בספר בעל שם טוב על התורה (פרשת בשלח, אות ז)
וישב הים לפנות בוקר לאיתנו. מעשה מהבעל שם טוב ז”ל, שבא אחד אצלו ורצה לשאול אותו, היות כי למד חכמת הטבע והפילוסופיא ועל פי חכמות הללו יצא לו שבאותה שעה שנבקע הים לפני בני ישראל היה צריך הים אז להבקע על פי הטבע של הים, ואם כן מה זה הרעש מהנס בקריעת הים שאנו מאמינים, ועם זו הקושיא הלך במבוכה גדולה, ונסע להבעל שם טוב, וכאשר בא שמה, קודם שהוא שאל זאת מהבעל שם טוב, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת וציוה לקבץ את בני העיר ודרש לפניהם, בהיות כי יש שוטים בעולם ואפיקורסים שהוקשה להם כנ”ל, אמנם עינים להם ולא יראו כי כתיב (בפ’ בראשית) בראשית ברא אלהים כו’ אלהי”ם גימטריא הטב”ע, והטבע בעצמו גם כן ברא הקדוש ברוך הוא, וזהו שדרשו חכמינו ז”ל (במדרש רבתי בשלח פכ”א סי’ ו’) לאיתנו לתנאו מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כו’, ומאז הטביע הקדוש ברוך הוא בטבע הים שיתבקע לפני בני ישראל לאותה שעה, וממילא הנס יותר גדול, כי בראשית בריאת העולם עשה הקדוש ברוך הוא טבע זו לצורך ישראל, ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא טבע זו, ובאם לא היו ישראל צריכים לזה הנס לא היה הקדוש ברוך הוא עושה טבע זו בים:
מעשה זה מובא בשם ‘בית יעקב פרשת בראשית ופרשת בשלח’. אמנם הספר ‘בית יעקב’ הנזכר ברשימת הספרים בסוף הספר הוא ‘בית יעקב איזביצה’, והמאמר הזה לא נמצא שם. אבל בחיפושים קל לגלות שהכוונה לספר זה.
מדובר אם כן אכן בשמועה רחוקה יחסית, מתלמידי פשיסחא וכו’.
ואכן הרבי מליובאוויטש נשאל על שמועה זו ופקפק בה מעט.
בסוף דבריו ציין לדברי רבינו בחיי (רבינו בחיי שמות פרק יד פסוק כז):
ובמדרש: (ב”ר ה, ה) תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיקרע לפני ישראל, אמר רבי אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא, אלא עם כל מה שנברא במעשה בראשית, שנאמר: (ישעיה מה, יב) “אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי”, מיד שנטו שמים כל צבאם צויתי את הים שיהא נקרע לפני ישראל, צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע, שנאמר: (יהושע י, יב) “שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”, צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה, שנאמר: (דברים לב, א) “האזינו השמים”, צויתי את העורבים לכלכל את אליהו, שנאמר: (מלכים – א יז, ה) “והעורבים מביאים לו לחם ובשר”, צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, שנאמר: (דניאל ג, כז) “וריח נור לא עדת בהון”, צויתי האריות שלא יזיקו לדניאל, שנאמר: (שם ו, כג) “אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא” וגו’, צויתי את הדג שיקיא את יונה, שנאמר: (יונה ב, יא) “ויאמר ה’ לדג”, עד כאן במדרש פרקי רבינו אליעזר.
המדרש הזה מוכיח שכל הנסים והנפלאות שעשה הש”י בכל הדורות על ידי הנביאים, כבר הושמו בששת ימי בראשית בטבעי הדברים שנבראו, כגון שתאמר ביום שני שנבדל הים הושם בטבע המים שיקרע לפני משה הים ולפני יהושע הירדן וכן לאליהו הנביא ולאלישע, וכן ביום רביעי שנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד ליהושע, ולפי זה לא היה שנוי הטבע בבריאה חדשה בשום דבר מששת ימי בראשית ואילך, כי כל הנסים והאותות והמופתים שנעשו אחרי כן הכל הושמו בטבע כבר והמנהג שנשתנה לעיני הרואים לא היתה בריאה חדשה מן הטבע. ועוד דרשו רז”ל: (אבות ה, ו) עשרה דברים נבראו בין השמשות ואלו הם: פתיחת פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, המכתב, והלוחות. וראוי להתעורר במה שייחד י’ דברים אלו לבין השמשות, ושאר הנסים כלן הושמו בטבעי הדברים שנעשו בששה ימים הקודמים, והעולה לנו מזה כי מששת ימי בראשית ואילך אין שום שנוי טבע מחדש, כי בעת שנברא אותו הדבר הושם בטבעו שיהיה כך וכך בחפץ הש”י, וזהו לשון: “נבראו” שהזכירו החכמים, כי הטבע היוצא מן החפץ הקדמון יקראוהו בריאה ותנאי, והוא אצל החפץ הקדמון טבע ולעיני הרואים שינוי טבע, וכאשר הגיע זמן השתנות הטבע לעיני הרואים לא יהיה בזה שנוי רצון מאת הש”י שירצה בו עתה מה שלא רצהו תחלה, כי כן היה ברצונו הקדום שישתנה הטבע בזמנו לעיני הרואים על ידי הצדיקים שבדורות.
דברי רבינו בחיי כמובן אינם שלו, אבל הם דברי הרמב”ם על משנת עשרה דברים נבראו בין השמשות, וציין הרמב”ם שם לדבריו בשמונה פרקים פ”ח. ובמו”נ ח”ב פכ”ט כתב שזהו ענין המדרש הזה.
ברור גם, שהסיפור סופר בהפרזה מעט כדרך סיפורי החסידים, שהרי לא ייתכן שהיה פילוסוף שחקר והגיע למסקנה שהיה צריך להיות קריעה בים באותו הזמן, ומאין יגיע למסקנה כזו. (אלא אם הכוונה לאחת ההצעות להסביר את הנס באופן מעט פשוט יותר כפי הנמצא במפרשים אחרונים, אבל לא על זה נקודת הדיון כאן).
אבל כמו הרבה סיפורים כאלה, ה’חוקר הפילוסוף’ ששאל את הבעש”ט לא היה אלא יהודי שקרא את הענין בדברי הרמב”ם, והוקשה בעיניו שאם כן ‘מה כל הרעש’. כלומר זו קושיא אליבא דהרמב”ם שאין שינוי רצון והכל כבר הושם בטבע בששת ימי בראשית, אם כן מה כל הסיפור של יציאת מצרים אם אינו אלא ‘יציאה לפועל’ של הטבע העומד שם מאז, וכפי הנראה הבין אותו יהודי שהפירוש הוא שחלק מן הטבע הוא שבאותו הזמן בדיוק ייקרע. (ואיני חושב שזה הפשט ברמב”ם ואין כאן מקומו).
על זה ענה לו הבעש”ט תירוץ יסודי, והמעיין בספר קדושת לוי על קדושת חנוכה ופורים (ועיין בשיעורנו אודותם) יראה היסוד מפורש שם. כי אדרבה לומר שהניסים שנעשו לטובת ישראל הם בטבע העולם, הוא חידוש מרעיש הרבה יותר גדול מאשר לומר שהקב”ה שבר את הטבע בכדי לעזור להם בדרך מחודשת. כי מהו הפירוש ‘טבע’, הסדר הנכון של הטוב של העולם הזה. ואם באמת ישראל צריכים לשבור אותו בכדי להגיע ליעדם, משמע שהסדר הנכון של היצירה אינו כולל את טובת ישראל, והוא מין חידוש על גביו. אבל אם אומרים שים נקרע בדרך הטבע, היינו שאומרים שחלק מן הסדר של הטוב של העולם הזה עצמו הוא שישראל יצליחו וינצחו את אויביהם וכו’. וזה באמת חידוש גדול לדעת למרות שלא התחדש באותו הזמן אבל נגלה אז.
והאמת שהמתבונן יראה שזהו הפירוש הפשוט של שבח הניסים שנעשו לישראל. כי הפירוש שמפרש שעיקר הנס של קריעת ים סוף הוא בצד גדולת הקב”ה ולא בצד גדולת ישראל, כלומר שעניינו להראות שהשם שולט על מערכות הטבע ויכול לשנותם כרצונו, הוא פספוס פשוט של כל הכתוב בניסים, וגם העמדת ‘הוה אמינה’ שאינו כתוב כלל. שכן לא נאמר בשום מקום שהצד של פרעה הוא שעולם כמנהגו נוהג, אלא הצד שלו הוא שבגוף סדר הטבע או הרצון האלהי הוא צודק ולא ישראל, וגם ‘מסקנה’ בלתי נכונה כלל. כי אין באמת אפשרות לראות ניסים המשברים הטבע באופן זה כאשר האריכו חכמים אחרונים, וגם כי זה לא נכון בגוף הסיפור. שהרי השם לא קרע את הים סוף ‘ללא סיבה וברצונו בלבד’, אלא דווקא עם סיבה, ‘בכדי שישראל יעברו בתוכו’. אם כן אין זה מראה לנו גדולת הרצון על החכמה כלל, אלא דווקא מראה לנו פרט נוסף וחשוב בתוך החכמה. כלומר הוא אומר שהסיבה הזו ‘בכדי שישראל יעברו בתוכו’, הוא סיבה טובה שהים ייקרע, ולא כמו שהיינו סוברים לפני כן (וכפי שסוברים בעוה”ר בעלי השיטה האחרת גם אחר כן) שלא ייתכן שום סיבה ב’חכמה’ או ב’טבע הדברים’ שהים ייקרע בפני ישראל, ואין שום דרך שהים ייקרע לפניהם אלא באם יעשה השם דבר שלא כפי כל הסדר. ואין זה נכון כי ישראל הם הטוב הטבעי של מעשה בראשית וממילא הטבע עצמו מחייב שהים ייקרע בפניהם.