תרועה

עי׳ ברשימת טעמי המצוות טעם תקיעת שופר

ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת, א) למה התרועה, ב) ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ג) ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל.

אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש החודש, נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך כי בם ידין עמים (איוב לו, לא “כי בם ידין עמים”), בראש השנה ישב לכסא שופט צדק (תהלים ט, י “כי עשית משפטי ודיני ישבת לכסא שופט צדק”), ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו (כנראה מכתוב בראשית נ, יז “ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך”. ובהאזינו ותהלים כתוב “כי ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם, והוא שנזכר שדן עמים בראש השנה וסולח לעבדיו ביום הכיפורים).

נרמז בכתוב הענין כאשר נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים:

ועל דרך האמת, תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר (תהלים פט טז) אשרי העם יודעי תרועה, וכענין שכתוב (ירמיה ד יט) תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה.

אם כן, “יום תרועה יהיה לכם”, שיהיה היום לתרועה לנו.

וכן “זכרון תרועה מקרא קדש”, שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש.

ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז “ביום” והתרועה בו, והנה הוא יום דין ברחמים לא תרועת מלחמה.

ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה, שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד משה רבינו שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולמה יזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה.

ולפיכך אמר “ביודעי תרועה”, כי בצדקה ירומו, כי תפארת עוזמו אתה.

והנה זה מבואר כי הכל תלוי בתשובה, אלא בראש השנה מתיחד במדת הדין ומנהיג עולמו, וביום הכפורים במדת הרחמים, והוא מאמרם (ר״ה לב ב) מלך יושב על כסא דין וכו‘. ראש השנה יום דין ברחמים. ויום הכפורים יום רחמים בדין:

ומן הענין שפירשנו תבין טעם הכתוב במסעות (במדבר י ו ז) תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, כי במסעיהם כתוב ויסע מלאך האלהים (שמות יד יט), וכתוב ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י לה), כטעם פני ה׳ בעושי רע (תהלים לד יז).

ובהקהיל את הקהל נאמר (במדבר י לו) שובה ה׳ רבבות, כטעם ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד (דברים לג ה).

ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ירמוז לעשר ספירות, כי ביום הכפורים יתעלה בהם ויגבה ה׳ צבאות במשפט כידוע בקבלה.

וגם יש בזה אות בשמים, שהחדש הזה מזלו מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה׳:

בדרשה לראש השנה מצאנו גירסא מורחבת של המאמר הנזכר, והנני מדגיש את הנוסף בו.

והנה לא נתפרש בתורה התרועה הזאת במה תהיה אם בשופר אם בחצוצרות.

וכן לא פירש טעם המצוה הזאת למה התרועה, ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר ימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קודש כמו שהזכרתי למעלה.

אבל מפני שקראו הכתוב יום זכרון, ומפני שהוא בחדשו של יום הכיפורים בראש השנה, ירמוז שבו יהיה דין לפני הקב״ה כי בם ידין עמים, בראש השנה יזכור יצוריו, וישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו, ויכפר על השבים,

כי הזכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין בנשפטים, כמו כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה, חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה, יען הזכרכם בכף תתפשו, והוא מזכיר עון להתפש, כולם על שעת הדין, וכן זכרה לי אלהים לטובה ואל תמח חסדי:

והנה נתנה לנו התורה הענין הזה ברמז, והיה נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים עד משה רבינו, ועדין הוא בידינו קבלה ומפורסם בתלמוד,.

ומי שזכה להיות מקובל בסתרי התורה יראה הענין יותר מפורש בכתוב ולשון התורה יותר מבואר בו, כי התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, וכמו שנאמר אשרי העם יודעי תרועה, ומה הכתוב הזה מאשר, הרבה יודעין לעשות תרועה בחצוצרות ובשופרות ואוי להם ואוי למזלם, והרבה שאינם יודעין לתקוע כלל ואשריהם ואשרי חלקם.

אלא תרועה היא מדת הדין, ולכך אמר תרועה יתקעו למסעיהם, ואומר עליה קומה ה׳ ויפוצו אויביך וגו׳, וכן תראה כי חומת יריחו נפלה מפני התרועה דכתיב עד יום אמרי לכם הריעו והריעותם, וכתיב ויריעו כל העם תרועה גדולה ותפול החומה, ולפי שהיא היתה תחלה בכבוש הארץ רצה הקב״ה שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם ולכך היתה חרם,

ואונקלוס רמז זה שתרגם ותרועת מלך בו – ושכינת מלכהון ביניהון.

ולפי שהתרועה מדת הדין אמר אשרי העם יודעי תרועה שמקרבת אליה הדעת כי הידיעה תאמר על הדבקות כמו והאדם ידע וגו׳, בתולה ואיש לא ידעה, ואמר יום תרועה יהיה לכם כי היום יהיה לנו,

ולא הוצרך להזכיר שופר כי השופר רמז ביום והתרועה בו,

והנה פירש הכתוב כי הוא יום דין ברחמים, והוא שאמר באשרי העם יודעי תרועה כי תפארת עוזמו אתה כי תפארת מדת רחמים ועז מדת הדין,

ואלו דברים מסתרי התורה הם ואין ראוי לדבר בהם ברבים וגם לא לכל היחידים,

ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים רמז לעשרת ספירות, כי ביום הכיפורים יתעלה בהם ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש כידוע בקבלה,

וגם יש בזה אות בשמים שהחודש הזה מזלו מאזנים, והוא בחודש הזה מזל הצומח, להגיד כי בו פלס ומאזני משפט לה׳, כמו טלה בניסן שמורה על ענין הפסח שהיו המצרים עובדים לו שהיה מזל ארצם לפי דעתם, והיה במעלתו ובמבט טוב להם והשפילו הקב״ה וצוה לישראל לשחטו, והוא שאמר מכור הברזל ממצרים כמו שאמר ראו וכו׳:

הנה אמרנו שהוא יום דין והוא פירוש יום תרועה וזכרון תרועה, והוא דבר מפורש בדברי רבותינו כמו ששנינו (ט״ז א׳) בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ואמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו׳, וכן הרבה בדבריהם:

השוואת המאמרים על סוד תרועה בטבלה

מידת הדין

רמב״ן שמות פרק יד פסוק לא (פרשת בשלח)

ועל דרך האמת יאמר שנגלית להם היד הגדולה, והיא מדת הדין שעשה ה׳ במצרים, כי היתה שם במצרים מכה בהם, וזה כמו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה (דברים ד לו), והוא הימין אשר תרעץ אויב, והיא זרוע ה׳ שאמר הכתוב עורי עורי לבשי עז זרוע ה׳ (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים (שם י). ולא יתעלם ממך מה שאמר “לבשי עז” ממה שכתבנו בפסוק מידי אביר יעקב (בראשית מט כד):

רמב״ן שמות פרק טו פסוק ב (פרשת בשלח)

ועל דרך האמת, בעבור כי ישועת הים כולה היתה על יד מלאך האלהים, הוא שכתוב עליו כי שמי בקרבו (להלן כג כא), וכמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה (לעיל יד לא), כי “היד” ירמוז למדת הדין אשר היא היד הגדולה והנוקמת, והיא המקרעת הים, כמו שפירש הנביא עורי עורי לבשי עוז (ישעיה נא ט), הלא את היא המחרבת ים מי תהום רבה (שם י), וכמו שכתבתי למעלה (עי׳ לעיל יד לא), בעבור כן אמר כי עוזו וזמרתו השם הזה, כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיה כו ד). וכן ביאר מה לך הים כי תנוס (תהלים קיד ה), מלפני אלוה יעקב (שם ז). וכן אמרו במכילתא (בשלח ג) ירדו לים שכינה עמהם, שנאמר (לעיל יד יט) ויסע מלאך האלהים. ובאלה שמות רבה (ל א) אמר אין עוז אלא דין, שנאמר ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט ד). זה אלי ואנוהו – ואעלה אותו אל נוה עליון. אלהי אבותי, שנראה להם באל שדי, ועתה ארומם אותו בשם השלם, כי מעתה יהיה השם איש מלחמה ויהיה ה׳ שמו, כטעם עתה ארומם עתה אנשא (ישעיה לג י). ויתכן שירמוז זה לשבע ספירות בחכמה, כמו זה שמי לעולם וזה זכרי (לעיל ג טו). ובמכילתא (בשלח ג) אלי, עמי נהג במדת רחמים, ועם אבותי במדת הדין, ומנין שאין “אלי” אלא מדת רחמים, שנאמר אלי אלי למה עזבתני (תהלים כב ב), אל נא רפא נא לה (במדבר יב יג), אל ה׳ ויאר לנו (תהלים קיח כז). ואם כן יאמר זה אלי, כי עמי הוא “אל” בזה, כי יתעלה עם הרחמים להיות רחמן בדינו:

רמב״ן שמות פרק טו פסוק ו (פרשת בשלח)

והזכיר ימין בלשון זכר ונקבה, כמו והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגלת ספר (יחזקאל ב ט), והוא כפול כדרך הנבואות, ודרך האמת ידענה המשכיל מן הפסוקים הראשונים שפירשתי, וכך אמרו (שמו״ר כד א) היתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצלת אותם, כי הכח מציל, כענין שנאמר ועתה יגדל נא כח אדני (במדבר יד יז):

רמב״ן במדבר פרק ד פסוק ז (פרשת במדבר)

(ז) ולחם התמיד עליו יהיה – על השולחן עצמו יהיה הלחם, ועליהם בגד התכלת, וישימו על הבגד הזה בשלחן כל הכלים, ואחרי כן יפרשו על הכלים והשולחן בגד תולעת שני. כי לכבוד הלחם שהוא מסודר כהלכתו יפרשו בגד תכלת, להפריש בין השלחן ולחמו ובין הכלים. והיה המכסה העליון בבגד תולעת שני שהוא מראה אדום, בעבור שהשולחן סימן לכתר מלכות שהוא במדת הדין, אבל הארון ומזבח הזהב בבגד תכלת למדה הכלולה מן הכל. ומזבח העולה בבגד ארגמן, שהוא אדום יותר מן הראשון, כי שם יזרק הדם כופר נפשם:

ארץ (ושמים)

רמב״ן דברים פרק לב פסוק א (פרשת האזינו)

האזינו השמים –

ועל דרך האמת, הם השמים והארץ הראשונים הנזכרים בבראשית, כי הם יבואו בברית עם ישראל, על כן אמר שיאזינו השמים וישמעו התנאים ואיך יעשה בהם: