הלכות שקלים פרק ב

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

אין דעם שיעור לערנט מען די צווייטע פרק פון הלכות שקלים וועגן דעם סדר פון קאלעקטן די מחצית השקל געלט. דער רמב"ם באשרייבט די ספעציעלע תיבות (פושקעס) אין יעדע שטאט און די דרייצן שופרות אין בית המקדש, וויאזוי מ'לייגט די געלט אין די לשכה, און דעם גאנצן סדר פון תרומת הלשכה וואס מ'טוט דריי מאל א יאר. ס'ווערט אויך דורכגענומען די דינים פון וועמען קען זיין דער תורם און די זהירות'ן כדי צו פארמיידן חשד, ווייל "והייתם נקיים מה' ומישראל".

⏱️ Chapters

(00:00) הקדמה: פון מצוות שקלים צו סדר הגביה

(01:13) הלכה א: די שולחנות און די תיבות אין יעדע מדינה

(04:29) הלכה ב: די דרייצן שופרות אין בית המקדש

(10:30) הלכה ב (המשך) — מותרות די 13 תיבות

(13:28) הלכה ג — שליחת שקלים למקדש, צירוף לזהב

(14:57) הלכה ד — לשכה, קופות, תרומת הלשכה און שירי הלשכה

(17:52) הלכה ה — שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה

(19:10) הלכה ו — סדר התרומה

(19:57) הלכה ז — דער סדר פון תרומת הלשכה: וויאזוי מ'נעמט ארויס פון די קופות

(22:35) הלכה ח — סדר הסימון פון די קופות קטנות: א׳ ב׳ ג׳

(26:04) הלכה ט — לשם וועמען איז יעדע תרומה

(28:17) הלכה י — כוונת התורם: אויף אלע שקלים

(28:57) הלכה יא — דינים פון דעם תורם'ס קליידונג

(29:31) תפילין וקמיע – פארוואס מ'האט זיי נישט ערלויבט

(30:05) קשיא: פארוואס נאר דער תורם? – די דיינעמיקס פון חשד

(31:06) דער רמב"ם ווייטער: מדברים היו עמו

(31:53) דער מקור: "והייתם נקיים מה' ומישראל"

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

כֵּיצַד כּוֹנְסִין הַשֻּׁלְחָנִים אֶת הַשְּׁקָלִים בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה. מַנִּיחִין לִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי תֵּבוֹת שׁוּלֵי הַתֵּבָה רְחָבִין מִלְּמַטָּה וּפִיהָ צַר מִלְּמַעְלָה כְּמִין שׁוֹפָר כְּדֵי שֶׁיַּשְׁלִיכוּ לְתוֹכָן וְלֹא יִהְיֶה אֶפְשָׁר לִקַּח מֵהֶן בְּנַחַת. וְלָמָּה עוֹשִׂין שְׁתֵּי תֵּבוֹת. אַחַת שֶׁמַּשְׁלִיכִין בָּהּ שְׁקָלִים שֶׁל שָׁנָה זוֹ. וְהַשְּׁנִיָּה מַנִּיחִין בָּהּ שִׁקְלֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. שֶׁגּוֹבִין מִמִּי שֶׁלֹּא שָׁקַל בְּשָׁנָה שֶׁעָבְרָה:

וּבַמִּקְדָּשׁ הָיָה לִפְנֵיהֶם תָּמִיד שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תֵּבוֹת. כָּל תֵּבָה כְּמִין שׁוֹפָר. רִאשׁוֹנָה לְשִׁקְלֵי שָׁנָה זוֹ. שְׁנִיָּה לְשִׁקְלֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה. שְׁלִישִׁית לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו קָרְבַּן שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד עוֹלָה וְאֶחָד חַטָּאת מַשְׁלִיךְ דְּמֵיהֶן לְתֵבָה זוֹ. רְבִיעִית לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עוֹלַת הָעוֹף בִּלְבַד מַשְׁלִיךְ דָּמֶיהָ לְתֵבָה זוֹ. חֲמִישִׁית לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לִקְנוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה בָּהֶן. שִׁשִּׁית לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לִלְבוֹנָה. שְׁבִיעִית לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב זָהָב לַכַּפֹּרֶת. שְׁמִינִית לְמוֹתַר חַטָּאת כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ מָעוֹת לְחַטָּאתוֹ וְלָקַח חַטָּאת וְהוֹתִיר מִן הַמָּעוֹת יַשְׁלִיךְ הַשְּׁאָר לְתוֹכָהּ. תְּשִׁיעִית לְמוֹתַר אָשָׁם. עֲשִׂירִית לְמוֹתַר קִנֵּי זָבִים וְזָבוֹת וְיוֹלְדוֹת. אַחַת עֶשְׂרֵה לְמוֹתַר קָרְבְּנוֹת נָזִיר. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְמוֹתַר אֲשַׁם מְצֹרָע. שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לְמִי שֶׁהִתְנַדֵּב מָעוֹת לְעוֹלַת בְּהֵמָה:

וְשֵׁם כָּל דָּבָר שֶׁיִּהְיוּ מָעוֹתָיו בְּתוֹךְ הַתֵּבָה כָּתוּב עַל הַתֵּבָה מִבַּחוּץ. וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כָּל הַמּוֹתָרוֹת שֶׁיִּקָּרְבוּ עוֹלַת בְּהֵמָה. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁכָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בְּשֵׁשׁ הַתֵּבוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלַת בְּהֵמָה וְעוֹרוֹתֶיהָ לַכֹּהֲנִים כִּשְׁאָר כָּל הָעוֹרוֹת. וְכָל הַמָּעוֹת שֶׁבְּתֵבָה שְׁלִישִׁית לִקַּח בָּהֶן עוֹפוֹת חֶצְיָן עוֹלוֹת וְחֶצְיָן חַטָּאוֹת. וְשֶׁבָּרְבִיעִית כֻּלָּן עוֹלַת הָעוֹף:

בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה כְּשֶׁגּוֹבִין הַשְּׁקָלִים מְשַׁלְּחִין אוֹתָן בְּיַד שְׁלוּחִים לַמִּקְדָּשׁ. וְיֵשׁ לָהֶם לְצָרֵף אוֹתָן בְּדִינְרֵי זָהָב מִפְּנֵי מַשּׂאוֹי הַדֶּרֶךְ. וְהַכּל מִתְקַבְּצִין לַמִּקְדָּשׁ וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּלִשְׁכָּה אַחַת מִן הַלְּשָׁכוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְסוֹגְרִין כָּל דַּלְתוֹתֶיהָ בְּמַפְתְּחוֹת וְחוֹתְמִין עָלֶיהָ חוֹתָמוֹת וּמְמַלְּאִין מִכָּל הַשְּׁקָלִים שֶׁיִּתְקַבְּצוּ שָׁם שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת גְּדוֹלוֹת שִׁעוּר כָּל קֻפָּה כְּדֵי שֶׁתָּכִיל תֵּשַׁע סְאִין וְהַשְּׁאָר מַנִּיחִין אוֹתוֹ בַּלִּשְׁכָּה. וְזֶה שֶׁבְּתוֹךְ הַקֻּפּוֹת הוּא הַנִּקְרָא תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וְזֶה שֶׁיִּשָּׁאֵר שָׁם יֶתֶר עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּקֻּפּוֹת הוּא הַנִּקְרָא שְׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה:

בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי קֹדֶם יוֹם טוֹב אוֹ אַחֲרָיו. וְקֹדֶם עֲצֶרֶת בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם. וְכֵיצַד תּוֹרְמִין אוֹתָהּ. אֶחָד נִכְנַס לִפְנִים מִן הַלִּשְׁכָּה וְהַשּׁוֹמְרִין עוֹמְדִים בַּחוּץ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם אֶתְרֹם וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ תְּרֹם תְּרֹם תְּרֹם שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים. וְאַחַר כָּךְ מְמַלֵּא שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת קְטַנּוֹת כָּל קֻפָּה מֵהֶן מְכִילָה שָׁלֹשׁ סְאִין מֵאוֹתָן שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וּמוֹצִיאָן לַחוּץ כְּדֵי לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן עַד שֶׁיִּכְלוּ. וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתָן הַשָּׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַקְּטַנּוֹת מִן שָׁלֹשׁ גְּדוֹלוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה קֹדֶם עֲצֶרֶת וּמִסְתַּפְּקִין מֵהֶן עַד שֶׁיִּכְלוּ:

וְחוֹזֵר וּמְמַלֵּא אוֹתָן פַּעַם שְׁלִישִׁית מִן הַשָּׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּתִשְׁרֵי וּמִסְתַּפְּקִין מֵהֶן עַד שֶׁיִּכְלוּ עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן תּוֹרְמִין מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה. לֹא הִסְפִּיקוּ לָהֶן הַשְּׁקָלִים שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְכָלוּ עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ נִיסָן חוֹזְרִין וְתוֹרְמִין מִשְּׁיָרֵי הַלִּשְׁכָּה:

שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁהוּא תּוֹרֵם בָּהֶם וּמוֹצִיאָן לַחוּץ כָּתוּב עֲלֵיהֶן אָלֶ"ף בֵּי"ת גִּימֶ"ל כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּפְּקוּ מִן הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁתִּכְלֶה. וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּפְּקִין מִן הַשְּׁנִיָּה. וְאַחַר כָּךְ מִסְתַּפְּקִין מִן הַשְּׁלִישִׁית. וְתוֹרֵם רִאשׁוֹנָה מִן הַקֻּפָּה הָאַחַת הַגְּדוֹלָה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּמִטְפַּחַת. וְתוֹרֵם הַשְּׁנִיָּה מֵהַקֻּפָּה הַגְּדוֹלָה הַשְּׁנִיָּה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּמִטְפַּחַת. וְתוֹרֵם הַשְּׁלִישִׁית מִן הַקֻּפָּה הַגְּדוֹלָה הַשְּׁלִישִׁית וְאֵינוֹ מְחַפֶּה אוֹתָהּ בְּמִטְפַּחַת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת שֶׁבָּהּ סִיֵּם. וְיַתְחִיל מִמֶּנָּה בַּתְּחִלָּה בְּפַעַם שְׁנִיָּה כְּשֶׁיִּכָּנֵס קֹדֶם עֲצֶרֶת. וְתוֹרֵם הָרִאשׁוֹנָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיְתָה מְגֻלָּה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ. וְתוֹרֵם הַשְּׁנִיָּה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁתָּרַם מִמֶּנָּה בָּרִאשׁוֹנָה תְּחִלָּה וּמְחַפֶּה אוֹתָהּ. וְתוֹרֵם הַשְּׁלִישִׁית מִן הַגְּדוֹלָה הַסְּמוּכָה לָהּ וְאֵינוֹ מְחַפֶּה אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיַּתְחִיל מִמֶּנָּה בַּתְּחִלָּה בְּפַעַם שְׁלִישִׁית כְּשֶׁיִּכָּנֵס בְּתִשְׁרֵי. עַד שֶׁנִּמְצָא תּוֹרֵם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית הַקְּטַנּוֹת מִכָּל אַחַת וְאַחַת מִן הַגְּדוֹלוֹת:

כְּשֶׁהוּא תּוֹרֵם שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת אֵלּוּ תּוֹרֵם אֶת הָרִאשׁוֹנָה לְשֵׁם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְהַשְּׁנִיָּה לְשֵׁם הַכְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין לָהּ וּלְשֵׁם כָּל (אֶרֶץ) יִשְׂרָאֵל. וְהַשְּׁלִישִׁית לְשֵׁם בָּבֶל וּלְשֵׁם מָדַי וּלְשֵׁם הַמְּדִינוֹת הָרְחוֹקוֹת וּלְשֵׁם שְׁאָר כָּל יִשְׂרָאֵל:

כְּשֶׁהוּא תּוֹרֵם מִתְכַּוֵּן לִתְרֹם עַל הַגָּבוּי שֶׁיֵּשׁ בַּלִּשְׁכָּה. וְעַל הַגָּבוּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לַלִּשְׁכָּה. וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ הַשְּׁקָלִים שֶׁהוֹצִיאָן לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן כַּפָּרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וּכְאִלּוּ הִגִּיעוּ כָּל שִׁקְלֵיהֶן לַלִּשְׁכָּה וְנִתְרְמָה מֵהֶן תְּרוּמָה זוֹ:

כְּשֶׁיִּכָּנֵס הַתּוֹרֵם לִתְרֹם לֹא יִכָּנֵס בְּבֶגֶד שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחְבּוֹת בּוֹ כֶּסֶף וְלֹא בְּמִנְעָל וְלֹא בְּסַנְדָּל וְלֹא בִּתְפִלָּה וְלֹא בְּקָמֵעַ שֶׁמָּא יַחְשְׁדוּ אוֹתוֹ הָעָם וְיֹאמְרוּ הֶחְבִּיא מִמְּעוֹת הַלִּשְׁכָּה תַּחְתָּיו כְּשֶׁתְּרָמָהּ. וּמְדַבְּרִים הָיוּ עִמּוֹ מִשָּׁעָה שֶׁיִּכָּנֵס עַד שָׁעָה שֶׁיֵּצֵא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתֵּן לְתוֹךְ פִּיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּזְהָרִים כָּל כָּךְ עָנִי אוֹ מִי שֶׁהוּא נִבְהַל לַהוֹן לֹא יִתְרֹם מִפְּנֵי הַחֲשָׁד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לב כב) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל":

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור – הלכות שקלים פרק ב

הקדמה צום פרק

פרק א האט געהאנדלט וועגן דער עיקר מצוה פון מחצית השקל – ווער איז מחויב, וואס עס איז. פרק ב לערנט דעם סדר פון גביה – וויאזוי מ׳קאלעקט די געלט, וואו זי גייט, און דער גאנצער פראצעס פון תרומת הלשכה.

[דרשה:] אן שקלים איז נישטא קיין קרבנות. ווען דער ציבור איז קליין דארף מען גרעסערע נדבות – דער „אחד שנותן כנגד כולם.” כאטש העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, האט מען קיינמאל נישט אפגעזאגט עקסטרע געלט – „נעמט, נעמט, נעמט.”

—

הלכה א – דער סדר פון קאלעקטן שקלים: די שולחנות און די תיבות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כיצד? כשהכניסו השולחנים… מניחין לפניהם שתי תיבות, רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה כמין שופר… כדי שישליכו לתוכן ולא יהא אפשר ליקח מהן בנחת.

פשט: אין יעדע שטאט אין ארץ ישראל האבן די שולחנים (בענקערס/געלט-טוישערס) געשטעלט צוויי באקסן מיט א שמאלע עפענונג אויבן און ברייט אונטן (ווי א שופר), כדי מ׳זאל קענען אריינווארפן געלט אבער נישט ארויסנעמען.

חידושים:

1. פארוואס צוויי תיבות? דער רמב״ם ערקלערט: אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, והשניה… שקלי שנה שעברה – פאר די וואס האבן נישט באצאלט פאריגע יאר. אפילו נאכ׳ן קאלעקטן א גאנץ יאר, האט מען נעקסטע יאר נאך אלץ געדארפט א באזונדערע באקס פאר די „שלעפערס.”

2. דער חוב בלייבט – ראיה אז שקלים איז א ממון-חוב: דאס וואס מ׳קאלעקט שקלי שנה שעברה ווייזט אז דער חיוב שקלים איז נישט עבר זמנו בטל קרבנו – עס איז א ממון-חוב וואס בלייבט שטיין. ווען מ׳וואלט געזאגט אז יעדע יאר איז א באזונדערע מצוה, וואלט מען געמיינט אז די אלטע יאר איז אוועק. אבער דאס וואס מ׳איז נאך גובה ווייזט אז דער ענין איז אז עס זאל אלעמאל זיין – דער איד איז א שותף אין די קרבנות פון גאנץ יאר, און אין חשבון אז ער וועט צאלן, האט מען שוין פאר אים מקריב געווען. ער בלייבט אבער מחויב אויסצוצאלן. (דאס ווערט געברענגט אלס ראיה צו א טעאריע פון דעם פריערדיגן שיעור.)

—

הלכה א (המשך) – די דרייצן שופרות אין בית המקדש

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ובמקדש היו לפניו תמיד שלש עשרה תיבות… כמין שופר. אויף יעדע תיבה איז געווען געשריבן פון דרויסן וואס איר צוועק איז.

פשט: אין בית המקדש אליין זענען געווען 13 שופר-באקסן, יעדע פאר אן אנדער צוועק, מיט א שילד פון דרויסן כדי מ׳זאל זיך נישט אויסמישן.

חידושים:

1. וואס מיינט „תמיד”? אפשר מיינט „תמיד” א גאנץ יאר, נישט נאר ביי רגלים – ווייל א חלק פון די שופרות זענען נישט דווקא פאר שקלים. אנדערש, אפשר איז עס נאר ביי עולה לרגל ווען אידן זענען זיך צוזאמגעקומען.

2. די ערשטע צוויי שופרות – ווי אומעטום: (1) שקלים פון דעם יאר, (2) שקלים פון פאריגע יאר.

3. דריטע שופר – קינים (תורים ובני יונה): פאר אלע וואס זענען מחויב צוויי פייגלעך (אחד עולה ואחד חטאת) – זב, נזיר, מצורע, יולדת, נשבע שבועת העדות, טמא מקדש – זעקס סארטן. א חלק זענען עולה ויורד קרבנות.

וויכטיגער חידוש וועגן דעם סדר פון קינים: דער נארמאלער סדר איז געווען אז מ׳האט אריינגעלייגט געלט אין דער פושקע, און די כהנים האבן מקריב געווען – מ׳האט נישט געדארפט פערזענליך קומען מיט די פייגלעך. ביי בהמות אבער איז מען אפשר יא געקומען (וועגן סמיכה). דאס ערקלערט פארוואס ס׳איז דא א גאנצע מסכתא קינים – ווייל דער סדר איז געווען אנדערש ווי ביי בהמות.

4. פערטע שופר – עולת העוף בלבד: פאר א פרייוויליגע עולה פון א פויגל (נישט א חיוב-קרבן).

5. פינפטע שופר – עצים למערכה: פאר נדבות געלט פאר האלץ צום מזבח.

6. זעקסטע שופר – לבונה: פאר נדבות לבונה. ביי מנחות איז לבונה א חלק פון דעם קרבן וואס דער מקריב ברענגט – אבער דא רעדט מען פון א באזונדערע נדבה פון לבונה, וואס איז אן עקסטרע זאך וואס מ׳קען מנדב זיין.

7. זיבעטע שופר – זהב לכפורת: נדבות גאלד פאר כלי הקודש – ווייל מ׳האט אמאל געדארפט פארריכטן אדער איבערמאכן.

8. אכטע שופר – מותר חטאת: ווען איינער האט מקדיש געווען געלט פאר א חטאת, געקויפט א בהמה, און ס׳איז געבליבן איבער – די איבריגע געלט האט א קדושה (ווייל ער האט מקדיש געווען דעם גאנצן סכום) און גייט אין דעם שופר.

9. ניינטע שופר – מותר אשם: דאס זעלבע ביי אשם (ספק-עבירה).

10. צענטע שופר – מותר קיני זבים וזבות ויולדות: ווען מ׳האט מפריש געווען געלט פאר קינים און ס׳איז איבערגעבליבן. דא רעדט מען פון איינער וואס האט אליינס געקויפט (נישט אריינגעלייגט אין דער דריטער פושקע), און ס׳איז געווען ביליגער ווי ער האט געמיינט. אדער אפשר האט ער אוועקגעלייגט געלט במשך דעם יאר, און ביים קומען צו די פושקעס האט מען אים געזאגט דעם מארקעט-פרייז, און ער לייגט דעם חיוב-סכום אין איין פושקע און דעם מותר אין דער אנדערער.

11. עלפטע שופר – מותר קרבנות נזיר.

12. צוועלפטע שופר – מותר אשם מצורע.

13. דרייצנטע שופר – (נישט אויסדריקליך דיסקוטירט אין דעם חלק).

—

מותרות פון די שופרות – תנאי בית דין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ותנאי בית דין אז מותרות פון די לעצטע זעקס תיבות גייען לעולת בהמה, און די עורות גייען לכהנים ווי אלע אנדערע עורות. די דריטע תיבה (קני זבין וזבות) ווערט חציון — האלב עולה, האלב חטאת. און שבראו בביאת — כולן עולת בהמה.

פשט: א תנאי בית דין באשטימט אז איבעריגע געלט פון די לעצטע זעקס תיבות גייט פאר עולת בהמה. אויף יעדע פושקע איז געשטאנען פון דרויסן וואס דער צוועק איז, כדי מ׳זאל זיך נישט אויסמישן.

חידושים:

1. פארוואס דווקא עולת בהמה? ווייל עולת בהמה איז די העכסטע מדרגה — קודש קדשים, אינגאנצן לגבוה, לשמים. מ׳קען נישט נעמען געלט וואס איז געווען מנודב פאר א העכערע קדושה און עס אראפברענגען פאר עפעס נידעריגערס (ווי כהנים זאלן עסן). אבער עולת בהמה איז דער העכסטער, דערפאר קען מען אלעס ארויפהייבן צו דעם.

2. דער תנאי בית דין איז נויטיג ווייל דער מנדב האט אריינגעלייגט געלט פאר א ספעציפישן צוועק (למשל אשם, קן זב), און אן א תנאי בית דין וואלט מען נישט געקענט עס אויפנוצן פאר א אנדער קרבן. דער תנאי בית דין גיט די רשות צו שנה׳ן דעם צוועק.

3. נפקא מינה בנוגע עורות: הגם אז ווען מ׳וואלט געברענגט קני זבין וזבות (עופות) וואלט נישט געווען קיין עור, אבער ווייל דער תנאי בית דין מאכט עס צו עולת בהמה, באקומט עס אלע דינים פון עולת בהמה — אויך דער דין אז דער עור גייט פאר די כהנים.

4. די דריטע תיבה (קני זבין וזבות) ווערט צוגעטיילט האלב-האלב — ווייל יעדע קן איז צוויי עופות, איינס עולה און איינס חטאת, קומט אויס פערפעקט אז יעדער באקומט זיין חלק.

—

הלכה ב — שליחת שקלים למקדש, צירוף לזהב

דער רמב״ם׳ס ווערטער: בכל מדינה ומדינה כשגוברין השקלים משלחין אותן ביד שלוחים למקדש. ויש להם לצרף אותו מדינור הזהב.

פשט: ווען מ׳זאמלט צוזאמען די שקלים אין יעדע מדינה, שיקט מען עס מיט שלוחים צום מקדש. זיי האבן רשות צו טוישן די פילע קליינע כסף-מטבעות פאר גאלדענע מטבעות כדי נישט צו שלעפן א שווערע לאסט.

חידושים:

1. “יש להם” מיינט מותר/רשות, נישט חיוב. אין רמב״ם׳ס לשון מיינט “יש לו” קיינמאל נישט “זאל ער” (חיוב), נאר אלעמאל “מעג ער” / “יכול”. דאס איז א כללי׳דיגער יסוד אין לשון הרמב״ם.

2. פארוואס טוישט מען? כסף איז ביליגער ווי גאלד, אזוי אז א סך כסף-מטבעות קענען פארטוישט ווערן פאר א קלענערע, לייכטערע סומע אין גאלד. דאס איז פאראלעל צו מעשר שני — “וצרת הכסף בידך” — וואו די תורה אליין דערלויבט אויסצוטוישן כדי נישט צו שלעפן.

3. קיין קדושת הגוף אויף שקלים: שקלים האבן קדושת דמים (נישט קדושת הגוף), דערפאר קען מען זיי אויפטוישן אויף אנדערע מטבעות.

—

הלכה ג — לשכה, קופות, תרומת הלשכה און שירי הלשכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ומניחין אותו בלשכה אחת מלשכות שבמקדש, וסוגרין דלתותיה במפתחות וחותמין עליה חותמות. דערנאך: ממלאין מכל השקלים שנתקבצו שם שלש קופות גדולות, שיעור כל קופה כדי שתכיל תשע סאין. דאס וואס איז אין די קופות הייסט תרומת הלשכה, און דאס וואס בלייבט איבער אינדרויסן פון די קופות הייסט שירי הלשכה.

פשט: אלע שקלים ווערן אריינגעלייגט אין א באזונדערע לשכה, פארשלאסן מיט שליסלען און חותמות. פון דארטן פילט מען אן דריי גרויסע קופות (יעדע האלט 9 סאין). דאס אין די קופות = תרומת הלשכה; דאס איבעריגע = שירי הלשכה.

חידושים:

1. חותמות: דער חותם איז ווי א וואקס-זיגל (אזוי ווי א חותם פון א בריוו) — אויב מ׳ברעכט עס אויף, וועט מען זען אז עמיצער האט געעפנט. אין מסכת שקלים (לעצטער פרק) איז דא אסאך חותמות, אפילו ממונים איבער חותמות.

2. פארוואס דווקא 9 סאין? ס׳ווערט געפרעגט אבער נישט באענטפערט פארוואס חז״ל האבן באשטימט דעם פונקטליכן שיעור. ס׳ווערט צוגעגליכן צו באנק-פראקטיק — אז מ׳דארף האבן א פעסטן שיעור.

3. תרומת הלשכה vs. שירי הלשכה — דער יסוד: תרומת הלשכה (דאס אין די קופות) איז גענוג פאר א גאנץ יאר קרבנות — דאס איז דער עיקר צורך. שירי הלשכה (דאס איבעריגע) ווערט גענוצט פאר אנדערע זאכן (ווערט שפעטער אויסגעלערנט). דאס איז א כלל׳דיגער פרינציפ: אין יעדע “קאמפיין” בלייבט איבער שיריים, און מ׳נוצט זיי פאר צוגעגעבענע צוועקן. דער יסוד הייבט זיך אן ביי די לוחות — “פסולת לך” — מ׳טוט גוטע זאכן מיט די שיריים, אבער ס׳איז נישט דער עיקר צורך.

4. צוזאמענהאנג מיט גרייס פון כלל ישראל: ווען כלל ישראל איז קליינער, בלייבט וויניגער איבער פאר שירי הלשכה, ווייל מ׳דארף אלעמאל צוויי תמידין א טאג (מינימום), אבער ס׳איז וויניגער נדבות.

—

שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו, וקודם עצרת בחמשה עשר בו.

פשט: דריי מאל א יאר נעמט מען ארויס פון די לשכה: ר״ח ניסן, אנפאנג תשרי (פאר אדער נאך ראש השנה), און 15 טעג פאר שבועות.

חידושים:

1. “קודם יום טוב או אחריו” — מ׳טוט עס נישט אויף ראש השנה אליין (ווייל מ׳טאר נישט אין יום טוב — מוקצה). “קודם” מיינט ערב ר״ה, “אחריו” מיינט מוצאי ר״ה (צום גדליה, וכדומה). ס׳ווערט דיסקוטירט צי דאס מיינט ממש ר״ח תשרי אדער נאר בערך אנפאנג תשרי.

2. אינטערעסאנטע צייט-חלוקה: די חלוקה איז נישט גלייכמעסיג איבער׳ן יאר — פסח און עצרת (שבועות) זענען זייער נאנט אין צייט (בלויז ~7 וואכן), בעת פון תשרי ביז ניסן איז א האלב יאר. דאס ווערט נישט אויפגעלייזט.

3. 15 טעג פאר יעדע יום טוב: דער כלל איז 15 טעג פאר יעדע רגל.

—

סדר התרומה — וויאזוי מ׳נעמט ארויס פון די קופות

דער תורם גייט אריין

דער רמב״ם׳ס ווערטער: אחד נכנס לפנים מן הלשכה, והשומרים עומדים בחוץ.

פשט: איינער גייט אריין אין די לשכה, און שומרים שטייען דרויסן.

חידוש: דער צוועק איז אז ווען מ׳ברעכט אויף דעם חותם און עפנט די מפתחות, זאל קיינער נישט נוצן די געלעגנהייט צו גנב׳ענען.

ממלא שלש קופות קטנות

דער רמב״ם׳ס ווערטער: ממלא שלש קופות קטנות, כל קופה מהם מכילו שלש סאין, מאותן השלש קופות גדולות, ומוציאן לחוץ כדי להסתפק מהם עד שיכלו. וחוזר וממלא את השלש קופות הקטנות מן השלש הגדולות פעם שניה קודם עצרת… ופעם שלישית בתשרי… ובראש חודש ניסן תורמין תרומה חדשה.

פשט: דריי מאל א יאר (ניסן, שבועות, תשרי) נעמט מען ארויס פון די גרויסע קופות (ניין סאה יעדע) אין קליינע קופות (דריי סאה יעדע), און מ׳נוצט זיי ביז זיי ווערן אויסגעליידיגט. אין ראש חודש ניסן הייבט מען אן מיט נייע תרומה.

חידושים:

1. אויב ס׳ענדיגט זיך פאר ניסן: אויב די קופות גדולות ווערן אויסגעליידיגט פאר ראש חודש ניסן (למשל אינמיטן אדר), גייט מען צוריק און איז תורם משירי הלשכה — פון דעם געלט וואס איז געלייגט געווארן אין דער לשכה אבער נישט אין די דריי קופות גדולות. דער חשבון שטימט: דריי קופות גדולות מיט ניין סאה יעדע, דריי מאל דריי סאה ארויסגענומען — ס׳ליידיגט זיך אויס אלע דריי קופות גדולות.

סימון פון די קופות קטנות — א׳ ב׳ ג׳

דער רמב״ם׳ס ווערטער: שלש קופות הקטנות שהיה תורם בהן… כתוב עליהן א׳ ב׳ ג׳, כדי שיסתפקו מן הראשונה… ואחר כך מן השניה… ואחר כך מן השלישית.

פשט: אויף די קליינע קופות שטייט אויפגעצייכנט א׳ ב׳ ג׳ כדי מ׳זאל נוצן זיי מיט א סדר — ערשט די ערשטע, דאן די צווייטע, דאן די דריטע.

חידוש: מחלוקת אין משנה — תנא קמא זאגט אלף בית גימל (לשון הקודש), רבי ישמעאל זאגט בלשון יווני — אלפא ביתא גמלא. דער רמב״ם פסק׳נט ווי תנא קמא.

סדר הארויסנעמען פון די קופות גדולות — מיט מטפחת

דער רמב״ם׳ס ווערטער: תורם ראשונה עם הקופה האחת הגדולה, ומכפה אותה הגדולה במטפחת… והשניה מן הגדולה השניה ומכפה אותה… והשלישית מן הגדולה השלישית ואינו מכפה אותה, כדי שיהא ניכר שבה נתנו קרש ובעשיהם.

פשט: ביים ערשטן מאל (ניסן): מ׳נעמט פון קופה גדולה #1, דעקט זי צו מיט א מטפחת; דאן פון #2, דעקט צו; פון #3 לאזט מען אפן — אלס סימן אז פון דארט האט מען לעצט גענומען. ביים צווייטן מאל (שבועות) גייט מען אין פארקערטע סדר: מ׳נעמט ערשט פון #3 (וואס איז אפן), דעקט זי צו, דאן פון #1, דעקט צו, דאן פון #2 לאזט אפן. ביים דריטן מאל (תשרי) נעמט מען פון #2 (וואס איז אפן), אא״וו. ס׳קומט אויס אז מ׳נעמט ארויס פון אלע דריי גדולות, מכל אחת ואחת.

חידושים:

1. יעדע קופה איז איינמאל “ערשטע”: יעדע קופה גדולה איז זוכה צו זיין די ערשטע וואס מ׳נעמט פון איר איינמאל אין יאר. דאס איז א ענין פון כבוד — קיין קופה זאל נישט שטענדיג זיין “לעצטע.”

2. מחלוקת רמב״ם און ר׳ עובדיה מברטנורא: ס׳איז דא א מחלוקת פונקטליך וויאזוי דער סדר פון צודעקן גייט, אבער דער עיקר פרינציפ איז דער זעלבער.

3. פארוואס נישט אויסליידיגן איין קופה גאנץ? ווייל די מחצית השקל איז אן ענין פון אחדות — מ׳וויל אז אלע אידן פון אלע ערטער זאלן זיין רעפרעזענטירט אין יעדע תרומה.

—

הלכה ג — לשם וועמען איז יעדע תרומה

דער רמב״ם׳ס ווערטער: תורמין את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשניה לשם הכרכים המוקפין לה ולשם כל ישראל, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם המדינות הרחוקות ולשם שאר כל ישראל.

פשט: יעדע פון די דריי תרומות איז געווידמעט לשם א באזונדערע גרופע: (1) ארץ ישראל, (2) די נאנטע כרכים + כלל ישראל, (3) בבל, מדי, ווייטע מדינות + כלל ישראל.

חידושים:

1. פארוואס דריי תרומות בכלל? דער טעם איז פראקטיש: אידן פון ארץ ישראל ברענגען זייערע שקלים ביז ניסן; פון נאנטע כרכים ביז שבועות; פון ווייטע מדינות ביז סוכות. דעריבער האט מען דריי תקופות.

2. אבער למעשה איז אלעס פארמישט: אין פראקטיק ליגט אין אלע דריי קופות גדולות געלט פון אלע אידן — ס׳איז נישט אזוי אז קופה #1 האט נאר ארץ ישראל׳דיגע שקלים. אויב אכציג פראצענט אידן וואוינען אין ארץ ישראל, ווערן אלע דריי קופות אנגעפילט פון ארץ ישראל׳דיגע שקלים. אויך פון ווייטע פלעצער ברענגט מען זהב (נישט שקלים).

3. דער ענין איז כבוד, נישט פראקטיק: ס׳איז א זכר — מ׳ווייזט אז יעדער איד, אפילו פון די ווייטנס, האט א ספעציעלע תרומה פאר אים, אז מ׳ברענגט קרבנות פאר אים. ס׳איז אן ענין פון כבודם.

4. ריטשועל צורה ווי אלעס אין עבודה: מ׳לאזט עס נישט רענדאם — ס׳האט א צורה, א סדר, ווי אלעס אין עבודת בית המקדש. אבער אמת׳דיג איז יעדע תרומה פון יעדן אידן.

—

הלכה ד — כוונת התורם: אויף אלע שקלים

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשיהא תורם… מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה, ועל מה שביד הגבאים שעדיין לא הגיעו ללשכה, ועל עתידי גבייה — כדי שיהיו אלו השקלים שהוציא להסתפק מהם כפרה על כל ישראל, כאילו הגיעו כל שקלים ללשכה ונתרמה מהם תרומה זו.

פשט: דער תורם האט בכוונה אז ער איז תורם נישט נאר אויף וואס ליגט פיזיש אין דער לשכה, נאר אויך אויף וואס איז שוין ביי גבאים אין אנדערע שטעט, און אפילו אויף וואס מ׳וועט ערשט אין צוקונפט אייננעמען — כדי אז די קרבנות זאלן זיין א כפרה אויף כלל ישראל.

חידוש: דאס פארענטפערט פארוואס מ׳נעמט פאר א גאנץ יאר — מ׳האט א פושקע פון פאריעריגע שקלים ווייל מ׳האט אין זין “לעתיד ליגבות” — שקלים וואס וועלן ערשט קומען. דורך דער כוונה ווערט עס כאילו אלע שקלים זענען שוין דא.

—

הלכה ה — דינים פון דעם תורם׳ס קליידונג און פארהאלטן

דער רמב״ם׳ס ווערטער: כשיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחביא בו כסף, ולא במנעל ולא בסנדל, ולא בתפילין ולא בקמיע — שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממון הלשכה תחתיו כשתרם. מדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא, כדי שלא יתן לתוך פיו. אף על פי שנזהרים כל כך – עני, או מי שהוא נבהל להון – לא יתרום, מפני החשד, שנאמר “והייתם נקיים מה׳ ומישראל.”

פשט: דער תורם טאר נישט אריינגיין מיט קליידער/שיך/תפילין/קמיע וואו מ׳קען באהאלטן געלט, כדי צו פארמיידן חשד. מ׳האט מיט אים גערעדט כסדר בעת ער איז געווען אינעווייניג, כדי ער זאל נישט קענען לייגן געלט אין מויל. און טראץ אלע זהירות׳ן – אן ארימאן אדער איינער וואס איז נבהל להון (דעספערעט פאר געלט / קארג) זאל נישט זיין דער תורם, צוליב חשד.

חידושים:

1. תפילין זענען געווען ווייך: פון דעם וואס מ׳האט זיך געזארגט אז מ׳קען באהאלטן מטבעות אונטער תפילין, זעט מען אז תפילין פלעגן זיין ווייך – נישט אזא הארטע באקס ווי אונזערע הייַנטיגע תפילין. ביי אונזערע תפילין וואלט עס נישט געווען פראקטיש צו באהאלטן מטבעות דערונטער.

2. פארוואס נאר דער תורם? – א פראגע אויף דער גאנצער סיסטעם: פארוואס זארגט מען זיך אזוי שטארק דווקא פאר דעם איין מענטש וואס גייט אריין אין דער לשכה? אלע גבאים קענען פונקט אזוי גנב׳ענען, די לענדלער וואס ברענגען די צוגעמאכטע קופות קענען גנב׳ענען, און ביי דער צווייטער לשכה וואו מ׳קויפט קרבנות קען מען אויך גנב׳ענען!

תירוץ: עס האט צו טון מיט דער פסיכאלאגיע פון מענטשן. נארישע מענטשן וואס וועלן אייביג חושד זיין, ווייסן נישט די דיינעמיקס פון געלט. זיי טרעפן זיך איין קרבן – דער מענטש וואס איז באקאנט אלס דער תורם, וואס שטייט ביי די גרויסע פיילס געלט. דאס איז דער “וויזשועל” – מענטשן זעען דעם וואס שטייט ביי די גרויסע סומעס. אין פראקטיק האט דער סוחר בהמות אסאך מער אפארטוניטיס צו גנב׳ענען, ווייל ער האט נישט די גאנצע ריטשועל פון אויפזיכט, אבער ער שטייט נישט ביי דער דראמאטישער סצענע. דאס איז א פראקטישער חילוק צווישן ריעלע ריזיקע און פערסעפשאן.

3. צוויי סיבות פאר פסילה – עני און נבהל להון: דער רמב״ם ברענגט צוויי סוגים מענטשן וואס טאר נישט תורם זיין: (א) אן עני – ער איז ארים און האט א מאטיוו צו גנב׳ענען פון נויט, (ב) נבהל להון – איינער וואס איז דעספערעט פאר געלט, אדער קארג, האט ליב געלט. ביידע סיבות שאפן חשד, אפילו אויב דער מענטש איז ערליך.

4. “והייתם נקיים מה׳ ומישראל” – דער מקור און זיין דרשה: דער פסוק שטאמט פון בני גד ובני ראובן (במדבר לב:כב). דער פשט פון פסוק דארט איז אז בני גד ובני ראובן האבן צוגעזאגט סיי פאר׳ן אייבערשטן (א שבועה/תנאי) און סיי פאר כלל ישראל – אז אידן זאלן נישט האבן קיין טענות אויף זיי.

אבער די דרשה פון דער גמרא לערנט ברייטער: אפילו ווען דער אייבערשטער האט נישט קיין טענות (מ׳איז נישט עובר), אבער אידן האבן סתם טענות – אפילו נישט גערעכטע טענות – דארף מען מאכן זיכער אז מ׳זאל ריין זיין. דאס הייסט, דער חיוב פון “והייתם נקיים” גייט ווייטער ווי דער פשט – מ׳דארף זיך אפהיטן אפילו פון אומגערעכטפערטיגטן חשד.

משנה׳ס לשון — “שמא יעני… שמא יעשיר”: די משנה ברענגט: אויב ער ווערט ארעם, וועט מען זאגן ער איז באשטראפט געווארן פאר גנבה פון דער לשכה; אויב ער ווערט רייך, וועט מען זאגן ער האט זיך בארייכערט פון לשכה-געלט. אזוי אדער אזוי וועט מען רעדן — דעריבער מוז מען פארמיידן יעדן חשד.

מ׳קען פרעגן: ווער האט זיי געבעטן זיין משוגעים און טראכטן אזעלכע פאני חשבונות? אבער “והייתם נקיים” לערנט אונז אז דאס איז דער מענטש׳ס אחריות – צו פארמיידן אפילו דעם אנשיין פון עוולה.

תמלול מלא 📝

פרק ב: סדר התיבות והתרומות – וויאזוי מ׳קאלעקט די שקלים

הקדמה: פון מצוות שקלים צו סדר הגביה

אונז לערנען יעצט די צווייטע פרק פון הלכות שקלים. סאו די פריערדיגע פרק האבן מיר אונז געלערנט וועגן די עיקר מצוה פון מחצית השקל, ווער איז מחויב און וואס א מחצית השקל איז. דא גייען מיר אונז לערנען די סדר פון וויאזוי מ׳איז עס גובה און וואו די געלט גייט און אזוי ווייטער.

דרשה: די חשיבות פון די בעלי השקל

און פאר אונז גייען ווייטער ווילן אונז משבח זיין די בעל השקל, די וואס געבן די שקלים. יא, אויב ס׳איז נישטא קיין שקלים איז נישטא קיין… יא, ס׳איז נישטא קיין קמח, ס׳איז נישטא קיין תורה, ס׳איז נישטא קיין שקלים איז נישטא קיין קרבנות. יא, און אזוי ווי מיר האבן געלערנט, אז ווען ס׳איז דא א קליינע ציבור כלל ישראל וואס שטיצט עפעס, דארף מען געבן גרעסערע געלטער. דארף מען געבן דעם אחד שנותן כנגד כולם, אונזער חשוב׳ער יהודי, דער מחזיק השיעור. רבי יואל הלוי זאל די זכות התורה מגין זיין אז ער זאל קענען ווייטער געבן אלף פעמים ככה פאר תורה און פאר חסד. זייער געדענט.

ס׳איז טאקע אויך א גרויסע ענין אז יעדער איינער זאל געבן. אמת, מ׳לאזט. ווייל העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מ׳לאזט. אפילו דער העשיר לא ירבה, אויב יעדער איינער געבט מער, האבן מיר דאך גערעדט. סאו, ס׳איז נישט קיין פראבלעם. נאך קיינמאל נישט געזאגט, אפילו דאס וואס איז נישט מחויב, שטייט בפירוש, מען נעמט. ס׳איז נישט דא קיין שום הלכה ווי מען נעמט נישט געלט, למעשה. נעמט, נעמט, נעמט. שיין, זאגט דער רמב״ם אזוי. יא.

—

הלכה א: די שולחנות און די תיבות אין יעדע מדינה

כיצד כונסין השולחניים, וויאזוי די בענקערס, די מענטשן וואס זענען ביזי מיט די טוישן די געלט, העלפן דעם עולם געבן די מחצית השקל, וויאזוי קאלעקטן זיי די געלט? ס׳איז דא א געוויסע צורה וויאזוי מען טוט עס. ס׳איז נישט אזוי ווי יעדער איינער זאל דעסיידן, נאר אזוי ווי אסאך הלכות ביי הקדש האט זייער קלארע הלכות.

און איך מיין אסאך פון די הלכות איז אלף, כדי ס׳זאל טאקע זיין סעיף, קיינער זאל נישט גאנדערן דערפון. און די צווייטע זאך, קיינער זאל נישט קיינעם חושד זיין. איך מיין דאס איז זייער אסאך פון די הלכות, אז קיינער זאל נישט חושד זיין יענעם. אבער ביי די ענט שטייט דארט בפירוש.

וויאזוי טוט מען עס? די פראקטישע וועג פון קאלעקטן די געלט. כאשר הכניסו השולחניים ובסרות שקלים בכל מדינה ומדינה. מ׳האט דאך געלערנט אז אין אלע לענדער, אין אלע שטעט פון ארץ ישראל קאלעקט מען די געלט. נישט נאר ארץ ישראל, נאר ארץ ישראל. אבער איך ווייס נישט צו די שולחנים גייען ארויס. איך מיין אז אין מדינה ומדינה זיצט מען שולחניים. און די מענטשן פון דרויסן פון ארץ ישראל דארפן שיקן, זיי זאלן נעמען א שליח וואס זאל פארן צו די נאנטסטע מדינה און געבן.

די צורה פון די תיבות

אקעי, איז אזוי, מניחין לפניהם שתי תיבות, מען שטעלט אראפ צוויי קעסטלעך אין פראנט פון יעדע פון די שולחנות, והתיבות האט א סערטן וועג וויאזוי ס׳איז, רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה, אזוי ווי א פושקע וואס האט א שמאלע אריינגאנג, אזא טרייענגל׳דיגע באקס, כמין שופר, אזוי ווי א שופר וואס הייבט זיך אן ברייט, איך מיין, ס׳הייבט זיך אן שמאל און ענדיגט זיך ברייט.

פארוואס איז די סדר, פארוואס איז עס אזוי פראקטיש אז ס׳זאל האבן א שמאלע אריינגאנג און א ברייטע אונטן? כדי שישליכו לתוכן ולא אפשר ליקח מהן בנחת, אז ס׳האט זייער א שמאלע, דו קענסט נישט אריינלייגן דיין פינגער, דו קענסט אריינלייגן געלט, און ארויסנעמען דארף מען קענען צוברעכן די באקס, אדער די באקס האט עפעס א שלאס, מ׳דארף קענען פון אונטן ארויסנעמען די געלט ווען ס׳קומט אן צו די מחוסר חפצו, אבער דאס איז אן ענין פון סעיפטי, אז קיינער זאל נישט ארויסנעמען קיין געלט. ער זאגט אז א מענטש וועט קענען גרינג ארויסנעמען, איינער וועט קומען כביכול געבן, און ער וועט למעשה נעמען. ס׳דארף זיין אז דאס גייט בעיקר אריין.

פארוואס צוויי תיבות?

זאגט דער רמב״ם, ולמה עושין שתי תיבות? פארוואס האט יעדער שולחן איר צוויי אזעלכע באקסעלעך? וואס איז נישט גענוג איינס? זאגט דער רמב״ם, אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, אין איינס לייגט מען אריין די שקלים פון די יאר, והשניה, די צווייטע איז געמאכט געווארן פאר די שלעפערס, שמניחין בה שקלי שנה שעברה, שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה, איינער וואס האט נישט געגעבן פאר יאר, בעט מען נאכאמאל, יעצט לייגט מען אריין אין די ספעשל באקס.

שפעטער גייען מיר אונז זען פארוואס איז דא א ספעשל באקס, ווייל די וועג וויאזוי מ׳נעמט ארויס די געלט פאר קרבנות האט אויך זייער ספעציפיקע הלכות. אבער די אינטערעסאנטע זאך איז אז מ׳זעט דא אז אפילו נאכ׳ן קאלעקטן און בעטן און אפילו ממשיך זיין, האט נאך אלץ געדארפט נעקסטע יאר א פרישע באקס פאר אלע וואס מ׳האט נישט מצליח געווען ארויסצושלעפן פון זיי.

חידוש: דער חוב פון שקלים בלייבט שטיין

אבער מ׳זעט נאך עפעס, אז דער חוב איז אזוי ווי א חוב ממון, און ס׳איז נישט קיין זאך וואס עבר זמנו בטל קרבנו. ווייל דו האסט געזאגט בכל שנה ושנה, וואלסטו געזאגט אז ס׳איז אן ענין וואס איז תלוי אין די שנה, און א נייע יאר האסטו א נייע מצוה, אבער דו ביסט נאך געבליבן מיט אן אלטע חוב.

אפשר איז דאך א שטיקל ראיה צו מיין טעאריע פון נעכטן, אז ס׳איז מער אזוי ווי א זאך אז ס׳זאל אלעמאל זיין. סאו יעדער איד איז מחויב א האלבע שקל א יאר, אבער ס׳קען זיין אז דער ענין איז אז א גאנץ יאר האט מען גענומען אויך שקלים פאר זיינעטוועגן אויך. ער האט געהאט א זכות אין די קרבנות, און אין חשבון אז ער וועט זיכער צאלן פאר די נעקסטע יאר. יא, איך האב נישט עפעס אז מ׳האט געבארגט, מער אז מ׳מאכט אז מ׳איז מקניב פאר אים, עס שטייט באלד, אבער ער איז נאך אלץ מחויב עס צו אויסצאלן, ווייל ער איז געווען א שותף אין די גאנצע יאר.

—

הלכה ב: די דרייצן שופרות אין בית המקדש

זאגט דער רמב״ם, דאס איז געווען ביי די אלע טישלעך במשך די אלע שטעט אין ארץ ישראל, וואס איז געווען שתי תיבות. וויאזוי האט אויסגעקוקט אין די מקדש אליין? מקדש אין ירושלים, דארטן האט מען בעיקר קאלעקטעד די געלט. היו לפניו תמיד שלש עשרה תיבות. ס׳איז געווען דארטן דרייצן אזעלכע באקסעלעך. און יעדער איינער האט געהאט די דין אז ס׳איז געווען כמין שופר, מ׳זאל נישט קענען ארויסנעמען.

וואס מיינט “תמיד”?

ער זאגט אז אפשר תמיד מיינט א גאנץ יאר אויכעט, ווייל מ׳וועט דאך זען א חלק פון די שופר וואס איז נישט דווקא פאר די שקלים. איך טראכט, אפשר וועט אלעס ביי א זמן עולה רגל זיין, די צייטן ווען אידן זענען זיך צוזאמגעקומען קיין ארץ ישראל. תמיד? אינטערעסאנט. קען זיין אז דאס מיינט תמיד? יא.

די דרייצן שופרות – איינס נאך דעם אנדערן

און וואס איז דאס? וואס איז די אלע דרייצן שופר׳ס? יעדע איינס איז געווען א שופר. זאגט דער רמב״ם אזוי:

ראשונה איז געווען לשקלי השנה זו, און שניה איז געווען אזוי ווי איבעראל איז געווען די ערשטע צוויי, שניה לשקלי השנה שעברה.

און וואס נאך? דא גייט מען אויסרעכענען נאך פארשידענע סארטן חיובים וואו מענטשן ווילן געבן געלט פאר געוויסע קרבנות.

שלישית – קינים (תורים ובני יונה)

שלישית, די דריטע איז, לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת. ס׳איז דא פארשידענע סארטן קרבנות. איך מיין, יולדות, איך געדענק נישט אויפ׳ן פלאץ וועלכע נאך… א זב, נזיר, א מצורע און א יולדת, און א נשבע שבועת עדות לשקר, דאס הייסט א קרבן עולה ויורד, און א טמא מקדש וקדשיו. ס׳איז דא זעקס, ער ברענגט זעקס. א חלק פון זיי זענען עולה ויורד, און א חלק פון זיי איז דאך התחלה אזוי די חיוב. איין פייגעלע, איין תור, אדער איין יונה. עקשלי, אלע זענען עולה און איינס לחטאת. איז אלע וואס האבן געהאט די חיובים האבן אריינגעלייגט אין די באקסעלע.

חידוש: דער סדר פון קינים – געלט אריינלייגן, נישט פייגלעך ברענגען

איך פארשטיי, ס׳איז נישט געווען די סדר אז מ׳איז עקשלי געקומען אין בית המקדש מיט די פייגעלעך, און מ׳דארף נישט זיין סמוך ידיו עליו, מ׳דארף נישט זיין דארט ווען מ׳ברענגט זיין קרבן. ניין, איך מיין אז קינים, ס׳איז דא א גאנצע מסכתא קינים וועגן די הלכות. ס׳זעט אויס אז, נאכאמאל, ביסט נישט געווען א גרויסער פראדזשעקט, מ׳האט נישט געקענט קומען, מ׳האט נאך געדארפט פראווען זיין עבודת ה׳ מיט קרבנות, איז געווען א סדר, ביסט זיך מחיה, האסט אריינגעלייגט א געלט אין פושקע, און די כהנים האבן מיר שוין געמאכט.

אפשר ווען מ׳האט געברענגט א בהמה איז מען יא געקומען, און טאקע וועגן דעם איז דא סמיכה, און די ביידע זאכן רעדן פון דווקא עופות. קען זיין. אבער אפשר רוב חיובים זענען געווען אזוי.

אקעי. ס׳איז דאך אויך דא די עסן צוזאמען מיט די כהנים, די חלק פון וואס מ׳עסט צוזאמען מיט די כהנים. ביי די חטאות איז נאר ביי תודה. אה, אקעי. יא. א איד עסט נישט. אקעי.

רביעית – עולת העוף בלבד

רביעית, חמישית, יש בה עולת העוף בלבד. אן עולה איז דא איינער וואס האט געלט ברענגט א בהמה, און איינער וואס האט נישט געלט ברענגט א עולת העוף. יא, אבער דאס איז נישט דא קיין חלק, דאס איז נאר ביי די יולדת׳ע זאך, נאר דאס איז א געווענליכע עולה וואס איינער ברענגט ווייל ער וויל ברענגען א קרבן עולה. משליך דמיה לתיבה זו.

חמישית – עצים למערכה

חמישית, מי שהתנדב מעות לקנות בהם עצים למערכה, מ׳האט געדארפט אייביג האלץ צו הייצן, צו מאכן די פייערס אויף די מזבח. ווער ס׳האט געברענגט געלט, נישט געלט פאר עצים, האט ער דארט אריינגעלייגט געלט. ער ברענגט דא פון אונטן אין די הערה אז מ׳דארף קוקן שפעטער אין כלי המקדש. ס׳זעט אויס אז די נארמאלע סדר פון קינים איז יא געווען אז מ׳האט געלייגט געלט, און די כהנים האבן שוין מקריב געווען בזכות פאר די וואס ברענגען געלט. מ׳האט געקענט אליינס ברענגען, אבער ס׳זעט אויס אז די נארמאלע סדר איז דאס געווען.

ששית – לבונה

אקעי, ששית, למי שהתנדב מעות ללבונה, מיט קרבנות איז מדוקים אין לבונה. איז געווען א פושקע פון לבונה. אבער סתם אזוי? אפשר סתם מ׳קען מנדב זיין לבונה. ס׳איז אן עקסטרע זאך. מ׳דארף לערנען די אלע זאכן אין הלכות קדשים, ס׳קומט נישט דערין ביז די קרבן אין סיי די זמנים. מיט אסאך מנחות איז מדוקים אין לבונה. יא, אבער דאס דארף מען ברענגען ווער ס׳ברענגט די מנחה. לבונה איז עפעס א נייע זאך, מ׳קען מנדב זיין לבונה. אזוי מיינט ער.

שביעית – זהב לכפורת

אקעי. שביעית, למי שהתנדב זהב לכפורת. ווער ס׳האט מנדב געווען זהב לכפורת פאר די קדשי קדשים? ער וויל געבן גאלד. ווייל מ׳האט געדארפט אמאל משפט זיין, מ׳האט געדארפט אמאל איבערמאכן וכדומה, ס׳זאל זיין גאלד. אקעי.

שמינית – מותר חטאת

שמינית, למותר חטאת. וואס הייסט? כגון שהפריש מעות לחטאת. א מענטש האט געדארפט ברענגען א קרבן חטאת, און ער הייבט אן אוועקלייגן געלט פאר דעם, און ער האט געקויפט א בהמה. ס׳שטעלט זיך ארויס אז ס׳האט נישט געקאסט די גאנצע אמאונט, אבער היות ער האט שוין מקדיש געווען די אלע געלט, והותר מן המעות, איבערגעבליבן פון די געלט, דארף ער… די איבריגע געלט האט אויך עפעס א קדושה, ווייל ער האט מקדיש געווען די גאנצע געלט. איז הגם ער קומט אין בית המקדש און ברענגט דאס, אבער די איבריגע געלט זאל ער אריינלייגן אין די קופה, און באלד וועט מען זען וואס מ׳טוט.

תשיעית – מותר אשם

תשיעית, איז די ענליכע זאך ווען א מענטש ברענגט אן אשם פאר א… ווען ער האט געטון אן עבירה בספק, ער האט געטון א ספק עבירה, וואס דעמאלטס ברענגט ער אן אשם, און ער האט איבריג.

עשירית – מותר קיני זבים וזבות ויולדות

עשירית, אויב איינער ברענגט זבים וזבות, ווי אלעס דארף מען ברענגען א קן מיט פייגלעך, און אויב זיי האבן מפריש געווען געלט פאר די קינים און ס׳איז געבליבן עקסטער, איז דאס איז די פושקע.

דיסקוסיע: וויאזוי ארבעט דער סדר פון מותר קינים?

דא רעדט מען פון איינער וואס האט נישט געלייגט זיין געלט אין די דריטע פושקע, נאר ער האט אליינס געקויפט, און ס׳איז געווען ביליגער ווי ער האט געמיינט, רייט? ווייל ער גייט אריין אין די געלט און… ער לייגט אויס, ניין? אבער עס קען אויך זיין אז ער האט אוועקגעלייגט געלט במשך יאר. יעצט קומט ער צו די פושקעס, און ביי די פושקעס זאגט מען אים וויפיל ס׳איז יעצט די מארקעט, וויפיל ס׳קאסט. לייגט ער אריין דא די אמאונט, און דא די אמאונט, ניין? קען זיין. נישט זיכער.

אחת עשרה, אפשר… ווייל יענץ למעשה מישט זיך אויס, און די כהנים ברענגען וויפיל ס׳קאסט. סאו, איי׳ם נאט שור. אקעי.

אחת עשרה – מותר קרבנות נזיר

אחת עשרה, איז למותר קרבנות נזיר. די זעלבע זאך, איינער וואס האט אוועקגעלייגט געלט פאר א קרבן נזיר און ס׳איז איבערגעבליבן.

שתים עשרה – מותר אשם מצורע

שתים עשרה, למותר אשם מצורע.

הלכה ב (המשך) — מותרות די 13 תיבות

ווער ס׳האט מנדב געווען געלט פאר א עולת בהמה, ווייטער וועט ער טאקע נישט זייער עולת האב.

באופן, ס׳איז דא אן אפשען, מ׳וויל קען מען אליין ברענגען און מ׳וויל… קען מען ברענגען אן עולה און געבן די געלט פאר די עולה? יא. ער געט די געלט, און די קאר… נאכאמאל, אן עולה, עגענט, טוט דאך די בעליון גארנישט. פרעגסט פון די… די קארן נעמען עס. יא, איך ווייס נישט וואס איז געשען מיט די סמוך. מען גייט באלד אנקומען דארטן.

יא, זאגט דער רמב״ם, די אלע דרייצן פושקעס איז געשטאנען אינדרויסן וואס די פושקע איז, ושם כל דבר שיהיו מעושין בתוך התבה כתוב על התבה מחוץ, ער איז געשטאנען אינדרויסן, ער זאל זיך נישט אויסמישן. א מענטש דארף דאך וויסן וואו צו לייגן זיין געלט.

יא, זאגט דער רמב״ם, ותנאי בית דין, איז דא א תנאי בית דין אז אפילו א מענטש האט אריינגעלייגט פאר איין צוועק, און ס׳איז איבערגעבליבן. מ׳האט שוין געברענגט גענוג און נאך עולת האף אדער וואטעווער ס׳איז, און ס׳איז איבערגעבליבן. איך מיין, אויב ברענגט מען עס פאר יעדער מענטש וואס האט אן עולת האף, ווייס איך נישט וויאזוי בלייבט עולת האף. מ׳דארף ברענגען, ארויס וויפיל געלט ס׳איז, אזויפיל מענטשן דארפן ברענגען עולת האף. אפשר מ׳איז אויך געציילט ערגעץ וויפיל מענטשן ס׳איז דא, איך ווייס נישט, ס׳קען נישט זיין. אבער איבריגע געלט, אפשר פון די אנדערע זאכן.

איז דא א תנאי בית דין, אז הגם מ׳האט מנדב געווען די געלט פאר איין צוועק, קען מען עס אבער עלערן. איך מיין דער פשט איז, עולת בהמה איז דאך די הייליגסטע, ווייל ס׳גייט אינגאנצן לגבוה. מ׳קען נישט נעמען עפעס און געבן אז כהנים זאלן עסן, ווייל אפשר איז עס געווען א העכערע, אבער עולת בהמה איז די העכסטע מדרגה, ס׳איז קודש קדשים אינגאנצן לשמים.

וצא ללמוד, שכל המעות הנמצאות בשש התיבות האחרונות, אלע געלט וואס מ׳טרעפט אין די לעצטע זעקס פון די דרייצן, לעולת בהמה. מיינט א נמצאות נאכדעם וואס מ׳האט… די אלע מותרות, די אלע מותרות, די אלע מותרות וואס ס׳איז דא אין ספאנדזש פון זיי. אוי, און פארדעם דארף מען א תנאי בית דין, ווייל דער מענטש האט דאך געזאמלט די געלט פאר א אשם, פאר א קן זב, איז אבער א תנאי בית דין אז די געלט קען גיין פאר עולת בהמה.

ווער? לעולת בהמה ועורותיהם לכהנים כשאר כל העורות. אזוי ווי ס׳איז דא א דין, אלע קרבנות גייט דער אור דערפון פאר די בהמות, אויך דער… פאר די כהנים. פאר די כהנים, אויך די עורות הבהמות פון די סארט. ס׳איז טאקע, הגם למשל ווען ער וואלט געברענגט די קני זבין וזבות, וואלט נישט געווען דארטן קיין אור. אבער דער חלק פון די תנאי בית דין איז אז ער באקומט אלע דינים אורות בהמה, און קלארדינג די דין אז די אור גייט פאר די כהן.

כל המשולח בתיבה שלישית, אלע געלט פון די דריטע תיבה וואס דארט לייגט מען אריין איז געווען וואס שטייט תולת שני ועיונה, הוא לקח ביי אים עופות, און מען צוטיילט עס אין האלב. חציון, ער איז דאך האלב, יא? ווייל ס׳איז אלע שני צוויי, איינס א עולה, און איינס א חטאת. אזוי קומט אויס פערפעקט, אז יעדער איינער באקומט פאר זיין זכות. ושבראו בביאת איז כולן עולת האב. שוין, זייער געזאגט דער רמב״ם ווייטער.

הלכה ג — שליחת שקלים למקדש, צירוף לזהב

יעצט גייט ווייטער די סדר פון וויאזוי קאלעקט מען די געלט און וויאזוי מען שיקט עס. בכל מדינה ומדינה, כשגוברין השקלים, ווען מען נעמט צוזאמען די שקלים, משלחין אותן ביד שלוחים למקדש. שיקט מען עס, מען נעמט שלוחים און מען שיקט זיי צום מקדש.

זאגט דער רמב״ם, ויש להם, זיי האבן רשות. לצרף אותו מדינור הזהב, צו טוישן, יעצט האט ער א ריזיגע פושקע מיט א באנטש קליינע מטבעות, קען ער נעמען די אלע… פון כסף, פרייסער פון היינט. כסף איז אסאך געווענליך ביליגער ווי גאלד, און אונז ווילן נישט מחייב זיין די… אזוי ווי מיר זעען אויך ביי מעשר שני, וירחבה ממחיה הדרך, ס׳איז זייער שווער ארויפצושלעפן, וצרת בידך. יא, דארטן שטייט עס אויף בהמות וכו׳, אבער אויב ער האט אסאך מטבעות, קען ער נעמען די אסאך מטבעות פון כסף און עס אויפטון. פאר די נר זהב, און ער זאל נישט דארפן שלעפן אזא שווערע לאסט.

דיסקוסיע: די משמעות פון “יש להם”

Speaker 1: “ויש” מיינט ער האט די רשות, יא?

Speaker 2: יא, יא. ס׳איז נישט מיינען אז מ׳מוז ברענגען, אז ס׳באקומט א קדושת הגוף אויף די שקל. ס׳ארבעט נישט אזוי דא. שקל האט א קדושת דמים, מ׳קען עס אויפטוישן אויף אנדערע שקלים. זיי האבן געזען די לשון “יש להם”. “יש לו” מיינט מותר, בעיסיקלי. ס׳איז א וועג פון זאגן מותר.

אסאך מאל “יש לו” איז “זאל ער”, יא? קיינמאל נישט. אין די רמב״ם, “יש לו” מיינט קיינמאל נישט “זאל ער”. אלעמאל אין די אנדערע לשונות. איך געדענק, ביז יעצט האט מען געזען אפאר מאל. “יש” מיינט “יכול”. אפשר איז עס א לשון, אין די משנה שטייט אמאל “יש להם”… ניין. “כל ישראל יש להם חלק”, איך ווייס נישט. ניין. “יש להם” מיינט ער מעג.

הלכה ד — לשכה, קופות, תרומת הלשכה און שירי הלשכה

זאגט דער רמב״ם ווייטער: והכל, וואס געשעט נאכדעם? די אלע געלט קומט אן צו די בית המקדש, ומניחין אותו בלשכה אחת מלשכות שבהמקדש. מ׳לייגט עס אין איינע פון די אפיסעס פון די לשכות פון די בית המקדש, וואס דאס איז מיוחד די לשכה פון די געלט. וסוגרין דלתותיה במפתחות, מ׳שפארט צו די טירן פון די לשכה מיט שליסלעך, וחותמין עליה חותמות, און מען לייגט אויף דעם ארויף א זיגל אז ס׳איז צוגעמאכט, אז מען דרייט זיך נישט דארטן.

א זיגל איז לכאורה אזוי ווי דער חותם של כהן גדול, מען לייגט עס אזוי ווי א… ס׳איז דא אסאך חותמות. אין שקלים איז דא אסאך, אין די לעצטע פרק פון שקלים איז דא אסאך חותמות, אפילו גבאים פון די חותמות. רייט, אבער ס׳זעט אויס אז א חותם מיינט… יא, עפעס וואס אויב מען ברעכט עס אויף וועט מען זען. ס׳איז דא א וואקס, אזוי ווי א חותם פון א בריוו, אזא סארט זאך.

אקעי. שוין, וואס טוט מען מיט דעם אין די לשכה? זאגט ער, ממלאין מכל השקלים שנתקבצו שם שלש קופות גדולות. מ׳מאכט דריי גרויסע קופות. שיעור כל קופה, ווי גרויס זענען די קופה? כדי שתכיל תשע סאין. מ׳באדט זיך אין געלט.

דיסקוסיע: תשע סאין

Speaker 1: פון דא איז די משנה, יא?

Speaker 2: אה, ניין, נישט תשעה קבין, תשע סאין.

Speaker 1: תשע סאין, נישט פערציק סאה.

Speaker 2: יא, מ׳פילט אן דריי קופות וואס זענען גרויס תשע סאין. איך ווייס נישט פונקטליך פארוואס חז״ל האבן געמאכט אזא עקזעקט שיעור, און נאכדעם זארגן זיי זיך פאר א שאר. אויב דו וועסט ארבעטן אמאל אין א באנק וועסטו וויסן פארוואס.

Speaker 1: אקעי.

Speaker 2: והשאר מניחין אותו… ניין, ס׳זעט אויס אז ס׳בלייבט איבער. דאס איז גענוג. דאס איז געווען גענוג. אמאל איז עס נישט גענוג.

Speaker 1: אקעי.

Speaker 2: והשאר, אויב בלייבט איבער, מניחין אותו שם בלשכה… ס׳זעט אויס אז די קפידא איז… מ׳לייגט נישט איר נאך א קופה. אויב ס׳איז דא מער, לייגט מען עס אין די זייט פון די לשכה.

זאגט דער רמב״ם, “וזה שבתוך הקופות הוא הנקרא תרומת הלשכה”. די אלע געלט וואס ליגט אין די קופות, דאס איז וואס ווערט גערופן תרומת הלשכה, אז שפעטער ווען מ׳וועט פון דארטן תורם זיין, וועט עס הייסן מ׳מאכט די תרומת הלשכה. דאס איז די מיינונג, ווייל יעצט איז נאך נישט תרומה, מ׳האט נאך נישט אראפגענומען. “וזה שישאר שם יתר על מה שיש בקופות”, דאס וואס בלייבט איבער, די געלט וואס מ׳לייגט אין די לשכה אינדרויסן פון די קופות, דאס ווערט גערופן שירי הלשכה.

און די נפקא מינה וועלן מיר אונז לערנען שפעטער וואס מ׳טוט מיט די תרומת הלשכה געלט און וואס מ׳טוט מיט די שירי הלשכה געלט. זעט אויס אז דאס איז די ווארט, אז די תרומת הלשכה, דאס וואס גייט אין די ריזיגע קופות, דאס איז גענוג אויף א גאנץ יאר לויט וואטעווער חשבון, מער ווייניגער דארף עס זיין גענוג. נאכדעם בלייבט איבער, און מ׳וועט שוין זען אז מ׳טוט מיט דעם אנדערע זאכן, ווייל די עיקר שקלים, די קרבנות, מאכט מען פון די לשכה. און די שירי הלשכה איז אזוי ווי… זייער גוט, ס׳איז דא א גרויסע ענין, אין יעדע קאמפיין בלייבט איבער שיריים. ס׳דארף זיין גענוג אז ס׳זאל זיין שיריים, און דאס נוצט מען שוין פאר די מער. ס׳האט זיך אנגעהויבן שוין ביי די לוחות, “פסולת לך”, מ׳טוט גוטע זאכן דערמיט, אבער ס׳איז נישט דער עיקר צורך, ס׳איז שוין די… יא, שוין.

מסתמא איז אויך די סדר האט אויך צו טון מיט ווי סאך אידן ס׳איז דא. ווען כלל ישראל איז קליין, בלייבט נישט איבער אזויפיל פאר עקסטרע, מ׳דארף דאך צוויי קרבנות א טאג. אקעי, איך ווייס נישט צו ס׳איז א קרבן קארד, איך ווייס נישט גארנישט.

הלכה ה — שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה

זאגט דער רמב״ם ווייטער, “שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה”. דריי מאל א יאר איז מען תורם, נעמט מען אראפ פון די געלט וואס ליגט אין די לשכה.

וועלכע דריי מאל א יאר? “בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו”. דאס הייסט, אדער ערב, מ׳טוט עס נישט אויף ראש השנה, מ׳טוט עס פאר ראש השנה אדער נאך ראש השנה. מ׳מיינט בתחלה, אויב טוט מען עס אחריו איז נישט ראש חודש תשרי, איז עס דער צווייטער טאג אין תשרי? אנפאנג תשרי? איך הער. “וקודם עצרת בחמשה עשר בו”. ניין, אפשר קודם יום טוב מיינט נישט אויף יום טוב, ווייל מ׳טוט דאך נישט אין ראש השנה. ס׳מיינט צו זאגן אדער ערב ראש השנה אדער מוצאי ראש השנה, עפעס אזא זאך. אקעי. “וקודם עצרת”, ער טייטשט אזא זאך, “בראש חדש תשרי”. ווייל מ׳טאר דאך נישט אין יום טוב, איז דאס א מוקצה. א מצוה איז גענוג א גרויסע מצוה אז מ׳דארף אין יום טוב. אבער מ׳טוט שוין אויף ראש השנה, יא. איז יא, אדער ערב ראש השנה אדער אביסל, אדער צום גדליה, וואטעווער. קודם, עצרת בחמשה עשר, און פופצן טעג פאר… בקיצור, פופצן טעג פאר יעדע יום טוב. דאס איז די נקודה.

ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אה, מ׳טוט עס נישט לויט די… מ׳טייטשט נישט לויט די לענג פון די יאר, ווייל ס׳טייטשט אז די ערשטע צוויי זענען זייער נאנט אין צייט. פסח און עצרת איז זייער נאנט. I don’t know. How it works? אקעי, מ׳לייגט עס אריין נאכדעם אין קלענערע פושקע, סאו איך געס מ׳געבט זיך אן עצה.

הלכה ו — סדר התרומה

וויאזוי גייט די תרומה נושא? וויאזוי טוט מען עס? אחד נכנס לפנים מן הלשכה, איינער וואס מ׳איז ממונה, איינער פון די גבאים, איינער פון די כהנים, אדער פון די וואס זענען ממונה, גייט אריין לפנים מן הלשכה, גייט אריין אין די לשכה, והשומרים עומדים בחוץ, מ׳וואטשט פון דרויסן, יא, ווייל מ׳האט דאך יעצט צוברעכט מען דעם חותם, און מ׳דארף עס א שמירה אז קיינער זאל נישט יעצט כאפן א געלעגנהייט.

דיסקוסיע: פארוואס גייט ער אריין אליין?

Speaker 1: אבער ער זאל נישט גיין פארנען?

Speaker 2: ניין, דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳גייט אריין מיט וועש וואס האט נישט קיין… באלד גייט עס זאגן, אבער… ניין, דער שומרים האבן דאך יעצט מיינט פשוט אז קיינער זאל נישט דעמאלטס נוצן די געלעגנהייט. מ׳עפנט דאך יעצט אויף די שליסלעך, מפתחות, חותמות. יא, ווען דער ברינגסטראק ברענגט געלט צו די באקעס,

הלכה ז — דער סדר פון תרומת הלשכה: וויאזוי מ׳נעמט ארויס פון די קופות

Speaker 1: ס׳איז א פשוט׳ע זאך. ואומר להם, אתרום? זאל איך תורם זיין? והם אומרים לו, טייטש ער טוט נישט אויף די אייגענע האנט. מ׳ווייזט זייער קלאר אז ס׳איז א דזשוינט פראדזשעקט. אז ס׳איז אפיציעל, אז יעצט מעג מען. והם אומרים לו, תרום, תרום, תרום, שלש פעמים. יא, זיי זאגן אים, זיי תורם, נעם אראפ פון יענע געלט.

ואחר כך ממלא שלש קופות קטנות, כל קופה מהם מכילה שלש סאין, מאותן השלש קופות גדולות. ער נעמט פון די גרויסע, פון די דריי גרויסע. די קליינע איז דריי סאין, וואס איז א דריטל אזויווי די גרויסע. ער נעמט אראפ פון אלע דריי קופות, נעמט ער אראפ פון איטש וואן. ער זאגט נישט פון וועלכע ער זאגט, רייט? ער זאגט מאותן השלש קופות גדולות, אבער שפעטער זאגט ער יא עפעס מער א קלארע סדר. לאמיר זען.

ומוציאן לחוץ כדי להסתפק מהם עד שיכלו. ער נעמט ארויס די קופות קטנות, ער נעמט זיי ארויס פון דארטן. ס׳איז נישט קלאר וואו ער נעמט זיי, אבער ער נעמט זיי צו די מענטשן וואס דילן מיט די עקטשועל סוחרי בהמות און די וואס נעמען קעיר פון דעם. די נעקסטע לעוועל כהנים וואס זענען יעצט די אפעסערס וואס נעמען קעיר פון דעם. כדי להסתפק מהם, צו נעמען פון דארטן עד שיכלו, ביז ס׳ענדיגט זיך די קופה.

וחוזר וממלא את השלש קופות הקטנות מן השלש הגדולות פעם שניה קודם עצרת. טייטש, ער האט געזאגט דריי מאל א יאר טוט מען דעם סדר, ומסתפקין מהן עד שיכלו. וחוזר וממלא אותן פעם שלישית מן השלש קופות הגדולות בתשרי, ונאכאמאל מסתפקין מהן עד שיכלו עד ראש חדש ניסן. ובראש חודש ניסן תורמין תרומה חדשה, בראש חודש ניסן איז שוין די נייע יאר, נעמט מען פון די תרומה חדשה.

אויב ס׳ענדיגט זיך די קופות גדולות פאר ניסן

וואס טוט זיך אויב לא הספיקו להן השקלים לשלש קופות הגדולות? ווען מ׳גייט אריין, לאמיר זאגן, די דריטע מאל דארט אין תשרי, און מ׳פילט אן די קופות קטנות, איז שוין נישט דא אין די קופות גדולות ארויסצונעמען צו די קופות קטנות. כלו עד שלא הגיע ניסן, אינמיטן חודש אדר איז שוין אויסגעגאנגען די פינף און תשרי. חוזרין ותורמין, גייט מען נאכאמאל אריין.

Speaker 2: יא, דו ביסט גערעכט, ווייל ס׳שטייט כלו עד שלא הגיע ניסן. ווייל די לאנגע ווינטער איז דאך נישט די זעלבע אמאונט, ס׳מאכט דאך אסאך סענס. אויב ס׳איז געווען גענוג פאר… רייט.

Speaker 1: סאו, יא, איז אויב ס׳איז נישט גענוג עד שלא הגיע ניסן, חוזרין ותורמין משירי הלשכה, גייט מען אריין נאכאמאל און מ׳נעמט ארויס. דאסמאל האט מען דאך שוין אויסגעליידיגט די שלש קופות גדולות, יא, ווייל אין די קופות גדולות איז דא ניין סאה, און די קופות קטנות איז דריי סאה איטש. דריי מאל איז דאך שוין נישט דא. נעמט מען פון די שירי הלשכה, די וואס מ׳האט געלייגט אין די לשכה און נישט אין די קופות.

הלכה ח — סדר הסימון פון די קופות קטנות: א׳ ב׳ ג׳

Speaker 1: שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער: שלש קופות הקטנות שהיה תורם בהן ומוציאן לחוץ, כתוב עליהן א׳ ב׳ ג׳, שטייט אויף דעם אויפגעצייכנט די ערשטע אלף בית גימל. אין די משנה שטייט צוויי גרסאות, דער תנא קמא זאגט אלף בית גימל, און רבי ישמעאל זאגט ניין, ס׳שטייט בלשון יווני, אלפא ביתא גמלא. אבער ס׳זעט אויס דער רמב״ם פסק׳נט ווי די אלף בית גימל.

כדי שיסתפקו מן הראשונה, אז ס׳זאל זיין מיט א סדר, מ׳זאל קודם אויסנוצן די גאנצע ערשטע ביז ס׳ווערט אויסגענוצט, ואחר כך מסתפקין מן השניה, ואחר כך מסתפקין מן השלישית. ס׳איז נישט רענדאם, נאר דאס האט אויך א סדר.

סדר הארויסנעמען פון די קופות גדולות — מיט מטפחת

און דא זאגט דער רמב״ם אן אינטערעסאנטע סדר וויאזוי מ׳ווייסט פון וואו מ׳האט גענומען די לעצטע מאל. ותורם ראשונה עם הקופה האחת הגדולה, מיר האבן פריער געלערנט אז מ׳נעמט פון די דריי קופות, אבער ס׳איז נישט סתם אז מ׳נעמט פון אלע דריי. דא זאגט ער די סדר וויאזוי מ׳נעמט. ווען מ׳גייט אריין מיט די קליינע קופות צו נעמען פון די גרויסע קופות, איז אזוי: ותורם ראשונה עם הקופה האחת הגדולה, נעמט מען קודם פון די ערשטע גרויסע קופה. ומכפה אותה הגדולה במטפחת, ווען מ׳ענדיגט, נעמט מען עס ארום מיט א מטפחת, מיט א טיכל, א שטיקל סחורה, אז מ׳האט שוין פון דא ארויסגענומען.

און נאכדעם די צווייטע פושקע נעמט מען ארויס פון די צווייטע קופה גדולה, און מ׳נעמט עס, מכפה אותה במטפחת, מ׳נעמט יענץ ארום מיט א מטפחת. און מ׳נעמט די דריטע נעמט מען ארויס פון הקופה הגדולה השלישית, ואינו מכפה אותה, מ׳נעמט עס נישט ארום, כדי שיהא ניכר שבה נתנו קרש ובעשיהם, מ׳זאל זען וועלכע איז געווען די דריטע. אין די היכל, אין די לשכה איז נישט געשטאנען אויף די אלע א׳ ב׳ ג׳, נאר אויף די קטנות איז געשטאנען א׳ ב׳ ג׳. סאו דאס איז געווען די סימן אז מ׳זאל געדענקען אז דאס איז געווען די דריטע. ס׳טייטש אז פון דארט האט מען שוין ארויסגענומען א דריטל, אזוי ווייסט מען פון וואו צו נעמען די נעקסטע מאל.

און די נעקסטע מאל ווען מ׳קומט אריין, ויאספו ממנו בתחילה פעם שניה, ווען מ׳קומט אריין פאר שבועות, נעמט מען פון די גדולה וואס איז נאך אפן, וואס מ׳האט שוין ארויסגענומען א דריטל, און מ׳גייט יעצט די פארקערטע סדר, מ׳נעמט ארויס פון די דריטע, און נאכדעם דעקט מען עס צו, ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה תחלה מכפה אותה, ותורם השלישית מן הגדולה שמיכולה, אז מ׳גייט צו די וואס איז געווען די פריערדיגע מאל די ערשטע. און יעצט לאזט מען יענץ עקספאזד, כדי שיאספו ממנו בתחילה פעם שלישית כשיכנס בתשרי, עד שנמצא, ס׳קומט אויס אז מ׳נעמט ארויס פון אלע דריטן, מכל אחת ואחת מן הגדולות.

דיסקוסיע: פארוואס דער סדר?

פארוואס דער סדר ווייס איך נישט. ס׳איז דא דא מחלוקת צווישן דער רמב״ם און ר׳ עובדיה מברטנורא פונקטליך וויאזוי דער סדר, וויאזוי מ׳דעקט עס צו. איז דא מחלוקת אויך, עפעס איז נישט קלאר וואס איז. נישט קלאר פאר מיר וואס דער ענין איז. פארוואס? מ׳קען עפעס אויסלייגן אינגאנצן די ערשטע קופה.

ס׳איז דא די ענין אז דאס איז אן ענין אז אלע שטעט פון כלל ישראל, מ׳וויל נישט אזוי ווי אז די… די מחצית השקל איז דאך דער ענין פון אחדות. יא, אונז גייען שוין זען איין מינוט. אבער די פוינט איז, ס׳זעט נאך אויס אז די עיקר סדר איז אז יעדער איינס באקומט די ערשטע, רייט? דאס הייסט, דער ניסן איז נאמבער וואן דער ערשטער, און עצרת איז דער דריטער, און נאכדעם איז דער צווייטער. סאו יעדער איינער איז זוכה צו זיין די ערשטע איינמאל. אזוי זעט אויס, קומט אויס דער חשבון. וואס איז דער ענין?

Speaker 2: אבער ס׳ליגט אין די גרויסע פושקעס, ס׳ליגט דאך נישט לויט וואו…

Speaker 1: אקעי, יעצט פרעגסטו וואס מ׳האט עס קודם צוזאמגעלייגט? יעצט פרעגסטו א גוטע קשיא, וואס איז דער פוינקט אז יעדער איינער זאל זיין דער ערשטער? אבער איך זע אז אזוי קומט אויס. און מ׳גייט עס זען.

מ׳דארף אויך וויסן, למשל, ער האט פריער געזאגט אז ווען מ׳ברענגט עס פון די ווייטע שטעט, לייגט מען עס אריין אין זהב, יא? סאו אין די פושקעס ליגט אויכעט א גרויסע מטבע של זהב, וואס נאכדעם נוצט מען עס ביי די קרבנות. נישט קלאר וואס… יא. שוין.

הלכה ט — לשם וועמען איז יעדע תרומה

Speaker 1: שוין. זאגט דער רמב״ם, ס׳האט אויך א סדר. שהיו תורמין שלש קופות אלו, תורמין את הראשונה לשם ארץ ישראל. די חשוב׳סטע איז די אידן וואס… האבן זיי זוכה געווען צו טון מצות ישוב ארץ ישראל, און מען איז תורם פאר זיי. והשניה לשם הכרכים המוקפין לה ולשם כל ישראל — די שטעט וואס זענען לעבן ארץ ישראל, די וואס וואוינען, איך ווייס נישט, אין קפריסין און אין סיריע, און פון גאנץ כלל ישראל. אבער ס׳איז דאך לשם כל ישראל, ס׳איז דאך שוין אינקלודעד אלע אידן. ווי? יא, יא, אבער ס׳איז ספעציעל. איך מיין אז ס׳מאכט עפעס א ריעל דיפערענץ דאס. דאס איז מער אזוי ווי אן ענין פון כבוד, עפעס אזא דמיון. והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם המדינות הרחוקות, און נאכאמאל לשם שאר כל ישראל. ס׳הייסט די ערשטע איז נאר פאר ארץ ישראל. ס׳איז א כבוד פאר ארץ ישראל אז מ׳געבט די ערשטע פאר ארץ ישראל.

הסבר: פארוואס דריי תרומות?

איך פארשטיי וואס איך האב געזען אז רבי נאוויטש איז מסביר. בעצם, זיי האבן געלערנט טאקע פריער אז יעדער איינער דארף ברענגען זיינע שקלים אין ראש חודש אדר. אבער אין די ריעליטי איז, ס׳שטייט אז פארוואס האט מען בכלל געמאכט די דריי תרומות אין די יאר? די ריזען פארוואס מ׳האט בכלל געמאכט איז ווייל ס׳איז דא אידן וואס וואוינען פון די ווייטנס. סאו איינער וואס וואוינט אין כרכים המוקפין לה, נעבן ארץ ישראל, זיינע שקלים קומען נאכאמאל ביז שבועות. נאכדעם איז דא איינער וואס וואוינט אין מדי, זיינע שקלים קומען נאכאמאל ביז סוכות. סאו מ׳מאכט דריי תקופות אין די יאר תרומות, און מסתמא לייגט מען אריין די דריטע אין די דריטע קופה. אפשר דאס איז די ריזען פון די פריערדיגע הלכה. סאו, מ׳מאכט אים עקסטער, הגם אז יעדער איינער איז מחויב, אבער פראקטיש קומט נישט אן.

Speaker 2: ס׳איז דאך נישט עקזעקט אזוי, ווייל ס׳האט דאך צו טון, אויב וואוינען אכציג פראצענט אידן אין ארץ ישראל, ווערט דאך אנגעפילט אלע דריי פון ארץ ישראל. און אויך פון ווייטע פלעצער ברענגט מען דאך אויך זהב, יא? פון נאנט ברענגט מען שקלים. און נישט נאר דעם, איז אויך אלעמאל תורם פון אלע.

Speaker 1: אבער די ווארט איז אז מ׳מאכט א זכר. די דריי איז לזכר, לשם יעדע פון די דריי גרופעס וואס האבן זיך זייער אייגענע ריזען. איך מיין די מער זאך דא איז אז מ׳לאזט עס נישט פאר וויאזוי ס׳ארבעט רענדאמלי, פראקטיש. ס׳האט א ריטשועל, ס׳האט א עבודה, ס׳איז א חלק פון די עבודה אז מ׳טוט עס מיט א סארט צורה, אזויווי אלעס אין די עבודה האט א סארט צורה. אבער די אלע זאכן האבן א מינינג. ס׳איז נישט למעשה, ווי דו האסט געזאגט, ס׳איז נישט למעשה די ערשטע קופה קומט נאר פון דעם. יעדער איינער איז אמת׳דיג פון יעדן איינעם. אבער ס׳איז דא א מינינג, מ׳וויל ווייזן אז יעדער איד וואס וואוינט פון די ווייטנס, און אפילו א איד וואס וואוינט פון די ווייטנס, און מ׳האט דאך ספעשל געמאכט א תרומה אז מ׳געבט קרבנות פאר דיר. ס׳איז ענין פון כבודם, יא.

הלכה י — כוונת התורם: אויף אלע שקלים

Speaker 1: שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער, כשיהא תורם… מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה. ווען מ׳איז תורם פון די פושקע, נעמט מען אראפ אויף אלעס וואס מ׳האט שוין גובה געווען וואס ליגט אין די לשכה, און איבעראל אין די לשכה, אפילו אויף די שירי הלשכה, דאס וואס מ׳גייט ערשט נעמען סוף ווינטער.

און נישט נאר דאס, נאר אפילו ווייל הגבאי האט אין זין אז איך נעם יעצט אראפ אויך פון אלע אידן וואס האבן שוין געגעבן פאר אלע גבאים אין אלע לענדער אהין, שעדיין לא הגיעו ללשכה, ועל עתידי גבייה. און וועגן דעם שטימט אז מ׳געבט פאר פאר א יאר, יא? מ׳האט א פושקע פון די פאריעריגע, ווייל מ׳האט אין זין ווייל לעתיד ליגבות. כדי שיהיו אלו השקלים שהוציא להסתפק מהם כפרה על כל ישראל. אונז ווילן דאך אז די אלע תמידים, די אלע קרבנות וואס מ׳נעמט, זאל זיין א כפרה אויף אלע אידן, און מ׳טוט עס לזכותם, כאילו הגיעו כל שקלים ללשכה ונתרמה מהם תרומה זו.

הלכה יא — דינים פון דעם תורם׳ס קליידונג

Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער נאך א הלכה, דאס איז א הלכה פון מדות טובות אזוי צו זאגן. כשיכנס התורם לתרום, דער גבאי וואס גייט אריין צו תורם זיין, לא יכנס בבגד שאפשר להחביא בו כסף, ער זאל נישט אריינגיין מיט א בגד וואס מ׳קען דארטן באהאלטן געלט, ולא במנעל ולא בסנדל, ער זאל נישט אריינגיין מיט קיין שיך וואס מ׳קען דארטן פארשטעקן געלט, ולא בתפילין, נישט מיט תפילין, מ׳קען אריינלייגן מטבעות צווישן די… מ׳רעדט דא אויך אז די תפילין פלעגט זיין ווייעך, ס׳איז נישט געווען אזא הארטע באקס אזויווי אונזערס, ולא בקמיע. פארוואס? שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממון הלשכה תחתיו כשתרם. אפשר אונטער די תפילין קען מען אריינלייגן.

ס׳שטייט אין די משנה, שמא יעני, טאמער וואטעווער א מענטש טוט, טרעפט מען א וועג. ער ווערט ארימאן, זאגט מען, זעסט, ער האט גע׳גנב׳עט פון די לשכה, זיין עונש איז געווען געווארן ארימאן. ער ווערט רייך, זאגט ער, איך ווייס ווי ער איז געווארן רייך.

תפילין וקמיע – פארוואס מ׳האט זיי נישט ערלויבט

מ׳זעט דא אויך אז די תפילין פלעגט זיין ווייעך, ס׳איז נישט געווען אזא הארטע באקס אזוי ווי אונזערס.

ולא בקמיע, פארוואס? שמא יחשדוהו העם ויאמרו החביא מממון הלשכה תחתיו כשתרמה. אפשר אונטער די תפילין קען מען אריינלייגן. אונטער די תפילין קען זיין. רייט.

די משנה׳ס באשרייבונג פון חשד

ס׳שטייט אין די משנה, שמא יעני, וואטעווער א מענטש טוט, טרעפט מען אוועק. ער ווערט ארימאן, זאגט מען, “זעסטו, ער האט גע׳גנב׳עט פון די לשכה, זיין עונש איז געווען ער איז געווארן אן ארימאן.” ער ווערט רייך, זאגט ער, “אה, איך ווייס פון וואו ער איז געווארן רייך.” בקיצור, מ׳דארף מאכן זיכער אז ס׳איז נישטא קיין וועג אז מ׳זאל מיך חשד זיין. זייער גוט. יא.

קשיא: פארוואס נאר דער תורם? – די דיינעמיקס פון חשד

ס׳איז אינטערעסאנט, פארוואס זארגט מען זיך אזוי שטארק פאר די איין מענטש וואס גייט אריין אין די לשכה? אלע גבאים קענען פונקט אזוי נעמען, אלע לענדלער, ווייל זיי ברענגען די צוגעמאכטע קופות. און ווייטער, נאך די לשכה גייט דאך צו די לשכה וואס מ׳קויפט דארטן קרבנות, קען מען דאך גנב׳ענען ביי יענע לשכה. ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז פונקט דער מענטש וואס איז באקאנט, אויף אים איז מען חושד. זעט מען אז דא איז געווען דער עיקר.

תירוץ: די פסיכאלאגיע פון נארישע מענטשן

אבער ס׳קען זיין אז דאס האט אויך צוטון מיט דעם, די נארישע מענטשן וואס וועלן אייביג חושד זיין ווייסן נישט פונקטליך די דיינעמיקס פון געלט. זיי וועלן טרעפן איין קרבן, דער מענטש וואס מ׳ווייסט אז ער איז דער תורם, וואס ער איז געווענליך נאך די שוואכסטע אמאונט פון געלט.

איך זאג דיר א פראקטישע זאך, דער וואס דיעלט מיט די סוחרי בהמות, ער האט אסאך מער אפארטוניטיס, ווייל ער האט דאך נישט די גאנצע ריטשועל. ביי אים איז עס… אבער ער שטייט נישט ביי טויזנט ביליאן דאלער. אה, ס׳איז דאך אזוי ווי איך זאג, מענטשן זעען די וויזשועל פון דעם וואס שטייט ביי די גרויסע פיילס. יא, אמת. אה, ס׳קען זיין דעמאלטס איז טאקע, ער וועט קענען פאר א ביליאן דאלער. דער צווייטער קען גנב׳ענען צען דאלער א טאג. אקעי, נו, ער האט גע׳גנב׳עט צען דאלער א טאג.

דער רמב״ם ווייטער: מדברים היו עמו

זאגט דער רמב״ם ווייטער: מדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא, כדי שלא יתן לתוך פיו. ער קען דאך נאך אלץ לייגן געלט אין זיין מויל.

זאגט דער רמב״ם: אף על פי שנזהרים כל כך, אפילו מ׳האט די אלע חשדות, אפילו מ׳האט די אלע זהירות׳ן, אבער דאך, עני, איינער וואס איז אן ארימאן, או מי שהוא נבהל להון, איינער וואס איז זייער דעספערעט פאר געלט – ס׳קען זיין צוויי סיבות וואס וועלן זיך, איינס וועגן מ׳איז עני, אדער איינס וואס וועלן זייער קארג, מ׳האט ליב געלט. ס׳איז דא אזעלכע מענטשן וואס ער איז דאך א חסר הגביר – לא יתרום, ער זאל נישט זיין דער וואס איז תורם, מפני החשד, שנאמר “והייתם נקיים מה׳ ומישראל”.

זעט מען אז מ׳דארף זיין ריין פון די אידן. דו קענסט דאך זאגן, ווער האט זיי געבעטן זיין משוגעים און טראכטן די אלע מיני פאני חשבונות? אבער “והייתם נקיים” זאגט אז… יא.

דער מקור: “והייתם נקיים מה׳ ומישראל”

עס שטייט ביי משה רבינו ביי די בני גד ובני ראובן, אינטערעסאנט. יא. דארט מיינט עס אז זיי זענען טאקע געווען מחויב פאר די אידן עפעס. אבער די דרשה, יא, איך זאג ס׳איז א דרש, איך דערמאן נאך דעם עולם אז ס׳איז דא א פשט פון יענע פסוק, וואס בני גד ובני ראובן האבן צוגעזאגט סיי פאר׳ן אייבערשטן און סיי פאר… איך מיין אז ס׳איז א שבועה לה׳, און ס׳איז א שבועה, א תנאי, א וואטעווער זיי האבן געמאכט. יא, דארט מיינט עס אז אידן זאלן נישט האבן קיין טענות אויף ענק. רייט.

אבער די גמרא לערנט אז אמאל האבן די אידן סתם טענות, אן דעם וואס דער אייבערשטער האט טענות, איז אפילו נישט גערעכט. מכל זה דארף מען מאכן זיכער. אבער דארטן איז אויך דא עפעס אן ענין אז בעצם זענען זיי נישט געווען מחויב, יא, ווייל זיי האבן זיך שוין מתנחל געווען. אבער דאך שטייט אז משה האט געהאט א טענה׳ס. יא.

—

אקעי. לאמיר געענדיגט דעם פרק. איך מיין אז מיר קענען טון נאך א פרק, ניין?

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור – הלכות שקלים פרק ב הקדמה צום פרק פרק א האט געהאנדלט וועגן ד…

…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור – הלכות שקלים פרק ב

הקדמה לפרק

פרק א עסק בעיקר מצוות מחצית השקל – מי חייב, מהו. פרק ב לומד את סדר הגבייה – כיצד גובים את הכסף, לאן הוא הולך, וכל תהליך תרומת הלשכה.

[דרשה:] בלי שקלים אין קרבנות. כשהציבור קטן צריך נדבות גדולות יותר – ה״אחד שנותן כנגד כולם”. אף על פי שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, מעולם לא סירבו לכסף נוסף – “קחו, קחו, קחו”.

—

הלכה א – סדר גביית השקלים: השולחנות והתיבות

דברי הרמב״ם: כיצד? כשהכניסו השולחנים… מניחין לפניהם שתי תיבות, רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה כמין שופר… כדי שישליכו לתוכן ולא יהא אפשר ליקח מהן בנחת.

פשט: בכל עיר בארץ ישראל השולחנים (בנקאים/מחליפי כסף) הציבו שתי קופות עם פתח צר למעלה ורחב למטה (כמו שופר), כדי שאפשר להכניס כסף אך לא להוציא.

חידושים:

1. מדוע שתי תיבות? הרמב״ם מסביר: אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, והשניה… שקלי שנה שעברה – למי שלא שילמו בשנה שעברה. אפילו לאחר גבייה במשך שנה שלמה, בשנה הבאה עדיין היה צורך בקופה נפרדת ל״מפגרים”.

2. החוב נשאר – ראיה שהשקלים הם חוב ממון: העובדה שגובים שקלי שנה שעברה מראה שחיוב השקלים הוא לא עבר זמנו בטל קרבנו – זהו חוב ממון שנשאר קיים. אם היינו אומרים שכל שנה היא מצווה נפרדת, היינו סבורים שהשנה הישנה עברה. אבל העובדה שעדיין גובים מראה שהעניין הוא שיהיה תמיד – היהודי הוא שותף בקרבנות של כל השנה, ובחשבון שישלם, כבר הקריבו עבורו. אבל הוא נשאר חייב לשלם. (זה מובא כראיה לתיאוריה מהשיעור הקודם.)

—

הלכה א (המשך) – שלוש עשרה שופרות בבית המקדש

דברי הרמב״ם: ובמקדש היו לפניו תמיד שלש עשרה תיבות… כמין שופר. על כל תיבה היה כתוב מבחוץ מהו ייעודה.

פשט: בבית המקדש עצמו היו 13 קופות בצורת שופר, כל אחת למטרה אחרת, עם שלט מבחוץ כדי שלא יתבלבלו.

חידושים:

1. מה פירוש “תמיד”? אולי פירושו כל השנה, לא רק ברגלים – כי חלק מהשופרות אינם דווקא לשקלים. אחרת, אולי רק בעולה לרגל כשיהודים התאספו.

2. שני השופרות הראשונים – כמו בכל מקום: (1) שקלים של השנה, (2) שקלים של שנה שעברה.

3. שופר שלישי – קינים (תורים ובני יונה): לכל החייבים שני עופות (אחד עולה ואחד חטאת) – זב, נזיר, מצורע, יולדת, נשבע שבועת העדות, טמא מקדש – שישה סוגים. חלקם קרבנות עולה ויורד.

חידוש חשוב על סדר הקינים: הסדר הרגיל היה שהכניסו כסף לקופה, והכהנים הקריבו – לא היה צורך לבוא אישית עם העופות. אבל בבהמות אולי כן באו (בגלל סמיכה). זה מסביר מדוע יש מסכת שלמה קינים – כי הסדר היה שונה מבבהמות.

4. שופר רביעי – עולת העוף בלבד: לעולה נדבה של עוף (לא קרבן חובה).

5. שופר חמישי – עצים למערכה: לנדבות כסף לעצים למזבח.

6. שופר שישי – לבונה: לנדבות לבונה. במנחות הלבונה היא חלק מהקרבן שהמקריב מביא – אבל כאן מדובר בנדבה מיוחדת של לבונה, שהיא דבר נוסף שאפשר להתנדב.

7. שופר שביעי – זהב לכפורת: נדבות זהב לכלי הקודש – כי לפעמים היה צורך לתקן או לחדש.

8. שופר שמיני – מותר חטאת: כשמישהו הקדיש כסף לחטאת, קנה בהמה, ונותר כסף – הכסף הנותר יש לו קדושה (כי הקדיש את כל הסכום) והולך לשופר זה.

9. שופר תשיעי – מותר אשם: אותו דבר באשם (ספק-עבירה).

10. שופר עשירי – מותר קיני זבים וזבות ויולדות: כשהפרישו כסף לקינים ונותר. כאן מדובר במי שקנה בעצמו (לא הכניס לשופר השלישי), והיה זול יותר ממה שחשב. או אולי הניח כסף במשך השנה, ובבואו לקופות אמרו לו את מחיר השוק, והוא מכניס את סכום החיוב לקופה אחת ואת המותר לאחרת.

11. שופר אחד עשר – מותר קרבנות נזיר.

12. שופר שנים עשר – מותר אשם מצורע.

13. שופר שלוש עשרה – (לא נדון במפורש בחלק זה).

—

מותרות השופרות – תנאי בית דין

דברי הרמב״ם: ותנאי בית דין שמותרות ששת התיבות האחרונות הולכות לעולת בהמה, והעורות הולכים לכהנים כמו כל העורות האחרים. התיבה השלישית (קני זבין וזבות) נחלקת לחצאין – חצי עולה, חצי חטאת. ושבראו בביאת – כולן עולת בהמה.

פשט: תנאי בית דין קובע שכסף נותר מששת התיבות האחרונות הולך לעולת בהמה. על כל קופה היה כתוב מבחוץ מהי מטרתה, כדי שלא יתבלבלו.

חידושים:

1. מדוע דווקא עולת בהמה? כי עולת בהמה היא המדרגה הגבוהה ביותר – קודש קדשים, כולה לגבוה, לשמים. אי אפשר לקחת כסף שהותנדב לקדושה גבוהה יותר ולהוריד אותו למשהו נמוך יותר (כמו שכהנים יאכלו). אבל עולת בהמה היא הגבוהה ביותר, לכן אפשר להעלות הכל אליה.

2. תנאי בית דין נחוץ כי המתנדב הכניס כסף למטרה ספציפית (למשל אשם, קן זב), ובלי תנאי בית דין לא היה אפשר להשתמש בו לקרבן אחר. תנאי בית דין נותן רשות לשנות את המטרה.

3. נפקא מינה לגבי עורות: אף על פי שאם היו מביאים קני זבין וזבות (עופות) לא היה עור, אבל מכיוון שתנאי בית דין הופך את זה לעולת בהמה, יש לו את כל דיני עולת בהמה – גם הדין שהעור הולך לכהנים.

4. התיבה השלישית (קני זבין וזבות) מתחלקת לחצאין – כי כל קן הוא שני עופות, אחד עולה ואחד חטאת, יצא שכל אחד מקבל את חלקו בדיוק.

—

הלכה ב – שליחת שקלים למקדש, צירוף לזהב

דברי הרמב״ם: בכל מדינה ומדינה כשגוברין השקלים משלחין אותן ביד שלוחים למקדש. ויש להם לצרף אותו מדינור הזהב.

פשט: כשאוספים את השקלים בכל מדינה, שולחים אותם עם שלוחים למקדש. יש להם רשות להחליף את מטבעות הכסף הרבים הקטנים במטבעות זהב כדי לא לסחוב משא כבד.

חידושים:

1. “יש להם” פירושו מותר/רשות, לא חיוב. בלשון הרמב״ם “יש לו” אינו אומר לעולם “צריך” (חיוב), אלא תמיד “רשאי” / “יכול”. זהו יסוד כללי בלשון הרמב״ם.

2. מדוע מחליפים? כסף זול יותר מזהב, כך שהרבה מטבעות כסף יכולים להתחלף בסכום קטן יותר וקל יותר בזהב. זה מקביל למעשר שני – “וצרת הכסף בידך” – שם התורה עצמה מתירה להחליף כדי לא לסחוב.

3. אין קדושת הגוף על שקלים: לשקלים יש קדושת דמים (לא קדושת הגוף), לכן אפשר להחליף אותם במטבעות אחרים.

—

הלכה ג – לשכה, קופות, תרומת הלשכה ושירי הלשכה

דברי הרמב״ם: ומניחין אותו בלשכה אחת מלשכות שבמקדש, וסוגרין דלתותיה במפתחות וחותמין עליה חותמות. לאחר מכן: ממלאין מכל השקלים שנתקבצו שם שלש קופות גדולות, שיעור כל קופה כדי שתכיל תשע סאין. מה שבקופות נקרא תרומת הלשכה, ומה שנשאר מחוץ לקופות נקרא שירי הלשכה.

פשט: כל השקלים מוכנסים ללשכה מיוחדת, ננעלים במפתחות וחותמות. משם ממלאים שלוש קופות גדולות (כל אחת מכילה 9 סאין). מה שבקופות = תרומת הלשכה; מה שנותר = שירי הלשכה.

חידושים:

1. חותמות: החותם הוא כמו חותם שעווה (כמו חותם של מכתב) – אם שוברים אותו, יראו שמישהו פתח. במסכת שקלים (פרק אחרון) יש הרבה חותמות, אפילוממונים על חותמות.

2. מדוע דווקא 9 סאין? נשאלת השאלה אך לא נענית מדוע חז״ל קבעו את השיעור המדויק הזה. מושווה לנוהג בנקאי – שצריך להיות שיעור קבוע.

3. תרומת הלשכה לעומת שירי הלשכה – היסוד: תרומת הלשכה (מה שבקופות) מספיק לשנה שלמה של קרבנות – זה הצורך העיקרי. שירי הלשכה (הנותר) משמש למטרות אחרות (ילמד מאוחר יותר). זהו עיקרון כללי: בכל “קמפיין” נשארים שיירים, ומשתמשים בהם למטרות נלוות. היסוד מתחיל בלוחות – “פסולת לך” – עושים דברים טובים עם השיירים, אבל זה לא הצורך העיקרי.

4. קשר לגודל כלל ישראל: כשכלל ישראל קטן יותר, נשאר פחות לשירי הלשכה, כי תמיד צריך שני תמידים ביום (מינימום), אבל יש פחות נדבות.

—

שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה

דברי הרמב״ם: שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו, וקודם עצרת בחמשה עשר בו.

פשט: שלוש פעמים בשנה מוציאים מהלשכה: ראש חודש ניסן, תחילת תשרי (לפני או אחרי ראש השנה), ו-15 יום לפני שבועות.

חידושים:

1. “קודם יום טוב או אחריו” – לא עושים זאת בראש השנה עצמו (כי אסור ביום טוב – מוקצה). “קודם” פירושו ערב ראש השנה, “אחריו” פירושו מוצאי ראש השנה (צום גדליה, וכדומה). נדון האם זה אומר ממש ראש חודש תשרי או רק בערך תחילת תשרי.

2. חלוקת זמן מעניינת: החלוקה אינה שווה לאורך השנה – פסח ועצרת (שבועות) קרובים מאוד בזמן (רק כ-7 שבועות), בעוד מתשרי עד ניסן זה חצי שנה. זה לא נפתר.

3. 15 יום לפני כל יום טוב: הכלל הוא 15 יום לפני כל רגל.

—

סדר התרומה – כיצד מוציאים מהקופות

התורם נכנס פנימה

דברי הרמב״ם: אחד נכנס לפנים מן הלשכה, והשומרים עומדים בחוץ.

פשט: אחד נכנס ללשכה, והשומרים עומדים בחוץ.

חידוש: המטרה היא שכאשר שוברים את החותם ופותחים את המפתחות, אף אחד לא ינצל את ההזדמנות לגנוב.

ממלא שלש קופות קטנות

דברי הרמב״ם: ממלא שלש קופות קטנות, כל קופה מהם מכילו שלש סאין, מאותן השלש קופות גדולות, ומוציאן לחוץ כדי להסתפק מהם עד שיכלו. וחוזר וממלא את השלש קופות הקטנות מן השלש הגדולות פעם שניה קודם עצרת… ופעם שלישית בתשרי… ובראש חודש ניסן תורמין תרומה חדשה.

פשט: שלוש פעמים בשנה (ניסן, שבועות, תשרי) מוציאים מהקופות הגדולות (תשע סאה כל אחת) לקופות קטנות (שלוש סאה כל אחת), ומשתמשים בהן עד שהן מתרוקנות. בראש חודש ניסן מתחילים עם תרומה חדשה.

חידושים:

1. אם נגמר לפני ניסן: אם הקופות הגדולות מתרוקנות לפני ראש חודש ניסן (למשל באמצע אדר), חוזרים ותורמים משירי הלשכה – מהכסף שהונח בלשכה אך לא בשלוש הקופות הגדולות. החשבון מסתדר: שלוש קופות גדולות עם תשע סאה כל אחת, שלוש פעמים שלוש סאה מוצאות – מתרוקנות כל שלוש הקופות הגדולות.

סימון הקופות הקטנות – א׳ ב׳ ג׳

דברי הרמב״ם: שלש קופות הקטנות שהיה תורם בהן… כתוב עליהן א׳ ב׳ ג׳, כדי שיסתפקו מן הראשונה… ואחר כך מן השניה… ואחר כך מן השלישית.

פשט: על הקופות הקטנות מסומן א׳ ב׳ ג׳ כדי להשתמש בהן בסדר – תחילה הראשונה, אחר כך השנייה, אחר כך השלישית.

חידוש: מחלוקת במשנה – תנא קמא אומר אלף בית גימל (לשון הקודש), רבי ישמעאל אומר בלשון יוונית – אלפא ביתא גמלא. הרמב״ם פוסק כתנא קמא.

סדר ההוצאה מהקופות הגדולות – עם מטפחת

דברי הרמב״ם: תורם ראשונה עם הקופה האחת הגדולה, ומכפה אותה הגדולה במטפחת… והשניה מן הגדולה השניה ומכפה אותה… והשלישית מן הגדולה השלישית ואינו מכפה אותה, כדי שיהא ניכר שבה נתנו קרש ובעשיהם.

פשט: בפעם הראשונה (ניסן): לוקחים מקופה גדולה מס׳ 1, מכסים אותה במטפחת; אחר כך מ-2, מכסים; מ-3 משאירים פתוחה – כסימן שמשם לקחו לאחרונה. בפעם השנייה (שבועות) הולכים בסדר הפוך: לוקחים תחילה מ-3 (שפתוחה), מכסים אותה, אחר כך מ-1, מכסים, אחר כך מ-2 משאירים פתוחה. בפעם השלישית (תשרי) לוקחים מ-2 (שפתוחה), וכו׳. יוצא שלוקחים מכל שלוש הגדולות, מכל אחת ואחת.

חידושים:

1. כל קופה היא פעם אחת “ראשונה”: כל קופה גדולה זוכה להיות הראשונה שלוקחים ממנה פעם אחת בשנה. זה עניין של כבוד – שאף קופה לא תהיה תמיד “אחרונה”.

2. מחלוקת רמב״ם ור׳ עובדיה מברטנורא: יש מחלוקת בדיוק כיצד הולך סדר הכיסוי, אבל העיקרון הבסיסי זהה.

3. מדוע לא לרוקן קופה אחת לגמרי? כי מחצית השקל הוא עניין של אחדות – רוצים שכל היהודים מכל המקומות יהיו מיוצגים בכל תרומה.

—

הלכה ג – לשם מי היא כל תרומה

דברי הרמב״ם: תורמין את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשניה לשם הכרכים המוקפין לה ולשם כל ישראל, והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם המדינות הרחוקות ולשם שאר כל ישראל.

פשט: כל אחת משלוש התרומות מוקדשת לשם קבוצה מסוימת: (1) ארץ ישראל, (2) הכרכים הקרובים + כלל ישראל, (3) בבל, מדי, מדינות רחוקות + כלל ישראל.

חידושים:

1. מדוע שלוש תרומות בכלל? הטעם מעשי: יהודים מארץ ישראל מביאים את שקליהם עד ניסן; מכרכים קרובים עד שבועות; ממדינות רחוקות עד סוכות. לכן יש שלוש תקופות.

2. אבל למעשה הכל מעורב: בפועל בכל שלוש הקופות הגדולות מונח כסף מכל היהודים – לא שקופה מס׳ 1 יש רק שקלים מארץ ישראל. אם שמונים אחוז מהיהודים גרים בארץ ישראל, כל שלוש הקופות מתמלאות משקלים מארץ ישראל. גם ממקומות רחוקים מביאים זהב (לא שקלים).

3. העניין הוא כבוד, לא מעשי: זהו זכר – מראים שלכל יהודי, אפילו מהמרחקים, יש תרומה מיוחדת עבורו, שמקריבים קרבנות עבורו. זה עניין של כבודם.

4. צורה טקסית כמו הכל בעבודה: לא משאירים את זה אקראי – יש לזה צורה, סדר, כמו כל דבר בעבודת בית המקדש. אבל באמת כל תרומה היא מכל יהודי.

—

הלכה ד – כוונת התורם: על כל השקלים

דברי הרמב״ם: כשיהא תורם… מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה, ועל מה שביד הגבאים שעדיין לא הגיעו ללשכה, ועל עתידי גבייה — כדי שיהיו אלו השקלים שהוציא להסתפק מהם כפרה על כל ישראל, כאילו הגיעו כל שקלים ללשכה ונתרמה מהם תרומה זו.

פשט: התורם מכוון שהוא תורם לא רק על מה שמונח פיזית בלשכה, אלא גם על מה שכבר אצל גבאים בערים אחרות, ואפילו על מה שעתיד להיגבות – כדי שהקרבנות יהיו כפרה על כלל ישראל.

חידוש: זה עונה מדוע לוקחים לשנה שלמה – יש קופה של שקלים קודמים כי חושבים על “לעתיד ליגבות” – שקלים שעוד יבואו. דרך הכוונה זה כאילו כל השקלים כבר כאן.

—

הלכה ה – דיני לבוש והתנהגות התורם

דברי הרמב״ם: כשיכנס התורם לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחביא בו כסף, ולא במנעל ולא בסנדל, ולא בתפילין ולא בקמיע — שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממון הלשכה תחתיו כשתרם. מדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא, כדי שלא יתן לתוך פיו. אף על פי שנזהרים כל כך – עני, או מי שהוא נבהל להון – לא יתרום, מפני החשד, שנאמר “והייתם נקיים מה׳ ומישראל.”

פשט: התורם אסור להיכנס עם בגדים/נעליים/תפילין/קמיע שאפ

שר להחביא בהם כסף, כדי למנוע חשד. דיברו איתו כל הזמן שהיה בפנים, כדי שלא יוכל לשים כסף בפה. ולמרות כל הזהירות – עני או מי שנבהל להון (נואש לכסף / קמצן) לא יהיה התורם, מפני החשד.

חידושים:

1. תפילין היו רכים: מהעובדה שחששו שאפשר להחביא מטבעות מתחת לתפילין, רואים שתפילין היו רכים – לא קופסה קשה כמו התפילין שלנו היום. בתפילין שלנו לא היה מעשי להחביא מטבעות מתחתם.

2. מדוע רק התורם? – שאלה על כל המערכת: מדוע דואגים כל כך דווקא לאדם האחד שנכנס ללשכה? כל הגבאים יכולים לגנוב באותה מידה, המלווים שמביאים את הקופות הסגורות יכולים לגנוב, ובלשכה השנייה שבה קונים קרבנות גם אפשר לגנוב!

תירוץ: זה קשור לפסיכולוגיה של אנשים. אנשים טיפשים שתמיד יחשדו, לא מבינים את הדינמיקה של כסף. הם מוצאים קורבן אחד – האדם הידוע כתורם, העומד ליד ערימות הכסף הגדולות. זהו ה״ויזואל” – אנשים רואים את מי שעומד ליד הסכומים הגדולים. בפועל לסוחר הבהמות יש הרבה יותר הזדמנויות לגנוב, כי אין לו את כל הטקס של פיקוח, אבל הוא לא עומד בסצנה הדרמטית. זהו הבדל מעשי בין סיכון אמיתי לתפיסה.

3. שתי סיבות לפסילה – עני ונבהל להון: הרמב״ם מביא שני סוגי אנשים שאסורים להיות תורם: (א) עני – הוא עני ויש לו מניע לגנוב מצורך, (ב) נבהל להון – מי שנואש לכסף, או קמצן, אוהב כסף. שתי הסיבות יוצרות חשד, אפילו אם האדם ישר.

4. “והייתם נקיים מה׳ ומישראל” – המקור ודרשתו: הפסוק מקורו בבני גד ובני ראובן (במדבר לב:כב). פשט הפסוק שם הוא שבני גד ובני ראובן הבטיחו גם להקב״ה (שבועה/תנאי) וגם לכלל ישראל – שיהודים לא יהיו להם טענות עליהם.

אבל דרשת הגמרא לומדת רחב יותר: אפילו כשהקב״ה אין לו טענות (לא עוברים עבירה), אבל ליהודים יש סתם טענות – אפילו טענות לא מוצדקות – צריך לוודא שיהיו נקיים. כלומר, החיוב של “והייתם נקיים” הולך רחוק יותר מהפשט – צריך להישמר אפילו מחשד לא מוצדק.

לשון המשנה – “שמא יעני… שמא יעשיר”: המשנה מביאה: אם יתעני, יאמרו שנענש על גניבה מהלשכה; אם יתעשר, יאמרו שהתעשר מכסף הלשכה. כך או כך ידברו – לכן צריך למנוע כל חשד.

אפשר לשאול: מי ביקש מהם להיות משוגעים ולחשוב חשבונות כאלה? אבל “והייתם נקיים” מלמד אותנו שזו אחריות האדם – למנוע אפילו את המראית עין של עוולה.

תמלול מלא 📝

פרק ב: סדר התיבות והתרומות – כיצד אוספים את השקלים

הקדמה: ממצוות שקלים לסדר הגבייה

אנו לומדים כעת את הפרק השני של הלכות שקלים. בפרק הקודם למדנו על עיקר מצוות מחצית השקל, מי חייב ומהו מחצית השקל. כאן נלמד את הסדר של כיצד גובים אותו ולאן הולך הכסף וכן הלאה.

דרשה: חשיבות בעלי השקל

ולפני שנמשיך רצוננו לשבח את בעלי השקל, את אלו שנותנים את השקלים. כן, אם אין שקלים אין… כן, אין קמח אין תורה, אין שקלים אין קרבנות. כן, וכפי שלמדנו, שכאשר יש קהילה קטנה של כלל ישראל שתומכת במשהו, צריך לתת סכומים גדולים יותר. צריך לתת את האחד שנותן כנגד כולם, יהודינו החשוב, מחזיק השיעור. רבי יואל הלוי, זכות התורה תגן עליו שיוכל להמשיך לתת אלף פעמים ככה לתורה ולחסד. תזכרו מאוד.

זה באמת גם ענין גדול שכל אחד יתן. אמת, מניחים. כי העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מניחים. אפילו העשיר לא ירבה, אם כל אחד נותן יותר, כבר דיברנו על כך. אז אין בעיה. עוד פעם לא נאמר, אפילו מה שאינו חייב, כתוב בפירוש, לוקחים. אין שום הלכה שלא לוקחים כסף, למעשה. לוקחים, לוקחים, לוקחים. יפה, אומר הרמב״ם כך. כן.

—

הלכה א: השולחנות והתיבות בכל מדינה

כיצד כונסין השולחניים, כיצד הבנקאים, האנשים שעוסקים בהחלפת הכסף, עוזרים לעולם לתת את מחצית השקל, כיצד אוספים הם את הכסף? יש צורה מסוימת כיצד עושים זאת. זה לא שכל אחד יחליט, אלא כמו הרבה הלכות בהקדש יש הלכות ברורות מאוד.

ואני מתכוון שהרבה מההלכות הן אלף, כדי שיהיה באמת סעיף, שאף אחד לא יגנוב מזה. והדבר השני, שאף אחד לא יחשוד את אף אחד. אני מתכוון שזה הרבה מאוד מההלכות, שאף אחד לא יחשוד את השני. אבל בסוף כתוב שם בפירוש.

כיצד עושים זאת? הדרך המעשית של איסוף הכסף. כאשר הכניסו השולחניים ובסרות שקלים בכל מדינה ומדינה. הרי למדנו שבכל הארצות, בכל הערים של ארץ ישראל אוספים את הכסף. לא רק ארץ ישראל, אלא ארץ ישראל. אבל אני לא יודע אם השולחנים יוצאים. אני מתכוון שבכל מדינה ומדינה יושבים שולחנים. והאנשים מחוץ לארץ ישראל צריכים לשלוח, הם יקחו שליח שיסע למדינה הקרובה ביותר ויתן.

צורת התיבות

אוקיי, אז כך, מניחין לפניהם שתי תיבות, מניחים שתי קופסאות לפני כל אחד מהשולחנות, והתיבות יש להן דרך מסוימת איך הן, רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה, כמו פושקה שיש לה כניסה צרה, קופסה משולשת כזו, כמין שופר, כמו שופר שמתחיל רחב, אני מתכוון, מתחיל צר ומסתיים רחב.

למה הסדר הזה, למה זה מעשי שיהיה לו כניסה צרה ורחב למטה? כדי שישליכו לתוכן ולא אפשר ליקח מהן בנחת, שאם יש לו צר מאוד, אתה לא יכול להכניס את האצבע, אתה יכול להכניס כסף, ולהוציא צריך לשבור את הקופסה, או שלקופסה יש איזה מנעול, צריך להוציא את הכסף מלמטה כשמגיע הזמן המתאים, אבל זה ענין של בטיחות, שאף אחד לא יוציא כסף. הוא אומר שאדם יוכל להוציא בקלות, אחד יבוא כביכול לתת, והוא למעשה יקח. צריך להיות שזה בעיקר נכנס.

למה שתי תיבות?

אומר הרמב״ם, ולמה עושין שתי תיבות? למה לכל שולחן יש שתי קופסאות כאלה? מה לא מספיק אחת? אומר הרמב״ם, אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, באחת מכניסים את השקלים של השנה, והשניה, השנייה נעשתה עבור המפגרים, שמניחין בה שקלי שנה שעברה, שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה, מי שלא נתן בשנה שעברה, מבקשים שוב, עכשיו מכניסים לקופסה המיוחדת.

מאוחר יותר נראה למה יש קופסה מיוחדת, כי הדרך שבה מוציאים את הכסף לקרבנות יש גם הלכות מאוד ספציפיות. אבל הדבר המעניין הוא שרואים כאן שאפילו אחרי האיסוף והבקשה ואפילו להמשיך, עדיין היה צריך בשנה הבאה קופסה חדשה לכל מי שלא הצליחו להוציא מהם.

חידוש: חוב השקלים נשאר קיים

אבל רואים עוד משהו, שהחוב הוא כמו חוב ממון, וזה לא דבר שעבר זמנו בטל קרבנו. כי היית אומר בכל שנה ושנה, היית אומר שזה ענין שתלוי בשנה, ושנה חדשה יש לך מצווה חדשה, אבל אתה עדיין נשארת עם חוב ישן.

אולי זו קצת ראיה לתיאוריה שלי מאתמול, שזה יותר כמו דבר שצריך להיות תמיד. אז כל יהודי חייב חצי שקל בשנה, אבל יכול להיות שהענין הוא שכל השנה לקחו גם שקלים בזכותו. היה לו זכות בקרבנות, ובחשבון שהוא בוודאי ישלם לשנה הבאה. כן, אין לי שנשאלו, יותר שעושים שמקריבים עבורו, כתוב מיד, אבל הוא עדיין חייב לשלם זאת, כי הוא היה שותף בכל השנה.

—

הלכה ב: שלוש עשרה שופרות בבית המקדש

אומר הרמב״ם, זה היה אצל כל השולחנות במשך כל הערים בארץ ישראל, שהיו שתי תיבות. איך נראה במקדש עצמו? המקדש בירושלים, שם בעיקר אספו את הכסף. היו לפניו תמיד שלש עשרה תיבות. היו שם שלוש עשרה קופסאות כאלה. וכל אחת היה לה הדין שהיתה כמין שופר, שלא יוכלו להוציא.

מה משמעות “תמיד”?

הוא אומר שאולי תמיד מכוון גם כל השנה, כי נראה חלק מהשופרות שאינם דווקא לשקלים. אני חושב, אולי הכל יהיה בזמן עליה לרגל, הזמנים שבהם יהודים התאספו לארץ ישראל. תמיד? מעניין. יכול להיות שזה מכוון תמיד? כן.

שלוש עשרה שופרות – אחת אחר השנייה

ומה זה? מהן כל שלוש עשרה השופרות? כל אחת היתה שופר. אומר הרמב״ם כך:

ראשונה היתה לשקלי השנה זו, ושניה היתה כמו בכל מקום היו השתיים הראשונות, שניה לשקלי השנה שעברה.

ומה עוד? כאן מונים עוד סוגים שונים של חיובים שבהם אנשים רוצים לתת כסף לקרבנות מסוימים.

שלישית – קינים (תורים ובני יונה)

שלישית, השלישית היא, לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת. יש סוגים שונים של קרבנות. אני מתכוון, יולדות, אני לא זוכר כרגע אילו עוד… זב, נזיר, מצורע ויולדת, ונשבע שבועת עדות לשקר, כלומר קרבן עולה ויורד, וטמא מקדש וקדשיו. יש שישה, הוא מביא שישה. חלק מהם הם עולה ויורד, וחלק מהם זה כבר מההתחלה כך החיוב. עוף אחד, תור אחד, או יונה אחת. למעשה, כולם עולה ואחד לחטאת. אז כל מי שהיו להם החיובים הכניסו לקופסה.

חידוש: סדר הקינים – להכניס כסף, לא להביא עופות

אני מבין, לא היה הסדר שבאים ממש לבית המקדש עם העופות, ולא צריך לסמוך ידיו עליו, לא צריך להיות שם כשמביאים את הקרבן. לא, אני מתכוון שקינים, יש מסכת שלמה קינים על ההלכות. נראה שוב, אם לא היית פרויקט גדול, לא יכולת לבוא, עדיין היית צריך להוכיח עבודת ה׳ עם קרבנות, היה סדר, אתה מתחייב, הכנסת כסף לפושקה, והכהנים כבר עשו.

אולי כשהביאו בהמה אכן באו, ובאמת על זה יש סמיכה, ושני הדברים מדברים דווקא על עופות. יכול להיות. אבל אולי רוב החיובים היו כך.

אוקיי. יש גם את האכילה ביחד עם הכהנים, החלק ממה שאוכלים ביחד עם הכהנים. בחטאות זה רק בתודה. אה, אוקיי. כן. יהודי לא אוכל. אוקיי.

רביעית – עולת העוף בלבד

רביעית, חמישית, יש בה עולת העוף בלבד. עולה יש מי שיש לו כסף מביא בהמה, ומי שאין לו כסף מביא עולת העוף. כן, אבל זה לא חלק, זה רק אצל היולדת, אלא זו עולה רגילה שמישהו מביא כי הוא רוצה להביא קרבן עולה. משליך דמיה לתיבה זו.

חמישית – עצים למערכה

חמישית, מי שהתנדב מעות לקנות בהם עצים למערכה, היו צריכים תמיד עצים לחמם, לעשות את האש על המזבח. מי שהביא כסף, לא כסף לעצים, הכניס שם כסף. הוא מביא כאן מלמטה בהערה שצריך לעיין מאוחר יותר בכלי המקדש. נראה שהסדר הרגיל של קינים היה אכן שהכניסו כסף, והכהנים כבר הקריבו בזכות מי שמביא כסף. יכלו להביא בעצמם, אבל נראה שהסדר הרגיל היה זה.

ששית – לבונה

אוקיי, ששית, למי שהתנדב מעות ללבונה, עם קרבנות מדוקדקים בלבונה. אז היתה פושקה של לבונה. אבל סתם כך? אולי סתם אפשר להתנדב לבונה. זה דבר נוסף. צריך ללמוד את כל הדברים האלה בהלכות קדשים, זה לא מגיע עד הקרבן בין בזמנים. עם הרבה מנחות מדוקדקים בלבונה. כן, אבל זה צריך להביא מי שמביא את המנחה. לבונה זה משהו חדש, אפשר להתנדב לבונה. כך הוא מתכוון.

שביעית – זהב לכפורת

אוקיי. שביעית, למי שהתנדב זהב לכפורת. מי שהתנדב זהב לכפורת לקדשי הקדשים? הוא רוצה לתת זהב. כי היו צריכים לפעמים לשפץ, היו צריכים לפעמים לחדש וכדומה, שיהיה זהב. אוקיי.

שמינית – מותר חטאת

שמינית, למותר חטאת. מה זה אומר? כגון שהפריש מעות לחטאת. אדם היה צריך להביא קרבן חטאת, והוא מתחיל להפריש כסף לכך, והוא קנה בהמה. מתברר שזה לא עלה את כל הסכום, אבל מאחר שכבר הקדיש את כל הכסף, והותר מן המעות, נותר מהכסף, הוא צריך… הכסף הנותר יש לו גם איזו קדושה, כי הוא הקדיש את כל הכסף. אז אמנם הוא בא לבית המקדש ומביא את זה, אבל את הכסף הנותר הוא יכניס לקופה, ומיד נראה מה עושים.

תשיעית – מותר אשם

תשיעית, זה הדבר הדומה כשאדם מביא אשם על… כשהוא עשה עבירה בספק, הוא עשה עבירה בספק, שאז מביא הוא אשם, ויש לו יתרה.

עשירית – מותר קיני זבים וזבות ויולדות

עשירית, אם מישהו מביא זבים וזבות, כמו הכל צריך להביא קן עם עופות, ואם הם הפרישו כסף לקינים ונשאר עודף, אז זו הפושקה.

דיון: כיצד עובד הסדר של מותר קינים?

כאן מדברים על מי שלא הכניס את כספו לפושקה השלישית, אלא הוא קנה בעצמו, וזה היה זול יותר ממה שחשב, נכון? כי הוא נכנס לכסף ו… הוא מכניס, לא? אבל יכול להיות גם שהוא הפריש כסף במשך שנה. עכשיו הוא בא לפושקות, ובפושקות אומרים לו כמה זה עכשיו השוק, כמה זה עולה. הוא מכניס כאן את הסכום, וכאן את הסכום, לא? יכול להיות. לא בטוח.

אחת עשרה, אולי… כי ההוא למעשה מתערבב, והכהנים מביאים כמה שזה עולה. אז, אני לא בטוח. אוקיי.

אחת עשרה – מותר קרבנות נזיר

אחת עשרה, זה למותר קרבנות נזיר. אותו דבר, מי שהפריש כסף לקרבן נזיר ונשאר.

שתים עשרה – מותר אשם מצורע

שתים עשרה, למותר אשם מצורע.

הלכה ב (המשך) — מותרות שלוש עשרה התיבות

מי שהתנדב כסף לעולת בהמה, הלאה הוא באמת לא יהיה עולת עוף.

בכל אופן, יש אופציה, רוצים יכולים להביא בעצמם ורוצים… יכולים להביא עולה ולתת את הכסף לעולה? כן. הוא נותן את הכסף, והקרב… שוב, עולה, למעשה, הבעלים לא עושים כלום. שואל על ה… הכהנים לוקחים את זה. כן, אני לא יודע מה קרה עם הסמיכה. נגיע מיד לשם.

כן, אומר הרמב״ם, כל שלוש עשרה הפושקות עמד כתוב בחוץ מה הפושקה, ושם כל דבר שיהיו מעושין בתוך התבה כתוב על התבה מחוץ, זה היה כתוב בחוץ, שלא יתבלבל. אדם צריך לדעת לאן להכניס את כספו.

כן, אומר הרמב״ם, ותנאי בית דין, יש תנאי בית דין שאפילו אדם הכניס למטרה אחת, ונשאר. כבר הביאו מספיק ועוד עולת עוף או מה שזה לא יהיה, ונשאר. אני מתכוון, אם מביאים את זה לכל אדם שיש לו עולת עוף, אני לא יודע איך נשאר עולת עוף. צריך להביא, לפי כמה כסף יש, כך כמה אנשים צריכים להביא עולת עוף. אולי גם ספרו איפשהו כמה אנשים יש, אני לא יודע, זה לא יכול להיות. אבל כסף נותר, אולי מהדברים האחרים.

יש תנאי בית דין, שאף על פי שהתנדב את הכסף למטרה אחת, אפשר בכל זאת לשנות. אני מתכוון שהפשט הוא, עולת בהמה היא הכי קדושה, כי זה הולך כולו לגבוה. לא יכולים לקחת משהו ולתת שכהנים יאכלו, כי אולי זה היה גבוה יותר, אבל עולת בהמה היא המדרגה הגבוהה ביותר, זה קודש קדשים כולו לשמים.

ונמצא ללמוד, שכל המעות הנמצאות בשש התיבות האחרונות, כל הכסף שנמצא בשש האחרונות מתוך שלוש עשרה, לעולת בהמה. מכוון נמצאות אחרי ש… כל המותרות, כל המותרות, כל המותרות שיש בכולן. אוי, ולכן צריך תנאי בית דין, כי האדם אסף את הכסף לאשם, לקן זב, אבל יש תנאי בית דין שהכסף יכול ללכת לעולת בהמה.

מי? לעולת בהמה ועורותיהם לכהנים כשאר כל העורות. כמו שיש דין, כל הקרבנות הולך העור מזה לבהמות, גם ה… לכהנים. לכהנים, גם עורות הבהמות מהסוג הזה. זה באמת, אף על פי שלמשל אם הוא היה מביא את קני זבין וזבות, לא היה שם עור. אבל חלק מתנאי בית דין הוא שהוא מקבל את כל דיני עורות בהמה, וכולל הדין שהעור הולך לכהן.

כל המשולח בתיבה שלישית, כל הכסף מהתיבה השלישית שבה מכניסים היה מה שכתוב תורים ובני יונה, הוא לקנות בו עופות, ומחלקין אותו לחצאין. חציין, הוא חצי, כן? כי זה הכל שניים, אחד עולה, ואחד חטאת. אז יוצא בדיוק, שכל אחד מקבל לזכותו. ומקריבין חציו עולות וחציו חטאות. כבר, אמר הרמב״ם הלאה.

הלכה ג — שליחת שקלים למקדש, צירוף לזהב

עכשיו ממשיך הסדר של כיצד אוספים את הכסף וכיצד שולחים אותו. בכל מדינה ומדינה, כשגוברין השקלים, כשאוספים את השקלים, משלחין אותן ביד שלוחים למקדש. שולחים אותו, לוקחים שליחים ושולחים אותם למקדש.

אומר הרמב״ם, ויש להם, יש להם רשות. לצרף אותו מדינור הזהב, להחליף, עכשיו יש לו פושקה ענקית עם המון מטבעות קטנות, הוא יכול לקחת את כל… מכסף, זול יותר מהיום. כסף בדרך כלל הרבה יותר זול מזהב, ואנחנו לא רוצים לחייב את ה… כמו שרואים גם במעשר שני, כי ירחק ממך הדרך, קשה מאוד לסחוב, וצרת בכסף. כן, שם זה כתוב על בהמות וכו׳, אבל אם יש לו הרבה מטבעות, הוא יכול לקחת את ההרבה מטבעות מכסף ולהחליף. לדינר זהב, והוא לא יצטרך לסחוב משא כה כבד.

דיון: משמעות “יש להם”

דובר 1: “ויש” מכוון שיש לו רשות, כן?

דובר 2: כן, כן. זה לא אומר שחייבים להביא, שזה מקבל קדושת הגוף על השקל. זה לא עובד כך כאן. לשקל יש קדושת דמים, אפשר להחליף אותו על שקלים אחרים. הם ראו את הלשון “יש להם”. “יש לו” מכוון מותר, בעצם. זו דרך לומר מותר.

הרבה פעמים “יש לו” זה “שיעשה”, כן? לא פעם. ברמב״ם, “יש לו” לא מכוון לעולם “שיעשה”. תמיד בלשונות האחרות. אני זוכר, עד עכשיו ראינו כמה פעמים. “יש” מכוון “יכול”. אולי זו לשון, במשנה כתוב לפעמים “יש להם”… לא. “כל ישראל יש להם חלק”, אני לא יודע. לא. “יש להם” מכוון שהוא רשאי.

הלכה ד — לשכה, קופות, תרומת הלשכה ושיירי הלשכה

תרגום לעברית

אומר הרמב״ם הלאה: והכל, מה קורה אחר כך? כל הכסף הזה מגיע לבית המקדש, ומניחין אותו בלשכה אחת מלשכות שבהמקדש. מניחים אותו באחת המשרדים של הלשכות של בית המקדש, שזו מיוחדת ללשכת הכסף. וסוגרין דלתותיה במפתחות, נועלים את דלתות הלשכה במפתחות, וחותמין עליה חותמות, ומניחים על זה חותם שהוא סגור, שלא יסתובבו שם.

חותם הוא לכאורה כמו החותם של כהן גדול, מניחים אותו כמו… יש הרבה חותמות. בשקלים יש הרבה, בפרק האחרון של שקלים יש הרבה חותמות, אפילו גבאים של החותמות. נכון, אבל נראה שחותם פירושו… כן, משהו שאם שוברים אותו יראו. יש שעווה, כמו חותם של מכתב, דבר כזה.

אוקיי. אז מה עושים עם זה בלשכה? אומר הוא, ממלאין מכל השקלים שנתקבצו שם שלש קופות גדולות. עושים שלוש קופות גדולות. שיעור כל קופה, כמה גדולות הקופות? כדי שתכיל תשע סאין. שוחים בכסף.

דיון: תשע סאין

דובר 1: מכאן המשנה, כן?

דובר 2: אה, לא, לא תשעה קבין, תשע סאין.

דובר 1: תשע סאין, לא ארבעים סאה.

דובר 2: כן, ממלאים שלוש קופות שגודלן תשע סאין. אני לא יודע בדיוק למה חז״ל עשו שיעור כל כך מדויק, ואחר כך דואגים לשאר. אם תעבוד פעם בבנק תדע למה.

דובר 1: אוקיי.

דובר 2: והשאר מניחין אותו… לא, נראה שנשאר. זה מספיק. זה היה מספיק. לפעמים זה לא מספיק.

דובר 1: אוקיי.

דובר 2: והשאר, אם נשאר, מניחין אותו שם בלשכה… נראה שהקפידא היא… לא מניחים עוד קופה. אם יש יותר, מניחים את זה בצד הלשכה.

אומר הרמב״ם, “וזה שבתוך הקופות הוא הנקרא תרומת הלשכה”. כל הכסף הזה שמונח בקופות, זה מה שנקרא תרומת הלשכה, שאחר כך כשיתרמו משם, יקרא שעושים את תרומת הלשכה. זו הכוונה, כי עכשיו עדיין לא תרומה, עדיין לא הורידו. “וזה שישאר שם יתר על מה שיש בקופות”, מה שנשאר, הכסף שמניחים בלשכה מחוץ לקופות, זה נקרא שירי הלשכה.

והנפקא מינה נלמד אחר כך מה עושים עם כסף תרומת הלשכה ומה עושים עם כסף שירי הלשכה. נראה שזה הדבר, שתרומת הלשכה, מה שנכנס לקופות הענקיות, זה מספיק לשנה שלמה לפי איזה חשבון, פחות או יותר צריך להיות מספיק. אחר כך נשאר, ונראה שעושים עם זה דברים אחרים, כי עיקר השקלים, הקרבנות, עושים מהלשכה. ושירי הלשכה זה כמו… טוב מאוד, יש ענין גדול, בכל קמפיין נשארים שיריים. צריך להיות מספיק שיהיו שיריים, ואת זה משתמשים כבר ליותר. זה התחיל כבר בלוחות, “פסולת לך”, עושים דברים טובים עם זה, אבל זה לא העיקר צורך, זה כבר ה… כן, כבר.

כנראה גם הסדר קשור גם לכמה יהודים יש. כשכלל ישראל קטן, לא נשאר כל כך הרבה לדברים נוספים, צריך שני קרבנות ביום. אוקיי, אני לא יודע אם זה קרבן קארד, אני לא יודע כלום.

הלכה ה — שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה

אומר הרמב״ם הלאה, “שלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה”. שלוש פעמים בשנה תורמים, מורידים מהכסף שמונח בלשכה.

אילו שלוש פעמים בשנה? “בראש חדש ניסן, ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו”. כלומר, או ערב, לא עושים את זה בראש השנה, עושים את זה לפני ראש השנה או אחרי ראש השנה. כוונתו בתחילה, אם עושים את זה אחריו זה לא ראש חודש תשרי, זה היום השני בתשרי? תחילת תשרי? אני שומע. “וקודם עצרת בחמשה עשר בו”. לא, אולי קודם יום טוב פירושו לא ביום טוב, כי לא עושים ביום טוב בראש השנה. כוונתו לומר או ערב ראש השנה או מוצאי ראש השנה, משהו כזה. אוקיי. “וקודם עצרת”, הוא מתרגם דבר כזה, “בראש חדש תשרי”. כי אסור ביום טוב, זה מוקצה. מצווה היא מצווה גדולה מספיק שצריך ביום טוב. אבל לא עושים בראש השנה, כן. אז כן, או ערב ראש השנה או קצת, או צום גדליה, מה שיהיה. קודם, עצרת בחמשה עשר, וחמישה עשר יום לפני… בקיצור, חמישה עשר יום לפני כל יום טוב. זו הנקודה.

זה מאוד מעניין. אה, לא עושים את זה לפי ה… לא מתרגמים לפי אורך השנה, כי זה מתרגם שהשתיים הראשונות מאוד קרובות בזמן. פסח ועצרת מאוד קרובים. אני לא יודע. איך זה עובד? אוקיי, מניחים את זה אחר כך בפושקה קטנה יותר, אז אני מניח שמסתדרים.

הלכה ו — סדר התרומה

איך הולכת התרומה נושא? איך עושים את זה? אחד נכנס לפנים מן הלשכה, אחד שממונה, אחד מהגבאים, אחד מהכהנים, או מהממונים, נכנס לפנים מן הלשכה, נכנס ללשכה, והשומרים עומדים בחוץ, שומרים מבחוץ, כן, כי עכשיו שוברים את החותם, וצריך שמירה שאף אחד לא יחטוף עכשיו הזדמנות.

דיון: למה הוא נכנס לבד?

דובר 1: אבל הוא לא ילך לגנוב?

דובר 2: לא, הרמב״ם לא אומר שנכנסים עם מי שאין לו… מיד יאמר, אבל… לא, השומרים עכשיו פירושו פשוט שאף אחד לא ינצל את ההזדמנות אז. פותחים עכשיו את המפתחות, חותמות. כן, כשהבריקסטראק מביא כסף לבנק,

הלכה ז — הסדר של תרומת הלשכה: איך מורידים מהקופות

דובר 1: זה דבר פשוט. ואומר להם, אתרום? האם אתרום? והם אומרים לו, כלומר הוא לא עושה זאת מעצמו. מראים מאוד ברור שזה פרויקט משותף. שזה רשמי, שעכשיו מותר. והם אומרים לו, תרום, תרום, תרום, שלש פעמים. כן, הם אומרים לו, תרום, הורד מהכסף ההוא.

ואחר כך ממלא שלש קופות קטנות, כל קופה מהם מכילה שלש סאין, מאותן השלש קופות גדולות. הוא לוקח מהגדולות, משלוש הגדולות. הקטנה היא שלוש סאין, שזה שליש כמו הגדולות. הוא מוריד משלוש הקופות, מוריד מכל אחת. הוא לא אומר מאיזו הוא אומר, נכון? הוא אומר מאותן השלש קופות גדולות, אבל אחר כך הוא אומר כן משהו יותר סדר ברור. בוא נראה.

ומוציאן לחוץ כדי להסתפק מהם עד שיכלו. הוא מוציא את הקופות הקטנות, מוציא אותן משם. לא ברור לאן הוא לוקח אותן, אבל הוא לוקח אותן לאנשים שמטפלים בסוחרי הבהמות בפועל ושמטפלים בזה. הרמה הבאה של כהנים שהם עכשיו הקצינים שמטפלים בזה. כדי להסתפק מהם, לקחת משם עד שיכלו, עד שנגמרת הקופה.

וחוזר וממלא את השלש קופות הקטנות מן השלש הגדולות פעם שניה קודם עצרת. כלומר, הוא אמר שלוש פעמים בשנה עושים את הסדר הזה, ומסתפקין מהן עד שיכלו. וחוזר וממלא אותן פעם שלישית מן השלש קופות הגדולות בתשרי, ושוב מסתפקין מהן עד שיכלו עד ראש חדש ניסן. ובראש חודש ניסן תורמין תרומה חדשה, בראש חודש ניסן זו כבר השנה החדשה, לוקחים מהתרומה החדשה.

אם נגמרות הקופות הגדולות לפני ניסן

מה קורה אם לא הספיקו להן השקלים לשלש קופות הגדולות? כשנכנסים, נניח, בפעם השלישית שם בתשרי, וממלאים את הקופות הקטנות, אין כבר בקופות הגדולות להוריד לקופות הקטנות. כלו עד שלא הגיע ניסן, באמצע חודש אדר כבר נגמר החמישי ותשרי. חוזרין ותורמין, נכנסים שוב.

דובר 2: כן, אתה צודק, כי כתוב כלו עד שלא הגיע ניסן. כי החורף הארוך הוא לא אותה כמות, זה הגיוני מאוד. אם היה מספיק ל… נכון.

דובר 1: אז, כן, אז אם לא מספיק עד שלא הגיע ניסן, חוזרין ותורמין משירי הלשכה, נכנסים שוב ומורידים. הפעם כבר רוקנו את שלוש הקופות הגדולות, כן, כי בקופות הגדולות יש תשע סאה, והקופות הקטנות זה שלוש סאה כל אחת. שלוש פעמים זה כבר אין. לוקחים משירי הלשכה, מה שהונח בלשכה ולא בקופות.

הלכה ח — סדר הסימון של הקופות הקטנות: א׳ ב׳ ג׳

דובר 1: אז, אומר הרמב״ם הלאה: שלש קופות הקטנות שהיה תורם בהן ומוציאן לחוץ, כתוב עליהן א׳ ב׳ ג׳, כתוב עליהן מסומן הראשונה אלף בית גימל. במשנה יש שתי גרסאות, התנא קמא אומר אלף בית גימל, ורבי ישמעאל אומר לא, כתוב בלשון יווני, אלפא ביתא גמלא. אבל נראה שהרמב״ם פסק כמו אלף בית גימל.

כדי שיסתפקו מן הראשונה, שיהיה בסדר, שקודם ישתמשו בכל הראשונה עד שתיגמר, ואחר כך מסתפקין מן השניה, ואחר כך מסתפקין מן השלישית. זה לא אקראי, אלא גם לזה יש סדר.

סדר ההורדה מהקופות הגדולות — עם מטפחת

וכאן אומר הרמב״ם סדר מעניין איך יודעים מאיפה לקחו בפעם האחרונה. ותורם ראשונה עם הקופה האחת הגדולה, למדנו קודם שלוקחים משלוש הקופות, אבל זה לא סתם שלוקחים משלוש. כאן הוא אומר את הסדר איך לוקחים. כשנכנסים עם הקופות הקטנות לקחת מהקופות הגדולות, זה כך: ותורם ראשונה עם הקופה האחת הגדולה, לוקחים קודם מהקופה הגדולה הראשונה. ומכפה אותה הגדולה במטפחת, כשמסיימים, מכסים אותה במטפחת, בסודר, בפיסת בד, שכבר הורידו מכאן.

ואחר כך את הפושקה השנייה לוקחים מהקופה הגדולה השנייה, ולוקחים אותה, מכפה אותה במטפחת, מכסים את זו במטפחת. ולוקחים את השלישית לוקחים מהקופה הגדולה השלישית, ואינו מכפה אותה, לא מכסים אותה, כדי שיהא ניכר שבה נתנו קרש ובעשיהם, שיראו איזו הייתה השלישית. בהיכל, בלשכה לא היה כתוב על כולן א׳ ב׳ ג׳, אלא על הקטנות היה כתוב א׳ ב׳ ג׳. אז זה היה הסימן שצריך לזכור שזו הייתה השלישית. זה מתרגם שמשם כבר הורידו שליש, אז יודעים מאיפה לקחת בפעם הבאה.

ובפעם הבאה כשנכנסים, ויאספו ממנו בתחילה פעם שניה, כשנכנסים לפני שבועות, לוקחים מהגדולה שעדיין פתוחה, שכבר הורידו ממנה שליש, והולכים עכשיו בסדר הפוך, לוקחים מהשלישית, ואחר כך מכסים אותה, ותורם השניה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה תחלה מכפה אותה, ותורם השלישית מן הגדולה שמיכולה, שהולכים לזו שהייתה בפעם הקודמת הראשונה. ועכשיו משאירים את זו חשופה, כדי שיאספו ממנו בתחילה פעם שלישית כשיכנס בתשרי, עד שנמצא, יוצא שלוקחים מכל שלישית, מכל אחת ואחת מן הגדולות.

דיון: למה הסדר?

למה הסדר אני לא יודע. יש כאן מחלוקת בין הרמב״ם ור׳ עובדיה מברטנורא בדיוק איך הסדר, איך מכסים. יש גם מחלוקת, משהו לא ברור מה זה. לא ברור לי מה הענין. למה? אפשר לרוקן לגמרי את הקופה הראשונה.

יש את הענין שזה ענין שכל ערי כלל ישראל, לא רוצים שזה יהיה כאילו ה… מחצית השקל הוא הענין של אחדות. כן, אנחנו כבר נראה עוד רגע. אבל הנקודה היא, נראה עוד שעיקר הסדר הוא שכל אחד מקבל את הראשונה, נכון? כלומר, ניסן הוא מספר אחת הראשון, ועצרת הוא השלישי, ואחר כך השני. אז כל אחד זוכה להיות הראשון פעם אחת. כך נראה, יוצא החשבון. מה הענין?

דובר 2: אבל זה מונח בפושקות הגדולות, זה לא מונח לפי איפה…

דובר 1: אוקיי, עכשיו אתה שואל מה קודם אספו את זה ביחד? עכשיו אתה שואל שאלה טובה, מה הנקודה שכל אחד יהיה הראשון? אבל אני רואה שכך יוצא. ונראה את זה.

צריך גם לדעת, למשל, הוא אמר קודם שכשמביאים מהערים הרחוקות, מניחים את זה בזהב, כן? אז בפושקות מונח גם מטבע גדול של זהב, שאחר כך משתמשים בו בקרבנות. לא ברור מה… כן. אז.

הלכה ט — לשם מי כל תרומה

דובר 1: אז. אומר הרמב״ם, יש גם לזה סדר. שהיו תורמין שלש קופות אלו, תורמין את הראשונה לשם ארץ ישראל. החשובה ביותר היא היהודים ש… זכו לעשות מצוות ישוב ארץ ישראל, ותורמים עבורם. והשניה לשם הכרכים המוקפין לה ולשם כל ישראל — הערים שליד ארץ ישראל, שגרים, אני לא יודע, בקפריסין ובסוריה, ומכל כלל ישראל. אבל זה לשם כל ישראל, זה כבר כולל את כל היהודים. איך? כן, כן, אבל זה מיוחד. אני מתכוון שזה עושה איזה הבדל אמיתי. זה יותר כמו ענין של כבוד, משהו כזה. והשלישית לשם בבל ולשם מדי ולשם המדינות הרחוקות, ושוב לשם שאר כל ישראל. כלומר הראשונה היא רק לארץ ישראל. זה כבוד לארץ ישראל שנותנים את הראשונה לארץ ישראל.

הסבר: למה שלוש תרומות?

אני מבין מה ראיתי שרבי נאוויטש מסביר. בעצם, הם למדו דווקא קודם שכל אחד צריך להביא את שקליו בראש חודש אדר. אבל במציאות, כתוב שלמה בכלל עשו את שלוש התרומות בשנה? הסיבה למה בכלל עשו זה כי יש יהודים שגרים רחוק. אז מי שגר בכרכים המוקפין לה, ליד ארץ ישראל, השקלים שלו מגיעים רק עד שבועות. אחר כך יש מי שגר במדי, השקלים שלו מגיעים רק עד סוכות. אז עושים שלוש תקופות בשנה תרומות, וכנראה מניחים את השלישית בקופה השלישית. אולי זו הסיבה להלכה הקודמת. אז, עושים אותו אקסטרה, למרות שכל אחד מחויב, אבל למעשה לא מגיע.

דובר 2: זה לא בדיוק כך, כי יש לזה קשר, אם גרים שמונים אחוז יהודים בארץ ישראל, מתמלאות כל שלוש מארץ ישראל. וגם ממקומות רחוקים מביאים גם זהב, כן? מקרוב מביאים שקלים. ולא רק זה, אלא גם תמיד תורמים מכולן.

דובר 1: אבל הדבר הוא שעושים זכר. השלוש הן לזכר, לשם כל אחת משלוש הקבוצות שיש להן את הסיבה שלהן. אני מתכוון שהדבר היותר כאן הוא שלא משאירים את זה לאיך שזה עובד באקראי, למעשה. יש לזה טקס, יש לזה עבודה, זה חלק מהעבודה שעושים את זה עם איזו צורה, כמו שהכל בעבודה יש לו איזו צורה. אבל לכל הדברים האלה יש משמעות. זה לא למעשה, כמו שאמרת, זה לא למעשה הקופה הראשונה באה רק מזה. כל אחד באמת מכל אחד. אבל יש משמעות, רוצים להראות שכל יהודי שגר רחוק, ואפילו יהודי שגר רחוק, ועשו במיוחד תרומה שנותנים קרבנות עבורך. זה ענין של כבודם, כן.

הלכה י — כוונת התורם: על כל השקלים

דובר 1: אז, אומר הרמב״ם הלאה, כשיהא תורם… מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה. כשתורמים מהפושקה, לוקחים על כל מה שכבר נגבה שמונח בלשכה, ובכל מקום בלשכה, אפילו על שירי הלשכה, מה שילקחו רק בסוף החורף.

ולא רק זה, אלא אפילו כי הגבאי מתכוון שאני לוקח עכשיו גם מכל היהודים שכבר נתנו לכל הגבאים בכל הארצות לכל מקום, שעדיין לא הגיעו ללשכה, ועל עתידי גבייה. ועל זה מסתדר שנותנים לשנה קדימה, כן? יש פושקה מהשנה שעברה, כי מתכוונים כי לעתיד ליגבות. כדי שיהיו אלו השקלים שהוציא להסתפק מהם כפרה על כל ישראל. אנחנו רוצים שכל התמידים, כל הקרבנות שלוקחים, יהיו כפרה על כל היהודים, ועושים את זה לזכותם, כאילו הגיעו כל שקלים ללשכה ונתרמה מהם תרומה זו.

הלכה יא — דינים של בגדי התורם

דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה עוד הלכה, זו הלכה של מידות טובות כביכול. כשיכנס התורם לתרום, הגבאי שנכנס לתרום, לא יכנס בבגד שאפשר להחביא בו כסף, הוא לא יכנס עם בגד שאפשר להחביא שם כסף, ולא במנעל ולא בסנדל, הוא לא יכנס עם שום נעל שאפשר להחביא שם כסף, ולא בתפילין, לא עם תפילין, אפשר להכניס מטבעות בין ה… מדברים כאן גם שהתפילין היו רכות, לא היו קופסה קשה כמו שלנו, ולא בקמיע. למה? שמא יחשדו אותו העם ויאמרו החביא ממון הלשכה תחתיו כשתרם. אולי מתחת לתפילין אפשר להכניס.

כתוב במשנה, שמא יעני, אולי מה שאדם עושה, מוצאים דרך. הוא נעשה עני, אומרים, רואה, הוא גנב מהלשכה, העונש שלו היה להיעשות עני. הוא נעשה עשיר, אומר, אני יודע איך הוא נעשה עשיר.

תפילין וקמיע – מדוע לא התירו אותם

רואים כאן גם שהתפילין היו רכים, לא היו קופסה קשה כמו שלנו.

ולא בקמיע, מדוע? שמא יחשדוהו העם ויאמרו החביא מממון הלשכה תחתיו כשתרמה. אולי מתחת לתפילין אפשר להכניס. מתחת לתפילין יכול להיות. נכון.

תיאור המשנה של החשד

כתוב במשנה, שמא, כלומר, מה שאדם לא יעשה, תופסים אותו. הוא נעשה עני, אומרים, “רואה, הוא גנב מהלשכה, העונש שלו היה שנעשה עני.” הוא נעשה עשיר, אומרים, “אה, אני יודע מאיפה הוא נעשה עשיר.” בקיצור, צריך לוודא שאין שום דרך שיחשדו אותי. טוב מאוד. כן.

קושיה: מדוע רק התורם? – הדינמיקה של החשד

מעניין, מדוע דואגים כל כך לאדם האחד שנכנס ללשכה? כל הגבאים יכולים לקחת באותה מידה, כל הלוים, כי הם מביאים את הקופות הסגורות. ועוד, אחרי הלשכה הולכים הרי ללשכה שקונים שם קרבנות, אפשר הרי לגנוב באותה לשכה. מעניין מאוד שדווקא האדם שמוכר, עליו חושדים. רואים שכאן היה העיקר.

תירוץ: הפסיכולוגיה של אנשים טיפשים

אבל יכול להיות שזה קשור גם לכך, האנשים הטיפשים שתמיד יחשדו לא יודעים בדיוק את הדינמיקה של כסף. הם יתפסו קורבן אחד, האדם שיודעים שהוא התורם, שהוא בדרך כלל עם הסכום הקטן ביותר של כסף.

אני אומר לך דבר מעשי, מי שעוסק עם סוחרי בהמות, יש לו הרבה יותר הזדמנויות, כי אין לו את כל הטקס. אצלו זה… אבל הוא לא עומד ליד אלף מיליארד דולר. אה, זה הרי כמו שאני אומר, אנשים רואים את הוויזואל של מי שעומד ליד הערימות הגדולות. כן, אמת. אה, יכול להיות שאז באמת, הוא יוכל למיליארד דולר. השני יכול לגנוב עשרה דולר ביום. אוקיי, נו, הוא גנב עשרה דולר ביום.

הרמב״ם ממשיך: מדברים היו עמו

אומר הרמב״ם הלאה: מדברים היו עמו משעה שיכנס עד שעה שיצא, כדי שלא יתן לתוך פיו. הוא יכול הרי עדיין לשים כסף בפיו.

אומר הרמב״ם: אף על פי שנזהרים כל כך, אפילו יש את כל החשדות האלה, אפילו יש את כל הזהירויות האלה, אבל בכל זאת, עני, מי שהוא עני, או מי שהוא נבהל להון, מי שנואש מאוד לכסף – יכולים להיות שני גורמים שיתרחשו, אחד בגלל שהוא עני, או אחד שהם מאוד קמצנים, אוהבים כסף. יש אנשים כאלה שהוא הרי חסר הגביר – לא יתרום, הוא לא יהיה זה שתורם, מפני החשד, שנאמר “והייתם נקיים מה׳ ומישראל”.

רואים שצריך להיות נקי מהיהודים. אתה יכול הרי לומר, מי ביקש מהם להיות משוגעים ולחשוב את כל מיני החשבונות האלה? אבל “והייתם נקיים” אומר ש… כן.

המקור: “והייתם נקיים מה׳ ומישראל”

כתוב אצל משה רבינו אצל בני גד ובני ראובן, מעניין. כן. שם זה אומר שהם באמת היו חייבים ליהודים משהו. אבל הדרשה, כן, אני אומר זו דרשה, אני מזכיר לעולם שיש פשט לפסוק ההוא, שבני גד ובני ראובן הבטיחו גם לקב״ה וגם ל… אני חושב שזו שבועה לה׳, וזו שבועה, תנאי, מה שהם עשו. כן, שם זה אומר שיהודים לא יהיו להם טענות עליכם. נכון.

אבל הגמרא לומדת שלפעמים ליהודים יש סתם טענות, מלבד שלקב״ה יש טענות, זה אפילו לא צודק. מכל זה צריך לוודא. אבל שם יש גם משהו ענין שבעצם הם לא היו חייבים, כן, כי הם כבר התיישבו. אבל בכל זאת כתוב שלמשה היתה טענה. כן.

—

אוקיי. בואו נסיים את הפרק. אני חושב שאנחנו יכולים לעשות עוד פרק, לא?

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור – הלכות שקלים פרק ב…

…