הלכות שקלים פרק ד

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

הלכות שקלים פרק ד'

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה מַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ. לוֹקְחִין מִמֶּנָּה תְּמִידִין שֶׁל כָּל יוֹם וְהַמּוּסָפִין וְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְנִסְכֵּיהֶם וְהַמֶּלַח שֶׁמּוֹלְחִין בּוֹ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֵן הָעֵצִים אִם לֹא הֵבִיאוּ עֵצִים וְלֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא בְּדָמִים. וְהַקְּטֹרֶת וּשְׂכַר עֲשִׂיָּתָהּ. וְלֶחֶם הַפָּנִים וּשְׂכַר עוֹשֵׂי לֶחֶם הַפָּנִים. וְהָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּפָרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְלָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית שֶׁקּוֹשְׁרִין בֵּין קַרְנָיו. כָּל אֵלּוּ בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

אֲבָל פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בַּתְּחִלָּה גּוֹבִין לָהֶן וְאֵינָן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. פָּרוֹכוֹת שֶׁל הֵיכָל תַּחַת בִּנְיָן עֲשׂוּיוֹת וְאֵינָן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה אֶלָּא מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל פָּרוֹכוֹת שֶׁל שְׁעָרִים בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. הַמְּנוֹרָה וּכְלֵי שָׁרֵת מִצְוָתָן שֶׁיָּבוֹאוּ מִמּוֹתַר הַנְּסָכִים. וּבְהִלְכוֹת כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהָעוֹבְדִים בּוֹ יִתְבָּאֵר מַה הוּא מוֹתַר הַנְּסָכִים. וְאִם לֹא הָיָה לָהֶן מוֹתַר נְסָכִים יָבִיאוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. בִּגְדֵי כְּהֻנָּה בֵּין בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין שְׁאָר בִּגְדֵי הַכֹּהֲנִים שֶׁעוֹבְדִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ הַכּל מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

כָּל הַבְּהֵמוֹת הַנִּמְצָאוֹת בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ בְּחוּצָה לָהּ בְּקָרוֹב מִמֶּנָּה בָּאוֹת עוֹלוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נִסְכֵּיהֶן בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינָה אַחֶרֶת וְלֹא שָׁלַח עִמָּהּ דְּמֵי נְסָכִים יָבִיאוּ נִסְכֵּיהֶם מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים אִם יֵשׁ לוֹ נְסָכִים קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ וְאִם לָאו בָּאִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו מַקְרִיבִין אֶת הַחֲבִיתִין מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. מְבַקְּרֵי מוּמִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְלַמְּדִים הִלְכוֹת שְׁחִיטָה לַכֹּהֲנִים וְהִלְכוֹת קְמִיצָה וְנָשִׁים הַמְגַדְּלוֹת בְּנֵיהֶן לְפָרָה אֲדֻמָּה כֻּלָּן נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְכַמָּה הוּא שְׂכָרָן. כְּמוֹ שֶׁיִּפְסְקוּ לָהֶן בֵּית דִּין:

בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שֶׁהִיא הֶפְקֵר שׂוֹכְרִין בֵּית דִּין שׁוֹמְרִין שֶׁיִּשְׁמְרוּ מִקְצָת סְפִיחִים שֶׁצָּמְחוּ כְּדֵי שֶׁיָּבִיאוּ מֵהֶן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵין בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ. וְאֵלּוּ הַשּׁוֹמְרִין נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה:

מִי שֶׁהִתְנַדֵּב לִשְׁמֹר בְּחִנָּם אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִשּׁוּם בַּעֲלֵי זְרוֹעַ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ וְיִטְּלוּם מֵהֶן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ לָהֶם חֲכָמִים שֶׁיִּטְּלוּ שָׂכָר מִן הַלִּשְׁכָּה כְּדֵי שֶׁיִּפְרְשׁוּ הַכּל מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאֵלּוּ שׁוֹמְרִים שָׁם:

מַגִּיהֵי סְפָרִים שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְדַיָּנִין שֶׁדָּנִין אֶת הַגַּזְלָנִין בִּירוּשָׁלַיִם נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְכַמָּה הָיוּ נוֹטְלִים תִּשְׁעִים מָנֶה בְּכָל שָׁנָה. וְאִם לֹא הִסְפִּיקוּ לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצוּ מוֹסִיפִין לָהֶן כְּדֵי צָרְכָּן הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בֵּיתָן:

כֶּבֶשׁ הָיוּ בּוֹנִין מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה שֶׁעָלָיו מוֹצִיאִין פָּרָה אֲדֻמָּה. וְכֶבֶשׁ שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וּשְׁנֵיהֶם נַעֲשִׂין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְכֵן מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת נַעֲשִׂין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. אַמַּת הַמַּיִם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְכָל מִגְדְּלוֹתֶיהָ וְכָל צָרְכֵי הָעִיר בָּאִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה. וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶם בְּחִנָּם אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ גֵּר תּוֹשָׁב. שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ד ג) "לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת" וְגוֹ' וְנֶאֱמַר (נחמיה ב כ) "וְלָכֶם אֵין חֵלֶק" וְגוֹ':

מוֹתַר תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וּשְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה לוֹקְחִין בּוֹ זְכָרִים וִיקָרְבוּ כֻּלָּן עוֹלוֹת שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כָּל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקְרְבוּ עוֹלַת בְּהֵמָה. אֲבָל לֹא עוֹלַת הָעוֹף שֶׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר עוֹף. וְאֵלּוּ הָעוֹלוֹת הַבָּאִין מִמּוֹתַר הַשְּׁקָלִים הֵם הַנִּקְרָאִים קַיִץ לַמִּזְבֵּחַ:

שְׁקָלִים שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לָהֶן לְכָל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מוֹצִיאִין אֶת הָרָאוּי לָהֶם מִקָּדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. אֲבָל אֵין בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹצִיא אֶת הָרָאוּי לוֹ מִקָּדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ:

יא

מִשֶּׁיַגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן אֵין מַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֶלָּא מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. וְאִם לֹא בָּאָה הַחֲדָשָׁה לוֹקְחִין מִן הַיְשָׁנָה. לְפִיכָךְ אִם הִגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְיֵשׁ עִמָּהֶן בְּהֵמוֹת לִתְמִידִים מִתְּרוּמָה יְשָׁנָה פּוֹדִין אוֹתָן וְיוֹצְאִין לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן תְּמִימִין וְיִפְּלוּ דְּמֵיהֶן לִתְרוּמָה יְשָׁנָה שֶׁמְּקִיצִין בָּהּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כָּל הַבְּהֵמוֹת שֶׁלּוֹקְחִין לִתְמִידִין שֶׁאִם לֹא יִהְיוּ צְרִיכִין לָהֶן יֵצְאוּ לְחֻלִּין:

יב

וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂין בְּמוֹתַר הַקְּטֹרֶת. מִשֶּׁיַגִּיעַ רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן מְחַלְּלִין אוֹתוֹ עַל שְׂכַר הָאֻמָּנִין וְחוֹזְרִין מָעוֹת הַשָּׂכָר לְקֵיץ הַמִּזְבֵּחַ וְנוֹטְלִין הָאֻמָּנִין מוֹתַר הַקְּטֹרֶת בִּשְׂכָרָן וְחוֹזְרִין וְלוֹקְחִין אֶת הַקְּטֹרֶת מֵהֶן מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה כְּדֵי לְהַקְרִיבָהּ מִמְּעוֹת תְּרוּמָה חֲדָשָׁה. וְאִם אֵין לָהֶן תְּרוּמָה חֲדָשָׁה מַקְטִירִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה יְשָׁנָה: סָלִיק לְהוּ הִלְכוֹת שְׁקָלִים

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון הלכות שקלים פרק ד׳ — רמב״ם

כללי איבערבליק פון פרק ד׳

דער לעצטער פרק פון הלכות שקלים באהאנדלט די פיינאנציעלע דעטאלן פון בית המקדש — פון וועלכע קאסע נעמט מען געלט פאר וועלכע צוועקן. עס איז דא א דריי-שטופיגע סטרוקטור:

1. תרומת הלשכה — די עיקר מחצית השקל געלט, פאר קרבנות ציבור און עיקר הוצאות בית המקדש.

2. שיירי הלשכה — וואס בלייבט איבער נאכדעם וואס מ׳האט שוין תורם געווען דריי מאל תרומת הלשכה.

3. קדשי בדק הבית — פאר דעם בנין און פיזישע סטרוקטור פון בית המקדש, וואס קען נישט קומען פון תרומת הלשכה.

דער עיקר יסוד איז אז קרבנות ציבור דארפן קומען פון כלל ישראל׳ס געלט — דערפאר גיט יעדער איד מחצית השקל, אפילו א „שוואכער איד”. דער פסוק „אל תפן אל מנחתם” (פרשת קרח) — משה רבינו׳ס תפלה אז קרח׳ס חלק אין קרבן ציבור זאל נישט אנגענומען ווערן — איז געווען א ספעציעלע תפלה; באופן כללי האט יעדער איד א חלק אין קרבנות ציבור דורך זיין מחצית השקל.

—

הלכה א — תרומת הלשכה מה עושין בה

דער רמב״ם: „תרומת הלשכה מה עושין בה? לוקחין ממנו תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הציבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו כל הקרבנות, והעצים… והקטורת, ושכר עושה [קטורת], ושכר עושי לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית שקושרים לו בין קרניו — כל אלו באין מתרומת הלשכה.”

פשט: פון תרומת הלשכה קויפט מען: קרבן תמיד (שחר און בין הערבים), מוספים (שבת, ר״ח, יו״ט), אלע קרבנות ציבור, נסכים, מלח, האלץ (אויב נישטא פריוויליגע ברענגער), קטורת, שכר פון די מאכערס פון קטורת און לחם הפנים, עומר, שתי הלחם, שעיר המשתלח, און לשון של זהורית.

חידושים און הסברות:

– עצים: געוויסע משפחות האבן געהאט די זכות צו ברענגען קרבן העצים (פריוויליג). נאר אם לא הביאו עצים ולא מצאו אלא בדמים — ווען מ׳דארף קויפן האלץ — קומט עס פון תרומת הלשכה.

– שכר עושה קטורת ולחם הפנים: פארוואס שטייט דווקא ביי קטורת און לחם הפנים „שכר עושה” (לוין פאר די מאכער)? ווייל דאס זענען פאכמאנישע ארבעטן וואס דארפן ספעציעלע מומחיות, נישט ווי א בהמה וואס מ׳קויפט סתם ביי א סוחר. די כהנים אליין האבן נישט נויטווענדיג געוואוסט וויאזוי צו מאכן קטורת אדער לחם הפנים. דער חילוק: ביי בהמות קויפט מען א פראדוקט; ביי קטורת און לחם הפנים באצאלט מען א וועידזש (שכר) פאר אן ארבעטער וואס זיצט אין בית המקדש. כהנים באקומען נישט באצאלט פאר זייער עבודה — זיי באקומען מתנות כהונה, אבער נישט א משכורת.

– שעיר המשתלח: דער שעיר המשתלח איז נישט קיין קרבן (ער ווערט נישט מקריב אויפן מזבח), און דאך קומט ער פון תרומת הלשכה.

– לשון של זהורית: זהורית (רויטע פארב) קען זיין טייער (פארגלייכן מיט תכלת וואס איז אמאל געווען זייער טייער). אבער דער עיקר טעם פארוואס עס ווערט אויסגערעכנט איז נישט וועגן טייערקייט — די משנה רעכנט אויס יעדע זאך כדי מ׳זאל וויסן די הלכה פון יעדן פרט.

—

הלכה בנוגע פר העלם דבר של ציבור

דער רמב״ם: פר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה — בתחלה גובין להם ואינו באה מתרומת הלשכה.

פשט: ווען כלל ישראל האט געזינדיגט דורך א טעות פון בית דין (הוריות), אדער בשוגג עבודה זרה — מאכט מען א ספעציעלע גבייה (קאלעקשאן) פון אידן, און מ׳נעמט עס נישט פון תרומת הלשכה.

חידושים און הסברות:

פארוואס נישט פון תרומת הלשכה? דריי ביאורים:

1. אור שמח (ר׳ מאיר שמחה): דער פר העלם דבר איז נישט קיין קרבן ציבור אין דעם טעכנישן זין — עס איז ווי א „גרויסער קרבן יחיד” מיט אסאך שותפים. א קרבן ציבור איז נאר אזעלכע קרבנות וואס מ׳דארף תמיד ברענגען (קבועים), נישט קרבנות וואס קומען פאר א ספעציפישע סיבה (עבירה).

2. רש״י: ווען מ׳האט מקדיש געווען די מחצית השקל, האט מען נישט געפלאנט צו זינדיגן — דערפאר איז דער הקדש נישט געווען „על דעת זה”. אפילו נאכדעם וואס מ׳האט געזינדיגט, האבן זיי נישט געוואוסט אז ס׳איז אן עבירה (ווייל ס׳איז בשוגג), אזוי אז זיי האבן נישט געהאט אין זינען צו מכסה זיין דעם קרבן.

3. א דריטע סברא ווערט אנגעדייט אבער נישט אויסגעפירט.

פראקטיש: מ׳דרייט זיך אין אלע שטעט און מ׳בעט אידן זאלן מנדב זיין.

—

הלכה בנוגע פרוכת — בנין אדער צרכי בית המקדש?

דער רמב״ם: פרוכת של היכל — תחת בנין עשויה… פרוכת של שערים — מתרומת הלשכה.

פשט: די פרוכת וואס הענגט אין היכל (צווישן היכל און קדשי קדשים) ווערט באטראכט ווי א חלק פון דעם בנין (בדק הבית) און קומט פון קדשי בדק הבית. די פרוכת׳ן ביי די טויערן פון עזרה קומען פון תרומת הלשכה.

חידושים און הסברות:

– דער כלל: אלעס וואס איז פאר קרבנות אדער צרכי בית המקדש קען קומען פון תרומת הלשכה. אבער דער בנין (בדק הבית) קען נישט קומען פון תרומת הלשכה — דערפאר איז דא אן אייגענע קאסע.

– דער חילוק צווישן די צוויי פרוכת׳ן: פרוכת של היכל איז במקום בנין — אין בית ראשון איז געווען א ריכטיגע טיר צווישן היכל און קדשי הקדשים (ווי מפורש אין פסוק), און אין בית שני האט מען אנשטאט דעם געמאכט צוויי פרוכת׳ן וואס דער כהן גדול גייט דורך. ממילא איז דער פרוכת א סובסטיטוט פאר א שטיינערנע וואנט/טיר, און איז א חלק פון בנין. דערפאר קומט עס פון קדשי בדק הבית.

– פרוכת של שערים איז נישט במקום בנין — עס איז געמאכט פאר צניעות (פריוואטקייט פון די כהנים) אדער כבוד הבית, נישט אלס א סטרוקטורעלער חלק פון בנין. דערפאר קומט עס פון תרומת הלשכה, ווייל עס איז א חלק פון די צרכי עבודה/באקוועמליכקייט.

– מעינטענענס-קאסטן: מ׳רעדט נישט נאר ווען מ׳בויט דעם מקדש (דעמאלטס האט שלמה המלך ספעציעל צוזאמגענומען), נאר אויך ווען מ׳דארף פאררעכטן אדער פארבייטן — פרוכת של היכל פלעגט מען מאכן נייע פאר שיינקייט, און דאס קומט פון קדשי בדק הבית.

– [דיגרעסיע: אשכנזים vs. ספרדים ביי פרוכת] — ביי אשכנזים איז דער ארון קודש׳ס טיר פשוט, מיט א שיינע פרוכת; ביי ספרדים איז די טיר אליין שיין, אן א פרוכת. דאס איז א דוגמא פון דעם חילוק: אויב די טיר איז שוואך און דער פרוכת איז במקום בנין — איז עס בנין; אויב מ׳האט שוין א שיינע טיר, איז דער פרוכת נאר פאר שיינקייט.

– [דיגרעסיע: בילדינג פאנד]: פון דעם כלל שטאמט דער מנהג אז מוסדות בעטן עקסטער געלט פאר „קרן הבנין” — דער בנין פאנד איז א באזונדערע זאך וואס מ׳קען נישט נעמען פון אנדערע צדקה-געלט.

—

הלכה בנוגע מנורה וכלי שרת — מותר הנסכים

דער רמב״ם: המנורה וכלי שרת — מצותן שיבואו ממותר הנסכים. ואם לא היה להם מותר נסכים — יבואו מתרומת הלשכה.

פשט: כלי שרת (מנורה, אא״וו) זאלן לכתחילה קומען פון מותר הנסכים (איבעריגע געלט פון דער נסכים-פושקע). אויב נישט גענוג — פון תרומת הלשכה.

חידושים און הסברות:

– וואס איז “מותר הנסכים”? ווען א מענטש ברענגט א קרבן, לייגט ער אריין געלט אין א ספעציעלע פושקע פאר נסכים. אויב ס׳בלייבט איבער געלט (ווייל די נסכים האבן נישט אזוי פיל געקאסט), איז דאס “מותר הנסכים.” דאס איז נישט די נסכים פון קרבנות ציבור (וואס קומען פון תרומת הלשכה), נאר עקסטערע געלט פון יחיד׳ס נסכים-צאלונגען.

– פארוואס דארף מען נייע כלי שרת? מנורה און אנדערע כלים דארפן מעינטענענס — פאררעכטן, רייניגן, פארבייטן. עס איז געווען עקסטערע סעטס פון כלים אין מקדש, אזוי אז ווען מ׳רייניגט איינס, נוצט מען דעם אנדערן.

– לכתחילה vs. בדיעבד: מותר נסכים איז דער לכתחילה מקור, אבער ס׳איז נישט מעכב — אויב נישטא, נעמט מען תרומת הלשכה.

—

הלכה בנוגע בגדי כהונה

דער רמב״ם: בגדי כהונה, בין בגדי כהן גדול בין שאר בגדי כל הכהנים — הכל מתרומת הלשכה.

פשט: אלע כהונה-קליידער קומען פון תרומת הלשכה.

חידושים: אין מסכת יומא שטייט “זה משל עצמו וזה משל ציבור” — דער ציבור האט געגעבן א באזיק מענט, און אויב דער כהן גדול האט געוואלט צוקויפן בעסערע, האט ער געקענט צולייגן פון זיינס.

—

הלכה בנוגע בהמות הנמצאות בירושלים

דער רמב״ם: כל הבהמות הנמצאות בירושלים אדער נאנט דערצו — הרי אלו בחזקת עולה. נסכיהם באים מתרומת הלשכה.

פשט: א געפונענע בהמה אין ירושלים — ספק שלמים, ספק עולה — מ׳ברענגט עס אלס עולה (לחומרא), און די נסכים קומען פון תרומת הלשכה.

חידושים: דאס איז פאראלעל צו דעם כלל אז ספק-געלט גייט מען לחומרא. די נסכים קומען פון תרומת הלשכה ווייל דאס איז נישט א פריוואטער קרבן (קיין בעלים צו צאלן), און נישט א רעגולערער קרבן ציבור — עס איז א ספק-קרבן וואס דער ציבור מוז מקריב זיין.

—

הלכה בנוגע גוי ששלח עולתו ממדינת הים

דער רמב״ם: גוי ששלח עולתו ממדינה אחרת ולא שלח עמה דמי נסכים — יבואו נסכיה מתרומת הלשכה.

פשט: א גוי וואס שיקט א קרבן פון ווייט אן נסכים-געלט — דער ציבור צאלט.

חידושים און הסברות:

– פארוואס נאר גוי? א איד ווייסט געווענליך אז ער דארף נסכים; א גוי ווייסט נישט די הלכה.

– פארוואס נאר ממדינה אחרת? אויב דער גוי איז דא אין ירושלים, זאגט מען אים ער זאל אויך נסכים ברענגען. נאר ווען ער איז ווייט און מ׳קען אים נישט דערגרייכן, צאלט דער ציבור.

– לעקציע קעגן דעם טעות פון זכריה בן אבקולס: מ׳זאל נישט אפזאגן דעם קרבן ווייל ס׳פעלט נסכים; בעסער דער ציבור זאל צאלן. דער קרבן איז בעצם פאר׳ן אייבערשטן, נישט פאר׳ן מענטש, דערפאר איז עס ווערט אז דער ציבור זאל צולייגן.

—

הלכה בנוגע גר שמת והניח זבחים

דער רמב״ם: גר שמת והניח זבחים — אם יש לו נסכים, קריבין משלו. ואם לאו — באין מתרומת הלשכה.

פשט: א גר אן יורשים (ווייל זיינע פריערדיגע קרובים זענען כמי שאינם, קטן שנולד דמי) — אויב ער האט איבערגעלאזט נסכים-געלט, נעמט מען פון זיינס; אויב נישט, פון תרומת הלשכה.

—

הלכה בנוגע כהן גדול שמת — מנחת חביתין

דער רמב״ם: כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו — מקריבין מנחת חביתין מתרומת הלשכה.

פשט: אין דער צווישן-צייט ווען ס׳איז נאכנישט דא א נייער כהן גדול, קומט די מנחת חביתין פון תרומת הלשכה.

חידושים און הסברות:

– חידוש אין דער סטרוקטור פון מנחת חביתין: פון דא זעט מען אז מנחת חביתין איז נישט נאר א פערזענליכע חובה פון דעם כהן גדול, נאר עס איז א כללית׳ע מצוה אז יעדן טאג זאל זיין מנחת חביתין. ס׳איז דא צוויי אספעקטן: (1) א מצוה אז יעדן טאג זאל מנחת חביתין געבראכט ווערן, (2) א מצוה אז דער כהן גדול זאל עס ברענגען. ווען ס׳איז נישטא קיין כהן גדול, בלייבט די ערשטע מצוה בתוקף, און א סתם כהן איז עס מקריב.

– מחלוקת תנאים: רבי יהודה זאגט אז די יורשים פון דעם כהן גדול דארפן צאלן. דער תנא קמא (ווי דער רמב״ם פסק׳נט) זאגט אז דער ציבור צאלט — מתרומת הלשכה.

—

הלכה בנוגע שכר עובדי ציבור — מבקרי מומין, מלמדי שחיטה, מלמדי קמיצה, נשים מגדלין בניהן לפרה אדומה

דער רמב״ם: מבקרי מומין שבירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. אויך תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, הלכות קמיצה, נשים מגדלין בניהן לפרה אדומה.

פשט: מענטשן וואס טוען ארבעט פאר׳ן מקדש/ציבור באקומען שכר פון תרומת הלשכה.

חידושים:

– מבקרי מומין איז א גרויסע מומחיות — צו וויסן וואס איז א מום. דאס איז א פראפעסיאנעלע ארבעט וואס ווערט באצאלט פון ציבור-געלט. דער מבקר מומים ווערט נישט באצאלט פון דעם מענטש וואס ברענגט די בהמה, נאר פון דעם ציבור (תרומת הלשכה). דער טעם: כדי ער זאל נישט האבן א נגיעה צו מאכן כשר אדער פסול לויט ווער באצאלט אים.

– הלכות קמיצה איז א גרויסע חכמה — מער ווי עס זעט אויס אויף ערשטן בליק. ראיה: נדכי הצדיק האט געפרעגט קינדער צי זיי זענען עוסק אין הלכות קמיצה. חגי הנביא האט אויסגעלערנט הלכות שחיטה און קמיצה.

– נשים מגדלין בניהן לפרה אדומה: עס איז געווען א הלכה אז מען האט ספעציעל מגדל קינדער וואס זאלן קיינמאל נישט ווערן טמא, כדי זיי זאלן זיך קענען אפגעבן מיט פרה אדומה. דאס איז געווען אן עבודה פאר די פרויען — צו אפהיטן זייערע קינדער די גאנצע צייט אין טהרה.

– באצאלונג — כמו שיפסקו בית דין: וויפיל מען באצאלט ווערט אפגעשאצט דורך בית דין. מ׳קען נישט געבן מער ווי א מחצית השקל.

– ברייטערער יסוד: אויב דער ציבור האט א מצוה פון מחצית השקל צו קויפן קרבנות, איז פשוט אז מען דארף אויך זיכער מאכן אז די קרבנות זענען כשר, אז די כהנים קענען אלץ — דאס אלץ איז א חלק פון “קרבנות.”

—

הלכה ב — שומרי ספיחי שביעית

דער רמב״ם: אין שנת שמיטה שטעלט בית דין שומרים צו היטן א חלק פון די ספיחים, כדי עס זאל בלייבן פאר דעם עומר און שתי הלחם. די שומרים באקומען שכר פון תרומת הלשכה.

פשט: דער עומר און שתי הלחם מוזן קומען פון נייע תבואה. אין א שמיטה יאר קען מען עס נישט קויפן פון א פארקויפער ווייל אלעס איז הפקר. דארף בית דין שטעלן שומרים אויף א געוויסע חלק פון ספיחים, אז עס זאל בלייבן מחובר לקרקע (פריש) ביז מען דארף עס פאר דעם בית המקדש.

חידושים — מי שיתנדב לשמור בחנם — אין שומעין לו:

אויב איינער וויל וואלונטירן צו היטן די ספיחי שביעית בחנם, פאלגט מען אים נישט. דער טעם: גזירה משום בעלי זרוע.

1. פשוט׳ער פשט אין “גזירה משום בעלי זרוע”: ווען מענטשן היטן אפ אלס וואלונטירן (בחינם), היטן זיי “אביסל” — נישט מיט פולע קראפט. בעלי זרוע וועלן זיי מנצח זיין. אבער אויב מען באצאלט פאר שמירה, איז עס ווי מען דינגט א “סעקיוריטי קאמפאני” — עס ווערט געטון גוט און פראפעסיאנעל.

2. דער העכערער יסוד — שמיטה קאנטעקסט: מען טאר דאך נישט משמר זיין א פעלד אין שמיטה — מען מוז עס מפקיר זיין. דער היתר דא איז אז מען איז משמר לכבוד הקדש — א געוויסע חלק, באצאלט פון תרומת הלשכה. עס זאל זיין “דבר ידוע” און מפורסם אז דאס איז דער מקום וואס איז משומר לכבוד דעם בית המקדש.

3. דער בעל השדה וואס וויל וואלונטירן: א מענטש קומט און זאגט: “איך האב א פעלד, איך וועל עס אליין אפהיטן, נעמט פון מיין פעלד דעם עומר.” מען זאגט אים ניין — ווייל ווען ער היט עס, זעט עס אויס ווי ער איז נישט מפקיר זיין פעלד (עובר אויף שמיטה), און בעלי זרוע וועלן זיך אנווארפן אויף אים. אבער ווען בית דין שטעלט באצאלטע שומרים, איז עס א פארמעלע, מפורסמ׳ע הסדר.

4. צוזאמענשטעל מיט דער גמרא: אין דער גמרא איז דא א חקירה צי א מענטש מעג מקדיש זיין לציבור. דער פסק איז אז יא, א מענטש קען מנדב זיין אפילו קרבנות ציבור. דער פראבלעם דא איז א טעכנישער פראבלעם — עס לוינט נישט צו טון אזא זאך ווייל פון בעלי זרוע. אויך: דער עומר מוז קומען “מן ההקדש” — ווען א שומר חינם היט עס, וויל ער עס קונה זיין מן ההקדש, וואס שאפט א פראבלעם.

—

הלכה בנוגע מגיהי ספרים שבירושלים

דער רמב״ם: מגיהי ספרים שבירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

פשט: עס איז געווען א ספר תורה אין דער עזרה, און מען האט שטענדיג מגיה געווען ספרים — טשעקן אויב עס זענען דא טעותים דורך פארגלייכן מיט מער אריגינעלע ספרים. דאס איז א צורך ציבור — אז עס זאלן זיין כשר׳ע תורות ביים כלל ישראל.

חידושים:

1. “כשר׳ע תורה” — וואס מיינט עס באמת: “כשר” אין דעם קאנטעקסט מיינט נישט בלויז אז מען זאל קענען יוצא זיין קריאת התורה אדער טאנצן אויף שמחת תורה. “כשר׳ע תורה” מיינט אז מען זאל קענען נאכקוקן א פסוק — אז דער טעקסט זאל זיין אמת׳דיג. אויב נישט — אז ס׳שטייט “לא” אנשטאט “יא” — ווערט בטל דער תכלית פון דער תורה.

2. פארשידענע פשט׳ן אין “מגיהי ספרים”: (א) די וואס האבן מגיה געווען דעם ספר תורה וואס מ׳האט געליינט ביי הקהל; (ב) דער ספר העזרה — דער אריגינעלער ספר תורה וואס איז געלעגן אין עזרה; (ג) די ספרים וואס מ׳האט געלערנט סדר העבודה — אזוי ווי מ׳האט פארגעלערנט דעם כהן גדול “ויקרא לפניו בפרשיות” (ווי עס שטייט אין משנה).

3. פארוואס “שבירושלים”: ווייל דארט איז געווען די אריגינעלע ספרי תורה, עס איז געווען א מוסד — ווי “תורה אשר יריחו” — וואו די סופרים האבן געהיטן אויף די ריכטיגע גרסא פון תורה.

4. [דיגרעסיע: בדיקת מזוזות] דער רמב״ם זאגט אז מען דארף בודק זיין מזוזות — אבער נישט פאר הגהות (טשעקן אויב דער סופר האט ריכטיג געשריבן). דאס וואס מען דארף טשעקן איז צי עס איז נישט געווארן קאליע מיט דער צייט (אותיות וואס ווערן כלה, פארוויסט). ווען א סופר שרייבט א מזוזה, דארף ער שרייבן ריכטיג — דאס העלפט איין מאל. אויב עפעס גייט כלה ווערן, וועט עס כלה ווערן בכלליות, נישט בלויז איין אות. דאס וואס סופרים נעמען געלט פאר “טשעקן מזוזות” (אין דעם זין פון הגהה) איז “געהעריג א סקעם” — עס איז נישטא קיין שום הלכה דערויף. דער מנהג צו טשעקן מזוזות אינעווייניג ביי אן עת צרה האט א מקור אין מהרי״ל, און דער ליובאוויטשער רבי האט געהאט אן עבודה אין דעם. אבער דער עיקר דין פון טשעקן איינמאל/צוויי מאל אין זיבן יאר איז ווייל וועטער קען קאליע מאכן. דערפאר איז דא א חילוק צווישן א פראנט-טיר מזוזה (וואו עס קומט צו נאסקייט/היץ) און אן אינעווייניגסטע. ביי תפילין שטייט מפורש אז מ׳דארף נישט טשעקן ווייל ס׳איז פארמאכט — אזוי אויך א גוטע מזוזה-באקס דארף מען קיינמאל נישט טשעקן, סיידן מ׳זעט אז ס׳ווערט נאס אינעווייניג.

—

הלכה בנוגע דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים

דער רמב״ם: דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

פשט: ספעציעלע דיינים אין ירושלים וואס האבן זיך באשעפטיגט מיט דיני גזילה האבן באקומען שכר פון תרומת הלשכה.

חידושים און הסברות:

1. פארוואס פונקט “גזלנים” און נישט אלע דיינים? עס ווערן געברענגט מערערע תירוצים:

2. ערשטער פשט — קשר צו קרבנות: ווען איינער ברענגט א קרבן פון גזל, איז עס א מצוה הבאה בעבירה. די דיינים אין ירושלים האבן געמוזט קלערן צי א קרבן איז כשר — דאס האט א דירעקטע שייכות צו ירושלים און צו תרומת הלשכה.

3. צווייטער פשט — “גזילות” מיינט ברייט חושן משפט: “גזילות” קען מיינען אלע חושן-משפט ענינים — נישט צאלן א הלואה, עובר זיין אויף שכר שכיר, אלעס א סארט גזילה.

4. דער עיקר חידוש — פארוואס דוקא דיינים פון גזילות באקומען שכר: דער כלל איז “כל דיין שנוטל שכר לדון דיניו בטלים” — א דיין טאר נישט נעמען געלט פאר׳ן פסק׳ענען, נאר שכר בטלה. דער תירוץ: דער סנהדרין האט נישט געדארפט זיצן א גאנצן טאג — ער האט געהאט אנדערע פרנסות. אבער דיני גזילות איז געווען א “קאנטינועוס דזשאב” — ס׳איז געווען אזויפיל גזלנים אז מ׳האט געדארפט איינער זאל כסדר זיצן דארט. ווייל ער האט נישט געקענט האבן קיין אנדערע פרנסה, האט מען אים באצאלט פון תרומת הלשכה. דאס איז דער חילוק — ביי אנדערע דיינים איז שכר בטלה גענוג, אבער דא האט מען געדארפט א פולע פרנסה.

5. די הלכה אז מ׳גיט בריוח: עס שטייט קלאר אז מ׳דארף אים געבן בריוח פרנסה — אז עס זאל נישט פעלן גארנישט — כדי ער זאל קענען פסק׳ענען אן קיין שום חששון פון שוחד.

—

הלכה בנוגע שיעור השכר — 99 מנה

דער רמב״ם: כמה היה נותר? תשעים ותשע מנה בכל שנה. ואם לא יספיקו להם — מוסיפים להם, אף על פי שלא רצו, מוסיפים להם כדי צרכם — הם ובניהם ובני ביתם.

פשט: דער שכר איז געווען 99 מנה א יאר. אויב ס׳איז נישט גענוג — צ.ב.ש. ער האט א גרויסע משפחה, ער דארף חתונה מאכן — גיט מען צו, אפילו ער וויל נישט נעמען.

חידושים:

1. “אף על פי שלא רצו”: אפילו ער איז אזא צדיק וואס וויל נישט נעמען מער, צווינגט מען אים — ווייל ס׳איז וויכטיג אז די דיינים זאלן זיין גוט געפיטערט, כדי זיי זאלן קענען פסק׳ענען ריכטיג.

2. “לא הספיקו” מיינט א גרעסערע משפחה: דער “לא הספיקו” גייט אויף א מענטש וואס האט א גרעסערע משפחה — יעדע קינד באקומט מען נאך אלאווענס. דער “לא רצו” מיינט ווייל ער איז א צדיק, אבער מ׳דארף טראכטן אויף זיין ווייב און קינדער.

—

הלכה יב — שיירי הלשכה: כבש הפרה, כבש שעיר המשתלח, מזבח, היכל, עזרה

דער רמב״ם: כבש שהיו בונין מהר הבית להר המשחה, וכבש שהיו מוציאין עליו שעיר המשתלח — שניהם נעשין משיירי הלשכה. וכן מזבח העולה, והיכל, והעזרות.

פשט: נאכדעם וואס מ׳האט שוין תורם געווען דריי מאל תרומת הלשכה, בלייבט איבער געלט — “שיירי הלשכה.” פון דעם האט מען באצאלט: (א) דער כבש (רעמפ) פון הר הבית צו הר המשחה פאר די פרה אדומה — א חומרא אין טהרת הפרה, אז זי זאל נישט גיין איבער ערד וואו ס׳קען זיין קברים (ווי עס שטייט אין מסכת פרה); (ב) דער כבש פאר׳ן שעיר המשתלח פון יום כיפור — ווייל די אלכסנדרונים האבן געטשעפעט דעם שעיר; (ג) מזבח העולה, מזבח הפנימי, דער היכל, און די עזרות.

חידושים:

1. פארוואס דער מזבח דארף אפט איבערגעבויט ווערן: ס׳איז דאך דארט זייער אסאך פייער, מ׳האלט אין איין קאכן און ברענען דערויף — מ׳דארף אמאל איבערבויען.

2. חידוש: שיירי הלשכה vs. בדק הבית: פארוואס קומט דאס פון שיירי הלשכה און נישט פון בדק הבית? דער תירוץ: בדק הבית איז נאר אויף maintenance — ווען עפעס איז צעבראכן, פיקסט מען עס פון בדק הבית. אבער ווען מ׳דארף בויען א נייעס — א נייע מזבח, איבערבויען דעם היכל — דארף עס קומען פון שיירי הלשכה, וואס קומט פון אלע אידן. דאס איז אן אינטערעסאנטער חילוק צווישן ריפּערז (בדק הבית) און ניי-בויען (שיירי הלשכה).

3. בבלי vs. ירושלמי: אין דער גמרא איז משמע אז עס קומט פון בדק הבית — דאס איז א סתירה צווישן בבלי און ירושלמי, און ס׳איז נישט קלאר.

—

הלכה יב (המשך) — אמת המים, חומת ירושלים, וכל צרכי העיר

דער רמב״ם: אמת המים שבירושלים… חומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר — באין משיירי הלשכה.

פשט: דער וואסער-סיסטעם פון ירושלים (מי השילוח/גיחון), די שטאט-מויערן, טורעמס, און אלע שטאט-באדערפענישן — אלעס פון שיירי הלשכה.

חידושים:

1. ירושלים איז א חלק פון בית המקדש: אלעס וואס האט צו טון מיט ירושלים איז א חלק פון בית המקדש — ירושלים אין גאנצן האט א קדושה-סטאטוס, ווייל מ׳עסט קדשים קלים אין דער גאנצער שטאט. דעריבער איז עס נישט מעילה ווען מ׳נוצט מקדש-געלט פאר די חומה — ווייל די חומה אליין איז נתקדש בקדושת ירושלים. דערפאר איז עס נישט געקומען פון מלכות, נאר פון שיירי הלשכה — ווייל ס׳איז צורך ציבור.

2. א קשיא: ווי קען מחצית השקל פון כלל ישראל קאווערן אזוי פיל? א חשבון ווערט געמאכט — ביי צוויי מיליאן אידן קומט אויס בערך צוואנציג מיליאן דאלאר, וואס איז נישט אזוי פיל פאר אזעלכע גרויסע פראיעקטן.

3. תירוץ: פראקטיש מעג מען אויך נעמען פון אנדערע מקורות — דער מלך קען געבן פון זיינע כיבושים, גבירים קענען מנדב זיין (ווי נקנור וואס האט געברענגט א טיר). די הלכות רעדן וואס מ׳מעג טון, חוץ פון וואס מ׳מוז (ווי קרבנות ציבור וואס מוזן זיין פון ציבור-געלט). ביי קרבנות ציבור איז דא א דין אז עס מוז זיין פון ציבור, אבער אפילו דארט איז דא א היתר — מ׳קען מוסיף זיין צום ציבור, אזוי ווי די חסידים וואס האבן געברענגט שתי הלחם און געזאגט אז זיי זענען מוסיף לציבור.

—

הלכה בנוגע גוי שהתנדב — מ׳נעמט נישט פון א גוי פאר בנין המקדש

דער רמב״ם: גוי שהתנדב לדברים הללו — די מזבח, אמת המים, געבויעטע זאכן — אין מקבלים ממנו, אפילו גר תושב.

פשט: פון א גוי נעמט מען פאר א קרבן יחיד (וואס איז א זאך וואס פארגייט), אבער נישט פאר בנין און געביידעס פון מקדש (וואס בלייבט שטיין), ווייל מ׳וויל נישט אז ס׳זאל בלייבן א זכר פון א גוי אין בית המקדש. אפילו א גר תושב ווערט נישט אנגענומען.

חידושים:

– פסוקים: דער רמב״ם ברענגט צוויי פסוקים פון עזרא/נחמיה: (1) „לא לכם ולנו” — עזרא האט אפגעזאגט די צרי יהודה וואס האבן געוואלט מיטבויען; (2) „ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים” — נחמיה׳ס ווערטער.

– היסטארישער קאנטעקסט: די צרי יהודה (טוביה וכו׳) האבן ערשט געמאכט צרות, מסירות געשריבן אז די אידן גייען מורד זיין, געשריבן פאר המן/אחשורוש. ווען דאס האט נישט געהאלפן, האבן זיי פרובירט “if you can’t beat them, join them” — זיי וועלן מנדב זיין כדי צו קריגן א פוס אריין און דערנאך אונטערגראבן פון אינעווייניג. נחמיה האט דורכגעשויט דעם פלאן — „לא מדובשך ולא מעוקצך” — און אפגעזאגט.

– קשיא: שלמה המלך האט דאך יא גענומען פון חירם מלך צור פאר דעם בנין בית המקדש! און נחמיה אליין האט גענומען פון מלך פרס! תירוץ: דארט איז עס געווען אן אנדערע סיטואציע — דער מלך האט נישט געוואלט אריינמישן זיך, ער האט נאר געגעבן. דא האבן די צרי יהודה געוואלט בעלות.

– [כלל׳דיגער חידוש — אויך נוגע פאר אידן:] דער עיקר חילוק איז נישט איד/גוי אליין, נאר דער כוונה פון דעם נותן. אויב א אידישער עשיר איז אן “attention seeker” / איגאויסט, וואס וויל האבן א מיינונג אין חינוך ווייל ער ספאנסערט, דארף מען אים אויך ארויסשטויסן. צדקה מיינט „איך בין מכניע צום מקדש,” נישט „איך בין מכניע דעם מקדש צו מיר.” א קרבן קען יעדער ברענגען (ווייל דאס פארגייט), אבער בנין (וואס בלייבט) דארף זיין ריין פון נגיעות.

– פאראלעל צו מאדערנע צייטן: דער רבי׳ס שיטה איז אז מ׳טאר נישט נעמען געלט פון דער מדינה פאר חינוך, ווייל „באלד וועסטו מיר זאגן וואס צו לערנען אין חדר.”

– פארענטפערט א פריערדיגע קשיא: דאס פארענטפערט פארוואס דער מבקר המומים און דייני גזילות ווערן באצאלט פון תרומת הלשכה (נישט פון דעם מענטש וואס ברענגט דעם קרבן) — כדי ער זאל בלייבן ריין פון נגיעות.

– צד שני: ס׳איז נישט אן אייביגע הלכה אז מ׳נעמט קיינמאל נישט פון גוים. אויב גוים וואלטן אמת׳דיג תשובה טון, וואלט מען געקענט נעמען — אבי זיי קענען נישט שרייבן זייער נאמען דערויף.

—

הלכה ט — מותר תרומת הלשכה / קיץ המזבח

דער רמב״ם: מותר תרומת הלשכה וכן מותר שיורי הלשכה — לוקחים בו בהמות זכרים ויקרבו כולם עולות. תנאי בית דין הוא מתנה על כל המותרות. ואלו העולות הבאות ממותר השקלים הן הנקראים קיץ המזבח.

פשט: ווען ס׳בלייבט איבער געלט — סיי פון תרומת הלשכה, סיי פון שיורי הלשכה — קויפט מען זכרים און ברענגט זיי אלס עולות. דאס הייסט “קיץ המזבח.”

חידושים:

– תנאי בית דין: דער יסוד פארוואס מ׳מעג נוצן די געלט פאר עולות (הגם די אידן האבן מקדיש געווען פאר קרבנות ציבור) איז ווייל ס׳איז א תנאי בית דין — מתנה על כל המותרות — אז ווען איינער גיט מחצית השקל, אויב ס׳וועט איבערבלייבן, זאל מען מקריב זיין עולת בהמה.

– נאר בהמה, נישט עוף: מ׳ברענגט נישט עולת העוף — ווייל קרבנות ציבור זענען נישט פון עוף. דאס פארענטפערט אויך א פריערדיגע הלכה אז אפילו ווען איינער׳ס מותר פון קינים (עופות) ווערט אויך א בהמה — ווייל ציבור קען נישט ברענגען קיין עוף.

– פשט אין “קיץ”: עטליכע פשט׳ן:

– (1) קיץ = טרוקן (ווי א הייסער זומער) — ווען דער מזבח איז “טרוקן” / ליידיג פון קרבנות, ברענגט מען דאס אלס “דעזערט.”

– (2) קיץ = תאנים (קוצץ תאנים) — דאס שניידן פון תאנים וואס וואקסן שפעט אין זומער (אב-אלול), זענען זייער זיס ווייל זיי זענען לאנג אין דער זון. אזוי אויך דאס איז א “זיסע צוגאב” פאר דעם מזבח.

– (3) ס׳איז א “דעזערט” פאר דעם אויבערשטן — אין טעג ווען ס׳איז נישט דא פיל קרבנות יחיד, ברענגט מען דאס אלס צוגאב, נישט א חובה נאר א באנוס.

—

הלכה בנוגע שקלים שלא יספיקו — מוציאין מקדשי בדק הבית

דער רמב״ם: שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור — מוציאין את הראוי מקדשי בדק הבית. אבל אין בדק הבית מוציאין את השאר על קדשי המזבח.

פשט: אויב די לשכה ווערט ליידיג און מ׳דארף נאך קרבנות ציבור, נעמט מען געלט פון קדשי בדק הבית. אבער פארקערט — אויב מ׳דארף געלט פאר בדק הבית, קען מען נישט נעמען פון קדשי המזבח.

חידושים:

– דער יסוד איז אז קדשי המזבח (קרבנות) זענען חשוב׳ער ווי קדשי בדק הבית, ווייל זיי זענען מער דירעקט פאר די קדושה — מ׳לייגט עס ממש אויף דער מזבח. דעריבער מעג מען מעלה זיין פון א שוואכערע קדושה (בדק הבית) צו א שטארקערע (מזבח), אבער נישט פארקערט — מ׳קען נישט מוריד זיין פון א העכערע קדושה צו א נידריגערע. דאס איז דער כלל פון מעלין בקודש ואין מורידין.

—

הלכה בנוגע ראש חודש ניסן — נייע תרומה פאר קרבנ

ות, און וואס מ׳טוט מיט אלטע בהמות

דער רמב״ם: משבא ראש חודש ניסן אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה. אם לא באה חדשה — מוציאין מן הישנה. לפיכך אם הגיע ראש חודש ניסן ויש עמהן בהמות לתמידים מתרומה ישנה — פודין אותן ויוצאות לחולין, אף על פי שאין תמימין [=אע״פ שהן תמימות]. תרומת ישן נשאר לקיץ המזבח.

פשט: פון ר״ח ניסן מוז מען נוצן נייע תרומה פאר קרבנות ציבור. אויב נייע איז נאכנישט אנגעקומען, מעג מען בדיעבד נוצן אלטע. בהמות וואס זענען שוין געקויפט געווארן פון אלטע תרומה פאר תמידים — מ׳איז זיי פודה (אפילו זיי זענען תמימות, אן מום), די בהמה ווערט חולין, און די געלט גייט פאר קיץ המזבח.

חידושים און הסברות:

1. חידוש אז מ׳איז פודה תמימות: געווענטליך קען מען נאר פודה זיין א בהמת קודש ווען זי האט א מום. דא איז א ספעציעלער דין אז מ׳איז פודה אפילו תמימות בהמות — ווייל תנאי בית דין איז געווען ביים קויפן די בהמות, אז אויב מ׳וועט זיי נישט דארפן (ווייל ס׳קומט א נייע יאר), גייען זיי ארויס לחולין. דער תנאי בית דין איז דער מעכאניזם וואס ערמעגליכט דעם פדיון.

2. קשיא — פארוואס קען מען נישט נוצן די זעלבע בהמות פאר קיץ המזבח? אנשטאט פודה זיין און צוריקקויפן, זאל מען נעמען די בהמות און ברענגען זיי דירעקט אלס קיץ המזבח? דער תירוץ: די בהמות זענען שוין הוקדשו אלס תמידים, וואס איז א העכערע מדרגה ווי קיץ המזבח (תמיד איז א חובה, קיץ המזבח איז בלויז עולות נדבה ווען דער מזבח איז ליידיג). מ׳קען נישט מוריד זיין פון תמיד צו קיץ המזבח דירעקט — מ׳מוז ערשט פודה זיין (ארויסנעמען לחולין), און דאן מיט דער געלט קויפט מען נייע בהמות פאר קיץ המזבח.

3. “תנאי בית דין” — וואס מיינט עס? ס׳מיינט נישט אז בית דין שטייט יעדעס מאל און מאכט א פארמעלע תנאי. ס׳איז א שטענדיגע תקנה וואס איז פארשטאנען — אז אלע בהמות וואס ווערן געקויפט פאר תמידים ווערן געקויפט מיט דעם אימפּליציטן תנאי אז אויב מ׳וועט זיי נישט דארפן, גייען זיי ארויס לחולין.

—

הלכה בנוגע מותר הקטורת — וואס מ׳טוט מיט איבריגע קטורת

דער רמב״ם: וכן היה עושה במותר הקטורת — משהגיע ראש חודש ניסן, מחללין אותה על שכר האומנין, וחוזרים ונותנים שכרן לקיץ המזבח, ונותנין לאומנין מותר הקטורת בשכרן, חוזרים ולוקחים הקטורת מהם בתרומה חדשה כדי להקריבה.

פשט: ווען ס׳בלייבט איבער קטורת פון דער אלטער יאר (ווייל מ׳האט געמאכט 368 מנים — 365 פאר יעדן טאג פלוס 3 עקסטערע פאר יום כיפור׳ס מלא חפניו — און אין א פשוט׳ע יאר בלייבן איבער לפחות 11 מנים), טוט מען אזוי: מ׳איז מחלל די קטורת אויף דער שכר וואס די אומנים (עושי הקטורת) דארפן באקומען. די געלט פון זייער שכר גייט פאר קיץ המזבח. די אומנים באקומען אנשטאט געלט — די קטורת אליין. דערנאך קויפט דער בית המקדש צוריק די קטורת פון די אומנים מיט תרומה חדשה, און יעצט איז עס נייע קטורת.

חידושים און הסברות:

1. דער מעכאניזם פון “מחללין על שכר האומנין”: דאס איז א מערסטופיגער פראצעס מיט דריי אויפטוס:

– ערשטנס: די מותר-געלט (פון דער אלטער תרומה) גייט פאר קיץ המזבח — אזוי ווי אלע מותר געלט פון פאריאריגע מחצית השקל.

– צווייטנס: די קטורת ווערט “נייע” קטורת — ווייל מ׳קויפט עס צוריק מיט תרומה חדשה, כאילו מ׳האט עס יעצט ערשט אנגעשאפט פאר דער נייער יאר.

– דריטנס: די אומנים באקומען זייער שכר — נישט דירעקט פון לשכה-געלט, נאר דורך דעם אומוועג פון באקומען קטורת און עס צוריקפארקויפן.

2. פארוואס דארף מען דעם גאנצן אומוועג? מ׳קען דאך נישט נוצן אלטע קטורת פאר דער נייער יאר (ווייל מ׳דארף תרומה חדשה). אבער מ׳וויל אויך נישט אז די קטורת זאל פארלוירן גיין — מ׳האט עס געמאכט מיט א חשבון (365 מנים + 3 עקסטערע), און מ׳דארף עס האבן ווייל ס׳וועט נישט זיין גענוג אן דעם. דעריבער מוז מען עס פארקויפן און צוריקקויפן — דורך דעם ווערט עס לעגאל “נייע” קטורת.

3. פארוואס דווקא דורך שכר האומנין? עס ווערט געברענגט פון מפרשי המשנה אז ס׳איז א ענין פון כבוד — ס׳איז מער כבוד׳דיג פאר די עושי הקטורת אז זיי זאלן נישט באקומען געלט דירעקט פון דער לשכה (לפחות איינמאל א יאר), נאר דורך דעם אומוועג. אבער דאס איז נאר איינמאל א יאר — א גאנץ יאר באקומען זיי יא געלט דירעקט, און נאר ביי דעם מותר הקטורת טוט מען עס דורך דעם ספעציעלן מעכאניזם.

4. קשיא אויף דעם כבוד-תירוץ: פארוואס איז עס מער כבוד׳דיג? אלע אנדערע ארבעטער באקומען דאך דירעקט געלט. און אויך — וואס פאר א כבוד איז עס אז מ׳באקומט אביסל קטורת אנשטאט געלט? דאס בלייבט א שטיקל אומקלאר.

5. דין פון אם לא באה חדשה ביי קטורת: אזוי ווי ביי קרבנות, אויב ס׳איז נאכנישט אריינגעקומען נייע מחצית השקל, קען מען בדיעבד נוצן פון דער אלטער תרומה — ס׳איז נישט מעכב.

—

סיכום פון הלכות שקלים בכללות

הלכות שקלים באשטייט פון דריי הויפט-חלקים:

1. דינים פון מפריש זיין שקלים — ווער דארף געבן, וויפיל, ווען, א.א.וו.

2. סדר התרומה — ווי אזוי מ׳ברענגט אריין די געלט, די כיפות (שופרות), און די גאנצע סדר פון אריינברענגען.

3. וואס מ׳טוט מיט דער געלט — קויפן קרבנות, קטורת, באצאלן ארבעטער, און אלע שייכות׳דיגע הלכות (מותרות, פארלוירן געגאנגען, גנבה, א.א.וו.).

ברוך רחמנא דסייען — סיום הלכות שקלים.

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שקלים פרק ד׳ – מה עושין בתרומת הלשכה

הקדמה: סקירה כללית פון פרק ד׳

א גוטן, טייערע אידן. ס׳איז דער רמב״ם הלכות שקלים פרק ד׳, דער לעצטער פרק פון הלכות שקלים. דער פרק איז מער דעטאלן פון וויאזוי, מ׳קען זאגן די פיינענשעלס פון די בית המקדש, פון וועלכע געלט. מ׳האט דאך געלערנט אז ס׳איז דא פארשידענע פושקעס, די פושקעס פון מחצית השקל און פון אנדערע נדבות. פון וועלכע פושקע נעמט מען פאר וועלכע צוועקן, פאר וועלכע צרכי הקדש?

אבער אין די מאוסט דזשענעראל וועג, וואסערע זאכן נעמט מען פון וואס מ׳רופט תרומת הלשכה, דאס הייסט פון די עיקר מחצית השקל, און וואס נישט? דאס איז, נאכדעם איז דא מער דעטאלן וואס מאכט סענס.

די דריי קאטעגאריעס פון הקדש געלט

ס׳איז דא זאכן, די עיקר קרבנות, דאס מעג מען, דאס הייסט מ׳דארף, מ׳ברענגט עס פון די מחצית השקל, פון תרומת הלשכה. די ענין איז אז די קרבנות זאלן זיין פון די ציבור.

ס׳איז דא נאך זאכן וואס זענען נישט קרבנות, וואס מ׳נעמט נאך אלץ, בפרט דאס איז די פארט פון די עיקר הוצאות פון די בית המקדש, דאס הייסט תרומת הלשכה.

נאכדעם איז דא זאכן וואס מ׳נעמט פון שירי הלשכה, איך ווייס נישט קלאר וועלכע זאך, מ׳דארף זען די גדר.

ס׳איז דא א דריטע סארט זאך וואס הייסט בכלל קדשי בדק הבית. דאס הייסט, סתם בויען א שיינע בילדינג פאר די בית המקדש, חלקים פון די בית המקדש, דאס קען מען נישט נעמען פון תרומת הלשכה, ס׳איז דא אן אנדערע סארט הקדש פאר דעם.

דאס איז מער ווייניגער. אזוי זאגסטו, נאכדעם אין די נדבות און אנדערע זאכן, ספעציעל מענטשן זענען מקדיש. אבער די עיקר הלכה, אזוי מיינען איך, און לכאורה דאס איז אזוי ווי ס׳איז דא אפשר א גדר, וועלכע סארט זאכן, אפשר לערנט מען פון דעם עפעס, וועלכע סארט זאכן הייסט אזוי ווי עיקר קרבנות ציבור וואס מ׳ברענגט, און וועלכע נישט.

יא. דו ביסט מסכים? יא. שוין, זייער גוט.

דער נוגע פאר צדיקים און געלט פון אידן

ס׳איז זייער נוגע פאר די גרויסע צדיקים וואס זיי פלעגן נעמען געלט פון אלע מיני מענטשן. און מ׳האט מקפיד געווען, כידוע, אז נאר די געלט פון די ערליכע אידן זאל גיין פאר די עכטע קרבנות, פאר די דברים שבקדושה. און די נישט אזעלכע ערליכע אידן וואס ברענגען געלט אדער וואטעווער, האט מען געגעבן פאר די טעקס.

פארשטייט זיך אז ס׳איז אויך וויכטיג צו דערמאנען אז די וואס געבן געלט פאר אונזער שיעור גייט פאר די שיעור. און א הונדערט פראצענט. אונזער געלט, איך זאג פאר יעדן איינעם, מענטשן מיינען אז ס׳איז א זיל. אונזער געלט גייט, כמעט אלע געלט גייט דירעקט צו די מגיד שיעור. נישט אלעס, ס׳איז דאך דא אנדערע הוצאות און זאכן, אבער א גרויסע חלק פון אונזער געלט גייט דירעקט פאר די… וויאזוי הייסט עס? פאר די… פאר די… פאר די… יא.

און אויכעט, אונז נעמען נאר געלט פון ערליכע אידן. אויב ס׳איז דא חס ושלום אם יש בכם שורש פורה ראש ולענה, אונז נעמען נישט די געלט. נאר פון ערליכע אידן. אבער אויב שיקט ער געלט פאר אונז, איז א סימן אז ער איז אן ערליכע איד.

יעדער איד האט א חלק אין קרבנות ציבור

זאגט דער הייליגער רמב״ם פרק ד׳. וואס טוט מען מיט די געלט פון די שקלים? אבער די שקלים נעמט מען ממש פון יעדן. דו געדענקסט אז מיר האבן געלערנט אין פרשת קרח אז משה רבינו האט מתפלל געווען “אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם”. זאגט רש״י אז זייער קרבן ציבור זאלסטו היינט נישט אננעמען. אבער באופן כללי, אפילו א קרח, ווען נישט משה רבינו איז ספעציעל מתפלל, האט ער א חלק אין די קרבנות. יעדער איד וואס געבט א קרבן, ער געבט א מחצית השקל. איי, ער איז א שוואכער איד? ס׳איז נישטא אזא זאך.

ס׳איז דא געוויסע זאכן וואס דער כהן ברענגט, דאך מלכות חביתין מיט זאכן, אבער רוב זאכן איז פון גאנץ כלל ישראל. פארדעם דארף יעדער איד דאווענען, ווייל תפלה איז כנגד קרבנות, און יעדער איד דארף עקסטער צושטעלן זיין… מ׳קען געבן א פרוטה פאר עפעס א צדיק, ווייל דו קענסט דאווענען אביסעלע.

הלכה א: תרומת הלשכה מה עושין בה

תרומת הלשכה מה עושין בה? תרומת הלשכה איז דאס וואס מיר האבן פריער געלערנט, דאס וואס מ׳לייגט אריין די געלט אין די גרויסע פושקע, די ערשטע פושקע, און פון דארט נעמט מען אראפ דריי מאל א יאר. וואס טוט מען מיט די געלט?

זאגט דער רמב״ם אזוי: לוקחין ממנו תמידין של כל יום – יעדן טאג איז דא צוויי קרבן תמיד, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, קויפט מען מיט דעם.

והמוספין – יעדע מאל ווען ס׳איז דא קרבן מוסף, אזוי ווי ראש חודש, שבת, יום טוב.

וכל קרבנות הציבור – וועלכע קרבנות ציבור איז דא וואס זענען נישט קיין תמידים און נישט קיין מוספים? אזוי ווי שתי הלחם, די פר עומר, די פר יום הכיפורים, אזעלכע זאכן. יא, די עקסטערע קרבנות פון יום כיפור, די עקסטערע קרבנות פון סוכות. סוכות הייסט לכאורה מוסף, אבער יום כיפור און שבועות.

ונסכיהם – און אלע נסכים פון די קרבנות ציבור קומט אויך מיט צוזאמען מיט די געלט פון תרומת הלשכה.

מלח, עצים, קטורת

והמלח שמולחין בו כל הקרבנות – ס׳איז דאך דא די מצוה “ברית מלח”, אז מיט יעדע קרבן לייגט מען מלח אויף די פלייש. די מלח, ס׳איז געווען א בית המלח, א לשכה פון אנגעפילט מיט זאלץ. ס׳איז געווען צייטן ווען זאלץ איז געווען זייער א טייערע זאך. קומט פון די תרומת הלשכה.

וכן העצים – אה, דאס איז אבער… אין אנדערע פלעצער זעט אויס אז ס׳איז געווען געוויסע משפחות וואס זיי האבן געהאט די זכות צו ברענגען קרבן העצים. רייט, סאו געווענליך, אם לא… אם לא הביאו עצים, אויב מענטשן ברענגען עצים, איך ווייס, א מענטש וואס האט פעלדער, ער האקט אראפ זיינע ביימער, ער ברענגט עצים, נוצט מען דאס. אבער אם לא הביאו עצים, ולא מצאו אלא בדמים, די הקדש דארף גיין קויפן עצים, דאס נעמט מען אויך פון די תרומת הלשכה.

וואס נאך? והקטורת. די קטורת וואס מ׳ברענגט יעדן טאג איז פון די תרומת הלשכה.

שכר עושה קטורת ולחם הפנים

ושכר עושה, שפעטער גייען מיר לערנען פונקטליך וויאזוי די שכר עושה ארבעט, אבער די שכר עושה קומט אויך פון די… די מענטשן וואס מאכן די קטורת, די מומחים, וויאזוי אונז האבן געלערנט. וואו האבן מיר עס נאר געלערנט? ווער זענען געווען? ווער איז משכיל לשבח? ווער האט געמאכט די קטורת? עס שטייט אין מסכת יומא. יא, יא.

ושכר עושה לחם הפנים. האב איך געזאגט, פארוואס איז דא א שכר עושה? לכאורה, ווייל א קרבן קויפט מען א קרבן, ס׳איז דא סוחרים פון בהמות. אבער קטורת איז עפעס א פאכמאנישע זאך, מ׳דארף וויסן וויאזוי צו מאכן. די זעלבע לחם הפנים. ס׳איז נישט די דזשאב פון די כהנים. אזוי שטייט אין די משנה אין יומא, וועגן דעם זאג איך אז ס׳איז אויך נישט אזוי ווי די עבודה פון די כהנים. די כהנים באקומען מתנות כהונה, אבער זיי באקומען נישט געצאלט ווייל ס׳איז זייער דזשאב.

אבער זעט אויס אז דער כהן, לאו דווקא דער כהן ווייסט וויאזוי צו מאכן קטורת און לחם הפנים. ס׳איז עפעס א פראפעשאנעל. ניין, אבער איך זאג, דער מענטש וואס פארקויפט בהמות, מ׳רופט עס שכר מוכרי בהמות, דאס איז די בהמה. אבער דאס איז אן ארבעט, מ׳קויפט נישט פון אים קטורת. ער זיצט אין בית המקדש און ער מאכט קטורת, און ער באקומט א וועידזש, ער באקומט באצאלט. סיי ס׳איז אן ארבעט, און סיי ס׳זעט אויס נישט אזוי ווי עבודה. ס׳איז דא עבודה פון זיין עבודה. די כהנים באקומען נישט באצאלט פאר זייער עבודה. כהנים עסן פלייש, יא. דאס איז דא א שכר.

עומר, שתי הלחם, שעיר המשתלח

ולחם הפנים… ושכר עושי לחם הפנים. והעומר, די קרבן עומר, ושתי הלחם, די קרבן שתי הלחם, די צוויי קרבנות וואס מ׳ברענגט פסח. די לחם אליינס מיינט ער, נישט די בהמות, ווייל פריער האט מען שוין געזאגט קרבנות ציבור. די עומר מיינט די שורים.

ושעיר המשתלח. אינטערעסאנט, ושעיר המשתלח איז אויך נישט קיין קרבן, סאו די שעיר המשתלח איז אויך נישט קיין קרבן. נישט די שעיר לה׳, די שעיר לעזאזל, רייט? שעיר לה׳ איז געווען אין די קרבן.

ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרים לו בין קרניו. ס׳איז אינטערעסאנט, ווי טייער איז די לשון של זהורית? זהורית קען זיין אז ס׳איז יא טייער. אבער ס׳קען זיין אויך, די משנה רעכנט נישט אויס לויט די טייערקייט, מ׳רעכנט אויס אז מ׳זאל וויסן די הלכה פון יעדער פעניו האט א זאך. זהורית מיינט עפעס א… ס׳דארף זיין א רויטע פארב. אקעי. אזוי ווי תכלת. תכלת האבן מיר געלערנט אז אמאל איז נישט געווען א פארב, ס׳איז אמאל געווען זייער טייער, רייט? מ׳גייט עס מאכן מיט ספעציעלע מאטריאלס, יא.

קיצור, כל אלו באין מתרומת הלשכה.

די גרענעץ פון תרומת הלשכה

אבער אזוי ווי מיר האבן שוין געלערנט אז… ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל ס׳ווענדט זיך וויפיל אידן ברענגען. אויב ס׳איז דא מיליאנען אידן, ער קאווערט עס. וואס טוט זיך אויב ס׳איז דא א צייט נאך א מגיפה? איז דא אזא מציאות פון אידן געבן מער ווי א מחצית השקל, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, וחכמים הוסיפו עליהם.

הלכה ב: פר העלם דבר של ציבור – קרבן וואס קומט נישט פון תרומת הלשכה

זאגט דער רמב״ם, אבל וועלכע זאך קומט נישט? ס׳איז דאך געווען אז מ׳קען לערנען צוויי זאכן. קודם כל, עפעס איז א סארט קרבן וואס איז יא א קרבן ציבור, און ס׳קומט נישט פון די מחצית השקל. ס׳איז זייער אינטערעסאנט.

פר העלם דבר של ציבור מיינט ווען אידן האבן געטון אן עבירה ווייל ס׳איז נעלם געווארן, זיי האבן נישט געוואוסט די הלכה וויאזוי זיי פירן. יא, הוריות. יא. ווייל די בית דין האבן גע׳פסק׳נט פאלש. אדער… אדער בשוגג עבודה זרה, אויב אידן האבן געדינט עבודה זרה, די זעלבע זאך איז דאך אלע אידן האבן געדינט עבודה זרה, דאס איז די חילוק אז מ׳ברענגט א שעיר.

דעמאלטס גייט מען און מ׳בעט פון אידן געלט, בתחלה גובין להם ואינו באה מתרומת הלשכה, מ׳בעט פון די אידן וואס האבן דעמאלטס געטון די עבירה וואס זאלן זיין אן עקסטערע קנס אזא זאך. לכתחילה, נישט א… איך מיין אז ס׳מאכט נישט פון די געלט וואס ליגט שוין אין די פושקע, מ׳נעמט פאר די… ס׳מאכט צען, ווייל ס׳איז פריי. אז נישט וואלט מען געפאנישט די לשכה, יעצט פאנישט מען די אידן וואס האבן געטון די עבירה. ס׳איז נישט קיין קנס, אבער… די ספעשל קרבן וואס קומט פאר די עבירה, וואס זיי האבן געטון קומט זיך א ספעשל. אזוי זעט אויס אז מען מאכט א ספעשל קאלעקשאן, מען דרייט זיך אין אלע שטעט, און מען ברענגט פאר יודן זאלן מנדב זיין ווער ס׳וויל. אלע יודן דארפן עס ברענגען, אבער מסתמא קען מען עס געבן פאר די יודן ציבור. אינטערעסאנט.

פארוואס נישט פון תרומת הלשכה? – דריי ביאורים

ער ברענגט פון ר׳ מאור שמח אז ס׳הייסט נישט קיין קרבן ציבור. ס׳הייסט אז ס׳הייסט אז ס׳הייסט אז ס׳איז א גרויסע קרבן יחיד, אזוי ווי אסאך שותפים. אינטערעסאנט. איך מיין אז ס׳איז זיכער א קרבן ציבור, נאר לויט מיין סברא איז אן אנדערע ריזן. האט ער געטראכט אז ס׳הייסט נישט קיין קרבן ציבור. ס׳הייסט נישט קיין קרבן ציבור, ווייל קרבן ציבור זענען קרבנות וואס מ׳דארף אייביג ברענגען, נישט וועגן איינער האט געטון עפעס אן עולה. דאס איז דאך עפעס א קרבן וואס קומט פאר א ספעציפיק ריזן.

ער ברענגט פון רש״י אן אנדערע זאך, אז מ׳האט שוין געטראכט פון דעם, מ׳האט דאך נישט געפלאנט צו זינדיגן. סאו, זיי האבן נישט מקדיש געווען על דא זה. אקעי. אפילו וואס מ׳האט יא געזינדיגט, האבן זיי נישט געוואוסט אז ס׳איז אן עבירה, זיי האבן נישט געוואוסט אז מ׳דארף נישט תשובה טון. וואטעווער ס׳איז.

הלכה ב (המשך): פרוכת של היכל – בנין אדער צרכי בית המקדש?

פרוכת של היכל, די פרוכת וואס איז געלעגן אין די היכל, און זיי האבן געלערנט, איך מיין אין מסכת יומא, איך געדענק נישט ווי, די פרוכת זענען געווען זייער א… ס׳שטייט אין די גמרא גוזמאות, מ׳האט געדארפט האבן צענדליגער כהנים, ס׳איז געווען א זייער א טייערע זאך. רייט, אבער לאמיר זאגן די נקודה.

ס׳איז דא צוויי סארט פרוכת׳ן. דאס הייסט, ס׳איז דא א הלכה, די הלכה איז אז אלע דברים וואס זענען געקומען פאר קרבנות, אדער פאר אזוי ווי אפשר פאר צרכים פון די בית המקדש, אזוי ווי מ׳האט יעצט געלערנט, אזוי ווי די… מיר האבן נאכנישט געלערנט. מיר גייען לערנען נאך זאכן. די צרכים פון בית המקדש קען קומען פון די תרומת הלשכה.

וואס קען זיכער נישט קומען פון די תרומת הלשכה? די בנין. די בנין ווערט גערופן בדק הבית. ס׳איז דא א ערשטע ספעציעל זאך וואס הייסט בדק הבית. און דא איז געקומען די מסורה אז אלע סקולס בעטן עקסטער געלט פאר די בילדינג פאנד. קרן הבנין איז אן עקסטערע זאך, און מ׳קען נישט נעמען פאר די קרן הבנין פון אנדערע געלט.

די שאלה: פרוכת – בנין אדער צרכי בית המקדש?

סאו יעצט, ס׳איז דא א שאלה אזוי: די פרוכת, וואס איז דאס? א בנין? אדער ס׳איז עפעס אן עקסטערע זאך וואס קען יא קומען פון תרומת הלשכה?

די תירוץ איז, ס׳ווענדט זיך אלעכע פרוכת. זאגט ער, א פרוכת של היכל, די פרוכת וואס טיילט אפ צווישן די היכל און די אריינגאנג צו קדשי קדשים, תחת בנין עשיה, ס׳איז דא א חלק פון די בנין, ס׳איז א מין וואנט. תחת בנין מיינט עס ווערט אנשטאט די בנין. אנשטאט די בנין, ס׳טייטש, אנשטאט מ׳זאל בויען א וואנט פון א הארטע וואנט פון קאנקריט, וואלט דער כהן זאל קענען אדורכגיין צוויי פרוכת׳ן. אין בית ראשון איז געווען א טיר.

תרומת הלשכה vs. בדק הבית – פרוכת של היכל ופרוכת של שערים

מיר האבן נאכנישט געלערנט. מיר גייען לערנען נאך זאכן. די צרכים פון די בית המקדש קען קומען פון די תרומת הלשכה. וואס קען זיכער נישט קומען פון די תרומת הלשכה? איז די בנין. די בנין ווערט גערופן בדק הבית. ס׳איז דא א ספעציעל זאך וואס איז בדק הבית. און דאס איז געקומען די מסורה אז אלע סקולס בעטן עקסטרע געלט פאר די בילדינג פאנד. פאר אנדערע? קרן הבנין. אן עקסטערע זאך, און מ׳קען נישט נעמען פאר די קרן הבנין פון די אנדערע געלט.

סאו יעצט, דא א שאלה אזוי: דער פרוכת, וואס איז דאס? א בנין, אדער ס׳איז עפעס אן עקסטערע זאך וואס קען יא קומען? דער תירוץ איז, ס׳ווענדט זיך וועלכע פרוכת. זאגט ער, א פרוכת של היכל, דער פרוכת וואס טיילט אפ צווישן די היכל און די אריינגאנג צו קדשי הקדשים, תחת בנין עשויה, ס׳איז דא א חלק פון די בנין, ס׳איז א מין וואנט. תחת בנין מיינט עס אנשטאט די בנין. אנשטאט די בנין, ס׳טייטש אז אנשטאט מ׳זאל בויען א וואנט פון א הארטע וואנט פון קאנקריט, און דער כהן זאל קענען אזוי אנגיין. אין בית ראשון איז געווען א טיר. ס׳איז נישט געווען קיין פרוכת. יא. בית ראשון איז געווען א טיר, אזוי שטייט מפורש אין די פסוק, ס׳איז געווען א טיר. סאו ממילא די בית שני וואס מ׳האט געמאכט א פרוכת איז אנשטאטס א טיר. סאו בעצם איז א בנין, איז גראדע דאס א סחורה׳נע טיר. ממילא איז עס א חלק פון די בנין, ואינו תרומת הלשכה, כי אלא משהו בדק הבית.

אבער ווי אפט האט מען שוין געדארפט קויפן נייעס? מ׳רעדט דאך נישט דא ווען מ׳האט געבויעט די בית המקדש. ווען מ׳האט געבויעט די בית המקדש איז געווען א ספעציעל עקסטערע זאך, מ׳האט דעמאלטס צוזאמגענומען געלט, שלמה המלך. אבער פרוכת של היכל, געדענק איך, מ׳פלעגט מאכן נייעס פאר שיינקייט. ווער האט דאס געמאכט? איז דאס נעמען פון קדשי בדק הבית. משא״כ, קדשי בדק הבית איז א פלאץ וואו מענטשן קענען עקסטערע מנדב זיין געלט פאר קדשי בדק הבית. עקסטערע קאסט. מ׳זעט דאך אויך, ס׳איז דא מענטשן וואס האבן דוקא ליב צו מנדב זיין די בנין, כידוע. פון ווער ס׳מאכט געלט ווייסט דאך די כלל, יא?

מה שאין כן פרוכת של שערים, די פרוכת וואס טוט אין די פראנט, וואס ביי די טירן אריינצוגיין צו די עזרה איז אויך געווען פאר ענג. יא, ס׳איז געווען א באנדע פון זיבן אדער דרייצן פרוכת׳ס. איז דאס איז נישט א חלק פון בנין, ווייל דאס איז נאר געמאכט פאר שיינקייט אדער פאר די פריוואטקייט פון די כהנים. ממילא באין מתרומת הלשכה, ווייל דאס איז געווען א חלק פון… דו קענסט עס רופן אפשר א חלק פון די עבודה, ווייל ס׳איז געמאכט אז ס׳זאל האבן נישט אריינקוקן אין די באקוועמליכקייט פון די כהנים המשרתים. רייט, ס׳איז נישט קיין… אדער פאר די כבוד הבית המקדש, אבער ס׳איז נישט קיין חלק פון… ס׳איז נישט קיין זאך וואס איז… ס׳איז נישט פשט אז מ׳האט געמאכט… ס׳איז דא צוויי סארט פרוכת׳ן, בעיסיקלי.

דיגרעסיע: אשכנזים און ספרדים ביי פרוכת

ס׳איז דא פרוכת׳ן וואס מ׳האט נישט קיין געלט. היינט למשל, אונז האבן מיר א מנהג צו לייגן אויף די ארון קודש א פרוכת. איך מיין די ספרדים האבן נישט דעם מנהג, אויב איך געדענק. אבער אשכנזים… יא? יא? א חלק יא. ניין, איך מיין די ספרדים מאכן זייער א שיינע טיר. ביי אונז איז געווען די טיר א סימפל שטיקל האלץ, אבער אויף דעם א שיינע פרוכת. אויב איינער האט א שוואכע טיר און לייגט א פרוכת, איז דאס במקום בנין. טאמער האט ער יא א שיינע טיר, איז די פרוכת סתם פאר עפעס א שיינע זאך, פאר מנהג. ס׳איז דא צוויי הונדערט סארט פרוכת׳ן.

אויך אויף די ספר תורה, אונז האבן זייער א הארטע קעיס אויף די ספר תורה, און אונז האבן אזא סחורה׳נע זאך. איך הער ס׳איז א גרויסע מחלוקת אשכנזים און ספרדים צו מ׳דארף זיין הארט אדער שוואך, איך ווייס נישט. ס׳איז פארקערט. שוין, ווייטער. וואס איז דא אריינגעלייגט? איך וועל דארפן מסביר זיין אז דאס איז דער חילוק פון א פרוכת של צניעות, אזוי ווי… של בנין, אדער של בנין, אדער במקום, תחת בנין.

המנורה וכלי שרת – מותר הנסכים

ווייטער, המנורה וכלי שרת. יא, כלים, כלים. מצותן שיבואו ממותר הנסכים. וואס די מצוה איז… ס׳איז געווען א פושקע פאר נסכים. אבער אינטערעסאנט, ווייל מ׳האט דאך פריער געלערנט “ונסכיהם”, איז געווען… אה, נישט די נסכים פון די קרבנות ציבור, ווייל יענץ איז געווען א חלק פון קרבנות ציבור. ס׳איז געווען אן עקסטערע נסכים. למשל, פאר די נסכים וואס מ׳איז מקריב אויף סוכות האט מען געגאסן אסאך נסכים. קרבן יחיד ברענגט דער מענטש… ניין, דער מענטש וואס ברענגט א קרבן געלט, ברענגט ער זיינע נסכים. ניין, ווי מ׳האט געלערנט פריער, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳לייגט אריין… אה, מותר הנסכים, זייער גוט. אה, מ׳לייגט אריין געלט אין די פושקע פאר נסכים, און אז ס׳בלייבט דארטן עקסטער געלט ווייל די נסכים האט נישט געקאסט אזוי פיל געלט ווי ער האט אריינגעלייגט. אויב דו ווייסט נישט פאר קיין שערות, זאג איך דיר אריין, איך זאג דיר נישט אויס, ער גייט דיר שפעטער זאגן. “לפיכך כלי המקדש ועובדיו בו יתברך, ומהו מותר הנסכים”. סאו ווי דאנט נאו וואט ער איז. דו זאגסט אז דו ווייסט?

דיסקוסיע: פארוואס דארף מען נייע מנורות?

אבער מנורה פארשטיי איך נישט. מנורה מיינט אויב ס׳האט זיך געמאכט עפעס א סימן, האט מען געדארפט איבערמאכן א נייע מנורה, אדער עפעס? ס׳שטייט אין בית המקדש איז געווען מערערע מנורות. דרייצן מנורות, אויב איך געדענק גוט? יא, צוועלף. יא, צו גיין, מ׳האט צוגעלייגט פאר שיינקייט מנורות. דאס איז די ווארט? ניין. האט מען דאך געמאכט איינמאל א מנורה של זהב? ניין, מ׳האט געקויפט נאך איינס. עפעס האט זיך צובראכן, וואס פרעגסטו? איך ווייס נישט, מ׳האט זיך געדארפט פאררעכטן. יעדע זאך, לאמיר זיך… יעדער איינער וואס האט א בילדינג ווייסט אז מעינטענענס איז א כסדר׳דיגע עקספענס. די בית המקדש האט אויך געדארפט מעינטענענס. די מנורה, אלעס דארף מעינטענענס. יא, איך געדענק אז… איך געדענק נישט וואו איך האב געלערנט, אז יעדע זאך פון די בית המקדש איז געווען סעטס עקסטערע, אזוי אז מ׳דארף עפעס טוישן, מ׳דארף קלינען, זאל מען האבן אין די מינטיי״ם. יא, למשל, מ׳דארף פיקסן די מנורה, רייניגן די מנורה, האט מען יענעם טאג וואס מ׳רייניגט די מנורה געהאלטן אין די אנדערע מנורה, די ריפלעיסמענט מנורה. אקעי, סאו די סענעס, יא.

זאגט דער רמב״ם, ואם לא היה להם מותר נסכים, אויב די מותר נסכים איז נישט געווען גענוג צו קאווערן פאר כלי שרת, יבואו מתרומת הלשכה, קען מען עס יא ברענגען מיט תרומת הלשכה.

בגדי כהונה

בגדי כהונה, סאו וואס הייסט ס׳איז בעסער, אבער ס׳איז נישט מעכב. ס׳איז נישט קיין קריב, ס׳איז נישט קיין קיין קיין בגדי קרנא, בין בגדי כהן גדול, בין שאר בגדי כל הכהנים שעובדים בן בית המקדש, איז הכל מתרומת הלשכה. אויסער אין מסכת יומא זעען אז ס׳איז דא געווען די וואס האבן געברענגט די ווייסע, האבן די מאמעס… ס׳שטייט אין די משנה זה משלו וזה משל ציבור. דער ציבור האט דיר געגעבן א געוויסע מענט, אויב ער האט געוואלט צוקויפן האט ער געקענט צוקויפן.

בהמות הנמצאות בירושלים – ספק קרבנות

שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער: כל הבהמות הנמצאות בירושלים אקעי. מ׳טרעפט א בהמה אין ירושלים, או חוץ לה בקרוב, אדער לעבן אין ירושלים נאנט צו ירושלים. איז די הלכה, הרי אלו בחזקת עולות, וואס דער דין איז אז ווען מ׳טרעפט אזא בהמה דארף מען חושש זיין גיין לחומרא. אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט, ווען געלט וואס מ׳ווייסט נישט גייט מען לחומרא. אויך א בהמה וואס מ׳ווייסט נישט, אפשר איז עס א שלמים, אפשר איז עס אן עולה, גייט מען לחומרא, און מ׳ברענגט אן עולה אינגאנצן לשמים. כמו שיתבאר בפסולי המוקדשים, אז דאס איז וואס מ׳טוט. יא, יעצט דארף מען דאך ברענגען נסכים. וואס טוט זיך מיט די נסכים? נסכיהם באין מתרומת הלשכה. נישט פון די געווענליכע נסכים קומט מיט די שפע. דער וואס ברענגט א קרבן דארף ברענגען, אבער פריער איז געשטאנען אז ס׳קומט מיט תרומת הלשכה. אויך, אונז האבן מיט די נסכים פון קרבנות ציבור. דאס איז נישט קיין קרבן ציבור, ס׳איז עפעס א קרבן וואס מ׳דארף מקריב זיין, ווייל ס׳איז א ספק. איך ווייס נישט וואס צו טון דאס, מאכט מען אן עולה, רייט? ברענגט מען אויך מיט די נסכים וואס מיר האבן פריער געלערנט, נסכים פון קרבנות ציבור, נאר אויך דאס וואס א קרבן ציבור וואס מ׳ברענגט מיט חומדי ציבור, ברענגט מען אויך מיט די נסכים. ס׳איז א קרבן וואס ער איז מקריב, ווייל די בהמה איז קודש אפשר.

גוי ששלח עולתו ממדינת הים

יא, זאגט דער רמב״ם חיים, גוי ששלח עולתו ממדינה אחרת, א גוי האט געשיקט זיין קרבן פון די ווייטענס. אונז ווייסן אז גוים האבן אויך געקענט ברענגען קרבנות, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. אבער וואס טוט זיך אויב לא שלח עמו את דמי נסכים? ער האט נישט געשיקט די דמי נסכים. ער האט נישט געוואוסט דערפון, ער האט נישט געוואוסט די הלכה. ס׳איז טייטש, ווען א איד ברענגט א קרבן, ווייסט ער אז ער דארף געבן נסכים, ער לייגט אריין די געלט אין די פושקע פון נסכים, אבער דער גוי ווייסט נישט פון דעם. יבואו נסכיו מתרומת הלשכה, לייגן אונז צו די נסכים פון תרומת הלשכה.

אינטערעסאנט, ס׳זעט מיר אויס אז מ׳זאל נישט מאכן די טעות פון זכריה בן אבקילס. כאילו, אויב דו וועסט נישט געשיקן נסכים, איז ער נישט מקריב. ווייסטו וואס? דער ציבור וועט צאלן. נארמאל, א יוד ברענגט, זאגט מען אים, זיי מוחל, רבי יהודה, שיק צו נסכים. מ׳קען נישט זאגן פאר א גוי, ער גייט נישט פארשטיין. דער גוי האט שוין געשיקט אויך מיט מדינה אחרת, גיי זוך אים יעצט אויף. ס׳איז אנגעקומען פון דער ווייטנס. ס׳איז טייטש, אין הכי נמי, אפשר מדינה אחרת מיינט טאקע אז אויב דער גוי איז נאנט, זאגט מען אים אז דער גוי ברענגט מיט, איז ער אויך מנדב נסכים. אבער אויב ער קומט מיט מדינה אחרת, זיי ווילן נישט אז דער בית המקדש זאל יעצט האבן שאדן, זאלן נישט מקריב זיין דעם קרבן. לייגן אונז צו די נסכים. אינטערעסאנט.

דיסקוסיע: אויב א איד ווייסט נישט?

ער זאגט אז ס׳קען זיין א יוד אויך בעצם, וואס דינען ס׳איז יא, אבער א יוד ווייסט געווענליך. א גוי מאכט זיך אז ער ווייסט נישט. ביסט גערעכט, אויב דער גוי איז דא, זאגט מען אים. אבער ס׳איז אינטערעסאנט, איך זאג אז ס׳איז דא עפעס… אדער קענסטו זאגן פארקערט, מ׳דארף מקריב זיין די קרבן, ס׳איז דאך הקדוש, מ׳פאסט דאך נישט מקריב זיין אן נסכים טאר מען נישט, אבער מ׳איז אליינס צאלן די נסכים. איך זאג עס אינטערעסאנט אז דער ציבור צאלט צו פאר דעם מענטש. ס׳איז אינטערעסאנט, דער קרבן איז בעצם פאר דעם אייבערשטן, נישט פאר דעם מענטש. ער האט עס געשיקט.

גר שמת והניח זבחים

ווייטער, זאגט דער רמב״ם אזוי: גר שמת והניח זבחים, א גר וואס האט נישט קיין יורשים. א גר איז דאך אויב האט ער נישט געהאט קיין קינדער פון נאכ׳ן זיך מגייר זיין, איז דאך זיינע פריערדיגע קרובים זענען כמי שאינם, ס׳איז קטן שנולד, איז והניח זבחים, מ׳האט איבערגעלאזט קרבנות וואס ער האט מקדיש געווען. איז אם יש לו נסכים, אויב האט ער אויך איבערגעלאזט געלט פאר נסכים, קריבין משלו, נעמט מען אויכעט פון זיין געלט נסכים און מ׳איז עס מקריב. אם לאו, איז אויכעט באין מתרומת הלשכה.

כהן גדול שמת – מנחת חביתין

כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, מ׳האט נאכנישט ממנה געווען א כהן גדול. געווענליך, די מנחת חביתין וואס דער כהן איז מקריב איז די כהן גדול׳ס קרבן לכאורה, אבער דא זעט מען אז ניין, חביתין איז א מנחה, יא, א געוויסע מנחה, א געוויסע סארט מנחה. יעדן טאג ברענגט דער כהן א מנחה וואס הייסט מנחת חביתין, ברענגט מען פון די געלט פון די כהן גדול, און ווען מ׳איז ממנה א נייעם כהן גדול קומט עס פון די נייע געלט פון די כהן גדול. אבער די תקופה אינצווישן, ווען ס׳איז נאכנישט דא קיין נייער כהן גדול, פון וואו נעמט מען דעמאלטס די חביתין? ס׳טייטש, מ׳ברענגט דעמאלטס, נעמט מען סתם א כהן וואס זאל עס מקריב זיין. פארוואס דארף מען עס מקריב זיין? ס׳איז דאך א חובה פון די כהן… ס׳זעט אויס אז ס׳איז א מצוה צו מקריב זיין אז יעדן טאג זאל זיין מנחת חביתין, און ס׳איז דא א מצוה אז די כהן גדול זאל עס זיין. איך האב נישט געטראכט אזוי, אבער אזוי קומט אויס.

איז זאגט מען, איז דא א מחלוקת בעצם אין די משנה. רבי יהודה האט געזאגט אז די יורשים דארפן עס געבן, און דער תנא קמא, אזוי ווי דער רמב״ם פסק׳נט, זאגט ער ניין, אז דער ציבור געבט עס. יא, מקריבין אותה מתרומת הלשכה.

שכר עובדי ציבור – מבקרי מומין ומלמדי שחיטה

ווייטער, ס׳איז דא מענטשן וואס טוען ארבעט פאר די בית המקדש אדער פאר די טובת הציבור. מבקרי מומין שבירושלים, די מענטשן וואס זייער דזשאב איז געווען צו אפראוון די קרבנות. יעדער איינער קויפט קרבנות, און ס׳איז א גרויסע מומחיות צו וויסן וואס איז א מום, און זיי טארן נישט פסק׳ענען, און זיי לערנען דאך ס׳איז יום טוב חול המועד. די מבקרי מומין שבירושלים, זיי באקומען באצאלט פאר דעם. די זעלבע זאך, תלמידי חכמים המלמדים, נישט די וואס ארבעטן פאר די בית המקדש, רייט? א סתם מענטש וועגט א קרבן, קומט שעכט ער עס אויך, ער טשארדזשט קיין געלט, ער דארף נישט געבן קיין געלט פאר די רב. און די תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, זיי לערנען אויס די יונגע כהנים צו וויסן די הלכות שחיטה.

הלכה א (המשך) — תרומת הלשכה: וואס ווערט באצאלט פון תרומת הלשכה

מלמדין הלכות קמיצה

און ווייל מלמדין עליהם הלכות קמיצה. אפשר דאס איז די איינציגסטע הלכה וואס זיי ווייסן נישט? שחיטה און קמיצה זעסט דאך אז ס׳ווערט אויסגערעכנט. חגי הנביא האט זיי יא אויסגעלערנט. ער האט זיך פארגעהאלטן אז זיי קענען נישט הלכות טומאה וטהרה. איך מיין אז ס׳איז געווען די דזשאב פון די חכם צו לערנען מיט זיי. אינטערעסאנט.

אקעי. ונשים, נאך איינער. ומלמדין על הלכות קמיצה, זעט אויס אויך אז ס׳איז א גרויסע חכמה. זעסט נדכי הצדיק האט געפרעגט די קינדער, מ׳איז עוסק אין הלכות קמיצה? זעט אויס אז ס׳איז נישט אזוי פשוט ווי ס׳זעט אונז אויס.

נשים מגדלין בניהן לפרה אדומה

והנשים האבן מגדלין בניה לפרה אדומה, וואס איז געווען א הלכה אז מ׳האט ספעשל מגדל געווען קינדער וואס זאלן בלייבן בטהרה, זיי זאלן קיינמאל נישט ווערן טמא אז זיי זאלן זיך אפגעבן מיט פרה אדומה, איז דאס אן עבודה פאר די פרויען צו אפהיטן זייערע קינדער די גאנצע צייט.

באצאלונג פאר מבקר מומים און אנדערע שטעלעס — כמו שיפסקו בית דין

כולי נותנין זכרם מתרומת על אשכה. כמה איז חרם, וויפיל צאלט מען? אויף דעם איז כמו שבתא קלי בית דין. בית דין דארף אפשאצן וויפיל אזא זאך איז ווערד.

אהה, אינטערעסאנט. ס׳טייטשט, ווען מ׳קויפט קרבנות, איז דער כהן מחליט צו די… ס׳איז דער כהן, די סוכר. סוכר בהמה איז ארבעטליך. ס׳איז דא אין די הלכות, יא, מ׳טאר נישט מאכן צופיל געלט אויף די… די מוכר דארף נעמען די שאדן פאר זיך. אויב די רעיט האט זיך געטוישט, כדומה. אבער על כל פנים, אויף די זאך, זאכן וואס זענען נישט קלאר, איז כמו שיפסקו לי הם בית דין.

איך מיין אז מענטשן זאלן טראכטן לכבוד עצמו ידורש, אבער איינער וואס געבט זיך אפ מיט די ציבור, מענטשן ברענגען אים שאלות, טשעקן זיינע ד׳ מינים און זיינע בדיקות און אזוי ווייטער, דארף מען ברענגען פון די ציבור, און די בית דין דארף אפמאכן וויפיל דאס איז ווערד.

פארוואס דער מבקר מומים ווערט באצאלט פון דעם ציבור

זעט אויס אז די הכפרה אין די בית המקדש… דאס הייסט, מ׳בעט נישט פון יעדן. מ׳קען נישט זאגן… נארמאל היינט גייט אזא זאך מיט א טיפ. איך ווייס אז צווישן די מענטשן וואס ברענגען צו די מבקר מומים, וועט זיך מאכן איינער וועט אריינווארפן א צענער. “קום אהער, קום אהער, די טיפס איז דא אויף די טיפס.” אבער די טיפס שיקט מען אריין אין די… אה, מ׳קען נישט געבן מער ווי א מחצית השקל. איך האב פארגעסן.

יא, ס׳איז שטארק א מבקר מומים. א מענטש ברענגט זיין בהמה, באלד האט מען געזען ווי ענינים. באלד האט מען געזען ווי ענינים. דו ביסט אמת׳דיג, ס׳זעט אויס אז ס׳פאסט נישט די ריכטיגע זאך אז ער זאל זיין אזוי ווי א שלארער.

עקזעקטלי, ער ווערט נישט באצאלט פון דעם מענטש, ער ווערט באצאלט פון דעם ציבור. ס׳איז א חלק פון אויב דער ציבור האט א מצוה און מאכט א שקל צו זיין קרבנות, איז דאך פשט אז דו דארפסט זיך מאכן זיכער אז די קרבנות זענען כשר, דו דארפסט זיך מאכן זיכער אז די כהנים קענען זיך אלץ. טראכט אריין, ס׳איז אלץ פארט פון קרבנות.

באלד האט מען געזען אז ס׳איז דא אנדערע זאכן. אין סעיף ז׳ האט מען געזען זאכן וואס זענען ממש נישט בית המקדש. אבער דא ביז דערווייל האלטן נאך זאכן וואס, אויב מאכסט א שקל מיינט קויפן א בהמה, מיינט אויך קויפן א כשר׳ע בהמה. דו בלי מחשיב זענען די בהמה, ווען דו קויפסט פלייש ווערט צאלט פאר די זעלבע זאך, דו פארשטייסט די זעלבע זאך, דו זאלסט מאכן אז ס׳איז כשר.

און ס׳איז פאר די קרבנות נדבה וואס מען ברענגט צו. אה, אקעי, אבער אויך פאר די קרבנות ציבור, ביידע. שטעל מיר פאר אז דער גבאי פון די הקדש, ער האט געוואוסט וואס צו קויפן. ניין, ס׳איז דא א פסוק, ס׳איז דא א מומחיות, ס׳איז דא א מומחיות, ס׳איז דא א מומחיות. די הלכות שחיטה און די אלע זאכן פארשטייסטו דאך פשוט.

אקעי, יעצט נאך א זאך וואס מ׳דארף שוין, נאכאמאל, די סיבה פארוואס די אלע איז מיט תרומת הלשכה, ווייל די זאכן זענען נישט סתם צרכי ציבור וואס דער מלך זאל צאלן אדער איך ווייס נישט וואס דער מלך איז ירושלים. דאס האט צוטון מיט די כבוד פון די בית המקדש, קומט עס פון די תרומת הלשכה. יא, באלד האבן מיר זען אז ס׳איז דא יא זאכן וואס זענען סתם צרכי ציבור וואס מ׳צאלט אויך פון תרומת הלשכה, דאס דארף מען פארשטיין. נאכדעם האבן מיר זען אז ביז דערווייל שטימט עס.

—

הלכה ב — שומרי ספיחי שביעית

בשנת שמיטה שההפקר, שנת שמיטה דארף מען מפקיר זיין די אלע… ס׳איז הפקר, ס׳איז פון די ספרי הופקים, יא. איז דעמאלטס, סוחרים בית דין, טאקע מ׳טוט עס די זעלבע צייט ווען מ׳טוט מכריזים על השקלים, יא, ווייל א כלים, ווייל א… ווייל א שמיטה, געדענק איך נישט, אקעי.

סוחרים בית דין שומרים שישמרו מקצת הספוכין שצמחו. ס׳איז דא א הלכה אז די קרבן אומר שתי לחם דארף קומען פון די נייע יאר, פון חדש. אין שנת השמיטה איז דאך עס הפקר, וועלן מענטשן קומען און עס אויפעסן. ס׳איז נישט אזוי ווי ספריידער. געווענליך פארקויפט מען עס פון די וואס פארקויפט די פראוויידער, די חכנים וואס פארקויפן פאר די בית המקדש. אבער דאס יאר קען מען עס נישט קויפן, דארף אויך די מקדש נעמט עס פון הפקר.

וואס טוען זיי? די בית דין שטעלט שומרים, זיי זאלן אפהיטן א חלק פון די ספוכים אז דאס זאל בלייבן פאר ווען די בית המקדש וועט דאס דארפן. כדי שבעים הם אומר שתי לחם. לחם שאינן באין אלא מן החדש. די עומר און שתי הלחם מוז קומען פון די חדש, פון די נייע יאר, און די נייע יאר איז שמיטה. נעמען זיי גבאים, שומרים, און זיי זאלן אפהיטן אויף א חלק פון די ספיחים.

זיי קענען נישט אפרייסן און לייגן אין די רעפרידזשערעיטאר, ס׳דארף דאך זיין פריש, ס׳דארף בלייבן מחובר לקרקע ביז ס׳קומט די צייט. ס׳וועט ווערן אויסגעטריקנט. אבער אפילו אן די הלכה, ס׳וועט ווערן אויסגעטריקנט, קענסטו נישט… פון אנפאנג ווינטער ביז פסח צייט דארף מען יעצט שטעלן גבאים. ווען ס׳איז גרייט, פון אפאר וואכן פריער איז מען עס געווען. איך ווייס נישט פון ווען.

ווער צאלט פאר די שומרים? זאגט די הלכה, ואלו השומרים נוטלין את שכרן מתרומת הלשכה. די שומרים באקומען אויך באצאלט מתרומת הלשכה.

מי שיתנדב לשמור בחנם — אין שומעין לו

זאגט דער רמב״ם, מאכט זיך, אויב איינער וויל טון א מצוה, ער וויל זיין דער שומר, ער וויל וואלונטירן פאר די בית המקדש און עס אפהיטן. מי שיתנדב לשמור בחנם, איינער וויל וואלונטירן צו אפהיטן די ספיחי שביעית בחנם, אין שומעין לו. פאלגט מען אים נישט.

פארוואס? איז דא אפאר שיטות אין די גמרא פארוואס מ׳פאלגט נישט, אבער מ׳פסק׳נט די סיבה, פשוט גזירה משום בעל זרוע. אונז האבן מורא אז צווישן די מענטשן וואס גייען ארום כאפן פון די שביעית זענען אויך דא באנדיטן, בוליס, וואס וועלן נעמען זייערס מיט געוואלד. איז האבן מיר אונז מורא פון די בעלי זרוע שמא יבואו ויטלו מהם.

ולפיכך התקינו חכמים שיטלו שכרן מן הלשכה, האבן די חכמים מתקן געווען אז די וואס היטן אפ די ספיחים זאלן דוקא יא באקומען געלט פון די לשכה, כדי שיפרשו הכל מאותו מקום שאלו שומרים אותן. אזוי וועלן די בעלי זרוע נישט קומען און עס ארויסכאפן פון זיי.

דיסקוסיע: וואס מיינט “גזירה משום בעלי זרוע”

Speaker 1: דאס הייסט, ווען מענטשן… לאמיר קומען זאגן מיין פשוט׳ע פשט. ווען מענטשן היטן אפ ווי וואלונטירן, בחנם באקומט מען חינם, וועלן זיי היטן אביסל, און די בעלי זרועות וועלן זיי מנצח זיין. אבער אויב צאלט מען אויף דעם, וועט עס זיין אזוי ווי מ׳דינגט א סעקיוריטי קאמפאני און ס׳וועט ווערן געטון גוט.

Speaker 2: אקעי, סאו איך כאפ יעצט אז דאס מיינט, ס׳איז אביסל פשוט׳ער. איך האב פריער געפרעגט פריער, און זיי האבן זיך געמוטשעט. יעצט כאפ איך אז די מעשה איז פשוט, ווייל איך זע די סאבדזשעקט קאנטעקסט אין די גמרא.

די מעשה איז אזוי: מ׳טאר דאך נישט משמר זיין שמיטה, right? א מענטש האט א פעלד, אפילו דאס איז די פעלד וואס מ׳נעמט יעדע יאר די עומר, ער טאר דאך נישט משמר זיין, ער טאר נישט היטן, מ׳דארף עס מפקיר זיין.

יעצט, קומט די היתר וואס שטייט דא אין מסכת שומרים איז בעצם אויך אזא געוויסע קולא אין הלכות שמיטה, right? מ׳טאר נישט משמר זיין. זאגט מען, ניין, מ׳איז משמר לכבוד הקדש, מ׳איז משמר א געוויסע חלק, און מ׳צאלט איינער אין די געלט פון תרומת הלשכה. ס׳הייסט אן עקסטרע שמירה, אבער ס׳איז נישט הפקר די פעלד.

קומט א מענטש און ער זאגט, איך וועל אייך זאגן, איך האב א פעלד, איך וועל עס אליינס אפהיטן, און איר זאלט נעמען פון מיין פעלד. איר זאלט נעמען פון מיין פעלד די עומר. ווער וועט עס אפהיטן? איך וועל אליינס עובר זיין כביכול אויף די שמיטה, איך וועל מאכן זיכער אז קיינער נעמט נישט.

זאגט מען, ניין, דאס איז נישט גוט. פארוואס איז דאס נישט גוט? ווייל ס׳איז דא אלע מיני מענטשן וואס כאפן פון שמיטה, פון אפענע זאכן. ס׳איז דא אויך התפלות רעות, זיי כאפן אפילו אזא מענטש.

לאמיר פארשטיין, אויב א מענטש איז נישט מפקיר זיין פעלד, כאפט מען נישט. א מענטש זאגט, “מיין איז מיין פעלד”, ער איז עובר, ער איז אן עבריין, און די בית דין וועט קומען מפקיר זיין. אבער סתם א מענטש כאפט נישט. ס׳איז דא א באנדיט וואס ער כאפט יא, אפילו ווען יענער איז נישט מפקיר.

איז דער מענטש קומען און זיי זאלן קומען. זאגן די חכמים, ניין, און זיי זאלן שטעלן אן עקסטערע שמירה. יעדער איינער זאל וויסן, דאס, ס׳זאל זיין דבר ידוע, ס׳זאל זיין מפורסם, דאס איז דער מקום וואס איז משומר לכבוד די…

Speaker 1: פאר דעם שטימט עס מיר אין די גמרא, ווייל די גמרא רעדט אז די חקירה איז צו דער מענטש מעג מקדיש זיין לציבור. דו האסט דיר דערמאנט.

ניין, דער בעל השדה איז געווען, ס׳איז נישט קיין חילוק פון שומר חינם שבחה בעת. ניין, דער אנדערער שטייט אין די גמרא איז געווען אז דער עומר שטייט לחם מוז קומען מן ההקדש. ממילא האב איך מורא אז ווען דער שומר חינם היט עס, וויל ער עס קונה זיין מן ההקדש. איך מיין שוין מער נישט קוינען.

Speaker 2: וועגן דעם זאגסטו, מ׳רעדט זיך פון די בעל השדה, יעצט פארשטיי איך אסאך בעסער. חוץ פון דעם וואס דו זאגסט אז בחינם קומט מקנם, איך מיין אז ס׳איז פשוט. דאס הייסט, ווען דו שטעלט א שומר, די הגדיש האט געשטילט א באס, יעצט שיקט מען דאס, אבער דאס איז מיין פעלד. דיין פעלד, שמיטה, אפילו א גאנץ יאר, א גאנץ יאר איז דיין אויף שמיטה, ס׳איז דא מענטשן וואס פארפן זיך אן אויף דעם וואס דו היצט עס.

אזוי פארשטיי איך די הלכה. און אזוי ווי דו זאגסט, אמת׳דיגע פסקים יא, מ׳קען איבערגעבן לציבור. א מענטש קען מנדב זיין אפילו קרבנות ציבור, ס׳איז נישט די פראבלעם, אבער דא איז דא א טעקניקל פראבלעם אז ס׳לוינט נישט צו טיר אזא זאך.

—

הלכה ז — מגיהי ספרים שבירושלים

ווייטער, מגיהי ספרים שבירושלים. זייער גוט. יעצט קומען מיר צו די וואס זייער ארבעט איז צו מגיה זיין די ספרי תורה.

יא, דאס מיינט אז ס׳איז געווען א דרייצנטע ספר אין די עזרה, און מ׳האט א גאנצע צייט מגיה געווען די ספרים פון די שבטים. נישט ממש פון יענע ספר, אבער ס׳איז דא ספרי קודש, און ס׳איז דא אן ענין “אל תשכן באהליך עולה”, צו לאזן א ספר שאין בו הגהה. ספר תורה מיינט עס.

ס׳איז דא, יא, אמאל איז נישט געווען נאך ספרים. מ׳דארף געדענקען, די רמב״ם׳ס האבן געלערנט אז מ׳דארף אמאל בודק זיין די מזוזות.

דיגרעסיע: בדיקת מזוזות

ניין, ניין, מ׳דארף נישט בודק זיין די מזוזות פון הגהות. ס׳איז א טעות סופר וואס די עולם האט. טשעקן צו ס׳איז נישט געווארן קאליע. יא, עקזעקטלי.

דאס וואס די סופרים טוען און נעמען געלט פאר טשעקן מזוזות איז געהעריג א סקעם. ס׳איז נישטא קיין שום הלכה. איך זאג נישט אזוי שטרענג. איך זאג נישט אזוי. עלאו, זייער גוט. מאך א סקעם, מאך א קליפ, מאך א קליפ, טויזנטער מענטשן, מיר רייען, קליפ, הער אויס, מאך א קליפ, און ס׳זאל א סופר זאל איך עס טרעפן.

און די רמב״ם, איך ווייס נאר וואס דער רמב״ם זאגט. און די רמב״ם, אין די גמרא שטייט נישט אז ס׳איז נישט אז ס׳איז דא א… נישטא קיין שום דא.

אוודאי, מען דארף מגיה זיין ספרים וואס מען לערנט דא. א מענטש שרייבט א מזוזה, דארף ער שרייבן, נישט פארפאסן קיין אותיות וכדומה. אויף דעם העלפט איין מאל, ווייל אויב ס׳גייט עפעס כלה ווערן אין די ווערטער, גייט נישט ווערן אויסגעמעקט איין אות. ס׳וועט ווערן כלה בכלליות. און אפילו אויב יא, נישט דאס איז די נושא פון טשעקן די מזוזה איז אז וואס ס׳ווערט כלה, דארף מען טשעקן.

אקעי, מיר האבן שוין געלערנט דאס נאך מזוזה.

צוריק צו מגיהי ספרים — וואס מיינט “כשר׳ע תורה”

איך זאג, די מגיהי ספרים מיינט אז ווי דו זאגסט, אז א מענטש שרייבט א תורה, דארף מען עס טשעקן פון די מער אריגינעלע ספרים צו זען אויב ס׳האט א טעות. איז נולד לשכרם און תרומת הלשקה. יא.

פארוואס? ווייל דאס איז א צורך ציבור, ס׳איז א וויכטיגע זאך אז ס׳זאל זיין כשר׳ע תורות ביים כלל ישראל.

כשר מיינט דאך נישט כשר אז מ׳זאל קענען יוצא זיין כרית התורה. כשר מיינט אז ס׳זאל נישט זיין קיין קשור וואס ס׳שטייט אין די תורה.

ניין, איך זאג, מענטשן מיינען אז כשר׳ע תורה איז עפעס א דין אז מ׳זאל קענען טאנצן פון די פסחת תורה אן א גארדל פון אינדרויסן. כשר׳ע תורה מיינט אז מ׳זאל נאכקוקן די פסוק, ס׳איז שטיין לוין, ס׳איז שטיין יא, וועט דאך בטל ווערן די תורה. און אויף דעם האט די גארדל אינדרויסן, נאר פון די סייט

הלכה יא (המשך) — מגיהי ספרים שבירושלים, דיינים שדנים את הגזלנים, וכמה היה נותר תרומת הלשכה

מגיהי ספרים שבירושלים — פארוואס זיי נעמען שכר פון תרומת הלשכה

איז נטלו שכרם מתרומת הלשכה. יא. פארוואס? ווייל דאס איז א צורך ציבור, ס׳איז א וויכטיגע זאך אז ס׳זאל זיין כשר׳ע תורות ביים כלל ישראל.

כשר מיינט נישט כשר אז מ׳זאל קענען יוצא זיין קריאת התורה. כשר מיינט אז מ׳זאל נישט… אז ס׳זאל נישט זיין קיין טעותים אין די תורה. ניין, איך זאג, מענטשן מיינען אז כשר׳ע תורה איז עפעס א דין אז מ׳זאל קענען טאנצן מיט׳ן ספר תורה אן א גארטל פון אינדרויסן. כשר׳ע תורה מיינט אז מ׳זאל קענען נאכקוקן די פסוק, אז ס׳שטייט “לא” אנשטאט פון “יא”, עס ווערט בטל די תורה. און אויף דעם האב איך די גארטל פון אינדרויסן, אז פון די ספר זאל מען נישט מזיק זיין. פארשטייסט? איך זאג נאר אז ס׳איז נישט די כשרות פון הלכות ספר תורה, א כשר׳ע תורה איז א וויכטיגע זאך.

דיגרעסיע: דער מנהג צו טשעקן מזוזות

און אבער דער מנהג אז מ׳זאל טשעקן אינעווייניג די מזוזות האט א מקור, איך מיין דער מהרי״ל, אז ווען ס׳איז דא א עת צרה זאל א מענטש טשעקן זיינע מזוזות. דער ליובאוויטשער רבי האט געהאט אין דעם אן עבודה. ס׳איז נישט גארנישט ווערד.

אבער נישט דאס איז דער עיקר דין וואס שטייט אז מ׳דארף טשעקן איינמאל אין זיבן יאר, צוויי מאל אין זיבן יאר, איז אן ענין פון ווייל די וועטער קען קאליע מאכן. און טאקע פאר דעם איז דא א חילוק צווישן די פראנט טיר און עפעס אינעווייניג אין די הויז וואס איז קיינמאל נישט צוגעקומען קיין נאסקייט אדער קיין היץ.

די היינטיגע מזוזה באקסעס דארף מען נישט טשעקן. ס׳שטייט מפורש אז די תפילין דארף מען נישט טשעקן ווייל ס׳איז פארמאכט. אמאל, ס׳ווענדט זיך פון וועלכע מזוזה באקס דו האסט, אבער אויב ס׳איז א גוטע מזוזה באקס דארף מען עס קיינמאל נישט טשעקן. אבער דאס אויך, אויב ווערט זייער שטארק נאס די געגנט אינדרויסן, אסאך מאל די מזוזה באקס, און דו עפנסט אויף, זעסט אז ס׳איז פול מיט שווייס, ס׳ווערט נאס, ס׳ווערט… אויב ס׳איז גוט צוגעמאכט, דאס איז אויך פארקויפן היינט גוטע, וואס מען פארקויפט פאר אינדרויסן, ס׳זאל נישט ווערן רואינד. לייגט עס אריין אין א פלאסטיק.

בקיצור, דאס מיינט נישט מגיהי ספרים, דאס מיינט א נושא פאר זיך.

צוריק צו מגיהי ספרים — פארשידענע פשט׳ן

מגיהי ספרים מיינט דער וואס טשעקט. פארוואס שטייט עס איבער שנים? ס׳איז דא אזוי ווי דו זאגסט, ווייל דארט איז געווען די אריגינעלע ספרי תורה. מען האט געקענט וויסן, דארט איז געווען אזוי די מוסד, ס׳איז געווען עפעס א מוסד. איך ווייס נישט, ס׳זעט אויס אז ס׳איז געווען עפעס א מוסד אמאל וואס מ׳האט געהיטן. ווי א תורה אשר יריחו. איך זאג, די סופרים האבן געהיטן אויף די ריכטיגע גרסא פון די תורה.

אה, ער זאגט מגיהי ספרים שבירושלים מיינט די וואס האבן מגיה געווען די ספר וואס מ׳ליינט בהקהל. פארדעם איז עס עפעס א נושא פון עבודה? ווייל דאס האט צוטון מיט ירושלים דירעקט.

אבער רש״י זאגט יא אז עני מענטש, זאגט רש״י אין כתובות, פארוואס ס׳איז טאקע אזוי ווי דו האסט געברענגט, טאר נישט האבן קיין נישט קשור׳ע תורה? ס׳איז וויכטיג. זעסט, אלע ווייסן די אלע.

און די צווייטע פשט איז דער ספר העזרה, און די דריטע זאך איז די ספרים וואס מ׳לערנט סדר העבודה, אזוי ווי מיר האבן פריער געלערנט די דיינים וואס לערנען די כהנים. יא, אבער די אפענע חמישים מיינט עס, איך מיין ס׳איז ספרי תורה, אזוי ווי ס׳שטייט אין די משנה, מ׳האט פארגעלערנט ויקרא לפניו בפרשיות, יא, ס׳שטייט אין נעימה, מ׳האט געלערנט אין די כהן גדול די פרשיות פון די עבודה.

דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים

ווייטער, דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים, דיינים וואס זענען דן דיני גזילה. ס׳טייטש, ס׳איז דא נאך מיני דיינים. אנדערע דיינים באקומען פון אנדערע פלעצער. ס׳שטייט נישט דא, דארף מען וויסן ווער קאווערט סתם אזוי, די דיינים פון דיני נפשות, פון דיני ממונות. אבער דא שטייט ספעציפיש די דיינים וואס זענען דן דיני גזילות בירושלים.

דן מיינט נישט אז ער פסק׳נט אין תורה, ער מיינט אז ער כאפט ארויס פון די גזלנים, רייט? נישט הלכות הלוואות. מ׳רעדט נישט דא פון די שוטרים, אבער וואס זאגט גזילות? גזילות מיינט עס א גזלן? איך מיין אז גזילה וגניבה וואס זיי זענען גובה כפל, ארבעה וחמשה, די זאכן. נישט קלאר.

פארשידענע פשט׳ן אין “דיינים שדנים את הגזלנים”

די דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים, אה, זאגט ער א גאנצע גוטע פשט, אז ווען מ׳ברענגט א קרבן פון גזל, איז דאך יא, לא ווייסט מען את הגזל ואת הפותח, ס׳איז א מצוה הבאה בעבירה. און ירושלים איז געווען די וואס האבן דן געווען, ופרעה מענטש ברענגט א קרבן, האט ער שנעל געפרעגט א שאלה. איך האב געהאט א מחלוקת מיט מיין שיטה, און צו דאס גייט זיין א כשר׳ע קרבן. מיינער האט עס א שייכות מיט… אפשר ס׳איז דא אנדערע גזירות, יא, אין די גמרא. ס׳קען זיין אז… אזוי ברענגט ער פון די רב.

אזוי רופט מען עס. א חושן משפט בית דין הייסט ער, עדיין גזילה. וואס איז א חושן משפט בית דין דין? סך הכל, אויב איינער האט געהאט פאר א צווייטן, ס׳איז דאך וועגן פון גזל׳ען, נישט צאלן די הלואה, נישט עובר זיין אויף א יום מיט אין שכרות, ס׳איז אלעס א סארטן גזילה. מ׳קען הערן, ס׳איז א גאנצע גוטע פשט, ווייל אזוי האט עס א דירעקטע קשר צו ירושלים. ס׳זעט אויס אז ס׳איז א צורך ציבור, וואס איז געווען א גרויסע צורך ציבור.

דיסקוסיע: פארוואס פונקט דיני גזילות באקומען שכר פון תרומת הלשכה?

אקעי, נאר תרומת הלשכה. זאגט ער, וכמה היה נותר תרומת הלשכה? דא שטייט יא א שיעור, וואס איז דא פריער וואס ס׳שטייט וויפיל דער בית דין זאגט? כמה היה נותר תרומת הלשכה? איז די שיעור אזוי, זיי האבן גענומען תשעים ותשעה מנה בכל שנה. וואטעווער דארט איז. אקעי.

ואם לא יספיקו להם, ס׳איז נישט געווען גענוג, זיי האבן געהאט א גרויסע שטוב מיט קינדער וכדומה, זיי דארפן חתונה מאכן. מוסיפים להם, געבט מען זיי נאך. אף על פי שלא רצו? אף על פי שלא רצו, אפילו זיי זאגן אז זיי זענען ערליכע אידן, זיי ווילן נישט נעמען מער, מוסיפים להם כדי צרכם. ס׳איז וויכטיג אז די ענינים זאלן זיין גוט געפיטערט. הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם.

דאס הייסט, ס׳זעט אויס אז דאס לייזט הוספיק, א מענטש האט א גרעסערע משפחה. איך קען אז די לא רצו מיינט ווייל ער איז אזא צדיקל, ער איז געווען א אלטער. אבער וואס טוט זיך מיט א ווייב מיט דיין קינדער? ס׳איז דא עפעס א נאמבער דא. בית דין הגדול, יעדע קינד באקומט מען נאך צוואנציק מנה, איך ווייס נישט, עפעס איז אזא סארט אלאווענס.

און ס׳איז זייער וויכטיג, ווייל די הלכה איז אז כל דיין שנוטל שכר לדון דיניו בטלים. מ׳טאר נישט נעמען געלט פאר׳ן פסק׳נען, נאר שכר בטלה, וואס איז א סקעם. עניוועיס, דו האסט ברוך הוא אז ס׳איז א סקעם, ווייל דער פאקט איז אז ס׳איז א סקעם. אבער ס׳איז דא א תירוץ. פארשטייט זיך אז די רבנים האבן שוין געטראפן א תירוץ פארוואס די רבנים מעגן נעמען געלט פאר׳ן פסק׳נען, אבער די משנה שטייט אז מ׳טאר נישט. און די משנה שטייט נישט אז מ׳טאר נישט, ס׳איז דאך א פראבלעם.

ווערט געזאגט די דין, און מ׳האט געטראפן אן עצה אז די געלט וואס די אידן געבן פאר קרבנות, צאלט מען אויך פאר די דינים, און אזוי האט מען. און עס שטייט אזוי קלאר אז ער דארף אים בריוח פרנסה, עס זאל נישט פעלן גארנישט, אזוי וועט ער קענען פסק׳ענען אן קיין שום חששון.

אבער דו מיינסט אז דייני גזירות דא מיינט אלע דייני פון חושן משפט. דארף מען וויסן צו… איך מיין, איך האב נישט קיין ראיה, באט איך שטעל זיך פאר, פארוואס פונקט גזירות? ס׳איז דא אסאך… וואס טוט זיך בכלל? פארוואס פונקט חושן משפט? וואס טוט זיך מיט אלע אנדערע דיינים? ס׳איז געווען אין יעדע שטאט געווען א בית דין שכ״ג, א בית דין פון דיני נפשות, און על פי התורה אשר ירוחם קומט לערנען אין ירושלים. דארף מען דאך צאלן, איך שטייט נישט דא. די היינט האט געהאט צוטון מיט מיר. וואס ער האט געהאט צו טון מיט מלכות אדער מיט די… אפשר דער מלך האט געצאלט, איך ווייס נישט.

וועגן דעם איז נישט א שלעכטע פשט דאס אז די גזלנים האט א קשר. ס׳איז א תורה, אבער ס׳דארף האבן א קשר צו תרומה של לשקה. איך פארשטיי, אבער דאס איז די עקסקיוז וואס מ׳האט גענעזט, אבער למעשה האט ער גע׳פסק׳נט מער ווי גזירות. אקעי, ס׳שטייט אבער די יומנע גזירות? יא. ווייטער, איך ווייס נישט. ס׳איז אינטערעסאנט, יא.

וואס פרעגסטו וועגן די וואס האט גע׳פסק׳נט ד׳ נידות? איך ווייס נישט. אפשר דאס דארף מען טון פאר פרי? ניין, ס׳קען זיין. איך טראכט אין אים, איך האב א נייע פשט. עקזעקטלי. ס׳איז אלעס געווען. ער טאר נישט נעמען קיין געלט. תירוץ איז, וואס איז עפעס אנדערש?

דער בית סנהדרין למשל האט געהאט א דזשאב, דער סנהדרין נעמט נישט א גאנצע טאג. דער סנהדרין גייט אין ארבעט, ער איז געווען פלחמה אין בערסער, ער האט געטון אנדערע דזשאבן. יא, עס רעדן קען נישט מיט א דזשאב. אמאל האט ער געווען דזשאבס, מיינט פיקא, ער האט געהאט א פעלד, ער איז געווען א וואדס, ער האט געארבעט ארום, ער איז געווען א גביר. גביר. ער האט נישט געמוזט יעדן טאג קומען אין בית המדרש אין סנהדרין.

דיין עקסיילעס איז א קאנטינועוס דזשאב. זעט אויס די זאכן, ס׳איז געווען, מ׳האט געדארפט איינער זאל נישט האבן קיין אנדערע דזשאבס, זאל נאר טון דאס, ווייל ס׳איז געווען אסאך גזלנים. דאס איז מצוי. דער דא וואס פסק׳נט, איך זע דאך דא, דו ארבעטסט מיט מיר, און חוץ דעם פסק׳נטו אנדערע שאלות. ס׳זעט אויס אז מ׳קען ביידע, יא?

שוין. לא שטייט זיך און איך ברענג ארויס, און נישט אז ס׳קען זיין אז דאס איז געווען א צורך, אז מ׳דארף האבן אז איינער זאל כסדר זיצן דארט און מבקש זיין די מומען. דאס קען זיין. חז״ל, ס׳מאכט זיך אפט, און ממילא האט מען געדארפט זיצן דארט. שוין, אקעי.

הלכה יב — שיירי הלשכה: כבש הפרה, כבש שעיר המשתלח, מזבח, היכל, עזרה

יעצט גייט מען לערנען וואס מ׳טוט מיט די נישט תרומת הלשכה. עד כאן דברים שוין וואס מ׳נעמט מיט תרומת הלשכה, און יעצט גייט מען זען מיט די איבריגע געלט.

זאגט דער רמב״ם אזוי: כבש שהיו בונין מהר הבית להר המשחה. שטייט אין מסכת פרה אז מ׳האט געבויט א ספעציעלן כבש אז די פרה זאל נישט גיין איבער די ערד וואו ס׳איז אפשר דא קברים וכדומה, ס׳איז א חומרא אין די טהרת הפרה. האט מען געמאכט א ספעציעלן כבש, א ספעציעלע רעמפ, וואס גייט פון הר הבית ביז הר המשחה, וואס ביי הר המשחה האט מען געשחט׳ן די פרה און געברענגט פון דארטן די וואסער פאר די פרה אדער ווייטער. האט מען געבויט א ספעציעלן כבש.

וכן, נאך א כבש וואס מ׳האט געדארפט בויען איז געווען כבש שהיו מוציאין עליו שעיר המשתלח. די שעיר המשתלח פון יום כיפור האט מען געלייגט אויף א ספעציעלן כבש. שטייט דארטן ווייל די אלכסנדרונים, די עגיפטיאנס, האבן זיי געטשעפעט און געשלעפט זייער האר, האבן זיי געמאכט א כבש. בויען א כבש קאסט געלט. פון וואו קומט די געלט? שניהם נעשין משיירי הלשכה. די איבריגע געלט וואס בלייבט אין די לשכה נאכדעם וואס מ׳האט שוין תורם געווען דריי מאל תרומת הלשכה, איז די שירי הלשכה קאווערט די זאכן.

וכן מזבח העולה והיכל והעזרה. די מזבחות, אויב מ׳האט געדארפט… ס׳זעט אויס אז די מזבח איז עפעס וואס מ׳דארף אמאל איבערבויען, מאכט סענס. ס׳איז דאך דארט זייער אסאך פייערס, מ׳האלט אין איין קאכן דערויף און ברענען דערויף. מ׳דארף אמאל איבערבויען, מ׳דארף מאכן א נייע, און אזוי ווייטער. סאו די מזבח פון די עולה אדער די מזבח פון די היכל, יא, די מזבח הפנים און די מזבח החוץ. אבער איך מיין אז העזרה מיינט סתם אזוי, די היכל והעזרה. איבערבויען די עזרה, וואס מ׳האט געדארפט פדק הבית. סאו מזבח העולה, און נאכדעם די היכל והעזרה, אויף די ווארט העזרה גייט אויף די מזבח. יא, ס׳שטייט אבני מזבח ההיכל והעזרה? ניין, ס׳מיינט נישט… יא, יא, ס׳מיינט… אזוי טייטשט ער, דער מזבח, חוץ פון דעם, דער היכל און די עזרה, אלעס פון שירי הלשכה.

דיסקוסיע: פארוואס נישט בדק הבית?

פארוואס נישט בדק הבית ווייס איך נישט? פארוואס נישט בדק הבית? ס׳מיינט אז מ׳קען, אויב מ׳האט בדק הבית. איך ווייס נישט. אפשר ווייל דער מזבח איז מער אזוי ווי א צורך קרבנות. דאס האט עפעס צו טון מיט דעם? אה, וואס איז דער היכל און די עזרה? איך ווייס נישט פארוואס, אבער אזוי מיין איך, אזוי איז דער טייטש.

פארוואס טאקע נישט? דאס איז דאך בעיקר בדק הבית. וואס איז טאקע בדק הבית אויב נישט דאס? ער איז מסביר אז בדק הבית איז נאר אויף maintenance. אזוי ברענגט ער, אן אינטערעסאנטע חידוש. אז בדק הבית איז טייטש, ווען ס׳איז צעבראכן, נעבעך, פיקסט מען עס פון בדק הבית. אבער דא, אז מ׳דארף מאכן א נייע, דארף עס זיין פון אלע אידן. מ׳רעדט דא ווען מ׳בויעט דעם שלחן עולה. מה משורת הלשכה. נישט קלאר.

און די גמרא זאגט ער אז יא משמע אז ס׳קומט פון די בדק הבית, האב איך געזאגט בבלי ירושלמי. טאקע נישט קלאר. אבער בקיצור, וואס אונז וועלן מוטשען זיך, האט איך שוין די בבלי ירושלמי געמוטשעט. אזוי ווי אלעמאל וואס אידן מוטשען, אונז זענען ממשיך א פופצן הונדערט יאר טראדישן. יא, ס׳איז אלעס… ווען א איד ווייסט נישט עפעס, דארף ער וויסן אז ס׳איז שוין געווען אסאך אנדערע אידן האבן נישט געוואוסט. ער האלט אן א לאנגע מסורה פון נישט וויסן. ס׳איז נישט קיינס, ס׳איז נישט קיינס, ס׳איז נישט… יא!

הלכה יב (המשך) — אמת המים, חומת ירושלים, וכל צרכי העיר

ווייטער, זאגט דער רמב״ם ווייטער, אמת המים שבא ירושלים, ירושלים איז געווען א ספעציעל וואסער סיסטעם וואס מ׳האט געברענגט וואסער פון די גיכון, נישט גיכון, נאר די גיכון, די גיכון שבת על מי בורות, רייט? די מי השילוח, יא? ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווען מ׳גייט באזוכן ירושלים, און זיי האבן לעצטנס אויסגעגעבן, מ׳קען זייער אסאך זען וויאזוי מ׳פלעגט ברענגען די וואסער צו ירושלים, מ׳האט אנגעפילט פון דארטן צו רייניגן די עזרות, און אזוי ווייטער, די וואסער סיסטעם פון ירושלים.

און וואס נאך? חומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צורך העיר. איז נישט געקומען פון די מלכות, נאר אלעס וואס האט צו טון מיט ירושלים איז א חלק פון די בית המקדש, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין הלכות שופר, אזוי ווערט גערופן בית המקדש. איז באין משיירי הלשכה. ס׳איז צורך הציבור, צורך הציבור פארשטייט אז ס׳איז גערעכט.

ס׳איז אינטערעסאנט אז שיור הלשקה, פון יעדן איינעם א מחצית השקל זאל קאווערן אזוי פיל, מ׳רעדט דאך דא… איך ווייס נישט וויפיל איז ער געווען. אקעי, סאו ווערט נאכאמאל שווערע שפערעס.

חומת ירושלים און שטאט-באדערפענישן קומען פון שיורי הלשכה

די וואסער סיסטעם פון ירושלים. און וואס נאך? חומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר איז נישט געקומען פון די מלכות, נאר אלעס וואס האט צו טון מיט ירושלים איז א חלק פון די בית המקדש, אזוי ווי מיר האבן געלערנט אין הלכות שופר. יא, ס׳ווערט גערופן המקדש. ותבא משיורי הלשכה. ס׳איז צרכי ציבור, צרכי ציבור פארשטייט דאס. ס׳איז גערעדט.

קשיא: ווי קען מחצית השקל קאווערן אזוי פיל?

ס׳איז אינטערעסאנט, אז שיורי הלשכה, פון יעדן איינעם א מחצית השקל זאל קאווערן אזוי פיל. מ׳רעדט דאך דא א גרויסע… אקעי, סאו ווערט נאכאמאל שווער די שאלה. וואס טוט זיך? ווען כלל ישראל איז געווען קלענער. אבער לאמיר ס׳איז דא א… קומען, איך ווייס נישט. לאמיר ס׳איז דא א מיליאן אידן, צוויי מיליאן אידן, קומט אויס א האלבע מיליאן שקלים, קומט אויס בערך צוואנציק מיליאן דאלאר. נישט אזוי סאך. אמאל זענען געווען ביליגער, חומש, ירושלים, דאס איז גרויסע זאכן.

תירוץ: מ׳מעג אויך נעמען פון אנדערע מקורות

קען זיין אז פראקטיש, דאס וואס איך זאג, קען זיין אז די על הלכות מיינט אז מ׳מעג קומען פון אשרה אל אשר קה. דאס איז דאך די הלכה. אויב דער מלך האט מער געלט, ער האט כובש געווען פון א גוי, מעג עס זיכער. ס׳איז נישט קיין שאלץ, מ׳מוז. ס׳איז משמע אין אנדערע פלעצער אז ס׳איז אויך געווען מענטשן האבן געברענגט, נקנור האט געברענגט טיר. ניין, דו האסט בדק אזוי, מ׳מעג ברענגען, און דער מלך, מ׳מעג ברענגען, און דער מלך, מ׳מעג, ווייסט, א גביר, קענסטו מנדב זיין פאר בדק הבית, פאר א טיר, ווי דו זאגסט, פאר די על הבית. דער מלך מסתמא מאכט.

חילוק: וואס מ׳מעג און וואס מ׳מוז

אבער איך מיין אז די אלע הלכות מיינט וואס מ׳מעג, אזוי מיינט עס. חוץ פון וואס מ׳מוז. דאס הייסט, ס׳איז דא זאכן וואס מ׳מוז, אזוי ווי די קרבנות מוז מען. דאס איז א הלכה. אפילו יענץ איז דא א היתר. אויב דער מלך וויל, מאכט עס מוזי זיין, מ׳האט געלערנט, מ׳קען מוסיף זיין די ציבור, און מ׳איז אויך יוצא. אזוי ווי די חסידים וואס ברענגען די שתי הלחם, די צדיקים, זיי ברענגען עס אליינס, און זיי זאגן אז זיי זענען מוסיף לציבור. און ס׳איז דא ווענטשן וואס זאגן אז דער ציבור איז נישט מסכים, ס׳איז שוין איין אנדערע חקירה. פארשטייסטו? על פי הלכה מעג מען דאס טון.

אבער דאס וואס אונז לערנען, אז יוצא איז יא דא א זאך אז ס׳מוז זיין פון די ציבור. לכאורה, דער חומר ישראל איז נישט קיין אנדערענען אז ס׳מוז זיין פון דעם ציבור. ס׳מיינט אז ס׳מעג זיין פון דעם ציבור. ס׳האט נישט הייסן קיין מעילה, מ׳נוצט געלט פון מקדש פאר די חומה. די חומה איז דאך געווארן נתקדש, אפשר ס׳האט צו טון מיט דעם.

קדושת ירושלים

ס׳איז קדושת ירושלים, מ׳קען זיין אז קדושים קלים. יא, ביסט גרייכט. מקדש, דאס וואס דער רמב״ם זאגט, איך כאפ יעצט, דאס וואס דער רמב״ם זאגט אז גאנצע שלימות איז מקדש. ס׳איז דאך אמת, מ׳עסט דאך קדשים בכל העיר. און וועגן דעם שטייט דארט אז די שטח פון די טיר האט מען נישט מקדש געווען כדי שיהיה מצרים זאלן קענען זיצן דארט. יא, קדושת ירושלים. ס׳איז דאך דא מקדש בקדשת ירושלים, און דאס הייסט דאך עיר הקדש.

לעיקוואוד עיר הקודש זאגט אין קאפ אז מ׳קען עסן קדשים קלים אין לעיקוואוד, און בני ברק קען מען עסן קדשים קלים אין לעיקוואוד. ניין, נאר אין ירושלים. ס׳איז נאר דא איין עיר הקודש, ירושלים. עיר הקודש וויינט… עיר התרח וחסידות מעגן זיי עס צו רופן. עיר פון תרח? יא, קען זיין.

הלכה ח — גוי שהתנדב לדברים הללו

ווייטער, זאגט דער רמב״ם אזוי, מיר האבן פריער געלערנט אז א גוי שיקט קרבנות, און מ׳איז מקריב די קרבנות. איז די קנאים פון אונזערע מקשיבי השיעור זענען געווארן אביסל אויפגעציטערט. אוי וויי! מ׳נעמט נישט פון א גוי, מ׳האט געלערנט בפירוש, רייט? יא, נאר פון א יוד. א קרבן ציבור, א קרבן יחיד קען ער ברענגען, נישט קיין קרבן ציבור. אבער ס׳איז דא זאכן וואס מ׳נעמט נישט בשום אופן פון א גוי.

גוי שהתנדב מעות לדברים הללו, א גוי וואס וויל מנדב זיין די מזבח, די אמת המים, די געבויעטע זאכן, מ׳גייט אויף די לעצטע זאכן. מ׳נעמט פון א גוי געלט פאר א קרבן, פאר עפעס וואס מארגן איז שוין נישטא דערפון. אבער עפעס וואס גייט בלייבן, ס׳גייט בלייבן א זכר, ווילן אונז נישט אז ס׳זאל בלייבן א זכר אין בית המקדש פאר א גוי. אוי, אוי, אוי, אין מקבלים ממנו, אפילו א גר תושב, נישט נאר א גוי וואס איז אינגאנצן א גוי, נאר אפילו א גר תושב וואס וואוינט צווישן אידן און ער דינט נישט פון עבודה זרה, נעמט מען נישט.

פסוקים פון עזרא ונחמיה

ונאמן שטייט אין פסוק וואס איז געשען אין די צייטן ווען עזרא איז צוריק ארויפגעקומען קיין ירושלים, און די גוים וואס האבן געוואוינט צווישן זיי האבן… זיי האבן געוואלט מנדב זיין צו וואס? די בבאים לא לכם ולנו? ולכם ולנו מיינט נישט, אונז גייען מיר נישט מאכן אז ס׳זאל זיין א דזשוינט עפארט, לכם ולנו, אז די אידן מיט די גוים בויען א בית המקדש. ניין, דער בית המקדש ווערט געבויט פון אידן.

ונאמר אין נאך א פסוק שטייט ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. ס׳איז טייטש, סיי בית נדקינו, סיי אין די בית המקדש, סיי אין די חומות ירושלים, נעמט מען נישט פון א גוי. זייער גוט. און עס שטייט נאך א פסוק, דאס איז א פסוק פון זריע בבל אין אנהייב פון ספר עזרא, און נאכדעם איז דאך נאך א פסוק וואס נחמיה האט געזאגט, לכם אין חלק וצדקה וזכור מירושלים.

קשיא: שלמה המלך און נחמיה האבן דאך גענומען פון גוים!

מען דארף זאגן אבער פשט, איך וויל זאגן פשט, ווייל דער אר״י ברענגט דעם פסוק, לכאורה מיינט עס לויט די ריאליטי. און נאר די ווערטער, וואס איז געווען די מעשה? דארטן דארטן האט מען פארשטיין. שלמה המלך האט דאך יא גענומען פון חירה, איך מיין ער האט געטולט פון אים א חלק גענומען פאר די בויען דורות המקדש, און אפילו נחמיה האט גענומען פון די מלך פרס.

תירוץ: די היסטארישע מעשה מיט די צרי יהודה

וואס ער מיינט דא איז אזוי, די אידן זענען געקומען אויף ירושלים, די בני עולי הגולות זענען געקומען, צוריקבויען אידישקייט, צוריקבויען דעם בית המקדש, און אזוי ווייטער. זיי זענען געווען דעמאלט צרי יהודה, יא? זיי האבן געהאט נעמען, ס׳איז אין אלע בלאט מיט טוביה מיט אלע מיני נעמען, און זיי האבן אלעס געמאכט צרות. זיי האבן געזאגט מסירות אז די אידן גייען מורד זיין, און אלע מיני צרות האבן זיי געמאכט פאר די אידן, יא? געשריבן פאר המן זאל מאכן אחשורוש זאל נישט לאזן דעם בית המקדש וכו׳ וכו׳. אזוי האבן זיי געטון כסדר, כסדר האט געמאכט צרות.

זיי האבן געזען אז ס׳גייט נישט צו מאכן צרות, איז זיי איינגעפאלן אז די הלכה איז, “You can’t beat them, you join them”. זיי גייען, פארקערט, זיי וועלן זיין א פארט פון אונז, זיי וועלן שוין אונטערברענגען די שטאט דורכ׳ן זיין, שטייט איך נאך מנדב זיין, נאכדעם וועט ער שוין זאגן איך מנדב, און האב איך א תנאי אז ס׳זאל זיין צובראכן אביסל, ווייסט? נישט ווי ס׳גייט.

סאו אויף דעם האט ר׳ חמיא, טוביה, אונזער בבל, מיט ר׳ חמיא האבן אלע געזאגט מוחל טובות, דו פארשטייסט? לא מדובשך ולא מעוקצך. ער האט געוואוסט אז דאס איז אן, ווי אזוי מ׳זאגט, אן אונטערגראבעך, ער האט נישט געמיינט אמת׳דיג צו העלפן, ער וויל נאר האבן א פוס אריין. און ס׳שטייט דאך פארשטאנען זיי האבן געהאט אפילו לשכות, ס׳איז געווען שפעטער צרות, ס׳איז געווען די וואס האבן זיך מקרב געווען, זיי האבן געגעבן פאר זיי פלאץ אין בית המקדש, און ר׳ חמיא האט געטרייט צו מאכן, דאס זענען חרוב מאכערס, דאס זענען נישט קיין גוטע מענטשן. מ׳נעמט נישט פון דיר קיין געלט, דו גייסט דאך פון דא אונז האבן נישט פון דיר גארנישט איינגעלייגט. גוים מיינען צו זאגן דאס, און לאז נישט קיין דריסת הרגל פאר אזעלכע מענטשן וואס זיי קענען עס נאך נוצן צו אונטערגראבן.

פאראלעל צו מאדערנע צייטן

אזוי ווי דער רבי האט געזאגט, ער טאר נישט נעמען געלט פון די מדינה, פארשטייסט? ס׳איז אזא סארט זאך, ווייל באלד טעסטו מיר מיר זאגן וואס צו לערנען אין די חדר. דאס איז אמת, ער זאגט, מ׳וועט נישט אריינגיין אין דאס. פארשטייסט די איידיע?

צד שני: אויב גוים וואלטן אמת׳דיג תשובה טון

אבער ס׳איז נישט אז אויב ס׳וואלט געווען לי יציר אז די גוים וואלטן יא תשובה געטון, ס׳וואלט געווען גוט, ס׳וואלט נישט געווען די שאלה, איך וועל ארויסברענגען. אבער וואס דו מיינסט ארויסצוברענגען, לכאורה וועט זיין נוגע אז אויב ס׳איז דא אן עושר וואס איז א גרויסער איגא, וועט זיין די זעלבע דין, נישט קיין חילוק צו ס׳איז א איד.

כלל׳דיגער חידוש — אויך נוגע פאר אידן

די הלכה איז אז א יוד מיינט אלעמאל. א יוד חסדות קשיא איז, אבער אויב האט ער א טרעק רעקער אז ער איז אן עטענשאן סיקער, אן איגאויסט, און ער גייט זיך אריינמישן אין די חינוך, און ער גייט ספאנסערן זאכן ווייל ער וויל האבן א מיינונג, דארף מען אים אויך ארויסשטויסן, ווייל צדקה קומט נישט מיט איגאו. צדקה איז ווייל איך בין מכניע צום מקדש, נישט איך בין מכניע דעם מקדש צו מיר.

אקעי, דאס איז א ריסק. ווען מ׳נעמט געלט פאר איינעם, דארף מען וויסן אז דו געסט אים אז דו ביסט א בעלות. אויב ער איז א וואוילער איד, ער ווייסט אז ער גיבט פאר׳ן מקדש, איז איין זאך. אויב איז ער נישט, ער קען ברענגען א קרבן, אזויווי מ׳זאגט, ער קען ברענגען א קרבן. א קרבן קען יעדער ברענגען.

פארענטפערט א פריערדיגע קשיא

אה, זייער גוט. ס׳קען זיין אז דאס וועט פארענטפערן טאקע פריער פארוואס די מבקר המומים און די דייני גזילות. ווייל אויב דארף ער נעמען געלט פון דעם מענטש וואס ברענגט די קרבן, וועט ער אים געבן א רוק אריין א טיפ, וועט ער זאגן יא, ס׳איז כשר. אבער אז ער נעמט די געלט פון די מקדש, בלייבט ער ריין פון נגיעות. יא, זייער גוט. יא, דאס איז די נקודה.

צד שני (המשך): אויב גוים וואלטן מסכים זיין

אקעי, ווייטער. יעצט גייען מיר אונז לערנען… מ׳וויל דארט ארויסברענגען אז די גוים קענען תשובה טון. דאס איז נישט קיין איטערנעל הלכה. אויב די גוים וועלן יא מסכים זיין אויך א טאג, מאך נא, וועט מען נעמען פון זייער געלט. דאס זאג איך פאר דעם מלך וואס ער וויל געבן געלט פאר די בית המקדש. אונז זענען מסכים ווי לאנג ער קען נישט שרייבן זיין נאמען דערויף, פארשטייסט? יא.

הלכה ט — מותר תרומת הלשכה / קיץ המזבח

יעצט גייען מיר לערנען זאכן וואס קומט פון די שיורי הלשכה, פון די געלט וואס ליגט אין די לשכה אליין, אינדרויסן פון די כיפות, וואס איז געווען אן איבערפלוס פון געלט. אקעי, לאמיר לערנען. יא. אה, לאמיר זען. יא, סעיף ט׳.

מותר תרומת הלשכה… מותר מיינט אז ס׳איז איבערגעבליבן אין די לשכה מער וויפיל… נישט אין די לשכה, שיורי הלשכה. ס׳איז נישט אריינגעגאנגען אין די פושקעס. ניין, פארקערט. ער זאגט, מ׳האט אריינגעלייגט פון די לשכה. מ׳האט געמאכט תרומת הלשכה פאר די גאנצע יאר, יא, פאר די דריטל יאר. ווען ס׳איז איבערגעבליבן, ס׳איז געקומען ראש חודש ניסן, איז נאך דא געבליבן געלט. און מ׳דארף זיך נישט אריינגעלייבן פון די נייעם. וכן, מותר שיורי הלשכה, דאס איז די טאטע וואס בלייבט אין די לשכה, וואס מ׳האט נישט געבליבן.

אה, זייער גוט. איז לוקחים בו, וואס טוט מען מיט דעם? מ׳קויפט בהמות זכרים, ויקרבו כולם עולות, מ׳ברענגט מערערע עולות.

פארוואס הייסט עס קיץ המזבח?

פארוואס ווערט גערופן קיץ אויף מזבחניים? יא, דער רב גייט אליין זאגן, שטייט ניי בעזנין, נו… ס׳איז א תנאי בית דין, דאס הייסט, אייער וועסטו פרעגן, די אידן האבן דאך מקדיש געווען כדי צו קויפן קרבנות ציבור, וויאזוי ווערט דאך געגעבן די רעכט צו מאכן עפעס אן עולה? תירוץ איז, דער תנאי בית דין איז מתנה על כל המותרות, אז ווען ער גיבט א מחצית השקל, אז אויב ס׳וועט ארויספעלן זאל מען מקריב זיין דערפון די עולת בהמה. כל המותרות מיינט באופן כלל, נישט נאר די מחצית השקל, אזוי ווי מיר האבן געלערנט פריער, אז אלע מותרות מאכט מען עולת בהמה.

אבל לא עולת העוף, מ׳ברענגט נישט עולת העוף, שאין בקרבנות הציבור עוף. געווענליכע ארימעלייט, קרבנות יחיד. סאו דאס איז די קרבנות, עולות פון קרבנות הבהמה. דאס פארענטפערט לגבי דאס וואס מ׳האט געלערנט פריער, אז אפילו איינער איז מותר פון די כנים וואס מען האט א מענטשן אנגעברענגט, אויך ברענגט ער פון א בהמה. פארוואס? ווייל א ציבור קען נישט ברענגען קיין עוף.

פשט אין “קיץ”

זאגט דער רמב״ם, ואלו העולות הבאים ומותר השקלים, די עולות וואס מ׳ברענגט פון די איבריגע שקלים, הן קראים קיץ המזבח. די איבריגע, ווען די מזבח איז ליידיג, ווען ס׳איז טרוקן. קיץ מיינט טרוקן. ווען די מזבח איז טרוקן, ס׳איז א לאנגע זומער, ס׳ווערט הייס און טרוקן. יא?

איך הער א פשט, איך ווייס נישט. איך האב געברענגט א טייטש פון די אנדערע טייטש, אז קיץ… אה, קיץ איז אזוי ווי… וואס בויעט מען? קיץ איז תאנים, יא? מ׳איז קוץ תאנים. קיץ איז… דו האסט גערעדט, מיר האבן גערעדט אסאך מאל אז ס׳איז דא אסאך ווערטער פאר שניידן יעדע זאך. יעדע זאך האט אויך א תקופה. דאס איז דא א זמן וואס הייסט קיץ. ס׳איז דא ימי ביכורי ענבים למשל, יא? און ס׳איז דא קיץ. קיץ איז טייטש ווען מ׳שניידט די תאנים ביימער. זיי וואקסן שפעטער אין די זומער, אזוי בערך יעצט, אלול, אב אלול. און פארדעם הייסט עס זייער זיס, ווייל ס׳איז געווען אין די זון אזוי לאנג. אזוי מיינען איך. בקיצור, דאס הייסט קיץ, אזוי שטייט בטרם קיץ, וואס איז די קיץ? קיץ מיין איך מיין דאס.

און דאס איז די דעזערד, אזוי ווי סך… ס׳איז די דעזערד פאר דעם יתברך. אז טעג ווען ס׳איז נישט דא קיין סאך קרבנות יחיד, ס׳קומען נישט קיין סאך קרבן תודות וכדומה, ברענגט מען א קרבן א חובה, ס׳איז נישט אנצופילן. ס׳איז מער אזוי ווי מ׳דארף נישט בכלל, מ׳האט שוין געווען אלעס, אבער מ׳ברענגט שוין, ווייסטו וואס ס׳איז שוין זיין. עניוועיס, דער רמב״ם… איי, איך פארשטיי נאך אלץ שוין פארוואס הייסט קיץ המזבח. איי, איי, סארי, ס׳איז עפעס א תורה דאס. אזוי ברענגט א דרמב״ם, מ׳זאגט, אבער איך ווייס נישט, אפשר איז דא אפשר א בעסערע פשט וואס דאס האט פון קיץ המזבח. עניוועיס, דאס ברענגט מען, זייער גוט.

הלכה י — ווען שקלים זענען נישט גענוג

וואס איז פארקערט? אה, זעסט וואס איז פארקערט? טאמער ס׳איז נישט געווען גענוג. יא, פארקערט. שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור. מ׳האט געענדיגן, די לשקה איז שוין געווארן ליידיג, און מ׳דארף נאך ברענגען נאך קרבנות ציבור. וואס טוט מען? מוציאין את הראוי מקדשי בדק הבית. נעמט מען געלט פון דארטן וואו ס׳ליגט פאר קדשי בדק הבית. מענטשן האבן מנדב געווען צו בויען, צו איבערבויען די קדשי בדק הבית, און מ׳איז מעלה די געלט. ס׳טייטש די געלט ווערט יעצט חשוב׳ער. קדשי בדק הבית איז ווייניגער חשוב׳ער קרבנות וואס מ׳לייגט עקשטועלי אויף די מזבח.

הלכה: שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור

Speaker 1: וואס איז פארקערט?

Speaker 2: אה, זעסט וואס איז פארקערט? טאמער ס׳איז נישט געווען גענוג. יא, פארקערט, שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור. מ׳האט געענדיגט, די לשכה איז שוין געווארן ליידיג, און מ׳דארף נאך ברענגען נאך קרבנות ציבור. וואס טוט מען? מוציאין את השאר על קדשי בדק הבית. נעמט מען געלט פון דארטן וואו ס׳ליגט פאר קדשי בדק הבית. מענטשן האבן מנדב געווען צו בויען, צו איבערבויען די קדשי בדק הבית, און מ׳איז מעלה די געלט.

ס׳טייטש, די געלט ווערט יעצט חשוב׳ער. קדשי בדק הבית איז ווייניגער חשוב ווי קרבנות וואס מ׳לייגט עקשולי אויף די מזבח. מ׳מעג נעמען עפעס וואס מ׳האט געגעבן פאר א שוואכערע צדקה און געבן פאר א בעסערע צדקה. אבער פארקערט קען מען נישט.

אבל אין בדק הבית מוציאין את השאר על קדשי המזבח. אויב מ׳דארף עפעס איבערבויען דעם בית המקדש, ס׳איז נישטא גענוג געלט אין די בדק הבית, קען מען נישט גיין נעמען פון די געלט וואס מ׳האט מקדיש געווען פאר די מזבח, ווייל די מזבח איז חשוב׳ער, ס׳איז מער דירעקט פאר די קדושה. זייער גוט.

—

הלכה: משבא ראש חדש ניסן — תרומה חדשה פאר קרבנות

Speaker 2: יעצט גייען מיר לערנען די הלכה אז וואס? אז מ׳דארף ברענגען נייע קרבנות, און וואס מ׳טוט מיט די אלטע. שוין, אונז האבן מיר געלערנט אז די נייע מחצית השקל גייט פאר די יאר פון די קרבנות.

זאגט דער רמב״ם, משבא ראש חדש ניסן, אחד באדר הייבט זיך אן שקלים, און אחד בניסן איז שוין די קאט-אף דעיט. איז פון דעמאלטס אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה. ס׳איז נאך דא אלטע געלט, ליגט נאך אין די לשכה, אבער מ׳נעמט נישט פון יענער אלטע געלט, מ׳נעמט פון די נייע. אויב ס׳ליגט נאך, יא. אם לא באה חדשה, אויב פון סאמהאו איז נאכנישט אנגעקומען די נייע געלט, דעמאלטס קען מען נישט שטיין, נעמען יא פון די אלטע געלט.

בהמות לתמידים מתרומה ישנה — פודין אותן

לפיכך, אם הגיע ראש חדש ניסן ויש עמהן בהמות לתמידים מתרומה ישנה, איז נאך דא בהמות פאר קרבן תמיד פון די אלטע תרומה. דא רעדט מען נישט נאר אז ס׳איז דא געלט, נאר מ׳האט שוין געקויפט אויך בהמות פון די געלט. וואס טוט מען מיט די בהמות? טוט מען אזוי: פודן אותן ויוצא לחולין, מ׳איז פודה, מ׳פארקויפט עס, און די געלט ווערט קודש, און די בהמה ווערט חול. אף על פי שאין תמימין.

געווענליך ווען מ׳איז פודה א בהמה איז דא עפעס א דין פון… ניין, געווענליך א בהמה וואס איז קודש טאר מען נישט פודה זיין חוץ אויב ס׳האט א מום וואס מ׳קען נישט מקריב זיין. דאס איז מען יא פודה, אפילו ער איז יא. אבער וואס טוט מען? יא.

וואס טוט מען מיט די געלט? תרומת ישן נשאר לקיץ המזבח. די געלט גייט ווערן נאך די קיץ המזבח. די געלט פון די געלט קויפט מען צוריק בהמות. אין די ענד בלייבט עס די זעלבע לעוועל קדושה. ס׳טייטש, ס׳איז געלט וואס איז געווען פאר בהמות תמידים, יעצט גייט עס ווערן פאר בהמות קיץ המזבח.

דיסקוסיע: פארוואס מעג מען פודה זיין די בהמות?

Speaker 1: איי, וויאזוי מעג מען? וויאזוי מעג מען פודה זיין די בהמות וואס האט שוין קדוש געווען פאר די תמידים?

Speaker 2: דער תירוץ איז… אבער קען זיין אז דאס איז אויך א שטיקל דאונגרעיד, ווייל דאס וואס דארף גיין תמידים פאר די תמיד איז חשוב׳ער איבערקארבן. ער איז פודק אינגאנצן די בהמות. פון די געלט קויפט ער קויפט ער. ווייל די געלט בלייבט דאך קודש, און די געלט קויפט ער קיץ המזבח. אויב די בהמות שיקט ער לחולין.

שוין, תנאי בית דין הוא על כל הבהמות שלא כחנן לנמודים שאם לא יהיו צריכים להם. בית דין מאכט א תנאי, ווען מ׳קויפט די בהמות, אז אויב מ׳וועט עס נוצן אויב ס׳איז וויפיל וואס מ׳דארף עס. און אויב נישט, וועט עס ארויסגיין לחולין, און די געלט וועט מען דעמאלטס… געלט איז די צווייטע זאך. געלט איז פשוט ווייל ס׳איז געלט פון מחצית השקל.

Speaker 1: אבער פארוואס קען מען נישט נעמען די בהמות אליין אומברענגען פאר קיץ המזבח?

Speaker 2: נישט קלאר. ווייל די בהמות האט מען שוין גענומען פאר תמידים און ברענגען פאר קאית המזבח אז זיין א שוואכער לעבן וקדושה. מען קען עס פודל זיין, מען קען עס צוריקקויפן פון די זעלבע בהמות מארגן איבערפאל.

Speaker 1: גוט, אבער פארוואס דארף מען בכלל פארקויפן? פארוואס נעמט מען נישט די בהמות? און מען זאגט, אקעי, אנשטאט עס ברענגען פאר א תמיד, וועט מען עס ברענגען פאר קאית המזבח.

Speaker 2: איך ווייס נישט, ס׳זעט אויס אז ס׳איז שוין געווארן קודש, ס׳איז שוין געווארן א תמיד כאילו. מען קען עס פודל זיין. איך ווייס נישט אז תמיד איז א גרעסערע מדרגה ווי קאית המזבח. תמיד איז זיכער א גרעסערע מדרגה. א חוב, און די קאית המזבח איז נאר אזא. דאס איז די ווארט. יצר לכולל מיינט נישט אז ס׳גייט ליכט לכולל. ס׳איז אזוי דירעקט אז מ׳מעג עס פודה זיין. נאר מיט פודה זיין אזוי.

Speaker 1: טאקע פארוואס, אבער די אלע זאכן וואס שטייט בית דין מסתר, מיינט נישט אז די בית דין דארף שטיין און מאכן און טראמען פאר שנות. בית דין מיינט צו זאגן וואס איז געווען אז איינער פארשטייט.

Speaker 2: יא, די אינסטרוקטשען גייט דאך נישט אזוי. וכה חינו אותן? די זעלבע זאך האבן מיר געטון יא, ווייטער. איז דאס איז מגבי די בהמות, די תמידים, וכן היה עושין.

—

הלכה: מותר הקטורת

Speaker 2: יא, זאגט דער רמב״ם, ואתה וכך היה עושין ומותר הקטרת. קטרת אויכעט, לכאורה, מ׳לערנט, קטרת קומט פון די… יא, וכן היה עושין ומותר הקטרת. די געלט פון די מחצית שקל קויפט מען אסאך קטרת. אבער וואס טוט זיך ווען ס׳בלייבט איבער עקסטערע קטרת? ווייל מ׳האט דאך אראפגענומען מלא חפניו, און ס׳איז אייביג געבליבן אביסל עקסטערע. מ׳האט אייביג אנגעפיילט מער אז מ׳זאל קענען אראפנעמען מלא חפניו, און ס׳בלייבט איבער.

Speaker 1: יא, דו געדענקסט נאך אבער נישט נאר דעם, אז מ׳פלעגט מאכן אזוי ווי מ׳לערנט יעדן טאג אין די קטורת, מ׳פלעגט מאכן א גרויסן באטש קטורת יעדע יאר. איך ווייס נישט ווען, יעדע יאר האט מען געמאכט א… פון דריי הונדערט פינף און זעכציג מנים, ושלושים מנים יתרים שמהן מכניס כהן גדול, יא? דאס הייסט, לא חפנו ביז אין יום כיפור, יעדן טאג איז מען יומם א כף. סאו, פארשטייסטו? ס׳קומט אויס אז אויב ס׳איז דא א שנה פשוטה געווען, ס׳איז נישט געווען מעוברת, איז געווען מער. ס׳איז איבערגעבליבן. יעדע יאר, וואס שטימט?

Speaker 2: יא. יעדע נארמאלע יאר האט מען געמאכט דריי הונדערט פינף און זעכציג, דריי הונדערט אכט און זעכציג, ווייל פלוס יום כיפור, און ס׳איז געבליבן פאר די נעקסטע יאר, אויב ס׳איז געווען נישט קיין עיבור יאר, איז געבליבן אט ליעסט עלף שטיקלעך קטורת. סאו וואס טוט מען?

Speaker 1: יא, וואס טוט מען מיט די איבריגע קטורת?

דער סדר פון מחללין מותר הקטורת

Speaker 2: זאגט דער רמב״ם אזוי, משהגיע ראש חודש ניסן, די נייע יאר, איז… פון די נייע יאר קויפט מען נייע קטורת. בלייבט מען יעצט איבער מיט אלטע קטורת. ומחללין אותה על שכר האומנין. מ׳האט פריער געלערנט אז מ׳צאלט דאך געלט פאר די עושי הקטורת. אקעי. סאו נעמט מען די… נעמט מען די קטורת און מ׳קויפט עס אפ, די אומנים וואס באקומען די שכר קויפן אפ די עקסטערע קטורת. וחוזרים ונותנים שכרן לקיץ המזבח. די געלט גייט אויך צו, ווי אלע געלט גייט פאר די שיריים, גייט פאר קיץ המזבח.

גייען די אומנים און זיי פארקויפן די מותר הקטורת צוריק צו די בית המקדש, און ס׳ווערט אזוי ווי פרישע קטורת. ונותנין לאומנין מותר הקטורת בשכרן. די אומנים דארפן נאך באקומען געלט. סאו אנשטאט די געלט, זייער געלט האט מען גענומען און ס׳איז געגעבן פאר קיץ המזבח. וואס טוט מען? מ׳געבט זיי די עקסטערע קטורת. זיי נעמען אפ די אלע קטורת, דאס איז בשכרם נעמען זיי עס, און זיי גייען און זיי פארקויפן די מותר הקטורת פאר די גבאים פון די בית המקדש, און מ׳מאכט עס דאן פריש קטורת. חוזרים ולוקחים הקטורת מהם בתרומה חדשה כדי להקריבה. מ׳טוט מותרים חדשים.

דיסקוסיע: פארוואס טוט מען עס דורך שכר האומנין?

Speaker 1: וואס איז דאס אזוי? מ׳קען נישט נעמען אלטע קטורת, מ׳דארף נעמען קטורת וואס מ׳האט יעצט געקויפט לכבוד די נייע יאר. אבער מ׳דארף נישט יעצט גיין… וואס טוט מען מיט די מותר הקטורת? מ׳קען עס דאך נישט גיין ארויסווארפן.

Speaker 2: איז דא אזא אינטערעסאנטע חידוש וואס מ׳טוט. מ׳נעמט די קטורת געלט, און מ׳איז עס מחלל אויף געלט וואס די אומנים דארפן באקומען. ס׳איז דאך די קטורת געלט. ביי די קטורת אליין, יא, איי מ׳איז עס פודה. בקיצור, מ׳נעמט די קטורת, און וואס? די אומן. און די אומן געבט געלט. אדער די געלט וואס איז מקודש פאר די אומן, יא, וואס די גזבר האט געלט וואס שטייט דארט אויף די ענוועלאו. בקיצור, ס׳איז איין געלט, יא.

און מ׳גייט, וואס טוט מען יעצט מיט די געלט? די געלט טוט מען אזוי ווי אלע אנדערע געלט פון מותר, און פון וואו באקומען יעצט די אומנים געלט? זיי האבן דאך אוועקגעגעבן די געלט פאר קעת המזבח. די אומנים באקומען די קטורת, די קטורת וואס זענען יעצט געווארן חולין. באקומען זיי יעצט די קטורת, און זיי גייען און זיי פארקויפן עס פאר די גזבור פון בית המקדש פאר נייע קטורת. זיי באקומען געלט, און די קטורת ווערט יעצט נייע קטורת וואס מ׳האט יעצט געקויפט פאר די נייע יאר. מ׳פארקויפט עס נאכאמאל, מ׳פארקויפט עס נאכאמאל. דאס איז די נקודה.

Speaker 1: פארוואס טוט מען עס די וועג?

Speaker 2: שטייט דארטן אין מפרשים אז ס׳איז אן איידעלערע וועג פון באצאלן די אותו הקטרת. אבער just to be clear, besides פון דעם וואס מ׳טאלט זיי אזוי כאילו, איז אויך א פשוט׳ע זאך, מ׳פארקויפט עס, פארגעסטו.

דריי אויפטוס קען מען דא זאגן. איינס, אז די מוסר געלט גייט פאר קץ המזבח, אזוי ווי אלע מוסר געלט פון די פאריאריגע מחצית השקל. די צווייטע אויפטו איז אז די נייע קטורת איז פון די נייע יאר ווייטער, ווייל די פריערדיגע קטורת איז געווארן אויס. מען קויפט עס צוריק. און די דריטע אויפטו איז אז די שכר האמנם באקומט מען נישט דירעקט פון געלט פון די לשקה.

מען דארף וויסן פונקט די עושה הקטורת איז בעסער אז ער באקומט נישט די ערגע. ס׳שטייט נישט אז אלעמאל באקומט ער נישט געלט אזוי. דאס איז מיט די יאר. ער קען באקומען געלט סתם אזוי. ער באקומט געלט סתם אזוי. דעמאלט טוט מען עס מיט די שכר האמנים.

Speaker 1: פארוואס טוט מען עס מיט די שכר האמנים נישט מיט סתם אזא געלט? וואס קומט אריין די אמנים דא? דאס איז כאילו שייכות.

Speaker 2: בעצם, וואס מ׳זוכט דא צו סיילן, ווען מ׳פארשטייט איז, מיר ווילן נוצן די זעלבע קטורת, מיר ווילן נישט די קטורת וואלט גיין לחולין. פארוואס נישט? עפעס נישט קיין וועג. איז קומט די סוף, די בוא מצוה, חדא, וואטעווער, די קטורת האט אים נישט קיין קטורת. מ׳האט געמאכט די קטורת.

Speaker 1: ניין, ס׳האט דאך געמאכט מיט די חשבון, מ׳האט דאך געמאכט די קטורת. דריי הונדערט פינף און זעכציג. קומט אויס, ווען ס׳זאל זיין אן איבעריו, מיר מוזן האבן די קטורת, ווייל ס׳גייט נישט זיין גענוג. זאגסט, מ׳קען מאכן נאך?

Speaker 2: איך ווייס נישט, די סדר גייט עפעס אזוי. איז דארף מען עס האבן אבער מ׳קען דאך נישט נוצן פון די אלטע תרומה, מוז מען עס פארקויפן און צוריקקויפן פאר א נייע תרומה. און צווישן געבט מען נאך די אומן געלט פאר דעם. איך ווייס נישט פארוואס ס׳פעלט אויס. פארוואס פעלט עס אויס? שטעלסטו זיך אזוי? איך געדענק אין די מפרש פון א משנה איז אז ס׳איז מער א כבוד אז מ׳געבט נישט געלט דירעקט פון די לשכה.

Speaker 1: מ׳דארף וויסן פארוואס אלע אנדערע, די עניים… א גאנץ יאר געבט מען אים יא קיין געלט, אבער דאס זאג איך, נאר איינמאל אין א יאר געבט מען אים נישט קיין געלט. דאס איז כבוד זייער יאר. פון אביסל קטורת? איך ווייס נישט דא. דו ווייסט עפעס די ווערט פון בורא׳ש קרשינא?

Speaker 2: איך האב נא איידיע. שוין. אקעי. ס׳איז דא דראמא.

Speaker 1: אויף וועם? איך לעמד ארום בחדשה אויב ס׳זאל נאכנישט אריינקומען די נייע געלט.

Speaker 2: ניין, איז ווייטער קען מען נישט אנגערופן. ניין, אז מ׳וועט שוין אריינקומען אין די נייע מחצית השקל. אז מ׳האט געזאגט די זעלבע הלכה ווי די קרבנות, ער מיינט צו זאגן די זעלבע הלכה אז ס׳איז נישט מעכב, מ׳קען אים אונטערנען אויב מ׳האט נישט קיין נייע, קען מען אים פון די אלטע.

—

סיכום: די דריי חלקים פון הלכות שקלים

Speaker 2: און דא האבן מיר געענדיגן די הלכות פון שקלים. דאס הייסט, שקלים איז בעצם דריי אנדערע הלכות. דאס הייסט, ס׳איז דא די הלכות וואס א יוד דארף מפריש זיין שקלים, יא? צוויי אנדערע הלכות, ווייל די הלכות, יא? וואס האבן מיר געלערנט?

וואס א איד דארף מפריש זיין שקלים, ווער דארף מפריש זיין, און וויפיל, און אזוי ווייטער. אה, צוויי, דריי, איך וויל זאגן דריי. יא. נאכדעם איז דא די סדר התרומה, סדר וואו ס׳ברענגט די געלט, און די אלע כיפות, און די אלע מיני מעשיות. און די דריטע זאך איז וואס מ׳טוט דערמיט.

בצווישן איז דא נאך הלכות, וואס געשעט אז ס׳איז פארלוירן, אדער ינב ווערט, וכדומה. אבער דאס איז די דריי פארטס פון הלכות שקלים. מ׳דארף געבן שקלים, ס׳איז דא א גאנצע סדר פון, און מ׳טוט מיט דעם עפעס, מ׳קויפט מיט דעם קרבנות, און די אלע אנדערע זאכן וואס מ׳האט געלערנט יעצט אין דעם חלק, און מיט דעם ענדיגן מיר ברוך רחמנא דאס. סיון.

—

ברוך רחמנא דסייען

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון הלכות שקלים פרק ד׳ — רמב״ם כללי איבערבליק פון פרק ד׳ דער לעצטער פר…

…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות שקלים פרק ד׳ — רמב״ם

סקירה כללית של פרק ד׳

הפרק האחרון של הלכות שקלים עוסק בפרטי הכספים של בית המקדש — מאיזה קופה לוקחים כסף לאילו מטרות. יש כאן מבנה תלת-שלבי:

1. תרומת הלשכה — עיקר כספי מחצית השקל, לקרבנות ציבור ועיקר הוצאות בית המקדש.

2. שיירי הלשכה — מה שנשאר לאחר שתרמו שלוש פעמים תרומת הלשכה.

3. קדשי בדק הבית — לבניין והמבנה הפיזי של בית המקדש, שאינו יכול לבוא מתרומת הלשכה.

העיקרון המרכזי הוא שקרבנות ציבור צריכים לבוא מכספי כלל ישראל — לכן כל יהודי נותן מחצית השקל, אפילו “יהודי חלש”. הפסוק “אל תפן אל מנחתם” (פרשת קרח) — תפילת משה רבינו שחלקו של קרח בקרבן ציבור לא יתקבל — הייתה תפילה מיוחדת; באופן כללי לכל יהודי יש חלק בקרבנות ציבור דרך מחצית השקל שלו.

—

הלכה א — תרומת הלשכה מה עושין בה

הרמב״ם: “תרומת הלשכה מה עושין בה? לוקחין ממנו תמידין של כל יום, והמוספין, וכל קרבנות הציבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו כל הקרבנות, והעצים… והקטורת, ושכר עושה [קטורת], ושכר עושי לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית שקושרים לו בין קרניו — כל אלו באין מתרומת הלשכה.”

פשט: מתרומת הלשכה קונים: קרבן תמיד (שחר ובין הערבים), מוספים (שבת, ראש חודש, יום טוב), כל קרבנות ציבור, נסכים, מלח, עצים (אם אין מתנדבים), קטורת, שכר יוצרי הקטורת ולחם הפנים, עומר, שתי הלחם, שעיר המשתלח, ולשון של זהורית.

חידושים והסברות:

– עצים: משפחות מסוימות היו להן זכות להביא קרבן העצים (בהתנדבות). אך אם לא הביאו עצים ולא מצאו אלא בדמים — כשצריך לקנות עצים — זה בא מתרומת הלשכה.

– שכר עושה קטורת ולחם הפנים: מדוע נאמר דווקא בקטורת ולחם הפנים “שכר עושה” (שכר היוצרים)? כי אלו עבודות מקצועיות הדורשות מומחיות מיוחדת, לא כמו בהמה שקונים סתם מסוחר. הכהנים עצמם לא בהכרח ידעו כיצד לעשות קטורת או לחם הפנים. ההבדל: בבהמות קונים מוצר; בקטורת ולחם הפנים משלמים שכר לעובד שיושב בבית המקדש. כהנים אינם מקבלים שכר על עבודתם — הם מקבלים מתנות כהונה, אך לא משכורת.

– שעיר המשתלח: שעיר המשתלח אינו קרבן (אינו מוקרב על המזבח), ובכל זאת בא מתרומת הלשכה.

– לשון של זהורית: זהורית (צבע אדום) יכול להיות יקר (להשוות לתכלת שהיה פעם יקר מאוד). אך הטעם העיקרי שזה נמנה אינו בגלל היוקר — המשנה מונה כל דבר כדי שנדע את ההלכה של כל פרט.

—

הלכה בנוגע לפר העלם דבר של ציבור

הרמב״ם: פר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה — בתחלה גובין להם ואינו באה מתרומת הלשכה.

פשט: כשכלל ישראל חטא בטעות של בית דין (הוריות), או בשוגג עבודה זרה — עושים גבייה מיוחדת מיהודים, ואין לוקחים זאת מתרומת הלשכה.

חידושים והסברות:

מדוע לא מתרומת הלשכה? שלושה ביאורים:

1. אור שמח (ר׳ מאיר שמחה): פר העלם דבר אינו קרבן ציבור במובן הטכני — זה כמו “קרבן יחיד גדול” עם הרבה שותפים. קרבן ציבור הוא רק קרבנות שצריך תמיד להביא (קבועים), לא קרבנות שבאים לסיבה ספציפית (עבירה).

2. רש״י: כשהקדישו את מחצית השקל, לא תכננו לחטוא — לכן ההקדש לא היה “על דעת זה”. אפילו לאחר שחטאו, לא ידעו שזו עבירה (כי זה בשוגג), כך שלא היה בדעתם לכסות את הקרבן הזה.

3. ביאור שלישי נרמז אך לא מפורט.

למעשה: מסתובבים בכל הערים ומבקשים מיהודים שיתנדבו.

—

הלכה בנוגע לפרוכת — בניין או צרכי בית המקדש?

הרמב״ם: פרוכת של היכל — תחת בנין עשויה… פרוכת של שערים — מתרומת הלשכה.

פשט: הפרוכת התלויה בהיכל (בין היכל וקודש הקודשים) נחשבת חלק מהבניין (בדק הבית) ובאה מקדשי בדק הבית. הפרוכות בשערי העזרה באות מתרומת הלשכה.

חידושים והסברות:

– הכלל: כל מה שהוא לקרבנות או צרכי בית המקדש יכול לבוא מתרומת הלשכה. אבל הבניין (בדק הבית) אינו יכול לבוא מתרומת הלשכה — לכן יש קופה נפרדת.

– ההבדל בין שתי הפרוכות: פרוכת של היכל היא במקום בנין — בבית ראשון הייתה דלת אמיתית בין היכל וקודש הקודשים (כמפורש בפסוק), ובבית שני עשו במקום זה שתי פרוכות שהכהן גדול עובר ביניהן. ממילא הפרוכת היא תחליף לקיר/דלת אבן, והיא חלק מהבניין. לכן זה בא מקדשי בדק הבית.

– פרוכת של שערים אינה במקום בנין — היא נעשית לצניעות (פרטיות הכהנים) או כבוד הבית, לא כחלק מבני של הבניין. לכן זה בא מתרומת הלשכה, כי זה חלק מצרכי העבודה/הנוחות.

– עלויות תחזוקה: לא מדובר רק בבניית המקדש (אז שלמה המלך אסף במיוחד), אלא גם כשצריך לתקן או להחליף — פרוכת של היכל היו עושים חדשה ליופי, וזה בא מקדשי בדק הבית.

– [סטייה: אשכנזים מול ספרדים בפרוכת] — אצל אשכנזים דלת ארון הקודש פשוטה, עם פרוכת יפה; אצל ספרדים הדלת עצמה יפה, בלי פרוכת. זו דוגמה להבדל: אם הדלת חלשה והפרוכת במקום בנין — זה בנין; אם יש כבר דלת יפה, הפרוכת רק ליופי.

– [סטייה: קרן בניין]: מכלל זה נובע המנהג שמוסדות מבקשים כסף נוסף ל״קרן הבניין” — קרן הבניין היא דבר נפרד שאי אפשר לקחת מכספי צדקה אחרים.

—

הלכה בנוגע למנורה וכלי שרת — מותר הנסכים

הרמב״ם: המנורה וכלי שרת — מצותן שיבואו ממותר הנסכים. ואם לא היה להם מותר נסכים — יבואו מתרומת הלשכה.

פשט: כלי שרת (מנורה וכו׳) צריכים לכתחילה לבוא ממותר הנסכים (כסף שנותר מקופת הנסכים). אם אין מספיק — מתרומת הלשכה.

חידושים והסברות:

– מהו “מותר הנסכים”? כשאדם מביא קרבן, הוא מכניס כסף לקופה מיוחדת לנסכים. אם נותר כסף (כי הנסכים לא עלו כל כך), זה “מותר הנסכים”. זה לא הנסכים של קרבנות ציבור (שבאים מתרומת הלשכה), אלא כסף עודף מתשלומי נסכים של יחיד.

– מדוע צריך כלי שרת חדשים? מנורה וכלים אחרים צריכים תחזוקה — תיקון, ניקוי, החלפה. היו סטים נוספים של כלים במקדש, כך שכשמנקים אחד, משתמשים באחר.

– לכתחילה מול בדיעבד: מותר נסכים הוא המקור לכתחילה, אך זה לא מעכב — אם אין, לוקחים מתרומת הלשכה.

—

הלכה בנוגע לבגדי כהונה

הרמב״ם: בגדי כהונה, בין בגדי כהן גדול בין שאר בגדי כל הכהנים — הכל מתרומת הלשכה.

פשט: כל בגדי הכהונה באים מתרומת הלשכה.

חידושים: במסכת יומא כתוב “זה משל עצמו וזה משל ציבור” — הציבור נתן סכום בסיסי, ואם הכהן גדול רצה לקנות טובים יותר, יכול היה להוסיף משלו.

—

הלכה בנוגע לבהמות הנמצאות בירושלים

הרמב״ם: כל הבהמות הנמצאות בירושלים או קרוב לכך — הרי אלו בחזקת עולה. נסכיהם באים מתרומת הלשכה.

פשט: בהמה שנמצאה בירושלים — ספק שלמים, ספק עולה — מביאים אותה כעולה (לחומרא), והנסכים באים מתרומת הלשכה.

חידושים: זה מקביל לכלל שבספק-כסף הולכים לחומרא. הנסכים באים מתרומת הלשכה כי זה לא קרבן פרטי (אין בעלים לשלם), ולא קרבן ציבור רגיל — זה קרבן-ספק שהציבור חייב להקריב.

—

הלכה בנוגע לגוי ששלח עולתו ממדינת הים

הרמב״ם: גוי ששלח עולתו ממדינה אחרת ולא שלח עמה דמי נסכים — יבואו נסכיה מתרומת הלשכה.

פשט: גוי ששולח קרבן מרחוק בלי כסף נסכים — הציבור משלם.

חידושים והסברות:

– מדוע רק גוי? יהודי יודע בדרך כלל שצריך נסכים; גוי לא יודע את ההלכה.

– מדוע רק ממדינה אחרת? אם הגוי נמצא בירושלים, אומרים לו שיביא גם נסכים. רק כשהוא רחוק ואי אפשר להגיע אליו, הציבור משלם.

– לקח נגד טעות זכריה בן אבקולס: לא לדחות את הקרבן כי חסרים נסכים; עדיף שהציבור ישלם. הקרבן הוא בעצם לה׳, לא לאדם, לכן כדאי שהציבור יוסיף.

—

הלכה בנוגע לגר שמת והניח זבחים

הרמב״ם: גר שמת והניח זבחים — אם יש לו נסכים, קריבין משלו. ואם לאו — באין מתרומת הלשכה.

פשט: גר בלי יורשים (כי קרוביו הקודמים הם כמי שאינם, קטן שנולד דמי) — אם השאיר כסף נסכים, לוקחים משלו; אם לא, מתרומת הלשכה.

—

הלכה בנוגע לכהן גדול שמת — מנחת חביתין

הרמב״ם: כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו — מקריבין מנחת חביתין מתרומת הלשכה.

פשט: בתקופת הביניים כשאין עדיין כהן גדול חדש, מנחת חביתין באה מתרומת הלשכה.

חידושים והסברות:

– חידוש במבנה מנחת חביתין: מכאן רואים שמנחת חביתין אינה רק חובה אישית של הכהן גדול, אלא יש מצווה כללית שבכל יום תהיה מנחת חביתין. יש שני היבטים: (1) מצווה שבכל יום תובא מנחת חביתין, (2) מצווה שהכהן גדול יביאנה. כשאין כהן גדול, המצווה הראשונה נשארת בתוקף, וכהן רגיל מקריב אותה.

– מחלוקת תנאים: רבי יהודה אומר שהיורשים של הכהן גדול צריכים לשלם. התנא קמא (כפי שהרמב״ם פוסק) אומר שהציבור משלם — מתרומת הלשכה.

—

הלכה בנוגע לשכר עובדי ציבור — מבקרי מומין, מלמדי שחיטה, מלמדי קמיצה, נשים מגדלות בניהן לפרה אדומה

הרמב״ם: מבקרי מומין שבירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. גם תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, הלכות קמיצה, נשים מגדלות בניהן לפרה אדומה.

פשט: אנשים שעושים עבודה למקדש/ציבור מקבלים שכר מתרומת הלשכה.

חידושים:

– מבקרי מומין זו מומחיות גדולה — לדעת מהו מום. זו עבודה מקצועית שמשולמת מכספי ציבור. מבקר המומים לא מקבל תשלום מהאדם שמביא את הבהמה, אלא מהציבור (תרומת הלשכה). הטעם: כדי שלא יהיה לו נגיעה להכשיר או לפסול לפי מי משלם לו.

– הלכות קמיצה היא חכמה גדולה — יותר ממה שנראה במבט ראשון. ראיה: נחמיה הצדיק שאל ילדים אם הם עוסקים בהלכות קמיצה. חגי הנביא לימד הלכות שחיטה וקמיצה.

– נשים מגדלות בניהן לפרה אדומה: הייתה הלכה שמגדלים במיוחד ילדים שלעולם לא יהיו טמאים, כדי שיוכלו לעסוק בפרה אדומה. זו הייתה עבודה לנשים — לשמור על ילדיהן כל הזמן בטהרה.

– תשלום — כמו שיפסקו בית דין: כמה משלמים נקבע על ידי בית דין. אי אפשר לתת יותר ממחצית השקל.

– יסוד רחב יותר: אם לציבור יש מצוות מחצית השקל לקנות קרבנות, פשוט שצריך גם לוודא שהקרבנות כשרים, שהכהנים יודעים הכל — כל זה חלק מ״קרבנות”.

—

הלכה ב — שומרי ספיחי שביעית

הרמב״ם: בשנת שמיטה בית דין ממנה שומרים לשמור חלק מהספיחים, כדי שישאר לעומר ושתי הלחם. השומרים מקבלים שכר מתרומת הלשכה.

פשט: העומר ושתי הלחם צריכים לבוא מתבואה חדשה. בשנת שמיטה אי אפשר לקנות זאת ממוכר כי הכל הפקר. בית דין צריך למנות שומרים על חלק מסוים מהספיחים, שיישאר מחובר לקרקע (טרי) עד שצריך אותו לבית המקדש.

חידושים — מי שיתנדב לשמור בחינם — אין שומעין לו:

אם מישהו רוצה להתנדב לשמור על ספיחי שביעית בחינם, לא מקבלים אותו. הטעם: גזירה משום בעלי זרוע.

1. הפשט הפשוט ב״גזירה משום בעלי זרוע”: כשאנשים שומרים כמתנדבים (בחינם), הם שומרים “קצת” — לא בכוח מלא. בעלי זרוע ינצחו אותם. אבל אם משלמים על שמירה, זה כמו שכוכרים “חברת אבטחה” — זה נעשה טוב ומקצועי.

2. היסוד הגבוה יותר — הקשר לשמיטה: הרי אסור לשמור שדה בשמיטה — צריך להפקירו. ההיתר כאן הוא ששומרים לכבוד הקודש — חלק מסוים, משולם מתרומת הלשכה. שיהיה “דבר ידוע” ומפורסם שזה המקום שנשמר לכבוד בית המקדש.

3. בעל השדה שרוצה להתנדב: אדם בא ואומר: “יש לי שדה, אני אשמור עליו בעצמי, קחו מהשדה שלי את העומר”. אומרים לו לא — כי כשהוא שומר, זה נראה כאילו הוא לא מפקיר את שדהו (עובר על שמיטה), ובעלי זרוע יתנפלו עליו. אבל כשבית דין ממנה שומרים בתשלום, זה הסדר רשמי ומפורסם.

4. קשר לגמרא: בגמרא יש חקירה האם אדם יכול להקדיש לציבור. הפסק הוא שכן, אדם יכול להתנדב אפילו קרבנות ציבור. הבעיה כאן היא בעיה טכנית — לא כדאי לעשות דבר כזה בגלל בעלי זרוע. גם: העומר צריך לבוא “מן ההקדש” — כששומר חינם שומר אותו, הוא רוצה לזכות בו מן ההקדש, מה שיוצר בעיה.

—

הלכה בנוגע למגיהי ספרים שבירושלים

הרמב״ם: מגיהי ספרים שבירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

פשט: היה ספר תורה בעזרה, והיו תמיד מגיהים ספרים — בודקים אם יש טעויות על ידי השוואה לספרים מקוריים יותר. זה צורך ציבור — שיהיו תורות כשרות לכלל ישראל.

חידושים:

1. “תורה כשרה” — מה זה באמת אומר: “כשר” בהקשר זה אינו אומר רק שאפשר לצאת ידי חובת קריאת התורה או לרקוד בשמחת תורה. “תורה כשרה” אומרת שאפשר לבדוק פסוק — שהטקסט יהיה אמיתי. אם לא — אם כתוב “לא” במקום “כן” — מתבטל תכלית התורה.

2. פירושים שונים ל״מגיהי ספרים”: (א) אלו שהגיהו את ספר התורה שקראו בו בהקהל; (ב) ספר העזרה — ספר התורה המקורי שהיה מונח בעזרה; (ג) הספרים שלמדו מהם סדר העבודה — כמו שהכינו את הכהן גדול “ויקרא לפניו בפרשיות” (כמו שכתוב במשנה).

3. מדוע “שבירושלים”: כי שם היו ספרי התורה המקוריים, היה מוסד — כמו “תורה אשר יריחו” — שבו הסופרים שמרו על הגרסה הנכונה של התורה.

4. [סטייה: בדיקת מזוזות] הרמב״ם אומר שצריך לבדוק מזוזות — אך לא להגהות (לבדוק אם הסופר כתב נכון). מה שצריך לבדוק הוא האם נתקלקל עם הזמן (אותיות שנעלמות, מתטשטשות). כשסופר כותב מזוזה, הוא צריך לכתוב נכון — זה עוזר פעם אחת. אם משהו מתקלקל, זה יתקלקל בכלליות, לא רק אות אחת. מה שסופרים לוקחים כסף על “בדיקת מזוזות” (במובן של הגהה) זה “ממש תרמית” — אין שום הלכה על זה. המנהג לבדוק מזוזות בפנים בעת צרה יש לו מקור במהרי״ל, והרבי מליובאוויטש עבד על זה. אבל הדין העיקרי של בדיקה פעם/פעמיים בשבע שנים הוא כי מזג אוויר יכול לקלקל. לכן יש הבדל בין מזוזת דלת כניסה (שבה יש לחות/חום) לבין מזוזה פנימית. בתפילין כתוב מפורשות שאין צורך לבדוק כי זה סגור — כך גם מזוזה טובה בקופסה אין צורך לבדוק לעולם, אלא אם רואים שנעשה רטוב בפנים.

—

הלכה בנוגע לדיינים שדנים את הגזלנים

בירושלים

הרמב״ם: דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

פשט: דיינים מיוחדים בירושלים שעסקו בדיני גזילה קיבלו שכר מתרומת הלשכה.

חידושים והסברות:

1. מדוע דווקא “גזלנים” ולא כל הדיינים? מובאים מספר תירוצים:

2. פירוש ראשון — קשר לקרבנות: כשמישהו מביא קרבן מגזל, זו מצווה הבאה בעבירה. הדיינים בירושלים היו צריכים לשקול האם קרבן כשר — יש לזה קשר ישיר לירושלים ולתרומת הלשכה.

3. פירוש שני — “גזילות” פירושו רחב חושן משפט: “גזילות” יכול להתכוון לכל ענייני חושן משפט — אי תשלום הלוואה, עבירה על שכר שכיר, הכל סוג של גזילה.

4. החידוש העיקרי — מדוע דווקא דייני גזילות מקבלים שכר: הכלל הוא “כל דיין שנוטל שכר לדון דיניו בטלים” — דיין אסור לקחת כסף על הפסיקה, רק שכר בטלה. התירוץ: הסנהדרין לא היה צריך לשבת כל היום — היו להם פרנסות אחרות. אבל דיני גזילות היה “עבודה מתמשכת” — היו כל כך הרבה גזלנים שהיה צורך שמישהו ישב שם כל הזמן. מכיוון שלא יכול היה להיות לו פרנסה אחרת, שילמו לו מתרומת הלשכה. זה ההבדל — אצל דיינים אחרים שכר בטלה מספיק, אבל כאן היה צורך בפרנסה מלאה.

5. ההלכה שנותנים ברווח: כתוב בבירור שצריך לתת לו פרנסה בשפע — שלא יחסר דבר — כדי שיוכל לפסוק בלי שום חשש שוחד.

—

הלכה בנוגע לשיעור השכר — 99 מנה

הרמב״ם: כמה היה נותן? תשעים ותשע מנה בכל שנה. ואם לא יספיקו להם — מוסיפים להם, אף על פי שלא רצו, מוסיפים להם כדי צרכם — הם ובניהם ובני ביתם.

פשט: השכר היה 99 מנה בשנה. אם זה לא מספיק — למשל יש לו משפחה גדולה, הוא צריך לעשות חתונה — נותנים תוספת, אפילו הוא לא רוצה לקבל.

חידושים:

1. “אף על פי שלא רצו”: אפילו הוא צדיק כזה שלא רוצה לקבל יותר, כופים אותו — כי חשוב שהדיינים יהיו מפורנסים היטב, כדי שיוכלו לפסוק נכון.

2. “לא הספיקו” פירושו משפחה גדולה יותר: ה״לא הספיקו” מתייחס לאדם שיש לו משפחה גדולה יותר — על כל ילד מקבלים קצבה נוספת. ה״לא רצו” פירושו כי הוא צדיק, אבל צריך לחשוב על אשתו וילדיו.

—

הלכה יב — שיירי הלשכה: כבש הפרה, כבש שעיר המשתלח, מזבח, היכל, עזרה

הרמב״ם: כבש שהיו בונין מהר הבית להר המשחה, וכבש שהיו מוציאין עליו שעיר המשתלח — שניהם נעשין משיירי הלשכה. וכן מזבח העולה, והיכל, והעזרות.

פשט: לאחר שתרמו שלוש פעמים תרומת הלשכה, נשאר כסף — “שיירי הלשכה”. מזה שילמו: (א) הכבש (רמפה) מהר הבית להר המשחה לפרה אדומה — חומרה בטהרת הפרה, שלא תלך על אדמה שבה יכולים להיות קברים (כמו שכתוב במסכת פרה); (ב) הכבש לשעיר המשתלח ביום כיפור — כי האלכסנדרונים היו תוקפים את השעיר; (ג) מזבח העולה, מזבח הפנימי, ההיכל, והעזרות.

חידושים:

1. מדוע המזבח צריך להיבנות מחדש לעתים קרובות: הרי יש שם הרבה מאוד אש, מבשלים ושורפים עליו כל הזמן — צריך לפעמים לבנות מחדש.

2. חידוש: שיירי הלשכה מול בדק הבית: מדוע זה בא משיירי הלשכה ולא מבדק הבית? התירוץ: בדק הבית הוא רק לתחזוקה — כשמשהו נשבר, מתקנים אותו מבדק הבית. אבל כשצריך לבנות חדש — מזבח חדש, לבנות מחדש את ההיכל — זה צריך לבוא משיירי הלשכה, שבא מכל היהודים. זה הבדל מעניין בין תיקונים (בדק הבית) לבין בנייה חדשה (שיירי הלשכה).

3. בבלי מול ירושלמי: בגמרא משמע שזה בא מבדק הבית — זו סתירה בין בבלי לירושלמי, וזה לא ברור.

—

הלכה יב (המשך) — אמת המים, חומת ירושלים, וכל צרכי העיר

הרמב״ם: אמת המים שבירושלים… חומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר — באין משיירי הלשכה.

פשט: מערכת המים של ירושלים (מי השילוח/גיחון), חומות העיר, מגדלים, וכל צרכי העיר — הכל משיירי הלשכה.

חידושים:

1. ירושלים היא חלק מבית המקדש: כל מה שקשור לירושלים הוא חלק מבית המקדש — לירושלים כולה יש מעמד של קדושה, כי אוכלים קדשים קלים בכל העיר. לכן זו לא מעילה כשמשתמשים בכסף מקדש לחומה — כי החומה עצמה נתקדשה בקדושת ירושלים. לכן זה לא בא מהמלכות, אלא משיירי הלשכה — כי זה צורך ציבור.

2. קושיה: איך מחצית השקל מכלל ישראל יכול לכסות כל כך הרבה? נעשה חישוב — בשני מיליון יהודים זה יוצא בערך עשרים מיליון דולר, שזה לא כל כך הרבה לפרויקטים כאלה גדולים.

3. תירוץ: למעשה מותר גם לקחת ממקורות אחרים — המלך יכול לתת מכיבושיו, עשירים יכולים להתנדב (כמו נקנור שהביא דלת). ההלכות מדברות על מה מותר לעשות, מלבד מה שחייבים (כמו קרבנות ציבור שחייבים להיות מכסף ציבור). בקרבנות ציבור יש דין שזה חייב להיות מהציבור, אבל אפילו שם יש היתר — אפשר להוסיף לציבור, כמו החסידים שהביאו שתי הלחם ואמרו שהם מוסיפים לציבור.

—

הלכה בנוגע לגוי שהתנדב — לא מקבלים מגוי לבניין המקדש

הרמב״ם: גוי שהתנדב לדברים הללו — המזבח, אמת המים, מבנים — אין מקבלים ממנו, אפילו גר תושב.

פשט: מגוי מקבלים לקרבן יחיד (שזה דבר שעובר), אבל לא לבניין ומבנים של מקדש (שנשאר עומד), כי לא רוצים שיישאר זכר של גוי בבית המקדש. אפילו גר תושב לא מקבלים.

חידושים:

– פסוקים: הרמב״ם מביא שני פסוקים מעזרא/נחמיה: (1) “לא לכם ולנו” — עזרא דחה את צרי יהודה שרצו לבנות ביחד; (2) “ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים” — דברי נחמיה.

– הקשר ההיסטורי: צרי יהודה (טוביה וכו׳) תחילה עשו צרות, כתבו מסירות שהיהודים הולכים למרוד, כתבו להמן/אחשוורוש. כשזה לא עזר, הם ניסו “if you can’t beat them, join them” — הם יתנדבו כדי לקבל רגל בפנים ואז לחתור מבפנים. נחמיה ראה דרך התוכנית — “לא מדובשך ולא מעוקצך” — ודחה.

– קושיה: שלמה המלך כן לקח מחירם מלך צור לבניין בית המקדש! ונחמיה עצמו לקח ממלך פרס! תירוץ: שם זה היה מצב אחר — המלך לא רצה להתערב, הוא רק נתן. כאן צרי יהודה רצו בעלות.

– [חידוש כללי — נוגע גם ליהודים:] ההבדל העיקרי אינו יהודי/גוי עצמו, אלא הכוונה של הנותן. אם עשיר יהודי הוא “מחפש תשומת לב” / אגואיסט, שרוצה להיות לו דעה בחינוך כי הוא נותן חסות, צריך לדחות גם אותו. צדקה פירושה “אני מכניע עצמי למקדש”, לא “אני מכניע את המקדש אלי”. קרבן כל אחד יכול להביא (כי זה עובר), אבל בניין (שנשאר) צריך להיות נקי מנגיעות.

– מקבילה לזמנים מודרניים: שיטת הרבי היא שאסור לקחת כסף מהמדינה לחינוך, כי “מיד תגיד לי מה ללמד בחדר”.

– עונה על קושיה קודמת: זה עונה מדוע מבקר המומים ודייני גזילות משולמים מתרומת הלשכה (לא מהאדם שמביא את הקרבן) — כדי שיישאר נקי מנגיעות.

– צד שני: זו לא הלכה נצחית שלעולם לא לוקחים מגויים. אם גויים היו באמת עושים תשובה, היו יכולים לקבל — אבל הם לא יכולים לכתוב את שמם על זה.

—

הלכה ט — מותר תרומת הלשכה / קיץ המזבח

הרמב״ם: מותר תרומת הלשכה וכן מותר שיורי הלשכה — לוקחים בו בהמות זכרים ויקרבו כולם עולות. תנאי בית דין הוא מתנה על כל המותרות. ואלו העולות הבאות ממותר השקלים הן הנקראים קיץ המזבח.

פשט: כשנשאר כסף — בין מתרומת הלשכה, בין משיורי הלשכה — קונים זכרים ומביאים אותם כעולות. זה נקרא “קיץ המזבח”.

חידושים:

– תנאי בית דין: היסוד מדוע מותר להשתמש בכסף לעולות (למרות שהיהודים הקדישו לקרבנות ציבור) הוא כי יש תנאי בית דין — מתנה על כל המותרות — שכשמישהו נותן מחצית השקל, אם יישאר עודף, יקריבו עולת בהמה.

– רק בהמה, לא עוף: לא מביאים עולת העוף — כי קרבנות ציבור אינם מעוף. זה גם עונה על הלכה קודמת שאפילו כשעודף של קינים (עופות) של מישהו הופך גם לבהמה — כי ציבור לא יכול להביא עוף.

– פירוש “קיץ”: כמה פירושים:

– (1) קיץ = יבש (כמו קיץ חם) — כשהמזבח “יבש” / ריק מקרבנות, מביאים זאת כ״קינוח”.

– (2) קיץ = תאנים (קוצץ תאנים) — קטיף התאנים שגדלים מאוחר בקיץ (אב-אלול), הם מתוקים מאוד כי הם זמן רב בשמש. כך גם זה “תוספת מתוקה” למזבח.

– (3) זה “קינוח” לה׳ — בימים שאין הרבה קרבנות יחיד, מביאים זאת כתוספת, לא חובה אלא בונוס.

—

הלכה בנוגע לשקלים שלא יספיקו — מוציאין מקדשי בדק הבית

הרמב״ם: שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור — מוציאין את הראוי מקדשי בדק הבית. אבל אין בדק הבית מוציאין את השאר על קדשי המזבח.

פשט: אם הלשכה מתרוקנת וצריך עוד קרבנות ציבור, לוקחים כסף מקדשי בדק הבית. אבל להיפך — אם צריך כסף לבדק הבית, אי אפשר לקחת מקדשי המזבח.

חידושים:

– היסוד הוא שקדשי המזבח (קרבנות) חשובים יותר מקדשי בדק הבית, כי הם ישירים יותר לקדושה — שמים אותם ממש על המזבח. לכן מותר להעלות מקדושה חלשה יותר (בדק הבית) לחזקה יותר (מזבח), אבל לא להיפך — אי אפשר להוריד מקדושה גבוהה יותר לנמוכה יותר. זה הכלל של מעלין בקודש ואין מורידין.

—

הלכה בנוגע לראש חודש ניסן — תרומה חדשה לקרבנות, ומה עושים עם בהמות ישנות

הרמב״ם: משבא ראש חודש ניסן אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה. אם לא באה חדשה — מוציאין מן הישנה. לפיכך אם הגיע ראש חודש ניסן ויש עמהן בהמות לתמידים מתרומה ישנה — פודין אותן ויוצאות לחולין, אף על פי שאין בהן מומין [=אע״פ שהן תמימות]. תרומת ישן נשאר לקיץ המזבח.

פשט: מראש חודש ניסן חייבים להשתמש בתרומה חדשה לקרבנות ציבור. אם החדשה עדיין לא הגיעה, מותר בדיעבד להשתמש בישנה. בהמות שכבר נקנו מתרומה ישנה לתמידים — פודים אותן (אפילו הן תמימות, בלי מום), הבהמה הופכת לחולין, והכסף הולך לקיץ המזבח.

חידושים והסברות:

1. חידוש שפודים תמימות: בדרך כלל אפשר לפדות בהמת קודש רק כשיש לה מום. כאן יש דין מיוחד שפודים אפילו בהמות תמימות — כי תנאי בית דין היה בעת קניית הבהמות, שאם לא יצטרכו אותן (כי באה שנה חדשה), הן יוצאות לחולין. תנאי בית דין הוא המנגנון שמאפשר את הפדיון.

2. קושיה — מדוע אי אפשר להשתמש באותן בהמות לקיץ המזבח? במקום לפדות ולקנות מחדש, שייקחו את הבהמות ויביאו אותן ישירות כקיץ המזבח? התירוץ: הבהמות כבר הוקדשו כתמידים, שזו מדרגה גבוהה יותר מקיץ המזבח (תמיד הוא חובה, קיץ המזבח הוא רק עולות נדבה כשהמזבח ריק). אי אפשר להוריד מתמיד לקיץ המזבח ישירות — צריך תחילה לפדות (להוציא לחולין), ואז עם הכסף קונים בהמות חדשות לקיץ המזבח.

3. “תנאי בית דין” — מה זה אומר? זה לא אומר שבית דין עומד כל פעם ועושה תנאי רשמי. זו תקנה קבועה שמובנת — שכל הבהמות שנקנות לתמידים נקנות עם התנאי המשתמע שאם לא יצטרכו אותן, הן יוצאות לחולין.

—

הלכה בנוגע למותר הקטורת — מה עושים עם קטורת שנותרה

הרמב״ם: וכן היה עושה במותר הקטורת — משהגיע ראש חודש ניסן, מחללין אותה על שכר האומנין, וחוזרים ונותנים שכרן לקיץ המזבח, ונותנין לאומנין מותר הקטורת בשכרן, חוזרים ולוקחים הקטורת מהם בתרומה חדשה כדי להקריבה.

פשט: כשנשארת קטורת מהשנה הישנה (כי עשו 368 מנים — 365 לכל יום פלוס 3 נוספים ליום כיפור של מלא חפניו — ובשנה פשוטה נשארים לפחות 11 מנים), עושים כך: מחללים את הקטורת על השכר שהאומנים (עושי הקטורת) צריכים לקבל. הכסף משכרם הולך לקיץ המזבח. האומנים מקבלים במקום כסף — את הקטורת עצמה. אחר כך בית המקדש קונה בחזרה את הקטורת מהאומנים בתרומה חדשה, ועכשיו זו קטורת חדשה.

חידושים והסברות:

1. המנגנון של “מחללין על שכר האומנין”: זהו תהליך רב-שלבי עם שלושה שלבים:

– ראשית: כסף העודף (מהתרומה הישנה) הולך לקיץ המזבח — כמו כל כסף עודף ממחצית השקל קודמת.

– שנית: הקטורת הופכת לקטורת “חדשה” — כי קונים אותה בחזרה בתרומה חדשה, כאילו רק עכשיו רכשו אותה לשנה החדשה.

– שלישית: האומנים מקבלים את שכרם — לא ישירות מכסף הלשכה, אלא דרך העקיפה של קבלת קטורת ומכירתה בחזרה.

2. מדוע צריך את כל העקיפה הזו? הרי אי אפשר להשתמש בקטורת ישנה לשנה החדשה (כי צריך תרומה חדשה). אבל גם לא רוצים שהקטורת תאבד — עשו אותה בחישוב (365 מנים + 3 נוספים), וצריך אותה כי לא יהיה מספיק בלעדיה. לכן צריך למכור ולקנות בחזרה — דרך זה זה הופך להיות “חדש” באופן חוקי.

3. מדוע דווקא דרך שכר האומנין? מובא ממפרשי המשנה שזה ענין של כבוד — יותר מכבד לעושי הקטורת שלא יקבלו כסף ישירות מהלשכה (לפחות פעם בשנה), אלא דרך העקיפה. אבל זה רק פעם בשנה — כל שנה הם כן מקבלים כסף ישירות, ורק במותר הקטורת עושים זאת דרך המנגנון המיוחד.

4. קושיה על תירוץ הכבוד: מדוע זה יותר מכבד? כל העובדים האחרים מקבלים ישירות כסף. וגם — איזה כבוד זה לקבל קצת קטורת במקום כסף? זה נשאר קצת לא ברור.

5. דין של אם לא באה חדשה בקטורת: כמו בקרבנות, אם עדיין לא נכנסה מחצית השקל חדשה, אפשר בדיעבד להשתמש מהתרומה הישנה — זה לא מעכב.

—

סיכום הלכות שקלים בכללות

הלכות שקלים מורכבות משלושה חלקים עיקריים:

1. דינים של הפרשת שקלים — מי צריך לתת, כמה, מתי, וכו׳.

2. סדר התרומה — איך מכניסים את הכסף, הכיפות (שופרות), וכל סדר ההכנסה.

3. מה עושים עם הכסף — קניית קרבנות, קטורת, תשלום לעובדים, וכל ההלכות הקשורות (עודפים, אבידות, גניבה, וכו׳).

ברוך רחמנא דסייען — סיום הלכות שקלים.

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות שקלים פרק ד׳ – מה עושין בתרומת הלשכה

הקדמה: סקירה כללית של פרק ד׳

טוב, יהודים יקרים. זה הרמב״ם הלכות שקלים פרק ד׳, הפרק האחרון של הלכות שקלים. הפרק הוא יותר פרטים של איך, אפשר לומר הפיננסים של בית המקדש, מאיזה כסף. הרי למדנו שיש קופות שונות, הקופות של מחצית השקל ושל נדבות אחרות. מאיזו קופה לוקחים לאילו מטרות, לאילו צרכי הקדש?

אבל בדרך הכי כללית, אילו דברים לוקחים ממה שנקרא תרומת הלשכה, כלומר מעיקר מחצית השקל, ומה לא? זה, אחר כך יש יותר פרטים שזה הגיוני.

שלוש הקטגוריות של כסף הקדש

יש דברים, עיקר הקרבנות, זה מותר, כלומר צריך, מביאים אותו ממחצית השקל, מתרומת הלשכה. הענין הוא שהקרבנות יהיו של הציבור.

יש עוד דברים שאינם קרבנות, שלוקחים עדיין, בפרט זה חלק מעיקר ההוצאות של בית המקדש, כלומר תרומת הלשכה.

אחר כך יש דברים שלוקחים משירי הלשכה, אני לא יודע בדיוק איזה דבר, צריך לראות את הגדר.

יש סוג שלישי של דבר שנקרא בכלל קדשי בדק הבית. כלומר, סתם לבנות בניין יפה לבית המקדש, חלקים של בית המקדש, את זה אי אפשר לקחת מתרומת הלשכה, יש סוג אחר של הקדש לזה.

זה פחות או יותר. אז אתה אומר, אחר כך בנדבות ודברים אחרים, אנשים ספציפיים מקדישים. אבל עיקר ההלכה, כך אני מבין, ולכאורה זה כמו שיש אולי גדר, איזה סוג דברים, אולי לומדים מזה משהו, איזה סוג דברים נקרא כמו עיקר קרבנות ציבור שמביאים, ואילו לא.

כן. אתה מסכים? כן. טוב, מאוד טוב.

הנוגע לצדיקים וכסף של יהודים

זה מאוד נוגע לצדיקים הגדולים שהיו לוקחים כסף מכל מיני אנשים. והיו מקפידים, כידוע, שרק הכסף של היהודים הישרים ילך לקרבנות האמיתיים, לדברים שבקדושה. והיהודים הלא כל כך ישרים שמביאים כסף או מה שזה לא יהיה, נתנו למיסים.

מובן שחשוב גם להזכיר שמי שנותנים כסף לשיעור שלנו הולך לשיעור. ומאה אחוז. הכסף שלנו, אני אומר לכל אחד, אנשים חושבים שזה זול. הכסף שלנו הולך, כמעט כל הכסף הולך ישירות למגיד השיעור. לא הכל, הרי יש הוצאות אחרות ודברים, אבל חלק גדול מהכסף שלנו הולך ישירות ל… איך קוראים לזה? ל… ל… ל… כן.

וגם, אנחנו לוקחים רק כסף מיהודים ישרים. אם יש חס ושלום אם יש בכם שורש פורה ראש ולענה, אנחנו לא לוקחים את הכסף. רק מיהודים ישרים. אבל אם הוא שולח כסף לנו, זה סימן שהוא יהודי ישר.

כל יהודי יש לו חלק בקרבנות ציבור

אומר הרמב״ם הקדוש פרק ד׳. מה עושים עם הכסף של השקלים? אבל השקלים לוקחים ממש מכל אחד. אתה זוכר שלמדנו בפרשת קרח שמשה רבינו התפלל “אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם”. אומר רש״י שקרבן הציבור שלהם לא תקבל היום. אבל באופן כללי, אפילו קרח, כשלא משה רבינו מתפלל במיוחד, יש לו חלק בקרבנות. כל יהודי שנותן קרבן, הוא נותן מחצית השקל. אה, הוא יהודי חלש? אין דבר כזה.

יש דברים מסוימים שהכהן מביא, הרי מלכות חביתין ודברים, אבל רוב הדברים הם מכל כלל ישראל. לכן כל יהודי צריך להתפלל, כי תפלה כנגד קרבנות, וכל יהודי צריך להשתדל להשתתף ב… אפשר לתת פרוטה לאיזה צדיק, כי אתה יכול להתפלל קצת.

הלכה א: תרומת הלשכה מה עושין בה

תרומת הלשכה מה עושין בה? תרומת הלשכה זה מה שלמדנו קודם, מה ששמים את הכסף בקופה הגדולה, הקופה הראשונה, ומשם לוקחים שלוש פעמים בשנה. מה עושים עם הכסף?

אומר הרמב״ם כך: לוקחין ממנו תמידין של כל יום – כל יום יש שני קרבן תמיד, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, קונים עם זה.

והמוספין – כל פעם שיש קרבן מוסף, כמו ראש חודש, שבת, יום טוב.

וכל קרבנות הציבור – אילו קרבנות ציבור יש שאינם תמידים ואינם מוספים? כמו שתי הלחם, קרבן העומר, פר יום הכיפורים, דברים כאלה. כן, הקרבנות הנוספים של יום כיפור, הקרבנות הנוספים של סוכות. סוכות זה לכאורה מוסף, אבל יום כיפור ושבועות.

ונסכיהם – וכל הנסכים של קרבנות הציבור באים גם יחד עם הכסף של תרומת הלשכה.

מלח, עצים, קטורת

והמלח שמולחין בו כל הקרבנות – הרי יש את המצווה “ברית מלח”, שעם כל קרבן שמים מלח על הבשר. המלח, היה בית המלח, לשכה מלאה במלח. היו תקופות שמלח היה דבר מאוד יקר. בא מתרומת הלשכה.

וכן העצים – אה, זה אבל… במקומות אחרים נראה שהיו משפחות מסוימות שהיה להם הזכות להביא קרבן העצים. נכון, בדרך כלל, אם לא… אם לא הביאו עצים, אם אנשים מביאים עצים, אני יודע, אדם שיש לו שדות, הוא כורת את העצים שלו, הוא מביא עצים, משתמשים בזה. אבל אם לא הביאו עצים, ולא מצאו אלא בדמים, ההקדש צריך ללכת לקנות עצים, את זה לוקחים גם מתרומת הלשכה.

מה עוד? והקטורת. הקטורת שמביאים כל יום היא מתרומת הלשכה.

שכר עושה קטורת ולחם הפנים

ושכר עושה, מאוחר יותר נלמד בדיוק איך שכר העושה עובד, אבל שכר העושה בא גם מה… האנשים שעושים את הקטורת, המומחים, איך למדנו. איפה למדנו את זה רק? מי היו? מי משכיל לשבח? מי עשה את הקטורת? כתוב במסכת יומא. כן, כן.

ושכר עושה לחם הפנים. אמרתי, למה יש שכר עושה? לכאורה, כי קרבן קונים קרבן, יש סוחרים של בהמות. אבל קטורת זה משהו מקצועי, צריך לדעת איך לעשות. אותו דבר לחם הפנים. זה לא העבודה של הכהנים. כך כתוב במשנה ביומא, על זה אני אומר שזה גם לא כמו העבודה של הכהנים. הכהנים מקבלים מתנות כהונה, אבל הם לא מקבלים תשלום כי זו העבודה שלהם.

אבל נראה שהכהן, לאו דווקא הכהן יודע איך לעשות קטורת ולחם הפנים. זה משהו מקצועי. לא, אבל אני אומר, האדם שמוכר בהמות, קוראים לזה שכר מוכרי בהמות, זו הבהמה. אבל זו עבודה, לא קונים ממנו קטורת. הוא יושב בבית המקדש והוא עושה קטורת, והוא מקבל שכר, הוא מקבל תשלום. גם זו עבודה, וגם זה לא נראה כמו עבודה. יש עבודה של העבודה שלו. הכהנים לא מקבלים תשלום על עבודתם. כהנים אוכלים בשר, כן. יש שכר.

עומר, שתי הלחם, שעיר המשתלח

ולחם הפנים… ושכר עושי לחם הפנים. והעומר, קרבן העומר, ושתי הלחם, קרבן שתי הלחם, שני הקרבנות שמביאים בפסח. הלחם עצמו הוא מתכוון, לא הבהמות, כי קודם כבר אמר קרבנות ציבור. העומר מתכוון השעורים.

ושעיר המשתלח. מעניין, ושעיר המשתלח גם אינו קרבן, אז שעיר המשתלח גם אינו קרבן. לא שעיר לה׳, שעיר לעזאזל, נכון? שעיר לה׳ היה בקרבן.

ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרים לו בין קרניו. זה מעניין, כמה יקר לשון של זהורית? זהורית יכול להיות שכן יקר. אבל יכול להיות גם, המשנה לא מונה לפי היוקר, מונים כדי שנדע את ההלכה של כל פרט יש דבר. זהורית זה משהו… זה צריך להיות צבע אדום. אוקיי. כמו תכלת. תכלת למדנו שפעם לא היה צבע, פעם היה מאוד יקר, נכון? עושים את זה עם חומרים מיוחדים, כן.

בקיצור, כל אלו באין מתרומת הלשכה.

הגבול של תרומת הלשכה

אבל כמו שכבר למדנו ש… זה דבר מעניין, כי זה תלוי כמה יהודים מביאים. אם יש מיליוני יהודים, זה מכסה. מה קורה אם יש תקופה אחרי מגיפה? יש מציאות כזו שיהודים נותנים יותר ממחצית השקל, כמו שלמדנו קודם, וחכמים הוסיפו עליהם.

הלכה ב: פר העלם דבר של ציבור – קרבן שלא בא מתרומת הלשכה

אומר הרמב״ם, אבל איזה דבר לא בא? הרי היה שאפשר ללמוד שני דברים. קודם כל, משהו הוא סוג קרבן שהוא כן קרבן ציבור, והוא לא בא ממחצית השקל. זה מאוד מעניין.

פר העלם דבר של ציבור זה כשיהודים עשו עבירה כי זה נעלם, הם לא ידעו את ההלכה איך לנהוג. כן, הוריות. כן. כי בית הדין פסקו שקר. או… או בשוגג עבודה זרה, אם יהודים עבדו עבודה זרה, אותו דבר הרי כל היהודים עבדו עבודה זרה, זה החילוק שמביאים שעיר.

אז הולכים ומבקשים מיהודים כסף, בתחלה גובין להם ואינו באה מתרומת הלשכה, מבקשים מהיהודים שעשו אז את העבירה שיהיה קנס נוסף כזה. לכתחילה, לא… אני מתכוון שלא עושים מהכסף שכבר מונח בקופה, לוקחים ל… זה עושה עשר, כי זה חינם. אם לא היו מענישים את הלשכה, עכשיו מענישים את היהודים שעשו את העבירה. זה לא קנס, אבל… הקרבן המיוחד שבא בגלל העבירה, שהם עשו בא מיוחד. אז נראה שעושים איסוף מיוחד, מסתובבים בכל הערים, ומביאים שיהודים יתנדבו מי שרוצה. כל היהודים צריכים להביא את זה, אבל כנראה אפשר לתת עבור היהודים הציבור. מעניין.

למה לא מתרומת הלשכה? – שלושה ביאורים

הוא מביא מרבי מאיר שמחה שזה לא נקרא קרבן ציבור. זה אומר שזה אומר שזה אומר שזה קרבן יחיד גדול, כמו הרבה שותפים. מעניין. אני מתכוון שזה בטח קרבן ציבור, רק לפי הסברא שלי יש סיבה אחרת. הוא חשב שזה לא נקרא קרבן ציבור. זה לא נקרא קרבן ציבור, כי קרבן ציבור הם קרבנות שצריך להביא תמיד, לא בגלל שמישהו עשה משהו עולה. זה הרי משהו קרבן שבא בגלל סיבה ספציפית.

הוא מביא מרש״י דבר אחר, שכבר חשבו על זה, הרי לא תכננו לחטוא. אז, הם לא הקדישו על דעת זה. אוקיי. אפילו מה שכן חטאו, הם לא ידעו שזו עבירה, הם לא ידעו שצריך לעשות תשובה. מה שזה לא יהיה.

הלכה ב (המשך): פרוכת של היכל – בנין או צרכי בית המקדש?

פרוכת של היכל, הפרוכת שהיתה בהיכל, והם למדו, אני מתכוון במסכת יומא, אני לא זוכר איך, הפרוכת היו מאוד… כתוב בגמרא גוזמאות, היו צריכים להיות עשרות כהנים, זה היה דבר מאוד יקר. נכון, אבל בואו נגיד את הנקודה.

יש שני סוגי פרוכות. כלומר, יש הלכה, ההלכה היא שכל הדברים שבאו לקרבנות, או לכמו אולי לצרכים של בית המקדש, כמו שעכשיו למדנו, כמו ה… עוד לא למדנו. נלמד עוד דברים. הצרכים של בית המקדש יכולים לבוא מתרומת הלשכה.

מה בטח לא יכול לבוא מתרומת הלשכה? הבנין. הבנין נקרא בדק הבית. יש דבר ראשון מיוחד שנקרא בדק הבית. וכאן באה המסורה שכל הישיבות מבקשות כסף נוסף לקרן הבנין. קרן הבנין זה דבר נוסף, ואי אפשר לקחת לקרן הבנין מכסף אחר.

השאלה: פרוכת – בנין או צרכי בית המקדש?

אז עכשיו, יש שאלה כזו: הפרוכת, מה זה? בנין? או זה משהו דבר נוסף שיכול כן לבוא מתרומת הלשכה?

התירוץ הוא, זה תלוי איזו פרוכת. אומר הוא, פרוכת של היכל, הפרוכת שמפרידה בין ההיכל לכניסה לקדש הקדשים, תחת בנין עשויה, זה חלק מהבנין, זה סוג של קיר. תחת בנין זה אומר במקום הבנין. במקום הבנין, זה אומר שבמקום שיבנו קיר של קיר קשה של בטון, והכהן יוכל לעבור דרך שתי פרוכות. בבית ראשון היתה דלת. לא היתה פרוכת. כן. בבית ראשון היתה דלת, כך כתוב מפורש בפסוק, היתה דלת. אז ממילא בית שני שעשו פרוכת זה במקום דלת. אז בעצם זה בנין, זה בדיוק דלת מסחרית. ממילא זה חלק מהבנין, ואינה תרומת הלשכה, כי אם משירי בדק הבית.

אבל כמה פעמים כבר היו צריכים לקנות חדשות? לא מדברים כאן כשבנו את בית המקדש. כשבנו את בית המקדש היה דבר מיוחד נוסף, אז אספו כסף, שלמה המלך. אבל פרוכת של היכל, זוכר אני, היו עושים חדשות ליופי. מי עשה את זה? זה לוקחים מקדשי בדק הבית. משא״כ, קדשי בדק הבית זה מקום שאנשים יכולים להתנדב כסף נוסף לקדשי בדק הבית. קופה נוספת. רואים גם, יש אנשים שדווקא אוהבים להתנדב לבנין, כידוע. מי שעושה כסף יודע את הכלל, כן?

מה שאין כן פרוכת של שערים, הפרוכת שנמצאת בחזית, שליד הדלתות להיכנס לעזרה גם היתה לצניעות. כן, היה רצף של שבע או שלוש עשרה פרוכות. אז זה לא חלק מבנין, כי זה נעשה רק ליופי או לפרטיות של הכהנים. ממילא באין מתרומת הלשכה, כי זה היה חלק מ… אתה יכול לקרוא לזה אולי חלק מהעבודה, כי זה נעשה שלא יסתכלו בנוחות של הכהנים המשרתים. נכון, זה לא… או לכבוד בית המקדש, אבל זה לא חלק מ… זה לא דבר ש… זה לא פשוט שעשו… יש שני סוגי פרוכות, בעיקרון.

דיגרסיה: אשכנזים וספרדים בפרוכת

יש פרוכות שאין כסף. היום למשל, אצלנו יש מנהג לשים על ארון הקודש פרוכת. אני מתכוון הספרדים אין להם את המנהג הזה, אם אני זוכר. אבל אשכנזים… כן? כן? חלק כן. לא, אני מתכוון הספרדים עושים דלת מאוד יפה. אצלנו היתה הדלת חתיכת עץ פשוטה, אבל עליה פרוכת יפה. אם למישהו יש דלת חלשה ושם פרוכת, זה במקום בנין. אם יש לו כן דלת יפה, הפרוכת סתם לאיזה דבר יפה, למנהג. יש מאתיים סוגי פרוכות.

גם על ספר התורה, אצלנו יש נרתיק קשה מאוד על ספר התורה, ואצלנו יש דבר מסחרי כזה. אני שומע שיש מחלוקת גדולה בין אשכנזים וספרדים אם צריך להיות קשה או רך, אני לא יודע. זה הפוך. טוב, הלאה. מה יש כאן? אצטרך להסביר שזה החילוק של פרוכת של צניעות, כמו… של בנין, או של בנין, או במקום, תחת בנין.

המנורה וכלי שרת – מותר הנסכים

המשך – המנורה וכלי שרת

הלאה, המנורה וכלי שרת. כן, כלים, כלים. מצותן שיבואו ממותר הנסכים. שהמצווה היא… הייתה קופה לנסכים. אבל מעניין, כי הרי למדנו קודם “ונסכיהם”, היה… אה, לא הנסכים של קרבנות ציבור, כי זה היה חלק מקרבנות ציבור. היו נסכים נוספים. למשל, לנסכים שמקריבים בסוכות שפכו הרבה נסכים. קרבן יחיד מביא האדם… לא, האדם שמביא קרבן כסף, מביא הוא את נסכיו. לא, כמו שלמדנו קודם, יש דברים שמכניסים… אה, מותר הנסכים, יפה מאוד. אה, מכניסים כסף לקופה לנסכים, ואם נשאר שם כסף עודף כי הנסכים לא עלו כל כך הרבה כסף כמו שהכניס. אם אתה לא יודע לשום שערות, אני אומר לך הכנס, אני לא אומר לך צא, הוא ילך יאמר לך אחר כך. “לפיכך כלי המקדש ועובדיו בו יתברך, ומהו מותר הנסכים”. אז אתה לא יודע מה זה. אתה אומר שאתה יודע?

דיון: מדוע צריכים מנורות חדשות?

אבל מנורה אני לא מבין. מנורה פירושו אם נעשה איזה סימן, היו צריכים לעשות מנורה חדשה, או משהו? כתוב בבית המקדש היו כמה מנורות. שלוש עשרה מנורות, אם אני זוכר טוב? כן, שתיים עשרה. כן, ללכת, הוסיפו ליופי מנורות. זו המילה? לא. הרי עשו פעם אחת מנורה של זהב? לא, קנו עוד אחת. משהו נשבר, מה אתה שואל? אני לא יודע, היו צריכים לתקן. כל דבר, בואו… כל אחד שיש לו בניין יודע שתחזוקה היא הוצאה תמידית. בית המקדש גם היה צריך תחזוקה. המנורה, הכל צריך תחזוקה. כן, אני זוכר ש… אני לא זוכר איפה למדתי, שכל דבר מבית המקדש היו סטים נוספים, כך שאם צריך להחליף משהו, צריך לנקות, שיהיה בינתיים. כן, למשל, צריך לתקן את המנורה, לנקות את המנורה, היו באותו יום שמנקים את המנורה מחזיקים במנורה האחרת, מנורת החילוף. בסדר, אז הסנס, כן.

אומר הרמבם, ואם לא היה להם מותר נסכים, אם מותר הנסכים לא היה מספיק לכסות כלי שרת, יבואו מתרומת הלשכה, אפשר כן להביא מתרומת הלשכה.

בגדי כהונה

בגדי כהונה, אז מה שנקרא עדיף, אבל זה לא מעכב. זה לא קריב, זה לא בגדי קרנא, בין בגדי כהן גדול, בין שאר בגדי כל הכהנים שעובדים בן בית המקדש, הכל מתרומת הלשכה. מלבד במסכת יומא רואים שהיו אלה שהביאו את הלבנים, האמהות… כתוב במשנה זה משלו וזה משל ציבור. הציבור נתן לך סכום מסוים, אם הוא רצה לקנות עוד יכול היה לקנות.

בהמות הנמצאות בירושלים – ספק קרבנות

כבר, אומר הרמבם הלאה: כל הבהמות הנמצאות בירושלים בסדר. מוצאים בהמה בירושלים, או חוץ לה בקרוב, או ליד ירושלים קרוב לירושלים. זו ההלכה, הרי אלו בחזקת עולות, שהדין הוא שכאשר מוצאים כזו בהמה צריך לחשוש ללכת לחומרא. כמו שלמדנו קודם, כאשר כסף שלא יודעים הולכים לחומרא. גם בהמה שלא יודעים, אולי זה שלמים, אולי זה עולה, הולכים לחומרא, ומביאים עולה לגמרי לשמים. כמו שיתבאר בפסולי המוקדשין, שזה מה שעושים. כן, עכשיו צריך להביא נסכים. מה קורה עם הנסכים? נסכיהם באין מתרומת הלשכה. לא מהנסכים הרגילים בא עם השפע. מי שמביא קרבן צריך להביא, אבל קודם עמד שזה בא מתרומת הלשכה. גם, אנחנו היו עם הנסכים של קרבנות ציבור. זה לא קרבן ציבור, זה איזה קרבן שצריך להקריב, כי זה ספק. אני לא יודע מה לעשות עם זה, עושים עולה, נכון? מביאים גם עם הנסכים שלמדנו קודם, נסכים של קרבנות ציבור, אלא גם זה שקרבן ציבור שמביאים עם חומדי ציבור, מביאים גם עם הנסכים. זה קרבן שהוא מקריב, כי הבהמה קודש אולי.

גוי ששלח עולתו ממדינת הים

כן, אומר הרמבם חיים, גוי ששלח עולתו ממדינה אחרת, גוי שלח את קרבנו מהמרחקים. אנחנו יודעים שגויים גם יכלו להביא קרבנות, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. אבל מה קורה אם לא שלח עמו את דמי נסכים? הוא לא שלח את דמי נסכים. הוא לא ידע מזה, הוא לא ידע את ההלכה. פירושו, כאשר יהודי מביא קרבן, יודע הוא שהוא צריך לתת נסכים, הוא מכניס את הכסף לקופה של נסכים, אבל הגוי לא יודע מזה. יבואו נסכיו מתרומת הלשכה, מוסיפים אנחנו את הנסכים מתרומת הלשכה.

מעניין, נראה לי שלא יעשו את הטעות של זכריה בן אבקילס. כביכול, אם לא תשלח נסכים, הוא לא מקריב. יודע אתה מה? הציבור ישלם. רגיל, יהודי מביא, אומרים לו, תמחל, רבי יהודה, שלח נסכים. אי אפשר לומר לגוי, הוא לא יבין. הגוי כבר שלח גם ממדינה אחרת, לך חפש אותו עכשיו. זה הגיע מהמרחקים. פירושו, הכי נמי, אולי מדינה אחרת פירושו דווקא שאם הגוי קרוב, אומרים לו שהגוי מביא עם, הוא גם מתנדב נסכים. אבל אם הוא בא ממדינה אחרת, רוצים שלא שבית המקדש יהיה עכשיו נזק, שלא יקריבו את הקרבן. מוסיפים אנחנו את הנסכים. מעניין.

דיון: אם יהודי לא יודע?

הוא אומר שזה יכול להיות יהודי גם בעצם, מה שנקרא זה כן, אבל יהודי יודע בדרך כלל. גוי עושה שהוא לא יודע. אתה צודק, אם הגוי כאן, אומרים לו. אבל זה מעניין, אני אומר שיש משהו… או יכול אתה לומר להיפך, צריך להקריב את הקרבן, זה הרי הקדוש, לא מתאים הרי לא להקריב בלי נסכים אסור, אבל משלמים בעצמם את הנסכים. אני אומר זה מעניין שהציבור משלם עבור האדם. זה מעניין, הקרבן הוא בעצם לקדוש ברוך הוא, לא לאדם. הוא שלח אותו.

גר שמת והניח זבחים

הלאה, אומר הרמבם כך: גר שמת והניח זבחים, גר שאין לו יורשים. גר הרי אם לא היו לו ילדים מאחרי שהתגייר, הרי קרוביו הקודמים הם כמי שאינם, זה קטן שנולד, הוא והניח זבחים, השאיר קרבנות שהוא הקדיש. אז אם יש לו נסכים, אם השאיר גם כסף לנסכים, קריבין משלו, לוקחים גם כן מכספו נסכים והוא מקריב. אם לאו, גם כן באין מתרומת הלשכה.

כהן גדול שמת – מנחת חביתין

כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, עדיין לא מינו כהן גדול. בדרך כלל, מנחת חביתין שהכהן מקריב היא קרבן הכהן הגדול לכאורה, אבל כאן רואים שלא, חביתין היא מנחה, כן, סוג מסוים של מנחה, סוג מסוים של מנחה. כל יום מביא הכהן מנחה שנקראת מנחת חביתין, מביאים מהכסף של הכהן הגדול, וכאשר ממנים כהן גדול חדש זה בא מהכסף החדש של הכהן הגדול. אבל התקופה בינתיים, כאשר עדיין אין כהן גדול חדש, מאיפה לוקחים אז את החביתין? פירושו, מביאים אז, לוקחים סתם כהן שיקריב אותו. למה צריך להקריב אותו? זה הרי חובה של הכהן… נראה שזו מצווה להקריב שכל יום יהיה מנחת חביתין, ויש מצווה שהכהן הגדול יהיה זה. אני לא חשבתי כך, אבל כך יוצא.

אז אומרים, יש מחלוקת בעצם במשנה. רבי יהודה אמר שהיורשים צריכים לתת, והתנא קמא, כמו שהרמבם פוסק, אומר הוא לא, שהציבור נותן זאת. כן, מקריבין אותה מתרומת הלשכה.

שכר עובדי ציבור – מבקרי מומין ומלמדי שחיטה

הלאה, יש אנשים שעושים עבודה לבית המקדש או לטובת הציבור. מבקרי מומין שבירושלים, האנשים שעבודתם הייתה לאשר את הקרבנות. כל אחד קונה קרבנות, ויש מומחיות גדולה לדעת מה זה מום, והם לא יכולים לפסוק, והם לומדים הרי זה יום טוב חול המועד. מבקרי מומין שבירושלים, הם מקבלים תשלום על כך. אותו דבר, תלמידי חכמים המלמדים, לא אלה שעובדים לבית המקדש, נכון? סתם אדם שוקל קרבן, בא שוחט אותו גם, הוא לא גובה כסף, הוא לא צריך לתת כסף לרב. ותלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, הם מלמדים את הכהנים הצעירים לדעת את הלכות שחיטה.

הלכה א (המשך) — תרומת הלשכה: מה משולם מתרומת הלשכה

מלמדין הלכות קמיצה

ומלמדין עליהם הלכות קמיצה. אולי זו ההלכה היחידה שהם לא יודעים? שחיטה וקמיצה רואה אתה הרי שזה מחושב. חגי הנביא כן לימד אותם. הוא החזיק שהם לא יודעים הלכות טומאה וטהרה. אני חושב שזו הייתה עבודת החכם ללמד איתם. מעניין.

בסדר. ונשים, עוד אחד. ומלמדין על הלכות קמיצה, נראה גם שזו חכמה גדולה. רואה אתה נדכי הצדיק שאל את הילדים, עוסקים בהלכות קמיצה? נראה שזה לא כל כך פשוט כמו שנראה לנו.

נשים מגדלין בניהן לפרה אדומה

והנשים היו מגדלין בניהן לפרה אדומה, שהייתה הלכה שגידלו במיוחד ילדים שישארו בטהרה, שלעולם לא יהיו טמאים שיעסקו בפרה אדומה, זו עבודה לנשים לשמור על ילדיהן כל הזמן.

תשלום למבקר מומים ושאר משרות — כמו שיפסקו בית דין

כולן נותנין שכרן מתרומת הלשכה. כמה זה שכרן, כמה משלמים? על זה כמו שיפסקו בית דין. בית דין צריך להעריך כמה דבר כזה שווה.

אהה, מעניין. פירושו, כאשר קונים קרבנות, הכהן מחליט את… זה הכהן, הסוחר. סוחר בהמה זה עבודה. יש בהלכות, כן, אסור לעשות יותר מדי כסף על… המוכר צריך לקחת את הנזק לעצמו. אם השער השתנה, כדומה. אבל על כל פנים, על הדבר, דברים שאינם ברורים, כמו שיפסקו להם בית דין.

אני חושב שאנשים יחשבו לכבוד עצמו ידרוש, אבל מי שעוסק עם הציבור, אנשים מביאים לו שאלות, בודקים את ד׳ מיניו ואת בדיקותיו וכן הלאה, צריך להביא מהציבור, ובית הדין צריך לקבוע כמה זה שווה.

למה מבקר המומים משולם מהציבור

נראה שההכפרה בבית המקדש… כלומר, לא מבקשים מכל אחד. אי אפשר לומר… רגיל היום דבר כזה הולך עם טיפ. אני יודע שבין האנשים שמביאים למבקר מומים, יהיה אחד שיזרוק עשר. “בוא הנה, בוא הנה, הטיפס הוא כאן על הטיפס.” אבל הטיפס שולחים לתוך ה… אה, אי אפשר לתת יותר ממחצית השקל. שכחתי.

כן, זה חזק מבקר מומים. אדם מביא את בהמתו, מיד ראו איך עניינים. מיד ראו איך עניינים. אתה אמיתי, נראה שלא מתאים הדבר הנכון שהוא יהיה כמו שוחד.

בדיוק, הוא לא משולם מהאדם, הוא משולם מהציבור. זה חלק מאם לציבור יש מצווה ועושה שקל להיות קרבנותיו, הרי פשוט שאתה צריך לוודא שהקרבנות כשרים, אתה צריך לוודא שהכהנים יודעים הכל. תחשוב, זה הכל עדיין חלק מקרבנות.

מיד ראו שיש דברים אחרים. בסעיף ז׳ ראו דברים שהם ממש לא בית המקדש. אבל כאן עד עכשיו מחזיקים עוד דברים ש, אם עושה שקל פירושו קונה בהמה, פירושו גם קונה בהמה כשרה. אתה בלי מחשיב את הבהמה, כאשר אתה קונה בשר משולם על אותו דבר, אתה מבין אותו דבר, אתה תעשה שזה כשר.

וזה לקרבנות נדבה שמביאים. אה, בסדר, אבל גם לקרבנות ציבור, שניהם. תאר לי שהגבאי של ההקדש, הוא ידע מה לקנות. לא, יש פסוק, יש מומחיות, יש מומחיות, יש מומחיות. הלכות שחיטה וכל הדברים האלה מבין אתה הרי פשוט.

בסדר, עכשיו עוד דבר שצריך כבר, שוב, הסיבה למה כל אלה עם תרומת הלשכה, כי הדברים אינם סתם צרכי ציבור שהמלך ישלם או אני לא יודע מה המלך בירושלים. זה קשור לכבוד בית המקדש, בא זה מתרומת הלשכה. כן, מיד ראינו שיש כן דברים שהם סתם צרכי ציבור שמשלמים גם מתרומת הלשכה, זאת צריך להבין. אחר כך ראינו שעד עכשיו זה מסתדר.

—

הלכה ב — שומרי ספיחי שביעית

בשנת שמיטה שההפקר, שנת שמיטה צריך להפקיר את כל… זה הפקר, זה מהספרי הפקים, כן. אז אז, שוכרים בית דין, דווקא עושים זאת באותו זמן שעושים מכריזים על השקלים, כן, כי כלים, כי… כי שמיטה, לא זוכר, בסדר.

שוכרים בית דין שומרים שישמרו מקצת הספיחין שצמחו. יש הלכה שקרבן עומר שתי לחם צריך לבוא מהשנה החדשה, מחדש. בשנת השמיטה הרי זה הפקר, יבואו אנשים ויאכלו אותו. זה לא כמו ספריידר. בדרך כלל מוכרים אותו מאלה שמוכרים הפרוויידר, החכמים שמוכרים לבית המקדש. אבל השנה הזו אי אפשר לקנות אותו, צריך גם המקדש לוקח אותו מהפקר.

מה עושים? בית הדין מעמיד שומרים, שישמרו חלק מהספיחים שזה ישאר למתי שבית המקדש יצטרך זאת. כדי שיהיו העומר ושתי הלחם. לחם שאינן באין אלא מן החדש. העומר ושתי הלחם חייבים לבוא מהחדש, מהשנה החדשה, והשנה החדשה היא שמיטה. לוקחים גבאים, שומרים, והם ישמרו על חלק מהספיחים.

הם לא יכולים לקטוף ולשים במקרר, זה הרי צריך להיות טרי, זה צריך להישאר מחובר לקרקע עד שמגיע הזמן. זה יתייבש. אבל אפילו בלי ההלכה, זה יתייבש, אי אפשר… מתחילת חורף עד זמן פסח צריך עכשיו להעמיד גבאים. כשזה מוכן, מכמה שבועות קודם היו אותו. אני לא יודע מאימתי.

מי משלם לשומרים? אומרת ההלכה, ואלו השומרים נוטלין את שכרן מתרומת הלשכה. השומרים מקבלים גם תשלום מתרומת הלשכה.

מי שיתנדב לשמור בחנם — אין שומעין לו

אומר הרמבם, קורה, אם אחד רוצה לעשות מצווה, הוא רוצה להיות השומר, הוא רוצה להתנדב לבית המקדש ולשמור זאת. מי שיתנדב לשמור בחנם, אחד רוצה להתנדב לשמור את ספיחי שביעית בחנם, אין שומעין לו. לא עוקבים אחריו.

למה? יש כמה שיטות בגמרא למה לא עוקבים, אבל פוסקים את הסיבה, פשוט גזירה משום בעל זרוע. אנחנו חוששים שבין האנשים שהולכים סביב לוקחים מהשביעית יש גם שודדים, בריונים, שייקחו את שלהם בכוח. אז יש לנו חשש מבעלי זרוע שמא יבואו ויטלו מהם.

ולפיכך התקינו חכמים שיטלו שכרן מן הלשכה, תיקנו החכמים שאלה ששומרים את הספיחים דווקא כן יקבלו כסף מהלשכה, כדי שיפרשו הכל מאותו מקום שאלו שומרים אותן. כך לא יבואו בעלי הזרוע ויחטפו זאת מהם.

דיון: מה פירוש “גזירה משום בעלי זרוע”

דובר 1: כלומר, כאשר אנשים… בוא נאמר הפשט הפשוט שלי. כאשר אנשים שומרים כמתנדבים, בחינם מקבלים חינם, ישמרו קצת, ובעלי הזרועות ינצחו אותם. אבל אם משלמים על זה, יהיה זה כאילו שוכרים חברת אבטחה וזה ייעשה טוב.

דובר 2: בסדר, אז אני תופס עכשיו שזה פירושו, זה קצת יותר פשוט. שאלתי קודם, והם התלבטו. עכשיו תופס אני שהמעשה פשוט, כי אני רואה את הסאבדזשקט קונטקסט בגמרא.

המעשה היא כך: אסור הרי לשמור שמיטה, נכון? אדם יש לו שדה, אפילו זה השדה שלוקחים כל שנה את העומר, הוא אסור לשמור, הוא אסור לשמור, צריך להפקיר אותו.

עכשיו, בא ההיתר שכתוב כאן במסכת שומרים הוא בעצם גם קולא מסוימת בהלכות שמיטה, נכון? אסור לשמור. אומרים, לא, שומרים לכבוד הקודש, שומרים חלק מסוים, ומשלמים למישהו בכסף מתרומת הלשכה. פירושו שמירה נוספת, אבל זה לא הפקר השדה.

בא אדם והוא אומר, אני אומר לכם, יש לי שדה, אני אשמור אותו בעצמי, ואתם תיקחו מהשדה שלי. אתם תיקחו מהשדה שלי את העומר. מי ישמור אותו? אני אעבור בעצמי כביכול על השמיטה, אני אוודא שאף אחד לא לוקח.

אומרים, לא, זה לא טוב. למה זה לא טוב? כי יש כל מיני אנשים שלוקחים משמיטה, מדברים פתוחים. יש גם התפלות רעות, הם לוקחים אפילו אדם כזה.

להבהיר, אם אדם אינו מפקיר את שדהו, אין תופסים. אדם אומר, “שלי הוא שדי”, הוא עובר, הוא עבריין, ובית הדין יבוא להפקיר. אבל סתם אדם לא תופס. יש שודד שהוא תופס כן, אפילו כשהלה אינו מפקיר.

אז האדם בא ושיבואו. אומרים החכמים, לא, ושיעמידו שמירה נוספת. כל אחד ידע, זה, שיהיה דבר ידוע, שיהיה מפורסם, שזה המקום שמשומר לכבוד ה…

דובר 1: לכך מסתבר לי בגמרא, כי הגמרא מדברת שהחקירה היא האם האדם רשאי להקדיש לציבור. אתה הזכרת.

לא, בעל השדה היה, אין חילוק בין שומר חינם לשכיר. לא, השני העומד בגמרא היה שהעומר צריך לבוא מן ההקדש. ממילא אני חושש שכאשר שומר חינם שומר אותו, שמא הוא קונה אותו מן ההקדש. אני מתכוון שכבר לא יוכל לקנות.

דובר 2: על זה אתה אומר, מדברים על בעל השדה, עכשיו אני מבין הרבה יותר טוב. חוץ ממה שאתה אומר ששומר חינם קונה, אני חושב שזה פשוט. כלומר, כשאתה מעמיד שומר, הגדיש הועמד בוס, עכשיו שולחים את זה, אבל זה שדי. שדך, שמיטה, אפילו שנה שלמה, שנה שלמה שלך בשמיטה, יש אנשים שמתנפלים על מה שאתה שומר.

כך אני מבין את ההלכה. וכמו שאתה אומר, פסקים אמיתיים כן, אפשר למסור לציבור. אדם יכול להתנדב אפילו קרבנות ציבור, זו לא הבעיה, אבל כאן יש בעיה טכנית שלא כדאי לעשות דבר כזה.

—

הלכה ז — מגיהי ספרים שבירושלים

הלאה, מגיהי ספרים שבירושלים. יפה מאוד. עכשיו אנו באים לאלו שעבודתם להגיה את ספרי התורה.

כן, זה אומר שהיה ספר שלושה עשר בעזרה, והיו מגיהים כל הזמן את הספרים של השבטים. לא ממש מאותו ספר, אבל יש ספרי קודש, ויש ענין “אל תשכן באהליך עוולה”, להניח ספר שאין בו הגהה. ספר תורה הכוונה.

יש, כן, פעם לא היו עדיין ספרים. צריך לזכור, הרמב״ם למד שצריך לפעמים לבדוק את המזוזות.

סטייה: בדיקת מזוזות

לא, לא, אין צורך לבדוק את המזוזות מצד הגהות. זו טעות סופר שיש לעולם. לבדוק אם לא נתקלקל. כן, בדיוק.

מה שהסופרים עושים ולוקחים כסף על בדיקת מזוזות זה ממש תרמית. אין שום הלכה כזו. אני לא אומר כל כך חמור. אני לא אומר כך. אלא, יפה מאוד. עשה תרמית, עשה קליפ, עשה קליפ, אלפי אנשים, אנחנו רצים, קליפ, תקשיב, עשה קליפ, ושסופר ימצא אותו.

והרמב״ם, אני יודע רק מה הרמב״ם אומר. והרמב״ם, בגמרא לא כתוב שיש… אין שום דבר.

בוודאי, צריך להגיה ספרים שלומדים מהם. אדם כותב מזוזה, צריך לכתוב, לא לפספס אותיות וכדומה. על זה עוזר פעם אחת, כי אם משהו יתקלקל במילים, לא יימחק אות אחת. זה יתקלקל בכלליות. ואפילו אם כן, לא זה הנושא של בדיקת המזוזה שמה שמתקלקל, צריך לבדוק.

בסדר, כבר למדנו את זה על מזוזה.

חזרה למגיהי ספרים — מה משמעות “ספרי תורה כשרים”

אני אומר, מגיהי ספרים פירושו כמו שאתה אומר, שאדם כותב תורה, צריך לבדוק מהספרים היותר מקוריים לראות אם יש טעות. אז נוטלים שכרם מתרומת הלשכה. כן.

למה? כי זה צורך ציבור, זה דבר חשוב שיהיו ספרי תורה כשרים אצל כלל ישראל.

כשר לא אומר כשר שאפשר לצאת בו קריאת התורה. כשר אומר שלא יהיה טעות במה שכתוב בתורה.

לא, אני אומר, אנשים חושבים שספר תורה כשר זה איזה דין שאפשר לרקוד עם ספר התורה בלי גרטל מבחוץ. ספר תורה כשר אומר שאפשר לבדוק את הפסוק, כתוב “לא” במקום “כן”, זה מבטל את התורה. ועל זה יש לי את הגרטל מבחוץ, שמהספר לא יזיקו. מבין? אני רק אומר שזו לא הכשרות של הלכות ספר תורה, ספר תורה כשר זה דבר חשוב.

סטייה: המנהג לבדוק מזוזות

אבל למנהג שצריך לבדוק מבפנים את המזוזות יש מקור, אני חושב המהרי״ל, שכאשר יש עת צרה אדם צריך לבדוק את מזוזותיו. הרבי מליובאוויטש היה עוסק בזה. זה לא שווה כלום.

אבל לא זה העיקר דין שכתוב שצריך לבדוק פעם בשבע שנים, פעמיים בשבע שנים, זה ענין של כי מזג האוויר יכול לקלקל. ודווקא לכן יש חילוק בין דלת הכניסה למשהו בפנים הבית שאף פעם לא הגיעה אליו לחות או חום.

קופסאות המזוזה של היום אין צורך לבדוק. כתוב מפורש שהתפילין אין צורך לבדוק כי הן סגורות. פעם, זה תלוי באיזו קופסת מזוזה יש לך, אבל אם יש קופסת מזוזה טובה אין צורך לבדוק אותה לעולם. אבל גם זה, אם נעשה רטוב מאוד האזור בחוץ, הרבה פעמים קופסאות המזוזה, ואתה פותח, רואה שמלא זיעה, נעשה רטוב, נעשה… אם זה סגור היטב, זה גם מוכרים היום טובות, שמוכרים לחוץ, שלא יתקלקל. שמים אותה בפלסטיק.

בקיצור, זה לא אומר מגיהי ספרים, זה נושא בפני עצמו.

חזרה למגיהי ספרים — פירושים שונים

מגיהי ספרים פירושו מי שבודק. למה כתוב על ירושלים? יש כמו שאתה אומר, כי שם היו ספרי התורה המקוריים. אפשר היה לדעת, שם היה כזה מוסד, היה איזה מוסד. אני לא יודע, נראה שהיה איזה מוסד פעם ששמרו. כמו תורה שביריחו. אני אומר, הסופרים שמרו על הגרסה הנכונה של התורה.

אה, הוא אומר מגיהי ספרים שבירושלים פירושו אלו שהגיהו את הספר שקוראים בו בקהל. לכן זה איזה נושא של עבודה? כי זה קשור לירושלים ישירות.

אבל רש״י אומר כן שאדם עני, אומר רש״י בכתובות, למה זה ממש כמו שהבאת, אסור שיהיה לו ספר תורה לא כשר? זה חשוב. רואה, כולם יודעים את כל אלה.

והפירוש השני הוא ספר העזרה, והדבר השלישי הוא הספרים שלומדים סדר העבודה, כמו שלמדנו קודם הדיינים שמלמדים את הכהנים. כן, אבל החמישים הגלויים פירושם, אני חושב שזה ספרי תורה, כמו שכתוב במשנה, היו קוראים לפניו בפרשיות, כן, כתוב בנעימה, למדו את הכהן הגדול את הפרשיות של העבודה.

דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים

הלאה, דיינים שדנים את הגזלנים בירושלים, דיינים שדנים דיני גזילה. כלומר, יש עוד מיני דיינים. דיינים אחרים מקבלים ממקומות אחרים. לא כתוב כאן, צריך לדעת מי מכסה סתם כך, הדיינים של דיני נפשות, של דיני ממונות. אבל כאן כתוב ספציפית הדיינים שדנים דיני גזילות בירושלים.

דן לא אומר שהוא פוסק בתורה, הוא אומר שהוא תופס מהגזלנים, נכון? לא הלכות הלוואות. לא מדברים כאן על השוטרים, אבל מה אומר גזילות? גזילות פירושו גזלן? אני חושב שגזילה וגניבה שהם גובים כפל, ארבעה וחמישה, הדברים האלה. לא ברור.

פירושים שונים ב״דיינים שדנים את הגזלנים”

הדיינים שדנים את הגזלנים בירושלים, אה, הוא אומר פירוש טוב מאוד, שכאשר מביאים קרבן מגזל, הרי כן, לא תעלה את הגזל ואת הפסול, זו מצוה הבאה בעבירה. וירושלים היו אלו שדנו, ופתאום אדם מביא קרבן, הוא מיד שאל שאלה. היה לי מחלוקת עם שותפי, והאם זה יהיה קרבן כשר. לשלי יש לזה קשר עם… אולי יש גזירות אחרות, כן, בגמרא. יכול להיות ש… כך הוא מביא מהרב.

כך קוראים לזה. בית דין של חושן משפט נקרא, עדיין גזילה. מהו דין בית דין של חושן משפט? בסך הכל, אם אחד חייב לשני, זה בגלל גזל, לא לשלם את ההלוואה, לא לעבור על יום עם שכירות, הכל סוג של גזילה. אפשר לשמוע, זה פירוש טוב מאוד, כי כך יש לזה קשר ישיר לירושלים. נראה שזה צורך ציבור, שהיה צורך ציבור גדול.

דיון: למה דווקא דיני גזילות מקבלים שכר מתרומת הלשכה?

בסדר, אבל תרומת הלשכה. הוא אומר, וכמה היה נותר תרומת הלשכה? כאן כתוב כן שיעור, מה יש קודם שכתוב כמה בית הדין אומר? כמה היה נותר תרומת הלשכה? אז השיעור כך, היו נוטלים תשעים ותשעה מנה בכל שנה. מה שיש שם. בסדר.

ואם לא היה מספיק להם, לא היה מספיק, היה להם בית גדול עם ילדים וכדומה, הם צריכים לעשות חתונה. מוסיפים להם, נותנים להם עוד. אף על פי שלא רצו? אף על פי שלא רצו, אפילו הם אומרים שהם יהודים ישרים, הם לא רוצים לקחת יותר, מוסיפים להם כדי צרכם. חשוב שהענינים יהיו מפרנסים היטב. הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם.

כלומר, נראה שזה מספיק, לאדם יש משפחה גדולה יותר. אני יודע שה״לא רצו” פירושו כי הוא כזה צדיק, הוא היה זקן. אבל מה קורה עם אשתך עם ילדיך? יש איזה מספר כאן. בית דין הגדול, על כל ילד מקבלים עוד עשרים מנה, אני לא יודע, משהו כזה סוג של קצבה.

וזה מאוד חשוב, כי ההלכה היא שכל דיין שנוטל שכר לדון דיניו בטלים. אסור לקחת כסף על הפסיקה, אלא שכר בטלה, שזו תרמית. בכל מקרה, יש לך ברוך השם שזו תרמית, כי העובדה היא שזו תרמית. אבל יש תירוץ. מובן שהרבנים כבר מצאו תירוץ למה הרבנים רשאים לקחת כסף על הפסיקה, אבל המשנה כותבת שאסור. והמשנה לא כותבת שאסור, זו בעיה.

נאמר הדין, ומצאו עצה שהכסף שהיהודים נותנים לקרבנות, משלמים גם עבור הדינים, וכך היה. וכתוב כל כך ברור שהוא צריך פרנסה בריוח, שלא יחסר כלום, כך הוא יוכל לפסוק בלי שום חשש.

אבל אתה חושב שדייני גזירות כאן פירושו כל דייני חושן משפט. צריך לדעת האם… אני מתכוון, אין לי ראיה, אבל אני מדמיין, למה דווקא גזירות? יש הרבה… מה קורה בכלל? למה דווקא חושן משפט? מה קורה עם כל שאר הדיינים? היה בכל עיר בית דין של עשרים ושלושה, בית דין של דיני נפשות, ועל פי התורה אשר יורוך בא ללמוד בירושלים. צריך לשלם, לא כתוב כאן. היום היה קשור למלכות. מה שהיה לו לעשות עם מלכות או עם ה… אולי המלך שילם, אני לא יודע.

לכן זה לא פירוש רע שהגזלנים יש להם קשר. זו תורה, אבל צריך להיות קשר לתרומת הלשכה. אני מבין, אבל זה התירוץ שהשתמשו בו, אבל למעשה הוא פסק יותר מגזירות. בסדר, אבל כתוב הגזירות? כן. הלאה, אני לא יודע. זה מעניין, כן.

מה אתה שואל על מי שפסק דיני נידות? אני לא יודע. אולי את זה צריך לעשות בחינם? לא, יכול להיות. אני חושב עליו, יש לי פירוש חדש. בדיוק. הכל היה. הוא אסור לקחת כסף. התירוץ הוא, מה שונה?

הסנהדרין למשל היה לו עבודה, הסנהדרין לא לוקח יום שלם. הסנהדרין הולך לעבודה, הוא היה פלחמה בברסר, הוא עשה עבודות אחרות. כן, מדברים לא יכולים עם עבודה. פעם היו עבודות, פירושו פיקא, היה לו שדה, הוא היה ודס, הוא עבד סביב, הוא היה גביר. גביר. הוא לא היה צריך לבוא כל יום לבית המדרש לסנהדרין.

דיין אקסיילס זו עבודה רציפה. נראה הדברים, זה היה, היה צורך שאחד לא יהיה לו עבודות אחרות, שיעשה רק את זה, כי היו הרבה גזלנים. זה מצוי. זה שפוסק, אני רואה כאן, אתה עובד איתי, וחוץ מזה פוסקים שאלות אחרות. נראה שאפשר שניהם, כן?

בסדר. לא עומד ואני מוציא, ולא שיכול להיות שזה היה צורך, שצריך להיות שאחד ישב שם כל הזמן ויבקש את הממון. זה יכול להיות. חז״ל, זה קורה לעתים קרובות, וממילא היה צריך לשבת שם. בסדר, אוקיי.

הלכה יב — שיירי הלשכה: כבש הפרה, כבש שעיר המשתלח, מזבח, היכל, עזרה

עכשיו הולכים ללמוד מה עושים עם השאר תרומת הלשכה. עד כאן דברים שכבר לוקחים מתרומת הלשכה, ועכשיו הולכים לראות עם הכסף הנותר.

אומר הרמב״ם כך: כבש שהיו בונין מהר הבית להר המשחה. כתוב במסכת פרה שבנו כבש מיוחד שהפרה לא תלך על האדמה שאולי יש שם קברים וכדומה, זו חומרא בטהרת הפרה. עשו כבש מיוחד, רמפה מיוחדת, שהולכת מהר הבית עד הר המשחה, שבהר המשחה שחטו את הפרה והביאו משם את המים לפרה או הלאה. בנו כבש מיוחד.

וכן, עוד כבש שהיו צריכים לבנות היה כבש שהיו מוציאין עליו שעיר המשתלח. את שעיר המשתלח של יום כיפור שמו על כבש מיוחד. כתוב שם כי האלכסנדרונים, המצרים, היו תופסים ומושכים את שערותיו, עשו כבש. לבנות כבש עולה כסף. מאיפה בא הכסף? שניהם נעשין משיירי הלשכה. הכסף הנותר שנשאר בלשכה אחרי שכבר תרמו שלוש פעמים תרומת הלשכה, שיירי הלשכה מכסים את הדברים האלה.

וכן מזבח העולה והיכל והעזרה. המזבחות, אם היו צריכים… נראה שהמזבח הוא משהו שצריך לפעמים לבנות מחדש, הגיוני. הרי שם הרבה מאוד אש, מבשלים עליו ושורפים עליו. צריך לפעמים לבנות מחדש, צריך לעשות חדש, וכן הלאה. אז מזבח העולה או מזבח ההיכל, כן, מזבח הפנים ומזבח החיצון. אבל אני חושב שהעזרה פירושו סתם כך, ההיכל והעזרה. לבנות מחדש את העזרה, שהיו צריכים בדק הבית. אז מזבח העולה, ואחר כך ההיכל והעזרה, על המילה העזרה חוזר על המזבח. כן, כתוב אבני מזבח ההיכל והעזרה? לא, זה לא אומר… כן, כן, זה אומר… כך הוא מתרגם, המזבח, חוץ מזה, ההיכל והעזרה, הכל משיירי הלשכה.

דיון: למה לא בדק הבית?

למה לא בדק הבית אני לא יודע? למה לא בדק הבית? זה אומר שאפשר, אם יש בדק הבית. אני לא יודע. אולי כי המזבח יותר כמו צורך קרבנות. יש לזה קשר עם זה? אה, מה זה ההיכל והעזרה? אני לא יודע למה, אבל כך אני חושב, כך הוא התרגום.

למה באמת לא? זה בעיקר בדק הבית. מה זה בדק הבית אם לא זה? הוא מסביר שבדק הבית הוא רק על תחזוקה. כך הוא מביא, חידוש מעניין. שבדק הבית פירושו, כשזה שבור, נבדוק, מתקנים אותו מבדק הבית. אבל כאן, כשצריך לעשות חדש, צריך שיהיה מכל היהודים. מדברים כאן כשבונים את השולחן העולה. מה משיירי הלשכה. לא ברור.

והגמרא אומרת הוא שכן משמע שזה בא מבדק הבית, אמרתי בבלי ירושלמי. באמת לא ברור. אבל בקיצור, מה אנחנו נתווכח, כבר הבבלי והירושלמי התווכחו. כמו תמיד שיהודים מתווכחים, אנחנו ממשיכים מסורת של חמש מאות שנה. כן, הכל… כשיהודי לא יודע משהו, הוא צריך לדעת שכבר היו הרבה יהודים אחרים שלא ידעו. הוא מחזיק במסורת ארוכה של אי ידיעה. זה לא כלום, זה לא כלום, זה לא… כן!

הלכה יב (המשך) — אמת המים, חומת ירושלים, וכל צרכי העיר

תרגום לעברית

הלאה, אומר הרמב״ם הלאה, אמת המים שבאה לירושלים, ירושלים הייתה מערכת מים מיוחדת שהביאו מים מהגיחון, לא גיחון, אלא הגיחון, הגיחון שבת על מי בורות, נכון? מי השילוח, כן? זה מאוד מעניין, כשהולכים לבקר בירושלים, והם לאחרונה חשפו, אפשר לראות הרבה מאוד איך היו מביאים את המים לירושלים, מילאו משם לטהר את העזרות, וכן הלאה, מערכת המים של ירושלים.

ומה עוד? חומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר. לא באו מהמלכות, אלא כל מה שקשור לירושלים הוא חלק מבית המקדש, כמו שלמדנו בהלכות שופר, כך נקרא בית המקדש. אז באין משיירי הלשכה. זה צרכי הציבור, צרכי הציבור מבינים שזה צודק.

זה מעניין ששיורי הלשכה, מכל אחד מחצית השקל יכסה כל כך הרבה, מדברים כאן… אני לא יודע כמה זה היה. אוקיי, אז נעשית שוב השאלה קשה.

חומת ירושלים וצרכי העיר באים משיורי הלשכה

מערכת המים של ירושלים. ומה עוד? חומת ירושלים וכל מגדלותיה וכל צרכי העיר לא באו מהמלכות, אלא כל מה שקשור לירושלים הוא חלק מבית המקדש, כמו שלמדנו בהלכות שופר. כן, זה נקרא המקדש. ובאין משיירי הלשכה. זה צרכי ציבור, צרכי ציבור מבינים את זה. זה מדובר.

קושיא: איך יכולה מחצית השקל לכסות כל כך הרבה?

זה מעניין, ששיורי הלשכה, מכל אחד מחצית השקל יכסה כל כך הרבה. מדברים כאן על גדול… אוקיי, אז נעשית שוב השאלה קשה. מה קורה? כשכלל ישראל היה קטן יותר. אבל נניח יש… בואו, אני לא יודע. נניח יש מליון יהודים, שני מיליון יהודים, יוצא חצי מליון שקלים, יוצא בערך עשרים מליון דולר. לא כל כך הרבה. פעם היו זולים יותר, חומות, ירושלים, אלה דברים גדולים.

תירוץ: מותר לקחת גם ממקורות אחרים

יכול להיות שבפועל, מה שאני אומר, יכול להיות שכל ההלכות מתכוונות שמותר לבוא מאשר אל אשר קה. זו הרי ההלכה. אם למלך יש יותר כסף, הוא כבש מגוי, מותר בוודאי. זה לא שאלה, חייבים. משמע במקומות אחרים שגם היו אנשים שהביאו, ניקנור הביא דלתות. לא, יש בדק כזה, מותר להביא, והמלך, מותר להביא, והמלך, מותר, יודע, גביר, אתה יכול להתנדב לבדק הבית, לדלת, כמו שאתה אומר, לעל הבית. המלך בוודאי עושה.

חילוק: מה שמותר ומה שחייבים

אבל אני חושב שכל ההלכות מתכוונות למה שמותר, כך זה מתכוון. חוץ ממה שחייבים. כלומר, יש דברים שחייבים, כמו הקרבנות חייבים. זו הלכה. אפילו יש היתר. אם המלך רוצה, עושה את זה חובה, למדנו, אפשר להוסיף את הציבור, וגם יוצאים. כמו החסידים שמביאים את שתי הלחם, הצדיקים, הם מביאים בעצמם, והם אומרים שהם מוסיפים לציבור. ויש דעות שאומרות שהציבור לא מסכים, זו כבר חקירה אחרת. מבין? על פי הלכה מותר לעשות זאת.

אבל מה שאנחנו לומדים, שיוצא כן יש דבר שחייב להיות מהציבור. לכאורה, חומת ירושלים אין שום סיבה שחייב להיות מהציבור. זה אומר שמותר להיות מהציבור. זה לא אומר מעילה, משתמשים בכסף מקדש לחומה. החומה הרי נתקדשה, אולי זה קשור לזה.

קדושת ירושלים

זו קדושת ירושלים, יכול להיות שקדשים קלים. כן, אתה צודק. מקדש, מה שהרמב״ם אומר, אני תופס עכשיו, מה שהרמב״ם אומר שכל ירושלים היא מקדש. זה הרי אמת, אוכלים הרי קדשים בכל העיר. ובגלל זה כתוב שם ששטח הדלתות לא קידשו כדי שהמצורעים יוכלו לשבת שם. כן, קדושת ירושלים. יש הרי מקדש בקדושת ירושלים, וזה הרי נקרא עיר הקודש.

לייקווד עיר הקודש אומר בראש שאפשר לאכול קדשים קלים בלייקווד, ובני ברק אפשר לאכול קדשים קלים בלייקווד. לא, אלא בירושלים. יש רק עיר קודש אחת, ירושלים. עיר הקודש פירושו… עיר התורה וחסידות מותר להם לקרוא לה. עיר של תורה? כן, יכול להיות.

הלכה ח — גוי שהתנדב לדברים הללו

הלאה, אומר הרמב״ם כך, למדנו קודם שגוי שולח קרבנות, ומקריבים את הקרבנות. אז הקנאים מהמאזינים שלנו נתעוררו קצת. אוי ואבוי! לא לוקחים מגוי, למדנו בפירוש, נכון? כן, אלא מיהודי. קרבן ציבור, קרבן יחיד הוא יכול להביא, לא קרבן ציבור. אבל יש דברים שלא לוקחים בשום אופן מגוי.

גוי שהתנדב מעות לדברים הללו, גוי שרוצה להתנדב למזבח, לאמת המים, לדברים הבנויים, הולכים על הדברים האחרונים. לוקחים מגוי כסף לקרבן, למשהו שמחר כבר לא קיים ממנו. אבל משהו שהולך להישאר, זה הולך להישאר זכר, לא רוצים שיישאר זכר בבית המקדש לגוי. אוי, אוי, אוי, אין מקבלים ממנו, אפילו גר תושב, לא רק גוי שהוא לגמרי גוי, אלא אפילו גר תושב שגר בין יהודים והוא לא עובד עבודה זרה, לא לוקחים.

פסוקים מעזרא ונחמיה

ונאמר כתוב בפסוק מה שקרה בזמנים שעזרא עלה בחזרה לירושלים, והגויים שגרו ביניהם… הם רצו להתנדב למה? הבאים לא לכם ולנו? לכם ולנו פירושו לא, אנחנו לא נעשה שזה יהיה מאמץ משותף, לכם ולנו, שהיהודים עם הגויים בונים בית המקדש. לא, בית המקדש נבנה על ידי יהודים.

ונאמר עוד פסוק כתוב ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. זה אומר, גם בבית המקדש, גם בבית המקדש, גם בחומות ירושלים, לא לוקחים מגוי. טוב מאוד. וכתוב עוד פסוק, זה פסוק מזרע בבל בתחילת ספר עזרא, ואחר כך יש עוד פסוק שנחמיה אמר, לכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים.

קושיא: שלמה המלך ונחמיה לקחו הרי מגויים!

צריך לומר אבל פשט, אני רוצה לומר פשט, כי האר״י מביא את הפסוק, לכאורה זה אומר לפי המציאות. ורק המילים, מה היה המעשה? שם שם צריך להבין. שלמה המלך לקח הרי כן מחירם, אני חושב שהוא קיבל ממנו חלק לבניית בית המקדש, ואפילו נחמיה לקח ממלך פרס.

תירוץ: המעשה ההיסטורי עם צרי יהודה

מה שהוא מתכוון כאן הוא כך, היהודים באו לירושלים, בני עולי הגולה באו, לבנות מחדש את היהדות, לבנות מחדש את בית המקדש, וכן הלאה. הם היו אז צרי יהודה, כן? היו להם שמות, זה בכל מקום עם טוביה עם כל מיני שמות, והם עשו כל מיני צרות. הם אמרו מסירות שהיהודים הולכים למרוד, וכל מיני צרות עשו ליהודים, כן? כתבו להמן שאחשוורוש לא יתן לבית המקדש וכו׳ וכו׳. כך עשו כסדר, כסדר עשו צרות.

הם ראו שזה לא הולך לעשות צרות, אז נפל להם שההלכה היא, “You can’t beat them, you join them”. הם הולכים, להיפך, הם יהיו חלק מאיתנו, הם יחתרו את העיר מבפנים, כתוב אני עוד מתנדב, אחר כך הוא כבר יגיד אני מתנדב, ויש לי תנאי שזה יהיה שבור קצת, יודע? לא איך שזה הולך.

אז על זה אמר רבי חמיא, טוביה, אונזר בבל, עם רבי חמיא כולם אמרו מוחל טובות, אתה מבין? לא מדובשך ולא מעוקצך. הוא ידע שזה, איך אומרים, חתרנות, הוא לא התכוון באמת לעזור, הוא רק רוצה להיות עם רגל בפנים. וכתוב הרי מובן שהיו להם אפילו לשכות, היו אחר כך צרות, היו אלה שהתקרבו, נתנו להם מקום בבית המקדש, ורבי חמיא ניסה לעשות, אלה חורבנים, אלה לא אנשים טובים. לא לוקחים ממך כסף, אתה הולך מכאן אין לנו ממך שום דבר. גויים מתכוונים לומר את זה, ואל תתן דריסת רגל לאנשים כאלה שהם יכולים להשתמש בזה כדי לחתור.

מקבילה לזמנים המודרניים

כמו שהרבי אמר, אסור לו לקחת כסף מהמדינה, מבין? זה סוג כזה של דבר, כי מיד תגיד לי מה ללמד בחדר. זה אמת, הוא אומר, לא ניכנס לזה. מבין את הרעיון?

צד שני: אם גויים היו באמת עושים תשובה

אבל זה לא שאם היה באמת שהגויים היו עושים תשובה, זה היה טוב, לא הייתה השאלה, אני אוציא. אבל מה שאתה מתכוון להוציא, לכאורה יהיה נוגע שאם יש עשיר שהוא אגואיסט גדול, יהיה אותו דין, אין הבדל אם הוא יהודי.

חידוש כללי — נוגע גם ליהודים

ההלכה היא שיהודי תמיד מתכוון. יהודי חסידות קשה, אבל אם יש לו רקורד שהוא מחפש תשומת לב, אגואיסט, והוא הולך להתערב בחינוך, והוא הולך לממן דברים כי הוא רוצה להיות בעל דעה, צריך גם לדחות אותו, כי צדקה לא באה עם אגו. צדקה היא כי אני מכניע עצמי למקדש, לא אני מכניע את המקדש אלי.

אוקיי, זה סיכון. כשלוקחים כסף ממישהו, צריך לדעת שאתה נותן לו שאתה בעלות. אם הוא יהודי כשר, הוא יודע שהוא נותן למקדש, זה דבר אחד. אם הוא לא, הוא יכול להביא קרבן, כמו שאומרים, הוא יכול להביא קרבן. קרבן כל אחד יכול להביא.

עונה על קושיא קודמת

אה, טוב מאוד. יכול להיות שזה יענה דווקא קודם למה מבקר המומים ודייני גזילות. כי אם הוא צריך לקחת כסף מהאדם שמביא את הקרבן, הוא ייתן לו רמז, הוא יגיד כן, זה כשר. אבל כשהוא לוקח את הכסף מהמקדש, הוא נשאר נקי מנגיעות. כן, טוב מאוד. כן, זו הנקודה.

צד שני (המשך): אם גויים היו מסכימים

אוקיי, הלאה. עכשיו אנחנו הולכים ללמוד… רוצים להוציא משם שהגויים יכולים לעשות תשובה. זו לא הלכה נצחית. אם הגויים יסכימו גם יום אחד, תעשה נא, ייקחו מהכסף שלהם. זה אני אומר למלך שהוא רוצה לתת כסף לבית המקדש. אנחנו מסכימים כל עוד הוא לא יכול לכתוב את שמו עליו, מבין? כן.

הלכה ט — מותר תרומת הלשכה / קיץ המזבח

עכשיו אנחנו הולכים ללמוד דברים שבאים משיורי הלשכה, מהכסף שנמצא בלשכה עצמה, מחוץ לכיפות, שהיה עודף של כסף. אוקיי, בואו נלמד. כן. אה, בואו נראה. כן, סעיף ט׳.

מותר תרומת הלשכה… מותר פירושו שנשאר בלשכה יותר מכמה… לא בלשכה, שיורי הלשכה. זה לא נכנס לקופות. לא, להיפך. הוא אומר, הכניסו מהלשכה. עשו תרומת הלשכה לכל השנה, כן, לשליש השנה. כשנשאר, בא ראש חודש ניסן, עדיין נשאר כסף. וצריך להכניס מהחדש. וכן, מותר שיורי הלשכה, זה האבא שנשאר בלשכה, שלא נשאר.

אה, טוב מאוד. אז לוקחים בו, מה עושים עם זה? קונים בהמות זכרים, ויקרבו כולם עולות, מביאים יותר עולות.

למה זה נקרא קיץ המזבח?

למה זה נקרא קיץ על המזבח? כן, הרב הולך בעצמו לומר, כתוב ניי בעזנין, נו… זה תנאי בית דין, כלומר, אחרת תשאל, היהודים הקדישו הרי כדי לקנות קרבנות ציבור, איך ניתן הרשות לעשות משהו עולה? התירוץ הוא, תנאי בית דין מתנה על כל המותרות, שכשהוא נותן מחצית השקל, שאם יצא עודף יקריבו ממנו עולת בהמה. כל המותרות פירושו באופן כללי, לא רק מחצית השקל, כמו שלמדנו קודם, שכל המותרות עושים עולת בהמה.

אבל לא עולת העוף, לא מביאים עולת העוף, שאין בקרבנות הציבור עוף. בדרך כלל עניים, קרבנות יחיד. אז אלה הקרבנות, עולות מקרבנות הבהמה. זה עונה לגבי מה שלמדנו קודם, שאפילו אחד שיש לו מותר מהכנים שהביא אדם, גם הוא מביא מבהמה. למה? כי ציבור לא יכול להביא עוף.

פשט ב״קיץ”

אומר הרמב״ם, ואלו העולות הבאים ממותר השקלים, העולות שמביאים מהשקלים הנותרים, הן נקראים קיץ המזבח. הנותר, כשהמזבח ריק, כשהוא יבש. קיץ פירושו יבש. כשהמזבח יבש, זה קיץ ארוך, נעשה חם ויבש. כן?

אני שומע פשט, אני לא יודע. הבאתי תרגום מהתרגום האחר, שקיץ… אה, קיץ הוא כמו… מה בונים? קיץ הוא תאנים, כן? קוצצים תאנים. קיץ הוא… דיברת, דיברנו הרבה פעמים שיש הרבה מילים לחיתוך כל דבר. לכל דבר יש גם תקופה. יש זמן שנקרא קיץ. יש ימי ביכורי ענבים למשל, כן? ויש קיץ. קיץ פירושו כשחותכים את עצי התאנים. הם גדלים מאוחר יותר בקיץ, בערך עכשיו, אלול, אב אלול. ולפני זה הם נקראים מתוקים מאוד, כי היו בשמש כל כך הרבה זמן. כך אני חושב. בקיצור, זה נקרא קיץ, כך כתוב בטרם קיץ, מה זה קיץ? קיץ אני חושב שזה זה.

וזה הדזרט, כמו סך… זה הדזרט להקב״ה. שבימים שאין הרבה קרבנות יחיד, לא באים הרבה קרבן תודות וכדומה, מביאים קרבן חובה, זה לא למלא. זה יותר כמו שלא צריך בכלל, כבר היה הכל, אבל מביאים כבר, יודע מה זה כבר. בכל מקרה, הרמב״ם… איי, אני מבין עדיין למה זה נקרא קיץ המזבח. איי, איי, סליחה, זה משהו תורה. כך מביא הרמב״ם, אומרים, אבל אני לא יודע, אולי יש אולי פשט טוב יותר למה זה נקרא קיץ המזבח. בכל מקרה, זה מביאים, טוב מאוד.

הלכה י — כששקלים לא מספיקים

מה זה להיפך? אה, רואה מה זה להיפך? נניח שלא היה מספיק. כן, להיפך. שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור. סיימו, הלשכה כבר נעשתה ריקה, וצריך עוד להביא עוד קרבנות ציבור. מה עושים? מוציאין את הראוי מקדשי בדק הבית. לוקחים כסף משם שנמצא לקדשי בדק הבית. אנשים התנדבו לבנות, לשפץ את קדשי בדק הבית, ומעלים את הכסף. זה אומר שהכסף נעשה עכשיו יותר חשוב. קדשי בדק הבית פחות חשוב מקרבנות ששמים ממש על המזבח.

הלכה: שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור

דובר 1: מה זה להיפך?

דובר 2: אה, רואה מה זה להיפך? נניח שלא היה מספיק. כן, להיפך, שקלים שלא יספיקו להם לכל קרבנות הציבור. סיימו, הלשכה כבר נעשתה ריקה, וצריך עוד להביא עוד קרבנות ציבור. מה עושים? מוציאין את הראוי מקדשי בדק הבית. לוקחים כסף משם שנמצא לקדשי בדק הבית. אנשים התנדבו לבנות, לשפץ את קדשי בדק הבית, ומעלים את הכסף.

זה אומר, הכסף נעשה עכשיו יותר חשוב. קדשי בדק הבית פחות חשוב מקרבנות ששמים ממש על המזבח. מותר לקחת משהו שנתנו לצדקה חלשה יותר ולתת לצדקה טובה יותר. אבל להיפך אי אפשר.

אבל אין בדק הבית מוציאין את הראוי מקדשי המזבח. אם צריך לשפץ משהו בבית המקדש, אין מספיק כסף בבדק הבית, אי אפשר ללכת לקחת מהכסף שהקדישו למזבח, כי המזבח יותר חשוב, זה יותר ישיר לקדושה. טוב מאוד.

—

הלכה: משבא ראש חדש ניסן — תרומה חדשה לקרבנות

דובר 2: עכשיו אנחנו הולכים ללמוד את ההלכה שמה? שצריך להביא קרבנות חדשים, ומה עושים עם הישנים. כבר, אנחנו למדנו שמחצית השקל החדשה הולכת לשנה של הקרבנות.

אומר הרמב״ם, משבא ראש חדש ניסן, אחד באדר מתחילים שקלים, ואחד בניסן זה כבר תאריך הסיום. אז מאז אין מקריבין קרבנות הציבור אלא מתרומה חדשה. עדיין יש כסף ישן, נמצא עוד בלשכה, אבל לא לוקחים מאותו כסף ישן, לוקחים מהחדש. אם עדיין נמצא, כן. אם לא באה חדשה, אם איכשהו עדיין לא הגיע הכסף החדש, אז אי אפשר לעמוד, לוקחים כן מהכסף הישן.

בהמות לתמידים מתרומה ישנה — פודין אותן

לפיכך, אם הגיע ראש חדש ניסן ויש עמהן בהמות לתמידים מתרומה ישנה, עדיין יש בהמות לקרבן תמיד מהתרומה הישנה. כאן מדברים לא רק שיש כסף, אלא כבר קנו גם בהמות מהכסף. מה עושים עם הבהמות? עושים כך: פודין אותן ויוצא לחולין, פודים, מוכרים אותן, והכסף נעשה קודש, והבהמה נעשית חול. אף על פי שאין תמימין.

תרגום לעברית

בדרך כלל כשפודים בהמה יש איזה דין של… לא, בדרך כלל בהמה שהיא קודש אסור לפדות אותה אלא אם יש לה מום שאי אפשר להקריב אותה. אז כן פודים אותה, אפילו היא כן. אבל מה עושים? כן.

מה עושים עם הכסף? תרומת ישן נשאר לקיץ המזבח. הכסף הולך להיות לקיץ המזבח. מהכסף של הכסף קונים בחזרה בהמות. בסוף נשארת אותה רמת קדושה. כלומר, זה כסף שהיה לבהמות תמידים, עכשיו זה הולך להיות לבהמות קיץ המזבח.

דיון: מדוע מותר לפדות את הבהמות?

דובר 1: איך, איך מותר? איך מותר לפדות את הבהמות שכבר היו קדושות לתמידים?

דובר 2: התירוץ הוא… אבל יכול להיות שזה גם קצת דאונגרייד, כי מה שצריך ללכת תמידים לתמיד זה יותר חשוב מקרבן. הוא פודה לגמרי את הבהמות. מהכסף הוא קונה הוא קונה. כי הכסף נשאר קודש, ומהכסף הוא קונה קיץ המזבח. אם הבהמות הוא שולח לחולין.

אז, תנאי בית דין הוא על כל הבהמות שלוקחין לתמידים שאם לא יהיו צריכים להם. בית דין עושה תנאי, כשקונים את הבהמות, שאם יצטרכו אם יש כמה שצריך את זה. ואם לא, זה יצא לחולין, והכסף אז… כסף זה הדבר השני. כסף זה פשוט כי זה כסף ממחצית השקל.

דובר 1: אבל למה אי אפשר לקחת את הבהמות עצמן להקריב לקיץ המזבח?

דובר 2: לא ברור. כי הבהמות כבר לקחו לתמידים ולהקריב לקיץ המזבח זה יהיה רמה חלשה יותר של קדושה. אפשר לפדות אותן, אפשר לקנות בחזרה מאותן בהמות מחר בכל אופן.

דובר 1: טוב, אבל למה צריך בכלל למכור? למה לא לוקחים את הבהמות? ואומרים, אוקיי, במקום להקריב אותן לתמיד, יקריבו אותן לקיץ המזבח.

דובר 2: אני לא יודע, נראה שזה כבר נעשה קודש, זה כבר נעשה תמיד כאילו. אפשר לפדות אותן. אני לא יודע אם תמיד זה מדרגה גדולה יותר מקיץ המזבח. תמיד זה בטוח מדרגה גדולה יותר. חובה, וקיץ המזבח זה רק כזה. זה הדבר. יצא לחולין לא אומר שזה הולך בקלות לחולין. זה כל כך ישיר שמותר לפדות אותן. רק עם פדיה כך.

דובר 1: בדיוק למה, אבל כל הדברים האלה שכתוב בית דין מתנה, לא אומר שבית דין צריך לעמוד ולעשות ולחלום לשנים. בית דין אומר לומר מה היה שאחד מבין.

דובר 2: כן, ההוראות לא הולכות ככה. וכה חינו אותן? אותו דבר עשינו כן, הלאה. אז זה מגבי הבהמות, התמידים, וכן היה עושין.

—

הלכה: מותר הקטורת

דובר 2: כן, אומר הרמב״ם, ואתה וכך היה עושין ומותר הקטורת. קטורת גם כן, לכאורה, לומדים, קטורת באה מה… כן, וכן היה עושין ומותר הקטורת. מכסף מחצית השקל קונים הרבה קטורת. אבל מה קורה כשנשאר עודף קטורת? כי הרי לקחו מלא חפניו, ותמיד נשאר קצת עודף. תמיד מילאו יותר כדי שיוכלו לקחת מלא חפניו, ונשאר.

דובר 1: כן, אתה זוכר אבל לא רק את זה, שהיו עושים כמו שלומדים כל יום בקטורת, היו עושים מנה גדולה של קטורת כל שנה. אני לא יודע מתי, כל שנה עשו… משלוש מאות ששים וחמישה מנים, ושלושים מנים יתרים שמהן מכניס כהן גדול, כן? כלומר, מלא חפניו ביום הכיפורים, כל יום לוקחים כף. אז, מבין? יוצא שאם הייתה שנה פשוטה, לא הייתה מעוברת, היה יותר. נשאר. כל שנה, מה שנכון?

דובר 2: כן. כל שנה רגילה עשו שלוש מאות ששים וחמישה, שלוש מאות שישים ושמונה, כי פלוס יום כיפור, ונשאר לשנה הבאה, אם לא הייתה שנת עיבור, נשאר לפחות אחד עשר חתיכות קטורת. אז מה עושים?

דובר 1: כן, מה עושים עם הקטורת העודפת?

הסדר של מחללין מותר הקטורת

דובר 2: אומר הרמב״ם כך, משהגיע ראש חודש ניסן, השנה החדשה, אז… מהשנה החדשה קונים קטורת חדשה. נשארים עכשיו עם קטורת ישנה. ומחללין אותה על שכר האומנין. למדנו קודם שמשלמים כסף לעושי הקטורת. אוקיי. אז לוקחים את… לוקחים את הקטורת ומוכרים אותה, האומנים שמקבלים את השכר קונים את הקטורת העודפת. וחוזרים ונותנים שכרן לקיץ המזבח. הכסף הולך גם, כמו שכל הכסף הולך לשיריים, הולך לקיץ המזבח.

הולכים האומנים והם מוכרים את מותר הקטורת בחזרה לבית המקדש, וזה נעשה כמו קטורת טרייה. ונותנין לאומנין מותר הקטורת בשכרן. האומנים צריכים עוד לקבל כסף. אז במקום הכסף, את כספם לקחו וזה ניתן לקיץ המזבח. מה עושים? נותנים להם את הקטורת העודפת. הם לוקחים את כל הקטורת, זה בשכרם לוקחים את זה, והם הולכים והם מוכרים את מותר הקטורת לגבאים של בית המקדש, ועושים את זה אז קטורת טרייה. חוזרים ולוקחים הקטורת מהם בתרומה חדשה כדי להקריבה. עושים מותרים חדשים.

דיון: למה עושים את זה דרך שכר האומנין?

דובר 1: מה זה ככה? אי אפשר לקחת קטורת ישנה, צריך לקחת קטורת שקנו עכשיו לכבוד השנה החדשה. אבל לא צריך עכשיו ללכת… מה עושים עם מותר הקטורת? אי אפשר להשליך את זה.

דובר 2: יש חידוש מעניין כזה שעושים. לוקחים את כסף הקטורת, ומחללים אותו על כסף שהאומנים צריכים לקבל. זה כסף הקטורת. אצל הקטורת עצמה, כן, איך פודים אותה. בקיצור, לוקחים את הקטורת, ומה? האומן. והאומן נותן כסף. או הכסף שמקודש לאומן, כן, שהגזבר יש לו כסף שעומד שם על המעטפה. בקיצור, זה כסף אחד, כן.

והולכים, מה עושים עכשיו עם הכסף? הכסף עושים כמו כל כסף אחר ממותר, ומאיפה מקבלים עכשיו האומנים כסף? הם נתנו את הכסף לקיץ המזבח. האומנים מקבלים את הקטורת, הקטורת שנעשו עכשיו חולין. מקבלים עכשיו את הקטורת, והם הולכים והם מוכרים אותה לגזבר של בית המקדש לקטורת חדשה. הם מקבלים כסף, והקטורת נעשית עכשיו קטורת חדשה שקנו עכשיו לשנה החדשה. מוכרים אותה שוב, מוכרים אותה שוב. זו הנקודה.

דובר 1: למה עושים את זה בדרך הזו?

דובר 2: כתוב שם במפרשים שזו דרך יותר מכובדת לשלם לעושי הקטורת. אבל just to be clear, חוץ מזה ששולמים להם ככה כאילו, יש גם דבר פשוט, מוכרים את זה, מבין.

שלוש נקודות אפשר לומר כאן. אחת, שכסף המותר הולך לקיץ המזבח, כמו כל כסף מותר ממחצית השקל הקודמת. הנקודה השנייה היא שהקטורת החדשה היא מהשנה החדשה הלאה, כי הקטורת הקודמת נגמרה. קונים אותה בחזרה. והנקודה השלישית היא ששכר האומנים מקבלים לא ישירות מכסף מהלשכה.

צריך לדעת בדיוק עושה הקטורת עדיף שהוא לא מקבל את הארגע. לא כתוב שתמיד הוא לא מקבל כסף ככה. זה עם השנה. הוא יכול לקבל כסף סתם ככה. הוא מקבל כסף סתם ככה. אז עושים את זה עם שכר האומנים.

דובר 1: למה עושים את זה עם שכר האומנים ולא עם סתם כסף כזה? מה נכנסים האומנים כאן? זה כאילו שייכות.

דובר 2: בעצם, מה שמחפשים כאן למכור, כשמבינים, אנחנו רוצים להשתמש באותה קטורת, אנחנו לא רוצים שהקטורת תלך לחולין. למה לא? משהו אין שום דרך. אז בא הסוף, הבוא מצווה, חדא, ווטאבר, הקטורת אין לה שום קטורת. עשו את הקטורת.

דובר 1: לא, הרי עשו את זה עם החשבון, הרי עשו את הקטורת. שלוש מאות ששים וחמישה. יוצא, כשיהיה עיבור, אנחנו חייבים לקבל את הקטורת, כי לא יהיה מספיק. אומר, אפשר לעשות עוד?

דובר 2: אני לא יודע, הסדר הולך משהו ככה. אז צריך את זה אבל אי אפשר להשתמש מהתרומה הישנה, צריך למכור ולקנות בחזרה לתרומה חדשה. ובינתיים נותנים עוד לאומן כסף בשביל זה. אני לא יודע למה זה יוצא. למה זה יוצא? מציג את זה ככה? אני זוכר במפרש של המשנה שזה יותר כבוד שלא נותנים כסף ישירות מהלשכה.

דובר 1: צריך לדעת למה כל האחרים, העניים… כל שנה נותנים לו כן כסף, אבל זה אני אומר, רק פעם אחת בשנה נותנים לו לא כסף. זה כבוד השנה שלהם. מקצת קטורת? אני לא יודע כאן. אתה יודע משהו את הערך של בורא׳ש קרשינא?

דובר 2: אין לי מושג. אז. אוקיי. יש דרמה.

דובר 1: על מי? אני לומד ראש חודש אם עדיין לא יכנס הכסף החדש.

דובר 2: לא, אז הלאה אי אפשר לקרוא. לא, אם כבר יכנס מחצית השקל החדשה. אם אמרו אותה הלכה כמו הקרבנות, הוא מתכוון לומר אותה הלכה שזה לא מעכב, אפשר לקחת אם אין חדש, אפשר מהישן.

—

סיכום: שלושת החלקים של הלכות שקלים

דובר 2: וכאן סיימנו את ההלכות של שקלים. כלומר, שקלים זה בעצם שלוש הלכות אחרות. כלומר, יש את ההלכות שיהודי צריך להפריש שקלים, כן? שתי הלכות אחרות, כי ההלכות, כן? מה למדנו?

שיהודי צריך להפריש שקלים, מי צריך להפריש, וכמה, וכן הלאה. אה, שתיים, שלוש, אני רוצה לומר שלוש. כן. אחר כך יש את סדר התרומה, סדר איפה מביאים את הכסף, וכל הכיפות, וכל מיני מעשיות. והדבר השלישי זה מה עושים עם זה.

בינתיים יש עוד הלכות, מה קורה אם זה אבד, או נגנב, וכדומה. אבל אלו שלושת החלקים של הלכות שקלים. צריך לתת שקלים, יש סדר שלם של, ועושים עם זה משהו, קונים עם זה קרבנות, וכל הדברים האחרים שלמדנו עכשיו בחלק הזה, ובזה מסיימים אנחנו ברוך רחמנא דסייען. סיון.

—

ברוך רחמנא דסייען

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום הלכות שקלים פרק ד׳ — רמב״…

…