אידיש
שים וקרבנות
תוכן הפרשיות בפרק
א. קדושת הכהנים והיזהרות מחילול הקודש
עיקר קדושת הכהן
אזוי ווי ס’איז דא קדושות וואס דער כהן דארף זיך היטן פאר זיך אליינס — נישט צו זיין קיין בעל מום, נישט צו אנגערירט ווערן טמא — און באמת איז אזוי ווי מיר האבן געלערנט: די זאך וואס מאכט דעם כהן, די קדושה פאר וואס ער איז, איז “לחם אלקיך הוא מקריב” — ווייל ער איז עוסק אין די קרבנות וואס זיי זענען קודש, וואס זיי רופן זיך קדשים.
איז אזוי די זעלבע זאך: ס’איז דא די הלכות וואס איז שייך צו די קדושה פון די כהנים — וואס זיי דארפן היטן אויף די קדושת הקדשים. כביכול דאס איז די עיקר. מען קען עס אפשר זען ווי די עיקר דזשאב פון דעם כהן איז אפשר צו היטן, אזוי ווי ס’שטייט “משמרת תרומותם”, “משמרת הקודש” וואס שטייט דא — ער דארף היטן אויף די קדשים.
“וינזרו מקדשי בני ישראל”
און דאס איז די פרשה, די ערשטע פרשה וואס שטייט אין די היינטיגע פרק. און פון דעם אז א כהן “וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי” — ס’הייסט אזוי ווי מיר האבן געלערנט: די גאנצע זאך דרייט זיך ארום קידוש השם, מתמיד זיין את השם, אדער חילול השם. וואס דאס איז — אזוי ווי מ’קען מתמיד זיין א דבר הקדוש, אנגערירט ווערן איז עס מחלל את השם, דאס איז חילול הקודש. איז אויב א כהן עסט א קודש בטומאה, איז ער מחלל שם קדשי.
און דאס איז די ערשטע פרק וואס ער רעכנט אויס פונקטליך אלע טומאות — וויאזוי מ’עסט עס.
חילוקים אין טומאות
דא איז איין אינטערעסאנטע זאך אזוי ווי ער פירט אויס: ס’איז דא חילוקים. למשל א מצורע, א כהן א מצורע אדער א זב — איז נישטא קיין עצה, ביז “עד אשר יטהר” קען ער נישט עסן קיין קודש.
אבער ס’איז דא אנדערע טומאות וואס זענען בטומאת יום — יא, א שרץ אדער א שכבת זרע אדער א נוגע בטמא — דעמאלטס איז עס: ביינאכט וועט ער עסן, “ורחץ בשרו במים ובא השמש”. און די תורה איז מסביר “כי לחמו הוא” — ס’הייסט מ’קען נישט צונעמען פון א כהן. אגב, אפשר איז די טומאות באמת זענען נאר אזא לעוועל, סאו דארף מען אפשר פארשטיין, אבער מ’קען נישט אינגאנצן צונעמען, ווייל “כי לחמו הוא” — ממילא איז ביינאכט קען ער שוין יא עסן. איז עט ליעסט אזויפיל קען ער עסן די קדשים.
ב. מי אוכל קדשים — זר, תושב, ושכיר
און פון דעם קומט אויס די זעלבע זאך: אז א זר קען נישט עסן די קדשים — וואס אפילו א כהן דארף עסן בטהרה, און א זר טאר עס בכלל נישט עסן. און אפילו א תושב כהן ושכיר — איינער וואס ארבעט פאר א כהן (פונקטליך וואס א תושב מיינט דארף מען פארשטיין) — טאר נישט עסן קודש.
משא”כ אן עבד פון א כהן אדער א זון פון א כהן, “יליד ביתו” — קען יא עסן. (“יליד ביתו” הייסט אן עבד וואס איז געבוירן געווארן, אדער אפשר ממש א זון.)
פארוואס? ווייל ס’איז א נייע חידוש: אז די תרומה — לפחות שתי תרומות הקודש, און אפשר די פשוט’ע פשטות זענען אלע קודשים (מען דארף מען איינזען וואס איז די פשט און וואס איז די הלכה דא) — קען א כהן עסן, און אויך ווער ס’באלאנגט פאר א כהן.
“לחמו של הכהן”
אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער: עס איז דא אזוי ווי א נקודה פון קדושה וואס הייסט “לחמו של הכהן” — ממילא וועמען ער גיבט צו עסן קען אויך האבן א חילוק פון דעם.
בת כהן
עס איז דא א חילוק פון קינדער. א בת כהן — ווי לאנג זי איז אין דער היים קען זי עסן. זי האט חתונה — קען זי נישט. אויב זי ווערט צוריק אן אלמנה אדער גרושה און אן קיין קינדער, דעמאלטס כאילו גייט זי צוריק — אן אינטערעסאנטע הלכה: “ושבה אל בית אביה כנעוריה” — דעמאלטס גייט זי צוריק.
זר שאכל קודש בשוגג
און וואס איז די דין ביי איינער — א ישראל, א זר — עסט די קודש בשוגג? גוט, דעמאלטס דארף ער צאלן א קרן וחומש, אזוי ווי מיר האבן געלערנט.
ב. הלכות מומין בקרבנות — שייך לכל ישראל
איז עד כאן בעצם איז הלכות קדושה אדער נזהירות און חילול הקודש וואס איז שייך פאר די כהנים. יעצט איז דא די פרשה וואס איז שייך פאר יעדער איד.
ס’איז בעצם מ’קען עס זאגן אזויווי א פירוט, א פירוט אדער אן הרחבה פון אן הלכה וואס מיר האבן שוין געלערנט אין איין ווארט: אין פרשת ויקרא שטייט ביי די פרשה, ביי די קרבנות, שטייט אז זיי דארפן זיין תמימים — און דא גיבט די תורה מרחיב.
חילוקים בין עולה לשלמים
קודם כל איז מרחיב — אפשר איז דא חילוקים פון הלכות על פי פשט וואס איך פארשטיי נישט קלאר — וואס ער רעכנט דא אויס: עולה, לכל נדריהם, לזבחיהם. ווייל כתוב אז די עולה קען — דארף זיין א זכר, און אויך עס טאר נישט האבן קיין מומים.
און דא איז דא א פרשת שלמים — שלמים קען זיין, דארף נישט זיין דווקא א זכר, עס קען זיין אפילו א נקבה, און אויך עס טאר נישט האבן קיין מומים.
רשימת המומים
און די תורה רעכנט אויס א ליסט פון מומים:
- עורת — בלינד
- שבור — צעבראכן
- חרוץ — איינגעשניטן
- יבלת — א ווארט/וואקסונג
- גרב — קרעץ
- שרוע וקלוט — נאך מומים
וואס קרבנות קענען נישט האבן.
איסור סירוס — “וארצך לא תתן”
איין הלכה וואס קומט אריין בדרך אגב איז “וארצך לא תתן” — וואס איז דא אפשר אין מקומות איינזען צו ווי פשט מיינט עס דא. איז די הלכה מיינט אז מען טאר נישט טון די מרוח אשך — עס הייסט מסרס זיין, אפשטיין די אייבר פון א בעל חי — טאר מען נישט טון בכלל.
עס הייסט אן אינטערעסאנטע קדושה — אזויווי אסאך קדושות זענען דא וואס זענען מרחיב נישט נאר אויף א קודש קרבן נאר אויף אן אופן כללי. קען אפשר זיין — איך האב געזען איינער זאגט אז עס מיינט אפשר אויך יא נאר פאר א קדושה, און אפשר וועלן מיר זען ווייטער.
קרבן מגוי
און אן אינטערעסאנטע פסוק וואס פירט אויך אז אזויווי אסאך הלכות, און אויך דארף מען איינזען פונקטליך: אפילו פון א גוי טאר מען נישט נעמען קיין קרבן מיט א מום.
ג. עוד פרטים — שלמים ותודה
נאכדעם די דריטע פרשה אין די היינטיגע פרק איז ווארטן א נייע פרשה:
“דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן”
אין יענע טאג א שלמים, א תודה — דאס זענען אלע אזוינע נאך פרטים וואס איז שייך צו יעדער איד ווען ער שעכט א קרבן, אפשר אזוי קען מען זאגן.
סיום הפרשה — שלשה עמודים
און אין תורה איז דא אן אויספיר. די אויספיר איז אפשר אויף אלע ענינים וואס האבן צוטון מיט חילול השם:
“ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה’, ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל”
מ’זאגט שוין דרשות אויף “ונקדשתי”, אבער פשט איז — דאס איז א סיום פאר די גאנצע זאך.
שלשה סיומים גדולים
דאס קען מען זאגן איז די דריי גרויסע העדליינס וואס איז דא אויף די גאנצע ספר:
- קידוש השם / חילול השם — “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל”
- יציאת מצרים — “לזאת חללום”
- אני ה’ — דער יסוד פון אלעס
סיכום בעברית
נושאי הפרק:
א. קדושת הכהנים: הכהן מצווה לשמור על קדושתו — להימנע מטומאה ומום — כי “לחם אלקיך הוא מקריב”. עיקר תפקידו הוא “משמרת הקודש”.
ב. חילול הקודש: כהן האוכל קודש בטומאה מחלל את שם ה’. יש חילוקים בין טומאות חמורות (מצורע, זב) שאוסרות עד הטהרה המלאה, לטומאות קלות (שרץ, שכבת זרע) שמותר לאכול לאחר הערב שמש.
ג. מי אוכל קדשים: זר אסור לגמרי. תושב ושכיר של כהן — אסורים. עבד כהן ובניו — מותרים, כי “לחמו הוא”. בת כהן — בבית אביה מותרת, נישאה לזר אסורה, חזרה אלמנה או גרושה בלי ילדים — מותרת.
ד. מומין בקרבנות: התורה מפרטת את רשימת המומים הפוסלים: עורת, שבור, חרוץ, יבלת, גרב, שרוע וקלוט. גם קרבן מגוי צריך להיות תמים.
ה. איסור סירוס: “וארצך לא תתן” — איסור כללי על סירוס בעלי חיים, לא רק לעניין קרבנות.
ו. סיום: “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל” — שלושת העמודים: קידוש השם, יציאת מצרים, אני ה’.
עברית
תוכן הפרשיות בפרק
א. קדושת הכהנים והיזהרות מחילול הקודש
עיקר קדושת הכהן
כשם שיש קדושות שהכהן צריך להישמר בהן לעצמו — לא להיות בעל מום, לא להיטמא — ובאמת כפי שלמדנו: הדבר שעושה את הכהן, הקדושה שבגללה הוא מה שהוא, היא “לחם אלקיך הוא מקריב” — משום שהוא עוסק בקרבנות שהם קודש, שנקראים קדשים.
וכך אותו הדבר: יש הלכות השייכות לקדושת הכהנים — שהם צריכים לשמור על קדושת הקדשים. כביכול זהו העיקר. אפשר לראות זאת כאילו התפקיד העיקרי של הכהן הוא לשמור, כמו שכתוב “משמרת תרומותם”, “משמרת הקודש” שכתוב כאן — הוא צריך לשמור על הקדשים.
“וינזרו מקדשי בני ישראל”
וזו הפרשה, הפרשה הראשונה שכתובה בפרק הזה. ומכך שהכהן “וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי” — פירושו כפי שלמדנו: כל העניין סובב סביב קידוש השם, לקדש את השם, או חילול השם. מה זה אומר — כשם שאפשר לקדש דבר קדוש, להיטמא זה מחלל את השם, זהו חילול הקודש. אם כהן אוכל קודש בטומאה, הוא מחלל שם קדשי.
וזהו הפרק הראשון שמונה בדיוק את כל הטומאות — כיצד אוכלים אותו.
חילוקים בטומאות
כאן יש דבר מעניין כפי שהוא מבאר: יש חילוקים. למשל מצורע, כהן מצורע או זב — אין עצה, עד “עד אשר יטהר” הוא אינו יכול לאכול קודש.
אבל יש טומאות אחרות שהן בטומאת יום — כן, שרץ או שכבת זרע או נוגע בטמא — אז בלילה יאכל, “ורחץ בשרו במים ובא השמש”. והתורה מסבירה “כי לחמו הוא” — כלומר אי אפשר לקחת מהכהן. אגב, אולי הטומאות הללו באמת הן רק ברמה כזו, אז צריך אולי להבין, אבל אי אפשר לגמרי לקחת, כי “כי לחמו הוא” — ממילא בלילה הוא כבר יכול לאכול. לפחות כל כך הוא יכול לאכול את הקדשים.
ב. מי אוכל קדשים — זר, תושב ושכיר
ומכאן יוצא אותו הדבר: שזר אינו יכול לאכול את הקדשים — שאפילו כהן צריך לאכול בטהרה, וזר אסור לו בכלל לאכול. ואפילו תושב כהן ושכיר — מי שעובד אצל כהן (בדיוק מה פירוש תושב צריך להבין) — אסור לו לאכול קודש.
מה שאין כן עבד של כהן או בן של כהן, “יליד ביתו” — יכול לאכול. (“יליד ביתו” פירושו עבד שנולד, או אולי ממש בן.)
למה? כי זה חידוש חדש: שהתרומה — לפחות שתי תרומות הקודש, ואולי הפשטות הפשוטה היא כל הקדשים (צריך לראות מה הפשט ומה ההלכה כאן) — יכול כהן לאכול, וגם מי ששייך לכהן.
“לחמו של הכהן”
כפי שלמדנו קודם: יש כאילו נקודת קדושה שנקראת “לחמו של הכהן” — ממילא למי שהוא נותן לאכול יכול גם להיות חילוק מכך.
בת כהן
יש חילוק לגבי ילדים. בת כהן — כל זמן שהיא בבית יכולה לאכול. התחתנה — אינה יכולה. אם היא חוזרת להיות אלמנה או גרושה ובלי ילדים, אז כאילו היא חוזרת — הלכה מעניינת: “ושבה אל בית אביה כנעוריה” — אז היא חוזרת.
זר שאכל קודש בשוגג
ומה הדין באחד — ישראל, זר — שאוכל קודש בשוגג? טוב, אז הוא צריך לשלם קרן וחומש, כפי שלמדנו.
ב. הלכות מומין בקרבנות — שייך לכל ישראל
עד כאן בעצם הלכות קדושה או זהירות וחילול הקודש השייכות לכהנים. עכשיו יש פרשה השייכת לכל יהודי.
זה בעצם אפשר לומר כמו פירוט, פירוט או הרחבה של הלכה שכבר למדנו במילה אחת: בפרשת ויקרא כתוב בפרשה, בקרבנות, כתוב שהם צריכים להיות תמימים — וכאן התורה מרחיבה.
חילוקים בין עולה לשלמים
קודם כל מרחיב — אולי יש חילוקי הלכות על פי פשט שאני לא מבין ברור — שהוא מונה כאן: עולה, לכל נדריהם, לזבחיהם. כי כתוב שהעולה צריכה להיות זכר, וגם אסור שיהיו בה מומים.
וכאן יש פרשת שלמים — שלמים יכולים להיות, לא צריכים להיות דווקא זכר, יכולים להיות אפילו נקבה, וגם אסור שיהיו בהם מומים.
רשימת המומים
והתורה מונה רשימה של מומים:
- עורת — עיוור
- שבור — שבור
- חרוץ — חתוך
- יבלת — יבלת
- גרב — גרב
- שרוע וקלוט — עוד מומים
שקרבנות אינם יכולים להיות בהם.
איסור סירוס — “וארצך לא תתן”
הלכה אחת שנכנסת בדרך אגב היא “וארצך לא תתן” — שיש אולי במקומות לראות מה הפשט אומר כאן. ההלכה אומרת שאסור לעשות מירוח אשך — כלומר לסרס, להסיר את האיבר של בעל חיים — אסור לעשות בכלל.
זאת אומרת קדושה מעניינת — כמו שהרבה קדושות יש שמרחיבות לא רק על קודש קרבן אלא באופן כללי. יכול להיות — ראיתי שמישהו אומר שזה אולי גם כן רק לקדושה, ואולי נראה בהמשך.
קרבן מגוי
ופסוק מעניין שמביא גם שכמו הרבה הלכות, וגם צריך לראות בדיוק: אפילו מגוי אסור לקחת קרבן עם מום.
ג. עוד פרטים — שלמים ותודה
אחר כך הפרשה השלישית בפרק הזה היא פרשה חדשה:
“דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן”
באותו יום שלמים, תודה — אלה כל מיני פרטים נוספים השייכים לכל יהודי כשהוא שוחט קרבן, אולי כך אפשר לומר.
סיום הפרשה — שלושה עמודים
ובתורה יש סיכום. הסיכום הוא אולי על כל העניינים שקשורים לחילול השם:
“ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה’, ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל”
כבר אומרים דרשות על “ונקדשתי”, אבל הפשט הוא — זהו סיום לכל העניין.
שלושה סיומים גדולים
זה אפשר לומר שזה שלושת הכותרות הגדולות שיש על כל הספר:
- קידוש השם / חילול השם — “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל”
- יציאת מצרים — “לזאת חללום”
- אני ה’ — היסוד של הכל
סיכום הנושאים
א. קדושת הכהנים: הכהן מצווה לשמור על קדושתו — להימנע מטומאה ומום — כי “לחם אלקיך הוא מקריב”. עיקר תפקידו הוא “משמרת הקודש”.
ב. חילול הקודש: כהן האוכל קודש בטומאה מחלל את שם ה’. יש חילוקים בין טומאות חמורות (מצורע, זב) שאוסרות עד הטהרה המלאה, לטומאות קלות (שרץ, שכבת זרע) שמותר לאכול לאחר הערב שמש.
ג. מי אוכל קדשים: זר אסור לגמרי. תושב ושכיר של כהן — אסורים. עבד כהן ובניו — מותרים, כי “לחמו הוא”. בת כהן — בבית אביה מותרת, נישאה לזר אסורה, חזרה אלמנה או גרושה בלי ילדים — מותרת.
ד. מומין בקרבנות: התורה מפרטת את רשימת המומים הפוסלים: עורת, שבור, חרוץ, יבלת, גרב, שרוע וקלוט. גם קרבן מגוי צריך להיות תמים.
ה. איסור סירוס: “וארצך לא תתן” — איסור כללי על סירוס בעלי חיים, לא רק לעניין קרבנות.
ו. סיום: “ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל” — שלושת העמודים: קידוש השם, יציאת מצרים, אני ה’