יום שבת פנחס תשפ”ב
איתא בזוהר פנחס בן אלעזר בן אהרן, שכאן נעשה פנחס לבן אהרן כמו שהיה מתחילה בן פנחס, וירש מקום נשמת נדב ואביהו שמתו בחיי אביהם ובנים לא היה להם.
והנה שורש חטא נדב ואביהו איתא במדרש כי הם נערי בני ישראל שראו את אלהי ישראל ותחת רגלי וכו’, והיה עונשם מוכן להם מאז כי הסתכלו בו בלב גס ויאכלו וישתו, אך לא שלח ידו עד שהגיע זמן היום השמיני. ומבואר במו”נ א, ה שהיינו שהשיגו את האל במה שיש בו מן ההגשמה, ולכן ויאכלו וישתו שכך הסדר שכל החושב הגשמה באל הוא נטרד במחשבות הנאות גשמיות כטעם חטא אדם הראשון.
וסוד חטא זה מובן על פי הכתוב ותחת רגליו, ואמר הרב שנדב ואביהו הם בחינת הרגליים זה בימין וזה בשמאל, והיות ותחת רגליו ובפרט ברגל שמאל שלו שבו נגע מלאך ביעקב הוא שורש הגשם, לפיכך כאשר חזו בצד זה שלא כהוגן נכשלו ברגליהם, ועל זה נאמר הפסוק המובא במו”נ שם שמור רגל”ך כאשר תלך אל בית אלהים.
וכאשר בא פנחס וקינא לאלהיו נגד חטא זמרי ובעל פעור, הנה התנגד בדיוק לאופן זה של הגשמה כידוע טעם עבודת הפעור, ולפיכך הזונים אל בנות מואב הם הנצמדים לבעל פעור כי בין רגליה שכבו. ופנחס קינא לברית והוא שתיקן את שעיוותו נדב ואביהו באותו הסתכלות, ולכן התבשר בנתינת ברית שלום שהוא מראה השכינה וודאי בשלום כטעם נכנס בשלום ויצא בשלום, והיינו שלא עבר על ההסתכלות בקשת.
ולפיכך נאמר בפנחס כי מלאך הויה צבאות הוא, כלומר משולל מן הגשם כמלאך, וזה שפתי הכהן שממנו ישמור הדעת (היינו שפתיים נו”ה אך צריך להאיר דרכם את הדעת והיינו שיהיה מלאך שהוא שליח ולא יקח השליח גדולה לעצמו), והוא אליהו וסודו נתבאר אצלינו שיש שמות מתחילים עם אל כמו אליצור ויש שמות מסתיימים עם יהו כמו ירמיהו אך אליהו שני החצאים של השם שלו הם השם. והסוד הוא פנחס המכריע בין נדב ואביהו ומאחדם.