קרבן מנחה (ויקרא פרק ב)

קרבן מנחה

לפעמים אדם (נפש – פירושו של נפש בהקשר זה במקרא נראה לי שהוא ‘פרט’. אדם פרטי מרצונו לא בגלל שחובה עליו או כציבור, וזה לעומת קרבן ראשית שהוא מנחת ציבור המובא גם בפרשה זו) רוצה להקריב קרבן מנחה לה’. מנחה פירושו מתנה (בפרשת השבוע – מנחה לעשו). המנחה הוא לא קרבן שיש בו שחיטה וסמיכה וכל הדרמה הזו של סקריפייס. הוא פשוט מתנה שאדם מביא להשם. בדרך כלל אדם מביא מנחה כשהולך לו טוב מתוך מנוחה כזו לא מתוך איזה לב בוער או כפרה. (כמו תפלת מנחה שלנו. הוא לא תחילת היום שצריך לבקש על היום ולא סוף היום שצריך לבקש על הלילה או לסגור את היום. הוא סתם מתנה שכזו).

המנחה הוא לחם שמביאים לה’, ולכהנים. אדם מביא המאכל היפה שלו ומאכיל אותו למזבח ולכהנים (שהם מייצגים את ה’ עבורו). עכשיו יש כל מיני שלבים שבו אפשר להביא את המנחה הזו.
אפשר להביא מנחת סולת, שהוא שמביא רק את הקמח היפה שלו, ללא שום אפיה או בישול. ואז יש דין שצריך להביא קמח נקי סולת (מקביל לדין זכר תמים של הבהמה – כשאתה מביא אתה צריך להביא מן המובחר). ועל הסולת הזה מוסיפים שמן ולבונה שמן עושה את זה למין קוקי והלבונה הוא תבלין שמוסיף טעם וריח.

וסדר ההקרבה שמביאים אותו אל הכהן, והכהן עושה קמיצה. שהוא מקביל לשחיטה של הקרבן, הוא לוקח חלק בידו ולוקח את הלבונה ומקריב את החלק הזה על המזבח. והחלק הזה נקרא אזכרה כלומר הוא מזכיר את המקטיר לפני ה’.

והנותרת, כאילו השיריים של המזבח, אוכלים הכהנים, ואכילתם הוא חלק מן המנחה, והוא קדש קדשים מאשי ה’.

מנחת מאפה תנור

לפעמים רוצה אדם להקריב מנחה לא הסולת אלא דבר אפוי כבר, אז הוא אופה את הסולת עם השמן בתנור ועושה אותו חלות של מצה. כי אין מקריבים חמץ במקדש. או שעושה מצות משוחות בשמן. (ולפי רז”ל לכל המנחות האלה צריך לעשות משיחה בשמן נוסף על השמן שנותנים בתוכם ). וזה נעשה כמין מצה יפה cookie כזה.

מנחה על מחבת

לפעמים רוצה להקריב מנחה על מחבת והוא מטגן את המנחה בתוך המחבת, ואז זה קשה (המצות של מאפה תנור הם רכים כמו מצות תימניות הם לא אשכנזים, המנחה על המחבת זה מצה אשכנזית..).

סדר ההקרבה בכל המנחות האלה שווה אלא שבמנחה שנעשה ממצה קשה צריך לפרוך אותה לפירורים כדי שיהא אפשר לעשות בו קמיצה.

מנחת מרחשת

ולפעמים עושה מנחה שגם מבושל אבל הוא מרחשת שהוא מחבת עמוקה יותר ויוצא משהו באמצע בין מאפה תנור לבין מחבת. אלה הם שלשי סוגי אפיה/בישול שונים שאפשר לעשות למנחה.

חמץ ומצה במנחה (שאור ודבש)

והפסוק מסיים בכלל גדול שלעולם אין מקריבים חמץ וכל סוג מנחה שלא תהיה צריך לעשות מצה ולא חמץ (זה נראה שחמץ מסמל משהו מדי גס במקרא, מצה זה יותר נקי יותר בראשיתי כזה, וכנראה זה גם טעם איסור חמץ בפסח שנמשך מהקרבת קרבן פסח שהוא סוג של קרבן תודה ומביאים איתו מצות כדין כל תודה). וכן לא מקריבים שאור ודבש שגם אלה הם דברים מורכבים מדי (היום היינו אומרים מלאכותיים. המקרא אוהב דברים טבעיים נקיים organic ללא תוספת שאור ודבש וכו’).

אבל – יש פה יוצא מן הכלל שיש קרבן ראשית שאותו מקריבים כן משאור. וזה מה שנקרא בלשון חז”ל שתי הלחם של עצרת, שהוא חלק מענין הביכורים שמביאים את האפיה הראשונה של העונה למזבח בשבועותו. אבל לא מקריבים את זה על המזבח כי למזבח עדיין יש כלל שלא מקריבים חמץ, רק יש עדיין סוג מתנה כזו של חמץ.

הוספת מלח

ועוד דבר – על כל מנחה צריך להוסיף מלח. זה כפשוטו כמו ש’היאכל תפל בלי מלח’. אדם לא אוכל לחם בלי מלח אין לזה טעם. כך למזבח לא מקריבים בלי מלח. כמו כן בשר אין לזה טעם בלי מלח אז גם לקרבנות הבשר צריך להוסיף מלח.

והפסוק פה מוסיף דבר עמוק שלכל דבר פה יש פנימיות. וזה אחד המקומות היחידים שהפסוק מרמז לענין הקרבן. כי כל המזבח וכל הקרבנות נבנים על ברית שיש בין ה’ לבין בני ישראל שהם מקריבים לפניו והוא מקבל קרבנותיהם. אבל צריך משהו שיחזיק את הברית. כמו בדוגמא של בשר אם לא מוסיפים לו מלח אין לזה טעם וזה מתקלקל. כך הברית שבין ישראל לאלהיו שהוא כמו בשר חי ולחם טרי, צריך משהו שיחזיק אותו בטריותו ולא יתיישן ויישכח. ולכן צריך כל הזמן להוסיף מלח לברית הזאת. והמלח שמוסיפים הם הקרבנות שהם מחזיקים הברית שבינינו. והוספת המלח לקרבנות ביותר מסמל את זה שכל סוד הקרבנות זה המלח והפלפל שישראל מוסיפים כל הזמן לברית שבינם לה’ שלא יתיישן ויתעפש.

מנחת ביכורים

משהזכיר היוצא מן הכלל שהוא קרבן ראשית שקרב שאור, הזכיר עוד דבר בקשר לזה. והוא שאם אתה רוצה להקריב מנחת ביכורים, כלומר מנחה עבור הביכורים ביחד עם הקרבן ראשית (ואם הזה אמרו רז”ל שאינו כתנאי אבל הוא חובה, אלא שפה אין הפשט שהפסוק אומר החובה אלא פירושו כמו וכאשר תקריב את מנחת הביכורים. וגם לפי מה שאמרתי זה מול נפש כי תקריב – פה זה אם תקריב – כלומר מדבר לכלל שכן זה קרבן ציבור) .
והפסוק מסדר לך סדר קרבן ביכורים הזה. והוא של שעורים (ביכורי השעורה) ואת זה מקריבים באופן מיוחד קלוי באש גרש כרמל. כי הסדר כשמתחילה השעורה לגדול עדיין אי אפשר לאפות ממנה דברים שלמים כי צריך לחכות שיתבשל עוד ויתייבש וכו’. אבל עושים מזה קליות שהם איזה מין מטעמים. ואת זה מקריבים בביכורי השעורה (והוא מנחת העומר לפי האמור במקו”א) כלומר באותו תבנית שעושים המעדן הזה בתחילת העונה כך מקריבים על המזבח.

וגם לזה עושים אותו סדר שמוסיפים שמן ולבונה ומקמצים ממנו אזכרה ומקטירים על המזבח , והוא אשה להויה.