ויהי בשלח פרעה את העם. עלינו לשים לב למהלך סיפור היציאה ממצרים כפי שהוא מסופר במקרא. כי הפסוקים מאריכים מאד בכל סיפור שליחות משה, ובכל סיפור המכות וההודעה שלו. ועצם היציאה עצמו ממצרים כמעט שאינו כתוב.
אבל בפרשת בא כאשר סיים את כלל המכות, אמר (סוף פרק יא, פסוק י) “ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה ויחזק הויה את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו”. פסוק זה הוא תחום סיפור המכות והמופתים. ומכיוון שסיים את סיפר המופתים בארץ מצרים התחיל מיד בפרשת החודש הזה לכם. והאריך בהלכות הפסח לדורות כל פרק י”ב עד פסוק כ”ח. ובפסוק כ”ט אמר “ויהי בחצי הלילה”, סיפר את מכת בכורות ואת פרעה ששולח אותם בלילה, ודיבר מזה עד פסוק מ”ב. ושוב חזר להלכות הפסח לדורות מפסוק מ”ג עד נ”ג. והמשיך בפרק י”ג עד פסוק ט”ז במצוות פטר חמור הפסח והתפילין, שהם פרשיות קדש והיה כי יביאך.
באופן שאם נרצה לעקוב אחרי עצם סיפור היציאה צריכים אנחנו לדלג על פרשיות המצוות, ולקרוא את הפסוקים מ’ויהי בחצי הלילה’, ‘ויקם פרעה וגו’ ויאמר קומו צאו מתוך עמי’, ‘ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה’, ‘ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הויה מארץ מצרים’, ‘ויהי בשלח פרעה את העם’.
בהירות המצווה הוא שם הויה שמתגלה ביציאת מצרים
ויש בערבוב זה של מצוות וסיפור כמה פנים, כאשר אמרו על פרשת החדש הזה לכם “מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל”, הוא התחלת התורה מנקודת המבט של המצוות לדורות. דבר זה בעצמו לעשות מסיפורים מצוות לדורות הוא היציאה ממצרים. ברגע שיצאו מתחת יד פרעה מיד יש מצוה וזה בעצמו הוא חירות של היציאה ממצרים.
המצווה הוא ברירות בדבר ה’ שלא נמצאה עד אליו. שכן כפי שלמדנו בפרשת וארא, היה בשליחות משה ויציאת מצרים התגלות השם הוי”ה שלא היה בכל הזמן עד אליו אף אצל האבות. ואחד ההבחנות שאנחנו מבחינים בזה שלא דיבר הויה לאבות מעולם. כי כל מאמרי ה’ בספר בראשית כולם נרשמו בשם אלהים, ובאמירה ולא בדיבור, עשרה מאמרות של מעשה בראשית, ויאמר אלהים לנח, ויאמר אלהים לאברהם וליעקב. ושם הויה כמעט שלא נזכר כלל, ואף במקומות שהוא נזכר אין הוא המדבר אלא האומר. הברירות של נבואת משה מתבטא בפסוק המפורסם “וידבר הויה אל משה לאמר” (המופיע שבעים פעמים בתורה בצורתו, וסימנך שבעים פנים לתורה). התחלת דבר ה’ בבירור זה במאמרו למשה בתחילת פרשת וארא, אחר שעלה ממראה שם אלהים ואל שדי, וידבר הויה אל משה לאמר.
לשון הזה “וידבר הויה אל משה לאמר” הוא בירור מצוה הוא בהירות נבואת משה, המצוה הראשונה בעולם הוא “בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו” (וארא ו, ט). ולא היה מי שיכול להוציא את ישראל ממצרים אלא משה בבהירות זאת של וידבר הויה אל משה לאמר. הפסיק הענין בתולדות משה וחזר שוב לסכם הענין ואמר “וידבר הויה אל משה לאמר אני הויה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך”. אם כן כאשר התקיימה יציאת מצרים, אינו אלא ה”ויעש כן” של המצווה הזאת שהוא מצוות יציאת מצרים.
לפי שעיקר יציאת מצרים לא היה משה בלבד אלא כל ישראל, היה צריך לכלול את כולם בסיפור הזה של מצווה, שהוא הוא הארת גאולתם. לכן האור הזה של יציאת מצרים נתן גם להם מצוה, שהוא מצוות קרבן פסח, ולפי שהוא מצוה, והוא מצווה מתכונת המצוות של משה רבינו, הרי הוא מצווה לדורות. שכך הוא אופי נבואת משה שהוא בהירות שעומדת לדורות. וחידוש עצום היה במצוה זו שניתנה להם בעודם בארץ מצרים, כאשר בפירוש הדגישה תורה (יב, א) “וידבר הויה אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר”. כלומר זו הוא המצוה שניתנה להם בעודם בארץ מצרים, כאשר “דבר הויה אל משה בארץ מצרים” (ו, כח). כשם שדיבור ה’ למשה הוא מצוות יציאת מצרים, כך המצוה שניתנה לבני ישראל הוא מצוות יציאת מצרים, הוא מצוות קרבן פסח שאנחנו חוגגים גם לדורות זכר ליציאת מצרים כאילו יצא ממצרים, כי יציאת מצרים הוא הוא המצווה. ולפיכך הדגישה תורה שהיה עוד מצווה ביציאת מצרים “ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וכו'” (יב, לה). ובצאתם מארץ מצרים נקראו “צבאות הויה” (יב, מא) שלא יצאו כגאולים פסיביים אלא כצבא המלך העושה דברו, הוא אמר להם לצאת והם יצאו.
***
אם כן נחזור אל פרשתנו , אחר שידענו את קביעות גילוי יציאת מצרים שהוא קביעה לדורות, חוזר הפסוק אל הסיפור שהיה אז, ויהי בחצי הלילה, ויהי בעצם היום הזה, ויהי כי הקשה פרעה, ויהי בשלח פרעה.
והפרשה ממשיכה ומתארת את צבאות ה’ היוצאים חמושים מארץ מצרים. אבל ה’ יודע שעוד אינם מוכנים למלחמה, היינו אינם יודעים את שם הויה איש מלחמה כראוי להם, הם צריכים עוד מצוה להגיע אל זה, כי כמעט הוכרחו על ידי פרעה ומשה לצאת. וה’ עוד הולך לפניהם שהם יוצאים כתינוקות שצריכים למי שילך לפניהם, ותיכף “וידבר הויה אל משה לאמר”, “דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו וכו’. שם עשו עוד מצוה, שם הסכימה דעת ישראל אל היציאה ממצרים בכחם, ושם ראו את ישועת ה’ עד שאמרו הם עצמם הויה שמו.