען דארף בודק זיין.
חידושים און הסברות
1. כל קבוע כמחצה על מחצה: דער יסוד פון דעם דין איז דער כלל פון “כל קבוע כמחצה על מחצה” — אלעס וואס איז קבוע (שטייט אויף זיין פלאץ) באקומט א דין ווי פופציג-פופציג, אפילו ווען דער רוב איז מצה. דערפאר קען מען זיך נישט פארלאזן אויפן רוב, און מען דארף בודק זיין.
2. ביאור דער סברא פון קבוע — פארוואס רוב גילט נישט: דער אריגינעלע פאל איז תשע חנויות — ניין כשר׳ע פלייש-געשעפטן און איינע טריפה. ווען א מענטש שטייט שוין אין א געשעפט און ווייסט נישט אין וועלכע ער איז, איז עס נישט פאסיג צו זאגן “רוב” — ווייל ער איז דאך דא, אין איין באשטימטע פלאץ. “רוב” איז א כלי פאר ווען מ׳ווייסט נישט פון וואו עפעס קומט, נישט ווען מ׳איז שוין דארט. דער משל: ווען א איד קומט פון ענגלאנד, קען מען זאגן “מסתמא קומט ער פון לאנדאן” — ווייל רוב אידן אין ענגלאנד וואוינען אין לאנדאן. דאס איז פריש — דער מענטש איז שוין אוועק פון דארט, און מ׳באנוצט רוב צו באשטימען פון וואו ער איז געקומען. אבער ווען א מענטש פארט קיין ענגלאנד און מ׳זאגט אים “מסתמא פארסטו קיין לאנדאן” — דאס מאכט אסאך ווייניגער סענס. ער איז דאך דארט, ער איז אין א באשטימטע פלאץ.
3. מ׳דארף ארויסנעמען דעם באגריף “טשענסעס” (chances): אויב מ׳טראכט אין מאדערנע טערמינען פון probability, וועט מען נישט פארשטיין דעם חילוק צווישן קבוע און פריש — ווייל סטאטיסטיש איז דער טשענס דער זעלבער. אבער חז״ל קוקן נישט אויף ספיקות דורך “טשענסעס” — זיי קוקן אויף ספיקות אנדערש. ווען מ׳נעמט ארויס דעם באגריף “טשענסעס” און מ׳קוקט אויף דעם מיט שכל הישר, איז דער חילוק צווישן קבוע און פריש זייער נאטירלעך און פשוט.
4. דער ראב״ד׳ס שיטה ביי קבוע: דער ראב״ד, וואס איז מחולק אויף דעם רמב״ם אין אנדערע פעלער (ווייל ער האלט ספיקא דרבנן לקולא), וואלט אפשר דא מודה גע
ווען, ווייל ביי קבוע ווערט עס ממש א שקול ספק (מחצה על מחצה), נישט בלויז א ספק וואס מ׳קען מיקל זיין מצד ספיקא דרבנן.
—
מחלוקת ראב״ד אויפן רמב״ם — ספיקות אין בדיקת חמץ
ראב״ד׳ס קשיא
דער ראב״ד איז נישט מסכים מיטן רמב״ם׳ס גאנצן אפּרוטש. זיין טענה: די אלע ספיקות אין דער גמרא רעדן וועגן ביטול (וואס איז מדאורייתא), אבער בדיקה איז נאר מדרבנן. אויב אזוי, זאל מען זאגן ספיקא דרבנן לקולא, און מען דארף נישט בודק זיין בכלל ווען ס׳איז א ספק.
קשיות אויפן ראב״ד
1. ביטול איז נישט ספעציפיש: ביטול איז דאך נישט אויף א ספעציפיש שטיקל חמץ — ביטול איז א כללות׳דיגע הכרזה אז אלע חמץ זאל זיין בטל. ווי העלפט דאס פאר די ספיקות? דער ראב״ד׳ס שיטה פרעזופּאזירט אז ביטול איז ספעציפיש, אבער אין דער גמרא שטייט נאר אז מען איז מבטל חמץ מלבו — נישט א באשטימטע שטיקל.
2. בדיקה מיינט דאך נאכזוכן ספיקות: דער עצם באגריף פון בדיקה — בחורים ובמחבאות, נאכזוכן אין לעכער — איז דאך שוין א ספק-סיטואציע. מען זוכט דאך ווייל אפשר איז דא חמץ, אפשר נישט. אזוי אז ספיקות זענען אינהערענט א טייל פון הלכות בדיקה.
רמב״ם׳ס סברא (ווי עס ווערט פארגעשטעלט)
דער רמב״ם האלט מסתמא אז מען זאגט נישט ספיקא דרבנן לקולא ביי בדיקה, ווייל דער עצם דין בדיקה איז אז מען דארף נאכגיין און פארזיכערן — מען קען זיך נישט פארלאזן אויף ספיקות. דאס איז דער גדר פון בדיקה גופא — בדיקת חמץ עיקרו על הספק.
מגיד משנה׳ס תירוץ
דער מגיד משנה פארענטפערט דעם רמב״ם׳ס שיטה מיט דער זעלבער סברא אז בדיקת חמץ עיקרו על הספק — דערפאר מחמירים בספיקות. עס ווערט באטאנט אז עס איז וויכטיג צו ערשט אליין טראכטן א סברא, איידער מ׳זעט אז א גדול האט עס געזאגט — ווייל אנדערש ווערט מען בייעסד און מ׳קען נישט אביעקטיוו אפשאצן צי ס׳איז א גוטע סברא.
פּראקטישע רלוונטקייט
דער טור (או״ח סימן תל״ט) ברענגט דעם ראש׳ס פסקים אויף די הלכות, און שרייבט בפירוש: “יש דין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות ונאלאתי לכתבון” — ער האט נישט געהאט כח צו שרייבן אלע רמב״ם׳ס הלכות. דער סיבה איז ווייל פיל פון די שאלות מאכן זיך נישט אזוי פראקטיש.
[דיגרעסיע: רש״י׳ס ענוותנות] רש״י אויף פרשת ואתחנן ביי עשרת הדברות זאגט אז ער גייט נישט נאכאמאל איבערחזר׳ן וואס ער האט שוין מפורש געווען אין פרשת יתרו. דאס איז א סימן פון ענוותנות — רש״י האט זיך פארגעשטעלט אז דער לערנער וועט צוריקגיין צום ערשטן מקום. אין קאנטראסט, היינטיגע ספרים חזר׳ן איבער אלעס, ווייל מען טרויט נישט דעם עולם אז ער וועט צוריק טשעקן.
—
הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — פאלן וואו מ׳דארף נישט בודק זיין
דער רמב״ם׳ס ווערטער
ווען ס׳איז דא צוויי ציבורים (חמץ און מצה), צוויי הייזער (בדוק און אינו בדוק), צוויי עכברים — איינער נעמט חמץ, איינער נעמט מצה — און מ׳ווייסט נישט ווער איז וואוהין געגאנגען. אדער: צוויי בדוק׳ע הייזער, איין ציבור חמץ, אן עכבר נעמט און מ׳ווייסט נישט צו וועלכע הויז ער איז אריין. אדער: ער האט בודק געווען און נישט געטראפן — ווייסט נישט צו דער עכבר האט עס דא געלאזט צי ווייטער געטראגן. אדער: ער טרעפט א שטיקל ברויט — ווייסט נישט צו דאס איז וואס דער עכבר האט געברענגט, צי ס׳ליגט נאך עפעס באהאלטן. בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות.
פשט
אין אלע דאזיגע פאלן דארף מען נישט נאכאמאל בודק זיין, ווייל דא איז נישטא קיין קביעות.
חידושים
דא איז די שאלה נישט ביי די ציבורים (וואו עס איז קבוע), נאר ביי דער הויז — און דארט איז עס שוין פריש (נישט קבוע). דער שטיקל ברויט איז שוין אוועק פון זיין מקום, און מ׳קען זאגן מסתמא איז ער געקומען פון דער רוב — דאס הייסט פון דער מצה-ציבור.
—
הלכה י (המשך): הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת — פאלן וואו מ׳דארף יא בודק זיין
דער רמב״ם׳ס ווערטער
ער האט געלייגט חמץ אין איין ווינקל, און טרעפט עס אין אן אנדער ווינקל. אדער: ער האט געלאזט ניין חלות און טרעפט צען — פון וואו איז די צענטע? אדער: ניין ציבורים מצה און איין חמץ, און איין ככר האט זיך אפגעשיידט (פריש), און אן עכבר נעמט עס און גייט אריין אין א בדוק׳ן הויז. אדער: אן עכבר מיט חמץ, ספק צי ער איז אריין אין דעם הויז צי נישט. בכל אלו צריך לבדוק.
חידושים
דא איז נישט קיין רוב וואס העלפט — ס׳זענען צוגעקומען נייע חששות (אפשר האבן עכברים נאך געברענגט, אפשר איז דאס א נייע שטיק ברויט). ביי דעם פאל פון “פירש” — ווען דער ככר האט זיך אפגעשיידט פון די ציבורים — איז עס שוין פריש (נישט קבוע), און מ׳קען יא זאגן רוב, אבער דער עכבר האט עס גענומען און אריינגעברענגט אין א בדוק׳ן הויז, וואס שאפט א נייעם ספק.
—
הלכה י (המשך): נכנס עכבר בככר ויצא עכבר בככר — תליה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
אן עכבר גייט אריין מיט א ככר, דערנאך זעט מען אן עכבר ארויסגיין מיט א ככר — אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, און אינו צריך לבדוק. אבער: היה הראשון שחור והשני לבן — צריך לבדוק. נכנס עכבר בככר, יצאה חולדה בככר — צריך לבדוק. יצא עכבר בככר (אן אז מ׳האט געזען אריינגיין) — אינו צריך לבדוק.
פשט
מ׳תולה דאס איינע אין דאס אנדערע — מ׳זאגט אז ס׳איז דער זעלבער עכבר מיט דער זעלבער ככר. אבער ווען ס׳איז קלאר אז ס׳איז נישט דער זעלבער (אנדער קאליר, אנדער בעל חיים), דארף מען בודק זיין.
—
הלכה י (המשך): נחש שנכנס לחור ופת בפיו — סכנה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
א שלאנג איז אריינגעגאנגען אין א לאך מיט ברויט אין מויל. דער הויז איז ווי א חור שצריך בדיקה, אבער דער מענטש טאר נישט אליין בודק זיין ווייל ס׳איז א חשש סכנה. און אין חייב לו חובה להוציאו — מ׳דארף אויך נישט רופן א פראפעשאנעל (שלאנגען-פאנגער) עס ארויסצונעמען.
חידושים
1. סכנה פטר׳ט אינגאנצן: איינמאל ס׳איז א חשש סכנה, האבן חכמים גע׳פטר׳ט אינגאנצן — מ׳דארף נישט גיין זוכן אומוועגן (ווי רופן א פראפעשאנעל). דאס איז פאראלעל צום דין ביי א גוי׳ס הויז — מ׳זאגט נישט אז ער דארף גיין קויפן מתנות פאר דעם גוי אדער ברענגען א לויער, ווייל איינמאל ס׳איז א סכנה, איז מען פטור.
2. שטימט מיט דער יסוד אז בדיקה איז עיקרו על הספק: געווענליך זאגן חכמים אז ביי ספק דרבנן דארף מען נישט חושש זיין, אבער דא זענען זיי מחמיר אויף ספק. ביז ווי ווייט גייט מען? נאר ווען ס׳מאכט סענס — ווען ס׳איז א סכנה, איז אין לדבר סוף — מ׳שטעלט א גרעניץ. מסתמא האט דער נחש נאך נישט געגעסן דעם ברויט (דערפאר האט ער עס גענומען), אבער מ׳פטר׳ט דעם מענטש פון בדיקה.
—
הלכה יא: כזית חמץ שבשמי קורה (חמץ אויבן ביים דאך/באלקן)
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“כזית חמץ שבשמי קורה — מחייב הנותן להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה.”
פשט
א כזית חמץ וואס ליגט אויבן ביי די באלקנס פון דאך — מען איז מחייב דעם מענטש צו ברענגען א לייטער און עס אראפנעמען, ווייל ס׳קען אראפפאלן.
חידושים און הסברות
1. קשיא פון “שמא יפול” — וואס איז די חשש? דער טעם “שפעמים יפול” איז מערקווירדיג. אויב די גאנצע בדיקה האט נישט צו טון מיט עסן (ווי דער רמב״ם׳ס שיטה אז בדיקה איז א מדרגה פון תשביתו), וואס גייט מיר אן צו ס׳וועט אראפפאלן צו נישט? אבער אויב מ׳זאגט אז ס׳האט צו טון מיט “שמא יבוא לאכלו,” איז ס׳זייער פשוט — ווען ס׳פאלט אראפ קען ער עס עסן.
2. תירוץ אויב מ׳גייט נישט מיט דעם “עסן” טעם: דער חמץ אויבן ביי די קורה איז יעצט אין א מקום וואס איז כמעט ווי “אין ידו מגעת” — א פלאץ וואס איז פטור פון בדיקה. אבער ווייל ס׳קען אראפפאלן, וועט עס ווערן א מקום שחייב בדיקה. און אין יום טוב אליין קען מען נישט בודק זיין, דעריבער מוז מען עס יעצט ערב יום טוב אראפנעמען. דער חיוב איז נישט ווייל ער וועט עס עסן, נאר ווייל ס׳וועט ווערן א מקום מחויב בדיקה ווען ס׳וועט שוין צו שפעט זיין.
—
הלכה יא (המשך): חמץ בבור
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.”
פשט
חמץ וואס איז אין א גרוב (בור) — מען איז נישט מחייב אים עס ארויפצונעמען, נאר ער איז מבטל עס אין זיין הארץ און גענוג.
חידושים
1. דער חילוק צווישן קורה און בור: ביי קורה — זאכן פאלן אראפ (גראוויטי), אלזא ס׳איז א ריאלע חשש אז ס׳וועט אראפקומען. אבער ביי א בור — זאכן גייען נישט ארויף פון זיך אליין, ס׳איז “מנהג העולם” אז זאכן פאלן אראפ נישט ארויף. דעריבער איז ביי בור גענוג מיט ביטול.
2. ביטול העלפט דא: דאס שטימט מיט ביידע שיטות: אויב ס׳איז וועגן “שמא יבוא לאכלו” — ס׳איז נישט שייך ווייל ס׳גייט נישט ארויפקומען; אויב ס׳איז וועגן בדיקה אלס מדרגה פון תשביתו — ביטול איז גענוג ווען ס׳איז אין א מקום וואס איז נישט צוגענגליך.
כללי׳דיגע דיון: ווי טייער דארף בדיקה קאסטן?
1. קאסטן פון בדיקה: אלע בדיקות קאסטן געלט אדער צייט. די חכמים האבן מחייב געווען געוויסע זאכן, אבער ס׳איז דא א שיעור וויפיל א מענטש דארף אויסגעבן פאר א מצוה דאורייתא און פאר דרבנן. דער ענין פון “חובר חבר” (א פראפעסיאנעלער סערוויס) ווערט דערמאנט אלס ביישפיל פון עפעס וואס איז “זייער עקספענסיוו” — מ׳קען נישט פארלאנגען פון א מענטש אזעלכע הוצאות.
2. [דיגרעסיע: פלעקסיביליטעט פון הלכה] די הלכה איז “די מאוסט פלעקסיבל סיסטעם” — ס׳איז כמעט אלעמאל דא א וועג ארויס, א היתר. רוב הלכות לערנט מען כדי צו טרעפן אז מ׳דארף טאקע נישט טון אזויפיל ווי מ׳האט געמיינט. ס׳איז נישט אידעאלאגיש שטרענג, נאר פראקטיש.
—
הלכה יב: כפת שאור שייחדה לישיבה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“כפת שאור שייחדה לישיבה — אם טח תוך פניה בטיט, הרי זה בטלה, ומותר לקיימה.”
פשט
א שאור (זויערטייג) וואס איז פארהארטעוועט געווארן און מ׳האט עס מייחד געווען צום זיצן דערויף ווי א בענקל — אויב מ׳האט עס באשמירט מיט טיט (לעם/באטיט), איז עס בטל און מ׳טאר עס האלטן.
חידושים
1. וואס איז “כפת שאור”? די גאונים טייטשן עס ווי א “רייבער” (ריב-ברעט), אדער ווען די טייג אליין איז געווארן אזוי הארט אז מ׳נוצט עס ווי א בענקל. די קופה אליין וואלט זיך צעבראכן ווען מ׳זעצט זיך דערויף, אבער אנגעפילט מיט הארטע טייג איז עס שטארק גענוג.
2. פארוואס העלפט טיחה בטיט? ווען מ׳באשמירט עס מיט טיט, האט מען עס פארוואנדלט פון חמץ צו פערניטשער. ס׳איז “געוועזענע חמץ” — מ׳קוקט עס נישט מער אן ווי שאור, נאר ווי א בענקל. דאס דארף מען אפילו נישט מבטל זיין — ס׳איז פשוט נישט מער אין דער קאטעגאריע פון חמץ.
3. שייכות צו פרק א׳ — שאור שאינו ראוי לאכילה: דער תירוץ איז נישט ווייל ס׳איז “נישט ראוי לאכילה” — ווייל שאור איז מען עובר אפילו ווען ס׳איז נישט ראוי לאכילה (ווי געלערנט אין פרק א׳). דער תירוץ איז אנדערש: ווען מ׳האט עס באשמירט מיט טיט און מייחד געווען פאר זיצן, האט מען עס פארוואנדלט אין פערניטשער — ס׳איז מער נישט קיין “טייג,” ס׳איז א “בענקל.” דאס איז א שינוי מעשה/ייעוד וואס נעמט עס ארויס פון דער קאטעגאריע פון חמץ לגמרי.
4. אם לא טח בטיט: אויב מ׳האט עס נישט באשמירט מיט טיט — דעמאלטס בלייבט עס חמץ, אפילו מ׳נוצט עס ווי א בענקל, ווייל ס׳איז נאך ערקענטליך אלס שאור.
—
הלכה יב (המשך): בצק שבסדקי עריבה
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“בצק שבסדקי עריבה — אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו — אם היה בא לחזק בו שברי הערבה אדער לסתום בו נקב, בטל במיעוטו.”
פשט
טייג וואס קלעבט אין די שפאלטן פון א קארע (באק-שיסל): אויב ס׳איז דא א כזית אויף איין פלאץ — מוז מען עס מבער זיין. אויב ס׳איז ווייניגער ווי א כזית — ווענדט זיך: אויב דער טייג דינט צו פארשטארקן אדער פארשטאפן א לאך אין דער שיסל, איז עס בטל צו דער שיסל. אויב נישט — מוז מען עס אויסקראצן.
חידושים
1. “בטל במיעוטו” — וואס מיינט עס? “בטל במיעוטו” מיינט נישט א רעגולערע ביטול. חצי שיעור איז דאך אויך מחויב בביטול! נאר דער פשט איז: ווייל ס׳איז ווייניגער ווי א כזית (נישט א שיעור דאורייתא), און ס׳דינט א פונקציע אלס חלק פון דער כלי (פארשטארקן/פארשטאפן), קוקט מען עס אן ווי ס׳איז א חלק פון דער שיסל — ס׳עקזיסטירט נישט מער אלס באזונדערע טייג.
2. אויב ס׳דינט נישט א פונקציע: אויב דער טייג קלעבט נאר אין די שפאלטן אבער די שיסל וואלט נישט צופאלן אן דעם — דעמאלטס זאגט מען נישט אז ס׳איז געווארן א חלק פון דער שיסל. ס׳בלייבט טייג וואס קלעבט אויף א שיסל, און מ׳איז מחויב עס מבער זיין.
3. שייכות צו טיחה בטיט: אויב מ׳וואלט באשמירן/גלעזן דעם טייג (ווי ביי כפת שאור מיט טיט), וואלט עס אויך העלפן דא.
—
הלכה יב (המשך): שני חצאי זיתים בשני מקומות
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“היו שני חצאי זיתים בשני מקומות — אם יש חוט שבצק ביניהם: כל שאילו ינטל החוט ינטל עמו — חייב לבער.”
חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, או באכסדרה, או בבית שלפניו — הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות — אינו חייב לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו.
פשט
צוויי האלבע כזיתים טייג אויף צוויי באזונדערע פלעצער אויף דער שיסל, מיט א פעדעם טייג וואס פארבינדט זיי — אויב דער פעדעם איז אזוי שטארק פארבונדן אז ווען מ׳נעמט אראפ דעם פעדעם שלעפט זיך מיט ביידע שטיקלעך, קוקט מען עס אן ווי איין כזית און מ׳איז חייב לבער. אויב חצאי זיתים ליגן אין פארשידענע ערטער אין הויז (עלייה, אכסדרה, אנדער צימער) און זענען דבוק אין וואנט אדער פאדלאגע — איז מען נישט חייב לבער, נאר מבטל בלבו.
חידושים
1. דער חוט של בצק אליין האט אויך א שיעור: אפילו אויב ביידע שטיקלעך זענען אביסל קלענער ווי צוויי חצאי זיתים, קען דער חוט בצק אליין צוגעבן צום שיעור, ווייל ער איז אויך עפעס א שטיקל חמץ.
2. דער יסוד פון חיוב ביעור ביי חצאי זיתים איז “מצטרף ע״י שימוש”: דער חילוק צווישן ווען מען איז חייב לבער חצאי זיתים און ווען נישט, איז באזירט אויף צי עס מאכט זיך אז דער מענטש גייט עס צוזאמנעמען. ווען שטיקלעך בצק ליגן אין א פלאץ וואו מען נעמט עס צוזאם (ווי אין א עריבה/טאפ), איז עס חשוב. ווען עס ליגט אין פארשידענע ערטער דבוק אין וואנט — גייט קיינער עס נישט צוזאמנעמען, ממילא איז עס בטל.
3. פראקטישע דוגמא: אין א מצה בעקעריי, אויב א שטיקל טייג פאלט אראפ אויפן טיש וואו מען ארבעט — איז מען חייב לבער, ווייל עס מאכט זיך אז מען הייבט עס אויף און לייגט עס צוריק. אבער אויב עס פאלט ארויס פון פענסטער אין א גאנץ אנדער ארט — איז מען נישט חייב.
4. קאנעקשן צו פירורים: דאס שטימט מיט וואס פריער געלערנט אז פירורים (ברעקלעך) דארף מען זיך נישט זארגן — ווייל בדיקת חמץ איז נאר אויף א זאך וואס מען איז עובר עליו, וואס איז א כזית.
5. דער ביעור/בדיקה האט צוטון מיט וואס ער גייט טון דערמיט: דער חיוב בדיקה איז פארבונדן מיט דעם פראקטישן מציאות — צי דער מענטש גייט עס נוצן/עסן. עס איז נישט סתם א כזית וואס ליגט דארט, נאר א כזית וואס ער גייט צוזאמנעמען ווייל ער וויל עס באנוצן.
—
הלכה יג: המשכיר בית סתם בי״ד — חזקת בדוק
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“המשכיר בית סתם בי״ד — הרי זה בחזקת בדוק ואין צריך לשאול. ואם אמרה אשה או קטן ‘אנו בדקנוהו׳ — הרי אלו נאמנים. הכל נאמנים על ביעור חמץ. והכל כשירים לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק.”
פשט
ווער עס דינגט א הויז ערב פסח (י״ד) קען אננעמען אז דער פארדינגער האט שוין בודק געווען — חזקת בדוק. מען דארף נישט פרעגן. נשים, עבדים, קטנים זענען נאמנים אויף בדיקת חמץ, און זענען אויך כשר צו בודק זיין.
חידושים
1. חזקה באזירט אויף ערליכקייט: דער רמב״ם רעדט פון א חזקה אז א אידישער מענטש טוט וואס ער דארף — היות אז ס׳איז שוין געווען א חובת בדיקה פון א נאכט פארדעם, נעמט מען אן אז ער האט מקיים געווען.
2. נאמנות פון אשה וקטן — ווייל ס׳איז דרבנן: לכאורה אויף א דאורייתא וואלטן אשה און קטן נישט נאמן געווען (אויף עדות). אבער היות אז בדיקת חמץ איז א דרבנן, איז “הכל נאמנים על ביעור חמץ.”
3. צוויי נקודות אין “הכל כשירים לבדיקה”: (א) זיי זענען נאמן צו זאגן אז זיי האבן בודק געווען. (ב) זייער בדיקה אליין איז כשר — א גרעסערע הלכה. דאס הייסט נישט נאר אז מען גלויבט זיי, נאר אז דער מעשה בדיקה דורך זיי איז גילטיק.
4. שיעור קטן לבדיקה — פראקטיש, נישט הלכתי: דער שיעור פון “קטן שיש בו דעת לבדוק” איז א פראקטישע זאך — צי ער פארשטייט וואס ברויט איז, צי ער ווייסט וואס ער דארף זוכן. דאס איז נישט דער רגילער שיעור פון חינוך.
5. חילוק צווישן חיוב און כשרות: דער רמב״ם רעדט דא נישט פון חיוב בדיקה (וואס נשים ועבדים האבן זיכער, ווי ביי יעדע מצוה), נאר פון כשרות — צי זייער בדיקה איז גילטיק פאר אנדערע.
—
הלכה יד: המשכיר בית לחבירו — אויף וועמען איז דער חיוב בדיקה?
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“אם עד שלא מסר המפתח חל י״ד — על המשכיר לבדוק. ואם משמסר המפתח — על השוכר לבדוק.”
פשט
דער חיוב בדיקה גייט לויט ווער האט דעם שליסל (קאנטראל איבער דעם הויז) ווען ליל י״ד קומט.
חידושים
1. דער חיוב ווענדט זיך אין ווען ס׳ווערט חל, נישט ווען פסח איז: מען וואלט געקענט טראכטן אז דער חיוב בדיקה איז א תנאי אין די מצוה פון פסח — ממילא זאל עס זיך ווענדן אין ווער האט דעם הויז פסח. זאגט דער רמב״ם: ניין, ווען דער חיוב בדיקה חל (ליל י״ד), ווער האט דעמאלט דעם שליסל — אויף אים איז דער חיוב.
2. אפשר א חושן משפט׳דיגער דין: עס קען זיין אז דאס איז נישט נאר א הלכות פסח דין, נאר א ממונות/חושן משפט דין — ווער איז פאראנטווארטליך פאר דעם הויז ווען דער חיוב טרעט איין.
—
הלכה טו: המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק — על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. ואפילו במקום שבודקין בשכר — שהרי מצוה הוא עושה.”
פשט
אויב איינער דינגט א הויז מיט דער אנאמע אז עס איז בדוק, און עס שטעלט זיך ארויס אז נישט — דארף דער שוכר בודק זיין, און ער קען נישט טענה׳ן מקח טעות, ווייל בדיקת חמץ איז א מצוה.
חידושים
1. “שהרי מצוה הוא עושה” — דער יסוד: מען קען נישט זאגן “ווען איך וואלט געוואוסט וואלט איך נישט געדינגען” — ווייל א אידישער מענטש וויל מקיים זיין מצוות. ממילא איז עס נישט “אבוועס” אז ער וואלט נישט געדינגען — ווייל ער האט הנאה פון דער מצוה.
2. א שווערע קשיא אויף דעם יסוד: וואס הייסט “ווייל ס׳איז א מצוה”? אויב די מצוה קאסט געלט — האט דער משכיר אים געמאכט פארלירן געלט! דער תירוץ: מקח טעות דארף זיין אן “אבוועס” — אז קיין נארמאלער מענטש וואלט נישט געדינגען אין אזא מצב. אבער דא, היות אז בדיקת חמץ איז א מצוה, איז עס נישט זיכער אז ער וואלט נישט געדינגען — ווייל א מענטש קען באשטיין צו בודק זיין (ער האט הנאה פון דער מצוה). ממילא איז עס נישט א קלארע מקח טעות.
3. מחלוקת מחבר ורמ״א וועגן הוצאות: עס איז א מחלוקת צווישן מחבר און רמ״א צי דער שוכר קען מוציא זיין פון דעם משכיר דעם קאסט פון בדיקה (אויב מען דינגט עמיצן בשכר). דער רמב״ם זאגט נאר אז עס איז נישט מקח טעות (מען קען נישט בטל מאכן דעם שכירות), אבער צי מען קען מוציא זיין הוצאות — איז א מחלוקת. היות אז ס׳איז א מחלוקת, קען מען נישט מוציא זיין (המוציא מחבירו עליו הראיה).
—
הלכה טז: מפרש בים ויוצא בשיירה — בדיקה כשנוסע
דער רמב״ם׳ס ווערטער
“מפרש בים או יוצא בשיירה — תוך שלשים יום [צריך בדיקה].”
פשט
איינער וואס פארט אוועק אויף א לאנגע נסיעה (מיט שיף אדער מיט א שיירה/קאראוואן) — אויב עס איז אינערהאלב דרייסיג טעג פאר פסח, איז דא א דין פון בדיקה.
חידושים
1. ביאור “מפרש” און “יוצא בשיירה”: “מפרש” קומט פון מפרשות (זעגלען) — מיינט ער פארט מיט א שיף. “יוצא בשיירה” מיינט ער גייט ארויס מיט א קאראוואן דורך מדבר (מיט קעמלען).
2. שלשים יום פאר פסח: דרייסיג טעג פאר פסח הייבט זיך אן א “ויראה” (א שייכות) צו פסח — עס איז שוין דא עפעס א דין פון פסח. דאס איז דער שיעור פאר ווען דער חיוב בדיקה הייבט זיך אן צו ווירקן אויף איינעם וואס פארט אוועק.
—
הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אם דעתו לחזור
דער רמב״ם׳ס ווערטער
ווער עס פארט אוועק קודם שלשים יום און דעתו לחזור קודם הפסח — צריך לבדוק ואחר כך יצא, ווייל שמא יחזור ערב פסח ולא יהיה לו פנאי לבער.
פשט
אויב איינער פלאנט צוריקצוקומען פאר פסח, קען מען זיך נישט פארלאזן אז ער וועט האבן צייט צו בודק זיין ווען ער קומט צוריק. דעריבער מוז ער בודק זיין פאר ער פארט אוועק.
חידושים
1. צייטגעמעסע אנווענדונג: דער רמב״ם רעדט פון אמאליגע צייטן ווען מ׳האט ווייניגער געקענט אויסרעכענען רייזעס — ער רעדט פון א מפרש בים, א גרויסן טריפ. היינטצוטאג, ווען א מענטש פליט מיט א פליגער, ווייסט ער גענוי ווען ער לאנדט. ממילא איז דער חשש אז ער וועט נישט האבן צייט צו בודק זיין אסאך ווייניגער רעאליסטיש. דער מסקנא איז אז היינט דארף מען נאר חושש זיין במקום ווען די חשש איז מוצדק — נאר ווען עס איז א ריאלע מציאות אז ער וועט נישט האבן צייט.
2. [דיגרעסיע: הומאריסטישע באמערקונג] ער האט נאך נישט געטראפן קיין בריסקער וואס פארט אוועק נאך פורים אויף שבת און הייבט שוין אן בודק זיין. „קענסט נישט גענוג בריסקער זיין.”
—
הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אין דעתו לחזור
דער רמב״ם׳ס ווערטער
קודם שלשים יום, אויב אין דעתו לחזור קודם פסח — אין צריך לבדוק.
פשט
ווייל קודם שלשים יום איז נאך נישטא קיין חיוב בדיקה, און ער פלאנט נישט צוריקצוקומען, איז ער פטור.
חידושים
1. קשיא — בל יראה: אויב ער פארט אוועק און קומט נישט צוריק, וועט דאך זיין חמץ בלייבן אין זיין הויז, און ער וועט עובר זיין בל יראה ובל ימצא? דער תירוץ: ביטול — ער קען מבטל זיין דעם חמץ. ביטול אליין איז גענוג מדאורייתא, און ווייל די חובת בדיקה איז נאך נישט חל געווארן אויף אים (קודם שלשים יום), און ער איז ווייט פון דעם מקום, איז ער פטור פון בדיקה.
2. יסוד אין חובת בדיקה: דער עיקר חידוש איז אז די חובת בדיקה איז נאר שייך ווען ס׳איז נאנט צו אים — ווען ער איז אין דער נאענטקייט פון פסח און אין דער נאענטקייט פון זיין הויז. קודם שלשים יום, ווען ער איז נישט דא, איז די חובה נישט חל.
—
הלכה יז: אוצר — תוך שלשים יום
דער רמב״ם׳ס ווערטער
אויב איינער מאכט א מקום שמכניסין בו חמץ צו אן אוצר (א לאגער/שטאראדזש וואס מ׳נוצט נישט מער פאר חמץ): תוך שלשים יום — אויב עתיד לפנותו קודם הפסח, צריך לבדוק. אבער קודם שלשים יום — אין צריך לבדוק.
פשט
ענליך צום דין פון יוצא לדרך — ביי אן אוצר, ווערט דער מקום אויס מקום שמכניסין בו חמץ, ממילא פאלט אוועק דער חיוב בדיקה.
חידושים
1. פאראלעל צווישן יוצא לדרך און אוצר: דער רמב״ם שטעלט צוזאמען דעם דין פון יוצא לדרך מיט דעם דין פון אוצר.
2. דער חילוק צווישן קודם שלשים און תוך שלשים: קודם שלשים יום — אפילו אויב ער פלאנט אוועקצונעמען דעם אוצר פאר פסח, דארף ער נישט בודק זיין, ווייל דער חיוב בדיקה איז נאך נישט חל. תוך שלשים יום — ווען דער חיוב בדיקה איז שוין דא, און ער פלאנט אוועקצונעמען דעם אוצר, דארף ער בודק זיין איצט, ווייל מ׳האט מורא אז ער וועט עס אנטדעקן פאר פסח און דעמאלט וועט ער דארפן בודק זיין אבער וועט נישט האבן צייט. דאס איז דער זעלבער יסוד ווי ביי יוצא לדרך — דער חשש אז ער וועט נישט האבן פנאי.
3. יסוד: ביידע דינים — יוצא לדרך און אוצר — דרייען זיך ארום דעם זעלבן עיקרון: קודם שלשים יום איז נישטא קיין חיוב בדיקה, ממילא קען מען נישט מחייב זיין א בדיקה. תוך שלשים יום איז שוין דא א חיוב, און דעריבער מוז מען בודק זיין ווען עס איז א חשש אז מ׳וועט שפעטער נישט קענען.
—
סיום פרק ב׳
מיט דעם ענדיגט זיך פרק ב׳ פון הלכות חמץ ומצה. עס בלייבט נאך א פרק וועגן הלכות בדיקת חמץ (פרק ג׳).
תמלול מלא 📝
פרק ב: מצות עשה פון השבתת חמץ – ביטול בלב און בדיקת חמץ
הלכה א: מצות עשה מן התורה להשבית החמץ
Speaker 1:
א גוטן, מיר לערנען די צווייטע פרק פון הלכות חמץ ומצה, און מיר דאנקען אלע תומכי השיעור, בראשם הרב הצדיק רבי יואל ווערצבערגער פאר׳ן נאכאמאל מקדיש זיין די שיעור פאר די יאר, און מיר גייען מיר לערנען די צווייטע פרק פון הלכות חמץ ומצה.
יא. די ערשטע פרק האבן מיר געלערנט אלע, נישט אלע, די עיקר איסורים פון אכילת חמץ, הנאת חמץ, בל יראה, ערב פסח. יעצט גייען מיר לערנען נאך א זאך וואס איז בעצם א חיוב שוין ערב פסח, די פטור ווערן פון די חמץ. מיר וועלן זען וואס איז די טייטש.
יא. זאגט דער רמב״ם, “מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. ער האט אנגעהויבן די פרק מיט די מצוות עשה ולא תעשה, אז ס׳איז דא א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ, צו צעשטערן, מבטל זיין די חמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”.
דיסקוסיע: וואס טייטש “ביום הראשון”?
איז דא א פראבלעם, וואס טייטש “ביום הראשון”? ס׳קען נישט זיין אז ס׳מיינט די ערשטע טאג פון פסח, ווייל דעמאלטס האלט מען דאך שוין טיף אינמיטן די איסור.
זאגט דער רמב״ם, “מפי השמועה למדו”, האבן די חכמים אנטפלעקט מפי השמועה, הלכה למשה מסיני פון משה רבינו, “שראשון זה הוא יום ארבעה עשר”, אז דער “ראשון” מוז מיינען דער ראשון פאר פסח, “ביום הראשון”, דער ערשטער טאג פאר ס׳ווערט פסח.
אדער אפשר קען מען זאגן דער ערשטער טאג וואס ס׳איז דא די איסור חמץ, און די איסור חמץ הייבט זיך דאך שוין אן ערב פסח, יענע טאג איז דא די מצות עשה פון “תשביתו שאור מבתיכם”.
ס׳איז מיר נישט געווען הונדערט פראצענט קלאר וויאזוי דער… איך האב געטראכט אפשר “ביום הראשון” זאל שוין זיין משבת, אבער מ׳ווייסט נישט. עס קען זיין “ביום הראשון” אפשר מיינט די ערשטע טאג ווען ס׳איז דא אן איסור חמץ, און אונז ווייסן שוין, דאס איז די נעקסטע זאך וואס ער גייט זאגן.
דער פסוק שטייט אבער, קוק אין דעם פסוק, דאס גייט דאך אזוי: “שבעת ימים… אך ביום הראשון תשביתו”. ס׳איז זייער שווער צו לערנען אז ס׳שטימט נישט פשוט טייטשן די פשוט׳ישע מקרא. חוץ אויב מ׳זאגט אז מ׳זאל זאגן אז “אך ביום הראשון” זאלסטו שוין מאכן זיכער אז ס׳איז שוין זיין, און ממילא קומט אויס אז די מצוה איז שוין פארדעם.
פארדעם טאקע זאגט דער רמב״ם אז ס׳איז מפי השמועה. ווען ס׳וואלט געשטאנען קלאר, וואלט ער געדארפט זאגן אז ס׳שטייט. ס׳שטייט דאך נישט. ס׳שטייט א מצות תשביתה, אבער אז ס׳איז ביום הראשון נאך ערב פסח, דאס איז א קבלה.
אבער ס׳איז אויך מוכרח וועגן די זאך וואס מ׳האט שוין געזאגט אז מ׳דארף שוין אז ס׳איז שוין אסור פון חצות.
ראיה לדבר: “לא תשחט על חמץ דם זבחי”
זאגט דער רמב״ם, “וראיה לדבר זה מה שכתבה התורה, ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי'”. ראיה לדבר זה, א ראיה אז דער “ביום הראשון” מיינט שוין יום ארבעה עשר, איז מה שכתבה התורה, שטייט אין די תורה א פסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי”.
“כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים”, וואס טייטשט דער פסוק? לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, מ׳זאל נישט שעכטן דעם קרבן פסח ווען ס׳איז נאך דא די חמץ.
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער האט געברענגט דעם פסוק “לא תאכל עליו חמץ”, ס׳איז די זעלבע זאך, אבער… אה, דאס האסטו געפרעגט פריער אז… יא. אבער… יענץ איז געווען אן אכילה, און דאס איז אויף די האבן. ווייל דו האסט חמץ. כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים.
און ווען שעכט מען דעם קרבן פסח? “ושחיטת פסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות”. מוז זיין אז “ביום הראשון” מיינט יום ארבעה עשר.
ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז ממש די זעלבע זאך ווי “לא תאכל עליו חמץ”. ס׳איז אינטערעסאנט אז דער רמב״ם ברענגט א נייע פסוק. ער וואלט ווען געקענט גיין מיט די פסוק וואס ער האט שוין געברענגט. אבער נישט קיין חילוק, פון ביידע פסוקים איז דאס משמע.
Speaker 2:
פארוואס איז די זעלבע זאך?
Speaker 1:
איך ווייס נישט וואס איז טאקע די חילוק. טאקע נישט קלאר.
Speaker 2:
אקעי, ווייל דארטן שטייט דאך אז דארטן…
Speaker 1:
לאמיר זאגן אזוי, איך האב א קשיא דא. ווייל יענץ אז “לא תאכל עליו חמץ” מיינט אז בעוד החמץ קיים, אדער בזמן שהחמץ קיים, האט דער רמב״ם אויך געזאגט אז ס׳איז מפי השמועה.
אקעי, אפשר דארטן מיינט ער נאר אז ס׳איז די זמן, אבער אז בשעת וואס מ׳שעכט ממש, דאס איז אפשר יא די פשוט׳ע פשט. סאו א כפילה פון די פשוט׳ע פשט איז מוכרח אז שוין ערב פסח טאר מען נישט האבן קיין חמץ. ס׳קומט דאך אויס אז א תשביתו מוז זיין ערב פסח, אבער דאס איז א ראיה.
אבער דער רמב״ם זאגט יא, שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. ס׳איז נישט אזוי ווי די פשט וואס דו האסט געזאגט אז ס׳דארף שוין זיין מושבת, נאר ביי יום הראשון. וועגן דעם טראכט איך, ביי יום הראשון פון די איסור חמץ.
Speaker 2:
וואס שטייט אבער “שבעת ימים”? ס׳איז דא שמונה ימים קומט אויס. איך מיין, ס׳שטופט דאך אלץ נישט אריין אזוי אין די פסוק.
Speaker 1:
ניין, “שבעת ימים” שטייט אויף “מצות תאכלו”. נאר זיבן טעג איז “מצות תאכלו”.
וואס איז די לשון הפסוק? זיבן טעג זאל מען עסן מצות. אבער נאך פאר אפילו איז דא די מצוה פון מצה, נאך ביום הראשון פון די איסור חמץ זאל שוין זיין “תשביתו שאור מבתיכם”. און ער ענדיגט צו “כי כל אוכל חמץ”.
אויב גייט מען פשוט׳ישע מקרא איז אזוי, דו זאלסט עסן מצות. פארוואס זאלסטו עסן מצות? ווייל ס׳איז דאך נישט דא קיין חמץ. די איינציגע זאך וואס דו מעגסט עסן איז מצות. ס׳איז דאך נישט אזוי, ווייל אונז ווילן דאך אז ס׳זאל זיין א מצוה, נישט סתם א פראקטישע העלד.
זאגט ער, זיבן טעג איז דא מצות מצה. קען טאקע זיין אז דאס איז וואס דער פסוק זאגט, זאלסט נישט מיינען אז אלע טעג וואס ס׳איז דא איסור חמץ איז אויך דא מצות מצה, אז מצות מצה הייבט זיך שוין אן פון ערב פסח ביי חצות? ניין. די מצוה פון מצה איז נאר דא זיבן טעג. און די איסור חמץ איז שוין דא אכט טעג, און אין די ערשטע פון די אכט טעג זאל מען מאכן די השבתה.
נישט מיט די אכט טעג, just to be clear. ערב פסח איז דא איסור. אין די ערשטע טאג פון איסור חמץ איז דא די מצוה פון תשביתו.
נישט הונדערט פראצענט קלאר, אבער איך גיי מיט די רמב״ם, ווייל דער רמב״ם זאגט מען טאקע אז ס׳איז על פי השמועה, אונז האבן אזוי מקבל געווען אז דאס מיינט עס. ס׳איז דא א שטיקל ראיה אויך.
דיסקוסיע: די שייכות צווישן מצות עשה פון תשביתו און לא תעשה פון לא יראה
רייט, דאס איז נאר אונז זאלן מיר האבן א מצות עשה. דאס אז מ׳דארף אוועקטרייבן אלע חמץ, וואלט מען געוואוסט אפילו אן די מצות עשה וועגן די לא תעשה פון האבן חמץ, וואס אונז האבן פריער געלערנט אז ס׳איז “אך ביום הראשון”, די גמרא זאגט פון “אך”, אדער די גמרא זאגט וועגן “לא יאכל חמץ”. “לא יאכל חמץ”, די איסור פון יום ארבעה עשר. דער רמב״ם לערנט עס ארויס פון “לא תאכל עליו חמץ”. איך זאג, איך געדענק די אנדערע, די גמרא זאגט אזוי פון “אך ביום הראשון תשביתו”.
אבער וואס? וואס זאגסטו?
Speaker 2:
וואס?
Speaker 1:
סאו נאכאמאל, יעצט רעדט מען נישט פון יענע איסור. יענץ איז אן אנדערע סארט איסור. מיינט, ס׳איז דא אן איסור צו עסן חמץ. ניין, האבן חמץ. “לא יראה ולא ימצא” זאגן אונז. אז מ׳טאר נישט האבן חמץ, און מ׳טאר נישט עסן. ס׳קען זיין אז… זייער אינטערעסאנט. סאו אויף אכילת חמץ איז דא א לאו, און אויף האבן איז דא אן עשה. זעט אויס.
און דער פסוק אפשר “לא תשחט על חמץ”, וואס מיינט פאר חמץ קער, איז נישט די זעלבע וואס ער האט געזאגט פריער, אז מ׳טאר נישט עסן בזמן שחיטת הפסח.
Speaker 2:
און פארוואס זאל נישט דאס זיין אויך א לאו?
Speaker 1:
אויך א לאו, ס׳זאל זיין “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, ס׳זאל זיין א לאו פון האבן חמץ ווען מ׳שעכט די קרבן פסח. ער זאגט עס נאר ווי א ראיה לדבר. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא אזא לאו ביי די וועי. ס׳איז דא אזא לאו. פארוואס טאקע נישט זאגן א לאו? “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, ס׳איז דא א לאו. איך ווייס נישט. איך ווייס נישט וואס ס׳גייט פאר.
בסדר, ער זאגט עס נאר ווי אופן ראיה לדבר. א ראיה אז תשביתו מיינט דאס. יא, איך דאונט נאו. איך ווייס טאקע נישט.
אבער אגען, דאס איז נאר דער רמב״ם׳ס טרייען צו ברענגען אז דער פסוק זאל מאכן סענס אז ס׳שטייט דאס. דער אמת איז אז מיר ווייסן דאס ווייל די חכמים זאגן אונז אז ס׳איז הלכה למשה מסיני.
Speaker 2:
פארוואס זאל מען עס נישט זאגן ווי א לאו?
Speaker 1:
איך זאג דיר ווייל… אגען, דער מקור פון די אלע הגדרות איז נישט פון די פסוק, לאמיר זיין קלאר. ס׳איז מפי השמועה. אז וואס איז די הלכה? אזוי איז די הלכה. ס׳איז דא א מצוה צו להשבית זיין, ס׳איז נישט די זעלבע ווי דער איסור אכילת חמץ ערב פסח, ס׳איז אויך נישט די זעלבע ווי איסור לא יראה א גאנץ פסח.
איך וואלט דיר געזאגט עפעס אנדערש, איך האב געמיינט דו מיינסט דאס צו פרעגן, איך געדענק אז מענטשן פרעגן דאס, פארוואס דארף מען האבן בכלל די איסור השבתה? ס׳איז דאך דא אן איסור לא יראה. אויב מ׳טאר נישט לא יראה חמץ, סאמהאו דארפסטו פטור ווערן פון דעם ערב פסח. וואס דען זאלסטו טון?
דאס איז פשוט, ס׳איז דא אסאך מאל אין די תורה, ס׳איז דא א לאו און אן עשה, ס׳איז דא אן איסור השבתה פון “תשביתו”. יא, מצות עשה, ער הייבט אן מצות עשה, האט מען שוין געזאגט אז ס׳איז דא א לאו אין ערב פסח.
אבער ס׳איז אינטערעסאנט, פארוואס? קוק, ווייל לאמיר לערנען די נעקסטע שטיקל, לאמיר זען. לאמיר טרייען צו לערנען די עיקר הלכה פון בדיקת חמץ אויך, ווייל איך האב דא עפעס א בעיסיק זאך. אזוי ווי דו ביסט לערנען הלכות פסח, נוצן זיך די זאכן, זיי זענען נישט די ערשטע.
אקעי, ס׳איז טאקע א פלא פארוואס “לא תשרי חמץ” איז נישט קיין לאו אויף האבן חמץ פון ערב פסח נאכמיטאג, ווייס איך נישט. שוין.
הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, וואס טייטש די השבתה? ער האט געזאגט “להשבית”. יעצט גייט ער מסביר זיין וואס טייטש להשבית.
זאגט ער, “מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו, ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל”. ער זאל מבטל זיין די חמץ פון זיין הארץ, ער זאל עס באטראכטן אזוי ווי עפר, ער זאל צולייגן קאפ, ער זאל מאכן פארזיכערן… “וישים בלבו” מיינט ער זאל טראכטן אין זיין הארץ, ער זאל פארזיכערן…
ניין, איך קען לערנען ביידע וועגן, ווייל איך טראכט יא אז די דאורייתא מיינט אויך נישט אז ס׳זאל בלייבן בולקעלעך אין זיין הויז. ס׳מיינט אזוי, אז דו זאלסט וויסן אז דו גייסט נישט עסן חמץ, און ממילא זאלסטו פטור ווערן פון די חמץ. ס׳מיינט נאך נישט אז דו דארפסט נאכזוכן. די חכמים זאגן אז דו דארפסט נאכזוכן.
ניין, ניין, ניין, דאס איז נישט ריכטיג, דאס איז נישט ריכטיג. דער רמב״ם האט געוואוסט פון די גמרא אז ביטול בעלמא סגי. איך האב נאר געמאכט די אלע דעת ווייל דער רמב״ם זאגט זייער אסאך ווערטער אויף וואס איז די טייטש פון די ביטול.
ביטול בעלמא סגי מיינט אז ס׳איז נאך דא חמץ ברשותו, ער זאל טראכטן אז ס׳איז נישט דא. דאס איז די טייטש. ווען ס׳ליגט אויף זיין טיש א ברויט, העלפט נישט די…
Speaker 2:
לא נכון, לא נכון, לא נכון. ס׳העלפט יא, ווייל ער האלט פון אים בתור עפר.
Speaker 1:
“וכל חמץ שברשותו”, רייט? ער האט חמץ אין זיין רשות. אויב איז דא חמץ אין זיין רשות, “הרי הוא כעפר. כדבר שאין בו צורך כלל”, דאס וואלט געווען גענוג השבתה מן התורה. דאס איז די טייטש השבתה האמורה בתורה.
דיסקוסיע: איז ביטול בעלמא אויך די פשט אין “לא יראה”?
סאו, דאס פרעג איך, אויב איך וואלט גלייך געוואלט פרעגן, דאס איז אויך “לא יראה” האמורה בתורה? ווייל ס׳איז זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט דאס אויף השבתה, אבער “לא יראה” מיינט אויך דאס, מ׳זאל זיך דאכטן אז ס׳איז נישט דא.
דאס איז מיר א שאלה, ווייל לכאורה וואלט מען געדארפט מאכן בדיקת חמץ מדאורייתא וועגן “לא יראה”. דער רמב״ם לייגט עס אריין אלס השבתה, און דו האסט מיר געזאגט א מינוט צוריק אז השבתה איז basically די זעלבע זאך ווי “לא יראה”, נאר בלשון עשה. איז זייער אינטערעסאנט אז דער רמב״ם זאגט נישט מהו “לא יראה” האמורה בתורה.
Speaker 2:
ניין, איך האלט מען קען לערנען דעם רמב״ם אביסל אנדערש, אז די תורה זאגט נישט אז מ׳דארף זוכן אין די הויז. די תורה זאגט, נעם ארויס די חמץ וואס ליגט אינמיטן דיין…
Speaker 1:
דאס איז נישט אמת. דאס איז נישט אמת. אויף דיין טאץ וואס איז אנגעגרייט צו עסן פאר די נעקסטע טאג-צוויי ליגט חמץ, נעם עס ארויס. און זיי “משבית”, זיי עס מבטל וואס איז יא געבליבן. נאכדעם קומט די חכמים, מ׳דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין די גאנצע רשות.
Speaker 2:
דאס איז זיכער נישט אמת, ווייל ס׳איז זיכער נישט אמת אז מ׳דארף anything ארויסנעמען מיט די הלכה פון ביטול בעלמא. דאס איז exactly וואס ס׳שטייט, אז מ׳דארף נישט ארויסנעמען.
Speaker 1:
by the way, בדיקה מיינט נישט זוכן, בדיקה מיינט ארויסנעמען, ביאור. וועלכע ברכה מאכן מיר אויף בדיקת חמץ? “על ביעור חמץ”. גלייך ווען מען זאגט “על ביעור חמץ”, אויך אמת, אבער ס׳איז נישט אמת אז די הלכה פון בדיקת חמץ איז נאר די זוכן. די הלכה פון בדיקת חמץ איז בכלל מבער צו זיין, ווייל ודאי מען מאכט א ברכה “על ביעור חמץ”, נישט “על בדיקת חמץ”.
Speaker 2:
ס׳מער א proactive ביאור, א proactive אויסטראג.
Speaker 1:
נישט proactive, ווייל מען דארף פאקטיש עפעס טון. אבער איך גלייב נישט ווען מען זאגט דאורייתא “שביטול חמץ” מיינט אז עס קען בלייבן אויף זיין פלאץ. ס׳מיינט “כל חמץ שברשותו”, אוודאי.
דיון בשיטת הרמב״ם: תשביתו מיינט ביטול בלב
Speaker 1:
ניין, איך וואלט ווען… מ׳קען לערנען דעם רמב״ם אביסל אנדערש, אז די תורה זאגט נישט מ׳דארף זוכן אין די הויז. די תורה זאגט, נעם ארויס די חמץ וואס ליגט אין דיין… דאס איז נישט אמת. דאס איז נישט אמת. דאס איז זיכער נישט אמת. אויף דיין טיש וואס איז אנגעגרייט צו עסן פאר די נעקסטע טאג צוויי ליגט חמץ, נעם עס ארויס. און זיי האבן משבית, זיי האבן מבטל וואס איז יא געבליבן. נאכדעם קומען די חכמים אז מ׳דארף גיין נאכזוכן איבעראל אין די גאנצע רשות.
דאס איז זיכער נישט אמת, ווייל ס׳איז זיכער נישט אמת אז מ׳דארף עניטינג ארויסנעמען מיט די הלכה פון ביטול בעלמא. דאס איז עניטינג וואס ס׳שטייט, אז מ׳דארף נישט ארויסנעמען.
די ברכה “על ביעור חמץ” — בדיקה מיינט ביעור
Speaker 1:
ביידע וואס דו ביסט, בדיקה מיינט נישט זוכן, בדיקה מיינט ארויסנעמען. ביעור. וועלכע ברכה מאכן אים, על ביעור חמץ. גלייך ווייל ער זאגט, ער זאגט ער מאכט ביעור חמץ. אויכעט אמת, אבער עס איז נישט אמת אז די הלכה פון בדיקת חמץ איז נאר די זוכן. די הלכה פון בדיקת חמץ איז בכלל מבער צו זיין, ווייל וראי, מען מאכט א ברכה על ביעור חמץ, נישט על בדיקת חמץ. ס׳איז מער א פראאקטיוו ביעור, א פראאקטיוו אויפרע. נישט נאר א פראאקטיוו, ווייל מען דארף פאקטיש עפעס טון.
קשיא: “כל חמץ שברשותו” — צו מיינט עס ממש חמץ אין הויז?
Speaker 2:
אבער איך גלייב נישט, ווען מען זאגט די רצון שיעור, חמץ מיינט אז עס קען בלייבן אויף זיין בלאט די ברויער. ס׳מיינט כל חמץ שברשותו, אוודאי.
Speaker 1:
ס׳מיינט יא. ס׳מיינט יא, ס׳איז נישט קיין שום… ס׳מיינט אז ס׳איז דא חמץ, ער האלט נישט דערפון. אזוי זאגט דער רמב״ם, כי דבר שאין מצורע וכדומה.
קשיא: “לא יראה לך ולא ימצא לך” — וואס איז מיט די פסוקים?
Speaker 2:
וואס די תורה זאגט דאך לא יראה לך ולא ימצא לך.
Speaker 1:
אה, זייער גוט. איך מיין אז דער רמב״ם מיינט נאר דוקא אויף די תשביתו. ס׳איז נישט אמת, ס׳איז נישט קיין ספק. דו קענסט נישט מאכן א נייע תורה קעגן אלע וואס ס׳שטייט. וואס ס׳שטייט איז אז בי השבתה, פרעגסט א שאלה, אויב השבתה מיינט לרעה? די זעלבע זאך, השבתה לרעה מיינט נישט ליטרעלי. ער מיינט ביטול, איז וואס ער מיינט.
Speaker 2:
וואס זאל איך טון?
Speaker 1:
אזוי שטיין. דער אמת איז אז דאך איז טאקע מבטל, ווייל ער גייט עס מער קיינמאל נישט קענען נוצן.
Speaker 2:
יא, ס׳איז דאך דא אויך די איסור אז מ׳טאר עס נישט נוצן נאך יום טוב.
Speaker 1:
ס׳איז פראקטיש, מסתמא ביסטו גערעכט אז פראקטיש, אויב א דבר שאין בצורך, מסתמא גייט עס אויסקלינען, ווייל ער קלינט דאך פאר יום טוב.
פשוטו של מקרא: תשביתו מיינט ביטול בלב
Speaker 1:
איך זאג אין די פשוטו של מקרא זעט אויס אזוי, אז פסח איז אנדערש ווי אלע טעג, דיין מיל זענען נישט חמץ. און נישט נאר דאס, נאר דו זאלסט עס אויך ארויסטראגן. אויף דעם זאגט ער, ס׳מיינט נישט אז מ׳דארף יעצט גיין זוכן, נאר ס׳מיינט נישט אז מ׳דארף ארויסטראגן. ס׳מיינט אז מ׳דארף גארנישט טון, מ׳דארף נאר טראכטן.
די גמרא זאגט דאס אויף השבתות
Speaker 2:
איך זאג דיר וואס די גמרא זאגט דאס. ער זאגט דאך לענין השבתות. די גמרא האט געהאלטן אויך אויף השבתות?
Speaker 1:
יא, די גמרא זאגט עס ביסל בעלמא סתם, די גמרא זאגט עס אויף בדיקת חמץ, “בל יראה” מיין איך שטייט אין די גמרא. מ׳דארף פארשטיין קלאר בעסער. דער רמב״ם האט דא געמאכט אזא געוויסע summary פון די גמרא, און ס׳איז נישט הונדערט פראצענט פשוט אז דאס איז די פשוט׳סטע וועג צו מאכן די summary פון די זאך, אבער אונז לערנען יעצט וויאזוי דער רמב״ם האט עס אוועקגעלייגט, און אזוי זעט אויס פון דער רמב״ם.
חמץ שבלב — דער חסידישע טייטש
Speaker 1:
אבער דער רמב״ם זאגט דאס אז די השבתה טייטשט בלב. ווי מאכט מען ביטול חמץ? ווי מאכט מען ביעור חמץ? אין די הארץ. די חמץ שבלב. עס איז שוין די חסידישע טייטש. עס איז שוין חמץ שבלב, אבער חמץ, עס איז דאס נישט חמץ שבלב. עס איז אסאך בעסער, אסאך מער א דקות אין די חסידישע טייטש.
חידוש: חסידים מיינען אז נאר דברים שבלב קענען מבטל זיין בלב. דער חמץ זאגט, ניין, אפילו א פאקטישע חמץ קען מבטל זיין בלב. ווייל דער עיקר איז די לב. אלעס אנדערש איז נישט וויכטיג. עה, מ׳ווייסט נישט. מדרבנן איז יא וויכטיג, ווייל נישט מדאורייתא.
קשיא: מעשיו מוכיחים — אויב ער האלט שיינע חמץ אין הויז
Speaker 2:
אבער די השבתה קומט דאך אויך מיט מיט דעם אז מ׳האט געבאקן חמץ, מ׳האט געבאקן מצה, און מ׳ווייסט אז מ׳גייט נישט יעצט עסן. אויב איז געבליבן עפעס, זאגסטו אז דו ביסט פראקטיש אזוי ווי ביי א בעל הבית׳ס… און למעשה, אויב איז דא שיינע חמץ אין זיין הויז, איז נישט מעשיו מוכיחים אנדערש ווי וואס ער האט געטון בלב, אז ער האלט עס יא.
Speaker 1:
פארוואס האלט ער עס? ער האלט עס נישט, ביטער ווייל. ס׳איז כעפר. ביי די וועי, דער גוי וועט שוין ארויסנעמען דאס. דער גוי רעדט אויך אין די קאנטעקסט אז ס׳מאכט סענס. אויב ער האט א שיינע חלות, העלפט נישט זיין… אזוי ווי א מענטש טוט בלב, בפיו ולבו אינם שווים.
חידוש: מדאורייתא מעג מען יא האבן חמץ
Speaker 1:
וועגן דעם, ווען ער זאגט לכפש, איז די ענד צו דעם. מיר זאגן אז אין די תורה איז נישט דא די עצם מצוה פון ממש נאכגיין. ס׳זאל נישט זיין חמץ, מ׳ווייסט אז חמץ איז מער נישט רעלער, אבער ס׳איז נישט אמת אז ווען ער זאגט אז מדאורייתא איז ביטול מיינט אז מ׳מעג נישט האבן חמץ. מ׳מעג יא האבן חמץ מדאורייתא, נאר מ׳טאר נישט האלטן דערפון.
Speaker 2:
דו ביסט גערעכט, מסתמא פראקטיש. אויב ער האלט נישט, וועט עס ארויסדארפן. אבער דאס איז שוין א פראקטישע זאך.
הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים
Speaker 1:
ענדיגט דער רמב״ם צו, אבער מדברי סופרים, וואס די חכמים האבן געטון איז, זיי האבן געאסר׳ט, זיי האבן צוגעלייגט, לחפש אחר החמץ. וואס ווילן מיט די רבנן? צו זוכן די חמץ אויך במחבואיו ובחוריו איבעראל, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.
Speaker 2:
ניין, גוט. עס ארויסנעמען פון איבעראל.
Speaker 1:
דאס איז איין הלכה אזוי ווי, און נאכדעם ווען דעם קומט אריין נאך אזוי פרטים.
Speaker 2:
ניין, דער חידוש איז ווייל דאס וואלט געווען נאר בייטאג. נישט נאר ווען ס׳הייבט זיך אן די איסור, דעמאלטס זאל מען עס ארויסדריגן, נאר מ׳זאל מאכן א ספעציעל צייט פאר דעם נאך אפילו פאר דעם.
זמן הבדיקה: ליל ארבעה עשר לאור הנר
Speaker 1:
שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר, און מ׳זאל עס טון לאור הנר, ווייל ס׳איז ביינאכט. זאגט ער צוויי סיבות. זאגט ער, פארוואס טוט מען עס ביינאכט? ווייל שבלילה כל העם מצויין בבתיהם. און פארוואס טוט מען עס מיט א לעכט? איז ווייל אור הנר… פארוואס טוט מען עס ביינאכט לאור הנר? ווייל אור הנר יפה לבדיקה.
Speaker 2:
יא, אור הנר מיינט נישט לאפוקי בייטאג. בייטאג טוט מען עס נישט, אבער נישט אן א לעכט. לאפוקי עפעס אן א נר, אבער אפוקי מיט אן אבוקה, וואטעווער אנדערע זאכן.
ואין קובעין מדרש — נישט אנהייבן לערנען
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם ווייטער, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, פון די ענד פון יום שלשה עשר, דאס הייבט זיך אן פאר ס׳הייבט זיך אן די תחלת לילה בתר, הייבט מען נישט אן קיין נייע זמן פון לערנען. וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו. ס׳טייטש, פאר די גאנצע עולם איז מען נישט קובע לערנען, און די חכמים זאלן ניטאמאל לערנען תורה, זיי זאלן ניטאמאל זיין קורא ביתו. דאס מיינט פשוט לערנען בצמצום וביחיד. בציבור הייסט א מדרש, אבער מ׳דרש׳נט, אבער וואטעווער, אפילו אליינס וועט ער נישט אנהייבן צו לערנען. ווייל שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה, כדי ס׳זאל נישט זיין א חשש, אז מ׳וועט נמשך ווערן אויף דעם.
דיון: וואס מיינט “שמא ימשך” — תורה איז א דבר המושך
Speaker 1:
דא לערנט מען די וויכטיגע זאך פון וויאזוי מ׳לערנט. אויב איינער לערנט, ס׳איז נישט דא קיין שמא ימשך, ער ווייסט אלעמאל ווען דיין זמן, ווען מ׳ענדיגט די לערנען איז, איז נישט פון די סארט לערנען האבן די חכמים גערעדט.
פון דעם זאג איך פאר די וואס איך דארף דא יעדן טאג גיין אויפפיקן די בעיבי פון די בעיבי סיטער, אז אלעס האט דאך געמאכט, ס׳ענדיגט זיך נאך אין סדר אין ישיבה דא אין לעיקוואוד, וואטעווער, איז איך פארשטיי נישט וויאזוי ס׳קען זיין. נאכדעם האבן די טענות אז איך קום שפעט. וואס הייסט? ס׳איז דאך דא א הלכה, אויב ס׳וואלט געווען א חיוב אז מ׳דארף קומען אין סייל, וואלט געווען אן עצה צו לערנען די ערשטע סדר. אלא מאי? מ׳רעדט דאך, מ׳וועט אנקומען. מען ווייסט, קען אנהייבן אז בעצם די סדר רעדט עס דאך א שעה שפעטער, די לעצטע שעה איז די שמא ימשך צייט. אבער לערנען איז א זאך וואס איז מושך.
קלערונג: “מדרש” vs. “קורין” — וואס מיינט “לקרות”?
Speaker 2:
די מלכים איז א זאך אז ווען מ׳איז קובע אין מדרש טוט מען עס אייביג אין מדרש, און נאר ווען מ׳לערנט אליין לערנט מען מקרא?
Speaker 1:
ניין, מדרש איז דאך א זין תורה. איך מיין אז מדרש איז טאקע א שיעור קבוע, א שיעור ברבים. און קורין, איך מיין נישט אז קורין בדרבה מיינט דוקא לקרות מקרא. איך האב געזען אין מיינע נאוטס פון פריער האבן מיר גערעדט פון דעם דאס א מאל. איך מיין אז קורין בגמרא. קורין מיינט ליינען. ס׳מיינט לאפיקא דוקא. ער איז נישט איבער, ער איז נישט פאר זיך. אזוי מיינט איך, ווייל ס׳קען נישט קיין א חכם דוקא מקרא, עניטינג וואס ער לערנט איז… איך געדינק אז רבינו בן נחה האט עפעס געזאגט וועגן דעם, אדער אנדערע. אזוי שטייט אין די צעטל פון לעצטע מאל.
דער ר״ן: עונת תלמידי חכמים משבת לשבת
Speaker 1:
זייער וויכטיג. מ׳האט שוין אסאך מאל נאכגעזאגט דער ר״ן. דער ר״ן זאגט אז דאס וואס שטייט אז אונס תלמידות מלחמה איז משבת לשבת, מיינט רוב שבתים, ווייל ס׳קען זיך זיכער מאכן אז דער חכם קומט נישט אהיים פרייטיג צונאכטס אויכעט, ווייל ער האט זיך פארטוען א סוגיא, ס׳איז געווען א שווערערע סוגיא די וואך. ס׳קען נישט זיין אז דער חכם איז נישט קיין אזא זאך וואס ער קען האבן א סדר קבוע ווען ער ענדיגט זיין לערנען. דו הערסט?
רייט, ווייל די לערנען דארף זיין מלאכתו עריה, ווייל ס׳איז א דבר המושך. אזוי ווי איינער זאגט, גיי צו די זאך וואס איז די מערסט אינטערעסאנט, און סטאפ. יעדער איינער ווייסט אז ווען מ׳קוקט אויף די סקראל ענדיגט עס נמשך. יא, תורה איז חס וחומר. רייט.
פאראלעל: די דין פון סעודה פאר מנחה
Speaker 1:
און אזוי ווי ס׳שטייט אז מ׳טאר נישט אנהייבן א סעודה פרייטאג ווייל ער גייט נמשך ווערן ביי אכילתו. נישט פרייטאג, פרייטאג איז אן אנדערע ריזען, אבער ווי מ׳האט געמיינט פאר מנחה, וואטעווער, פאר מנחה, ווען דארף טון א מצוה. ס׳איז דא די זעלבע הלכה לכאורה. דאס איז אויך אויף לערנען. ס׳איז זייער וויכטיג אז מ׳זאל נמשך ווערן.
[דיגרעסיע: דער ראפיסטריווקער רבי]
Speaker 1:
דער ראפיסטריווקער רבי, ר׳ ירושלים מרדכי, האט געהאט חברותות. ער וועט קיינמאל נישט זאגן ווען ס׳ענדיגט זיך. די חברותא האט געדארפט אלעמאל פארמאכן דאס, ווייל ווען נישט דער רבי וואלט געלערנט, ער וואלט געלערנט ביז פרייענבורג. איך ווייס נישט, ער וואלט נאך היינט געלערנט אויכעט, ווען יענער מאכט עס נישט צו זיין סטאפ. געוואלדיג.
הלכה ד: פרטי בדיקת חמץ
Speaker 1:
הלכה ד׳ — זיי האבן עס געלערנט. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא גייט עס שוין אריין פרטים. דאס הייסט, ביז יעצט מער ווייניגער איז געווען אזוי ווי די כללי הדברים. יעצט, אז מ׳האט געזאגט אז די חכמים האבן טאקע געווען אז מ׳זאל מאכן בדיקת חמץ, גייט שוין אריין אלע פרטים פון בדיקת חמץ, און נאכדעם וועט מען רעדן אלע פרטים פון די עצם עשר חמץ.
אינטערעסאנט, פארשטייסטו, איך זאג עס אביסל בעקווארדס. דער רמב״ם אלעמאל גייט אזוי. איך מיין אז קיינמאל גייט נישט אזוי ווי ער זאגט אלע כללים, און נאכדעם הייבט ער אן פון אנהייב. כמעט אלעמאל עפעס סאמהאו פארט עס אריין אין זאכן. אינטערעסאנט.
דער רמב״ם זאגט נישט דעם טעם פאר בדיקה
Speaker 1:
און דער רמב״ם זאגט אויך נישט די סיבה פארוואס. פארוואס האבן די חכמים צוגעלייגט מצוות בדיקת חמץ? אמאל זאגט ער סיבות, אמאל זאגט ער נישט סיבות. אין די גמרא איז דא א באקאנטע מחלוקת וואס רש״י זאגט וועגן אפשר וועט מען צוקומען צו עסן, אנדערע ראשונים זאגן ווייל אפשר מיינט ער נישט עכט זיין ביטול, אפשר איז די ביטול נישט גענוג עכט. סאו די אנדערע ראשונים איז דער רמב״ם אין א געוויסע סין.
וואו דער רמב״ם לייגט בדיקה — ווייזט דעם טעם
Speaker 1:
דאס הייסט, דער רמב״ם זאגט נישט… אין די גמרא שטייט יא עפעס א טעם אז ער גייט טרעפן א גלוסקא יפה און אזוי ווייטער. אה, מיר זאגן, דער רמב״ם, אין די פלעיסמענט וואו ער לייגט עס, זעען מיר אונז אז ס׳איז א חלק פון די דין. און פטור ווערן מיט די דין תשביתו. יא, ס׳זעט פון די רמב״ם. ווייל די רמב״ם, ווען ער זאגט נישט א טעם, קוקט מען וואו ער לייגט עס. ווען ער וואלט עס גלייגט לעבן די איסור פון עסן, וואלט מען פארשטאנען אז ס׳איז א שם האה וועט מען עסן. ניין, די לומדים מוטשענען זיך אויף די רמב״ם, אבער איך מיין אז מ׳זעט נישט נאר פון עסן, נישט פון לא יראה.
חידוש: בדיקה איז א מדרבנן׳דיגע פירוש פון תשביתו
Speaker 1:
די רמב״ם זעט עס אויס אז ס׳איז די פירוש מדרבנן כאילו אויף די נושא פון תשביתו. מדרבנן הייסט תשביתו מיינט זיי מבטל. די רמב״ם זאגן ניין, זיי מבטל, זיי משבית בפועל ממש. דאס זעט אויס פון די לשון הרמב״ם. ער איז נישט מסביר. פארוואס? ער זאגט נישט אז ס׳איז געווען אן ענדיגער אזוי ווי מ׳וואלט נישט געמאכט. ער לייגט עס אראפ, כאילו.
שאלת אחרונים: צי בדיקה קען ווערן דאורייתא?
Speaker 1:
און פארדעם קומען אזעלכע אחרונים און פרעגן אזא שאלה, למשל, צו לויט דעם רמב״ם, אויב מ׳האט נישט געמאכט ביטול, צו דעמאלטס וועט יא בדיקה זיין א מצוה דאורייתא? ס׳קען זיין, מ׳קען עס הערן אין דעם רמב״ם, אזוי ווי אז די תורה אליין זאגט דאך אז מ׳דארף עס משביר זיין. אבער וואס דען? די תורה זאגט אז בלב איז גענוג. אויב מ׳האט נישט געמאכט בלב… אדער אויב מ׳האט נישט געמאכט, דו קענסט ווייסט אז די זעלבע זאך. די רבנן איז אויך א קיום פון תשביתו, ווייל… דאס איז ביי כל החומר, אויב בהשביתו בלב ארבעט כל החומר אז ס׳ארבעט ווען מ׳ווארפט עס ארויס.
“פוט יור מאני ווער יור מאוט” — באווייז דעם ביטול
Speaker 1:
מ׳קען נישט אויך אנקוקן אזוי ווי אביסל, אזוי ווי אז ווען א מענטש טוט עפעס בלב, זאגט מען אים, לאמיר זען, פוט יור, איך ווייס, יור מאני ווער יור מאט, איך האב געדענק נישט די אויסדרוק. לאמיר זען צו דו מיינסט עס עכט. אויב דו האלטסט עס און דו
הלכה ב — אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה
Speaker 1: אבער אז דו ווייסט אז נאך יום טוב גייט מען עס עניוועי נישט נוצן, און דו טוסט די תקנת רבנן, דעמאלטס ווייסן אונז אז דער ביטול איז געווען עכט.
יא, אבער דער רמב״ם זאגט עס נישט, און זיי מאכן ספעקולעישאנס. פיין, ס׳זעט אבער אויס די נקודה, אז דער רמב״ם פארשטייט אז דאס איז די…
איך וואלט געזאגט, אויב דו פרעגסט מיך, איך וואלט געזאגט פארקערט. איך וואלט געזאגט, איך מיין אז ס׳איז אביסל אזוי קוקט אויס נאך אין די סוגיא פון די גמרא. איך וואלט געזאגט אז פשוט פשוט איז די פשט אין עומק הלומדות פון די גמרא, פון די אמוראים בעצם.
ווייל די חידוש אז ביטול בעלמא סגי מיינעך שטייט נאר אין די גמרא. איך וואלט געזאגט, אז ס׳שטייט אין תורה “תשביתו”, פארוואס פארשטייסטו א נארמאלער איד, א בעל הבית שיעור? אוודאי, ער נעמט דעם חמץ און ווארפט עס ארויס.
די חכמים זאגן, קום מער, טראכט אריין, וועסטו זען וואס איז דער ענין פון ארויסווארפן, ס׳זאל זיין דא, דער עיקר איז דאך ס׳זאל זיין בטל. ס׳איז בעצם קען מען מבטל זיין.
אבער ס׳איז זיכער אז דער נארמאלער סדר איז צו בודק צו זיין. ס׳איז נישט אז ס׳איז געווען, אמאל האט מען זיך געפירט בביטול בעלמא, און ס׳איז געקומען די רבנים און געזאגט, ס׳ווערט א מכשול, אזוי ווי אנדערע הלכות זענען אזוי.
ס׳איז מער, אלעמאל פלעגט מען מאכן בדיקת חמץ. נאר די רבנים, די בעלי תלמוד חכמים פארשטייען אז דאס איז נישט בעצם מוכרח מצד די מדאורייתא. פארוואס? ווייל מדאורייתא קען מען דאך מבטל זיין. אלא מאי, די עצם ביעור איז שוין מדרבנן, ממילא קומט אויס קולות און פרטים אין דעם.
אבער פארשטייסטו דאך אז ס׳איז נישט שטארק אזוי ווי… פארשטייסטו זאגן למשל ביי שבת, ווען ס׳שטייט “תשבות”, מיינט מען זיכער אז דו זאלסט נישט טון קיין פעולות. דאס אז דו זאלסט טראכטן, דאס איז אויך גראדע אזא זאך ווי כאילו כל מלאכתך עשויה, אבער דאס איז שוין אז דאס זעט מען דורך נישט טון ארבעט.
איך מיין אז ס׳איז דא דרבנן וואס איז מער אזוי ווי א גזירה כדי צו סלק׳ן א פראבלעם. ס׳הייסט, אמאל פלעגט מען זיך אפשר נישט פירן דאס? ס׳איז דא אזעלכע גזירות, ס׳איז דא אמאל וואס האט זיך אלעמאל געפירט, און די חכמים קומען און געמאכט א נייע גדר מיט א מכשול.
ס׳זעט נישט אויס אז א בדיקת חמץ איז אזוי, ס׳איז מער אז אוודאי פלעגט מען אלעמאל בודק זיין אז ס׳איז חמץ, נאר די לומדים, די גמרא, לערנט אז דאס איז נישט בעצם וואס די תורה האט געמיינט מעיקר הדין, עפעס אזא סארט חילוק.
דער רמב״ם׳ס לשון: אין בודקין לאור הלבנה ולא לאור החמה
Speaker 1: אקעי, אז “אין בודקין”. האבן מיר געלערנט פרטים, שוין, מיר האבן געלערנט אז די בדיקה דארף זיין ביינאכט. יעצט גייט מען רעדן ווייטער, “אין בודקין”, מ׳זאל עס טון “לאור הנר”.
דער רמב״ם האט געזאגט צוויי זאכן: מ׳זאל עס טון ביינאכט, און מ׳זאל עס טון לאור הנר, ווייל ביינאכט איז סיי דער עולם איז אינדערהיים ביינאכט, און סיי דער נר ארבעט גוט ביינאכט.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה”. די תקנת חכמים איז מ׳זאל עס טון דוקא ביי א לעכט, און נישט נוצן די לעכטיגקייט פון לבנה, אדער אויב מ׳טוט עס בייטאג, חמה.
Speaker 2: ניין, בייטאג איז יא חמה גוט.
Speaker 1: איך מיין אז “לאור החמה” מיינט צו זאגן אביסל… זאלסט טון דוקא ביינאכט.
Speaker 2: בייטאג מיינסטו י״ג, רייט, די טאג פארדעם, רייט.
Speaker 1: איך מיין אבער אז ס׳מיינט ביינאכט, אפשר ווען ס׳איז נאך ביי די שקיעה דארף מען אביסל…
Speaker 2: קען זיין, יא, אנפאנג נאכט, יא.
Speaker 1: איך קען עס פארשטיין, ווייל נישט דאס איז די זעלבע זאך ווי זאגן אינדערפרי. מ׳קען דאך יא בודק זיין ביום אין א לעכטיגע שטוב לאור החמה. ער גייט שוין זאגן ווען דער אור החמה העלפט.
Speaker 2: אקעי.
דוקא לאור הנר — נישט אבוקה
Speaker 1: “ולא לאור הלבנה”. ער מיינט צו זאגן אז ווען די חכמים האבן געזאגט “לאור הנר”, האבן זיי געמיינט דוקא. נישט אז זיי האבן דיר געגעבן אן איידיע און דו וועסט זאגן, “אה, קען אויך זיין עניטינג ענליך.” ניין, זיי האבן געמיינט דוקא נר.
און נישט למשל אבוקה. א מענטש וואלט געטראכט, אבוקה איז נאך בעסער ווי א לעכט, ס׳איז א גרעסערע לעכט. אבער די גמרא למשל זאגט אז אבוקה איז שווער צו בודק זיין מיט אבוקה, ווייל די אבוקה אזוי ווי ער גייט נישט פאראויס, ער גייט אין בעק, וואטעווער, איך געדענק נישט פונקטליך וואס די גמרא זאגט פארוואס נישט אבוקה.
נאר “לאור הנר”, ווייל שאור הנר איז גוט, מ׳קען זיך אראפבייגן און קוקן מיט דעם.
נפקא מינה להלכה: פלעשלייט
למשל, אין די היינטיגע מציאות זאגט מען אז א פלעשלייט האט אן ענליכקייט, ווייל ס׳שיינט צו די פלאץ, די פאוקעסט לעכטיגקייט.
Speaker 2: יא, נישט קיין קשיא מיט “לקנות נרות” ביי די בדיקת חמץ.
Speaker 1: רייט, איך מיין צו זאגן, אויב וועסטו עס צוגלייכן צו עפעס, וועסטו זאגן אז א פלעשלייט איז אזוי ווי א לעכט, ווערסעס לאמיר זאגן סתם א גרויסע לייט איז מער ענליך צו אור החמה אדער אור אבוקה.
שוין, ס׳איז נישט אזוי וויכטיג, מיר מיינען דאך נישט דא צו מאכן די פראקטישע הלכה.
הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבאות; אכסדרה; אמצע החצר
במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות
Speaker 2: ביי מורי ורבותי, זאגט דער רמב״ם די הלכה אז מ׳דארף טשעקן… מ׳קען שוין גארנישט טון מיט א לעכט. דו ווייסט וואס מ׳נוצט א לעכט פאר לעכטיגקייט? סיריעסלי?
Speaker 1: אבער פון די אנדערע זייט, היינט טוען מענטשן בדיקת חמץ אסאך מער גרונטליך פון אפאר טעג פאר יום טוב.
Speaker 2: דאס איז די אנדערע זאך, מ׳דארף וויסן. אן אנדערע שמועס, נישט פאר יעצט.
Speaker 1: יא, זאגט דער רמב״ם, במה דברים אמורים? אז מ׳דארף א לעכט, אז מ׳דארף בודק זיין לאור הנר, בחורים ובמכבאות, אין ווינקלעך און אין לעכער, אין באהאלטענע פלעצער וואס דארטן איז טונקל און שווער צו זען, און די לעכט העלפט. און אויך די זון קומט נישט דארט אן.
אבער, אינטערעסאנט, און מסתמא וואלט ער אויך געמיינט צו זאגן, אדער סתם אזוי, אין א צימער וואו ס׳איז נישטא קיין פענסטערס, אזא מין פלאץ, דארף זיין לעכטיג.
איך זאג דיר, די “אבל” גייט ער נישט די פארקערטע פון חורים ומחבאות, נאר ער גייט די פארקערטע פון א צימער וואו ס׳איז נישט לעכטיג.
Speaker 2: רייט, אבער אינמיטן די צימער דארף מען נישט גארנישט קיין לעכט, קענסט דאך זען.
Speaker 1: קען מען פלעין אויסקערן און זען, יא.
אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו
Speaker 1: אבל אכסדרה שאורה רב, א פלאץ וואו ס׳איז באלאכטן, אכסדרה איז א צימער וואס האט נישט קיין ווענט, ממילא איז עס גוט באלאכטן, איז אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו, ווייל דער עיקר איז מ׳זאל עס זען, ס׳איז נישט עפעס א גזירת הכתוב פון א לעכט.
אמצע החצר — העופות מצויין שם
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, אין די חצר דארף מען אויך קוקן אין די ווינקלעך, אבער אין די צענטער פון די חצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויין שם, אין אזא פלאץ איז דא עופות, והם אוכלים כל חמץ שיפול שם, אויב פאלט עפעס אראפ וועלן עס די פייגלעך עסן. ממילא דארף מען ווייטער נישט קיין בדיקה, מ׳קען אננעמען אז די פייגלעך האבן עס געגעסן.
חידוש: היינטיגע הייזער מיט גרויסע פענסטערס
Speaker 1: אפשר אין אן אמאליגע צייטן איז נישט געווען אזויפיל פענסטערס, די ציור וואס די חכמים האבן געטראכט אז ס׳וועט גענוג זיין די זון איז נאר אן אכסדרה, וואס איז אפן אינגאנצן פון די זייט אדער פון איין זייט.
היינט בויעט מען מיט זייער אסאך גרויסע פענסטערס אין יעדע צימער, סאו בייטאג איז גאר לעכטיג. איך מיין אז ס׳איז אין אן אמאליגע וועג פון בויען, א נארמאלע הויז האט נישט געהאט גרויסע פענסטערס.
סאו היינט וועט יעדע צימער האבן די דין פון אכסדרה, א פלאץ וואו ס׳איז באלאכטן. איך מיין אז בייטאג, וואס איז א צימער מיט פענסטערס?
Speaker 2: יא.
הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי
חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, שוין, די אמצע החצר איז ווייל ס׳איז א חזקה אז די פייגלעך עסן, ממילא דארף מען בכלל נישט קוקן, אדער ממילא איז עס עכט בטל. אויב פאלט אמאל אראפ עפעס א בלעטל, איז אונז בודק, ס׳פעלט נישט אויס בדיקה אין א פלאץ וואו אונז האבן אז פייגלעך וואלטן זיכער געגעסן.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: שוין, נאך הלכות פון בדיקה. זאגט דער רמב״ם, “חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו”, צווישן צוויי צימערן איז דא א לאך, און לאמיר זאגן ס׳איז א פלאץ וואו מ׳לייגט דארטן חמץ. און וואס איז די הלכה?
דארף מען נישט כאילו אויפגראבן און טון עקסטרע פעולות צו ממש אנקומען ביז איבעראל פון די לאך, נאר יעדער איינער דארף טרייען זיין בעסט. “זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת”. יעדער איינער דארף גיין אין זיין חלק פון די לאך ביז וואו ס׳גייט. “והשאר מבטלו בלבו”. די איבריגע, די פלאץ וואו ס׳איז… ווי ביידע קענען נישט ריטשן, איז גענוג די ביטול בלב.
אזויווי מיר האבן געלערנט אז די ביטול בלב איז דאך די עיקר, און די תקנת חכמים פון בדיקה איז נאר וויפיל ס׳איז שייך. זיי האבן נישט מחייב געווען צו טון עפעס, איך ווייס נישט, אזעלכע זאכן ווי צו ווארפן א וואנט אדער אזא סארט זאך.
חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה
Speaker 1: ווייטער, ס׳איז דא דא נאך א שורה אין די רמב״ם, אין געוויסע גרסאות איז נישט דא, לייגט ער צו, אבער דאס איז צווישן צוויי אידן זאל יעדער איינער זוכן.
אבער אויב איינער וואוינט לעבן א גוי, “חור שבין ישראל לגוי”, זאל מען נישט בודק זיין, ווייל דער גוי גייט פילן עפעס, דער גוי באבערט אין די לאך לעבן אים, און ער שטייט דארטן ביינאכט אנגעטון מיט די בגדי שבת לכבוד המצוה, מיט א לעכט, ער גייט אויסקוקן ווי ער טוט דא עפעס ריטשועלס, און ער וועט זאגן “מעשי כשפים”, ער טוט עפעס כישוף, ער פארכישופ׳ט מיר, ער מאכט קללות, איך ווייס נישט וואס, ער טוט א פולסא דנורא, און ס׳גייט ברענגען א סכנה. דארף מען נישט בודק זיין אין אזא פאל.
ווייטער, ווייל די זעלבע סיבה, וואס איז נאר א דרבנן דארף מען עס נישט טון במקום ווען ס׳איז א חשש סכנה.
דיסקוסיע: דער מגיד משנה איז נישט גורס; דער רמב״ם׳ס שיטה אין כישוף
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, די אלע זאכן איז… איך וויל נאר זען וועגן דעם, דער מגיד משנה זאגט אז ער איז נישט גורס די שטיקל. איך זע אויך אין מיין דרוק וואס איך ברענג דא, שטייט עס טאקע אין אשתנאי רב שילת.
און איך טראכט אז דאס האט מסתמא צו טון מיט דעם וואס דער רמב״ם האט נישט געגלייבט אין כישוף. סאו אפילו די גוים, לויט׳ן רמב״ם, גלייבן נישט אין כישוף. סאו אויב דער גוי איז א רמב״מיסט…
Speaker 2: ניין, דער מגיד משנה ברענגט אז ס׳איז דא א מחלוקת אין א גמרא, און ס׳איז דא וואס זאגן אז מ׳זאל נישט חושש זיין.
Speaker 1: קען זיין אז דער רמב״ם פסק׳נט אז אויב דער גוי איז א רמב״מיסט… איך מיין, דער עיקר פוינט איז דאך אז די חכמים האבן נישט גוזר געווען די גזירה במקום חשש סכנה.
Speaker 2: דאס איז אמת, דארט האט דאך די גמרא צוגענומען וועגן סכנה, וועגן א מקום שכיח חזקה הייסט דאס, קען מען זיך נישט נאמן זיין, און קען מען, ס׳איז א מצוה.
Speaker 1: אבער איך טראכט אז אפשר די גוי איז אריינגעפאלן בטעות, ער גלייבט שוין אין כשר.
Speaker 2: אקעי.
כלל: עד מקום שידו מגעת
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, האסטו יעצט געלערנט וועגן זוכן אין נאכט. ס׳קען זיין אז ס׳איז בכלל, אויב דו פארשטייסט אליין אז א סכנה דארף מען נישט, דאס הייסט אז עד מקום שידו מגעת.
Speaker 2: אקעי.
Speaker 1: דאס הייסט, מ׳זעט דא אז אויב מ׳קען נישט…
Speaker 2: אה, דאס איז טייטש ידו מגעת, אמת. תודה.
הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה
דער כלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, די הלכות, איך האב דאך יעצט געזאגט מ׳דארף טשעקן אין לעכער, גייסטו ווערן צומישט און מיינען אז מ׳דארף טשעקן איבעראל.
זאגט ער, ניין, איך רעד אין לעכער ווי ס׳מאכט זיך אז מ׳זאל אריינלייגן דארטן חמץ. אבער כל מקום שאין מכניסין לו חמץ, א פלאץ וואו מ׳לייגט נישט דארטן קיין חמץ, אבער וואס מ׳מיינט אין מכניסין לו חמץ, אטליסט אזוי אין די גמרא, איז נישט ווי מ׳לייגט נישט יעדן טאג, נאר וואו ס׳איז נישט דא קיין סיבה צו טראכטן אז מ׳האט געלייגט חמץ, ווייל אפילו א פלאץ ווי די ציור אין די גמרא איז אז אפשר דער שמש גייט ווערן לייגן אראפ זיין ברויט.
א פלאץ וואו מ׳לייגט נישט קיין חמץ, אינו צריך בדיקה.
חזקה: פייגלעך האבן עס אוועקגענומען
ס׳שטימט אויך מיט די הלכה פון אין די חצר דארף מען נישט וועגן פייגלעך. ס׳איז אינטערעסאנט אזא חזקה, ווייל זיי האבן עס שוין אוועקגענומען. מ׳לייגט יא חמץ, אבער זיי האבן עס אוועקגענומען. אבער מ׳קען זיך פארלאזן אויף סברא און אויף חזקה.
דוגמאות פון מקומות שאין מכניסין בהם חמץ
איז גייט יעצט דער רמב״ם אויסרעכענען דוגמאות פון פלעצער. לכאורה א בית, מ׳האט יעצט גערעדט וועגן א לאך דארף מען יא, אבער דאס איז אינמיטן. דארטן וואו דער מענטש ריטשט, לייגט ער אמאל אריין זאכן.
אבער לעכער אויבן אדער אונטן פון די הויז, וואו ס׳איז נישט די ריטש פון וואו מענטשן לייגן נארמאל חמץ. אדער גג היציע, די דאך…
הלכה ב (המשך) — וועלכע פלעצער דארפן בדיקה און וועלכע נישט
Speaker 1: ער זאגט אז די יציאה איז אזא קליינע סטאראדזש פלאץ לעבן די הויז, און ס׳קומט מיט אזא שיפע דעכעלע העכער דעם. און אויב יא אז ס׳איז א שיפע דאך, איז נישט א פלאץ ווי מ׳לייגט עפעס ווייל ס׳וועט ארויפפאלן. אדער ורפת בקר, א שטאל, אדער ולילין, א שטאל פאר טשיקענס. מטבן, א פלאץ וואו מען האלט טעבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, ווייל ער גייט שוין זאגן די פארקערטע פון דעם. אוצרות יין ושמן, ווי למשל ווי ס׳ליגט אוועקגעלייגט אין גרויסע פעסער וואס מ׳גייט נישט דארטן אינמיטן די סעודה נעמען. ובית דגים גדולים, די פלאץ וואו ס׳ליגט אוועקגעלייגט גרויסע פיש, איז נישט די פלאץ וואו מ׳קומט אינמיטן די סעודה נעמען פיש, ווייל מ׳דארף פאר דעם א מעסער, ס׳איז נישט פראקטיש.
אין צריכין בדיקה, אלא אם כן נאר, ער ווייסט אז זכרין איז להם חמץ, אז מ׳האט אמאל געלייגט דארטן חמץ.
אבער וואס יא? אוצרות שכר, די פלאץ וואו מ׳האלט ביר, ס׳איז אנדערש ווי אוצרות יין וואס מ׳האט גערעדט פריער. שכר רעדט מען דא מסתמא פון די נישט חמץ׳דיגע ביר, יא? די ביר פון תמרים. אבער אז מ׳גייט דארטן אינמיטן די סעודה, ואוצרות יין שמסתפקין ממנו וואו ס׳ליגט די וויין, וואס מ׳קען גיין אינמיטן די סעודה נעמען פון דארטן וויין. ובית המלח, די זעלבע זאך, די פלאץ וואו מ׳האלט די זאלץ. ובית השעוה, די פלאץ וואו מ׳האלט די שעוה צו מאכן לעכט. די אלע זאכן גייט מען אינמיטן די סעודה. די לעכט האט זיך אויסגעלאשן, גייט מען נעמען נאך שעוה פאר לעכט. ובית דגים קטנים, די פלאץ וואו מען האלט די פיש, וואס איז שוין יא קלענער צו שטיקל, גרייט אויף צו נעמען ביי די סעודה. ובית העצים, די פלאץ וואו מען האלט די האלץ, גייט מען אינמיטן די סעודה נעמען האלץ. ובית המורייס, די פלאץ וואו מען האלט די געווייקטע פישלעך. או חורי הבית האמצעיים, די לעכער פון די הויז וואס איז אינמיטן פון די הויז, וואו ס׳איז די פלאץ וואו מ׳ריטשט גרינג, וכיוצא באלו, ענליכע פלעצער פון דעם, איז יא צריך בדיקה.
דא זאגט מען נישט אויב ער ווייסט, נאר אפילו ער ווייסט נישט, אבער דאס איז די חזקה שסתמא אשר מכניסין להם חמץ. סתם ענין איז אז אין אזעלכע פלעצער מאכט זיך אז מ׳זאל אריינלייגן חמץ.
דער כלל פון ידיעה vs. חזקה
זאגט דער רמב״ם, אפילו אין די פלעצער איז נישט פשט אז די סתם איז שטערקער ווי דיין ידיעה. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. אלץ ווען ער ווייסט נישט. ווען ער ווייסט נישט, זאג איך אז די זאכן האבן א חזקה אז נישט, די זאכן האבן א חזקה אז יא. אבער ווען ער ווייסט, גייט מען אינגאנצן נאך זיין ידיעה, לחומרא און לקולא.
הלכה ב (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, כשבודק המרתף, ווען מ׳טשעקט די מרתף, די פלאץ וואו מ׳האלט די וויין. וויין פלעגט מען האלטן אין א מרתף, ווייל ס׳איז א פלאץ וואו ס׳האלט זיך קאלט, וויין דארף א גוטע טעמפעראטור. איז ווי ווייט דארף מען טשעקן? מ׳דארף נישט טשעקן אין די גאנצע מרתף, נאר די פלעצער וואו ס׳מאכט סענס אז מ׳זאל פון דארטן נעמען. בודק ממנו שתי שורות החיצונות. אין די משנה זענען דא צוויי שיטות ווי אין די מרתף מ׳דארף טשעקן, און דער רמב״ם זאגט אונז די הלכה, מ׳דארף טשעקן די שתי שורות החיצונות. די צוויי שורות זענען די מערסטע נאנט צו וואו דער מענטש קומט אריין, וואס איז די מערסטע עקספאזד. וואס מיינט? שהיא העליונה, די אויבערשטע שטאק, וששלמטה ממנה, די צווייטע שטאק. יא, דאס זענען די דעטאלן פון ווי אזוי ס׳פלעגט אמאל ליגן אין די וויין סטאר.
אקעי, נאך א וויכטיגע זאך וואס דער רמב״ם האט געזאגט.
הלכה ב (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה
דער רמב״ם׳ס פירוש vs. רש״י
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם אזוי: וואס טוט זיך אויב א מענטש האט שוין… די גמרא זאגט עס אויב ער האט שוין בודק געווען, אבער א מענטש קען דאך יעצט אנהייבן טראכטן, אין הכי נמי, די פלאץ איז נישט א פלאץ, בית דגים גדולים איז נישט א פלאץ ווי איך לייג אמאל אראפ חמץ, אבער ס׳מאכט זיך דאך מזל, איך וועל עס טראגן זאכן פון איין פלאץ אין צווייטן. זאגט דער רמב״ם, ניין, אין חוששין, מ׳דארף נישט חושש זיין, שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. אז אפשר איבעראל זאל הייסן א מקום שמכניסין בו חמץ, ווייל ס׳איז דאך דא בעלי חיים וואס טראגן זאכן. זאגט דער רמב״ם, ניין, שאם נחוש, אויב גייט מען חושש זיין פון איין פלאץ צו די אנדערע, גייט מען אנהייבן חושש זיין מער און מער. ס׳איז דאך, מ׳קען אייביג טראכטן אזעלכע מיני חששות, נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. לכאורה קען מען אנהייבן אז די פייגלעך עסן, אבער אין א גאנצן פלאץ וואו אונז ווייסן זיכער אז ס׳קומען פייגלעך. אבער על כל פנים, דער רמב״ם זאגט אז מ׳טאר נישט, מ׳דארף טאקע חושש זיין אזוי ווי מקום, אפשר האט מען געלייגט חמץ, אבער נישט איבערטרייבן.
רייט, דער רמב״ם׳ס פירוש, זאגט דער מאור עינים, די משנה איז מסביר אז די משנה רעדט זיך נישט, אזוי ווי רש״י לערנט אז דאס רעדט זיך נאך די בדיקת חמץ, אז מ׳זאל מורא האבן אפשר האט ער יעצט בודק געווען דא, און שפעטער איז געקומען א חיה און גענומען דארט. נאר דער רמב״ם רעדט אז דאס איז א דין אין מקום שמכניסין בחמץ. אז מ׳זאגט נישט, אין יעדע פלאץ איז אפשר א מקום ווייל עפעס א חולדה קען קומען.
דער רמב״ם טייטשט, וואס קומט אריין מעיר לעיר. פארשטייסטו דאך אזוי?
Speaker 2: יא, ווייל מעיר לעיר דארטן מיינט מען אין א שטאט ווי די גאנצע שטאט שוין פון ביום החמישון, ס׳איז נישט דער רמב״ם. דער רמב״ם זאגט אז פירוש רבינו איז יא פארקומען.
Speaker 1: איך פארשטיי נישט אזוי גוט דער רמב״ם׳ס פירוש, ווייל דער שא״כ מאכט נישט קיין סענס, אדער מאכט ווייניגער סענס אין מיין קאפ. דאס מיינט די לשון מעיר לעיר. די ווארט ואין לדבר סוף שטימט זייער גוט מיט דער רמב״ם. מ׳הערט וואס דער רמב״ם זאגט אז… אז מ׳קען נישט איבערטרייבן נישט חששות. אקעי, אלס תשעה, מ׳איז נישט חושש אזוי ווייטער. אבער די גאנצע מנין בית לבית, מעיר לעיר, דאס סאונדט עפעס אנדערש. די אין ענין ואין לדבר סוף סאונדט מער ווי רש״י׳ס פשט אז ס׳רעדט זיך נאך די בדיקה, און אפשר האט מען נישט צוריקגעשטעלט.
דיגרעסיע: ספקא דרבנן ביי בדיקת חמץ
Speaker 1: מ׳קען עס געבן אזא שטיקל הלכה׳דיגע כללים זאך, אז די אלע זאכן זענען דאך דרבנן׳ס. נארמאלע רייט וואלט מען געזאגט אז ספקא דרבנן דארף מען נישט מחמיר זיין, אבער זעסט דאך אז די חכמים האבן יא געזאגט, אפשר האט מען געלייגט חמץ, זעט מען אז מ׳האט יא חושש געווען אויף א ספקא דרבנן. בדיקת חמץ איז דאך די רבנן.
Speaker 2: יא, אבער דאס איז די מצוה. ס׳איז נישט קיין מצוה אויף חושש׳ס.
Speaker 1: וואס קענסטו זאגן פלעצער וואו ס׳איז דא אן ערנסטע חזקה? אין די קיטשן. אבער גיין אינדרויסן פון די קיטשן איז דאך שוין נאר א ספקא דרבנן. אבער מ׳זעט אז ניין, מ׳האט יא מחמיר געווען אין דעם.
Speaker 2: זאגט רבן, מ׳האט נישט מחמיר געווען מיט דעם עד אין שיעור. מ׳האט מחמיר געווען אין דעם…
Speaker 1: איי, איי, איי. שוין. אקעי, ווייטער.
הלכה ג — הניח עשר חלות ומצא תשע
Speaker 1: יעצט גייט מען לערנען… יא, לאמיר לערנען… איינמאל מ׳האט געלערנט אז מ׳טאר נישט צופיל חושש זיין, גייט מען לערנען וואס מ׳קען אלץ חושש זיין. וואסערע מיני מעשיות קען זיך אלץ מאכן? לויט די רמב״ם שטומט עס זייער גוט. ס׳איז בכלל נישט קיין סתירה. דאס שטייט איין חושש, און ס׳רעדט זיך אז מ׳זאל נישט זאגן אז יעדע פלאץ איז א בחור פון הכניסים וחמורים. אבער… וכן, ווייטער, אבער… וואס איז… אוי, וואס האט יא א גוטע ריזען חושש צו זיין, דארף ער יא חושש זיין.
וואס טוט זיך אזא פאר? א מענטש האט בודק געווען ליל ארבעה עשר, און ס׳איז דא דער מנהג, ס׳זעט אויס פון דא קומט דער מנהג אז מ׳מאכט צען ברעקלעך. יא, ס׳איז דא דער נומער, צען ברעקלעך. “והניח עשר חלות” — ער האט אראפגעלייגט צען שטיקלעך ברויט, אדער צען… ס׳זעט אויס חלות מיינט צען כזיתים. א חלה מיינט א…
Speaker 2: יא, אבער ער רעדט פון גאנצע, נישט פירורין. א חלה מיינט א רעפטל, א בולקע, איך ווייס נישט ווי אזוי.
Speaker 1: יא, אבער איך זאג סתם אז סתם א כזית, ווייניגער ווי א כזית וואלט אפשר אנדערש, די הלכה איז שוין געווען אנדערש. און אבער די חלה מיינט א גאנצע שטיקלעך.
Speaker 2: יא, איך זאג סתם אז ער רעדט מיר דא א גרויסע שטיקלעך.
דער פאל און דער דין
Speaker 1: און ער קומט צוריק די נעקסטע טאג ווען ער וויל מאכן ביעור חמץ, און ער טרעפט נאר ניין.
Speaker 2: יא, רבי, איך מיין צו זאגן, ער קומט צוריק און ער טרעפט נאר ניין, ס׳טייטש איינע פון זיי איז נעלם געווארן.
Speaker 1: איז וואס וואלט מען ווען דו האסט געקענט זאגן? וואלט מען געקענט זאגן, איך ווייס, מ׳דארף נישט חושש זיין, ס׳איז נאר א דרבנן, מ׳דארף נישט חושש זיין. ניין, “הרי זה חושש”, מ׳דארף יא חושש זיין. און “וצריך לבדוק פעם שנית”. די מצוה פון בדיקה הייבט זיך אן פריש אמאל. מ׳דארף… ס׳איז דאך פשוט, ווייל ער ווייסט דאך יעצט אז ס׳איז דא…
Speaker 2: אה, פארוואס?
Speaker 1: ווייל דא זאגט מען א רעגערערער חולדה, או עכבר בודאי. און דאס וואס מ׳זאגט אז מ׳דארף נישט חושש זיין אזא חולדה טראגט פון איין פלאץ צו די אנדערע, איז ווען אונז זאלן נישט קיין ריזן צו טראכטן אזוי. אבער דא איז דאך דא עפעס א רגלים לדבר אז ס׳איז א וודאי. ס׳איז א וודאי, ס׳איז יא וודאי. וואו איז געגאנגען די צענטע שטיקל?
Speaker 2: קען זיין אז מ׳רעדט דא אז ס׳איז נישט… אויב איז א וודאי וואלט נישט געווען קיין חידוש. דאס וואס האסט פאררעכנט געזען צען איז געווען א טעות.
Speaker 1: וואס איז געשען?
Speaker 2: העלא? זאגט מיר, ניין, א חולדה קען קומען. וואס ווייסטו בודאי?
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, יא, בודאי. די הלכה איז, דאס זאג איך, דו ביסט אפשר ווארד אז מ׳איז יא חושש און מ׳איז נישט חושש. אויב איך ווייס, און די הלכה איז בעיסיקלי אז יעצט ווייס איך אז ס׳איז דא פארלוירן א שטיקל חמץ. דארף דוקא א חולדה, ס׳קען זיין א מלאך צו קענען.
Speaker 2: ניין, אבער איך קען נאך אלץ הערן, וואס איז די אנדערע? ווייל אנדערע סברא וואלט געווען?
Speaker 1: ס׳איז נישט דא קיין אנדערע סברא. ער וויל נישט דא זאגן אז אויב ס׳איז דא וודאי חמץ אין די הים דארף מען נאכאמאל בודק זיין. דאס איז דאך פשוט אז ס׳איז דא א נייע חובת בדיקה. אבער דא קען מען דאך אויך טראכטן אז די חולדה האט עס אפשר געטראגן זייער ווייט אוועק. ס׳איז ווייטער נאר א ספק. די חולדה האט עס אוועקגענומען, אבער איינמאל… יעדע בדיקה איז א ספק.
Speaker 2: איך פארשטיי וואס דו זאגסט? דארף ער טשעקן. אויב ער טשעקט און ער טרעפט נישט, האט ער נישט געטראפן. ער איז דאך יוצא געווען זיין חיוב בדיקה. אבער יעצט ווייסטו זיכער אז דא אין דעם צימער איז דא עפעס א חמץ. וואס מ׳האט דיר געטראפן?
Speaker 1: יא, נישט זיכער. דו ווייסט זיכער אז ס׳איז נישט בדוק, ס׳איז דאס ווארט אויס בדוק, ווייל ס׳איז זיכער דא עפעס א שטיקל וואס איז נערוואר דא, וואס איז ערגעץ דא און ער זעט עס נישט.
Speaker 2: יא.
Speaker 1: שוין, און ווייטער, ווייטער.
הלכה ג (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו
Speaker 1: וכן, אם ראה עכבר שנכנס לבית, אזא פאל, א מענטש זעט אן עכבר אריינקומען אין שטוב, חמץ בפיו אחר בדיקה, מ׳האט שוין בודק חמץ געווען, דא זעט ער א מייזעלע מיט חמץ. איז אויכעט, הגם, מען קען טראכטן אפשר איז עס פון ערגעץ אנדערש אדער וואס, אבער ניין, צריך לבדוק פעם שניה. ס׳גייט אריין אין דיין הויז, דער מייזעלע פארט אריין אין דיין הויז מיט חמץ. איז דארף מען מורא האבן אז דער מייזעלע גייט עס איבערלאזן דא ערגעץ אין דיין הויז. איז צריך לבדוק פעם שניה, דארף מען מאכן נאכאמאל בדיקת חמץ.
אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית, ער האט געטראפן קליינע ברעקלעך, דאס מאכט אים טראכטן, אה, דער עכבר האט עס אויפגעגעסן, און ס׳האט געברעקלט ווען ער האט געגעסן. אין אומרים, קוק, ער כבר אכל אותה הפת במקום זה וראה פירורין, איך האב דאך דא אפילו עפעס א ראיה אז ער האט עס אויפגעגעסן. ניין, דאס איז נאר אן assumption. און מ׳טוט נישט, אלא חוששין אז ער האט יא איבערגעלאזט ערגעץ בחור או בחלון. אה, דו זעסט די ברעקלעך? אפשר די ברעקלעך איז געווען. דארף מען פריש בודק זיין.
ווייל טאקע זעט אז א תינוק איז אנדערש, אבער אן עכבר, ווייל ס׳איז נישט דער דרך פון אן עכבר עמיצדער צו מאכן פירורין. סאו, דער פירורין האט נישט צו טון. מסתמא דער עכבר האט נאך אלץ באהאלטן דעם שטיקל ברויט ערגעץ, און דער פירורין איז סתם, ס׳האט נישט באמערקט פריער, ס׳איז געווען פירורין. אדער דו האסט יא באמערקט, נישט די פוינט, ס׳האט גארנישט צו טון.
אם לא מצא קלום, אויב ער טרעפט נישט גארנישט ביי די חור או חלון, הרי זה בודק עליו.
הלכה ט׳: תינוק וככר בידו – דין פירורין
Speaker 1: האסטו אפילו די רגלים לדבר, די ברעקלעך איז די עווידענס אז די קינד האט געגעסן די ברויט. פארוואס? דרך התינוק לפרר בעת אכילתו, קינדער ברעקלען ווען זיי עסן, אבל אין דרך עכבר לפרר, מייזלעך ברעקלען נישט. ואם לא מצא פירורין כלל, אבער אויב האט ער נישט געטראפן קיין שום ברעקלעך, ווייטער איז יא די זעלבע דין אזוי ווי פריער ביי די עכבר, און מ׳דארף בודק זיין אפשר האט די קינד עס נישט געגעסן, נאר עס אוועקגעלייגט ערגעץ.
חידוש: פירורין האבן בכלל נישט קיין חשיבות
Speaker 1: עפעס וואס מ׳זעט דא אינטערעסאנט איז אז די פירורין אליינס, לכאורה קיינמאל דארף מען נישט בודק זיין. אזוי קומט אויס דא אזוי קלאר, ווייל ס׳שטייט נישט אז מ׳דארף אויפקלייבן די פירורין. און דו זעסט אז אויב ס׳איז פירורים, זאגט מען “אה, ער איז פטור”, ווייל ס׳איז דאך די פירורים פון דעם. פירורים איז סתם אזוי בטל. איך ווייס נישט וואס ס׳שטייט. ס׳שטייט דא אז פירורים איז נישט א זאך וואס מ׳דארף בודק זיין. אזוי שטייט, איך מיין, לכאורה בפירוש אין די הלכה. פירורים יהא הפקר.
Speaker 2: אה, יעצט זאגט מען ביי מצות ברקים.
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט וואס ס׳האט צו טון. מ׳דארף נישט מפקיר זיין. ס׳איז ממש הפקר. ס׳איז נישט חשוב כעפר, ס׳איז כעפר. אזוי זעט אויס.
Speaker 2: יא. איך ווייס נישט. ס׳איז דאך נאר א דיוק.
Speaker 1: ניין, אזוי איז טאקע. אין הלכה זאגן זיי אז זאכן וואס האבן בכלל נישט קיין חשיבות, קליינע ברעקעלעך, איז ממש גארנישט חשוב.
Speaker 2: יא. אקעי. יא, ווייטער.
הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה
Speaker 1: שוין, יעצט גייען מיר לערנען ווען ס׳איז דא ספיקות. ביז יעצט ווען מיר לערנען אז ס׳איז זיכער אז ס׳איז געבויט אויף די זעלבע. ס׳איז געבויט אויף די זעלבע סיטואציע, דאס הייסט אז ער האט געבלאזט צען און ס׳איז געבליבן נאר ניין. אבער ס׳איז נישט א ספק צו די ניין איז א חמץ אדער מצה. בקיצור, אלעס איז אין די ענליכע סיטואציע אז ער ווייסט אז ס׳איז געבליבן עפעס, אבער ס׳איז נישט ודאי אז ס׳איז געווען א שטיקל, נאר אזא ספק.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד: צו די הלכות געהערן צו בדיקה אדער ביטול
Speaker 1: און די רמב״ם לערנט אז די אלע הלכות האט צו טון מיט הלכות בדיקה. זייער אינטערעסאנט. דער ראב״ד מיינט איך דינגט זיך, ווייל דער ראב״ד זאגט אז ער פארשטייט נישט, אויב ס׳איז א ספק דארף איך גלייך זיין…
Speaker 2: יא, זעסטו אז דער ראב״ד דינגט זיך?
Speaker 1: איך וויל לאזן דא אין הלכה. הלכה י׳, זאגט דער ראב״ד, אז ער איז נישט מסכים די גאנצע זאך, ווייל דער ראב״ד זאגט אז די אלע הלכות, די חירות שטייט אין די גמרא, די אלע ספיקות רעדט זיך לערנען ביטול וואס איז מדאורייתא, אבער בדיקא איז דאך נאר מדרבנן. ס׳דארף דאך זיין סתם אז די רגע וואס ס׳איז דא א ספק דארף זיין ספק דרבנן לקולא, און מ׳דארף נישט קענען מאכן… חוץ דעם איז דער ראב״ד מחילק אויף פארשידענע פון די רמב״ם׳ס כללים וואס ער מאכט דא.
על כל פנים, די עצם הלכה, דער רמב״ם זעט נישט אויס אז ער איז מדרבנן. קען זיין אויב ס׳איז א רוב אז ס׳איז א ספק, דארף מען וויסן. ספקי דרבנן דארף עס יא מחמיר זיין, אבער באופן יסודי, איך מיין אז ס׳איז דא א מחלוקת צו די אלע הלכות האבן מיט הלכות בדיקה אדער מיט הלכות ביטול.
קשיות אויפן ראב״ד
קשיא א׳: בדיקה מיינט דאך נאכזוכן ספיקות
Speaker 1: איך פארשטיי נישט די ראב״ד׳ס זאך, ווייל די גאנצע דין בדיקה בכורים ובזדקים זאגט אז איך פארלאר מיך נישט אויף זיין. וואס מיינט בדיקה? אז איך פארלאר מיך נישט. בדיקה בכורים ובזדקים. מ׳דארף זוכן אפשר דא אין א לאך. אין א לאך איז דאך שוין א ספק.
Speaker 2: יא, באט דאס איז דאך די זעלבע זאך.
Speaker 1: דאס ווארט בדיקה מיינט אז מ׳דארף נאכזיכן. דאס איז בכלל…
Speaker 2: ניין, איך בין נישט מסכים.
קשיא ב׳: ביטול איז נישט ספעציפיש
Speaker 1: אבער די אנדערע זאך וואס מ׳וואונדערט מיך אויף די ראב״ד איז אז ביטול איז דאך נישט… ער קען דאך א גאנצע וועלט זאגן, אלעס איז בטל, אלעס איז בטל. ווי געשעט די אלע גרויסע שווערע ספיקות? ביטול איז דאך נישט אויף די ספעציפיק שטיקל ברויט. ביטול איז דאך אז אויב ס׳איז דא סיי וועלכע חמץ, אדער… ווערט דאך געזאגט ביי די וועי.
Speaker 2: לויט דיר ווערט דאך דאס געזאגט.
Speaker 1: ניין, איך פרעג. אדרבה, זאגט ווי מיר. דער ראב״ד האט געזאגט אז גארנישט וועגן חמץ וואס דו ווייסט נישט. ס׳איז נאר געשטאנען אז ביטול מיינט אז ער נעמט חמץ און עס איז מבטל. ס׳איז נישט געשטאנען גארנישט, ער איז מבטל א חמץ מלבו. ער האט נישט געזאגט פון א געוויסער, ער האט נישט מבטל זיין, ווי ס׳איז דא אלע חמץ איז בטל.
Speaker 2: דאס זאגסטו.
Speaker 1: און דאס שטייט נישט נאכנישט געשטאנען, נישט מהר״ם אביסל איז נישט געשטאנען. איך זאג, אין דער ראב״ד זעט עפעס אויס ווי… דער ביטול דארף זיין ספעציפיק. אויף דעם ספעציפיק שטיקל, ער דארף וויסן וואו ס׳איז?
Speaker 2: ניין, מ׳דארף וויסן אז ער איז נאך חייב, נאר מ׳האט נישט מבטל געווען, האט ער ארויפגענומען פון פאלי רב.
Speaker 1: די אלע ספיקות, למי נפקא מינה, איך ווייס נישט. און ווי ס׳מאכט זיך בכלל אזעלכע סארט מעשיות? און איך געדענק אז דער מגיד משנה האט נישט קיין צייט צו לערנען די אלע הלכות.
Speaker 2: יא, לאמיר זען. ניין. איינער. אהם… וואו, דו ביסט זייער ביסי. יא יא. וואס יא יא?
Speaker 1: אבער איינער רעדט וועגן דעם, צו די בדיקה דארף זיין ספעציפיש אויף די חמץ וואס מ׳ווייסט?
Speaker 2: בדיקה?
Speaker 1: איך מיין די ביטול. אונז האבן נישט געלערנט גארנישט ביזדערווייל וועגן…
Speaker 2: אבער דו זעסט עס יא דא אין די הגר פון ראב״ד.
Speaker 1: ער מיינט נישט דאס, ער מיינט צו זאגן אז ס׳איז נישט קיין נושא פון בדיקה, ער מיינט נאר אז ס׳דארף מבטל זיין.
דיון: ווי אזוי מאכט מען ביטול?
Speaker 1: לאמיר פארשטיין, א נארמאלער מענטש דארף… וואטעווער דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳דארף עפעס זאגן ביי די ביטול?
Speaker 2: אבער אין די גמרא זעט מען אז ס׳איז דא אזא זאך וואס מ׳דארף טון, רייט?
Speaker 1: די שאלה איז, דער מענטש דארף נאך מבטל זיין זיין חמץ. אויב ער האט נישט קיין חמץ, לאמיר זאגן, ביי אונז שטייט שוין אין די סידור מ׳איז מבטל יעדע וואך, כאפסטו נישט די מעשה. אבער ס׳שטייט נישט אין די גמרא אז ס׳איז דא אזא סידור, און דער רמב״ם שטייט נישט אזא סידור. ס׳שטייט, אויב א מענטש ווייסט אז ער האט חמץ, דארף ער מבטל זיין. דארף ער יעצט מבטל זיין. און ביי די וואך, דו מיינסט אז ער האט מבטל זיין עפעס א גרינגע זאך, וועט ער זאגן, מ׳דארף עס טאקע מבטל זיין. ס׳איז זייער שווער. איך ווייס נישט צו דאס איז דער אמת.
סיכום המחלוקת
Speaker 1: און דער מחלוקת זאגט זיך בעיקר אן אויף די אנדערע שאלה, צו ס׳איז דא ספיקא דרבנן אויף די ענין פון בדיקה. זעט אויס וואס דער רמב״ם האט געהאלטן אז מ׳זאגט נישט אויף דעם ספיקא דרבנן, אפשר ווייל די דינסט בדיקה אליין איז אז מ׳דארף נאכגיין, מ׳דארף פארזיכערן, און מ׳קען זיך פארלאזן נישט אויף ספיקות. דאס איז א שיינע סברא וואס מ׳דארף טראכטן וועגן דעם.
אבער איך פארשטיי יא, דער אביס פשט, דאס וואס דו זאגסט אז דער אביס פשט שטימט נישט, איך קען נישט אז ס׳שטימט נישט, ווייל די גאנצע זאך איז אביסל טעארעטיש. אזוי ווי אין די גמרא קען זיין טויזנט צוויי, כאילו נאר ער איז חייב חטאת, און ס׳איז נישט דא קיין וואס מען ברענגט נישט קיין חטאת. ס׳איז דאך אויב ער איז עובר אדער נישט עובר. און וואס מיינט עובר? עובר איז דאך זיכער נאר עובר אויב ער איז נישט מבטל, רייט? און דאס מיינט אז ער דארף מבטל זיין. פרעגסטו, כזלו מאכן א ביטול על צד שוואס ער דארף. ער קען נישט, אבער מ׳רעדט באופן אזוי. ס׳איז פראקטיש, פראקטיש.
דיגרעסיע: דער טור׳ס ענוותנות
Speaker 1: אויב איך געדענק, איך האב געדענקט די טאג, אדער איינער וואס איך האב געזען אין ילחת פסח שרייבט אויף וואו איז די טור אין די הלכה, ס׳איז א צייכן צו למשל ווי מ׳קוקט אין די טור. אויב איך געדענק, און… יא, אויב איך געדענק, און תור איז זייער גוט, איך האב געדענק געווען. תור אין חיים תל״ט ברענגט די סיכום פון די הלכות פון די ראש, נישט פון די רמב״ם, און ער פירט אויס אזוי: יש דיין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות, ונאלאתי לכתבון. ורגשי כתבתי הנכון. ער שרייבט זיין סך הכל, און לכאורה די ריזען פארוואס ער טוט דאס איז ווייל ס׳מאכט זיך נישט אזוי פיל די שאלות. ס׳איז זייער מעגליך, די סיבה פארוואס ס׳איז דא אזוי פיל קליינע הלכות איז ווייל ס׳איז דאך דא א דין, מ׳זאגט א שבת הגדול דרשות, ס׳איז דא א דין שלשים יום דארף מען זאגן דרשות, דארף מען רעדן וועגן הלכות פסח, ס׳דארף דאך זיין חומר, יא? ס׳איז דא גענוג פראקטישע זאכן פסח, ניין?
איך האב אלעמאל הנאה ווען איך זע אזא שטיקל, איך האב אלעמאל הנאה ווען איך זע אזא שטיקל, פאר אונזער דמיון אלעמאל אז די פוסקים זענען געווען מלאכים, זיי האבן געהאט אלעמאל כח צו לערנען. דער טור האט געטרייט, ער האט געמאכט ארבעט שווער, ער האט געשריבן א ספר אויף גאנץ שולחן ערוך, אן צו רעדן פונעם בית יוסף.
אבער איך וועל דיר זאגן, איך האב געזען אין פרשת ואתחנן ביי די עשרת הדברות, זאגט רש״י אויף די ערשטע שטיקל פון די עשרת הדברות, אז די עשרת הדברות איז אויך שוין מפורש געווען אין פרשת יתרו. און דאס איז סתם רבינו אן ענוותן, ער גייט נישט נאכאמאל איבערחזר׳ן, ווייל איבעראל דארף שטימען ווען מ׳לערנט חומש רש״י פון די וואך. אה, דאס איז ווייל אין רש״י׳ס צייטן איז דאך נישט געגאנגען אזוי פויל, ער האט זיך פארגעשטעלט אז דער עולם וועט צוריקקומען שוין.
דער היינטיגער ספר, קודם כל, ער וויל מאכן גראב זיין ספר, ס׳איז דאך ביליג די פעיפער. און צווייטנס, ער טראסט נישט דעם עולם אז דו וועסט צוריק טשעקן בכלל. מ׳דארף יעדע זאך איבערזאגן, כולהו ואילו עולהו, צען מאל אפשר וועט עס דער עולם לערנען.
הלכה י׳: תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה
Speaker 1: אקעי, לאמיר גיין ווייטער. זאגט דער הייליגער ראב״ן, אקעי, לאמיר טרייען צו לערנען, אבער אויב דו ווייסט אז א למדן איז זייער העפי מיט דיר.
Speaker 2: יא, ס׳איז לעבעדיג.
Speaker 1: יא, ס׳איז ענליך צו די הלכות פון תשע ציבורין, ווארעווי, תשע חניות. איז אזוי, שני ציבורים, ס׳איז דא צוויי פיילס פארדעם. הניח תשע ציבורין, יא, דא הייבט זיך אן.
Speaker 2: יא, יא.
Speaker 1: הניח תשע ציבורין של מצה, א מענטש האט אנגעגרייט זיין פסח, און ער האט איבערגעלאזט ניין פיילס פון ברויטלעך וואס זענען מצה׳דיגע ברויטלעך, ואחד, און ס׳איז געווען איין פייל פון חמץ. איז געקומען אן עכבר ונטל. ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו ער האט גענומען חמץ, צו ער האט גענומען מצה.
Speaker 2: יא, די גמרא זאגט דאך אויף דעם, חילדא איז דאך נישט קיין נבואה, סאו ער ווייסט נישט צו נעמען נאר פון די כשר׳ע, יא?
Speaker 1: ניין, איך דערמאן מיך אז דא איז דא דער דזשאוק אין די גמרא. די גמרא מאכט אויך אמאל א גוט ווערטל, בחילדא נבואה.
ובא לבית בדוק. ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו דער בית האט גענומען פון די פייל, צו ער איז געווען א וואוילע בית, ער האט גענומען נאר פון די מצה און עס געראטעוועט, אדער ער האט גענומען חמץ, ונכנס לבית בדוק. וואס איז יעצט די הלכה? די הלכה צריך לבדוק, דארף מען בודק זיין. פארוואס? ווייל שכל קבוע כמחצה על מחצה. יעדע זאך וואס איז קבוע, ווער באקומט א דין אזוי ווי מחצה על מחצה?
הלכה י (המשך): צבור אחד חמץ וצבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה
Speaker 1:
די גמרא מאכט אויך אמאל א גוט ווערטל, כביכול דנביאה. ובא עכבר ונטל ולא ידענו, אונז ווייסן נישט צו דער עכבר האט גענומען פון די פייל, צו ער איז געווען א וואוילע עכבר, ער האט גענומען נאר פון די מצה און עס געראטעוועט, אדער ער האט גענומען חמץ, ונכנס לבית בדוק. וואס איז יעצט די הלכה? די הלכה צריך לבדוק, דארף מען בודק זיין. פארוואס? ווייל שכל קבוע כמחצה על מחצה. יעדע זאך וואס איז קבוע, ווערט מחצה, ווערט, באקומט מען א דעם אזוי ווי מחצה על מחצה. און הגם ס׳איז דא דא ניין ציבור של מצה, אבער גייט מען נישט נאכראבן אזא זאך, אבער מען קוקט עס אן ווי שוה בשוה.
לכאורה דער ראב״ד וואלט דא אויך געזאגט אז מען רעדט נאר לענין ווייטער. אויף וואס איז דער ראב״ד? ס׳איז דא זיכער. ס׳הייסט, מ׳דארף פרעגן אויף די אנדערע זאך צו דער ראב״ד איז אויך מחולק, ווייל דא איז ממש א ספק. מעכטס ווערט ממש א ספק, א שוקל. ספק א שוקל גייט געהעריג צו די נושא פון ספקא דרבנן. דאס איז דער כלל.
ביאור הסברא פון קבוע — פארוואס רוב גילט נישט
וואס מיינט קבוע? ווייל די ציבורים זענען קבוע. ס׳טייטש, דער עכבר האט עס גענומען ממקום וואס איז קבוע. וואס טוט זיך אן אנדערע פאר? ס׳שניידט ציבורים. איך מיין אז… ס׳פעלט אויס? איך ווייס נישט. איך וויל זאגן, איך מיין אז די נומדים ווערט זייער קאנפיוז מיט די סוגיא פון קבוע און פירוש און אזוי ווייטער. איך מיין אז די סברא איז זייער סימפל.
די אריגינעלע קעיס מיינט אזוי: איך גיי אין די תשעה חניות, יא? ס׳קומט דאך פון די תשעה חניות, רייט? די נושא פון קבוע, יא? דאס איז די אריגינעלע קעיס פון די קבוע. און ס׳מאכט זייער אסאך סענס, אז ס׳קומט נישט די רוב. רוב איז ווען ס׳איז… איך ווייס נישט וויאזוי איך זאג עס, אבער איך פארצייל דיר א מעשה.
קום אהער, ס׳איז געווען צען… איך בין געגאנגען אין א אידישע שטעטל, האט ער דא צען… א איך גיי פארשטיין פארוואס א יוד וואלט בכלל, אבער קיצור, ס׳איז דא צען יודישע בוטשערס, ניינס זענען כשר, איינס איז טרייפט. און ער איז יעצט אין א בוטשער, ער ווייסט נישט אויף וועלכע בוטשער ער איז יעצט. יא, עפעס זייער גוט. און ער פרעגט, זאג איך, וואס הייסט מסתמא? איך בין דאך דא! ס׳איז נישט קיין מסתמא. מסתמא איז ווען דו ווייסט נישט וואו דו ביסט, ווען דו ווייסט נישט פון וואו ס׳איז געקומען עפעס, ווען ס׳איז דא א ספק. ס׳איז נישט קיין ספק, ס׳איז א ספק, אבער ס׳איז זייער שפער צו זאגן רוב. איך בין דאך יעצט נאר אין איין סטאר. ביסט דאך נאר אין איין סטאר. די איין סטאר ווייסטו נישט וועלכע ס׳איז. יא, עפעס אזוי.
איך מיין אז יעדער איינער וועט הערן… אבער דו וועסט נאך אלץ זאגן אז יעדע סטאר האט ער א טשענס דארטן אריינצואוואקן. ס׳איז נישט אז די טשענס איז… איך ווייס נישט וואס די ווארט טשענס איז. ניין, אנשטאט צו זען… לאמיר ארויסנעמען די ווארט טשענס, ווייל ס׳איז א ווארט וואס מ׳האט אונז אויסגעלערנט פון היינטיגע צייטן און מ׳ווייסט נישט וואס דאס מיינט. היינט ווייסט אויך קיינער נישט וואס דאס מיינט, ס׳איז נישט קיין חילוק, ס׳איז אן אנדערע חקירה.
איך זאג נאר אז בשכל הישר, דו זאגסט פאר א מענטש די מעשה, און ער זאגט, אזוי ווי דו זאגסט, וואו ביסטו? מסתמא ביסטו וואו דער רוב איז. אבער די ווארט קבוע מאכט אויך אסאך סענס. איך בין דא.
דו זאגסט אים, וואס שאין כן ווען ס׳קומט א איד פון די ווייטנס, יא, דו פרעגסט אים, וואו קומט א איד? ער קומט פון לאנדאן, פון ענגלאנד, זאגט ער. רוב אידן פון ענגלאנד קומען פון לאנדאן. דרייסיג אידן אין מאנטשעסטער אויך, איך ווייס נישט, איך האב נישט קיין אנונג, איך זאג אמת, אבער לאמיר זאגן, יא? מסתמא קומסטו פון לאנדאן, ווייל רוב מענטשן וואס קומען פון ענגלאנד קומען פון לאנדאן.
אבער א איד פארט אויף ענגלאנד, איך זע די חילוק, ער פארט אויף ענגלאנד, זאגט ער, וואו ביסטו? וואו זאל איך פארן? מסתמא זאלסטו פארן אויף לאנדאן. וואס איז א שייכות? דו כאפסט וואס די חילוק איז? ווענדט זיך וואו איך גיי, איך גיי דארט, און נאכדעם זאגן איך בין געקומען פון דארט, און די שטיקל פלייש אדער די חמץ, די שטיקל ברויט איז פון דארט. ס׳מאכט זייער ווייניג סענס. יעדער איינער קען הערן די חילוק אז ס׳איז זייער אנדערש צו זאגן, אה, מסתמא ביסטו דארט, ווייל ס׳איז רוב דארט. ס׳איז נישט אזוי… ס׳איז נישט די זעלבע רוב.
ס׳איז זייער פשוט, די חילוק איז זייער פשוט. מ׳קען זאגן תורה׳ס אויף יעדע איינס, אבער איך מיין אז די בעיסיק חילוק, ווען מ׳טראכט פון דעם ציור פון תשע חנויות, קען יעדער איינער זען אז ס׳מאכט אסאך ווייניגער סענס צו זאגן רוב אויף אזא סארט קעיס ווי אויף אן אנדערע קעיס. אוודאי ווערט עס נישט אוודאי, ס׳ווערט א ספק. פארשטייסט?
נאכדעם ווען מ׳מאכט פון דעם הפשטות און מ׳וויל עס אפלייען צו אנדערע קעיסעס וואו ס׳איז נישט דא די בעיסיק סברות, טאקע ווערט זייער קאמפליצירט. אבער איך מיין אז די אריגינעל איז זייער פשוט.
מ׳דארף ארויסנעמען דעם באגריף “טשענסעס”
די שליסל צו דעם איז אז מ׳דארף ארויסנעמען די ווארט טשענסעס, ווייל אויב אונז טראכטן פון טשענסעס אזוי ווי אונז טראכטן אין היינטיגע צייטן, וועט עס זיין אויך ביי קבוע די זעלבע. ווייל מ׳קען זאגן אזוי אז יעדע סטאר פראנט איז דא א טשענסעס אז ער וועט דארטן אריינוואקן, סאו ס׳איז דא ניין טשענסעס. אבער אויב מ׳נעמט ארויס די ווארט טשענסעס און מ׳זאגט חכמים קוקן נישט טשענסעס, נאר מ׳קוקט אן ספיקות אנדערש, דעמאלטס פארשטייט מען זייער גוט די חילוק.
איך ווייס אויך נישט וואס מיינט טשענס, איז דאס דער אמת. דאס איז דאך אויך, ער זאגט אז ס׳קומט א ייד פון לאנדאן. זייער גוט, דעמאלטס בין איך מסכים, ווייל רוב מענטשן, רוב מענטשן וואוינען אין לאנדאן. זייער גוט, ס׳איז רוב, רוב יידן, רוב ענגלישע יידן זענען פון לאנדאן. זייער גוט, איז ער מסתמא פון לאנדאן. ס׳איז נישט ודאי, ס׳איז אויך א מסתמא, אבער ס׳איז א רוב. ס׳האלט נאר לעוועלס פון הכרעות בספק, אמת, און קיינער פון זיי איז נישט קיין ודאי. ס׳קען זיכער זיין אז ער קומט פון מאנטשעס, ס׳קען אויך זיין ער קומט פון לידס, נאך צוויי יידן, אקעי? אבער… אבער אויב איך פאר קיין לאנדאן, און איך זאג, “מסתמא בין איך געפארן קיין לאנדאן, ווייל רוב מאל פארט מען קיין לאנדאן”, דאס מאכט נישט קיין סענס. דאס מאכט אסאך ווייניגער סענס, at least.
Speaker 2:
אקעי, דאס איז דאך… דאס איז דאך אן עקסטערע קעיס. דאס איז גערעכט אז די ווארט “סענס” איז אייגנארטיג.
הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות
Speaker 1:
אקעי, שני צבורים. לאמיר לערנען ווייטער. שני צבורים. לאמיר מאכן די מעשה איז מער קאמפליצירט. ס׳איז דא צוויי פיילס, אחד חמץ ואחד מצה, און ס׳איז אויך דא שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, און ס׳איז אויך דא צוויי עכברים, און איינער האט גענומען חמץ און איינער האט גענומען מצה, און אונז ווייסן נישט ווער איז געגאנגען צו וועלכע הויז.
אדער אן ענליכע פאל: שני בתים בדוקים, צוויי געקלינטע הייזער וואס מ׳האט שוין בודק געווען, און ס׳איז דא איין פייל פון חמץ, ובא עכבר ונטל, און אונז ווייסן נישט צו וועלכע פון זיי איז ער אריינגעגאנגען. אדער אונז ווייסן יא וועלכע איז אריינגעגאנגען, אבער בדק ולא מצא כלום, און ער ווייסט נישט צו ער האט עס איבערגעלאזט דא צו ער איז געגאנגען ווייטער דערמיט. אדער שבדק, אדער ער איז אריינגעגאנגען און ער טרעפט יא א קוקי, אבער זיין שאלה איז צו די קוקי איז דאס וואס דער עכבר האט געברענגט, אדער אפשר איז דא נאך עפעס א קוקי דא.
איז די הלכה בכל אלו… אז וואס? משמע לברכה בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות. ווייל יעצט איז דאך די שאלה געשעט נישט יעצט ביי די צבורים, די שאלה איז דאך יעצט אין די הויז וואו ער איז, און די שאלה איז שוין… די מעשה איז שוין אוועקגעגאנגען. דא איז נישט די שאלה צו וועלכע פייל איז דער עכבר געגאנגען, ווייל ער איז געגאנגען צו ביידע. די שאלה איז, אדער ס׳איז דא צוויי עכברים, דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז, דעם שטיקל ברויט וואס איז דא, פון וועלכע פייל איז ער געקומען? מסתמא איז ער געקומען פון די רוב. זייער גוט.
מגיד משנה׳ס תירוץ — בדיקת חמץ עיקרו על הספק
Speaker 2:
ביי די וועי, ער זאגט טאקע אז דיין סברא וואס דו האסט געזאגט איז וואס דער מגיד משנה זאגט, אז די אנדערע וואס זענען מצדיק די רמב״ם׳ס שיטה איז אז טאקע ווייל בדיקת חמץ עיקרו על הספק, מחמירים בספיקות. אזוי ווי דער ראב״ד, פארענטפערט דער רמב״ם אנדערש ווי דער ראב״ד.
Speaker 1:
ס׳איז בעסער אז מ׳זאגט אליינס, ווייל דעמאלטס קען מען אליינס טראכטן צו ס׳איז א גוטע סברא, נישט ווערט מען בייעסד אז דער הייליגער רא״ה האט געזאגט, פארהייב איך אן צו פילן אז איך פרעג מיר די נער׳יות, איך ווייס נישט. נישט טאקע דארף מען אזוי לערנען, אבער ס׳איז וויכטיג נישט אזוי צו לערנען, ווייל א מענטש דארף דאך האבן אן אייגענע אפיניען אויכעט, ניין?
Speaker 2:
יא, יא. אויך אזוי איז עס תורתו, נישט… ניין, אקעי, ס׳איז א שמועס אין דרך הלימוד.
Speaker 1:
יא, ווייטער.
הלכה יב: פאלן וואו מ׳דארף יא בודק זיין — נייע חששות
Speaker 1:
וואס טוט זיך אזוי? הניח חמץ בזוית זו, ער האט געלייגט חמץ דא, און ער קומט צוריק, ער טרעפט עס אין אן אנדערע פלאץ. איינער האט עס ארומגעריקט. קען ער טראכטן אז די מייז האט עס גענומען פון דא און געלייגט דא? אדער קען מען טראכטן, ניין, די מייז האט עס גענומען פון דא און געטראגן אינגאנצן ערגעץ אנדערש, און דאס האט די מייז געברענגט אינגאנצן פון ערגעץ אנדערש.
או שהניח תשע חלות ומצא עשר, ער האט געלאזט ניין, דא טרעפט ער א צענטע. פון וואו איז די צענטע? קען ער טראכטן, אקעי, שוין, ברוך השם, ס׳ליגט דא חבר׳ס. אדער קען ער טראכטן, ניין, איינמאל עפעס איז געשען דא א טשעינדזש, די מייזן דא קאמאנדעווען, איז ווער ווייסט וואס נאך זיי האבן געטון? אפשר האבן זיי געברענגט נאך אן עלפטער און ס׳ליגט באהאלטן.
או שהיו תשעה צבורין, תשע פאות של מצה ואחד חמץ, ופירש ככר מהם, איין ברויט איז נעלם געווארן פון די גאנצע, ואין ידוע, איך ווייס נישט צו די ברויט איז אוועקגעגאנגען פון די ניין מצה אדער פון די איין חמץ. ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק, ער איז אריינגעגאנגען אין א בית בדוק חמץ געווען.
או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, מ׳האט געזען אן עכבר גיין מיט חמץ, און מ׳ווייסט נישט צו ס׳איז אריינגעגאנגען.
בכל אלו, די אלע דארף מען יא בודק זיין. פארוואס? ווייל דאס איז נישט פירוש. ס׳איז נישטא קיין רוב דא, אבער דאס איז פארקערט פון רוב. ס׳איז דאך צוגעקומען נאך איינס, ס׳איז דא אנדערע סארט ספיקות בכלל. ס׳איז צוגעקומען נייע חששות, אפשר קומען עכברים, אפשר קומען עכברים, אפשר קומען עכברים. סאו די זאכן דארף מען בודק זיין, אזוי ווי מ׳האט דאך פריער געלערנט. אויף אזא סארט ספק דארף מען בודק זיין, אזוי ווי מ׳האט דאך פריער געלערנט.
הלכה יג: נכנס עכבר ויצא עכבר — תליה
Speaker 1:
ווייטער, נאך ספיקות. נכנס עכבר לבית וככר בפיו, און נאכדעם זעט מען אן עכבר ארויסלויפן אויך מיט א ככר בפיו. איז וואלט א מענטש וואס האט עקסטרע חששות געקענט טראכטן, אפשר איז עס א נייע עכבר? דער עכבר האט אוועקגעלייגט די ככר, און דער נייער עכבר איז שוין אן אנדערע עכבר. זאגט מען, ניין, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא. פארקערט, מ׳קען יא סומך זיין אז ס׳איז דער זעלבער עכבר, און ער איז זיך אוועקגעגאנגען מיט זיין חשבון. דאס איז א תליה, דאס הייסט אזוי ווי א תליה, יא? מ׳זאגט.
אבער היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, זאגט מען נישט אז אינצווישן איז ער אלט געווארן, אדער איך ווייס נישט וואס איז דער זעלבער, נאר עפעס איז געשען מיט אים. יא צריך לבדוק, ווייל דעמאלטס קענסטו נישט זאגן די הוא שנכנס הוא שיצא.
נכנס עכבר בכיכר בפיו, יצאה משם חולדה בכיכר בפיה, איז די זעלבע זאך צריך לבדוק, ווייל ס׳איז נישט די זעלבע וואס איז אריין און איז ארויס.
יצא עכבר בכיכר בפיו, איז דעמאלטס אינו צריך לבדוק, ווייל מ׳זאגט אז דאס איז די כיכר וואס ער האט א גאנצע צייט געהאט, נישט אז איינמאל מ׳זעט אן עכבר מיט א כיכר דארף מען מורא האבן אז ס׳איז געווען דא מער ווי איין כיכר.
נחש שנכנס לחור ופת בפיו? מיר ווייסן זיכער אז ס׳איז געגאנגען א נחש מיט א שטיקל ברויט. איז דעמאלטס איז די הלכה אזוי ווי א חור שצריך בדיקה, אבער אזוי ווי ס׳איז צריך בדיקה ווייל מ׳האט געזען אז דער נחש גייט דא אריין, איז דער מענטש אליין טאר זיכער נישט טשעקן ווייל ס׳איז א חשש סכנה. אבער האט א מענטש געטראכט, אפשר דארף מען אבער טון אזויפיל השתדלות אז ער גייט רופן א פראפעשאנעל און עס ארויסנעמען? אין חייב לו חובה להוציאו. דאס איז מסתמא א דין אין עמוד א׳ אז מ׳דארף נישט אזוי ווייט מאכן, איינמאל ס׳איז א חשש סכנה האט מען גע׳פטר׳ט אינגאנצן, מ׳דארף נישט אויף דעם.
סכנה פטר׳ט אינגאנצן
אויך למשל ביי דער גוי, מ׳זאגט נישט למשל אז ער דארף יעצט גיין קויפן מתנות פון דער גוי און אראפברענגען א לויער זאל אים מסביר זיין, ווייל איינמאל ס׳איז א סכנה, די זעלבע זאך דא, איינמאל ס׳איז א סכנה האבן די חכמים גע׳פטר׳ט.
שטימט מיט דער יסוד אז בדיקה איז עיקרו על הספק
Speaker 2:
לכאורה דאס שטימט מיט וואס דו האסט געזאגט אז די גאנצע דין בדיקה איז אויף ספק, וואלסטו אפשר געזאגט אז אויף דעם זאגט ער אין לדבר סוף.
Speaker 1:
ס׳שטימט דא זייער גוט אין לדבר סוף מיט די זאך וואס דו האסט געזאגט אז די גאנצע דין בדיקה איז אויף ספק. דו זעסט, געווענליך זאגן חכמים ספק דארף מען נישט חושש זיין. דא עפעס זענען זיי מחמיר אויף ספק, איז ביז ווי ווייט גייט מען? זאגט ער אז נאר ווען ס׳מאכט סענס, און אויך דא האט ער געטראכט אז ס׳איז א סכנה. אויך, מסתמא האט דער נחש נאך נישט געגעסן דעם ברויט, ווייל דערפאר האט ער עס גענומען.
כזית חמץ שבשמי קורה — חמץ אויבן ביים דאך
Speaker 1:
לכאורה, דאס שטימט אז דו האסט געזאגט אז א גאנצע דין בדיקה איז אויף ספק. וואלסטו אפשר געזאגט אז אויף דעם איז געקומען די אנדערע זייט, די איינע דבר סוף. ס׳שטימט דא זייער געדער אין לבוש סופר מיט די זאך וואס ער האט געזאגט אז די גאנצע דין בדיקה איז אויף ספק. געווענליך זאגן חכמים ספק דארף מען נישט חושש זיין. דא עפעס זענען זיי מחמיר אויף ספק, איז ביז ווי ווייט גייט מען? זאגט ער אז נאר ווען ס׳מאכט סענס, און אויך האט ער נישט געגעסן דעם ברויט, פארדעם האט ער עס גענומען.
איך מיין, ס׳איז דאך דא א ספק אויך אז ס׳איז מער נישט דא די ברויט, ווייל ס׳האט עס געגעסן. אה, איך ווייס נישט די ווארט איז נישט ספק? און ס׳איז נישט די ווארט איז ספק? ביידע, ס׳איז זיכער קאנעקטעד מיט דעם.
דיגרעסיע: די קאסטן פון בדיקה
ער ברענגט אויך אז די חברה וואטער חברים, איך ווייס נישט, דער חובר חבר איז זייער עקספענסיוו, מ׳קען נישט מיט צו ווייזן א מענטש. מ׳זעט דאך א גאנצע צייט. איך ווייס נישט, די היינטיגע ליטוויקער פארשטייען נישט אזוי גוט, אבער ס׳איז דא א שיעור וויפיל מ׳דארף ספענדן אין וועלט. יעדע זאך, עזאקטלי. די חכמים וועלן זאגן, קום אהער, אלע בדיקות קאסטן געלט, רייט? איך מיין, מ׳האט געלערנט, אונז גייען לערנען שפעטער וועגן דעם, וועגן געלט. אבער ס׳קאסט צייט. עפעס א טורקע, עפעס האבן די חכמים מחיב געווען. אבער הונדערט דאלער? וואס מיינט ס׳איז טייער די חבר׳ס? עפער פרעשענעל סערוויס, ס׳קאסט דריי הונדערט דאלער.
און סתם איז דא אין דעם כללים פון וויפיל א מענטש דארף ספענדן פאר א דאורייתא, פאר דרבנן. דאס איז נישט קיין כללים, דאס איז דער רבנן אליינס. וואס דאס מיינט כללים? דרבנן זאגן, קום אהער, אזוי טייער? עד כדי כך, דא איז דאך אויך, ס׳איז ביידע, ס׳איז… און מ׳איז דאך פאראויסט אזא זאך. די גאנצע זאך איז דא דא איינס. און ס׳איז נישט אז דער מענטש גייט נישט פסח גיין און עס עסן ווייל ס׳דרייט זיך נישט לענגער.
דיגרעסיע: די פלעקסיביליטעט פון הלכה
בקיצור, איך זאג נאר אז ס׳איז זייער פראקטיש די הלכה. איך פארשטיי קיינמאל נישט, איך האב שוין געזאגט גענוג מאל, איך פארשטיי קיינמאל נישט דער מענטש די הלכה, מ׳טאר נישט קיין קעגן די הלכה. איך לערן א הלכה. די הלכה איז די מאוסט פלעקסיבל סיסטעם וואס איז עווער אינווענטעד. יעדע זאך איז דא א היתר. ס׳איז דא א היתר, ס׳איז דאך אלעמאל דא א וועג ארויס, ס׳איז דאך אלעמאל דא א היתר. ס׳איז זייער נישט אידיאלאגיש, ס׳איז זייער נישט… די הייליגע… ס׳מאכט זיך אלע זאכן קעיס אויב ס׳איז ממש… ס׳איז נישט קאפ און וואלד. ס׳איז דא אמאל וואס מ׳ווערט סטארק, ס׳איז דא אמאל וואס איז א זאך וואס די הלכה זאל איך טון, אבער רוב הלכות זענען נישט. רוב הלכות, די לימוד הלכות איז על פי רוב צו טרעפן. יא, אויף אזעלכע אופנים דארף מען טאקע נישט.
נו, קענסטו סטאפן א מינוט?
Speaker 2:
כזית חמץ שבשמי קורה.
Speaker 1:
זייער גוט. יא.
הלכה יד: כזית חמץ שבשמי קורה
Speaker 1:
סאו דאס איז נאך אזוי פון די הלכות פון ווי ווייט דארף מען בודק זיין. אזוי ווי מ׳האט געלערנט אזוי ווי אין די לאך דארף מען גיין ביז אל מקום שידו מגעת. די ענליכע הלכה איז אזוי, כזית חמץ בשמי קורה, א כזית חמץ וואס איז אויבן ביי די דאך, ביי די פאל אויבן, איז מחייב הנותן להביא סולם להורידו, איז מען מחייב דעם מענטש אז ער דארף ברענגען א לייטער עס אראפנעמען. פארוואס? שפעמים יפול משמי קורה, ס׳קען אראפפאלן.
ס׳איז אינטערעסאנט גראדע די הלכה. דא זעט גראדע יא אביסל אויס ווי די ענין איז אז ער גייט עס עסן. ווייל אויב האט עס נישט צו טון מיט עסן, וואס גייט מיר אן צו ס׳גייט אראפקומען צו נישט?
הסברות אין “שפעמים יפול”
אפשר איז די ווארט אז יעצט איז במקום וואו מ׳האט נישט מחייב געווען בדיקה, אבער ס׳קען ווערן א מקום וואו ס׳איז מחויב בדיקה. אפשר דאס איז די ווארט. נישט אלס עסן, נאר ווען ס׳איז עפעס וואס איז אזוי ווי טיף טיף אין א לאך וואס גייט קיינמאל נישט ארויסקומען פון דארטן, האבן מיר בכלל נישט מחייב געווען בדיקה. קודם כל איז דא א נושא פון שווערקייט. אבער דו זעסט דא אז אלס די שוועריקייט האט מען נישט געטוישט. ער דארף יא ברענגען א סולם עס אראפנעמען, און די סיבה איז שמא יפול.
שמא יפול איז דאס פשט אז ווייל ס׳קען זייער גרינג ווערן אין א פלאץ וואו מ׳איז חייב בדיקה. איך מיין, אויב זאגט מען נישט אז די ווארט איז וועגן עסן, וואלט דאס איינס די איינסטע זאך וואס איך קען טראכטן. יעצט איז טאקע א מקום וואס איז אפשר פטור פון בדיקה, אזוי ווי עפעס וואס איז זייער טיף אין א חור. אבער ס׳קען אראפקומען און ווערן א מקום שחייב בדיקה, וועגן דעם דארף מען נעמען א לייטער.
החור איז חייב בדיקה, אבער א מקום שידו מגעת. איך זאג אז די קורה וואלט ווען געקענט הייסן א מקום שאין ידו מגעת. ידו מגעת מיינט דאך אן ספעציעל עקוויפמענט, אן א לייטער, אן עפעס א ספעציעל כלים. אבער עפעס וואס איז אין א חור גייט נישט ארויפקומען. דאס קען אראפקומען, און ווען ס׳וועט אראפקומען גייט דאך עס ווערן א מקום וואו ס׳איז מחויב בדיקה. אין יום טוב קען מען נישט בודק זיין.
Speaker 2:
יא, מיין געמישן זאגט עפעס אזוי. וועגן וואס?
Speaker 1:
ניין, ער רעדט וועגן אן אנדערע פלאן ווען דער ראב״ד. איך האב נישט פארשטאנען. וואס האט ער געזאגט אז דאס?
לאמיר לערנען די נעקסטע הלכה, אפשר צו זאגן.
הלכה טו: חמץ בבור
Speaker 1:
הוי חמץ בבור, דעמאלטס איז איינמאל חייב נותן להעלותו, ווייל ס׳גייט נישט ארויפקומען. זאכן פאלן אראפ, ס׳איז דא גראוויטי. געווענליך זאכן פאלן אראפ און נישט ארויף. ס׳איז א מנהג העולם. זיי פאלגן אלע איינשטיין׳ס טעאריע עפעס. אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.
דיון: פארוואס העלפט ביטול ביי בור?
אויף דעם העלפט ביטול. סאו אויף דעם וויל איך דא טראכטן, אדער אויב די ווארט איז אלץ שמא יבוא לאכלו, שטימט עס זייער פשוט, ווייל ס׳וועט אראפפאלן, קען ער עס, איז דא די חשש אז ער וועט עס עסן.
אבער אויב איז די חשש אן די שמא יבוא לאכלו, אז די חכמים האבן מתקן געווען בדיקה סתם אזוי אלס א גרעסערע מדרגה פון תשביתו, קען מען אויך הערן אז דעמאלטס ווען ס׳איז דא גרויסע טשענסעס אז ס׳וועט אראפפאלן, און אין יום טוב, די גאנצע חיוב בדיקה איז ערב יום טוב, דארף מען שוין יעצט חושש זיין, ווייל ס׳קען אראפפאלן וועט עס ווערן א מקום וואס איז מתחייב בדיקה. און מ׳קען טראכטן אזוי.
Speaker 2:
איך פארשטיי, אבער לכל הדיעות, אפילו דער רמב״ם זאגט אז ס׳האט צו טון מיט תשביתו, די פוינט פון תשביתו איז אוודאי כדי שלא יאכלו. ס׳הייסט, די טעם פון די בל יראה. בל יראה איז אויך חשוב׳ער ווי עסן.
Speaker 1:
בל יראה, ניין, שטייט מען, בל יראה איז אויך כדי מ׳זאל נישט עסן.
Speaker 2:
אויך וועלן נישט עסן?
Speaker 1:
יא. וואס האט ער געמיינט? ס׳איז מענדליגן מענדזשיק? אן עקסטערע זאך?
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישט קיין עקסטערע זאך. ס׳איז אוודאי כדי מ׳זאל נישט עסן. איך מיין אז ס׳איז פשוט אזוי.
Speaker 1:
נאטשו אקעי, לאמיר לערנען.
הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ
כפת שאור שייחדה לישיבה
Speaker 1:
יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי מען קען יא מבטל זיין, אדער שאור, לאמיר נישט קיין מיט דעם. וויאזוי ס׳ווערט בטל, וויאזוי מען קוקט אן די חמץ איז בטל.
איז אזוי, כפת שאור, א מענטש האט געהאט למשל א גרויסע פייל פון טייג. נישט א פייל, כפת שאור איז די שיסל וואו מען האלט די שאור. אה, און די שאור איז געווארן פארהארטעוועט. און ס׳איז געבליבן אינעווייניג די שאור, און יעצט נוצט ער די גאנצע זאך ווי א בענקל.
Speaker 2:
ער זאגט אז ס׳מיינט די שאור אליינס, ס׳איז הארט געווארן.
Speaker 1:
ס׳איז הארט געווארן, און ער נוצט די גאנצע זאך ווי א בענקל. יעצט האט ער א הייווי בענקל, די קופ אליינס ווען ער וואלט זיך געזעצט דערויף וואלט זיך צעבראכן, אבער יעצט איז עס אנגעפילט מיט הארטע טייג.
איך פארשטייט וואס מיינט קופ? קופ מיינט די בצק אליינס, אדער עפעס א זאך וואס… נישט א רייבער, איך האב זיך טועה געווען, די רייבער איז די נעקסטע הדחה. ער זאגט יא קופות שאור זעט אויס… די גאונים טייטשן א רייבער, אדער ווען די טייג אליין איז געווארן אזוי ווי א בענקל. פארהארטעוועטע טייג וואס ווערט אנגעהויבן נוצן ווי א בענקל. שיחלו לישיבה וואס ווערט מאכד געווען אז פון יעצט גייט מען זיצן דערויף.
איז די שאלה איז צו אונז קוקן עס אן ווי ס׳איז חמץ, אדער אונז קוקן אן? ניין, דער חמץ איז מער נישט דא, יעצט איז עס א בענקל. ס׳ווענדט זיך.
איז אזוי, אם תוך פני מיט היט, אויב האט ער עס אנגעשמירט מיט היט, הרי זה בטלה איז בטל געווארן דערפון, איז דער חמץ בויז חמץ. דאס הייסט, אונז קוקן עס נישט אן ווי ס׳איז אור, אונז קוקן עס אן ווי א בענקל, ומותר לקיימה. יא. דאס דארפסטו אפילו נישט מבטל זיין. ס׳איז נישט אזא חמץ וואס איז נישט… קוק נישט נאר ווי ס׳איז מער נישט, ס׳איז געוועזענע חמץ. ס׳איז געוועזענע חמץ.
הסבר: פארוואס איז עס בטל?
דאס איז לכאורה, דא קומט זייער אריין דער רב וואס האט זיך געלערנט אין פרק א׳. דאס הייסט, בעצם אלע שעורות, אפשר האבן ראוי לאכילה, די תירוץ איז נישט ווייל ס׳איז נישט ראוי לאכילה. ס׳איז נישט גענוג אז ס׳איז נישט ראוי לאכילה, ווייל שעור איז מען עובר אפילו ס׳איז נישט ראוי לאכילה. אבער ווען מ׳האט עס אינגאנצן דאך געווען מיט דעם, האסטו געמאכט פערניטשער, ס׳איז מער נישט קיין טייקסעס פערניטשער יעצט. דאס איז איין וועג.
מ׳קען אויך טראכטן ווייטער מיט די זאך פון עסן, איז אויך אזוי, אומתוך פני עבדות איז נישטא קיין שום וועג אז מ׳זאל עס נישט פארן. אבער ס׳איז נישט נאר וואס ס׳איז נישט קיין שום וועג, ס׳איז געווארן אויס, ווייל פאר עולם לכתחילה איז נישט קיין זאך וואס מ׳עסט, ס׳איז נאר א זאך וואס מ׳זאל מאכן מיט אנדערע זאכן מיט דעם. אבער יעצט אז ס׳איז געווארן א בענקל, איז דאך נישט נאר קיין.
בצק שבסדקי העריבה — טייג אין שפאלטן פון א קארע
Speaker 1:
בצק שבצדקי הערבה, א מענטש האט א קארע, און קארעס מאכן זיך לעכער דערין, און מ׳נוצט עס פאר די ערבה, די קארע, די שיסל נוצט מען פאר טייל. און דארטן וואו ס׳איז דא לעכער, ווערט אנגעפילט מיט טייג. טייג איז דאך קלעבעדיג.
איז אזוי, אם יש כזית במקום אחד, אויב ס׳איז דא אזא גרויסע שפאלט אין די קארה אז ס׳איז דא א גאנצע כזית טייג אויף איין פלאץ, חייב לבער דארף מען דארטן אויסקראצן און טון אלעס. צו פטור ווערן פון די חמץ. אוועסט ארויסנעמען מיר, ארויסנעמען מיר. ס׳איז דא א גאנצע כזית, מקום איך.
ואם לאו, אויב ס׳איז נישט דא קיין כזית, איז אזוי. עס ווענדט זיך: אם היה אסור לחזק בו שברי הערבה, אויב קוקט מען אן די באצייג דארטן ווי דאס איז די נייע טאפ, כאילו דאס איז במקום די טאפ, אוי לסתום, דאס איז במקום צוזאמצוהאלטן שטיקלעך, אדער לסתום לנקב, אדער צו פארשטאפן א לאך, איז בתי במעיטו, ווערט עס בטל צו די טאפ.
הסבר: וואס מיינט “בטל במיעוטו”?
אבער ווייל ס׳איז מיעוט, ס׳שטייט דא עפעס אזוי, איך בין נישט אזוי קלאר, בטל במעיטו איז ווייל ס׳איז ווייניגער ווי א כזית. קען מען זאגן אזוי, ווייל ס׳איז ווייניגער ווי א כזית, און ס׳איז נישט קיין עתיד דאורייתא, ממילא נעמט מען אן אז פון יעצט קוקט מען עס אויך אן ווי ס׳איז א חלק פון די טאפ.
אבער אויב איז עס נישט דאס האלט צוזאם די טאפ, די טאפ וואלט נישט צופאלן אפילו אן די טייג, דעמאלטס זאגט מען נישט אז די טייג איז געווארן אויס, ס׳איז געווארן יעצט א שטיקל טעלער. נאר ס׳איז דא א טעלער, און ס׳איז דא טייג, און ס׳איז קלעבעדיג דערויף. איז ווייטער דא די חיוב לבער׳ס, צו ארויסקראצן און מבער זיין.
איך ברענג דא פון די שולחן ערוך הרב, ס׳מאכט סענס אז די פריערדיגע הלכה פון תוך פניה באטיט וועט דא אויך העלפן. אויב שמירט אלעס ארום באטיט, אויב ער שמירט אלעס ארום באטיט און ווייטער. אויב האט מען געטון עפעס וואס ער האט עס געגלעזט, איך ווייס נישט וואס מ׳האט עס ממש בטל. יעדע זאך, אויב מ׳נעמט א… איך האב מסכים. אבער איך מיין, דאס איז די ווארט. בטל במיעוטם מיינט נישט אז ס׳ווערט בטל. חצי שורה איז דאך אויך מחויב. חיוב בבטל און אלעס. נאר ווייל ס׳איז ווייניגער, איז דאך ווייניגער הארב, זאגט מען, אה, ס׳עקזיסט נישט, ס׳איז א חלק פון די הרע.
שני חצאי זיתים בשני מקומות
Speaker 1:
און ווייטער, הוי שני חוצאות זיתים בשני מקומים. וואס טוט זיך אויף די זעלבע ערבה? אויף די שיסל איז דא צוויי האלבע זיתים אויף צוויי אנדערע פלעצער. דא איז דא א לאך און אריינגעשטיקט א שטיקל טייג אין דא.
איז אזוי, אויב ס׳איז דא חוט שבצק בעינים, די צוויי פלעצער זענען מחובר מיט אן אנדערע שטיקל בוטצייג, ס׳איז דא עפעס א ברידזש צווישן זיי, א קליינע שטיקל בוטצייג, איז דעמאלטס איז אזוי רואה, מ׳טשעקט. כל שאילו ינטל החוט, ינטל עמו. אויב דער חוט איז אזוי שטארק קאנעקטעד צו די ביידע שטיקלעך טייג, אז אויב נעמט מען אראפ דעם חוט, שלעפט זיך עס מיט, שלעפט זיך מיט די צוויי חצאי זיתים, קוקט מען יעצט שוין ווי ס׳איז איין גאנצע כזית, נאר ס׳איז דא עפעס וואס איז מאחר די צוויי קליינע שטיקלעך. חייב לבי.
המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק
Speaker 1:
ואם לאו, טייטש, טאמער ס׳קאנעקט זיך נישט די צוויי חצאי זיתים, בעצם לכאורה אפילו ס׳איז אביסל קלענער ווי צוויי חצאי זיתים, ווייל מ׳קען סתם רעכענען די חוט של בצק אליין איז דאך עפעס א שטיקל, איז דאך אביסל. ואם לאו, אויב דער חוט איז נישט גענוג שטארק אדער נישט גענוג גרויס, און יעדע חצי איז א זאך פאר זיך, אינו חייב לבער, ווייל אזוי ווי אונז האבן פריער געלערנט, ווען ס׳איז עריבה, דעמאלטס ווערט עס בטל צו די עריבה.
זאגט ער, אין מדברים אמירים דתורה אז א קליינע שטיקל ווערט בטל, איז ווען ס׳ליגט אין א טאפ, זאגט מען אז ס׳ווערט קאנעקטעד צו די טאפ. אבל בבית, אויב סתם א מענטש האט ברעקלעך ליגן אויף די פלאר אין די הויז, אה, סתם אין א וואנט, אבער אם ינטל החוט וניטל עמו, איז חייב לבער, אפילו אינו שם פה אלא מקבץ אותם.
ביאור: דער חילוק צווישן עריבה און בית
Speaker 2:
איך מיין וואס ער מיינט דא צו זאגן איז אזוי ווי אונז האבן פריער געלערנט אז ברעקלעך דארף מען זיך נישט זארגן. אויב א מענטש האט למשל אסאך קליינע ברעקלעך, איז אויב די אלע קליינע ברעקלעך זענען עפעס מחבר… ס׳שטייט נישט ברעקלעך, ס׳שטייט בצק. אזא סארט זאך וואס ס׳מאכט זיך אז א מענטש זוכט א כזית צו מאכן זיין טייג, און ער האט נישט, נעמט ער א שטיקל דא, א שטיקל דארט, איז ממילא ווערט, מיט דעם מאכט ער זיין חלה פאר שבת. אזא סארט זאך איז ער חייב לבער, ווייל ס׳מאכט זיך אז ער גייט עס נעמען.
Speaker 1:
איך פארשטיי וואס איז די הוה אמינא? בדיקת חמץ מיינט די שטיקלעך טייג?
Speaker 2:
ניין, בדיקת חמץ מיינט כזיתים.
Speaker 1:
נאר כזיתים?
Speaker 2:
יא, נאר אויף אזא אופן וואס א כזית וואס מ׳קען צוזאמלייגן, דעמאלטס איז, ווייל בדיקת חמץ איז אויף א זאך וואס מ׳איז עובר עליו בפסח, וואס איז א כזית ווי מיר האבן געלערנט.
Speaker 1:
איך זאג דיר, ס׳שטימט אזוי ווי דו האסט פריער געזאגט אויף די פירורים, דא זעט מען עס אויך, אז מ׳רעדט נאר פון ווען ס׳הייבט זיך אן ווערן עפעס א שטיקל שיעור. ער זאגט נישט קיין שיעור, ער זאגט דאך חצי זית. חצי זית מיינט עני שיעור, אבער די פוינט איז אז ס׳איז אזא אופן וואס מ׳קען עס צוזאמנעמען. איך מיין אז מסתמא רעדט זיך עס פון אזא שאור, וואס ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳גייט עסן גיין. איך מיין נישט אז מענטשן עסן שטיקלעך בצק און קליפות. קען זיין ס׳איז אלץ שאור, און ס׳פעלט אויס, ממילא איז עס… אבער ואם לאו, אויב איז נישט דא גארנישט וואס איז מאחד די חצאי זיתים, ניין, אנטשולדיג, איך האב אפגעפארן.
חצי זית בבית וחצי זית בעלייה
Speaker 1:
אקעי, וואס טוט זיך ווען ס׳איז דא אין זיין הויז, אין איין הויז, אבער ס׳ליגט נישט אויף איין פלאץ? חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, אדער חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, און אין אכסדרה האבן מיר אונז… יא, אקעי, אכסדרה. אדער חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפניו, אין אן אנדערע צימער, אן אנדערע הויז. הואיל ואלו החצי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות, ס׳ליגט נישט אין א פלאץ וואו ס׳איז גרינג אוועקצונעמען, אינו חייב לבער. ס׳איז ממש בטל, אלא מבטלו בלבו ודיו, ווייל ער גייט עס נישט צוזאמנעמען.
און אגעין, דאס וואס מ׳דארף צוזאמנעמען, סאו אן אנדערע פערטער, אויב איינער וועט זאגן אז דא זעט מען אז ס׳איז דא אופנים וואס מ׳דארף יא מבער זיין א חצי זית, דער תירוץ איז אמת, אבער דער אופן איז ווען ס׳איז אזא זאך וואס ס׳מאכט זיך אז ער נעמט עס צוזאם. קען זיין א מענטש גייט אין א מצה בעקעריי, און למשל האלט אינמיטן באקן די מצה, און ס׳פאלט אפ א שטיקל, קענסטו נישט זאגן אז דאס איז א חצי זית, ווייל ס׳מאכט זיך אז מ׳הייבט עס אויף און לייגט עס צוריק אריין. אבער אויב ס׳איז ארויסגעפאלן פון פענסטער, ס׳איז ערגעץ אנדערש, איז דאס נישט נוגע. דאס איז זייער א פראקטישע…
Speaker 2:
אזוי ווי דו זאגסט, זעט מען לכאורה אז דער ביעור, דער בדיקה, האט צוטון מיט וואס ער גייט טון דערמיט. ער גייט עס עסן לכאורה. ס׳איז ווייטער קאנעקטעד מיט וואס מ׳זעט אז ס׳איז אזא סארט זאך וואס ער קען זיך מאכן, ער גייט מאכן פון אים א כזית, און ער גייט לכאורה באקן די כזית. ס׳איז נישט סתם א כזית, ס׳גייט ליגן דארט, ער גייט עס צוזאמנעמען ווייל ער וויל עס עסן.
—
הלכה יז: המשכיר בית סתם בי״ד — חזקת בדוק
Speaker 1:
אקעי, עד כאן איז די פרטים פון וואס מ׳דארף בודק זיין. יעצט גייען מיר לערנען אפאר הלכות פון וועלכע מענטש אדער וועלכע הויז מ׳דארף בודק זיין, נישט דאס הייסט די קעיס פון איינער דינגט אדער ער פארט אוועק, נישט וואס מ׳האט געזען ביז יעצט די מקומות שבבית אדער חלקי הבית וואס מ׳דארף בודק זיין.
זאגט די הלכה אזוי: המשכיר בית סתם בי״ד, אויב איינער פארדינגט א הויז ערב פסח, י״ד שיין, י״ד, און ער זאגט נישט צו ס׳איז בדוק אדער נישט, לכאורה דארף מען דא צולייגן אז מ׳רעדט פון אן ערליכער איד, אביוסלי. לויט די תורה רעדט מען שוין פון קיין רשעים, וואס איז דא בשבטים און יזקינים. הרי זה בחזקת בדוק, קען מען אונז אננעמען אז היות אז ס׳איז שוין דא א חובת בדיקה פון א נאכט פארדעם, נעמען אונז אן אז ער איז אן ערליכער איד, און ער האט שוין געטון די הלכה, ער האט בודק געווען, ואין צריך לשאול, ער דארף נישט פרעגן. ס׳איז די הלכה, אבער מ׳דארף נישט. זאל מען די נערוועזקייט מברר זיין. מען דארף נישט מברר זיין, מען קען אננעמען די חזקה און זיין רואיג.
אויב מען ווייסט אז ער איז נישט בודק געווען, אדער ער זאגט אז נישט, אויב ער ווייסט אז ער איז נישט געווען אדער וואטעווער. אבער קעגן די חזקה איז אבער דא אן עד אחד וואס איז נישט פשוט. ואמרה אשה או קטן, “אנו בדקנוהו”, מיר האבן בודק געווען, הרי אלו נאמנים, זענען זיי יא נאמן. פארוואס? ווייל לכאורה, אויף א דאורייתא וואלטן זיי נישט געווען נאמן. אבער היות אז ס׳איז א דרבנן, איז הכל נאמנים על ביעור חמץ.
ווייטער זאגט דער רמ״א, “והכל כשירים לבדיקה”. דאס איז א נייע הלכה. ס׳הייסט ביידע, סיי זי קען זאגן אז זי איז אליין בודק געווען, דארפסטו וויסן סיי אז זי איז נאמן, סיי אז לאמיר שוין זאגן אז זי איז נאמן, אז איר בדיקה האט געארבעט. יא, אבער די הלכה “הכל כשירים לבדיקה” איז אביסל א גרעסערע הלכה. דא שטייט עס אין דעם פאל, אבער עס איז דא א גרעסערע הלכה. דאס וואס מיר האבן געלערנט אז מ׳דארף בודק חמץ זיין איז נישט קיין די טאטע דארף, נאר יעדער איינער איז כשר לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק. קטן טשעקט מען אייביג פאר די ספעציפישע מצוה. די ספעציפישע מצוה פון ביעור חמץ איז די שיעור ווען ער איז א קטן וואס ווייסט שוין וויאזוי צו בודק חמץ זיין. דאס איז מער א פראקטישע זאך. אויב ער איז א קטן, מען זאגט אים “גיי זוך ברויט”, ער ווייסט וואס איז ברויט, ער ווייסט וואס ער דארף בודק זיין.
Speaker 2:
יא, ער זאגט אז דעמאלטס איז מער אזויווי די חיוב חינוך. דא זאגט ער נישט אז א קטן איז נישט מחויב בודק זיין. דא רעדט מען נישט פון חיוב, דא רעדט מען פון כשרות.
Speaker 1:
ניין, דאס איז אמת׳ער… חיוב איז דאך זיכער אז נשים ועבדים, אויב האבן זיי חמץ, האבן זיי די מצוה, אזויווי יעדע זאך, מיט די חינוך אדער מיט די… זייער גוט.
—
הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?
Speaker 1:
ווייטער, “המשכיר בית לחבירו”. סאו ביז יעצט האבן מיר געלערנט פון איינער איז משכיר געווען א בית נאכדעם וואס ס׳איז שוין געווען די זמן בדיקה, ס׳איז געווען אין פסח אדער י״ד. זייער גוט. אבער יעצט קען מען לערנען ווען… אויף וועם איז דער חיוב צו בודק זיין, צו אויף דעם שוכר צו אויף דעם משכיר?
זאגט די הלכה אזוי: “אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר”, פאר מ׳האט איבערגעגעבן דעם שליסל, אויב מ׳האט איבערגעגעבן דעם שליסל נאך פאר ארבעה עשר, פאר ליל י״ד מיינט ער, רייט?
Speaker 2:
יא, פאר ווען ס׳הייבט זיך אן די חיוב בדיקה.
Speaker 1:
איז “על המשכיר לבדוק”, ווייל ער האט נאכנישט געגעבן די שליסל, ס׳איז געווארן די חיוב בדיקה חל געווען אויף אים ווען ס׳איז נאך זיין הויז. פארקערט.
Speaker 2:
יא, יא, ס׳איז אן ענין געזאקטלי סייער.
Speaker 1:
אבער “ואם משמסר המפתח”, אויב ער האט שוין איבערגעגעבן די שליסל פארדעם, איז ווען ס׳געשעט ארבעה עשר, ווען ס׳ווערט ביינאכט פון ארבעה עשר, איז עס שוין די שוכר׳ס, דעמאלטס גייט ארויף די חיוב אויף די שוכר לבדוק.
כאילו די ווארט דא איז אז מ׳וואלט געקענט אפשר טראכטן אז דער חיוב בדיקה איז דאך א דין און א תנאי אין די מצוה וואס געשעט ערשט פסח. ס׳איז נאר דער חיוב הייבט זיך אן פארדעם. ממילא אפשר זאל זיך עס נאר ווענדן אין ווער האט עס פסח? זאגט מען ניין, ווען דער חיוב געשעט, ווען ס׳קומט די לילה הבאה. קען אויך זיין אז דאס איז מער אזוי ווי א חושן משפט׳דיגע דין, אז די הנחה איז אז ווער דארף טון דעם… לאמיר זען, די נעקסטע שטיקל לאמיר זען.
המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק
Speaker 1:
המשכיר בית, אינטערעסאנטע הלכה. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, ער פארדינגט א הויז, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אז ווען ער פארדינגט עס איז דא א חזקה, אויף ערב יום טוב איז דא א חזקה, אדער אויף אן אנדערע אופן איז דא אזא חזקה. און ער נעמט עס שוין איינער בדוק, למעשה זעט ער אז ס׳איז נישט בדוק. איז די הלכה, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. דאס איז נישט גענוג צו זאגן אז דאס מאכט עס פאר א מקח טעות, אז ווען ער וואלט געוואוסט וואלט ער עס נישט געקויפט. פארוואס? ואפילו במקום שבודקין בשכר, אפילו אויב מ׳רעדט א פלאץ וואו מ׳ספענדט געלט אויף צו דינגען קלינינג און צו בודק זיין. פארוואס? פארוואס הייסט עס נישט קיין מקח טעות? שהרי מצוה הוא עושה. ס׳איז דאך א מצוה צו בודק חמץ זיין. איז קענסטו נישט זאגן אז ווען איך וואלט געוואוסט וואלט איך, אבייסלי, רגלים לדבר, אז ווען איך וואלט געוואוסט וואלט איך נישט געדינגען? ניין! אפילו ווען דו וואלסט געוואוסט וואלסטו אפשר ווייטער געדינגען, ווייל ס׳איז דאך א מצוה. ס׳איז נישט סתם א טרחא, ס׳איז דאך דא אין דעם א מצוה. זייער גוט.
דיסקוסיע: פארוואס איז עס נישט מקח טעות?
Speaker 1:
זייער אינטערעסאנט. ווייל ס׳איז א מצוה איז וואס? ממילא קען ער נישט זאגן אז ס׳איז זיכער אז ס׳איז א מקח טעות. מקח טעות דארף זיין ווען ס׳איז אן אווויס מקח טעות, און ס׳איז א זיכערע מקח טעות. ס׳איז טאקע א מקח טעות, איך שטיי נישט דיר זאגן. אבער דו ביסט דאך נישט קיין מקח טעות, ווייל למעשה האסטו הנאה אז דו טוסט א מצוה. ס׳איז פאני, רייט? דו ביסט מסכים צו מיר אז ס׳איז פאני? אפשר ווייס איך נישט דאס ווארט פאני? ס׳איז אינטערעסאנט.
Speaker 2:
ניין, ווייל וואס קומט דיר אן אז ס׳איז א מצוה? ווייל ס׳איז א מצוה, לאמיר זאגן אז ס׳איז א מצוה, אבער אז די מצוה קאסט געלט, און דו האסט מיר געמאכט פארלירן געלט. איך האב טאקע זוכה געווען צו טון א מצוה. סטעל דיר פאר אז איינער בא׳גנב׳עט מיר, אבער ס׳איז דאך א מצוה. איך כאפ נישט, דו פארשטייסט, איך פרעג, ס׳איז זייער א בעיסערע זאך.
Speaker 1:
אמער דארף דאך זיין במקום ווען ס׳איז זייער ברור אז קיין שום נארמאלער מענטש וואלט נישט געדינגען א הויז אין אזא מצב. אויף דעם איז דא, און איך אריין, דו ביסט טאקע נישט אזא אוהב מצות. העפנסטו ביי דו ביסט א שוואכער איד, דארפסטו דאך טאקע מחזק זיין אין מער ארום ליב מצות. אבער קענסטו נישט זאגן אז ביי אלע אידן הייסט דאס א מקח טעות?
Speaker 2:
זייער גוט, דו ביסט גערעכט. ס׳איז נישט קיין מקח טעות, אבער ער ברענגט אז ס׳איז טאקע א מחלוקת פון די מחבר און די רמ״א, אז ער דארף צאלן די געלט וואס ער האט ארויסגעגעבן פאר די בדיקה. אפשר דארף ער אים טאקע דאס מסביר זיין. א מקח טעות דארף זיין סתם עפעס וואס איז אן “אבוועס”, א רגילות הדברים. אז ס׳איז דא וואס זאגן טאקע, אז ס׳קען נישט זיין אז ער איז פטור פון צאלן. דו ביסט גערעכט, ס׳איז נישט קיין מקח טעות. פארוואס? ווייל א איד קען באשטיין בודק צו זיין. דאס איז עפעס די הנחה. אבער די שאלה איז צו ער קען מוציא זיין פון אים די געלט, צו… ברענגט ער אז אויב ס׳איז א מחלוקת קען מען שוין נישט מוציא זיין. העלאו, ארעווער, שיין, לאמיר גיין ווייטער.
—
הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה
Speaker 1:
יעצט גייען מיר לערנען צו מ׳דארף בודק זיין ווען מ׳פארט אוועק. דאס הייסט, ער איז נישט דא ביי זיך, אדער ער איז נישט דא יעצט ביי די זמן בדיקת חמץ.
זאגט די הלכה, א מפרש בים, איינער לאזט זיך ארויס, מפרש איז אן אינטערעסאנטע לשון. ס׳איז פרישת פון די שיף, מ׳שפרייט אויס מפרשות, ניין? ס׳מיינט פשוט אז ער איז מפרש, ער גייט אוועק פון זיין שטאט, ער פארט אוועק אין מדינת הים, אדער ביי יוצא בשירה, ער לאזט זיך ארויס אויף א לאנגע וועג מיט א שירה. איך מיין אז געווענליך, מפרש די יום מיינט מיט א שיף. יוצא בשערים מיינט ער גייט ארויס מיט א גמל, א מדבר, אזא זאך. מיט א קארבאן.
Speaker 2:
יא, איז אזוי, תוך שלשים יום, פסח הייבט זיך אן אז שלשים יום איז שוין דא עפעס א ויראה פון פסח, עפעס א דין פון פסח.
הלכה יט (המשך): המפרש בים והיוצא בשיירה — אם דעתו לחזור קודם הפסח
נו, איז ער דארף ער בודק זיין פארדעם, פאר ער פארט אוועק דארף ער מאכן די בדיקה. קודם שלשים יום ווענדט זיך, אם דעתו לחזור קודם הפסח, אויב פלאנט ער צוריקצוקומען פאר פסח, דעמאלטס איז די הלכה אז ער קען זיך נישט פארלאזן אז ער וועט צוריקקומען אין צייט, וצריך לבדוק ואחר כך יצא. פארוואס? ווייל ס׳איז דא א חשש שמא יחזור ערב פסח, אפשר גייט ער צוריק אהיימקומען די לעצטע מינוט.
חידוש: די צייטגעמעסע אנווענדונג פון דעם חשש
לכאורה רעדט מען דא אמאליגע צייטן ווען מ׳האט ווייניגער געקענט אויסרעכענען די וועגן, ולא יהיה לו פנאי לבער. היינט אויך איז שווער אויסרעכענען, ווען ס׳איז נישטא… ער רעדט נישט פון אזא טריפ, ער רעדט פון אזא גרויסן טריפ, א מפרש בים. היינט איז א מענטש קען מען בערך אויסרעכענען, ער ווייסט ווען ער איז אויף א פליגער, ער ווייסט ווען ער וועט לאנדן, ער ווייסט ווי שפעט ער וועט זיין.
ער האט נאכנישט געטראפן קיין בריסקער וואס פארט אויף שבת אוועק נאך פורים און ער הייבט אן צו בודק זיין. קענסט נישט גענוג בריסקער זיין, האב איך מורא. יא, איך זאג דאס, איך קען זיך פארשטעלן אז א בריסקער איז לאו מדעתיה. אבער אפילו, מפרש בים, מ׳רעדט נישט פון דעם. אפילו המפרש בים היינט, איינער פארט אוועק פאר א גרעסערע טריפ, אבער ער ווייסט, ער ווייסט אז ער לאנדט ערב פסח דעמאלטס און דעמאלטס, ווייסט… אקעי, אין הכלל נמי, היינט אפשר דארף מען נאר חושש זיין במקום ווען די חשש איז מוצדק. דאס וואלט איך געזאגט.
הלכה יט (המשך): המפרש בים — אין דעתו לחזור
ממילא אין דעתו לחזור, אויב פלאנט ער בכלל נישט צוריקצוקומען פסח, אין צריך לבדוק. פארוואס טאקע? פארוואס? ווייל ער איז קודם שלשים יום, קודם שלשים איז נישטא קיין חיוב בדיקה.
קשיא: בל יראה
אבער ס׳גייט דאך אנקומען פסח, גייט ער עובר זיין א בל יראה אין זיין הויז.
תירוץ: ביטול
אקעי, לכאורה, ביטול, ביטול, וועט ער מבטל זיין. ער קען מבטל זיין, אזויווי מ׳וועט גיין נעמען שפעטער. די חובת בדיקה איז נאך נישט געשען אויף אים, און ס׳איז ווייט פון אים. די חובת בדיקה איז נאר עפעס וואס איז שייך ווי ס׳איז נאנט צו אים. אזוי מיינט ער.
הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר
וכן, ענליך ווי א אוצר, מאכט ער נאך אויס הויז, ס׳ווערט אן אוצר. די אוצר דארף נישט קיין אוצר פון חמץ, ס׳ווערט אויס מקום שמכניסין בו חמץ. דאס איז די ווארט.
איז תוך שלשים יום דארף ער קודם בודק זיין. איז אין די דרייסיג טעג פון פסח דארף ער בודק זיין. איז אם דעתו לפנותו, ער גייט אוועקנעמען די אוצר קודם הפסח, צריך לבדוק.
ניין, קודם שלשים יום אפילו נישט. זאגט ער, קודם שלשים יום, ווען ס׳איז דא א חיוב בדיקה, און מ׳קען נישט. ס׳איז דא א חיוב בדיקה, און ס׳איז דא א מקום שמכניסין בו חמץ. ס׳איז דא א חיוב בדיקה.
אבער קודם שלשים יום, ווען ס׳איז דא א חיוב בדיקה, איז דא א זעלבע זאך ווי ווייל צוריקקומען. האט מען מורא, אפשר גייט עס ווערן אנטדעקט. און מ׳מיינט די עתה לפנותי קודם הפסח, אין צריך לבדוק, ווייל יעצט איז נאך נישט דא די חיוב בדיקה, און ווען ס׳גייט זיין פסח גייט עס נישט זיין א חיוב בדיקה כאילו, א געהעריגע חיוב בדיקה. ממילא איז אין צריך לבדוק.
—
סיום פרק ב׳
מ׳האט מיט דעם געענדיגט פרק ב׳ פון הלכות חמץ ומצה. וואס הייסט מ׳האט מיט דעם געענדיגט הלכות… אה, ס׳איז דא נאך הלכות בדיקת חמץ, ס׳איז דא נאך א פרק.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Chapter 2 — Laws of Chametz and Matzah (Rambam)
—
Law 1: The Positive Commandment of Removing Chametz
The Rambam’s Words
“It is a positive commandment from the Torah to remove chametz before the time when eating it becomes forbidden, as it says ‘on the first day you shall remove leaven from your houses.’ From the oral tradition they learned that this ‘first’ refers to the fourteenth day. And proof of this is what the Torah wrote ‘you shall not slaughter upon chametz the blood of My sacrifice,’ meaning you shall not slaughter the Pesach offering while chametz still exists, and the slaughter of the Pesach offering is on the fourteenth day after midday.”
Plain Meaning
There is a positive commandment from the Torah to nullify/destroy chametz before the time when it becomes forbidden to eat chametz. The verse “on the first day you shall remove leaven from your houses” refers to the 14th of Nissan, as was received through the oral tradition.
Insights and Explanations
1. Problem with the plain meaning of “on the first day”: “On the first day” cannot mean the first day of Pesach, because by then one is already deep into the prohibition. The Rambam therefore says it is “from the oral tradition” — a tradition from Moshe Rabbeinu — that “first” means the 14th day. If it were stated clearly in the verse, the Rambam would not have needed to say “from the oral tradition.”
2. A suggestion for understanding “on the first day”: “On the first day” can mean the first day when there is a prohibition of chametz — and that is erev Pesach (the 14th of Nissan), when the prohibition of chametz already begins from midday. This would fit with the Rambam’s approach.
3. “Seven days” vs. eight days: If “on the first day” already means erev Pesach, doesn’t that make eight days, not seven? The answer: “Seven days you shall eat matzot” speaks only of the mitzvah of matzah — seven days. But the prohibition of chametz begins already from erev Pesach midday, which makes eight days of chametz prohibition. On the first day of chametz prohibition (erev Pesach) there is the mitzvah of tashbitu, but not yet the mitzvah of matzah.
4. The proof from “you shall not slaughter upon chametz the blood of My sacrifice”: The Rambam brings as proof the verse that one may not slaughter the Pesach offering while chametz still exists. Since the slaughter of the Pesach offering is on the 14th day after midday, “on the first day you shall remove” must also mean the 14th day.
5. Question: Why does the Rambam bring a new verse? In chapter 1, the Rambam already brought the verse “you shall not eat leavened bread with it” as the source that erev Pesach is already forbidden. Why does he bring here a new verse “you shall not slaughter upon chametz”? The distinction: “You shall not eat leavened bread with it” speaks of eating (eating chametz), but “you shall not slaughter upon chametz” speaks of having chametz — “while chametz exists” — which is more relevant to the mitzvah of hashbatah (removing the chametz from one’s domain).
6. Question: Why isn’t “you shall not slaughter upon chametz” a prohibition on having chametz on erev Pesach? If the verse “you shall not slaughter upon chametz the blood of My sacrifice” means that one may not have chametz at the time of slaughtering the Pesach offering, why doesn’t the Rambam count it as a separate prohibition? The Rambam brings it only as “proof of the matter” — support for the interpretation that tashbitu means erev Pesach. No clear answer is given.
7. Why do we need a positive commandment of hashbatah when there is already “lo yera’eh”? If there is already a prohibition of “lo yera’eh v’lo yimatzei,” why do we need another positive commandment of tashbitu? The answer: It is a simple thing in the Torah that there is both a prohibition and a positive commandment on the same matter — “lav v’aseh.”
—
Law 1 (continued): What Does “Hashbatah” Mean — Bitul B’lev
The Rambam’s Words
“What is this hashbatah stated in the Torah? That one should nullify the chametz from one’s heart and consider it like dust, and place in one’s heart that there is no chametz at all in one’s domain, and all chametz that is in one’s domain is like dust and like something that has no use whatsoever.”
Plain Meaning
The hashbatah of the Torah is bitul b’lev — one should regard the chametz as dust, as something that has no value at all, and one should think that one has no chametz at all in one’s domain.
Insights and Explanations
1. Bitul alone suffices — the Rambam’s approach: The Rambam learns from the Gemara that “bitul alone suffices” — it is enough to nullify the chametz in one’s heart, without physically removing it. From the Torah, one does not need to search for and remove chametz — it is enough to think that the chametz is like dust. A rejected interpretation — that the Torah means only “remove the chametz that is lying on your table” — is “certainly not true,” because with bitul alone one does not need to remove anything.
2. Question: Is bitul also the plain meaning of “lo yera’eh”? If the Rambam says that hashbatah from the Torah is bitul b’lev, is this also the plain meaning of “lo yera’eh v’lo yimatzei”? The Rambam says “what is the hashbatah stated in the Torah” but does not say “what is lo yera’eh stated in the Torah” — which is interesting. From the Torah, one may indeed have chametz in the house — one just may not “hold onto it.” Lo yera’eh v’lo yimatzei is fulfilled through bitul b’lev, not through physical removal.
3. Dispute: Does chametz physically remain after bitul? One side says: yes, “all chametz that is in one’s domain is like dust” — even if it lies there, it is like dust. The other side says: it is not reasonable that from the Torah one means that chametz should remain lying — “all chametz that is in one’s domain” means chametz that has remained (not what one has intentionally left), and this one nullifies.
4. “His actions prove” question: If someone has nice chametz in his house, doesn’t “his actions prove” that he holds onto it — “his mouth and heart are not equal”? The answer: He regards it as dust, he doesn’t hold onto it at all. Practically, if he truly doesn’t hold onto it, it will naturally go out. But this is a practical matter, not a law.
5. Chametz sheb’lev — the Chassidic interpretation: The Chassidic concept of “chametz sheb’lev” is brought in. But the Rambam’s innovation is deeper: Chassidim mean that only matters of the heart can be nullified in the heart, but the Rambam says that even actual, physical chametz can be nullified in the heart — because the essence is the heart. Everything else (the physical removal) is only rabbinic.
—
Law 2: Searching for Chametz is Rabbinic — The General Rule
The Rambam’s Words
“But from the words of the Sages — to search for chametz in its hiding places and holes, and to check and remove it from all one’s territory.”
Plain Meaning
The Sages enacted that one should search for chametz in all hiding places, remove it and destroy it.
Insights and Explanations
1. Searching for chametz — Torah law or rabbinic? According to the Rambam, searching for chametz (the searching and removing) is a rabbinic law, not Torah law. From the Torah, bitul b’lev is sufficient. The Sages enacted that one must go search everywhere in one’s entire domain.
2. Bedikat means bi’ur, not just searching: “Bedikat chametz” doesn’t mean just searching — it means bi’ur (destroying/removing). The proof: the blessing is “al bi’ur chametz,” not “al bedikat chametz.” This shows that the entire process — searching, finding, and removing — is one mitzvah of bi’ur. Bedikat chametz is essentially a “proactive bi’ur,” a practical hashbatah.
3. The Rambam doesn’t state the reason for rabbinic bedikat: In the Gemara there is a dispute: Rashi says the reason is lest he come to eat it; other Rishonim say the reason is lest he did not nullify with a complete heart. The Rambam does not explicitly state the reason.
4. Where the Rambam places bedikat — shows the reason: Because the Rambam places bedikat chametz next to tashbitu (not next to the prohibition of eating, not next to lo yera’eh), we see that according to the Rambam, bedikat is a rabbinic interpretation/fulfillment of tashbitu. Rabbinically, tashbitu means not only bitul b’lev, but actually removing it in practice.
5. Question from Acharonim: Can bedikat become Torah law? If according to the Rambam bedikat is a fulfillment of tashbitu rabbinically, the Acharonim ask: if someone did not nullify in the heart, does bedikat then become a Torah commandment? One can hear this in the Rambam — because if bitul b’lev is the Torah way, and one did not do it, one perhaps needs a practical hashbatah. And “all the more so” — if hashbatah in the heart works, certainly it also works when one throws it out in practice.
6. “Put your money where your mouth is” — prove the bitul: One can view rabbinic bedikat as “proof” that the bitul is genuine — “let’s see if you really mean it.” If you keep the chametz and you say you are nullifying it, that is not consistent.
7. Important principle in understanding the sugya — bitul vs. bedikat: From the Torah it says “tashbitu” — a normal householder understands this as take the chametz and throw it out. But the Sages (scholars of the Talmud) learn that the essence of “tashbitu” is bitul. Therefore bedikat is rabbinic. But this doesn’t mean that once people conducted themselves with bitul alone and then the Sages came and enacted bedikat because it became a stumbling block. On the contrary: People always used to check — this is the normal custom. Only the scholars, the Gemara, learn that fundamentally from Torah law this is not required, because bitul alone is sufficient.
8. Distinction between types of rabbinic laws: There are decrees that came to prevent a new problem (as people did not conduct themselves that way before). But bedikat chametz is different — people always conducted themselves this way, only the Sages figure out that from Torah law it is not required. This brings leniencies and details in the laws of bedikat.
9. Analogy from Shabbat: By Shabbat, “tishbot” means that one should not do actions — the thought of “all your work is done” comes through not doing work. By chametz, however, the thought (bitul) itself is sufficient from Torah law.
—
Law 3: Time and Manner of Bedikat
The Rambam’s Words
“One searches for chametz at night from the beginning of the night of the fourteenth by candlelight. Reason: because at night all people are found in their homes, and candlelight is good for searching.”
Plain Meaning
The Sages enacted that one should search for chametz at night on the 14th of Nissan, with a candle.
Insights and Explanations
1. “Candlelight” — to exclude what? “Candlelight” doesn’t mean to exclude daytime (because during the day one simply doesn’t do it), but rather to exclude a torch or other illumination — a candle is specifically better for bedikat.
2. Two separate reasons: (a) At night — because all people are in the house; (b) With a candle — because candlelight is good for bedikat. These are two separate reasons.
—
Law 3 (continued): One Does Not Establish a Study Session — Not Beginning to Learn
The Rambam’s Words
“And one does not establish a study session at the end of the thirteenth day, and likewise a scholar should not begin to read in his house, lest he be drawn in and prevented from bedikat at the beginning of its time.”
Plain Meaning
One does not set up a public lecture at the end of the 13th day, and even a scholar alone should not begin learning, so that he will not be drawn in and miss the time of bedikat.
Insights and Explanations
1. “Midrash” vs. “reading”: “Midrash” means a fixed public lecture; “to read” means learning privately. “Reading” doesn’t necessarily mean Scripture — it means learning in general (even Gemara). Because it cannot be that a scholar learns only Scripture.
2. “Lest he be drawn in” — the principle that Torah draws: The entire law is built on the fact that learning Torah is a “thing that draws” — it pulls a person in. This is parallel to the law that one may not begin a meal before Minchah (or before a mitzvah), because one will be drawn in.
3. The Ran’s innovation regarding Torah scholars: The Ran says that what it says “the time of Torah scholars is from Shabbat to Shabbat” means most Shabbatot, because it can certainly happen that a scholar doesn’t come home Friday night because he got caught up in a difficult sugya. A scholar cannot have a “fixed schedule” for when he finishes — because learning must be “his work is temporary,” it is a thing that draws.
4. [Digression: Practical moral lesson] If someone has a fixed time when he must finish (like picking up a child), for him there is no “lest he be drawn in” — he always knows when he finishes. The law speaks of learning that doesn’t have a fixed end time.
5. [Digression: The Ropshitzer Rebbe] R’ Yerushalayim Mordechai had study partners, and he would never stop on his own — the study partner always had to close, because the Rebbe would have learned without end. This is an example of “lest he be drawn in.”
—
Law 4: One Does Not Search by Moonlight or Sunlight
The Rambam’s Words
“One does not search by moonlight or by sunlight… nor by torchlight, but only by candlelight.”
Plain Meaning
Bedikat chametz must be specifically with a candle (light), not with moonlight, not with sunlight, and not with a torch.
Insights and Explanations
1. What “by sunlight” means: Not that during the day sunlight is not good (because later the Rambam says that an achsadrah can indeed be checked by sunlight), but rather it means that at the beginning of night, at sunset, one should not rely on the last rays of sun, but use a candle.
2. “By candlelight” is specific: Not that the Sages only gave an idea of illumination and one can substitute. A person would have thought that a torch is even better because it is a greater light, but the Gemara says that a torch is difficult to check with because the light doesn’t go into narrow places.
3. Practical application for today: A flashlight has a similarity to a candle because it shines focused light to a specific place, better than a large light which is more similar to sunlight or torchlight. (This is not a practical ruling but a study comparison.)
—
Law 5: Achsadrah by Sunlight; Middle of the Courtyard
The Rambam’s Words
“In what case are we speaking — in holes and hiding places… but an achsadrah that has much light, if one checked it by sunlight, that is sufficient. And the middle of the courtyard does not require bedikat because birds are commonly found there and they eat any chametz that falls there.”
Plain Meaning
The law of a candle is only for dark places — holes and hidden corners. An achsadrah (open place with much light) can be checked with sunlight. The middle of the courtyard doesn’t need bedikat at all because birds eat everything there.
Insights and Explanations
1. The “but” of achsadrah: The “but” is not the opposite of holes and hiding places specifically, but rather the opposite of a room where it is not bright. Even a room without windows needs a candle — the distinction is between bright and dark places.
2. Innovation regarding today’s houses: In ancient times, houses did not have large windows, therefore only an achsadrah (which has no walls) was illuminated enough. But today, where every room has large windows, practically every room during the day has the law of achsadrah — one can check by sunlight.
3. The essence of bedikat is that one should see: It is not a decree of Scripture on a candle per se.
4. Middle of the courtyard — presumption: One relies on a presumption that birds eat everything. This shows that one can rely on logic and presumption in bedikat chametz.
—
Law 6: A Hole Between a Jew and His Neighbor / and a Non-Jew; As Far as His Hand Reaches
The Rambam’s Words
“A hole in the middle of a house between him and his neighbor — this one checks as far as his hand reaches and this one checks as far as his hand reaches, and the rest he nullifies in his heart.”
Plain Meaning
A hole between two houses — each one checks from his side until where his hand reaches, and the rest is nullified in the heart.
Insights and Explanations
1. The enactment is only as much as is applicable: The Sages did not obligate breaking a wall or doing extreme actions. Where one cannot physically reach, bitul b’lev is sufficient — because bitul b’lev is the essence from Torah law, and bedikat is only an enactment as much as it is feasible.
2. “His hand reaches” without special tools: “Where his hand reaches” means without special equipment — without a ladder, without special tools.
Regarding a Hole Between a Jew and a Non-Jew
The Rambam’s words (according to certain versions): A hole between a Jew and a non-Jew — does not require bedikat, because of danger.
Insights
1. The Maggid Mishneh does not have this passage. In the printed edition it appears in “Ishtana’i Rav Shilat.”
2. Connection to the Rambam’s approach that witchcraft doesn’t exist: The Gemara’s reason why not to check by a non-Jew’s hole is because the non-Jew will think the Jew is doing “acts of witchcraft.” But according to the Rambam who doesn’t believe in witchcraft, the reason is problematic — the non-Jew also shouldn’t believe in witchcraft.
3. Dispute in the Gemara: The Maggid Mishneh brings that there is a dispute in the Gemara whether one must be concerned — perhaps therefore the Rambam omitted it.
4. The main principle: The Sages did not decree the decree in a place of danger — this is a broader principle that rabbinic laws are not applied where there is danger.
—
Law 7: Any Place Where One Does Not Bring Chametz Does Not Require Bedikat
The Rambam’s Words
“Any place where one does not bring chametz does not require bedikat.”
Plain Meaning
A place where one does not put chametz does not need bedikat.
Insights and Explanations
1. What does “one does not bring” mean: Not that one doesn’t put every day, but rather that there is no reason to think that one ever put chametz. Even if it is a place where perhaps a servant sometimes puts down his bread — that already counts as “bringing.”
2. Interesting presumption: By the middle of the courtyard one relies that birds have eaten it, but here one relies on logic that one did not bring it in at all. Both are presumptions that exempt from bedikat.
—
Law 8: Which Places Require Bedikat and Which Do Not — Details
The Rambam’s Words
Places like a yetzi’ah (small storage with a sloped roof), refet bakar (cattle shed), lulin (chicken coop), matben (place for straw), wine storehouses and oil storehouses from which one does not use, house of large fish — do not require bedikat, unless one knows that one brought chametz into them. But places like beer storehouses, wine storehouses from which one uses, salt house, wax house, house of small fish, wood house, house of brine, the middle holes of the house — require bedikat. And if one knows with certainty that one did not bring chametz there, it does not require bedikat.
Plain Meaning
The distinction is between places where one does not go in the middle of a meal (like large wine barrels, large fish that need a knife — not practical to take during a meal), and places where one does go in the middle of a meal (beer, wine that one draws from, salt, wax for candles when they go out, small fish, wood, brine, holes in the middle of the house).
Insights and Explanations
1. The principle of knowledge vs. presumption: By places that don’t have a presumption of chametz (first group) — one does not need to check, unless one knows that one once brought chametz there. By places that do have a presumption (second group) — one must check even if one doesn’t know, because generally one brings chametz into them. But — if one knows with certainty that one did not bring chametz, it does not require bedikat. Clear knowledge always goes — stringently and leniently — stronger than a general presumption.
2. Shekhar = beer from dates: The shekhar spoken of here is presumably non-chametz beer (from dates), but the place where one keeps it needs bedikat because one goes there in the middle of a meal.
—
Law 8 (continued): Checking a Wine Cellar — Two Outer Rows
The Rambam’s Words
“When one checks a wine cellar, one checks from it the two outer rows — which is the top one and the one below it.”
Plain Meaning
When one checks a wine cellar, one does not need to check the entire cellar, only the two outer rows — the top row and the second one below — because these are the places most exposed to a person when he enters.
Insights
In the Mishnah there are two approaches for how to check the cellar; the Rambam rules that one checks the two outer rows.
—
Law 9: We Are Not Concerned Lest a Weasel Dragged
The Rambam’s Words
“We are not concerned lest a weasel dragged chametz to a place where one does not bring chametz, for if we are concerned… we would be concerned from city to city, and there would be no end to the matter.”
Plain Meaning
One does not need to be concerned that a weasel (mouse/animal) perhaps dragged chametz to a place where one does not put chametz. Because if one begins to be concerned like this, there is no end — one would have to be concerned from house to house, from city to city.
Insights and Explanations
1. The Rambam’s interpretation vs. Rashi: The Ma’or Einayim brings that the Rambam’s interpretation in the Mishnah is different from Rashi. Rashi learns that the law of “we are not concerned lest a weasel dragged” speaks after bedikat chametz — one should not fear that after the bedikat an animal dragged chametz back. The Rambam however learns that this is a law in a place where one brings chametz — one does not say that every place becomes a “place where one brings” just because an animal can drag there.
2. “From city to city” according to the Rambam: According to Rashi, “from city to city” means that one would have to be concerned that an animal drags chametz from one city to another (after bedikat). According to the Rambam it means that one would have to check everywhere because everywhere an animal can bring. The language “and there is no end to the matter” fits very well with the Rambam’s interpretation — it speaks of a principle that one cannot exaggerate concerns.
3. [Digression: Rabbinic doubt in bedikat chametz] Bedikat chametz is rabbinic, and normally by rabbinic doubt one goes leniently. Therefore one sees that the Sages were indeed stringent — one must check even places where there is only a doubt whether one brought chametz there (like the middle holes of the house). The answer: This is not a stringency on concerns, but rather this is the mitzvah itself — the Sages defined the obligation of bedikat this way, that places with a presumption of chametz require bedikat. But one was not stringent without measure — boundaries were indeed set (like “we are not concerned lest a weasel dragged”).
—
Law 10: He Put Down Ten Loaves and Found Nine
The Rambam’s Words
He put down ten loaves (ten pieces of bread/rolls) [after the bedikat], and when he comes back before bi’ur chametz he finds only nine — he must be concerned and needs to check a second time.
Plain Meaning
If one of the ten pieces of chametz has disappeared, one must check again, because one knows that somewhere in the house there is a piece of chametz that one doesn’t see.
Insights and Explanations
1. Source of the custom of ten pieces: From this Rambam appears the source for the custom that one puts away ten pieces of bread before the bedikat.
2. Loaves = whole pieces, not crumbs: The Rambam speaks of loaves — whole pieces (rolls/breads), at minimum a kezayit. Less than a kezayit would perhaps be a different law.
3. Why must one be concerned — it’s a rabbinic doubt? Here it is not a mere concern, but rather it is almost certain — he knows that there is a piece of chametz that is missing. The place is “checked out” — one knows for certain that somewhere here is chametz that he doesn’t see.
4. Distinction between this law and “we are not concerned lest a weasel dragged”: There it is a pure concern without any basis. But here there is basis — he counted ten and finds only nine, it is a reality that something is missing.
5. “Perhaps he miscounted”: The innovation is that even though one can argue that he miscounted, nevertheless one must be concerned.
—
Law 10 (continued): He Saw a Mouse Enter the House with Chametz in Its Mouth
The Rambam’s Words
“If he saw a mouse enter the house with chametz in its mouth after bedikat — he needs to check a second time. Even if he found crumbs in the middle of the house — we do not say he already ate that bread in this place, but rather we are concerned that he left it somewhere in a hole or window. If he found nothing — he must check for it.”
Plain Meaning
When one sees a mouse enter the house with chametz after the bedikat, one must check again. Even if one finds crumbs in the middle of the house, one must still be concerned that he hid the whole piece somewhere in a hole or window.
Insights and Explanations
1. Crumbs are not proof by a mouse: It is not the way of a mouse to make crumbs — a mouse doesn’t crumble like a person (or a child). Therefore, if one finds crumbs, these are just crumbs that were already there before, and it has nothing to do with the mouse’s chametz.
2. One must check even when one finds nothing: If one finds nothing at the holes and windows — he must check for it — one must continue searching.
—
Law Regarding Crumbs — General Principle
Insights
1. Crumbs themselves never require bedikat. The Rambam does not say that one must pick up the crumbs. When one finds crumbs (by a child who brought in bread), one is exempt from bedikat — this shows that crumbs have no significance at all. They are not only “like dust” (like something one renounces), but they are truly nothing — they have no halachic significance as chametz.
2. Distinction between mouse and child: The way of a child is to crumble while eating — a child crumbles when it eats, so crumbs by a child show that it ate there. But it is not the way of a mouse to crumble — a mouse doesn’t crumble, so crumbs by a mouse show nothing.
—
Law 10 (continued): Law of Doubts in Bedikat Chametz — Nine Piles of Matzah and One of Chametz
The Rambam’s Words
“He put down nine piles of matzah and one of chametz, and a mouse came and took, and we don’t know whether it took chametz or matzah, and it entered a checked house — he needs to check.”
Plain Meaning
A person prepared nine piles of matzah and one pile of chametz. A mouse took one and brought it into a checked room. One doesn’t know whether it took chametz or matzah. The law is that one must check.
Insights and Explanations
1. Kol kavu’a k’mechtzah al mechtzah: The basis of this law is the principle of “kol kavu’a k’mechtzah al mechtzah” — everything that is fixed (standing in its place) gets a law like fifty-fifty, even when the majority is matzah. Therefore one cannot rely on the majority, and one must check.
2. Explanation of the logic of kavu’a — why majority doesn’t apply: The original case is nine stores — nine kosher meat stores and one non-kosher. When a person is standing in a store and doesn’t know which one he is in, it is not appropriate to say “majority” — because he is here, in one specific place. “Majority” is a tool for when one doesn’t know from where something comes, not when one is already there. The analogy: When a Jew comes from England, one can say “presumably he comes from London” — because most Jews in England live in London. This is fresh — the person is already away from there, and one uses majority to determine from where he came. But when a person travels to England and one tells him “presumably you’re going to London” — that makes much less sense. He is there, he is in a specific place.
3. One must remove the concept of “chances”: If one thinks in modern terms of probability, one will not understand the distinction between kavu’a and fresh — because statistically the chance is the same. But the Sages don’t look at doubts through “chances” — they look at doubts differently. When one removes the concept “chances” and one looks at this with straight logic, the distinction between kavu’a and fresh is very natural and simple.
4. The Ra’avad’s approach by kavu’a: The Ra’avad, who disagrees with the Rambam in other cases (because he holds rabbinic doubt leniently), would perhaps agree here, because by kavu’a it becomes truly an equal doubt (mechtzah al mechtzah), not just a doubt where one can be lenient because of rabbinic doubt.
—
Dispute of Ra’avad on the Rambam — Doubts in Bedikat Chametz
Ra’avad’s Question
The Ra’avad does not agree with the Rambam’s entire approach. His claim: all these doubts in the Gemara speak about bitul (which is from Torah law), but bedikat is only rabbinic. If so, one should say rabbinic doubt leniently, and one doesn’t need to check at all when there is a doubt.
Questions on the Ra’avad
1. Bitul is not specific: Bitul is not on a specific piece of chametz — bitul is a general declaration that all chametz should be nullified. How does this help for the doubts? The Ra’avad’s approach presupposes that bitul is specific, but in the Gemara it only says that one nullifies chametz from one’s heart — not a specific piece
Questions on the Ra’avad (continued)
1. Bitul is not specific: Bitul is not on a specific piece of chametz — bitul is a general declaration that all chametz should be nullified. How does this help for the doubts? The Ra’avad’s approach presupposes that bitul is specific, but in the Gemara it only says that one nullifies chametz from one’s heart — not a specific piece.
2. Bedikat means searching for doubts: The very concept of bedikat — in holes and hiding places, searching in holes — is already a doubt-situation. One searches because perhaps there is chametz, perhaps not. So doubts are inherently part of the laws of bedikat.
Rambam’s Logic (as presented)
The Rambam presumably holds that one does not say rabbinic doubt leniently by bedikat, because the very law of bedikat is that one must follow up and ensure — one cannot rely on doubts. This is the definition of bedikat itself — bedikat chametz is fundamentally about doubt.
Maggid Mishneh’s Answer
The Maggid Mishneh answers the Rambam’s approach with the same logic that bedikat chametz is fundamentally about doubt — therefore we are stringent in doubts. It is emphasized that it is important to first think of a logic oneself, before one sees that a great authority said it — because otherwise one becomes biased and one cannot objectively assess whether it is a good logic.
Practical Relevance
The Tur (Orach Chaim 439) brings the Rosh’s rulings on these laws, and writes explicitly: “There are many laws of the Rambam in these rulings and I did not have the strength to write them” — he did not have the energy to write all the Rambam’s laws. The reason is because many of these questions don’t arise so practically.
[Digression: Rashi’s Humility] Rashi on Parashat Va’etchanan by the Ten Commandments says that he will not repeat again what he already explained in Parashat Yitro. This is a sign of humility — Rashi imagined that the learner would go back to the first place. In contrast, today’s books repeat everything, because one doesn’t trust the public that they will go back and check.
—
Law 10 (continued): Two Piles, Two Houses, Two Mice — Cases Where One Does Not Need to Check
The Rambam’s Words
When there are two piles (chametz and matzah), two houses (checked and unchecked), two mice — one takes chametz, one takes matzah — and one doesn’t know who went where. Or: two checked houses, one pile of chametz, a mouse takes and one doesn’t know to which house it went. Or: he was checking and didn’t find — doesn’t know whether the mouse left it here or carried it further. Or: he finds a piece of bread — doesn’t know whether this is what the mouse brought, or something is still hidden. In all these he does not need to check a second time, for there is no fixedness here.
Plain Meaning
In all these cases one does not need to check again, because here there is no kevi’ut (fixedness).
Insights
Here the question is not by the piles (where it is kavu’a), but by the house — and there it is already fresh (not kavu’a). The piece of bread is already away from its place, and one can say presumably it came from the majority — that is, from the matzah pile.
—
Law 10 (continued): He Put Chametz in This Corner and Found It in Another Corner — Cases Where One Must Check
The Rambam’s Words
He put chametz in one corner and finds it in another corner. Or: he left nine loaves and finds ten — where is the tenth from? Or: nine piles of matzah and one chametz, and one loaf separated (became fresh), and a mouse takes it and goes into a checked house. Or: a mouse with chametz, doubt whether it entered this house or not. In all these he needs to check.
Insights
Here there is no majority that helps — new concerns have been added (perhaps mice have brought more, perhaps this is a new piece of bread). By the case of “separated” — when the loaf separated from the piles — it is already fresh (not kavu’a), and one can indeed say majority, but the mouse took it and brought it into a checked house, which creates a new doubt.
—
Law 10 (continued): A Mouse Entered with a Loaf and a Mouse Exited with a Loaf — Hanging
The Rambam’s Words
A mouse goes in with a loaf, then one sees a mouse go out with a loaf — we say it is the first that entered that is the last that exited, and he does not need to check. But: if the first was black and the second white — he needs to check. A mouse entered with a loaf, a weasel exited with a loaf — he needs to check. A mouse exited with a loaf (without having seen it enter) — he does not need to check.
Plain Meaning
One hangs one on the other — one says it is the same mouse with the same loaf. But when it is clear that it is not the same (different color, different animal), one must check.
—
Law 10 (continued): A Snake Entered a Hole with Bread in Its Mouth — Danger
The Rambam’s Words
A snake went into a hole with bread in its mouth. The house is like a hole that requires bedikat, but the person may not check himself because there is a danger. And he is not obligated to bring it out — one also does not need to call a professional (snake catcher) to remove it.
Insights
1. Danger exempts completely: Once there is a danger, the Sages exempted completely — one does not need to go search for ways around (like calling a professional). This is parallel to the law by a non-Jew’s house — one does not say that he must go buy gifts for the non-Jew or bring a lawyer, because once there is danger, one is exempt.
2. Fits with the principle that bedikat is fundamentally about doubt: Usually the Sages say that by rabbinic doubt one does not need to be concerned, but here they are stringent on doubt. How far does one go? Only when it makes sense — when there is danger, there is no end to the matter — one sets a boundary. Presumably the snake has not yet eaten the bread (therefore it took it), but one exempts the person from bedikat.
—
Law 11: A Kezayit of Chametz on the Beam (Chametz Up by the Roof/Beam)
The Rambam’s Words
“A kezayit of chametz on the beam — one obligates the giver to bring a ladder to bring it down, for sometimes it falls from the beam.”
Plain Meaning
A kezayit of chametz lying up by the beams of the roof — one obligates the person to bring a ladder and take it down, because it can fall down.
Insights and Explanations
1. Question of “lest it fall” — what is the concern? The reason “sometimes it falls” is strange. If the entire bedikat has nothing to do with eating (like the Rambam’s approach that bedikat is a level of tashbitu), what do I care if it will fall or not? But if one says it has to do with “lest he come to eat it,” it is very simple — when it falls down he can eat it.
2. Answer if one doesn’t go with the “eating” reason: The chametz up by the beam is now in a place that is almost like “his hand does not reach” — a place that is exempt from bedikat. But because it can fall down, it will become a place obligated in bedikat. And on Yom Tov itself one cannot check, therefore one must take it down now on erev Yom Tov. The obligation is not because he will eat it, but because it will become a place obligated in bedikat when it will already be too late.
—
Law 11 (continued): Chametz in a Pit
The Rambam’s Words
“If chametz was in a pit — one does not obligate him to bring it up, but rather he nullifies it in his heart and that is sufficient.”
Plain Meaning
Chametz that is in a pit (bor) — one does not obligate him to take it up, but rather he nullifies it in his heart and enough.
Insights
1. The distinction between beam and pit: By beam — things fall down (gravity), so there is a real concern that it will come down. But by a pit — things don’t go up by themselves, it is “the way of the world” that things fall down not up. Therefore by pit, bitul is sufficient.
2. Bitul helps here: This fits with both approaches: if it is about “lest he come to eat it” — it is not relevant because it won’t come up; if it is about bedikat as a level of tashbitu — bitul is sufficient when it is in a place that is not accessible.
General Discussion: How Much Should Bedikat Cost?
1. Cost of bedikat: All bedikat costs money or time. The Sages obligated certain things, but there is a measure of how much a person must spend for a Torah commandment and for rabbinic. The matter of “professional service” is mentioned as an example of something that is “very expensive” — one cannot demand such expenses from a person.
2. [Digression: Flexibility of halachah] Halachah is “the most flexible system” — there is almost always a way out, a leniency. Most laws one learns in order to find that one really doesn’t need to do as much as one thought. It is not ideologically strict, but practically.
—
Law 12: A Lump of Leaven That One Designated for Sitting
The Rambam’s Words
“A lump of leaven that one designated for sitting — if one smeared its surface with clay, it is nullified, and it is permitted to keep it.”
Plain Meaning
A leaven (sourdough) that has hardened and one designated it for sitting on like a bench — if one smeared it with clay (mud/plaster), it is nullified and one may keep it.
Insights
1. What is “a lump of leaven”? The Geonim interpret it as a “grater” (rib-board), or when the dough itself became so hard that one uses it like a bench. The basket itself would break when one sits on it, but filled with hard dough it is strong enough.
2. Why does smearing with clay help? When one smears it with clay, one has transformed it from chametz to furniture. It is “former chametz” — one no longer looks at it as leaven, but as a bench. This one doesn’t even need to nullify — it is simply no longer in the category of chametz.
3. Connection to chapter 1 — leaven that is not fit for eating: The answer is not because it is “not fit for eating” — because for leaven one transgresses even when it is not fit for eating (as learned in chapter 1). The answer is different: when one smeared it with clay and designated it for sitting, one has transformed it into furniture — it is no longer “dough,” it is a “bench.” This is a change of action/designation that removes it from the category of chametz entirely.
4. If one did not smear with clay: If one did not smear it with clay — then it remains chametz, even if one uses it as a bench, because it is still recognizable as leaven.
—
Law 12 (continued): Dough in the Cracks of a Kneading Trough
The Rambam’s Words
“Dough in the cracks of a kneading trough — if there is a kezayit in one place, one is obligated to destroy it. And if not — if it comes to strengthen with it the breaks of the trough or to seal with it a hole, it is nullified in its minority.”
Plain Meaning
Dough that sticks in the cracks of a bowl (baking bowl): if there is a kezayit in one place — one must destroy it. If it is less than a kezayit — it depends: if the dough serves to strengthen or seal a hole in the bowl, it is nullified to the bowl. If not — one must scrape it out.
Insights
1. “Nullified in its minority” — what does it mean? “Nullified in its minority” does not mean a regular bitul. Half a measure is also obligated in bitul! Rather the plain meaning is: because it is less than a kezayit (not a Torah measure), and it serves a function as part of the vessel (strengthening/sealing), one looks at it as if it is part of the bowl — it no longer exists as separate dough.
2. If it does not serve a function: If the dough just sticks in the cracks but the bowl would not fall apart without it — then one does not say that it has become part of the bowl. It remains dough that sticks on a bowl, and one is obligated to destroy it.
3. Connection to smearing with clay: If one would smear/glaze the dough (like by the lump of leaven with clay), it would also help here.
—
Law 12 (continued): Two Half-Olives in Two Places
The Rambam’s Words
“If there were two half-olives in two places — if there is a thread of dough between them: whenever if the thread is lifted it lifts with it — one is obligated to destroy.”
Half an olive in the house and half an olive in the upper story, or in the achsadrah, or in the house before it — since these half-olives are stuck to walls or floors — one is not obligated to destroy, but rather nullifies it in his heart and that is sufficient.
Plain Meaning
Two half-kezayits of dough in two separate places on the bowl, with a thread of dough connecting them — if the thread is so strongly connected that when one takes off the thread both pieces are pulled with it, one looks at it as one kezayit and one is obligated to destroy. If half-olives lie in different places in the house (upper story, achsadrah, another room) and are stuck to walls or floor — one is not obligated to destroy, but nullifies in the heart.
Insights
1. The thread of dough itself also has a measure: Even if both pieces are a bit smaller than two half-olives, the thread of dough itself can add to the measure, because it is also a piece of chametz.
2. The basis of the obligation of bi’ur by half-olives is “combines through use”: The distinction between when one is obligated to destroy half-olives and when not, is based on whether it happens that the person will take them together. When pieces of dough lie in a place where one takes them together (like in a kneading trough/pot), it is significant. When it lies in different places stuck to walls — no one will take them together, therefore it is nullified.
3. Practical example: In a matzah bakery, if a piece of dough falls on the table where one works — one is obligated to destroy, because it happens that one picks it up and puts it back. But if it falls out the window to a completely different place — one is not obligated.
4. Connection to crumbs: This fits with what was learned earlier that crumbs one doesn’t need to worry about — because bedikat chametz is only on something that one transgresses on, which is a kezayit.
5. The bi’ur/bedikat has to do with what he will do with it: The obligation of bedikat is connected to the practical reality — whether the person will use/eat it. It is not just a kezayit lying there, but a kezayit that he will gather together because he wants to use it.
—
Law 13: One Who Rents a House Generally on the 14th — Presumption of Checked
The Rambam’s Words
“One who rents a house generally on the 14th — it is in the presumption of checked and does not need to ask. And if a woman or child said ‘we checked it’ — they are believed. All are believed regarding bi’ur chametz. And all are fit for bedikat, even women and slaves and children, as long as the child has understanding to check.”
Plain Meaning
Whoever rents a house on erev Pesach (the 14th) can assume that the renter has already checked — presumption of checked. One does not need to ask. Women, slaves, children are believed regarding bedikat chametz, and are also fit to check.
Insights
1. Presumption based on honesty: The Rambam speaks of a presumption that a Jewish person does what he must — since there was already an obligation of bedikat from the night before, one assumes that he fulfilled it.
2. Belief of woman and child — because it is rabbinic: Seemingly on a Torah law a woman and child would not be believed (on testimony). But since bedikat chametz is rabbinic, “all are believed regarding bi’ur chametz.”
3. Two points in “all are fit for bedikat”: (a) They are believed to say that they checked. (b) Their bedikat itself is valid — a greater law. This means not only that one believes them, but that the act of bedikat through them is valid.
4. Measure of child for bedikat — practical, not halachic: The measure of “a child who has understanding to check” is a practical thing — whether he understands what bread is, whether he knows what he must search for. This is not the regular measure of chinuch.
5. Distinction between obligation and fitness: The Rambam does not speak here of the obligation of bedikat (which women and slaves certainly have, like by every mitzvah), but of fitness — whether their bedikat is valid for others.
—
Law 14: One Who Rents a House to His Fellow — On Whom Is the Obligation of Bedikat?
The Rambam’s Words
“If before he gave over the key the 14th arrived — on the landlord to check. And if after he gave over the key — on the renter to check.”
Plain Meaning
The obligation of bedikat goes according to who has the key (control over the house) when the night of the 14th comes.
Insights
1. The obligation turns on when it becomes due, not when Pesach is: One might have thought that the obligation of bedikat is a condition in the mitzvah of Pesach — therefore it should turn on who has the house on Pesach. The Rambam says: no, when the obligation of bedikat becomes due (the night of the 14th), whoever has the key then — on him is the obligation.
2. Perhaps a Choshen Mishpat law: It may be that this is not only a laws of Pesach law, but a monetary/Choshen Mishpat law — who is responsible for the house when the obligation enters.
—
Law 15: One Who Rents a House in the Presumption That It Is Checked and It Is Found Not Checked
The Rambam’s Words
“One who rents a house in the presumption that it is checked and it is found not checked — on the renter to check, and it is not a mistaken purchase. And even in a place where they check for hire — for he is doing a mitzvah.”
Plain Meaning
If someone rents a house with the assumption that it is checked, and it turns out that it is not — the renter must check, and he cannot claim mistaken purchase, because bedikat chametz is a mitzvah.
Insights
1. “For he is doing a mitzvah” — the principle: One cannot say “if I had known I would not have rented” — because a Jewish person wants to fulfill mitzvot. Therefore it is not “disadvantageous” that he would not have rented — because he has benefit from the mitzvah.
2. A difficult question on this principle: What does it mean “because it is a mitzvah”? If the mitzvah costs money — the landlord made him lose money! The answer: Mistaken purchase must be “disadvantageous” — that no normal person would have rented in such a situation. But here, since bedikat chametz is a mitzvah, it is not certain that he would not have rented — because a person can agree to check (he has benefit from the mitzvah). Therefore it is not a clear mistaken purchase.
3. Dispute of Mechaber and Rema regarding expenses: There is a dispute between the Mechaber and Rema whether the renter can extract from the landlord the cost of bedikat (if one hires someone for hire). The Rambam only says that it is not a mistaken purchase (one cannot cancel the rental), but whether one can extract expenses — is a dispute. Since it is a dispute, one cannot extract (the one who extracts from his fellow, upon him is the proof).
—
Law 16: One Who Sets Sail or Goes Out in a Caravan — Bedikat When Traveling
The Rambam’s Words
“One who sets sail or goes out in a caravan — within thirty days [requires bedikat].”
Plain Meaning
Someone who travels away on a long journey (by ship or with a caravan) — if it is within thirty days before Pesach, there is a law of bedikat.
Insights
1. Explanation of “sets sail” and “goes out in a caravan”: “Sets sail” comes from sails — means he travels by ship. “Goes out in a caravan” means he goes out with a caravan through the desert (with camels).
2. Thirty days before Pesach: Thirty days before Pesach begins a “connection” to Pesach — there is already something of a law of Pesach. This is the measure for when the obligation of bedikat begins to affect someone who travels away.
—
Law 16 (continued): One Who Goes on a Journey Before Thirty Days — If His Mind Is to Return
The Rambam’s Words
One who travels away before thirty days and his mind is to return before Pesach — he needs to check and then go out, because perhaps he will return on erev Pesach and will not have leisure to destroy.
Plain Meaning
If someone plans to return before Pesach, one cannot rely that he will have time to check when he returns. Therefore he must check before he travels away.
Insights
1. Contemporary application: The Rambam speaks of ancient times when one could less calculate travels — he speaks of setting sail, a big trip. Today, when a person flies with a plane, he knows exactly when he lands. Therefore the concern that he will not have time to check is much less realistic. The conclusion is that today one only needs to be concerned in a place where the concern is justified — only when there is a real reality that he will not have time.
2. [Digression: Humorous remark] He has not yet met a Brisker who travels away after Purim on Shabbat and already begins to check. “You can’t be Brisker enough.”
—
Law 16 (continued): One Who Goes on a Journey Before Thirty Days — His Mind Is Not to Return
The Rambam’s Words
Before thirty days, if his mind is not to return before Pesach — he does not need to check.
Plain Meaning
Because before thirty days there is not yet an obligation of bedikat, and he does not plan to return, he is exempt.
Insights
1. Question — bal yera’eh: If he travels away and doesn’t return, his chametz will remain in his house, and he will transgress bal yera’eh u’val yimatzei? The answer: Bitul — he can nullify the chametz. Bitul alone is sufficient from Torah law, and because the obligation of bedikat has not yet become due on him (before thirty days), and he is far from the place, he is exempt from bedikat.
2. Principle in the obligation of bedikat: The main innovation is that the obligation of bedikat is only relevant when it is close to him — when he is in the proximity of Pesach and in the proximity of his house. Before thirty days, when he is not there, the obligation is not due.
—
Law 17: Storehouse — Within Thirty Days
The Rambam’s Words
If someone makes a place where one brings chametz into a storehouse (a warehouse/storage that one no longer uses for chametz): within thirty days — if he is going to clear it out before Pesach, he needs to check. But before thirty days — he does not need to check.
Plain Meaning
Similar to the law of one who goes on a journey — by a storehouse, the place ceases to be a place where one brings chametz, therefore the obligation of bedikat falls away.
Insights
1. Parallel between one who goes on a journey and storehouse: The Rambam puts together the law of one who goes on a journey with the law of storehouse.
2. The distinction between before thirty and within thirty: Before thirty days — even if he plans to remove the storehouse before Pesach, he does not need to check, because the obligation of bedikat has not yet become due. Within thirty days — when the obligation of bedikat is already there, and he plans to remove the storehouse, he must check now, because one fears that he will uncover it before Pesach and then he will need to check but will not have time. This is the same principle as by one who goes on a journey — the concern that he will not have leisure.
3. Principle: Both laws — one who goes on a journey and storehouse — revolve around the same principle: Before thirty days there is no obligation of bedikat, therefore one cannot obligate a bedikat. Within thirty days there is already an obligation, and therefore one must check when there is a concern that one will not be able to later.
—
End of Chapter 2
With this ends chapter 2 of the Laws of Chametz and Matzah. There remains another chapter regarding the laws of bedikat chametz (chapter 3).
📝 Full Transcript
Chapter 2: The Positive Commandment of Removing Chametz – Nullification in the Heart and Searching for Chametz
Law 1: The Positive Commandment from the Torah to Remove the Chametz
Speaker 1:
Good, we are learning the second chapter of the Laws of Chametz and Matzah, and we thank all the supporters of the shiur, at their head the righteous rabbi, Rabbi Yoel Wertzberger, for once again dedicating this shiur for the year, and we are going to learn the second chapter of the Laws of Chametz and Matzah.
Yes. In the first chapter we learned all, not all, the main prohibitions of eating chametz, benefiting from chametz, bal yera’eh, erev Pesach. Now we are going to learn another thing which is essentially an obligation already on erev Pesach, getting rid of the chametz. We will see what this means.
Yes. The Rambam says, “It is a positive commandment from the Torah to remove the chametz before the time of the prohibition of eating it, as it says ‘on the first day you shall remove leaven from your houses’”. He began the chapter with the positive and negative commandments, that there is a positive commandment from the Torah to remove the chametz, to destroy, to nullify the chametz before the time of the prohibition of eating it, as it says “on the first day you shall remove leaven from your houses.”
Discussion: What Does “On the First Day” Mean?
There is a problem, what does “on the first day” mean? It cannot be that it means the first day of Pesach, because then one is already deep in the middle of the prohibition.
The Rambam says, “from the oral tradition they learned”, the sages discovered from the oral tradition, a law given to Moses at Sinai from Moses our teacher, “that this ‘first’ is the fourteenth day”, that the “first” must mean the first before Pesach, “on the first day,” the first day before Pesach begins.
Or perhaps one could say the first day that there is a prohibition of chametz, and the prohibition of chametz already begins on erev Pesach, that day there is the positive commandment of “you shall remove leaven from your houses.”
It wasn’t one hundred percent clear to me how the… I thought perhaps “on the first day” should already be from removing, but we don’t know. It could be “on the first day” perhaps means the first day when there is a prohibition of chametz, and we already know, this is the next thing he is going to say.
But the verse says, look at the verse, it goes like this: “seven days… but on the first day you shall remove.” It is very difficult to learn that it doesn’t simply mean the plain reading of the verse. Unless we say that we should say that “but on the first day” you should already make sure that it is already so, and therefore it comes out that the mitzvah is already beforehand.
That is exactly why the Rambam says that it is from the oral tradition. If it were stated clearly, he would have had to say that it is written. It is not written. A commandment of removal is written, but that it is on the first day still on erev Pesach, that is a tradition.
But it is also necessary because of the thing that was already said that it must already be forbidden from midday.
Proof for the Matter: “You Shall Not Slaughter the Blood of My Sacrifice with Chametz”
The Rambam says, “and proof for this matter is what the Torah wrote, ‘you shall not slaughter the blood of my sacrifice with chametz’”. Proof for this matter, a proof that “on the first day” means already the fourteenth day, is what the Torah wrote, it says in the Torah a verse “you shall not slaughter the blood of my sacrifice with chametz.”
“That is to say, do not slaughter the Pesach sacrifice while chametz still exists”, what does the verse mean? Do not slaughter the Pesach sacrifice while chametz still exists, one should not slaughter the Pesach sacrifice when the chametz is still there.
It is very interesting, because he brought the verse “you shall not eat chametz with it,” it is the same thing, but… ah, that is what you asked before that… yes. But… that one was about eating, and this is about having. Because you have chametz. That is to say, do not slaughter the Pesach sacrifice while chametz still exists.
And when does one slaughter the Pesach sacrifice? “And the slaughtering of the Pesach is on the fourteenth day after midday”. It must be that “on the first day” means the fourteenth day.
It is interesting, because it is exactly the same thing as “you shall not eat chametz with it.” It is interesting that the Rambam brings a new verse. He could have gone with the verse he already brought. But there is no difference, from both verses this is implied.
Speaker 2:
Why is it the same thing?
Speaker 1:
I don’t know what exactly the difference is. Indeed not clear.
Speaker 2:
Okay, because there it says that there…
Speaker 1:
Let’s say this, I have a question here. Because that one that “you shall not eat chametz with it” means that while the chametz still exists, or at the time when the chametz still exists, the Rambam also said that it is from the oral tradition.
Okay, perhaps there he only means that it is the time, but that at the time when one actually slaughters, that is perhaps yes the plain meaning. So a doubling of the plain meaning necessitates that already on erev Pesach one may not have any chametz. It comes out that a removal must be on erev Pesach, but this is a proof.
But the Rambam says yes, that this “first” is the fourteenth day. It is not like the explanation you said that it must already be removed, but on the first day. Therefore I think, on the first day of the prohibition of chametz.
Speaker 2:
But what does “seven days” mean? There are eight days it comes out. I mean, it doesn’t all fit into the verse like that.
Speaker 1:
No, “seven days” refers to “you shall eat matzot.” Only seven days is “you shall eat matzot.”
What is the language of the verse? Seven days one shall eat matzot. But even before there is the mitzvah of matzah, still on the first day of the prohibition of chametz it should already be “you shall remove leaven from your houses.” And he concludes “for whoever eats chametz.”
If one goes with the plain reading of Scripture it is like this, you shall eat matzot. Why should you eat matzot? Because there is no chametz. The only thing you can eat is matzot. It is not like that, because we want it to be a mitzvah, not just a practical field.
He says, seven days there is a mitzvah of matzah. It could actually be that this is what the verse is saying, you should not think that all the days that there is a prohibition of chametz there is also a mitzvah of matzah, that the mitzvah of matzah already begins from erev Pesach at midday? No. The mitzvah of matzah is only there seven days. And the prohibition of chametz is already there eight days, and on the first of the eight days one should make the removal.
Not with the eight days, just to be clear. On erev Pesach there is a prohibition. On the first day of the prohibition of chametz there is the mitzvah of removal.
Not one hundred percent clear, but I go with the Rambam, because the Rambam says indeed that it is according to the oral tradition, we received it that this is what it means. There is also a bit of proof.
Discussion: The Relationship Between the Positive Commandment of Removal and the Negative Commandment of Bal Yera’eh
Right, this is just so we should have a positive commandment. That one must drive away all chametz, one would have known even without this positive commandment because of the negative commandment of having chametz, which we learned earlier that it is “but on the first day,” the Gemara says from “but,” or the Gemara says about “chametz shall not be eaten.” “Chametz shall not be eaten,” the prohibition of the fourteenth day. The Rambam learns it from “you shall not eat chametz with it.” I say, I remember the other one, the Gemara says so from “but on the first day you shall remove.”
But what? What are you saying?
Speaker 2:
What?
Speaker 1:
So again, now we are not talking about that prohibition. That is a different kind of prohibition. I mean, there is a prohibition to eat chametz. No, to have chametz. “It shall not be seen and it shall not be found” tell us. That one may not have chametz, and one may not eat. It could be that… very interesting. So on eating chametz there is a negative commandment, and on having there is a positive commandment. It seems.
And the verse perhaps “you shall not slaughter with chametz,” which means before chametz, is not the same as what he said earlier, that one may not eat at the time of slaughtering the Pesach.
Speaker 2:
And why shouldn’t that also be a negative commandment?
Speaker 1:
Also a negative commandment, it should be “you shall not slaughter the blood of my sacrifice with chametz,” it should be a negative commandment of having chametz when one slaughters the Pesach sacrifice. He says it only as a proof for the matter. The Rambam says that there is such a negative commandment by the way. There is such a negative commandment. Why indeed not say a negative commandment? “You shall not slaughter the blood of my sacrifice with chametz,” there is a negative commandment. I don’t know. I don’t know what is going on.
Fine, he says it only as a way of proof for the matter. A proof that removal means this. Yes, I don’t know. I really don’t know.
But again, this is just the Rambam’s attempt to bring that the verse should make sense that it says this. The truth is that we know this because the sages tell us that it is a law given to Moses at Sinai.
Speaker 2:
Why shouldn’t one say it as a negative commandment?
Speaker 1:
I’m telling you because… again, the source of all these definitions is not from the verse, let’s be clear. It is from the oral tradition. That what is the law? This is the law. There is a mitzvah to remove, it is not the same as the prohibition of eating chametz on erev Pesach, it is also not the same as the prohibition of bal yera’eh the entire Pesach.
I would have told you something else, I thought you meant to ask this, I remember people ask this, why do we need to have the prohibition of removal at all? There is already a prohibition of bal yera’eh. If one may not have chametz seen, somehow you must get rid of it before Pesach. What then should you do?
This is simple, there are many times in the Torah, there is a negative commandment and a positive commandment, there is a prohibition of removal from “you shall remove.” Yes, a positive commandment, he begins with a positive commandment, it was already said that there is a negative commandment on erev Pesach.
But it is interesting, why? Look, because let’s learn the next piece, let’s see. Let’s try to learn the main law of searching for chametz also, because I have here something basic. As you are learning the Laws of Pesach, use these things, they are not the first.
Okay, it is indeed a wonder why “you shall not slaughter chametz” is not a negative commandment on having chametz from erev Pesach afternoon, I don’t know. Already.
Law 2: What is the Removal Stated in the Torah – Nullification in the Heart
Speaker 1:
The Rambam says, what does the removal mean? He said “to remove.” Now he is going to explain what removal means.
He says, “What is this removal stated in the Torah? That he should nullify the chametz from his heart, and consider it as dust, and place in his heart that there is no chametz in his possession at all”. He should nullify the chametz from his heart, he should consider it like dust, he should put in his mind, he should ensure… “and place in his heart” means he should think in his heart, he should ensure…
No, I can learn it both ways, because I think yes that the Torah also doesn’t mean that crumbs should remain in his house. It means this, that you should know that you are not going to eat chametz, and therefore you should get rid of the chametz. It doesn’t yet mean that you must search. The sages say that you must search.
No, no, no, that is not correct, that is not correct. The Rambam knew from the Gemara that mere nullification is sufficient. I only made all these statements because the Rambam says very many words about what is the meaning of the nullification.
Mere nullification is sufficient means that there is still chametz in his possession, he should think that it is not there. That is the meaning. When there is bread lying on his table, it doesn’t help the…
Speaker 2:
Not correct, not correct, not correct. It does help, because he considers it as dust.
Speaker 1:
“And all chametz that is in his possession”, right? He has chametz in his possession. If there is chametz in his possession, “it is like dust. Like something that has no use at all”, that would have been sufficient removal from the Torah. That is the meaning of the removal stated in the Torah.
Discussion: Is Mere Nullification Also the Plain Meaning of “Bal Yera’eh”?
So, this I ask, if I would have wanted to ask right away, this is also “bal yera’eh” stated in the Torah? Because it is very interesting, the Rambam says this about removal, but “bal yera’eh” also means this, one should think that it is not there.
This is a question for me, because seemingly one would have had to do searching for chametz from the Torah because of “bal yera’eh.” The Rambam puts it in as removal, and you told me a minute ago that removal is basically the same thing as “bal yera’eh,” just in positive language. It is very interesting that the Rambam doesn’t say what is “bal yera’eh” stated in the Torah.
Speaker 2:
No, I hold one can learn the Rambam a bit differently, that the Torah doesn’t say that one must search in the house. The Torah says, take out the chametz that is lying in your…
Speaker 1:
That is not true. That is not true. That is certainly not true. On your table that is prepared to eat for the next day or two lies chametz, take it out. And be removing, be nullifying what has remained. After that come the sages that one must go search everywhere in the entire domain.
That is certainly not true, because it is certainly not true that one must take anything out with the law of mere nullification. That is exactly what it says, that one doesn’t need to take out.
The Blessing “Al Bi’ur Chametz” — Searching Means Removal
Speaker 1:
By the way, searching doesn’t mean looking, searching means taking out. Removal. What blessing do we make on searching for chametz? “Al bi’ur chametz.” Right when he says, he says he makes removal of chametz. Also true, but it is not true that the law of searching for chametz is only the looking. The law of searching for chametz is essentially to be removing, because certainly, one makes a blessing “al bi’ur chametz,” not “al bedikat chametz”. It is more a proactive removal, a proactive carrying out. Not only proactive, because one must actually do something.
Question: “All Chametz That is in His Possession” — Does it Mean Actually Chametz in the House?
Speaker 2:
But I don’t believe, when one says the Torah’s removal, chametz means that it can remain on his plate the bread. It means all chametz that is in his possession, certainly.
Speaker 1:
It means yes. It means yes, it is not any… it means that there is chametz, he doesn’t consider it. So says the Rambam, like something that has no use and the like.
Question: “It Shall Not Be Seen by You and It Shall Not Be Found by You” — What About These Verses?
Speaker 2:
But the Torah says it shall not be seen by you and it shall not be found by you.
Speaker 1:
Ah, very good. I think that the Rambam means only specifically about the removal. It is not true, there is no doubt. You cannot make a new Torah against everything that is written. What is written is that regarding removal, you ask a question, if removal means to remove? The same thing, removal to remove doesn’t mean literally. He means nullification, that is what he means.
Speaker 2:
What should I do?
Speaker 1:
That’s how it is. The truth is that it is indeed nullifying, because he is never going to be able to use it anymore.
Speaker 2:
Yes, there is also the prohibition that one may not use it after Yom Tov.
Speaker 1:
It is practical, probably you are right that practically, if something has no use, probably it will be cleaned out, because he cleans before Yom Tov.
The Plain Meaning of Scripture: Removal Means Nullification in the Heart
Speaker 1:
I say in the plain meaning of Scripture it looks like this, that Pesach is different from all days, your meals are not chametz. And not only that, but you should also carry it out. To this he says, it doesn’t mean that one must now go searching, but it doesn’t mean that one must carry out. It means that one doesn’t need to do anything, one only needs to think.
The Gemara Says This About Removal
Speaker 2:
I’m telling you what the Gemara says this. He says it regarding removal. Did the Gemara also hold about removal?
Speaker 1:
Yes, the Gemara says it mere nullification is sufficient, the Gemara says it about searching for chametz, “bal yera’eh” I think it says in the Gemara. One must understand more clearly. The Rambam here made a certain summary of the Gemara, and it is not one hundred percent simple that this is the simplest way to make the summary of the matter, but we are now learning how the Rambam laid it out, and this is how it looks from the Rambam.
Chametz in the Heart — The Chassidic Interpretation
Speaker 1:
But the Rambam says this that the removal means in the heart. How does one nullify chametz? How does one remove chametz? In the heart. The chametz in the heart. It is already the Chassidic interpretation. It is already chametz in the heart, but chametz, this is not chametz in the heart. It is much better, much more a subtlety in the Chassidic interpretation.
Innovation: Chassidim say that only matters of the heart can be nullified in the heart. The chametz says, no, even actual chametz can be nullified in the heart. Because the essence is the heart. Everything else is not important. Eh, we don’t know. Rabbinically it is important, because it’s not from the Torah.
Question: His actions prove otherwise — if he keeps nice chametz in the house
Speaker 2:
But the hashbata (removal) also comes with the fact that one baked chametz, one baked matzah, and one knows that one is not going to eat it now. If something remains, you say that you are practically like at a homeowner’s… and in practice, if there is nice chametz in his house, doesn’t his actions prove otherwise than what he did in his heart, that he does hold of it.
Speaker 1:
Why does he hold of it? He doesn’t hold of it, rather because. It’s like dust. By the way, the non-Jew will already take it out. The non-Jew also speaks in this context that it makes sense. If he has nice challahs, his… doesn’t help, just as a person does in his heart, his mouth and heart are not equal.
Innovation: From the Torah one may indeed have chametz
Speaker 1:
Regarding this, when he says to search, this is the end of it. We say that in the Torah there is no actual mitzvah to physically go after it. There shouldn’t be chametz, we know that chametz is no longer relevant, but it’s not true that when he says that from the Torah bittul means that one may not have chametz. One may indeed have chametz from the Torah, one just may not hold onto it.
Speaker 2:
You’re right, presumably practically. If he doesn’t hold it, it will have to come out. But this is already a practical matter.
Law 3: Checking for chametz is from the words of the Scribes
Speaker 1:
The Rambam concludes, but from the words of the Scribes, what the Sages did is, they forbade, they added, to search for the chametz. What do the Rabbis want? To search for the chametz also in its hiding places and holes everywhere, and to check and remove it from all his borders.
Speaker 2:
No, good. To remove it from everywhere.
Speaker 1:
This is one law like this, and afterwards when this comes in there are more details.
Speaker 2:
No, the innovation is because this would have been only during the day. Not only when the prohibition begins, then one should push it out, but one should make a special time for this even before.
Time of checking: Night of the fourteenth by candlelight
Speaker 1:
One checks for chametz at night from the beginning of the night of the fourteenth, and one should do it by candlelight, because it’s at night. He says two reasons. He says, why does one do it at night? Because at night all the people are found in their homes. And why does one do it with a candle? Is because the light of the candle… Why does one do it at night by candlelight? Because the light of the candle is good for checking.
Speaker 2:
Yes, the light of the candle doesn’t mean to exclude during the day. During the day one doesn’t do it, but not without a candle. To exclude something without a candle, but to exclude with a torch, whatever other things.
And one does not establish a study session — Don’t begin learning
Speaker 1:
The Rambam says further, and one does not establish a study session at the end of the thirteenth day, from the end of the thirteenth day, this begins before the beginning of the night after, one doesn’t begin any new time of learning. And similarly the scholar should not begin to read in his house. It means, for the entire world one doesn’t establish learning, and the scholars shouldn’t even learn Torah, they shouldn’t even be reading in their house. This simply means learning privately and individually. Publicly means a study session, but one expounds, but whatever, even alone he won’t begin to learn. Because lest he be drawn and prevented from checking at the beginning of its time, so that there shouldn’t be a concern that one will be drawn to it.
Discussion: What does “lest he be drawn” mean — Torah is something that draws
Speaker 1:
Here one learns the important thing about how one learns. If someone learns, there is no “lest he be drawn,” he always knows when your time, when the learning ends, this is not the type of learning the Sages spoke of.
From this I say to those whom I have to go pick up the baby from the babysitter every day, that everything has been arranged, it ends still in order in the yeshiva here in Lakewood, whatever, so I don’t understand how it can be. Afterwards they have complaints that I come late. What does that mean? There is indeed a law, if there were an obligation that one must come on time, there would be a solution to learn the first seder. But what? One speaks, one will arrive. One knows, it can begin that essentially the seder speaks indeed an hour later, the last hour is the “lest he be drawn” time. But learning is something that is drawing.
Clarification: “Midrash” vs. “Reading” — What does “to read” mean?
Speaker 2:
The kings is a thing that when one establishes in a study session one does it always in a study session, and only when one learns alone does one learn Scripture?
Speaker 1:
No, midrash is indeed a sense of Torah. I mean that midrash is actually a fixed lesson, a public lesson. And reading, I don’t mean that reading in the Rabbis means specifically to read Scripture. I saw in my notes from before we spoke about this once. I mean that reading in the Gemara. Reading means to read. It means specifically. He’s not over it, he’s not for himself. That’s what I mean, because it can’t be that a scholar specifically Scripture, anything that he learns is… I remember that Rabbeinu ben Nachah said something about this, or others. So it says in the note from last time.
The Ran: The conjugal rights of Torah scholars is from Shabbat to Shabbat
Speaker 1:
Very important. The Ran has already been quoted many times. The Ran says that what it says that the conjugal rights of Torah scholars is from Shabbat to Shabbat, means most Shabbatot, because it can certainly happen that the scholar doesn’t come home Friday night also, because he got caught up in a sugya, it was a difficult sugya that week. It can’t be that the scholar is not such a thing that he can have a fixed schedule when he finishes his learning. Do you hear?
Right, because the learning must be his main occupation, because it’s something that draws. As someone says, go to the thing that is most interesting, and stop. Everyone knows that when one looks at the scroll it ends up drawing. Yes, Torah is certainly so. Right.
Parallel: The law of a meal before Mincha
Speaker 1:
And just as it says that one may not begin a meal on Friday because he will be drawn in his eating. Not Friday, Friday is a different reason, but as one meant before Mincha, whatever, before Mincha, when one must do a mitzvah. There is the same law apparently. This is also about learning. It’s very important that one should be drawn.
[Digression: The Ropshitzer Rebbe]
Speaker 1:
The Ropshitzer Rebbe, R’ Yerushalayim Mordechai, had study partners. He would never say when it ends. The study partner always had to close it, because if not the Rebbe would have learned, he would have learned until Freiburg. I don’t know, he would still be learning today also, if the other one doesn’t make it stop. Tremendous.
Law 4: Details of checking for chametz
Speaker 1:
Law 4 — they learned it. It’s very interesting, because here it already goes into details. That is, until now more or less it was like the general principles. Now, that it was said that the Sages indeed were that one should do checking for chametz, all the details of checking for chametz already come in, and afterwards one will speak all the details of the actual prohibition of chametz.
Interesting, you understand, I’m saying it a bit backwards. The Rambam always goes like this. I mean that he never goes like he says all the principles, and afterwards he begins from the beginning. Almost always something somehow it goes into things. Interesting.
The Rambam doesn’t say the reason for checking
Speaker 1:
And the Rambam also doesn’t say the reason why. Why did the Sages add the mitzvah of checking for chametz? Sometimes he says reasons, sometimes he doesn’t say reasons. In the Gemara there is a well-known dispute where Rashi says about perhaps one will come to eat, other Rishonim say because perhaps he doesn’t mean his nullification sincerely, perhaps the nullification is not sincere enough. So the other Rishonim the Rambam is in a certain sense.
Where the Rambam places checking — shows the reason
Speaker 1:
That is, the Rambam doesn’t say… In the Gemara it indeed says some reason that he will find a nice piece and so on. Ah, we say, the Rambam, in the placement where he puts it, we see ourselves that it’s a part of the law. And to be exempt with the law of tashbitu. Yes, it’s seen from the Rambam. Because the Rambam, when he doesn’t say a reason, one looks where he places it. If he would have placed it next to the prohibition of eating, one would have understood that it’s a concern he will eat. No, the scholars toil over the Rambam, but I mean that one doesn’t see only from eating, not from lo yera’eh.
Innovation: Checking is a rabbinic interpretation of tashbitu
Speaker 1:
The Rambam makes it look like it’s the rabbinic interpretation as if on the subject of tashbitu. Rabbinically means tashbitu means they nullify. The Rambam says no, they nullify, they actually remove in practice. This is seen from the language of the Rambam. He doesn’t explain. Why? He doesn’t say that it was final as if one wouldn’t have done. He puts it down, as if.
Question of later authorities: Can checking become from the Torah?
Speaker 1:
And therefore such later authorities come and ask such a question, for example, according to this Rambam, if one didn’t do nullification, then will checking indeed be a Torah mitzvah? It can be, one can hear it in this Rambam, as if the Torah itself says indeed that one must remove it. But what then? The Torah says that in the heart is enough. If one didn’t do in the heart… Or if one didn’t do, you can know that the same thing. The Rabbis is also a fulfillment of tashbitu, because… This is with all the stringency, if removing it in the heart works with all the stringency that it works when one throws it out.
“Put your money where your mouth is” — prove the nullification
Speaker 1:
One can also look at it a bit, as if when a person does something in his heart, one says to him, let’s see, put your, I know, your money where your mouth, I don’t remember the expression. Let’s see if you mean it sincerely. If you hold it and you
Law 2 — One does not check by moonlight or by sunlight
Speaker 1: But if you know that after the holiday one will anyway not use it, and you do the rabbinic enactment, then we know that the nullification was sincere.
Yes, but the Rambam doesn’t say it, and they make speculations. Fine, but it looks like the point, that the Rambam understands that this is the…
I would have said, if you ask me, I would have said the opposite. I would have said, I mean that it’s a bit it looks like still in the sugya of the Gemara. I would have said that simply simply is the plain meaning in the depth of the learning of the Gemara, of the Amoraim essentially.
Because the innovation that nullification alone suffices means it only says in the Gemara. I would have said, that it says in the Torah “tashbitu,” why would a normal Jew understand, a homeowner’s lesson? Certainly, he takes the chametz and throws it out.
The Sages say, come more, think into it, you’ll see what is the matter of throwing out, that it should be there, the essence is indeed it should be nullified. It’s essentially one can nullify.
But it’s certain that the normal order is to check to be. It’s not that it was, once one conducted oneself with nullification alone, and the Rabbis came and said, it becomes a stumbling block, as other laws are so.
It’s more, always one used to do checking for chametz. Only the Rabbis, the Torah scholars understand that this is not essentially required from the Torah side. Why? Because from the Torah one can indeed nullify. But what? The actual removal is already rabbinic, consequently leniencies and details come out in this.
But you understand indeed that it’s not so strong as… You understand to say for example by Shabbat, when it says “tishbot,” one certainly means that you shouldn’t do any actions. That you should think, this is also just such a thing as if all your work is done, but this is already that this one sees through not doing work.
I mean that there are rabbinic things that are more like a decree in order to remove a problem. It means, once one used to perhaps not conduct oneself this way? There are such decrees, there are sometimes what one always conducted oneself, and the Sages come and made a new fence with a stumbling block.
It doesn’t look like checking for chametz is so, it’s more that certainly one always used to check that it’s chametz, only the scholars, the Gemara, learns that this is not essentially what the Torah meant from the basic law, some such sort of distinction.
The Rambam’s language: One does not check by moonlight or by sunlight
Speaker 1: Okay, so “one does not check”. We learned details, already, we learned that the checking must be at night. Now one goes to speak further, “one does not check”, one should do it “by candlelight”.
The Rambam said two things: one should do it at night, and one should do it by candlelight, because at night both the world is at home at night, and also the candle works well at night.
The Rambam says further, “one does not check neither by moonlight nor by sunlight”. The enactment of the Sages is one should do it specifically by a candle, and not use the light of the moon, or if one does it during the day, the sun.
Speaker 2: No, during the day yes the sun is good.
Speaker 1: I mean that “by sunlight” means to say a bit… You should do it specifically at night.
Speaker 2: During the day you mean the 13th, right, the day before, right.
Speaker 1: I mean but that it means at night, perhaps when it’s still at sunset one needs a bit…
Speaker 2: Could be, yes, beginning of night, yes.
Speaker 1: I can understand it, because not this is the same thing as saying early. One can indeed check during the day in a lit room by sunlight. He’s already going to say when the sunlight helps.
Speaker 2: Okay.
Specifically by candlelight — not a torch
Speaker 1: “And not by moonlight”. He means to say that when the Sages said “by candlelight,” they meant specifically. Not that they gave you an idea and you’ll say, “ah, it can also be anything similar.” No, they meant specifically a candle.
And not for example a torch. A person would have thought, a torch is even better than a candle, it’s a bigger light. But the Gemara for example says that a torch is difficult to check with a torch, because the torch as if he doesn’t go forward, he goes back, whatever, I don’t remember exactly what the Gemara says why not a torch.
Only “by candlelight”, because the light of the candle is good, one can bend down and look with it.
Practical difference for law: Flashlight
For example, in today’s reality one says that a flashlight has a similarity, because it shines to the place, the focused light.
Speaker 2: Yes, no question with “to buy candles” by the checking for chametz.
Speaker 1: Right, I mean to say, if you’ll compare it to something, you’ll say that a flashlight is like a candle, whereas let’s say just a big light is more similar to sunlight or the light of a torch.
Already, it’s not so important, we don’t mean here to make the practical law.
Law 3 — In what case are these words said: in holes and hiding places; a porch; the middle of the courtyard
In what case are these words said — in holes and hiding places
Speaker 2: By my teachers and rabbis, the Rambam says the law that one must check… One can already do nothing with a candle. You know what one uses a candle for light? Seriously?
Speaker 1: But on the other hand, today people do checking for chametz much more thoroughly from a few days before the holiday.
Speaker 2: That’s the other thing, one must know. Another conversation, not for now.
Speaker 1: Yes, the Rambam says, in what case are these words said? That one needs a candle, that one must check by candlelight, in holes and hiding places, in corners and in holes, in hidden places where there it’s dark and hard to see, and the candle helps. And also the sun doesn’t come there.
But, interesting, and presumably he would have also meant to say, or just so, in a room where there are no windows, such a kind of place, must be lit.
I tell you, the “but” he doesn’t go the opposite of holes and hiding places, but he goes the opposite of a room where it’s not lit.
Speaker 2: Right, but in the middle of the room one doesn’t need any candle at all, you can indeed see.
Speaker 1: One can plainly sweep and see, yes.
A well-lit porch — sunlight is enough
Speaker 1: But a well-lit porch, a place where it’s illuminated, a porch is a room that has no walls, consequently it’s well illuminated, so if he checked it by sunlight this is sufficient, because the essence is one should see it, it’s not some decree of the Scripture about a candle.
The middle of the courtyard — birds are found there
Speaker 1: The Rambam says further, and the middle of the courtyard doesn’t require checking, in the courtyard one must also look in the corners, but in the center of the courtyard it doesn’t require checking, because birds are found there, in such a place there are birds, and they eat all chametz that falls there, if something falls down the birds will eat it. Consequently one doesn’t need any further checking, one can assume that the birds ate it.
Innovation: Today’s houses with large windows
Speaker 1: Perhaps in former times there weren’t so many windows, the picture that the Sages thought that it will be enough the sun is only a porch, which is open entirely from the side or from one side.
Today’s Building Practices and the Law of Achsadra
Today they build with very large windows in every room, so during the day it’s quite bright. I think that in the old way of building, a normal house didn’t have large windows.
So today every room will have the law of an achsadra, a place that is illuminated. I mean during the day, what is a room with windows?
Speaker 2: Yes.
Law 4 — A Hole in the Middle of the House; A Hole Between a Jew and a Non-Jew
A Hole Between a Jew and His Fellow — As Far as His Hand Reaches
Speaker 1: The Rambam says further, now, the middle of the courtyard is because there’s a chazaka that birds eat, therefore one doesn’t need to check at all, or therefore it’s truly nullified. If something, some crumb, falls down, we check, the checking is not lacking in a place where we have that birds would certainly have eaten.
Speaker 2: Very good.
Speaker 1: Now, more laws of checking. The Rambam says, “A hole in the middle of a house between him and his fellow”, between two rooms there is a hole, and let’s say it’s a place where one puts chametz there. And what is the law?
One doesn’t need to, as it were, dig up and do extra actions to actually reach everywhere in the hole, rather each one must try his best. “This one checks as far as his hand reaches, and that one checks as far as his hand reaches”. Each one must go into his part of the hole as far as it goes. “And the rest he nullifies in his heart”. The remainder, the place where it is… where both cannot reach, the bitul b’lev is sufficient.
Just as we learned that the bitul b’lev is indeed the main thing, and the enactment of the Sages regarding checking is only as much as is applicable. They didn’t obligate doing something, I don’t know, such things as throwing down a wall or such a thing.
A Hole Between a Jew and a Non-Jew — Concern for Danger
Speaker 1: Further, there is another line in the Rambam, in certain versions it’s not there, he adds, but this is between two Jews that each one should search.
But if one lives next to a non-Jew, “a hole between a Jew and a non-Jew”, one should not check it, because the non-Jew will sense something, the non-Jew observes in the hole next to him, and he stands there at night dressed in his Shabbos clothes in honor of the mitzvah, with a candle, he goes to look out what he’s doing here with some rituals, and he’ll say “ma’asei kishufim”, he’s doing some witchcraft, he’s bewitching me, he’s making curses, I don’t know what, he’s doing a pulsa d’nura, and it will bring danger. One doesn’t need to check in such a case.
Further, because of the same reason, what is only d’rabbanan one doesn’t need to do it in a place when there’s a concern for danger.
Discussion: The Maggid Mishneh Doesn’t Have This Version; The Rambam’s Position on Witchcraft
Speaker 1: The Rambam says further, all these things are… I just want to see about this, the Maggid Mishneh says that he doesn’t have this piece in his version. I also see in my edition that I bring here, it indeed stands in the Ishtana’i of Rav Shilat.
And I think this has to do with the fact that the Rambam didn’t believe in witchcraft. So even the non-Jews, according to the Rambam, don’t believe in witchcraft. So if the non-Jew is a Rambamist…
Speaker 2: No, the Maggid Mishneh brings that there’s a dispute in the Gemara, and there are those who say that one shouldn’t be concerned.
Speaker 1: It could be that the Rambam rules that if the non-Jew is a Rambamist… I mean, the main point is indeed that the Sages didn’t make the decree in a place of concern for danger.
Speaker 2: That’s true, there the Gemara indeed took up about danger, about a place of common chazaka this means, one cannot take it upon oneself, and one can, it’s a mitzvah.
Speaker 1: But I think that perhaps the non-Jew fell in by mistake, he already believes in witchcraft.
Speaker 2: Okay.
Principle: As Far as His Hand Reaches
Speaker 1: The Rambam says further, you’ve now learned about searching at night. It could be that it’s included, if you understand yourself that for danger one doesn’t need to, that means that as far as his hand reaches.
Speaker 2: Okay.
Speaker 1: That means, we see here that if one cannot…
Speaker 2: Ah, that’s what yado maga’as means, true. Thank you.
Law 5 — Any Place Where One Doesn’t Bring In Chametz Doesn’t Require Checking
The Principle: A Place Where One Doesn’t Bring In Chametz
Speaker 1: The Rambam says further, the laws, I just said one must check in holes, you’ll become confused and think that one must check everywhere.
He says, no, I’m speaking about holes where it happens that one puts chametz there. But any place where one doesn’t bring in chametz, a place where one doesn’t put any chametz there, but what is meant by bringing in chametz, at least in the Gemara, is not where one doesn’t put it every day, but where there’s no reason to think that one put chametz, because even a place where the picture in the Gemara is that perhaps the servant will go put down his bread.
A place where one doesn’t put any chametz, doesn’t require checking.
Chazaka: Birds Have Taken It Away
This also fits with the law that in the courtyard one doesn’t need to because of birds. It’s an interesting chazaka like this, because they’ve already taken it away. One does put chametz, but they’ve taken it away. But one can rely on logic and on chazaka.
Examples of Places Where One Doesn’t Bring In Chametz
So now the Rambam will enumerate examples of places. Ostensibly a house, we just spoke about a hole one must yes, but that’s in the middle. There where the person reaches, he sometimes puts things in.
But holes above or below the house, where it’s not the reach of where people normally put chametz. Or gag hayetzi’a, the roof…
Law 2 (Continued) — Which Places Require Checking and Which Don’t
Speaker 1: He says that the yetzi’a is such a small storage place next to the house, and it comes with such a slanted little roof above it. And if yes that it’s a slanted roof, it’s not a place where one puts something because it will fall off. Or refes bakar, a stable, or u’lulin, a stable for chickens. Matben, a place where one keeps straw. V’otzros yayin v’otzros shemen she’eino mistapek bahem, because he’s going to say the opposite of this. Otzros yayin v’shemen, like for example where it’s stored away in large barrels that one doesn’t go there in the middle of the meal to take. U’veis dagim gedolim, the place where large fish are stored, it’s not the place where one comes in the middle of the meal to take fish, because one needs a knife beforehand, it’s not practical.
Eino tzrichin bedika, ela im ken only, he knows that zachrin eiz lahem chametz, that one once put chametz there.
But what yes? Otzros shechar, the place where one keeps beer, it’s different from otzros yayin that was spoken of earlier. Shechar we’re speaking here presumably of non-chametz beer, yes? The beer of dates. But that one goes there in the middle of the meal, v’otzros yayin shemistapkin mimenu where the wine is, that one can go in the middle of the meal to take wine from there. U’veis hamelach, the same thing, the place where one keeps the salt. U’veis hasha’avah, the place where one keeps the wax to make candles. All these things one goes in the middle of the meal. The candle went out, one goes to take more wax for candles. U’veis dagim ketanim, the place where one keeps the fish, which is yes smaller pieces, ready to take at the meal. U’veis ha’etzim, the place where one keeps the wood, one goes in the middle of the meal to take wood. U’veis hamuryas, the place where one keeps the pickled fish. O chorei habayis ha’emtza’im, the holes of the house that are in the middle of the house, where it’s the place where one reaches easily, v’chayotza ba’elu, similar places to this, yes requires checking.
Here one doesn’t say if he knows, but even if he doesn’t know, but this is the chazaka she’stama asher machnisin lahem chametz. The general matter is that in such places it happens that one brings in chametz.
The Principle of Knowledge vs. Chazaka
The Rambam says, even in these places it’s not simple that the general assumption is stronger than your knowledge. V’im yada b’vadai shelo hichnis sham chametz, eino tzarich bedika. Everything when he doesn’t know. When he doesn’t know, I say that these things have a chazaka that no, these things have a chazaka that yes. But when he knows, one goes entirely according to his knowledge, l’chumra and l’kula.
Law 2 (Continued) — Checking a Wine Cellar, Two Outer Rows
Speaker 1: The Rambam says, k’shebodek hamartef, when one checks the wine cellar, the place where one keeps the wine. Wine used to be kept in a cellar, because it’s a place where it stays cold, wine needs a good temperature. So how far must one check? One doesn’t need to check the entire cellar, but the places where it makes sense that one would take from there. Bodek mimenu shtei shuros hachitzonos. In the Mishnah there are two opinions how in the cellar one must check, and the Rambam tells us the law, one must check the two outer rows. The two rows are the closest to where the person comes in, which is the most exposed. What does it mean? She’hi ha’elyona, the uppermost level, v’sheshlematah mimenah, the second level. Yes, these are the details of how it used to lie in the wine store.
Okay, another important thing that the Rambam said.
Law 2 (Continued) — We Don’t Worry Perhaps a Weasel Dragged
The Rambam’s Explanation vs. Rashi
Speaker 1: The Rambam says thus: What happens if a person has already… The Gemara says it if he has already checked, but a person can indeed now start thinking, and indeed, the place is not a place, beis dagim gedolim is not a place where I sometimes put down chametz, but it happens by chance, I’ll be carrying things from one place to another. The Rambam says, no, ein choshin, one doesn’t need to be concerned, shema garrah chulda chametz l’makom she’ein machnisin bo chametz. That perhaps everywhere should mean a place where one brings in chametz, because there are indeed animals that carry things. The Rambam says, no, she’im nachoosh, if one is going to be concerned from one place to another, one will start to be concerned more and more. It is indeed, one can always think such kinds of concerns, nachoosh me’ir l’ir, v’ein l’davar sof. Ostensibly one can start that birds eat, but in a whole place where we know for certain that birds come. But in any case, the Rambam says that one may not, one must indeed be concerned thus like a place, perhaps one put chametz, but not exaggerate.
Right, the Rambam’s explanation, says the Ma’or Einayim, the Mishnah is explaining that the Mishnah doesn’t speak, as Rashi learns that this speaks after bedikas chametz, that one should be afraid perhaps he now checked here, and later an animal came and took there. Rather the Rambam speaks that this is a law in a place where one brings in chametz. That one doesn’t say, in every place is perhaps a place because some weasel can come.
The Rambam interprets, what comes in me’ir l’ir. Do you understand it thus?
Speaker 2: Yes, because me’ir l’ir there means in a city where the whole city already from yom chamishi, it’s not the Rambam. The Rambam says that according to Rabbeinu it did happen.
Speaker 1: I don’t understand the Rambam’s explanation so well, because the question doesn’t make any sense, or makes less sense in my head. That means the language me’ir l’ir. The word v’ein l’davar sof fits very well with the Rambam. One hears what the Rambam says that… that one cannot exaggerate concerns. Okay, everything nine, one is not concerned so further. But the whole matter of bayis l’bayis, me’ir l’ir, that sounds something else. The whole matter v’ein l’davar sof sounds more like Rashi’s explanation that it speaks after the checking, and perhaps one didn’t put back.
Digression: Safek D’rabbanan by Bedikas Chametz
Speaker 1: One can give it such a bit of a halachic principles thing, that all these things are indeed d’rabbanan’s. Normally right one would say that safek d’rabbanan one doesn’t need to be stringent, but you see indeed that the Sages said yes, perhaps one put chametz, one sees that one was indeed concerned about a safek d’rabbanan. Bedikas chametz is indeed the Rabbanan.
Speaker 2: Yes, but that’s the mitzvah. It’s not a mitzvah on concerns.
Speaker 1: What can you say places where there’s a serious chazaka? In the kitchen. But going outside the kitchen is indeed only a safek d’rabbanan. But one sees that no, one was indeed stringent in this.
Speaker 2: Says Rabban, one wasn’t stringent with this up to the measure. One was stringent in this…
Speaker 1: Ay, ay, ay. Now. Okay, further.
Law 3 — He Put Down Ten Loaves and Found Nine
Speaker 1: Now one will learn… yes, let’s learn… once one learned that one may not be too concerned, one will learn what one can always be concerned about. What kinds of stories can always happen? According to the Rambam it fits very well. It’s not at all a contradiction. This stands one concern, and it speaks that one shouldn’t say that every place is a concern of bringing in chametz. But… and yes, further, but… what is… oh, what does have a good reason to be concerned, he must yes be concerned.
What happens in such a case? A person checked on the night of the fourteenth, and there is the custom, it seems from here comes the custom that one makes ten crumbs. Yes, there is the number, ten crumbs. “V’hiniach eser chalos” — he put down ten pieces of bread, or ten… it seems chalos means ten k’zeisim. A chala means a…
Speaker 2: Yes, but he’s speaking of whole ones, not crumbs. A chala means a loaf, a roll, I don’t know how.
Speaker 1: Yes, but I’m just saying that simply a k’zayis, less than a k’zayis would perhaps be different, the law would already have been different. And but the chala means a whole piece.
Speaker 2: Yes, I’m just saying that he’s speaking here of large pieces.
The Case and the Law
Speaker 1: And he comes back the next day when he wants to do bi’ur chametz, and he finds only nine.
Speaker 2: Yes, Rabbi, I mean to say, he comes back and he finds only nine, it means one of them has disappeared.
Speaker 1: So what would one when you could have said? One could have said, I know, one doesn’t need to be concerned, it’s only d’rabbanan, one doesn’t need to be concerned. No, “harei zeh choshesh”, one must yes be concerned. And “v’tzarich livdok pa’am shniya”. The mitzvah of checking begins anew once. One must… it’s indeed obvious, because he knows indeed now that there is…
Speaker 2: Ah, why?
Speaker 1: Because here one says a regular chulda, o achbar vadai. And what one says that one doesn’t need to be concerned that a weasel carries from one place to another, is when we would have no reason to think so. But here there is indeed something, legs to the matter that it’s a certainty. It’s a certainty, it’s yes certain. Where did the tenth piece go?
Speaker 2: It could be that one speaks here that it’s not… if it’s a certainty it wouldn’t be a novelty. What you miscounted seeing ten was a mistake.
Speaker 1: What happened?
Speaker 2: Says to me, no, a weasel can come. What do you know for certain?
Speaker 1: The Rambam says, yes, certainly. The law is, I say this, you’re perhaps right that one is yes concerned and one is not concerned. If I know, and the law is basically that now I know that there is lost a piece of chametz. It must specifically be a weasel, it could be an angel who knows.
Speaker 2: No, but I can still hear, what is the other? Because another logic would have been?
Speaker 1: There is no other logic. He doesn’t want to say here that if there’s certain chametz in the house one must check again. It’s indeed obvious that there’s a new obligation of checking. But here one can indeed also think that the weasel perhaps carried it very far away. It’s further only a doubt. The weasel took it away, but once… every checking is a doubt.
Speaker 2: I understand what you’re saying? He must check. If he checks and he doesn’t find, he hasn’t found. He was indeed discharged from his obligation of checking. But now you know for certain that here in this room there is some chametz. What did you find?
Speaker 1: Yes, not certain. You know for certain that it’s not checked, it’s the word not checked, because there’s certainly some piece that is somewhere here, that is somewhere here and he doesn’t see it.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Now, and further, further.
Law 3 (Continued) — He Saw a Mouse That Entered the House with Chametz in Its Mouth
Speaker 1: V’chen, im ra’ah achbar shenichnas labayis, such a case, a person sees a mouse coming into the house, chametz b’fiv achar bedika, one has already checked for chametz, here he sees a little mouse with chametz. So also, although, one can think perhaps it’s from somewhere else or what, but no, tzarich livdok pa’am shniya. It goes into your house, the little mouse travels into your house with chametz. So one must be afraid that the little mouse will leave it here somewhere in your house. So tzarich livdok pa’am shniya, one must make bedikas chametz again.
Even if he found crumbs in the middle of the house
Even if he found crumbs in the middle of the house, he found small crumbs, this makes him think, ah, the mouse ate it, and it crumbled when he was eating. We do not say, look, he already ate that bread in this place and see the crumbs, I have here even some proof that he ate it. No, this is only an assumption. And we don’t do that, rather we are concerned that he indeed left it somewhere in a hole or in a window. Ah, you see the crumbs? Perhaps the crumbs were there. One must search anew.
Because indeed you see that a child is different, but a mouse, because it’s not the way of a mouse to make crumbs. So, the crumbs have nothing to do with it. Presumably the mouse still kept the piece of bread somewhere, and the crumbs are just, he didn’t notice before, there were crumbs. Or you did notice, not the point, it has nothing to do with it.
If he found nothing, if he finds nothing at all by the hole or window, he must search for it.
Law 9: A Child with Bread in His Hand – The Law of Crumbs
Speaker 1: You even have the raglayim l’davar (grounds for the matter), the crumbs are the evidence that the child ate the bread. Why? It is the way of a child to crumble while eating, children crumble when they eat, but it is not the way of a mouse to crumble, mice don’t crumble. And if he found no crumbs at all, but if he didn’t find any crumbs at all, further it’s indeed the same law as before with the mouse, and one must search perhaps the child didn’t eat it, but put it away somewhere.
Innovation: Crumbs Have No Significance at All
Speaker 1: Something we see here that’s interesting is that the crumbs themselves, apparently one never needs to search for them. That’s how it clearly comes out here, because it doesn’t say that one must pick up the crumbs. And you see that if there are crumbs, we say “ah, he’s exempt”, because these are the crumbs from that. Crumbs are just nullified like that. I don’t know what it says. It says here that crumbs are not something one needs to search for. That’s what it says, I mean, apparently explicitly in the law. Crumbs should be ownerless.
Speaker 2: Ah, now they say regarding matzah crumbs.
Speaker 1: Yes, I don’t know what it has to do with it. One doesn’t need to make them ownerless. They’re literally ownerless. They’re not considered like dust, they are like dust. That’s how it looks.
Speaker 2: Yes. I don’t know. It’s only an inference.
Speaker 1: No, that’s actually how it is. In halacha they say that things that have no significance at all, small crumbs, are literally not important at all.
Speaker 2: Yes. Okay. Yes, continue.
Introduction to the Laws of Doubts in Searching
Speaker 1: So, now we’re going to learn when there are doubts. Until now when we learned that it’s certain that it’s built on the same. It’s built on the same situation, that means he had ten and only nine remain. But there’s no doubt whether the nine are chametz or matzah. In short, everything is in a similar situation that he knows something remained, but it’s not certain that there was a piece, rather such a doubt.
Dispute Between Rambam and Raavad: Whether These Laws Belong to Searching or Nullification
Speaker 1: And the Rambam learns that all these laws have to do with the laws of searching. Very interesting. The Raavad I think argues, because the Raavad says that he doesn’t understand, if it’s a doubt I should immediately be…
Speaker 2: Yes, you see that the Raavad argues?
Speaker 1: I want to leave it here in the law. Law 10, the Raavad says, that he doesn’t agree with the whole thing, because the Raavad says that all these laws, the novelty stands in the Gemara, all these doubts are discussed learning about bitul (nullification) which is from the Torah, but searching is only rabbinic. It should just be that the moment there’s a doubt it should be a rabbinic doubt to be lenient, and one shouldn’t be able to make… Besides this, the Raavad disagrees on various of the Rambam’s principles that he makes here.
In any case, the essential law, the Rambam doesn’t look like he’s rabbinic. It could be if there’s a majority that it’s a doubt, one needs to know. Rabbinic doubts one should indeed be stringent, but fundamentally, I mean that there’s a dispute whether all these laws are with the laws of searching or with the laws of nullification.
Questions on the Raavad
Question 1: Searching Means Investigating Doubts
Speaker 1: I don’t understand the Raavad’s thing, because the entire law of searching in holes and cracks says that I don’t rely on being. What does searching mean? That I don’t rely. Searching in holes and cracks. One must search perhaps here in a hole. In a hole is already a doubt.
Speaker 2: Yes, but that’s the same thing.
Speaker 1: The word searching means that one must investigate. That’s included…
Speaker 2: No, I don’t agree.
Question 2: Bitul Is Not Specific
Speaker 1: But the other thing I wonder about the Raavad is that bitul isn’t… He can say about a whole world, everything is nullified, everything is nullified. How do all these great difficult doubts happen? Bitul isn’t on the specific piece of bread. Bitul is that if there’s any chametz, or… It’s said along the way.
Speaker 2: According to you that’s what’s said.
Speaker 1: No, I’m asking. On the contrary, tell me. The Raavad said nothing about chametz that you don’t know about. It only said that bitul means that he takes chametz and nullifies it. It didn’t say anything, he nullifies a chametz from his heart. He didn’t say about a specific one, he didn’t nullify his, how is there all chametz is nullified.
Speaker 2: That’s what you say.
Speaker 1: And that doesn’t say, nothing was said, not even a bit was said. I say, in the Raavad it looks like something… The bitul must be specific. On that specific piece, he must know where it is?
Speaker 2: No, one must know that he’s still obligated, only if he wasn’t mevatel (nullify), he took it upon himself from the majority.
Speaker 1: All these doubts, to whom does it matter, I don’t know. And how do such kinds of cases happen at all? And I remember that the Maggid Mishneh didn’t have time to learn all these laws.
Speaker 2: Yes, let’s see. No. One. Um… where, you’re very busy. Yes yes. What yes yes?
Speaker 1: But someone talks about this, whether the searching must be specific on the chametz that one knows?
Speaker 2: Searching?
Speaker 1: I mean the bitul. We haven’t learned anything until now about…
Speaker 2: But you see it yes here in the note of the Raavad.
Speaker 1: He doesn’t mean that, he only means to say that it’s not a topic of searching, he only means that one must nullify.
Discussion: How Does One Perform Bitul?
Speaker 1: Let’s understand, a normal person must… Whatever the Rambam said that one must say something by the bitul?
Speaker 2: But in the Gemara you see that there’s such a thing that one must do, right?
Speaker 1: The question is, the person must still nullify his chametz. If he has no chametz, let’s say, by us it already says in the siddur one nullifies every week, you don’t understand the case. But it doesn’t say in the Gemara that there’s such a siddur, and the Rambam doesn’t have such a siddur. It says, if a person knows he has chametz, he must nullify. He must nullify now. And by the week, you think he nullified something easy, he’ll say, one must actually nullify it. It’s very difficult. I don’t know if that’s the truth.
Summary of the Dispute
Speaker 1: And the dispute is mainly said on the other question, whether there’s a rabbinic doubt on the matter of searching. It looks like the Rambam held that we don’t say on this a rabbinic doubt, perhaps because the service of searching itself is that one must investigate, one must ensure, and one can’t rely on doubts. That’s a nice reasoning that one must think about.
But I understand yes, the simple explanation, what you say that the simple explanation doesn’t fit, I can’t say it doesn’t fit, because the whole thing is a bit theoretical. Just as in the Gemara there can be a thousand two, as if only he’s obligated in a sin offering, and there’s no one who brings a sin offering. It’s whether he transgresses or doesn’t transgress. And what does transgress mean? Transgress is certainly only transgress if he’s not mevatel, right? And that means he must nullify. You ask, as if to make a bitul on the side that he must. He can’t, but we speak in such a way. It’s practical, practical.
Digression: The Tur’s Humility
Speaker 1: If I remember, I remembered the other day, or someone I saw in laws of Pesach writes about where is the Tur in the law, it’s a sign for example how one looks in the Tur. If I remember, and… yes, if I remember, and the Tur is very good, I remembered. The Tur in Orach Chaim 439 brings the summary of the laws from the Rosh, not from the Rambam, and he presents it thus: There are laws of the Rambam in these halachic rulings, and I was unable to write them. And I wrote what seemed correct to me. He writes his total, and apparently the reason he does this is because there aren’t so many questions. It’s very possible, the reason there are so many small laws is because there’s a law, we say a Shabbat HaGadol sermon, there’s a law thirty days one must say sermons, one must speak about the laws of Pesach, there must be material, yes? There are enough practical things for Pesach, no?
I always have pleasure when I see such a piece, I always have pleasure when I see such a piece, for our imagination always that the poskim (halachic decisors) were angels, they always had strength to learn. The Tur tried, he made difficult work, he wrote a book on the entire Shulchan Aruch, not to mention the Beit Yosef.
But I’ll tell you, I saw in Parshat Va’etchanan by the Ten Commandments, Rashi says on the first piece of the Ten Commandments, that the Ten Commandments were already explained in Parshat Yitro. And this is simply Rabbeinu’s humility, he doesn’t go over it again, because everywhere it must fit when one learns Chumash with Rashi of the week. Ah, that’s because in Rashi’s times it didn’t go so poorly, he imagined that people would come back already.
Today’s book, first of all, he wants to make his book big, paper is cheap. And secondly, he doesn’t trust the public that you’ll go back to check at all. One must repeat everything, all of them and more, ten times perhaps people will learn it.
Law 10: Nine Piles of Matzah and One of Chametz – Everything Fixed Is Like Half and Half
Speaker 1: Okay, let’s go further. Says the holy Rabban, okay, let’s try to learn, but if you know that a scholar is very happy with you.
Speaker 2: Yes, it’s lively.
Speaker 1: Yes, it’s similar to the laws of nine piles, wherever, nine stores. It’s like this, two piles, there are two piles before. He placed nine piles, yes, here it begins.
Speaker 2: Yes, yes.
Speaker 1: He placed nine piles of matzah, a person prepared for his Pesach, and he left over nine piles of breads that are matzah breads, and one, and there was one pile of chametz. A mouse came and took. And we don’t know, we don’t know if he took chametz, or if he took matzah.
Speaker 2: Yes, the Gemara says on this, a weasel doesn’t have prophecy, so he doesn’t know to take only from the kosher ones, yes?
Speaker 1: No, I remember that here there’s the joke in the Gemara. The Gemara also sometimes makes a good joke, a weasel has no prophecy.
And came to a searched house. And we don’t know, we don’t know if the house took from the pile, or if it was a good house, he only took from the matzah and saved it, or he took chametz, and entered a searched house. What’s the law now? The law is one must search, one must search. Why? Because everything fixed is like half and half. Every thing that’s fixed, gets, receives a law like half and half? And although there are here nine piles of matzah, but one doesn’t go after a majority in such a thing, but one looks at it as equal.
Apparently the Raavad would also say here that we’re only speaking regarding further. What is the Raavad on? It’s certain. That means, one must ask on the other thing whether the Raavad also disagrees, because here it’s literally a doubt. Perhaps it becomes literally a doubt, a weighing. A doubt weighing properly belongs to the topic of a rabbinic doubt. That’s the principle.
Explanation of the Reasoning of Fixed – Why Majority Doesn’t Apply
What does fixed mean? Because the piles are fixed. It means, the mouse took it from a place that’s fixed. What happens in another case? It cuts piles. I mean that… It falls out? I don’t know. I want to say, I mean that the beginners become very confused with the topic of fixed and separated and so on. I mean that the reasoning is very simple.
The original case means like this: I go into the nine stores, yes? It comes from the nine stores, right? The topic of fixed, yes? That’s the original case of the fixed. And it makes very much sense, that the majority doesn’t come. Majority is when it’s… I don’t know how I say it, but I’ll tell you a story.
Come here, there were ten… I went into a Jewish town, he has here ten… I’ll understand why a Jew would at all, but in short, there are ten Jewish butchers, nine are kosher, one is non-kosher. And he’s now in a butcher, he doesn’t know which butcher he’s in now. Yes, something very good. And he asks, I say, what does presumably mean? I’m here! There’s no presumably. Presumably is when you don’t know where you are, when you don’t know where something came from, when there’s a doubt. There’s no doubt, it’s a doubt, but it’s very difficult to say majority. I’m only in one store now. You’re only in one store. The one store you don’t know which it is. Yes, something like that.
I mean that everyone will hear… But you’ll still say that every store he has a chance to enter there. It’s not that the chance is… I don’t know what the word chance is. No, instead of seeing… Let’s remove the word chance, because it’s a word we were taught from modern times and we don’t know what it means. Today also no one knows what it means, there’s no difference, it’s another investigation.
I’m only saying that with straight thinking, you tell a person the story, and he says, as you say, where are you? Presumably you’re where the majority is. But the word fixed also makes a lot of sense. I’m here.
You tell him, which is not so when a Jew comes from far away, yes, you ask him, where does a Jew come from? He comes from London, from England, he says. Most Jews from England come from London. Thirty Jews in Manchester also, I don’t know, I have no idea, I’m telling the truth, but let’s say, yes? Presumably you come from London, because most people who come from England come from London.
But a Jew travels to England, I see the difference, he travels to England, he says, where are you? Where should I travel? Presumably you should travel to London. What’s the connection? Do you understand what the difference is? It depends where I’m going, I’m going there, and then I say I came from there, and the piece of meat or the chametz, the piece of bread is from there. It makes very little sense. Everyone can hear the difference that it’s very different to say, ah, presumably you’re there, because there’s a majority there. It’s not so… It’s not the same majority.
It’s very simple, the difference is very simple. One can say Torah insights on each one, but I mean that the basic difference, when one thinks of the picture of nine stores, everyone can see that it makes much less sense to say majority on such a kind of case than on another case. Certainly it doesn’t become certain, it becomes a doubt. Understand?
Afterwards when one makes from this the abstraction and wants to apply it to other cases where there aren’t the basic reasonings, indeed it becomes very complicated. But I mean that the original is very simple.
One Must Remove the Concept of “Chances”
The key to this is that you have to remove the word “chances,” because if we think of chances the way we think in modern times, it will be the same by kove’a (establishing). Because you can say that at every storefront there’s a chance that he’ll walk in there, so there are nine chances. But if you remove the word chances and you say chachamim (sages) don’t look at chances, rather they look at sfeikos (doubts) differently, then you understand the difference very well.
I also don’t know what “chance” means, is that the truth. This is also, he says that a Jew comes from London. Very good, then I agree, because most people, most people live in London. Very good, it’s a rov (majority), most Jews, most English Jews are from London. Very good, so he’s probably from London. It’s not certain, it’s also a mistama (probably), but it’s a rov. It’s just levels of hachro’os b’sofek (decisions in doubt), true, and none of them is certain. It can certainly be that he comes from Manchester, it can also be that he comes from Leeds, two more Jews, okay? But… but if I travel to London, and I say, “I probably traveled to London, because most times one travels to London,” that doesn’t make sense. That makes much less sense, at least.
Speaker 2:
Okay, that’s… that’s an extreme case. It’s true that the word “sense” is peculiar.
Halacha 11: Two Piles, Two Houses, Two Mice — There Is No Kevi’us Here
Speaker 1:
Okay, shnei tziburim (two piles). Let’s learn further. Shnei tziburim. Let’s make the case more complicated. There are two piles, echad chametz v’echad matza (one chametz and one matza), and there are also shnei batim, echad baduk v’echad she’eino baduk (two houses, one checked and one not checked), and there are also two mice, and one took chametz and one took matza, and we don’t know who went to which house.
Or a similar case: shnei batim bedukim (two checked houses), two cleaned houses that were already checked, and there’s one pile of chametz, u’va achbar v’natal (and a mouse came and took), and we don’t know which one it went into. Or we do know which one it went into, but badak v’lo matza klum (he checked and found nothing), and he doesn’t know if he left it here or went further with it. Or she’badak (that he checked), or he went in and he does find a cookie, but his question is whether the cookie is what the mouse brought, or perhaps there’s still another cookie here.
So the halacha is b’chol elu… what? It seems for a blessing b’chol elu eino tzarich livdok pa’am shniya, she’ein kan kevi’us (in all these cases he doesn’t need to check a second time, because there is no establishment here). Because now the question didn’t happen now by the piles, the question is now in the house where it is, and the question is already… the incident has already passed. Here the question isn’t which pile the mouse went to, because it went to both. The question is, or there are two mice, that’s not the question. The question is, the piece of bread that’s here, from which pile did it come? Probably it came from the majority. Very good.
Maggid Mishneh’s Answer — The Essence of Bedikas Chametz Is Upon Doubt
Speaker 2:
By the way, he actually says that your reasoning that you said is what the Maggid Mishneh says, that the others who justify the Rambam’s position is that actually bedikas chametz ikaro al hasofek, machmirim b’sfeikos (the essence of checking for chametz is upon doubt, we are stringent with doubts). Like the Ra’avad, the Rambam answers differently than the Ra’avad.
Speaker 1:
It’s better that one says it oneself, because then one can think for oneself whether it’s good reasoning, one doesn’t become biased that the holy Ro’ah said it, I start to feel like I’m asking myself foolishness, I don’t know. One shouldn’t really learn that way, but it’s important not to learn that way, because a person should also have his own opinion, no?
Speaker 2:
Yes, yes. Also this way it’s his Torah, not… no, okay, it’s a discussion in the way of learning.
Speaker 1:
Yes, further.
Halacha 12: Cases Where One Must Check — New Concerns
Speaker 1:
What happens here? Hiniach chametz b’zavis zo (He placed chametz in this corner), he placed chametz here, and he comes back, he finds it in another place. Someone moved it around. Can he think that the mouse took it from here and placed it here? Or can one think, no, the mouse took it from here and carried it completely somewhere else, and this the mouse brought completely from somewhere else.
O she’hiniach tesha chalos u’matza eser (Or he left nine loaves and found ten), he left nine, here he finds a tenth. From where is the tenth? Can he think, okay, fine, baruch Hashem, it’s lying here together. Or can he think, no, once something happened here, a change, the mice here commanded, so who knows what else they did? Perhaps they brought another eleventh and it’s lying hidden.
O she’hayu tish’a tziburin, tisha pe’os shel matza v’echad chametz, u’farash kikar meihem (Or there were nine piles, nine corners of matza and one chametz, and one loaf separated from them), one bread disappeared from the whole thing, v’ein yadu’a (and it’s not known), I don’t know if the bread went away from the nine matza or from the one chametz. U’va achbar v’natal hakikar she’farash v’nichnas l’bayis baduk (And a mouse came and took the loaf that separated and entered a checked house), it went into a house that was checked for chametz.
O she’ba achbar v’natal chametz, v’sofek nichnas l’bayis zeh o lo nichnas (Or a mouse came and took chametz, and there’s a doubt whether it entered this house or didn’t enter), one saw a mouse going with chametz, and one doesn’t know if it went in.
B’chol elu (In all these), all these one must check. Why? Because this isn’t pirush (separation). There’s no majority here, but this is the opposite of majority. Another one was added, there are other types of sfeikos (doubts) entirely. New concerns were added, perhaps mice come, perhaps mice come, perhaps mice come. So these things one must check, as we learned earlier. On such a type of doubt one must check, as we learned earlier.
Halacha 13: A Mouse Entered and a Mouse Exited — Talya (Attribution)
Speaker 1:
Further, more sfeikos. Nichnas achbar l’bayis v’chikar b’fiv (A mouse entered a house with a loaf in its mouth), and afterwards one sees a mouse running out also with a loaf in its mouth. So a person who has extra concerns could think, perhaps it’s a new mouse? The mouse put down the loaf, and the new mouse is already a different mouse. It says, no, omrim hu harishon she’nichnas hu ha’acharon she’yatza (we say the first one that entered is the last one that exited). On the contrary, one can rely that it’s the same mouse, and it went away with its account. This is a talya (attribution), that means like a talya, yes? We say.
But haya harishon shachor v’zeh she’yatza lavan (if the first was black and this one that exited was white), we don’t say that in the meantime it became old, or I don’t know what happened to it. Yes tzarich livdok (he must check), because then you can’t say the one that entered is the one that exited.
Nichnas achbar b’chikar b’fiv, yatz’a misham chulda b’chikar b’fiha (A mouse entered with a loaf in its mouth, a weasel exited from there with a loaf in its mouth), it’s the same thing tzarich livdok, because it’s not the same one that went in and came out.
Yatza achbar b’chikar b’fiv (A mouse exited with a loaf in its mouth), then eino tzarich livdok (he doesn’t need to check), because we say that this is the loaf that it had the whole time, not that once one sees a mouse with a loaf one must fear that there was more than one loaf.
Nachash she’nichnas l’chor u’fas b’fiv (A snake that entered a hole with bread in its mouth)? We know for certain that a snake went with a piece of bread. So then the halacha is like a hole that requires checking, but since it requires checking because we saw that the snake goes in there, the person himself certainly may not check because there’s a concern of danger. But if a person thought, perhaps one must nevertheless make such an effort that he goes to call a professional and have it removed? Ein chayav lo chova l’hotzi’o (He is not obligated to remove it). This is probably a law in column A that one doesn’t need to go so far, once there’s a concern of danger one is completely exempt, one doesn’t need to do that.
Danger Exempts Completely
Also for example by the non-Jew, we don’t say for example that he must now go buy gifts from the non-Jew and bring down a lawyer to explain to him, because once there’s danger, the same thing here, once there’s danger the Chachamim exempted.
This Fits with the Foundation that Bedika Is Essentially Upon Doubt
Speaker 2:
Apparently this fits with what you said that the entire law of bedika is upon doubt, you would perhaps say that about this he says at the end.
Speaker 1:
It fits here very well at the end with the thing you said that the entire law of bedika is upon doubt. You see, usually Chachamim say one doesn’t need to be concerned about a doubt. Here something they are stringent about a doubt, so how far does one go? He says only when it makes sense, and also here he thought that it’s a danger. Also, probably the snake hasn’t yet eaten the bread, because that’s why it took it.
Kezayis Chametz She’b’shmei Kora — Chametz Up by the Ceiling
Speaker 1:
Apparently, this fits that you said that the entire law of bedika is upon doubt. You would perhaps say that about this came the other side, the one end of the matter. It fits here very well in the end with the thing he said that the entire law of bedika is upon doubt. Usually Chachamim say one doesn’t need to be concerned about a doubt. Here something they are stringent about a doubt, so how far does one go? He says only when it makes sense, and also he hasn’t eaten the bread, that’s why he took it.
I mean, there’s also a doubt that the bread is no longer there, because it ate it. Ah, I don’t know, isn’t the word doubt? And isn’t it the word doubt? Both, it’s certainly connected to this.
Digression: The Cost of Bedika
He also brings that the professional service, I don’t know, the professional service is very expensive, one can’t show a person. One sees all the time. I don’t know, today’s Lithuanians don’t understand so well, but there’s a measure of how much one must spend in the world. Every thing, exactly. The Chachamim will say, come here, all bedikas cost money, right? I mean, we learned, we’re going to learn later about this, about money. But it costs time. Something, some effort, something the Chachamim obligated. But a hundred dollars? What does it mean it’s expensive the professional service? Some professional service, it costs three hundred dollars.
And simply there are rules in this of how much a person must spend for a d’oraisa (Torah law), for d’rabanan (Rabbinic law). This isn’t rules, this is the Rabbanan themselves. What does this mean rules? D’rabanan say, come here, so expensive? To such an extent, here it’s also, it’s both, it’s… And one is exempt from such a thing. The whole thing is here one thing. And it’s not that the person won’t go on Pesach and eat it because it doesn’t turn anymore.
Digression: The Flexibility of Halacha
In short, I’m just saying that halacha is very practical. I never understand, I’ve already said enough times, I never understand the person the halacha, one may not go against the halacha. I learn a halacha. The halacha is the most flexible system that was ever invented. For everything there’s a heter (leniency). There’s a heter, there’s always a way out, there’s always a heter. It’s very not ideological, it’s very not… The holy… Everything becomes a case if it’s really… It’s not all or nothing. There are times when one becomes strong, there are times when it’s a thing that the halacha I should do, but most halochos aren’t. Most halochos, the study of halochos is mostly to find. Yes, in such ways one actually doesn’t need to.
Nu, can you stop a minute?
Speaker 2:
Kezayis chametz she’b’shmei kora.
Speaker 1:
Very good. Yes.
Halacha 14: Kezayis Chametz She’b’shmei Kora
Speaker 1:
So this is still from the halochos of how far one must check. As we learned like in the hole one must go until the place his hand reaches. The similar halacha is thus, kezayis chametz b’shmei kora (an olive’s volume of chametz in the ceiling beams), an olive’s volume of chametz that’s up by the ceiling, by the beam above, chayav hanosen l’havi sulam l’horido (the giver is obligated to bring a ladder to bring it down), one obligates the person that he must bring a ladder to take it down. Why? She’pe’amim yipol mi’shmei kora (Because sometimes it will fall from the ceiling beams), it can fall down.
It’s interesting actually this halacha. Here one actually sees a bit like the matter is that he’s going to eat it. Because if it has nothing to do with eating, what does it matter to me if it’s going to come down or not?
Explanations in “She’pe’amim Yipol”
Perhaps the word is that now it’s in a place where bedika wasn’t obligated, but it can become a place where bedika is obligated. Perhaps that’s the word. Not about eating, rather when it’s something that’s like deep deep in a hole that will never come out from there, we didn’t obligate bedika at all. First of all there’s an issue of difficulty. But you see here that despite the difficulty one didn’t change. He must bring a ladder to take it down, and the reason is shema yipol (lest it fall).
Shema yipol, is the simple meaning that because it can very easily become a place where one is obligated in bedika. I mean, if one doesn’t say that the word is about eating, this would be the only thing I can think of. Now it’s actually a place that’s perhaps exempt from bedika, like something that’s very deep in a hole. But it can come down and become a place that’s obligated in bedika, that’s why one must take a ladder.
The hole is obligated in bedika, but a place his hand reaches. I say that the kora (beam) would have been able to be called a place his hand doesn’t reach. His hand reaches means without special equipment, without a ladder, without some special tools. But something that’s in a hole won’t come up. This can come down, and when it comes down it will become a place where bedika is obligated. On Yom Tov one cannot check.
Speaker 2:
Yes, my Gemara says something like this. About what?
Speaker 1:
No, he’s talking about another plan when the Ra’avad. I didn’t understand. What did he say about that?
Let’s learn the next halacha, perhaps to say.
Halacha 15: Chametz in a Pit
Speaker 1:
Haya chametz b’bor (If chametz was in a pit), then once he’s obligated to bring it up, because it won’t come up. Things fall down, there’s gravity. It’s a custom of the world. They all follow Einstein’s theory something. Ein mechayvin oso l’ha’aloso, ela mevatel b’libo v’dayo (We don’t obligate him to bring it up, rather he nullifies it in his heart and that’s sufficient).
Discussion: Why Does Bitul Help by a Pit?
About this bitul helps. So about this I want to think here, or if the word is always shema yavo l’ochlo (lest he come to eat it), it fits very simply, because it will fall down, he can eat it, so there’s the concern that he’ll eat it.
But if the concern isn’t shema yavo l’ochlo, that the Chachamim established bedika simply as a greater level of tashbisu (removal), one can also hear that then when there are great chances that it will fall down, and on Yom Tov, the entire obligation of bedika is erev Yom Tov (the eve of the holiday), one must already now be concerned, because it can fall down it will become a place that’s obligated in bedika. And one can think this way.
Speaker 2:
I understand, but according to all opinions, even the Rambam says that it has to do with tashbisu, the point of tashbisu is certainly so that he won’t eat it. That means, the reason for bal yera’eh (the prohibition of having chametz visible). Bal yera’eh is also more important than eating.
Speaker 1:
Bal yera’eh, no, we say, bal yera’eh is also so one won’t eat.
Speaker 2:
Also so one won’t eat?
Speaker 1:
Yes. What did he mean? It’s risk management? An extra thing?
Speaker 2:
No, it’s not an extra thing. It’s certainly so one won’t eat. I mean that it’s simply so.
Speaker 1:
Naturally okay, let’s learn.
Halacha 15: A Lump of Leaven and Bitul Chametz
A Lump of Leaven That Was Designated for Sitting
Speaker 1:
Now we’re going to learn how one can nullify, or leaven, let’s not with this. How it becomes nullified, how one looks at the chametz is nullified.
So thus, kapas se’or (a lump of leaven), a person had for example a large pile of dough. Not a pile, kapas se’or is the bowl where one keeps the leaven. Ah, and the leaven became hardened. And the leaven remained inside, and now he uses the whole thing like a bench.
Speaker 2:
He says that it means the leaven itself, it became hard.
Speaker 1:
It became hard, and he uses the whole thing like a bench. Now he has a heavy bench, the bowl itself if he sat on it would break, but now it’s filled with hard dough.
I understand what kupa (bowl) means? Kupa means the dough itself, or something that… not a sieve, I was mistaken, the sieve is the next halacha. He says yes kupos se’or looks like… the Geonim translate a sieve, or when the dough itself became like a bench. Hardened dough that starts being used like a bench. Sheyichado lishiva (that was designated for sitting) that was designated that from now one will sit on it.
So the question is whether we look at it as if it’s chametz, or we look at it? No, the chametz is no longer there, now it’s a bench. It depends.
So thus, im tach pnei mit (if he smeared its surface with clay), if he smeared it with clay, harei zo bitla (behold it is nullified) it became nullified from it, so the chametz is no longer chametz. That means, we don’t look at it as if it’s food, we look at it like a bench, u’mutar l’kayma (and it’s permitted to keep it). Yes. You don’t even need to nullify this. It’s not such chametz that isn’t… Look not only like it’s no longer, it’s former chametz. It’s former chametz.
Explanation: Why Is It Nullified?
This is apparently, here comes in very much the Rav who learned in Chapter 1. That is, essentially all shiurim (measurements), perhaps they have raui l’achilah (fit for eating), the answer is not because it’s not raui l’achilah. It’s not enough that it’s not raui l’achilah, because for a shiur one transgresses even if it’s not raui l’achilah. But when one has completely destroyed it with this, you’ve made it destroyed, it’s no longer any substance now. That’s one way.
One can also think further with this matter of eating, it’s also so, umitoch pnei avidus (and because of its being worked) there’s no way at all that one should eat it. But it’s not just that there’s no way, it’s become nullified, because for the world l’chatchilah (from the outset) it’s not a thing that one eats, it’s only a thing that one should make with other things with it. But now that it’s become a bench, it’s not just no.
Batzek Shebesidkei HaAreivah — Dough in the Cracks of a Bowl
Speaker 1:
Batzek shebesidkei ha’areivah, a person has a bowl, and bowls develop holes in them, and one uses it for the areivah, the bowl, the dish one uses for dough. And there where there are holes, it gets filled with dough. Dough is sticky.
So it is, if there is a k’zayis in one place, if there is such a large crack in the bowl that there is a whole k’zayis of dough in one place, chayav l’va’er (obligated to remove) one must scrape it out there and do everything. To be exempt from the chametz. You’ll take it out, take it out. There’s a whole k’zayis in one place.
V’im lav (and if not), if there isn’t a k’zayis, it is so. It depends: if it was used to strengthen the broken pieces of the bowl, if one looks at the dough there as if this is the new pot, as if this is in place of the pot, or to seal, this is in place of holding pieces together, or to seal a hole, or to plug up a hole, it is batel b’mi’uto (nullified in its minority), it becomes nullified to the pot.
Explanation: What Does “Batel B’mi’uto” Mean?
But because it’s a minority, it says here something like this, I’m not so clear, batel b’mi’uto is because it’s less than a k’zayis. Can one say so, because it’s less than a k’zayis, and it’s not a shiur d’oraisa (Torah measurement), therefore one accepts that from now one also looks at it as if it’s a part of the pot.
But if it doesn’t hold together the pot, the pot wouldn’t fall apart even without the dough, then one doesn’t say that the dough has become nullified, it’s now become a piece of plate. Rather there is a plate, and there is dough, and it’s sticky on it. So there’s still the obligation to remove it, to scrape it out and be meva’er (remove).
I bring here from the Shulchan Aruch HaRav, it makes sense that the previous law of toch pinah batit (inside a corner with mud) will also help here. If one smears everything around with mud, if he smears everything around with mud and further. If one has done something that he has glazed it, I don’t know what one has actually nullified it. Every thing, if one takes a… I agree. But I mean, that’s the point. Batel b’mi’utam doesn’t mean that it becomes nullified. Half a line is also obligated. Obligation in nullified and everything. But because it’s less, it’s less important, one says, ah, it doesn’t exist, it’s a part of the bowl.
Two Half-Zaysim in Two Places
Speaker 1:
And further, if there are two half-zaysim in two places. What happens on the same areivah? On the dish there are two half-zaysim in two other places. Here there’s a hole and a piece of dough stuck in here.
So it is, if there is a thread of dough between them, the two places are connected with another piece of dough, there’s something like a bridge between them, a small piece of dough, then it is so ro’eh (one checks). Kol she’ilu yinatel hachut, yinatel imo (anything that if the thread is removed, it is removed with it). If the thread is so strongly connected to both pieces of dough, that if one removes the thread, it drags along, it drags along the two half-zaysim, one now looks at it as if it’s one whole k’zayis, it’s just that there’s something that connects the two small pieces. Chayav l’va’er (obligated to remove).
Continuation: Half-Zaysim Connected by a Thread of Dough
Speaker 1:
V’im lav (and if not), meaning, if the two half-zaysim don’t connect, essentially apparently even if it’s a bit smaller than two half-zaysim, because one can simply calculate the thread of dough itself is something like a piece, it’s a bit. V’im lav, if the thread is not strong enough or not big enough, and each half is a thing by itself, eino chayav l’va’er (not obligated to remove), because as we learned earlier, when it’s in an areivah, then it becomes nullified to the areivah.
He says, in the words of the Torah that a small piece becomes nullified, is when it lies in a pot, one says that it becomes connected to the pot. But in a house, if a person simply has crumbs lying on the floor in the house, ah, simply in a wall, but if the thread is removed and it is removed with it, one is obligated to remove it, even if it’s not there except to gather them.
Explanation: The Distinction Between Areivah and Bayis
Speaker 2:
I mean what he means to say here is like we learned earlier that one doesn’t need to worry about crumbs. If a person has for example many small crumbs, so if all these small crumbs are somehow connected… It doesn’t say crumbs, it says dough. Such a type of thing that it happens that a person seeks to make his dough a k’zayis, and he doesn’t have, he takes a piece here, a piece there, so naturally it becomes, with this he makes his challah for Shabbos. Such a type of thing he is obligated to remove, because it happens that he will go take it.
Speaker 1:
I understand what is the hava amina (initial assumption)? Bedikas chametz means the pieces of dough?
Speaker 2:
No, bedikas chametz means k’zeisim.
Speaker 1:
Only k’zeisim?
Speaker 2:
Yes, only in such a manner that a k’zayis that one can put together, then it is, because bedikas chametz is on a thing that one transgresses on it on Pesach, which is a k’zayis as we learned.
Speaker 1:
I tell you, it fits with what you said earlier about the crumbs, here one also sees it, that one only speaks of when it begins to become something like a measurement. He doesn’t say any measurement, he says half a zayis. Half a zayis means something like a measurement, but the point is that it’s such a manner that one can take it together. I mean that presumably it’s speaking of such se’or (leaven), that it’s not a thing that one will go eat. I don’t mean that people eat pieces of dough and peels. It could be it’s all se’or, and it falls out, therefore it is… But v’im lav, if there isn’t anything at all that unites the half-zaysim, no, excuse me, I got off track.
Half a Zayis in the House and Half a Zayis in the Upper Story
Speaker 1:
Okay, what happens when there is in his house, in one house, but it doesn’t lie in one place? Half a zayis in the house and half a zayis in the upper story, or half a zayis in the house and half a zayis in the achsadrah, and in achsadrah we have… yes, okay, achsadrah. Or half a zayis in the house and half a zayis in the house before it, in another room, another house. Since these half-zaysim are stuck to the walls or to the floors, it doesn’t lie in a place where it’s easy to remove, eino chayav l’va’er (not obligated to remove). It’s completely nullified, ela mevatel b’libo v’dayo (rather he nullifies it in his heart and that’s sufficient), because he won’t go take it together.
And again, this that one must take together, or in other words, if someone will say that here one sees that there are situations where one must indeed be meva’er a half-zayis, the answer is true, but the manner is when it’s such a thing that it happens that he takes it together. It could be a person goes to a matzah bakery, and for example in the middle of baking the matzah, and a piece falls off, you can’t say that this is a half-zayis, because it happens that one picks it up and puts it back in. But if it fell out the window, it’s somewhere else, then that’s not relevant. This is very practical…
Speaker 2:
As you say, one sees apparently that the removal, the checking, has to do with what he will do with it. He will eat it apparently. It’s further connected with what one sees that it’s such a type of thing that he can make, he will make from it a k’zayis, and he will apparently bake the k’zayis. It’s not just a k’zayis, it will lie there, he will take it together because he wants to eat it.
—
Law 17: HaMaskir Bayis Stam B’Yud Daled — Chezkas Baduk
Speaker 1:
Okay, until here are the details of what one must check. Now we’re going to learn a few laws about which person or which house one must check, not meaning the cases of someone renting or he travels away, not what we’ve seen until now the places in the house or parts of the house that one must check.
The law says so: HaMaskir bayis stam b’yud daled (one who rents out a house simply on the 14th), if someone rents a house erev Pesach, the 14th already, the 14th, and he doesn’t say whether it’s checked or not, apparently one must add here that we’re speaking of an honest Jew, obviously. According to the Torah one speaks already of no wicked people, what there is in tribes and elders. Harei zeh b’chezkas baduk (behold it is in the presumption of being checked), we can assume that since there is already an obligation of checking from the night before, we assume that he is an honest Jew, and he has already done the law, he checked, v’ein tzarich lish’ol (and one doesn’t need to ask), he doesn’t need to ask. It’s the law, but one doesn’t need to. Should one clarify the nervousness. One doesn’t need to clarify, one can assume the presumption and be calm.
If one knows that he didn’t check, or he says that not, if he knows that he wasn’t or whatever. But against the presumption there is however a single witness which is not simple. V’amrah ishah o katan, “anu bedaknuhu” (and a woman or minor said, “we checked it”), we checked, harei elu ne’emanim (behold these are believed), they are indeed believed. Why? Because apparently, on a d’oraisa (Torah law) they wouldn’t be believed. But since it’s a derabbanan (rabbinic law), hakol ne’emanim al bi’ur chametz (all are believed regarding the removal of chametz).
Further says the Rema, “v’hakol kesherim livdikah” (and all are fit to check). This is a new law. It means both, whether she can say that she herself checked, you need to know both that she is believed, and that let’s already say that she is believed, that her checking worked. Yes, but the law “hakol kesherim livdikah” is a bit of a bigger law. Here it stands in this case, but there is a bigger law. What we learned that one must check for chametz is not that the father must, rather everyone is fit to check, even women and slaves and minors, provided that the minor has understanding to check. A minor one always checks for the specific mitzvah. The specific mitzvah of bi’ur chametz is the measure when he is a minor who already knows how to check for chametz. This is more a practical thing. If he is a minor, one tells him “go look for bread”, he knows what bread is, he knows what he must check.
Speaker 2:
Yes, he says that then it’s more like the obligation of chinuch (education). Here he doesn’t say that a minor is not obligated to check. Here we don’t speak of obligation, here we speak of fitness.
Speaker 1:
No, that’s true… Obligation is certainly that women and slaves, if they have chametz, they have the mitzvah, like everything, with the chinuch or with the… Very good.
—
Law 18: HaMaskir Bayis L’Chaveiro — Who Is Obligated to Check?
Speaker 1:
Further, “HaMaskir bayis l’chaveiro” (one who rents a house to his fellow). Or until now we learned about someone who rented a house after it was already the time of checking, it was on Pesach or the 14th. Very good. But now one can learn when… on whom is the obligation to check, whether on the renter or on the landlord?
The law says so: “Im ad shelo masar hamafteach chal arba’ah asar” (if before he handed over the key the fourteenth arrived), before one handed over the key, if one handed over the key still before the fourteenth, before the night of the 14th he means, right?
Speaker 2:
Yes, before the obligation of checking begins.
Speaker 1:
Then “al hamaskir livdok” (it’s on the landlord to check), because he hasn’t yet given the key, the obligation of checking fell on him when it’s still his house. The opposite.
Speaker 2:
Yes, yes, it’s a matter exactly the same.
Speaker 1:
But “v’im mishemasar hamafteach” (but if he already handed over the key), if he already handed over the key before that, then when the fourteenth happens, when it becomes night of the fourteenth, it’s already the renter’s, then the obligation goes up on the renter to check.
As if the point here is that one might have thought that the obligation of checking is a law and a condition in the mitzvah that happens only on Pesach. It’s only that the obligation begins earlier. Therefore perhaps it should only depend on who has it on Pesach? One says no, when the obligation happens, when the night comes. It could also be that this is more like a Choshen Mishpat law, that the assumption is that whoever must do the… let’s see, the next piece let’s see.
HaMaskir Bayis B’Chezkas Shehu Baduk V’Nimtza She’eino Baduk
Speaker 1:
HaMaskir bayis, an interesting law. HaMaskir bayis b’chezkas shehu baduk (one who rents a house with the presumption that it is checked), he rents a house, as we learned that when he rents it there is a presumption, on erev yom tov there is a presumption, or in another manner there is such a presumption. And he takes it already checked, in practice he sees that it’s not checked. The law is, al hasokher livdok, v’eino mekach ta’us (it’s on the renter to check, and it’s not a mistaken purchase). This is not enough to say that this makes it a mistaken purchase, that if he had known he wouldn’t have bought it. Why? V’afilu b’makom shebodkin b’sachar (and even in a place where they check for payment), even if we’re speaking of a place where one spends money to hire cleaning and to check. Why? Why isn’t it called a mistaken purchase? Sheharei mitzvah hu oseh (for behold he is doing a mitzvah). It’s a mitzvah to check for chametz. So you can’t say that if I had known I would, obviously, there’s reason to the matter, that if I had known I wouldn’t have rented? No! Even if you had known you might have still rented, because it’s a mitzvah. It’s not just a burden, there’s a mitzvah in this. Very good.
Discussion: Why Isn’t It a Mistaken Purchase?
Speaker 1:
Very interesting. Because it’s a mitzvah is what? Therefore he can’t say that it’s certainly a mistaken purchase. A mistaken purchase must be when it’s an obvious mistaken purchase, and it’s a certain mistaken purchase. It’s indeed a mistaken purchase, I’m not telling you. But you’re not a mistaken purchase, because in practice you have benefit that you do a mitzvah. It’s funny, right? You agree with me that it’s funny? Perhaps I don’t know the word funny? It’s interesting.
Speaker 2:
No, because what does it matter to you that it’s a mitzvah? Because it’s a mitzvah, let’s say that it’s a mitzvah, but if the mitzvah costs money, and you made me lose money. I was indeed privileged to do a mitzvah. Imagine that someone steals from me, but it’s a mitzvah. I don’t catch, you understand, I’m asking, it’s a very basic thing.
Speaker 1:
But it must be in a place where it’s very clear that no normal person would rent a house in such a condition. On this there is, and I come in, you’re indeed not such a lover of mitzvos. It happens that you’re a weak Jew, you indeed need to strengthen yourself in more love of mitzvos. But can you say that by all Jews this is called a mistaken purchase?
Speaker 2:
Very good, you’re right. It’s not a mistaken purchase, but he brings that it’s indeed a dispute between the Mechaber and the Rema, that he must pay the money that he spent on the checking. Perhaps he indeed must explain this to him. A mistaken purchase must be simply something that is an “obvious”, a regularity of things. That there are those who say indeed, that it can’t be that he is exempt from paying. You’re right, it’s not a mistaken purchase. Why? Because a Jew can withstand checking. That’s something like the assumption. But the question is whether he can extract from him the money, whether… he brings that if it’s a dispute one can no longer extract. Hello, anyway, fine, let’s go further.
—
Law 19: HaMafrish B’Yam V’HaYotzei B’Shayarah
Speaker 1:
Now we’re going to learn whether one must check when one travels away. That is, he’s not there at home, or he’s not there now at the time of bedikas chametz.
The law says, a mafrish b’yam (one who sets sail), someone sets out, mafrish is an interesting expression. It’s the spreading of the ship, one spreads out sails, no? It simply means that he is mafrish, he goes away from his city, he travels away to a sea country, or or yotzei b’shayarah (or goes out in a caravan), he sets out on a long journey with a caravan. I mean that usually, mafrish b’yam means with a ship. Yotzei b’shayarah means he goes out with a camel, a desert, such a thing. With a caravan.
Speaker 2:
Yes, so it is, within thirty days, Pesach begins that thirty days there is already something like a fear of Pesach, something like a law of Pesach.
Law 19 (Continuation): HaMafrish B’Yam V’HaYotzei B’Shayarah — If His Intent Is to Return Before Pesach
So, he must check beforehand, before he travels away he must do the checking. Before thirty days it depends, if his intent is to return before Pesach, if he plans to return before Pesach, then the law is that he can’t rely that he will return in time, and he must check and afterwards go out. Why? Because there is a concern lest he return erev Pesach, perhaps he will come back home at the last minute.
Innovation: The Contemporary Application of This Concern
Seemingly, we’re talking here about earlier times when one couldn’t calculate the routes as well, and he won’t have time to check. Today also it’s hard to calculate, when there isn’t… he’s not talking about such a trip, he’s talking about such a major trip, a mafris bayam (sea voyage). Today a person, one can approximately calculate, he knows when he’s on a plane, he knows when he’ll land, he knows how late he’ll be.
He hasn’t yet encountered a Brisker who travels away for Shabbos after Purim and he starts checking him. You can’t be Brisker enough, I’m afraid. Yes, I say this, I can imagine that a Brisker is against his will. But even, mafris bayam, we’re not talking about that. Even the mafris bayam today, someone travels away for a major trip, but he knows, he knows that he lands erev Pesach at such and such time, he knows… Okay, in general also, today perhaps one only needs to be concerned in a place where the concern is justified. That’s what I would say.
Law 19 (Continued): The Mafris Bayam — He Doesn’t Intend to Return
Therefore he doesn’t intend to return, if he doesn’t plan at all to return for Pesach, he doesn’t need to check. Why indeed? Why? Because he is before thirty days, before thirty there is no obligation of checking.
Question: Bal Yera’eh
But Pesach is going to come, he’s going to violate bal yera’eh (the prohibition of having chametz seen) in his house.
Answer: Bitul
Okay, seemingly, bitul (nullification), bitul, he will nullify it. He can nullify it, as we’ll take later. The obligation of checking hasn’t yet come upon him, and it’s far from him. The obligation of checking is only something that’s relevant when it’s close to him. That’s what he means.
Law 19 (Continued): One Who Makes His House a Storehouse
And similarly, like a storehouse, he makes his house into a storehouse, it becomes a storehouse. The storehouse doesn’t need to be a storehouse of chametz, it becomes a place where chametz is brought in. That’s the point.
So within thirty days he needs to check first. So in the thirty days before Pesach he needs to check. So if he intends to clear it out, he’s going to remove the storehouse before Pesach, he needs to check.
No, before thirty days even not. He says, before thirty days, when there is an obligation of checking, and one can’t. There is an obligation of checking, and there is a place where chametz is brought in. There is an obligation of checking.
But before thirty days, when there is an obligation of checking, there is the same thing as returning. One is concerned, perhaps it will be discovered. And one means now to clear it out before Pesach, he doesn’t need to check, because now there isn’t yet the obligation of checking, and when it will be Pesach it won’t be an obligation of checking as it were, a proper obligation of checking. Therefore he doesn’t need to check.
—
Conclusion of Chapter 2
We have with this concluded Chapter 2 of the Laws of Chametz and Matzah. What does it mean we have with this concluded the Laws of… ah, there are still Laws of Checking for Chametz, there is still another chapter.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פרק ב׳ — הלכות חמץ ומצה (רמב״ם)
—
הלכה א: מצות עשה של השבתת חמץ
דברי הרמב״ם
“מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מפי השמועה למדו שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר מה שכתבה התורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.”
פשט
יש מצות עשה מן התורה לבטל/לאבד את החמץ לפני הזמן שבו נאסר לאכול חמץ. הפסוק “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם” מתכוון ליום י״ד ניסן, כפי שקיבלו מפי השמועה.
חידושים והסברות
1. בעיה בפשט “ביום הראשון”: “ביום הראשון” אינו יכול להתכוון ליום הראשון של פסח, כי אז כבר נמצאים עמוק בתוך האיסור. הרמב״ם אומר לכן שזה “מפי השמועה” — קבלה ממשה רבינו — ש״ראשון” מתכוון ליום י״ד. אילו היה כתוב ברור בפסוק, לא היה הרמב״ם צריך לומר “מפי השמועה.”
2. הצעה כיצד להבין “ביום הראשון”: “ביום הראשון” יכול להתכוון ליום הראשון שבו יש איסור חמץ — וזה ערב פסח (י״ד ניסן), שבו איסור החמץ מתחיל כבר מחצות. זה היה מתאים לשיטת הרמב״ם.
3. “שבעת ימים” לעומת שמונה ימים: אם “ביום הראשון” מתכוון כבר לערב פסח, הרי יוצא שמונה ימים, לא שבעה? התירוץ: “שבעת ימים מצות תאכלו” מדבר רק על מצות מצה — שבעה ימים. אבל איסור החמץ מתחיל כבר מערב פסח חצות, מה שעושה שמונה ימי איסור חמץ. ביום הראשון של איסור חמץ (ערב פסח) יש את המצווה של תשביתו, אבל עדיין לא מצוות מצה.
4. הראיה מ״לא תשחט על חמץ דם זבחי”: הרמב״ם מביא כראיה את הפסוק שאסור לשחוט את קרבן הפסח בעוד החמץ קיים. מכיוון ששחיטת הפסח היא ביום י״ד אחר חצות, חייב “ביום הראשון תשביתו” גם כן להתכוון ליום י״ד.
5. קושיה: מדוע מביא הרמב״ם פסוק חדש? בפרק א׳ כבר הביא הרמב״ם את הפסוק “לא תאכל עליו חמץ” כמקור שערב פסח כבר אסור. מדוע מביא כאן פסוק חדש “לא תשחט על חמץ”? החילוק: “לא תאכל עליו חמץ” מדבר על אכילה (אכילת חמץ), אבל “לא תשחט על חמץ” מדבר על החזקת חמץ — “וחמץ קיים” — שזה יותר רלוונטי למצוות ההשבתה (הוצאת החמץ מרשותך).
6. קושיה: מדוע “לא תשחט על חמץ” אינו לאו על החזקת חמץ בערב פסח? אם הפסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי” מתכוון שאסור להחזיק חמץ בשעת שחיטת הפסח, מדוע הרמב״ם לא מונה זאת כלאו נפרד? הרמב״ם מביא זאת רק כ״ראיה לדבר” — תמיכה לפירוש שתשביתו מתכוון לערב פסח. אין תשובה ברורה.
7. מדוע צריך מצות עשה של השבתה כשכבר יש “לא יראה”? אם כבר יש לאו של “לא יראה ולא ימצא”, מדוע צריך עוד מצות עשה של תשביתו? התירוץ: זה דבר פשוט בתורה שיש לאו ועשה על אותו דבר — “לאו ועשה.”
—
הלכה א (המשך): מהי “השבתה” — ביטול בלב
דברי הרמב״ם
“מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, וכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.”
פשט
ההשבתה מן התורה היא ביטול בלב — שיחשוב את החמץ כעפר, כמשהו שאין לו שום ערך, ושיחשוב שאין לו כלל חמץ ברשותו.
חידושים והסברות
1. ביטול בעלמא סגי — שיטת הרמב״ם: הרמב״ם לומד מהגמרא ש״ביטול בעלמא סגי” — מספיק לבטל את החמץ בלב, בלי להוציאו פיזית. מדאורייתא אין צורך לחפש ולהוציא חמץ — מספיק לחשוב שהחמץ הוא כעפר. לימוד מוטעה — שהתורה מתכוונת רק “הוצא את החמץ שמונח על שולחנך” — הוא “בוודאי לא אמת,” כי עם ביטול בעלמא אין צורך להוציא כלום.
2. שאלה: האם ביטול הוא גם הפשט ב״לא יראה”? אם הרמב״ם אומר שהשבתה מדאורייתא היא ביטול בלב, האם זה גם הפשט ב״לא יראה ולא ימצא”? הרמב״ם אומר “מהו השבתה האמורה בתורה” אבל לא אומר “מהו לא יראה האמורה בתורה” — וזה מעניין. מדאורייתא מותר להחזיק חמץ בבית — רק אסור “להחזיק בו.” לא יראה ולא ימצא מתקיים דרך ביטול בלב, לא דרך הוצאה פיזית.
3. מחלוקת: האם החמץ נשאר מונח פיזית אחרי הביטול? צד אחד אומר: כן, “כל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר” — אפילו אם הוא מונח שם, הוא כעפר. הצד האחר אומר: לא מסתבר שמדאורייתא מתכוונים שהחמץ יישאר מונח — “כל חמץ שברשותו” מתכוון לחמץ שנשאר (לא שהשאיר בכוונה), ואותו מבטלים.
4. קושיית “מעשיו מוכיחים”: אם למישהו יש חמץ יפה בביתו, הרי “מעשיו מוכיחים” שהוא מחזיק בו — “בפיו ולבו אינם שווים”? התירוץ: הוא מחשיב אותו כעפר, הוא לא מחזיק בו כלל. למעשה, אם הוא באמת לא מחזיק בו, זה ממילא ייצא. אבל זה דבר מעשי, לא דין.
5. חמץ שבלב — הפירוש החסידי: המושג החסידי של “חמץ שבלב” מובא. אבל החידוש של הרמב״ם עמוק יותר: חסידים מתכוונים שרק דברים שבלב אפשר לבטל בלב, אבל הרמב״ם אומר שאפילו חמץ פיזי ממשי אפשר לבטל בלב — כי העיקר הוא הלב. כל השאר (ההוצאה הפיזית) הוא רק מדרבנן.
—
הלכה ב: בדיקת חמץ מדרבנן — הכלל
דברי הרמב״ם
“אבל מדברי סופרים — לחפש אחר החמץ במחבואיו ובחוריו, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.”
פשט
החכמים תיקנו שיש לחפש חמץ בכל המחבואות, להוציאו ולבערו.
חידושים והסברות
1. בדיקת חמץ — דאורייתא או דרבנן? לפי הרמב״ם בדיקת חמץ (החיפוש וההוצאה) היא דין דרבנן, לא דאורייתא. מדאורייתא מספיק ביטול בלב. החכמים תיקנו שצריך ללכת ולחפש בכל מקום ברשות.
2. בדיקה פירושה ביעור, לא רק חיפוש: “בדיקת חמץ” לא מתכוונת רק לחיפוש — זה אומר ביעור (השמדה/הוצאה). הראיה: הברכה היא “על ביעור חמץ”, לא “על בדיקת חמץ”. זה מראה שכל התהליך — חיפוש, מציאה והוצאה — הוא מצווה אחת של ביעור. בדיקת חמץ היא בעצם “ביעור פרואקטיבי,” השבתה מעשית.
3. הרמב״ם לא אומר את הטעם לבדיקה מדרבנן: בגמרא יש מחלוקת: רש״י אומר שהטעם הוא שמא יבוא לאכלו (אולי יבוא לאכול); ראשונים אחרים אומרים שהטעם הוא שמא לא ביטל בלב שלם (אולי הביטול לא אמיתי). הרמב״ם לא אומר את הטעם במפורש.
4. היכן הרמב״ם מציב את הבדיקה — מראה על הטעם: מכיוון שהרמב״ם מציב את בדיקת חמץ ליד תשביתו (לא ליד האיסור של אכילה, לא ליד לא יראה), רואים שלפי הרמב״ם הבדיקה היא פירוש/קיום מדרבנן של תשביתו. מדרבנן תשביתו לא אומר רק ביטול בלב, אלא משבית בפועל ממש.
5. שאלת אחרונים: האם בדיקה יכולה להיות דאורייתא? אם לפי הרמב״ם הבדיקה היא קיום של תשביתו מדרבנן, שואלים אחרונים: אם מישהו לא ביטל בלב, האם אז הבדיקה הופכת למצווה דאורייתא? אפשר לשמוע זאת ברמב״ם — כי אם ביטול בלב הוא הדרך הדאורייתא, ולא עשה זאת, אולי צריך השבתה מעשית. ו״כל שכן” — אם השבתה בלב עובדת, בוודאי גם כשזורקים אותו בפועל.
6. “שים את כספך היכן שפיך” — הוכח את הביטול: אפשר לראות את הבדיקה מדרבנן כ״הוכחה” שהביטול אמיתי — “בוא נראה אם אתה מתכוון לזה באמת.” אם אתה מחזיק את החמץ ואתה אומר שאתה מבטל, זה לא עקבי.
7. יסוד חשוב בהבנת הסוגיא — ביטול לעומת בדיקה: מדאורייתא כתוב “תשביתו” — בעל בית רגיל מבין זאת כהוצא את החמץ וזרוק אותו. אבל החכמים (בעלי תלמוד) לומדים שהעיקר של “תשביתו” הוא ביטול. ממילא הבדיקה היא מדרבנן. אבל זה לא אומר שפעם התנהגו בביטול בעלמא ואז באו חכמים ותיקנו בדיקה כי זה הפך למכשול. להיפך: תמיד היו בודקים — זה המנהג הרגיל. רק הלומדים, הגמרא, לומדים שמעיקר הדין מדאורייתא זה לא הכרחי, כי ביטול לבדו מספיק.
8. חילוק בין סוגי דרבנן: יש גזירות שבאו למנוע בעיה חדשה (כמו שלא התנהגו כך קודם). אבל בדיקת חמץ שונה — תמיד התנהגו כך, רק החכמים מבררים שמדאורייתא זה לא הכרחי. זה מביא לקולות ופרטים בדיני הבדיקה.
9. משל משבת: בשבת “תשבות” אומר שלא לעשות פעולות — המחשבה של “כל מלאכתך עשויה” באה דרך אי-עשיית מלאכה. אבל בחמץ המחשבה (ביטול) עצמה מספיקה מדאורייתא.
—
הלכה ג: זמן ואופן הבדיקה
דברי הרמב״ם
“שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר. טעם: שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה.”
פשט
החכמים תיקנו שיחפשו חמץ בלילה של י״ד ניסן, עם נר.
חידושים והסברות
1. “אור הנר” — לאפוקי מה? “אור הנר” לא מתכוון לאפוקי ביום (כי ביום בכל מקרה לא עושים זאת), אלא לאפוקי אבוקה או תאורות אחרות — נר הוא ספציפית טוב יותר לבדיקה.
2. שני טעמים נפרדים: (א) בלילה — כי כל האנשים בבית; (ב) עם נר — כי אור הנר טוב לבדיקה. אלו שתי סיבות נפרדות.
—
הלכה ג (המשך): ואין קובעין מדרש — לא להתחיל ללמוד
דברי הרמב״ם
“ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו, שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה.”
פשט
לא קובעים שיעור ברבים בסוף יום י״ג, וגם חכם לבדו לא יתחיל ללמוד, כדי שלא יימשך ויפספס את זמן הבדיקה.
חידושים והסברות
1. “מדרש” לעומת “קורין”: “מדרש” פירושו שיעור קבוע ברבים; “לקרות” פירושו ללמוד ביחיד. “קורין” לא מתכוון דווקא למקרא — זה אומר ללמוד בכלל (אפילו גמרא). כי לא יתכן שחכם לומד דווקא רק מקרא.
2. “שמא ימשך” — היסוד שתורה מושכת: כל הדין בנוי על כך שלימוד תורה הוא “דבר המושך” — זה מושך אדם פנימה. זה מקביל לדין שאסור להתחיל סעודה לפני מנחה (או לפני מצווה), כי יימשך.
3. חידוש הר״ן לגבי תלמידי חכמים: הר״ן אומר שמה שכתוב “עונת תלמידי חכמים משבת לשבת” מתכוון לרוב השבתות, כי בוודאי יכול לקרות שחכם לא יגיע הביתה ערב שבת כי הוא התעמק בסוגיא קשה. חכם לא יכול להיות לו “סדר קבוע” מתי הוא מסיים — כי לימוד צריך להיות “מלאכתו עראי,” זה דבר המושך.
4. [דיגרסיה: מוסר השכל מעשי] אם למישהו יש זמן קבוע מתי הוא צריך לסיים (כמו לאסוף ילד), אצלו אין “שמא ימשך” — הוא תמיד יודע מתי הוא מסיים. הדין מדבר על לימוד שאין לו זמן סיום קבוע.
5. [דיגרסיה: הרבי מראפשיץ] ר׳ ירושלים מרדכי היו לו חברותות, והוא לעולם לא היה מפסיק בעצמו — החברותא תמיד היה צריך לסיים, כי הרבי היה לומד בלי סוף. זו דוגמה ל״שמא ימשך.”
—
הלכה ד: אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה
דברי הרמב״ם
“אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה… ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר.”
פשט
בדיקת חמץ צריכה להיות דווקא עם נר, לא עם אור הלבנה, לא עם אור השמש, ולא עם אבוקה (לפיד).
חידושים והסברות
1. מה “לאור החמה” אומר: לא שביום אור השמש לא טוב (כי מאוחר יותר אומר הרמב״ם שאכסדרה אפשר לבדוק לאור החמה), אלא זה אומר שבתחילת הלילה, בשקיעה, לא להסתמך על קרני השמש האחרונות, אלא להשתמש בנר.
2. “לאור הנר” הוא דווקא: לא שהחכמים רק נתנו רעיון של תאורה ואפשר להחליף. אדם היה חושב שאבוקה עוד יותר טובה כי יש אור גדול יותר, אבל הגמרא אומרת שאבוקה קשה לבדוק איתה כי האור לא נכנס למקומות צרים.
3. נפקא מינה מעשית להיום: פנס (flashlight) דומה לנר כי הוא מאיר אור ממוקד למקום מסוים, טוב יותר מאור גדול שיותר דומה לאור החמה או אור אבוקה. (זה לא פסק מעשי אלא השוואה לימודית.)
—
הלכה ה: אכסדרה לאור החמה; אמצע החצר
דברי הרמב״ם
“במה דברים אמורים — בחורים ובמחבאות… אבל אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו. ואמצע החצר אינו צריך בדיקה מפני שהעופות מצויין שם והם אוכלים כל חמץ שיפול שם.”
פשט
דין הנר הוא רק למקומות חשוכים — חורים ופינות מוסתרות. אכסדרה (מקום פתוח עם הרבה אור) אפשר לבדוק עם אור השמש. אמצע החצר בכלל לא צריך בדיקה כי ציפורים אוכלות שם הכל.
חידושים והסברות
1. ה״אבל” של אכסדרה: ה״אבל” הוא לא ההיפך מחורים ומחבואות ספציפית, אלא ההיפך מחדר שבו לא מואר. גם חדר בלי חלונות צריך נר — החילוק הוא בין מקומות מוארים וחשוכים.
2. חידוש לגבי בתים של היום: בימים עתיקים לבתים לא היו חלונות גדולים, לכן רק אכסדרה (שאין לה קירות) הייתה מוארת מספיק. אבל היום, שבכל חדר יש חלונות גדולים, למעשה לכל חדר יש ביום את דין אכסדרה — אפשר לבדוק לאור החמה.
3. עיקר הבדיקה הוא שיראה: זה לא גזירת הכתוב על נר כשלעצמו.
4. אמצע החצר — חזקה: סומכים על חזקה שציפורים אוכלות הכל. זה מראה שאפשר לסמוך על סברא וחזקה בבדיקת חמץ.
—
הלכה ו: חור שבין ישראל לחבירו / לגוי; עד מקום שידו מגעת
דברי הרמב״ם
“חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו — זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו.”
פשט
חור בין שני בתים — כל אחד בודק מצדו עד היכן שידו מגיעה, והשאר מתבטל בלב.
חידושים והסברות
1. התקנה היא רק כמה שאפשר: החכמים לא חייבו לשבור קיר או לעשות פעולות קיצוניות. היכן שלא אפשר להגיע פיזית, ביטול בלב מספיק — כי ביטול בלב הוא העיקר מדאורייתא, והבדיקה היא רק תקנה כמה שאפשר.
2. “ידו מגעת” בלי כלים מיוחדים: “מקום שידו מגעת” פירושו בלי ציוד מיוחד — בלי סולם, בלי כלים מיוחדים.
לגבי חור שבין ישראל לגוי
דברי הרמב״ם (לפי גרסאות מסוימות): חור שבין ישראל לגוי — אינו צריך בדיקה, מפני חשש סכנה.
חידושים
1. המגיד משנה לא גורס את החלק הזה. בדפוס זה כתוב ב״אשתנאי רב שילת.”
2. קשר לשיטת הרמב״ם שכישוף לא קיים: טעם הגמרא למה לא לבדוק בחור של גוי הוא כי הגוי יחשוב שהיהודי עושה “מעשי כשפים” (כישוף). אבל לפי הרמב״ם שלא מאמין בכישוף, הטעם בעייתי — הגוי גם לא היה צריך להאמין בכישוף.
3. מחלוקת בגמרא: המגיד משנה מביא שיש מחלוקת בגמרא אם צריך לחשוש — אולי לכן הרמב״ם השמיט זאת.
4. הכלל העיקרי: החכמים לא גזרו את הגזירה במקום חשש סכנה — זה יסוד רחב יותר שדרבנן לא מ
יוחלים במקום שיש סכנה.
—
הלכה ז: כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה
דברי הרמב״ם
“כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה.”
פשט
מקום שלא מכניסים בו חמץ לא צריך בדיקה.
חידושים והסברות
1. מה פירוש “אין מכניסין”: לא שלא מכניסים כל יום, אלא שאין סיבה לחשוב שהכניסו פעם חמץ. אפילו אם זה מקום שאולי שמש מניח לפעמים את הלחם שלו — זה כבר נחשב “מכניסין.”
2. חזקה מעניינת: באמצע החצר סומכים שציפורים אכלו, אבל כאן סומכים על סברא שבכלל לא הכניסו. שתיהן חזקות שפוטרות מבדיקה.
—
הלכה ח: אילו מקומות צריכים בדיקה ואילו לא — פרטים
דברי הרמב״ם
מקומות כמו יציאה (אחסון קטן עם גג משופע), רפת בקר, לולין (לול תרנגולות), מתבן (מקום לקש), אוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, בית דגים גדולים — אין צריכין בדיקה, אלא אם כן ידע שהכניס להם חמץ. אבל מקומות כמו אוצרות שכר, אוצרות יין שמסתפקין ממנו, בית המלח, בית השעוה, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המורייס, חורי הבית האמצעיים — צריכין בדיקה. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה.
פשט
החילוק הוא בין מקומות שלא הולכים אליהם באמצע סעודה (כמו חביות יין גדולות, דגים גדולים שצריכים סכין — לא מעשי לקחת בסעודה), לבין מקומות שכן הולכים אליהם באמצע סעודה (בירה, יין ששואבים ממנו, מלח, שעווה לנרות כשהם כבים, דגים קטנים, עצים, מורייס, חורים באמצע הבית).
חידושים והסברות
1. הכלל של ידיעה לעומת חזקה: במקומות שאין להם חזקת חמץ (קבוצה ראשונה) — לא צריך לבדוק, אלא אם כן הוא יודע שהכניסו שם פעם חמץ. במקומות שיש להם חזקה (קבוצה שנייה) — צריך לבדוק אפילו אינו יודע, כי סתם מכניסין להם חמץ. אבל — אם הוא יודע בוודאי שלא הכניס חמץ, אינו צריך בדיקה. ידיעה ברורה הולכת תמיד — לחומרא ולקולא — חזק יותר מחזקה סתמית.
2. שכר = בירה מתמרים: השכר שמדברים עליו כאן הוא כנראה בירה לא-חמצית (מתמרים), אבל המקום שמחזיקים אותה צריך בדיקה כי הולכים לשם באמצע סעודה.
—
הלכה ח (המשך): בדיקת מרתף — שתי שורות החיצונות
דברי הרמב״ם
“כשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות — שהיא העליונה וששלמטה ממנה.”
פשט
כשבודקים מרתף (מחסן יין), לא צריך לבדוק את כל המרתף, אלא את שתי השורות החיצוניות — השורה העליונה והשנייה מתחתיה — כי אלו המקומות המרביים חשופים לאדם כשהוא נכנס.
חידושים
במשנה יש שתי שיטות איך לבדוק את המרתף; הרמב״ם פוסק שבודקים את שתי שורות החיצונות.
—
הלכה ט: אין חוששין שמא גררה חולדה
דברי הרמב״ם
“אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ, שאם נחוש… נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף.”
פשט
אין צריך לחשוש שחולדה (עכבר/חיה) אולי גררה חמץ למקום שלא מכניסים חמץ. כי אם מתחילים לחשוש כך, אין סוף — יצטרכו לחשוש מבית לבית, מעיר לעיר.
חידושים והסברות
1. פירוש הרמב״ם לעומת רש״י: המאור עינים מביא שפירוש הרמב״ם במשנה שונה מרש״י. רש״י לומד שדין “אין חוששין שמא גררה חולדה” מדבר אחרי בדיקת חמץ — שלא לפחד שאחרי הבדיקה חיה החזירה חמץ. הרמב״ם אבל לומד שזה דין במקום שמכניסין בו חמץ — לא אומרים שכל מקום הופך ל״מקום שמכניסין” רק כי חיה יכולה לגרור לשם.
2. “מעיר לעיר” לפי הרמב״ם: לפי רש״י “מעיר לעיר” אומר שיצטרכו לחשוש שחיה גוררת חמץ מעיר אחת לאחרת (אחרי בדיקה). לפי הרמב״ם זה אומר שיצטרכו לבדוק בכל מקום כי בכל מקום חיה יכולה להביא. הלשון “ואין לדבר סוף” מתאים מאוד לפירוש הרמב״ם — זה מדבר על כלל שאי אפשר להגזים בחששות.
3. [דיגרסיה: ספק דרבנן בבדיקת חמץ] בדיקת חמץ היא דרבנן, ובדרך כלל בספק דרבנן הולכים לקולא. לכן רואים שחז״ל כן החמירו — צריך לבדוק אפילו מקומות שיש רק ספק אם הכניסו שם חמץ (כמו חורי הבית האמצעיים). התירוץ: זו לא חומרא על חששות, אלא זו המצווה עצמה — חז״ל כך הגדירו את חיוב הבדיקה, שמקומות עם חזקת חמץ צריכים בדיקה. אבל לא החמירו בלי שיעור — כן קבעו גבולות (כמו “אין חוששין שמא גררה חולדה”).
—
הלכה י: הניח עשר חלות ומצא תשע
דברי הרמב״ם
הניח עשר חלות (עשר חתיכות לחם/לחמניות) [אחרי הבדיקה], וכשחזר לפני ביעור חמץ מצא רק תשע (תשע) — הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שנית.
פשט
אם אחת מעשר חתיכות החמץ נעלמה, צריך לבדוק שוב, כי יודעים שאיפשהו בבית יש חתיכת חמץ שלא רואים.
חידושים והסברות
1. מקור למנהג עשר פירורים: מהרמב״ם נראה המקור למנהג שמניחים עשר חתיכות לחם לפני הבדיקה.
2. חלות = חתיכות שלמות, לא פירורין: הרמב״ם מדבר על חלות — חתיכות שלמות (לחמניות/ככרות), לפחות כזית. פחות מכזית אולי היה דין אחר.
3. מדוע צריך לחשוש — הרי זה ספק דרבנן? כאן זה לא רק חשש, אלא זה כמעט ודאי — הוא יודע שיש חתיכת חמץ שחסרה. המקום הוא “בדוק” — יודעים בוודאי שאיפשהו כאן יש חמץ שהוא לא רואה.
4. חילוק בין דין זה ל״אין חוששין שמא גררה חולדה”: שם זה חשש טהור בלי שום רגליים לדבר. אבל כאן יש רגליים לדבר — הוא ספר עשר ומצא רק תשע, זו מציאות שמשהו חסר.
5. “אולי הוא ספר לא נכון”: החידוש הוא שאפילו אפשר לטעון שהוא ספר לא נכון, בכל זאת צריך לחשוש.
—
הלכה י (המשך): ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו
דברי הרמב״ם
“אם ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו אחר בדיקה — צריך לבדוק פעם שניה. אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית — אין אומרים כבר אכל אותה הפת במקום זה, אלא חוששין שהוא השאיר אותה איפשהו בחור או בחלון. אם לא מצא כלום — הרי זה בודק עליו.”
פשט
כשרואים עכבר נכנס לבית עם חמץ אחרי הבדיקה, צריך לבדוק שוב. אפילו אם מוצאים פירורים באמצע הבית, צריך עדיין לחשוש שהוא החביא את החתיכה השלמה איפשהו בחור או בחלון.
חידושים והסברות
1. פירורין אינם ראיה אצל עכבר: אין זה דרך העכבר לעשות פירורין — עכבר לא מפורר כמו אדם (או תינוק). לכן, אם מוצאים פירורים, אלו סתם פירורים שכבר היו שם קודם, ואין להם קשר לחמץ של העכבר.
2. צריך לבדוק אפילו כשלא מוצאים: אם לא מוצאים כלום ליד החורים והחלונות — הרי זה בודק עליו — צריך להמשיך לחפש.
—
דין פירורין (פירורים) — יסוד כללי
חידושים
1. פירורין עצמם לעולם לא צריכים בדיקה. הרמב״ם לא אומר שצריך לאסוף את הפירורין. כשמוצאים פירורין (אצל תינוק שהכניס לחם), פטורים מבדיקה — זה מראה שלפירורין בכלל אין חשיבות. הם לא רק “כעפר” (כמו משהו שמפקירים), אלא הם ממש כלום — אין להם משמעות הלכתית כחמץ.
2. חילוק בין עכבר לתינוק: דרך התינוק לפרר בעת אכילתו — ילד מפורר כשהוא אוכל, אז פירורים אצל ילד מראים שהוא אכל שם. אבל אין דרך עכבר לפרר — עכבר לא מפורר, אז פירורים אצל עכבר לא מראים כלום.
—
הלכה י (המשך): דין ספיקות בבדיקת חמץ — תשע ציבורין מצה ואחד חמץ
דברי הרמב״ם
“הניח תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל, ולא ידענו אם נטל חמץ אם נטל מצה, ונכנס לבית בדוק — צריך לבדוק.”
פשט
אדם הכין תשע ערימות מצה וערימה אחת חמץ. עכבר לקח אחת ונכנס לחדר בדוק. לא יודעים אם הוא לקח חמץ או מצה. הדין הוא שצריך לבדוק.
חידושים והסברות
1. כל קבוע כמחצה על מחצה: היסוד של דין זה הוא הכלל של “כל קבוע כמחצה על מחצה” — כל מה שקבוע (עומד במקומו) מקבל דין כמו חמישים-חמישים, אפילו כשהרוב הוא מצה. לכן אי אפשר לסמוך על הרוב, וצריך לבדוק.
2. ביאור הסברא של קבוע — מדוע רוב לא עוזר: המקרה המקורי הוא תשע חנויות — תשע קצביות כשרות ואחת טרפה. כשאדם עומד כבר בתוך חנות ולא יודע באיזו הוא נמצא, לא מתאים לומר “רוב” — כי הוא כאן, במקום מסוים אחד. “רוב” הוא כלי למקרה שלא יודעים מאיפה משהו בא, לא כשכבר נמצאים שם. המשל: כשיהודי בא מאנגליה, אפשר לומר “כנראה הוא בא מלונדון” — כי רוב היהודים באנגליה גרים בלונדון. זה פריש — האדם כבר הלך משם, ומשתמשים ברוב כדי לקבוע מאיפה הוא בא. אבל כשאדם נוסע לאנגליה ואומרים לו “כנראה אתה נוסע ללונדון” — זה הרבה פחות הגיוני. הוא שם, הוא במקום מסוים.
3. צריך להוציא את המושג “סיכויים” (chances): אם חושבים במונחים מודרניים של probability, לא יבינו את החילוק בין קבוע לפריש — כי סטטיסטית הסיכוי זהה. אבל חז״ל לא מסתכלים על ספיקות דרך “סיכויים” — הם מסתכלים על ספיקות אחרת. כשמוציאים את המושג “סיכויים” ומסתכלים על זה בשכל הישר, החילוק בין קבוע לפריש מאוד טבעי ופשוט.
4. שיטת הראב״ד בקבוע: הראב״ד, שחולק על הרמב״ם במקומות אחרים (כי הוא סובר ספק דרבנן לקולא), אולי כאן היה מודה, כי בקבוע זה הופך לספק שקול ממש (מחצה על מחצה), לא רק ספק שאפשר להקל בו מצד ספק דרבנן.
—
מחלוקת ראב״ד על הרמב״ם — ספיקות בבדיקת חמץ
קושיית הראב״ד
הראב״ד לא מסכים עם כל הגישה של הרמב״ם. טענתו: כל הספיקות האלה בגמרא מדברים על ביטול (שהוא מדאורייתא), אבל בדיקה היא רק מדרבנן. אם כך, יאמרו ספק דרבנן לקולא, ולא צריך לבדוק כלל כשיש ספק.
קושיות על הראב״ד
1. ביטול אינו ספציפי: ביטול הרי אינו על חתיכת חמץ ספציפית — ביטול הוא הכרזה כללית שכל החמץ יהיה בטל. איך זה עוזר לספיקות? שיטת הראב״ד מניחה שביטול הוא ספציפי, אבל בגמרא כתוב רק שמבטלים חמץ מלבו — לא חתיכה מסוימת.
2. בדיקה פירושה לחפש ספיקות: עצם המושג של בדיקה — בחורים ובמחבואות, לחפש בחורים — זה כבר מצב של ספק. מחפשים כי אולי יש חמץ, אולי לא. אז ספיקות הם חלק אינהרנטי מהלכות בדיקה.
סברת הרמב״ם (כפי שמוצגת)
הרמב״ם סובר כנראה שלא אומרים ספק דרבנן לקולא בבדיקה, כי עצם דין הבדיקה הוא שצריך ללכת ולוודא — אי אפשר לסמוך על ספיקות. זה הגדר של בדיקה עצמה — בדיקת חמץ עיקרו על הספק.
תירוץ המגיד משנה
המגיד משנה מתרץ את שיטת הרמב״ם עם אותה סברא שבדיקת חמץ עיקרו על הספק — לכן מחמירים בספיקות. מודגש שחשוב לחשוב תחילה סברא בעצמך, לפני שרואים שגדול אמר אותה — כי אחרת נהיים מוטים ולא יכולים להעריך אובייקטיבית אם זו סברא טובה.
רלוונטיות מעשית
הטור (או״ח סימן תל״ט) מביא את פסקי הרא״ש על ההלכות, וכותב במפורש: “יש דין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות ונאלאתי לכתבון” — לא היה לו כוח לכתוב את כל הלכות הרמב״ם. הסיבה היא כי הרבה מהשאלות לא כל כך מעשיות.
[דיגרסיה: ענוותנות רש״י] רש״י על פרשת ואתחנן בעשרת הדברות אומר שהוא לא הולך לחזור שוב על מה שכבר פירש בפרשת יתרו. זה סימן לענווה — רש״י דימיין שהלומד יחזור למקום הראשון. בניגוד לכך, ספרים של היום חוזרים על הכל, כי לא סומכים על הציבור שהוא יחזור לבדוק.
—
הלכה י (המשך): שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — מקרים שלא צריך לבדוק
דברי הרמב״ם
כשיש שתי ערימות (חמץ ומצה), שני בתים (בדוק ואינו בדוק), שני עכברים — אחד לוקח חמץ, אחד לוקח מצה — ולא יודעים מי הלך לאן. או: שני בתים בדוקים, ערימה אחת חמץ, עכבר לוקח ולא יודעים לאיזה בית הוא נכנס. או: בדק ולא מצא — לא יודעים אם העכבר השאיר אותו כאן או המשיך לשאת. או: מוצא חתיכת לחם — לא יודעים אם זה מה שהעכבר הביא, או שעדיין יש משהו מוחבא. בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות.
פשט
בכל המקרים האלה לא צריך לבדוק שוב, כי אין כאן קביעות.
חידושים
כאן השאלה אינה בערימות (שבהן יש קביעות), אלא בבית — ושם זה כבר פריש (לא קבוע). חתיכת הלחם כבר הלכה ממקומה, ואפשר לומר כנראה היא באה מהרוב — כלומר מערימת המצה.
—
הלכה י (המשך): הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת — מקרים שצריך לבדוק
דברי הרמב״ם
הניח חמץ בפינה אחת, ומוצא אותו בפינה אחרת. או: השאיר תשע חלות ומוצא עשר — מאיפה העשירית? או: תשע ערימות מצה ואחת חמץ, וככר אחד נפרד (פריש), ועכבר לוקח אותו ונכנס לבית בדוק. או: עכבר עם חמץ, ספק אם הוא נכנס לבית הזה או לא. בכל אלו צריך לבדוק.
חידושים
כאן אין רוב שעוזר — הצטרפו חששות חדשים (אולי עכברים עוד הביאו, אולי זו חתיכת לחם חדשה). במקרה של “פירש” — כשהככר נפרד מהערימות — זה כבר פריש (לא קבוע), ואפשר לומר רוב, אבל העכבר לקח אותו והכניס לבית בדוק, מה שיוצר ספק חדש.
—
הלכה י (המשך): נכנס עכבר בככר ויצא עכבר בככר — תלייה
דברי הרמב״ם
עכבר נכנס עם ככר, אחר כך רואים עכבר יוצא עם ככר — אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא, ואינו צריך לבדוק. אבל: היה הראשון שחור והשני לבן — צריך לבדוק. נכנס עכבר בככר, יצאה חולדה בככר — צריך לבדוק. יצא עכבר בככר (בלי שראו נכנס) — אינו צריך לבדוק.
פשט
תולים את האחד באחר — אומרים שזה אותו עכבר עם אותו ככר. אבל כשברור שזה לא אותו (צבע אחר, חיה אחרת), צריך לבדוק.
—
הלכה י (המשך): נחש שנכנס לחור ופת בפיו — סכנה
דברי הרמב״ם
נחש נכנס לחור עם לחם בפיו. הבית הוא כמו חור שצריך בדיקה, אבל האדם לא יכול לבדוק בעצמו כי יש חשש סכנה. ואין חייב לו חובה להוציאו — גם לא צריך לקרוא למומחה (לוכד נחשים) להוציא אותו.
חידושים
1. סכנה פוטרת לגמרי: ברגע שיש חשש סכנה, החכמים פטרו לגמרי — לא צריך ללכת לחפש דרכים עקיפות (כמו לקרוא למומחה). זה מקביל לדין בבית של גוי — לא אומרים שהוא צריך ללכת לקנות מתנות לגוי או להביא עורך דין, כי ברגע שיש סכנה, פטור.
2. מתאים ליסוד שבדיקה עיקרו על הספק: בדרך כלל אומרים החכמים שבספק דרבנן לא צריך לחשוש, אבל כאן הם מחמירים על ספק. עד כמה הולכים? רק כשזה הגיוני — כשיש סכנה, אין לדבר סוף — קובעים גבול. כנראה הנחש עדיין לא אכל את הלחם (לכן הוא לקח אותו), אבל פוטרים את האדם מבדיקה.
—
הלכה יא: כ
זית חמץ שבשמי קורה (חמץ למעלה ליד התקרה/קורות)
דברי הרמב״ם
“כזית חמץ שבשמי קורה — מחייב הנותן להביא סולם להורידו, שפעמים יפול משמי קורה.”
פשט
כזית חמץ המונח למעלה ליד קורות התקרה — מחייבים את האדם להביא סולם ולהוריד אותו, כי הוא עלול ליפול.
חידושים והסברות
1. קושיית “שמא יפול” — מה החשש? הטעם “שפעמים יפול” מוזר. אם כל הבדיקה לא קשורה לאכילה (כשיטת הרמב״ם שבדיקה היא דרגה של תשביתו), מה איכפת לי אם ייפול או לא? אבל אם אומרים שזה קשור ל״שמא יבוא לאכלו,” זה מאוד פשוט — כשייפול הוא יכול לאכול אותו.
2. תירוץ אם לא הולכים עם טעם ה״אכילה”: החמץ למעלה ליד הקורה נמצא כעת במקום שהוא כמעט כמו “אין ידו מגעת” — מקום שפטור מבדיקה. אבל מכיוון שהוא עלול ליפול, הוא יהפוך למקום שחייב בדיקה. וביום טוב עצמו אי אפשר לבדוק, לכן צריך להוריד אותו עכשיו ערב יום טוב. החיוב אינו כי הוא יאכל אותו, אלא כי זה יהפוך למקום מחויב בדיקה כשיהיה מאוחר מדי.
—
הלכה יא (המשך): חמץ בבור
דברי הרמב״ם
“היה חמץ בבור — אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.”
פשט
חמץ שנמצא בבור (גוב) — אין מחייבים אותו להעלות אותו, אלא מבטל אותו בלבו ודי.
חידושים
1. החילוק בין קורה לבור: בקורה — דברים נופלים למטה (כוח הכבידה), אז יש חשש ממשי שייפול. אבל בבור — דברים לא עולים מעצמם, זה “מנהג העולם” שדברים נופלים למטה לא למעלה. לכן בבור מספיק ביטול.
2. ביטול עוזר כאן: זה מתאים לשתי השיטות: אם זה בגלל “שמא יבוא לאכלו” — זה לא שייך כי זה לא יעלה; אם זה בגלל בדיקה כדרגה של תשביתו — ביטול מספיק כשזה במקום שאינו נגיש.
דיון כללי: כמה צריכה בדיקה לעלות?
1. עלות הבדיקה: כל הבדיקות עולות כסף או זמן. החכמים חייבו דברים מסוימים, אבל יש שיעור כמה אדם צריך להוציא למצווה דאורייתא ולדרבנן. הענין של “חובר חבר” (שירות מקצועי) מוזכר כדוגמה למשהו ש״יקר מאוד” — אי אפשר לדרוש מאדם הוצאות כאלה.
2. [דיגרסיה: גמישות ההלכה] ההלכה היא “המערכת הגמישה ביותר” — כמעט תמיד יש דרך החוצה, היתר. רוב ההלכות לומדים כדי למצוא שבאמת לא צריך לעשות כל כך הרבה כמו שחשבו. זה לא נוקשה אידיאולוגית, אלא מעשי.
—
הלכה יב: כפת שאור שייחדה לישיבה
דברי הרמב״ם
“כפת שאור שייחדה לישיבה — אם טח תוך פניה בטיט, הרי זה בטלה, ומותר לקיימה.”
פשט
שאור (שמרים) שהתקשה והוא ייחד אותו לשבת עליו כמו ספסל — אם טח אותו בטיט (חימר/בוץ), הוא בטל ומותר לשמור אותו.
חידושים
1. מהי “כפת שאור”? הגאונים מפרשים זאת כ״מגרדת” (לוח לשפשוף), או כשהבצק עצמו נעשה כל כך קשה שמשתמשים בו כספסל. הכפה עצמה הייתה נשברת כשיושבים עליה, אבל מלאה בבצק קשה היא חזקה מספיק.
2. מדוע טיחה בטיט עוזרת? כשטחים אותו בטיט, הפכו אותו מחמץ לרהיט. זה “חמץ לשעבר” — לא רואים אותו יותר כשאור, אלא כספסל. זה אפילו לא צריך לבטל — זה פשוט לא יותר בקטגוריה של חמץ.
3. קשר לפרק א׳ — שאור שאינו ראוי לאכילה: התירוץ הוא לא כי זה “לא ראוי לאכילה” — כי על שאור עוברים אפילו כשהוא לא ראוי לאכילה (כפי שנלמד בפרק א׳). התירוץ שונה: כשטחו אותו בטיט וייחדו אותו לישיבה, הפכו אותו לרהיט — זה לא יותר “בצק,” זה “ספסל.” זה שינוי מעשה/ייעוד שמוציא אותו מקטגוריית החמץ לגמרי.
4. אם לא טח בטיט: אם לא טח בטיט — אז זה נשאר חמץ, אפילו משתמשים בו כספסל, כי זה עדיין מוכר כשאור.
—
הלכה יב (המשך): בצק שבסדקי עריבה
דברי הרמב״ם
“בצק שבסדקי עריבה — אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו — אם היה בא לחזק בו שברי הערבה אדער לסתום בו נקב, בטל במיעוטו.”
פשט
בצק הדבוק בסדקים של עריבה (קערת לישה): אם יש כזית במקום אחד — חייב לבער. אם פחות מכזית — תלוי: אם הבצק משמש לחזק או לסתום חור בקערה, הוא בטל לקערה. אם לא — צריך לגרד אותו.
חידושים
1. “בטל במיעוטו” — מה זה אומר? “בטל במיעוטו” לא אומר ביטול רגיל. חצי שיעור הרי גם מחויב בביטול! אלא הפשט הוא: מכיוון שזה פחות מכזית (לא שיעור דאורייתא), וגם זה משמש תפקיד כחלק מהכלי (חיזוק/סתימה), רואים אותו כאילו הוא חלק מהקערה — הוא לא קיים יותר כבצק נפרד.
2. אם אינו משמש תפקיד: אם הבצק רק דבוק בסדקים אבל הקערה לא הייתה נופלת בלעדיו — אז לא אומרים שהוא הפך לחלק מהקערה. הוא נשאר בצק הדבוק על קערה, וחייבים לבער אותו.
3. קשר לטיחה בטיט: אם היו טחים/מזגגים את הבצק (כמו בכפת שאור עם טיט), זה גם היה עוזר כאן.
—
הלכה יב (המשך): שני חצאי זיתים בשני מקומות
דברי הרמב״ם
“היו שני חצאי זיתים בשני מקומות — אם יש חוט שבצק ביניהם: כל שאילו ינטל החוט ינטל עמו — חייב לבער.”
חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, או באכסדרה, או בבית שלפניו — הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות — אינו חייב לבער, אלא מבטלו בלבו ודיו.
פשט
שני חצאי כזיתים בצק בשני מקומות נפרדים על הקערה, עם חוט בצק המחבר ביניהם — אם החוט מחובר כל כך חזק שכשמרימים את החוט נמשכים איתו שני החלקים, רואים זאת ככזית אחד וחייבים לבער. אם חצאי זיתים נמצאים במקומות שונים בבית (עלייה, אכסדרה, חדר אחר) והם דבוקים בקירות או ברצפה — אין חייב לבער, אלא מבטל בלבו.
חידושים
1. החוט של בצק עצמו גם יש לו שיעור: אפילו אם שני החלקים קצת קטנים יותר משני חצאי זיתים, חוט הבצק עצמו יכול להצטרף לשיעור, כי הוא גם קצת חמץ.
2. היסוד של חיוב ביעור בחצאי זיתים הוא “מצטרף על ידי שימוש”: החילוק בין מתי חייבים לבער חצאי זיתים ומתי לא, מבוסס על האם האדם הולך לקחת אותם ביחד. כשחתיכות בצק נמצאות במקום שלוקחים אותן ביחד (כמו בעריבה/סיר), זה חשוב. כשזה נמצא במקומות שונים דבוק בקיר — אף אחד לא הולך לקחת אותם ביחד, ממילא זה בטל.
3. דוגמה מעשית: במאפיית מצות, אם חתיכת בצק נופלת על השולחן שבו עובדים — חייבים לבער, כי יכול להיות שמרימים אותה ומחזירים אותה. אבל אם היא נופלת מהחלון למקום אחר לגמרי — אין חייבים.
4. קשר לפירורים: זה מתאים למה שנלמד קודם שפירורים (פירורין) לא צריך לדאוג להם — כי בדיקת חמץ היא רק על דבר שעוברים עליו, שהוא כזית.
5. הביעור/בדיקה קשורים למה הוא הולך לעשות איתו: חיוב הבדיקה קשור למציאות המעשית — האם האדם הולך להשתמש/לאכול. זה לא סתם כזית שמונח שם, אלא כזית שהוא הולך לקחת ביחד כי הוא רוצה להשתמש בו.
—
הלכה יג: המשכיר בית סתם בי״ד — חזקת בדוק
דברי הרמב״ם
“המשכיר בית סתם בי״ד — הרי זה בחזקת בדוק ואין צריך לשאול. ואם אמרה אשה או קטן ‘אנו בדקנוהו׳ — הרי אלו נאמנים. הכל נאמנים על ביעור חמץ. והכל כשירים לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק.”
פשט
מי ששוכר בית בערב פסח (י״ד) יכול להניח שהמשכיר כבר בדק — חזקת בדוק. אין צריך לשאול. נשים, עבדים, קטנים נאמנים על בדיקת חמץ, וגם כשרים לבדוק.
חידושים
1. חזקה מבוססת על יושר: הרמב״ם מדבר על חזקה שאדם יהודי עושה מה שצריך — מכיוון שכבר היה חיוב בדיקה מלילה קודם, מניחים שהוא קיים.
2. נאמנות אשה וקטן — כי זה דרבנן: לכאורה על דאורייתא אשה וקטן לא היו נאמנים (על עדות). אבל מכיוון שבדיקת חמץ היא דרבנן, “הכל נאמנים על ביעור חמץ.”
3. שתי נקודות ב״הכל כשירים לבדיקה”: (א) הם נאמנים לומר שבדקו. (ב) הבדיקה עצמה שלהם כשרה — הלכה גדולה יותר. זה אומר לא רק שמאמינים להם, אלא שמעשה הבדיקה על ידם תקף.
4. שיעור קטן לבדיקה — מעשי, לא הלכתי: השיעור של “קטן שיש בו דעת לבדוק” הוא דבר מעשי — האם הוא מבין מהו לחם, האם הוא יודע מה לחפש. זה לא השיעור הרגיל של חינוך.
5. חילוק בין חיוב לכשרות: הרמב״ם כאן לא מדבר על חיוב בדיקה (שנשים ועבדים בוודאי יש להם, כמו בכל מצווה), אלא על כשרות — האם הבדיקה שלהם תקפה לאחרים.
—
הלכה יד: המשכיר בית לחבירו — על מי חיוב הבדיקה?
דברי הרמב״ם
“אם עד שלא מסר המפתח חל י״ד — על המשכיר לבדוק. ואם משמסר המפתח — על השוכר לבדוק.”
פשט
חיוב הבדיקה הולך לפי מי שיש לו את המפתח (שליטה על הבית) כשליל י״ד מגיע.
חידושים
1. החיוב תלוי במתי הוא חל, לא מתי פסח: היה אפשר לחשוב שחיוב הבדיקה הוא תנאי במצוות פסח — ממילא יתלה במי שיש לו את הבית בפסח. אומר הרמב״ם: לא, כשחיוב הבדיקה חל (ליל י״ד), מי שיש לו אז את המפתח — עליו החיוב.
2. אולי דין חושן משפט: יכול להיות שזה לא רק דין הלכות פסח, אלא דין ממונות/חושן משפט — מי אחראי על הבית כשהחיוב נכנס.
—
הלכה טו: המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק
דברי הרמב״ם
“המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק — על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. ואפילו במקום שבודקין בשכר — שהרי מצוה הוא עושה.”
פשט
אם מישהו שוכר בית בהנחה שהוא בדוק, ומתברר שלא — השוכר צריך לבדוק, והוא לא יכול לטעון מקח טעות, כי בדיקת חמץ היא מצווה.
חידושים
1. “שהרי מצוה הוא עושה” — היסוד: אי אפשר לומר “אילו הייתי יודע לא הייתי שוכר” — כי אדם יהודי רוצה לקיים מצוות. ממילא זה לא “רע” שהוא לא היה שוכר — כי יש לו הנאה מהמצווה.
2. קושיה קשה על יסוד זה: מה זה אומר “כי זו מצווה”? אם המצווה עולה כסף — המשכיר גרם לו להפסיד כסף! התירוץ: מקח טעות צריך להיות “רע” — שאף אדם נורמלי לא היה שוכר במצב כזה. אבל כאן, מכיוון שבדיקת חמץ היא מצווה, לא בטוח שהוא לא היה שוכר — כי אדם יכול להסכים לבדוק (יש לו הנאה מהמצווה). ממילא זה לא מקח טעות ברור.
3. מחלוקת מחבר ורמ״א לגבי הוצאות: יש מחלוקת בין המחבר והרמ״א האם השוכר יכול להוציא מהמשכיר את עלות הבדיקה (אם שוכרים מישהו בשכר). הרמב״ם אומר רק שזה לא מקח טעות (אי אפשר לבטל את השכירות), אבל האם אפשר להוציא הוצאות — זו מחלוקת. מכיוון שזו מחלוקת, אי אפשר להוציא (המוציא מחברו עליו הראיה).
—
הלכה טז: מפרש בים ויוצא בשיירה — בדיקה כשנוסע
דברי הרמב״ם
“מפרש בים או יוצא בשיירה — תוך שלשים יום [צריך בדיקה].”
פשט
מי שנוסע למסע ארוך (בספינה או בשיירה/קרוואן) — אם זה בתוך שלושים יום לפני פסח, יש דין של בדיקה.
חידושים
1. ביאור “מפרש” ו״יוצא בשיירה”: “מפרש” בא מ״מפרשות” (מפרשים) — פירושו נוסע בספינה. “יוצא בשיירה” פירושו יוצא עם קרוואן דרך המדבר (עם גמלים).
2. שלושים יום לפני פסח: שלושים יום לפני פסח מתחיל “ויראה” (קשר) לפסח — כבר יש משהו מדין פסח. זה השיעור למתי חיוב הבדיקה מתחיל להשפיע על מי שנוסע.
—
הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אם דעתו לחזור
דברי הרמב״ם
מי שנוסע קודם שלושים יום ודעתו לחזור קודם הפסח — צריך לבדוק ואחר כך יצא, כי שמא יחזור ערב פסח ולא יהיה לו פנאי לבער.
פשט
אם מישהו מתכנן לחזור לפני פסח, אי אפשר לסמוך שיהיה לו זמן לבדוק כשיחזור. לכן חייב לבדוק לפני שנוסע.
חידושים
1. יישום עכשווי: הרמב״ם מדבר על זמנים עתיקים כשפחות יכלו לחשב נסיעות — הוא מדבר על מפרש בים, טיול גדול. היום, כשאדם טס במטוס, הוא יודע בדיוק מתי הוא נוחת. ממילא החשש שלא יהיה לו זמן לבדוק הרבה פחות ריאלי. המסקנה היא שהיום צריך לחשוש רק במקום שהחשש מוצדק — רק כשזו מציאות ריאלית שלא יהיה לו זמן.
2. [דיגרסיה: הערה הומוריסטית] הוא עדיין לא פגש בריסקר שנוסע אחרי פורים לשבת ומתחיל כבר לבדוק. “אי אפשר להיות מספיק בריסקר.”
—
הלכה טז (המשך): יוצא לדרך קודם שלשים יום — אין דעתו לחזור
דברי הרמב״ם
קודם שלשים יום, אם אין דעתו לחזור קודם פסח — אין צריך לבדוק.
פשט
כי קודם שלושים יום עדיין אין חיוב בדיקה, והוא לא מתכנן לחזור, הוא פטור.
חידושים
1. קושיה — בל יראה: אם הוא נוסע ולא חוזר, הרי החמץ שלו יישאר בביתו, והוא יעבור על בל יראה ובל ימצא? התירוץ: ביטול — הוא יכול לבטל את החמץ. ביטול לבדו מספיק מדאורייתא, ומכיוון שחובת הבדיקה עדיין לא חלה עליו (קודם שלושים יום), והוא רחוק מהמקום, הוא פטור מבדיקה.
2. יסוד בחובת בדיקה: החידוש העיקרי הוא שחובת הבדיקה שייכת רק כשהוא קרוב אליו — כשהוא בקרבת פסח ובקרבת ביתו. קודם שלושים יום, כשהוא לא כאן, החובה לא חלה.
—
הלכה יז: אוצר — תוך שלשים יום
דברי הרמב״ם
אם מישהו הופך מקום שמכניסין בו חמץ לאוצר (מחסן/אחסון שלא משתמשים בו יותר לחמץ): תוך שלשים יום — אם עתיד לפנותו קודם הפסח, צריך לבדוק. אבל קודם שלשים יום — אין צריך לבדוק.
פשט
דומה לדין של יוצא לדרך — באוצר, המקום מפסיק להיות מקום שמכניסין בו חמץ, ממילא נופל חיוב הבדיקה.
חידושים
1. מקבילה בין יוצא לדרך לאוצר: הרמב״ם מציב יחד את דין יוצא לדרך עם דין אוצר.
2. החילוק בין קודם שלושים לתוך שלושים: קודם שלושים יום — אפילו אם הוא מתכנן לפנות את האוצר לפני פסח, לא צריך לבדוק, כי חיוב הבדיקה עדיין לא חל. תוך שלושים יום — כשחיוב הבדיקה כבר קיים, והוא מתכנן לפנות את האוצר, צריך לבדוק עכשיו, כי חוששים שהוא יגלה אותו לפני פסח ואז יצטרך לבדוק אבל לא יהיה לו זמן. זה אותו יסוד כמו ביוצא לדרך — החשש שלא יהיה לו פנאי.
3. יסוד: שני הדינים — יוצא לדרך ואוצר — מסתובבים סביב אותו עיקרון: קודם שלושים יום אין חיוב בדיקה, ממילא אי אפשר לחייב בדיקה. תוך שלושים יום כבר יש חיוב, ולכן צריך לבדוק כשיש חשש שלא יוכלו מאוחר יותר.
—
סיום פרק ב׳
בזה מסתיים פרק ב׳ של הלכות חמץ ומצה. נשאר עוד פרק על הלכות בדיקת חמץ (פרק ג׳).
תמלול מלא 📝
פרק ב: מצוות עשה של השבתת חמץ – ביטול בלב ובדיקת חמץ
הלכה א: מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ
דובר 1:
טוב, אנחנו לומדים את הפרק השני של הלכות חמץ ומצה, ואנחנו מודים לכל תומכי השיעור, בראשם הרב הצדיק רבי יואל ורצברגר שמקדיש שוב את השיעור לשנה, ואנחנו הולכים ללמוד את הפרק השני של הלכות חמץ ומצה.
כן. את הפרק הראשון למדנו את כל, לא כל, את עיקר האיסורים של אכילת חמץ, הנאת חמץ, בל יראה, ערב פסח. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד עוד דבר שהוא בעצם חיוב כבר בערב פסח, להיפטר מהחמץ. נראה מה זה אומר.
כן. אומר הרמב״ם, “מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”. הוא פתח את הפרק עם המצוות עשה ולא תעשה, שיש מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ, לבטל את החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר “ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”.
דיון: מה פירוש “ביום הראשון”?
יש בעיה, מה פירוש “ביום הראשון”? לא יכול להיות שזה מתכוון ליום הראשון של פסח, כי אז כבר עומדים עמוק בתוך האיסור.
אומר הרמב״ם, “מפי השמועה למדו”, החכמים גילו מפי השמועה, הלכה למשה מסיני ממשה רבינו, “שראשון זה הוא יום ארבעה עשר”, שה״ראשון” חייב להתכוון לראשון לפני פסח, “ביום הראשון”, היום הראשון לפני שמגיע פסח.
או אולי אפשר לומר היום הראשון שיש בו איסור חמץ, ואיסור חמץ מתחיל כבר בערב פסח, אותו יום יש את מצוות העשה של “תשביתו שאור מבתיכם”.
לא היה לי מאה אחוז ברור איך ה… חשבתי אולי “ביום הראשון” כבר יהיה מושבת, אבל לא יודעים. יכול להיות “ביום הראשון” אולי מתכוון ליום הראשון שיש בו איסור חמץ, ואנחנו יודעים כבר, זה הדבר הבא שהוא הולך לומר.
הפסוק כתוב אבל, תסתכל בפסוק, זה הולך ככה: “שבעת ימים… אך ביום הראשון תשביתו”. קשה מאוד ללמוד שזה לא מסתדר פשוט לתרגם את הפשט של המקרא. אלא אם כן אומרים שצריך לומר ש״אך ביום הראשון” צריך כבר לוודא שזה כבר יהיה, וממילא יוצא שהמצווה היא כבר לפני כן.
לכן דווקא אומר הרמב״ם שזה מפי השמועה. אם זה היה כתוב ברור, היה צריך לומר שזה כתוב. זה לא כתוב. כתובה מצוות תשביתה, אבל שזה ביום הראשון עוד בערב פסח, זו קבלה.
אבל זה גם מוכרח בגלל הדבר שכבר אמרנו שצריך כבר שזה יהיה אסור מחצות.
ראיה לדבר: “לא תשחט על חמץ דם זבחי”
אומר הרמב״ם, “וראיה לדבר זה מה שכתבה התורה, ‘לא תשחט על חמץ דם זבחי׳”. ראיה לדבר זה, ראיה שה״ביום הראשון” מתכוון כבר ליום ארבעה עשר, היא ממה שכתבה התורה, כתוב בתורה פסוק “לא תשחט על חמץ דם זבחי”.
“כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים”, מה פירוש הפסוק? לא תשחט את הפסח וחמץ קיים, לא לשחוט את קרבן הפסח כשעדיין יש את החמץ.
זה מאוד מעניין, כי הוא הביא את הפסוק “לא תאכל עליו חמץ”, זה אותו דבר, אבל… אה, זה שאלת קודם ש… כן. אבל… ההוא היה על אכילה, וזה על ההחזקה. כי יש לך חמץ. כלומר, לא תשחט את הפסח וחמץ קיים.
ומתי שוחטים את קרבן הפסח? “ושחיטת פסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות”. חייב להיות ש״ביום הראשון” מתכוון ליום ארבעה עשר.
זה מעניין, כי זה ממש אותו דבר כמו “לא תאכל עליו חמץ”. מעניין שהרמב״ם מביא פסוק חדש. הוא היה יכול ללכת עם הפסוק שכבר הביא. אבל אין הבדל, משני הפסוקים זה משמע.
דובר 2:
למה זה אותו דבר?
דובר 1:
אני לא יודע מה בדיוק ההבדל. באמת לא ברור.
דובר 2:
אוקיי, כי שם כתוב ששם…
דובר 1:
בוא נגיד ככה, יש לי קושיא כאן. כי ההוא ש״לא תאכל עליו חמץ” מתכוון שבעוד החמץ קיים, או בזמן שהחמץ קיים, גם הרמב״ם אמר שזה מפי השמועה.
אוקיי, אולי שם הוא מתכוון רק שזה הזמן, אבל שבשעה שממש שוחטים, זה אולי כן הפשט הפשוט. אז כפילות של הפשט הפשוט מוכרח שכבר בערב פסח אסור להחזיק חמץ. יוצא ששביתה חייבת להיות בערב פסח, אבל זו ראיה.
אבל הרמב״ם אומר כן, שראשון זה הוא יום ארבעה עשר. זה לא כמו הפשט שאמרת שזה צריך כבר להיות מושבת, אלא ביום הראשון. לכן אני חושב, ביום הראשון של איסור חמץ.
דובר 2:
מה כתוב “שבעת ימים”? יש שמונה ימים יוצא. אני מתכוון, זה לא מסתדר בפסוק.
דובר 1:
לא, “שבעת ימים” עומד על “מצות תאכלו”. רק שבעה ימים זה “מצות תאכלו”.
מה לשון הפסוק? שבעה ימים יאכלו מצות. אבל עוד לפני שיש את המצווה של מצה, עוד ביום הראשון של איסור חמץ כבר יהיה “תשביתו שאור מבתיכם”. והוא מסיים “כי כל אוכל חמץ”.
אם הולכים בפשוטו של מקרא זה ככה, אתה צריך לאכול מצות. למה תאכל מצות? כי אין חמץ. הדבר היחיד שאתה יכול לאכול זה מצות. זה לא ככה, כי אנחנו רוצים שזו תהיה מצווה, לא סתם עזר מעשי.
הוא אומר, שבעה ימים יש מצוות מצה. יכול להיות שזה מה שהפסוק אומר, שלא תחשוב שכל הימים שיש איסור חמץ יש גם מצוות מצה, שמצוות מצה מתחילה כבר מערב פסח בחצות? לא. המצווה של מצה היא רק שבעה ימים. ואיסור חמץ כבר יש שמונה ימים, ובראשון מהשמונה ימים יעשו את ההשבתה.
לא עם השמונה ימים, just to be clear. בערב פסח יש איסור. ביום הראשון של איסור חמץ יש את המצווה של תשביתו.
לא מאה אחוז ברור, אבל אני הולך עם הרמב״ם, כי הרמב״ם אומר באמת שזה על פי השמועה, אנחנו קיבלנו ככה שזה מתכוון לזה. יש קצת ראיה גם.
דיון: הקשר בין מצוות עשה של תשביתו ללא תעשה של לא יראה
נכון, זה רק שיהיה לנו מצוות עשה. זה שצריך להוציא את כל החמץ, היינו יודעים אפילו בלי מצוות העשה בגלל הלא תעשה של החזקת חמץ, שלמדנו קודם שזה “אך ביום הראשון”, הגמרא אומרת מ״אך”, או הגמרא אומרת על “לא יאכל חמץ”. “לא יאכל חמץ”, האיסור של יום ארבעה עשר. הרמב״ם לומד את זה מ״לא תאכל עליו חמץ”. אני אומר, אני זוכר את האחר, הגמרא אומרת ככה מ״אך ביום הראשון תשביתו”.
אבל מה? מה אתה אומר?
דובר 2:
מה?
דובר 1:
אז שוב, עכשיו לא מדברים על אותו איסור. ההוא הוא סוג אחר של איסור. כלומר, יש איסור לאכול חמץ. לא, להחזיק חמץ. “לא יראה ולא ימצא” אומרים לנו. שאסור להחזיק חמץ, ואסור לאכול. יכול להיות ש… מאוד מעניין. אז על אכילת חמץ יש לאו, ועל החזקה יש עשה. נראה כך.
והפסוק אולי “לא תשחט על חמץ”, שמתכוון לחמץ קיים, זה לא אותו דבר שהוא אמר קודם, שאסור לאכול בזמן שחיטת הפסח.
דובר 2:
ולמה לא יהיה גם זה לאו?
דובר 1:
גם לאו, שיהיה “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, שיהיה לאו של החזקת חמץ כששוחטים את קרבן הפסח. הוא אומר את זה רק כראיה לדבר. הרמב״ם אומר שיש לאו כזה אגב. יש לאו כזה. למה באמת לא לומר לאו? “לא תשחט על חמץ דם זבחי”, יש לאו. אני לא יודע. אני לא יודע מה קורה.
בסדר, הוא אומר את זה רק כאופן ראיה לדבר. ראיה שתשביתו מתכוון לזה. כן, אני לא יודע. אני באמת לא יודע.
אבל שוב, זה רק ניסיון הרמב״ם להביא שהפסוק יעשה סנס שכתוב את זה. האמת היא שאנחנו יודעים את זה כי החכמים אומרים לנו שזו הלכה למשה מסיני.
דובר 2:
למה לא לומר את זה כלאו?
דובר 1:
אני אומר לך כי… שוב, המקור של כל ההגדרות האלה הוא לא מהפסוק, בוא נהיה ברורים. זה מפי השמועה. שמה ההלכה? ככה ההלכה. יש מצווה להשבית, זה לא אותו דבר כמו איסור אכילת חמץ בערב פסח, זה גם לא אותו דבר כמו איסור לא יראה בכל פסח.
הייתי אומר לך משהו אחר, חשבתי שאתה מתכוון לשאול את זה, אני זוכר שאנשים שואלים את זה, למה צריך בכלל את איסור ההשבתה? יש איסור לא יראה. אם אסור לא יראה חמץ, איכשהו צריך להיפטר מזה בערב פסח. אז מה לעשות?
זה פשוט, יש הרבה פעמים בתורה, יש לאו ועשה, יש איסור השבתה מ״תשביתו”. כן, מצוות עשה, הוא פותח מצוות עשה, כבר אמרנו שיש לאו בערב פסח.
אבל זה מעניין, למה? תראה, כי בוא נלמד את החלק הבא, בוא נראה. בוא ננסה ללמוד את עיקר ההלכה של בדיקת חמץ גם, כי יש לי כאן משהו בסיסי. ככה שאתה לומד הלכות פסח, משתמשים בדברים, הם לא הראשונים.
אוקיי, זה באמת פלא למה “לא תשחט על חמץ” אינו לאו על החזקת חמץ מערב פסח אחר הצהריים, לא יודע. נו.
הלכה ב: מהו השבתה האמורה בתורה – ביטול בלב
דובר 1:
אומר הרמב״ם, מה פירוש ההשבתה? הוא אמר “להשבית”. עכשיו הוא הולך להסביר מה פירוש להשבית.
אומר הוא, “מה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ מלבו, ויחשב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל”. הוא יבטל את החמץ מליבו, הוא יחשוב אותו כעפר, הוא ישים בליבו, הוא יחשוב בליבו, הוא יוודא…
לא, אני יכול ללמוד בשני אופנים, כי אני חושב כן שהדאורייתא גם לא מתכוונת שישארו פירורים בביתו. זה מתכוון ככה, שאתה תדע שאתה לא הולך לאכול חמץ, וממילא תיפטר מהחמץ. זה עוד לא אומר שאתה צריך לחפש. החכמים אומרים שאתה צריך לחפש.
לא, לא, לא, זה לא נכון, זה לא נכון. הרמב״ם ידע מהגמרא שביטול בעלמא סגי. אני רק עשיתי את כל הדעות כי הרמב״ם אומר הרבה מאוד מילים על מה פירוש הביטול.
ביטול בעלמא סגי אומר שעדיין יש חמץ ברשותו, הוא יחשוב שאין. זה הפירוש. כשעל השולחן שלו מונח לחם, לא עוזר ה…
דובר 2:
לא נכון, לא נכון, לא נכון. זה כן עוזר, כי הוא מחשיב אותו כעפר.
דובר 1:
“וכל חמץ שברשותו”, נכון? יש לו חמץ ברשות. אם יש חמץ ברשותו, “הרי הוא כעפר. כדבר שאין בו צורך כלל”, זה היה מספיק השבתה מן התורה. זה הפירוש השבתה האמורה בתורה.
דיון: האם ביטול בעלמא הוא גם הפשט ב״לא יראה”?
אז, זה אני שואל, האם אני הייתי רוצה לשאול מיד, זה גם “לא יראה” האמורה בתורה? כי זה מאוד מעניין, הרמב״ם אומר את זה על השבתה, אבל “לא יראה” גם מתכוון לזה, שיחשוב שאין.
זו שאלה שלי, כי לכאורה היינו צריכים לעשות בדיקת חמץ מדאורייתא בגלל “לא יראה”. הרמב״ם שם את זה כהשבתה, ואתה אמרת לי לפני רגע שהשבתה היא בעצם אותו דבר כמו “לא יראה”, רק בלשון עשה. מאוד מעניין שהרמב״ם לא אומר מהו “לא יראה” האמורה בתורה.
דובר 2:
לא, אני חושב שאפשר ללמוד את הרמב״ם קצת אחרת, שהתורה לא אומרת שצריך לחפש בבית. התורה אומרת, הוצא את החמץ שמונח בתוך ה…
דובר 1:
זה לא אמת. זה לא אמת. זה בטוח לא אמת. על השולחן שלך שמוכן לאכול ליומיים הבאים מונח חמץ, הוצא אותו. והיה “משבית”, בטל את מה שכן נשאר. אחר כך באים החכמים, צריך ללכת לחפש בכל מקום בכל הרשות.
דובר 2:
זה בטוח לא אמת, כי זה בטוח לא אמת שצריך להוציא משהו עם ההלכה של ביטול בעלמא. זה בדיוק מה שכתוב, שלא צריך להוציא.
דובר 1:
אגב, בדיקה לא אומרת חיפוש, בדיקה אומרת הוצאה, ביעור. איזו ברכה אנחנו עושים על בדיקת חמץ? “על ביעור חמץ”. מיד כשאומרים “על ביעור חמץ”, גם אמת, אבל זה לא אמת שההלכה של בדיקת חמץ היא רק החיפוש. ההלכה של בדיקת חמץ היא בכלל להיות מבער, כי בוודאי עושים ברכה “על ביעור חמץ”, לא “על בדיקת חמץ”.
דובר 2:
זה יותר ביעור פרואקטיבי, הוצאה פרואקטיבית.
דובר 1:
לא פרואקטיבי, כי צריך לעשות משהו בפועל. אבל אני לא מאמין כשאומרים דאורייתא “ביטול חמץ” שזה אומר שזה יכול להישאר במקומו. זה אומר “כל חמץ שברשותו”, בוודאי.
דיון בשיטת הרמב״ם: תשביתו מתכוון לביטול בלב
דובר 1:
לא, הייתי… אפשר ללמוד את הרמב״ם קצת אחרת, שהתורה לא אומרת שצריך לחפש בבית. התורה אומרת, הוצא את החמץ שמונח ב… זה לא אמת. זה לא אמת. זה בטוח לא אמת. על השולחן שלך שמוכן לאכול ליומיים הבאים מונח חמץ, הוצא אותו. והיו משבית, היו מבטל את מה שכן נשאר. אחר כך באים החכמים שצריך ללכת לחפש בכל מקום בכל הרשות.
זה בטוח לא אמת, כי זה בטוח לא אמת שצריך להוציא משהו עם ההלכה של ביטול בעלמא. זה בדיוק מה שכתוב, שלא צריך להוציא.
הברכה “על ביעור חמץ” — בדיקה מתכוונת לביעור
דובר 1:
שניכם צודקים, בדיקה לא אומרת חיפוש, בדיקה אומרת הוצאה. ביעור. איזו ברכה עושים, על ביעור חמץ. מיד כי הוא אומר, הוא אומר הוא עושה ביעור חמץ. גם אמת, אבל זה לא אמת שההלכה של בדיקת חמץ היא רק החיפוש. ההלכה של בדיקת חמץ היא בכלל להיות מבער, כי בוודאי, עושים ברכה על ביעור חמץ, לא על בדיקת חמץ. זה יותר ביעור פרואקטיבי, הוצאה פרואקטיבית. לא רק פרואקטיבי, כי צריך לעשות משהו בפועל.
קושיא: “כל חמץ שברשותו” — האם זה מתכוון לחמץ ממש בבית?
דובר 2:
אבל אני לא מאמין, כשאומרים דאורייתא ביטול חמץ זה אומר שזה יכול להישאר במקומו. זה אומר כל חמץ שברשותו, בוודאי.
דובר 1:
זה אומר כן. זה אומר כן, זה לא שום… זה אומר שיש חמץ, הוא לא מחשיב אותו. כך אומר הרמב״ם, כדבר שאין בו צורך כלל.
קושיא: “לא יראה לך ולא ימצא לך” — מה עם הפסוקים?
דובר 2:
מה התורה אומרת לא יראה לך ולא ימצא לך.
דובר 1:
אה, טוב מאוד. אני חושב שהרמב״ם מתכוון רק דווקא על התשביתו. זה לא אמת, זה לא ספק. אתה לא יכול לעשות תורה חדשה נגד כל מה שכתוב. מה שכתוב הוא שבהשבתה, שואל שאלה, אם השבתה מתכוונת לביעור? אותו דבר, השבתה לביעור לא מתכוונת ליטרלי. הוא מתכוון לביטול, זה מה שהוא מתכוון.
דובר 2:
מה אני צריך לעשות?
דובר 1:
ככה כתוב. האמת היא שזה באמת מבטל, כי הוא לא יוכל יותר להשתמש בזה.
דובר 2:
כן, יש גם את האיסור שאסור להשתמש בזה אחרי יום טוב.
דובר 1:
זה מעשי, כנראה אתה צודק שמעשית, אם דבר שאין בו צורך, כנראה זה יתנקה, כי הוא מנקה לפני יום טוב.
פשוטו של מקרא: תשביתו מתכוון לביטול בלב
דובר 1:
אני אומר בפשוטו של מקרא נראה ככה, שפסח שונה מכל הימים, הארוחות שלך אינן חמץ. ולא רק זה, אלא אתה גם צריך להוציא את זה. על זה הוא אומר, זה לא אומר שצריך עכשיו ללכת לחפש, אבל זה לא אומר שצריך להוציא. זה אומר שלא צריך לעשות כלום, צריך רק לחשוב.
הגמרא אומרת את זה על השבתה
דובר 2:
אני אומר לך מה הגמרא אומרת את זה. הוא אומר לעניין השבתה. הגמרא חשבה גם על השבתה?
דובר 1:
כן, הגמרא אומרת את זה ביטול בעלמא סגי, הגמרא אומרת את זה על בדיקת חמץ, “בל יראה” אני חושב שכתוב בגמרא. צריך להבין יותר ברור. הרמב״ם עשה כאן סיכום מסוים של הגמרא, וזה לא מאה אחוז פשוט שזו הדרך הפשוטה ביותר לעשות את הסיכום של הדבר, אבל אנחנו לומדים עכשיו איך הרמב״ם הציג את זה, וככה נראה מהרמב״ם.
חמץ שבלב — הפירוש החסידי
דובר 1:
אבל הרמב״ם אומר את זה שההשבתה מתכוונת בלב. איך עושים ביטול חמץ? איך עושים ביעור חמץ? בלב. החמץ שבלב. זה כבר הפירוש החסידי. זה כבר חמץ שבלב, אבל חמץ, זה לא חמץ שבלב. זה הרבה יותר טוב, הרבה יותר דקות בפירוש החסידי.
תרגום לעברית
חידוש: חסידים סוברים שרק דברים שבלב יכולים להתבטל בלב. החמץ אומר, לא, אפילו חמץ ממשי יכול להתבטל בלב. כי העיקר הוא הלב. כל השאר לא חשוב. אה, לא יודעים. מדרבנן כן חשוב, כי לא מדאורייתא.
קושיא: מעשיו מוכיחים — אם הוא מחזיק חמץ יפה בבית
דובר 2:
אבל ההשבתה באה גם עם זה שאפו לחם חמץ, אפו מצה, ויודעים שלא הולכים לאכול עכשיו. אם נשאר משהו, אתה אומר שאתה למעשה כמו אצל בעל הבית… ולמעשה, אם יש חמץ יפה בביתו, האם לא מעשיו מוכיחים אחרת ממה שעשה בלב, שהוא מחזיק בו כן.
דובר 1:
למה הוא מחזיק בו? הוא לא מחזיק, ביטל אותו. זה כעפר. אגב, הגוי כבר יוציא את זה. הגוי מדבר גם בהקשר שזה הגיוני. אם יש לו חלות יפות, לא עוזר ה… כמו שאדם עושה בלב, בפיו ולבו אינם שווים.
חידוש: מדאורייתא מותר להחזיק חמץ
דובר 1:
לכן, כשהוא אומר לחפש, זה הסוף לזה. אנחנו אומרים שבתורה אין את עצם המצווה של ממש לחפש. שלא יהיה חמץ, יודעים שחמץ כבר לא רלוונטי, אבל זה לא נכון שכשהוא אומר שמדאורייתא ביטול פירושו שאסור להחזיק חמץ. מותר כן להחזיק חמץ מדאורייתא, רק אסור להחזיק ממנו.
דובר 2:
אתה צודק, כנראה למעשה. אם הוא לא מחזיק, זה יצטרך לצאת. אבל זה כבר דבר מעשי.
הלכה ג: בדיקת חמץ מדברי סופרים
דובר 1:
מסיים הרמב״ם, אבל מדברי סופרים, מה שהחכמים עשו הוא, הם אסרו, הם הוסיפו, לחפש אחר החמץ. מה רוצים הרבנן? לחפש את החמץ גם במחבואיו ובחוריו בכל מקום, ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו.
דובר 2:
כן, טוב. להוציא אותו מכל מקום.
דובר 1:
זו הלכה אחת כזאת, ואחר כך כשזה נכנס עוד פרטים כאלה.
דובר 2:
כן, החידוש הוא כי זה היה רק ביום. לא רק כשמתחיל האיסור, אז צריך לדחוף את זה החוצה, אלא צריך לעשות זמן מיוחד לזה עוד אפילו לפני כן.
זמן הבדיקה: ליל ארבעה עשר לאור הנר
דובר 1:
שבודקים את החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר, וצריך לעשות את זה לאור הנר, כי זה בלילה. הוא אומר שתי סיבות. הוא אומר, למה עושים את זה בלילה? כי שבלילה כל העם מצויין בבתיהם. ולמה עושים את זה עם נר? זה כי אור הנר… למה עושים את זה בלילה לאור הנר? כי אור הנר יפה לבדיקה.
דובר 2:
כן, אור הנר לא פירושו לאפוקי ביום. ביום לא עושים את זה, אבל לא בלי נר. לאפוקי משהו בלי נר, אבל לאפוקי עם אבוקה, או כל דבר אחר.
ואין קובעין מדרש — לא להתחיל ללמוד
דובר 1:
אומר הרמב״ם הלאה, ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר, מסוף יום שלשה עשר, זה מתחיל לפני שמתחיל תחילת הלילה שאחריו, לא מתחילים שום זמן חדש של לימוד. וכן החכם לא יתחיל לקרות בביתו. זה אומר, לכל העולם לא קובעים לימוד, והחכמים לא צריכים אפילו ללמוד תורה, הם לא צריכים אפילו להיות קורא ביתו. זה פשוט אומר ללמוד בצמצום וביחיד. בציבור זה נקרא מדרש, אבל מדרשים, אבל מה שלא יהיה, אפילו לבד הוא לא יתחיל ללמוד. כי שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחלת זמנה, כדי שלא יהיה חשש, שיימשך בזה.
דיון: מה פירוש “שמא ימשך” — תורה היא דבר המושך
דובר 1:
כאן לומדים את הדבר החשוב של איך לומדים. אם מישהו לומד, אין שום שמא ימשך, הוא יודע תמיד מתי הזמן שלך, מתי מסיימים את הלימוד, זה לא מסוג הלימוד שהחכמים דיברו עליו.
מזה אני אומר למי שאני צריך כאן כל יום ללכת לאסוף את התינוק מהבייביסיטר, שהכל כבר עשה, זה מסתיים עוד בסדר בישיבה כאן בלייקווד, מה שלא יהיה, אז אני לא מבין איך זה יכול להיות. אחר כך יש טענות שאני מגיע מאוחר. מה זאת אומרת? יש הרי הלכה, אם היה חיוב שצריך להגיע בזמן, הייתה עצה ללמוד את הסדר הראשון. אלא מאי? מדברים הרי, יגיעו. יודעים, יכול להתחיל שבעצם הסדר מדבר הרי שעה יותר מאוחר, השעה האחרונה היא זמן שמא ימשך. אבל לימוד הוא דבר שמושך.
בירור: “מדרש” לעומת “קורין” — מה פירוש “לקרות”?
דובר 2:
המלכים זה דבר שכשקובעים במדרש עושים את זה תמיד במדרש, ורק כשלומדים לבד לומדים מקרא?
דובר 1:
לא, מדרש הוא הרי בית תורה. אני מתכוון שמדרש הוא ממש שיעור קבוע, שיעור ברבים. וקורין, אני לא מתכוון שקורין בדרבה פירושו דווקא לקרות מקרא. ראיתי בהערות שלי מקודם דיברנו על זה פעם אחת. אני מתכוון שקורין בגמרא. קורין פירושו לקרוא. זה פירושו לאפוקי דווקא. הוא לא עובר, הוא לא לעצמו. כך אני מתכוון, כי לא יכול להיות חכם דווקא מקרא, כל מה שהוא לומד הוא… אני זוכר שרבינו בן נחה אמר משהו על זה, או אחרים. כך כתוב בפתק מהפעם הקודמת.
הר״ן: עונת תלמידי חכמים משבת לשבת
דובר 1:
חשוב מאוד. כבר אמרנו הרבה פעמים את הר״ן. הר״ן אומר שמה שכתוב שעונת תלמידי חכמים היא משבת לשבת, פירושו רוב שבתות, כי אפשר בהחלט שהחכם לא מגיע הביתה ערב שבת בלילה, כי הוא התעכב על סוגיא, הייתה סוגיא קשה השבוע. לא יכול להיות שהחכם הוא לא דבר כזה שיכול להיות לו סדר קבוע מתי הוא מסיים את הלימוד שלו. אתה שומע?
נכון, כי הלימוד צריך להיות מלאכתו עריה, כי זה דבר המושך. כמו שאומרים, לך לדבר שהכי מעניין, ותעצור. כל אחד יודע שכשמסתכלים על הגלילה זה מסתיים נמשך. כן, תורה קל וחומר. נכון.
מקבילה: הדין של סעודה לפני מנחה
דובר 1:
וכמו שכתוב שאסור להתחיל סעודה ביום שישי כי הוא ימשך באכילתו. לא ביום שישי, ביום שישי יש סיבה אחרת, אבל כמו שהתכוונו לפני מנחה, מה שלא יהיה, לפני מנחה, כשצריך לעשות מצווה. יש את אותה הלכה לכאורה. זה גם על לימוד. חשוב מאוד שיימשך.
[סטייה: הרבי מראפשיץ]
דובר 1:
הרבי מראפשיץ, ר׳ ירושלים מרדכי, היו לו חברותות. הוא לעולם לא יאמר מתי זה מסתיים. החברותא היה צריך תמיד לסגור את זה, כי אם לא הרבי היה לומד, הוא היה לומד עד פריינבורג. אני לא יודע, הוא עוד היה לומד היום גם, אם האחר לא עושה את זה להפסיק. נפלא.
הלכה ד: פרטי בדיקת חמץ
דובר 1:
הלכה ד׳ — הם למדו את זה. זה מאוד מעניין, כי כאן זה כבר נכנס לפרטים. זאת אומרת, עד עכשיו פחות או יותר היה כמו כללי הדברים. עכשיו, שאמרנו שהחכמים אכן היו שצריך לעשות בדיקת חמץ, נכנסים כבר כל הפרטים של בדיקת חמץ, ואחר כך ידברו על כל הפרטים של עצם איסור חמץ.
מעניין, מבין אתה, אני אומר את זה קצת אחורה. הרמב״ם תמיד הולך כך. אני מתכוון שאף פעם לא הולך כך שהוא אומר את כל הכללים, ואחר כך הוא מתחיל מההתחלה. כמעט תמיד משהו איכשהו זה נכנס לדברים. מעניין.
הרמב״ם לא אומר את הטעם לבדיקה
דובר 1:
והרמב״ם גם לא אומר את הסיבה למה. למה החכמים הוסיפו מצוות בדיקת חמץ? לפעמים הוא אומר סיבות, לפעמים הוא לא אומר סיבות. בגמרא יש מחלוקת ידועה שרש״י אומר על אפשר יבוא לאכול, ראשונים אחרים אומרים כי אפשר פירושו שהוא לא מתכוון באמת לביטול שלו, אפשר הביטול לא מספיק אמיתי. אז הראשונים האחרים הרמב״ם הוא במובן מסוים.
איפה הרמב״ם מניח בדיקה — מראה את הטעם
דובר 1:
זאת אומרת, הרמב״ם לא אומר… בגמרא כתוב כן איזה טעם שהוא ימצא גלוסקא יפה וכן הלאה. אה, אנחנו אומרים, הרמב״ם, במיקום שבו הוא מניח את זה, אנחנו רואים שזה חלק מהדין. ולהיפטר עם הדין תשביתו. כן, זה נראה מהרמב״ם. כי הרמב״ם, כשהוא לא אומר טעם, מסתכלים איפה הוא מניח את זה. אם הוא היה מניח את זה ליד האיסור של אכילה, היינו מבינים שזה חשש שיאכל. לא, הלומדים מתווכחים על הרמב״ם, אבל אני מתכוון שלא רואים רק מאכילה, לא מלא יראה.
חידוש: בדיקה היא פירוש מדרבנן של תשביתו
דובר 1:
הרמב״ם נראה שזה הפירוש מדרבנן כאילו על הנושא של תשביתו. מדרבנן פירושו תשביתו פירושו לבטל. הרמב״ם אומר לא, לבטל, להשבית בפועל ממש. זה נראה מלשון הרמב״ם. הוא לא מסביר. למה? הוא לא אומר שזה היה סופי כאילו לא היו עושים. הוא מניח את זה, כאילו.
שאלת אחרונים: האם בדיקה יכולה להיות דאורייתא?
דובר 1:
ולכן באים אחרונים כאלה ושואלים שאלה כזאת, למשל, האם לפי הרמב״ם, אם לא עשו ביטול, האם אז כן בדיקה תהיה מצווה דאורייתא? אפשר, אפשר לשמוע את זה ברמב״ם, כמו שהתורה עצמה אומרת הרי שצריך להשביתו. אבל מה אז? התורה אומרת שבלב מספיק. אם לא עשו בלב… או אם לא עשו, אתה יכול יודע שזה אותו דבר. הרבנן זה גם קיום של תשביתו, כי… זה בכל אופן, אם בהשביתו בלב עובד כל אופן שזה עובד כשזורקים את זה.
“שים את הכסף שלך איפה שהפה שלך” — הוכח את הביטול
דובר 1:
אפשר גם להסתכל על זה כמו קצת, כמו שכשאדם עושה משהו בלב, אומרים לו, בוא נראה, שים את, אני יודע, את הכסף שלך איפה שהפה שלך, אני לא זוכר את הביטוי. בוא נראה אם אתה מתכוון לזה באמת. אם אתה מחזיק את זה ואתה
הלכה ב — אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה
דובר 1: אבל אם אתה יודע שאחרי יום טוב ממילא לא הולכים להשתמש בזה, ואתה עושה את תקנת רבנן, אז יודעים לנו שהביטול היה אמיתי.
כן, אבל הרמב״ם לא אומר את זה, והם עושים ספקולציות. בסדר, אבל זה נראה הנקודה, שהרמב״ם מבין שזה ה…
הייתי אומר, אם אתה שואל אותי, הייתי אומר להיפך. הייתי אומר, אני מתכוון שזה קצת כך נראה עוד בסוגיא של הגמרא. הייתי אומר שפשוט פשוט זה הפשט בעומק הלמדות של הגמרא, של האמוראים בעצם.
כי החידוש שביטול בעלמא סגי פירושו עומד רק בגמרא. הייתי אומר, שכתוב בתורה “תשביתו”, למה מבין אתה יהודי רגיל, שיעור בעל הבית? בוודאי, הוא לוקח את החמץ וזורק אותו.
החכמים אומרים, בוא יותר, חשוב פנימה, תראה מה העניין של לזרוק, שיהיה כאן, העיקר הוא הרי שיהיה בטל. זה בעצם אפשר לבטל.
אבל זה בטוח שהסדר הרגיל הוא לבדוק להיות. זה לא שזה היה, פעם התנהגו בביטול בעלמא, ובאו הרבנים ואמרו, זה נעשה מכשול, כמו הלכות אחרות שהן כך.
זה יותר, תמיד היו עושים בדיקת חמץ. רק הרבנים, בעלי התלמוד חכמים מבינים שזה לא בעצם מוכרח מצד המדאורייתא. למה? כי מדאורייתא אפשר הרי לבטל. אלא מאי, עצם הביעור הוא כבר מדרבנן, ממילא יוצאים קולות ופרטים בזה.
אבל מבין אתה הרי שזה לא חזק כל כך כמו… מבין אתה לומר למשל בשבת, כשכתוב “תשבות”, פירושו בטח שאתה לא צריך לעשות שום פעולות. זה שאתה צריך לחשוב, זה גם בדיוק דבר כזה כמו כאילו כל מלאכתך עשויה, אבל זה כבר שזה רואים דרך לא לעשות עבודה.
אני מתכוון שיש מדרבנן שהוא יותר כמו גזירה כדי להסיר בעיה. זאת אומרת, פעם היו אולי לא מתנהגים בזה? יש גזירות כאלה, יש פעם שהתנהגו תמיד, והחכמים באים ועשו גדר חדש עם מכשול.
זה לא נראה שבדיקת חמץ היא כך, זה יותר שבוודאי היו תמיד בודקים שיש חמץ, רק הלומדים, הגמרא, לומדת שזה לא בעצם מה שהתורה התכוונה מעיקר הדין, איזה חילוק כזה.
לשון הרמב״ם: אין בודקין לאור הלבנה ולא לאור החמה
דובר 1: אוקיי, אז “אין בודקין”. למדנו פרטים, כבר, למדנו שהבדיקה צריכה להיות בלילה. עכשיו הולכים לדבר הלאה, “אין בודקין”, צריך לעשות את זה “לאור הנר”.
הרמב״ם אמר שני דברים: צריך לעשות את זה בלילה, וצריך לעשות את זה לאור הנר, כי בלילה גם העולם נמצא בבית בלילה, וגם הנר עובד טוב בלילה.
אומר הרמב״ם הלאה, “אין בודקין לא לאור הלבנה ולא לאור החמה”. תקנת חכמים היא שצריך לעשות את זה דווקא עם נר, ולא להשתמש באור של לבנה, או אם עושים את זה ביום, חמה.
דובר 2: כן, ביום כן חמה טוב.
דובר 1: אני מתכוון ש״לאור החמה” פירושו לומר קצת… תעשה דווקא בלילה.
דובר 2: ביום אתה מתכוון י״ג, נכון, היום לפני, נכון.
דובר 1: אני מתכוון אבל שזה פירושו בלילה, אולי כשזה עוד בשקיעה צריך קצת…
דובר 2: יכול להיות, כן, תחילת לילה, כן.
דובר 1: אני יכול להבין את זה, כי לא זה אותו דבר כמו לומר מוקדם. אפשר הרי כן לבדוק ביום בחדר מואר לאור החמה. הוא כבר הולך לומר מתי אור החמה עוזר.
דובר 2: אוקיי.
דווקא לאור הנר — לא אבוקה
דובר 1: “ולא לאור הלבנה”. הוא מתכוון לומר שכשהחכמים אמרו “לאור הנר”, הם התכוונו דווקא. לא שהם נתנו לך רעיון ואתה תאמר, “אה, יכול להיות גם כל דבר דומה.” לא, הם התכוונו דווקא נר.
ולא למשל אבוקה. אדם היה חושב, אבוקה עוד יותר טוב מנר, זה נר גדול יותר. אבל הגמרא למשל אומרת שאבוקה קשה לבדוק עם אבוקה, כי האבוקה כמו שהוא לא הולך קדימה, הוא הולך אחורה, מה שלא יהיה, אני לא זוכר בדיוק מה הגמרא אומרת למה לא אבוקה.
רק “לאור הנר”, כי אור הנר טוב, אפשר להתכופף ולהסתכל עם זה.
נפקא מינה להלכה: פנס
למשל, במציאות של היום אומרים שלפנס יש דמיון, כי זה מאיר למקום, האור הממוקד.
דובר 2: כן, אין בעיה עם “לקנות נרות” בבדיקת חמץ.
דובר 1: נכון, אני מתכוון לומר, אם תשווה את זה למשהו, תאמר שפנס הוא כמו נר, לעומת נניח אור גדול סתם שהוא יותר דומה לאור החמה או אור אבוקה.
כבר, זה לא כל כך חשוב, אנחנו לא מתכוונים כאן לעשות את ההלכה המעשית.
הלכה ג — במה דברים אמורים: בחורים ובמחבואות; אכסדרה; אמצע החצר
במה דברים אמורים — בחורים ובמחבואות
דובר 2: אצל מורי ורבותי, אומר הרמב״ם את ההלכה שצריך לבדוק… אי אפשר לעשות כלום עם נר. אתה יודע למה משתמשים בנר לתאורה? ברצינות?
דובר 1: אבל מהצד השני, היום אנשים עושים בדיקת חמץ הרבה יותר יסודי כמה ימים לפני יום טוב.
דובר 2: זה דבר אחר, צריך לדעת. שיחה אחרת, לא לעכשיו.
דובר 1: כן, אומר הרמב״ם, במה דברים אמורים? שצריך נר, שצריך לבדוק לאור הנר, בחורים ובמחבואות, בפינות ובחורים, במקומות מוסתרים שם חשוך וקשה לראות, והנר עוזר. וגם השמש לא מגיעה לשם.
אבל, מעניין, וכנראה היה גם מתכוון לומר, או סתם כך, בחדר שאין בו חלונות, מין מקום כזה, צריך להיות מואר.
אני אומר לך, ה״אבל” הוא לא הולך להיפך של חורים ומחבואות, אלא הוא הולך להיפך של חדר שלא מואר.
דובר 2: נכון, אבל באמצע החדר לא צריך שום נר, אתה יכול לראות.
דובר 1: אפשר פשוט לטאטא ולראות, כן.
אכסדרה שאורה רב — לאור החמה דיו
דובר 1: אבל אכסדרה שאורה רב, מקום שמואר, אכסדרה היא חדר שאין לו קירות, ממילא הוא מואר היטב, אם בדקה לאור חמה הרי זה דיו, כי העיקר הוא שיראו את זה, זה לא איזה גזירת הכתוב של נר.
אמצע החצר — העופות מצויין שם
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, ואמצע החצר אינו צריך בדיקה, בחצר צריך גם להסתכל בפינות, אבל במרכז החצר אינו צריך בדיקה, מפני שהעופות מצויין שם, במקום כזה יש עופות, והם אוכלים כל חמץ שיפול שם, אם נופל משהו יאכלו את זה העופות. ממילא לא צריך יותר בדיקה, אפשר להניח שהעופות אכלו את זה.
חידוש: בתים של היום עם חלונות גדולים
דובר 1: אולי בזמנים עתיקים לא היו כל כך הרבה חלונות, התמונה שהחכמים חשבו שיספיק השמש היא רק אכסדרה, שפתוחה לגמרי מהצד או מצד אחד.
תרגום לעברית
היום בונים עם הרבה מאוד חלונות גדולים בכל חדר, כך שביום זה מואר לגמרי. אני מתכוון שזו דרך בנייה לא רגילה, בית רגיל לא היה לו חלונות גדולים.
אז היום כל חדר יהיה לו דין של אכסדרה, מקום שמואר. אני מתכוון ביום, מה זה חדר עם חלונות?
דובר 2: כן.
הלכה ד — חור שבאמצע הבית; חור שבין ישראל לגוי
חור שבין ישראל לחבירו — עד מקום שידו מגעת
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, הנה, אמצע החצר הוא משום שיש חזקה שהעופות אוכלים, ממילא אין צריך לבדוק כלל, או ממילא זה באמת בטל. אם נופל לפעמים איזה עלה, אנו בודקים, לא חסרה בדיקה במקום שיש לנו שעופות היו בוודאי אוכלים.
דובר 2: טוב מאוד.
דובר 1: הנה, עוד הלכות של בדיקה. אומר הרמב״ם, “חור שבאמצע בית שבינו לבין חבירו”, בין שני חדרים יש חור, ונניח שזה מקום שמניחים שם חמץ. ומה ההלכה?
אין צריך כביכול לחפור ולעשות פעולות נוספות כדי להגיע ממש לכל מקום בחור, אלא כל אחד צריך לנסות את המיטב שלו. “זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת”. כל אחד צריך ללכת בחלק שלו מהחור עד כמה שאפשר. “והשאר מבטלו בלבו”. השאר, המקום שזה… ששניהם לא יכולים להגיע, מספיק ביטול בלב.
כמו שלמדנו שביטול בלב הוא העיקר, ותקנת חכמים של בדיקה היא רק כמה שאפשר. הם לא חייבו לעשות משהו, אני לא יודע, דברים כאלה כמו להרוס קיר או דבר כזה.
חור שבין ישראל לגוי — חשש סכנה
דובר 1: הלאה, יש כאן עוד שורה ברמב״ם, בגרסאות מסוימות אין זאת, הוא מוסיף, אבל זה בין שני יהודים שכל אחד יחפש.
אבל אם אחד גר ליד גוי, “חור שבין ישראל לגוי”, לא יבדוק, כי הגוי ירגיש משהו, הגוי מסתכל בחור שליד שלו, והוא עומד שם בלילה לבוש בבגדי שבת לכבוד המצווה, עם נר, הוא הולך להסתכל מה הוא עושה כאן איזה טקסים, והוא יאמר “מעשי כשפים”, הוא עושה איזה כישוף, הוא מכשף אותי, הוא עושה קללות, אני לא יודע מה, הוא עושה פולסא דנורא, וזה יביא סכנה. אין צריך לבדוק במקרה כזה.
הלאה, מאותה סיבה, מה שהוא רק דרבנן אין צריך לעשות זאת במקום שיש חשש סכנה.
דיון: המגיד משנה אינו גורס; שיטת הרמב״ם בכישוף
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, כל הדברים האלה הם… אני רוצה רק לראות לגבי זה, המגיד משנה אומר שהוא לא גורס את החלק הזה. אני רואה גם בדפוס שלי שאני מביא כאן, עומד זה אכן באשכנזי רב שילת.
ואני חושב שזה קשור לכך שהרמב״ם לא האמין בכישוף. אז אפילו הגויים, לפי הרמב״ם, לא מאמינים בכישוף. אז אם הגוי הוא רמב״מיסט…
דובר 2: לא, המגיד משנה מביא שיש מחלוקת בגמרא, ויש מי שאומרים שלא צריך לחשוש.
דובר 1: יכול להיות שהרמב״ם פוסק שאם הגוי הוא רמב״מיסט… אני מתכוון, העיקר הוא שהחכמים לא גזרו את הגזירה במקום חשש סכנה.
דובר 2: זה נכון, שם הגמרא דיברה על סכנה, על מקום שכיח חזקה זה אומר, אי אפשר להיזהר, ואפשר, זו מצווה.
דובר 1: אבל אני חושב שאולי הגוי נכנס בטעות, הוא כבר מאמין בכישוף.
דובר 2: בסדר.
כלל: עד מקום שידו מגעת
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, למדת עכשיו על חיפוש בלילה. יכול להיות שבכלל, אם אתה מבין בעצמך שסכנה אין צריך, זה אומר שעד מקום שידו מגעת.
דובר 2: בסדר.
דובר 1: זה אומר, רואים כאן שאם אי אפשר…
דובר 2: אה, זה פירוש ידו מגעת, אמת. תודה.
הלכה ה — כל מקום שאין מכניסין לו חמץ אינו צריך בדיקה
הכלל: מקום שאין מכניסין לו חמץ
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, ההלכות, אמרתי עכשיו שצריך לבדוק בחורים, אתה הולך להתבלבל ולחשוב שצריך לבדוק בכל מקום.
אומר הוא, לא, אני מדבר על חורים שקורה שמכניסים שם חמץ. אבל כל מקום שאין מכניסין לו חמץ, מקום שלא מניחים שם חמץ, אבל מה הכוונה במכניסין לו חמץ, לפחות כך בגמרא, זה לא שלא מניחים כל יום, אלא שאין שום סיבה לחשוב שהכניסו חמץ, כי אפילו מקום שהציור בגמרא הוא שאולי השמש הולך להניח את הלחם שלו.
מקום שלא מניחים חמץ, אינו צריך בדיקה.
חזקה: עופות לקחו אותו
זה מתאים גם להלכה שבחצר אין צריך בגלל עופות. זו חזקה מעניינת, כי הם כבר לקחו אותו. מניחים כן חמץ, אבל הם לקחו אותו. אבל אפשר לסמוך על סברא ועל חזקה.
דוגמאות למקומות שאין מכניסין בהם חמץ
אז הולך עכשיו הרמב״ם למנות דוגמאות של מקומות. לכאורה בית, דיברנו עכשיו על חור צריך כן, אבל זה באמצע. שם שהאדם מגיע, הוא מניח לפעמים דברים.
אבל חורים למעלה או למטה מהבית, שזה לא בהישג יד של איפה אנשים מניחים בדרך כלל חמץ. או גג היציע, הגג…
הלכה ה (המשך) — אילו מקומות צריכים בדיקה ואילו לא
דובר 1: הוא אומר שהיציאה היא מקום אחסון קטן ליד הבית, ובא עם גג משופע כזה מעליו. ואם כן שזה גג משופע, זה לא מקום שמניחים משהו כי זה יפול. או רפת בקר, דיר, או לולין, דיר לתרנגולות. מטבן, מקום שמחזיקים תבן. ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק בהם, כי הוא הולך כבר לומר את ההיפך מזה. אוצרות יין ושמן, כמו למשל שמונח בחביות גדולות שלא הולכים שם באמצע הסעודה לקחת. ובית דגים גדולים, המקום שמונחים דגים גדולים, זה לא המקום שבאים באמצע הסעודה לקחת דג, כי צריך לפני כן סכין, זה לא מעשי.
אין צריכין בדיקה, אלא אם כן רק, הוא יודע שזכרין איז להם חמץ, שהכניסו פעם שם חמץ.
אבל מה כן? אוצרות שכר, המקום שמחזיקים בירה, זה שונה מאוצרות יין שדיברנו קודם. שכר מדברים כאן כנראה על הבירה שאינה חמץ, כן? הבירה של תמרים. אבל שהולכים שם באמצע הסעודה, ואוצרות יין שמסתפקין ממנו שם מונח היין, שאפשר ללכת באמצע הסעודה לקחת משם יין. ובית המלח, אותו דבר, המקום שמחזיקים את המלח. ובית השעווה, המקום שמחזיקים את השעווה לעשות נרות. כל הדברים האלה הולכים באמצע הסעודה. הנר כבה, הולכים לקחת עוד שעווה לנרות. ובית דגים קטנים, המקום שמחזיקים את הדגים, שהם כבר חתיכות קטנות יותר, מוכנים לקחת בסעודה. ובית העצים, המקום שמחזיקים את העצים, הולכים באמצע הסעודה לקחת עצים. ובית המורייס, המקום שמחזיקים את הדגים הכבושים. או חורי הבית האמצעיים, החורים של הבית שבאמצע הבית, שזה המקום שמגיעים בקלות, וכיוצא באלו, מקומות דומים לזה, כן צריך בדיקה.
כאן לא אומרים אם הוא יודע, אלא אפילו הוא לא יודע, אבל זו החזקה שסתמא אשר מכניסין להם חמץ. סתם עניין הוא שבמקומות כאלה קורה שמכניסים חמץ.
הכלל של ידיעה מול חזקה
אומר הרמב״ם, אפילו במקומות האלה אין הפשט שהסתם חזק יותר מהידיעה שלך. ואם ידע בודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. הכל כשהוא לא יודע. כשהוא לא יודע, אני אומר שלדברים האלה יש חזקה שלא, לדברים האלה יש חזקה שכן. אבל כשהוא יודע, הולכים לגמרי לפי הידיעה שלו, לחומרא ולקולא.
הלכה ה (המשך) — בדיקת מרתף, שתי שורות החיצונות
דובר 1: אומר הרמב״ם, כשבודק המרתף, כשבודקים את המרתף, המקום שמחזיקים את היין. יין היו מחזיקים במרתף, כי זה מקום שנשאר קר, יין צריך טמפרטורה טובה. אז עד כמה צריך לבדוק? אין צריך לבדוק בכל המרתף, אלא במקומות שהגיוני שלוקחים משם. בודק ממנו שתי שורות החיצונות. במשנה יש שתי שיטות איך במרתף צריך לבדוק, והרמב״ם אומר לנו את ההלכה, צריך לבדוק את שתי שורות החיצונות. שתי השורות הן הכי קרובות למקום שהאדם נכנס, שהכי חשופות. מה הכוונה? שהיא העליונה, השורה העליונה, וששלמטה ממנה, השורה השנייה. כן, אלה הפרטים של איך היה מונח פעם במחסן היין.
בסדר, עוד דבר חשוב שהרמב״ם אמר.
הלכה ה (המשך) — אין חוששין שמא גררה חולדה
פירוש הרמב״ם מול רש״י
דובר 1: אומר הרמב״ם כך: מה קורה אם אדם כבר… הגמרא אומרת זאת אם הוא כבר בדק, אבל אדם יכול עכשיו להתחיל לחשוב, והכי נמי, המקום הוא לא מקום, בית דגים גדולים הוא לא מקום שאני מניח לפעמים חמץ, אבל קורה מקרה, אני אשא דברים ממקום אחד לשני. אומר הרמב״ם, לא, אין חוששין, אין צריך לחשוש, שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. שאולי בכל מקום יהיה נקרא מקום שמכניסין בו חמץ, כי יש בעלי חיים שנושאים דברים. אומר הרמב״ם, לא, שאם נחוש, אם הולכים לחשוש ממקום אחד לשני, הולכים להתחיל לחשוש יותר ויותר. אפשר תמיד לחשוב חששות כאלה, נחוש מעיר לעיר, ואין לדבר סוף. לכאורה אפשר להתחיל שהעופות אוכלים, אבל במקום שלם שאנו יודעים בוודאי שבאים עופות. אבל על כל פנים, הרמב״ם אומר שאסור, צריך אכן לחשוש כמו מקום, אולי הניחו חמץ, אבל לא להגזים.
נכון, פירוש הרמב״ם, אומר המאור עיניים, המשנה מסבירה שהמשנה לא מדברת, כמו שרש״י לומד שזה מדבר אחרי בדיקת חמץ, שצריך לחשוש אולי הוא עכשיו בדק כאן, ואחר כך באה חיה ולקחה לשם. אלא הרמב״ם מדבר שזה דין במקום שמכניסין בחמץ. שלא אומרים, בכל מקום אולי מקום כי איזו חולדה יכולה לבוא.
הרמב״ם מפרש, מה נכנס מעיר לעיר. אתה מבין כך?
דובר 2: כן, כי מעיר לעיר שם מתכוונים בעיר שכל העיר כבר מיום החמישי, זה לא הרמב״ם. הרמב״ם אומר שפירוש רבינו כן קרה.
דובר 1: אני לא מבין כל כך טוב את פירוש הרמב״ם, כי השאלה לא הגיונית, או פחות הגיונית בראש שלי. זה אומר הלשון מעיר לעיר. המילים ואין לדבר סוף מתאימות מאוד לרמב״ם. שומעים מה הרמב״ם אומר ש… שאי אפשר להגזים בחששות. בסדר, אלא תשעה, לא חוששים כל כך הלאה. אבל כל המניין בית לבית, מעיר לעיר, זה נשמע משהו אחר. העניין ואין לדבר סוף נשמע יותר כמו פשט של רש״י שזה מדבר אחרי הבדיקה, ואולי לא החזירו.
סטייה: ספקא דרבנן בבדיקת חמץ
דובר 1: אפשר לתת כאן קצת כללי הלכה, שכל הדברים האלה הם דרבנן. בדרך כלל היינו אומרים שספקא דרבנן אין צריך להחמיר, אבל רואים שהחכמים אמרו כן, אולי הניחו חמץ, רואים שכן חששו לספקא דרבנן. בדיקת חמץ היא מדרבנן.
דובר 2: כן, אבל זו המצווה. אין מצווה על חששות.
דובר 1: מה אתה יכול לומר מקומות שיש חזקה רצינית? במטבח. אבל ללכת מחוץ למטבח זה כבר רק ספקא דרבנן. אבל רואים שלא, כן החמירו בזה.
דובר 2: אומר רבי, לא החמירו בזה עד לשיעור. החמירו בזה…
דובר 1: אה, אה, אה. הנה. בסדר, הלאה.
הלכה ו — הניח עשר חלות ומצא תשע
דובר 1: עכשיו הולכים ללמוד… כן, בואו נלמד… פעם אחת למדנו שאסור לחשוש יותר מדי, הולכים ללמוד מה אפשר בכל זאת לחשוש. אילו מיני מעשיות יכולות בכל זאת לקרות? לפי הרמב״ם זה מתאים מאוד. זה בכלל לא סתירה. זה עומד חושש אחד, וזה מדבר שלא לומר שכל מקום הוא מקום של הכנסת חמץ. אבל… וכן, הלאה, אבל… מה יש… אוי, מה יש סיבה טובה לחשוש, הוא כן צריך לחשוש.
מה קורה במקרה כזה? אדם בדק ליל ארבעה עשר, ויש את המנהג, נראה שמכאן בא המנהג שעושים עשר פירורים. כן, יש את המספר, עשר פירורים. “והניח עשר חלות” — הוא הניח עשר חתיכות לחם, או עשר… נראה שחלות מתכוון לעשרה כזיתים. חלה מתכוונת ל…
דובר 2: כן, אבל הוא מדבר על שלמות, לא פירורין. חלה מתכוונת ללחמנייה, לבולקה, אני לא יודע איך.
דובר 1: כן, אבל אני אומר סתם שסתם כזית, פחות מכזית היה אולי אחרת, ההלכה כבר הייתה אחרת. אבל החלה מתכוונת לחתיכות שלמות.
דובר 2: כן, אני אומר סתם שהוא מדבר לנו על חתיכות גדולות.
המקרה והדין
דובר 1: והוא חוזר למחרת כשהוא רוצה לעשות ביעור חמץ, והוא מוצא רק תשע.
דובר 2: כן, רבי, אני מתכוון לומר, הוא חוזר והוא מוצא רק תשע, זה אומר שאחת מהן נעלמה.
דובר 1: אז מה היית יכול לומר? היינו יכולים לומר, אני יודע, אין צריך לחשוש, זה רק דרבנן, אין צריך לחשוש. לא, “הרי זה חושש”, צריך כן לחשוש. ו“וצריך לבדוק פעם שנית”. מצוות הבדיקה מתחילה מחדש פעם נוספת. צריך… זה פשוט, כי הוא יודע עכשיו שיש…
דובר 2: אה, למה?
דובר 1: כי כאן אומרים חולדה רגילה, או עכבר בודאי. ומה שאומרים שאין צריך לחשוש שחולדה נושאת ממקום אחד לשני, זה כשאין לנו שום סיבה לחשוב כך. אבל כאן יש משהו רגליים לדבר שזה ודאי. זה ודאי, זה כן ודאי. לאן הלכה החתיכה העשירית?
דובר 2: יכול להיות שמדברים כאן שזה לא… אם זה ודאי לא היה חידוש. מה שספרת וראית עשר היה טעות.
דובר 1: מה קרה?
דובר 2: הלא? אומר לי, לא, חולדה יכולה לבוא. מה אתה יודע בודאי?
דובר 1: אומר הרמב״ם, כן, בודאי. ההלכה היא, זה אני אומר, אתה אולי חושב שכן חוששים ולא חוששים. אם אני יודע, וההלכה היא בעצם שעכשיו אני יודע שיש אבוד חתיכת חמץ. צריך דווקא חולדה, יכול להיות מלאך יכול.
דובר 2: לא, אבל אני עדיין יכול לשמוע, מה האחר? כי סברא אחרת הייתה?
דובר 1: אין סברא אחרת. הוא לא רוצה כאן לומר שאם יש ודאי חמץ בבית צריך לבדוק שוב. זה פשוט שיש חובת בדיקה חדשה. אבל כאן אפשר גם לחשוב שהחולדה נשאה אותו אולי רחוק מאוד. זה עדיין רק ספק. החולדה לקחה אותו, אבל פעם אחת… כל בדיקה היא ספק.
דובר 2: אני מבין מה אתה אומר? צריך לבדוק. אם הוא בודק והוא לא מוצא, הוא לא מצא. הוא יצא את חיוב הבדיקה שלו. אבל עכשיו אתה יודע בוודאי שכאן בחדר הזה יש איזה חמץ. מה מצאת?
דובר 1: כן, לא בוודאי. אתה יודע בוודאי שזה לא בדוק, זו המילה לא בדוק, כי בוודאי יש איזו חתיכה שנמצאת כאן, שנמצאת איפשהו כאן והוא לא רואה אותה.
דובר 2: כן.
דובר 1: הנה, והלאה, הלאה.
הלכה ו (המשך) — ראה עכבר שנכנס לבית וחמץ בפיו
דובר 1: וכן, אם ראה עכבר שנכנס לבית, מקרה כזה, אדם רואה עכבר נכנס לבית, חמץ בפיו אחר בדיקה, כבר בדקו חמץ, כאן הוא רואה עכבר עם חמץ. אז גם, אף על פי, אפשר לחשוב אולי זה מאיפשהו אחר או מה, אבל לא, צריך לבדוק פעם שנייה. זה נכנס לבית שלך, העכבר נוסע לתוך הבית שלך עם חמץ. אז צריך לחשוש שהעכבר ישאיר אותו כאן איפשהו בבית שלך. אז צריך לבדוק פעם שנייה, צריך לעשות שוב בדיקת חמץ.
תרגום לעברית
אפילו אם מצא פירורין באמצע הבית, הוא מצא פירורים קטנים, זה גורם לו לחשוב, אה, העכבר אכל את זה, ונשארו פירורים כשאכל. אין אומרים, הנה, הוא כבר אכל אותה הפת במקום זה וראה פירורין, יש לי כאן אפילו איזושהי ראיה שהוא אכל את זה. לא, זו רק הנחה. ולא עושים כך, אלא חוששין שהוא כן השאיר איפשהו בחור או בחלון. אה, אתה רואה את הפירורים? אולי הפירורים היו. צריך לבדוק מחדש.
כי באמת רואים שתינוק הוא אחרת, אבל עכבר, כי זה לא דרך העכבר לעשות פירורים. אז הפירורים לא קשורים. סתם העכבר עדיין שמר את חתיכת הלחם איפשהו, והפירורים הם סתם, לא שם לב קודם, היו פירורים. או ששמת לב, לא משנה, אין לזה קשר.
אם לא מצא כלום, אם הוא לא מוצא כלום בחור או בחלון, הרי זה בודק עליו.
הלכה ט׳: תינוק וככר בידו – דין פירורין
דובר 1: יש לך אפילו את הרגלים לדבר, הפירורים הם העדות שהילד אכל את הלחם. למה? דרך התינוק לפרר בעת אכילתו, ילדים מפוררים כשהם אוכלים, אבל אין דרך עכבר לפרר, עכברים לא מפוררים. ואם לא מצא פירורין כלל, אבל אם הוא לא מצא שום פירורים, אז כן זה אותו דין כמו קודם אצל העכבר, וצריך לבדוק אולי הילד לא אכל את זה, אלא הניח את זה איפשהו.
חידוש: פירורין אין להם בכלל חשיבות
דובר 1: משהו שרואים כאן מעניין הוא שהפירורים עצמם, לכאורה אף פעם לא צריך לבדוק. כך יוצא כאן כל כך ברור, כי לא כתוב שצריך לאסוף את הפירורים. ואתה רואה שאם יש פירורים, אומרים “אה, הוא פטור”, כי אלו הפירורים מזה. פירורים הם סתם כך בטלים. אני לא יודע מה כתוב. כתוב כאן שפירורים זה לא דבר שצריך לבדוק. כך כתוב, אני מתכוון, לכאורה בפירוש בהלכה. פירורים יהיו הפקר.
דובר 2: אה, עכשיו אומרים אצל מצות פירורים.
דובר 1: כן, אני לא יודע מה הקשר. לא צריך להפקיר. זה ממש הפקר. זה לא נחשב כעפר, זה כעפר. כך נראה.
דובר 2: כן. אני לא יודע. זה רק דיוק.
דובר 1: לא, כך זה באמת. בהלכה אומרים שדברים שאין להם בכלל חשיבות, פירורים קטנים, זה ממש לא חשוב כלום.
דובר 2: כן. אוקיי. כן, הלאה.
הקדמה להלכות ספיקות בבדיקה
דובר 1: טוב, עכשיו נלמד מתי יש ספקות. עד עכשיו למדנו שזה בטוח שזה בנוי על אותו הדבר. זה בנוי על אותו מצב, כלומר שהוא בדק עשרה ונשארו רק תשעה. אבל אין ספק אם התשעה הם חמץ או מצה. בקיצור, הכל באותו מצב שהוא יודע שנשאר משהו, אבל זה לא ודאי שנשארה חתיכה, אלא יש ספק כזה.
מחלוקת רמב״ם וראב״ד: האם ההלכות שייכות לבדיקה או לביטול
דובר 1: והרמב״ם לומד שכל ההלכות האלה קשורות להלכות בדיקה. מאוד מעניין. הראב״ד לדעתי חולק, כי הראב״ד אומר שהוא לא מבין, אם יש ספק צריך מיד להיות…
דובר 2: כן, אתה רואה שהראב״ד חולק?
דובר 1: אני רוצה להשאיר כאן בהלכה. הלכה י׳, אומר הראב״ד, שהוא לא מסכים עם כל הדבר, כי הראב״ד אומר שכל ההלכות האלה, הסוגיות עומדות בגמרא, כל הספקות האלה מדברים על ביטול שהוא מדאורייתא, אבל בדיקה היא רק מדרבנן. צריך להיות סתם שברגע שיש ספק צריך להיות ספק דרבנן לקולא, ולא צריך לעשות… חוץ מזה הראב״ד חולק על כמה מהכללים של הרמב״ם שהוא עושה כאן.
על כל פנים, עצם ההלכה, הרמב״ם לא נראה שהוא מדרבנן. יכול להיות שאם יש רוב שיש ספק, צריך לדעת. ספק דרבנן צריך כן להחמיר, אבל באופן יסודי, אני מתכוון שיש מחלוקת אם כל ההלכות האלה קשורות להלכות בדיקה או להלכות ביטול.
קושיות על הראב״ד
קושיא א׳: בדיקה פירושה לחפש ספקות
דובר 1: אני לא מבין את הדבר של הראב״ד, כי כל דין בדיקה בחורים ובסדקים אומר שאני לא מסתמך על זה. מה פירוש בדיקה? שאני לא מסתמך. בדיקה בחורים ובסדקים. צריך לחפש אולי יש בחור. בחור זה כבר ספק.
דובר 2: כן, אבל זה אותו דבר.
דובר 1: המילה בדיקה פירושה שצריך לחפש. זה בכלל…
דובר 2: לא, אני לא מסכים.
קושיא ב׳: ביטול אינו ספציפי
דובר 1: אבל הדבר השני שמפליא אותי על הראב״ד הוא שביטול הוא לא… הוא יכול לומר על כל העולם, הכל בטל, הכל בטל. איך קשורים כל הספקות הגדולים והקשים האלה? ביטול הוא לא על חתיכת הלחם הספציפית. ביטול הוא שאם יש איזה חמץ, או… נאמר בדרך.
דובר 2: לפיך נאמר את זה.
דובר 1: לא, אני שואל. אדרבה, תגיד לי. הראב״ד אמר שכלום על חמץ שאתה לא יודע. רק נאמר שביטול פירושו שהוא לוקח חמץ ומבטל אותו. לא נאמר כלום, הוא מבטל חמץ מליבו. הוא לא אמר על מסוים, הוא לא מבטל, איך יש כל חמץ בטל.
דובר 2: זה אתה אומר.
דובר 1: וזה לא כתוב עדיין, לא מהר״ם כלום לא כתוב. אני אומר, בראב״ד נראה משהו כמו… הביטול צריך להיות ספציפי. על החתיכה הספציפית, הוא צריך לדעת איפה זה?
דובר 2: לא, צריך לדעת שהוא עדיין חייב, רק לא בוטל, הוא הרים מפולי רב.
דובר 1: כל הספקות האלה, למי נפקא מינה, אני לא יודע. ואיך בכלל נעשים סוגי מעשים כאלה? ואני זוכר שלמגיד משנה אין זמן ללמוד את כל ההלכות האלה.
דובר 2: כן, בוא נראה. לא. אחד. אהם… איפה, אתה מאוד ביסי. כן כן. מה כן כן?
דובר 1: אבל מישהו מדבר על זה, האם הבדיקה צריכה להיות ספציפית על החמץ שיודעים?
דובר 2: בדיקה?
דובר 1: אני מתכוון לביטול. לא למדנו כלום עד עכשיו על…
דובר 2: אבל אתה רואה את זה כן כאן בהגהות הראב״ד.
דובר 1: הוא לא מתכוון לזה, הוא מתכוון לומר שזה לא נושא של בדיקה, הוא מתכוון רק שצריך לבטל.
דיון: איך עושים ביטול?
דובר 1: בוא נבין, אדם רגיל צריך… מה שהרמב״ם אמר שצריך לומר משהו בביטול?
דובר 2: אבל בגמרא רואים שיש דבר כזה שצריך לעשות, נכון?
דובר 1: השאלה היא, האדם צריך עדיין לבטל את החמץ שלו. אם אין לו חמץ, נניח, אצלנו כבר כתוב בסידור מבטלים כל שבוע, אתה לא תופס את המעשה. אבל לא כתוב בגמרא שיש סידור כזה, והרמב״ם לא כותב סידור כזה. כתוב, אם אדם יודע שיש לו חמץ, צריך לבטל. צריך לבטל עכשיו. ובשבוע, אתה חושב שהוא ביטל משהו קל, הוא יגיד, צריך באמת לבטל. זה מאוד קשה. אני לא יודע אם זו האמת.
סיכום המחלוקת
דובר 1: והמחלוקת נאמרת בעיקר על השאלה האחרת, האם יש ספק דרבנן על הענין של בדיקה. נראה שהרמב״ם סבר שלא אומרים על זה ספק דרבנן, אולי כי דין בדיקה עצמו הוא שצריך לעקוב, צריך לוודא, ולא יכולים להסתמך על ספקות. זו סברא יפה שצריך לחשוב עליה.
אבל אני מבין כן, הפשט הפשוט, מה שאתה אומר שהפשט הפשוט לא מסתדר, אני לא יכול שזה לא מסתדר, כי כל הדבר הוא קצת תיאורטי. כמו בגמרא יכול להיות אלף שתיים, כאילו רק הוא חייב חטאת, ואין מה שמביאים חטאת. זה רק אם הוא עובר או לא עובר. ומה פירוש עובר? עובר זה בטוח רק עובר אם הוא לא מבטל, נכון? וזה אומר שהוא צריך לבטל. אתה שואל, כביכול לעשות ביטול על צד שהוא צריך. הוא לא יכול, אבל מדברים באופן כזה. זה פרקטי, פרקטי.
דיגרסיה: ענוותנותו של הטור
דובר 1: אם אני זוכר, זכרתי היום, או מישהו שראיתי בילקוט פסח כותב על איפה הטור בהלכה, זה סימן למשל איך מסתכלים בטור. אם אני זוכר, ו… כן, אם אני זוכר, והטור הוא מאוד טוב, אני זוכר. טור באבן העזר תל״ט מביא את הסיכום של ההלכות מהרא״ש, לא מהרמב״ם, והוא מפרט כך: יש דין סתרמב״ס באילו פסקי הלכות, ונאלאתי לכתבון. ורגשי כתבתי הנכון. הוא כותב את הסך הכל שלו, ולכאורה הסיבה למה הוא עושה זאת היא כי לא נעשות כל כך הרבה שאלות. זה מאוד אפשרי, הסיבה למה יש כל כך הרבה הלכות קטנות היא כי יש דין, אומרים דרשת שבת הגדול, יש דין שלושים יום צריך לומר דרשות, צריך לדבר על הלכות פסח, צריך להיות חומר, כן? יש מספיק דברים מעשיים בפסח, לא?
יש לי תמיד הנאה כשאני רואה קטע כזה, יש לי תמיד הנאה כשאני רואה קטע כזה, לדמיון שלנו תמיד שהפוסקים היו מלאכים, היה להם תמיד כוח ללמוד. הטור התאמץ, הוא עשה עבודה קשה, הוא כתב ספר על כל השולחן ערוך, שלא לדבר על הבית יוסף.
אבל אני אגיד לך, ראיתי בפרשת ואתחנן אצל עשרת הדברות, אומר רש״י על החלק הראשון של עשרת הדברות, שעשרת הדברות כבר מפורש היה בפרשת יתרו. וזה סתם רבינו בענווה, הוא לא הולך לחזור שוב, כי בכל מקום צריך להתאים כשלומדים חומש רש״י של השבוע. אה, זה כי בזמנו של רש״י לא הלך כל כך לאט, הוא דמיין שהעולם יחזור כבר.
הספר של היום, קודם כל, הוא רוצה לעשות את הספר שלו גדול, זה זול הנייר. ושנית, הוא לא סומך על העולם שתחזור לבדוק בכלל. צריך לומר כל דבר שוב, כולהו ואילו עולהו, עשר פעמים אולי העולם ילמד את זה.
הלכה י׳: תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ – כל קבוע כמחצה על מחצה
דובר 1: אוקיי, בוא נמשיך. אומר הרמב״ם הקדוש, אוקיי, בוא ננסה ללמוד, אבל אם אתה יודע שלמדן מאוד שמח איתך.
דובר 2: כן, זה חי.
דובר 1: כן, זה דומה להלכות של תשע ציבורין, איפה, תשע חנויות. אז כך, שני ציבורים, יש שני ערימות לפניו. הניח תשע ציבורין, כן, כאן מתחיל.
דובר 2: כן, כן.
דובר 1: הניח תשע ציבורין של מצה, אדם הכין את הפסח שלו, והוא השאיר תשע ערימות של לחמים שהם מצה, ואחד, והיתה ערימה אחת של חמץ. בא עכבר ונטל. ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם הוא לקח חמץ, או שהוא לקח מצה.
דובר 2: כן, הגמרא אומרת על זה, חולדה זה לא נבואה, אז הוא לא יודע לקחת רק מהכשרים, כן?
דובר 1: לא, אני זוכר שכאן יש את הבדיחה בגמרא. הגמרא גם עושה לפעמים בדיחה טובה, בחולדה נבואה.
ובא לבית בדוק. ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם הבית לקח מהערימה, אם הוא היה בית טוב, הוא לקח רק מהמצה והציל, או שהוא לקח חמץ, ונכנס לבית בדוק. מה ההלכה עכשיו? ההלכה צריך לבדוק, צריך לבדוק. למה? כי שכל קבוע כמחצה על מחצה. כל דבר שהוא קבוע, מקבל דין כמו מחצה על מחצה?
הלכה י (המשך): ציבור אחד חמץ וציבורים של מצה — קבוע כמחצה על מחצה
דובר 1:
הגמרא גם עושה לפעמים בדיחה טובה, כביכול דנביאה. ובא עכבר ונטל ולא ידענו, אנחנו לא יודעים אם העכבר לקח מהערימה, אם הוא היה עכבר טוב, הוא לקח רק מהמצה והציל, או שהוא לקח חמץ, ונכנס לבית בדוק. מה ההלכה עכשיו? ההלכה צריך לבדוק, צריך לבדוק. למה? כי שכל קבוע כמחצה על מחצה. כל דבר שהוא קבוע, נעשה מחצה, נעשה, מקבל דין כמו מחצה על מחצה. ואף על פי שיש כאן תשע ציבורים של מצה, אבל לא הולכים אחר רוב בדבר כזה, אלא רואים את זה כשווה בשווה.
לכאורה הראב״ד היה גם כאן אומר שמדברים רק לענין הלאה. על מה הראב״ד? יש כאן בטוח. כלומר, צריך לשאול על הדבר האחר האם הראב״ד גם חולק, כי כאן יש ממש ספק. אולי נעשה ממש ספק, שקול. ספק שקול שייך באמת לנושא של ספק דרבנן. זה הכלל.
ביאור הסברא של קבוע — למה רוב לא חל
מה פירוש קבוע? כי הציבורים קבועים. כלומר, העכבר לקח אותו ממקום שהוא קבוע. מה קורה במקרה אחר? חותך ציבורים. אני מתכוון ש… חסר משהו? אני לא יודע. אני רוצה לומר, אני מתכוון שהלומדים נעשים מאוד מבולבלים עם הסוגיה של קבוע ופרוש וכן הלאה. אני מתכוון שהסברא היא מאוד פשוטה.
המקרה המקורי פירושו כך: אני הולך לתשע חנויות, כן? זה בא מתשע חנויות, נכון? הנושא של קבוע, כן? זה המקרה המקורי של קבוע. וזה עושה מאוד הרבה סנס, שלא בא הרוב. רוב הוא כש… אני לא יודע איך אני אומר את זה, אבל אני אספר לך מעשה.
בוא לכאן, היה עשר… הלכתי לעיירה יהודית, יש כאן עשר… אני הולך להבין למה יהודי בכלל היה, אבל קיצור, יש כאן עשרה קצבים יהודיים, תשעה כשרים, אחד טרף. והוא עכשיו בקצב, הוא לא יודע באיזה קצב הוא עכשיו. כן, משהו מאוד טוב. והוא שואל, אני אומר, מה פירוש סתם? אני כאן! אין סתם. סתם זה כשאתה לא יודע איפה אתה, כשאתה לא יודע מאיפה בא משהו, כשיש ספק. אין ספק, יש ספק, אבל זה מאוד קשה לומר רוב. אני כאן רק בחנות אחת. אתה רק בחנות אחת. החנות האחת אתה לא יודע איזו היא. כן, משהו כזה.
אני מתכוון שכל אחד ישמע… אבל אתה עדיין תגיד שלכל חנות יש לו סיכוי להיכנס לשם. זה לא שהסיכוי הוא… אני לא יודע מה המילה סיכוי. לא, במקום לראות… בוא נוציא את המילה סיכוי, כי זו מילה שלימדו אותנו מהזמנים של היום ולא יודעים מה זה אומר. היום גם אף אחד לא יודע מה זה אומר, אין הבדל, זו חקירה אחרת.
אני רק אומר שבשכל הישר, אתה מספר לאדם את המעשה, והוא אומר, כמו שאתה אומר, איפה אתה? סתם אתה איפה שהרוב. אבל המילה קבוע גם עושה הרבה סנס. אני כאן.
אתה אומר לו, מה שאין כן כשבא יהודי מהמרחק, כן, אתה שואל אותו, מאיפה בא יהודי? הוא בא מלונדון, מאנגליה, הוא אומר. רוב היהודים מאנגליה באים מלונדון. שלושים יהודים במנצ׳סטר גם, אני לא יודע, אין לי מושג, אני אומר אמת, אבל נניח, כן? סתם אתה בא מלונדון, כי רוב האנשים שבאים מאנגליה באים מלונדון.
אבל יהודי נוסע לאנגליה, אני רואה את ההבדל, הוא נוסע לאנגליה, הוא אומר, איפה אתה? לאן אני אסע? סתם אתה צריך לנסוע ללונדון. מה הקשר? אתה תופס מה ההבדל? לאן אני הולך, אני הולך לשם, ואחר כך אומרים באתי משם, וחתיכת הבשר או החמץ, חתיכת הלחם היא משם. זה עושה מאוד מעט סנס. כל אחד יכול לשמוע את ההבדל שזה מאוד שונה לומר, אה, סתם אתה שם, כי יש רוב שם. זה לא כל כך… זה לא אותו רוב.
זה מאוד פשוט, ההבדל הוא מאוד פשוט. אפשר לומר תורות על כל אחד, אבל אני מתכוון שההבדל הבסיסי, כשחושבים על הציור של תשע חנויות, כל אחד יכול לראות שזה עושה הרבה פחות סנס לומר רוב על סוג מקרה כזה מאשר על מקרה אחר. בטח זה לא נעשה ודאי, זה נעשה ספק. מבינים?
אחר כך כשעושים מזה הפשטות ורוצים להחיל את זה על מקרים אחרים שאין בהם את הסברות הבסיסיות, באמת נעשה מאוד מסובך. אבל אני מתכוון שהמקור הוא מאוד פשוט.
צריך להוציא את המושג “סיכויים”
תרגום לעברית
המפתח לזה הוא שצריך להוציא את המילה “סיכויים”, כי אם אנחנו חושבים על סיכויים כמו שאנחנו חושבים בימינו, זה יהיה גם אצל קבוע אותו הדבר. כי אפשר לומר שבכל ערמה יש סיכוי שהוא יפול לשם, אז יש תשעה סיכויים. אבל אם מוציאים את המילה סיכויים ואומרים שחכמים לא מסתכלים על סיכויים, אלא מסתכלים על ספיקות אחרת, אז מבינים מאוד יפה את החילוק.
אני גם לא יודע מה זה אומר סיכוי, זה האמת. זה הרי גם, הוא אומר שבא יהודי מלונדון. טוב מאוד, אז אני מסכים, כי רוב אנשים, רוב אנשים גרים בלונדון. טוב מאוד, זה רוב, רוב יהודים, רוב יהודים אנגלים הם מלונדון. טוב מאוד, אז הוא מסתמא מלונדון. זה לא ודאי, זה גם מסתמא, אבל זה רוב. זה רק רמות של הכרעות בספק, אמת, ואף אחד מהם הוא לא ודאי. יכול בהחלט להיות שהוא בא ממנצ׳סטר, יכול גם להיות שהוא בא מלידס, עוד שני יהודים, אוקיי? אבל… אבל אם אני נוסע ללונדון, ואני אומר, “מסתמא נסעתי ללונדון, כי רוב הפעמים נוסעים ללונדון”, זה לא הגיוני. זה הרבה פחות הגיוני, לפחות.
דובר 2:
אוקיי, זה הרי… זה הרי מקרה קיצוני. זה נכון שהמילה “הגיון” היא מוזרה.
הלכה יא: שני צבורים, שני בתים, שני עכברים — אין כאן קביעות
דובר 1:
אוקיי, שני צבורים. בואו נלמד הלאה. שני צבורים. בואו נעשה את המעשה יותר מסובכת. יש שתי ערמות, אחד חמץ ואחד מצה, ויש גם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ויש גם שני עכברים, ואחד לקח חמץ ואחד לקח מצה, ואנחנו לא יודעים מי הלך לאיזה בית.
או מקרה דומה: שני בתים בדוקים, שני בתים נקיים שכבר בדקו, ויש ערמה אחת של חמץ, ובא עכבר ונטל, ואנחנו לא יודעים לאיזה מהם הוא נכנס. או שאנחנו יודעים כן לאיזה הוא נכנס, אבל בדק ולא מצא כלום, והוא לא יודע אם הוא השאיר את זה כאן או שהלך הלאה איתו. או שבדק, או שהוא נכנס והוא מוצא כן עוגייה, אבל השאלה שלו היא אם העוגייה היא זו שהעכבר הביא, או אולי יש עוד איזו עוגייה כאן.
אז ההלכה בכל אלו… מה? משמע לברכה בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה, שאין כאן קביעות. כי עכשיו הרי השאלה לא קרתה עכשיו אצל הערמות, השאלה היא הרי עכשיו בבית שבו הוא נמצא, והשאלה היא כבר… המעשה כבר עבר. כאן זו לא השאלה לאיזו ערמה הלך העכבר, כי הוא הלך לשתיהן. השאלה היא, או שיש שני עכברים, זו לא השאלה. השאלה היא, פרוסת הלחם שנמצאת כאן, מאיזו ערמה היא באה? מסתמא היא באה מהרוב. טוב מאוד.
תירוץ המגיד משנה — בדיקת חמץ עיקרו על הספק
דובר 2:
דרך אגב, הוא אומר דווקא שהסברא שלך שאמרת היא מה שהמגיד משנה אומר, שהאחרים שמצדיקים את שיטת הרמב״ם היא שדווקא כי בדיקת חמץ עיקרו על הספק, מחמירים בספיקות. כמו הראב״ד, הרמב״ם עונה אחרת מהראב״ד.
דובר 1:
עדיף שאומרים בעצמנו, כי אז אפשר בעצמנו לחשוב אם זו סברא טובה, לא נעשים מוטים שהרא״ה הקדוש אמר, אני מתחיל להרגיש שאני שואל את עצמי את השטויות, אני לא יודע. לא ממש צריך ללמוד ככה, אבל חשוב לא ללמוד ככה, כי אדם צריך הרי שתהיה לו גם דעה משלו, לא?
דובר 2:
כן, כן. גם ככה זו תורתו, לא… לא, אוקיי, זה שיחה בדרך הלימוד.
דובר 1:
כן, הלאה.
הלכה יב: מקרים שבהם צריך כן לבדוק — חששות חדשים
דובר 1:
מה קורה ככה? הניח חמץ בזוית זו, הוא הניח חמץ כאן, והוא חוזר, הוא מוצא את זה במקום אחר. מישהו הזיז את זה. האם הוא יכול לחשוב שהעכבר לקח את זה מכאן והניח כאן? או שאפשר לחשוב, לא, העכבר לקח את זה מכאן ונשא לגמרי למקום אחר, ואת זה העכבר הביא לגמרי ממקום אחר.
או שהניח תשע חלות ומצא עשר, הוא השאיר תשע, כאן הוא מוצא עשירית. מאיפה העשירית? האם הוא יכול לחשוב, אוקיי, שוב, ברוך ה׳, זה מונח כאן חברים. או שהוא יכול לחשוב, לא, פעם אחת משהו קרה כאן שינוי, העכברים כאן פיקדו, אז מי יודע מה עוד הם עשו? אולי הם הביאו עוד אחד אחד עשר והוא מוסתר.
או שהיו תשעה צבורין, תשע ערמות של מצה ואחד חמץ, ופירש ככר מהם, לחם אחד נעלם מהכל, ואין ידוע, אני לא יודע אם הלחם נעלם מתשע המצות או מהחמץ האחד. ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק, הוא נכנס לבית שבדוק מחמץ.
או שבא עכבר ונטל חמץ, וספק נכנס לבית זה או לא נכנס, ראו עכבר הולך עם חמץ, ולא יודעים אם הוא נכנס.
בכל אלו, כל אלה צריך כן לבדוק. למה? כי זה לא פירוש. אין כאן רוב, אבל זה הפוך מרוב. הרי התווסף עוד אחד, יש כאן סוג אחר של ספיקות בכלל. התווספו חששות חדשים, אולי באים עכברים, אולי באים עכברים, אולי באים עכברים. אז את הדברים האלה צריך לבדוק, כמו שלמדנו קודם. על ספק כזה צריך לבדוק, כמו שלמדנו קודם.
הלכה יג: נכנס עכבר ויצא עכבר — תליה
דובר 1:
הלאה, עוד ספיקות. נכנס עכבר לבית וככר בפיו, ואחר כך רואים עכבר יוצא גם עם ככר בפיו. אז אדם שיש לו חששות יתרים היה יכול לחשוב, אולי זה עכבר חדש? העכבר הניח את הככר, והעכבר החדש הוא כבר עכבר אחר. אומרים, לא, אומרים הוא הראשון שנכנס הוא האחרון שיצא. להפך, אפשר כן לסמוך על כך שזה אותו עכבר, והוא הלך עם החשבון שלו. זו תליה, כלומר כמו תליה, כן? אומרים.
אבל היה הראשון שחור וזה שיצא לבן, לא אומרים שבינתיים הוא הזדקן, או שאני לא יודע מה הוא אותו אחד, אלא משהו קרה לו. כן צריך לבדוק, כי אז לא יכול לומר הוא שנכנס הוא שיצא.
נכנס עכבר בכיכר בפיו, יצאה משם חולדה בכיכר בפיה, זה אותו דבר צריך לבדוק, כי זה לא אותו מי שנכנס ויצא.
יצא עכבר בכיכר בפיו, אז אינו צריך לבדוק, כי אומרים שזו הככר שהיה לו כל הזמן, לא שפעם אחת רואים עכבר עם ככר צריך לפחד שהיו יותר מככר אחת.
נחש שנכנס לחור ופת בפיו? אנחנו יודעים בוודאי שהלך נחש עם פרוסת לחם. אז ההלכה היא כמו חור שצריך בדיקה, אבל כיוון שצריך בדיקה כי ראינו שהנחש הולך לשם, האדם עצמו בוודאי לא רשאי לבדוק כי יש חשש סכנה. אבל אם אדם חשב, אולי צריך בכל זאת לעשות כל כך השתדלות שהוא הולך לקרוא למקצוען ולהוציא את זה? אין חייב לו חובה להוציאו. זה מסתמא דין בעמוד א׳ שלא צריך ללכת כל כך רחוק, פעם אחת שיש חשש סכנה פטרו לגמרי, לא צריך על זה.
סכנה פוטרת לגמרי
גם למשל אצל הגוי, לא אומרים למשל שהוא צריך עכשיו ללכת לקנות מתנות מהגוי ולהוריד עורך דין שיסביר לו, כי פעם אחת שיש סכנה, אותו דבר כאן, פעם אחת שיש סכנה החכמים פטרו.
מתאים ליסוד שבדיקה עיקרו על הספק
דובר 2:
לכאורה זה מתאים למה שאמרת שכל דין בדיקה הוא על ספק, היית אולי אומר שעל זה הוא אומר בסוף דבר.
דובר 1:
זה מתאים כאן מאוד בסוף דבר עם הדבר שאמרת שכל דין בדיקה הוא על ספק. אתה רואה, בדרך כלל חכמים אומרים ספק לא צריך לחשוש. כאן משהו הם מחמירים על ספק, אז עד כמה רחוק הולכים? אומר הוא שרק כשזה הגיוני, וגם כאן הוא חשב שיש סכנה. גם, מסתמא הנחש עוד לא אכל את הלחם, כי בשביל זה הוא לקח אותו.
כזית חמץ שבשמי קורה — חמץ למעלה ליד התקרה
דובר 1:
לכאורה, זה מתאים שאמרת שכל דין בדיקה הוא על ספק. היית אולי אומר שעל זה בא הצד השני, הדבר האחד בסוף. זה מתאים כאן מאוד בלבוש סופר עם הדבר שהוא אמר שכל דין בדיקה הוא על ספק. בדרך כלל חכמים אומרים ספק לא צריך לחשוש. כאן משהו הם מחמירים על ספק, אז עד כמה רחוק הולכים? אומר הוא שרק כשזה הגיוני, וגם הוא לא אכל את הלחם, בשביל זה הוא לקח אותו.
אני מתכוון, הרי יש ספק גם שאין יותר את הלחם, כי הוא אכל אותו. אה, אני לא יודע המילה היא לא ספק? והמילה היא ספק? שניהם, זה בוודאי קשור לזה.
דיגרסיה: עלות הבדיקה
הוא מביא גם שחברת המים חברים, אני לא יודע, חבר החובר הוא מאוד יקר, לא יכולים להראות לאדם. רואים הרי כל הזמן. אני לא יודע, הליטאים של היום לא מבינים כל כך טוב, אבל יש שיעור כמה צריך להוציא בעולם. כל דבר, בדיוק. החכמים יאמרו, בוא הנה, כל הבדיקות עולות כסף, נכון? אני מתכוון, למדנו, אנחנו הולכים ללמוד אחר כך על זה, על כסף. אבל זה עולה זמן. משהו טרחה, משהו החכמים חייבו. אבל מאה דולר? מה זה אומר שזה יקר החברים? שירות מקצועי, זה עולה שלוש מאות דולר.
וסתם יש בזה כללים של כמה אדם צריך להוציא לדאורייתא, לדרבנן. זה לא כללים, זה הרבנן עצמם. מה זה אומר כללים? דרבנן אומרים, בוא הנה, כל כך יקר? עד כדי כך, כאן הרי גם, זה שניהם, זה… ומניחים מראש דבר כזה. כל הדבר הוא כאן אחד. וזה לא שהאדם לא הולך לפסח ללכת ולאכול כי זה לא מסתובב יותר.
דיגרסיה: הגמישות של ההלכה
בקיצור, אני רק אומר שזה מאוד מעשי ההלכה. אני לא מבין לעולם, אמרתי כבר מספיק פעמים, אני לא מבין לעולם את האדם ההלכה, אסור ללכת נגד ההלכה. אני לומד הלכה. ההלכה היא המערכת הכי גמישה שהומצאה אי פעם. לכל דבר יש היתר. יש היתר, הרי תמיד יש דרך החוצה, הרי תמיד יש היתר. זה מאוד לא אידיאולוגי, זה מאוד לא… הקדושים… נעשים כל הדברים מקרה אם זה ממש… זה לא שחור ולבן. יש פעמים שנעשים חזקים, יש פעמים שיש דבר שההלכה אני צריך לעשות, אבל רוב ההלכות לא. רוב ההלכות, לימוד ההלכות הוא על פי רוב למצוא. כן, באופנים כאלה צריך דווקא לא.
נו, אתה יכול לעצור רגע?
דובר 2:
כזית חמץ שבשמי קורה.
דובר 1:
טוב מאוד. כן.
הלכה יד: כזית חמץ שבשמי קורה
דובר 1:
אז זה עוד כאלה מההלכות של עד כמה רחוק צריך לבדוק. כמו שלמדנו כמו בחור צריך ללכת עד אל מקום שידו מגעת. ההלכה הדומה היא ככה, כזית חמץ בשמי קורה, כזית חמץ שנמצא למעלה ליד התקרה, ליד הקורה למעלה, מחייב הנותן להביא סולם להורידו, מחייבים את האדם שהוא צריך להביא סולם להוריד אותו. למה? שפעמים יפול משמי קורה, יכול ליפול.
זה מעניין דווקא ההלכה. כאן נראה דווקא כן קצת כמו שהעניין הוא שהוא הולך לאכול אותו. כי אם זה לא קשור לאכילה, מה איכפת לי שזה הולך ליפול או לא?
הסברות ב״שפעמים יפול”
אולי המילה היא שעכשיו זה במקום שלא חייבו בדיקה, אבל זה יכול להיות מקום שחייב בדיקה. אולי זו המילה. לא כאכילה, אלא כשזה משהו שהוא כמו עמוק עמוק בחור שלעולם לא יוצא משם, בכלל לא חייבו בדיקה. קודם כל יש נושא של קושי. אבל אתה רואה כאן שכל הקושי לא שינו. הוא צריך כן להביא סולם להוריד אותו, והסיבה היא שמא יפול.
שמא יפול זה הפשט שכי זה יכול מאוד בקלות להיות במקום שחייב בדיקה. אני מתכוון, אם אומרים שהמילה היא לא על אכילה, זה היה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב. עכשיו זה דווקא מקום שאולי פטור מבדיקה, כמו משהו שהוא מאוד עמוק בחור. אבל זה יכול ליפול ולהיות מקום שחייב בדיקה, בגלל זה צריך לקחת סולם.
החור חייב בדיקה, אבל מקום שידו מגעת. אני אומר שהקורה היה יכול להיקרא מקום שאין ידו מגעת. ידו מגעת פירושו בלי ציוד מיוחד, בלי סולם, בלי כלים מיוחדים. אבל משהו שבחור לא יעלה. זה יכול ליפול, וכשזה ייפול הרי זה יהיה מקום שחייב בדיקה. ביום טוב לא יכולים לבדוק.
דובר 2:
כן, המגן שלי אומר משהו כזה. על מה?
דובר 1:
לא, הוא מדבר על תוכנית אחרת כשהראב״ד. לא הבנתי. מה הוא אמר שזה?
בואו נלמד את ההלכה הבאה, אולי לומר.
הלכה טו: חמץ בבור
דובר 1:
היה חמץ בבור, אז פעם אחת אין חייב נותן להעלותו, כי זה לא יעלה. דברים נופלים למטה, יש כוח משיכה. בדרך כלל דברים נופלים למטה ולא למעלה. זה מנהג העולם. הם כולם עוקבים אחרי תיאוריית איינשטיין משהו. אין מחייבין אותו להעלותו, אלא מבטלו בלבו ודיו.
דיון: למה עוזר ביטול אצל בור?
על זה עוזר ביטול. אז על זה אני רוצה כאן לחשוב, או אם המילה היא כל הזמן שמא יבוא לאכלו, זה מתאים מאוד פשוט, כי זה ייפול, הוא יכול לאכול אותו, אז יש החשש שהוא יאכל אותו.
אבל אם החשש הוא לא שמא יבוא לאכלו, שהחכמים תיקנו בדיקה סתם ככה כדרגה גדולה יותר של תשביתו, אפשר גם לשמוע שאז כשיש סיכויים גדולים שזה ייפול, וביום טוב, כל חיוב בדיקה הוא ערב יום טוב, צריך כבר עכשיו לחשוש, כי זה יכול ליפול יהיה זה מקום שמתחייב בדיקה. ואפשר לחשוב ככה.
דובר 2:
אני מבין, אבל לכל הדעות, אפילו הרמב״ם אומר שזה קשור לתשביתו, הנקודה של תשביתו היא בוודאי כדי שלא יאכלו. כלומר, הטעם של בל יראה. בל יראה גם חשוב יותר מאכילה.
דובר 1:
בל יראה, לא, עומדים, בל יראה גם כדי שלא יאכלו.
דובר 2:
גם שלא יאכלו?
דובר 1:
כן. מה הוא התכוון? זה מנדלינג מנג׳מנט? דבר קיצוני?
דובר 2:
לא, זה לא דבר קיצוני. זה בוודאי כדי שלא יאכלו. אני מתכוון שזה פשוט ככה.
דובר 1:
נכון אוקיי, בואו נלמד.
הלכה טו: כפת שאור וביטול חמץ
כפת שאור שייחדה לישיבה
דובר 1:
עכשיו אנחנו הולכים ללמוד איך אפשר כן לבטל, או שאור, בואו לא עם זה. איך זה נעשה בטל, איך מסתכלים על החמץ שהוא בטל.
אז ככה, כפת שאור, אדם היה לו למשל ערמה גדולה של בצק. לא ערמה, כפת שאור היא הקערה שבה מחזיקים את השאור. אה, והשאור התקשה. ונשאר בפנים השאור, ועכשיו הוא משתמש בכל הדבר כמו ספסל.
דובר 2:
הוא אומר שזה מתכוון לשאור עצמו, זה התקשה.
דובר 1:
זה התקשה, והוא משתמש בכל הדבר כמו ספסל. עכשיו יש לו ספסל כבד, הקופה עצמה אם הוא היה יושב עליה היתה נשברת, אבל עכשיו היא מלאה בבצק קשה.
אני מבין מה זה אומר קופה? קופה פירושה הבצק עצמו, או משהו ש… לא סל, טעיתי, הסל הוא ההלכה הבאה. הוא אומר כן קופות שאור נראה… הגאונים מתרגמים סל, או כשהבצק עצמו נעשה כמו ספסל. בצק מוקשה שמתחילים להשתמש בו כספסל. שייחדו לישיבה שמיועד מעכשיו שהולכים לשבת עליו.
אז השאלה היא אם אנחנו מסתכלים על זה כחמץ, או אנחנו מסתכלים? לא, החמץ כבר לא כאן, עכשיו זה ספסל. זה תלוי.
אז ככה, אם טח פני מיט היט, אם הוא מרח אותו בטיט, הרי זה בטלה נעשה בטל מזה, אז החמץ כבר לא חמץ. כלומר, אנחנו לא מסתכלים על זה כאור, אנחנו מסתכלים על זה כספסל, ומותר לקיימה. כן. את זה אפילו לא צריך לבטל. זה לא חמץ כזה שהוא לא… תראה לא רק כאילו זה כבר לא, זה חמץ לשעבר. זה חמץ לשעבר.
הסבר: למה זה בטל?
זה לכאורה, כאן נכנס מאוד הרב שלמד בפרק א׳. כלומר, בעצם כל השיעורים, אולי יש להם ראוי לאכילה, התירוץ הוא לא משום שאינו ראוי לאכילה. לא מספיק שאינו ראוי לאכילה, כי שיעור עוברים עליו אפילו אינו ראוי לאכילה. אבל כשעשו עם זה משהו לגמרי, עשית ממנו רהיט, זה כבר לא רהיט עכשיו. זו דרך אחת.
אפשר גם לחשוב עוד על הענין של אכילה, גם כן כך, אומתוך פני עבדות אין שום דרך שיאכלו את זה. אבל זה לא רק שאין שום דרך, זה נעשה בטל, כי לעולם לכתחילה אין זה דבר שאוכלים, זה רק דבר שעושים עם דברים אחרים. אבל עכשיו כשנעשה ספסל, הרי זה לא רק שאין…
בצק שבסדקי העריבה — בצק בסדקים של עריבה
דובר 1:
בצק שבסדקי העריבה, אדם יש לו עריבה, ועריבות נעשים בהם חורים, ומשתמשים בה לעריבה, העריבה, הקערה משתמשים לבצק. ושם שיש חורים, מתמלא בבצק. בצק הוא דביק.
אז כך, אם יש כזית במקום אחד, אם יש סדק כל כך גדול בעריבה שיש כזית שלם של בצק במקום אחד, חייב לבער צריך לגרד שם ולעשות הכל. כדי להיפטר מהחמץ. תוציא אותו, תוציא אותו. יש כזית שלם, במקום אחד.
ואם לאו, אם אין כזית, אז כך. תלוי: אם היה אסור לחזק בו שברי העריבה, אם מסתכלים על הבצק שם כאילו זה במקום דבק, כאילו זה במקום הדבק, או לסתום, זה במקום להחזיק חתיכות, או לסתום נקב, או לסתום חור, בטל במיעוטו, נעשה בטל לעריבה.
הסבר: מה פירוש “בטל במיעוטו”?
אבל מפני שהוא מיעוט, כתוב כאן משהו כזה, אני לא כל כך ברור, בטל במיעוטו זה משום שהוא פחות מכזית. אפשר לומר כך, מפני שהוא פחות מכזית, ואין זה שיעור דאורייתא, ממילא מניחים שמעכשיו מסתכלים על זה גם כאילו זה חלק מהעריבה.
אבל אם זה לא מחזיק את העריבה, העריבה לא הייתה נופלת אפילו בלי הבצק, אז לא אומרים שהבצק נעשה בטל, נעשה עכשיו חתיכת צלחת. אלא יש צלחת, ויש בצק, והוא דבוק עליה. אז עדיין יש חיוב לבער, לגרד ולבער.
אני מביא כאן מהשולחן ערוך הרב, הגיוני שההלכה הקודמת של תוך פניה בטיט תעזור גם כאן. אם מורח הכל בטיט סביב, אם הוא מורח הכל בטיט סביב ועוד. אם עשה משהו שהוא ציפה את זה, אני לא יודע מה עשו ממש בטל. כל דבר, אם לוקחים… אני מסכים. אבל אני מתכוון, זו המילה. בטל במיעוטו לא אומר שזה נעשה בטל. חצי שיעור הרי גם חייב. חיוב בבטל והכל. אלא מפני שהוא פחות, הרי פחות חמור, אומרים, אה, זה לא קיים, זה חלק מהעריבה.
שני חצאי זיתים בשני מקומות
דובר 1:
ועוד, היו שני חצאי זיתים בשני מקומות. מה קורה באותה עריבה? בקערה יש שני חצאי זיתים בשני מקומות שונים. כאן יש חור ותקוע חתיכת בצק וכאן.
אז כך, אם יש חוט של בצק ביניהם, שני המקומות מחוברים בחתיכת בצק אחרת, יש משהו גשר ביניהם, חתיכת בצק קטנה, אז אז כך רואה, בודקים. כל שאילו ינטל החוט, ינטל עמו. אם החוט כל כך מחובר חזק לשתי חתיכות הבצק, שאם לוקחים את החוט, נמשך עמו, נמשכים עמו שני חצאי הזיתים, מסתכלים עכשיו כאילו זה כזית שלם, רק יש משהו שמחבר את שני החתיכות הקטנות. חייב לבער.
המשך: חצאי זיתים מחוברים בחוט בצק
דובר 1:
ואם לאו, כלומר, אם לא מתחברים שני חצאי הזיתים, בעצם לכאורה אפילו קצת יותר קטן משני חצאי זיתים, כי אפשר פשוט לחשב את חוט של בצק עצמו הרי משהו חתיכה, הרי קצת. ואם לאו, אם החוט לא מספיק חזק או לא מספיק גדול, וכל חצי הוא דבר בפני עצמו, אינו חייב לבער, כי כמו שלמדנו קודם, כשזה עריבה, אז נעשה בטל לעריבה.
אומר הוא, במדברים אמירים דתורה שחתיכה קטנה נעשית בטלה, זה כשמונח בקערה, אומרים שזה נעשה מחובר לקערה. אבל בבית, אם פשוט לאדם יש פירורים מונחים על הרצפה בבית, אה, פשוט בקיר, אבל אם ינטל החוט וינטל עמו, חייב לבער, אפילו אינו שם אלא מקבץ אותם.
ביאור: ההבדל בין עריבה לבית
דובר 2:
אני מתכוון שמה שהוא מתכוון לומר כאן הוא כמו שלמדנו קודם שפירורים לא צריך לדאוג. אם לאדם יש למשל הרבה פירורים קטנים, אז אם כל הפירורים הקטנים מחוברים איכשהו… לא כתוב פירורים, כתוב בצק. סוג דבר כזה שקורה שאדם מחפש כזית לעשות את הבצק שלו, ואין לו, לוקח חתיכה כאן, חתיכה שם, וממילא נעשה, עם זה הוא עושה את החלה שלו לשבת. סוג דבר כזה הוא חייב לבער, כי קורה שהוא הולך לקחת את זה.
דובר 1:
אני מבין מה ההווה אמינא? בדיקת חמץ פירושה חתיכות בצק?
דובר 2:
לא, בדיקת חמץ פירושה כזיתים.
דובר 1:
רק כזיתים?
דובר 2:
כן, רק באופן כזה שכזית שאפשר לצרף, אז זה, כי בדיקת חמץ היא על דבר שעוברים עליו בפסח, שזה כזית כמו שלמדנו.
דובר 1:
אני אומר לך, זה נכון כמו שאמרת קודם על הפירורים, כאן רואים את זה גם, שמדברים רק מכשמתחיל להיות משהו חתיכת שיעור. הוא לא אומר שיעור, הוא אומר הרי חצי זית. חצי זית פירושו עדיין שיעור, אבל הנקודה היא שזה באופן כזה שאפשר לצרף את זה. אני מתכוון שבוודאי מדובר על שאור כזה, שזה לא דבר שהולכים לאכול. אני לא מתכוון שאנשים אוכלים חתיכות בצק וקליפות. יכול להיות שזה הכל שאור, וזה נופל, ממילא זה… אבל ואם לאו, אם אין שום דבר שמאחד את חצאי הזיתים, לא, סליחה, טעיתי.
חצי זית בבית וחצי זית בעלייה
דובר 1:
אוקיי, מה קורה כשיש בביתו, בבית אחד, אבל זה לא מונח במקום אחד? חצי זית בבית וחצי זית בעלייה, או חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה, ובאכסדרה דיברנו… כן, אוקיי, אכסדרה. או חצי זית בבית וחצי זית בבית שלפניו, בחדר אחר, בבית אחר. הואיל ואלו החצי זיתים דבוקים בכתלים או בקרקעות, זה לא מונח במקום שקל להוציא, אינו חייב לבער. זה ממש בטל, אלא מבטלו בלבו ודיו, כי הוא לא הולך לצרף את זה.
ושוב, מה שצריך לצרף, במילים אחרות, אם מישהו יאמר שכאן רואים שיש מצבים שצריך כן לבער חצי זית, התשובה היא אמת, אבל המצב הוא כשזה דבר כזה שקורה שהוא לוקח את זה ביחד. יכול להיות אדם הולך למאפיית מצות, ולמשל באמצע אפיית המצה, ונופלת חתיכה, לא יכול לומר שזה חצי זית, כי קורה שמרימים את זה ושמים בחזרה פנימה. אבל אם זה נפל מהחלון, זה איפשהו אחר, אז זה לא רלוונטי. זה מאוד מעשי…
דובר 2:
כמו שאתה אומר, רואים לכאורה שהביעור, הבדיקה, קשורה למה שהוא הולך לעשות עם זה. הוא הולך לאכול את זה לכאורה. זה עדיין מחובר למה שרואים שזה סוג דבר כזה שהוא יכול להכין, הוא הולך לעשות ממנו כזית, והוא הולך לכאורה לאפות את הכזית. זה לא סתם כזית, זה הולך לשכב שם, הוא הולך לצרף את זה כי הוא רוצה לאכול את זה.
—
הלכה יז: המשכיר בית סתם בי״ד — חזקת בדוק
דובר 1:
אוקיי, עד כאן הפרטים של מה צריך לבדוק. עכשיו נלמד כמה הלכות על איזה אדם או איזה בית צריך לבדוק, לא כלומר המקרים של מישהו שוכר או הוא נוסע, לא מה שראינו עד עכשיו המקומות שבבית או חלקי הבית שצריך לבדוק.
אומרת ההלכה כך: המשכיר בית סתם בי״ד, אם מישהו שוכר בית ערב פסח, י״ד כבר, י״ד, והוא לא אומר אם זה בדוק או לא, לכאורה צריך להוסיף כאן שמדובר ביהודי ישר, ברור. לפי התורה מדברים כבר על רשעים, מה שיש בשבטים ובזקנים. הרי זה בחזקת בדוק, אפשר להניח שמאחר ויש חובת בדיקה מהלילה שלפני כן, מניחים שהוא יהודי ישר, והוא כבר עשה את ההלכה, הוא בדק, ואין צריך לשאול, הוא לא צריך לשאול. זו ההלכה, אבל לא צריך. שיהיה רגוע מהדאגה להתברר. לא צריך להתברר, אפשר להניח את החזקה ולהיות רגוע.
אם יודעים שהוא לא בדק, או הוא אומר שלא, אם הוא יודע שהוא לא היה או מה שזה יהיה. אבל נגד החזקה יש אבל עד אחד שזה לא פשוט. ואמרה אשה או קטן, “אנו בדקנוהו”, אנחנו בדקנו, הרי אלו נאמנים, הם כן נאמנים. למה? כי לכאורה, על דאורייתא לא היו נאמנים. אבל מאחר שזה דרבנן, אז הכל נאמנים על ביעור חמץ.
עוד אומר הרמ״א, “והכל כשרים לבדיקה”. זו הלכה חדשה. כלומר שניהם, גם היא יכולה לומר שהיא עצמה בדקה, צריך לדעת גם שהיא נאמנת, גם שבואו נגיד שהיא נאמנת, שהבדיקה שלה עבדה. כן, אבל ההלכה “הכל כשרים לבדיקה” היא הלכה קצת יותר גדולה. כאן זה כתוב במקרה הזה, אבל יש הלכה יותר גדולה. מה שלמדנו שצריך לבדוק חמץ זה לא שהאבא צריך, אלא כל אחד כשר לבדיקה, אפילו נשים ועבדים וקטנים, והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק. קטן בודקים תמיד למצווה הספציפית. המצווה הספציפית של ביעור חמץ היא השיעור כשהוא קטן שכבר יודע איך לבדוק חמץ. זה יותר דבר מעשי. אם הוא קטן, אומרים לו “לך חפש לחם”, הוא יודע מה זה לחם, הוא יודע מה הוא צריך לבדוק.
דובר 2:
כן, הוא אומר שאז זה יותר כמו חיוב חינוך. כאן הוא לא אומר שקטן לא מחויב לבדוק. כאן לא מדברים על חיוב, כאן מדברים על כשרות.
דובר 1:
לא, זה אמת… חיוב זה בוודאי שנשים ועבדים, אם יש להם חמץ, יש להם את המצווה, כמו כל דבר, עם החינוך או עם ה… טוב מאוד.
—
הלכה יח: המשכיר בית לחבירו — מי חייב לבדוק?
דובר 1:
עוד, “המשכיר בית לחבירו”. כלומר עד עכשיו למדנו על מישהו ששכר בית אחרי שכבר היה זמן הבדיקה, היה בפסח או י״ד. טוב מאוד. אבל עכשיו אפשר ללמוד כש… על מי החיוב לבדוק, על השוכר או על המשכיר?
אומרת ההלכה כך: “אם עד שלא מסר המפתח חל ארבעה עשר”, לפני שמסר את המפתח, אם מסר את המפתח עוד לפני ארבעה עשר, לפני ליל י״ד מתכוון, נכון?
דובר 2:
כן, לפני שמתחיל חיוב הבדיקה.
דובר 1:
אז “על המשכיר לבדוק”, כי הוא עדיין לא נתן את המפתח, נעשה חיוב הבדיקה חל עליו כשזה עוד הבית שלו. להיפך.
דובר 2:
כן, כן, זה ענין בדיוק כזה.
דובר 1:
אבל “ואם משמסר המפתח”, אם הוא כבר מסר את המפתח לפני כן, אז כשקורה ארבעה עשר, כשנעשה בלילה של ארבעה עשר, זה כבר של השוכר, אז עולה החיוב על השוכר לבדוק.
כאילו המילה כאן היא שהיה אפשר אולי לחשוב שחיוב הבדיקה הוא הרי דין ותנאי במצווה שקורה רק בפסח. זה רק החיוב מתחיל לפני כן. ממילא אולי יהיה תלוי רק במי יש את זה בפסח? אומרים לא, כשהחיוב קורה, כשמגיע הלילה הבאה. יכול גם להיות שזה יותר כמו דין חושן משפט, שההנחה היא שמי צריך לעשות את ה… בואו נראה, החלק הבא בואו נראה.
המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק ונמצא שאינו בדוק
דובר 1:
המשכיר בית, הלכה מעניינת. המשכיר בית בחזקת שהוא בדוק, הוא שוכר בית, כמו שלמדנו שכששוכר יש חזקה, בערב יום טוב יש חזקה, או באופן אחר יש חזקה כזו. והוא לוקח את זה כבר בדוק, למעשה הוא רואה שזה לא בדוק. אז ההלכה, על השוכר לבדוק, ואינו מקח טעות. זה לא מספיק לומר שזה עושה את זה למקח טעות, שאם היה יודע לא היה קונה את זה. למה? ואפילו במקום שבודקין בשכר, אפילו אם מדברים על מקום שמוציאים כסף על לשכור ניקיון ולבדוק. למה? למה זה לא נקרא מקח טעות? שהרי מצוה הוא עושה. זו הרי מצווה לבדוק חמץ. אז לא יכול לומר שאם הייתי יודע לא הייתי, ברור, רגלים לדבר, שאם הייתי יודע לא הייתי שוכר? לא! אפילו אם היית יודע אולי עדיין היית שוכר, כי זו הרי מצווה. זו לא סתם טרחה, יש בזה הרי מצווה. טוב מאוד.
דיון: למה זה לא מקח טעות?
דובר 1:
מאוד מעניין. כי זו מצווה זה מה? ממילא הוא לא יכול לומר שזה בוודאי מקח טעות. מקח טעות צריך להיות כשזה ברור שזה מקח טעות, וזה מקח טעות בטוח. זה אכן מקח טעות, אני לא אומר לך. אבל אתה הרי לא מקח טעות, כי למעשה יש לך הנאה שאתה עושה מצווה. זה מצחיק, נכון? אתה מסכים איתי שזה מצחיק? אולי אני לא יודע את המילה מצחיק? זה מעניין.
דובר 2:
לא, כי מה משנה לך שזו מצווה? כי זו מצווה, בואו נגיד שזו מצווה, אבל אם המצווה עולה כסף, ואתה גרמת לי להפסיד כסף. אני אכן זכיתי לעשות מצווה. תדמיין שמישהו גונב ממני, אבל זו הרי מצווה. אני לא תופס, אתה מבין, אני שואל, זה מאוד דבר מוזר.
דובר 1:
אבל צריך להיות במקום שמאוד ברור ששום אדם נורמלי לא היה שוכר בית במצב כזה. על זה יש, ואני נכנס, אתה אכן לא כזה אוהב מצוות. קורה לך שאתה יהודי חלש, צריך אכן להתחזק יותר באהבת מצוות. אבל לא יכול לומר שאצל כל היהודים זה נקרא מקח טעות?
דובר 2:
טוב מאוד, אתה צודק. זה לא מקח טעות, אבל הוא מביא שזו אכן מחלוקת של המחבר והרמ״א, שהוא צריך לשלם את הכסף שהוציא על הבדיקה. אולי הוא אכן צריך להסביר לו את זה. מקח טעות צריך להיות פשוט משהו שהוא “ברור”, רגילות הדברים. שיש מי שאומרים אכן, שלא יכול להיות שהוא פטור מלשלם. אתה צודק, זה לא מקח טעות. למה? כי יהודי יכול לעמוד בלבדוק. זו איזושהי ההנחה. אבל השאלה היא אם הוא יכול להוציא ממנו את הכסף, אם… מביא הוא שאם זו מחלוקת כבר לא יכולים להוציא. הלו, בכל מקרה, יפה, בואו נמשיך הלאה.
—
הלכה יט: המפרש בים והיוצא בשיירה
דובר 1:
עכשיו נלמד אם צריך לבדוק כשנוסעים. כלומר, הוא לא כאן אצלו, או הוא לא כאן עכשיו בזמן בדיקת חמץ.
אומרת ההלכה, המפרש בים, מישהו יוצא, מפרש זו לשון מעניינת. זו פרישת המפרשות מהספינה, פורשים מפרשות, לא? זה פשוט אומר שהוא מפרש, הוא הולך מהעיר שלו, הוא נוסע למדינת הים, או היוצא בשיירה, הוא יוצא לדרך ארוכה עם שיירה. אני מתכוון שבדרך כלל, מפרש בים פירושו עם ספינה. יוצא בשיירה פירושו הוא יוצא עם גמל, מדבר, דבר כזה. עם קרון.
דובר 2:
כן, אז כך, תוך שלשים יום, פסח מתחיל שבשלושים יום כבר יש איזושהי יראה של פסח, איזשהו דין של פסח.
הלכה יט (המשך): המפרש בים והיוצא בשיירה — אם דעתו לחזור קודם הפסח
נו, אז הוא צריך לבדוק לפני כן, לפני שהוא נוסע צריך לעשות את הבדיקה. קודם שלשים יום תלוי, אם דעתו לחזור קודם הפסח, אם הוא מתכנן לחזור לפני פסח, אז ההלכה היא שהוא לא יכול להסתמך שהוא יחזור בזמן, וצריך לבדוק ואחר כך יצא. למה? כי יש חשש שמא יחזור ערב פסח, אולי הוא יחזור הביתה ברגע האחרון.
חידוש: היישום העכשווי של החשש הזה
לכאורה מדבר כאן על זמנים עתיקים כשידעו פחות לחשב את הדרכים, ולא יהיה לו פנאי לבער. גם היום קשה לחשב, כשאין… הוא לא מדבר על טיול כזה, הוא מדבר על טיול גדול כזה, מפרש בים. היום אדם אפשר בערך לחשב, הוא יודע מתי הוא על מטוס, הוא יודע מתי הוא ינחת, הוא יודע כמה יאחר.
הוא עדיין לא פגש בריסקר שנוסע לשבת אחרי פורים והוא מתחיל לבדוק אותו. אי אפשר להיות בריסקר מספיק, אני חושש. כן, אני אומר זאת, אני יכול לתאר לעצמי שבריסקר הוא לאו מדעתיה. אבל אפילו, מפרש בים, לא מדברים על זה. אפילו המפרש בים היום, אחד נוסע לטיול גדול יותר, אבל הוא יודע, הוא יודע שהוא נחת ערב פסח אז ואז, יודע… אוקיי, בכלל גם כן, היום אולי צריך רק לחוש במקום שהחשש מוצדק. זה הייתי אומר.
הלכה יט (המשך): המפרש בים — אין דעתו לחזור
ממילא אין דעתו לחזור, אם בכלל הוא לא מתכנן לחזור בפסח, אין צריך לבדוק. למה בעצם? למה? כי הוא קודם שלשים יום, קודם שלשים אין חיוב בדיקה.
קושיא: בל יראה
אבל הרי יגיע פסח, הוא יעבור על בל יראה בביתו.
תירוץ: ביטול
אוקיי, לכאורה, ביטול, ביטול, הוא יבטל. הוא יכול לבטל, כמו שנלך ניקח מאוחר יותר. חובת בדיקה עדיין לא חלה עליו, וזה רחוק ממנו. חובת בדיקה היא רק משהו ששייך כשזה קרוב אליו. כך הוא מתכוון.
הלכה יט (המשך): העושה ביתו אוצר
וכן, דומה כמו אוצר, הוא עושה את ביתו, זה נעשה אוצר. האוצר לא צריך אוצר של חמץ, זה נעשה מקום שמכניסין בו חמץ. זה הדבר.
אז תוך שלשים יום הוא צריך קודם לבדוק. אז בשלושים יום של פסח הוא צריך לבדוק. אז אם דעתו לפנותו, הוא הולך להוציא את האוצר קודם הפסח, צריך לבדוק.
לא, קודם שלשים יום אפילו לא. הוא אומר, קודם שלשים יום, כשיש חיוב בדיקה, ולא יכולים. יש חיוב בדיקה, ויש מקום שמכניסין בו חמץ. יש חיוב בדיקה.
אבל קודם שלשים יום, כשיש חיוב בדיקה, יש אותו דבר כמו כשחוזרים. חוששים, אולי זה יתגלה. וכוונתו עתה לפנותו קודם הפסח, אין צריך לבדוק, כי עכשיו עדיין אין חיוב בדיקה, וכשיהיה פסח זה לא יהיה חיוב בדיקה כביכול, חיוב בדיקה ראוי. ממילא אין צריך לבדוק.
—
סיום פרק ב׳
סיימנו בזה פרק ב׳ מהלכות חמץ ומצה. מה זאת אומרת סיימנו בזה הלכות… אה, יש עוד הלכות בדיקת חמץ, יש עוד פרק.