נוסח ההגדה
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
דער שיעור באהאנדלט דעם רמב"ם'ס נוסח הגדה און קלערט צי ער איז געווען א מחדש אדער א מעתיק. ס'ווערט אויסגעארבעט די שייכות צווישן "לחם עוני" און "בחיפזון יצאנו ממצרים", און ווי דאס פארבינדט זיך מיט "כל דכפין ייתי ויאכל". אויך ווערט דיסקוטירט די פשטות פון "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין", צי מ'רעדט צו די ארעמעלייט אדער צו אלעמען, און וואס איז דער מקור פאר די נוסח פון "מה נשתנה הלילה הזה".
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער לערן-סעסיע: דער רמב”ם’ס נוסח הגדה
—
א. כללי’ע הקדמה וועגן דעם רמב”ם’ס נוסח הגדה
דער רמב”ם’ס שיטה: דער רמב”ם האט אין סוף הלכות חמץ ומצה מביא געווען א נוסח הגדה.
פשט: דער רמב”ם האט נישט מחדש געווען דעם נוסח הגדה — ער האט בלויז מעתיק געווען דעם נוסח וואס איז געווען פארהאן ביי אים, אזוי ווי ער האט געטון מיט נוסח התפילות און קריאת התורה. דערפאר זאל מען נישט פרעגן קשיות אויף דעם נוסח ווי אויף א רמב”ם’ס חידוש — עס איז סתם א נוסח וואס ער האט איבערגעגעבן.
חידושים:
1. מנהגים אין דעם נוסח: דער רמב”ם ברענגט מנהגים אין זיין נוסח הגדה. דער ענטפער פארוואס: עס זענען דא מנהגי גאולה וואס מענטשן האבן אנגענומען, און די גמרא זאגט נישט אלעס אויס — מיר ווייסן בלויז אז הלל האט מען געזאגט, און פאר קריאת ים סוף שטייט אין גמרא.
2. דער דרוקער’ס השפעה: אין אונזערע אויסגאבעס פון רמב”ם’ס הגדה האט דער דרוקער אריינגעלייגט זאכן פון זיין אייגענע נוסח (אן ארץ ישראל’דיגע נוסח). מ’דארף קוקן אין אן אריגינעלע רמב”ם, נישט אין אונזערע סדרים וואס “זענען צוריקגעגאנגען אנטקעגן דעם רמב”ם.” א ביישפיל: דער מעשה פון רבי אליעזר ורבי יהושע אין בני ברק איז אין דעם רמב”ם’ס אריגינעלע נוסח הגדה נישט דא — קיין זכר פון דעם.
—
ב. “הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים — בבהילו יצאנו ממצרים”
1. דער לשון “בבהילו”
דער רמב”ם’ס ווערטער: אין דעם נוסח הגדה שטייט “בבהילו יצאנו ממצרים.”
פשט: “בבהילו” איז דער תרגום (ארמיש) פון “בחפזון” — דאס שטיקל “הא לחמא עניא” איז אויף ארמיש, און ווערט צוגעשריבן צו דער תקופה פון די גאונים.
חידושים:
1. “בבהילו” מיינט מער ווי סתם שנעל. עס מיינט אויך פלוצלינג, מיט אן אנגעצויגנקייט און צומישעניש. ראיות: “אדם בהול על ממונו” — א מענטש וואס איז אנגעצויגן וועגן זיין געלט; “נפשו בם בהלה” — אן אנגעצויגנקייט אין נפש; “ויבהילו להביא את המן” — דארט מיינט עס שנעל/געאיילט. דער וואס מיר רופן “בהלה” אין אונזער שפראך איז א משאל (מעטאפאר) — ווייל ווען מען יאגט זיך איז אסאך מאל דא אן אנגעצויגנקייט. דער חידוש: די אידן זענען געווען פרייליך ווען זיי זענען ארויס פון מצרים, אבער עס איז אויך געווען אן אנגעצויגנקייט דערביי — א מישונג פון שמחה און בהלה.
2. דער לשון “שעתא” אלס סימן פאר דעם רמב”ם’ס נוסח: דער פאקט אז דאס שטיקל באנוצט “שעתא” (ארמית, = השתא, דאס יאר) ווערט גענומען אלס א סימן אז דאס שטיקל שטאמט פון דעם רמב”ם’ס נוסח הגדה, וואו “שעתא” ווערט באנוצט.
3. דער מישמאש פון שפראכן: דער גאנצער שטיקל “הא לחמא עניא” שפרינגט ארום צווישן ארמית און לשון הקודש אן א קלארע קאנסיסטענץ. “הא לחמא עניא” איז לשון הקודש; “כל דכפין ייתי ויאכל” איז ארמית; “לשנה הבאה” איז לשון הקודש, אבער “בארעא דישראל” איז ארמית. דאס ווערט באצייכנט אלס “א מין אומאויסגעארבעטע שפראך.”
4. פארוואס ארמית? עס ווערט געברענגט א פשט: כדי אז די מלאכים זאלן נישט פארשטיין — ווייל זיי וואלטן געזאגט “מיר זענען נישט ראוי לגאולה,” דערפאר רעדט מען אין א שפראך וואס זיי פארשטייען נישט.
2. דער פסוק אין פרשת ראה — מקור פון “הא לחמא עניא”
פשט: “הא לחמא עניא” בויט זיך אויף דעם פסוק אין פרשת ראה (דברים טז:ג): “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.” דאס איז דער איינציגסטער פסוק וואס שטייט “לחם עני”, און דער תרגום פון “כי בחפזון” איז “בבהילו” — וואס פארבינדט דעם “הא לחמא עניא” מיט דעם “בבהילו יצאנו.”
3. פארוואס לייגט מען אזויפיל וויכטיגקייט אויף דעם חיפזון?
חידושים:
1. דער חיפזון ווייזט אויף עניות. דאס איז דער עיקר חידוש: אן עני האט נישט קיין צייט צו ווארטן, ער לעבט פון דער האנט צו דער מויל. דאס וואס דער בצק האט נישט הספיק להחמיץ איז אן ענין פון עניות — מ’האט נישט געקענט ווארטן, מ’האט נישט געהאט דעם לוקסוס פון צייט. דאס פארבינדט דעם חיפזון מיט דעם לחם עוני מיט דעם כל דכפין.
2. אפשר וועט אויך די גאולה אחרונה זיין שנעל — דאס איז א מעגליכע סיבה פארוואס מ’באטאנט דעם חיפזון.
4. “לחם עניא” — וואס מיינט עס?
פשט: “לחם עניא” מיינט א ברויט וואס עניים עסן — א מין ארעמע ברויט. א נארמאלער מענטש וויל נישט עסן אזא ברויט; דאס איז ברויט וואס ארעמע לייט פלעגן עסן ווייל זיי האבן נישט קיין בעסערס. ראשונים/אחרונים ברענגען אז דאס איז א מין ברויט וואס ארעמע לייט פלעגן עסן.
—
ג. “כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח”
1. דער ספעציעלער שייכות צו לחם עוני
חידושים:
1. ערשטער פשט: ווייל אונזערע זיידעס האבן געהאט א “לחם עוני” — זיי זענען ארויסגעלאפן מיט האלב-געבאקענע ברויט — זאלן מיר אויך ארייננעמען נארים עלובים. דער עניות-ערפארונג פון יציאת מצרים שאפט א באזונדערע חיוב פון רחמנות.
2. צווייטער פשט: “לחם עוני” מיינט א ברויט וואס עניים עסן — שטימט זייער גוט אז מ’זאגט “כל דכפין” — פאר וועם ערווארט מען דעם ברויט? פאר די עניים, דאס איז זייער ברויט. מען ווייזט זיי “קוק, דאס איז אייער ברויט.”
2. צוויי סארטן געסט
חידוש: די צוויי לשונות רעדן פון צוויי פארשידענע סארטן מענטשן:
– “כל דכפין ייתי ויאכל” — מענטשן וואס זענען פשוט הונגעריג, אפילו עמי הארצות גמורים וואס ווייסן נישט פון קיין פסח. זיי ווילן נאר עסן. דאס איז גשמיות.
– “כל דצריך ייתי ויפסח” — ערליכע אידן וואס ווילן מאכן א קרבן פסח / פראווען פסח כתיקונו, אבער האבן נישט וואו. דאס איז רוחניות. מען באמערקט אז ביי “כל דצריך” שטייט “ייתי ויפסח” (ער זאל קומען און מיטהאלטן דעם פסח), נישט “כל דצריך לפסח” — וואס ווייזט אז עס איז אן אנדערע קאטעגאריע.
חידוש (המשך): די צוויי “השתא/לשנה הבאה” גייען אויך ארויף אויף די צוויי סארטן מענטשן:
– פאר דעם ערשטן (דער הונגעריגער, עם הארץ): “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” — ער ווייסט נישט פון קיין ארץ ישראל, ער וויל נאר נישט מער זיין קיין עבד. מען זאגט אים: נעקסטע יאר וועסטו נישט דארפן שנארן ברויט.
– פאר דעם צווייטן (דער ערליכער איד): “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” — ער וויל א פסח כתיקונו אין ארץ ישראל.
קאונטער-מיינונג: אפשר איז דער פשוטער פשט אז ביידע לשונות גייען אויף דעם זעלבן מענטש — ס’איז א דאפלטע לשון ווי מען געפינט אין אסאך מקומות.
3. “כל דכפין” — מקור און פראקטישע ענינים
חידושים:
1. מקור: “כל דכפין ייתי ויאכל” איז א גמרא אין מסכת תענית — עס שטייט נישט ספעציעל אויף פסח. דער לשון איז פון דארט גענומען געווארן.
2. חילוק צווישן “כל דכפין” און “כל דצריך”: “כל דכפין” מיינט ווער ס’איז הונגעריג; “כל דצריך” מיינט ווער ס’האט וואס צו עסן אבער האט נישט קיין מצה אדער ד’ כוסות וכו’. דאס פארבינדט זיך מיט דער משנה “אפילו עני שבישראל” — אז מ’דארף זארגן אז יעדער איד זאל האבן די צרכי פסח.
3. דער מנהג: מ’האט אויפגעהויבן דעם טיש, געעפנט די טיר, און געזאגט יעדער זאל קומען עסן. פראקטישע קשיא: “ועכשיו שכנים גוים” — ס’איז א פראבלעם, מ’דארף געבן פאר די גוים פאר פסח כדי זיי זאלן נישט קומען. דערפאר זאגט מען עס נאר (אן טאקע עפענען די טיר).
4. פראקטישע קשיא: ווען מען זאגט “כל דכפין ייתי ויאכל”, עסט מען דאך נאך נישט — מען האלט ערשט ביי כוס שני, און מען דארף נאך זאגן די הגדה פאר צוויי שעה!
5. רש”י’ס פשט אויף “כל דכפין” — “לפי שאין שיעור למרור” — ווערט דערמאנט, אבער מען זאגט אז דאס איז נישט דער פשט’דיגער טייטש.
4. “ייתי ויפסח” — לשון
קשיא: וואס מיינט “ייתי ויפסח”? מ’מאכט דאך נישט קיין קרבן פסח! צי “פסח’ן” איז א פארב ווי “פורים’ען”? מען באמערקט אז מען זאגט “פסח’דיג” אבער נישט ממש “פסח’ן” אלס פארב אזוי ווי “פורים’ען.”
5. “דכפין” vs. “דכפן”
קשיא: דער לשון “דכפין” (מיט א יו”ד) איז אומגעוויינטליך — “דכפן” וואלט געווען דער פשוטער לשון פאר הונגער. דאס בלייבט אן אפענע שאלה.
—
ד. “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”
1. פאר וועמען רעדט מען?
פשט 1: מען רעדט צו די ארעמעלייט וואס מען האט אריינגערופן. דער בעל הבית זיצט ביים סדר, נעמט אויף ארעמע געסט, און מוז זיי מפייס זיין (ווי דער רמב”ם האט געזאגט). מען זאגט צו דעם עני: “דו ביסט היינט מיין גאסט, אבער נעקסטע יאר וועסטו אליין זיין א בן חורין.” דאס איז חיזוק ווערטער פאר דעם גאסט — ער זאל זיך נישט שעמען.
קשיא אויף דעם פשט: מיר זענען דאך אלע עניים און עבדים היינט! מען דארף נישט ליגנען צו מאכן דעם ארעמאן פילן גוט — מיר זענען טאקע אלע קנעכט אין גלות.
תירוץ: ס’איז נישט קיין ליגנט — מיר זענען טאקע אלע קנעכט. “השתא עבדי” גייט אויף אלעמען, נישט נאר אויף דעם ארעמאן.
2. עבדות — וואס מיינט עס?
חידוש: עבדות מיינט נישט בעיקר פיזישע צער און שלאגן, נאר דער מאנגל פון חירות — נישט אינדעפענדענט זיין. “עבודה למצרים” מיינט נישט אז מ’האט געשלאגן (כאטש דאס איז אויך געווען), נאר אז מ’איז נישט געווען בני חורין. מ’חילק צווישן די לעצטע צוויי יאר אין מצרים (וואס איז געווען ווי א קאנצענטראציע קעמפ) און דעם אלגעמיינעם מצב פון עבדות וואס האט געדויערט לענגער — וואס איז געווען פשוט א מאנגל פון אייגנשטענדיקייט.
[דיגרעסיע: משל פון אמעריקע] יעדער וואס ארבעט מוז בערך צוויי טעג א וואך ארבעטן פאר די מדינה (טעקסעס/מיסים). אין מצרים האט מען אויך געדארפט בויען גאסן — אבער די גאסן זענען געווען פאר די מצרים, נישט פאר די אידן. “לשנה הבאה בני חורין” מיינט: מיר וועלן האבן אונזערע אייגענע גאסן, נישט מצרישע גאסן.
3. “לשנה הבאה בארעא דישראל” — מקור
חידוש: “בניסן נגאלו” — “לשנה הבאה” מיינט ספעציעל די צייט פון ניסן, נישט סתם א קאלענדאר יאר. אבער עס ווערט באמערקט אז די ראיות דערפאר זענען שוואך.
—
ה. “שלשה דברים” — פסח, מצה, ומרור
דער רמב”ם’ס ווערטער (אין די הלכות): “כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור” — פסח “על שם שפסח”, מרורים “על שם שמררו מצרים”, מצה “על שם שנגאלו.”
חידוש: אין דעם רמב”ם קומט דאס שטיקל וועגן מצה צוויי מאל — איינמאל אין די הלכות (פריער) און איינמאל אין דעם נוסח הגדה (“ומגביה המצה ואומר מצה זו שאנו אוכלים”). דאס ערשטע מאל איז אין די הלכות, און דאס צווייטע מאל איז ווען ער ברעכט די מצה ביים סדר.
—
ו. מה נשתנה
1. דער רמב”ם’ס סדר פון די פיר קשיות
פשט: דער רמב”ם’ס סדר פון די פיר קשיות איז אנדערש ווי אונזער געוואוינטער נוסח. ער הייבט אן מיט “מטבילין” (טונקען כרפס), דערנאך מצה, דערנאך מרור — וואס גייט לויט דעם סדר הלילה (ערשט טונקט מען כרפס, דערנאך עסט מען מצה, דערנאך מרור).
חידושים:
1. וועגן הסיבה ווערט באמערקט אז הסיבה איז “די גאנצע צייט” — נישט אן איינצלנע מעשה אין א באשטימטע צייט, דערפאר האט עס נישט קיין באשטימטע פלאץ אין דעם סדר.
2. חילוק אין נוסח: ביי מצה שטייט “כולו מצה” (מען עסט נאר מצה); ביי מרור שטייט נישט “כולו מרור” — נאר אביסל; ביי הסיבה שטייט “כולנו מסובין” — אפילו נישט בני ישראל.
2. ווער זאגט מה נשתנה?
חידוש: לויט דעם רמב”ם זאגט דער ראש הבית (נישט די קינדער) די מה נשתנה. ער זאגט אלעס — ער פרעגט און ער ענטפערט, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח.” דאס איז אנדערש ווי אונזער מנהג וואו די קינדער פרעגן מה נשתנה. דער רמב”ם פארשטייט אז דאס איז א נוסח — מען דארף זאגן די גאנצע נוסח. ביי דעם רמב”ם שטייט נישט בכלל קיין באזונדערע שאלות פון קינדער אין דעם נוסח גופא.
חילוק: דער דין פון “שואלין ודורשין” — אז דער בן שואל — איז אן עקסטערע הלכה, נישט טייל פון דעם נוסח ההגדה אליין. אזוי ווי “אומר הקורא” — דער נוסח איז איין זאך, און דער דין פון שאלה-תשובה איז א באזונדערע הלכה.
3. וואס איז דער מקור פאר “מה נשתנה”?
הויפט-שאלה: וואס איז דער פסוק-מקור פאר דער ספעציפישער פארם פון “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”?
חידושים:
1. “כי ישאלך בנך” איז דער מקור פאר שאלות בכלל — אבער דער פסוק רעדט פון א נארמאלע שאלה: “וואס איז דאס?” (וואס איז מצה? וואס איז תפילין?). די “מה נשתנה” איז אבער א גאנץ אנדערע סארט שאלה — נישט “וואס איז דאס?” נאר “פארוואס איז הלילה הזה אנדערש פון אלע אנדערע נעכט?” דאס איז א “פאני נוסח” — א ספעציפישע פארמולירונג וואס דארף האבן א מקור.
2. לויט דעם פשט’דיגן “כי ישאלך” דארף מען גארנישט טון עפעס ספעציעלעס — סתם אז מען טוט די מצוה, וועט דער זון פרעגן. אבער חז”ל האבן געמאכט תקנות (חטיפת מצה, כרפס, אנדערע שינויים) כדי “שישאלו” — וואס ווייזט אז זיי האבן געוואלט א ספעציפישע סארט שאלה, נישט סתם “וואס איז דאס?”
3. זוכן א מקור: מ’גייט דורך פארשידענע פסוקים: “והיה כי יאמרו אליכם מה העבודה הזאת לכם” (דער רשע), “והגדת לבנך ביום ההוא” (שאינו יודע לשאול), “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת” (ואתחנן), “שומר מה מלילה,” “מה יום מיומיים,” “מה ילד יום” — אבער קיינער פון זיי איז נישט דער דירעקטער מקור. די שאלה בלייבט אפן.
—
ז. “עבדים היינו לפרעה במצרים”
דער רמב”ם’ס נוסח: “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלקינו משם” — און עס שטייט נישט “ומשם הוציאנו ה’ אלוקינו” ווי א באזונדערע הוספה, ווייל ער האט שוין געזאגט “מתחיל בגנות” — דאס הייבט אן מיט גנות.
חידוש: “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” — דאס ווערט פארבונדן מיט “והיא שעמדה” — אז עס איז נאך נוגע היינט, “אנו ובנינו” וואלטן געווען משועבדים. דאס האט צו טון מיט דעם שפעטערדיגן דין פון “לראות את עצמו” — אז יעדער דארף זיך זען ווי ער אליין איז ארויסגעגאנגען.
—
ח. “ואפילו כולנו חכמים… מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”
דער רמב”ם’ס ווערטער: “ואפילו כולנו חכמים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.”
חידוש: דער מקור פון “ואפילו כולנו חכמים” קומט פון דער שאלת הבן החכם — דער חכם פרעגט “מה העדות והחוקים והמשפטים”, און דערפון לערנט מען אז אפילו חכמים דארפן ספר זיין ביציאת מצרים. דער רמב”ם האט דעם מקור שוין דערמאנט פריער (אין פרק ז). דער קרבן ציון ווערט דערמאנט.
—
ט. “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”
חידושים:
1. מקור: דער מקור איז דער מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו’ וואס זענען געזעסן אין בני ברק — דאס איז דער ראיה אז מ’איז משובח ווען מ’איז מרבה.
2. קשיא: אפשר זענען זיי סתם גרויסע צדיקים געווען, נישט ספעציעל וועגן דעם?
3. תירוץ: דאס אליין וואס מ’פארציילט די מעשה ווייזט אז ס’איז א שבח — ווייל מ’פארציילט נאר זאכן וואס ווייזן שבח פון חכמים, ווי דער רמב”ם זאגט “מצוה לספר בשבחן של חכמים.”
4. וויכטיגער חידוש: אין דעם רמב”ם’ס אריגינעלע נוסח הגדה איז דער מעשה פון רבי אליעזר נישט דא (ווי אויבן דערמאנט). וואס מ’טרעפט אין אונזערע אויסגאבעס איז פון דעם דרוקער.
—
י. [דיגרעסיע: “אחכה לו בכל יום שיבוא”]
חידוש אין פשט: “אחכה לו בכל יום שיבוא” מיינט נישט “איך ווארט אז ער זאל היינט קומען” — עס מיינט “איך ווארט היינט אז ער זאל קומען.” פשוט’ע עברי טייטש — דער ווארטן איז יעדן טאג, נישט אז ס’מוז דווקא היינט זיין. אפילו דער נוסח וואס דער סידור האט, וואס שטייט נישט ערגעץ אנדערש, מיינט נישט אז משיח מוז היינט קומען.
תמלול מלא 📝
דער רמב”ם’ס נוסח הגדה: “בבהילו יצאנו ממצרים” און דער ענין פון לחם עוני
דער רמב”ם’ס נוסח הגדה — א מעתיק, נישט א מחדש
Speaker 1: אקעי, סאו האבן מיר געהאט אין די הגדה. די הגדה איז נישט קיין פירוש, סתם אזוי נוסח הגדה. אזוי ווי ער טוט אויף תפילות, קריאת התורה, אזוי האט ער אויף נאך איין פלאץ דאס געטון. דאס אלעס.
נו נו. ער טענה’ט אז ס’איז דא נאך זאכן, לאמיר זען. ס’איז דא… זעקס, אין קורצן, ארבעה. יא, די נוסח, נוסח התפילה, נוסח.
פארוואס האט ער אויך געברענגט די מנהגים? ס’איז דא מענטשן וואס האבן געמאכט די מנהגי גאולה. וואס איז די זאך? די גמרא זאגט נישט. די גמרא זאגט “כשם שעמדו משה ואהרן”, אונז דארפן מיר זאגן וואס צו טון. אונז דארפן מיר נאך שטיין מיט אונזערע פלאנען, דאס צו וויסן. איינציג ווייסן מיר אז הלל האט מען געזאגט, אליינס, פאר קריאת ים סוף שטייט אין די גמרא.
אה, מ’דארף נאך טוישן אפאר, ארויסנעמען די שארטקאטס. איך מיין, ס’איז נישט קיין גרויסע פראבלעם. איך זע נישט קיין סאך אישוס. אקעי.
מנהגים און דער זוהר
Speaker 1: על כל פנים, מנהגים, מנהגים, מנהגים. די זוהר זאגט, “מנהג ישראל בזמן הגלות כך הוא”. יא. “מספר על כל שנה ושנה”. די הגדה הייבט זיך אן “בכל שנה ושנה”, ווי איינער זאגט אזוי. “בבהילו יצאנו ממצרים”. יא, “בחיפזון יצאנו”.
די חשיבות פון חיפזון אין די הגדה
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט אז מ’רעדט אזויפיל פסח וועגן די חיפזון און חלק. מצה איז וועגן “שלא הספיק”. ס’איז אינטערעסאנט פארוואס דער בעל הגדה האט אנגעהויבן ביי די חיפזון יציאת מצרים. ווער רעדט וועגן דעם? איך פרעג. איך זאג, איך ווייס נישט ווער ס’רעדט וועגן דעם. ס’איז מיר אינטערעסאנט. ווער רעדט אזויפיל וועגן די חיפזון? איך זאג, ביים סדר רעדט מען נישט אזויפיל וועגן דעם. מ’הייבט אן מיט די “בבהילו יצאנו”, און די מצה איז “על כי בחיפזון יצאנו מארץ מצרים שלא הספיק בצקם של אבותינו”. ס’איז אינטערעסאנט, אבער וואס איז די חשוב’ע זאך? וואס גייט מיך אן אזוי שטארק די חיפזון?
נו נו. מ’דארף וויסן. אפשר וועט אויך די גאולה אחרונה זיין שנעל, וואס מ’דארף טראכטן די רבי’שע סיבות. נו נו. אפשר איז דא פשוט’ע טעמי המצוות. אדער אדרבה, פשוט’ע פראקטישע סיבות. אבער מ’דארף טראכטן, מ’דארף וויסן די סיבות.
דיון: דער לשון “בבהילו” אין תרגום
Speaker 2: אקעי. די בהילו שטייט נישט אין די תרגום?
Speaker 1: דער רמב”ם’ס נוסח, דער רמב”ם האט נישט מחדש געווען די נוסח. דער רמב”ם’ס נוסח, דער רמב”ם האט נישט מחדש געווען די נוסח. איך האב דיר געזאגט, ר’ ראבינאוויטש, ער גייט נישט פרעגן אויף דעם, דאס איז נישט קיין רמב”ם, דאס איז סתם, וויאזוי הייסט עס? דאס איז סתם די נוסח וואס דער רמב”ם האט מעתיק געווען. ס’איז פשוט מעתיק געווען, ס’איז זיין, אבער ער האט נישט… ס’שטייט נישט וועגן די בהילו דא.
Speaker 2: הא לחמא עניא דא, 106. אין אנדערע פלעצער שטייט עס נישט.
Speaker 1: וואס איז די טייטש פון “בחיפזון” אין די תרגום? וואס זאגט ער? ס’איז נישט א לשון התרגום, “בבהילו”? איך פרעג דיך, איך ווייס נישט. וואס זאגט תורת האדם? וואס זאגט דער מענטש?
Speaker 2: די גאנצע שטיקל איז אויף ארמיש. פארוואס איז עס אויף ארמיש? ער זאגט אז ס’איז געקומען פון די… פון די… פון די זמן הגאונים, אדער עפעס.
Speaker 1: וואס איז מלחם? איך האב נישט קיין הגדה דא. שטייט דען נאר אין רמב”ם’ס הגדה שטייט עס? אין נארמאלע הגדה’ס שטייט עס נישט?
Speaker 2: איך האב געמיינט אז די בהילו זאגט ער מאכט אזוי ווי אזוי זענען די קינדער ארויס פון מצרים.
Speaker 1: פארוואס זאל מען נישט מאכן היינט אויך די בהלה?
Speaker 2: אה, וועגן וואס ס’שנעפט אוועק די טיש? מסלק על כל שינוי ואומר? איך ווייס נישט. איך האב געמיינט אז ס’שטייט ערגעץ.
וואס מיינט “בבהילו” — מער ווי סתם שנעל
Speaker 1: “בהילו” שטייט אין א פסוק, עקשעלי, אין עזרא. “ובהילו לירושלים”, איך ווייס נישט. “בהילו” מיינט רש”י זאגט דארט. איי געס אז ער מיינט דא איז, איך ווייס נישט.
דאס וואס אונז רופן געווענליך בהלה איז לכאורה א מישעל פון ווען מען יאגט זיך איז דא דאס וואס אונז רופן בהלה, נפשו בם בהלה. וואס ס’שטייט יא, ס’איז אפילו נישט לשון הקודש אפילו, “ויבהילו להביא את המן”. “ויבהילו” מיינט שנעל, געאיילט. אבער ניין, דאס וואס איך זאג אז אונז רופן בהלה איז עפעס אן אנגעצויגנקייט, עפעס א בהלה. נפשו בם בהלה, זאגט מען אין די שאלות. איז לכאורה א מישעל, ווייל ווען מען יאגט זיך איז אסאך מאל דא אן אנגעצויגנקייט.
ווייל די אידן זענען געווען זייער פרייליך ווען זיי זענען ארויס פון מצרים, אבער ס’איז געווען אן אנגעצויגנקייט. ס’איז געווען פרייליך.
Speaker 2: יא, אבער ס’מיינט עפעס אזויווי צומישעניש, ניין? אדם בהול על ממונו.
Speaker 1: פארוואס האט ער עס נישט געטראפן דעמאלטס מיין פריערדיגע סוירטש? א ליידיגע איי וואס ער איז… די סכנה איז בבהילו. בבהילו איז די תרגום פון חיפזון. פארוואס האט ער נישט פריער געטראפן די שייגעץ? איך פארשטיי נישט פארוואס מ’זאל עס נישט טרעפן. סא לכאורה איז טאקע מער ווי סתם שנעל. סא לכאורה עפעס… בבהילו יצאת מארץ מצרים. איז די לשון… סא ס’שטימט, בבהילו מיינט נישט נאר שנעל. בבהילו קען יא מיינען אזויווי אויך פלוצלינג. ווייל מ’זאגט דאך “שלא הספיקו בצקם של אבותינו”, מ’האט זיך אזוי געאיילט אז מ’האט זיך נישט געקענט אריענטן, מ’האט נישט געקענט…
אקעי. עניוועי, ס’איז א לשון. וואס איז דאס? בבהילו יצאו. ס’שטימט נישט, ס’איז האלב וועגס ארמיש און האלב וועגס לשון הקודש. בבהילו איז די תרגום פון חיפזון. ס’איז די תרגום פון חיפזון. ס’איז דאך ווירד.
דער רמב”ם’ס נוסח פון “שלשה דברים”
Speaker 1: איך ווייס שוין פארוואס יעצט קוק איך צוריק, אבער פריערדיגע רמב”ם’ס האבן געזאגט “כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור”. פסח איז ער מסביר, זאגט ער אין די מלוכה, “על שם שפסח”. מרורים “על שם שמררו מצרים”. מצה “על שם שנגאלו”.
די צדקת שטייט דארט דריי מאל אין רמב”ם. די ריכטיגע איז אין די ערשטע מאל. די צווייטע מאל זאגט ער “יא, וואס דו קענסט, און דאן קומען דערצו”.
Speaker 2: פארוואס איז דא אין די נוסח אז ער זאגט עס צוויי מאל?
Speaker 1: ניין, ס’איז נישט צוויי מאל. נישט נאר דא אין די נוסח, מ’נעמט עס אויך ארויף, אבער פארדעם איז שוין געשטאנען איינמאל. ס’איז געשטאנען איינמאל פארדעם צדקת. יא, “ומגביה המצה ואומר מצה זו שאנו אוכלים”. אבער ס’איז נישט געשטאנען די ערשטע מאל אין די רמב”ם. די צווייטע מאל דארף ער זאגן ווען ער ברעכט, און ווען ער ברעכט די צווייטע.
אקעי, אונז ווייסן נישט וואס איז די “רביהו”. אויב דו ווייסט, קענסטו נאך זאגן.
דיון: “מצריכין להוציא” און די מחלוקת
Speaker 2: אקעי. וואס מיינט “מצריכין להוציא”? ווי גייט ער אריין? וואס מיינט אויף די הגדה?
Speaker 1: ער ברענגט אויף די סדר אז מ’זאל לערנען נאך פסח, שפעט ביינאכט פסח. אה, לכאורה… ס’איז דא א מחלוקת צו מ’זאל אויסזאגן די סיפור יציאת מצרים אויף די קרבן פסח. אה, וויאזוי די הגדה איז, מיינט עס מיט “מישהו איש”? איז אן… אהם… וואו איז די ערוה?
“הא לחמא עניא” און דער פסוק אין פרשת ראה
Speaker 1: אקעי, לכאורה איך קען דיר זאגן א פשט אויף יעצט. לכאורה דעם שטיקל גייט צוזאמען מיט “הא לחמא עניא”, רייט? “הא לחמא עניא”. דו דארפסט האבן א פירוש אויף די פסוק פון… נישט “בחיפזון” זאגט ער. ס’איז דא א פסוק, ס’שטייט אין פרשת ראה, “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”. אקעי? דער פסוק איז דער איינציגסטער פסוק וואס ס’שטייט “לחם עני”. און די “הא לחמא עניא” קומט דאך צו זאגן דאס. ס’איז זיכער אז די “בחיפזון”… ס’שטייט “לחם עני כי”… איז די תרגום פון… לחם עוני כי בחפזון. סאו עפעס קומט, איך ווייס נישט שוין פארוואס מ’האט זיך דערמאנט פון דעם פסוק יעצט, אבער for some reason זע איך אז מ’בויעט זיך אויף דעם פסוק. אמת? שטימט? ווייס איך שוין וואס.
די שייכות פון “כל דכפין” צו לחם עוני
Speaker 1: אקעי. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל ס’זעט אויס אז די ענין פון כל דכפין האט עפעס אויך צו טון מיט לחם עוני. און אז מ’זאגט שוין נארים עלובים, מיר זענען דאך אלע נארים עלובים, האט זיך איינער עניו זארגן פאר די אנדערע. כ’ווייס נישט, סתם, סתם. ס’איז אינטערעסאנט.
אדער אפשר ווייל אונזערע זיידעס האבן געהאט א לחם עוני, איז דא אפשר א מצוה פון כל דכפין. ס’זעט אויס אז דא איז אויסער די געווענליכע דין פון… ס’איז שוין א חידוש צו זאגן, אבער אויסער די געווענליכע דין פון הכנסת אורחים און צדקה, איז דא אפשר אן ענין מיוחד פאר פסח, אז ווייל ס’איז א לחם עוני, ווייל אונזערע זיידעס זענען ארויסגעלאפן מיט האלב געבאקענע ברויט, זאלן מיר אויך ארייננעמען נארים עלובים.
אבער דער רמב”ן האט געזאגט אז דאס איז די פשט פון “זכר טוב עבדך ישוע”. און מ’זעט ווען מ’רעדט וועגן לחם עוני, זאגט מען גלייך… ס’איז אינטערעסאנט, ווייל א נארמאלע מענטש איז שווער צו עסן די ברויט. ווער האט ליב די ברויט? עניים. עניים עסן די ברויט, דאס איז אן ארעמע ברויט. דאס איז וואס די טייטש, ווייס איך נישט, דאס קען זיין.
Speaker 2: מ’זאגט, מ’שליסט דאס צוזאם מיט ראשונים אדער אחרונים, אז ס’איז א מין ברויט וואס עניים עסן.
Speaker 1: סאו שטימט זייער גוט אז דו זאגסט, פאר וועם זאל מען ערווארטן פאר דעם? די עניים. דאס איז זייער ברויט. קוק, איך האב די ברויט וואס עניים עסן.
Speaker 2: ניין, דאס איז נישט וואס איך האב געמיינט צו זאגן. איך האב געמיינט צו זאגן בעיקר די אנדערע זאך.
Speaker 1: אבער דו מיינסט צו זאגן אז מ’דארף רופן די נארים עלובים ווייל מ’דארף געדענקען…
חיפזון ווייזט אויף עניות
Speaker 1: אבער איך וויל לאמיר זאגן אז ס’האט צו טון ספעציפיש מיט די חפזון און מיט דעם וואס ס’האט נישט הספיק בצקו להחמיץ. דאס איז עפעס אן ענין וואס ווייזט עניות. אן עני האט נישט קיין צייט צו ווארטן, ער לעבט פון די האנט צו די מויל.
הא לחמא עניא — המשך דיון
לחם עניא — פשט אין דעם באגריף
Speaker 1: ס’איז אינטערעסאנט, יולי, א נארמאלער מענטש איז שווער צו עסן די ברויט. ווער האט ליב די ברויט? די עניים. עניים עסן די ברויט, זיי האבן גארנישט קיין ברויט. דאס איז וואס דער טייטש, ווייס איך נאר. זיי זאגן אז מען שליסט צערקן אין ראשונים אדער אחרונים, אז די מין ברויט וואס עס האט גארם עסן. סאווי שטימט זייער גוט! אבער ווי פאר וועם זאל מען ערווייטן פאר דעם? דער אניאום! דאס איז אייער ברויט! קוק כאב די ברויט וואס עס האט אניאום עסן! יא, אדערשט דאס איז נישט דאס מיינע צו זאכן. דו מיינסט נס צאגן בעיקר די אנדערע זאכן?
אז מען דארף רופן די ארימענלייט, ווייל… איך געדעקען דאס… אבער… איך וויל אביר אז ס’אווים צו טון ספעציויקלי מיט די איכן פזון, און מיט דעם וואס האט עס איז פיק בצייקל. דאס איז עפעס א עימין וואס עס ווייז עניות, א עניה שלעפט מיט זיין… א עניה שלעפט מיט די מצות די לחם עניה. איך ווייס נישט! איך ווייס נישט! זאג מיך טריטש אין די פסוק! עס ווי מיך טריטש אין די פסוק! ס’אוויסטו יא מיט די תוכל לב מצות? ווייל… ניי, עס קען זיין אז די וחפות איז גיין שוין אויף די לחם עניה. עס וואס דארף נאך אזוי. מצות זעצן, ווייל מצות איז נאך אזוי. די ראשון זאגט בחזרות, עס האט מיך נישט קלאר ווי טריטש אין דאך מעניה. נישט וואס איז טריטש אין דאך מעניה, די טריטש אין דאך מעניה. אבער וויינער, פיידע פון זיי דערעכן ווייסן נישט וואס זיי מיינען. ניי. ס’איז עפעס מיט א ארם און ליין. ס’איז נישט אזעג! עובדים! די וואס גייט דא פארן. העלאו? נאר וואס האט מאכט סאך סענס! דער זית, וואס דא אוכלי אביתנו בארד מצרים, ולכח דפני, ויציאת אמיר מצרים, לייד עס וואס דא פון דארט האסטו געקומען מיט דיינע תורות, וואס דער עס איז בעס וואס מ’געסן אין מצרים מלכה, ווייל דארט מ’לייט עסן, אבער ס’איז אויך נישט ממש להרוס עצמו. אקעי?
דער לשון פון “הא לחמא עניא” — ארמית און לשון הקודש
Speaker 1: שעתא, וואס איז שעתא? שעתא אוכל? אין ארמית איז דא שעתא, יא. שעתא מיינט השתא, די יאר. שלום על בית ישראל, שעתא אדא, אה, שעתא אדא, שעתא תתיר. רייט? באט די נעקסטע איז שעתא אדא, און דאן גייט ער צו שעתא אוכל.
די גאנצע שטיקל דזשאמפט ארום פון ארמית צו לשון הקודש, רייט? הא לחמא עניא איז אלעס לשון הקודש, רייט? נאכדעם, לשנה הבאה בארעא דישראל. אה, לשנה הבאה, נישט לשעתא. די רעשט פון די שטיקל זאגט ער עס יא. איין מינוט זאגט ער עס יא, איין מינוט זאגט ער עס נישט. ער איז נישט קלאר צו ער רעדט אויף לשון הקודש. ס’איז א גארנישט א שפראך, א מין אומאויסגעארבעטע שפראך.
סאו דאס איז אוודאי א שטיקל וואס איז אויך זיווג זיווג מיט מיין הגדה, רייט? פארוואס? וויאזוי ווייס איך אז דאס איז א שטיקל פון מיין הגדה? ווייל ער זאגט שעתא אוכל. אקעי, גוט. איז וואס איז די פשט? ווייס איך נישט. ער האט געזאגט שעתא עבדי. סאו מ’רופט זיך עבדים ממש? אדער יא, כאטש עבדים חשובים? איך האב א פשט, אבער נישט ממש עבדים. אין מצרים איז נאך נישט געווען ממש.
עבדים למצרים — וואס מיינט עבדות?
Speaker 2: אבער אין מצרים איז פיין עבדות, מ’האט געדארפט ארבעטן. און דא דארף מען נישט ארבעטן? אויב מ’וויל האבן געלט איז דא א סיסטעם. א קנעכט איז איינער וואס מ’האט געדארפט ארבעטן.
Speaker 1: ניין, דו גייסט שפעטער אויף מצרים. אקעי, גיי מיר נישט אריין אין דעם. מיר וועלן רעדן וועגן די ברירות.
די פראבלעם מיט מצרים איז נישט געווען אז מ’האט געדארפט צופיל ארבעטן. עס איז געווען אז מ’איז געווען אין גלות.
Speaker 2: ניין, איך רעד נישט פון די לעצטע צייטן.
Speaker 1: די לעצטע צוויי יאר איז מצרים געווען א קאנצענטראציע קעמפ. איך האב שוין געהאט די ויכוח אין אנדערע פלעצער, אן אנדערע מאל. יעדער האט שוין פארגעסן, ווייל אזוי האלט איך. אנדערע מענטשן האבן זיך שוין אויך געשלאגן מיט מיר, און זיי האבן געזאגט אז איך האב נישט קיין סענס, אבער דאס איז די טרוט.
די פוינט איז, עבודה למצרים, עבודה למצרים מיינט נישט, ס’איז ביטער, עבודה למצרים מיינט נישט אז מ’האט געשלאגן. דאס איז נישט די עיקר פראבלעם. די צווייטע איז אז מ’איז געווען נישט בני חורין, אין אנדערע ווערטער, נישט אינדעפענדענט. דאס איז די פראבלעם, דאס איז די טייטש פון עבדים למצרים, נישט לא פחות ולא יותר.
דרך אגב, דא אין אמעריקע, יעדער איינער וואס ארבעט דארף בערך צוויי טעג א וואך ארבעטן פאר די שטאט. ווייסטו ווי אזוי דאס הייסט? דאס הייסט טעקסעס. מיסים, שרי מיסים. נאכאמאל, יעדער איינער, יעדער איינער. יא, יא, מצרים האט אויך געדארפט האבן שיינע גאסן, נא פראבלעם. דאס הייסט אן עבד. ווען ווער האט די גאס? די גוי, די מצרי. און ווען לשנה הבאה בני חורין, וואטעווער, גייען מיר האבן אונזערע גאסן, נישט מצרי’שע גאסן, נאר אמעריקאנער גאסן. דאס איז די טייטש פון עבדות, איך מאך הנחות פאר דיר.
אודאי איז דא אמאל געווען א מציאות פון ממש א רשעות, מ’האט געשלאגן, אבער די פראבלעם איז נישט געווען די רשעות און די שלאגן. די פראבלעם איז געווען אז ס’איז נישט געווען קיין חירות. דאס איז דברים פשוטים. אפילו אויב איינער וועט זאגן אז ס’איז יא געווען שרעקליך, אבער די ווארט איז נישט די שרעקליכקייט, די ווארט איז דאס. און היינט זענען מיר אויך צוריק קנעכט.
“השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” — פאר וועמען רעדט מען?
Speaker 1: סאו וואס זאלן מיר זיין? האפן אז נעקסטע יאר… סאו נעקסטע יאר וועלן מיר מאכן פסח. וואס זאלן מיר מאכן דאס יאר פסח? גוט דורכזאגן?
Speaker 2: הא?
Speaker 1: מסכים? סאו וואס איז די פשט פון די הגדה? העלא? פארוואס זאלסטו מאכן הנחות און פרעגן קשיות? סאו איך מיין אז מיר זענען געווען עבדים. איך פארשטיי נישט וואס דו זאגסט.
Speaker 2: אונז זענען מיר היינט עבדים, וואס שטייט אין די הגדה.
Speaker 1: הא לחמא עניא, מ’דארף טאקע פארשטיין. נו, אוודאי, אוודאי.
אה, מ’דארף טאקע פארשטיין, זייער גוט. טאמער צוזאמען מאכט נישט, ס’איז פעיק. נעקסטע יאר מאכן מיר אן עכטע פסח, אבער היי יאר איז פעיק.
אזוי ווי אונז האבן געדענקסטו אונז האבן געזאגט, נאר דרך ארעי, ס’איז נאר להראות. געדענקסטו אונז האבן געלערנט אז מ’דארף זאגן “כמו עבד זה וכמו שבח זו”? מ’קען ווייזן אויף זיך אליינס, מ’דארף נישט האבן קיין “כמו שבח זו”. ווי זעט מען אבער אזוי די בני חורין? נעקסטע יאר וועט מען עס זען.
איך ווייס נישט, די לשנה הבאה, פון וואו קומט דאס בכלל די נוסח “לשנה הבאה בירושלים”? איז דאס א פסוק? לשנה הבאה, פארוואס נעקסטע יאר?
Speaker 2: אקעי, אבער נעקסטע יאר איז אין ארדר. מ’האט דאך די רגלים החיים.
Speaker 1: ניין.
זעט זיך אז אויך… ניין, ס’איז קלארער אז דאס איז חיזוק ווערטער וואס מ’זאגט פאר די ארעמעלייט וואס מ’לאדענט. מ’זאגט פאר די ארעמעלייט, “כל דכפין ייתי ויאכל”, אבער מיר זענען דאך קנעכט. ניין, חס ושלום, נאר דאס יאר ביסטו מיין גאסט, נעקסטע יאר וועסטו זיין אן אייגענער קעניג. דאס איז חיזוק ווערטער פאר די גאסט. דער בעל הבית זיצט ביים סדר און ער נעמט יעדן ארים אויף, ער איז טאקע נישט קיין עבד, ער איז שוין יעצט א בן חורין. מ’רעדט צו די עני, קודם מוז מען מפייס זיין די עני. מ’הייבט אן די סדר, מוז מען מפייס זיין די עני, די ערשטע זאך, אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט. מ’איז מפייס די עני, דו זעסט, עני, נעקסטע יאר וועסטו אליין זיין א בן חורין. שיינע פשט.
Speaker 2: נו, מעיבי. אונז זענען אבער אויך אלע עניים היינט, דו דארפסט זיך נישט שעמען. יעדער איינער זענען עניים.
Speaker 1: איז שוין, נאר אויב דו ווילסט ממש ארויסגיין פון די וועג, זאגן ליגנט צו מאכן אז דער קנעכט זאל פילן גוט. ס’איז נישט קיין ליגנט, מיר זענען אלע קנעכט. וואס שטייט דא? שטייט דא? שטייט אין די הגדה. מ’זאגט עס פאר די עני. השתא, דאס יאר איז טאקע דא נעבעך קנעכט, ס’איז דא אידן וואס איך האב דזשאסט געזאגט פאר זיי “כל דכפין ייתי ויפסח”, אבער נעקסטע יאר וועט יעדער זיין בני חורין, יעדער וועט זיין… אקעי, ס’איז א פשט. איך ווייס נישט צו ס’איז א פשט. ס’איז געווען א זאך, ס’שטייט דאך אין די הגדה על פי מנהג, “כל דכפין ייתי ויאכל”. אקעי. “כל דצריך לפסח”? “כל דצריך לפסח”? איך ווייס נישט וואס דאס טייטשט. “ייתי ויפסח”? אן אינטערעסאנטע לשון.
“כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח” — צוויי סארטן געסט
Speaker 2: און איך קום מיר פראווען א קרבן פסח?
Speaker 1: ניין, “דצריך לפסח”. “יפסח” מיינט מאכן א קרבן פסח. ס’קען נישט זיין, מ’מאכט נישט קיין קרבן פסח. ווער ס’וויל פסח’ן? ווער ס’וויל שבועות’ן זאגט מען אויך?
Speaker 2: ניין, ס’איז נישט. מ’זאגט נישט. איך האב נישט געהערט אז מ’זאגט. עפעס זאגט מען יא. פורים איינער. פסח איז זיכער א זאך. אביסל. פורים’ען קען איך אויך הערן. לפסח?
Speaker 1: ניין, לפסח נישט. איך מיין פסח’ן. מאכט פסח’דיג זאגן מיר געווענליך. האט ער זיכער פסח’ט, ניין?
ס’איז דא זייער אסאך געסט. “כל דכפין ייתי ויאכל”, לכאורה רעדט מען פון צוויי מענטשן. מ’זאל ארייננעמען אויך די געסט וואס זענען עמי הארצים גמורים און ווייסן נישט פון קיין פסח. זיי זענען הונגעריג. “כל דכפין”, יעדער וואס איז הונגעריג זאל אריינקומען, גוים, אידן, עמי הארצים. די צווייטע זאך, “כל דצריך”, איינער וואס איז א יא ערליכער איד, און ער וויל מאכן א קרבן פסח, ער וויל פראווען א פסח כתיקונו.
Speaker 2: נו נו.
Speaker 1: פארוואס זאגט מען “דכפין”? פארוואס זאגט מען נישט “דכפן”? ווייל די ד’ איז א… ס’קען זיין אז די צוויי איז אויך, מ’רעדט צו די צוויי מיני מענטשן. פאר די “כל דכפין” זאגט מען, ענק זענען עבדים, נעקסטע יאר זענט איר בני חורין. מ’ווייסט נישט פון קיין ארץ ישראל און פון קיין גארנישט. פאר די אידן וואס מ’זאגט “כל דצריך לפסח”, די ערליכע אידן, זאגט מען “בארעא דישראל”. ער זאגט אויך “דכפין”. איך פיל אז ס’איז ראנג “דכפין”. “דכפן” מיינט מען סתם צו זאגן. “דכפן” איז די לשון פון הונגער.
אבער אמת’דיג איז דאך א גוטע פשט אז די “השתא הכא” צוויי גייט אויך ארויף אויף די צוויי מענטשן. דער איד וואס ווייסט נישט פון קיין פסח, ווייסט אויך נישט פון קיין ארץ ישראל. ער וויל איין זאך, ער וויל מער נישט זיין קיין עבד. מ’געבט אים חיזוק, נעקסטע יאר וועסטו זיין א בן חורין, וועסט נישט דארפן גיין שנארן ברויט. פאר די ערליכע אידן זאגט מען, דו ווילסט דאך האבן א קרבן פסח מיט א פסח כתיקונו. שלום על ישראל.
Speaker 2: איך ווייס נישט. איך וואלט געזאגט אז ס’איז די זעלבע.
Speaker 1: יא, אבער דו האסט נישט געזאגט שטייער.
Speaker 2: ניין, ווייל ס’איז דאך אזוי א דאפלטע לשון, אזוי ווי אלע…
Speaker 1: פשוט פשט איז ביידע.
שיעור בהגדה של פסח – נוסח ההגדה, מה נשתנה, ועבדים היינו
“כל דכפין” און “כל דצריך” – גשמיות און רוחניות
איך וויל איין זאך, איך וויל מער נישט זיין קיין עבד. מען געבט אים חיזוק, נעקסטע יאר וועסטו זיין א בן חורין, עס טויג נישט דארטן גיין נאר בן חורין. און פאר די ערליכע אידן זאגט מען, דו ווילסט האבן א קרבן פסח מיט א פסח כהלכתו? לשנה הבאה בירושלים.
לכאורה, איך ווייס נישט. איך האב נאך נישט געזאגט אז ס’איז די זעלבע זאך.
Speaker 2: יא, ווייל דו האסט נישט געזאגט שטייטער.
ניין, ווייל ס’איז דאך אזוי א דאפלטע לשון. אזוי ווי אלע…
Speaker 2: יא, פשטות איז ביידע איז א דאפלטע לשון, זיי זענען צוויי, כל דכפין און כל דצריך. באט מען קען אפשר יא מאכן חילוקים צווישן זיי. ווייל איינס זאגט מען כל דצריך ייתי ויפסח, מען זאגט נישט כל דצריך לפסח.
דאס איז טאקע, נאר ווען האט מען כל דכפין און דאס איז די זעלבע זאך, האט מען דאך געדארפט זאגן כל דצריך לפסח. ס’איז אן אנדערע זאך, ער קומט נישט ווייל ער איז הונגעריג, ער קומט ווייל ער וויל מיטהאלטן די יום טוב. איך דארף אויסגעפינען פון וואו דאס קומט.
אזוי קען מען זאגן חסידות אז איינס רעדט מען פון גשמיות און איינס רעדט מען, איינער וויל די רוחניות פון פסח. ער זאגט לשנה הבאה בארעא דישראל, ס’גייט נישט זיין בן חורין, דו גייסט זיין אין א מקום פון קדושה. כל דכפין, סתם א איד איז נעבעך הונגעריג, דאס וויל מען זאגן, לאמיר אריינברענגען שוואכע אידן, ס’גייט זיי נישט אן די מצוה, אבער זיי וועלן עסן א סעודה מיט וויין, מיט פלייש.
לכאורה, לאמיר אראפגיין פון דא, אבער פארוואס זאגט מען שוואכע אידן? איך בין נישט מסכים צו זאגן שוואכע אידן. איך וועל דיך נישט לאזן רעדן אזא זאך. שוואכע מענטשן זאגן א לשון פון א בעל הבית איז משובח. משובח’דיגע אידן.
Speaker 2: יא.
זאגט די הייליגע רמ”א ווייטער. אקעי, I don’t know, מ’דארף לערנען בעסער. קיינער זאגט נישט פשטות אין מסב, די נסח ההגדה. דער חבר מאמר האט אויפגעהערט צו זאגן עניטינג פאר די מענטשן. און די מפרשים פון הגדה, זיי זאלן שוין ברענגען סעודות, און די אלע זאכן, יא.
Speaker 2: אה, ער זאגט, ער האט יא געברענגט אויף דעם.
יא, ער זאגט אז ס’שטייט אין רב עמרם און רב סעדיה, און…
ס’דארף קומען פון ערגעץ, דער ענין זיך. ס’דארף זיין געבויעט אויף עפעס. איך טריי צו כאפן וואס ס’איז געבויעט אויף.
Speaker 2: אה, דו זעסט, ער ברענגט עס טאקע אז ס’איז דא. מ’דארף טאקע…
דיסקוסיע: די פראקטישע קשיא פון “כל דכפין ייתי ויאכל”
Speaker 3: איך האב געוואלט פרעגן, די “כל דכפין” וואס מ’זאגט, איז דאך אן אינטערעסאנטע זאך. מ’זאגט “כל דכפין ייתי ויאכל”, אלע הונגעריגע זאלן קומען עסן. רש”י זאגט, “לפי שאין שיעור למרור”. אבער ס’איז נישט די פשט. מ’זאגט “כל דכפין”, אלע הונגעריגע אידן, יעצט קען מען שוין… אפילו פאר די שטוב, אלע קינדער זענען פאר’חלש’ט הונגעריג. זאגט מען זיי, “אלע הונגעריגע קינדער, מ’קען זיך שוין זעצן צום טיש”? מ’קען נישט! יעצט זאגט מען די הגדה פאר צוויי שעה. אקעי, מ’גייט עסן כרפס.
אה, האסט שוין געגעסן כרפס. מ’האלט זיך פאר די כוס שני.
Speaker 4: Not sure.
Speaker 3: איך בין געווען צוויי יאר צוריק אין שפיטאל, האב איך געווען זייער creative מיט כרפס. כרפס מיינט vegetables מיט זאלץ וואסער. סאו, chicken soup איז געווען כרפס. איך האב געוואלט מיין ווייב זאל עפעס עסן, זי האט זיך אויפגעוועקט, האב איך איר געפיטערט אפאר לעפלעך. סאו, chicken soup איז כרפס, right? וואס איז דאס? ס’איז vegetables וואס איז געקאכט מיט זאלץ וואסער. און איך האב געטראפן אפילו א פאטעטא, איך געדענק איך האב איר געגעבן אביסל פאטעטא קוגל, דאס איז אלעס געווען זאלץ. איך האב באמערקט אז אלע עסן איז בעיסיקלי וועדזשטעבלס און זאלץ וואסער.
יא, אקעי, נישט קיין מורא’דיגע חידושים האבן מיר דא.
מה נשתנה – דער רמב”ם’ס סדר
אקעי, מה נשתנה. מ’דארף טרעפן וואו איז דא די זאך פון “לשנה הבאה בארעא דישראל”, א שורה מקודם פון אונזערע סידורים.
Speaker 2: אה, וואס איז א האפענונג, ס’איז א ברכה, ס’איז א תפילה. די גראמינא.
יא, מ’דארף טרעפן א פסוק. אקעי, מ’דארף טרעפן א פסוק.
Speaker 2: “כל ישראל” זאגט מען דאך אויך.
ס’איז אינטערעסאנט, מ’זעט אז די גאנצע זאך פון די יציאת מצרים איז שוין געווען איינגעלאדנט אזוי ווי די היינט-געווענליכע עסן אן אכילת קרעטשמעס. יא, מ’גייט יעצט דאנקען אויף די פריערדיגע גאולה. בכלל נשתנו בארעא דישראל”, די ערשטע מאל זיי זענען ארויסגעלייזט געווארן.
Speaker 2: אה, יא, מאכט סענס.
ס’מאכט סענס. יא. וואס איז מיט דעם עיקר פשט? שיגאלנו ויגיענו”, ווייטער, ווייטער, יא. מ’זאל נישט האבן די קשיא פון א כתה עבדה. יא.
“מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”. די רמב”ם’ס סדר איז אנדערש ווי די סדר וואס מיר זענען געוואוינט. ער הייבט אן מיט “מטבילין”. לכאורה גייט ער מיט די סדר הלילה, קודם איז מען מטביל די כרפס, נאכדעם עסט מען מצה, נאכדעם עסט מען מרור, אבער די הסיבה, ווען איז די הסיבה? וואס מיר טוען אלעמאל. הסיבה איז די גאנצע צייט. זייער גוט, מ’האט שוין געזאגט פשט. ס’איז דא מסתמא א גירסא.
אקעי, מה נשתנה. ער האט אפשר אן אנדערע חילוף אין די נוסח, איז אלעס אזוי ווי אונז ווייסן, מיין איך.
Speaker 2: יא?
יא. “הלילה הזה כולו מצה”, מ’עסט נאר מצה. “הלילה הזה מרור”, נישט “כולו מרור”, אביסל. “כולנו מסובין”, האבן מיר שוין געזאגט פשט, אפילו נישט בני ישראל. זייער גוט.
עבדים היינו – מקור און בנין
“עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלקינו משם”. אקעי, דאס איז דאך א פסוק, רייט? “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים”.
דער רמב”ם’ס שיטה: ווער זאגט מה נשתנה?
און דער רמב”ם האט געזאגט אז דער ראש הבית זאגט נישט מה נשתנה, רייט? לויט דעם רמב”ם, אלעס, אלעס זאגט ער די גאנצע זאך. ער פרעגט און ער זאגט “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. אויב ער מיינט די כל ההגדה, זאגט ער די גאנצע זאך, פון אנהייב, אלעס וואס שטייט דארט. ס’איז אינטערעסאנט, דער מה נשתנה… ער האט נישט דא בכלל קיין שאלות.
Speaker 2: יא, אבער דאס איז א גוטע שאלה.
אבער דער רמב”ם פארשטייט אז דאס איז ווי א נוסח, מ’דארף זאגן די גאנצע נוסח.
און אפשר איז עס אזוי ווי “אומר הקורא”. דער גאנצער דין פון שאלה, “שואלין ודורשין”, שטייט נישט אין די נוסח, דאס איז אן עקסטערע דין, ס’איז אן עקסטערע הלכה. אקעי.
“עבדים היינו לפרעה במצרים”, און ס’שטייט נישט קיין “ומשם הוציאנו ה’ אלוקינו”, ווייל ער האט געזאגט “מתחיל בגנות”. “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים”. ס’איז אינטערעסאנט, ווייל אונז, איך מיין, פשטות איז א משנה, און אויך אזוי ווי אונז טוען, די קינדער פרעגן מה נשתנה. דער רמב”ם זאגט נישט דאס. ער זאגט אז דער בן שואל, ער זאגט אז מ’דארף אים ענטפערן. סאו ער ענטפערט אים אז “עבדים היינו”, און אויך אז ס’זאל נאך זיין נוגע היינט. דאס האט צו טון מיט דעם וואס שטייט שפעטער, “לראות את עצמו”, יא? אז “אנו ובנינו” וואלטן געווען משועבדים.
דיסקוסיע: וואס איז דער מקור פון “ואפילו כולנו חכמים”?
א מינוט, א מינוט. דאס איז א שטיקל… יא, דאס איז א שטיקל הגדה, אבער וואס איז דער מקור פון דעם שטיקל הגדה? אפשר איז דאס די, דאס איז בעצם דאס וואס דו האסט מיר שוין געזאגט, דאס איז בעצם די “והיא שעמדה”, די “והיא שעמדה והוציאנו משם”. אקעי.
און “ואפילו”, פון וואס בויעט זיך דאס? ווארט א סעקונדע.
Speaker 2: יא?
א מינוט, לאמיר זען. “ואפילו כולנו חכמים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. פון וואו קומט דאס? דאס איז געבויט אויף עפעס, ניין? וואס איז דער מקור? ווען מ’גייט ארויף, האבן מיר שוין געלערנט פריער, יא? לאמיר גיין צוריק. דער רמב”ם האט עס געברענגט פריער, רייט? ער האט שוין געזאגט אויף די מקור, אין די ערשטע פרק. פרק ז’? לכאורה, וואס איז געווען די מקור?
Speaker 2: יא, וואס איז “מנין”?
זאגט דער קרבן ציון, נו, מנין? דאס קומט עפעס, סאמהאו, דער מקור זה איז משאלת הבן החכם, רייט? מאכט סענס? מאכט סענס וואס איך זאג? אזוי האב איך געדענקט אז איך האב געזאגט נעכטן.
אקעי, די גאנצע שטיקל “עבדים היינו” איז בעצם געבויט אויף די שאלה פון דעם חכם. די “מה נשתנה” ווייס איך נישט. פון וואו קומט די איידיע פון פרעגן וואס איז אנדערש די נאכט פון אנדערע נעכט? דארף איך טרעפן א מקור פון פסוק צו דעם.
די שאלה פון “מה נשתנה” – זוכן דעם מקור
אבער דאס איז מער פון דעם. ס’איז דאך דא מנהגים וואס זענען געמאכט כדי ער זאל דאס פרעגן. די חטיפת מצה מיט די כרפס זאל דאך גיין אריין. די חכמים האבן געמאכט תקנות פון זאכן אנדערש כדי “שישאלו”.
פארשטיי, אבער וואס איז די איידיע פון דעם? איך וויל וויסן.
Speaker 2: יא, אבער איך פרעג דיך עפעס אנדערש.
איך פרעג דיך עפעס אנדערש. וואס איז די “כי ישאלך” אז דווקא די סארט שאלה, “מה נשתנה הלילה הזה”? דאס איז מיין קוועסטשן. וואו טרעפט מען…
לכאורה זעט אויס “כי ישאלך”, דו דארפסט גארנישט טון פאני. סתם אז דו גייסט טון די מצוה, עס גייט זיין א “כי ישאלך”. אז דו גייסט פרעגן, וואס איז די תפילין? וואס איז די מצה? וואס איז די מזוזה? זעט אויס אז די חז”ל האבן עפעס נישט געווען העפי אז מ’דארף טון עפעס נאך, עפעס נאך פאני.
ניין, איך פרעג דיך נישט וועגן דעם. ניין, לאו דווקא. איך פרעג דיך אן אנדערע שאלה. וואו טרעפט… דו פארשטייסט, מ’קען פרעגן די שאלה, אדער קען זיין צוויי וועגן וויאזוי מ’קען פרעגן. די נארמאלע שאלה איז, פארוואס עסט מען מצה? דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז עפעס אנדערש: פארוואס איז אנדערש די נאכט פון אנדערע נעכט? וואס איז די פאני נוסח? פון וואו קומט דאס? ס’פעלט דא עפעס.
Speaker 2: ס’פעלט גארנישט.
דו לויפסט צו אן אנדערע פראבלעם, איך ווייס. אבער דעם קען מען פארענטפערן. איך וויל וויסן וואס די “מה נשתנה” איז. מ’דארף טרעפן, דאס האט זיכער א מקור.
Speaker 2: יא, יא.
מ’דארף קוקן גוט אין די פסוק. וואו איז מיין בוק וואס האט אלע פסוקים?
ס’איז זיכער אז ס’איז נישט דא אויף קיין שום מצוה אין די תורה וואס ה’ שואל, יא? פסיקתא איז נישט גענוג.
דער לך לך שטייט אויף פסוק. אבער ס’איז זיכער אז ס’איז דא א מקור.
זוכן מקורות פאר נוסחאות פון דער הגדה
זוכן דעם מקור פאר “מה נשתנה הלילה הזה”
Speaker 1: אבער דעם קען מען פארענטפערן. איך וויל וויסן וואס דער מה נשתנה, מ’דארף טרעפן, ס’איז דא עפעס א זכר המקור. יא, איך וויל פרעגן אויף די עתם נאכט, קיין שום פראבלעם. יא, יא. מ’דארף קוקן גוט אין די פסוק. ווי איז מיין בוק וואס האט אלע פסוקים? אבער זיכער… איך האב געמאכט א ליסט פון שאלות הבנים, רייט? אבער נצח וואס איך האב געפייסט א הגדה של פסח קדימות, ווי איז מיין ליסט פון שאלות הבנים? ס’איז זיכער דא ערגעץ א מקור פאר די מה נשתנה הלילה הזה. איך דארף וויסן ווי ס’איז. וואס שטייט דא? ס’איז מיר שטייט ערגעץ א לשון וואס פון אים קומט עס. ויקשו… רבונו של עולם. I don’t know where. איך האב נישט דא די שטיקל פון שאלות הבנים. ס’איז… איך דארף מאכן א נייע בוק. ס’איז גארנישט ווערט די בוק. ס’איז גארנישט ווערט די בוק. איך דארף מאכן א נייע בוק.
ס’איז א מורא’דיגע סתירה. א איד דארף אלמאל זאגן אז נעכטן איז גארנישט ווערט, ער ווייסט נישט. איז א משנה בו… אה, דא איז א חור… והיה כי… והיה כי יאמרו אליכם מה העבודה הזאת לכם. ניין, דאס איז נישט די פסוק. והיה כי יביאך, והגדת לבנך ביום ההוא. ניין, דאס איז אויך נישט די פסוק. ויקשו פרעה, ואמרת… והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו. ניין, דאס איז די פסוק אין ואתחנן. איך האב נישט דא די פסוק אין ואתחנן. איך פארשטיי נישט וואס גייט פאר מיט מיר. איך האב נישט קיין סבלנות. ס’איז נישט גוט, ס’איז נישט גוט. ער קען זען אז ס’איז נישט גוט.
צדקה, אפשר דאס שטיקל וואלט איך געמיינט אז מ’דארף מאכן אביסל אנדערש. איך האב געמאכט, מיין איך, אנדערש. אקעי, צדקה.
“ויקחו שלחן מלכים עליהם”… ניין, “ויקחו שלחן מלכים עליהם”, מיינט דאס “חוקים ומשפטים”. “ואמרתם”… נו, not sure.
קיצור, לא ברור פון וואו קומט די “מה נשתנה הלילה הזה”. איך ווייס נישט. “שומר מה מלילה” שטייט עפעס א פסוק. איך ווייס נישט. “מה יום מיומיים”? ס’דא אזא כלל שורה פון פסוקים? ניין. “מה יום מיומיים”, עפעס אזוי? ניין, דאס איז א לשון פון די גמרא. ניין? “מה יום” אדער “מה לילה”? ס’מוז זיין, ס’מוז זיין עפעס א פסוק. ניין. “מה ילד יום”? ניין. ס’איז נישט דא אזא פסוק. “מה נכבד היום”? ניין, איך ווייס נישט. “מה אעשה להם”? ניין. איך ווייס נישט, איך טרעף נישט. “שומר מה מלילה”, יא, דאס איז טאקע א פסוק, יא. נו, אקעי, העלף מיר.
אקעי, עניוועיס, לאמיר צוריקגיין צו וואו אונז האלטן. ס’איז גארנישט פארזארגט. אקעי.
דער מקור פאר “כל המרבה לספר הרי זה משובח”
Speaker 1: סאו וואס איז די מקור? בכל המרבה, וועסטו אויך טרעפן א מקור פאר דעם? ניין, אוודאי. איך האב אזוי געזאגט די הגדה, ווערט אים געזאגט. די מעשה פון רבי אליעזר, דאס איז די ראיה. דאס איז א מעשה אז איינער האט עס אזוי געטון. אבער פאר דעם, יא. ווער זאגט אז וועגן דעם זענען זיי געווען משובח? זיי זענען געווען סתם אזוי גרויסע צדיקים.
אדרבה, דאס אז מ’פארציילט די מעשה אליין ווייזט. פארוואס פארציילט מען נישט א מעשה? מ’פארציילט זאכן וואס ווייזט די שבח פון די חכמים. אזויווי דער רמב”ם זאגט, מצוה לספר בשבחן של חכמים. אה, גוט, אבער…
דער רמב”ם’ס אריגינעלע נוסח הגדה
Speaker 1: ביי די וועי, אין רמב”ם שטייט נישט קיין זכר פון דעם. אין מיין הגדה שטייט קיין זכר פון דעם. אה, דארט שטייט, יא, קיין זכר פון דעם. איך וועל דיר זאגן וואו ס’שטייט. קוק נישט אין אונזערע נוסחאות. אונזערע סדרים זענען צוריקגעגאנגען אנטקעגן דעם רמב”ם. מ’דארף קוקן אין אן ארגינעלע רמב”ם. עפעס אן אנדערע נוסח, אסאך חסר איז דארט.
דער דרוקער וואס האט געדרוקט דאס וואס שטייט אין זיין ספר האט אריינגעלייגט. ווייל ער האט אן ארץ ישראל’דיגע נוסח.
איי דאונט נאו וואס איז די מקור. ער זאגט נישט א מקור? איז דא אזא אבידרהם וואס האט אויף יעדע זאך א פסוק? ניין, דא איז דא א אבידרהם.
“הא לחמא עניא” — פארוואס אין ארמית
Speaker 1: האסט געוואוסט פארוואס נישט לשון הקודש? אז די מלאכים זאלן נישט פארשטיין. זיי גייען זאגן, אונז זענען נישט ראוי לגאולה. ווייל זיי זאלן נישט וויסן דערפון.
עניוועי, דאס איז וועגן לחמא עניא.
“כל דכפין ייתי ויאכל” — דער מקור פון דער גמרא
Speaker 1: כל דכפין, זאגט ער, ברענגט ער פון איינעם, דער מנהג איז געווען, מ’האט אויפגעהויבן די טיש, מ’האט געעפענט די טיר, און מ’האט געזאגט, יעדער איינער זאל קומען. ועכשיו, שנה זו שכנים גוים… אה, איז א פראבלעם. מ’דארף מען געבן פאר די גוים פאר פסח זאלן נישט קומען. מ’זאגט נאר.
אה, כל דכפין ייתי ויאכל איז א גמרא. ס’איז זייער וויכטיג, מ’דארף עס געדענקען. ס’שטייט אין מסכת תענית. כל דכפין ייתי ויאכל איז א גמרא. ס’שטייט נישט אויף פסח. כל דכפין איז א גמרא, לא על פסח. ס’שטייט אין מסכת תענית. פלעגט ער זאגן, “גבי אוכל אבי פסח, אוכל כל דצריך”. ער זאגט אז וואס איז “כל דצריך”? ער קען זיין ער איז נישט הונגעריג, ער האט וואס צו עסן, ער האט פשוט נישט קיין מצה אדער קיין ד’ כוסות וכו’. און אוודאי, אה, וכל זה הוא המשנה אפילו עני שבישראל וכו’. אקעי.
“לשנה הבאה בארעא דישראל”
Speaker 1: יא, לשנה הבאה וועלן מיר זיין אין ארץ ישראל. איך ווייס נישט, איך דארף טרעפן א מקור פאר דעם. לשנה הבאה בניסן נגאלו, מעשיות. אה, מ’זאגט לשנה הבאה מיינט מען צו זאגן די צייט אין ניסן. יא, ער זאגט, ער ברענגט ער א פשט, ס’איז נישט ספעציעל אמת, שוואכע ראיות. לויט די מענטשן וואס זאגן אז מ’דארף האלטן יעדע יאר… למעשה, אקעי.
דיגרעסיע: “אחכה לו בכל יום שיבוא” — דער פשט אין דעם לשון
Speaker 1: יא, ס’מיינט נישט דאס. אקעי, מ’איז נישט אריין אין מטבילין. איך האלט אזוי, און יענער אנדערער זאל קשיא’ן אויף דעם, זאלן זיי ווערן נאכגעפרעגט. אין מטבילין. “אחכה לו” מיינט נישט איך ווארט אז ס’זאל היינט קומען, ס’מיינט איך ווארט היינט אז ס’זאל קומען. פשוט’ע עברי טייטש. אקעי, אממ… “אחכה לו בכל יום שיבוא”, נישט אפשר יא. יא. סתם עברי טייטש. אפילו די נוסח וואס דער סידור האט געמאכט, וואס ס’שטייט נישט ערגעץ, מיינט עס נישט דאס.
באמערקונגען וועגן דעם ספר
Speaker 1: אממ… אקעי, איך סקיפ דא. איך וויל אנקומען צו די… וויאזוי האט ער געזאגט? איך וויל אנקומען צו… איך קען נישט לערנען אין דעם ספר, ס’איז צו יעדע זאך עקסטער אזוי פאר אים. יא, ווייסט וואס, ס’איז זייער מאל שווער צו… ס’איז נארמאל געדריקט. ער לייגט די עיקר ווערטער נאכדעם ברענגט ער די לשון? איך ווייס נישט. ניין, ער לייגט פשוט אסאך מפרשים אויף איין פעידזש מיט אן מאכן סענס. ס’איז זייער שווער. זייער שווער צו ליינען. ס’איז זייער שווער צו ליינען.
דאס איז נאך ערגער ווי אין די חומש.
אויך אויב ס’איז נאך גרעסער, ס’איז דא אסאך מער ספעיס, יא. נישט גוט געמאכט.
איך האב שוין געבליקט, אבער נאר אינמיטן, פארשטייסט נישט? ס’איז קוים אנגעהויבן.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום משיעור הלימוד: נוסח ההגדה של הרמב”ם
—
א. הקדמה כללית על נוסח ההגדה של הרמב”ם
שיטת הרמב”ם: הרמב”ם הביא בסוף הלכות חמץ ומצה נוסח הגדה.
פשט: הרמב”ם לא חידש את נוסח ההגדה — הוא רק העתיק את הנוסח שהיה לפניו, כמו שעשה עם נוסח התפילות וקריאת התורה. לכן אין להקשות קושיות על הנוסח כאילו הוא חידוש של הרמב”ם — זה סתם נוסח שהוא מסר.
חידושים:
1. מנהגים בנוסח: הרמב”ם מביא מנהגים בנוסח ההגדה שלו. התשובה למה: יש מנהגי גאולה שאנשים קיבלו, והגמרא לא אומרת הכל — אנו יודעים רק שהלל אמרו, ולפני קריאת ים סוף עומד בגמרא.
2. השפעת המדפיס: במהדורות שלנו של הגדת הרמב”ם הכניס המדפיס דברים מנוסח שלו (נוסח שאינו ארץ ישראלי). צריך לעיין ברמב”ם מקורי, לא בסידורים שלנו ש”חזרו נגד הרמב”ם.” דוגמה: המעשה של רבי אליעזר ורבי יהושע בבני ברק אינו בנוסח ההגדה המקורי של הרמב”ם — אין זכר לכך.
—
ב. “הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים — בבהילו יצאנו ממצרים”
1. הלשון “בבהילו”
דברי הרמב”ם: בנוסח ההגדה כתוב “בבהילו יצאנו ממצרים.”
פשט: “בבהילו” הוא התרגום (ארמית) של “בחפזון” — הקטע “הא לחמא עניא” הוא בארמית, ומיוחס לתקופת הגאונים.
חידושים:
1. “בבהילו” פירושו יותר מסתם מהר. פירושו גם פתאום, עם מתיחות ובלבול. ראיות: “אדם בהול על ממונו” — אדם שמתוח לגבי ממונו; “נפשו בם בהלה” — מתיחות בנפש; “ויבהילו להביא את המן” — שם פירושו מהר/נחפז. מה שאנו קורים “בהלה” בשפתנו הוא משאל (מטפורה) — כי כשממהרים לעתים קרובות יש מתיחות. החידוש: היהודים היו שמחים כשיצאו ממצרים, אבל היתה גם מתיחות בכך — תערובת של שמחה ובהלה.
2. הלשון “שעתא” כסימן לנוסח הרמב”ם: העובדה שהקטע משתמש ב”שעתא” (ארמית, = השתא, השנה) נלקח כסימן שהקטע מקורו בנוסח ההגדה של הרמב”ם, שבו משתמשים ב”שעתא”.
3. הערבוב של שפות: כל הקטע “הא לחמא עניא” קופץ בין ארמית ללשון הקודש ללא עקביות ברורה. “הא לחמא עניא” הוא לשון הקודש; “כל דכפין ייתי ויאכל” הוא ארמית; “לשנה הבאה” הוא לשון הקודש, אבל “בארעא דישראל” הוא ארמית. זה מכונה “מעין שפה לא מעובדת.”
4. למה ארמית? מובא פשט: כדי שהמלאכים לא יבינו — כי הם היו אומרים “אנחנו לא ראויים לגאולה”, לכן מדברים בשפה שהם לא מבינים.
2. הפסוק בפרשת ראה — מקור ל”הא לחמא עניא”
פשט: “הא לחמא עניא” נבנה על הפסוק בפרשת ראה (דברים טז:ג): “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.” זהו הפסוק היחיד שבו כתוב “לחם עני”, והתרגום של “כי בחפזון” הוא “בבהילו” — מה שמחבר את “הא לחמא עניא” עם “בבהילו יצאנו.”
3. למה שמים כל כך הרבה דגש על החיפזון?
חידושים:
1. החיפזון מראה על עניות. זהו החידוש העיקרי: עני אין לו זמן לחכות, הוא חי מיד ליד. העובדה שהבצק לא הספיק להחמיץ היא ענין של עניות — לא יכלו לחכות, לא היה להם את הלוקסוס של זמן. זה מחבר את החיפזון עם לחם העוני עם כל דכפין.
2. אולי גם הגאולה האחרונה תהיה מהירה — זו סיבה אפשרית למה מדגישים את החיפזון.
4. “לחם עניא” — מה פירושו?
פשט: “לחם עניא” פירושו לחם שעניים אוכלים — מעין לחם עני. אדם רגיל לא רוצה לאכול לחם כזה; זה לחם שעניים היו אוכלים כי לא היה להם טוב יותר. ראשונים/אחרונים מביאים שזה מעין לחם שעניים היו אוכלים.
—
ג. “כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח”
1. השייכות המיוחדת ללחם עוני
חידושים:
1. פשט ראשון: מפני שאבותינו היה להם “לחם עוני” — הם יצאו בריצה עם לחם חצי אפוי — גם אנחנו נכניס עניים ואביונים. חוויית העניות של יציאת מצרים יוצרת חובה מיוחדת של רחמנות.
2. פשט שני: “לחם עוני” פירושו לחם שעניים אוכלים — מתאים מאוד שאומרים “כל דכפין” — למי מצפים את הלחם? לעניים, זה הלחם שלהם. מראים להם “הנה, זה הלחם שלכם.”
2. שני סוגי אורחים
חידוש: שתי הלשונות מדברות על שני סוגים שונים של אנשים:
– “כל דכפין ייתי ויאכל” — אנשים שפשוט רעבים, אפילו עמי הארץ גמורים שלא יודעים מפסח. הם רק רוצים לאכול. זה גשמיות.
– “כל דצריך ייתי ויפסח” — יהודים ישרים שרוצים לעשות קרבן פסח / לחגוג פסח כתיקונו, אבל אין להם איפה. זה רוחניות. מבחינים שב”כל דצריך” כתוב “ייתי ויפסח” (יבוא וישתתף בפסח), לא “כל דצריך לפסח” — מה שמראה שזו קטגוריה אחרת.
חידוש (המשך): שני ה”השתא/לשנה הבאה” גם הם מתייחסים לשני סוגי האנשים:
– לראשון (הרעב, עם הארץ): “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” — הוא לא יודע מארץ ישראל, הוא רק רוצה לא להיות עבד יותר. אומרים לו: בשנה הבאה לא תצטרך לקבץ לחם.
– לשני (היהודי הישר): “השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל” — הוא רוצה פסח כתיקונו בארץ ישראל.
דעה נגדית: אולי הפשט הפשוט הוא ששתי הלשונות מתייחסות לאותו אדם — זו לשון כפולה כמו שמוצאים במקומות רבים.
3. “כל דכפין” — מקור וענינים מעשיים
חידושים:
1. מקור: “כל דכפין ייתי ויאכל” הוא גמרא במסכת תענית — זה לא עומד במיוחד על פסח. הלשון נלקח משם.
2. חילוק בין “כל דכפין” ו”כל דצריך”: “כל דכפין” פירושו מי שרעב; “כל דצריך” פירושו מי שיש לו מה לאכול אבל אין לו מצה או ד’ כוסות וכו’. זה מתחבר למשנה “אפילו עני שבישראל” — שצריך לדאוג שכל יהודי יהיו לו צרכי פסח.
3. המנהג: הרימו את השולחן, פתחו את הדלת, ואמרו שכל אחד יבוא לאכול. קושיה מעשית: “ועכשיו שכנים גויים” — זו בעיה, צריך לתת לגויים לפני פסח כדי שלא יבואו. לכן אומרים זאת רק (בלי לפתוח את הדלת ממש).
4. קושיה מעשית: כשאומרים “כל דכפין ייתי ויאכל”, הרי עדיין לא אוכלים — עדיין מחזיקים בכוס שני, וצריך עוד לומר את ההגדה במשך שעתיים!
5. פשט רש”י על “כל דכפין” — “לפי שאין שיעור למרור” — מוזכר, אבל אומרים שזה לא הפשט הפשוט.
4. “ייתי ויפסח” — לשון
קושיה: מה פירוש “ייתי ויפסח”? הרי לא עושים קרבן פסח! האם “לפסוח” הוא פועל כמו “לפרם”? מבחינים שאומרים “פסחדיק” אבל לא ממש “לפסוח” כפועל כמו “לפרם.”
5. “דכפין” לעומת “דכפן”
קושיה: הלשון “דכפין” (עם יו”ד) הוא בלתי רגיל — “דכפן” היה הלשון הפשוט לרעב. זה נשאר שאלה פתוחה.
—
ד. “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין”
1. למי מדברים?
פשט 1: מדברים לעניים שהזמינו. בעל הבית יושב בסדר, מקבל אורחים עניים, וצריך לפייסם (כמו שהרמב”ם אמר). אומרים לעני: “אתה היום האורח שלי, אבל בשנה הבאה אתה עצמך תהיה בן חורין.” אלו דברי חיזוק לאורח — שלא יתבייש.
קושיה על הפשט: הרי כולנו עניים ועבדים היום! לא צריך לשקר כדי שהעני ירגיש טוב — אנחנו באמת כולנו עבדים בגלות.
תירוץ: זה לא שקר — אנחנו באמת כולנו עבדים. “השתא עבדי” מתייחס לכולם, לא רק לעני.
2. עבדות — מה פירושה?
חידוש: עבדות פירושה לא בעיקר סבל פיזי ומכות, אלא חוסר חירות — לא להיות עצמאי. “עבודה למצרים” פירושה לא שהכו (אף על פי שגם זה היה), אלא שלא היו בני חורין. מחלקים בין שתי השנים האחרונות במצרים (שהיו כמו מחנה ריכוז) לבין המצב הכללי של עבדות שנמשך יותר — שהיה פשוט חוסר עצמאות.
[דיגרסיה: משל מאמריקה] כל מי שעובד חייב לעבוד בערך יומיים בשבוע עבור המדינה (מיסים). גם במצרים היו צריכים לבנות כבישים — אבל הכבישים היו למצרים, לא ליהודים. “לשנה הבאה בני חורין” פירושו: יהיו לנו הכבישים שלנו, לא כבישים מצריים.
3. “לשנה הבאה בארעא דישראל” — מקור
חידוש: “בניסן נגאלו” — “לשנה הבאה” פירושו במיוחד זמן ניסן, לא סתם שנה קלנדרית. אבל מבחינים שהראיות לכך חלשות.
—
ה. “שלשה דברים” — פסח, מצה, ומרור
דברי הרמב”ם (בהלכות): “כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור” — פסח “על שם שפסח”, מרורים “על שם שמררו מצרים”, מצה “על שם שנגאלו.”
חידוש: ברמב”ם הקטע על מצה בא פעמיים — פעם אחת בהלכות (קודם) ופעם אחת בנוסח ההגדה (“ומגביה המצה ואומר מצה זו שאנו אוכלים”). הפעם הראשונה היא בהלכות, והפעם השנייה היא כשהוא שובר את המצה בסדר.
—
ו. מה נשתנה
1. סדר ארבע הקושיות של הרמב”ם
פשט: סדר ארבע הקושיות של הרמב”ם שונה מהנוסח הרגיל שלנו. הוא מתחיל ב“מטבילין” (טיבול כרפס), אחר כך מצה, אחר כך מרור — שהולך לפי סדר הלילה (תחילה טובלים כרפס, אחר כך אוכלים מצה, אחר כך מרור).
חידושים:
1. לגבי הסיבה מבחינים שהסיבה היא “כל הזמן” — לא מעשה בודד בזמן מסוים, לכן אין לה מקום מסוים בסדר.
2. חילוק בנוסח: במצה כתוב “כולו מצה” (אוכלים רק מצה); במרור לא כתוב “כולו מרור” — רק מעט; בהסיבה כתוב “כולנו מסובין” — אפילו לא בני ישראל.
2. מי אומר מה נשתנה?
חידוש: לפי הרמב”ם ראש הבית (לא הילדים) אומר את מה נשתנה. הוא אומר הכל — הוא שואל והוא עונה, “מתחיל בגנות ומסיים בשבח.” זה שונה ממנהגנו שבו הילדים שואלים מה נשתנה. הרמב”ם מבין שזה נוסח — צריך לומר את כל הנוסח. ברמב”ם בכלל לא כתובות שאלות מיוחדות של ילדים בנוסח עצמו.
חילוק: הדין של “שואלין ודורשין” — שהבן שואל — הוא הלכה נוספת, לא חלק מנוסח ההגדה עצמו. כמו “אומר הקורא” — הנוסח הוא דבר אחד, והדין של שאלה-תשובה הוא הלכה נפרדת.
3. מה המקור ל”מה נשתנה”?
שאלה עיקרית: מה המקור בפסוק לצורה הספציפית של “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”?
חידושים:
1. “כי ישאלך בנך” הוא המקור לשאלות בכלל — אבל הפסוק מדבר על שאלה רגילה: “מה זה?” (מה זו מצה? מה הם תפילין?). ה”מה נשתנה” היא אבל סוג שאלה אחר לגמרי — לא “מה זה?” אלא “למה הלילה הזה שונה מכל הלילות?” זה “נוסח מיוחד” — ניסוח ספציפי שצריך להיות לו מקור.
2. לפי הפשט הפשוט של “כי ישאלך” לא צריך לעשות שום דבר מיוחד — סתם כשעושים את המצווה, הבן ישאל. אבל חז”ל עשו תקנות (חטיפת מצה, כרפס, שינויים אחרים) כדי “שישאלו” — מה שמראה שהם רצו סוג מסוים של שאלה, לא סתם “מה זה?”
3. חיפוש מקור: עוברים על פסוקים שונים: “והיה כי יאמרו אליכם מה העבודה הזאת לכם” (הרשע), “והגדת לבנך ביום ההוא” (שאינו יודע לשאול), “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת” (ואתחנן), “שומר מה מלילה,” “מה יום מיומיים,” “מה ילד יום” — אבל אף אחד מהם אינו המקור הישיר. השאלה נשארת פתוחה.
—
ז. “עבדים היינו לפרעה במצרים”
נוסח הרמב”ם: “עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלקינו משם” — ולא כתוב “ומשם הוציאנו ה’ אלוקינו” כתוספת נפרדת, כי הוא כבר אמר “מתחיל בגנות” — זה מתחיל בגנות.
חידוש: “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים” — זה מתחבר ל”והיא שעמדה” — שזה עדיין נוגע היום, “אנו ובנינו” היינו משועבדים. יש לזה קשר לדין המאוחר יותר של “לראות את עצמו” — שכל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא.
—
ח. “ואפילו כולנו חכמים… מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”
דברי הרמב”ם: “ואפילו כולנו חכמים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים.”
חידוש: המקור ל”ואפילו כולנו חכמים” בא משאלת הבן החכם — החכם שואל “מה העדות והחוקים והמשפטים”, ומכאן לומדים שאפילו חכמים צריכים לספר ביציאת מצרים. הרמב”ם כבר הזכיר את המקור קודם (בפרק ז). הקרבן ציון מוזכר.
—
ט. “כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”
חידושים:
1. מקור: המקור הוא המעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו’ שישבו בבני ברק — זו הראיה שמשובח כשמרבים.
2. קושיה: אולי הם סתם צדיקים גדולים היו, לא במיוחד בגלל זה?
3. תירוץ: עצם העובדה שמספרים את המעשה מראה שזה שבח — כי מספרים רק דברים שמראים שבח של חכמים, כמו שהרמב”ם אומר “מצוה לספר בשבחן של חכמים.”
4. חידוש חשוב: בנוסח ההגדה המקורי של הרמב”ם המעשה של רבי אליעזר אינו (כמו שהוזכר למעלה). מה שמוצאים במהדורות שלנו הוא מהמדפיס.
—
י. [דיגרסיה: “אחכה לו בכל יום שיבוא”]
חידוש בפשט: “אחכה לו בכל יום שיבוא” פירושו לא “אני מחכה שהוא יבוא היום” — פירושו “אני מחכה היום שהוא יבוא.” תרגום עברי פשוט — ההמתנה היא בכל יום, לא שזה חייב להיות דווקא היום. אפילו הנוסח שיש בסידור, שלא כתוב בשום מקום אחר, לא פירושו שמשיח חייב לבוא היום.
תמלול מלא 📝
נוסח ההגדה של הרמב”ם: “בבהילו יצאנו ממצרים” והענין של לחם עוני
נוסח ההגדה של הרמב”ם — מעתיק, לא מחדש
דובר 1: אוקיי, אז היה לנו בהגדה. ההגדה היא לא פירוש, סתם נוסח הגדה. כמו שהוא עושה על תפילות, קריאת התורה, כך עשה במקום נוסף. זה הכל.
נו נו. הוא טוען שיש עוד דברים, בואו נראה. יש… שש, בקיצור, ארבעה. כן, הנוסח, נוסח התפילה, נוסח.
למה הוא גם הביא את המנהגים? יש אנשים שעשו את מנהגי הגאולה. מה הדבר? הגמרא לא אומרת. הגמרא אומרת “כשם שעמדו משה ואהרן”, אנחנו צריכים לומר מה לעשות. אנחנו צריכים עוד לעמוד עם התוכניות שלנו, לדעת זאת. רק יודעים אנחנו שהלל אמרו, לבד, לפני קריאת ים סוף עומד בגמרא.
אה, צריך עוד להחליף כמה, להוציא את הקיצורים. אני מתכוון, זו לא בעיה גדולה. אני לא רואה הרבה בעיות. אוקיי.
מנהגים והזוהר
דובר 1: על כל פנים, מנהגים, מנהגים, מנהגים. הזוהר אומר, “מנהג ישראל בזמן הגלות כך הוא”. כן. “מספר על כל שנה ושנה”. ההגדה מתחילה “בכל שנה ושנה”, כמו שאחד אומר כך. “בבהילו יצאנו ממצרים”. כן, “בחיפזון יצאנו”.
החשיבות של חיפזון בהגדה
דובר 1: מעניין שמדברים כל כך הרבה בפסח על החיפזון והחלק. מצה היא על “שלא הספיק”. מעניין למה בעל ההגדה התחיל בחיפזון יציאת מצרים. מי מדבר על זה? אני שואל. אני אומר, אני לא יודע מי מדבר על זה. זה מעניין אותי. מי מדבר כל כך הרבה על החיפזון? אני אומר, בסדר לא מדברים כל כך הרבה על זה. מתחילים עם “בבהילו יצאנו”, והמצה היא “על כי בחיפזון יצאנו מארץ מצרים שלא הספיק בצקם של אבותינו”. זה מעניין, אבל מה הדבר החשוב? מה אכפת לי כל כך החיפזון?
נו נו. צריך לדעת. אולי גם הגאולה האחרונה תהיה מהירה, שצריך לחשוב על הסיבות של הרבי. נו נו. אולי יש פשוט טעמי המצוות. או אדרבה, פשוט סיבות מעשיות. אבל צריך לחשוב, צריך לדעת את הסיבות.
דיון: הלשון “בבהילו” בתרגום
דובר 2: אוקיי. הבהילו לא עומד בתרגום?
דובר 1: נוסח הרמב”ם, הרמב”ם לא חידש את הנוסח. נוסח הרמב”ם, הרמב”ם לא חידש את הנוסח. אמרתי לך, ר’ רבינוביץ, הוא לא ישאל על זה, זה לא רמב”ם, זה סתם, איך קורים לזה? זה סתם הנוסח שהרמב”ם העתיק. זה פשוט העתיק, זה שלו, אבל הוא לא… לא עומד על הבהילו כאן.
דובר 2: הא לחמא עניא כאן, 106. במקומות אחרים זה לא עומד.
דובר 1: מה התרגום של “בחיפזון” בתרגום? מה הוא אומר? זה לא לשון התרגום, “בבהילו”? אני שואל אותך, אני לא יודע. מה אומר תורת האדם? מה אומר האדם?
דובר 2: כל הקטע הוא בארמית. למה זה בארמית? הוא אומר שזה בא מה… מה… מזמן הגאונים, או משהו.
דובר 1: מה זה מלחם? אין לי הגדה כאן. האם רק בהגדה של הרמב”ם זה עומד? בהגדות רגילות זה לא עומד?
דובר 2: חשבתי שהבהילו הוא אומר עושה כמו איך הילדים יצאו ממצרים.
דובר 1: למה לא לעשות היום גם את הבהלה?
דובר 2: אה, על מה שמסלקים את השולחן? מסלק על כל שינוי ואומר? אני לא יודע. חשבתי שזה עומד איפשהו.
מה משמעות “בבהילו” — יותר מסתם מהר
דובר 1: “בהילו” עומד בפסוק, בעצם, בעזרא. “ובהילו לירושלים”, אני לא יודע. “בהילו” פירושו רש”י אומר שם. אני מניח שהוא מתכוון כאן, אני לא יודע.
מה שאנחנו קוראים בדרך כלל בהלה הוא לכאורה תערובת של כשממהרים יש את מה שאנחנו קוראים בהלה, נפשו בם בהלה. שעומד כן, זה אפילו לא לשון הקודש אפילו, “ויבהילו להביא את המן”. “ויבהילו” פירושו מהר, מיהרו. אבל לא, מה שאני אומר שאנחנו קוראים בהלה הוא משהו מתח, משהו בהלה. נפשו בם בהלה, אומרים בשאלות. זה לכאורה תערובת, כי כשממהרים יש הרבה פעמים מתח.
כי היהודים היו מאוד שמחים כשיצאו ממצרים, אבל היה מתח. היה שמחה.
דובר 2: כן, אבל זה אומר משהו כמו בלבול, לא? אדם בהול על ממונו.
דובר 1: למה הוא לא מצא אז את המקור הקודם שלי? ריק איך הוא… הסכנה היא בבהילו. בבהילו הוא התרגום של חיפזון. למה הוא לא מצא קודם את השיגעון? אני לא מבין למה לא למצוא את זה. אז לכאורה זה באמת יותר מסתם מהר. אז לכאורה משהו… בבהילו יצאת מארץ מצרים. זה הלשון… אז זה נכון, בבהילו לא אומר רק מהר. בבהילו יכול כן לומר כמו גם פתאום. כי אומרים “שלא הספיקו בצקם של אבותינו”, מיהרו כל כך שלא יכלו להתמצא, לא יכלו…
אוקיי. בכל מקרה, זו לשון. מה זה? בבהילו יצאו. זה לא נכון, זה חצי ארמית וחצי לשון הקודש. בבהילו הוא התרגום של חיפזון. זה התרגום של חיפזון. זה מוזר.
נוסח הרמב”ם של “שלשה דברים”
דובר 1: אני יודע למה עכשיו אני מסתכל אחורה, אבל הרמב”ם הקודם אמר “כל שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור”. פסח הוא מסביר, אומר במלכות, “על שם שפסח”. מרורים “על שם שמררו מצרים”. מצה “על שם שנגאלו”.
הצדקת עומד שם שלוש פעמים ברמב”ם. הנכון הוא בפעם הראשונה. הפעם השנייה הוא אומר “כן, מה שאתה יכול, ואז מוסיפים לזה”.
דובר 2: למה יש בנוסח שהוא אומר את זה פעמיים?
דובר 1: לא, זה לא פעמיים. לא רק כאן בנוסח, גם מרימים את זה, אבל לפני זה כבר עמד פעם אחת. עמד פעם אחת לפני הצדקת. כן, “ומגביה המצה ואומר מצה זו שאנו אוכלים”. אבל זה לא עמד בפעם הראשונה ברמב”ם. הפעם השנייה הוא צריך לומר כשהוא שובר, וכשהוא שובר את השנייה.
אוקיי, אנחנו לא יודעים מה זה “רביהו”. אם אתה יודע, אתה יכול עוד לומר.
דיון: “מצריכין להוציא” והמחלוקת
דובר 2: אוקיי. מה פירוש “מצריכין להוציא”? איך הוא נכנס? מה הכוונה בהגדה?
דובר 1: הוא מביא על הסדר שצריך ללמוד עוד פסח, מאוחר בלילה פסח. אה, לכאורה… יש מחלוקת אם צריך לומר את סיפור יציאת מצרים על קרבן פסח. אה, איך ההגדה היא, פירושו עם “מישהו איש”? זה… אממ… איפה הערווה?
“הא לחמא עניא” והפסוק בפרשת ראה
דובר 1: אוקיי, לכאורה אני יכול להגיד לך פשט עכשיו. לכאורה הקטע הזה הולך ביחד עם “הא לחמא עניא”, נכון? “הא לחמא עניא”. אתה צריך להיות לך פירוש על הפסוק של… לא “בחיפזון” הוא אומר. יש פסוק, עומד בפרשת ראה, “לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”. אוקיי? הפסוק הוא הפסוק היחיד שעומד “לחם עני”. וה”הא לחמא עניא” בא לומר את זה. זה בטוח שה”בחיפזון”… עומד “לחם עני כי”… זה התרגום של… לחם עוני כי בחפזון. אז משהו בא, אני לא יודע למה נזכרתי בפסוק הזה עכשיו, אבל for some reason אני רואה שבונים על הפסוק הזה. אמת? נכון? יודע אני מה.
השייכות של “כל דכפין” ללחם עוני
דובר 1: אוקיי. זה מעניין, כי נראה שהענין של כל דכפין יש לו משהו גם לעשות עם לחם עוני. ואם אומרים כבר עניים עלובים, אנחנו הרי כולנו עניים עלובים, אחד עני דואג לשני. לא יודע, סתם, סתם. זה מעניין.
או אולי כי לאבותינו היה לחם עוני, יש אולי מצווה של כל דכפין. נראה שכאן יש מלבד הדין הרגיל של… זה כבר חידוש לומר, אבל מלבד הדין הרגיל של הכנסת אורחים וצדקה, יש אולי ענין מיוחד לפסח, שכי זה לחם עוני, כי אבותינו רצו עם לחם חצי אפוי, נכניס גם עניים עלובים.
אבל הרמב”ן אמר שזה הפשט של “זכר טוב עבדך ישוע”. ורואים כשמדברים על לחם עוני, אומרים מיד… זה מעניין, כי לאדם רגיל קשה לאכול את הלחם. מי אוהב את הלחם? עניים. עניים אוכלים את הלחם, זה לחם עני. זה מה התרגום, יודע אני לא, זה יכול להיות.
דובר 2: אומרים, מסיקים את זה עם ראשונים או אחרונים, שזה מין לחם שעניים אוכלים.
דובר 1: אז מתאים מאוד שאתה אומר, למי צריך לצפות לזה? העניים. זה הלחם שלהם. תראה, יש לי את הלחם שעניים אוכלים.
דובר 2: לא, זה לא מה שהתכוונתי לומר. התכוונתי לומר בעיקר את הדבר האחר.
דובר 1: אבל אתה מתכוון לומר שצריך לקרוא לעניים עלובים כי צריך לזכור…
חיפזון מראה על עניות
דובר 1: אבל אני רוצה לומר שיש לזה קשר ספציפית עם החפזון ועם מה שלא הספיק בצקו להחמיץ. זה משהו ענין שמראה עניות. עני אין לו זמן לחכות, הוא חי מיד ליד.
הא לחמא עניא — המשך דיון
לחמא עניא — פשט במושג
דובר 1: זה מעניין, יולי, לאדם רגיל קשה לאכול את הלחם. מי אוהב את הלחם? העניים. עניים אוכלים את הלחם, אין להם שום לחם. זה מה התרגום, יודע אני רק. הם אומרים שמסיקים בראשונים או אחרונים, שהמין לחם שיש להם לאכול. אז מתאים מאוד! אבל למי צריך לצפות לזה? העניים! זה הלחם שלכם! תראה יש לי את הלחם שיש לעניים לאכול! כן, אבל זה לא מה שהתכוונתי לומר. אתה מתכוון לומר בעיקר את הדבר האחר?
שצריך לקרוא לעניים, כי… אני זוכר את זה… אבל… אני רוצה אבל שיש לזה קשר ספציפית עם החיפזון, ועם מה שלא הספיק בצקם. זה משהו ענין שזה מראה עניות, עני סוחב עם… עני סוחב עם המצות לחם עניה. אני לא יודע! אני לא יודע! תגיד לי תרגום בפסוק! איך לי תרגום בפסוק! זה נכון כן עם התוכל לב מצות? כי… לא, יכול להיות שהוחפות הולך כבר על לחם עניה. זה מה שצריך עוד כך. מצות זקן, כי מצות הוא עוד כך. הראשון אומר בחזרות, זה לא ברור לי איך תרגום בעניה. לא מה זה תרגום בעניה, התרגום בעניה. אבל ויינר, שניהם מדברים לא יודעים מה הם מתכוונים. לא. זה משהו עם עני ולחם. זה לא כזה! עובדים! מה שהולך כאן קדימה. הלו? רק מה שעושה הרבה סנס! הזית, מה שכאן אוכלי אבותינו בארץ מצרים, ולכן דפני, ויציאת ממצרים, לייד זה מה שכאן מאותו מקום באת עם התורות שלך, מה שזה בעצם מה שאוכלים במצרים מלכה, כי שם סובלים לאכול, אבל זה גם לא ממש להרוס עצמו. אוקיי?
הלשון של “הא לחמא עניא” — ארמית ולשון הקודש
דובר 1: שעתא, מה זה שעתא? שעתא אוכל? בארמית יש שעתא, כן. שעתא פירושו השתא, השנה. שלום על בית ישראל, שעתא אדא, אה, שעתא אדא, שעתא תתיר. נכון? אבל הבאה היא שעתא אדא, ואז הוא הולך לשעתא אוכל.
כל הקטע קופץ מארמית ללשון הקודש, נכון? הא לחמא עניא הכל לשון הקודש, נכון? אחר כך, לשנה הבאה בארעא דישראל. אה, לשנה הבאה, לא לשעתא. שאר הקטע הוא אומר את זה כן. דקה אחת הוא אומר את זה כן, דקה אחת הוא לא אומר את זה. לא ברור אם הוא מדבר בלשון הקודש. זו בכלל לא שפה, מין שפה לא מעובדת.
אז זה בוודאי קטע שהוא גם זיווג זיווג עם ההגדה שלי, נכון? למה? איך אני יודע שזה קטע מההגדה שלי? כי הוא אומר שעתא אוכל. אוקיי, טוב. אז מה הפשט? יודע אני לא. הוא אמר שעתא עבדי. אז קוראים לעצמנו עבדים ממש? או כן, אפילו עבדים חשובים? יש לי פשט, אבל לא ממש עבדים. במצרים עוד לא היה ממש.
עבדים למצרים — מה פירוש עבדות?
דובר 2: אבל במצרים היה עבדות, היו צריכים לעבוד. וכאן לא צריך לעבוד? אם רוצים להיות לך כסף יש מערכת. עבד הוא אחד שהיו צריכים לעבוד.
דובר 1: לא, אתה הולך מאוחר יותר במצרים. אוקיי, אל תיכנס לי לזה. נדבר על הבחירות.
הבעיה עם מצרים לא הייתה שהיו צריכים יותר מדי לעבוד. זה היה שהיו בגלות.
דובר 2: לא, אני לא מדבר על הזמנים האחרונים.
דובר 1: השנתיים האחרונות מצרים היה מחנה ריכוז. כבר היה לי את הוויכוח במקומות אחרים, פעם אחרת. כולם כבר שכחו, כי ככה אני מחזיק. אנשים אחרים כבר גם התווכחו איתי, והם אמרו שאין לי סנס, אבל זו האמת.
העניין הוא, עבודה למצרים, עבודה למצרים לא אומר, זה מר, עבודה למצרים לא אומר שהכו. זו לא הבעיה העיקרית. השנייה היא שהיו לא בני חורין, במילים אחרות, לא עצמאיים. זו הבעיה, זה התרגום של עבדים למצרים, לא פחות ולא יותר.
דרך אגב, כאן באמריקה, כל אחד שעובד צריך בערך יומיים בשבוע לעבוד למדינה. יודע אתה איך קוראים לזה? זה נקרא מיסים. מיסים, שרי מיסים. שוב, כל אחד, כל אחד. כן, כן, מצרים גם היו צריכים להיות להם רחובות יפים, אין בעיה. זה נקרא עבד. כשלמי הרחוב? לגוי, למצרי. וכשלשנה הבאה בני חורין, מה שלא יהיה, נלך להיות לנו את הרחובות שלנו, לא רחובות מצריים, אלא רחובות אמריקאיים. זה התרגום של עבדות, אני עושה הנחות בשבילך.
בוודאי היה פעם מציאות של ממש רשעות, הכו, אבל הבעיה לא הייתה הרשעות וההכאות. הבעיה הייתה שלא הייתה חירות. זה דברים פשוטים. אפילו אם אחד יאמר שזה כן היה נורא, אבל המילה היא לא הנוראות, המילה היא זה. והיום אנחנו גם חזרה עבדים.
“השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” — למי מדברים?
דובר 1: אז מה נהיה? לקוות שבשנה הבאה… אז בשנה הבאה נעשה פסח. מה נעשה השנה פסח? טוב לעבור?
דובר 2: הא?
דובר 1: מסכים? אז מה הפשט של ההגדה? הלו? למה תעשה הנחות ותשאל קושיות? אז אני מתכוון שהיינו עבדים. אני לא מבין מה אתה אומר.
דובר 2: אנחנו היום עבדים, מה עומד בהגדה.
דובר 1: הא לחמא עניא, צריך באמת להבין. נו, בוודאי, בוודאי.
אה, צריך באמת להבין, מאוד טוב. אם ביחד לא עושה, זה מזויף. בשנה הבאה נעשה פסח אמיתי, אבל השנה זה מזויף.
כמו שאנחנו זוכר אתה אנחנו אמרנו, רק דרך אגב, זה רק להראות. זוכר אתה למדנו שצריך לומר “כמו עבד זה וכמו שבח זו”? יכולים להצביע על עצמם, לא צריך להיות “כמו שבח זו”. איך רואים אבל את בני החורין? בשנה הבאה יראו את זה.
אני לא יודע, הלשנה הבאה, מאיפה בא בכלל הנוסח “לשנה הבאה בירושלים”? האם זה פסוק? לשנה הבאה, למה בשנה הבאה?
דובר 2: אוקיי, אבל בשנה הבאה זה בסדר. יש את הרגלים החיים.
דובר 1: לא.
נראה שגם… לא, יותר ברור שאלו מילות חיזוק שאומרים לעניים שמזמינים. אומרים לעניים, “כל דכפין ייתי ויאכל”, אבל אנחנו עבדים. לא, חס ושלום, רק השנה אתה האורח שלי, בשנה הבאה תהיה מלך עצמאי. אלו מילות חיזוק לאורח. בעל הבית יושב בסדר והוא מזמין כל עני, הוא באמת לא עבד, הוא כבר עכשיו בן חורין. מדברים לעני, קודם צריך לפייס את העני. מתחילים את הסדר, צריך לפייס את העני, הדבר הראשון, כמו שהרמב”ם אמר. מפייסים את העני, אתה רואה, עני, בשנה הבאה תהיה בעצמך בן חורין. פשט יפה.
דובר 2: נו, מעניין. אנחנו אבל גם כולנו עניים היום, אתה לא צריך להתבייש. כל אחד עניים.
המשך שיעור בהגדה של פסח
איז בסדר, אבל אם אתה רוצה ממש לצאת מהדרך, לומר שקר כדי שהעבד ירגיש טוב. זה לא שקר, כולנו עבדים. מה כתוב כאן? כתוב כאן? כתוב בהגדה. אומרים את זה לעני. השתא, השנה אכן יש כאן נבך עבדים, יש יהודים שאני רק אמרתי להם “כל דכפין ייתי ויפסח”, אבל בשנה הבאה כולם יהיו בני חורין, כולם יהיו… אוקיי, זה פשט. אני לא יודע אם זה פשט. היה דבר, כתוב בהגדה על פי מנהג, “כל דכפין ייתי ויאכל”. אוקיי. “כל דצריך לפסח”? “כל דצריך לפסח”? אני לא יודע מה זה אומר. “ייתי ויפסח”? לשון מעניינת.
“כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח” — שני סוגי אורחים
דובר 2: ואני בא לעשות קרבן פסח?
דובר 1: לא, “דצריך לפסח”. “יפסח” פירושו לעשות קרבן פסח. זה לא יכול להיות, לא עושים קרבן פסח. מי רוצה לפסוח? מי רוצה לשבועות אומרים גם?
דובר 2: לא, זה לא. לא אומרים. לא שמעתי שאומרים. משהו אומרים כן. פורים אחד. פסח זה בטוח דבר. קצת. לפורים אני יכול גם לשמוע. לפסח?
דובר 1: לא, לפסח לא. אני מתכוון לפסוח. עושים פסח אומרים בדרך כלל. הוא בטוח פיסח, לא?
יש הרבה מאוד אורחים. “כל דכפין ייתי ויאכל”, לכאורה מדברים על שני אנשים. צריך להכניס גם את האורחים שהם עמי הארץ גמורים ולא יודעים מכלום על פסח. הם רעבים. “כל דכפין”, כל מי שרעב שיכנס, גויים, יהודים, עמי הארץ. הדבר השני, “כל דצריך”, מי שהוא יהודי ישר, והוא רוצה לעשות קרבן פסח, הוא רוצה לטעום פסח כתיקונו.
דובר 2: נו נו.
דובר 1: למה אומרים “דכפין”? למה לא אומרים “דכפן”? כי הד’ היא… יכול להיות שהשניים גם, מדברים לשני מיני אנשים. לאלה “כל דכפין” אומרים, אתם עבדים, בשנה הבאה אתם בני חורין. לא יודעים מארץ ישראל ומכלום. ליהודים שאומרים להם “כל דצריך לפסח”, היהודים הישרים, אומרים “בארעא דישראל”. הוא אומר גם “דכפין”. אני מרגיש שזה לא נכון “דכפין”. “דכפן” פירושו סתם לומר. “דכפן” זו לשון של רעב.
אבל באמת זה פשט טוב שה“השתא הכא” השני הולך גם על שני האנשים. היהודי שלא יודע מכלום על פסח, גם לא יודע מארץ ישראל. הוא רוצה דבר אחד, הוא רוצה לא להיות יותר עבד. נותנים לו חיזוק, בשנה הבאה תהיה בן חורין, לא תצטרך ללכת לקבץ לחם. ליהודים הישרים אומרים, אתה רוצה להיות לך קרבן פסח עם פסח כתיקונו. שלום על ישראל.
דובר 2: אני לא יודע. הייתי אומר שזה אותו דבר.
דובר 1: כן, אבל אתה לא אמרת שטייער.
דובר 2: לא, כי זו לשון כפולה כזו, כמו כל…
דובר 1: פשוט פשט זה שניהם.
שיעור בהגדה של פסח – נוסח ההגדה, מה נשתנה, ועבדים היינו
“כל דכפין” ו”כל דצריך” – גשמיות ורוחניות
אני רוצה דבר אחד, אני רוצה לא להיות יותר עבד. נותנים לו חיזוק, בשנה הבאה תהיה בן חורין, לא טוב ללכת שם רק בן חורין. וליהודים הישרים אומרים, אתה רוצה להיות לך קרבן פסח עם פסח כהלכתו? לשנה הבאה בירושלים.
לכאורה, אני לא יודע. עדיין לא אמרתי שזה אותו דבר.
דובר 2: כן, כי אתה לא אמרת שטייטער.
לא, כי זו לשון כפולה כזו. כמו כל…
דובר 2: כן, פשטות זה ששניהם זו לשון כפולה, הם שניים, כל דכפין וכל דצריך. אבל אפשר אולי כן לעשות חילוקים ביניהם. כי אחד אומרים כל דצריך ייתי ויפסח, לא אומרים כל דצריך לפסח.
זה נכון, אבל מתי יש כל דכפין וזה אותו דבר, היו צריכים לומר כל דצריך לפסח. זה דבר אחר, הוא לא בא כי הוא רעב, הוא בא כי הוא רוצה לקיים את יום טוב. אני צריך למצוא מאיפה זה בא.
כך אפשר לומר חסידות שאחד מדברים על גשמיות ואחד מדברים, אחד רוצה את הרוחניות של פסח. הוא אומר לשנה הבאה בארעא דישראל, לא הולך להיות בן חורין, אתה הולך להיות במקום של קדושה. כל דכפין, סתם יהודי נבך רעב, זה רוצים לומר, בואו נכניס יהודים חלשים, לא אכפת להם מהמצווה, אבל הם יאכלו סעודה עם יין, עם בשר.
לכאורה, בואו נרד מכאן, אבל למה אומרים יהודים חלשים? אני לא מסכים לומר יהודים חלשים. לא אתן לך לדבר דבר כזה. אנשים חלשים לומר לשון של בעל הבית זה משובח. יהודים משובחים.
דובר 2: כן.
אומר הרמ”א הקדוש הלאה. אוקיי, אני לא יודע, צריך ללמוד יותר טוב. אף אחד לא אומר פשטות במסב, נוסח ההגדה. החבר מאמר הפסיק לומר משהו לאנשים. והמפרשים של הגדה, שיביאו סעודות, וכל הדברים האלה, כן.
דובר 2: אה, הוא אומר, הוא כן הביא על זה.
כן, הוא אומר שכתוב ברב עמרם וברב סעדיה, ו…
זה צריך לבוא מאיפשהו, העניין עצמו. זה צריך להיות בנוי על משהו. אני מנסה לתפוס על מה זה בנוי.
דובר 2: אה, אתה רואה, הוא מביא את זה שיש. צריך באמת…
דיון: השאלה המעשית של “כל דכפין ייתי ויאכל”
דובר 3: רציתי לשאול, ה”כל דכפין” שאומרים, זה דבר מעניין. אומרים “כל דכפין ייתי ויאכל”, כל הרעבים שיבואו לאכול. רש”י אומר, “לפי שאין שיעור למרור”. אבל זה לא הפשט. אומרים “כל דכפין”, כל היהודים הרעבים, עכשיו אפשר כבר… אפילו בבית, כל הילדים מתעלפים מרעב. אומרים להם, “כל הילדים הרעבים, אפשר כבר לשבת לשולחן”? אי אפשר! עכשיו אומרים את ההגדה במשך שעתיים. אוקיי, הולכים לאכול כרפס.
אה, כבר אכלת כרפס. מחזיקים את הכוס השנייה.
דובר 4: לא בטוח.
דובר 3: הייתי לפני שנתיים בבית חולים, הייתי מאוד יצירתי עם כרפס. כרפס פירושו ירקות עם מי מלח. אז, מרק עוף היה כרפס. רציתי שאשתי תאכל משהו, היא התעוררה, האכלתי אותה כמה כפות. אז, מרק עוף זה כרפס, נכון? מה זה? זה ירקות שמבושלים עם מי מלח. ומצאתי אפילו תפוח אדמה, אני זוכר שנתתי לה קצת קוגל תפוחי אדמה, זה הכל היה מלח. שמתי לב שכל האוכל זה בעיקרון ירקות ומי מלח.
כן, אוקיי, לא חידושים נוראים יש לנו כאן.
מה נשתנה – סדר הרמב”ם
אוקיי, מה נשתנה. צריך למצוא איפה יש את הדבר של “לשנה הבאה בארעא דישראל”, שורה לפני הסידורים שלנו.
דובר 2: אה, מה זה תקווה, זו ברכה, זו תפילה. הגרמינא.
כן, צריך למצוא פסוק. אוקיי, צריך למצוא פסוק.
דובר 2: “כל ישראל” אומרים גם.
זה מעניין, רואים שכל העניין של יציאת מצרים כבר היה טעון כמו האכילה הרגילה היום של אכילת קרעטשמעס. כן, הולכים עכשיו להודות על הגאולה הקודמת. בכלל “נשתנו בארעא דישראל”, הפעם הראשונה הם שוחררו.
דובר 2: אה, כן, הגיוני.
זה הגיוני. כן. מה עם העיקר פשט? “שיגאלנו ויגיענו”, הלאה, הלאה, כן. שלא תהיה השאלה של כתה עבדה. כן.
“מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”. סדר הרמב”ם שונה מהסדר שאנחנו רגילים. הוא מתחיל עם “מטבילין”. לכאורה הולך עם סדר הלילה, קודם טובלים את הכרפס, אחר כך אוכלים מצה, אחר כך אוכלים מרור, אבל ההסיבה, מתי ההסיבה? מה שאנחנו עושים כל הזמן. הסיבה זה כל הזמן. טוב מאוד, כבר אמרנו פשט. יש בוודאי גירסה.
אוקיי, מה נשתנה. יש לו אולי חילוף אחר בנוסח, הכל כמו שאנחנו יודעים, אני מתכוון.
דובר 2: כן?
כן. “הלילה הזה כולו מצה”, אוכלים רק מצה. “הלילה הזה מרור”, לא “כולו מרור”, קצת. “כולנו מסובין”, כבר אמרנו פשט, אפילו לא בני ישראל. טוב מאוד.
עבדים היינו – מקור ובניין
“עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה’ אלקינו משם”. אוקיי, זה פסוק, נכון? “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים”.
שיטת הרמב”ם: מי אומר מה נשתנה?
והרמב”ם אמר שראש הבית לא אומר מה נשתנה, נכון? לפי הרמב”ם, הכל, הכל הוא אומר את כל הדבר. הוא שואל והוא אומר “מתחיל בגנות ומסיים בשבח”. אם הוא מתכוון לכל ההגדה, הוא אומר את כל הדבר, מההתחלה, כל מה שכתוב שם. זה מעניין, המה נשתנה… אין לו בכלל שאלות.
דובר 2: כן, אבל זו שאלה טובה.
אבל הרמב”ם מבין שזה כמו נוסח, צריך לומר את כל הנוסח.
ואולי זה כמו “אומר הקורא”. כל הדין של שאלה, “שואלין ודורשין”, לא כתוב בנוסח, זה דין נוסף, זו הלכה נוספת. אוקיי.
“עבדים היינו לפרעה במצרים”, ולא כתוב “ומשם הוציאנו ה’ אלוקינו”, כי הוא אמר “מתחיל בגנות”. “ואילולי הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים”. זה מעניין, כי אצלנו, אני מתכוון, פשטות זו משנה, וגם כמו שאנחנו עושים, הילדים שואלים מה נשתנה. הרמב”ם לא אומר את זה. הוא אומר שהבן שואל, הוא אומר שצריך לענות לו. אז הוא עונה לו ש”עבדים היינו”, וגם שזה צריך להיות נוגע היום. זה קשור למה שכתוב אחר כך, “לראות את עצמו”, כן? ש”אנו ובנינו” היינו משועבדים.
דיון: מה המקור של “ואפילו כולנו חכמים”?
רגע, רגע. זה קטע… כן, זה קטע הגדה, אבל מה המקור של הקטע הגדה הזה? אולי זה ה, זה בעצם מה שכבר אמרת לי, זה בעצם ה”והיא שעמדה”, ה”והיא שעמדה והוציאנו משם”. אוקיי.
ו”ואפילו”, על מה זה בנוי? חכה שנייה.
דובר 2: כן?
רגע, בואו נראה. “ואפילו כולנו חכמים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. מאיפה זה בא? זה בנוי על משהו, לא? מה המקור? כשעולים, כבר למדנו קודם, כן? בואו נחזור אחורה. הרמב”ם הביא את זה קודם, נכון? הוא כבר אמר על המקור, בפרק הראשון. פרק ז’? לכאורה, מה היה המקור?
דובר 2: כן, מה זה “מנין”?
אומר הקרבן ציון, נו, מנין? זה בא איפשהו, איכשהו, המקור הזה הוא משאלת הבן החכם, נכון? הגיוני? הגיוני מה שאני אומר? כך זכרתי שאמרתי אתמול.
אוקיי, כל הקטע “עבדים היינו” בעצם בנוי על השאלה של החכם. את “מה נשתנה” אני לא יודע. מאיפה באה הרעיון לשאול מה שונה הלילה הזה מלילות אחרים? צריך למצוא מקור מפסוק לזה.
השאלה של “מה נשתנה” – מחפשים את המקור
אבל זה יותר מזה. יש מנהגים שנעשו כדי שישאל. חטיפת המצה עם הכרפס צריך להיכנס. החכמים עשו תקנות של דברים שונים כדי “שישאלו”.
מבין, אבל מה הרעיון של זה? אני רוצה לדעת.
דובר 2: כן, אבל אני שואל אותך משהו אחר.
אני שואל אותך משהו אחר. מה ה”כי ישאלך” שדווקא סוג השאלה הזה, “מה נשתנה הלילה הזה”? זו השאלה שלי. איפה מוצאים…
לכאורה נראה “כי ישאלך”, אתה לא צריך לעשות כלום בשבילי. סתם שאתה הולך לעשות את המצווה, יהיה “כי ישאלך”. אם אתה הולך לשאול, מה התפילין? מה המצה? מה המזוזה? נראה שהחז”ל לא היו מרוצים שצריך לעשות משהו נוסף, משהו נוסף בשבילי.
לא, אני לא שואל אותך על זה. לא, לא דווקא. אני שואל אותך שאלה אחרת. איפה מוצאים… אתה מבין, אפשר לשאול את השאלה, או יכולים להיות שתי דרכים איך אפשר לשאול. השאלה הרגילה היא, למה אוכלים מצה? זו לא השאלה. השאלה היא משהו אחר: למה שונה הלילה הזה מלילות אחרים? מה הנוסח הזה בשבילי? מאיפה זה בא? חסר כאן משהו.
דובר 2: לא חסר כלום.
אתה רץ לבעיה אחרת, אני יודע. אבל את זה אפשר לענות. אני רוצה לדעת מה ה”מה נשתנה”. צריך למצוא, לזה בטוח יש מקור.
דובר 2: כן, כן.
צריך להסתכל טוב בפסוק. איפה הספר שלי שיש בו את כל הפסוקים?
בטוח שאין על שום מצווה בתורה שה’ שואל, כן? פסיקתא לא מספיק.
הלך לך עומד על פסוק. אבל בטוח שיש מקור.
מחפשים מקורות לנוסחאות של ההגדה
מחפשים את המקור ל”מה נשתנה הלילה הזה”
דובר 1: אבל את זה אפשר לענות. אני רוצה לדעת מה המה נשתנה, צריך למצוא, יש איזה זכר למקור. כן, אני רוצה לשאול על הלילה הזה, שום בעיה. כן, כן. צריך להסתכל טוב בפסוק. איפה הספר שלי שיש בו את כל הפסוקים? אבל בטוח… עשיתי רשימה של שאלות הבנים, נכון? אבל נצח שהכנתי הגדה של פסח קדימות, איפה הרשימה שלי של שאלות הבנים? בטוח יש איפשהו מקור ל”מה נשתנה הלילה הזה”. אני צריך לדעת איך זה. מה כתוב כאן? בטוח כתוב איפשהו לשון שממנו זה בא. ויקשו… ריבונו של עולם. אני לא יודע איפה. אין לי כאן את הקטע של שאלות הבנים. זה… אני צריך לעשות ספר חדש. הספר לא שווה כלום. הספר לא שווה כלום. אני צריך לעשות ספר חדש.
זו סתירה נוראה. יהודי צריך תמיד לומר שאתמול לא שווה כלום, הוא לא יודע. יש משנה בו… אה, כאן יש חור… והיה כי… והיה כי יאמרו אליכם מה העבודה הזאת לכם. לא, זה לא הפסוק. והיה כי יביאך, והגדת לבנך ביום ההוא. לא, זה גם לא הפסוק. ויקשו פרעה, ואמרת… והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו. לא, זה הפסוק בואתחנן. אין לי כאן את הפסוק בואתחנן. אני לא מבין מה קורה איתי. אין לי סבלנות. זה לא טוב, זה לא טוב. הוא יכול לראות שזה לא טוב.
צדקה, אולי את הקטע הזה הייתי חושב שצריך לעשות קצת אחרת. עשיתי, אני חושב, אחרת. אוקיי, צדקה.
“ויקחו שלחן מלכים עליהם”… לא, “ויקחו שלחן מלכים עליהם”, פירוש זה “חוקים ומשפטים”. “ואמרתם”… נו, לא בטוח.
בקיצור, לא ברור מאיפה בא ה”מה נשתנה הלילה הזה”. אני לא יודע. “שומר מה מלילה” כתוב איזה פסוק. אני לא יודע. “מה יום מיומיים”? יש כזה כלל שורה של פסוקים? לא. “מה יום מיומיים”, משהו כזה? לא, זו לשון של הגמרא. לא? “מה יום” או “מה לילה”? חייב להיות, חייב להיות איזה פסוק. לא. “מה ילד יום”? לא. אין פסוק כזה. “מה נכבד היום”? לא, אני לא יודע. “מה אעשה להם”? לא. אני לא יודע, אני לא מוצא. “שומר מה מלילה”, כן, זה באמת פסוק, כן. נו, אוקיי, עזור לי.
אוקיי, בכל מקרה, בואו נחזור לאן שהגענו. כלום לא מסודר. אוקיי.
המקור ל”כל המרבה לספר הרי זה משובח”
דובר 1: אז מה המקור? בכל המרבה, גם תמצא מקור לזה? לא, בוודאי. כך אמרתי את ההגדה, נאמר לו. המעשה של רבי אליעזר, זו הראיה. זה מעשה שמישהו עשה כך. אבל לזה, כן. מי אומר שבגלל זה הם היו משובחים? הם היו סתם צדיקים כל כך גדולים.
אדרבה, זה שמספרים את המעשה עצמו מראה. למה לא מספרים מעשה? מספרים דברים שמראים את השבח של החכמים. כמו שהרמב”ם אומר, מצוה לספר בשבחן של חכמים. אה, טוב, אבל…
נוסח ההגדה המקורי של הרמב”ם
דובר 1: דרך אגב, ברמב”ם לא כתוב שום זכר לזה. בהגדה שלי לא כתוב שום זכר לזה. אה, שם כתוב, כן, שום זכר לזה. אני אגיד לך איפה כתוב. אל תסתכל בנוסחאות שלנו. הסדרים שלנו חזרו נגד הרמב”ם. צריך להסתכל ברמב”ם מקורי. איזה נוסח אחר, הרבה חסר שם.
המדפיס שהדפיס את מה שכתוב בספרו הכניס. כי יש לו נוסח ארץ ישראלי.
אני לא יודע מה המקור. הוא לא אומר מקור? יש אבודרהם כזה שיש לו על כל דבר פסוק? לא, כאן יש אבודרהם.
“הא לחמא עניא” — למה בארמית
דובר 1: ידעת למה לא לשון הקודש? שהמלאכים לא יבינו. הם יגידו, אנחנו לא ראויים לגאולה. כי הם לא ידעו מזה.
בכל מקרה, זה על לחמא עניא.
“כל דכפין ייתי ויאכל” — המקור מהגמרא
דובר 1: כל דכפין, הוא אומר, מביא מאחד, המנהג היה, הרימו את השולחן, פתחו את הדלת, ואמרו, כל אחד שיבוא. ועכשיו, שנה זו שכנים גויים… אה, יש בעיה. צריך לתת לגויים לפסח שלא יבואו. רק אומרים.
אה, כל דכפין ייתי ויאכל זו גמרא. זה מאוד חשוב, צריך לזכור את זה. זה כתוב במסכת תענית. כל דכפין ייתי ויאכל זו גמרא. זה לא כתוב על פסח. כל דכפין זו גמרא, לא על פסח. זה כתוב במסכת תענית. הוא היה אומר, “לגבי אוכל ערב פסח, אוכל כל דצריך”. הוא אומר מה זה “כל דצריך”? יכול להיות שהוא לא רעב, יש לו מה לאכול, פשוט אין לו מצה או ד’ כוסות וכו’. וודאי, אה, וכל זה הוא המשנה אפילו עני שבישראל וכו’. בסדר.
“לשנה הבאה בארעא דישראל”
דובר 1: כן, לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל. אני לא יודע, אני צריך למצוא מקור לזה. לשנה הבאה בניסן נגאלו, מעשיות. אה, אומרים לשנה הבאה מתכוונים לומר הזמן בניסן. כן, הוא אומר, הוא מביא פשט, זה לא במיוחד אמת, ראיות חלשות. לפי האנשים שאומרים שצריך להחזיק כל שנה… למעשה, בסדר.
דיגרסיה: “אחכה לו בכל יום שיבוא” — הפשט בלשון הזה
דובר 1: כן, זה לא מתכוון לזה. בסדר, לא נכנסים למטבילין. אני מחזיק כך, ואחר שישאל קושיה על זה, שיישאלו. במטבילין. “אחכה לו” לא מתכוון אני מחכה שיבוא היום, מתכוון אני מחכה היום שיבוא. תרגום עברי פשוט. בסדר, אממ… “אחכה לו בכל יום שיבוא”, לא אפשר כן. כן. סתם תרגום עברי. אפילו הנוסח שהסידור עשה, שלא כתוב בשום מקום, לא מתכוון לזה.
הערות על הספר
דובר 1: אממ… בסדר, אני מדלג כאן. אני רוצה להגיע ל… איך הוא אמר? אני רוצה להגיע ל… אני לא יכול ללמוד בספר הזה, זה יותר מדי לכל דבר אצלו. כן, יודע מה, זה מאוד קשה ל… זה מודפס רגיל. הוא שם את העיקר המילים ואחר כך מביא את הלשון? אני לא יודע. לא, הוא פשוט שם הרבה מפרשים על עמוד אחד בלי לעשות סנס. זה מאוד קשה. מאוד קשה לקרוא. זה מאוד קשה לקרוא.
זה אפילו יותר גרוע מאשר בחומש.
גם אם זה יותר גדול, יש כאן הרבה יותר מקום, כן. לא עשוי טוב.
כבר הסתכלתי, אבל רק באמצע, מבין? זה בקושי התחיל.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Learning Session: The Rambam’s Nusach of the Haggadah
—
A. General Introduction Regarding the Rambam’s Nusach of the Haggadah
The Rambam’s Approach: The Rambam brought a nusach of the Haggadah at the end of Hilchot Chametz U’Matzah.
Explanation: The Rambam did not innovate the nusach of the Haggadah — he merely copied the nusach that was available to him, just as he did with the nusach of the prayers and the Torah reading. Therefore, one should not ask questions on this nusach as if it were the Rambam’s innovation — it is simply a nusach that he transmitted.
Innovations:
1. Customs in the Nusach: The Rambam brings customs in his nusach of the Haggadah. The answer why: There are minhagei geulah (customs of redemption) that people adopted, and the Gemara doesn’t spell everything out — we only know that Hallel was recited, and Kriat Yam Suf is mentioned in the Gemara.
2. The Printer’s Influence: In our editions of the Rambam’s Haggadah, the printer inserted things from his own nusach (a non-Eretz Yisrael nusach). One must look at an original Rambam, not in our siddurim that “went back against the Rambam.” An example: The story of Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in Bnei Brak is not present in the Rambam’s original nusach of the Haggadah — no trace of it.
—
B. “Ha Lachma Anya D’Achalu Avhatana B’Ara D’Mitzrayim — Bivhilu Yatzanu MiMitzrayim”
1. The Language “Bivhilu”
The Rambam’s Words: In the nusach of the Haggadah it states “Bivhilu yatzanu miMitzrayim.”
Explanation: “Bivhilu” is the Targum (Aramaic) of “b’chipazon” — this section “Ha lachma anya” is in Aramaic, and is attributed to the period of the Geonim.
Innovations:
1. “Bivhilu” means more than simply fast. It also means suddenly, with anxiety and confusion. Proofs: “Adam bahul al mamono” — a person who is anxious about his money; “Nafsho bam behalah” — anxiety in the soul; “Vayavhilu l’havi et Haman” — there it means quickly/hurried. What we call “behalah” in our language is a mashal (metaphor) — because when one rushes there is often anxiety. The innovation: The Jews were happy when they left Egypt, but there was also anxiety involved — a mixture of joy and behalah.
2. The Language “Sha’ata” as a Sign of the Rambam’s Nusach: The fact that this section uses “sha’ata” (Aramaic, = hashta, this year) is taken as a sign that this section comes from the Rambam’s nusach of the Haggadah, where “sha’ata” is used.
3. The Mix of Languages: The entire section “Ha lachma anya” jumps around between Aramaic and Lashon HaKodesh without clear consistency. “Ha lachma anya” is Lashon HaKodesh; “Kol dichfin yeitei v’yeichol” is Aramaic; “L’shanah haba’ah” is Lashon HaKodesh, but “b’ara d’Yisrael” is Aramaic. This is characterized as “a kind of undeveloped language.”
4. Why Aramaic? An explanation is brought: So that the angels should not understand — because they would say “we are not worthy of redemption,” therefore one speaks in a language they don’t understand.
2. The Verse in Parshat Re’eh — Source of “Ha Lachma Anya”
Explanation: “Ha lachma anya” is built on the verse in Parshat Re’eh (Devarim 16:3): “Lo tochal alav chametz shivat yamim tochal alav matzot lechem oni ki b’chipazon yatzata mei’eretz Mitzrayim l’ma’an tizkor et yom tzeitcha mei’eretz Mitzrayim kol yemei chayecha.” This is the only verse that states “lechem oni,” and the Targum of “ki b’chipazon” is “bivhilu” — which connects the “Ha lachma anya” with the “bivhilu yatzanu.”
3. Why Do We Place So Much Importance on the Chipazon?
Innovations:
1. The chipazon shows poverty. This is the main innovation: A poor person has no time to wait, he lives from hand to mouth. The fact that the dough didn’t have time to rise is a matter of poverty — one couldn’t wait, one didn’t have the luxury of time. This connects the chipazon with the lechem oni with the kol dichfin.
2. Perhaps the final redemption will also be quick — this is a possible reason why we emphasize the chipazon.
4. “Lechem Anya” — What Does It Mean?
Explanation: “Lechem anya” means bread that poor people eat — a kind of poor bread. A normal person doesn’t want to eat such bread; this is bread that poor people used to eat because they had nothing better. Rishonim/Acharonim bring that this is a kind of bread that poor people used to eat.
—
C. “Kol Dichfin Yeitei V’Yeichol, Kol Ditzrich Yeitei V’Yifsach”
1. The Special Connection to Lechem Oni
Innovations:
1. First Explanation: Because our forefathers had “lechem oni” — they ran out with half-baked bread — we should also take in paupers and destitute people. The poverty experience of Yetziat Mitzrayim creates a special obligation of compassion.
2. Second Explanation: “Lechem oni” means bread that poor people eat — it fits very well that we say “kol dichfin” — for whom do we expect this bread? For the poor, this is their bread. We show them “look, this is your bread.”
2. Two Types of Guests
Innovation: The two expressions speak of two different types of people:
– “Kol dichfin yeitei v’yeichol” — people who are simply hungry, even complete amei ha’aratzot who know nothing of Pesach. They just want to eat. This is physicality.
– “Kol ditzrich yeitei v’yifsach” — honest Jews who want to make a korban Pesach / observe Pesach properly, but have nowhere. This is spirituality. One notes that by “kol ditzrich” it states “yeitei v’yifsach” (he should come and participate in the Pesach), not “kol ditzrich l’fisach” — which shows it is a different category.
Innovation (continued): The two “hashta/l’shanah haba’ah” also correspond to the two types of people:
– For the first (the hungry, am ha’aretz): “Hashta avdei, l’shanah haba’ah bnei chorin” — he doesn’t know of any Eretz Yisrael, he just wants to no longer be a slave. We tell him: next year you won’t need to beg for bread.
– For the second (the honest Jew): “Hashta hacha, l’shanah haba’ah b’ara d’Yisrael” — he wants a proper Pesach in Eretz Yisrael.
Counter-opinion: Perhaps the simple explanation is that both expressions refer to the same person — it’s a double expression as we find in many places.
3. “Kol Dichfin” — Source and Practical Matters
Innovations:
1. Source: “Kol dichfin yeitei v’yeichol” is a Gemara in Masechet Ta’anit — it doesn’t specifically refer to Pesach. The language was taken from there.
2. Distinction between “kol dichfin” and “kol ditzrich”: “Kol dichfin” means whoever is hungry; “kol ditzrich” means whoever has what to eat but doesn’t have matzah or four cups etc. This connects with the Mishnah “afilu ani shebeYisrael” — that one must ensure every Jew has the needs of Pesach.
3. The Custom: One would lift the table, open the door, and say everyone should come eat. Practical question: “And now the neighbors are gentiles” — it’s a problem, one must give to the gentiles before Pesach so they shouldn’t come. Therefore, one only says it (without actually opening the door).
4. Practical Question: When one says “kol dichfin yeitei v’yeichol,” one isn’t eating yet — one is still at the second cup, and one must still recite the Haggadah for two hours!
5. Rashi’s explanation on “kol dichfin” — “because there is no measure for maror” — is mentioned, but it’s said this is not the simple meaning.
4. “Yeitei V’Yifsach” — Language
Question: What does “yeitei v’yifsach” mean? We don’t make a korban Pesach! Is “Pesach’ing” a verb like “Purim’ing”? One notes that we say “Pesach’dig” but not really “Pesach’n” as a verb like “Purim’en.”
5. “Dichfin” vs. “Dichfan”
Question: The language “dichfin” (with a yud) is unusual — “dichfan” would be the simple language for hunger. This remains an open question.
—
D. “Hashta Avdei, L’Shanah Haba’ah Bnei Chorin”
1. To Whom Are We Speaking?
Explanation 1: We are speaking to the poor people whom we invited in. The host sits at the Seder, takes in poor guests, and must appease them (as the Rambam said). We say to the poor person: “You are my guest today, but next year you yourself will be a free person.” These are words of encouragement for the guest — he shouldn’t be embarrassed.
Question on this explanation: We are all poor and slaves today! One doesn’t need to lie to make the poor person feel good — we are truly all servants in exile.
Answer: It’s not a lie — we are truly all servants. “Hashta avdei” applies to everyone, not just to the poor person.
2. Slavery — What Does It Mean?
Innovation: Slavery doesn’t primarily mean physical suffering and beatings, but rather the lack of freedom — not being independent. “Avdut l’Mitzrayim” doesn’t mean that we were beaten (though that also happened), but that we weren’t free people. One distinguishes between the last two years in Egypt (which was like a concentration camp) and the general state of slavery that lasted longer — which was simply a lack of independence.
[Digression: Parable of America] Everyone who works must work approximately two days a week for the government (taxes). In Egypt too, one had to build roads — but the roads were for the Egyptians, not for the Jews. “L’shanah haba’ah bnei chorin” means: we will have our own roads, not Egyptian roads.
3. “L’Shanah Haba’ah B’Ara D’Yisrael” — Source
Innovation: “B’Nisan nigalu” — “l’shanah haba’ah” specifically means the time of Nisan, not just a calendar year. But it’s noted that the proofs for this are weak.
—
E. “Shloshah Devarim” — Pesach, Matzah, and Maror
The Rambam’s Words (in the Halachot): “Kol shelo amar shloshah devarim elu lo yatza yedei chovato, v’elu hen: Pesach matzah u’maror” — Pesach “al shem shepasach,” merorim “al shem shemirru Mitzrayim,” matzah “al shem shenig’alu.”
Innovation: In the Rambam, the section about matzah appears twice — once in the halachot (earlier) and once in the nusach of the Haggadah (“u’magbiah ha’matzah v’omer matzah zu she’anu ochlim”). The first time is in the halachot, and the second time is when he breaks the matzah at the Seder.
—
F. Mah Nishtanah
1. The Rambam’s Order of the Four Questions
Explanation: The Rambam’s order of the four questions is different from our customary nusach. He begins with “matbilin” (dipping karpas), then matzah, then maror — which follows the order of the night (first one dips karpas, then eats matzah, then maror).
Innovations:
1. Regarding heseibah it’s noted that heseibah is “the entire time” — not a single action at a specific time, therefore it has no specific place in the order.
2. Difference in Nusach: By matzah it states “kulo matzah” (one eats only matzah); by maror it doesn’t state “kulo maror” — only a bit; by heseibah it states “kulanu mesubin” — even non-Jews.
2. Who Says Mah Nishtanah?
Innovation: According to the Rambam, the head of the household (not the children) says Mah Nishtanah. He says everything — he asks and he answers, “matchil bigenut u’mesayem b’shevach.” This is different from our custom where the children ask Mah Nishtanah. The Rambam understands that this is a nusach — one must say the entire nusach. In the Rambam, there are no special questions from children in the nusach itself at all.
Distinction: The law of “sho’alin v’dorshin” — that the son asks — is an external halachah, not part of the nusach of the Haggadah itself. Just like “omer hakorei” — the nusach is one thing, and the law of question-answer is a separate halachah.
3. What Is the Source for “Mah Nishtanah”?
Main Question: What is the verse-source for the specific form of “Mah nishtanah halailah hazeh mikol haleilot”?
Innovations:
1. “Ki yishalcha bincha” is the source for questions in general — but the verse speaks of a normal question: “What is this?” (What is matzah? What are tefillin?). But “Mah nishtanah” is a completely different type of question — not “what is this?” but “why is this night different from all other nights?” This is a “special nusach” — a specific formulation that must have a source.
2. According to the simple “ki yishalcha,” one doesn’t need to do anything special — simply by doing the mitzvah, the son will ask. But Chazal made enactments (chatifat matzah, karpas, other changes) in order “sheyish’alu” — which shows they wanted a specific type of question, not just “what is this?”
3. Searching for a Source: One goes through various verses: “V’hayah ki yomru aleichem mah ha’avodah hazot lachem” (the wicked son), “V’higadta l’vincha bayom hahu” (she’eino yodei’a lish’ol), “V’hayah ki yishalcha bincha machar leimor mah zot” (Va’etchanan), “Shomer mah milailah,” “Mah yom miyomayim,” “Mah yeled yom” — but none of them is the direct source. The question remains open.
—
G. “Avadim Hayinu L’Pharaoh B’Mitzrayim”
The Rambam’s Nusach: “Avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim vayotzi’einu Hashem Elokeinu misham” — and it doesn’t state “u’misham hotzi’anu Hashem Elokeinu” as a separate addition, because he already said “matchil bigenut” — this begins with disgrace.
Innovation: “V’ilu lo hotzi haKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim” — this is connected with “V’hi she’amdah” — that it’s still relevant today, “anu u’vaneinu” would have been enslaved. This relates to the later law of “lir’ot et atzmo” — that everyone must see himself as if he himself went out.
—
H. “Va’afilu Kulanu Chachamim… Mitzvah Aleinu L’Saper BiYetziat Mitzrayim”
The Rambam’s Words: “Va’afilu kulanu chachamim, kulanu zekeinim, kulanu yod’im et haTorah, mitzvah aleinu l’saper biYetziat Mitzrayim.”
Innovation: The source of “va’afilu kulanu chachamim” comes from the question of the wise son — the wise son asks “mah ha’edot v’hachukim v’hamishpatim,” and from this we learn that even wise people must tell about Yetziat Mitzrayim. The Rambam already mentioned this source earlier (in chapter 7). The Korban Tziyon is mentioned.
—
I. “Kol HaMarbeh L’Saper BiYetziat Mitzrayim Harei Zeh Meshubach”
Innovations:
1. Source: The source is the story of Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua etc. who sat in Bnei Brak — this is the proof that one is praiseworthy when one elaborates.
2. Question: Perhaps they were simply great tzaddikim, not specifically about this?
3. Answer: The very fact that the story is told shows it’s a praise — because one only tells things that show praise of the sages, as the Rambam says “mitzvah l’saper b’shivchan shel chachamim.”
4. Important Innovation: In the Rambam’s original nusach of the Haggadah, the story of Rabbi Eliezer is not present (as mentioned above). What we find in our editions is from the printer.
—
J. [Digression: “Achakeh Lo B’Chol Yom Sheyavo”]
Innovation in Explanation: “Achakeh lo b’chol yom sheyavo” does not mean “I wait that he should come today” — it means “I wait today that he should come.” Simple Hebrew translation — the waiting is every day, not that it must specifically be today. Even the nusach that the siddur has, which doesn’t appear anywhere else, doesn’t mean that Mashiach must come today.
📝 Full Transcript
The Rambam’s Nusach of the Haggadah: “Bivhilu Yatzanu MiMitzrayim” and the Matter of Lechem Oni
The Rambam’s Nusach Haggadah — A Copyist, Not an Innovator
Speaker 1: Okay, so we had in the Haggadah. The Haggadah is not a commentary, just the nusach Haggadah. Just as he does with prayers, kriat haTorah, so he did in another place. That’s all.
Nu nu. He claims that there are other things, let’s see. There are… six, in short, four. Yes, the nusach, nusach hatefillah, nusach.
Why did he also bring the customs? There are people who made the minhagei geulah. What is this thing? The Gemara doesn’t say. The Gemara says “keshem she’amdu Moshe v’Aharon,” we need to say what to do. We need to stand with our plans, to know this. We only know that Hallel was said, alone, it says in the Gemara before kriat Yam Suf.
Ah, we need to change a few more, remove the shortcuts. I mean, it’s not a big problem. I don’t see many issues. Okay.
Customs and the Zohar
Speaker 1: In any case, customs, customs, customs. The Zohar says, “minhag Yisrael bizman hagalut kach hu.” Yes. “Mesaper al kol shanah veshanah.” The Haggadah begins “bechol shanah veshanah,” as one says. “Bivhilu yatzanu miMitzrayim.” Yes, “bechipazon yatzanu.”
The Importance of Chipazon in the Haggadah
Speaker 1: It’s interesting that we talk so much on Pesach about the chipazon and chalak. Matzah is about “shelo hispik.” It’s interesting why the ba’al haggadah began with the chipazon of yetziat Mitzrayim. Who talks about this? I ask. I say, I don’t know who talks about this. It’s interesting to me. Who talks so much about the chipazon? I say, at the Seder we don’t talk so much about it. We begin with “bivhilu yatzanu,” and the matzah is “al ki bechipazon yatzanu me’eretz Mitzrayim shelo hispik betzekam shel avoteinu.” It’s interesting, but what’s the important thing? Why does the chipazon concern me so much?
Nu nu. We need to know. Perhaps the final redemption will also be quick, which we need to think about the Rebbe’s reasons. Nu nu. Perhaps there are simple ta’amei hamitzvot. Or on the contrary, simple practical reasons. But we need to think, we need to know the reasons.
Discussion: The Language “Bivhilu” in Targum
Speaker 2: Okay. Bivhilu doesn’t appear in the Targum?
Speaker 1: The Rambam’s nusach, the Rambam was not mechadesh the nusach. The Rambam’s nusach, the Rambam was not mechadesh the nusach. I told you, Rav Rabinovitch, he won’t ask about this, this is not the Rambam, this is just, what’s it called? This is just the nusach that the Rambam was me’atek. It’s simply me’atek, it’s his, but he didn’t… It doesn’t say about the bivhilu here.
Speaker 2: Ha lachma anya da, 106. In other places it doesn’t say it.
Speaker 1: What is the translation of “bechipazon” in the Targum? What does it say? Isn’t “bivhilu” a lashon haTargum? I ask you, I don’t know. What does Torat HaAdam say? What does the person say?
Speaker 2: The whole piece is in Aramaic. Why is it in Aramaic? He says it came from the… from the… from the zman haGeonim, or something.
Speaker 1: What is milachem? I don’t have a Haggadah here. Does it only say in the Rambam’s Haggadah? In normal Haggadot it doesn’t say it?
Speaker 2: I thought that bivhilu he says makes it like how the children left Mitzrayim.
Speaker 1: Why shouldn’t we also make the behalah today?
Speaker 2: Ah, about what it sweeps away the table? Mesalek al kol shinui ve’omer? I don’t know. I thought it says somewhere.
What Does “Bivhilu” Mean — More Than Just Quick
Speaker 1: “Bivhilu” appears in a verse, actually, in Ezra. “Uvivhilu liYerushalayim,” I don’t know. “Bivhilu” means Rashi says there. I guess he means here is, I don’t know.
What we usually call behalah is apparently a mixture of when one rushes there is what we call behalah, nafsho bam behalah. Which it says yes, it’s not even lashon hakodesh even, “vayevahilu lehavi et Haman.” “Vayevahilu” means quickly, hurried. But no, what I’m saying that we call behalah is something like anxiety, something a behalah. Nafsho bam behalah, one says in the she’elot. So apparently it’s a mixture, because when one rushes there is often anxiety.
Because the Jews were very happy when they left Mitzrayim, but there was anxiety. It was happy.
Speaker 2: Yes, but it means something like confusion, no? Adam bahul al mamono.
Speaker 1: Why didn’t he encounter it then my previous source? An empty eye that he is… The danger is bivhilu. Bivhilu is the Targum of chipazon. Why didn’t he encounter the shaygetz earlier? I don’t understand why we shouldn’t encounter it. So apparently it’s actually more than just quick. So apparently something… bivhilu yatzata me’eretz Mitzrayim. So the language… so it’s correct, bivhilu doesn’t mean only quick. Bivhilu can yes mean also suddenly. Because we say “shelo hispiku betzekam shel avoteinu,” we rushed so much that we couldn’t orient ourselves, we couldn’t…
Okay. Anyway, it’s a language. What is this? Bivhilu yatzu. It’s not correct, it’s halfway Aramaic and halfway lashon hakodesh. Bivhilu is the Targum of chipazon. It’s the Targum of chipazon. It’s strange.
The Rambam’s Nusach of “Sheloshah Devarim”
Speaker 1: I know now why I’m looking back, but earlier the Rambam’s said “Kol shelo amar sheloshah devarim elu lo yatza yedei chovato, ve’elu hen: Pesach matzah umaror”. Pesach he explains, he says in the kingdom, “al shem shepasach.” Marorim “al shem shemareru Mitzrayim.” Matzah “al shem shenigalu.”
The tzedakah appears there three times in the Rambam. The correct one is the first time. The second time he says “yes, what you can, and then come in addition.”
Speaker 2: Why is there in the nusach that he says it twice?
Speaker 1: No, it’s not twice. Not only here in the nusach, we also take it up, but before that it already appeared once. It appeared once before tzedakah. Yes, “umagbiah hamatzah ve’omer matzah zo she’anu ochlim.” But it didn’t appear the first time in the Rambam. The second time he needs to say when he breaks, and when he breaks the second.
Okay, we don’t know what the “rabihu” is. If you know, you can still say.
Discussion: “Metzarichin Lehotzi” and the Dispute
Speaker 2: Okay. What does “metzarichin lehotzi” mean? How does he enter? What does it mean in the Haggadah?
Speaker 1: He brings on the Seder that one should learn after Pesach, late at night on Pesach. Ah, apparently… there is a dispute whether one should say the story of yetziat Mitzrayim on the korban Pesach. Ah, how is the Haggadah, does it mean with “mishehu ish”? It’s an… uhm… where is the ervah?
“Ha Lachma Anya” and the Verse in Parshat Re’eh
Speaker 1: Okay, apparently I can tell you a pshat now. Apparently this piece goes together with “ha lachma anya,” right? “Ha lachma anya.” You need to have an explanation on the verse of… not “bechipazon” he says. There is a verse, it says in Parshat Re’eh, “Lo tochal alav chametz shivat yamim tochal alav matzot lechem oni ki bechipazon yatzata me’eretz Mitzrayim lema’an tizkor et yom tzeitcha me’eretz Mitzrayim kol yemei chayecha”. Okay? This verse is the only verse where it says “lechem oni.” And “ha lachma anya” comes to say this. It’s certain that the “bechipazon”… it says “lechem oni ki”… is the Targum of… lechem oni ki bechipazon. So something comes, I don’t know why we remembered this verse now, but for some reason I see that we’re building on this verse. True? Correct? I already know what.
The Connection of “Kol Dichfin” to Lechem Oni
Speaker 1: Okay. It’s interesting, because it seems that the matter of kol dichfin has something also to do with lechem oni. And when we say poor people, we are all poor people, one poor person should care for the other. I don’t know, just, just. It’s interesting.
Or perhaps because our grandfathers had lechem oni, there is perhaps a mitzvah of kol dichfin. It seems that here besides the usual law of… it’s already a chiddush to say, but besides the usual law of hachnasat orchim and tzedakah, there is perhaps a special matter for Pesach, that because it’s lechem oni, because our grandfathers ran out with half-baked bread, we should also bring in poor people.
But the Ramban said that this is the pshat of “zecher tov avdecha Yeshua.” And we see when we talk about lechem oni, we say immediately… It’s interesting, because a normal person finds it hard to eat the bread. Who likes the bread? The poor. The poor eat the bread, this is poor bread. That’s what the translation is, I don’t know, that could be.
Speaker 2: We say, we connect this together with Rishonim or Acharonim, that it’s a type of bread that the poor eat.
Speaker 1: So it fits very well that you say, for whom should we expect this? The poor. This is their bread. Look, I have the bread that the poor eat.
Speaker 2: No, that’s not what I meant to say. I meant to say mainly the other thing.
Speaker 1: But you mean to say that we need to call the poor people because we need to remember…
Chipazon Shows Poverty
Speaker 1: But I want to say that it has to do specifically with the chipazon and with the fact that it didn’t have time for the dough to rise. This is something a matter that shows poverty. A poor person doesn’t have time to wait, he lives from hand to mouth.
Ha Lachma Anya — Continuation of Discussion
Lachma Anya — Pshat in the Concept
Speaker 1: It’s interesting, truly, a normal person finds it hard to eat the bread. Who likes the bread? The poor. The poor eat the bread, they don’t have any bread. That’s what the translation is, I only know. They say that we connect circles in Rishonim or Acharonim, that the type of bread that has to be eaten. So it fits very well! But for whom should we expect this? The poor! This is your bread! Look, I have the bread that the poor eat! Yes, but that’s not what I meant to say. You mean to say mainly the other thing?
That we need to call the poor people, because… I remember that… but… I want but that it has to do specifically with the chipazon, and with the fact that it didn’t have time for the dough. This is something a matter that shows poverty, a poor person drags with his… a poor person drags with the matzot the lechem oni. I don’t know! I don’t know! Tell me the translation in the verse! How is the translation in the verse! Does it fit yes with the you can eat matzot? Because… no, it could be that the chipazon is already going on the lechem oni. What needs to be so. Matzot sit, because matzot is still so. The Rishon says in repetition, it’s not clear to me how the translation is in lechem oni. Not what is the translation in lechem oni, the translation in lechem oni. But why, both of them apparently don’t know what they mean. No. It’s something with a poor person. It’s not like that! Servants! What goes here before. Hello? But what makes a lot of sense! The time, that here our fathers ate in the land of Mitzrayim, and lechem oni, and yetziat Mitzrayim, that’s what from there you came with your Torahs, that the food is what was eaten in Mitzrayim kingdom, because there we ate, but it’s also not exactly to destroy oneself. Okay?
The Language of “Ha Lachma Anya” — Aramaic and Lashon HaKodesh
Speaker 1: Sha’ata, what is sha’ata? Sha’ata ochel? In Aramaic there is sha’ata, yes. Sha’ata means hashta, this year. Shalom al beit Yisrael, sha’ata ada, ah, sha’ata ada, sha’ata tatir. Right? But the next is sha’ata ada, and then he goes to sha’ata ochel.
The whole piece jumps around from Aramaic to lashon hakodesh, right? Ha lachma anya is all lashon hakodesh, right? Afterwards, leshanah haba’ah be’ara deYisrael. Ah, leshanah haba’ah, not lesha’ata. The rest of the piece he says it yes. One minute he says it yes, one minute he doesn’t say it. It’s not clear if he’s speaking in lashon hakodesh. It’s not a language at all, a kind of undeveloped language.
So this is certainly a piece that is also paired with my Haggadah, right? Why? How do I know that this is a piece from my Haggadah? Because he says sha’ata ochel. Okay, good. So what is the pshat? I don’t know. He said sha’ata avdei. So we’re actually called slaves? Or yes, even important slaves? I have a pshat, but not really slaves. In Mitzrayim it wasn’t yet really.
Slaves in Mitzrayim — What Does Slavery Mean?
Speaker 2: But in Mitzrayim is fine slavery, we had to work. And here we don’t have to work? If we want to have money there is a system. A slave is one who had to work.
Speaker 1: No, you’re going later to Mitzrayim. Okay, don’t go into this. We’ll talk about the choices.
The problem with Mitzrayim wasn’t that we had to work too much. It was that we were in exile.
Speaker 2: No, I’m not talking about the last times.
Speaker 1: The last two years Mitzrayim was a concentration camp. I already had this argument in other places, another time. Everyone has already forgotten, because that’s what I hold. Other people have also fought with me, and they said I have no sense, but that’s the truth.
The point is, avdut leMitzrayim, avdut leMitzrayim doesn’t mean, it’s bitter, avdut leMitzrayim doesn’t mean that we were beaten. That’s not the main problem. The second is that we weren’t bnei chorin, in other words, not independent. That’s the problem, that’s the meaning of avdim leMitzrayim, no less and no more.
By the way, here in America, every single person who works needs to work about two days a week for the state. Do you know what that’s called? That’s called taxes. Misim, government taxes. Again, every single person, every single person. Yes, yes, Mitzrayim also had to have nice streets, no problem. That’s called a slave. When who has the street? The goy, the Egyptian. And when leshanah haba’ah bnei chorin, whatever, we’ll have our streets, not Egyptian streets, but American streets. That’s the meaning of slavery, I’m making assumptions for you.
Certainly there was once a reality of real wickedness, we were beaten, but the problem wasn’t the wickedness and the beating. The problem was that there was no freedom. These are simple things. Even if someone will say that it was yes terrible, but the word is not the terribleness, the word is this. And today we are also back slaves.
“Hashta Avdei, Leshanah Haba’ah Bnei Chorin” — For Whom Are We Speaking?
Speaker 1: So what should we be? Hope that next year… So next year we’ll make Pesach. What should we make this year Pesach? Good to say it through?
Speaker 2: Huh?
Speaker 1: Agree? So what is the pshat of the Haggadah? Hello? Why should you make assumptions and ask questions? So I mean we were slaves. I don’t understand what you’re saying.
Speaker 2: We are today slaves, what it says in the Haggadah.
Speaker 1: Ha lachma anya, we really need to understand. Nu, certainly, certainly.
Ah, we really need to understand, very good. If together it doesn’t work, it’s fake. Next year we make a real Pesach, but this year is fake.
Like we have, do you remember we said, just by the way, it’s just to show. Do you remember we learned that we need to say “kemo eved zeh vechemo shevach zo”? We can point to ourselves, we don’t need to have any “kemo shevach zo.” But how do we see the bnei chorin? Next year we’ll see it.
I don’t know, the leshanah haba’ah, where does the nusach “leshanah haba’ah biYerushalayim” even come from? Is this a verse? Leshanah haba’ah, why next year?
Speaker 2: Okay, but next year is in order. We have the regalim hachayim.
Speaker 1: No.
It seems that also… no, it’s clearer that these are words of encouragement that we say for the poor people that we invite. We say to the poor people, “kol dichfin yeitei veyeichol”, but we are slaves. No, God forbid, but this year you’re my guest, next year you’ll be your own king. These are words of encouragement for the guest. The ba’al habayit sits at the Seder and he takes up every poor person, he’s really not a slave, he’s already now a ben chorin. We’re speaking to the poor person, first we must appease the poor person. We begin the Seder, we must appease the poor person, the first thing, just as the Rambam said. We appease the poor person, you see, poor person, next year you yourself will be a ben chorin. Beautiful pshat.
Speaker 2: Nu, maybe. But we are also all poor today, you don’t need to be ashamed. Everyone is poor.
Lecture on the Passover Haggadah – Text of the Haggadah, Mah Nishtanah, and Avadim Hayinu
Speaker 1: So, but if you really want to go off the path, to say it’s a lie to make the servant feel good. It’s not a lie, we are all servants. What does it say here? Does it say? It says in the Haggadah. We say it for the poor person. Hashta, this year there are indeed poor servants, there are Jews for whom I just said “kol dichfin yeitei v’yefsach”, but next year everyone will be free people, everyone will be… Okay, it’s an interpretation. I don’t know if it’s an interpretation. There was something, it says in the Haggadah according to custom, “kol dichfin yeitei v’yeichol”. Okay. “Kol ditzrich l’Pesach”? “Kol ditzrich l’Pesach”? I don’t know what that means. “Yeitei v’yefsach”? An interesting expression.
“Kol Dichfin Yeitei V’yeichol, Kol Ditzrich Yeitei V’yefsach” — Two Types of Guests
Speaker 2: And I should come to offer a Korban Pesach?
Speaker 1: No, “ditzrich l’Pesach”. “Yefsach” means to make a Korban Pesach. It can’t be, we don’t make a Korban Pesach. Who wants to “Pesach”? Do we also say who wants to “Shavuos”?
Speaker 2: No, it’s not. We don’t say. I haven’t heard that we say. Something we do say. Purim, one. Pesach is certainly a thing. A little. I can also hear “Purim-ing”. L’Pesach?
Speaker 1: No, not l’Pesach. I mean “Pesach-ing”. We usually say making Pesach-like. He certainly “Pesached”, no?
There are very many guests. “Kol dichfin yeitei v’yeichol”, apparently we’re talking about two people. We should also bring in the guests who are complete amei ha’aretz and don’t know anything about Pesach. They are hungry. “Kol dichfin”, everyone who is hungry should come in, non-Jews, Jews, amei ha’aretz. The second thing, “kol ditzrich”, someone who is indeed an honest Jew, and he wants to make a Korban Pesach, he wants to taste a Pesach properly.
Speaker 2: Nu nu.
Speaker 1: Why do we say “dichfin”? Why don’t we say “dichfan”? Because the dalet is a… It could be that the two is also, we’re speaking to two types of people. For the “kol dichfin” we say, you are slaves, next year you are free people. You don’t know about Eretz Yisrael or anything. For the Jews for whom we say “kol ditzrich l’Pesach”, the honest Jews, we say “b’ara d’Yisrael”. He also says “dichfin”. I feel it’s wrong “dichfin”. “Dichfan” means to say simply. “Dichfan” is the language of hunger.
But truthfully it’s a good interpretation that the “hashta hacha” two also goes up to the two people. The Jew who doesn’t know about Pesach, also doesn’t know about Eretz Yisrael. He wants one thing, he doesn’t want to be a slave anymore. We give him encouragement, next year you’ll be a free person, you won’t have to go begging for bread. For the honest Jews we say, you want to have a Korban Pesach with a Pesach properly. Peace upon Israel.
Speaker 2: I don’t know. I would say it’s the same.
Speaker 1: Yes, but you didn’t say it clearly.
Speaker 2: No, because it’s such a double expression, like all…
Speaker 1: Simply the interpretation is both.
“Kol Dichfin” and “Kol Ditzrich” – Physicality and Spirituality
I want one thing, I don’t want to be a slave anymore. We give him encouragement, next year you’ll be a free person, it’s not good to go there just as a free person. And for the honest Jews we say, you want to have a Korban Pesach with a Pesach according to halacha? Next year in Jerusalem.
Apparently, I don’t know. I haven’t yet said that it’s the same thing.
Speaker 2: Yes, because you didn’t say it clearly.
No, because it’s such a double expression. Like all…
Speaker 2: Yes, simply both is a double expression, they are two, kol dichfin and kol ditzrich. But one can perhaps make distinctions between them. Because one says kol ditzrich yeitei v’yefsach, we don’t say kol ditzrich l’Pesach.
That’s true, but when we have kol dichfin and it’s the same thing, we should have said kol ditzrich l’Pesach. It’s a different thing, he’s not coming because he’s hungry, he’s coming because he wants to observe the holiday. I need to find out where this comes from.
So one can say in Chassidus that one speaks of physicality and one speaks, one wants the spirituality of Pesach. He says next year in the land of Israel, you won’t be a free person, you’ll be in a place of holiness. Kol dichfin, simply a Jew is unfortunately hungry, that’s what we want to say, let’s bring in weak Jews, the mitzvah doesn’t concern them, but they’ll eat a meal with wine, with meat.
Apparently, let’s get down from here, but why do we say weak Jews? I don’t agree to say weak Jews. I won’t let you speak such a thing. Weak people, to say the language of a householder is praiseworthy. Praiseworthy Jews.
Speaker 2: Yes.
Says the holy Rema further. Okay, I don’t know, we need to learn better. No one says simply in meisav, the text of the Haggadah. The Chaver Maamar stopped saying anything for the people. And the commentators on the Haggadah, they should already bring meals, and all these things, yes.
Speaker 2: Ah, he says, he did bring on this.
Yes, he says that it’s written in Rav Amram and Rav Saadiah, and…
It must come from somewhere, the matter itself. It must be built on something. I’m trying to grasp what it’s built on.
Speaker 2: Ah, you see, he brings it indeed that it exists. We need indeed…
Discussion: The Practical Question of “Kol Dichfin Yeitei V’yeichol”
Speaker 3: I wanted to ask, the “kol dichfin” that we say, is indeed an interesting thing. We say “kol dichfin yeitei v’yeichol”, all the hungry should come eat. Rashi says, “because there is no measure for maror”. But that’s not the interpretation. We say “kol dichfin”, all hungry Jews, now one can already… even before the house, all the children are terribly hungry. Do we tell them, “all hungry children, you can already sit at the table”? We can’t! Now we say the Haggadah for two hours. Okay, we’ll eat karpas.
Ah, you’ve already eaten karpas. We’re holding at the second cup.
Speaker 4: Not sure.
Speaker 3: I was two years ago in the hospital, I was very creative with karpas. Karpas means vegetables with salt water. So, chicken soup was karpas. I wanted my wife to eat something, she woke up, I fed her a few spoonfuls. So, chicken soup is karpas, right? What is it? It’s vegetables that are cooked with salt water. And I even found a potato, I remember I gave her a little potato kugel, that was all salt. I noticed that all food is basically vegetables and salt water.
Yes, okay, we don’t have any terrible innovations here.
Mah Nishtanah – The Rambam’s Order
Okay, Mah Nishtanah. We need to find where there is the thing of “next year in the land of Israel”, a line before our siddurim.
Speaker 2: Ah, what is a hope, it’s a blessing, it’s a prayer. The grammar.
Yes, we need to find a verse. Okay, we need to find a verse.
Speaker 2: “Kol Yisrael” we also say.
It’s interesting, we see that the whole thing of the Exodus from Egypt was already loaded like today’s usual eating without eating kremsels. Yes, we’re now going to thank for the previous redemption. Generally in the land of Israel”, the first time they were redeemed.
Speaker 2: Ah, yes, makes sense.
It makes sense. Yes. What about the main interpretation? “Shegalanu v’yigienu”, further, further, yes. So we shouldn’t have the question of a written slave. Yes.
“Mah nishtanah halailah hazeh mikol haleilos”. The Rambam’s order is different from the order we’re accustomed to. He begins with “matbilin”. Apparently he goes with the order of the night, first we dip the karpas, then we eat matzah, then we eat maror, but the reclining, when is the reclining? What we do all the time. Reclining is the whole time. Very good, we’ve already said the interpretation. There is presumably a version.
Okay, Mah Nishtanah. He perhaps has a different variant in the text, everything is as we know, I mean.
Speaker 2: Yes?
Yes. “Halailah hazeh kulo matzah”, we eat only matzah. “Halailah hazeh maror”, not “kulo maror”, a little. “Kulanu mesubin”, we’ve already said the interpretation, even not children of Israel. Very good.
Avadim Hayinu – Source and Structure
“Avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim vayotzi’einu Hashem Elokeinu misham”. Okay, that’s a verse, right? “V’ilulei hotzi haKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim”.
The Rambam’s Approach: Who Says Mah Nishtanah?
And the Rambam said that the head of the household doesn’t say Mah Nishtanah, right? According to the Rambam, everything, everything he says the whole thing. He asks and he says “matchil bigenut u’mesayeim b’shevach”. If he means the entire Haggadah, he says the whole thing, from the beginning, everything that’s written there. It’s interesting, the Mah Nishtanah… he doesn’t have any questions at all here.
Speaker 2: Yes, but that’s a good question.
But the Rambam understands that this is like a text, we need to say the entire text.
And perhaps it’s like “omer hakorei”. The entire law of the question, “shoalin v’dorshin”, doesn’t stand in the text, that’s an external law, it’s an external halacha. Okay.
“Avadim hayinu l’Pharaoh b’Mitzrayim”, and it doesn’t say “umisham hotzi’anu Hashem Elokeinu”, because he said “matchil bigenut”. “V’ilulei hotzi haKadosh Baruch Hu et avoteinu miMitzrayim”. It’s interesting, because for us, I mean, simply it’s a Mishnah, and also as we do, the children ask Mah Nishtanah. The Rambam doesn’t say that. He says that the son asks, he says that we need to answer him. So he answers him that “avadim hayinu”, and also that it should still be relevant today. This has to do with what’s written later, “to see oneself”, yes? That “we and our children” would have been enslaved.
Discussion: What is the Source of “V’afilu Kulanu Chachamim”?
Wait a minute, wait a minute. This is a piece… Yes, this is a piece of Haggadah, but what is the source of this piece of Haggadah? Perhaps this is the, this is actually what you already told me, this is actually the “v’hi she’amdah”, the “v’hi she’amdah v’hotzi’anu misham”. Okay.
And “v’afilu”, on what is this built? Wait a second.
Speaker 2: Yes?
Wait, let’s see. “V’afilu kulanu chachamim, kulanu zekeinim, kulanu yod’im et haTorah, mitzvah aleinu l’saper bitzi’at Mitzrayim”. Where does this come from? This is built on something, no? What is the source? When we go up, we’ve already learned earlier, yes? Let’s go back. The Rambam brought it earlier, right? He already said about the source, in the first chapter. Chapter 7? Apparently, what was the source?
Speaker 2: Yes, what is “minyan”?
Says the Korban Tzion, nu, minyan? This comes from something, somehow, the source of this is from the question of the wise son, right? Makes sense? Does what I’m saying make sense? That’s how I remembered that I said yesterday.
Okay, the entire piece “avadim hayinu” is actually built on the question of the wise son. The “Mah Nishtanah” I don’t know. Where does the idea come from of asking what is different this night from other nights? I need to find a source from a verse for this.
The Question of “Mah Nishtanah” – Searching for the Source
But this is more than that. There are indeed customs that are made so that he should ask this. The snatching of the matzah with the karpas should go in. The Sages made enactments of different things so that “they should ask”.
Understand, but what is the idea of this? I want to know.
Speaker 2: Yes, but I’m asking you something else.
I’m asking you something else. What is the “ki yishalcha” that specifically this type of question, “mah nishtanah halailah hazeh”? That’s my question. Where do we find…
Apparently it seems “ki yishalcha”, you don’t need to do anything special. Simply that you’re going to do the mitzvah, there will be a “ki yishalcha”. If you’re going to ask, what are the tefillin? What is the matzah? What is the mezuzah? It seems that the Sages weren’t happy that we need to do something else, something else special.
No, I’m not asking you about that. No, not necessarily. I’m asking you a different question. Where do we find… You understand, one can ask the question, or there can be two ways how one can ask. The normal question is, why do we eat matzah? That’s not the question. The question is something else: why is this night different from other nights? What is the special text? Where does this come from? Something is missing here.
Speaker 2: Nothing is missing.
You’re running to a different problem, I know. But this can be answered. I want to know what the “Mah Nishtanah” is. We need to find, this certainly has a source.
Speaker 2: Yes, yes.
We need to look carefully in the verse. Where is my book that has all the verses?
It’s certain that there isn’t on any mitzvah in the Torah where Hashem asks, yes? Pesikta isn’t enough.
The Lech Lecha stands on a verse. But it’s certain that there is a source.
Searching for Sources for Texts of the Haggadah
Searching for the Source for “Mah Nishtanah Halailah Hazeh”
Speaker 1: But this can be answered. I want to know what the Mah Nishtanah is, we need to find, there is something a trace of the source. Yes, I want to ask about this night, no problem. Yes, yes. We need to look carefully in the verse. Where is my book that has all the verses? But certainly… I made a list of the sons’ questions, right? But I don’t know where I filed a Haggadah shel Pesach priorities, where is my list of the sons’ questions? There is certainly somewhere a source for the Mah Nishtanah halailah hazeh. I need to know what it is. What does it say here? There is written somewhere an expression from which it comes. Vayikshu… Master of the Universe. I don’t know where. I don’t have here the piece of the sons’ questions. It’s… I need to make a new book. The book isn’t worth anything. The book isn’t worth anything. I need to make a new book.
It’s a terrible contradiction. A Jew must always say that yesterday is worth nothing, he doesn’t know. Is a Mishnah in it… ah, here is a hole… V’hayah ki… v’hayah ki yomru aleichem mah ha’avodah hazot lachem. No, that’s not the verse. V’hayah ki yevi’acha, v’higadeta l’vincha bayom hahu. No, that’s also not the verse. Vayikshu Pharaoh, v’amarta… V’hayah ki yishalcha bincha machar leimor mah zot v’amarta eilav. No, that’s the verse in Va’etchanan. I don’t have here the verse in Va’etchanan. I don’t understand what’s going on with me. I have no patience. It’s not good, it’s not good. He can see that it’s not good.
Tzedakah, perhaps this piece I would have thought that we need to do a little differently. I did, I mean, differently. Okay, tzedakah.
“Vayikchu shulchan melachim aleihem”… no, “vayikchu shulchan melachim aleihem”, does this mean “chukim u’mishpatim”. “Va’amartem”… nu, not sure.
In short, it’s not clear where “mah nishtanah halailah hazeh” comes from. I don’t know. “Shomer mah milailah” there’s some verse. I don’t know. “Mah yom miyomayim”? Is there such a general line of verses? No. “Mah yom miyomayim”, something like that? No, that’s an expression from the Gemara. No? “Mah yom” or “mah lailah”? It must be, it must be some verse. No. “Mah yeled yom”? No. There’s no such verse. “Mah nichbad hayom”? No, I don’t know. “Mah e’eseh lahem”? No. I don’t know, I can’t find it. “Shomer mah milailah”, yes, that’s indeed a verse, yes. Nu, okay, help me.
Okay, anyways, let’s go back to where we’re holding. Nothing is taken care of. Okay.
The Source for “Kol Hamarbeh L’saper Harei Zeh Meshubach”
Speaker 1: So what is the source? In kol hamarbeh, will you also find a source for this? No, certainly. I said the Haggadah like this, it’s told to him. The story of Rabbi Eliezer, that’s the proof. That’s a story that someone did it this way. But for this, yes. Who says that about this they were praiseworthy? They were simply such great tzaddikim.
On the contrary, that we tell the story itself shows. Why don’t we tell a story? We tell things that show the praise of the Sages. Like the Rambam says, it’s a mitzvah to tell of the praise of the Sages. Ah, good, but…
The Rambam’s Original Text of the Haggadah
Speaker 1: By the way, in the Rambam there’s no mention of this. In my Haggadah there’s no mention of this. Ah, there it says, yes, no mention of this. I’ll tell you where it says. Don’t look in our texts. Our orders went back against the Rambam. We need to look in an original Rambam. Some other text, much is missing there.
The printer who printed what’s written in his book put in. Because he has an Eretz Yisrael text.
I don’t know what the source is. He doesn’t say a source? Is there such an Abudraham that has a verse for everything? No, here there is an Abudraham.
“Ha Lachma Anya” — Why in Aramaic
Speaker 1: Did you know why not in the holy tongue? So that the angels shouldn’t understand. They’ll say, we aren’t worthy of redemption. So they shouldn’t know about it.
Anyway, this is about lachma anya.
“Kol Dichfin Yeitei V’yeichol” — The Source from the Gemara
Speaker 1: Kol dichfin, he says, he brings from someone, the custom was, we lifted the table, we opened the door, and we said, everyone should come. And now, this year the neighbors are non-Jews… ah, there’s a problem. We need to give for the non-Jews for Pesach so they shouldn’t come. We just say.
Ah, kol dichfin yeitei v’yeichol is a Gemara. It’s very important, one must remember it. It’s found in Maseches Taanis. Kol dichfin yeitei v’yeichol is a Gemara. It doesn’t refer to Pesach. Kol dichfin is a Gemara, not about Pesach. It’s found in Maseches Taanis. He used to say, “Regarding the meal before Pesach, the meal of kol ditzrich.” He says what is “kol ditzrich”? It could be he’s not hungry, he has what to eat, he simply doesn’t have matzah or the four cups, etc. And certainly, ah, and all this is the Mishnah afilu ani shebeYisrael etc. Okay.
“Leshanah haba’ah b’ara d’Yisrael”
Speaker 1: Yes, next year we will be in the Land of Israel. I don’t know, I need to find a source for this. Leshanah haba’ah b’Nissan nigalu, stories. Ah, they say leshanah haba’ah means to say the time in Nissan. Yes, he says, he brings an explanation, it’s not particularly true, weak proofs. According to the people who say that one must hold every year… in practice, okay.
Digression: “Achakeh lo bechol yom sheyavo” — The Meaning of This Expression
Speaker 1: Yes, it doesn’t mean that. Okay, we’re not getting into details. I hold this way, and let someone else question it, let them be asked. In details. “Achakeh lo” doesn’t mean I’m waiting for it to come today, it means I’m waiting today for it to come. Simple Hebrew translation. Okay, umm… “Achakeh lo bechol yom sheyavo”, not perhaps yes. Yes. Just Hebrew translation. Even the version that the siddur made, which isn’t found anywhere, doesn’t mean that.
Remarks About the Book
Speaker 1: Umm… Okay, I’m skipping here. I want to get to the… how did he say it? I want to get to… I can’t learn in this book, everything is so extreme for him. Yes, you know what, it’s very difficult sometimes to… It’s printed normally. He puts the main words, then he brings the language? I don’t know. No, he simply puts many commentators on one page without making sense. It’s very difficult. Very difficult to read. It’s very difficult to read.
This is even worse than in the Chumash.
Even if it’s bigger, there’s much more space, yes. Not well done.
I already glanced at it, but only in the middle, you understand? It’s barely begun.
דער שיעור באהאנדלט די יסוד-שאלה פון מצות סיפור יציאת מצרים: פארוואס דארף מען דערציילן יעדעס יאר אויב מ'ווייסט שוין? ס'ווערט געקלערט אז די מצוה איז צו געבן איבער פאר די נעקסטע דור, און אפילו ווען דער צוהערער ווייסט שוין, טוט מען עס נאך אלץ אויף דעם אופן ("לא פלוג"). ס'ווערט אויך דורכגענומען די מעשה פון בני ברק, די מחלוקת צווישן רבי אלעזר בן עזריה און בן זומא וועגן זכירת יציאת מצרים בלילות, און די ארבעה בנים מיט די פראגע וואס מיינט "כופר בעיקר" ביים רשע.
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער חברותא-לערנונג: רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז — דער הגדה
—
א) „אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה — מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה — מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: די מצוה פון סיפור יציאת מצרים גילט פאר אלעמען, אפילו פאר גרויסע חכמים וואס ווייסן שוין אלעס. און ווער עס איז מרבה דערין, איז משובח.
חידושים און הסברות:
1. דער עיקר פון די מצוה איז „מדור לדור”: די מצוה פון סיפור יציאת מצרים איז בעיקר געמאכט פאר די נעקסטע דורות — פאר די וואס ווייסן נישט. דער פסוק „כי ישאלך בנך מחר” — „מחר” מיינט נישט מארגן, נאר „לדורות” (ווי דער מדרש זאגט), ווייל „כי לא היית שם” — דאס קינד איז נישט געווען דערביי. דאס איז דער „פאראדיגמאטישער קעיס” — דער נארמאלער פאל. דער מעכאניזם דערפאר איז אז מ’זאגט עס איינמאל א יאר, יעדע פסח.
2. „אפילו כולנו חכמים” — א „לא פלוג” פרינציפ, נישט א באזונדערע מצוה: ווען דער וואס הערט ווייסט שוין — איז ער א „יוצא מן הכלל.” אבער אזוי ווי ביי יעדע מצוה אין דער וועלט, ווען דער טעם המצוה טרעפט נישט צו אויף א ספעציפישן פאל, מאכט מען נישט א ספעציעלע נוסח פאר אים. מ’פארט ווייטער מיט דעם נארמאלן מהלך. דאס איז א „כלל גדול בתורה” — יעדע מצוה האט איר עיקר ציור (דער נארמאלער פאל), און ווען עס קומט פאר אן עדזש-קעיס, פארשטערט דאס נישט דעם כלל. ביישפילן: מ’בעט פאר רעגן אפילו ווען איינער דארף נישט פונקט רעגן; לולב איז געמאכט געווארן מיט א באשטימטע צורה, אפילו ווען דער ספעציפישער טעם טרעפט נישט צו. מ’דארף נישט אנקומען צו קיין טיפע תירוצים (ווי כח השכחה, אדער אריינברענגען אין הארץ, אדער דורכמאכן א מדה) כדי צו פארענטפערן פארוואס מ’זאגט עס יעדעס יאר.
3. „אפילו כולנו חכמים” — ווי שארף איז עס באמת? „וויפיל אזעלכע חכמים זענען דא, פליז?” — ס’איז נישטא אזויפיל חכמים אז דער גאנצער סדר זאל זיך ענדערן. אויב טאקע „כולנו חכמים” — אלע וואלטן געווען חכמים — וואלט טאקע נישט געווען קיין הלכה (ווייל דער טעם וואלט נישט געווען נוגע). אבער דאס איז נישט די מציאות, און דערפאר בלייבט דער סדר ווי ער איז.
4. די הוה אמינא אז חכמים זאלן זיין פטור — תלוי אין דער מחלוקת צי סיפור יציאת מצרים איז דאורייתא: אויב סיפור יציאת מצרים איז נישט א מצוה דאורייתא (נאר א דרבנן’דיגע תקנה), פארשטייט מען גוט די הוה אמינא: חכמים וואס ווייסן שוין אלעס, פארוואס דארפן זיי נאכאמאל זאגן? אבער לויט דעם רמב”ם’ס שיטה אז סיפור יציאת מצרים איז א געהעריגע מצוה דאורייתא, איז שווער צו פארשטיין וואס איז די הוה אמינא — א מצוה דאורייתא גילט דאך פאר אלעמען! דער תירוץ (פון ר’ אברהם חדידה): דערפאר ברענגט מען גלייך דערנאך דעם פסוק „למען תזכור” — ווייל זכירה איז עפעס וואס מ’דארף טון אפילו מ’האט שוין געדענקט נעכטן. אויב סיפור מיינט אויך זכירה, דאן איז קלאר אז אפילו חכמים דארפן עס טון יעדעס יאר מחדש.
—
ב) „וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” — לספר אדער הלכות?
דער רמב”ם’ס ווערטער: „וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: ווער עס איז מרבה אין סיפור יציאת מצרים, איז משובח.
חידושים און הסברות:
1. נוסח-חילוק — „לספר” אדער „הלכות הפסח”: עס זענען דא פארשידענע נוסחאות. די תוספתא פסחים זאגט „חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח” — נישט סתם סיפור, נאר לערנען הלכות הפסח. דאס שטעלט אוועק א מחלוקת: צו „מרבה לספר” מיינט פארציילן די מעשה, אדער לערנען הלכות הפסח.
2. דער רמב”ם’ס שיטה — ליטעראלי דערציילן: דער רמב”ם רעדט כל הזמן וועגן סיפור כפשוטו — ליטעראלי דערציילן די מעשה פון יציאת מצרים. ער ברענגט נישט די שיטה אז „כל המרבה לספר” שליסט אריין לערנען הלכות הפסח. דאס איז דער רמב”ם’ס חידוש — ער האט מחליט געווען אז „לספר” מיינט ליטעראלי דערציילן. דאס איז נישט מוכרח פון דער לשון אליין — „להרבות” קען אויך מיינען לערנען הלכות.
3. הלכות הפסח אלס חלק פון דער מעשה: אין דער תורה אליין (פרשת בא) שטייען אלע הלכות הפסח אינמיטן די מעשה פון יציאת מצרים — וואס ווייזט אז הלכות פסח איז א „פארט פון די מעשה.” ביי פסח מצרים זענען די הלכות געווען פאר דעם נס — דאס הייסט, די הלכות זענען אינטעגראל צום סיפור. דער וואס האלט „הלכות הפסח” האלט אז דאס גופא איז דער סיפור יציאת מצרים.
4. „כל אחד לפי ענינו”: איינער איז בהגדה (סיפור), איינער איז בהלכה, און ביידע זענען א קיום פון דער מצוה.
5. דער מדרש/גמרא וועגן „בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד” (גמרא סנהדרין): „אם בעל מקרא הוא — יעסוק בתורה נביאים וכתובים; אם בעל משנה הוא — יעסוק במשנה הלכות ואגדות; אם בעל תלמוד הוא — יעסוק בהלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת, חג בחג.” דאס מיינט אז עס ווענדט זיך אין דעם לעוועל פון דעם לערנער: בעל מקרא = עוסק אין פסוקים; בעל משנה = קען פארליינען א משנה, א הלכה, אן אגדה; בעל תלמוד = איינער וואס איז מחדש — ער גייט אריין אין דער טיפקייט פון הלכות פסח.
6. „כל המרבה” — וואס מיינט „מרבה”? א חידוש: די פשוט’ע טייטש (מדויק פון רמב”ם) איז אז ס’איז דא פארשידענע נוסחאות אין דער הגדה — א לענגערע און א קורצערע. מ’איז יוצא מיט אפאר ווערטער, אבער ווער עס וויל א לענגערע נוסח, איז דאס משובח. דער ערוגת הבושם זאגט אז „כל המרבה” מיינט מ’דארף מחדש זיין א דבר, נישט נאר איבערזאגן וואס מ’ווייסט שוין — אזוי ווי א בעל דרשן. א קעגנזאץ: „הרי זה משובח” מיינט דווקא וואס דו ווייסט פאר זיכער וואס איז געשען — מ’קען נישט צולייגן נייע זאכן וואס מ’ווייסט נישט.
7. [דערמאנט בדרך אגב:] דער בעלזער רב’ס/בארדיטשובער’ס תורה: „כל המרבה ביציאת מצרים” — מ’איז מרבה אין דער ארויסגיין פון מצרים גופא, מ’גייט ארויס פון מצרים יעדעס יאר פסח, נאכאמאל און נאכאמאל. מ’דארף זיך „מתמרח זיין” (אריינלעבן) אין דעם ארויסגיין פון מצרים.
8. [דיגרעסיע: שבת הגדול דרשה — פלפול אדער הלכות למעשה?] דער שולחן ערוך / מגן אברהם זאגט אז ביי שבת הגדול דרשה זאל מען זאגן הלכות והנהגות הצריכות למעשה, נישט א פלפול. דער ענטפער: יעדער נוטה לפי ערכו — אין א בית המדרש פון תלמידי חכמים זאגט מען א פלפול; אין א בית המדרש פון פשוט’ע מענטשן זאגט מען הלכות למעשה. ביי ליל הסדר אליין איז שוין צו שפעט צו זאגן הלכות פסח למעשה.
—
ג) באמערקונג וועגן דעם רמב”ם’ס נוסח אין דער הגדה
חידוש: דער אבודרהם ווערט דערמאנט בנוגע דעם רמב”ם’ס נוסח. דער רמב”ם האט נישט אליין געשריבן די גאנצע הגדה-נוסח מחדש, נאר ער האט זיך געהאלטן צו א באשטימטן חותם/נוסח, מיט אפשר קליינע שינויים. א שפאסיגע באמערקונג: „ס’קען פשוט זיין אז ער האט ממש געגאנגען צו און געפרעגט זיין מאמע פאר די סידור.”
—
ד) „מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק… והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.”
פשט: א גרופע חכמים זענען געזעסן אין בני ברק און האבן זיך פארנומען מיט סיפור יציאת מצרים די גאנצע נאכט ביז די תלמידים זענען געקומען זאגן אז ס’איז צייט פאר קריאת שמע של שחרית.
חידושים און הסברות:
1) ווער איז געווען דער בעל הבית אין בני ברק?
דער טעקסט זאגט נישט ביי וועמען זיי זענען געווען — נישט ווי אנדערע מעשיות וואו מ’זאגט „בבית דין” אדער ביי וועמענס הויז. מ’פרעגט צי ס’איז געווען רבי טרפון’ס הויז אדער אן אנדערער, אבער קיין קלארע מקור ווערט נישט געפונען.
2) וואס האבן זיי געלערנט — סיפור, הלכות, אדער סודות?
– די מכילתא ווערט ציטירט: „לא שהיו חבורה של חכמים דוקא עוסקים בהלכות פסח, אלא שאין לומדין אלא עדות” — זיי האבן נישט נאר הלכות פסח געלערנט, נאר „עדות” (עדות פון יציאת מצרים).
– לויט דעם רמב”ם’ס גירסא וואו ס’שטייט „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” (נישט „אמר רבי אלעזר בן עזריה”), איז משמע אז זיי האבן געלערנט הלכות, ווייל ער האט עס צו זיי געזאגט אין א לערן-קאנטעקסט.
– ר’ יחזקאל לעווינשטיין (דער פאנעוועזשער משגיח) האט געזאגט אז מ’קען זען אז זיי זענען עוסק געווען אין מעשה מרכבה — אבער דאס ווערט אפגעשטעלט: די פשטות פון דער הגדה איז אז מ’פארציילט סיפור יציאת מצרים, נישט קיין הלכות און נישט קיין סודות.
– דער מדרש ברענגט אז מ’קען לערנען הלכות, אגדה, אדער סודות — אלע זענען א חלק פון סיפור יציאת מצרים.
– א חידוש: אפשר האבן זיי זיך א גאנצע נאכט געקאכט אין דער סוגיא פון סיפור יציאת מצרים ביינאכט — צי ביינאכט דארף מען מזכיר זיין יציאת מצרים. עס קען זיין אז די סוגיא האט געדויערט א גאנצע נאכט מיט ראיות אהין און צוריק, און חז”ל האבן געמאכט א „שארט ווערזשאן.”
3) ר’ אליעזר, ר’ יהושע, ר’ טרפון, ר’ אלעזר בן עזריה — בעלי הלכה; ר’ עקיבא — עוסק אין קבלה
ר’ אליעזר, ר’ יהושע, ר’ טרפון, ר’ אלעזר בן עזריה זענען לכאורה בעלי הלכה, בעת ר’ עקיבא איז געווען עוסק אין קבלה (ער איז דער „רבי פון קבלה”). דאס שטימט מיט דער חילוק פון בעלי משנה/בעלי תלמוד.
קשיא: אויב ר’ עקיבא און די אנדערע זענען געווען עוסק אין סיפור יציאת מצרים (ווי דער רמב”ם פארשטייט עס — ליטעראלי דערציילן), דאן זענען זיי נישט געווען עוסק אין תלמוד. דאס שטימט נישט מיט דעם מאמר „אם בעל תלמוד הוא יעסוק בהלכות פסח.” תירוץ-פארשלאג: אפשר מיינט „סיפור” און „הלכות” די זעלבע זאך — ווען מ’גייט אריין אין סיפור יציאת מצרים, פארשטייט מען פארוואס די הלכה איז אזוי, און מ’גייט אריין אין חמישים שערי בינה פון יציאת מצרים.
4) סדר פון די חכמים — פארוואס קומט רבי עקיבא צום סוף?
דער תולדות יעקב יוסף פרעגט: רבי עקיבא איז געווען דער גדול הדור, גרעסער ווי אלע אנדערע, ווי ס’שטייט אין תוספות. פארוואס ווערט ער אויסגערעכנט צום סוף? דער תירוץ (פון תוספות): רבי אלעזר בן עזריה איז געווען א בעל מיוחס („עשירי לעזרא”) און א עשיר, דערפאר ווערט ער פריער דערמאנט. אבער די קשיא בלייבט פארוואס רבי יהושע און רבי אליעזר קומען אויך פאר רבי עקיבא.
5) צוויי ענליכע מעשיות
עס זענען דא צוויי ענליכע מעשיות: (א) די מעשה פון חכמים אין בני ברק וואו „באו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”, (ב) אן אנדערע מעשה וואו „באו לפנינו ואנחנו הולכים לבית המדרש.” דאס זענען צוויי באזונדערע מעשיות.
6) [דיגרעסיע: בר כוכבא און בני ברק]
רבי עקיבא האט געהאלטן אז בן כוזיבא (בר כוכבא) איז משיח. עס ווערט סוגעסטעד אז די חכמים אין בני ברק זענען דארט געווען ווייל עס איז געווען לעבן דער גרעניץ, שייך צו דער מרידה פון בר כוכבא. דאס בלייבט אן אפענע שאלה.
—
ה) „כל הלילה” — ביז ווען גייט די מצוה פון סיפור?
חידושים און הסברות:
1) דער צוזאמענהאנג מיט דער מחלוקת רבי עקיבא און רבי אלעזר בן עזריה
די שאלה צו מ’דארף זיין עוסק כל הלילה אדער נאר עד חצות איז תלוי אין דער באקאנטער מחלוקת: רבי אלעזר בן עזריה האלט דער חיוב פון אכילת פסח (און ממילא מצה) איז נאר ביז חצות; רבי עקיבא האלט ביז אינדערפרי.
2) מחלוקת גירסאות אין תוספתא
די הגהות מיימוניות ברענגט א תוספתא „חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה”. אבער ס’איז א מחלוקת אין גירסאות: דער רבנו יונה ברענגט די תוספתא נאר אז „חייב אדם לעסוק אפילו בניו ובני ביתו” — אבער ער זאגט נישט „כל הלילה” אלס חיוב. ער ברענגט בלויז די מעשה אז זיי האבן עס געטון א גאנצע נאכט, אבער דאס איז נישט א חיוב. אנדערע ראשונים זענען גורס „כל הלילה” אין דער תוספתא גופא.
3) דער ראש’ס מערקווירדיגע פירוש
דער ראש האט געהאט די גירסא „כל הלילה” אבער ער האט עס מפרש געווען אז „כל הלילה” מיינט ביז מ’שלאפט איין — נישט ממש א גאנצע נאכט. דאס איז א זייער אומגעוויינטלעכע פירוש.
4) דער רמב”ם’ס שווייגן
דער רמב”ם זאגט בכלל נישט אז מ’איז מחויב א גאנצע נאכט. ער זאגט נישט אז „כל המרבה” מיינט מ’טאר נישט גיין שלאפן. ער ברענגט נישט קיין חיוב פון „כל הלילה”.
5) דער מהר”ל’ס קשיא
דער מהר”ל פרעגט: וויאזוי האבן די חכמים זיך געמעגט מצער זיין מיט וואך בלייבן? ס’איז דאך יום טוב, און מ’דארף האבן שמחת יום טוב, נישט צער!
6) „כל הלילה” מיינט בלויז דעם זמן פון די מצוה
ס’ווערט פארגעלייגט אז „כל הלילה” מיינט נישט א חיוב צו זיין וואך, נאר אז דער זמן פון סיפור יציאת מצרים שטרעקט זיך אויס די גאנצע נאכט — אזוי ווי יעדע מצוה וואס איר זמן איז ביינאכט (ווי די משנה אין מגילה זאגט „כל דבר הנעשה בלילה”). דאס הייסט, אויב מ’האט נישט אנגעקומען בשעת’ן סדר, קען מען נאך ביז צופרי מקיים זיין.
7) די מעשה איז נישט קיין ראיה פאר א חיוב
פון דעם וואס עפעס איז איינמאל געשען, קען מען נישט מאכן א חיוב. ס’איז געווען צוויי מעשיות — אבער דאס ווייזט בלויז אז עס איז א מעלה, נישט א חיוב. די מעשיות זענען לשבחן של חכמים — צו ווייזן ווי שטארק זיי זענען אריינגעטון געווען אין סיפור יציאת מצרים, אז זיי האבן נישט אמאל באמערקט אז ס’איז שוין טאג. עס שטייט נישט אין שולחן ערוך אז מ’איז מחויב צו זיין אויף א גאנצע נאכט!
8) „עד שבאו תלמידיהם” — דער עיקר פון די מעשה
דער עיקר חידוש פון די מעשה איז נישט אז מ’איז מחויב א גאנצע נאכט, נאר אז זיי זענען אזוי אריינגעטון געווען אז זיי האבן נישט באמערקט אז ס’איז שוין צייט פאר קריאת שמע. ס’שטייט נישט „נמשכו ביציאת מצרים” — ס’שטייט אז תלמידים האבן זיי געדארפט זאגן. דאס איז דער שבח.
9) זמן קריאת שמע של שחרית — ווען איז דאס?
„הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” איז ביי נץ החמה (ווי ותיקין), וואס איז שפעטער ווי קריאת הגבר. רבינו אברהם בן הרמב”ם ווערט דערמאנט בנוגע „קריאת הגבר.”
10) פראקטישע באמערקונג
א נאכט פון פסח (וואס איז אין ניסן) איז אייגנטלעך נישט אזוי לאנג — בלויז עטלעכע שעה. מענטשן מיינען ס’איז לאנג ווייל מ’איז מיד, אבער אין אמת’ן איז ס’קירצער ווי מ’מיינט.
11) פארוואס האבן די תלמידים געזאגט מ’דארף זאגן קריאת שמע?
אויב די חכמים זענען עוסק געווען כל הלילה אין הלכות פסח — וואס איז דאך אויך א דערמאנונג פון יציאת מצרים — פארוואס דארף מען נאך באזונדער קריאת שמע? דער תירוץ: קריאת שמע איז א מצוה דאורייתא באזונדער, און מ’איז נישט פטור דערפון דורך עוסק במצוה פטור מן המצוה. ווי די גמרא זאגט אז ר’ שמעון וחבריו זענען פטור געווען פון תפילה (ווייל תורתן אומנותן), אבער נישט פון קריאת שמע — קריאת שמע בלייבט א חיוב אפילו פאר דעם וואס לערנט.
—
ו) „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות…”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא: ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’ — ‘ימי חייך’ הימים, ‘כל ימי חייך’ להביא את הלילות. וחכמים אומרים: ‘ימי חייך’ העולם הזה, ‘כל ימי חייך’ להביא לימות המשיח.”
פשט: ר’ אלעזר בן עזריה זאגט אז ער האט נישט געקענט באווייזן אז מ’דארף דערמאנען יציאת מצרים ביינאכט, ביז בן זומא האט עס געדרשנ’ט פון „כל ימי חייך”. חכמים חולקים און זאגן אז „כל” קומט צולייגן ימות המשיח.
חידושים און הסברות:
1) דאס איז נישט סיפור יציאת מצרים — דאס איז זכירת יציאת מצרים
דאס רעדט נישט פון סיפור יציאת מצרים (די מצוה פון ליל פסח), נאר פון זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום — א באזונדערע מצוה. דער רמב”ם ברענגט אין הלכות קריאת שמע אז דאס איז א מצוה בפני עצמה, נישט אין הלכות חמץ ומצה — וואס ווייזט אז ער האלט אז דאס געהערט נישט צום סיפור יציאת מצרים פון ליל הסדר.
2) דער קשר (אדער מאנגל דערפון) צו די מעשה פון בני ברק
וואס איז דער קשר צווישן דעם מאמר פון ר’ אלעזר בן עזריה און די מעשה אז זיי זענען אויפגעווען א גאנצע נאכט? דער מסקנא איז אז ס’איז נישט אמת’דיג א המשך. די הגדה האט עס אריינגעשטעלט ווייל ס’קאנעקט זיך — מ’דערמאנט ר’ אלעזר בן עזריה, דערמאנט מען עפעס פון אים וועגן יציאת מצרים. אבער „אמר להם” שטייט נישט אין אונזערע נוסחאות — ס’איז נישט ממש א המשך פון דער מעשה.
3) דאס איז א משנה אין ברכות, נישט אייגנטלעך פון דער הגדה
דאס איז א משנה אין מסכת ברכות (פרק א) וואס רעדט פון דעם ענין צו מ’ליינט פרשת „ויאמר” (דריטע פרשה פון קריאת שמע) ביינאכט — ווייל דארט שטייט יציאת מצרים. די שאלה איז צו מ’זאגט „ויאמר” ביינאכט (ווייל ציצית איז נישט נוהג ביינאכט — „וראיתם אותו”), און ר’ אלעזר בן עזריה זאגט מ’זאגט עס ווייל „מזכירין יציאת מצרים בלילות”. דאס איז דער אמת’ער קאנטעקסט.
4) דער רמב”ם’ס שיטה: פרשת ציצית ביינאכט איז וועגן יציאת מצרים, נישט וועגן ציצית
דער רמב”ם לערנט אז דאס וואס מ’זאגט פרשת ציצית ביינאכט איז נישט וועגן מצוות ציצית (ווייל ציצית איז נישט נוהג בלילה — „וראיתם אותו”), נאר וועגן יציאת מצרים וואס שטייט דארט („אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”). ס’איז דא מערערע סיבות פארוואס מ’זאגט די פרשה, און יציאת מצרים איז איינע פון זיי.
5) הלכות קומען נישט פון פסוקים — א וויכטיגער יסוד
דא זעט מען דעם יסוד אז הלכות קומען נישט פון די פסוקים און נישט פון וויאזוי מ’איז דורש די פסוקים. ראיה: די משנה האט שוין פריער (פאר בן זומא’ס דרשה) געזאגט אז מ’זאגט יציאת מצרים בלילה. רבי אלעזר בן עזריה האט שוין געהאלטן דעם דין פאר ער האט געטראפן דעם רמז אין פסוק. דער דרש איז נישט די מקור פון דער הלכה.
פסוקים ברענגט מען פאר צוויי ריזענס:
1. אלס א רמז/אסמכתא — נישט אלס מקור פון דער הלכה
2. כדי „אפצווייזן” — ווייל יעדער האט מורא פון א פסוק וואס קען סותר זיין, דארף מען מדייק זיין
משל: ווען די גמרא זוכט א ראיה אז אתרוג איז אתרוג — דאס איז א „מחכמת הכתוב” אז עס איז מרמז, אבער דער דין קומט נישט פון דעם לימוד.
6) טייטש פון „ולא זכיתי”
ס’ווערט דיסקוטירט וואס מיינט „לא זכיתי”: איין פשט — ער האט נישט געקענט ברענגען א ראיה פון א פסוק (לשון זכות). אן אנדער פשט — „לא נצחתי” — לשון ניצוח בדין, ער האט נישט געקענט איבערצייגן די חכמים. נאך א פשט: א גאנצע נאכט האבן זיי זיך מתווכח געווען, און „לא זכיתי” = איך בין נישט אנגעקומען ביז סוף נאכט צו באווייזן מיין שיטה.
7) דער רמב”ם’ס שיטה: יציאת מצרים בלילה איז מדרבנן, נישט מדאורייתא
לויט דעם רמב”ם קען מען נישט מאכן נייע דאורייתא’ס דורך דרשות. אלעמאל ווען מ’לערנט עפעס אויס פון א פסוק בלייבט עס אונטער „דברי סופרים.” דעריבער איז יציאת מצרים בלילה מדרבנן. דער פסוק איז בלויז א רמז (אסמכתא), נישט א מקור. דער רמב”ן טייטשט אויך אז ווען מ’טרעפט א פסוק איז עס נאר א רמז, עס ווערט נישט דערפון א דאורייתא.
8) הלכה ווי רבי אלעזר בן עזריה — א קשיא
לכאורה דארף די הלכה זיין ווי די חכמים (יחיד ורבים — הלכה כרבים), נישט ווי רבי אלעזר בן עזריה. ווער זאגט אז ס’איז בכלל הלכה ווי אים?
תירוצים:
1. אפשר פסק’נט דער רמב”ם עס בתור דרבנן — „ס’קאסט נישט קיין געלט.”
2. דער רשב”ץ ברענגט אז די חכמים זענען אויך בעצם מודה צו דעם דין; זיי האבן נאר נישט מסכים געווען צו דעם דיוק אין פסוק, אבער דער עיקר דין אז מ’זאגט יציאת מצרים בלילה — דערצו שטימען אלע צו.
9) חיפזון דמצרים vs. חיפזון דישראל — דער יסוד פון רבי אלעזר בן עזריה’ס שיטה
די גמרא (ברכות ט.) ברענגט: רבי אלעזר בן עזריה לערנט פון „ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” — מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. רבי עקיבא לערנט פון „בחיפזון” — עד שעת חיפזון, וואס איז אינדערפרי.
– רבי אלעזר בן עזריה האלט חיפזון דמצרים — דער עיקר מאמענט פון יציאת מצרים איז געווען ביינאכט, ווען די מצרים האבן געדרונגען אויף די אידן ארויסצוגיין. דערפאר האלט ער אז קרבן פסח מוז געגעסן ווערן פאר חצות, און דערפאר האלט ער אז מ’דארף דערמאנען יציאת מצרים בלילות.
– רבי עקיבא האלט חיפזון דישראל — די אידן זענען בפועל ארויסגעגאנגען אינדערפרי. ממילא האלט ער אז מ’קען עסן קרבן פסח ביז אינדערפרי, און עיקר יציאת מצרים איז בייטאג. דערפאר דארף ער נישט דעם פסוק „למען תזכור… כל ימי חייך” פאר לילות — ער נוצט עס פאר להביא ימות המשיח.
דער חידוש: רבי אלעזר בן עזריה האט בעצם שוין געהאלטן אז מ’דארף דערמאנען יציאת מצרים בלילות — נישט ווייל בן זומא האט אים משכנע געווען, נאר ווייל ער האלט בכלל אז עיקר יציאת מצרים איז ביינאכט (חיפזון דמצרים). דער דרשה פון בן זומא („כל ימי חייך — להביא הלילות”) איז נאר געווען א דיוק כדי צו משכנע זיין די חכמים, אבער רבי אלעזר בן עזריה’ס אייגענע יסוד איז פון אנדערשוואו.
10) פארבינדונג צווישן לילות-זכירה און ביטול בימות המשיח
דער וואס האלט אז מ’דארף דערמאנען יציאת מצרים בלילות (רבי אלעזר בן עזריה) האלט אז בימות המשיח וועט מען נישט מער דארפן דערמאנען יציאת מצרים (ווייל „כל ימי חייך” ווערט גענוצט פאר לילות, נישט פאר ימות המשיח). דער וואס האלט אז מ’דארף נישט בלילות (חכמים) נוצט „כל ימי חייך” פאר ימות המשיח — און דערפאר בלייבט יציאת מצרים אויך דעמאלט.
וואס הייסט „בטל ווערן” לעתיד לבוא: באזירט אויף דער גמרא „לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים” — יציאת מצרים ווערט נישט לגמרי בטל, נאר טפל צו די נייע נסים. אזוי ווי יעקב’ס נאמען איז נישט בטל געווארן נאר טפל צו ישראל. די נייע גאולה ווערט דער עיקר, און יציאת מצרים בלייבט א טפל.
11) אויטענטיציטעט פון דער מעשה אין דער הגדה
די מעשה אין דער הגדה (ווי עס ווערט צוזאמגעלייגט מיט רבי אלעזר בן עזריה) איז „זיכער נישט עכט געווען” — נישט פונקטליך אזוי געשען. עס איז א משנה אין ברכות, און די הגדה לייגט צוזאם פארשידענע דעות „סתם צו מאכן די מעשה שענער.”
רש”י’ס שיטה: רש”י זאגט בפירוש אז די מעשה מיט רבי אלעזר בן עזריה („כבן שבעים שנה”) איז געווען „ביום” — ער איז געווען שבעים יאר, און ער האט מדמה געווען. רש”י זאגט דאס סיי אין ברכות סיי דא.
12) בן זומא
בן זומא’ס ערשטע נאמען איז שמעון — שמעון בן זומא (אזוי ווי שמעון בן עזאי).
13) דער אור שמח’ס שיטה
דער אור שמח האלט אז לויט דעם רמב”ם איז זכירת יציאת מצרים בכל יום נישט א מצוה דאורייתא, נאר דרבנן. דאס שטימט מיט דער שיטה אז דער רמב”ם ציילט עס נישט אלס א באזונדערע מצוה. דער אור שמח ברענגט א יסוד אז „מצוות זכירה” איז נישט קיין מצוה (דאורייתא) לויט דעם רמב”ם. עס ווערט אבער געפרעגט: אויב אזוי, וואלט פסח אויך געדארפט בטל ווערן — וואס איז נישט גוט.
14) [דיגרעסיע: תיקון חצות — נאר פאר פשוט’ע אידן]
דער עיקר פון זכירת יציאת מצרים (און חורבן בית המקדש) איז דורך לערנען, נישט דורך זאגן א פארמולירטן נוסח. דער נוסח אין סידור (ווי תיקון חצות) איז נאר פאר די וואס קענען נישט לערנען. א מעשה ווערט דערציילט פון א צדיק וואס האט געפרעגט אן איד צו ער זאגט תיקון חצות, און ווען דער איד האט געזאגט יא, האט דער צדיק געפרעגט: „ביסט שוין אמאל געווען אין ירושלים? ווי קענסטו זאגן ‘עירך ירושלים’ אז דו ווייסט נישט וואס דו רעדסט?”
—
ז) „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא.”
פשט: מען הייבט אן דעם סיפור-חלק פון דער הגדה מיט דעם לשון „ברוך המקום.”
חידושים און הסברות:
1. צי „ברוך המקום” איז א מין ברכת התורה: ווייל מען הייבט אן צו לערנען תורה (די הגדה), דארף מען א ברכה. דער ענטפער: עס איז נישט ממש א ברכת התורה מיט שם ומלכות („ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם”), נאר א שבח-לשון אזוי ווי ברכת התורה.
2. דער רמב”ם זאגט נאר איין מאל „ברוך המקום”, אין אונזערע הגדות שטייט צוויי מאל.
3. א חידוש: ווען מען זאגט „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל,” איז מען אפשר שוין יוצא דעם גאנצן סיפור יציאת מצרים — ווייל דער רמב”ם זאגט צום סוף פון דער הגדה „ויבואו למקום עבודתו,” דאס הייסט אז דער תכלית פון יציאת מצרים איז געווען צו באקומען די תורה. מען האט נישט געקענט באקומען די תורה אן ארויסגיין פון מצרים.
4. „המקום” אלס לשון חז”ל: אין בבלי זאגט מען „רחמנא”, אבער אין פריערדיגע ברייתות און מדרשי חכמים זאגט מען „המקום” אדער „הקדוש ברוך הוא”. חז”ל אליין ערקלערן: „למה קוראים אותו המקום? שהוא מקומו של עולם.”
—
ח) „כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.”
פשט: די תורה רעדט וועגן פיר טיפן קינדער/מענטשן.
חידושים און הסברות:
1) דער גאנצער אפשניט איז בעצם הלכה
דער גאנצער אפשניט פון ארבעה בנים איז בעצם הלכה (מדרש הלכה), נישט סתם הגדה. מען זאגט „תורה’לעך” דערויף ווייל מען וויל נישט לערנען, אבער עס איז טאקע הלכה.
2) „מה הוא אומר” — ווער רעדט?
עס ווערט דיסקוטירט צי דאס מיינט „וואס זאגט דער חכם” אדער „וואס זאגט די תורה וועגן אים.” דער מסקנא: עס מיינט וואס דער חכם אליין זאגט, ווייל ביי „שאינו יודע לשאול” שטייט „את פתח לו” (נישט „מה יאמר”) — אויב עס וואלט געמיינט וואס די תורה זאגט וועגן אים, וואלט געדארפט שטיין דער זעלבער לשון ביי אלע פיר.
3) די ארבע בנים זענען נישט ליטעראלע זין ביים טיש
א גרויסער חידוש: די ארבע בנים זענען נישט ווי מ’לערנט אונז — א טאטע מיט פיר קינדער זיצן ביים טיש. ס’איז פשוט פיר סארטן מצוות/סיטואציות — א מצוה ווי צו לערנען פאר חכמים, א מצוה ווי צו לערנען פאר רשעים, א.א.וו. „בן” מיינט נישט ליטעראל א זון, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט „בנו למדו” מיינט לערנען תורה פאר אידן בכלל. עס איז דא אן ענין פון קדימה (חכם פאר רשע, רשע פאר תם), אבער ס’איז נישט באגרעניצט צו א טאטע-זון סיטואציע. ר’ עקיבא מיט זיינע חברים האבן אויך מקיים געווען סיפור יציאת מצרים צוזאמען.
—
ט) דער חכם — „ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח”
דער רמב”ם’ס ווערטער (גירסא): „ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח” (נישט „בהלכות”).
פשט: דעם חכם ענטפערט מען מיט הלכות הפסח.
חידושים און הסברות:
1. דער חכם איז א בעל תלמוד, נישט נאר א בעל מקרא. ער דארף נישט קיין פסק — ער קען שוין הלכות הפסח. מען זאגט אים משנה און תלמוד — די טיפע הלכות.
2. דאס פאסט מיט דער הלכה פון הלכות חג בחג — מען זאל רעדן הלכות וואס זענען נוגע צום יום טוב.
—
י) דער רשע — „מה העבודה הזאת לכם”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.”
פשט: דער רשע שטויסט זיך אפ פון דער כלל ישראל מיט זיין שאלה „לכם.”
חידושים און הסברות:
1) „הקהה את שיניו”
דאס ווארט „הקהה” מיינט ליטעראלי שטומפיג מאכן אין זיין לשון (זיינע ציין).
2) דער ענטפער איז מיט דער זעלבער מטבע
ער זאגט „לכם,” מען ענטפערט „לי ולא לו.” דאס איז א טשעפע צוריק, נישט א שטראף. „דו זאגסט לכם, איך זאג לי — נא פראבלעם.”
3) „אילו היה שם לא היה נגאל”
דאס מיינט: „אה, דו ביסט נישט א חלק? קיין פראבלעם, דו קענסט בלייבן אין מצרים.” עס איז א שארפע אמת, נישט א „האק.” **א רשע קען פארנע
מען שארפע אמת.** „האגס זאלן די חסידישע אידן באקומען — זיי דארפן האגס.”
4) מען וויל טאקע אז דער רשע זאל זיין א חלק
אויב מען וואלט נישט געוואלט אז ער זאל זיין א חלק, וואלט מען אים בכלל נישט אנגעהויבן. עס איז נאר א טשעפע, נישט א פארווארפונג.
5) „כופר בעיקר” — וואס מיינט „עיקר”?
„עיקר” מיינט נישט „עיקרי אמונה” (ווי די י”ג עיקרים), נאר „עיקר” מיינט אלעמאל דער רבונו של עולם אליין — „דער דבר העיקרי” כביכול. א „סערטש” האט אויפגעוויזן אז „עיקר” אין חז”ל מיינט אלעמאל דעם אויבערשטן.
6) פארוואס איז „מה העבודה הזאת לכם” כפירה בעיקר?
דער רשע שטויסט זיך אפ פון די אידן, נישט פון דעם אויבערשטן — פארוואס הייסט ער „כופר בעיקר”? דער תירוץ: „עבודה” מיינט „עבודת ה'” — ווען ער פרעגט „וואס איז די עבודה”, לייקנט ער כביכול דעם „נעבד” (דעם וואס מ’דינט).
7) „אילו היה שם לא היה נגאל” — דער פשוט’ער פשט
ס’מיינט נישט א ליטעראלער רשע וואס קומט צום סדר. דער פשוט’ע פשט: במשך הדורות פארגעסט מען, און מענטשן פרעגן „מה העבודה הזאת לכם” — ס’איז געווען דריי טויזנט יאר צוריק, וואס איז דאס נוגע? דער ענטפער: ווען דו וואלסט דארט געווען מיט דיין אטיטוד, וואלסטו נישט ניגאל געווארן. ס’איז א ווארענונג אז מ’טאר נישט פארגעסן.
8) דער רשע בן — „הגדול” און יצר הרע
דער רשע בן רעדט לכאורה פון איינעם וואס איז נארוואס געווארן אכצן — ער איז אן „הגדול”, ביז יעצט האט ער נישט געהאט קיין יצר הרע, ערשט יעצט איז ארויפגעקומען דער יצר הרע. דאס ווייזט אז „חכם” מיינט נישט דווקא א קינד קעגן אן ערוואקסענער.
9) דער פסוק’ס ענטפער vs. דער הגדה’ס ענטפער
לויט’ן פסוק איז דער ענטפער „ואמרתם זבח פסח הוא לה׳”, אבער די הגדה האט געסקיפט יענעם ענטפער און אנשטאט דעם געברענגט אן אנדער פסוק — „בעבור זה עשה ה׳ לי”. אין חסידות זאגט מען אז מ’ענטפערט נישט דעם רשע’ס שאלה, מ’לאזט זיך אראפ צו זיין לעוול. אבער דער פשט’ער פשט בלייבט שווער, און מ’דארף זיך מוטשען מיט די פארשידענע גרסאות אין ספרי, ירושלמי, וכדומה.
10) [דיגרעסיע: „וחמושים עלו” — צי אכציג פראצענט אידן זענען אומגעקומען]
דער מדרש אז „וחמושים עלו” מיינט נאר א פינפטל פון אידן זענען ארויס פון מצרים ווערט שטארק פארווארפן: אויב אזוי, איז יציאת מצרים נישט עכט א נס — נאר א קליינע חלק איז געראטעוועט געווארן. אויב אזוי, איז דער רשע גערעכט — ער קען זאגן „איך סימפאטייז מיט די אכציג פראצענט.” עס ווערט געזאגט אז דאס איז נישט אן אמת’דיגע חז”ל, עס שטייט אין ערגעץ נישט אין א פארלעסלעכן מקור. א כלל ווערט ציטירט: מען קען זאגן אויף זאכן וואס שטייען אז זיי שטייען נישט, אויב ס’איז נישט קיין תורה.
—
יא) דער תם — „מה זאת”
פשט: דעם תם ענטפערט מען מיט דער מעשה (סיפור יציאת מצרים).
חידוש: דער חילוק צווישן די פיר בנים — וואס יעדער באקומט:
– דער חכם באקומט הלכות הפסח
– דער רשע באקומט שבחים (תוכחה/הקהה את שיניו)
– דער תם באקומט די מעשה (סיפור יציאת מצרים)
– דער שאינו יודע לשאול — „את פתח לו”
—
יב) שאינו יודע לשאול — „את פתח לו”
דער רמב”ם’ס ווערטער: ביי דעם קינד וואס ווייסט נישט צו פרעגן — „את פתח לו.”
פשט: ביי דעם קינד וואס ווייסט נישט צו פרעגן, מוז דער טאטע אליין אנהייבן.
חידושים און הסברות:
1. „את פתח לו” מיינט: דו הייב אן די שאלה, דו הייב אן עפענען די זאכן. דו ווארטסט נישט אז ער זאל פרעגן, ווייל ער פרעגט נישט.
2. „את פתח לו” איז לכאורה דער מקור פון דעם דין פון תכלת ואגוזים (מ’טוט שינויים כדי דאס קינד זאל פרעגן). „פתח” מיינט אזוי ווי „פתח ואמר” — דו הייבסט אן די קאנווערסאציע אליינס.
3. יעדע זאך דארף האבן אן התחלה, א פתח. מ’קען נישט סתם אנהייבן דערציילן. ס’דארף זיין אדער א שאלה אלס פתיחה, אדער א פסוק אלס פתיחה. ביי דעם קינד וואס פרעגט נישט, דארפסטו אליין שאפן דעם פתח. און ס’קען טאקע זיין אז מאכן אז ער זאל שואל זיין (דורך תכלת ואגוזים) איז א חלק פון „את פתח לו”.
4. דער פסוק פון שאינו יודע לשאול איז דער זעלבער פסוק ווי ביים רשע — „בעבור זה עשה ה׳ לי”.
5. [באמערקונג וועגן חינוך:] ווען מ’האט א קינד וואס איז „אין טראבל” — דער רמב”ם זאגט אז דו דארפסט טרעפן א וועג צו רעדן צו אים. ס’זענען צוויי מעגלעכקייטן: אדער מ’זאגט דו טוסט וואס דו קענסט, אדער אז ביי א „משוגענער” קינד ביסטו פטור פון מחנך זיין. אבער ס’זעט אויס אז דער רמב”ם גייט אין דעם מדרש הגדה’ס ריכטונג — אז מ’דארף טרעפן א וועג.
—
יג) „כל המרבה לספר” — צוויי עקסטרעמען
חידוש: עס זענען דא צוויי מיני סדר נאכטס: (1) „כל המרבה לספר הרי זה משובח” — דער איין עקסטרעם, מען זאל מרבה זיין; (2) דער אנדערער עקסטרעם — אפילו ווען מען האט א רשע, תם, שאינו יודע לשאול, דארף מען זיך באשעפטיגן מיט זיי. די תורה האט שוין פארזען אז עס וועט זיין שווערע צייטן, און מען זאל נישט פארלוירן ווערן — „ס’שטייט שוין אין פסוק.”
—
יד) „יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא…”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „והגדת לבנך — יכול מראש חודש, תלמוד לומר ‘ביום ההוא’. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום, תלמוד לומר ‘בעבור זה’ — בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.”
פשט: מ’לערנט פון פסוקים אז דער חיוב פון סיפור יציאת מצרים איז נישט פון ראש חודש ניסן, נישט ביי טאג, נאר ביינאכט ווען מצה ומרור ליגן פאר דיר.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס איז די הוה אמינא „מראש חודש”? ווייל דער פסוק איז אין פרשת בא, וואס רעדט פון דער גאנצער ענין פון יציאת מצרים, און ס’האט עפעס צו טון מיט דעם חודש — „החודש הזה לכם”.
2. וואס מיינט „בעבור זה” = מצה ומרור? דער לימוד איז ווייל „זה” איז משמע עפעס א מוחש’דיגע זאך וואס מ’קען ווייזן — עפעס פיזיש וואס ליגט פאר דיר. דאס איז דער בעסטער תירוץ.
3. דער פשט אין „בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים”: „בעבור זה” — אני עושה (די מצוות), כי עשה ה׳ לי (ביי יציאת מצרים). דאס הייסט: איך טו די מצוות ווייל הקב”ה האט מיר ארויסגעפירט פון מצרים. דאס איז דער פשוט’ער טייטש.
—
טו) דער כללות’דיגער סדר פון דער הגדה — א סטרוקטורעלע באמערקונג
חידוש: פון „עבדים היינו” ביז „מתחילה עובדי עבודה זרה” איז בעצם א המשך — א סוגיא וועגן דעם חיוב פון סיפור יציאת מצרים. דאס כולל: ווי לאנג ס’איז, פאר וועמען ס’איז, וואס איז דער מקור, ארבעה בנים, „יכול מראש חודש”, וכדומה. ס’זענען פארשידענע מאמרים וועגן דער סוגיא.
דער סדר פון דער הגדה איז נישט אין א לאגישן סדר — ס’האט זיך אריינגעצויגן אין פארשידענע סוגיות אינמיטן. מ’פרעגט מה נשתנה, ענטפערט מען עבדים היינו אדער מתחילה — און די גאנצע שטיקל אינמיטן (ארבעה בנים, יכול מראש חודש, וכו׳) האט מען זיך אריינגעצויגן אין די סוגיא. עס איז געמאכט געווארן א הגדה מסודר מיט א קעפל „מצות הגדה” — אז דער גאנצער ערשטער חלק הגדה איז א סוגיא וועגן דעם חיוב.
—
טז) „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו” — מיט דעם פסוק פון יהושע כ”ד.
פשט: מ’דערציילט אז אונזערע אבות זענען געווען עובדי עבודה זרה און דער אויבערשטער האט אונז מקרב געווען.
חידושים און הסברות:
1) צוויי פשטים אין „מתחילה”
„מתחילה עובדי עבודה זרה” קען דינען אלס נאך א תירוץ אויף דער פראגע פארוואס מ’עסט מצה און פארוואס מ’דערציילט — ס’איז נישט בלויז „ארמי אובד אבי”, נאר אויך דער יסוד אז אונזערע אבות זענען געווען עובדי עבודה זרה און דער אויבערשטער האט אונז מקרב געווען.
2) דער לשון „ועכשיו” — א המשכה פון דעמאלט ביז היינט
„ועכשיו” איז דאך געשריבן טויזנטער יארן נאך דעם מאורע — ס’וואלט געדארפט שטיין „ואחר כך”? דער חידוש: „ועכשיו” מיינט אז פון דעמאלט אן ביז היינט איז איין לאנגע המשכה — „כולי חדא” — אז אידן זענען די זרע פון צדיקים. א איד דארף אלעמאל זיין אין דעם „ועכשיו”, אין דעם מצב פון „קרבנו המקום לעבודתו”.
3) דער פסוק פון יהושע — „בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם”
„כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים.” מ’פרעגט: „מעולם” מיינט דאך „אייביג” — אבער די וועלט איז נישט קדמון? מ’ענטפערט: „מעולם” מיינט דא „פון אמאל” / „אריגינעל” — נישט אייביג אין דעם זין פון „לעולם ועד”.
4) „ויעבדו אלהים אחרים” — תרח מיט נחור, אבער נישט אברהם?
לויט’ן פשט האט תרח אויך געהאט א „בן חכם” (אברהם) און א „בן רשע” (נחור). אבער דער רמב”ם אין הלכות עבודה זרה זאגט אז „אברהם עצמו מן העובדים היה” — אברהם אליין איז אויך געווען א עובד עבודה זרה אין אנהויב, ביז ער האט דערקענט דעם אמת. אברהם האט אליין איינגעזען דעם אייבערשטן, נישט אז דער אייבערשטער האט אים „גענומען.”
5) „אברהם עבר הנהר”
די הייליגע צדיקים טייטשן אז אברהם איז „עבר הנהר” — ער איז אריבער דעם טייך (מעטאפאריש — ער איז אריבער פון עבודה זרה צו אמונה), בעת נארמאלע מענטשן זאגן פשוט „ער איז געווען מיין טאטע”.
6) דער אייבערשטער אלס „מקום” — ער פירט אן פלעצער
דער אייבערשטער קומט ארויס אין די פסוקים אלס דער וואס פירט אן פלעצער — ער האט זיי געלייגט קודם אין עבר הנהר, דערנאך „וילכו שניהם בכל ארץ כנען”. ער האט זיי גענומען און געברענגט צו ארץ ישראל. דער אייבערשטער ווערט דא גערופן „מקום ברוך” ווייל ער ראנט די פלאץ.
7) דער פאטערן פון צדיק/רשע אין יעדער דור
ביי אברהם — אברהם און נחור (נחור איז דער רשע); ביי יצחק — יעקב און עשו (עשו איז דער רשע/מסית). יעדע דור פאלט אוועק דער רשע, און מיר פאוקעסן זיך אויף די צדיקים — „ויעקב ובניו ירדו מצרים.”
—
יז) „ברוך שומר הבטחתו לישראל”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב”ה חישב את הקץ…”
פשט: מ’לויבט דעם אויבערשטן וואס היט זיין הבטחה צו ישראל.
חידושים און הסברות:
1) נוסח-חילוקים
אין געוויסע נוסחאות שטייט „עמו” נאך „לישראל” און אין אנדערע נישט. אויך: אין אונזער הגדה שטייט „חישב את הקץ” (פאסט טענס), בעת אין אנדערע נוסחאות שטייט „מחשב את הקץ” (פרעזענט טענס) — מיט א שמייכל: „ער מחשב יעצט די נייע קץ.”
—
יח) „והיא שעמדה לאבותינו ולנו”
דער רמב”ם’ס ווערטער: „והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב”ה מצילנו מידם.”
פשט: די הבטחה פון דעם אויבערשטן שטייט אונז ביי אין יעדער דור.
חידושים און הסברות:
1) „והיא” מיט א ה”א (לשון נקבה) vs. „והוא” מיט א ו’ (לשון זכר)
„והיא” גייט אויף די הבטחה (לשון נקבה).
2) גרויסע קשיא: וואו שטייט אין דער הבטחה „בכל דור ודור”?
אין דער הבטחה צו אברהם שטייט גארנישט וועגן „בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”! די הבטחה רעדט נאר וועגן „ועבדום וענו אותם” פאר א ספעציפישע צייט (400 יאר). פון וואו נעמט מען אז די הבטחה גייט אויף אלע דורות?
מעגליכע תירוצים:
א. „שהקב”ה מחשב את הקץ” — דער אייבערשטער רעכנט אויס א קץ פאר יעדע צרה, נישט נאר פאר מצרים. דאס איז נישט דירעקט פון דער הבטחה צו אברהם, אבער ס’איז דער אייבערשטער’ס מנהג.
ב. „ארץ לא להם” — ס’שטייט נישט וועלכע לאנד! אפשר מיינט די הבטחה אז יעדע מאל וואס אידן זענען אין אן „ארץ לא להם” (א לאנד וואס איז נישט זייערע), איז דא א הבטחה אז הקב”ה וועט מציל זיין. דאס איז א גוטע פשט — ס’איז נישט באגרעניצט צו מצרים.
ג. דער מדרש — ס’איז א מדרש וואס זאגט אז ס’גייט אויף היינט אויך. דער אייבערשטער איז „שומר הבטחתו” אין לאנג-טערם, נישט איינמאליג.
3) דער „vicious cycle” פון רדיפות
אלעס האט זיך אנגעהויבן מיט פרעה — פרעה האט געמאכט אידן צו „וויקטימס”, און דאס האט א סייקל אנגעהויבן וואו יעדער קעניג זעט אז מ’קען אידן טשעפען. דער אייבערשטער נעמט אחריות דערויף — ער האט געשיקט אידן אין מצרים, און דערפאר איז ער מחויב צו ראטעווען אין יעדער דור. ס’איז א צוויי-זייטיגע פארפליכטונג: אזוי ווי אידן דארפן האלטן תורה, דארף דער אייבערשטער אויך האלטן זיין הבטחה.
4) „שומר הבטחתו” — לאנג-טערם
„שומר הבטחתו” מיינט אז ער היט די הבטחה אין לאנג-טערם, נישט אז ער האט עס איינמאל מקיים געווען ביי יציאת מצרים. ער איז נאך אלץ שומר.
5) יציאת מצרים בלילה — א טיפערע באדייטונג
פארוואס איז אזוי וויכטיג אז יציאת מצרים איז מחויב בלילה? ווייל „לילה” רעפרעזענטירט דעם לאנגן גלות, און מיר ווילן מחייב זיין אז דער אייבערשטער דארף אויך געדענקען יציאת מצרים אין דער לאנגער לילה — „שכולה לילה” — דער גלות וואס איז ווי איין לאנגע נאכט. דאס הייסט: די חיוב פון זכירת יציאת מצרים בלילה איז נישט נאר אונזער חיוב, נאר ס’איז א דערמאנונג אז דער אייבערשטער זאל אויך געדענקען זיין הבטחה אין דער „לילה” פון גלות.
תמלול מלא 📝
די מצוה פון סיפור יציאת מצרים — פאר וועמען און פארוואס יעדעס יאר?
א) די יסוד-שאלה: פארוואס דארף מען פארציילן יעדעס יאר אויב מ’ווייסט שוין?
דאס האלטן מיר דא אינמיטן די הגדה ארבעט.
וואס איך האב געזאגט איז, אז לכאורה די קשיא וואס מ’וויל וויסן, צו די שאלה איז פעיק, צו די אפילו, ס’איז שוין א גרויסע קשיא. אוודאי איז די מצוה צו פארציילן פאר די וואס ווייסן נישט, פאר די נעקסטע דורות. פשוט’ע טייטש אין די פסוק, “כי יאמרו לכם מחר” — מחר מיינט נישט, אזויווי דער מדרש זאגט אויך, מחר מיינט נישט מארגן, ס’מיינט לדורות. “כי לא היית שם”, ער ווייסט דאך נישט.
יעצט ווילסטו וויסן צו אונז זענען מקיים דאס? יא, אוודאי זענען מיר מקיים דאס. וויאזוי טוט מען דאס זאגן פאר די נעקסטע דור? מ’זאגט איינמאל א יאר, איינמאל א טאג, איך ווייס נישט. איי, יענער האט שוין געהערט לעצטע יאר? אקעי, זיין ברודער האט נישט געהערט. מ’מוז נישט… יעדע מאל איז מען מחזק און מ’מערט שוין פאר די נעקסטע דור.
דער פשוט’ער פשט: מ’געט איבער מדור לדור
עקזעקטלי, דאס איז וואס איך זאג. אז די מצוה איז צו זאגן פאר די נעקסטע דור. איי, גראדע דער וואס איך רעד מיט ווייסט שוין? אויב יא, וואלט געווען גענוג אז מ’טוט עס איינמאל, אזויווי בר מצוה. דאס איז וואס דו זאגסט, דאס ארבעט נישט אזוי. מ’דארף עס אריינגראבן הונדערט מאל, פרעגלען… ניין, איך וויל נישט פרעגלען. מ’דארף עס אריינלייגן אפאר מאל ביז ס’ווערט א שטיקעלע… מ’דארף נישט אנקומען צו דעם.
דער פשט איז הכי פשוט אז מ’זאגט פאר די דורות שליהוי שאלמלא זאלן וויסן דאס וואס מ’טוט פסח. גראדע דו ווייסט נישט? אקעי, מ’חזר’ט עס אז דו זאלסט וויסן גוט אז דו זאלסט קענען זאגן פאר דיינע קינדער. מ’דארף נישט אנקומען צו אלע זאכן וואס דו פרעגסט. איך ווייס וואס דו פרעגסט. אקעי, ס’גייט אבער אזוי.
קעגן איבער-קאמפליצירן: כח השכחה, כלי יקר, און אנדערע דרשות
די כח השכחה זאל זאכן ווערן פארגעסן, און מ’צוברעכט מיט דעם די מדה, יא, דורכמאכן די מדה. איך דארף נישט אפילו אנקומען צו די פייער פארט. ווייל מ’קען נישט זאגן אז דער כלי יקר צו מצרים מיינט צו זאגן אז ער זאל אראפפארן אין ארץ ישראל. איך ווייס נישט אויב דער כלי יקר צו מצרים מיינט צו זאגן אז ער זאל אראפפארן אין ארץ ישראל. אקעי, איך ווייס נישט. אני מיין אז דאס איז אן אנדערע נוסח. אני מיין אז דאס איז נישט די זעלבע נוסח. ס’איז צוויי אנדערע נוסחאות, ביידע זאגן. צוויי אנדערע נוסחאות.
און דערפאר גייט די הגדה איז געפשט’לט, די נעקסטע דורות ווייסן נישט, דארף מען עס זאגן. ווען זאגט מען עס? איינמאל א יאר. איך ווייס נישט, ווען גייט מען עס מאכן, איינמאל א יובל? איינמאל אין לעבן? ס’איז נישט קיין זאך. מ’מאכט עס אזוי.
דיסקוסיע: פארוואס נישט מאכן א מיטל-וועג?
Speaker 1: ביי דעם מאל ווילסטו… ביי דעם מאל פארלירסטו די פשוט’ע זאך וואס איך זאג. דעמאלטס מאכסטו עס מער קאמפליקירט. ס’איז א שכחה, ס’איז אריינברענגען אין הארץ אלע מיני תורות. איך וויל דוקא זאגן אן דעם. יא יא, ס’איז אן אנדערע וועג פון זאגן די זעלבע זאך. איך וויל נישט זאגן דאס. איך וויל זאגן א זאך הכי פשוט. מ’געט איבער מדור לדור פאר די קינדער.
פרעגסטו מיר א קשיא, גראדע דער אינגל האט שוין געהערט נעכטן. אקעי, וואס זאל איך אים זאגן אזוי ווי דו זאגסט פאר יעדער מצוה? ס’איז נישט קיין תירוץ אויף אזא זאך, ס’איז נישטא קיין שום זאך וואס מ’געט איבער אזוי. אפשר איז דא ערגעץ א סאסייעטי וואס ארבעט אזוי, אבער ביי אונז ארבעט עס נישט אזוי. מ’זאגט איבער יעדע יאר, אזוי גייט עס אריבער. וויאזוי גייט עס אריבער? יעדע פסח האט מען עס געזאגט. האסט אן אנדערע וועג וויאזוי ס’איז אריבערגעגאנגען? איך קען הערן, אפשר האסטו אן אנדערע וועג, אבער דאס איז די וועג וויאזוי אונז טוען עס.
ב) “אפילו כולנו חכמים” — א “לא פלוג” פרינציפ
ממילא, ממילא, אפילו ווען ס’איז דא פונקט איינמאל וואס דאס קינד ווייסט יא, טוט מען עס נאך אלץ אויף דעם אופן, ווייל מ’שפילט מען קען ליב ער ווייסט נישט. ווייל די מצוה איז פאר דער וואס ווייסט נישט, די מצוה איז נישט פאר דער וואס ווייסט יא.
א כלל גדול בתורה: יעדע מצוה האט איר נארמאלער ציור
אזויווי יעדע מצוה אין די וועלט האט די עיקר צורך, און נאכדעם איז דא אזעלכע… מ’דארף אביסל פארשטיין פארוואס ס’איז נישט אנדערש. ס’איז נישט אנדערש. ס’איז נישט קיין… לאמיר זאגן, ווער ס’האט מחליט געווען — דאס זאגט ער נאר פון אחרונים — ווער ס’האט מחליט געווען אז פסח איז די צייט וואס מ’פארציילט וועגן דעם, סוכות איז נישטא אזא מצוה, ס’איז נישטא אזא מצוה אין ערגעץ. ס’איז שטייט, שטייט, מעג שטיין אסאך זאכן. איך רעד נישט פון וואס ס’שטייט. וואס ס’שטייט מעג שטיין. איך זאג דיר ווער ס’האט מחליט געווען אז מ’פארציילט פסח און נישט סוכות, האט ער מחליט געווען אז יעצט געבט מען עס אפ.
פרעגסטו א קשיא, וואס איז מיט די אלע מצוות וואס מ’זאגט נאך מצוות אין אגלי דיזע זאכן? נו פראבלעם, ס’העלפט אפשר צו, אבער דאס איז נישט מיין פראבלעם יעצט. די פראבלעם איז נאר, אויב אזוי, פארוואס פרעגט מען די שאלה? טאקע וועגן דעם. ווייל איך זאג דיר, יעדע מצוה אין די וועלט האט אזוי ווי ס’איז דא די אופן וויאזוי מ’דארף עס טון, און ס’איז דא אזא זייטיגע, אזויווי א קעיס וואס איז נישט ממש, אבער ער איז שוין בכלל, טוט מען עס שוין אויף דעם אופן.
ס’איז געמאכט פאר דער וואס ווייסט נישט. ווער ווייסט נישט? די קינדער. אן וואס מ’האט עס נישט געטון, טראכט אריין, אן וואס מ’וואלט נישט געטון קיינמאל די שפיל, וואלט ער קיינמאל נישט געווען. סאו, פרעגסט א קשיא, דער אינגל האט שוין געהערט לעצטע יאר. ס’איז נישטא אזא מיטל וועג.
ביישפילן פון אנדערע מצוות: לולב, רעגן, און אנדערע
סאו, יא, ווייל דו קענסט עס נישט טראכטן פאר א מיטל וועג. וואס זאל איך מאכן? אזוי איז יעדע מצוה. ס’איז נישט די ערשטע זאך וואס איז אזוי. מ’זאגט פאר דער וואס ווייסט נישט, און דער וואס ווייסט יא, שנארעט אזוי. יעדע סינגל מצוה און יעדע סינגל זאך אין די וועלט האט אזויווי די “לא פלוג” פארט דערפון. מ’טוט עס שוין אזויווי ס’באלאנגט. ס’איז נישט קיין גרויסע פראבלעם.
אונז אלעמאל האבן זיינע פשטים, דער איז דער מער… דאס איז נישט קיין טעם אמת, מיר רעדן נישט יעצט, יעדער איינער איז פון די וואס זענען מחלק געווען. איך רעד נישט יעצט פון די וואס זענען מחלק געווען, און ס’איז דא א מצוה באמת. ער קען זאגן אז ס’איז נישטא אזא מצוה, ער קען זאגן אסאך זאכן. איך זאג דיר די וואס זענען אזוי מחלק געווען. איך רעד דיר נאר אין דעם פרט. דער רמב”ם, אדער מ’ווייסט נישט ווער, די משנה.
דאס זאג איך דיר, דאס איז א כלל גדול בתורה. אויף יעדע מצוה מאכט מען זיך אזוי משוגע. א קארטן איז פלוצים… ס’איז שוין צוועלף און א האלב, און יענער וואונדערט זיך, דאס איז שוין אזא עדזש קעיס, דאס איז שוין פונקט. איך דארף עס מאכן ערגעץ אזוי, דא קאר אויף. איך האב וואס צו מאכן צו טרעפן די וואס שטימט נישט. אבער די וויץ גייט אזוי, און לולב איז געמאכט געווארן, וואס האב איך צו טון מיט דעם? טו מיר עפעס, איך דארף עס מאכן עניוועיס, מיר פריטענדן אביסל.
ס’איז נישטא קיין… איך ווייס, וואס איז נאך א זאך וואס מ’זאגט? איך ווייס, מ’בעט פאר רעגן. וואס איז אויב איינער דארף נישט פונקט רעגן? ס’איז דאך שוין א נוסח. ס’איז דאך אזוי די סדר. אונז מאכט, פארוואס איז די נוסח אזוי? ווייל די נארמאלע קעיס, די עיקר, וואס דו ווילסט רופן די פאראדיגמאטיק קעיס, די עיקר מהלך, איז ווען ס’איז א נארמאלע פאל, ווען מ’ווייסט טאקע נישט. דו האסט פונקט איינער וואס ווייסט יא, איז א יוצא מן הכלל, און דו גייסט נישט אפפרעגן…
איך ווייס נישט וועגן דעם, קען זיין, אבער וואטעווער איט איז, די נארמאלע ציור איז נישט אזוי. דו ביסט נישט נארמאל, וואס זאל איך טון? איך זאל מאכן פאר דיר א ספעציעלע נוסח און דיך פוטר’ן? קען נישט זיין אזוי. דו פאר ווייטער מיט די נארמאלע נוסח.
די שארפקייט פון “אפילו כולנו חכמים”
די גאנצע “אפילו כולנו חכמים”, איך נעם אראפ די, איך רוין די גאנצע עוקץ, די גאנצע שארפקייט פון די “אפילו כולנו חכמים”. “אפילו כולנו חכמים” איז א וועג פון זאגן, אפילו דו ביסט א… דו פונקט דארפסט נישט די מצוה, נו פראבלעם, דו זאלסט עס טון פאר דיר עניוועיס. אזוי ווי אלע מצוות.
יעדע מאל ווען א מענטש זאגט “די טעם המצוה איז נישט נוגע פאר מיר, ווייל איך בין שוין א נארמאלער”, ס’גייט אונז יא אן. נישט וועגן דעם זאל מען פארדרייען און זאגן א מצוה איז נישט וועגן די טעם. אוודאי איז עס וועגן די טעם. ס’איז נאר די טעם איז אויף די נארמאלע אופן. פארוואס דו האסט פונקט געטראפן עפעס פאר איין חכם? אה, שוין געמאכט.
וויפיל אזעלכע חכמים זענען דא, פליז? ס’איז נישטא אזויפיל חכמים. אונז זענען דא “כולנו חכמים”, אונז מיינען אז ס’איז נישטא אזויפיל חכמים. ניין, מ’קען טייטשן “כולנו חכמים”, די גאנצע וועלט וויל געווען חכמים, כ’ווייס. אויב די גאנצע וועלט וואלטן געמאכט א חכמה וואלט טאקע נישט געווען קיין הלכה, דאס זיך וויל איך אויפווייזן. איך וויל נישט אוועקנעמען דעם פשוט’ן פשט, איך וויל אויך פארשטיין אז דאס וואס איז דא אמאל א יוצא מן הכלל, אדער אפשר א סאך יוצא מן הכלל’ס, פארשטערט נישט. מ’פארט ווייטער מיט דעם נורמאלן מהלך. That’s all.
ג) “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים” — לספר אדער הלכות?
שוין, דאס איז די איינציגסטע זאך וואס איך האב געזאגט. ס’איז דא אזוי פיל נוסחאות, ס’פרעגט זיך א קשיא, וואס זאגט אים? מ’האט געמאכט אזא נוסח, ווייסט דאך, קיין געשטרוידער פון די וועלט. אוקעי, שלום יעצט האלטן מיר… וואו האלטן מיר anyways? אהה… ביי אבודרהם ביי אינו… ביי ערך דה דאקא… מעשיות.
דער אבודרהם’ס הסבר וועגן דעם רמב”ם’ס נוסח
אה, סאו דער אבודרהם גייט אזוי: ווען דער נוסח וואלט ווען דער רמב”ם אליין געשריבן וואלט ער געשריבן “מעשה בחכמים שהיו יושבין”, אבער ער האט געוואלט אין עפעס זיך מוזן האלטן צו דעם חותם, דער רמב”ם האט נישט געשריבן די גאנצע זאך. קען זיין ער האט געמאכט א קליינע טויש, איך ווייס אפילו נישט. ס’קען פשוט זיין אז ער האט ממש געגאנגען צו און געפרעגט זיין מאמע פאר די סידור, אבער מראיך מיינסט…
Speaker 2: יא, יא. ביי מיר שטייט אויך אזוי… ס’איז נישט דער לשון “המרבה לספר”, “המרבה לספר”… וויאזוי שטייט אין אונזער הגדה? “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים” אדער “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים”?
Speaker 1: יא, מיינער מיינט “וכל המרבה” דאס זעלבע זאך… אבער מיינער מיינט דאס די זעלבע זאך. אבער מ’קען דא מאכן א משמעות פארקערט פון די וואס זאגן מ’זאל לערנען הלכות און מ’זאל רעדן וועגן הלכות, ווייל מ’קען דאס געווען אזוי: “פליקלו ענחם, קלארע רבנים, קען די מושבי קורא”, מייל עס קען מאכן מיט יארן פול פיל פילים.
תוספתא פסחים — “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”
דער גאות מימין איז דא, ברענגט די תוספתא, יא, זעסט די תוספתא אין מסכת פסחים. יא, נו. רעדט וועגן הלכה, יא, וועגן לערנען הלכה. קוק וואס ער זאגט: “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”, פילע בעלענען פאר עצמם, וועגן די תוספתא פסח כול עלי. “שהיו בבית”, העלא, דו סקיפסט די נעם מנחת. נו, בני ברק איז בני ברק. אפשר איז עס געווען אין די בני ברק’ס פון אמאל. ס’איז געווען א גרויסע בני ברק.
Speaker 2: ניין, ס’איז נישט געווען. ס’איז געווען א גרויסע בני ברק, און מ’דארף דערמאנען אז ער האט געגעבן זיין דינער פאר אים. זיי האבן אויסגעגעבן די דינער פאר גמילות חסדים.
דיסקוסיע: צוויי ענליכע מעשיות
Speaker 1: אבער לכאורה, אויב איז אזוי, קען מען זאגן אז די מעשה איז להוציא מדעת… ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז אן אנדערע מעשה. צדיקים זאגן די ווערטער.
Speaker 2: ניין, ניין. די רבי זאגט אפילו אין סקווירא. איך האב נישט געזאגט יעצט לערנען רחמנות וועגן די זקנים זענען געווען. די ארבעה בנים זענען געווען, די רבי זאגט אז מ’האט רחמנות אויף אונז. קען מען דאס נישט זאגן אויף די פינף תנאים? אבער פאר ניין, מצוה לספר ביציאת מצרים.
Speaker 1: איך ווייס נישט. איך ווייס נישט.
Speaker 2: ניין, ניין, ס’איז נישט. אבער מ’גייט דאך דא מיט דעם אז מ’זאל מסביר זיין יציאת מצרים. נישט אז מ’זאל ארויסברענגען די חסרונות פון די היינטיגע דורות.
Speaker 1: איך ווייס נישט. איך ווייס נישט. לאו דוקא. לאו דוקא. איך ווייס נישט. אפשר איז דא א מחלוקת. איך מיין אז זיי זענען געשטימט אפילו קל וחומר חכמים.
Speaker 2: ניין, ניין, מ’דארף אנקומען צו די צדיקים. דו ווילסט זאגן תורה’ליך? תורה’ליך האב איך שוין געהערט. דו ווילסט זאגן אז ס’איז מוכרח, איז עס נישט זייער ווייט פון מוכרח. לכאורה מיינט עס דאך אז דו זאגסט, “אונז זענען געגאנגען אין חדר, אונז ווייסן שוין די מעשה, דארף מען עס עניוועיס פארציילן.” ס’איז נישט קיין סתירה אויב איינער וועט זאגן אז ס’איז א מצוה. ביי מיר שטייט יא “לספר ביציאת מצרים”. איך פארשטיי נישט. ס’שטייט מצוה לספר ביציאת מצרים, איך בין מרבה ביציאת מצרים. אה, איך ווייס נישט וואס דער לשון… אה, ס’איז אפשר אזוי. איך ווייס נישט. די הלכות הפסח, איך ווייס נישט. ס’קען זיין אז דער…
בארדיטשובער’ס תורה
דער בארדיטשובער האט זיכער געזאגט “כל המרבה ביציאת מצרים” מיינט אז מ’גייט ארויס פון מצרים יעדע יאר פסח. ממש מ’איז מרבה אין די ארויסגיין פון מצרים.
Speaker 2: אויף וואס זאל מען מרבה זיין? מ’איז שוין ארויסגעגאנגען.
Speaker 1: ניין, מ’קאכט זיך אין די יציאה, מ’גייט נאכאמאל ארויס און נאכאמאל ארויס.
“עד קרות הגבר” — די תלמידים זענען געקומען
בקיצור, עד קרות הגבר. און ס’שטייט די מעשה “באו לפנינו ואנחנו הולכים לבית המדרש”. יא? ס’שטייט נישט אז די תלמידים זענען געקומען. ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז נאך א מעשה, אן ענליכע מעשה.
Speaker 2: די תלמידים זענען אריין, זיי האבן געזאגט “רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”.
Speaker 1: א ענליכע מעשה. יא. אבער ס’קען זיין אז דער עובד זאגט, איך ווייס שוין אויב ס’איז טאקע א מחלוקת, דא זאלן זיין גלות המחלוקת אפשר. אבער דער וואס ער טוט פוק הלכות הפסח, האלט ער אז דאס איז דער סיפור.
הלכות הפסח אינמיטן די מעשה אין חומש
ביי די וועי, אפילו אין די תורה, אין די חומש, אין די חומש פון פרשת בא שטייט אלע הלכות הפסח אינמיטן די מעשה. זעט אויס אז ס’איז א פארט פון די מעשה.
סיפור יציאת מצרים: צווישן מעשה און הלכה
הלכות הפסח אלס חלק פון די סיפור
די הלכות הפסח, איך ווייס נישט, ס’קען זיין אז דער בעלזער רב האט זיכער געזאגט “כל המרבה בסיפור יציאת מצרים” מיינט אז מ’גייט זיך ארויס פון מצרים יעדע יאר פסח. מ’דארף ממש מתמרח זיין אין די ארויסגיין פון מצרים. וואס מ’דארף נאך אלעם, מ’דארף שוין ארויסגיין.
א קיצור, ער האט א גרויסע גברא, איך גיב אים, ס’שטייט די מעשה, איך בין לפניו ונתנו לו הלכה לבית המדרש, יא? דארט שטייט נישט אז די תלמידים זענען געקומען, ס’איז אן אנדערע מעשה. ס’איז נאך א מעשה. אן ענליכע מעשה. אבער ס’קען זיין אז דער וואס זאגט, איך ווייס אז ס’איז טאקע א מחלוקת, אבער דער וואס ער תופס הלכות הפסח, האלט ער אז דאס איז די סיפור.
ביי די וועי, אפילו אין די תורה, אין די חומש, אין פרשת בא, שטייט אלע הלכות הפסח אינמיטן די מעשה. זעהט אויס אז ס’איז פארט פון די מעשה. די הלכות הפסח איז דאך טאקע א חלק פון די מעשה, ווייל די ערשטע מאל איז די הלכות געווען פאר די נס, ווייל פסח מצרים האט שוין געהאט די הלכות. יא, קען אויך זיין אז כדי יעדער איינער טוט לפי ענינו. איינער זאל זיין בהגדה, איינער בהלכה, איך זעה נישט אז ס’איז נישט מוכרח אז דו האסט דא א פראבלעם מיט דעם.
האט ער עניוועי דערמאנט די ענין פון דערציילן הלכות, פון לערנען הלכות? ניין, נאר “אשר יגאלנו”. דער רמב”ם האט עס נישט געברענגט. דער רמב”ם האט די גאנצע צייט גערעדט וועגן כפשוטו, וועגן די סיפור. דער רמב”ם האט מען נישט געזען די סיפור. וואס וועט ער טון מיט דער שטיקל הגדה וואס האט הלכות הפסח? סאו איי דאונט נאו. אפשר האט דער רמב”ם געהאלטן אז ער איז מחלוקת און ער האט נישט געברענגט די שיטה, די נקודה. איך ווייס נישט.
איך וויל עפעס פארשטיין אז די לערנען הלכות פאר די וואס…
די מדרש: בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד
זעירא דמן תחתנא, יא? האסטו דא למשל וואס מ’זאגט שבת הגדול דרשה, יא? שטייט אין ספרים הקדושים, אין שולחן ערוך מגן אברהם וואטעווער, שטייט אז מ’זאל זאגן די הלכות הנהגות הצריכות למעשה, און נישט כמו שנהגו עכשיו זאגן א פלפול, יא?
האבן שוין די רבי’ס געזאגט אז ער מיינט אז מ’דארף שפירן אז מ’פירט זיך יעצט, אבער… יא. סאו וואס איז דער פשט? פשט איז יעדער נוטה לפי ערכו, אויב ס’איז א בית המדרש פון מענטשן וואס… זאגט ער א פלפול. אויב ס’איז א בית המדרש פון מענטשן וואס ווייסן… איך זעה נישט אזא שטארקע סתירה אין די ריאליטי, וויאזוי איז געווארן בכלל די זאך אז מ’זאגט א פלפול? סתם וואס ס’איז געווען תלמידי חכמים, און זיי האבן געווען בארד. ער האט גארנישט געזאגט, און נאך ביי ליל הסדר איז שוין צו שפעט צו זאגן הלכות פסח, סתם הלכה למעשה.
עקזעקטלי, ס’מיינט נישט סתם רעדן, נישט צו רעכענען ביי קורבן פסח, ס’זאל מען אמורא… ניין, ס’מיינט סתם די הלכה למעשה. אזוי ווי די משנה, וואטעווער די משנה איז עוסק, פסוקים און די… אזוי ווי איך פארשטיי, איך טראכט, איך דארף קוקן נאך פלעצער… אה, איך האב דא א מדרש, יא צדיק, קוק אין דעם מדרש. איך האב דא א מדרש, דו קענסט מיין מדרש? דאס איז מיין ראיה. מיין מדרש פון איינעם פון די תנאים, ניין ניין צדיק, ניין, שטייט אזוי, יא?
די גמרא אין סנהדרין: הקורא פסוק בבית המשתאות
וואס טוט מען ווען… וויאזוי איז דאס די… יא, אמרו לו, ס’איז א גמרא אין סנהדרין. יא, מ’זאל נישט סתם נוצן די תורה פאר א קנא, פאר משתאות. וואס טוט מען ווען מ’מאכט א משתה? יא? אמרו לו, האט דער אייבערשטער געזאגט, די תורה קאמפלעינט אז די אידן נוצן עס, וואס זאל ער זיי טון? זיי דארפן דאך עפעס טון! האט ער געזאגט אזוי, וואס האט ער געזאגט? נעמען איין פסוק משיר השירים און עס זינגען, זאל ער טאקע לערנען. ניין, וואס זאגט ער? וואס זאגט ער? נו, אם, אם…
אם בעל מקרא הוא יעסוק בתורה נביאים וכתובים, אם בעל משנה הוא יעסוק במשנה הלכות ואגדות, אם בעל תלמוד הוא יעסוק בהלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת, חג בחג.
סאו קומט אויס אז ס’ווענדט זיך, אויב ער איז א בעל מקרא איז ער עוסק אין מקרא. אבער וואס הייסט עוסק אין מקרא?
ניין, נישט שירה שירים. זיי רעדן פון איינער וואס מאכט א משתה, ער זינגט א פסוק וואס איז נישט אויסגעבעט אין תורה. ער ברענגט א פסוק, איך גלייב איך נישט.
“הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו”. וואס מיינט דאס? ווען דו זינגסט יעצט עפעס פון פסח, דו זינגסט עפעס מענינא, דו זינגסט בלא זמנו. וואס מיינט דאס? דאס האט זיי צאמגעברענגט אהער אין פסח. ניין, ווייל ס’שטייט בלא זמנו. “הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו”. ווען דו זינגסט, דו ביסט מכבד דעם עולם מיט א פסוק, זינגסטו א פסוק וואס איז מענינא של חג. זייער גוט. יא, ווייל דער המשך איז “הקורא פסוק בזמנו”. וואס מיינט דאס? מיר מאכן קידוש, זאגן מיר דאך א פסוק בזמנו. דאס איז דאך די קיום. אה, דארט איז א קידוש של פסח. וואס איז א קידוש של פסח? א משתה? וואס איז די הגדרה פון פסח? איז נישט א משתה? וואס אויף דעם, ס’איז א משתה, יא, מ’נעמט א כוס, מ’זאגט אויף דעם פסוקים מיט “ארמי אובד אבי”, וואטעווער איט איז. דאס איז א פסוק בזמנו. אבער וואס איז איינער ווייסט נישט, זינגט ער וואס? זינגט ער חוקים מן התורה. דאס איז די נעקסטע שטיקל, “כל הקורא פסוק בזמנו”. דאס איז די גמרא אין די סוגיא. אפשר די אנדערע שטיקלעך וואס איך האב געברענגט אויך, אבער איך מיין אז דאס איז די…
פארשטאנד פון די דריי לעוועלס
סאו לכאורה, אין בעלי תלמוד אין מיין, די בעלי תלמוד דא זענען נישט אזוי גוט אין מקרא. פארוואס? ווייל ער זאגט דאך “הלומד תורה מפי אחד”. דעמאלטס קען ער טון אזוי ווי די פריערדיגע. לכאורה, דעמאלטס קען ער מאכן די… דער בעל תלמוד האט נישט געקענט, ער האט נישט געוואוסט די אלע מדרשים אויף דעם סדר. איך האב נישט געמיינט קיינמאל, איך האב אלעמאל געמיינט אז ס’איז לעוועלס. איך האב אלעמאל געמיינט אז ס’איז לעוועלס, אז דו ווילסט זיין א בעל תלמוד. אדרבה, איך האב געוואלט טרעפן די ראיה.
ר’ אליעזר און ר’ אלעזר און ר’ אלעזר בן עזריה און ר’ טרפון זענען געווען לכאורה הלכה’דיגע, נישט אזוי אסאך… ר’ עקיבא איז געווען א יונגער. ר’ עקיבא, מלך, וואס איז א גוטע… העלאו?
אום, סאו וואס זעסטו דא? אז דו ווילסט לערנען, וואס זאל ער לערנען? נישט פון בעלי תלמוד? ניין, איך האב געוואלט מאכן מיין פשט און טרעפן א ראיה אז רבן גמליאל איז געווען א תלמודיסט, און נאכדעם זאגן אז ר’ עקיבא איז נישט תלמוד. אן בעלי, וואס שטייט דא? וואס איז די לשון? אן בעלי משנה. אן בעלי, נאכאמאל, מקראות, לא יפסיק. משנה, שטייט אזוי, “יעסוק במשנה הלכות ואגדות”. די בעלי תלמוד איז הלכות פסח בפסח. דאס הייסט, ער איז סתם עובר טייטש. איך האב געברענגט די פסוק, איך ווייס שוין איבער די טייטש. בעלי מקרא איז איינער וואס איז עוסק אין מקרא, פארשטיי איך. בעלי משנה אינקלודט שוין הלכות ואגדות. לכאורה משנה מיינט מענטשן וואס קענען נישט הלכות עמוק זיין, זיי קענען נאר פארליינען, זיי קענען זאגן א משנה, א הלכה, אן אגדה אויך. ס’שטייט אין מדרש, ר’ אמי ור’ אסי זה שעוסק. נאכדעם בעל תלמוד מיינט איינער וואס איז מחדש. און דעמאלטס…
אקעי, אבער נאר זאגן וואס ס’שטייט. ס’גייט זיך ענדיגן אין אפאר מינוט. ווי לאנג איז די גאנצע שיעור שוין מאסט? איך מיין, צוויי שעה?
די מעשה פון בני ברק און די שאלה פון בעלי תלמוד
סאו די זאך איז, רבן גמליאל איז געווען די רבי פון די אנדערע, ר’ אליעזר, ר’ עקיבא, ר’ יהושע? זיי זענען געווען תלמידים פון רבן יוחנן בן זכאי. ניין, דא שטייט אן אנדערע מעשה פון רבן גמליאל… וויאזוי הייסט עס? וואס איז די מעשה פון די הגהות מיימוניות? ס’שטייט נישט ווער נאך, רייט? רבן גמליאל וחכמים.
און מ’דארף טראכטן, ר’ עקיבא האט עוסק געווען אין קבלה, איז ער דאך געווען די רבי פון קבלה. אבער ר’ אליעזר, ר’ יהושע, ר’ טרפון, ר’ אלעזר בן עזריה, זיי זענען לכאורה בעלי הלכה. סאו, קיצור, ס’שטימט נישט מיט די מאמר פון “אין בעלי מקרא יוצאין”. קען זיין אז יעצט רעדט מען שוין לאו דווקא פון די דריי, לאו דווקא פון די דריי. וואס שטימט עס נישט? ווייל אז אברהם איז עוסק געווען אין סיפור יציאת מצרים, איז ער נישט עוסק געווען אין קיין תלמוד.
דיסקוסיע: וואס מיינט “להרבות בסיפור”?
ביי די וועי, אגעין, דיס האול דיוק איז אנלי עקארדינג טו יו, דעט יו דיסיידעד דעט דעטס די דיפערענס. אפשר מיינט עס די זעלבע זאך גאר. ס’קען זיין אז אברהם אבינו האט יא געוואוסט סיפור יציאת מצרים. ס’איז דאך א ספק הכל, לכאורה הכל מודים. מ’קען נישט זאגן אז אברהם אבינו האט נישט געוואוסט די הלכות פון פסח. אז אברהם אבינו קומט אריין אין די סיפור יציאת מצרים, די שאלה איז וואס ער האט געטון. ער האט געטון, לכאורה דארף מען פארשטיין פארוואס איז די הלכה אזוי און אזוי, און ער האט אריינגעגאנגען אין חמשים שערי יציאת מצרים. און דער רמב”ם זאגט, אבער ביז דער רמב”ם האט געזאגט האט מען עס נישט געוואוסט.
אבער להרבות קען מיינען לערנען הלכות. דער רמב”ם איז דער וואס האט מחליט געווען אז פארציילן מיינט ליטעראלי פארציילן. דאס איז דער רמב”ם’ס חידוש. איך ווייס נישט צו דער רמב”ם’ס חידוש איז א פשט, אבער ס’איז נישט אזוי… אבער מען זאגט אזוי ווי איך זאג, אז יעדער איינער זאל זיך קענען די פרשה, מען זאל זיך קענען די ענינים של יום, מ’דארף נישט דווקא פארציילן די מעשה. אויב מ’דארף יא פארציילן די מעשה, דעמאלטס האב איך שוין די גאנצע קשיא.
איך האב א קשיא מנא ביה, ווייל אמר להם רבי אלעזר בן עזריה איז דאך נישט א חלק פון די סיפור, דאס איז דאך א פלפול, דאס איז דאך געווען מער א תלמידישע זאך.
אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, דאס איז די דיסקאשן וואס זיי האבן געהאט. ער ברענגט אראפ איין שטיקל פון דאס וואס זיי האבן געשמועסט כל הלילה.
ניין, זיכער, דאס זאג איך דיר אז ס’איז נישט די גאנצע…
אבער רבי אלעזר בן עזריה איז א תגובה צו די הגעת בן קריאת שמע של שחרית?
ניין, ניין, ניין. דאס וואס דו זאגסט אז לספר מיינט נישט זאגן הלכות, דאס איז נישט מוכרח, ס’קען זיין אז ס’מיינט לספר צו שמועסן. ער זאגט עס אויך נישט באופן אז ער איז נישט קיין מחלוקת. איך מיין אז דאס וואס ער וויל ברענגען בעיקר איז… גארנישט, הא? וואס וויל ער ברענגען דערפון? גארנישט. ער ברענגט א תוספת, א וויכטיגע תוספת. אפשר וויל ער ברענגען פון דעם אז מ’דארף זיין אויף א גאנצע נאכט? ס’שטייט נישט גערעדט אין ביידע פון דעם. איך ווייס נישט. אקעי.
ס’איז געווען א מעשה, יא. אמר להם רבי אלעזר בן עזריה… ניין, ניין, ס’איז געווען די מעשה מיט רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, רבי טרפון. דו ווייסט וואס איז די מקור פון דעם אז מ’קען מערב זיין? ניין? אקעי. עניוועיס.
לכאורה די ענין פון מערב זיין… און מרובה זיין אז נאר אויף ליל הסדר. ער זאגט אז די משנה רעכנט אויס צווישן אייזלגורן און שענער, ווייל שענער איז נישט קיין כשר. וכנער, ווייל שענער שטייט אין די ספר המקנה.
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בבני ברק
המעשה אין בני ברק – פשט און חקירות
Speaker 1:
דו האסט נישט אזוי ווי, ס’איז נישט פון די “כל הגורם שאלה עם שיעור”. די משנה רעכנט נישט אויס “כל הגורם שאלה עם שיעור”. ס’איז נישט קיין קשיא. ס’איז נישט קיין קשיא.
אקעי, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון. די גרופע פון תלמידי חכמים, רבי אליעזר הגדול, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, און רבי טרפון, וואס זענען געזעסן אין בני ברק.
ווער איז געווען דער בעל הבית אין בני ברק?
ווער פון די חכמים האט געוואוינט אין בני ברק? ווער איז געווען די האוסט? כאילו, מ’דארף אביסל קוקן אין די מפרשים וואס ברענגען די אינפארמאציע. סתם קען מען געוואויר ווערן ווער ביי וועמען זיי זענען געווען. אבער דא שטייט אז זיי זענען געווען בבית דין, און דא שטייט נישט קיין נאמען ביי וועמען זיי זענען געווען.
זיי זענען געווען אין בני ברק ביי איינעם. ווער איז געווען דער בעל הבית? פארוואס זאגט מען נישט צו ס’איז געווען טרפון’ס הויז?
Speaker 2:
אפשר זאגן זיי.
Speaker 1:
איך ברענג נישט קיין מפרשים מיט נקודות וואס זאגן אלע זאכן וואס מ’דארף וויסן. איך ווייס נישט, נעם דאס אדער יענץ אדער יענץ, און קוק אויב ער ברענגט.
Speaker 2:
דאס איז נישט גוט.
Speaker 1:
ניין, אבער דאס, ער ברענגט נישט גארנישט. ס’איז אינטערעסאנט. די “אנציקלופדיה הלכתית רפואית”, איך ווייס נישט ווער ס’האט דאס געמאכט, אבער ס’איז אויסגעשטעלט שיין. ס’איז גוט יעצט נאר אז איך האב געמיינט אז ס’איז בעסער. יא. אבער דער מענטש וואס דו האסט מיר געברענגט, ער ברענגט נישט וועגן די מעשה.
וואס האבן זיי געלערנט – הלכות, סיפור, אדער סודות?
Speaker 2:
אה, זעסט, איך האב געוואוסט אז ס’קומט פון דא.
Speaker 1:
זאגט ער, די מכילתא זאגט, “לא שהיו חבורה של חכמים דוקא עוסקים בהלכות פסח, אלא שאין לומדין אלא עדות”. מ’לערנט זיך ארויס, דאס איז מיין ראיה. די גאנצע שטיקל “אפילו כולנו” איז געבויט אויף… די שאלה פון פרשת בראשית חנה, ווייל דארט איז עוסק די ענין. איך וויל נאר איך מאך פון דעם א חיוב, ווייל מ’דארף עד שתפנה שנתו. וואס איז די פשט פון די חיוב? איך ווייס נישט.
רבי אליעזר איז נאך געווען אין בית המקדש, רבי יהושע איז געווען… אוקעי.
Speaker 2:
נישט ווייל מ’דארף עס טון, רייט?
Speaker 1:
וואס יא?
Speaker 2:
נישט ווייל מ’דארף עס טון, רייט? מ’רעדט דאך פון די… בית המקדש מ”ה פסחים.
Speaker 1:
ער מיינט דא… און אויך ער צוטימט פארוואס ס’איז עד חצות. עגעין, עד חצות איז לויט… ניין! ניין! ווייל ער האלט אז דער גאנצער חיוב פון פסח איז נאר ביז חצות.
דאס איז אלעס. דער וואס האלט אז דער גאנצער חיוב איז נאר ביז חצות… אונז וואס אונז האלטן, דאס איז תלוי אין דער מחלוקת רבי עקיבא און רבי אלעזר בן עזריה צו דער חיוב איז ביז חצות אדער ביז אינדערפרי צו מיר קענען עסן מצה פון פסח. פסח איז אפשר זיכער דא אז די גזירה אויף מצה. דאס איז די שאלה, דאס איז די חידוש, אקעי. דאס איז די נקודה.
ס’שטייט אויך, ס’איז זייער קלאר אז די אפילו חכמים, ס’איז זייער אינטערעסאנט, ווייל דא שטייט טאקע מצוה עלינו לספר. אפשר לספר מיינט פשוט רעדן. און די נוסח פון חכמים, שטייט אלעמאל בקיום הלכות הפסח, נישט חכמים וואס ווייסן די מעשה, יעדער איינער ווייסט די מעשה. סא איך ווייס נישט, און די מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, איך ווייס נישט אויב ס’מיינט אז זיי האבן גערעדט די מעשיות. קען דאך זיין אזוי ווי דו זאגסט אויב לויט די רמב”ם’ס גירסא אז די אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, איז משמע על כל פנים אז זיי האבן געלערנט הלכות. יעדער לערנט וואס ער קען. אקעי, יא.
שוין, ער זאגט נישט ווער די היסטאריע פון דער רבי אלעזר מיט רבי יהושע.
Speaker 2:
ער דארף קוקן, אפשר דא רעדן זיי וועגן דעם. דו ווילסט וויסן?
Speaker 1:
איך ווייס נישט וואס ער זאל זאגן תורה לך, דו זאגסט תורה לך, ער זאל זאגן תורה לך.
Speaker 2:
ניין, אבער ער טרייט דאך יא צו ברענגען די עיקר… ניין?
Speaker 1:
ער ברענגט נישט די עיקר וואס די ראשונים זאגן.
די ראשונים זאגן נישט תורה, זיי זאגן פשט. רוב זאגן זיי פשט. אקעי, דא איז דא פארשידענע… לאמיר זען קוקן דא אין די אינטערנעט עס צו זען.
“אפילו כולנו חכמים” – די הוה אמינא אז חכמים זאלן זיין פטור
דיסקוסיע: וואס איז די הוה אמינא לויט דעם רמב”ם?
Speaker 2:
וואס איז די הוה אמינא? אויב אונז ווייסן אז סיפור יציאת מצרים איז ממש א מצוה, וואס זאל זיין די הוה אמינא אז חכמים זאלן זיין פטור?
Speaker 1:
גאנץ א גוטע די. אויב גייט מען נישט ווי די רמב”ם, פארשטייט מען די הגדה, אז ער ווייסט שוין אוודאי די מצות סיפור יציאת מצרים, אבער דאס איז דער וועג וויאזוי מען זאגט עס.
אויב סיפור יציאת מצרים איז נישט קיין מצוה דאורייתא, פארשטייט מען פארוואס זאל זיין א הוה אמינא אז חכמים היודעים את התורה האבן נישט די מצוה. זיי ווייסן שוין. ווייל די גאנצע ענין וואס די תורה זאגט מען זאל געדענקען יציאת מצרים, נישט אז ס’זאל זיין עפעס א מצוה אין סיפור. חכמים וואס ווייסן שוין, זיי זענען קיינער וואס האבן שוין געפראוועט פאר אסאך יארן, אפשר נישט. אויף דעם דארף די בעל הגדה זאגן. אבער לויט די רמב”ם’ס שיטה אז ס’איז א געהעריגע מצוה דאורייתא, וואס איז די הוה אמינא אז חכמים זאלן זיין פטור פון די מצוה? נכון. נכון.
זיי מוטשען זיך דא וועגן די צו צושטעלן די גירסא. על כל פנים, קיינער ברענגט נישט געהעריג.
דער תירוץ פון ר’ אברהם חדידה – “למען תזכור”
ווידער ר’ אברהם חדידה, ער האט א פשט, נישט קיין שלעכטע פשט. ער זאגט, אז וועגן דעם זאגט מען ווייטער ר’ אלעזר בן עזריה, אז ס’איז א חלק פון די ענין פון סיפור יציאת מצרים, “למען תזכור”. ווייל זכירת יציאת מצרים איז דאך זיכער אז מ’דארף געדענקען אפילו מ’האט שוין געדענקט נעכטן, דארף מען געדענקען נאכאמאל. אויב איז סיפור טייטש… די אלע חילוקים טרעפן אונז נישט געהעריג. די מהלך איז נישט געשליפן ווייל ווייל ווייל מ’האט געזאגט אז סיפור איז נאר איינמאל, מ’דארף עס זאגן פאר די קינדער. אקעי, דאן קען מען זאגן אז די תורה איז שוין. אבער אז מ’זעט די ווארט “זכירה”, זכירה מיינט דאך ווייטער. לויט ווי די רמב”ם האט אונז געלערנט, יא.
בקיצור, זיי האבן עוסק געווען במצות סיפור כל אותו הלילה. דאס איז דאך וואס דו זאגסט, וואס איז אינטערעסאנט, ווייל ס’איז א גאנצע נאכט, דארף עס דאך זיין ביז חצות, אקעי. אבער דער שו”ע זאגט דאס, און דאס איז זיכער א פלוגתא און א חומרא. ממילא מיינט עס אז די עיקר מצוה איז סיפור יציאת מצרים.
אקעי.
“עד שבאו תלמידיהם” – זמן קריאת שמע של שחרית
עד שבאו תלמידיהם און… דער פאנעוועזשער רב, ר’ יחזקאל לעווינשטיין, האט געזאגט אלע ווערטלעך וואס ער האט געברענגט, איך קען עס נישט פארשרייבן שנעל. יחזקאל לעווינשטיין איז דאך געווען א בעל מעשה מרכבה.
דיסקוסיע: האבן זיי געלערנט מעשה מרכבה?
Speaker 2:
זיי זענען עוסק געווען אין מעשה מרכבה.
Speaker 1:
יחזקאל לעווינשטיין זאגט אז מען קען זען אז זיי זענען עוסק געווען אין מעשה מרכבה, נאר זיי זענען עוסק געווען אין די פשטות פון די סיפור.
Speaker 2:
יא, אבער דאס איז סתם דיוקים, אביו. זיי זענען יא עוסק געווען אין מעשה מרכבה.
Speaker 1:
ס’פאלט דיר גארנישט נישט איין. איך פארשטיי נישט וואו דו רעדסט. ס’איז נישט געבויט אויף גארנישט. די פשטות פון די מקרא פון די בעלי הגדה איז אז מ’פארציילט סיפור יציאת מצרים, נישט קיין הלכות.
Speaker 2:
יאכלנו וישתה, יאכלנו וישתה.
Speaker 1:
איך בין נישט משוכנע. אזויווי דער מדרש זאגט, מ’קען לערנען הלכות, מ’קען לערנען אגדה, מ’קען לערנען סודות. איך זע נישט וואס איז די גרויסע חידוש.
“כל המרבה לספר” – וואס מיינט “מרבה”?
איך מיין גראדע אז די פשוט’ע טייטש, אזוי מיין איך האב איך מדייק געווען פון רמב”ם, אז די פשוט’ע טייטש פון “כל המרבה” איז אז ס’איז דא אסאך נוסחאות אין די הגדה. איינער האט א לענגערע הגדה, איינער האט א קורצע הגדה. זאגט מען אז מ’איז יוצא מיט אפאר סעקונדס. ווילסט זאגן א לענגערע נוסח? איז דא א לענגערע נוסח.
ער ברענגט דא פון די ערוגת הבושם, איך ווייס נישט ווער דאס איז, אז “כל המרבה לספר הרי זה משובח” מיינט צו זאגן, ס’איז נישט גענוג אז מ’זאגט איבער וואס מ’ווייסט שוין נאר מ’דארף מחדש זיין א דבר. אזויווי א בעל דרשן איז מחדש א דבר. פונקט פארקערט, “הרי זה משובח” איז נאר וואס דו ווייסט פאר זיכער וואס איז געשען. דו קענסט נישט זאגן קיין נייע זאכן.
אקעי, שוין, לאמיר גיין ווייטער.
זמן קריאת שמע של שחרית – ווען איז דאס?
בקיצור, די חידושים זענען אנגעקומען ביז אינדערפרי. די זמן קריאת שמע של שחרית, וואס איז ווען? ווען איז זמן קריאת שמע של שחרית? “קריאת הגבר” שטייט ביי רבינו אברהם בן הרמב”ם, דאכט זיך. דארט שטייט אבער נישט “באו תלמידיו”, און דא איז עפעס געקומען די תלמידים און געזאגט. שטייט נישט די תלמידים האבן געזאגט.
אקעי. זמן קריאת שמע של שחרית איז ביי די נץ החמה, ס’איז שפעטער ווי קריאת הגבר. ווייל לכאורה ותיקין עוגין נסן אין נץ החמה, רייט? יא. ס’קומט אן די זמן צו באלד די נץ החמה, לכאורה.
איז מען מחויב צו בלייבן אויף כל הלילה?
די זאך אז מ’דארף א גאנצע נאכט, דאס איז עפעס… ס’שטייט אז מ’איז מחויב? פשוט דארף מען זאל טיילן א מנהג. וואו שטייט אז מ’איז מחויב? “כל הלילה”, “כל הלילה” מיינט ווי לאנג? א גאנצע נאכט? אבער ווער זאגט אז מ’דארף זיין אויף א גאנצע נאכט? פארוואס איז נישט אין שולחן ערוך געזאגט אז מ’דארף זיין אויף א גאנצע נאכט? פון וואו איז דאס גענומען?
Speaker 2:
דו ווילסט עפעס זאגן?
Speaker 1:
ס’שטייט נישט אין שולחן ערוך. ס’שטייט נישט אז מ’דארף זיין אויף א גאנצע נאכט. יא, איך האב געטראכט פון נישט אהין. אז ס’שטייט נישט אין שולחן ערוך.
סדר פון די חכמים – פארוואס קומט רבי עקיבא צום סוף?
די תולדות יעקב יוסף פרעגט, רבי עקיבא איז געווען דער גדול הדור, און אזוי ווי אסאך מאל נאר גאר פערט, רבי עקיבא איז געווען א חבר. רעכנט מען דארט אויס קודם “מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע… רבי אלעזר בן עזריה… רבי עקיבא…”, רבי עקיבא קומט צום סוף. רבי עקיבא איז דאך געווען גרעסער ווי די אלע אנדערע, ווי ס’שטייט אין תוספות. ווייל רבי אליעזר בן עזריה איז געווען א בעל מיוחס, “עשירי לעזרא”, און ער איז געווען אן עשיר, אזוי זאגט תוספות. אבער די קשיא איז נאר האלט, פארוואס רעכנט ער אויס רבי יהושע און רבי אליעזר?
ער זאגט נישט פון וואו קומט די זאך אז מ’דארף זיין אויף א גאנצע נאכט, און דארט איז דאס עפעס דאך נאר א מעשה. ביי די וועי, די מעשה מיט ר’ אליעזר… מ’זעט אז דער כלל איז אז ס’איז דא איינער וואס האט א שיעור למעלה. וואס איז די פראבלעם? וואס איז די מקור פון בלייבן אויף א גאנצע נאכט?
סיפור יציאת מצרים כל הלילה – די מעשה פון בני ברק און זכירת יציאת מצרים בלילות
די מעשה פון רבי אלעזר בן עזריה אין בני ברק
וויאזוי ווערט מען? מ’זעט אז רבי אלעזר בן עזריה… ער גיבט נישט גארנישט. פארוואס ווייסטו יעצט? ס’איז רבי אלעזר בן עזריה. מ’זעט אז רבי אלעזר בן עזריה איז געווען מיט זיינע קינדער, תלמידים הנקראים בנים, אין א פלאץ וואס הייסט ברק. וואו איז ער געווען? ער האט געזאגט עפעס א מאמר תורה? ניין, ער האט געבענטשט.
פארוואס? לאז זייך האבן מיט תורה. תורה איז מיר אינטערעסאנט. די קיצור המעשה איז אזוי, אז דא די תוספתא זאגט, אה, די לשון התוספתא “חייב אדם”. אזוי ברענגט ער? ער ברענגט נישט די לשון אזוי? דער רב, די הגהות מיימוניות האט עס נישט געברענגט אזוי? “תניא בתוספתא חייב אדם”? יא, אבער וואס זאגט ער? “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”. וואו זעט איר אז דאס איז א גאנצע נאכט?
מחלוקת גירסאות אין דער תוספתא
ניין, דאס ווענדט זיך אין די גירסא. ניין, אבער זיי ברענגען אז “חייב אדם כל הלילה”. אפילו בניו ובני ביתו. ס’שטייט נישט געהעריג די גירסא ביי מיר. שטעלט זיך א פראגע, צו איז די חיוב א גאנצע נאכט, אדער די חיוב… ניין, ניין, ניין. בכלל, בכלל, פארוואס זאל מען זיין מחויב א גאנצע נאכט אויף דעם? וואס איז די חיוב דאס? וואו האבן מיר געהערט אזא זאך אז מ’דארף טון א גאנצע נאכט? איך פארשטיי נישט.
דער רבנו יונה ברענגט די תוספתא, ער זאגט נישט “חייב” א גאנצע נאכט. ער זאגט אז מ’איז חייב לעסוק אפילו בניו ובני ביתו. רבנו יונה ברענגט די מעשה אז זיי האבן געטון א גאנצע נאכט, אבער ער זאגט נישט “חייב” א גאנצע נאכט. די אנדערע מענטשן זע איך לייגן צו, די… זיי זענען גורס אדער האבן אזוי פארשטאנען אז די תוספתא זאגט אז מ’איז מחויב צו זיין אויף א גאנצע נאכט. דאס איז די מקור דאך, אזוי זאגט רבנו יונה, ער זאגט אז מ’דארף א גאנצע נאכט, “ולא נרדמו”. אינטערעסאנט.
דער רמב”ם זאגט בכלל נישט. ניין, ער זאגט נישט אז “כל המרבה” איז זייער גוט. ער זאגט נישט אז מ’דארף נישט גיין שלאפן.
דער מהר”ל’ס קשיא: וויאזוי מצער זיין אויף יום טוב?
דער מהר”ל באדערט א קשיא, וויאזוי האבן זיי זיך געמעגט מצער זיין? ס’איז דאך יום טוב, מ’גייט זיך מצער זיין און זיך האלטן וואך? ס’איז זייער פאני. מ’זאל זאגן אז ס’איז דא א דין אז מ’זאל זיין וואך. אזוי שטייט, ס’שטייט “כל הלילה”. אין אונזער נוסח הספר שטייט “כל הלילה”. ס’איז דא וואס ברענגען דעם גרסא. אינטערעסאנט.
וואס זאגט דער הייליגער ראבי”ה? א גרויסער בעל מוסר איז ער. איך זע נישט אז ס’שטייט “כל הלילה”. “כן הוא ויש נוהגין בשאר ראשונים”. די וואס זאגן ביז חצות זאגן זיי דאס. איינער נירלי. ס’מאכט נישט קיין סענס אז ס’זאל זיין א חיוב. זיי ברענגען די ראש און די… ס’איז זייער פאני.
דער ראש’ס פירוש: “כל הלילה” מיינט ביז מ’שלאפט איין
סאו די זעפטע, אגב, ס’איז דא א גרסא, ס’איז געווען ראשונים וואס די גרסא איז געווען “כל הלילה”. איז געקומען דער ראש און ער האט געזאגט, “כל הלילה” מיינט ביז מ’שלאפט איין. העלא? מיינט ביז מ’שלאפט איין. האסט אמאל געהערט אזא זאך? מחלוקת אונז פון אונז.
וואס זאל זיין אזא חיוב א גאנצע נאכט? דאך שטייט “ויש לעיין למה אין נוהגין כן”. אבער אדרבה, די “כל הלילה” איז פארקערט. אז די זמן איז, אז אויב מ’האט נישט אנגעקומען צו מאכן סיפור יציאת מצרים בשעת’ן סדר, קען מען ביז צופרי צולייגן. דאס איז דאך פשוט, אזוי ווי יעדע מצוה. כל דבר הנעשה בלילה, שטייט א משנה אין מגילה.
ניין, ס’איז דאך דא די הלכות אז מ’דארף עס זיין על מצות ומרורים, שונים עליו, זאגט דער רמ”א. אבער ס’איז נישט דא אזא חיוב. אפשר יא. דער חיוב איז ביינאכט. אבער קען מען עס נישט געבן די גאנצע צייט? מ’דארף רעדן פון סיפור יציאת מצרים. א גאנצע נאכט איז די מצוה.
די מעשה איז נישט קיין ראיה פאר א חיוב
ניין, אבער ער ברענגט אבער די מעשה. די מעשה איז יא אז זיי זענען געווען א גאנצע נאכט, אבער די מעשה איז אז ס’איז א חיוב? ס’איז נישט אז איינמאל געשען ווערט א חיוב. ס’איז נישט אז אויב ס’איז געווען יעדע יאר א חיוב אז ס’איז געווען אזא מעשה, רייט? קען דאך נישט זיין. די מעשה ווייזט אז ס’איז געווען א ספעציעלע זאך. ס’איז געווען צוויי מאל, איינמאל מיט רבי אלעזר בן עזריה און איינמאל מיט רבי אליעזר. צוויי מאל געשען. ס’איז שוואך.
אפשר פארקערט, אפשר פון דעם עס איז דא צוויי מעשיות. ווייל זעט מען אז דער הערן האט זיך אזוי געפירט. יא, לכאורה.
דער עיקר פון די מעשה: “עד שבאו תלמידיהם”
דער ספעשילטי פון דער מעשיות איז, לכאורה, מען זעט דא אזוי מען זענען געווען אזוי אריינגעטון אין דעם עד שיבואו תלמידיהם. איך האב נישט אויגעזיכט די הוצר צו זיין דער מצווה אין עד שיבואו תלמידיהם. נאכאמאל… איך געווען דארפן אז זייער מעשיות זענען געקומען. איי דארנט נאו, איי דארנט נאו. ס’שטייט נישט נמשכו ביציאת מצרים. מען דארף מדייק זיין, ס’שטייט נישט.
עמאלט וואס שטייט? אויב עס טארפט נישט. אויך דער גרויסער געבער, ר’ פסארט, ביז עפעס האט עס געסטארפט. אז פון זייער זייט האבן זיי געקענט… לכאורה, אויב וויל מען זאגן אז עס טארפט א מעשה וואס זענען פארציילט בשבחן של חכמים איז, אז מען האט ניטאמאל איינגעגרימבעלט. ס’האט געפערט, עפעס א אהינל, אדער א תלמיד זאל זיי ווייל אויפוועקן. זיי האבן געווען אריינגעטונג. ס’איז א ענין און די אלס סיפור, מען זענען די גמרא באציילט. ס’איז פער שבחן של חכמים, ווי שטארק זיי זענען געווען אריינגעטורענט.
אבער עס זענען שטייט נישט, מען קען אזוי לערנען. ס’איז עס געווען עפעס וואס עס האט זיי געשטערט. ס’איז נישט געווען אז זיי האבן געזעהן, אה, מורח א שענשו… ס’איז די ארייט שבוי די צווייטע מאל, די ערשטע נישט. איידע קרויסע געבער, איז כפשוטה. ביז אינדערפרי, עס זענען געגאנגען אינדער פריער און דאווענען. ניין, ס’איז מיינט נישט דאס. ס’איז מיינט פשוט’ איז מיין. ס’איז מיינט נישט טיילס.
דער צווייטער מיינט, ס’א 400 שבוער, עס איז מש tryna. תרביuição, איז די משומותי אז זיי האבן אינעם פארטירן אז זיי האבן נישט געכאפט די לעסן געווארן אינדערפרי. ס’איז אויך כעדעי, ס’קען מען לערנען אז ס’איז פשוט!!!! דע מיל קען די בישנה’דיש’ס אינדערפרי! אבער די גרויסע געהויגן, גלייב איך נישט אז ס’איז מיינט די רע byly’סט מ’איז אזא? נאר גלייב איך נישט אז ס’איז אויך ער מיינט אז… זיי האבן געהערט פשוט. דו מיינט, פשוט ביז אינדערפרי. דו קענסט אויך אזוי לערנען ווילסט. איך ווייס נישט. איך הער.
משכי שמעתתא – מ’קען זיך פארטון אין לערנען
סאו וואס זאל מען לערנען? מען זאל זיך אריינגעטון. יעדע זאך שטייט אזוי משכי שמעתתא. ניין, סאווי א כלל אינדער גמרא, אז מ’לערנען קען מען זיך פארטון. פארגעסט וואס איז אייגסט איז. א נארמאלע זאך. ניין, יא. עס זעט נישט צו דיך אסאך מאל. עס זעט דאס מדיקת חמוך שטייט. אה, זייער גוט. דא מיין משכי שמעתתא. זייער גוט.
אויף די נעקסטע נאכט, דארף מען לערנען א גאנצע נאכט. אויף פאר דעם דאס דארף מען משכי שמעתתא. דא מיין משכי שמעתתא. עס איז שפעט, יא? איך האב א צוגעפענען דענער שלשים יום קודם החג. עס טאל זאגן, וואס מען מענט נאר אז עס זאל א דינג קדימה, אויב איינער קענען פרעגן. יא. אבער אסאך זאגן, וואס עס זאל נען, מען זאל לערנען די הילכסטע חג. באזאגט זיי נאך צו קיין א גאנצע נאכט. אויב מען האט שוין געלערנט פון פאפירן, לערנט מען עס סתם אזוי.
דיגרעסיע: שאגת אריות און מחותנים
איך האב נישט געהערט קיין שאגת אריות מיט קיין מחותנים דעמאלטס צו מאכן פאפירן. דו ווייסט, דו ווייסט אז ס’איז געווען א שאגת אריה פון יענע צייט, דו ווייסט? א שאגת אריה פון רבי גמליאל, איך מיין. ס’קען נישט זיין?
א נאכט איז נישט צו לאנג
א נאכט איז נישט צו לאנג, ביי די וועי. דו ווייסט אז א נאכט איז נישט צו לאנג? מענטשן מיינען “א גאנצע נאכט”. א גאנצע נאכט איז אפאר שעה, קום אהער. ס’זעט אייביג אויס לענגער ווי ס’איז, ווייל ווען מ’איז מיד פארלירט מען די תחושה פון צייט, איז עס קלאר קורצער. ניין, אמת’דיג, ווען א מענטש זיצט אויף איין פלאץ זעקס שעה בייטאג און ער לערנט, פילט ער נישט מורא’דיג לאנג. ווען ער טוט עס פון צוועלף אזייגער ביז זעקס אזייגער בייטאג, ס’סאונדס ווי ס’איז פאר אייביג. פארוואס? ווייל דו ביסט מיד. אקעי, דו ביסט מיד. און ניין, ס’איז… כל הלילה כולו.
און וואס איז די טובה וואס טוט מען? בקיצור, איך פארשטיי נישט וויאזוי מענטשן האבן מחליט געווען צו זיין אויף א גאנצע נאכט. ס’איז עפעס א שטות, ס’איז א חיוב. ס’איז עפעס מער ווי ס’האט זיך געמאכט. ס’איז נישט קיין ענין לויט די שיעור. מצד אחד איז איינער שואל למטה, מצד שני, איך מיין אז איינער האט געפרעגט א שאלה למטה פונקטליך אפשר צו מ’איז מחויב בגניזה אויף אזעלכע שיעורים, אזעלכע זאכן. אבער… אקעי, נעקסט.
“אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” – זכירת יציאת מצרים בלילות
וואס האט רבי אלעזר בן עזריה דא געזאגט, און ווי קומט דאס דא אריין? אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”. אהא. עד שדרשה בן זומא, “שנאמר, ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’. ‘ימי חייך’ – הימים, ‘כל ימי חייך’ – להביא את הלילות”.
דאס הייסט, רבי אלעזר בן עזריה האט געזאגט אז בייטאג איז זיכער א מצוה צו דערמאנען יציאת מצרים. ס’מיינט נישט סיפור יציאת מצרים, ס’מיינט עפעס אן ענין פון זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום, אן אנדערע מצוה. איי, צו דערמאנען די מצוה? אין הלכות קריאת שמע ברענגט דער רמב”ם אז ס’איז א מצוה בפני עצמה.
אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, “הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’. ‘ימי חייך’ – הימים, ‘כל ימי חייך’ – להביא את הלילות. וחכמים אומרים: ‘ימי חייך’ – העולם הזה, ‘כל ימי חייך’ – להביא לימות המשיח”.
דיסקוסיע: דער קשר צו די מעשה פון בני ברק
ביי זיי האבן זיי געהאלטן אז ס’איז נישטא קיין מצוה ביינאכט.
\- עקזעקטלי, ווייל ביי קריאת שמע רעדט מען פון עפעס אנדערש. איז וואס דעמאלטס האבן זיי געטון? איז וואס זיי האבן געטון די איין נאכט, די איין נאכט פון פסח האבן זיי יא געטון. ווען מ’וואלט געטון יעדע נאכט, וואלט מען נישט…
\- ניין, מ’דארף נישט עפעס מקשר זיין. וואס איז די קשר צווישן דעם און דאס אז זיי זענען אויפגעווען א גאנצע נאכט און געלערנט?
\- ס’האט נישט קיין שייכות?
\- איך ווייס נישט. “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” – רעדט אויס א המשך פון די מעשה.
\- אה, די הגדה האט געמאכט כלי א המשך. איך מיין נישט אז ס’איז טאקע שוין די הגדה דערציילט אז ס’מאכט עס כדי א המשך.
\- די הגדה איז אגדות, יא. די הגדה איז אגדות, און אונזערע הגדות שטייט נישט “אמר להם”.
\- ניין.
\- סתם, אזויווי מ’דערמאנט רבי אלעזר בן עזריה, דערמאנט מען עפעס פון סיפור יציאת מצרים.
\- אבוויעסלי, אבוויעסלי, יא. ניין. עקזעקטלי, יא.
\- אה, עקזעקטלי. איך ווייס נישט. ס’קען זיין, איך טרעכט אז ס’קען זיין אז ס’איז בכלל נישט קיין הכרח. מ’דארף געדענקען אז דאס איז דא א… אה, האב איך פריער געזאגט, “כל המרבה לספר הרי זה משובח”.
\- און וואס?
\- “כל המרבה לספר הרי זה משובח”.
\- זייער גוט. אבער יעצט רעדט מען פון א חיוב אזוי.
דאס איז א משנה אין ברכות
דאס איז א משנה אין ברכות. רבותי, לאמיר זיין “ריעל”. ס’איז א משנה אין ברכות.
\- יא, אמת? ס’איז א משנה אין ברכות? זייער גוט.
\- און די משנה רעדט זיך פון… פון זאגן פרשת…
\- אמת ויציב.
\- אמת ויציב? די משנה רעדט פון דעם ענין וואס מ’ליינט דריי פרשיות קריאת שמע ביינאכט. “ויאמר”.
\- אזוי, דאס איז די משנה. אמת?
\- ס’איז דא א שאלה אויף ציצית, ווייל ציצית איז מען נישט מחוייב בעצם ביינאכט.
\- מ’ליינט עס נישט וועגן ציצית.
\- דאס איז א גוטע. די משנה זאגט “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. דאס איז די לשון פון די משנה. דאס איז די פשט. און דאס זאגט “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. זאגט די משנה פון רבי אלעזר בן עזריה. דאס איז די משנה. לא פחות ולא יותר.
וואס רעדט זיך די משנה פון? די הגדה האט אריינגעשטעלט דא א משנה ווייל ס’קאנעקט זיך, אבער לכאורה איז עס נישט אמת’דיג פון די הגדה. מ’מיינט? און דער רמב”ם לערנט אז ס’איז נישט רמב”ם.
זכרת יציאת מצרים בלילות – די משנה פון רבי אלעזר בן עזריה און דער רמב”ם’ס שיטה
די משנה “מזכירין יציאת מצרים בלילות”
Speaker 1: דאס איז א גוטע ראיה.
די משנה זאגט “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. דארט שטייט לכאורה נישט די משנה רעדט וועגן די פרשה. דאס איז וואס “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. די משנה פון רבי אלעזר בן עזריה. דאס איז וואס די משנה זאגט. לא פחות ולא יותר.
וואס רעדט זיך די משנה פון? די הגדה האט אריינגעשטעלט דא א משנה ווייל ס’קאנעקט זיך, אבער לכאורה איז עס נישט אמת’דיג פון די הגדה, רייט?
דער רמב”ם’ס שיטה: פרשת ציצית ביינאכט איז וועגן יציאת מצרים, נישט וועגן ציצית
און דער רמב”ם לערנט אז יציאת מצרים איז נישט וועגן ציצית. פארוואס נישט? ווייל ער זאגט ווייל ציצית איז דאך נישט בלילה, ווייל ס’שטייט “וראיתם אותו”. אבער וויבאלד מ’וויל ברענגען יציאת מצרים, זאגט מען עס יא.
אבער ס’איז זייער אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל אויב ציצית איז כדי צו ברענגען יציאת מצרים, און מ’דארף נישט גיין ציצית ביינאכט, האסטו דא א נייע בעיה אז די מצוה איז נישט בלילה.
Speaker 2: ניין, ניין, מ’ברענגט פשוט א קליינע… ס’איז דא אפאר ריזענס פארוואס מ’זאגט די פרשה. איינע פון די ריזענס…
Speaker 1: ניין, ניין, אבער מ’ליינט עס נישט וועגן די מצוות ציצית. די כלל איז אז מ’ליינט עס נישט וועגן מצוות ציצית. מ’ליינט עס וועגן יציאת מצרים. וועגן כמה אנדערע ריזענס.
אבער דאס איז איינע פון די סיבות פארוואס מ’זאגט די פרשה מיט ציצית, איז ווייל ס’שטייט דארט “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”, און דאס איז אלעס.
לכאורה זאגט מען עס נישט ביינאכט, אבער מ’זאגט עס יא ביינאכט, ווייל מ’האט געגעבן א מחלוקת. רבי אלעזר בן עזריה האט געזאגט אז ס’איז דא א רמז אז מ’זאל ליינען קריאת שמע און מ’זאל זאגן יציאת מצרים ביינאכט, ביז ס’איז געקומען בן זומא.
הלכות קומען נישט פון פסוקים – א וויכטיגער יסוד
דא זעט מען, ביי די וועי, דא זעט מען די זאך אז יא, אז פשט איז נישט אז די הלכות קומען פון די פסוקים, רייט? אז די הלכות קומען פון וויאזוי מ’איז מדרש די פסוקים. ניין, אז זיי קומען נישט פון וויאזוי מ’איז מדרש די פסוקים.
ווייל די משנה האט שוין פריער געזאגט, די משנה האט שוין פריער געזאגט אז מ’ליינט יציאת מצרים בלילה, רייט? פארשטייסט?
Speaker 2: איך האב נישט געהערט עגזעקטלי, אדער טייטשן לא זכיתי לא נצחתי, איך האב נישט געקענט ברענגען א פרוף, איך האב געהאלטן אזוי אן דעם אויכעט.
Speaker 1: פסוקים ברענגט מען פאר איינע פון צוויי ריזענס.
Speaker 2: דער רמב”ם זאגט די טייטשן עבויס אנדערשט.
Speaker 1: זיי א גוט, ווייל די ווי די זאגסט האסט אזוי גוט, ווייל דער רמב”ם זאגט מצוה… ווי זאגט דער רמב”ם… מ’נאכט זאגן ביום ובלילה… שטימען?
Speaker 2: די רעדסט פון וואס?
Speaker 1: ווען ר’ אלעזר בן עזריה האט געמאכט די חיוב נאך פאר ער האט געטראפן די דרש, פשעט אלע מעשה האט עס נישט ממש ארויסגעלערנט.
Speaker 2: עגזעקטלי.
Speaker 1: האט ר’ אלעזר בן עזריה געזאגט, איך בין כבן שבעים שנה, נישט בן שבעים שנה ממש, נאר ווייל ער איז די מעשה פונעם פארי תפילת השחר. נישט די ים דרש אז עס זעדט די דרש אויף מילצוח פונעם עשה נישט און מולצוח את די ה’ בעת עובדים. און מוזי חסי און עס זאגט נישט. עס האט דער ים חסי די הלכה ים דרש וואס דער זאגט די ה’ דהייד שואו עס זאגט נישט. און עס דער השי זאגט די דאמאלסט האט געזאגט דער דרש, אז עס זאגט פראדישו בן ר’ האטשא צא ים דרש, בכל מיין ווי איז די באתשא האט זיך בשוין במשך פון יארים געקענען איינפירן די תקנה. איך בין נאר קובע איש די תקנה.
Speaker 2: ניין, ניין.
Speaker 1: עס זאגט, דאס איז די טשט די ווארט, ולא זכיתי? טויפרי טייטש. אין דבר איז טשט? וואס עס זאגן בכל איז אינ’ ולא זכיתי, און איך האב איך און נישט קאר מיר זון? עס איז אינזשטוויי אים געווען, וואס? זיין איז נישט געדוירן קיין פסוק. אדער מר”.
דיסקוסיע: וואס מיינט “לא זכיתי”?
לשון זכות איז נישט געווען געווען – ס’הייסט, זאגט די זגעת הרב מים, בערשים משניות זיין איך האב געוואוסט אז א זכנ”א א זכנ”א א זכנ”א צו וויסן דער רמז אין דער פסוק.
א אנדערע פשת קען זיין זכנ”א א זכנ”א א זאגט ער, רבי דוד, ניצט ער זאגט ער, רבי דוד, “וזרח השמש”, דאס איז נישט קלאר.
אה, ס’איז דא וואס זאגן אז ס’איז מלשון “ניצח בדין”, ווי ער זאגט אויף גוי. אבער וואס איז די ווארט? וואס איז די ווארט?
איז קודם כל אזוי, איז וואס איז די פשט אז די אנדערע וואס האבן געזאגט, פארוואס פרעגט דער רמב”ם די קשיא, פארוואס דארף מען זאגן קריאת שמע? וואס איז די פשט? לכאורה איז קלאר אז מ’דארף יא, ער האט דאך געזאגט. אדער ער האט זיך געהאלטן אז מ’זאגט. נאר וואס?
דער רמב”ם’ס שיטה: יציאת מצרים בלילה איז מדרבנן, נישט מדאורייתא
צוויי זאכן, אדער אזוי ווי דער רמב”ם האט געזאגט אז אסאך זאכן, איך וועל אפשר טאקע וועגן דעם האט דער רמב”ם נישט געהאלטן אז ס’איז א מצוה, ווייל ער האט פארשטאנען אז דער פסוק איז נישט קיין אמת’דיגער פסוק. ס’איז דא מדרבנן, זאגט דער רמב”ם, מדרבנן, אבער נישט מדאורייתא, אמת’דיג.
און ער האט פשוט געברענגט דעם פסוק אז מ’זאל זאגן קריאת שמע, מ’זאל זאגן יציאת מצרים ביינאכט. דאס איז איין זאך. רייט? דאס איז איין זאך.
פארוואס האט ער אויך געזאגט מדרבנן? אזוי ווי אנדערע האבן געזאגט, ער האט געזאגט אז מ’מאכט פאר א דאורייתא, לויט ווי אזוי ער קען נישט מאכן קיין דאורייתא’ס.
און אויב ס’וואלט געווען, הער אויס, לויט דעם רמב”ם, מ’קען נישט מאכן קיין דאורייתא’ס, קען מען נישט מאכן, פארוואס נישט? ווייל אלעמאל ווען מ’לערנט עפעס אויס פון א פסוק, בלייבט עס אונטער דברי סופרים, מ’קען נישט מאכן נייע דאורייתא’ס.
וואס קען מען יא טון? מ’קען מאכן דרבנן’ס.
וואס איז אן אנדערע זאך וואס מ’קען טון? ווען מ’זוכט פסוקים, וואס טוט מען? וואס זאגט די גמרא ווען מ’זוכט א ראיה אז אתרוג איז אתרוג? וואס טוט די גמרא דארט?
גארנישט! די תורה ס’איז דא אזא ענין א מחכמת הכתוב אז ס’איז מרמז, און ס’איז נאר א רמז, און ס’קומט נישט פון דעם לימוד. אמת? אזוי טייטשט דער רמב”ן בלוז החושי. ס’איז נישט געווארן יעצט מיט דעם איינס וואס מ’האט געטראפן א פסוק. ס’איז נאר א רמז.
הלכה ווי רבי אלעזר בן עזריה – א קשיא
ביי די וועי, אז די הלכה איז ווי רבי אלעזר בן עזריה, לכאורה דארף זיין די הלכה ווי די חכמים, אזוי ווי יחיד ורבים, ניין? און ווער זאגט אז ס’איז בכלל די הלכה ווי רבי אלעזר בן עזריה? לכאורה דארף מען נישט.
Speaker 2: די געסט איז זיכער פעיק אין די סענס אז די הגדה לייגט עס צוזאם, ס’איז נישט ריעלי געווען. אבער אויב נישט קען מען זאגן אז די דעה פון די חכמים האבן זיי מסכים געווען, נישט קיין חילוקי דעות.
Speaker 1: איך פארשטיי נישט, ס’איז דא אן אלטע חילוק.
Speaker 2: עניוועיס, די מעשה איז זיכער נישט עכט געווען, איך מיין ס’איז נישט פונקטליך אזוי געשען. ס’איז א משנה אין ברכות, די דעות וואס די הגדה לייגט זיי צוזאם, סתם צו מאכן די מעשה שענער, לכל הדעות, לפי פירושי, לפי דעתי, איך ווייס נישט.
Speaker 1: קיצור, איך פארשטיי נישט וואס ער זאגט.
Speaker 2: אה, ער מיינט צו זאגן פארקערט, זייער גוט. ס’איז דא וואס לערנען אז נאכדעם וואס מ’האט געטראפן די לימוד האט מען יא, אבער ס’שטימט נישט.
Speaker 1: זיי אלע זאגן אז דאס איז א כינוי לרבנן, לשון נצוח. אזוי זאגן דאך מפרשים דא. אז וואס וועט מען ענטפערן?
לויט דעם קומט אויס, עניוועיס, וואס איך זאג איז די צווייטע זאך. אדער פשט אז יעדער איינער איז מסכים אז ס’איז נישט מדאורייתא, איך מיין אז דער רמב”ם האלט אפשר ס’איז נישט מדאורייתא, I don’t know exactly.
אדער איז פשט עפעס אנדערש. אדער איז פשט אז פסוקים ברענגט מען כדי צו אפווייזן, פארשטייסט? יעדער איינער האט דאך מורא פון א פסוק, איך דארף מדייק זיין אין די פסוק. אבער אמת’דיג האלט איך אזוי סתם אזוי. פארוואס האלט איך אזוי סתם אזוי? איך ווייס נישט.
דיסקוסיע: די מחלוקת צווישן רבי אלעזר בן עזריה און די חכמים
אדער אפשר, כולי נחתי, אבער ס’שטייט דאך “חכמים אומרים”, איך פארשטיי נישט. נאכדעם וואס זיי האבן געברענגט די פסוק האבן זיי מודה געווען?
ניין, זיי האבן נישט מודה געווען. ס’שטייט דאך “חכמים אומרים… לעתיד לבוא”. סאו, איך פארשטיי נישט. איך פארשטיי נישט וואס… וויאזוי איז די הלכה? די הלכה איז אז מ’דארף זאגן יציאת מצרים ביינאכט?
איך מיין אז דער רמב”ם פסק’נט דאס פארט. אפשר פסק’נט ער עס בתור דרבנן, ס’קאסט נישט קיין געלט. אפשר נישט בתור דאורייתא.
רש”י’ס שיטה וועגן די מעשה
אויך האט רש”י דאך געזאגט בפירוש אז ס’איז נישט געווען אין די נאכט. רש”י זאגט אז דאס איז געווען “ביום”, וואס איז געווען שבעים שנה, וואס ער האט מדמה געווען דארט. רש”י סיי אין ברכות און סיי דא.
Speaker 2: וואס איז די תמיה אויף די מעשה? ס’איז דאך געווען פסח.
Speaker 1: אלזא נישט, ס’קאסט נישט קיין געלט. גייען מיר בעקווארדס. נאכאמאל, די מעשה איז אן עובדא געווען דארט. ס’איז אויך געווען פסח. אז דו ווילסט שוין.
Speaker 2: ס’איז נישט געווען פסח.
Speaker 1: יא, יא, איך הער. איך הער. ווייל מ’קען דאס זאגן… זייער שיין.
סיכום: די רשב”ץ’ס תירוץ
ברוך המקום ברוך הוא, ברוך המקום ברוך הוא. ס’איז דא טאקע וואס זאגן אז די חכמים זענען אויך בעצם מודה, דער רשב”ץ ברענגט ער. זיי האבן נאר נישט מסכים געווען צו די דיוק. אבער בעצם איז ער שוין…
דיון אין רבי אלעזר בן עזריה’ס שיטה וועגן זכירת יציאת מצרים — חיפזון דמצרים און ימות המשיח
דער יסוד פון רבי אלעזר בן עזריה’ס שיטה: חיפזון דמצרים
Speaker 1:
ס’איז דא טאקע וואס זאגן אז די חכמים זענען אויך געווען בעצם מודה. די רשב”א ברענגט ער, זיי האבן נאר נישט מסכים געווען צו זיין דיוק, אבער בעצם… ניין, ס’איז שווער. ס’איז נישט אזוי משמע, אזוי זאגט ער אויכעט. ס’איז נישט אזא גוטע פשט. אבער אזוי איז דא וואס ווילן טענה’ן.
ס’מאכט סענס, יא, רבי אלעזר בן עזריה איז דער וואס האלט אז מ’דארף ביז חצות. פארוואס? ווייל ער האלט חיפזון דמצרים, שטימט? יא? רבי אלעזר בן עזריה איז דער וואס זאגט אז מ’דארף עסן די מצה פאר חצות, די פסח פאר חצות, ווייל מ’לערנט חיפזון דמצרים, רייט? יא? שטימט? דו ווייסט פון וואס איך רעד וועגן?
Speaker 2:
ניין.
Speaker 1:
ס’איז א גמרא אין ברכות, ס’איז דא אזא פלאץ. ס’איז דא אזא פלאץ וואס זאגט אזוי. די גמרא זאגט אזוי, איינס. הער אויס. דאס איז ווייל די… וויאזוי הייסט עס? ס’איז א גמרא אין… רייט? א גמרא אין ברכות דף ט’ עמוד א’. די גמרא רעדט צו מ’איז מחויב צו עסן די קרבן פסח פאר חצות.
“ואכלו את הבשר בלילה הזה”. רבי אלעזר בן עזריה אומר, נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה”, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. רבי עקיבא אומר, נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “כי אם הצאן והבקר יעמדו”, מה להלן עד הבוקר, אף כאן עד הבוקר. אמר רבי עקיבא, אם כן למה נאמר “בחיפזון”? עד שעת חיפזון.
איז די גמרא מסביר, עקא בינייהו, אז מ’איז געווען געאונס. מ’רעדט דאך נישט פון קיין שום יואל צו נאכגיין די אידן. “ותחזק מצרים על העם” שטייט דאך פסוק מפורש. זיי האבן נישט נאכגעלאפן, זיי האבן גערעדט צו די אידן זיי זאלן ארויסגיין.
רבי עקיבא סובר “חפזון ישראל”, די אידן זענען ארויסגעלאפן. ממילא האלט ער אז מ’קען ביז אינדערפרי, ווייל דעמאלטס זענען די אידן ארויסגעגאנגען בפועל, לויט די אידן.
דער פארבינד צווישן חיפזון דמצרים און זכירת יציאת מצרים בלילות
על כל פנים, וואס איז דאך פונעם ענין? איז דאך ווייל דער פסוק וואס רבי אלעזר בן עזריה זאגט, דאס זאגן דאך שוין די ראשונים, די ראשונים שרייבן שוין דאס וואס ער זאגט. רבי אלעזר בן עזריה וואס ער זאגט אז מ’דארף מזכיר זיין יציאת מצרים בלילה, דאס קומט פון דעם וואס באמת איז דא א פסוק, ס’שטייט דאך “אשר הוצאתיך מארץ מצרים לילה”, איז דאך א פסוק. און הגם אויף דעם פסוק דארף מען זיך מעטשן לויט רבי עקיבא, לויט איין וועג וויאזוי מ’האט געלערנט דארט דעמאלטס, איז דאס געווען.
על כל פנים, ס’איז נישט ממש געשטאנען ווי אין רמב”ם. ניין, ס’איז נישט געשטאנען, ס’איז געשטאנען “בבהלתך”, אז ס’איז אריין ביינאכט, וואס דעמאלטס איז ער געווען. שטימט. און וועגן דעם האלט ער טאקע נאר ביז חצות, און וועגן דעם דארף מען דאך ענדיגן די מצה פאר חצות. זייער גוט.
אבער רבי עקיבא, ער האלט אז ער מיינט “חפזון דישראל”, ממילא האלט ער אז מ’דארף עס טאג און נאכט, ממילא איז ער מחייב, וואס ער זאגט אז “כל ימי חייך” איז להביא ימות המשיח, נישט לאו דווקא ביינאכט. יא, שטימט. ממילא קען ער… ממילא דארף ער נישט יענעם פסוק, מ’קען עס ארויסלערנען פון אן אנדערע פסוק, מ’דארף נישט יענע פסוק, ווייל אונז ווייסן נישט אז מ’קען עס ארויסלערנען פון דעם.
ניין, ער זאגט, וועגן דעם האלט ער אז די יציאת מצרים איז געווען בייטאג, עיקר יציאת מצרים איז בייטאג. ס’איז א מחלוקת צו עיקר יציאת מצרים, צו עיקר וואס איז נוגע צו אונז דא, איך ווייס וואס. די גמרא זאגט “הכל מודים” אז ס’איז דא א חילוק, אבער למעשה, ביי אים איז עס געווען אינדערפרי. און דערמאנען ס’פאסירט ביז אינדערפרי. די חיפזון מיינט אז ביז אינדערפרי, און די מצב וואס ס’קאנעקט מיט די חיפזון, איך ווייס נישט פונקטליך וויאזוי ס’קאנעקט זיך. אבער על כל פנים, לויט דעם האלט ער אז עיקר הזכרת יציאת מצרים איז א בוקר.
דער דיוק פון בן זומא איז נאר צו משכנע זיין די חכמים
לויט דעם קען מען אויך פארשטיין, די תלמידים זענען געקומען און געזאגט אז מ’דארף זאגן קריאת שמע של שחרית. קריאת שמע קומט דאך אויך די הזכרת יציאת מצרים של שחרית. איז אלע שיטות ביז יעצט איז געווען לויט די שיטה פון רבי אלעזר בן עזריה אז ביינאכט, אבער יעצט איז שוין אינדערפרי, איז לכל הדעות דארף מען דערמאנען יציאת מצרים, דארף מען זאגן קריאת שמע. ס’איז שוין צופיל תורות, אין עני קעיס, צו קאמפליצירטע הלכות.
אין עני קעיס, דאס איז נאר א ראיה צו מסביר זיין אז רבי אלעזר בן עזריה האט געהאלטן אז מ’דארף ביינאכט שוין פאר ער האט געהאלטן דעם קול. דער קול איז נאר א דיוק צו משכנע זיין די חכמים, אבער ער אליין האט געהאלטן אזוי ווייל ער האט בכלל געהאלטן אז די יציאת מצרים איז געווען עיקר ביינאכט.
דיגרעסיע: בר כוכבא און בני ברק
ס’איז דאך דא די סברא אז רבי עקיבא האט געהאלטן אז בן כוזיבא איז משיח, אבער זיי האבן געדארפט משכנע זיין אז “כל חכם לב ימותו משיח”, אז אויך יעצט דארף מען… ס’קען זיין אז זיי זענען געווען אין בני ברק ווייל דאס איז געווען לעבן די גרעניץ, כדי צו קענען ח”ו אנטלויפן פון בני ברק צו די מורדי בר כוכבא. דאס ווייס איך נישט.
דער דיון וועגן ימות המשיח און ביטול זכירת יציאת מצרים
און אויף דעם זאגט די גמרא אז מ’זאל זיין אז ס’גייט נישט בטל ווערן, ס’גייט יא בטל ווערן, די שאלה איז צו ס’גייט טאקע בטל ווערן לעתיד לבוא בימות המשיח. יא.
מ’דארף קאנעקטן פארוואס די אפילו איז נאר עיקר, אז ס’איז זיכער אז די לעתיד לבוא וועט יציאת מצרים זיין נאר רשות. ס’האט צו טון עפעס, ס’האט צו טון מיט דעם.
דיסקוסיע: פורים און די נייע נסים לעתיד לבוא
Speaker 2:
ארון האט געזאגט ער זאל אים. פורים מיינט מען היינט, פורים מיינט מען נישט אזוי מיין איך. פורים מיינט מען צו זאגן די לעצטיגע נסים, די היינטיגע נסים. אזוי האב איך מורא. אזוי האב איך מורא.
Speaker 1:
אה, לויט דעם שטימט עס זייער גוט, ווייל דאס וואס די גמרא זאגט וויאזוי גייט מען דערמאנען לעתיד לבוא די נייע נסים, “הנה ימים באים”, יא, יענע גאנצע סוגיא, “לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים”. ניין, זיי זענען טפל, אזוי ווי יעקב, אברהם און אברהם וכו’, ס’בלייבט א טפל. אין דעם איז פורים די עיקר, אדער וואטעווער, לעתיד לבוא איז די עיקר, און דאס איז א טפל. אין דעם היינט וואס אונז טוען די גאולה, דאס קאנעקט זיך אלס דורכ’ן עניו. היינט וואס אונז טוען איז נאר איבער די עובד, און ס’באלאנגט צו יציאת מצרים. לעתיד לבוא, ווען די ישועה וועט זיין א ברייטע ישועה, וועט מען נישט רעדן וועגן מצרים אזויפיל.
דיסקוסיע: דער פארבינד צווישן לילות-זכירה און ביטול בימות המשיח
מ’קען אפשר מאכן, לויט די חכמה קען מען מאכן, וואס רבי אלעזר בן עזריה נישט. דער וואס זאגט אז לעתיד לבוא וועט משיח פעלן נישט אויס, און רבי אלעזר בן עזריה האלט אז מ’גייט נאר דערמאנען די נייע נסים. דער זאגט אז דער וואס האלט אז מ’דארף ביינאכט זאגן יציאת מצרים האלט אז ווען משיח וועט קומען דארף מען נישט. פארוואס? איך ווייס נישט. ס’איז דא א סברה אין דעם? איך ווייס נישט פארוואס. א דרעק סברה, מיין איך צו זאגן. ווייל… וואס איז די טייטש? אויף ער האלט אז די חיפזון מיינט ביינאכט, די חיפזון איז דאך די מצרים. אויב רבי אלעזר בן עזריה וואלט געהאלטן ווי רבי עקיבא, וואלט זיין חשבון געקענט שטימען אז… פארקערט. אויב די חיפזון איז די מצרים, איז איי דאונט נאו, איך האב נישט קיין תירוץ אין דעם יעצט. ס’איז גוט. טראכט אבער אז ס’האט צו טון מיט דעם. ס’איז נישט נתקן געווארן דארט? ס’איז גוט, איך ווייס נישט. לאמיר עס אוועקלייגן. מ’קען מיר אפשר פרעגן.
סיום דער ענין פון רבי אלעזר בן עזריה
אקעי, שוין, עד כאן די ענין פון רבי אלעזר בן עזריה. אקעי. ברוך המקום, שוין. יעצט קען מען אנהייבן די הגדה.
דיסקוסיע: פארוואס האבן די תלמידים געזאגט מ’דארף זאגן קריאת שמע?
אבער איך וויל נאר קודם איינס, אביסל אנדערש. וואס איז דאס? מ’דארף מבאר זיין אז זיי זענען עוסק געווען כל הלילה אין הלכות, זיי האבן נישט דערמאנט אפילו די אייבערשטער האט ארויסגענומען אידן פון מצרים. און ס’קומען די תלמידים און זאגן, “רבותינו, ס’קומט שוין צופרי, מ’דארף דערמאנען מנחה וכו’, כהיום הזה, אשר הוציא ה’ אתכם מארץ מצרים”.
מ’דארף נישט! אויב מ’איז יוצא מיט הלכות, קען מען יוצא זיין אינדערפרי אויך מיט הלכות. די גמרא זאגט מפורש אז רבי איז חוזר געווען א שמועה צוויי הונדערט מאל. אז מ’איז יוצא מיט דעם.
Speaker 2:
ניין, אבער דאס איז נישט די הלכה, דאס איז נישט די הלכה. אלעמאל דערמאנט מען. שטאייט נישט. מ’רעדט הלכות, איך לייען נישט ספרים.
Speaker 1:
האסטו שוין געווען אזא זאך אז ס’איז געווען א חסיד וואס דערמאנט אייביג אז ס’איז געווען א פייער, א פייער, א פייער? אודאי נישט. מ’איז יוצא אזא זאך.
Speaker 2:
שמע, ניין, אודאי נישט. אודאי נישט. אודאי נישט. ס’איז א חלק, ער רעדט דאך, ער דערמאנט דאך. לאמיר שוין הערן פון דעם. די גמרא זאגט בפירוש אז מ’איז יוצא. מ’קען לערנען.
Speaker 1:
שמע, דאס איז פשוט אונזערע חסידים וואס פלעגן זאגן תיקון חצות, זיי האבן געזאגט “נחם”, “רחם”, נישט “נחם”. דאס וואס מ’דארף זאגן די נוסח וואס שטייט אין סידור, דאס איז נאר די פשוט’ע אידן וואס זיי קענען נישט לערנען.
דיגרעסיע: די מעשה מיט תיקון חצות און ירושלים
איך האב אמאל געהערט אז א צדיק האט געפרעגט א איד צו ער זאגט תיקון חצות, האט ער געזאגט יא, ער זאגט. ער האט אים געפרעגט צו ער איז שוין געווען אמאל אין ירושלים, האט ער געזאגט ניין. האט ער געזאגט, “אז דו זאגסט תיקון חצות, וויאזוי קענסטו זאגן ‘עירך ירושלים’? דו ווייסט נישט וואס דו רעדסט.” אבער דאס איז אן אנדערע מעשה.
איך האב געהערט אז ס’איז געווען א פונקטליכע צאל, ער האט געמיינט צו ברענגען די גאולה אלס א מנין. הונדערט פראצענט. אבער אוודאי, דער גאנצער זאך וואס מ’דארף זאגן די נוסח איז נאר דער וואס ווייסט נישט. פון דעם זעט מען פונקט פארקערט, א חכמה.
דיסקוסיע: דער חילוק צווישן קריאת שמע און תפילה
Speaker 2:
קריאת שמע. יא, ס’איז טאקע א קשיא, פארוואס דארף מען זאגן קריאת שמע? יא, איך ווייס נישט. זיי רעדן וועגן דעם, באט איך ווייס נישט קלאר.
Speaker 1:
קריאת שמע איז א מצוה דאורייתא, ס’גייט אריין אין די זאך פון עוסק במצוה פטור מן המצוה. אבער דא פון קריאת שמע, לכאורה איז מען נישט פטור. אזוי זעט אויס. אזוי זעט אויס. אבער מ’ווייסט אז די גמרא זאגט דאך יא, אז ר’ שמעון וחבריו זענען פטור פון קריאת שמע.
Speaker 2:
נישט פון קריאת שמע, פון תפילה.
Speaker 1:
פון תפילה, אה. קריאת שמע זענען זיי מחויב, וועגן דעם זאגט ער “תלמידים אין קבר זרובבל”. ס’שטייט נישט יגיעות ביי תפילה. ס’איז זייער וויכטיג.
Speaker 2:
וואס איז קודם? ס’איז נישט קיין חילוק, ער דארף דאווענען, ער דארף נישט.
דער אור שמח’ס שיטה וועגן מצוות זכירה
בקיצור, דער אור שמח זאגט טאקע אז דער רמב”ם האלט אז ס’איז נישטא קיין מצוות שכחה בכל יום ווי איך טענה, נאר מיט די רבנן. און ער ברענגט אז לויט עפעס אזא יסוד קומט אויס אז דער מצוות שכחה איז נישט קיין מצוה.
Speaker 2:
אקעי, סאו די מיטווך’דיגע איז בטל? ווירד. לכאורה פסח האט אויך געדארפט בטל ווערן. איך ווייס נישט. נישט גוט. נישט קיין גוטע אפשען.
מעבר צום עיקר פון דער הגדה
Speaker 1:
אקעי, לעטס קאנטיניו.
אקעי, סאו יעצט גייען מיר אנהייבן מיט פיילן די דארק האודער, אקעי? ברוך המקום.
דער רמב”ם’ס הגדה: ברוך המקום, ארבעה בנים, און דער חכם’ס תפקיד
ברוך המקום — הקדמה צו דער הגדה
Speaker 1: אקעי, סאו די מצוה הצדקה איז בטל? ווירד. לכל הפחות וועט אויך בטל ווערן, איך ווייס נישט, נישט גוט, נישט קיין גוטע פשט. אקעי, לעטס קאנטיניו.
שוין, יעצט גייט מען אנהייבן צו פיילן די הגדה, אקעי. ברוך המקום. ברוך המקום איז ברכת התורה? מען דארף דאך זאגן ברכת התורה, מען הייבט אן צו לערנען. זאגט מען ברוך המקום. זעסט, איך קען אויך יעצט אריינזאגן, דו האסט געמיינט אז מען דארף זאגן ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם? איך קען זאגן ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. דער רמב”ם האט דאך קערעקטערייזט די תורה, ברוך המקום איז דאס פלא וואס די תורה האט געמענעדזשט צו זיין פאר יעדן איינעם. די שוואכע מיט די תורה, די זעלבע תורה איז גוט פאר יעדן. על פי דרש. א פשוט’ע טייטש, מ’מיינט נישט צו ברכת התורה, מ’הייבט אן צו לערנען, אזויווי ברכת התורה.
אקעי, ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. זעסט, יעדע מאל וואס מ’גייט לערנען גייט מען זאגן א ברכה וואס איז קאנעקטעד מיט דעם. ביי אונז שטייט צוויי מאל ברוך המקום, דער רמב”ם זאגט נישט צוויי מאל. בעצם קען זיין אז ווען מ’זאגט די ווערטער ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, איז מען יוצא גאנץ סיפור יציאת מצרים, ווייל דער רמב”ם זאגט צום סוף “ויבואו למקום עבודתו”, צום סוף האבן מיר באקומען די תורה, מ’האט נישט געקענט באקומען די תורה אן ארויסגיין פון מצרים.
כנגד ארבעה בנים דברה תורה
אקעי, קודם גייט מען לערנען. זעסט, ביידע ביי אונזערע הגדות איז אויך דא הלכות, זיי האבן שוין די גאנצע שטיקל, ס’איז בעצם נישט קיין הגדה, ס’איז הלכה, מ’זאגט תורה’לעך אויף דעם ווייל מ’וויל נישט לערנען, אבער ס’איז בעצם הלכה, די אלע מדרש הלכה. כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. די תורה רעדט וועגן אלע בנים.
דיסקוסיע: “מה הוא אומר” — וואס זאגט דער חכם אדער וואס זאגט די תורה?
Speaker 1: חכם מה הוא אומר? וואס זאגט דער פסוק אויף דעם? וואס זאגט דער חכם?
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, דער פסוק זאגט, דער פסוק קוואוט’ט דאך זיינע שאלות.
Speaker 1: אה, וואס זאגט דער חכם?
Speaker 2: יא.
Speaker 1: ס’מיינט יא, ווייל דער פסוק… ער זאגט דברי תורה, די תורה האט גערעדט, “מה יאמר”, וואס האט די תורה גערעדט. אבער דא וואלט געדארפט שטיין “בחכם מה יאמר”, אדער עפעס אזוי. אלע חכמים האבן געזאגט… און ס’איז גערעכט, ווייל ס’שטייט דאך “שאינו יודע לשאול את פתח לו”, ס’שטייט נישט “מה יאמר”. אויב וואלט עס געמיינט וואס זאגט די תורה וועגן אים, וואלט געדארפט שטיין די זעלבע לשון.
דער חכם — כהלכות הפסח
אקעי, איך מיין אז פשוט פשט מיינט עס אזוי ווי ער זאגט, אז דא שטימט זייער גוט אז פאר’ן חכם זאל מען טון הלכות, כידוע, די בעסטע זאך איז אז מען לערנט הלכות, אזויווי רבן גמליאל האט געטון, און אזויווי אויך רבי עקיבא האט געטון, ווייל מ’זעט דאך “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה”, מ’האט זיך נאכדעם געקאכט אין מצוות סיפור יציאת מצרים, און די הלכה פון סיפור יציאת מצרים בלילות. און דו זעסט אויך דער חכם זאגט מען אים “ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח”. “בהלכות” שטייט ביי מיר.
Speaker 2: כאב, ס’שטייט אין דער רמב”ם, די גירסא פון דער רמב”ם.
Speaker 1: די יענע גירסא איז פעיק.
Speaker 2: יא?
Speaker 1: יא. איך האב נישט געוואוסט פון דעם, איך ווייס, ס’איז פעיק, עפעס איז פעיק.
די סוגיא פון רבי עקיבא וחבריו
אבער דאס איז א גוטע פשט, אז ס’זעט אויס אז די מצוה מיט’ן מבחר איז אז זיי לערנען די טיפע תורה, די הלכות הפסח. און דאס איז וואס רבן גמליאל האט געטון, און דאס איז וואס רבי עקיבא וחבריו האבן געטון, לויט די גירסא פון דער רמב”ם “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה”, אז זיי האבן זיך געקאכט אין די סוגיא יענע נאכט.
ס’איז זייער גוט אויך, ווייל ביי די הלכות חג בחג זעט אויס אז ס’איז דא א הלכות חג בחג כללי, און נאכאמאל דא הלכות חג בחג פרטי, אז די צווייטע טאג יום טוב זאל מען רעדן הלכות וואס איז נוגע די צווייטע טאג יום טוב. אבער דא האבן זיי זיך גערעדט ממש וועגן דעם, ס’איז דא א מצוה, זיי זענען געזיצן א גאנצע נאכט און זיי זענען געווען עוסק אין די הלכות פון די מצוה פון סיפור יציאת מצרים ביינאכט.
דיסקוסיע: הלכות חג בחג — כללי און פרטי
Speaker 2: ס’איז דא א הלכה פון לערנען עניני שלוש רגלים בחג, און דא ממש וואס איז נוגע יעצט, מ’זאל רעדן וואס איז נוגע די צווייטע טאג יום טוב, וואס איז נוגע יעצט.
Speaker 1: יא, אבער נישט בתורת פסיקה וואס צו טון. אבער דא האבן זיי זיך געקאכט, ס’איז נישט נוגע יעצט, ווייל ליל פסח איז זיכער א מצוה פון סיפור לויט’ן רמב”ם, אבער זיי האבן זיך געקאכט אין עפעס וואס איז נוגע, עס איז יעצט ביינאכט, איז יעצט דארף מען דן זיין די סוגיא צו ביינאכט דארף מען מזכיר זיין יציאת מצרים. ס’קען זיין אז די סוגיא האט געדויערט א גאנצע נאכט, זיי האבן געברענגט אלע מיני ראיות אהין און צוריק, און אונזערע אבות להעביר האבן געמאכט א שארט ווערזשאן.
Speaker 2: נו נו.
Speaker 1: ווייל לא זכיתי קען אויך מיינען אז א גאנצע נאכט האבן זיי זיך מתווכח געווען, און לא זכיתי, איך בין נישט אנגעקומען ביז סוף נאכט.
בן זומא’ס נאמען
Speaker 1: אקעי, וואו איז דא? וואו ווייסטו דא? ווייל בן זומא איז נישט געווען איינער פון די חכמים דארטן. דארף מען אים אריינלייגן. לאמיר אים אריינלייגן אין די מעשה.
Speaker 2: איז שיין.
Speaker 1: ס’קען זיין, מ’ווערט דא געוואר די ערשטע נאמען פון בן זומא, וואס שטייט נישט אין אנדערע פלעצער, ער האט געהייסן ר’ שמעון בן זומא. איך מיין אז מ’ווייסט אז ער האט שמעון געהייסן.
Speaker 2: יא, שמעון איז געווען די גורם מיט אים. מ’ווייסט נישט זיין ערשטע נאמען? בן זומא שטייט, מ’ווייסט נישט זיין ערשטע נאמען.
Speaker 1: ניין, בן זומא איז א באקאנטע נאמען. איך ווייס נישט צו יא אדער דו ווייסט נישט. איך מיין אז מ’ווייסט יא. ער האט געהייסן שמעון בן זומא. איך ווייס נישט צו ס’שטייט אין גוגל, איך ווייס נישט. וויאזוי ווייסט מען אז ער האט געהייסן שמעון? ס’שטייט ערגעץ. שמעון בן זומא, שמעון בן עזאי, יא.
ס’איז דא א טייטש אז בן זומא זאגט “איזהו חכם הלומד מכל אדם”, ווייל ער האט געקענט לערנען אפילו פון עבדים, בן עזאי איז געווען יונג. עניוועיס. ס’שטייט אין מסכת אבות, איך זאג סתם, בן זומא אומר, “איזהו חכם הלומד מכל אדם”. אקעי.
דער רשע — “מה העבודה הזאת לכם”
דאס איז דער חכם. רשע מה הוא אומר, “מה העבודה הזאת לכם”. וואס איז פשט פון די גאנצע זאך?
דיסקוסיע: פארוואס פרעגט מען נישט קיין פסק בהלכות הפסח?
Speaker 2: איי, ביי הלכות הפסח, פארוואס פרעגט מען נישט קיין פסק בהלכות הפסח? ער רעדט דאך פון הלכות הפסח.
Speaker 1: דאס איז דאך די רבנים. א חכם דארף נישט קיין פסק. א חכם קען כהלכות הפסח. איר חכם מיינט נישט מקרא, ער איז נישט קיין בעל מקרא. ער איז א בעל תלמוד. ער איז נישט קיין בעל מקרא, ער דארף א פסק. אבער מ’זאגט אים משנה, מ’זאגט אים תלמוד. א משנה. מ’זאגט אים די הלכות הפסח, מ’זאגט אים די משנה, די הלכה. כהלכות הפסח מיינט דאך נישט דאס. כהלכות הפסח שטייט דאך.
Speaker 2: ניין, ניין, דו ביסט נישט ריכטיג. אבער וואס איז די ענין? ער פרעגט דאך די דין פון די משנה וואס שטייט שוין, “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.
“כפר בעיקר” — דער רשע האט זיך ארויסגענומען
Speaker 1: ורשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.
Speaker 2: יא, דאס איז א טעות וואס דו זאגסט. עס שטייט פלעין כפר.
Speaker 1: דו געדענקסט וואס מיר האבן גערעדט?
Speaker 2: יא, הוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. מיט דעם וואס ער זאגט “לכם”, מיינט אז ער האט נישט די זאך פון יראת עצמו כאילו יצא ממצרים, און ער איז נישט קיין חלק פון די זאך.
Speaker 1: ניין, די ווארט איז, ביי די וועי, די ווארט “הקהה” מיינט ליטעראלי שטומפיג אין זיין לשון. פארוואס זאגט ער “לכם”? פארוואס זאגט ער “לכם” און עס איז משמע אז ער האט זיך ארויסגענומען? ווער ביסטו? ביסט נישט פארט פון די זאך? ער איז שוין איינמאל פארט. ער איז אפילו נישט א תלמיד.
Speaker 2: יא.
“לי ולא לו” — א טשעפע צוריק
Speaker 1: איז, מ’ענטפערט אים מיט די זעלבע מטבע. “לי ולא לו”. וואס איז די שטארקע? “ואילו היה שם לא היה נגאל”. מ’שטעכט אים. ס’איז גארנישט, ס’איז נישט קיין טענה. אויך מיר א טענה דאס. ס’איז א טשעפע. דו קענסט אים צוריקטשעפען. דו האסט געמיינט די ערשטע טשעפע?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: ס’איז א ליבליכע טשעפע. איך מיין, מיט אן עובד ה’ קענסטו נישט, אויב ס’וועט מיר איינער אנפאנגען זאגן, “טאטע, איך וויל דיר זאגן סיי וואספארא זאך”, וועל איך ווערן נערוועז און אוועקלויפן. זייער גוט. דו ביסט א שארפע, דו ביסט א שארפע, מ’רעדט שארף. זייער גוט. איך האב שוין געזאגט אזוי וואס איינער האט מיר ערשט געזאגט. ס’שטייט נישט, נישט אזוי ווי די ליובאוויטשער זאגן, א רשע, געב אים א האג. האק אים שוין קאפ אריין, האג. ער זוכט האגס? האגס זאלן די חסידישע אידן באקומען. זיי דארפן האגס. א רשע קען פארנעמען שארפע אמת. דו זאגסט “לכם”, איך זאג “לי”. נא פראבלעם. “לכם”, “לי”, דו, יענער, אונז, ענק. ענק פרומע, און ענק פרייע. ענק זענען די ענק.
עניוועיס, איך האב געוואלט זאגן אז א גוטע לייגט ער צו, “אילו היה שם לא היה נגאל”. אה, דו ביסט נישט? ניין, ס’מיינט אזוי, אה, דו ביסט נישט? נא פראבלעם, דו קענסט בלייבן אין מצרים. וואס מאכט מען ווייטער? בלייבן אין מצרים ווייטער.
דיסקוסיע: “וחמושים עלו” — צי אכציג פראצענט אידן זענען אומגעקומען?
Speaker 2: ס’שטימט מיט דעם “וחמושים עלו”, אז נישט אלע אידן זענען ארויסגעגאנגען.
Speaker 1: ניין, ניין, קראנט איז נישט קיין זיכערע זאך. חס ושלום, יענע חמושים עלו דארף מען אויספארשן. ס’שטייט נישט, מ’דארף עס פארברענען. מ’דארף עס פארברענען, ס’שטייט נישט אזוי. את אשר תאפה אפו, דו מוזט נאכאמאל עס אריינלייגן. קען נישט זיין. איך גלייב נישט אז דו האסט עס געזאגט.
Speaker 2: יא, אז דו האסט מיר נישט געזאגט.
Speaker 1: ווייל דעמאלט קומט אויס אז ס’איז נישט עכט געווען א נס ווען ס’איז געווען יציאת מצרים, ווייל ס’איז נאר א קליינע חלק פון די אידן זענען געראטעוועט געווארן. ס’איז נישט קיין נארמאלע זאך.
אבער אויך מער פון דעם, ווייל אויב זאגסטו אזוי, דעמאלטס ביסטו טאקע גערעכט פאר די רשע. די רשע זאגט, “איך האב סימפאטי מיט די אכציג פראצענט.” אונז ווילן דאך נישט, אונז ווילן אז די רשע זאל יא פילן א חלק. ס’איז נאר א טשעפע. אויב וואלט מען נישט געזוכט אז די רשע זאל זיין חלק אין “לי ולא לו”, וואלט מען אים בכלל נישט אנגעהויבן. ער האט דאך יא א חלק, אונז ווילן אים נאר געבן א טשעפע. די גאנצע שיידא פון חלק און נישט חלק איז מאדערן. ער איז א רשע, און ס’קומט זיך אים א פאטש. ווען איך זאג די רשע, וואלט איך געזאגט, “איך סימפאטייז מיט די אכציג פראצענט וואס זענען נישט געראטעוועט געווארן, און איך בין פון זייערע, איך באוויין זיי, איך פראווע היינט תשעה באב ווייל אכציג פראצענט.” אבער דו האסט נישט ליב די חמישים.
עניוועי, ס’איז יא. איך זאג דיר א כלל, ס’איז שטותים. מ’דארף עוקר זיין א שורש. אפילו “והיא שעמדה לאבותינו”, ווייסטו ווי די רבי זאגט, מ’קען זאגן אויף זאכן וואס שטייען אז זיי שטייען נישט אויב ס’איז נישט קיין תורה. איך זאג אז דאס איז נישט קיין אמת’דיגע חז”ל, ס’שטייט אין ערגעץ נישט. ס’איז עפעס א מסקיל האט עס אריינגעשריבן. חוץ די גמרא פון ערליכע אידן, תלמידי חכמים. ווי נאר זאל די זאך אריינגיין? אפילו ר’ משה תלמיד חכם.
Speaker 2: יא, אבער די זאך איז, דו דארפסט אלעס פארענטפערן אויף איינמאל? ס’איז דאך דא א תלמיד חכם וואס האט עס געשריבן.
“שלא אחד בלבד עמד עלינו” — צוויי מיני סדר נאכטס
Speaker 1: עניוועי, דאס איז “דורכים ולילות”. זייער גוט. אליהו, “שלא אחד בלבד עמד עלינו”. אה, ס’שטייט מורא’דיגע זאכן דארט. ס’איז אינטערעסאנט. איך מיין, אפשר איז עס אזוי ווי מ’האט אנגעהויבן, אפילו “כל המרבה לספר הרי זה משובח”, דאס איז איין עקסטרעם. און די אנדערע עקסטרעם איז אפילו ווען ס’איז נישט, און דו ביסט עוסק מיט רשע, חכם, תם, שאינו יודע לשאול. צוויי מיני סדר נאכטס. איך מיין אז די פשוט’ע איידיע פון דעם איז עפעס אזוי ווי אז די פסוק האט שוין פארזען אז ס’גייט זיין אמאל שלום, און דו זאלסט נישט ווערן פארלוירן. ס’שטייט שוין אין פסוק אויך. דו האסט געמיינט אז דו ביסט די ערשטע וואס זאגט א ווארט וואס איז נחמה. ס’איז נישט די ערשטע.
Speaker 2: יא, דאס איז נישט קיין חסיד’ישע טייטש.
Speaker 1: אה, ס’איז א פשוט’ע טייטש.
Speaker 2: יא, ס’איז א פשוט’ע טייטש.
Speaker 1: ניין, אבער ס’איז פשוט טייטש אז ער איז א למדן, ער איז געווען א גאנצע צייט, און לפי דעת איז ער נישט געווען אויף א מלמד’ל, דאס איז דער זעלבער מקור.
ארבעה בנים, שאינו יודע לשאול, ויכול מראש חודש
המשך: דער רשע בן – פשוט’ער טייטש
אז די פשוט’ע איידיע פון דעם איז פשוט אזוי ווי דער פסוק האט שוין פארזען אז ס’גייט זיין אמאל רשעים, מיר ווערן פארלוירן, ס’שטייט שוין אין פסוק אויך. ער האט געמיינט אז דו ביסט דער ערשטער וואס זאגט א ווארט, דער וואס איז נאך אים… דו ביסט נישט דער ערשטער! יא, דאס איז נישט קיין חסיד’ישע טייטש. ניין, ס’איז א פשוט’ע טייטש. יא, ס’איז א פשוט’ע טייטש.
ניין, אבער ס’איז א פשוט’ע טייטש וואס זאגט אז מ’לערנט דאך די גאנצע צייט, און לפי דעתו של בן עובד מלמדו, דאס איז אזוי ווי דער מקור, און לפי דעתו של רשע שרייט מען אים אן. אקעי, דער טעם זאגט מען אזוי, ס’איז א פשוט’ע שאלה, “מה העבודה הזאת לכם?” איז א פשוט’ע תשובה. זייער גוט, אמת.
דער רשע בן – “הגדול” און יצר הרע
און מ’זעט דא אויך, מ’רעדט דאך דא לכאורה איבער איינער וואס איז נארוואס געווארן אכצן, יא? איך מיין, ער איז אן הגדול, יא? מ’לויבט נישט אויף דאך נאך נישט קיין יצר הרע, נאך נישט קיין רשע. נאר יעצט איז ארויפגעקומען דער יצר הרע. איך הער א שאלה. ער האט א דאגה מיט די שאלה פון יצר הרע. און הכי נמי, דא זעט מען אז ס’איז לאו דווקא א חכם אויך, ס’מיינט נישט דווקא א קינד קעגן אן ערוואקסענער חכם. ס’רעדט דא א…
דער חילוק צווישן די פיר בנים – וואס יעדער באקומט
אבער די שאלה איז, פארוואס דארף מען אים זאגן… א חכם! פארוואס שטייט דווקא אים, דאס קינד וואס פרעגט, אדער שאינו יודע לשאול? אבער יא, מ’איז נישט… יעצט האסטו זיך האבן געכאפט אז דאס איז בעצם די זעלבע הלכה פון יענץ, און כולל די הלכה אז אפילו חכמים שואלין זה לזה, איז אסאך פשוט’ער אין די נושא. אז די שיעור איז נישט נאר א פראקטישע זאך, אבי ווער נישט נאר…
ביידע! נישט קיין חילוק. איך זאג נאר אז ס’איז אן אנדערע חיוב. דער באקומט הלכות הפסח, א צווייטער באקומט שבחים, א דריטער באקומט די מעשה, און דער פערטער איז ווייל ער פרעגט בכלל נישט, ווייל ס’שטייט נישט קיין שאלה.
שאינו יודע לשאול – “את פתח לו”
יא, “את פתח לו” ווייל ס’שטייט נישט קיין שאלה. “את פתח לו” מיינט דו הייב אן די שאלה, דו הייב אן עפענען די זאכן. לכאורה די “את פתח לו” איז דאס דער מקור פון די תכלת ואגוזים. “פתח” מיינט אזויווי “פתח ואמר”, רייט? דו הייבסט אן די קאנווערסעישאן אליינס. דו ווארטסט נישט ער זאל פרעגן א שאלה, ווייל ער פרעגט נישט די שאלה, ער פרעגט נישט.
דיסקוסיע: וואס מיינט “את פתח לו”?
Speaker 1: דו ווילסט אז ער זאל פשוט רעדן צו אים? מיינט דאס אז ער זאל אים דערציילן יציאת מצרים און ס’וועט קומען צו די חכמה זאל ער נישט?
Speaker 2: פשוט, ער דארף אן אנפאנג. ס’איז פשוט. איך מיין דארט ברענגט ער א פסוק, איך ווייס נישט. ער עפענט דאך די פסוקים מיט אים. ס’איז קיין חילוק. איך זאג נישט אז ער טאר נישט. איך זאג פשוט, יעדע זאך דארף האבן אן התחלה. יעדע זאך דארף האבן א פתח. דו קענסט נישט, “העלא, איך זאג דיר א דרשה”. אה, ס’שטייט א פסוק, דאס איז די פתיחה. אדער ס’איז א שאלה, דאס איז די פתיחה. דא איז דא איינער וואס פרעגט נישט, דארפסטו אים אליינס עפענען, און ס’קען טאקע זיין אז די… אז דו מאכסט אז ער זאל שואל זיין, איז א חלק פון די נקודה פון דעם “את פתח לו”, פון דעם… דו טרעפסט א וועג וויאזוי אים אנצורייטן מיט די תכלת ואגוזים. ס’איז א חילוק?
Speaker 1: איך גלייב אז ער וויל אים מאכן נייגעריג, ער זאל וועלן הערן די סיפור.
Speaker 2: איך האב נישט געזאגט גארנישט וועגן נייגעריג. איך האב נישט געזאגט גארנישט וועגן דעם וואס דו זאגסט. איך זאג אז א סטארי דארף זיך ערגעץ אנהייבן. דו קענסט נישט זאגן און זאגן און זאגן. איך מיין אז ס’איז א נארמאלע זאך. יעדע זאך האט אן התחלה און א סוף און אן אמצע. ס’מאכט נישט קיין סענס צו דערציילן. דאס איז שוין פסיכאלאגיע מיט חינוך, אז ער זאל זיין נייגעריג. איך ווייס נישט. ס’איז יא אויך טעם.
דער פסוק פון שאינו יודע לשאול איז דער זעלבער ווי ביים רשע
אקעי. די פסוק פון די שאינו יודע לשאול איז ביי די וועי די זעלבע פסוק פון די רשע, יא, דו ווייסט? וואס איז די זעלבע פסוק? “בעבור זה עשה ה’ לי”. די תירוץ איז נישט צוויקלדיג. די תירוץ אויף די רשע, ס’שטייט “מה העבודה הזאת לכם”, די תירוץ איז “ואמרתם זבח פסח הוא לה'”. די הגדה האט געסקיפט יענע תירוץ בכלל, און ער האט געברענגט אן אנדערע פסוק וואס שטייט “בעבור זה עשה ה’ לי”.
אין חסידות גייט מען זאגן אז מ’ענטפערט נישט די רשע’ס שאלה. זאגט ער, לאזט זיך אראפ צו א לעוול. אבער ווייסטו וואס, איך ווייס נישט די פשט. דארף מען זיך מוטשען, צו אנדעקן די אנדערע גרסאות, אין ספרי ירושלמי, וויאזוי איז מען מסדר די אלע פסוקים וכדומה. איך ווייס נישט, פשוט פשט ווייס איך נישט אויף די מינוט.
איך וועל דיר א פרייג געבן, פארשטייסט?
אקעי, ווייטער.
“יכול מראש חודש” – ווען איז דער חיוב פון סיפור
“והגדת לבנך” איז “יכול מראש חודש”. וואס איך פארשטיי דא, לכאורה דארף זיין אן ענין. איך האב געמאכט די סימנים. ווען “והגדת לבנך” איז, דארף זיין א סדר. יא, אבער נישט דערפאר זאגט מען פאר די איינס זייער לשון, נאך א קורצע מיט די צווייטע זייער לשון. יא, נאך א קורצע, “והגדת לבנך”. אבער ס’איז שייך מיט די ענין פון ארבעה בנים, כנגד ארבעה בנים. יעצט זאגט ער א נייע זאך, “והגדת לבנך”. יא יא, אוודאי, דאס איז שייך.
דער כללות’דיגער סדר פון דער הגדה
זיין סדר איז נישט געווען אין א סדר, נישט געמאכט. איך קען דיר זאגן אז באופן כללי, פון אינמיטן “עבדים היינו”, פון “פליגא דרבנן”, ביז די ענד פון… ביז “מתחילה”, איז בעצם א המשך פון… ס’לערנט די סוגיא פון יציאת מצרים. יא, דאס איז די וועגן די חיוב פון סיפור יציאת מצרים. אלע מיני ענינים וועגן די חיוב. ווי לאנג ס’איז, פאר וועמען ס’איז, וואס די מקור, וכדומה. ס’איז אלץ מער ווייניגער… דאס הייסט, די ענין פון “למדך הכתוב שאין אתה רשאי לפתוח”, טוט דאס אויך, ווייל די ערשטע חלק הגדה איז נאר א סוגיא, ס’האט פארשידענע מאמרים וועגן די סוגיא פון יציאת מצרים.
אקעי. פארשטייסט וואס איך זאג? יא. “והגדת לבנך”. פשוט, יא. איך האב געשריבן אין מיין הגדה, איך האב געמאכט א הגדה מסודר. ס’שטייט “מצות הגדה”. זייער גוט. “מצות הגדה” איז זייער גוט. ס’איז גוט, עפעס כעין פליטת מלחמה. ס’איז געגאנגען ביז דא, ביז דעם, ביז “והגדת לבנך”. ס’איז געגאנגען. דברים פשוטים וברורים.
דיסקוסיע: פארוואס “יכול מראש חודש”?
יא. “והגדת לבנך”, “יכול מראש חודש”. יא. פארוואס “יכול מראש חודש”? איך ווייס נישט. פארוואס זאל די הוה אמינא זיין דאס? ווייל ס’שטייט “בעבור זה”, דארף מען ברענגען די גאנצע פסוק. אויף דעם פארשטיי איך. אה, דא דארף מען ברענגען די גאנצע פסוק. מ’דארף ברענגען די גאנצע פסוק. מ’פארשטייט נישט קלאר.
Speaker 1: פארוואס זאלן מיר ווייזן מיט די עבודה אויף ראש חודש אזוי? עס האט עפעס צו טון מיט די חודש. וואלט איך געמיינט אז מ’קען שוין אננעמען אויפן חודש.
Speaker 2: אה, איז די פסוק אין פרשת בא, רייט? פאר די גאנצע ענין פון יציאת מצרים.
איי, נו, תלמוד לומר? תלמוד לומר “ביום ההוא”, לא אמרתי אלא ביום ההוא. אה, תלמוד לומר “בעבור זה”. “זה” גייט דאך נאר ארויף אויף עפעס ספעציפיש. אויף וואס גייט עס ארויף? אויף די “זה”, די מצה ומרור, יא?
דיסקוסיע: פארוואס זאגט ער “זה” מיינט מצה ומרור?
פארוואס זאגט ער “זה” מיינט מצה ומרור? וואס איז די לימוד? איך ווייס נישט. דאס איז א גוטע שאלה.
מיר האבן שוין געלערנט פריער וועגן דעם. די פשוט’ע תירוץ איז ווייל “זה” איז משמע עפעס א זאך וואס מ’קען ווייזן, עפעס א מוחש’דיגע זאך. אזוי גוט. איך מיין אז דאס איז די בעסטע תירוץ וואס מ’קען טרעפן.
איי, אפשר שטייט אין פסוק “מרור זה”? ניין. “מצה זו”? ניין. די לשון איז “בעבור זה”. די לשון איז “בעבור זה”. אהא. די פסוק זאגט דאך דיר אז דו גייסט טון די מצוות פון יום טוב, ווען ס’גייט זיין “והיה כי ישאלך בנך”. אקעי, מ’קען הערן אז “בעבור זה” איז א חלק פון די סיפור. אז דו האלטסט זיך אינמיטן האבן יעצט מצות, און דיין זון פרעגט דיר, זאגסטו אים אז די סיפור יציאת מצרים איז געווען כדי מ’זאל האבן די מצוות פון יציאת מצרים. און מיר זאלן עס מאכן, און דאס זאלן מיר אגאנצן יאר זיך דערציילן, און דאס וועלן מיר פארקוקן. “בעבור זה עשה ה’ לי”, איך האב געמאכט א הכנה כדי איך זאל קענען טון אזעלכע גרויסע מצוות. יא?
דאך ווייס איך נישט וואס דאס איז די טייטש. דו זאגסט דאס איז די טייטש. וואס איז די טייטש “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”? ניין, דאס איז נישט די טייטש. “בעבור זה” – אני עושה, כי עשה ה’ לי. דאס איז די פשוט’ע טייטש, נישט אזוי? פשוט’ע טייטש, דאס איז א פסוק, מ’דארף עס נאר זעצן אביסל פריער. אזוי מיין איך איז ממש פשוט’ע טייטש.
סיכום: וואס מיר ווייסן ביז אהער וועגן מצות סיפור
א קיצור, איז דאס ביז אהער ווייסן מיר, וואו! יא, בנים. All the way, ניין, די גאנצע זאך. א קיצור, ניין, ניין, א מינוט, א מינוט. מ’ווייסט די גאנצע זאך, מ’דארף דערציילן יציאת מצרים ביינאכט, ברוב עם הדרת מלך, אה, צו די קינדער, און אזוי ווייטער. יא, לכאורה די גאנצע זאך וואס מ’דארף זאגן פאר מה נשתנה, ווייל מ’דארף זאגן מתחילה עובדי עבודה זרה. די גאנצע זאך פון ארמי אובד אבי, שטעלט זיך אבער די שאלה, ווייל מתחילה גייט צוריק צו עובדי עבודה זרה.
מ’פרעגט א שאלה, מה נשתנה, ענטפערט מען עבדים היינו, אדער מתחילה. די גאנצע שטיקל אינמיטן האט מען זיך אריינגעצויגן, אזויווי משה חשמ”ת האט זיך אריינגעצויגן אין די סוגיא. ווען און ווען… אזוי האב איך מורא, ווייל ס’מאכט נישט קיין סענס. ס’איז אריבערגעגאנגען א large סדר וואס דארף דארט שטיין פאר אזויפיל. אבער ווען ס’שטייט די חיוב אויף די טאטע ערשט צו פארציילן. יא. אויך, וואס טוט זיך אז ער האט קינדער וואס זענען אין טראבל? זאגט ער דא, דו דארפסט טרעפן א וועג צו רעדן צו זיי. ס’זענען צוויי זאכן, אדער ער זאגט דו קענסט טון וואס דו קענסט טון, אז דו האסט א קינד א משוגע’נער, דו ביסט פטור, דו ביסט פטור פון זיין מחנך זיין. דאס זעט יא אויס ווי מרת אלי’ קומט אויף מיט עפעס א הכנה, ס’זעט דא יא אויס אז איך גיי אין די מדרש הגדה, אבער איך טראכט אז די נעקסטע שטיקל, מחילה אבער איך וועל דיר זאגן ווייטער פון די תרוץ, איך האב דאך נישט סתם געהאקט א טשייניק, איך האב דיר געוואלט זאגן. ס’איז דא א תרוץ אז אלע זיידעס זענען געווען צדיקים, און ער איז געווען א ביסל צייט.
אבער פארוואס איך האב אנגעהויבן די גאנצע זאך גייט צוריק צו פארוואס עסט מען יעצט מצה? פארוואס האט מען נישט איינגעטייגט? איר גייט נאך פארשטיין די גאנצע מעשה מיט חלה. ניין, דאס האסטו שוין געלערנט, איך וויל דיר נאר זאגן.
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו — ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו
מתחילה עובדי עבודה זרה — צוויי תירוצים אויף דער פראגע פון סיפור יציאת מצרים
אבער איך טראכט אז דער נעקסטער שטיקל, מתחילה עובדי עבודה זרה, זאגט מען ווייטער פאר די רשע, איך האב דיר דאך געזאגט הכי השלמנו, איך האב דיר דאך געזאגט דו ביסט נישט דער ערשטער רשע, אונזערע אלע זיידעס זענען געווען רשעים, דו ביסט א צדיק’ל, געב עס אביסל צייט.
אבער פשט אין מתחילה גייט צוריק צו פארוואס עסט מען יעצט מצה? פארוואס איז מען נישט איינגעטונקען אין טעראר עסט מען? ס’איז וואס? ארמי אובד אבי? ניין, קיינער פארשטייט נישט ארמי אובד אבי. איינער האט געזאגט מתחילה. ר’ שמואל, ס’איז היינט.
סאו, ארמי אובד אבי קען זיין ביידע, זיי האבן געלערנט פריער, איך ווייס נישט, אבער על כל פנים דאס איז נאך א זאך. סאו, ארמי אובד אבי האבן מיר שוין געזאגט איין תירוץ, יעצט קען מען זאגן נאך א תירוץ מער ווייניגער, וואס איז מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.
דער לשון “ועכשיו” — א המשכה פון דעמאלט ביז היינט
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו, ועכשיו איז אן אינטערעסאנטע לשון, מ’רעדט דאך פון אפאר טויזנט יאר שפעטער. ועכשיו, כלהרב, כלהרב. ניין, ער מיינט נישט ועכשיו ווען דער בעל המאמר האט געשריבן דעם מאמר, ס’איז דאך אויך אפאר טויזנט יאר נאכדעם. ואחר כך וואלט געדארפט זיין, יא. אבער ועכשיו האלט מען שוין נאך די קרבנו המקום לעבודתו. אבער ועכשיו איז יעצט כולי חדא, איין לאנגע המשכה פון דעמאלטס, אז אונז אידן זענען די זרע פון צדיקים.
אזוי ווי יענער זאגט, אונז זענען די מאדערנע אידן, אונז זענען מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. איך ווייס, א איד דארף אלעמאל זיין ועכשיו. ועכשיו, שנאמר, ויאמר יהושע אל כל העם, מ’ברענגט א גאנצע לאנגע דרשה פון יהושע דארט, בעסיקלי.
דיסקוסיע: וואס מיינט “כופר בעיקר” — דער באגריף “עיקר”
איך וויל א מינוט צוריקגיין, וואס טייטש דאס ווארט בכבודו ובעצמו? פשטות, וואס הייסט דאס ווארט עיקר? ווייל דער מדרש הגדה איז פארנומען מיט די קאנצעפט פון עיקרי אמונה, די י”ג עיקרים. כופר בעיקר איז יא דא. כופר בעיקר איז יא דא. ווי? איך ווייס נישט. ווי איז כופר בעיקר? קען מען וויכוח’ן. די גמרא זאגט דאך “אחר” איז געווען א כופר בעיקר.
יא, איך מיין אז… וואס איז דער עיקר? וואטעווער דער עיקר איז, כולי כופר בעיקר. איך מיין אז עיקר מיינט… די י”ג עיקרים זענען ריכטיגע זאכן, אבער איך מיין אז כופר בעיקר מיינט אלעמאל דער אייבערשטער, נישט ביי אונז עיקרי אמונה. דער דבר העיקרי. דער דבר העיקרי מיינט כביכול.
אויך די ראשונים כופר בעיקר היו.
פארוואס איז דער רשע א כופר בעיקר?
וואס איז די פשט? פארוואס זאל אונז זאגן אז ער איז כופר בעיקר? פארוואס זאגט ער אז ער איז כופר בעיקר? דער אייבערשטער האט דאך אונז געהייסן מיינען נאר די אידן. איך גלייב אין דעם אייבערשטן, דער אייבערשטער האט מיר גארנישט ליב. ניין, ער האט א פראבלעם מיט דעם אייבערשטן. ער האט נישט קיין פראבלעם מיט די אידן.
דו פרעגסט א גוטע שאלה. איך וויל זאגן אז די גאנצע “מה העבודה הזאת לכם” — עפעס איז ער דערווייטערט פון זיי, ער איז נישט געלאדנט אין די עבודה.
עס זעט אויס אז די עבודה, עבודה מיינט עבודה. אה, ניין, ניין, ניין, ניין, איין מינוט, איין מינוט. לאמיר זאגן קודם פשוט. איך מיין אז קודם כל, אן הכי נמי. קודם כל, איך ווייס נישט, אפשר איז דאס אויך נאך א שטארקע… אה, כופר דו, אויך מיר א כופר. כופר בעיקר, נישט סתם. ניין, אבער קען זיין אז די ווארט איז אז ער זאגט “מה העבודה הזאת לכם”. עבודה מיינט דאך עבודת ה’. כביכול, דו גלייבסט נישט אין דעם נעבד. אזוי האט מען פארשטאנען עס אמאל. אבער עס איז גערעכנט אז די דיוק פון “לכם” איז נישט קיין דיוק. אבער כדי “אונז עובדי ה'”, וואס הייסט “אונז עובדי ה'”? אונז עובדי ה’.
די הגדה האט פארשטאנען אז דאס איז די כוונה. די מדרשים מיינט דאך אז קודם איז געווען א רשע א כופר בעיקר, און נאכדעם האט מען געמאכט די דרשה. נישט פארדעם איז געווען די דרשה, און מ’האט איינגעפירט אז ס’איז דא א דרשה. מ’האט געטראפן א וועג וויאזוי צו זאגן אז דער פסוק רעדט שוין פון דעם רשע הידוע, דער רשע וואס אונז קענען. וויאזוי? דו פארשטייסט וואס איך זאג? יעדע רשע איז א כופר בעיקר? וואס איז דאס, ער איז נאך נישט קיין ממש א כופר בעיקר? וואס איז דען, ער איז נאר א צדיק וואס איז נישט קיין כופר בעיקר? ניין, מיר רעדן נישט פון אים. מיר רעדן פון א כופר בעיקר. ער איז נישט קיין תם. ער איז אן אפיקורס. איך ווייס נישט. ווער איז נישט קיין כופר בעיקר, איז אנדערש. א דיפערענט סיטועישאן, איי טינק. אזוי וואלט איך געטראכט.
א כופר בעיקר איז א כופר בעיקר. אבער עיקר מיינט אלעמאל, איך האב געמאכט א סערטש יעצט, עיקר מיינט אלעמאל ברבונו של עולם.
דיסקוסיע: דער רשע וואס קומט צום סדר — “אילו היה שם לא היה נגאל”
איך וויל דיר נאר זאגן, איך קען דיר נאר זאגן די סיפור יציאת מצרים, וואס דו זאגסט פאר דיין רבי’ן איז זייער א לעבעדיגע סיפור. איך האלט שוין אינמיטן אנטלויפן, איך גיי שוין בלייבן אויף חול המועד פסח. ס’איז אזוי ווי א כופר בעיקר וואס קומט אריין. יא, דער רבי קומט אריין און ער זעט אז ס’איז דא א גאנצע מ’גרייט זיך אן אסאך עסן. ער גייט נישט בלייבן, און ער גייט נישט בלייבן, ער גייט זיך קערן, ער גייט מיר נאכאמאל זאגן אלע אנדערע זאכן.
זאלסטו מיר זאגן, אבער פארוואס זאגט ער גיי דיר אריין אין לשון? ער זאגט, דער אויבערשטער האט מיר ארויסגענומען פון מצרים, נישט דיר אריינגערעכנט אין די סיפור יציאת מצרים. וואס האט ער חטא מיט דעם וואס ער זאגט פאר אים? ניין, איך וועל דיר זאגן פשט. ער זאגט, איך וועל דיר זאגן פשט. ער זאגט, “הקהה את שיניו”. וואס טוסטו מיר ארויס פון דא? דו האלטסט דאך דערביי נישט. אבער ער געבט אים א כאפ אריין. פארוואס דו באגלייטסט אים ארויס פון דא? ווייל דו ביסט געווען א ראש וואס איז ארויסגענומען געווארן פון מצרים, דו לוזער, און דו נישט, און גיי דיר ווייטער.
אקעי, דאס איז א גוטע דזשאוק. די פשט איז אבער נישט אזוי. די פשט איז אז אידן ווערן געשטערט פון דעם וואס ס’איז דא מענטשן וואס זענען כופרים, און דער מדרש האט געטראפן א וועג וויאזוי צו זאגן אז ס’שטייט אזוי אין די לשון. און איך האלט אז מ’קען נישט באשטראפן א רשע וואס איז עתיד להיות רשע. ס’מיינט נישט א רשע וואס קומט צום סדר. דאס איז א שיינע מעשה וואס איר האט מיר פארציילט. א רשע וואס קומט נישט צום סדר איז נישט קיין רשע. דא אידן וואס זאגן, “וואס דארף איך די גאנצע הגדה?” און זיי קומען נישט.
אליהו היה שם ולא היה נהנה, דאס איז אויך נישט אמת, ווייל אליהו היה שם וואלט ער נישט געווען קיין כופר. ער וואלט זיך געוואונדערט צום אייבערשטן, און ער וואלט געזען די נסים, און ער וואלט געווארן אן אויס-כופר. ס’איז דא א לשון, ס’איז א לשון מיט א יסוד. אליהו היה שם ולא היה נהנה, ער וואלט זיך געפרייט אז דו ביסט א איד. נו, יעצט גייט ער גיין, ער איז נישט קיין איד.
דער פשט פון “אילו היה שם לא היה נגאל”
איך וויל נאר זאגן אז מ’רעדט נישט פון דעם. איך מיין אז מ’דארף נישט אזוי גיין אזוי טיף. איך דארף טאקע האבן ריאליטי. דאס וואס… לאז מיר געדענקען. וואס איז די פשוט’ע פשט פון די הגדה? וואס איז די פשוט’ע פשט? אז במשך הדורות פארגעסט מען, און מענטשן פרעגן, “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם”. די פשט איז, האט דער מדרש געזען אז דא איז דא פסח שני, און מ’האט געגעבן פון תרומות. וואס ווילסטו? ס’איז געווען דריי טויזנט יאר צוריק אין מצרים. ס’איז טאקע דא אזעלכע וואס זאגן אזוי. וואס טראכט עס א גוטע זאך, ווייל אויב זאגט דאס אז עס איז בלשון בתמי, עס זאגט “לי ולא לו”, דאס ביסט דאך מן כן, יא, דו וואלסט דאך אויך געווען אין מצרים. עס איז נישט קיין קשיא, דער “בנים” ווען דאס עס זאגט “בנים”, מ’דארף ארויסנעמען “בנים” דא מיינט נישט ליטעראל וואס איז א איד. מיט דער פריערדיגער חזון פון “הללו בנינו בנינו בנינו”, ווען מיר וואלטן נישט דעמאלט אזוי האבן אויסגעלייזט געווארן, האב איך יעצט אויך געליטן אין מצרים. אפשר איז ער א איד, און אפשר איז ער נישט אויף א נידריגערע איד. “אילו היה שם לא היה נגאל”, וואס ביסטו א שוטה? עס מיינט איך יא די? עס ליינט זיך מיט מיר.
עס מיינט צו זאגן אזוי ווי… אז די פראבלעם וואס אונז האבן, ניין, איך וויל דאס זאגן אזוי, ווייל אוודאי ווען ער וואלט געווען יא וואלט יא געווען, אבער די פראבלעם וואס אונז האבן עס איז אזוי לאנג צוריק, עס איז נישט נוגע. ווען דו וואלסט דארט געווען וואלסטו נישט… די פראבלעם פון אונז זענען פשוט די מענטשן וואס געדענקען נאך וואס עס איז געווען, דו האסט פארגעסן. אוקעי.
עפעס אזוי, איך ווייס נישט, פארוואס זאל ער נישט ניגאל זיין? ווייל ער איז א רשע? וואס איז שלעכט א רשע זאל נישט ניגאל זיין? קען זיין. שוין ווען נאך ניגאל, ניין? אזוי וואלט איך געטראכט, איך ווייס נישט, קען זיין אן אנדערע פשט אויך אויף די שטארק.
חידוש: די ארבעה בנים זענען נישט ליטעראל פיר קינדער ביים טיש
איך וויל פשוט… איך מיין חדוש וואס איך האב געלערנט דעם יאר, וואס איך האב נישט געוויסט קיינמאל ביז יעצט, אז די אלע לימודים נישט ווי מען לערנט אונז אלעמאל אז עס איז א טאטע מיט פיר קינדער זיצן. דא איז פשוט פיר סארט מצוות, עס איז דא א מצוה פאר די חכמים, עס איז דא א מצוה פאר די רשעים. נישט פיר סארט… יא, אבער עס רעדט פון די סיטואציע פון “בן”, לאו דווקא “בן”, אזוי ווי דער רמב”ם זאגט “בנו למדו”, עס מיינט לערנען פאר אידן תורה. אבער עס איז דא אן ענין פון קדימה וכדומה, די זעלבע זאך דא, אוודאי איז דא א מצוה א טאטע זאל לערנען פאר זיין זון, אבער אזוי ווי די מענטשן וואס זאגן דעם משל אז… עס איז דא דאך עפעס אן ענין פון קדימה, אז דער חכם קומט פאר דעם רשע, און דער רשע קומט פאר דעם תם. אבער בכלל, דאס אז א טאטע איז… מ’מוז נישט ענטפערן פאר זאגן אז עס איז אן ענין צו גיין צום טאטן פסח, איך ווייס וואס שטייט “בן”… נישט דעם, דער רמב”ם האט מיר נישט געטראפן אזא הלכה. עס איז דא א מצוה צו דערציילן, דער רבי עקיבא מיט די חבירים האבן זיך געזעצט, עס איז נישט… עס שטייט דאך אז עס איז א מצוה, אזוי ווי עס איז א מצוה צו לערנען מיט דעם טאטע, ווייל דער טאטע האט עפעס אן ענין פון קדימה, עפעס א זין אז…
יע, עס פינקטליך איז א גרענט, באט עס איז נישט ממש… עס שטייט דאך, עס איז נישט פשט אז עס איז דא אזוי ווי א… א שלוח חיוב אדער עפעס אזא זאך, אזוי… אזוי זעט מען עפעס לאז… איך האב טאקע מיין טאטע אומגעזיידט, עס איז פערפעקט. אה, דאס איז זיכער מקיים די מצוה פון סיפור יציאת מצרים, און די תורה וואס איך זאג אז “בן” מיינט נישט “בן”, איך האב מיינע קינדער, עס זענען שוין טאטעס. ברוך השם, קליינע חכמים ביי אונזערע צייטן. דו האסט דעם… אדער זאג איך דיר, מ’גייט עס איבערגיין נאך אפאר מאל. אקעי.
דער פסוק פון יהושע: “בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם”
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו, אזוי ווי דו זאגסט, ואחר כך קרבנו המקום לעבודתו.
ס’איז נישט אינטערעסאנט טאקע. המקום ברוך הוא. ער האט דאך אנגעהויבן מיט ברוך המקום. ס’איז פשוט, מיט די ברוך המקום. ער האט אנגעהויבן מיט ברוך המקום, און ער זאגט המקום ברוך הוא קרבנו לעבודתו. און מ’זעט אין חז”ל אסאך מ’זאל נוצן המקום.
המקום איז לשון חז”ל, ברוך הוא וברוך שמו. יא. ניין, די אמת איז, אסאך מאל זאגן זיי רחמנא, אדער… רחמנא איז אין בבלי, אזוי איז אין גמרא. אבער אין די פריערדיגע ברייתות, מדרשי חכמים, איז המקום. הקדוש ברוך הוא, אדער המקום.
ס’איז זיכער א נארמאלע נוסח אין חז”ל. שקוראים אותו המקום איז נישט קיין מאדנע זאך אז ס’זאל שטיין דא. יא, יא, יא. מקומו של עולם שטייט אין חז”ל אליין. דאס איז די פשט, למה קוראים אותו המקום? ווייל הוא מקומו של עולם. זיי זאגן עס אליינס מסביר זייער נוסח. אבער ס’איז א נוסח וואס זיי נוצן. פונקט ווען ווי, דארף מען טאקע ווערן יענעם גוט און וויסן ווי ס’שטייט.
שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה’ אלקי ישראל. דו לערנסט אז יהושע האט דאס פארציילט אלס א חלק פון סיפור יציאת מצרים? קען זיין, מ’דארף טשעקן. שטימט, אזוי ווי ס’שטייט אין סיפור יציאת מצרים פון יהושע? איך האב עס אריינגעלייגט אזוי, יא. האסטו עס געלערנט? כה אמר ה’ אלקי ישראל. ס’איז די פסוקים וואס דו זאגסט נאכדעם וואס דו שטארבסט, אז מ’זאל קענען אריינלייגן די פסוקים.
“מעולם” — וואס מיינט דאס?
כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. בכלל, אבער דו פארשטייסט אז ס’איז נישט א רענדאם זאך וואס ער זאגט דא. ער זאגט עפעס יסודות וואס ער האט געהאלטן איז וויכטיג צו לערנען. מ’דארף פארשטיין אז דאס איז א וויכטיגע סיפור וואס מ’דארף אייביג דערמאנען פאר די קינדער. זיכער יסודות.
ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. ס’שטייט דא “מעולם”, פון א לאנגע צייט. פון אייביג. די וועלט איז נישט קדמון, רייט? ס’איז נישט אייביג געווען עבר הנהר. ס’איז זיכער נישט אייביג געווען, עקזעקטלי. מעולם מיינט פון אמאל, יא. תרח אבי אברהם ואבי נחור. אריגינעל. מעולם קען מיינען אריגינעל. ניין. לעולם, אז דו זאגסט לעולם ועד, לעולם ועד מיינט אייביג. בעצם, אריגינעל. תרח איז געווען אבי אברהם ואבי נחור. יא, תרח האט אויך געהאט א בן חכם און א בן רשע. “ויעבדו אלהים אחרים”, ווער? תרח מיט נחור. אבער נישט אברהם. אברהם האט גלייך… דער רמב”ם זאגט אז אברהם האט…
דער רמב”ם: אברהם עצמו מן העובדים היה
אקעי, דער רמב”ם זאגט… ניין, דער רמב”ם זאגט “אברהם עצמו מן העובדים היה”. ווי עובד עבודה זרה. לויט’ן רמב”ם אין הלכות עבודה זרה.
דיסקוסיע וועגן “צא ולמד” און “ברוך שומר הבטחתו” אין דער הגדה
תרח, אברהם, און עבודה זרה
Speaker 1: בעצם, אריגינעל, ניין? איך וויל נאר ליינען די פשט.
תרח איז געווען אבי אברהם ואבי נחור. יא, תרח האט אויך געהאט א בן חכם און א בן רשע. ויעבדו אלהים אחרים. ווער? תרח מיט נחור. נישט אברהם, אברהם איז דאך… דער רמב”ם זאגט אז אברהם האט… ניין, דער רמב”ם זאגט אז אברהם עצמו איז געווען אן עובד עבודה זרה. לויט די רמב”ם אין הלכות עבודה זרה שטייט אז ער איז געווען אן עובד עבודה זרה. אויב מ’וויל דא ברענגען א רמב”ם, דארף מען דא ברענגען יענע רמב”ם אויף דעם הלכות עבודה זרה.
אברהם עבר הנהר
על כל פנים, אין קורצן, זאגן די הייליגע צדיקים אז אברהם איז עבר הנהר. יא, און די נארמאלע מענטשן זאגן, “ער איז געווען מיין טאטע”. אן אינטערעסאנטע פשט. ס’איז אברהם עבר הנהר. אויך אזא פשט. יא, עבר הנהר.
דער אייבערשטער אלס “מקום” — ער פירט אן פלעצער
עניוועי, ס’איז שטימט דא אז מ’רופט אים דא א מקום ברוך, ווייל דער אייבערשטער פירט דא אן פלעצער, יא? ער האט זיי געלייגט קודם אין עבר הנהר, און ער נעמט זיי צו אנדערע פלעצער דא אין די פסוקים. וילכו שניהם בכל ארץ כנען. מ’האט זיי נאכגענומען גלייך און געברענגט צו ארץ ישראל. דער אייבערשטער קומט דא זייער שטארק ארויס אלס איינער וואס ראנט די פלאץ, דער איינער פון די מקום.
וילכו שניהם בכל ארץ כנען וארבה את זרעו. זרעו של אברהם, יא. דו זעסט אז די אנדערע וואס זענען געגאנגען נאך אלהים אחרים, די אלהים אחרים האבן זיי נישט געמאכט האבן אסאך קינדער. אבער דער אייבערשטער וואס האט גענומען אברהם… ס’איז אביסל אינטערעסאנט, ווייל אברהם האט גענומען דעם אייבערשטן, נישט אזוי אריין. אברהם האט איינגעזען אין דעם אייבערשטן. נישט אז דער אייבערשטער האט אים גענומען. ס’שטייט נישט, דו ווייסט אז איין פסוק שטייט אז אברהם האט איינגעזען דעם אייבערשטן? דער רמב”ם זאגט אזוי. יעצט רעדן מיר מיט פסוקים.
און ער רעדט נישט דא אז די “אביאך ואקריבך” מיינט נישט אז ער איז געווארן דא א מאמין. ס’איז אן עקסטערע זאך אז דער אייבערשטער האט אים געהייסן, “לך לך מארצך”, און ער איז אנגעקומען, “וילכו שניהם בכל ארץ כנען וארבה את זרעו”. איך האב געגעבן א מתנה יצחק’ן. ויתן ליצחק את יעקב ואת עשו. ס’איז אינטערעסאנט, סאו יצחק… אויף אברהם פארציילט ער אז ער האט געהאט… ווער איז געווען דער מסית פאר אברהם? ס’איז געווען אברהם און נחור. נאכדעם, נאך יעקב איז נאכאמאל יעקב און עשו. אקעי, ס’איז געווען עשו. עשו איז געווען דער מסית, דער רשע עשו. ויעקב ובניו ירדו מצרים. וואס איז די פראבלעם? איך מיין, ס’זעט אויס אזוי ווי נחור איז אוט, שפעטער יעקב און עשו, עשו איז אוט. אונז בלייבן, אונז ווילן זיך פאוקעסן אויף די וואס זענען צדיקים. יעקב ובניו ירדו מצרים.
“ברוך שומר הבטחתו לישראל” — נוסח-חילוקים
אקעי, זאגט ער ווייטער, ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו. ביי אונז אין די הגדה שטייט נישט עמו. ביי דיר שטייט עמו? איך גיי שוין קוקן. ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו, ברוך הוא. שהקב”ה מחשב את הקץ. אין אונזער הגדה שטייט “חישב את הקץ”. ער איז נאך אלץ מחשב, גיי ווייס… ער מחשב יעצט די נייע קץ.
לאז אונז זען וואס דא שטייט: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב”ה מצילנו מידם”.
“והיא שעמדה” — וואס איז “והיא”?
און “והיא” – די הבטחה – איז “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו”. “והיא” מיט א לשון נקבה. יעצט, פארוואס דארף מען האבן די הבטחה? יא. ס’שטייט “והיא” מיט אן ה”א. וואס איז די ה”א? און דאן איז זיך אריינגעגאנגען אין וואו ס’שטייט “והיא” מיט א יו”ד און מיט א ו’. וואו זעט מען דאס? “והוא שעמדה”. וואו שטייט דאס? ביי מיר שטייט בכלל “והיא” אן א ו’.
קען זיין די הבטחה וואס איז געזאגט געווארן פאר אברהם, און ממילא “מצילנו מידם”. ס’איז א גרויסע חידוש אז ס’שטייט נישט אין די הבטחה גארנישט וועגן “בכל דור ודור”. האסטו באמערקט? אינטערעסאנט, ניין? פארשטייסט מיין שאלה? ממילא, פארוואס פאלט אים איין צו זאגן אז ס’איז דא יעדע דור? צו וואס איז די הבטחה פון אברהם?
די מקור פון “בכל דור ודור”
וואס איז די מקור? ס’איז א מדרש, בעיסיקלי. אבער מ’קען פארשטיין, ווייל וואס איז פשט אז מ’זאגט די גאנצע זאך פאר אברהם? ווייל אברהם, דער אייבערשטער האט ליב אברהם, און דער אייבערשטער זאגט פאר אברהם, “זאלסט וויסן, איך גיי זיך זארגן פאר דיינע קינדערלעך”. ווייל וועגן יענע סטארי, דער אייבערשטער איז א ליטוואק, “אה, איך האב נישט גענומען פאר אנדערע זאכן”. איך האב געזאגט פאר אברהם, “איך האב דיך ליב, איך גיי העלפן דיינע אייניקלעך”. אקעי. ס’איז א חידוש, ניין? ס’איז א חידוש.
אבער ס’זעט אויך אויס “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור” – איז קלאר אז ס’איז אלץ פאר משיח. אנגעהויבן מיט מצרים, יעצט איז א צווייטע, וואס איז א סייקל פון נאך און נאך מענטשן, און דער אייבערשטער איז די גאנצע צייט ביזי מיט אברהם, און די גאנצע צייט דארף ער עס אויסלייזן. די הבטחה האט זיך נישט געענדיגט. אה, מסתמא דאס מיינט שומר הבטחתו, ער היט די הבטחה אין לאנג טערם, נישט איינמאל.
דיסקוסיע: וואו שטייט די הבטחה וועגן “בכל דור ודור”?
Speaker 2: יא, יא, אבער ווי שטייט די הבטחה? איך ווייס פשוט שטייט צו, “ועבדום וענו אותם” פאר א געוויסע צייט, און אין די צייט… סאו פון וואו קומט די אלע איידיעס? גוטע שאלה, ניין?
Speaker 1: ס’קען זיין אז די ווארט איז אז די ווארט ליגט אין די אפשר, אין די ווארט שהקב”ה מחשב את הקץ. דער אייבערשטער, יעדע צרה האט עפעס א קץ, און דער אייבערשטער רעכנט אייביג אויס די קץ. דאס איז נישט פאר אברהם, אבער ס’איז דער אייבערשטער וואס אייביג ווען ס’איז דא צרות… אבער ווי איז ער שומר הבטחתו דא? די הבטחה איז דאך… אפשר, אה, איך וועל דיר זאגן א פשוט’ע פשט. ס’שטייט דאך נישט וועלכע לאנד. ס’זאגט נישט מיט מצרים. וועלכע ארץ לא להם ס’גייט זיין, איז דא א הבטחה אז הקב”ה וועט מציל זיין. דו כאפסט? ס’איז א גוטע פשט, ניין?
Speaker 2: ניין, ווייל אפאר זאכן שטייט יא, “בערב לעתות ערב יעקב ורד מצרימה”. דאס איז אן אנדערע פסוק, צדיק. אין ישעיה. פאסט טענס, רייט? סאו יעדע מאל ווען ס’איז ארץ לא להם… יא. ס’קען זיין ווען די צדיקים האבן געוואלט מאכן זיכער אז ארץ ישראל איז אן ארץ לא להם, די ציונים האבן נישט מיט אונז צו טון, ווייל זיי דארפן מיט אונז ווייטער ארויסלייזן.
Speaker 1: אבער דאס איז אינטערעסאנט, און די ווערטער “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו” מאכט פארוואס דער אייבערשטער איז נאך אלץ מחיה, ווייל ס’האט זיך אנגעהויבן מיט פרעה. ניין, ער מיינט צו זאגן אז ס’איז אנגעגאנגען, ס’שטייט דאך נישט… די סיבה פארוואס ס’קומט א מלך שפעטער און פייניגט די אידן איז ווייל זיי זענען אין די משוגעת, וואס יעדער איינער קען זיי טשעפען, און זיי זענען די גערודפ’טע אמה. אלעס האט זיך אנגעהויבן מיט פרעה. פארוואס איז ער אזוי געווארן מיט פרעה? זיי זענען שוין געווען וויקטימס אין אלע קעניגן. פארוואס דער אייבערשטער פילט אז ער דארף א המשכה? דער אייבערשטער נעמט כולו אחריות דערויף. פארוואס שטופסטו די שולד אויף היטלער וועגן פרעה? אלזא, דער אייבערשטער איז א שליח אויף די וועלט. “אלה חלקי אלוהים אשר לא ידעו את ה’ ואת פרעה”. ס’איז א vicious cycle. א מענטש וואס איז געווארן געטשעפעט אין קינדערגארטן, איך ווייס וואס. ער טשעפעט צו פרעה, און די אידן זענען געווען… און ממילא איז אלעמאל די זעלבע רשעות. נאך פרעה איז געקומען אנדערע רשעים וואס זענען ממשיך פרעה, און דער אייבערשטער איז אבער דער זעלבער באשעפער. “בורא שמים וארץ” איז אויף די חסידים. יא, און אונז ווילן אלעס צולייגן צו די הבטחה. דער אייבערשטער איז נישט שולדיג מיט די הבטחה.
דער “vicious cycle” פון רדיפות און דער אייבערשטער’ס אחריות
לכאורה, ווען נישט פרעה וואלט אברהם אבינו געקויפט א bunch real estate אין די מידל איסט, און אונז וואלטן געהאט א לאנד, און ס’איז געווען א געליינטע זאך. וועגן פרעה זענען אונז פארוואגלט אין א לאנד וואס גייט און קומט אין גלות.
איך ווייס נישט, זיי האבן געמאכט א מדרש. דער אייבערשטער האט געמיינט ער קען גיין מיט די פשט מצרים. ניין, ניין, די מדרש זאגט אז ס’גייט היינט אויך, און ס’איז יעצט פלאץ. פארשטייסט? דער אייבערשטער איז שומר תורה. אזוי ווי אונז דארפן האלטן די תורה, דארפן אונז האבן א מדרש וואס זאגט אז איך ווייס וואס דארף ער אויך. ס’איז צוויי-זייטיג. אלע תורה וואס אונז טוען דארפן האבן געהאט א מדרש. דאס איז די זעלבע זאך. אונז דארפן האבן א מדרש אז דער אייבערשטער דארף אונז ראטעווען, און ער גייט אונז ראטעווען.
יציאת מצרים בלילה — א טיפערע באדייטונג
פארוואס איז געווען אזוי וויכטיג צו זאגן אז יציאת מצרים איז מחויב בלילה? ווייל דא איז די לאנגע לילה גלות, און אונז ווילן מחייב זיין אז דער אייבערשטער דארף אויך געדענקען יציאת מצרים אין די לאנגע לילה שכילה לילה.
ס’איז שוין א פחד. דאס איז גראדע אן אמת, ס’איז א חידוש, און מ’דארף פארשטיין וויאזוי דאס צו זאגן. אקעי.
HE עברית ›
סיכום השיעור 📋
סיכום מהחברותא-לימוד: רמב”ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז — ההגדה
—
א) „אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה — מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח”
דברי הרמב”ם: „אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה — מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: מצוות סיפור יציאת מצרים חלה על כולם, אפילו על חכמים גדולים שיודעים הכל. ומי שמרבה בכך, הרי זה משובח.
חידושים והסברות:
1. עיקר המצווה הוא „מדור לדור”: מצוות סיפור יציאת מצרים נועדה בעיקר לדורות הבאים — למי שאינם יודעים. הפסוק „כי ישאלך בנך מחר” — „מחר” אינו מתכוון למחרת, אלא „לדורות” (כמו שאומר המדרש), משום „כי לא היית שם” — הבן לא היה שם. זהו ה„מקרה הפרדיגמטי” — המקרה הרגיל. המנגנון לכך הוא שאומרים זאת פעם בשנה, בכל פסח.
2. „אפילו כולנו חכמים” — עקרון „לא פלוג”, לא מצווה נפרדת: כאשר השומע כבר יודע — הוא „יוצא מן הכלל.” אבל כמו בכל מצווה בעולם, כאשר טעם המצווה אינו חל על מקרה ספציפי, אין עושים נוסח מיוחד עבורו. ממשיכים במהלך הרגיל. זהו „כלל גדול בתורה” — לכל מצווה יש את הציור העיקרי שלה (המקרה הרגיל), וכאשר מתרחש מקרה קיצוני, זה אינו משבש את הכלל. דוגמאות: מתפללים על גשם אפילו כאשר מישהו אינו זקוק דווקא לגשם; לולב נעשה בצורה מסוימת, אפילו כאשר הטעם הספציפי אינו חל. אין צורך להגיע לתירוצים עמוקים (כמו כוח השכחה, או הכנסה בלב, או עבור מידה) כדי להסביר מדוע אומרים זאת מדי שנה.
3. „אפילו כולנו חכמים” — עד כמה זה באמת חריף? „כמה חכמים כאלה יש, בבקשה?” — אין כל כך הרבה חכמים שכל הסדר ישתנה. אם באמת „כולנו חכמים” — כולם היו חכמים — אז באמת לא הייתה הלכה (כי הטעם לא היה נוגע). אבל זו אינה המציאות, ולכן הסדר נשאר כמו שהוא.
4. ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים — תלויה במחלוקת האם סיפור יציאת מצרים הוא דאורייתא: אם סיפור יציאת מצרים אינו מצוות דאורייתא (אלא תקנה דרבנן), מובנת ההווה אמינא: חכמים שיודעים הכל, למה הם צריכים לומר שוב? אבל לפי שיטת הרמב”ם שסיפור יציאת מצרים הוא מצוות דאורייתא ממש, קשה להבין מהי ההווה אמינא — מצוות דאורייתא חלה על כולם! התירוץ (מר’ אברהם חדידה): לכן מביאים מיד אחר כך את הפסוק „למען תזכור” — משום שזכירה היא דבר שצריך לעשות אפילו אם כבר זכרת אתמול. אם סיפור משמעו גם זכירה, אז ברור שאפילו חכמים צריכים לעשות זאת מחדש בכל שנה.
—
ב) „וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח” — לספר או הלכות?
דברי הרמב”ם: „וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.”
פשט: מי שמרבה בסיפור יציאת מצרים, הרי זה משובח.
חידושים והסברות:
1. חילוק נוסחאות — „לספר” או „הלכות הפסח”: ישנן נוסחאות שונות. התוספתא פסחים אומרת „חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח” — לא סתם סיפור, אלא ללמוד הלכות פסח. זה מציב מחלוקת: האם „מרבה לספר” פירושו לספר את המעשה, או ללמוד הלכות פסח.
2. שיטת הרמב”ם — לספר ממש: הרמב”ם מדבר כל הזמן על סיפור כפשוטו — לספר ממש את מעשה יציאת מצרים. הוא אינו מביא את השיטה ש„כל המרבה לספר” כולל לימוד הלכות פסח. זהו חידושו של הרמב”ם — הוא הכריע ש„לספר” פירושו לספר ממש. זה אינו מוכרח מהלשון עצמה — „להרבות” יכול גם להיות לימוד הלכות.
3. הלכות הפסח כחלק מהמעשה: בתורה עצמה (פרשת בא) כל הלכות הפסח נמצאות בתוך מעשה יציאת מצרים — מה שמראה שהלכות פסח הן „חלק מהמעשה.” בפסח מצרים ההלכות היו לפני הנס — כלומר, ההלכות הן אינטגרליות לסיפור. מי שסובר „הלכות הפסח” סובר שזה גופא הוא סיפור יציאת מצרים.
4. „כל אחד לפי ענינו”: אחד בהגדה (סיפור), אחד בהלכה, ושניהם קיום המצווה.
5. המדרש/גמרא על „בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד” (גמרא סנהדרין): „אם בעל מקרא הוא — יעסוק בתורה נביאים וכתובים; אם בעל משנה הוא — יעסוק במשנה הלכות ואגדות; אם בעל תלמוד הוא — יעסוק בהלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת, חג בחג.” זה אומר שזה תלוי ברמת הלומד: בעל מקרא = עוסק בפסוקים; בעל משנה = יכול לקרוא משנה, הלכה, אגדה; בעל תלמוד = מי שמחדש — הוא נכנס לעומק הלכות פסח.
6. „כל המרבה” — מה פירוש „מרבה”? חידוש: הפירוש הפשוט (מדויק מהרמב”ם) הוא שיש נוסחאות שונות בהגדה — ארוכה וקצרה. יוצאים ידי חובה במעט מילים, אבל מי שרוצה נוסח ארוך יותר, זה משובח. הערוגת הבושם אומר ש„כל המרבה” פירושו שצריך לחדש דבר, לא רק לחזור על מה שכבר יודעים — כמו בעל דרשן. נגד זה: „הרי זה משובח” פירושו דווקא מה שאתה יודע בוודאות שקרה — אי אפשר להוסיף דברים חדשים שאינך יודע.
7. [מוזכר בדרך אגב:] תורת הבעלזער רב/הברדיטשובער: „כל המרבה ביציאת מצרים” — מרבים ביציאה ממצרים עצמה, יוצאים ממצרים בכל שנה בפסח, שוב ושוב. צריך „להתמרח” (להתחבר) ביציאת מצרים.
8. [דיגרסיה: דרשת שבת הגדול — פלפול או הלכות למעשה?] השולחן ערוך / מגן אברהם אומר שבדרשת שבת הגדול צריך לומר הלכות והנהגות הצריכות למעשה, לא פלפול. התשובה: כל אחד נוטה לפי ערכו — בבית מדרש של תלמידי חכמים אומרים פלפול; בבית מדרש של אנשים פשוטים אומרים הלכות למעשה. בליל הסדר עצמו כבר מאוחר מדי לומר הלכות פסח למעשה.
—
ג) הערה על נוסח ההגדה של הרמב”ם
חידוש: האבודרהם מוזכר בנוגע לנוסח הרמב”ם. הרמב”ם לא כתב בעצמו את כל נוסח ההגדה מחדש, אלא הוא החזיק בנוסח מסוים, אולי עם שינויים קטנים. הערה משעשעת: „יכול להיות שהוא פשוט הלך ושאל את אמו על הסדר.”
—
ד) „מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק”
דברי הרמב”ם: „מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק… והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.”
פשט: קבוצת חכמים ישבה בבני ברק ועסקה בסיפור יציאת מצרים כל הלילה עד שהתלמידים באו ואמרו שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
חידושים והסברות:
1) מי היה בעל הבית בבני ברק?
הטקסט אינו אומר אצל מי היו — לא כמו מעשיות אחרות שבהן אומרים „בבית דין” או בבית מי. שואלים האם זה היה בית רבי טרפון או אחר, אבל אין מקור ברור.
2) במה עסקו — סיפור, הלכות, או סודות?
– המכילתא מצוטטת: „לא שהיו חבורה של חכמים דוקא עוסקים בהלכות פסח, אלא שאין לומדין אלא עדות” — הם לא רק למדו הלכות פסח, אלא „עדות” (עדות יציאת מצרים).
– לפי גירסת הרמב”ם שבה כתוב „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” (לא „אמר רבי אלעזר בן עזריה”), משמע שהם למדו הלכות, כי הוא אמר להם זאת בהקשר של לימוד.
– ר’ יחזקאל לוינשטיין (המשגיח מפונביז’) אמר שאפשר לראות שהם עסקו במעשה מרכבה — אבל זה נדחה: הפשט בהגדה הוא שמספרים סיפור יציאת מצרים, לא הלכות ולא סודות.
– המדרש מביא שאפשר ללמוד הלכות, אגדה, או סודות — כולם חלק מסיפור יציאת מצרים.
– חידוש: אולי הם התעסקו כל הלילה בסוגיא של סיפור יציאת מצרים בלילה — האם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. יכול להיות שהסוגיא נמשכה כל הלילה עם ראיות הלוך ושוב, וחז”ל עשו „גרסה קצרה.”
3) ר’ אליעזר, ר’ יהושע, ר’ טרפון, ר’ אלעזר בן עזריה — בעלי הלכה; ר’ עקיבא — עוסק בקבלה
ר’ אליעזר, ר’ יהושע, ר’ טרפון, ר’ אלעזר בן עזריה הם לכאורה בעלי הלכה, בעוד ר’ עקיבא היה עוסק בקבלה (הוא ה„רבי של קבלה”). זה מתאים לחילוק בין בעלי משנה/בעלי תלמוד.
קושיא: אם ר’ עקיבא והאחרים עסקו בסיפור יציאת מצרים (כפי שהרמב”ם מבין — לספר ממש), אז הם לא עסקו בתלמוד. זה לא מתאים למאמר „אם בעל תלמוד הוא יעסוק בהלכות פסח.” הצעת תירוץ: אולי „סיפור” ו„הלכות” הם אותו דבר — כאשר נכנסים לסיפור יציאת מצרים, מבינים למה ההלכה כך, ונכנסים לחמישים שערי בינה של יציאת מצרים.
4) סדר החכמים — למה ר’ עקיבא בסוף?
התולדות יעקב יוסף שואל: ר’ עקיבא היה גדול הדור, גדול מכולם, כמו שכתוב בתוספות. למה הוא מוזכר בסוף? התירוץ (מתוספות): רבי אלעזר בן עזריה היה בעל יחוס („עשירי לעזרא”) ועשיר, לכן הוא מוזכר קודם. אבל הקושיא נשארת למה רבי יהושע ורבי אליעזר גם באים לפני רבי עקיבא.
5) שתי מעשיות דומות
ישנן שתי מעשיות דומות: (א) המעשה של החכמים בבני ברק שבה „באו תלמידיהם ואמרו רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”, (ב) מעשה אחרת שבה „באו לפנינו ואנחנו הולכים לבית המדרש.” אלו שתי מעשיות נפרדות.
6) [דיגרסיה: בר כוכבא ובני ברק]
רבי עקיבא סבר שבן כוזיבא (בר כוכבא) הוא משיח. מוצע שהחכמים בבני ברק היו שם כי זה היה ליד הגבול, קשור למרד בר כוכבא. זה נשאר שאלה פתוחה.
—
ה) „כל הלילה” — עד מתי חלה מצוות הסיפור?
חידושים והסברות:
1) הקשר למחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה
השאלה האם צריך לעסוק כל הלילה או רק עד חצות תלויה במחלוקת הידועה: רבי אלעזר בן עזריה סובר שחיוב אכילת פסח (וממילא מצה) הוא רק עד חצות; רבי עקיבא סובר עד הבוקר.
2) מחלוקת גירסאות בתוספתא
ההגהות מיימוניות מביא תוספתא „חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה”. אבל יש מחלוקת בגירסאות: רבנו יונה מביא את התוספתא רק ש„חייב אדם לעסוק אפילו בניו ובני ביתו” — אבל הוא לא אומר „כל הלילה” כחיוב. הוא מביא רק את המעשה שהם עשו זאת כל הלילה, אבל זה לא חיוב. ראשונים אחרים גורסים „כל הלילה” בתוספתא עצמה.
3) הפירוש המוזר של הרא”ש
הרא”ש היה גורס „כל הלילה” אבל הוא פירש ש„כל הלילה” פירושו עד שנרדמים — לא ממש כל הלילה. זהו פירוש מאוד יוצא דופן.
4) שתיקת הרמב”ם
הרמב”ם בכלל לא אומר שחייבים כל הלילה. הוא לא אומר ש„כל המרבה” פירושו שאסור ללכת לישון. הוא לא מביא חיוב של „כל הלילה”.
5) קושיית המהר”ל
המהר”ל שואל: איך החכמים יכלו להצטער בשמירה? זה יום טוב, וצריך שמחת יום טוב, לא צער!
6) „כל הלילה” פירושו רק זמן המצווה
מוצע ש„כל הלילה” אינו חיוב להיות ער, אלא שזמן סיפור יציאת מצרים נמשך כל הלילה — כמו כל מצווה שזמנה בלילה (כמו שהמשנה במגילה אומרת „כל דבר הנעשה בלילה”). כלומר, אם לא הספיקו בזמן הסדר, אפשר עדיין עד הבוקר לקיים.
7) המעשה אינה ראיה לחיוב
מזה שמשהו קרה פעם אחת, אי אפשר לעשות חיוב. היו שתי מעשיות — אבל זה מראה רק שזו מעלה, לא חיוב. המעשיות הן לשבחן של חכמים — להראות כמה הם היו שקועים בסיפור יציאת מצרים, שלא שמו לב שכבר יום. זה לא כתוב בשולחן ערוך שחייבים להיות ערים כל הלילה!
8) „עד שבאו תלמידיהם” — עיקר המעשה
עיקר החידוש של המעשה אינו שחייבים כל הלילה, אלא שהם היו כל כך שקועים שלא שמו לב שהגיע זמן קריאת שמע. לא כתוב „נמשכו ביציאת מצרים” — כתוב שהתלמידים היו צריכים לומר להם. זהו השבח.
9) זמן קריאת שמע של שחרית — מתי זה?
„הגיע זמן קריאת שמע של שחרית” הוא בנץ החמה (כמו ותיקין), שהוא מאוחר יותר מקריאת הגבר. רבינו אברהם בן הרמב”ם מוזכר בנוגע „קריאת הגבר.”
10) הערה מעשית
לילה של פסח (שהוא בניסן) הוא למעשה לא כל כך ארוך — רק כמה שעות. אנשים חושבים שהוא ארוך כי הם עייפים, אבל באמת הוא קצר יותר ממה שחושבים.
11) למה התלמידים אמרו שצריך לומר קריאת שמע?
אם החכמים עסקו כל הלילה בהלכות פסח — שזה גם הזכרת יציאת מצרים — למה צריך עוד קריאת שמע? התירוץ: קריאת שמע היא מצוות דאורייתא בפני עצמה, ואין פטור ממנה בעוסק במצווה פטור מן המצווה. כמו שהגמרא אומרת שר’ שמעון וחבריו היו פטורים מתפילה (כי תורתן אומנותן), אבל לא מקריאת שמע — קריאת שמע נשארת חיוב אפילו למי שלומד.
—
ו) „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות…”
דברי הרמב”ם: „אמר להם רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא: ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’ — ‘ימי חייך’ הימים, ‘כל ימי חייך’ להביא את הלילות. וחכמים אומרים: ‘ימי חייך’ העולם הזה, ‘כל ימי חייך’ להביא לימות המשיח.”
פשט: ר’ אלעזר בן עזריה אומר שלא יכול היה להוכיח שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה, עד שבן זומא דרש זאת מ„כל ימי חייך”. חכמים חולקים ואומרים ש„כל” בא להוסיף ימות המשיח.
חידושים והסברות:
1) זה לא סיפור יציאת מצרים — זה זכירת יציאת מצרים
זה מדבר לא על סיפור יציאת מצרים (מצוות ליל פסח), אלא על זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום — מצווה נפרדת. הרמב”ם מביא בהלכות קריאת שמע שזו מצווה בפני עצמה, לא בהלכות חמץ ומצה — מה שמראה שהוא סובר שזה לא שייך לסיפור יציאת מצרים של ליל הסדר.
2) הקשר (או היעדרו) למעשה בני ברק
מה הקשר בין מאמר ר’ אלעזר בן עזריה למעשה שהם היו ערים כל הלילה? המסקנה היא שזה לא באמת המשך. ההגדה הכניסה זאת כי זה מתחבר — כשמזכירים את ר’ אלעזר בן עזריה, מזכירים משהו ממנו על יציאת מצרים. אבל „אמר להם” לא כתוב בנוסחאות שלנו — זה לא ממש המשך של המעשה.
3) זו משנה בברכות, לא ממש מההגדה
זו משנה במסכת ברכות (פרק א) שמדברת על הענין שקורים פרשת „ויאמר” (פרשה שלישית של קריאת שמע) בלילה — כי שם כתוב יציאת מצרים. השאלה היא האם אומרים „ויאמר” בלילה (כי ציצית אינו נוהג בלילה — „וראיתם אותו”), ור’ אלעזר בן עזריה אומר שאומרים כי „מזכירין יציאת מצרים בלילות”. זהו ההקשר האמיתי.
4) שיטת הר
מב”ם: פרשת ציצית בלילה היא על יציאת מצרים, לא על ציצית
הרמב”ם לומד שמה שאומרים פרשת ציצית בלילה אינו על מצוות ציצית (כי ציצית אינו נוהג בלילה — „וראיתם אותו”), אלא על יציאת מצרים שכתוב שם („אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”). ישנן מספר סיבות למה אומרים את הפרשה, ויציאת מצרים היא אחת מהן.
5) הלכות לא באות מפסוקים — יסוד חשוב
כאן רואים את היסוד שהלכות לא באות מהפסוקים ולא מאיך דורשים את הפסוקים. ראיה: המשנה כבר קודם (לפני דרשת בן זומא) אמרה שאומרים יציאת מצרים בלילה. רבי אלעזר בן עזריה כבר החזיק בדין הזה לפני שמצא את הרמז בפסוק. הדרש אינו המקור להלכה.
פסוקים מביאים משתי סיבות:
1. כרמז/אסמכתא — לא כמקור להלכה
2. כדי „להדוף” — כי לכל אחד יש פחד מפסוק שיכול לסתור, צריך להיות מדייק
משל: כשהגמרא מחפשת ראיה שאתרוג הוא אתרוג — זה „מחכמת הכתוב” שזה מרומז, אבל הדין לא בא מהלימוד.
6) פירוש „ולא זכיתי”
נדון מה פירוש „לא זכיתי”: פירוש אחד — הוא לא יכול היה להביא ראיה מפסוק (לשון זכות). פירוש אחר — „לא נצחתי” — לשון ניצוח בדין, הוא לא יכול היה לשכנע את החכמים. עוד פירוש: כל הלילה התווכחו, ו„לא זכיתי” = לא הגעתי עד סוף הלילה להוכיח את שיטתי.
7) שיטת הרמב”ם: יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן, לא מדאורייתא
לפי הרמב”ם אי אפשר לעשות דאורייתא חדשות דרך דרשות. תמיד כשלומדים משהו מפסוק זה נשאר תחת „דברי סופרים.” לכן יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן. הפסוק הוא רק רמז (אסמכתא), לא מקור. הרמב”ן גם מפרש שכשמוצאים פסוק זה רק רמז, זה לא נעשה דאורייתא.
8) הלכה כרבי אלעזר בן עזריה — קושיא
לכאורה ההלכה צריכה להיות כחכמים (יחיד ורבים — הלכה כרבים), לא כרבי אלעזר בן עזריה. מי אומר שההלכה כמותו?
תירוצים:
1. אולי הרמב”ם פוסק זאת כדרבנן — „זה לא עולה כסף.”
2. הרשב”ץ מביא שהחכמים גם מודים לדין; הם רק לא הסכימו לדיוק בפסוק, אבל עיקר הדין שאומרים יציאת מצרים בלילה — לזה כולם מסכימים.
9) חיפזון דמצרים vs. חיפזון דישראל — יסוד שיטת רבי אלעזר בן עזריה
הגמרא (ברכות ט.) מביאה: רבי אלעזר בן עזריה לומד מ„ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה” — מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. רבי עקיבא לומד מ„בחיפזון” — עד שעת חיפזון, שהוא בבוקר.
– רבי אלעזר בן עזריה סובר חיפזון דמצרים — הרגע העיקרי של יציאת מצרים היה בלילה, כשהמצרים דחקו את היהודים לצאת. לכן הוא סובר שקרבן פסח חייב להיאכל לפני חצות, ולכן הוא סובר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות.
– רבי עקיבא סובר חיפזון דישראל — היהודים יצאו בפועל בבוקר. ממילא הוא סובר שאפשר לאכול קרבן פסח עד הבוקר, ועיקר יציאת מצרים היא ביום. לכן הוא לא צריך את הפסוק „למען תזכור… כל ימי חייך” ללילות — הוא משתמש בו להביא ימות המשיח.
החידוש: רבי אלעזר בן עזריה בעצם כבר סבר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות — לא כי בן זומא שכנע אותו, אלא כי הוא סובר בכלל שעיקר יציאת מצרים היא בלילה (חיפזון דמצרים). דרשת בן זומא („כל ימי חייך — להביא הלילות”) הייתה רק דיוק כדי לשכנע את החכמים, אבל היסוד של רבי אלעזר בן עזריה עצמו הוא ממקום אחר.
10) קשר בין זכירה בלילות לביטול בימות המשיח
מי שסובר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילות (רבי אלעזר בן עזריה) סובר שבימות המשיח לא יצטרכו עוד להזכיר יציאת מצרים (כי „כל ימי חייך” משמש ללילות, לא לימות המשיח). מי שסובר שלא צריך בלילות (חכמים) משתמש ב„כל ימי חייך” לימות המשיח — ולכן יציאת מצרים נשארת גם אז.
מה פירוש „תתבטל” לעתיד לבוא: מבוסס על הגמרא „לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים” — יציאת מצרים לא תתבטל לגמרי, אלא תהיה טפלה לניסים החדשים. כמו ששמו של יעקב לא התבטל אלא נעשה טפל לישראל. הגאולה החדשה תהיה העיקר, ויציאת מצרים תישאר טפלה.
11) אותנטיות המעשה בהגדה
המעשה בהגדה (כפי שהיא מחוברת עם רבי אלעזר בן עזריה) היא „בוודאי לא הייתה אמיתית” — לא קרתה בדיוק כך. זו משנה בברכות, וההגדה מחברת דעות שונות „סתם כדי לעשות את המעשה יפה יותר.”
שיטת רש”י: רש”י אומר בפירוש שהמעשה עם רבי אלעזר בן עזריה („כבן שבעים שנה”) הייתה „ביום” — הוא היה בן שבעים, והוא דימה. רש”י אומר זאת גם בברכות וגם כאן.
12) בן זומא
שמו הפרטי של בן זומא הוא שמעון — שמעון בן זומא (כמו שמעון בן עזאי).
13) שיטת האור שמח
האור שמח סובר שלפי הרמב”ם זכירת יציאת מצרים בכל יום אינה מצוות דאורייתא, אלא דרבנן. זה מתאים לשיטה שהרמב”ם לא מונה זאת כמצווה נפרדת. האור שמח מביא יסוד ש„מצוות זכירה” אינה מצווה (דאורייתא) לפי הרמב”ם. אבל נשאלת השאלה: אם כך, גם פסח היה צריך להתבטל — מה שאינו טוב.
14) [דיגרסיה: תיקון חצות — רק לאנשים פשוטים]
עיקר זכירת יציאת מצרים (וחורבן בית המקדש) הוא דרך לימוד, לא דרך אמירת נוסח מנוסח. הנוסח בסידור (כמו תיקון חצות) הוא רק למי שאינם יכולים ללמוד. מעשה מסופר על צדיק ששאל יהודי האם הוא אומר תיקון חצות, וכשהיהודי אמר כן, הצדיק שאל: „האם היית פעם בירושלים? איך אתה יכול לומר ‘עירך ירושלים’ אם אינך יודע על מה אתה מדבר?”
—
ז) „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא”
דברי הרמב”ם: „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא.”
פשט: מתחילים את חלק הסיפור של ההגדה בלשון „ברוך המקום.”
חידושים והסברות:
1. האם „ברוך המקום” היא מעין ברכת התורה: כיון שמתחילים ללמוד תורה (ההגדה), צריך ברכה. התשובה: זו אינה ממש ברכת התורה עם שם ומלכות („ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם”), אלא לשון שבח כמו ברכת התורה.
2. הרמב”ם אומר רק פעם אחת „ברוך המקום”, בהגדות שלנו כתוב פעמיים.
3. חידוש: כשאומרים „ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל,” אולי כבר יוצאים ידי חובת כל סיפור יציאת מצרים — כי הרמב”ם אומר בסוף ההגדה „ויבואו למקום עבודתו,” כלומר שתכלית יציאת מצרים הייתה לקבל את התורה. לא יכלו לקבל את התורה בלי לצאת ממצרים.
4. „המקום” כלשון חז”ל: בבבלי אומרים „רחמנא”, אבל בברייתות מוקדמות ובמדרשי חכמים אומרים „המקום” או „הקדוש ברוך הוא”. חז”ל עצמם מסבירים: „למה קוראים אותו המקום? שהוא מקומו של עולם.”
—
ח) „כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול”
דברי הרמב”ם: „כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול.”
פשט: התורה מדברת על ארבעה סוגי ילדים/אנשים.
חידושים והסברות:
1) כל הקטע הוא בעצם הלכה
כל הקטע של ארבעה בנים הוא בעצם הלכה (מדרש הלכה), לא סתם הגדה. אומרים „תורות” עליו כי לא רוצים ללמוד, אבל זו באמת הלכה.
2) „מה הוא אומר” — מי מדבר?
נדון האם זה פירושו „מה אומר החכם” או „מה אומרת התורה עליו.” המסקנה: זה פירושו מה החכם עצמו אומר, כי אצל „שאינו יודע לשאול” כתוב „את פתח לו” (לא „מה יאמר”) — אם זה היה פירושו מה התורה אומרת עליו, היה צריך להיות אותו לשון אצל כל ארבעה.
3) ארבעת הבנים אינם ממש ילדים ליד השולחן
חידוש גדול: ארבעת הבנים אינם כמו שמלמדים אותנו — אבא עם ארבעה ילדים יושבים ליד השולחן. זה פשוט ארבעה סוגי מצוות/מצבים — מצווה איך ללמד לחכמים, מצווה איך ללמד לרשעים, וכו’. „בן” אינו פירושו ממש בן, כמו שהרמב”ם אומר „בנו למדו” פירושו ללמד תורה ליהודים בכלל. יש ענין של קדימה (חכם לפני רשע, רשע לפני תם), אבל זה לא מוגבל למצב אב-בן. ר’ עקיבא עם חבריו גם קיימו סיפור יציאת מצרים ביחד.
—
ט) החכם — „ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח”
דברי הרמב”ם (גירסה): „ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח” (לא „בהלכות”).
פשט: לחכם עונים עם הלכות הפסח.
חידושים והסברות:
1. החכם הוא בעל תלמוד, לא רק בעל מקרא. הוא לא צריך פסק — הוא כבר יודע הלכות הפסח. אומרים לו משנה ותלמוד — ההלכות העמוקות.
2. זה מתאים להלכה של הלכות חג בחג — שצריך לדבר הלכות הנוגעות ליום טוב.
—
י) הרשע — „מה העבודה הזאת לכם”
דברי הרמב”ם: „רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.”
פשט: הרשע מוציא את עצמו מכלל ישראל בשאלתו „לכם.”
חידושים והסברות:
1) „הקהה את שיניו”
המילה „הקהה” פירושה ממש להקהות בלשונו (שיניו).
2) התשובה היא באותו מטבע
הוא אומר „לכם,” עונים „לי ולא לו.” זו תשובה חריפה, לא עונש. „אתה אומר לכם, אני אומר לי — אין בעיה.”
3) „אילו היה שם לא היה נגאל”
זה פירושו: „אה, אתה לא חלק? אין בעיה, אתה יכול להישאר במצרים.” זו אמת חריפה, לא „נזיפה.” רשע יכול לקבל אמת חריפה. „נזיפות שיקבלו החסידים — הם צריכים נזיפות.”
4) רוצים שהרשע יהיה חלק
אם לא היו רוצים שהוא יהיה חלק, לא היו מתחילים איתו בכלל. זו רק תשובה חריפה, לא דחייה.
5) „כופר בעיקר” — מה פירוש „עיקר”?
„עיקר” אינו פירושו „עיקרי אמונה” (כמו י”ג העיקרים), אלא „עיקר” פירושו תמיד רבונו של עולם עצמו — „הדבר העיקרי” כביכול. „חיפוש” הראה ש„עיקר” בחז”ל פירושו תמיד הקב”ה.
6) למה „מה העבודה הזאת לכם” היא כפירה בעיקר?
הרשע מוציא את עצמו מהיהודים, לא מהקב”ה — למה הוא נקרא „כופר בעיקר”? התירוץ: „עבודה” פירושה „עבודת ה'” — כשהוא שואל „מה העבודה הזאת”, הוא כביכול כופר ב„נעבד” (במי שעובדים).
7) „אילו היה שם לא היה נגאל” — הפשט הפשוט
זה לא פירושו רשע ממש שבא לסדר. הפשט הפשוט: במשך הדורות שוכחים, ואנשים שואלים „מה העבודה הזאת לכם” — זה היה לפני שלושת אלפים שנה, מה זה נוגע? התשובה: אם היית שם עם היחס שלך, לא היית נגאל. זו אזהרה שאסור לשכוח.
8) הבן הרשע — „הגדול” ויצר הרע
הבן הרשע מדבר לכאורה על מי שזה עתה נעשה שמונה עשרה — הוא „הגדול”, עד עכשיו לא היה לו יצר הרע, רק עכשיו עלה היצר הרע. זה מראה ש„חכם” אינו פירושו דווקא ילד מול מבוגר.
9) תשובת הפסוק vs. תשובת ההגדה
לפי הפסוק התשובה היא „ואמרתם זבח פסח הוא לה'”, אבל ההגדה דילגה על אותה תשובה ובמקום זה הביאה פסוק אחר — „בעבור זה עשה ה’ לי”. בחסידות אומרים שלא עונים לשאלת הרשע, מתיישבים לרמתו. אבל הפשט הפשוט נשאר קשה, וצריך להתמודד עם הגירסאות השונות בספרי, ירושלמי, וכדומה.
10) [דיגרסיה: „וחמושים עלו” — האם שמונים אחוז מהיהודים מתו]
המדרש ש„וחמושים עלו” פירושו שרק חמישית מהיהודים יצאו ממצרים נדחה בתוקף: אם כך, יציאת מצרים אינה באמת נס — רק חלק קטן ניצל. אם כך, הרשע צודק — הוא יכול לומר „אני מזדהה עם השמונים אחוז.” נאמר שזה לא חז”ל אמיתי, זה כתוב איפשהו לא במקור אמין. כלל מצוטט: אפשר לומר על דברים שכתובים שהם לא כתובים, אם אין בהם תורה.
—
יא) התם — „מה זאת”
פשט: לתם עונים עם המעשה (סיפור יציאת מצרים).
חידוש: החילוק בין ארבעת הבנים — מה כל אחד מקבל:
– החכם מקבל הלכות הפסח
– הרשע מקבל שבחים (תוכחה/הקהה את שיניו)
– התם מקבל את המעשה (סיפור יציאת מצרים)
– השאינו יודע לשאול — „את פתח לו”
—
יב) שאינו יודע לשאול — „את פתח לו”
דברי הרמב”ם: אצל הילד שאינו יודע לשאול — „את פתח לו.”
פשט: אצל הילד שאינו יודע לשאול, האב עצמו חייב להתחיל.
חידושים והסברות:
1. „את פתח לו” פירושו: אתה מתחיל את השאלה, אתה מתחיל לפתוח את הדברים. אינך ממתין שהוא ישאל, כי הוא לא שואל.
2. „את פתח לו” הוא לכאורה המקור לדין של תכלת ואגוזים (עושים שינויים כדי שהילד ישאל). „פתח” פירושו כמו „פתח ואמר” — אתה מתחיל את השיחה בעצמך.
3. כל דבר צריך התחלה, פתח. אי אפשר סתם להתחיל לספר. צריך להיות או שאלה כפתיחה, או פסוק כפתיחה. אצל הילד שלא שואל, אתה עצמך צריך ליצור את הפתח. ויכול להיות שלגרום לו לשאול (דרך תכלת ואגוזים) הוא חלק מ„את פתח לו”.
4. הפסוק של שאינו יודע לשאול הוא אותו פסוק כמו אצל הרשע — „בעבור זה עשה ה’ לי”.
5. [הערה על חינוך:] כשיש ילד ש„בצרות” — הרמב”ם אומר שאתה צריך למצוא דרך לדבר איתו. ישנן שתי אפשרויות: או שאומרים שאתה עושה מה שאתה יכול, או שאצל ילד „משוגע” אתה פטור מלחנך. אבל נראה שהרמב”ם הולך בכיוון של מדרש ההגדה — שצריך למצוא דרך.
—
יג) „כל המרבה לספר” — שני קצוות
חידוש: ישנם שני סוגי סדר לילה: (1) „כל המרבה לספר הרי זה משובח” — הקצה האחד, שצריך להרבות; (2) הקצה השני — אפילו כשיש רשע, תם, שאינו יודע לשאול, צריך להתעסק איתם. התורה כבר צפתה שיהיו זמנים קשים, ושלא יאבדו — „זה כבר כתוב בפסוק.”
—
יד) „יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא…”
דברי הרמב”ם: „והגדת לבנך — יכול מראש חודש, תלמוד לומר ‘ביום ההוא’. אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום, תלמוד לומר ‘בעבור זה’ — בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך.”
פשט: לומדים מפסוקים שחיוב סיפור יציאת מצרים אינו מראש חודש ניסן, לא ביום, אלא בלילה כשמצה ומרור מונחים לפניך.
חידושים והסברות:
1. למה ההווה אמינא „מראש חודש”? כי הפסוק הוא בפרשת בא, שמדברת על כל ענין יציאת מצרים, ויש לזה קשר לחודש — „החודש הזה לכם”.
2. מה פירוש „בעבור זה” = מצה ומרור? הלימוד הוא כי „זה” משמעו דבר מוחשי שאפשר להראות — משהו פיזי שמונח לפניך. זהו התירוץ הטוב ביותר.
3. הפשט ב„בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”: „בעבור זה” — אני עושה (את המצוות), כי עשה ה’ לי (ביציאת מצרים). כלומר: אני עושה את המצוות כי הקב”ה הוציא אותי ממצרים. זהו הפירוש הפשוט.
—
טו) הסדר הכללי של ההגדה — הערה מבנית
חידוש: מ„עבדים היינו” עד „מתחילה עובדי עבודה זרה
” הוא בעצם המשך — סוגיא על חיוב סיפור יציאת מצרים. זה כולל: כמה זמן זה, למי זה, מה המקור, ארבעה בנים, „יכול מראש חודש”, וכדומה. אלו מאמרים שונים על הסוגיא.
סדר ההגדה אינו בסדר לוגי — זה נכנס לסוגיות שונות באמצע. שואלים מה נשתנה, עונים עבדים היינו או מתחילה — וכל החלק באמצע (ארבעה בנים, יכול מראש חודש, וכו’) נכנס לתוך הסוגיא. זה נעשה הגדה מסודרת עם פרק „מצוות הגדה” — שכל החלק הראשון של ההגדה הוא סוגיא על החיוב.
—
טז) „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו”
דברי הרמב”ם: „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו” — עם הפסוק מיהושע כ”ד.
פשט: מספרים שאבותינו היו עובדי עבודה זרה והקב”ה קירב אותנו.
חידושים והסברות:
1) שני פירושים ב„מתחילה”
„מתחילה עובדי עבודה זרה” יכול לשמש כתשובה נוספת לשאלה למה אוכלים מצה ולמה מספרים — זה לא רק „ארמי אובד אבי”, אלא גם היסוד שאבותינו היו עובדי עבודה זרה והקב”ה קירב אותנו.
2) הלשון „ועכשיו” — המשכיות מאז ועד היום
„ועכשיו” כתוב אלפי שנים אחרי האירוע — היה צריך להיות כתוב „ואחר כך”? החידוש: „ועכשיו” פירושו שמאז ועד היום זו המשכיות אחת ארוכה — „כולי חדא” — שהיהודים הם זרע הצדיקים. יהודי צריך תמיד להיות ב„ועכשיו”, במצב של „קרבנו המקום לעבודתו”.
3) הפסוק מיהושע — „בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם”
„כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים.” שואלים: „מעולם” פירושו „לעולם” — אבל העולם אינו קדמון? עונים: „מעולם” פירושו כאן „מפעם” / „במקור” — לא לעולם במובן של „לעולם ועד”.
4) „ויעבדו אלהים אחרים” — תרח עם נחור, אבל לא אברהם?
לפי הפשט גם לתרח היה „בן חכם” (אברהם) ו„בן רשע” (נחור). אבל הרמב”ם בהלכות עבודה זרה אומר ש„אברהם עצמו מן העובדים היה” — אברהם עצמו גם היה עובד עבודה זרה בהתחלה, עד שהכיר את האמת. אברהם עצמו הכיר את הקב”ה, לא שהקב”ה „לקח” אותו.
5) „אברהם עבר הנהר”
הצדיקים הקדושים מפרשים שאברהם הוא „עבר הנהר” — הוא עבר את הנהר (מטפורית — הוא עבר מעבודה זרה לאמונה), בעוד אנשים רגילים אומרים פשוט „הוא היה אבי”.
6) הקב”ה כ„מקום” — הוא מנהל מקומות
הקב”ה מופיע בפסוקים כמי שמנהל מקומות — הוא שם אותם תחילה בעבר הנהר, אחר כך „וילכו שניהם בכל ארץ כנען”. הוא לקח אותם והביא אותם לארץ ישראל. הקב”ה נקרא כאן „מקום ברוך” כי הוא מנהל את המקומות.
7) הדפוס של צדיק/רשע בכל דור
אצל אברהם — אברהם ונחור (נחור הוא הרשע); אצל יצחק — יעקב ועשו (עשו הוא הרשע/מסית). בכל דור נופל הרשע, ואנחנו מתמקדים בצדיקים — „ויעקב ובניו ירדו מצרים.”
—
יז) „ברוך שומר הבטחתו לישראל”
דברי הרמב”ם: „ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב”ה חישב את הקץ…”
פשט: מהללים את הקב”ה ששומר את הבטחתו לישראל.
חידושים והסברות:
1) חילוקי נוסחאות
בנוסחאות מסוימות כתוב „עמו” אחרי „לישראל” ובאחרות לא. גם: בהגדה שלנו כתוב „חישב את הקץ” (עבר), בעוד בנוסחאות אחרות כתוב „מחשב את הקץ” (הווה) — עם חיוך: „הוא מחשב עכשיו את הקץ החדש.”
—
יח) „והיא שעמדה לאבותינו ולנו”
דברי הרמב”ם: „והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב”ה מצילנו מידם.”
פשט: הבטחת הקב”ה עומדת לנו בכל דור.
חידושים והסברות:
1) „והיא” עם ה”א (לשון נקבה) vs. „והוא” עם ו’ (לשון זכר)
„והיא” מתייחס להבטחה (לשון נקבה).
2) קושיא גדולה: איפה כתוב בהבטחה „בכל דור ודור”?
בהבטחה לאברהם לא כתוב כלום על „בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”! ההבטחה מדברת רק על „ועבדום וענו אותם” לזמן מסוים (400 שנה). מאיפה לוקחים שההבטחה חלה על כל הדורות?
תירוצים אפשריים:
א. „שהקב”ה מחשב את הקץ” — הקב”ה מחשב קץ לכל צרה, לא רק למצרים. זה לא ישירות מההבטחה לאברהם, אבל זה מנהגו של הקב”ה.
ב. „ארץ לא להם” — לא כתוב איזו ארץ! אולי ההבטחה פירושה שכל פעם שהיהודים נמצאים ב„ארץ לא להם” (ארץ שאינה שלהם), יש הבטחה שהקב”ה יציל. זהו פשט טוב — זה לא מוגבל למצרים.
ג. המדרש — יש מדרש שאומר שזה חל גם על היום. הקב”ה הוא „שומר הבטחתו” בטווח ארוך, לא חד פעמי.
3) המעגל הקסמים של רדיפות
הכל התחיל עם פרעה — פרעה הפך את היהודים ל„קורבנות”, וזה התחיל מעגל שבו כל מלך רואה שאפשר לתקוף יהודים. הקב”ה לוקח אחריות על זה — הוא שלח את היהודים למצרים, ולכן הוא חייב להציל בכל דור. זו התחייבות דו-צדדית: כמו שהיהודים צריכים לשמור תורה, הקב”ה גם צריך לשמור את הבטחתו.
4) „שומר הבטחתו” — טווח ארוך
„שומר הבטחתו” פירושו שהוא שומר את ההבטחה בטווח ארוך, לא שהוא קיים אותה פעם אחת ביציאת מצרים. הוא עדיין שומר.
5) יציאת מצרים בלילה — משמעות עמוקה יותר
למה כל כך חשוב שיציאת מצרים חייבת בלילה? כי „לילה” מייצג את הגלות הארוכה, ואנחנו רוצים לחייב שהקב”ה גם צריך לזכור יציאת מצרים בלילה הארוכה — „שכולה לילה” — הגלות שהיא כמו לילה אחד ארוך. כלומר: החיוב של זכירת יציאת מצרים בלילה אינו רק החיוב שלנו, אלא זו תזכורת שהקב”ה גם צריך לזכור את הבטחתו ב„לילה” של הגלות.
תמלול מלא 📝
מצוות סיפור יציאת מצרים — למי ולמה בכל שנה?
א) שאלת היסוד: למה צריך לספר בכל שנה אם כבר יודעים?
זה מה שאנחנו מחזיקים כאן באמצע עבודת ההגדה.
מה שאמרתי הוא, שלכאורה השאלה שרוצים לדעת, האם השאלה היא על השואל, האם על האפילו, זו כבר קושיא גדולה. בוודאי שהמצווה היא לספר למי שלא יודע, לדורות הבאים. פשט פשוט בפסוק, “כי יאמרו לכם מחר” — מחר לא מתכוון, כמו שגם המדרש אומר, מחר לא מתכוון למחר, אלא מתכוון לדורות. “כי לא היית שם”, הרי הוא לא יודע.
עכשיו אתה רוצה לדעת האם אנחנו מקיימים את זה? כן, בוודאי שאנחנו מקיימים את זה. איך עושים את זה לספר לדור הבא? אומרים פעם בשנה, פעם ביום, אני לא יודע. אה, אותו אחד כבר שמע בשנה שעברה? אוקיי, אחיו לא שמע. לא צריך… כל פעם מחזקים ומרבים כבר לדור הבא.
הפשט הפשוט: מעבירים מדור לדור
בדיוק, זה מה שאני אומר. שהמצווה היא לספר לדור הבא. אה, דווקא זה שאני מדבר איתו כבר יודע? אם כן, היה מספיק שעושים את זה פעם אחת, כמו בר מצווה. זה מה שאתה אומר, זה לא עובד כך. צריך לחרוש את זה מאה פעמים, לשאול… לא, אני לא רוצה לשאול. צריך להכניס את זה כמה פעמים עד שזה נעשה חלק… לא צריך להגיע לזה.
הפשט הוא הכי פשוט שאומרים לדורות שיהיו שלמים שידעו את מה שעושים בפסח. דווקא אתה לא יודע? אוקיי, חוזרים על זה שתדע היטב שתוכל לומר לילדיך. לא צריך להגיע לכל הדברים שאתה שואל. אני יודע מה אתה שואל. אוקיי, אבל זה הולך כך.
נגד סיבוכים מיותרים: כוח השכחה, כלי יקר, ודרשות אחרות
כוח השכחה שדברים נשכחים, ושוברים עם זה את המידה, כן, עוברים את המידה. אני לא צריך אפילו להגיע לחלק הרביעי. כי אי אפשר לומר שהכלי יקר על מצרים מתכוון לומר שהוא צריך לרדת לארץ ישראל. אני לא יודע אם הכלי יקר על מצרים מתכוון לומר שהוא צריך לרדת לארץ ישראל. אוקיי, אני לא יודע. אני חושב שזה נוסח אחר. אני חושב שזה לא אותו נוסח. אלו שני נוסחאות שונות, שניהם אומרים. שני נוסחאות שונות.
ולכן ההגדה היא פשוטה, הדורות הבאים לא יודעים, צריך לספר להם. מתי אומרים את זה? פעם בשנה. אני לא יודע, מתי הולכים לעשות את זה, פעם ביובל? פעם בחיים? זה לא דבר. עושים את זה כך.
דיון: למה לא לעשות דרך ביניים?
דובר 1: הפעם אתה רוצה… הפעם אתה מאבד את הדבר הפשוט שאני אומר. אז אתה עושה את זה יותר מסובך. יש שכחה, יש הכנסה ללב כל מיני תורות. אני רוצה דווקא לומר בלי זה. כן כן, זו דרך אחרת לומר את אותו דבר. אני לא רוצה לומר את זה. אני רוצה לומר דבר הכי פשוט. מעבירים מדור לדור לילדים.
שואל אותי קושיא, דווקא הילד כבר שמע אתמול. אוקיי, מה אני אגיד לו כמו שאתה אומר על כל מצווה? אין תירוץ על דבר כזה, אין שום דבר שמעבירים כך. אולי יש איפשהו חברה שעובדת כך, אבל אצלנו זה לא עובד כך. אומרים כל שנה, כך זה עובר. איך זה עובר? כל פסח אמרו את זה. יש לך דרך אחרת איך זה עבר? אני יכול לשמוע, אולי יש לך דרך אחרת, אבל זו הדרך שאנחנו עושים את זה.
ב) “אפילו כולנו חכמים” — עקרון “לא פלוג”
ממילא, ממילא, אפילו כשיש בדיוק פעם אחת שהילד יודע כן, עדיין עושים את זה באותו אופן, כי משחקים כאילו הוא לא יודע. כי המצווה היא למי שלא יודע, המצווה היא לא למי שיודע כן.
כלל גדול בתורה: לכל מצווה יש הציור הרגיל שלה
כמו שלכל מצווה בעולם יש הצורך העיקרי, ואחר כך יש כאלה… צריך קצת להבין למה זה לא אחרת. זה לא אחרת. זה לא… בואו נגיד, מי החליט — זה הוא אומר רק מאחרונים — מי החליט שפסח הוא הזמן שמספרים על זה, בסוכות אין מצווה כזו, אין מצווה כזו בשום מקום. זה עומד, עומד, יכול לעמוד הרבה דברים. אני לא מדבר על מה שכתוב. מה שכתוב יכול להיות כתוב. אני אומר לך מי החליט שמספרים בפסח ולא בסוכות, הוא החליט שעכשיו מוסרים את זה.
שואל קושיא, מה עם כל המצוות שאומרים אחרי מצוות בכל הדברים האלה? נו, בעיה, זה אולי עוזר, אבל זו לא הבעיה שלי עכשיו. הבעיה היא רק, אם כך, למה שואלים את השאלה? דווקא בגלל זה. כי אני אומר לך, לכל מצווה בעולם יש כמו שיש את האופן איך צריך לעשות אותה, ויש כזה צדדי, כמו מקרה שהוא לא ממש, אבל הוא כבר בכלל, עושים אותו כבר באותו אופן.
זה נעשה למי שלא יודע. מי לא יודע? הילדים. בלי שהיינו עושים את זה, תחשוב, בלי שהיינו עושים אף פעם את המשחק, הוא לא היה קיים לעולם. אז, שואל קושיא, הילד כבר שמע בשנה שעברה. אין דרך ביניים כזו.
דוגמאות ממצוות אחרות: לולב, גשם, ואחרות
אז, כן, כי אתה לא יכול לחשוב על דרך ביניים. מה אני אעשה? כך היא כל מצווה. זה לא הדבר הראשון שהוא כך. אומרים למי שלא יודע, ומי שיודע כן, נוהג כך. כל מצווה בודדת וכל דבר בודד בעולם יש לו כמו החלק של “לא פלוג” שלו. עושים את זה כבר כמו שזה שייך. זו לא בעיה גדולה.
אנחנו תמיד יש לנו הפשטים שלנו, זה הוא היותר… זה לא טעם אמת, אנחנו לא מדברים עכשיו, כל אחד הוא מאלה שחלוקים. אני לא מדבר עכשיו על אלה שחלוקים, ויש מצווה באמת. הוא יכול לומר שאין מצווה כזו, הוא יכול לומר הרבה דברים. אני אומר לך אלה שכך חלוקים. אני מדבר לך רק בפרט הזה. הרמב”ם, או לא יודעים מי, המשנה.
זה אני אומר לך, זה כלל גדול בתורה. על כל מצווה משתגעים כך. קרטון הוא פתאום… זה כבר שתיים עשרה וחצי, ואותו אחד תוהה, זה כבר מקרה קיצוני כזה, זה כבר בדיוק. אני צריך לעשות את זה איפשהו כך, הנה תפסת. יש לי מה לעשות למצוא את מה שלא מסתדר. אבל הבדיחה הולכת כך, ולולב נעשה, מה יש לי לעשות עם זה? תעשה לי משהו, אני צריך לעשות את זה בכל מקרה, אנחנו מעמידים פנים קצת.
אין… אני יודע, מה עוד דבר שאומרים? אני יודע, מתפללים על גשם. מה אם אחד לא צריך בדיוק גשם? זה כבר נוסח. זה כבר כך הסדר. אנחנו עושים, למה הנוסח כך? כי המקרה הרגיל, העיקר, מה שאתה רוצה לקרוא המקרה הפרדיגמטי, המהלך העיקרי, הוא כשזה מקרה רגיל, כשבאמת לא יודעים. יש לך בדיוק אחד שיודע כן, זה יוצא מן הכלל, ואתה לא הולך לשאול…
אני לא יודע על זה, יכול להיות, אבל מה שזה לא יהיה, הציור הרגיל הוא לא כך. אתה לא נורמלי, מה אני אעשה? אני אעשה בשבילך נוסח מיוחד ואפטור אותך? לא יכול להיות כך. אתה ממשיך עם הנוסח הרגיל.
החדות של “אפילו כולנו חכמים”
כל ה”אפילו כולנו חכמים”, אני מוריד את זה, אני הורס את כל העוקץ, את כל החדות של ה”אפילו כולנו חכמים”. “אפילו כולנו חכמים” היא דרך לומר, אפילו אתה… אתה בדיוק לא צריך את המצווה, נו בעיה, אתה תעשה את זה בשבילך בכל מקרה. כמו כל המצוות.
כל פעם שאדם אומר “טעם המצווה לא נוגע לי, כי אני כבר נורמלי”, זה כן נוגע לנו. לא בגלל זה צריך לעוות ולומר שמצווה היא לא על הטעם. בוודאי שזה על הטעם. רק שהטעם הוא על האופן הרגיל. למה אתה בדיוק תפסת משהו של חכם אחד? אה, כבר נעשה.
כמה חכמים כאלה יש, בבקשה? אין כל כך הרבה חכמים. אנחנו יש לנו “כולנו חכמים”, אנחנו חושבים שאין כל כך הרבה חכמים. לא, אפשר לתרגם “כולנו חכמים”, כל העולם רוצה להיות חכמים, אני יודע. אם כל העולם היו עושים חכמה באמת לא היה הלכה, זה אני רוצה להראות. אני לא רוצה להוריד את הפשט הפשוט, אני רוצה גם להבין שמה שיש לפעמים יוצא מן הכלל, או אולי הרבה יוצאי מן הכלל, לא מפריע. ממשיכים עם המהלך הנורמלי. זהו.
ג) “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים” — לספר או הלכות?
אז, זה הדבר היחיד שאמרתי. יש כל כך הרבה נוסחאות, נשאלת קושיא, מה אומרים לו? עשו נוסח כזה, אתה יודע, שום דבר בעולם. אוקיי, שלום עכשיו אנחנו מחזיקים… איפה אנחנו מחזיקים בכלל? אהה… אצל אבודרהם אצל אינו… אצל ערך דה דוקא… מעשיות.
הסבר האבודרהם על נוסח הרמב”ם
אה, אז האבודרהם הולך כך: כשהנוסח היה כשהרמב”ם עצמו היה כותב היה כותב “מעשה בחכמים שהיו יושבין”, אבל הוא רצה באיזשהו אופן להצטרך להחזיק בחותם, הרמב”ם לא כתב את כל הדבר. יכול להיות שהוא עשה שינוי קטן, אני אפילו לא יודע. זה יכול פשוט להיות שהוא ממש הלך ושאל את אמא שלו על הסידור, אבל מראה אתה חושב…
דובר 2: כן, כן. אצלי גם כתוב כך… זה לא הלשון “המרבה לספר”, “המרבה לספר”… איך כתוב בהגדה שלנו? “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים” או “וכל המרבה לספר ביציאת מצרים”?
דובר 1: כן, שלי מתכוון “וכל המרבה” אותו דבר… אבל שלי מתכוון את זה אותו דבר. אבל אפשר כאן לעשות משמעות הפוכה מאלה שאומרים שצריך ללמוד הלכות ולדבר על הלכות, כי אפשר שזה היה כך: “פליקלו ענחם, קלארע רבנים, קען די מושבי קורא”, אולי זה יכול לעשות עם שנים מלאות הרבה פילים.
תוספתא פסחים — “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”
הגאות מימין יש כאן, מביא את התוספתא, כן, רואה את התוספתא במסכת פסחים. כן, נו. מדבר על הלכה, כן, על ללמוד הלכה. תראה מה הוא אומר: “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”, הרבה בעלים לעצמם, על התוספתא פסח כול עלי. “שהיו בבית”, הלא, אתה מדלג על השם מנחת. נו, בני ברק זה בני ברק. אולי זה היה בבני ברק של פעם. זה היה בני ברק גדולה.
דובר 2: לא, זה לא היה. זה היה בני ברק גדולה, וצריך להזכיר שהוא נתן את הדינר שלו בשבילו. הם הוציאו את הדינר לגמילות חסדים.
דיון: שני מעשיות דומות
דובר 1: אבל לכאורה, אם כך, אפשר לומר שהמעשה היא להוציא מדעת… זו מעשה אחרת. זו מעשה אחרת. צדיקים אומרים את הדברים.
דובר 2: לא, לא. הרבי אומר אפילו בסקווירא. אני לא אמרתי עכשיו ללמוד רחמנות על הזקנים שהיו. ארבעת הבנים היו, הרבי אומר שיש רחמנות עלינו. אי אפשר לומר את זה על חמשת התנאים? אבל לא, מצוה לספר ביציאת מצרים.
דובר 1: אני לא יודע. אני לא יודע.
דובר 2: לא, לא, זה לא. אבל הולכים כאן עם זה שצריך להסביר יציאת מצרים. לא שצריך להוציא את החסרונות של הדורות של היום.
דובר 1: אני לא יודע. אני לא יודע. לאו דווקא. לאו דווקא. אני לא יודע. אולי יש מחלוקת. אני חושב שהם מסכימים אפילו קל וחומר חכמים.
דובר 2: לא, לא, צריך להגיע לצדיקים. אתה רוצה לומר תורה’ליך? תורה’ליך כבר שמעתי. אתה רוצה לומר שזה מוכרח, זה לא מאוד רחוק ממוכרח. לכאורה זה מתכוון שאתה אומר, “אנחנו הלכנו לחדר, אנחנו יודעים כבר את המעשה, צריך בכל מקרה לספר.” אין סתירה אם אחד יגיד שזו מצווה. אצלי כתוב כן “לספר ביציאת מצרים”. אני לא מבין. כתוב מצוה לספר ביציאת מצרים, אני מרבה ביציאת מצרים. אה, אני לא יודע מה הלשון… אה, זה אולי כך. אני לא יודע. הלכות הפסח, אני לא יודע. יכול להיות שה…
תורת הבארדיטשובער
הבארדיטשובער בוודאי אמר “כל המרבה ביציאת מצרים” מתכוון שיוצאים ממצרים כל שנה בפסח. ממש מרבים ביציאה ממצרים.
דובר 2: על מה צריך להרבות? כבר יצאנו.
דובר 1: לא, מתבשלים ביציאה, יוצאים שוב ושוב.
“עד קרות הגבר” — התלמידים באו
בקיצור, עד קרות הגבר. וכתוב המעשה “באו לפנינו ואנחנו הולכים לבית המדרש”. כן? לא כתוב שהתלמידים באו. זו מעשה אחרת. זו עוד מעשה, מעשה דומה.
דובר 2: התלמידים נכנסו, הם אמרו “רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”.
דובר 1: מעשה דומה. כן. אבל יכול להיות שהעובד אומר, אני יודע כבר אם זו באמת מחלוקת, כאן צריכות להיות גלות המחלוקת אולי. אבל מי שהוא עוסק בהלכות הפסח, הוא סובר שזה הסיפור.
הלכות הפסח באמצע המעשה בחומש
אגב, אפילו בתורה, בחומש, בחומש בפרשת בא כתוב כל הלכות הפסח באמצע המעשה. נראה שזה חלק מהמעשה.
סיפור יציאת מצרים: בין מעשה והלכה
הלכות הפסח כחלק מהסיפור
הלכות הפסח, אני לא יודע, יכול להיות שהבעלזער רב בוודאי אמר “כל המרבה בסיפור יציאת מצרים” מתכוון שיוצאים ממצרים כל שנה בפסח. צריך ממש להתמרח ביציאה ממצרים. מה צריך אחרי הכל, צריך כבר לצאת.
בקיצור, יש לו גברא גדול, אני נותן לו, כתוב המעשה, אני לפניו ונתנו לו הלכה לבית המדרש, כן? שם לא כתוב שהתלמידים באו, זו מעשה אחרת. זו עוד מעשה. מעשה דומה. אבל יכול להיות שמי שאומר, אני יודע שזו באמת מחלוקת, אבל מי שהוא תופס הלכות הפסח, הוא סובר שזה הסיפור.
אגב, אפילו בתורה, בחומש, בפרשת בא, כתוב כל הלכות הפסח באמצע המעשה. נראה שזה חלק מהמעשה. הלכות הפסח הן באמת חלק מהמעשה, כי הפעם הראשונה ההלכות היו לפני הנס, כי פסח מצרים כבר היו לו ההלכות. כן, יכול גם להיות שכדי כל אחד עושה לפי ענינו. אחד יהיה בהגדה, אחד בהלכה, אני לא רואה שזה מוכרח שיש לך כאן בעיה עם זה.
האם הוא בכלל הזכיר את הענין של לספר הלכות, של ללמוד הלכות? לא, רק “אשר יגאלנו”. הרמב”ם לא הביא את זה. הרמב”ם כל הזמן דיבר על כפשוטו, על הסיפור. הרמב”ם לא ראו את הסיפור. מה הוא יעשה עם החלק הגדה שיש הלכות הפסח? אז אני לא יודע. אולי הרמב”ם סבר שזו מחלוקת והוא לא הביא את השיטה, את הנקודה. אני לא יודע.
אני רוצה משהו להבין שללמוד הלכות למי ש…
המדרש: בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד
זעירא דמן תחתנא, כן? יש לך כאן למשל מה שאומרים שבת הגדול דרשה, כן? כתוב בספרים הקדושים, בשולחן ערוך מגן אברהם וכו’, כתוב שצריך לומר את הלכות ההנהגות הצריכות למעשה, ולא כמו שנהגו עכשיו לומר פלפול, כן?
כבר הרבי’ס אמרו שהוא מתכוון שצריך להרגיש שמתנהגים עכשיו, אבל… כן. אז מה הפשט? פשט הוא כל אחד נוטה לפי ערכו, אם זה בית מדרש של אנשים ש… אומר פלפול. אם זה בית מדרש של אנשים שיודעים… אני לא רואה סתירה כל כך חזקה במציאות, איך נעשה בכלל הדבר שאומרים פלפול? סתם מה שהיו תלמידי חכמים, והם היו בורדים. הוא לא אמר כלום, ועוד בליל הסדר זה כבר מאוחר מדי לומר הלכות פסח, סתם הלכה למעשה.
בדיוק, זה לא מתכוון סתם לדבר, לא לספור בקרבן פסח, צריך אמורא… לא, זה מתכוון סתם הלכה למעשה. כמו המשנה, מה שהמשנה עוסקת, פסוקים וה… כמו שאני מבין, אני חושב, אני צריך לבדוק עוד מקומות… אה, יש לי כאן מדרש, כן צדיק, תראה את המדרש הזה. יש לי כאן מדרש, אתה מכיר את המדרש שלי? זו הראיה שלי. המדרש שלי מאחד התנאים, לא לא צדיק, לא, כתוב כך, כן?
הגמרא בסנהדרין: הקורא פסוק בבית המשתאות
מה עושים כש… איך זה ה… כן, אמרו לו, יש גמרא בסנהדרין. כן, לא צריך סתם להשתמש בתורה לקנא, למשתאות. מה עושים כשעושים משתה? כן? אמרו לו, האם הקב”ה אמר, התורה מתלוננת שהיהודים משתמשים בה, מה הוא יעשה להם? הם צריכים לעשות משהו! הוא אמר כך, מה הוא אמר? לקחת פסוק אחד משיר השירים ולשיר אותו, שילמד באמת. לא, מה הוא אומר? מה הוא אומר? נו, אם, אם…
אם בעל מקרא הוא יעסוק בתורה נביאים וכתובים, אם בעל משנה הוא יעסוק במשנה הלכות ואגדות, אם בעל תלמוד הוא יעסוק בהלכות פסח בפסח, עצרת בעצרת, חג בחג.
סיפור יציאת מצרים כל הלילה – המעשה בבני ברק וזכירת יציאת מצרים בלילות
אז יוצא שמתברר, אם הוא בעל מקרא הוא עוסק במקרא. אבל מה זה אומר עוסק במקרא?
לא, לא שיר השירים. הם מדברים על מי שעושה משתה, הוא שר פסוק שאינו מתאים לתורה. הוא מביא פסוק, אני לא מאמין.
“הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו”. מה זה אומר? כשאתה שר עכשיו משהו מפסח, אתה שר משהו מענינא, אתה שר בלא זמנו. מה זה אומר? זה הביא אותם לכאן בפסח. לא, כי כתוב בלא זמנו. “הקורא פסוק בבית המשתאות בלא זמנו”. כשאתה שר, אתה מכבד את העולם עם פסוק, אתה שר פסוק שהוא מענינא של חג. טוב מאוד. כן, כי ההמשך הוא “הקורא פסוק בזמנו”. מה זה אומר? אנחנו עושים קידוש, אומרים פסוק בזמנו. זה הקיום. אה, שם יש קידוש של פסח. מה זה קידוש של פסח? משתה? מה ההגדרה של פסח? האם זה לא משתה? על זה, זה משתה, כן, לוקחים כוס, אומרים על זה פסוקים עם “ארמי אובד אבי”, מה שזה לא יהיה. זה פסוק בזמנו. אבל מי שלא יודע, מה הוא שר? הוא שר חוקים מן התורה. זה החלק הבא, “כל הקורא פסוק בזמנו”. זו הגמרא בסוגיא. אולי החלקים האחרים שהבאתי גם כן, אבל אני חושב שזה ה…
הבנת שלוש הרמות
אז לכאורה, בבעלי תלמוד לדעתי, בעלי התלמוד כאן אינם כל כך טובים במקרא. למה? כי הוא אומר “הלומד תורה מפי אחד”. אז הוא יכול לעשות כמו הקודם. לכאורה, אז הוא יכול לעשות את ה… בעל התלמוד לא יכול היה, הוא לא ידע את כל המדרשים על הסדר הזה. לא התכוונתי מעולם, תמיד התכוונתי שאלו רמות. תמיד התכוונתי שאלו רמות, שאם אתה רוצה להיות בעל תלמוד. אדרבה, רציתי למצוא את הראיה.
רבי אליעזר ורבי אלעזר ורבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון היו לכאורה הלכתיים, לא כל כך הרבה… רבי עקיבא היה צעיר. רבי עקיבא, מלך, מה זה טוב… הלא?
אז, מה אתה רואה כאן? שאם אתה רוצה ללמוד, מה הוא צריך ללמוד? לא מבעלי תלמוד? לא, רציתי לעשות את הפשט שלי ולמצוא ראיה שרבן גמליאל היה תלמודיסט, ואחר כך לומר שרבי עקיבא אינו תלמוד. בלי בעלי, מה כתוב כאן? מה הלשון? בלי בעלי משנה. בלי בעלי, שוב, מקראות, לא יפסיק. משנה, כתוב כך, “יעסוק במשנה הלכות ואגדות”. בעלי התלמוד זה הלכות פסח בפסח. כלומר, הוא סתם עובר תרגום. הבאתי את הפסוק, אני כבר יודע את התרגום. בעל מקרא הוא מי שעוסק במקרא, אני מבין. בעלי משנה כולל כבר הלכות ואגדות. לכאורה משנה פירושו אנשים שאינם יכולים להיות עמוקים בהלכות, הם יכולים רק לקרוא, הם יכולים לומר משנה, הלכה, אגדה גם. כתוב במדרש, רבי אמי ורבי אסי זה שעוסק. אחר כך בעל תלמוד פירושו מי שמחדש. ואז…
בסדר, אבל רק לומר מה שכתוב. זה יסתיים בעוד כמה דקות. כמה זמן כל השיעור כבר ביותר? אני מתכוון, שעתיים?
המעשה בבני ברק והשאלה על בעלי התלמוד
אז העניין הוא, רבן גמליאל היה הרבי של האחרים, רבי אליעזר, רבי עקיבא, רבי יהושע? הם היו תלמידים של רבן יוחנן בן זכאי. לא, כאן כתוב מעשה אחר של רבן גמליאל… איך קוראים לזה? מה המעשה של הגהות מיימוניות? לא כתוב מי עוד, נכון? רבן גמליאל וחכמים.
וצריך לחשוב, רבי עקיבא עסק בקבלה, הוא היה הרבי של קבלה. אבל רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי טרפון, רבי אלעזר בן עזריה, הם לכאורה בעלי הלכה. אז, בקיצור, זה לא מסתדר עם המאמר של “אין בעלי מקרא יוצאין”. יכול להיות שעכשיו מדברים כבר לאו דווקא על השלושה, לאו דווקא על השלושה. מה לא מסתדר? כי אם אברהם עסק בסיפור יציאת מצרים, הוא לא עסק בשום תלמוד.
דיון: מה פירוש “להרבות בסיפור”?
אגב, שוב, כל הדיוק הזה הוא רק לפי מה שאתה, שאתה החלטת שזה ההבדל. אולי זה אומר את אותו הדבר בדיוק. יכול להיות שאברהם אבינו כן ידע סיפור יציאת מצרים. זה ספק הכל, לכאורה הכל מודים. אי אפשר לומר שאברהם אבינו לא ידע את ההלכות של פסח. אם אברהם אבינו נכנס לסיפור יציאת מצרים, השאלה היא מה הוא עשה. הוא עשה, לכאורה צריך להבין למה ההלכה כך וכך, והוא נכנס לחמישים שערי יציאת מצרים. והרמב”ם אומר, אבל עד שהרמב”ם אמר לא ידעו את זה.
אבל להרבות יכול לומר ללמוד הלכות. הרמב”ם הוא זה שהכריע שלספר פירושו ממש לספר. זה החידוש של הרמב”ם. אני לא יודע אם החידוש של הרמב”ם הוא פשט, אבל זה לא כל כך… אבל אומרים כמו שאני אומר, שכל אחד צריך לדעת את הפרשה, צריך לדעת את הענינים של יום, לא צריך דווקא לספר את המעשה. אם צריך כן לספר את המעשה, אז יש לי את כל הקושיה.
יש לי קושיה מנא ביה, כי אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי זה לא חלק מהסיפור, זה פלפול, זה היה יותר דבר תלמידי.
אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, זה הדיון שהיה להם. הוא מביא חלק אחד ממה שדיברו כל הלילה.
לא, בטח, זה אני אומר לך שזה לא כל ה…
אבל רבי אלעזר בן עזריה הוא תגובה להגעת בן קריאת שמע של שחרית?
לא, לא, לא. מה שאתה אומר שלספר לא אומר לומר הלכות, זה לא מוכרח, יכול להיות שזה אומר לספר לדבר. הוא גם לא אומר זאת באופן שהוא לא מחלוקת. אני חושב שמה שהוא רוצה להביא בעיקר זה… כלום, הא? מה הוא רוצה להביא מזה? כלום. הוא מביא תוספת, תוספת חשובה. אולי הוא רוצה להביא מזה שצריך להיות כל הלילה? לא מדובר בשניהם על זה. אני לא יודע. בסדר.
היה מעשה, כן. אמר להם רבי אלעזר בן עזריה… לא, לא, היה המעשה עם רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, רבי טרפון. אתה יודע מה המקור של זה שאפשר להיות ערב? לא? בסדר. בכל אופן.
לכאורה הענין של להיות ערב… ולהרבות שזה רק בליל הסדר. הוא אומר שהמשנה מונה בין אייזלגורן ושנר, כי שנר אינו כשר. וכנר, כי שנר כתוב בספר המקנה.
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בבני ברק
המעשה בבני ברק – פשט וחקירות
דובר 1:
אין לך כמו, זה לא מ”כל הגורם שאלה עם שיעור”. המשנה לא מונה “כל הגורם שאלה עם שיעור”. אין קושיה. אין קושיה.
בסדר, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון. הקבוצה של תלמידי חכמים, רבי אליעזר הגדול, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, ורבי טרפון, שישבו בבני ברק.
מי היה בעל הבית בבני ברק?
מי מהחכמים גר בבני ברק? מי היה המארח? כאילו, צריך קצת לעיין במפרשים שמביאים את המידע. סתם אפשר להיות מודע אצל מי הם היו. אבל כאן כתוב שהם היו בבית דין, וכאן לא כתוב שום שם אצל מי הם היו.
הם היו בבני ברק אצל מישהו. מי היה בעל הבית? למה לא אומרים שזה היה בית של טרפון?
דובר 2:
אולי הם אומרים.
דובר 1:
אני לא מביא מפרשים עם נקודות שאומרים כל הדברים שצריך לדעת. אני לא יודע, קח את זה או את זה או את זה, ותראה אם הוא מביא.
דובר 2:
זה לא טוב.
דובר 1:
לא, אבל זה, הוא לא מביא כלום. זה מעניין. ה”אנציקלופדיה הלכתית רפואית”, אני לא יודע מי עשה את זה, אבל זה מוצג יפה. זה טוב עכשיו רק שחשבתי שזה יותר טוב. כן. אבל האדם שהבאת לי, הוא לא מביא על המעשה.
מה הם למדו – הלכות, סיפור, או סודות?
דובר 2:
אה, רואה, ידעתי שזה בא מכאן.
דובר 1:
הוא אומר, המכילתא אומרת, “לא שהיו חבורה של חכמים דווקא עוסקים בהלכות פסח, אלא שאין לומדין אלא עדות”. מתברר, זו הראיה שלי. כל החלק “אפילו כולנו” בנוי על… השאלה של פרשת בראשית חנה, כי שם עוסק הענין. אני רק רוצה שאני עושה מזה חיוב, כי צריך עד שתפנה שנתו. מה הפשט של החיוב? אני לא יודע.
רבי אליעזר עדיין היה בבית המקדש, רבי יהושע היה… אוקיי.
דובר 2:
לא כי צריך לעשות את זה, נכון?
דובר 1:
מה כן?
דובר 2:
לא כי צריך לעשות את זה, נכון? מדברים על ה… בית המקדש מ”ה פסחים.
דובר 1:
הוא מתכוון כאן… וגם הוא מסביר למה זה עד חצות. שוב, עד חצות זה לפי… לא! לא! כי הוא סובר שכל החיוב של פסח הוא רק עד חצות.
זה הכל. מי שסובר שכל החיוב הוא רק עד חצות… אנחנו שאנחנו סוברים, זה תלוי במחלוקת רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה האם החיוב הוא עד חצות או עד הבוקר האם אנחנו יכולים לאכול מצה של פסח. פסח זה אולי בטוח כאן שהגזירה על מצה. זו השאלה, זה החידוש, בסדר. זו הנקודה.
כתוב גם, זה מאוד ברור שה”אפילו חכמים”, זה מאוד מעניין, כי כאן כתוב ממש מצוה עלינו לספר. אולי לספר פירושו פשוט לדבר. והנוסח של חכמים, כתוב תמיד בקיום הלכות הפסח, לא חכמים שיודעים את המעשה, כל אחד יודע את המעשה. אז אני לא יודע, והמספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, אני לא יודע אם זה אומר שהם סיפרו את המעשיות. יכול להיות כמו שאתה אומר אם לפי הגירסא של הרמב”ם שהאמר להם רבי אלעזר בן עזריה, משמע על כל פנים שהם למדו הלכות. כל אחד לומד מה שהוא יכול. בסדר, כן.
נו, הוא לא אומר מי ההיסטוריה של רבי אלעזר עם רבי יהושע.
דובר 2:
הוא צריך לעיין, אולי כאן הם מדברים על זה. אתה רוצה לדעת?
דובר 1:
אני לא יודע מה הוא צריך לומר תורה לך, אתה אומר תורה לך, הוא צריך לומר תורה לך.
דובר 2:
לא, אבל הוא מנסה כן להביא את העיקר… לא?
דובר 1:
הוא לא מביא את העיקר שהראשונים אומרים.
הראשונים לא אומרים תורה, הם אומרים פשט. רובם אומרים פשט. בסדר, כאן יש שונים… בוא נראה לעיין כאן באינטרנט אם לראות.
“אפילו כולנו חכמים” – ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים
דיון: מה ההווה אמינא לפי הרמב”ם?
דובר 2:
מה ההווה אמינא? אם אנחנו יודעים שסיפור יציאת מצרים הוא ממש מצווה, מה צריכה להיות ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים?
דובר 1:
שאלה טובה מאוד. אם לא הולכים כמו הרמב”ם, מבינים את ההגדה, שהוא יודע בוודאי את מצוות סיפור יציאת מצרים, אבל זו הדרך איך אומרים את זה.
אם סיפור יציאת מצרים אינו מצווה דאורייתא, מבינים למה תהיה הווה אמינא שחכמים היודעים את התורה אין להם את המצווה. הם כבר יודעים. כי כל הענין שהתורה אומרת שצריך לזכור יציאת מצרים, לא שיהיה משהו מצווה בסיפור. חכמים שיודעים כבר, הם כאלה שכבר התנסו הרבה שנים, אולי לא. על זה צריך בעל ההגדה לומר. אבל לפי שיטת הרמב”ם שזו מצווה דאורייתא כראוי, מה ההווה אמינא שחכמים יהיו פטורים מהמצווה? נכון. נכון.
הם מתווכחים כאן על זה להציב את הגירסא. על כל פנים, אף אחד לא מביא כראוי.
התירוץ של ר’ אברהם חדידה – “למען תזכור”
שוב ר’ אברהם חדידה, יש לו פשט, לא פשט רע. הוא אומר, שבגלל זה אומרים יותר רבי אלעזר בן עזריה, שזה חלק מהענין של סיפור יציאת מצרים, “למען תזכור”. כי זכירת יציאת מצרים זה בטוח שצריך לזכור אפילו כבר זכרת אתמול, צריך לזכור שוב. אם סיפור פירושו… כל החילוקים האלה לא פוגעים בנו כראוי. המהלך לא מלוטש כי כי כי אמרו שסיפור הוא רק פעם אחת, צריך לומר את זה לילדים. בסדר, אז אפשר לומר שהתורה כבר. אבל אם רואים את המילה “זכירה”, זכירה פירושה יותר. לפי מה שהרמב”ם לימד אותנו, כן.
בקיצור, הם עסקו במצוות סיפור כל אותו הלילה. זה מה שאתה אומר, מה שמעניין, כי זה כל הלילה, צריך להיות עד חצות, בסדר. אבל השולחן ערוך אומר את זה, וזה בטוח מחלוקת וחומרא. ממילא זה אומר שעיקר המצווה היא סיפור יציאת מצרים.
בסדר.
“עד שבאו תלמידיהם” – זמן קריאת שמע של שחרית
עד שבאו תלמידיהם ו… הרב מפונביז’, ר’ יחזקאל לוינשטיין, אמר כל הדברים שהוא הביא, אני לא יכול לכתוב מהר. יחזקאל לוינשטיין היה בעל מעשה מרכבה.
דיון: האם הם למדו מעשה מרכבה?
דובר 2:
הם עסקו במעשה מרכבה.
דובר 1:
יחזקאל לוינשטיין אומר שאפשר לראות שהם עסקו במעשה מרכבה, אבל הם עסקו בפשטות של הסיפור.
דובר 2:
כן, אבל זה סתם דיוקים, אביו. הם כן עסקו במעשה מרכבה.
דובר 1:
לא נופל לך שום דבר. אני לא מבין על מה אתה מדבר. זה לא בנוי על שום דבר. הפשטות של המקרא של בעלי ההגדה היא שמספרים סיפור יציאת מצרים, לא שום הלכות.
דובר 2:
יאכלנו וישתה, יאכלנו וישתה.
דובר 1:
אני לא משוכנע. כמו שהמדרש אומר, אפשר ללמוד הלכות, אפשר ללמוד אגדה, אפשר ללמוד סודות. אני לא רואה מה החידוש הגדול.
“כל המרבה לספר” – מה פירוש “מרבה”?
אני חושב דווקא שהתרגום הפשוט, כך חשבתי שדייקתי מהרמב”ם, שהתרגום הפשוט של “כל המרבה” הוא שיש הרבה נוסחאות בהגדה. למישהו יש הגדה ארוכה יותר, למישהו יש הגדה קצרה. אומרים שיוצאים עם כמה שניות. רוצה לומר נוסח ארוך יותר? יש נוסח ארוך יותר.
הוא מביא כאן מהערוגת הבושם, אני לא יודע מי זה, ש“כל המרבה לספר הרי זה משובח” פירושו לומר, לא מספיק שאומרים מה שכבר יודעים אלא צריך לחדש דבר. כמו בעל דרשן שמחדש דבר. להיפך, “הרי זה משובח” הוא רק מה שאתה יודע בוודאות מה שקרה. אתה לא יכול לומר דברים חדשים.
בסדר, נו, בוא נמשיך הלאה.
זמן קריאת שמע של שחרית – מתי זה?
בקיצור, החכמים הגיעו עד הבוקר. זמן קריאת שמע של שחרית, מה זה מתי? מתי זמן קריאת שמע של שחרית? “קריאת הגבר” כתוב אצל רבינו אברהם בן הרמב”ם, נדמה לי. שם כתוב אבל לא “באו תלמידיו”, וכאן משהו באו התלמידים ואמרו. לא כתוב שהתלמידים אמרו.
בסדר. זמן קריאת שמע של שחרית הוא בנץ החמה, זה מאוחר יותר מקריאת הגבר. כי לכאורה ותיקין עומדים בנץ החמה, נכון? כן. מגיע הזמן קרוב לנץ החמה, לכאורה.
האם חייבים להישאר כל הלילה?
העניין שצריך כל הלילה, זה משהו… כתוב שחייבים? פשוט צריך לחלק מנהג. איפה כתוב שחייבים? “כל הלילה”, “כל הלילה” פירושו כמה זמן? כל הלילה? אבל מי אומר שצריך להיות כל הלילה? למה לא נאמר בשולחן ערוך שצריך להיות כל הלילה? מאיפה זה לקוח?
דובר 2:
אתה רוצה לומר משהו?
דובר 1:
לא כתוב בשולחן ערוך. לא כתוב שצריך להיות כל הלילה. כן, חשבתי לא מכאן. שלא כתוב בשולחן ערוך.
סדר החכמים – למה רבי עקיבא בא בסוף?
התולדות יעקב יוסף שואל, רבי עקיבא היה גדול הדור, וכמו הרבה פעמים אבל בכלל, רבי עקיבא היה חבר. מונים שם קודם “מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע… רבי אלעזר בן עזריה… רבי עקיבא…”, רבי עקיבא בא בסוף. רבי עקיבא היה גדול מכל האחרים, כמו שכתוב בתוספות. כי רבי אלעזר בן עזריה היה בעל יוחס, “עשירי לעזרא”, והוא היה עשיר, כך אומר תוספות. אבל השאלה רק נשארת, למה הוא מונה רבי יהושע ורבי אליעזר?
הוא לא אומר מאיפה בא הדבר שצריך להיות כל הלילה, ושם זה משהו רק מעשה. אגב, המעשה עם ר’ אליעזר… רואים שהכלל הוא שיש מישהו שיש לו שיעור למעלה. מה הבעיה? מה המקור של להישאר כל הלילה?
סיפור יציאת מצרים כל הלילה – המעשה בבני ברק וזכירת יציאת מצרים בלילות
המעשה של רבי אלעזר בן עזריה בבני ברק
תרגום לעברית
ואיך נעשים? רואים שרבי אלעזר בן עזריה… הוא לא נותן כלום. למה אתה יודע עכשיו? זה רבי אלעזר בן עזריה. רואים שרבי אלעזר בן עזריה היה עם ילדיו, תלמידים הנקראים בנים, במקום ששמו ברק. איפה הוא היה? הוא אמר איזה דבר תורה? לא, הוא בירך.
למה? תעסוק בתורה. תורה מעניינת אותי. קיצור המעשה הוא כך, שכאן התוספתא אומרת, אה, לשון התוספתא “חייב אדם”. כך הוא מביא? הוא לא מביא את הלשון כך? הרב, ההגהות מיימוניות לא הביא את זה כך? “תניא בתוספתא חייב אדם”? כן, אבל מה הוא אומר? “חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח”. איפה אתה רואה שזה כל הלילה?
מחלוקת גירסאות בתוספתא
לא, זה תלוי בגירסא. לא, אבל הם מביאים ש”חייב אדם כל הלילה”. אפילו בניו ובני ביתו. לא עומדת כראוי הגירסא אצלי. מתעוררת שאלה, האם החיוב הוא כל הלילה, או שהחיוב… לא, לא, לא. בכלל, בכלל, למה צריך להיות מחויב כל הלילה על זה? מה החיוב הזה? איפה שמענו דבר כזה שצריך לעשות כל הלילה? אני לא מבין.
רבנו יונה מביא את התוספתא, הוא לא אומר “חייב” כל הלילה. הוא אומר שחייב לעסוק אפילו בניו ובני ביתו. רבנו יונה מביא את המעשה שהם עשו כל הלילה, אבל הוא לא אומר “חייב” כל הלילה. האחרים אני רואה מוסיפים, ה… הם גורסים או הבינו כך שהתוספתא אומרת שמחויבים להיות כל הלילה. זה המקור הרי, כך אומר רבנו יונה, הוא אומר שצריך כל הלילה, “ולא נרדמו”. מעניין.
הרמב”ם בכלל לא אומר. לא, הוא לא אומר ש”כל המרבה” זה טוב מאוד. הוא לא אומר שלא צריך ללכת לישון.
קושיית המהר”ל: איך לצער את עצמו ביום טוב?
המהר”ל מקשה קושיא, איך יכלו לצער את עצמם? הרי זה יום טוב, הולכים לצער את עצמם ולהישאר ערים? זה מאוד תמוה. צריך לומר שיש דין שצריך להיות ער. כך כתוב, כתוב “כל הלילה”. בנוסח הספר שלנו כתוב “כל הלילה”. יש מי שמביאים את הגירסא הזו. מעניין.
מה אומר הקדוש רבי”ה? בעל מוסר גדול הוא. אני לא רואה שכתוב “כל הלילה”. “כן הוא ויש נוהגין בשאר ראשונים”. אלה שאומרים עד חצות אומרים זאת. אחד בלבד. זה לא הגיוני שיהיה חיוב. הם מביאים את הרא”ש וה… זה מאוד תמוה.
פירוש הרא”ש: “כל הלילה” פירושו עד שנרדמים
אז השביעית, אגב, יש גירסא, היו ראשונים שהגירסא הייתה “כל הלילה”. בא הרא”ש והוא אמר, “כל הלילה” פירושו עד שנרדמים. הא? פירושו עד שנרדמים. שמעת פעם דבר כזה? מחלוקת בינינו לבין עצמנו.
מה יהיה חיוב כזה כל הלילה? הרי כתוב “ויש לעיין למה אין נוהגין כן”. אבל אדרבה, ה”כל הלילה” הוא להיפך. אם הזמן הוא, אם לא הספיקו לעשות סיפור יציאת מצרים בשעת הסדר, אפשר עד הבוקר להוסיף. זה הרי פשוט, כמו כל מצווה. כל דבר הנעשה בלילה, עומדת משנה במגילה.
לא, הרי יש את ההלכות שצריך להיות על מצות ומרורים, שונים עליו, אומר הרמ”א. אבל אין חיוב כזה. אולי כן. החיוב הוא בלילה. אבל אי אפשר לתת את כל הזמן? צריך לדבר על סיפור יציאת מצרים. כל הלילה היא המצווה.
המעשה אינה ראיה לחיוב
לא, אבל הוא מביא אבל את המעשה. המעשה היא כן שהם היו כל הלילה, אבל המעשה היא שזה חיוב? זה לא שפעם אחת קרה נעשה חיוב. זה לא שאם היה כל שנה חיוב שהייתה מעשה כזו, נכון? לא יכול להיות. המעשה מראה שזה היה דבר מיוחד. זה היה פעמיים, פעם אחת עם רבי אלעזר בן עזריה ופעם אחת עם רבי אליעזר. פעמיים קרה. זה חלש.
אולי להיפך, אולי מזה שיש שתי מעשיות. כי רואים שהחכמים התנהגו כך. כן, לכאורה.
העיקר של המעשה: “עד שבאו תלמידיהם”
המיוחד במעשיות הוא, לכאורה, רואים כאן איך היו שקועים בזה עד שבאו תלמידיהם. אני לא ראיתי את ההכרח להיות במצווה עד שבאו תלמידיהם. שוב… אני הייתי צריך שהמעשיות שלהם יבואו. אני לא יודע, אני לא יודע. לא כתוב נמשכו ביציאת מצרים. צריך להיות מדויק, לא כתוב.
לפעמים מה כתוב? אם זה לא צריך. גם הגדול, ר’ פסח, עד שמשהו עצר אותו. שמצידם הם יכלו… לכאורה, אם רוצים לומר שצריך מעשה שמסופרת בשבחן של חכמים היא, שלא הרגישו בזמן בכלל. זה המשיך, משהו דומה, או שתלמיד צריך היה לעורר אותם. הם היו שקועים. זה ענין וכל הסיפור, שהגמרא מספרת. זה לשבחן של חכמים, כמה הם היו שקועים.
אבל לא כתוב, אפשר ללמוד כך. זה היה משהו שהפריע להם. זה לא היה שהם ראו, אה, ריח השמש… זה כתוב בפעם השנייה, הראשונה לא. שני גדולים, זה כפשוטו. עד הבוקר, הם הלכו בבוקר ולהתפלל. לא, זה לא מתכוון לזה. זה מתכוון פשוט. זה לא מתכוון לתפילה.
השני מתכוון, זה 400 שנה, זה מש… התרבות, זה המשמעות שהם התעכבו שלא הספיקו ללמוד את השיעור בבוקר. זה גם ראוי, אפשר ללמוד שזה פשוט!!!! אפשר לקרוא את המשנה בבוקר! אבל הגדולים, אני לא מאמין שזה מתכוון לזה? אלא אני לא מאמין שזה גם הוא מתכוון ש… הם שמעו פשוט. אתה מתכוון, פשוט עד הבוקר. אתה יכול גם ללמוד כך אם רוצה. אני לא יודע. אני שומע.
משכי שמעתתא – אפשר להשתקע בלימוד
אז מה צריך ללמוד? צריך להשתקע. כל דבר כתוב כך משכי שמעתתא. לא, זה כלל בגמרא, שבלימוד אפשר להשתקע. שוכחים מה השעה. דבר רגיל. לא, כן. זה לא נראה לך הרבה פעמים. זה נראה שבדיקת חמץ כתוב. אה, טוב מאוד. כאן פירושו משכי שמעתתא. טוב מאוד.
בלילה הבא, צריך ללמוד כל הלילה. לפני זה צריך משכי שמעתתא. כאן פירושו משכי שמעתתא. זה מאוחר, כן? יש לי שלושים יום קודם החג. צריך לומר, מה מתכוונים רק שיהיה דבר מוקדם, אם מישהו יכול לשאול. כן. אבל רבים אומרים, מה שצריך, צריך ללמוד את הלכות החג. אומרים להם עוד לא כל הלילה. אם כבר למדו מקודם, לומדים את זה סתם כך.
דיגרסיה: שאגת אריות ומחותנים
לא שמעתי שאגת אריות עם מחותנים אז לעשות מקודם. אתה יודע, אתה יודע שהיה שאגת אריה מאותו זמן, אתה יודע? שאגת אריה של רבן גמליאל, אני מתכוון. זה לא יכול להיות?
לילה אינו ארוך מדי
לילה אינו ארוך מדי, דרך אגב. אתה יודע שלילה אינו ארוך מדי? אנשים חושבים “כל הלילה”. כל הלילה זה כמה שעות, בוא הנה. זה תמיד נראה יותר ארוך ממה שזה, כי כשעייפים מאבדים את התחושה של זמן, זה ברור יותר קצר. לא, באמת, כשאדם יושב במקום אחד שש שעות ביום והוא לומד, הוא לא מרגיש נורא ארוך. כשהוא עושה את זה משתים עשרה בלילה עד שש בבוקר, זה נשמע כאילו זה לנצח. למה? כי אתה עייף. בסדר, אתה עייף. ולא, זה… כל הלילה כולו.
ומה הטובה שעושים? בקיצור, אני לא מבין איך אנשים החליטו על כל הלילה. זה איזו שטות, זה חיוב. זה משהו יותר ממה שנעשה. זה לא ענין לפי השיעור. מצד אחד מישהו שואל למטה, מצד שני, אני חושב שמישהו שאל שאלה למטה בדיוק אולי אם מחויבים בגניזה על שיעורים כאלה, דברים כאלה. אבל… בסדר, הבא.
“אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” – זכירת יציאת מצרים בלילות
מה אמר רבי אלעזר בן עזריה כאן, ואיך זה נכנס לכאן? אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”. אהא. עד שדרשה בן זומא, “שנאמר, ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’. ‘ימי חייך’ – הימים, ‘כל ימי חייך’ – להביא את הלילות”.
זאת אומרת, רבי אלעזר בן עזריה אמר שביום זה בוודאי מצווה להזכיר יציאת מצרים. זה לא מתכוון לסיפור יציאת מצרים, זה מתכוון למשהו ענין של זכירת יציאת מצרים בכל יום ויום, מצווה אחרת. אה, להזכיר את המצווה? בהלכות קריאת שמע מביא הרמב”ם שזו מצווה בפני עצמה.
אמר להם רבי אלעזר בן עזריה, “הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר ‘למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך’. ‘ימי חייך’ – הימים, ‘כל ימי חייך’ – להביא את הלילות. וחכמים אומרים: ‘ימי חייך’ – העולם הזה, ‘כל ימי חייך’ – להביא לימות המשיח”.
דיון: הקשר למעשה בני ברק
אצלם הם החזיקו שאין מצווה בלילה.
\- בדיוק, כי בקריאת שמע מדברים על משהו אחר. אז מה אז הם עשו? אז מה הם עשו את הלילה האחד, הלילה האחד של פסח הם כן עשו. אם היו עושים כל לילה, לא היו…
\- לא, לא צריך לקשר משהו. מה הקשר בין זה לזה שהם היו ערים כל הלילה ולמדו?
\- אין לזה שום שייכות?
\- אני לא יודע. “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” – מדבר המשך של המעשה.
\- אה, ההגדה עשתה את זה כמו המשך. אני לא חושב שזה באמת כבר ההגדה מספרת שזה עושה את זה כמו המשך.
\- ההגדה היא אגדות, כן. ההגדה היא אגדות, ובהגדות שלנו לא כתוב “אמר להם”.
\- לא.
\- סתם, כמו שמזכירים את רבי אלעזר בן עזריה, מזכירים משהו מסיפור יציאת מצרים.
\- ממילא, ממילא, כן. לא. בדיוק, כן.
\- אה, בדיוק. אני לא יודע. יכול להיות, אני חושב שיכול להיות שאין בכלל הכרח. צריך לזכור שזה יש… אה, אמרתי קודם, “כל המרבה לספר הרי זה משובח”.
\- ומה?
\- “כל המרבה לספר הרי זה משובח”.
\- טוב מאוד. אבל עכשיו מדברים על חיוב כך.
זו משנה בברכות
זו משנה בברכות. רבותי, בואו נהיה “ריאליים”. זו משנה בברכות.
\- כן, אמת? זו משנה בברכות? טוב מאוד.
\- והמשנה מדברת על… על אמירת פרשת…
\- אמת ויציב.
\- אמת ויציב? המשנה מדברת על הענין שקורים שלוש פרשיות קריאת שמע בלילה. “ויאמר”.
\- אז זו המשנה. אמת?
\- יש שאלה על ציצית, כי ציצית לא מחויבים בעצם בלילה.
\- לא קורים את זה בגלל ציצית.
\- זו טובה. המשנה אומרת “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. זו לשון המשנה. זה הפשט. וזה אומר “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. אומרת המשנה של רבי אלעזר בן עזריה. זו המשנה. לא פחות ולא יותר.
על מה המשנה מדברת? ההגדה הכניסה כאן משנה כי זה מתחבר, אבל לכאורה זה לא באמת מההגדה. מבינים? והרמב”ם לומד שזה לא רמב”ם.
זכירת יציאת מצרים בלילות – המשנה של רבי אלעזר בן עזריה ושיטת הרמב”ם
המשנה “מזכירין יציאת מצרים בלילות”
דובר 1: זו ראיה טובה.
המשנה אומרת “מזכירין יציאת מצרים בלילות”. שם לכאורה לא המשנה מדברת על הפרשה. זה מה ש”מזכירין יציאת מצרים בלילות”. המשנה של רבי אלעזר בן עזריה. זה מה שהמשנה אומרת. לא פחות ולא יותר.
על מה המשנה מדברת? ההגדה הכניסה כאן משנה כי זה מתחבר, אבל לכאורה זה לא באמת מההגדה, נכון?
שיטת הרמב”ם: פרשת ציצית בלילה היא בגלל יציאת מצרים, לא בגלל ציצית
והרמב”ם לומד שיציאת מצרים היא לא בגלל ציצית. למה לא? כי הוא אומר כי ציצית הרי לא בלילה, כי כתוב “וראיתם אותו”. אבל מכיוון שרוצים להביא יציאת מצרים, אומרים את זה כן.
אבל זה דבר מעניין מאוד, כי אם ציצית היא כדי להביא יציאת מצרים, ולא צריך ללכת ציצית בלילה, יש לך כאן בעיה חדשה שהמצווה היא לא בלילה.
דובר 2: לא, לא, פשוט מביאים קצת… יש כמה סיבות למה אומרים את הפרשה. אחת הסיבות…
דובר 1: לא, לא, אבל לא קורים את זה בגלל מצוות ציצית. הכלל הוא שלא קורים את זה בגלל מצוות ציצית. קורים את זה בגלל יציאת מצרים. בגלל כמה סיבות אחרות.
אבל זו אחת הסיבות למה אומרים את הפרשה עם ציצית, היא כי כתוב שם “אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”, וזה הכל.
לכאורה לא אומרים את זה בלילה, אבל אומרים את זה כן בלילה, כי נתנה מחלוקת. רבי אלעזר בן עזריה אמר שיש רמז שצריך לקרוא קריאת שמע ולומר יציאת מצרים בלילה, עד שבא בן זומא.
הלכות לא באות מפסוקים – יסוד חשוב
כאן רואים, דרך אגב, כאן רואים את הדבר שכן, שהפשט הוא לא שההלכות באות מהפסוקים, נכון? שההלכות באות מאיך דורשים את הפסוקים. לא, שהן לא באות מאיך דורשים את הפסוקים.
כי המשנה כבר קודם אמרה, המשנה כבר קודם אמרה שקורים יציאת מצרים בלילה, נכון? מבינים?
דובר 2: לא שמעתי בדיוק, או לתרגם לא זכיתי לא נצחתי, לא יכולתי להביא הוכחה, החזקתי כך בלי זה גם.
דובר 1: פסוקים מביאים לאחת משתי סיבות.
דובר 2: הרמב”ם אומר את התרגום ממש אחרת.
דובר 1: תהיה טוב, כי איך שאתה אומר זה כל כך טוב, כי הרמב”ם אומר מצווה… איך אומר הרמב”ם… צריך לומר ביום ובלילה… נכון?
דובר 2: אתה מדבר על מה?
דובר 1: כשר’ אלעזר בן עזריה עשה את החיוב עוד לפני שמצא את הדרש, פשט כל המעשה לא ממש למד את זה.
דובר 2: בדיוק.
דובר 1: אמר ר’ אלעזר בן עזריה, אני כבן שבעים שנה, לא בן שבעים שנה ממש, אלא בגלל שהוא המעשה של תפילת השחר. לא הדרש שזה הדרש על מילוי של העשה לא ומילוי את ה’ בעת עובדים. ומוזי חסי וזה לא אומר. זה היה הדרש מה שאומר ה’ דהיינו שואו זה לא אומר. וזה השי אומר שאז אמר את הדרש, שזה אומר פרדישו בן ר’ האטשא צא הדרש, בכל מיין איך זה באתשא יכול היה במשך שנים להכניס את התקנה. אני רק קובע את התקנה.
דובר 2: לא, לא.
דובר 1: זה אומר, זה הפשט של המילה, ולא זכיתי? תרגום פשוט. בדבר זה פשט? מה זה אומר בכלל זה ולא זכיתי, ואני לא יכולתי? זה איכשהו היה, מה? הוא לא היה צריך שום פסוק. או מר”.
דיון: מה פירוש “לא זכיתי”?
לשון זכות היא לא הייתה – זאת אומרת, אומרת הזגת הרב, בראשונות משניות הוא ידעתי שזכיתי זכיתי לדעת את הרמז בפסוק.
פשט אחר יכול להיות זכיתי זכיתי אומר הוא, רבי דוד, הוא אומר, רבי דוד, “וזרח השמש”, זה לא ברור.
אה, יש מי שאומרים שזה מלשון “ניצח בדין”, כמו שהוא אומר על גוי. אבל מה המילה? מה המילה?
אז קודם כל כך, אז מה הפשט שהאחרים שאמרו, למה שואל הרמב”ם את הקושיא, למה צריך לומר קריאת שמע? מה הפשט? לכאורה ברור שצריך כן, הוא הרי אמר. או שהוא החזיק שאומרים. אלא מה?
שיטת הרמב”ם: יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן, לא מדאורייתא
שני דברים, או כמו שהרמב”ם אמר שהרבה דברים, אני אולי באמת בגלל זה הרמב”ם לא החזיק שזו מצווה, כי הוא הבין שהפסוק הוא לא פסוק אמיתי. יש מדרבנן, אומר הרמב”ם, מדרבנן, אבל לא מדאורייתא, באמת.
והוא פשוט הביא את הפסוק שצריך לומר קריאת שמע, צריך לומר יציאת מצרים בלילה. זה דבר אחד. נכון? זה דבר אחד.
למה הוא גם אמר מדרבנן? כמו שאחרים אמרו, הוא אמר שעושים כמו דאורייתא, לפי איך הוא לא יכול לעשות שום דאורייתא.
ואם היה, שמע, לפי הרמב”ם, אי אפשר לעשות שום דאורייתא, אי אפשר לעשות, למה לא? כי תמיד כשלומדים משהו מפסוק, זה נשאר תחת דברי סופרים, אי אפשר לעשות דאורייתא חדשות.
מה כן אפשר לעשות? אפשר לעשות דרבנן.
מה עוד דבר שאפשר לעשות? כשמחפשים פסוקים, מה עושים? מה אומרת הגמרא כשמחפשים ראיה שאתרוג הוא אתרוג? מה עושה הגמרא שם?
כלום! התורה יש בה ענין של מחכמת הכתוב שהיא מרמזת, וזה רק רמז, וזה לא בא מהלימוד. אמת? כך מפרש הרמב”ן רק החושי. זה לא נעשה עכשיו עם זה שמצאו פסוק. זה רק רמז.
הלכה כרבי אלעזר בן עזריה – קושיה
אגב, אם ההלכה כרבי אלעזר בן עזריה, לכאורה צריכה להיות ההלכה כחכמים, כמו יחיד ורבים, לא? ומי אומר שבכלל ההלכה כרבי אלעזר בן עזריה? לכאורה אין צורך.
דובר 2: הסיפור בוודאי מזויף במובן שההגדה מחברת אותם, זה לא באמת היה. אבל אם לא אפשר לומר שהדעה של החכמים הם הסכימו, לא מחלוקת.
דובר 1: אני לא מבין, יש כאן מחלוקת ישנה.
דובר 2: בכל מקרה, המעשה בוודאי לא אמיתי, אני מתכוון שזה לא קרה בדיוק כך. זו משנה בברכות, הדעות שההגדה מחברת אותן, סתם כדי לעשות את המעשה יפה יותר, לכל הדעות, לפי פירושי, לפי דעתי, אני לא יודע.
דובר 1: בקיצור, אני לא מבין מה הוא אומר.
דובר 2: אה, הוא מתכוון לומר להיפך, טוב מאוד. יש מי שלומדים שאחרי שמצאו את הלימוד אז כן, אבל זה לא נכון.
דובר 1: כולם אומרים שזה כינוי לרבנן, לשון ניצוח. כך אומרים המפרשים כאן. אז מה יענו?
לפי זה יוצא, בכל מקרה, מה שאני אומר זה הדבר השני. או פשט שכל אחד מסכים שזה לא מדאורייתא, אני מתכוון שהרמב”ם סובר אולי שזה לא מדאורייתא, I don’t know exactly.
או הפשט משהו אחר. או הפשט שפסוקים מביאים כדי להראות, מבין? כל אחד חושש מפסוק, אני צריך להיות מדייק בפסוק. אבל באמת אני סובר כך סתם. למה אני סובר כך סתם? אני לא יודע.
דיון: המחלוקת בין רבי אלעזר בן עזריה והחכמים
או אולי, כולי נחתי, אבל הרי כתוב “חכמים אומרים”, אני לא מבין. אחרי שהם הביאו את הפסוק הם הודו?
לא, הם לא הודו. הרי כתוב “חכמים אומרים… לעתיד לבוא”. אז אני לא מבין. אני לא מבין איך… איך ההלכה? ההלכה היא שצריך לומר יציאת מצרים בלילה?
אני מתכוון שהרמב”ם לא פוסק את זה הלאה. אולי הוא פוסק את זה כדרבנן, זה לא עולה כסף. אולי לא כדאורייתא.
שיטת רש”י לגבי המעשה
גם רש”י אמר בפירוש שזה לא היה בלילה. רש”י אומר שזה היה “ביום”, שהיה שבעים שנה, שהוא דימה שם. רש”י גם בברכות וגם כאן.
דובר 2: מה הקושיה על המעשה? הרי זה היה פסח.
דובר 1: אז לא, זה לא עולה כסף. נלך אחורה. שוב, המעשה היתה עובדא שם. זה גם היה פסח. אם אתה רוצה.
דובר 2: זה לא היה פסח.
דובר 1: כן, כן, אני שומע. אני שומע. כי אפשר לומר את זה… יפה מאוד.
סיכום: תירוץ הרשב”ץ
ברוך המקום ברוך הוא, ברוך המקום ברוך הוא. יש אכן מי שאומרים שהחכמים גם בעצם מודים, הרשב”ץ מביא זאת. הם רק לא הסכימו לדיוק. אבל בעצם הוא כבר…
דיון בשיטת רבי אלעזר בן עזריה לגבי זכירת יציאת מצרים — חיפזון דמצרים וימות המשיח
היסוד של שיטת רבי אלעזר בן עזריה: חיפזון דמצרים
דובר 1:
יש אכן מי שאומרים שהחכמים גם היו בעצם מודים. הרשב”א מביא זאת, הם רק לא הסכימו להיות דיוק, אבל בעצם… לא, זה קשה. זה לא כל כך משמע, כך הוא גם אומר. זה לא פשט כל כך טוב. אבל כך יש מי שרוצים לטעון.
זה הגיוני, כן, רבי אלעזר בן עזריה הוא זה שסובר שצריך עד חצות. למה? כי הוא סובר חיפזון דמצרים, נכון? כן? רבי אלעזר בן עזריה הוא זה שאומר שצריך לאכול את המצה לפני חצות, את הפסח לפני חצות, כי לומדים חיפזון דמצרים, נכון? כן? נכון? אתה יודע על מה אני מדבר?
דובר 2:
לא.
דובר 1:
זו גמרא בברכות, יש מקום כזה. יש מקום כזה שאומר כך. הגמרא אומרת כך, אחד. תקשיב. זה כי ה… איך זה נקרא? זו גמרא ב… נכון? גמרא בברכות דף ט’ עמוד א’. הגמרא מדברת שחייבים לאכול את קרבן פסח לפני חצות.
“ואכלו את הבשר בלילה הזה”. רבי אלעזר בן עזריה אומר, נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה”, מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. רבי עקיבא אומר, נאמר כאן “בלילה הזה” ונאמר להלן “כי אם הצאן והבקר יעמדו”, מה להלן עד הבוקר, אף כאן עד הבוקר. אמר רבי עקיבא, אם כן למה נאמר “בחיפזון”? עד שעת חיפזון.
אז הגמרא מסבירה, עיקא בינייהו, שהיו אנוסים. לא מדברים על שום רדיפה אחרי היהודים. “ותחזק מצרים על העם” הרי כתוב פסוק מפורש. הם לא רדפו, הם דיברו ליהודים שיצאו.
רבי עקיבא סובר “חפזון ישראל”, היהודים יצאו בריצה. ממילא הוא סובר שאפשר עד הבוקר, כי אז היהודים יצאו בפועל, לפי היהודים.
הקשר בין חיפזון דמצרים לזכירת יציאת מצרים בלילות
על כל פנים, מה הענין? הרי הפסוק שרבי אלעזר בן עזריה אומר, זאת כבר הראשונים אומרים, הראשונים כבר כותבים את מה שהוא אומר. רבי אלעזר בן עזריה שהוא אומר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה, זה בא ממה שבאמת יש פסוק, הרי כתוב “אשר הוצאתיך מארץ מצרים לילה”, הרי יש פסוק. ואף על פי שעל הפסוק הזה צריך להתאמץ לפי רבי עקיבא, לפי דרך אחת איך למדו שם אז, זה היה.
על כל פנים, זה לא ממש עמד כמו ברמב”ם. לא, זה לא עמד, זה עמד “בבהלתך”, שזה נכנס בלילה, שאז הוא היה. נכון. ובגלל זה הוא סובר רק עד חצות, ובגלל זה צריך לסיים את המצה לפני חצות. טוב מאוד.
אבל רבי עקיבא, הוא סובר שהוא מתכוון “חפזון דישראל”, ממילא הוא סובר שצריך יום ולילה, ממילא הוא מחייב, שהוא אומר ש“כל ימי חייך” זה להביא ימות המשיח, לא דווקא בלילה. כן, נכון. ממילא הוא יכול… ממילא הוא לא צריך את אותו פסוק, אפשר ללמוד את זה מפסוק אחר, לא צריך את אותו פסוק, כי אנחנו לא יודעים שאפשר ללמוד את זה מזה.
לא, הוא אומר, בגלל זה הוא סובר שיציאת מצרים היתה ביום, עיקר יציאת מצרים היא ביום. זו מחלוקת על עיקר יציאת מצרים, על עיקר מה שנוגע לנו כאן, אני יודע מה. הגמרא אומרת “הכל מודים” שיש חילוק, אבל למעשה, אצלו זה היה בבוקר. ולהזכיר זה קורה עד הבוקר. החיפזון מתכוון שעד הבוקר, והמצב שמתחבר עם החיפזון, אני לא יודע בדיוק איך זה מתחבר. אבל על כל פנים, לפי זה הוא סובר שעיקר הזכרת יציאת מצרים היא בבוקר.
הדיוק של בן זומא הוא רק לשכנע את החכמים
לפי זה אפשר גם להבין, התלמידים באו ואמרו שצריך לומר קריאת שמע של שחרית. קריאת שמע באה גם הזכרת יציאת מצרים של שחרית. אז כל השיטות עד עכשיו היו לפי השיטה של רבי אלעזר בן עזריה שבלילה, אבל עכשיו כבר בבוקר, אז לכל הדעות צריך להזכיר יציאת מצרים, צריך לומר קריאת שמע. זה כבר יותר מדי תורות, בכל מקרה, הלכות מסובכות מדי.
בכל מקרה, זו רק ראיה להסביר שרבי אלעזר בן עזריה סבר שצריך בלילה כבר לפני שהוא סבר את הקול. הקול הוא רק דיוק לשכנע את החכמים, אבל הוא עצמו סבר כך כי הוא בכלל סבר שיציאת מצרים היתה עיקר בלילה.
דיגרסיה: בר כוכבא ובני ברק
הרי יש את הסברא שרבי עקיבא סבר שבן כוזיבא הוא משיח, אבל הם היו צריכים לשכנע ש“כל חכם לב ימותו משיח”, שגם עכשיו צריך… יכול להיות שהם היו בבני ברק כי זה היה ליד הגבול, כדי שיוכלו חלילה לברוח מבני ברק למורדי בר כוכבא. זאת אני לא יודע.
הדיון על ימות המשיח וביטול זכירת יציאת מצרים
ועל זה אומרת הגמרא שאם זה יהיה שזה לא יתבטל, זה כן יתבטל, השאלה היא האם זה באמת יתבטל לעתיד לבוא בימות המשיח. כן.
צריך לקשר למה האפילו היא רק עיקר, שזה בטוח שלעתיד לבוא יציאת מצרים תהיה רק רשות. יש לזה קשר למשהו, יש לזה קשר לזה.
דיון: פורים והניסים החדשים לעתיד לבוא
דובר 2:
אהרון אמר שהוא צריך. פורים מתכוונים היום, פורים לא מתכוונים כך אני חושב. פורים מתכוונים לומר את הניסים האחרונים, הניסים של היום. כך אני חושש. כך אני חושש.
דובר 1:
אה, לפי זה זה מסתדר יפה מאוד, כי מה שהגמרא אומרת איך יזכירו לעתיד לבוא את הניסים החדשים, “הנה ימים באים”, כן, כל אותה סוגיא, “לא יאמרו עוד חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים”. לא, הם טפלים, כמו יעקב, אברהם ואברהם וכו’, זה נשאר טפל. בזה פורים הוא העיקר, או מה שיהיה, לעתיד לבוא זה העיקר, וזה טפל. בזה היום מה שאנחנו עושים את הגאולה, זה מתחבר הכל דרך הענין. היום מה שאנחנו עושים זה רק על העובדה, וזה שייך ליציאת מצרים. לעתיד לבוא, כשהישועה תהיה ישועה רחבה, לא ידברו על מצרים כל כך.
דיון: הקשר בין זכירה בלילות לביטול בימות המשיח
אפשר אולי לעשות, לפי החכמה אפשר לעשות, מה שרבי אלעזר בן עזריה לא. מי שאומר שלעתיד לבוא משיח לא יפסיק, ורבי אלעזר בן עזריה סובר שיזכירו רק את הניסים החדשים. הוא אומר שמי שסובר שצריך בלילה לומר יציאת מצרים סובר שכשמשיח יבוא לא צריך. למה? אני לא יודע. יש סברה בזה? אני לא יודע למה. סברה גרועה, אני מתכוון לומר. כי… מה הפירוש? על שהוא סובר שהחיפזון מתכוון בלילה, החיפזון הוא המצרים. אם רבי אלעזר בן עזריה היה סובר כמו רבי עקיבא, היה החשבון שלו יכול להסתדר ש… להיפך. אם החיפזון הוא המצרים, אז אני לא יודע, אין לי תירוץ בזה עכשיו. זה טוב. תחשוב אבל שיש לזה קשר. זה לא נתקן שם? זה טוב, אני לא יודע. בוא נשים את זה בצד. אולי אפשר לשאול אותי.
סיום הענין של רבי אלעזר בן עזריה
אוקיי, אז, עד כאן הענין של רבי אלעזר בן עזריה. אוקיי. ברוך המקום, אז. עכשיו אפשר להתחיל את ההגדה.
דיון: למה התלמידים אמרו שצריך לומר קריאת שמע?
אבל אני רוצה רק קודם דבר אחד, קצת אחרת. מה זה? צריך לבאר שהם היו עסוקים כל הלילה בהלכות, הם לא הזכירו אפילו שהקב”ה הוציא יהודים ממצרים. ובאים התלמידים ואומרים, “רבותינו, כבר מגיע הבוקר, צריך להזכיר מנחה וכו’, כהיום הזה, אשר הוציא ה’ אתכם מארץ מצרים”.
לא צריך! אם יוצאים בהלכות, אפשר לצאת בבוקר גם בהלכות. הגמרא אומרת בפירוש שרבי היה חוזר על שמועה מאתיים פעם. אם יוצאים בזה.
דובר 2:
לא, אבל זה לא ההלכה, זה לא ההלכה. תמיד מזכירים. לא כתוב. מדברים הלכות, אני לא קורא ספרים.
דובר 1:
היה לך כבר דבר כזה שהיה חסיד שמזכיר תמיד שהיתה שריפה, שריפה, שריפה? בוודאי לא. יוצאים בדבר כזה.
דובר 2:
שמע, לא, בוודאי לא. בוודאי לא. בוודאי לא. זה חלק, הוא מדבר, הוא מזכיר. בוא כבר נשמע מזה. הגמרא אומרת בפירוש שיוצאים. אפשר ללמוד.
דובר 1:
שמע, זה פשוט החסידים שלנו שהיו אומרים תיקון חצות, הם אמרו “נחם”, “רחם”, לא “נחם”. מה שצריך לומר את הנוסח שכתוב בסידור, זה רק היהודים הפשוטים שהם לא יכולים ללמוד.
דיגרסיה: המעשה עם תיקון חצות וירושלים
שמעתי פעם שצדיק שאל יהודי האם הוא אומר תיקון חצות, הוא אמר כן, הוא אומר. הוא שאל אותו האם הוא כבר היה פעם בירושלים, הוא אמר לא. הוא אמר, “אם אתה אומר תיקון חצות, איך אתה יכול לומר ‘עירך ירושלים’? אתה לא יודע על מה אתה מדבר.” אבל זה סיפור אחר.
שמעתי שהיה מספר מדויק, הוא התכוון להביא את הגאולה כמנין. מאה אחוז. אבל בוודאי, כל הענין שצריך לומר את הנוסח זה רק מי שלא יודע. מזה רואים בדיוק להיפך, חכמה.
דיון: החילוק בין קריאת שמע לתפילה
דובר 2:
קריאת שמע. כן, זו באמת קושיה, למה צריך לומר קריאת שמע? כן, אני לא יודע. הם מדברים על זה, אבל אני לא יודע בבירור.
דובר 1:
קריאת שמע היא מצוה דאורייתא, זה נכנס לענין של עוסק במצוה פטור מן המצוה. אבל כאן מקריאת שמע, לכאורה לא פטורים. כך נראה. כך נראה. אבל יודעים שהגמרא אומרת כן, שר’ שמעון וחבריו פטורים מקריאת שמע.
דובר 2:
לא מקריאת שמע, מתפילה.
דובר 1:
מתפילה, אה. קריאת שמע הם חייבים, בגלל זה הוא אומר “תלמידים בקבר זרובבל”. לא כתוב יגיעות בתפילה. זה מאוד חשוב.
דובר 2:
מה קודם? אין חילוק, הוא צריך להתפלל, הוא לא צריך.
שיטת האור שמח על מצוות זכירה
בקיצור, האור שמח אומר אכן שהרמב”ם סובר שאין מצוות זכירה בכל יום כמו שאני טוען, אלא מדרבנן. והוא מביא שלפי יסוד כזה יוצא שמצוות זכירה אינה מצוה.
דובר 2:
אוקיי, אז זו של רביעי בטלה? מוזר. לכאורה פסח גם היה צריך להתבטל. אני לא יודע. לא טוב. לא אופציה טובה.
מעבר לעיקר ההגדה
דובר 1:
אוקיי, בוא נמשיך.
אוקיי, אז עכשיו אנחנו מתחילים עם פיילן די דארק האודער, אוקיי? ברוך המקום.
הגדת הרמב”ם: ברוך המקום, ארבעה בנים, ותפקיד החכם
ברוך המקום — הקדמה להגדה
דובר 1: אוקיי, אז מצוות צדקה בטלה? מוזר. לכל הפחות גם תתבטל, אני לא יודע, לא טוב, לא פשט טוב. אוקיי, בוא נמשיך.
אז, עכשיו מתחילים למלא את ההגדה, אוקיי. ברוך המקום. ברוך המקום זו ברכת התורה? צריך לומר ברכת התורה, מתחילים ללמוד. אומרים ברוך המקום. רואה, אני יכול גם עכשיו להגיד, אתה חשבת שצריך לומר ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם? אני יכול לומר ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. הרמב”ם אפיין את התורה, ברוך המקום זה הפלא שהתורה הצליחה להיות לכל אחד. החלש עם התורה, אותה תורה טובה לכולם. על פי דרש. פירוש פשוט, לא מתכוונים לברכת התורה, מתחילים ללמוד, כמו ברכת התורה.
אוקיי, ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא. רואה, כל פעם שהולכים ללמוד אומרים ברכה שמחוברת לזה. אצלנו כתוב פעמיים ברוך המקום, הרמב”ם לא אומר פעמיים. בעצם יכול להיות שכשאומרים את המילים ברוך המקום שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, יוצאים כל סיפור יציאת מצרים, כי הרמב”ם אומר בסוף “ויבואו למקום עבודתו”, בסוף קיבלנו את התורה, לא יכולנו לקבל את התורה בלי לצאת ממצרים.
כנגד ארבעה בנים דברה תורה
אוקיי, קודם הולכים ללמוד. רואה, גם אצל ההגדות שלנו יש גם הלכות, יש להם את כל הקטע, זה בעצם לא הגדה, זה הלכה, אומרים תורות על זה כי לא רוצים ללמוד, אבל זה בעצם הלכה, כל המדרש הלכה. כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. התורה מדברת על כל הבנים.
דיון: “מה הוא אומר” — מה אומר החכם או מה אומרת התורה?
דובר 1: חכם מה הוא אומר? מה אומר הפסוק על זה? מה אומר החכם?
דובר 2: לא, לא, לא, הפסוק אומר, הפסוק מצטט את שאלותיו.
דובר 1: אה, מה אומר החכם?
דובר 2: כן.
דובר 1: זה מתכוון כן, כי הפסוק… הוא אומר דברי תורה, התורה דיברה, “מה יאמר”, מה דיברה התורה. אבל כאן היה צריך לכתוב “בחכם מה יאמר”, או משהו כזה. כל החכמים אמרו… וזה נכון, כי הרי כתוב “שאינו יודע לשאול את פתח לו”, לא כתוב “מה יאמר”. אם זה היה מתכוון מה אומרת התורה עליו, היה צריך לכתוב אותה לשון.
החכם — כהלכות הפסח
תרגום לעברית
אוקיי, אני מתכוון שפשוט הפשט מתכוון כמו שהוא אומר, שכאן מתאים מאוד שלחכם צריך לעשות הלכות, כידוע, הדבר הטוב ביותר הוא שלומדים הלכות, כמו שרבן גמליאל עשה, וכמו שגם רבי עקיבא עשה, כי רואים הרי “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה”, התעסקו אחר כך במצוות סיפור יציאת מצרים, והלכה של סיפור יציאת מצרים בלילות. ואתה רואה גם החכם אומרים לו “ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח”. “בהלכות” כתוב אצלי.
דובר 2: כן, כתוב ברמב”ם, הגירסא של הרמב”ם.
דובר 1: הגירסא ההיא שגויה.
דובר 2: כן?
דובר 1: כן. לא ידעתי על זה, אני יודע, זה שגוי, משהו שגוי.
הסוגיא של רבי עקיבא וחבריו
אבל זה פשט טוב, שנראה שהמצווה במיטבה היא שהם לומדים את התורה העמוקה, הלכות הפסח. וזה מה שרבן גמליאל עשה, וזה מה שרבי עקיבא וחבריו עשו, לפי הגירסא של הרמב”ם “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה”, שהם התעסקו בסוגיא ההיא באותו לילה.
זה טוב מאוד גם, כי בהלכות חג בחג נראה שיש הלכות חג בחג כלליות, ושוב יש הלכות חג בחג פרטיות, שביום טוב שני צריך לדבר הלכות שנוגעות ליום טוב שני. אבל כאן הם דיברו ממש על זה, יש מצווה, הם ישבו כל הלילה והם היו עסוקים בהלכות של המצווה של סיפור יציאת מצרים בלילה.
דיון: הלכות חג בחג — כללי ופרטי
דובר 2: יש הלכה של ללמוד עניני שלוש רגלים בחג, וכאן ממש מה שנוגע עכשיו, צריך לדבר מה שנוגע ליום טוב שני, מה שנוגע עכשיו.
דובר 1: כן, אבל לא בתורת פסיקה מה לעשות. אבל כאן הם התעסקו, זה לא נוגע עכשיו, כי ליל פסח זה בוודאי מצווה של סיפור לפי הרמב”ם, אבל הם התעסקו במשהו שנוגע, זה עכשיו בלילה, אז עכשיו צריך לדון את הסוגיא האם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. יכול להיות שהסוגיא נמשכה כל הלילה, הם הביאו כל מיני ראיות הנה והנה, ואבותינו להעביר עשו גרסה קצרה.
דובר 2: נו נו.
דובר 1: כי לא זכיתי יכול גם לומר שכל הלילה הם התווכחו, ולא זכיתי, לא הגעתי עד סוף הלילה.
שמו של בן זומא
דובר 1: אוקיי, איפה זה? איפה אתה יודע את זה? כי בן זומא לא היה אחד מהחכמים שם. צריך להכניס אותו. בוא נכניס אותו למעשה.
דובר 2: זה יפה.
דובר 1: יכול להיות, כאן מתגלה השם הראשון של בן זומא, שלא כתוב במקומות אחרים, הוא נקרא ר’ שמעון בן זומא. אני חושב שיודעים שהוא נקרא שמעון.
דובר 2: כן, שמעון היה הגורם איתו. לא יודעים את שמו הראשון? בן זומא כתוב, לא יודעים את שמו הראשון.
דובר 1: לא, בן זומא זה שם מפורסם. אני לא יודע אם כן או שאתה לא יודע. אני חושב שיודעים כן. הוא נקרא שמעון בן זומא. אני לא יודע אם זה כתוב בגוגל, אני לא יודע. איך יודעים שהוא נקרא שמעון? זה כתוב איפשהו. שמעון בן זומא, שמעון בן עזאי, כן.
יש פירוש שבן זומא אומר “איזהו חכם הלומד מכל אדם”, כי הוא יכול היה ללמוד אפילו מעבדים, בן עזאי היה צעיר. בכל מקרה. זה כתוב במסכת אבות, אני אומר סתם, בן זומא אומר, “איזהו חכם הלומד מכל אדם”. אוקיי.
הרשע — “מה העבודה הזאת לכם”
זה החכם. רשע מה הוא אומר, “מה העבודה הזאת לכם”. מה הפשט של כל הדבר?
דיון: למה לא שואלים פסק בהלכות הפסח?
דובר 2: איי, בהלכות הפסח, למה לא שואלים פסק בהלכות הפסח? הוא מדבר הרי על הלכות הפסח.
דובר 1: זה הרי הרבנים. חכם לא צריך פסק. חכם יכול כהלכות הפסח. החכם שלכם לא מתכוון למקרא, הוא לא בעל מקרא. הוא בעל תלמוד. הוא לא בעל מקרא, הוא צריך פסק. אבל אומרים לו משנה, אומרים לו תלמוד. משנה. אומרים לו את הלכות הפסח, אומרים לו את המשנה, ההלכה. כהלכות הפסח לא מתכוון לזה. כהלכות הפסח כתוב הרי.
דובר 2: לא, לא, אתה לא צודק. אבל מה העניין? הוא שואל הרי את הדין של המשנה שכתוב כבר, “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”.
“כפר בעיקר” — הרשע הוציא את עצמו
דובר 1: ורשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.
דובר 2: כן, זו טעות שאתה אומר. כתוב בפשטות כפר.
דובר 1: אתה זוכר מה דיברנו?
דובר 2: כן, הוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. בזה שהוא אומר “לכם”, מתכוון שאין לו את הדבר של יראת עצמו כאילו יצא ממצרים, והוא לא חלק מהדבר.
דובר 1: לא, המילה היא, אגב, המילה “הקהה” מתכוונת ממש קהה בלשונו. למה הוא אומר “לכם”? למה הוא אומר “לכם” ומשמע שהוא הוציא את עצמו? מי אתה? אתה לא חלק מהדבר? הוא כבר חלק. הוא אפילו לא תלמיד.
דובר 2: כן.
“לי ולא לו” — תשובה חריפה
דובר 1: אז, עונים לו באותו מטבע. “לי ולא לו”. מה החריפות? “ואילו היה שם לא היה נגאל”. דוקרים אותו. זה כלום, זה לא טענה. גם לי טענה על זה. זו דקירה. אתה יכול לדקור אותו בחזרה. אתה התכוונת לדקירה הראשונה?
דובר 2: לא.
דובר 1: זו דקירה חביבה. אני מתכוון, עם עובד ה’ אי אפשר, אם מישהו יתחיל לומר לי, “אבא, אני רוצה להגיד לך משהו כזה”, אני אתעצבן ואברח. טוב מאוד. אתה חריף, אתה חריף, מדברים בחריפות. טוב מאוד. כבר אמרתי כך למישהו שאמר לי לאחרונה. לא כתוב, לא כמו שהליובאוויטשים אומרים, רשע, תן לו חיבוק. תדפוק לו את הראש פנימה, חיבוק. הוא מחפש חיבוקים? חיבוקים שהיהודים החסידים יקבלו. הם צריכים חיבוקים. רשע יכול לקבל אמת חריפה. אתה אומר “לכם”, אני אומר “לי”. אין בעיה. “לכם”, “לי”, אתה, הוא, אנחנו, אתם. אתם הדתיים, ואתם החילוניים. אתם הם האתם.
בכל מקרה, רציתי לומר שהוא מוסיף טוב, “אילו היה שם לא היה נגאל”. אה, אתה לא? לא, זה מתכוון כך, אה, אתה לא? אין בעיה, אתה יכול להישאר במצרים. מה עושים הלאה? להישאר במצרים הלאה.
דיון: “וחמושים עלו” — האם שמונים אחוז מהיהודים מתו?
דובר 2: זה מתאים עם “וחמושים עלו”, שלא כל היהודים יצאו.
דובר 1: לא, לא, זה לא דבר בטוח. חס ושלום, אותו חמושים עלו צריך לחקור. לא כתוב, צריך לשרוף את זה. צריך לשרוף את זה, לא כתוב כך. את אשר תאפה אפו, אתה חייב להכניס את זה שוב. לא יכול להיות. אני לא מאמין שאמרת את זה.
דובר 2: כן, שלא אמרת לי.
דובר 1: כי אז יוצא שזה לא היה באמת נס כשהייתה יציאת מצרים, כי רק חלק קטן מהיהודים ניצלו. זה לא דבר נורמלי.
אבל גם יותר מזה, כי אם אתה אומר כך, אז אתה באמת צודק לגבי הרשע. הרשע אומר, “יש לי סימפטיה לשמונים האחוז.” אנחנו לא רוצים, אנחנו רוצים שהרשע ירגיש חלק. זו רק דקירה. אם לא היינו מחפשים שהרשע יהיה חלק ב”לי ולא לו”, לא היינו מתחילים איתו בכלל. יש לו כן חלק, אנחנו רק רוצים לתת לו דקירה. כל השיח של חלק ולא חלק הוא מודרני. הוא רשע, ומגיע לו סטירה. כשאני אומר הרשע, הייתי אומר, “יש לי סימפטיה לשמונים האחוז שלא ניצלו, ואני מהם, אני מתאבל עליהם, אני מנסה היום תשעה באב כי שמונים אחוז.” אבל אתה לא אוהב את החמישים.
בכל מקרה, זה כן. אני אומר לך כלל, זה שטויות. צריך לעקור שורש. אפילו “והיא שעמדה לאבותינו”, אתה יודע איך הרבי אומר, אפשר לומר על דברים שכתובים שהם לא כתובים אם זה לא תורה. אני אומר שזה לא חז”ל אמיתי, זה לא כתוב בשום מקום. זה משהו שמשכיל כתב את זה. חוץ מהגמרא של יהודים ישרים, תלמידי חכמים. איך הדבר הזה נכנס? אפילו ר’ משה תלמיד חכם.
דובר 2: כן, אבל הדבר הוא, אתה צריך לענות על הכל בבת אחת? יש הרי תלמיד חכם שכתב את זה.
“שלא אחד בלבד עמד עלינו” — שני סוגי לילות סדר
דובר 1: בכל מקרה, זה “דרכים ולילות”. טוב מאוד. אליהו, “שלא אחד בלבד עמד עלינו”. אה, כתוב דברים מפחידים שם. זה מעניין. אני מתכוון, אולי זה כמו שהתחילו, אפילו “כל המרבה לספר הרי זה משובח”, זה קיצון אחד. והקיצון השני הוא אפילו כשזה לא, ואתה עסוק עם רשע, חכם, תם, שאינו יודע לשאול. שני סוגי לילות סדר. אני מתכוון שהרעיון הפשוט של זה הוא משהו כמו שהפסוק כבר צפה שיהיה פעם שלום, ואתה לא תאבד. זה כתוב כבר בפסוק גם. חשבת שאתה הראשון שאומר מילה שהיא נחמה. זה לא הראשון.
דובר 2: כן, זה לא פירוש חסידי.
דובר 1: אה, זה פירוש פשוט.
דובר 2: כן, זה פירוש פשוט.
דובר 1: לא, אבל זה פירוש פשוט שהוא למדן, הוא היה כל הזמן, ולפי דעתו הוא לא היה על מלמד, זה אותו מקור.
ארבעה בנים, שאינו יודע לשאול, ויכול מראש חודש
המשך: הרשע בן – פירוש פשוט
שהרעיון הפשוט של זה הוא פשוט כמו שהפסוק כבר צפה שיהיו פעם רשעים, אנחנו נאבד, זה כתוב כבר בפסוק גם. הוא חשב שאתה הראשון שאומר מילה, מי שאחריו… אתה לא הראשון! כן, זה לא פירוש חסידי. לא, זה פירוש פשוט. כן, זה פירוש פשוט.
לא, אבל זה פירוש פשוט שאומר שלומדים הרי כל הזמן, ולפי דעתו של בן עובד מלמדו, זה כמו המקור, ולפי דעתו של רשע צועקים עליו. אוקיי, הטעם אומרים כך, זו שאלה פשוטה, “מה העבודה הזאת לכם?” זו תשובה פשוטה. טוב מאוד, אמת.
הרשע בן – “הגדול” ויצר הרע
ורואים כאן גם, מדברים הרי כאן לכאורה על מי שנעשה עצבני בשמונה עשרה, כן? אני מתכוון, הוא הגדול, כן? לא משבחים הרי עדיין שום יצר הרע, עדיין לא רשע. רק עכשיו עלה היצר הרע. אני שומע שאלה. יש לו דאגה עם השאלה של יצר הרע. והכי נמי, כאן רואים שזה לאו דווקא חכם גם, זה לא מתכוון דווקא ילד מול מבוגר חכם. מדברים כאן על…
החילוק בין ארבעת הבנים – מה כל אחד מקבל
אבל השאלה היא, למה צריך לומר לו… חכם! למה כתוב דווקא לו, הילד ששואל, או שאינו יודע לשאול? אבל כן, לא… עכשיו תפסת שזו בעצם אותה הלכה של ההוא, וכולל ההלכה שאפילו חכמים שואלין זה לזה, זה הרבה יותר פשוט בנושא. שהשיעור הוא לא רק דבר מעשי, רק מי שלא רק…
שניהם! אין הבדל. אני רק אומר שזה חיוב אחר. זה מקבל הלכות הפסח, השני מקבל שבחים, השלישי מקבל את המעשה, והרביעי הוא כי הוא לא שואל בכלל, כי לא כתובה שאלה.
שאינו יודע לשאול – “את פתח לו”
כן, “את פתח לו” כי לא כתובה שאלה. “את פתח לו” מתכוון אתה מתחיל את השאלה, אתה מתחיל לפתוח את הדברים. לכאורה “את פתח לו” זה המקור של תכלת ואגוזים. “פתח” מתכוון כמו “פתח ואמר”, נכון? אתה מתחיל את השיחה לבד. אתה לא מחכה שהוא ישאל שאלה, כי הוא לא שואל את השאלה, הוא לא שואל.
דיון: מה מתכוון “את פתח לו”?
דובר 1: אתה רוצה שהוא פשוט ידבר אליו? זה מתכוון שהוא יספר לו יציאת מצרים וכשיגיע לחכמה הוא לא?
דובר 2: פשוט, הוא צריך התחלה. זה פשוט. אני מתכוון שם הוא מביא פסוק, אני לא יודע. הוא פותח הרי את הפסוקים איתו. אין הבדל. אני לא אומר שהוא לא יכול. אני אומר פשוט, כל דבר צריך להיות לו התחלה. כל דבר צריך להיות לו פתח. אתה לא יכול, “הלו, אני אומר לך דרשה”. אה, כתוב פסוק, זו הפתיחה. או שיש שאלה, זו הפתיחה. כאן יש מישהו שלא שואל, אתה צריך לפתוח לו בעצמך, ויכול להיות שה… שאתה גורם לו להיות שואל, זה חלק מהנקודה של “את פתח לו”, של ה… אתה מוצא דרך איך לעורר אותו עם תכלת ואגוזים. יש הבדל?
דובר 1: אני חושב שהוא רוצה לעשות אותו סקרן, שהוא ירצה לשמוע את הסיפור.
דובר 2: לא אמרתי כלום על סקרן. לא אמרתי כלום על מה שאתה אומר. אני אומר שסיפור צריך להתחיל איפשהו. אתה לא יכול לומר ולומר ולומר. אני מתכוון שזה דבר נורמלי. לכל דבר יש התחלה וסוף ואמצע. זה לא הגיוני לספר. זו כבר פסיכולוגיה עם חינוך, שהוא יהיה סקרן. אני לא יודע. זה גם טעם כן.
הפסוק של שאינו יודע לשאול הוא אותו פסוק כמו אצל הרשע
אוקיי. הפסוק של שאינו יודע לשאול הוא אגב אותו פסוק של הרשע, כן, אתה יודע? מה זה אותו פסוק? “בעבור זה עשה ה’ לי”. התשובה לא מסובכת. התשובה על הרשע, כתוב “מה העבודה הזאת לכם”, התשובה היא “ואמרתם זבח פסח הוא לה'”. ההגדה דילגה על אותה תשובה בכלל, והוא הביא פסוק אחר שכתוב “בעבור זה עשה ה’ לי”.
בחסידות הולכים לומר שלא עונים על שאלת הרשע. אומר, תרד לרמה. אבל אתה יודע מה, אני לא יודע את הפשט. צריך להתאמץ, לבדוק את הגרסאות האחרות, בספרי ירושלמי, איך מסדרים את כל הפסוקים וכדומה. אני לא יודע, פשוט פשט אני לא יודע ברגע זה.
אני אתן לך שאלה, מבין?
אוקיי, הלאה.
“יכול מראש חודש” – מתי החיוב של סיפור
“והגדת לבנך” זה “יכול מראש חודש”. מה שאני מבין כאן, לכאורה צריך להיות עניין. עשיתי את הסימנים. מתי “והגדת לבנך” הוא, צריך להיות סדר. כן, אבל לא בגלל זה אומרים לפני האחד את לשונם, עוד קצת עם השני את לשונם. כן, עוד קצת, “והגדת לבנך”. אבל זה קשור לעניין של ארבעה בנים, כנגד ארבעה בנים. עכשיו הוא אומר דבר חדש, “והגדת לבנך”. כן כן, בוודאי, זה קשור.
הסדר הכללי של ההגדה
הסדר שלו לא היה בסדר, לא עשוי. אני יכול להגיד לך שבאופן כללי, מתוך “עבדים היינו”, מ”פליגא דרבנן”, עד הסוף של… עד “מתחילה”, זה בעצם המשך של… זה לומד את הסוגיא של יציאת מצרים. כן, זה הדרך של החיוב של סיפור יציאת מצרים. כל מיני עניינים על החיוב. כמה זמן זה, למי זה, מה המקור, וכדומה. זה הכל פחות או יותר… כלומר, העניין של “למדך הכתוב שאין אתה רשאי לפתוח”, עושה את זה גם, כי החלק הראשון של ההגדה הוא רק סוגיא, יש בו מאמרים שונים על הסוגיא של יציאת מצרים.
אוקיי. מבין מה אני אומר? כן. “והגדת לבנך”. פשוט, כן. כתבתי בהגדה שלי, עשיתי הגדה מסודרת. כתוב “מצוות הגדה”. טוב מאוד. “מצוות הגדה” זה טוב מאוד. זה טוב, משהו כמו פליטת מלחמה. זה הלך עד כאן, עד זה, עד “והגדת לבנך”. זה הלך. דברים פשוטים וברורים.
דיון: למה “יכול מראש חודש”?
כן. “והגדת לבנך”, “יכול מראש חודש”. כן. למה “יכול מראש חודש”? אני לא יודע. למה ההווה אמינא תהיה זה? כי כתוב “בעבור זה”, צריך להביא את כל הפסוק. על זה אני מבין. אה, כאן צריך להביא את כל הפסוק. צריך להביא את כל הפסוק. לא מבינים ברור.
דובר 1: למה נראה עם העבודה בראש חודש כך? יש לזה משהו לעשות עם החודש. הייתי חושב שאפשר כבר להתחיל בחודש.
דובר 2: אה, הפסוק הוא בפרשת בא, נכון? לפני כל העניין של יציאת מצרים.
איי, נו, תלמוד לומר? תלמוד לומר “ביום ההוא”, לא אמרתי אלא ביום ההוא. אה, תלמוד לומר “בעבור זה”. “זה” הולך הרי רק על משהו ספציפי. על מה זה הולך? על ה”זה”, המצה ומרור, כן?
דיון: למה אומר “זה” מתכוון מצה ומרור?
למה אומר “זה” מתכוון מצה ומרור? מה הלימוד? אני לא יודע. זו שאלה טובה.
תרגום לעברית
כבר למדנו קודם על כך. התירוץ הפשוט הוא משום ש”זה” משמעו דבר שאפשר להצביע עליו, דבר מוחשי. טוב מאוד. אני חושב שזה התירוץ הטוב ביותר שאפשר למצוא.
אה, אולי כתוב בפסוק “מרור זה”? לא. “מצה זו”? לא. הלשון היא “בעבור זה”. הלשון היא “בעבור זה”. אהה. הפסוק אומר לך שאתה תעשה את מצוות יום טוב, כאשר יהיה “והיה כי ישאלך בנך”. אוקיי, אפשר לשמוע ש“בעבור זה” הוא חלק מהסיפור. כשאתה נמצא באמצע עשיית המצוות, ובנך שואל אותך, אתה אומר לו שסיפור יציאת מצרים היה כדי שיהיו לנו מצוות יציאת מצרים. ושנעשה אותן, ושנספר זאת כל השנה, ושנבשל זאת. “בעבור זה עשה ה’ לי”, עשיתי הכנה כדי שאוכל לעשות מצוות גדולות כאלה. כן?
אבל אני לא יודע מה זה הפירוש. אתה אומר שזה הפירוש. מה הפירוש “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”? לא, זה לא הפירוש. “בעבור זה” – אני עושה, כי עשה ה’ לי. זה הפירוש הפשוט, לא? פירוש פשוט, זה פסוק, צריך רק לשים אותו קצת קודם. כך אני חושב שזה ממש פירוש פשוט.
סיכום: מה שאנו יודעים עד כה על מצוות סיפור
בקיצור, זה עד כה אנו יודעים, וואו! כן, בנים. הכל, לא, כל העניין. בקיצור, לא, לא, רגע, רגע. יודעים את כל העניין, צריך לספר יציאת מצרים בלילה, ברוב עם הדרת מלך, אה, לילדים, וכן הלאה. כן, לכאורה כל מה שצריך לומר לפני מה נשתנה, כי צריך לומר מתחילה עובדי עבודה זרה. כל העניין של ארמי אובד אבי, אבל מתעוררת השאלה, כי מתחילה חוזר לעובדי עבודה זרה.
שואלים שאלה, מה נשתנה, עונים עבדים היינו, או מתחילה. כל החלק באמצע נכנס, כמו שמשה חשמ”ת נכנס לסוגיא. כאשר וכאשר… כך אני חושש, כי זה לא הגיוני. עבר סדר גדול שצריך לעמוד שם בשביל כל כך הרבה. אבל כשעומד החיוב על האב תחילה לספר. כן. גם, מה קורה אם יש לו ילדים שנמצאים בצרה? אומר כאן, אתה צריך למצוא דרך לדבר איתם. יש שני דברים, או שהוא אומר אתה יכול לעשות מה שאתה יכול לעשות, אם יש לך ילד משוגע, אתה פטור, אתה פטור מלהיות מחנך אותו. זה כן נראה כמו שמרת אליה מעלה איזו הכנה, זה כן נראה שאני הולך למדרש הגדה, אבל אני חושב שהחלק הבא, סליחה אבל אני אגיד לך עוד מהתירוץ, לא סתם דיברתי, רציתי לומר לך. יש תירוץ שכל הסבים היו צדיקים, והוא היה זמן קצר.
אבל למה התחלתי כל העניין חוזר למה אוכלים עכשיו מצה? למה לא טבלו? אתם עוד תבינו את כל המעשה עם חלה. לא, זה כבר למדת, אני רק רוצה לומר לך.
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו — ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו
מתחילה עובדי עבודה זרה — שני תירוצים על השאלה של סיפור יציאת מצרים
אבל אני חושב שהחלק הבא, מתחילה עובדי עבודה זרה, אומרים עוד לרשע, הרי אמרתי לך הכי השלמנו, הרי אמרתי לך שאתה לא הרשע הראשון, כל הסבים שלנו היו רשעים, אתה צדיק קטן, תן לזה קצת זמן.
אבל הפשט במתחילה חוזר למה אוכלים עכשיו מצה? למה לא טבלו בטרור אוכלים? זה מה? ארמי אובד אבי? לא, אף אחד לא מבין ארמי אובד אבי. אחד אמר מתחילה. ר’ שמואל, זה היום.
אז, ארמי אובד אבי יכול להיות שניהם, הם למדו קודם, אני לא יודע, אבל בכל אופן זה עוד דבר. אז, ארמי אובד אבי כבר אמרנו תירוץ אחד, עכשיו אפשר לומר עוד תירוץ פחות או יותר, מה זה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.
הלשון “ועכשיו” — המשכה מאז עד היום
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו, ועכשיו היא לשון מעניינת, מדברים על כמה אלפי שנים אחר כך. ועכשיו, כלהרב, כלהרב. לא, הוא לא מתכוון ועכשיו כשבעל המאמר כתב את המאמר, זה גם כמה אלפי שנים אחרי. ואחר כך היה צריך להיות, כן. אבל ועכשיו עדיין נמשך קרבנו המקום לעבודתו. אבל ועכשיו הוא עכשיו כולי חדא, המשכה ארוכה אחת מאז, שאנחנו יהודים זרע של צדיקים.
כמו שאומר ההוא, אנחנו היהודים המודרניים, אנחנו מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. אני יודע, יהודי צריך תמיד להיות ועכשיו. ועכשיו, שנאמר, ויאמר יהושע אל כל העם, מביאים דרשה ארוכה שלמה של יהושע שם, בעצם.
דיון: מה משמעות “כופר בעיקר” — המושג “עיקר”
אני רוצה לחזור רגע, מה פירוש המילה בכבודו ובעצמו? פשטות, מה פירוש המילה עיקר? כי מדרש הגדה עוסק במושג של עיקרי אמונה, י”ג העיקרים. כופר בעיקר כן יש כאן. כופר בעיקר כן יש כאן. איך? אני לא יודע. איך זה כופר בעיקר? אפשר לוכח. הגמרא אומרת ש”אחר” היה כופר בעיקר.
כן, אני חושב ש… מה זה העיקר? מה שהעיקר הוא, כולי כופר בעיקר. אני חושב שעיקר פירושו… י”ג העיקרים הם דברים נכונים, אבל אני חושב שכופר בעיקר פירושו תמיד הקב”ה, לא אצלנו עיקרי אמונה. הדבר העיקרי. הדבר העיקרי פירושו כביכול.
גם הראשונים כופר בעיקר היו.
למה הרשע הוא כופר בעיקר?
מה הפשט? למה נאמר שהוא כופר בעיקר? למה הוא אומר שהוא כופר בעיקר? הקב”ה ציווה אותנו להתכוון רק ליהודים. אני מאמין בקב”ה, הקב”ה לא אוהב אותי. לא, יש לו בעיה עם הקב”ה. אין לו בעיה עם היהודים.
אתה שואל שאלה טובה. אני רוצה לומר שכל “מה העבודה הזאת לכם” — משהו הוא מרוחק מהם, הוא לא מוזמן לעבודה.
נראה שהעבודה, עבודה פירושה עבודה. אה, לא, לא, לא, לא, רגע אחד, רגע אחד. בוא נאמר קודם פשוט. אני חושב שקודם כל, אף על פי כן. קודם כל, אני לא יודע, אולי זה גם חזק… אה, כופר אתה, גם אני כופר. כופר בעיקר, לא סתם. לא, אבל יכול להיות שהמילה היא שהוא אומר “מה העבודה הזאת לכם”. עבודה פירושה עבודת ה’. כביכול, אתה לא מאמין בנעבד. כך הבינו זאת פעם. אבל נחשב שהדיוק של “לכם” אינו דיוק. אבל כדי “אנחנו עובדי ה'”, מה פירוש “אנחנו עובדי ה'”? אנחנו עובדי ה’.
ההגדה הבינה שזו הכוונה. המדרשים פירושם שקודם היה רשע כופר בעיקר, ואחר כך עשו את הדרשה. לא שקודם הייתה הדרשה, והכניסו שיש דרשה. מצאו דרך איך לומר שהפסוק מדבר כבר על הרשע הידוע, הרשע שאנחנו מכירים. איך? אתה מבין מה אני אומר? כל רשע הוא כופר בעיקר? מה זה, הוא עוד לא ממש כופר בעיקר? מה זה, הוא רק צדיק שלא כופר בעיקר? לא, אנחנו לא מדברים עליו. אנחנו מדברים על כופר בעיקר. הוא לא תם. הוא אפיקורוס. אני לא יודע. מי שלא כופר בעיקר, זה אחרת. מצב שונה, אני חושב. כך הייתי חושב.
כופר בעיקר הוא כופר בעיקר. אבל עיקר פירושו תמיד, עשיתי חיפוש עכשיו, עיקר פירושו תמיד ריבונו של עולם.
דיון: הרשע שבא לסדר — “אילו היה שם לא היה נגאל”
אני רק רוצה לומר לך, אני יכול רק לומר לך את סיפור יציאת מצרים, מה שאתה אומר לרבי שלך הוא סיפור חי מאוד. אני כבר באמצע בריחה, אני כבר נשאר בחול המועד פסח. זה כמו כופר בעיקר שנכנס. כן, הרבי נכנס והוא רואה שיש הרבה אוכל מוכן. הוא לא ישאר, והוא לא ישאר, הוא יסתובב, הוא יגיד לי שוב את כל הדברים האחרים.
תגיד לי, אבל למה הוא אומר לו היכנס ללשון? הוא אומר, הקב”ה הוציא אותי ממצרים, לא כלל אותך בסיפור יציאת מצרים. מה הוא חטא במה שהוא אומר לו? לא, אני אגיד לך פשט. הוא אומר, אני אגיד לך פשט. הוא אומר, “הקהה את שיניו”. מה אתה מוציא אותי מכאן? אתה לא שייך לכאן. אבל הוא נותן לו מכה. למה אתה מלווה אותו החוצה מכאן? כי אתה היית ראש שהוצא ממצרים, אתה לוזר, ואתה לא, ולך הלאה.
אוקיי, זו בדיחה טובה. אבל הפשט לא כך. הפשט הוא שיהודים מוטרדים מכך שיש אנשים שהם כופרים, והמדרש מצא דרך איך לומר שכך כתוב בלשון. ואני סבור שאי אפשר להעניש רשע שעתיד להיות רשע. זה לא פירושו רשע שבא לסדר. זה סיפור יפה שסיפרתם לי. רשע שלא בא לסדר הוא לא רשע. יש יהודים שאומרים, “למה אני צריך את כל ההגדה?” והם לא באים.
אילו היה שם ולא היה נהנה, זה גם לא נכון, כי אילו היה שם הוא לא היה כופר. הוא היה מתפלא לקב”ה, והוא היה רואה את הניסים, והוא היה הופך לא-כופר. יש לשון, זו לשון עם יסוד. אילו היה שם ולא היה נהנה, הוא היה שמח שאתה יהודי. נו, עכשיו הוא הולך, הוא לא יהודי.
הפשט של “אילו היה שם לא היה נגאל”
אני רק רוצה לומר שלא מדברים על זה. אני חושב שלא צריך ללכת כל כך עמוק. אני צריך באמת להיות במציאות. מה ש… תן לי לזכור. מה הפשט הפשוט של ההגדה? מה הפשט הפשוט? שבמשך הדורות שוכחים, ואנשים שואלים, “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם”. הפשט הוא, המדרש ראה שיש פסח שני, ונתנו מתרומות. מה אתה רוצה? זה היה שלושת אלפים שנה אחורה במצרים. באמת יש כאלה שאומרים כך. מה חושב זה דבר טוב, כי אם אומר זאת שזה בלשון בתמי, זה אומר “לי ולא לו”, זה בכל זאת מן כן, כן, גם אתה היית במצרים. זו לא קושיה, ה”בנים” כש”בנים”, צריך להוציא “בנים” כאן לא פירושו ליטרלי מי שהוא יהודי. עם החזון הקודם של “הללו בנינו בנינו בנינו”, אם לא היינו אז מושעים, הייתי גם עכשיו סובל במצרים. אולי הוא יהודי, ואולי הוא לא יהודי נמוך יותר. “אילו היה שם לא היה נגאל”, מה אתה שוטה? זה פירושו אני כן כן? זה נקרא עמי.
זה פירושו לומר כמו… שהבעיה שיש לנו, לא, אני רוצה לומר זאת כך, כי בוודאי אם הוא היה כן היה כן, אבל הבעיה שיש לנו זה כל כך הרבה זמן אחורה, זה לא רלוונטי. אם היית שם לא היית… הבעיה שלנו היא פשוט האנשים שזוכרים עוד מה היה, אתה שכחת. אוקיי.
משהו כזה, אני לא יודע, למה הוא לא יהיה נגאל? כי הוא רשע? מה רע ברשע שלא יהיה נגאל? יכול להיות. כבר כשנגאל, לא? כך הייתי חושב, אני לא יודע, יכול להיות פשט אחר גם על החזק.
חידוש: ארבעת הבנים אינם ליטרלית ארבעה ילדים ליד השולחן
אני רוצה פשוט… אני מתכוון לחידוש שלמדתי השנה, שלא ידעתי מעולם עד עכשיו, שכל הלימודים לא כמו שמלמדים אותנו תמיד שזה אבא עם ארבעה ילדים יושבים. כאן פשוט ארבעה סוגי מצוות, יש מצווה לחכמים, יש מצווה לרשעים. לא ארבעה סוגים… כן, אבל זה מדבר על המצב של “בן”, לאו דווקא “בן”, כמו שהרמב”ם אומר “בנו למדו”, זה פירושו ללמד תורה ליהודים. אבל יש עניין של קדימה וכדומה, אותו דבר כאן, בוודאי יש מצווה לאב ללמד את בנו, אבל כמו האנשים שאומרים את המשל ש… יש משהו עניין של קדימה, שהחכם בא לפני הרשע, והרשע בא לפני התם. אבל בכלל, זה שאבא הוא… לא צריך לענות לומר שיש עניין ללכת לאבא בפסח, אני יודע מה כתוב “בן”… לא זה, הרמב”ם לא מצאתי הלכה כזו. יש מצווה לספר, רבי עקיבא עם החברים ישבו, זה לא… כתוב שזו מצווה, כמו שיש מצווה ללמוד עם האבא, כי לאבא יש איזה עניין של קדימה, איזה זכות ש…
כן, זה בדיוק גרנד, אבל זה לא ממש… כתוב, זה לא פשט שיש כמו… שליחות חיוב או משהו כזה, כך… כך רואים משהו בוא… שאלתי באמת את אבא שלי, זה מושלם. אה, זה בוודאי מקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים, והתורה שאני אומר ש”בן” לא פירושו “בן”, יש לי את הילדים שלי, הם כבר אבות. ברוך השם, חכמים קטנים בזמנינו. יש לך את ה… או אגיד לך, נעבור על זה עוד כמה פעמים. אוקיי.
הפסוק של יהושע: “בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם”
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו, כמו שאתה אומר, ואחר כך קרבנו המקום לעבודתו.
זה לא מעניין באמת. המקום ברוך הוא. הוא התחיל עם ברוך המקום. זה פשוט, עם ברוך המקום. הוא התחיל עם ברוך המקום, והוא אומר המקום ברוך הוא קרבנו לעבודתו. ורואים בחז”ל הרבה שמשתמשים בהמקום.
המקום הוא לשון חז”ל, ברוך הוא וברוך שמו. כן. לא, האמת היא, הרבה פעמים אומרים רחמנא, או… רחמנא זה בבבלי, כך זה בגמרא. אבל בברייתות המוקדמות, מדרשי חכמים, זה המקום. הקדוש ברוך הוא, או המקום.
זה בוודאי נוסח רגיל בחז”ל. שקוראים אותו המקום זה לא דבר מוזר שיעמוד כאן. כן, כן, כן. מקומו של עולם עומד בחז”ל עצמם. זה הפשט, למה קוראים אותו המקום? כי הוא מקומו של עולם. הם אומרים זאת בעצמם מסבירים את הנוסח שלהם. אבל זה נוסח שהם משתמשים. בדיוק מתי, צריך באמת להיות טוב בזה ולדעת איך זה עומד.
שנאמר ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה’ אלקי ישראל. אתה לומד שיהושע סיפר זאת כחלק מסיפור יציאת מצרים? יכול להיות, צריך לבדוק. נכון, כמו שכתוב בסיפור יציאת מצרים של יהושע? הכנסתי זאת כך, כן. למדת זאת? כה אמר ה’ אלקי ישראל. אלו הפסוקים שאתה אומר אחרי שאתה מת, כדי שיוכלו להכניס את הפסוקים.
“מעולם” — מה פירוש זה?
כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. בכלל, אבל אתה מבין שזה לא דבר אקראי שהוא אומר כאן. הוא אומר יסודות שהוא סבר שחשוב ללמוד. צריך להבין שזה סיפור חשוב שצריך תמיד להזכיר לילדים. בוודאי יסודות.
ויאמר יהושע אל כל העם, כה אמר ה’ אלקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. כתוב כאן “מעולם”, מזמן רב. מתמיד. העולם לא קדמון, נכון? זה לא היה תמיד עבר הנהר. זה בוודאי לא היה תמיד, בדיוק. מעולם פירושו מפעם, כן. תרח אבי אברהם ואבי נחור. מקורי. מעולם יכול לפרש מקורי. לא. לעולם, כשאתה אומר לעולם ועד, לעולם ועד פירושו תמיד. בעצם, מקורי. תרח היה אבי אברהם ואבי נחור. כן, לתרח גם היה בן חכם ובן רשע. “ויעבדו אלהים אחרים”, מי? תרח עם נחור. אבל לא אברהם. אברהם מיד… הרמב”ם אומר שאברהם…
הרמב”ם: אברהם עצמו מן העובדים היה
אוקיי, הרמב”ם אומר… לא, הרמב”ם אומר “אברהם עצמו מן העובדים היה”. כעובד עבודה זרה. לפי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה.
דיון על “צא ולמד” ו”ברוך שומר הבטחתו” בהגדה
תרח, אברהם, ועבודה זרה
דובר 1: בעצם, מקורי, לא? אני רק רוצה לקרוא את הפשט.
תרח היה אבי אברהם ואבי נחור. כן, לתרח גם היה בן חכם ובן רשע. ויעבדו אלהים אחרים. מי? תרח עם נחור. לא אברהם, אברהם הרי… הרמב”ם אומר שאברהם… לא, הרמב”ם אומר שאברהם עצמו היה עובד עבודה זרה. לפי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה כתוב שהוא היה עובד עבודה זרה. אם רוצים כאן להביא רמב”ם, צריך כאן להביא את אותו רמב”ם על הלכות עבודה זרה.
אברהם עבר הנהר
בכל אופן, אין קושיא, אומרים הצדיקים הקדושים שאברהם הוא עבר הנהר. כן, והאנשים הרגילים אומרים, “הוא היה אבי”. פירוש מעניין. זה אברהם עבר הנהר. גם פירוש כזה. כן, עבר הנהר.
הקב”ה כ”מקום” — הוא מנהל מקום
בכל אופן, נכון כאן שקוראים לו כאן מקום ברוך, כי הקב”ה מנהל כאן מקום, כן? הוא שם אותם קודם בעבר הנהר, והוא לוקח אותם למקומות אחרים כאן בפסוקים. וילכו שניהם בכל ארץ כנען. לקחו אותם מיד והביאו לארץ ישראל. הקב”ה יוצא כאן מאוד חזק כמי שמנהל את המקום, האחד מן המקום.
וילכו שניהם בכל ארץ כנען וארבה את זרעו. זרעו של אברהם, כן. אתה רואה שהאחרים שהלכו אחרי אלהים אחרים, האלהים האחרים לא גרמו להם להיות להם הרבה ילדים. אבל הקב”ה שלקח את אברהם… זה קצת מעניין, כי אברהם לקח את הקב”ה, לא כל כך ככה. אברהם הכיר את הקב”ה. לא שהקב”ה לקח אותו. לא כתוב, אתה יודע שאף פסוק כתוב שאברהם הכיר את הקב”ה? הרמב”ם אומר כך. עכשיו אנחנו מדברים עם פסוקים.
והוא לא מדבר כאן שה”ואביאך ואקריבך” לא אומר שהוא נעשה כאן מאמין. זה דבר חיצוני שהקב”ה ציווה עליו, “לך לך מארצך”, והוא הגיע, “וילכו שניהם בכל ארץ כנען וארבה את זרעו”. נתתי מתנה את יצחק. ויתן ליצחק את יעקב ואת עשו. זה מעניין, אז יצחק… על אברהם הוא מספר שהיה לו… מי היה המסית לאברהם? היה אברהם ונחור. אחר כך, אחרי יעקב שוב יעקב ועשו. אוקיי, היה עשו. עשו היה המסית, הרשע עשו. ויעקב ובניו ירדו מצרים. מה הבעיה? כלומר, נראה שנחור בחוץ, אחר כך יעקב ועשו, עשו בחוץ. אנחנו נשארים, אנחנו רוצים להתמקד באלה שהם צדיקים. יעקב ובניו ירדו מצרים.
“ברוך שומר הבטחתו לישראל” — חילוקי נוסחאות
אוקיי, אומר הוא הלאה, ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו. אצלנו בהגדה לא כתוב עמו. אצלך כתוב עמו? אני כבר הולך לבדוק. ברוך שומר הבטחתו לישראל עמו, ברוך הוא. שהקב”ה מחשב את הקץ. בהגדה שלנו כתוב “חישב את הקץ”. הוא עדיין מחשב, מי יודע… הוא מחשב עכשיו את הקץ החדש.
בואו נראה מה כתוב כאן: “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב”ה מצילנו מידם”.
“והיא שעמדה” — מהי “והיא”?
ו”והיא” – ההבטחה – היא “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו”. “והיא” בלשון נקבה. עכשיו, למה צריך להיות את ההבטחה? כן. כתוב “והיא” עם ה”א. מהי הה”א? ואז נכנסו לאן כתוב “והיא” עם יו”ד ועם ו’. איפה רואים את זה? “והוא שעמדה”. איפה כתוב זה? אצלי כתוב בכלל “והיא” בלי ו’.
יכול להיות ההבטחה שנאמרה לאברהם, וממילא “מצילנו מידם”. זה חידוש גדול שלא כתוב בהבטחה כלום על “בכל דור ודור”. שמת לב? מעניין, לא? מבין את השאלה שלי? ממילא, למה עולה לו לומר שיש בכל דור? למה ההבטחה של אברהם?
המקור של “בכל דור ודור”
מה המקור? זה מדרש, בעצם. אבל אפשר להבין, כי מה הפשט שאומרים את כל הדבר לאברהם? כי אברהם, הקב”ה אוהב את אברהם, והקב”ה אומר לאברהם, “תדע, אני אדאג לילדיך”. כי בגלל אותו סיפור, הקב”ה הוא ליטאי, “אה, לא לקחתי על דברים אחרים”. אמרתי לאברהם, “אני אוהב אותך, אני אעזור לנכדיך”. אוקיי. זה חידוש, לא? זה חידוש.
אבל נראה גם “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור” – ברור שהכל עד משיח. מתחיל ממצרים, עכשיו יש שני, שהוא מחזור של עוד ועוד אנשים, והקב”ה כל הזמן עסוק עם אברהם, וכל הזמן הוא צריך לפתור את זה. ההבטחה לא נגמרה. אה, כנראה זה אומר שומר הבטחתו, הוא שומר את ההבטחה בטווח ארוך, לא פעם אחת.
דיון: איפה כתובה ההבטחה על “בכל דור ודור”?
דובר 2: כן, כן, אבל איך כתובה ההבטחה? אני פשוט יודע כתוב, “ועבדום וענו אותם” לזמן מסוים, ובזמן הזה… אז מאיפה באים כל הרעיונות? שאלה טובה, לא?
דובר 1: יכול להיות שהמילה היא שהמילה טמונה אולי, במילה שהקב”ה מחשב את הקץ. הקב”ה, לכל צרה יש איזה קץ, והקב”ה תמיד מחשב את הקץ. זה לא לאברהם, אבל זה הקב”ה שתמיד כשיש צרות… אבל איך הוא שומר הבטחתו כאן? ההבטחה היא הרי… אולי, אה, אני אגיד לך פשט פשוט. הרי לא כתוב איזו ארץ. לא אומר עם מצרים. איזו ארץ לא להם זה יהיה, יש הבטחה שהקב”ה יציל. אתה תופס? זה פשט טוב, לא?
דובר 2: לא, כי כמה דברים כתוב כן, “בערב לעתות ערב יעקב וירד מצרימה”. זה פסוק אחר, צדיק. בישעיהו. זמן עבר, נכון? אז כל פעם שיש ארץ לא להם… כן. יכול להיות כשהצדיקים רצו לוודא שארץ ישראל היא ארץ לא להם, לציונים אין עסק איתנו, כי הם צריכים איתנו להמשיך להוציא.
דובר 1: אבל זה מעניין, והמילים “שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו” מסבירות למה הקב”ה עדיין מחיה, כי זה התחיל עם פרעה. לא, הוא מתכוון לומר שזה התחיל, הרי לא כתוב… הסיבה שבא מלך אחר כך ומענה את היהודים היא כי הם במשוגעת, שכל אחד יכול לתפוס אותם, והם האומה הנרדפת. הכל התחיל עם פרעה. למה הוא נעשה כך עם פרעה? הם כבר היו קורבנות של כל המלכים. למה הקב”ה מרגיש שהוא צריך המשך? הקב”ה לוקח אחריות מלאה על זה. למה אתה דוחף את האשמה על היטלר בגלל פרעה? אז, הקב”ה הוא שליח בעולם. “אלה חלקי אלוהים אשר לא ידעו את ה’ ואת פרעה”. זה מעגל קסמים. אדם שנתפס בגן ילדים, אני יודע מה. הוא תופס את פרעה, והיהודים היו… וממילא תמיד אותה רשעות. אחרי פרעה באו רשעים אחרים שממשיכים את פרעה, והקב”ה הוא אותו בורא. “בורא שמים וארץ” הוא על החסידים. כן, ואנחנו רוצים לייחס הכל להבטחה. הקב”ה לא אשם עם ההבטחה.
המעגל הקסמים של רדיפות ואחריות הקב”ה
לכאורה, אילולא פרעה היה אברהם אבינו קונה נדל”ן במזרח התיכון, והיתה לנו ארץ, וזה היה דבר מסודר. בגלל פרעה אנחנו נדדנו בארץ שהולכת ובאה בגלות.
אני לא יודע, הם עשו מדרש. הקב”ה חשב שהוא יכול ללכת עם הפשט מצרים. לא, לא, המדרש אומר שזה הולך גם היום, וזה עכשיו מקום. מבין? הקב”ה שומר תורה. כמו שאנחנו צריכים לשמור את התורה, אנחנו צריכים מדרש שאומר שאני יודע מה הוא גם צריך. זה דו-צדדי. כל תורה שאנחנו עושים צריכה להיות לה מדרש. זה אותו דבר. אנחנו צריכים מדרש שהקב”ה צריך להציל אותנו, והוא הולך להציל אותנו.
יציאת מצרים בלילה — משמעות עמוקה יותר
למה היה כל כך חשוב לומר שיציאת מצרים חייבת בלילה? כי כאן יש את הלילה הארוך של הגלות, ואנחנו רוצים לחייב שהקב”ה צריך גם לזכור יציאת מצרים בלילה הארוך שכולו לילה.
זה כבר פחד. זה דווקא אמת, זה חידוש, וצריך להבין איך לומר את זה. אוקיי.
EN English ›
📋 Shiur Overview
Summary of the Chavrusa Learning: Rambam Hilchos Chametz U’Matzah, Chapter 7 — The Haggadah
—
A) “Even if all of us are wise, all of us understanding, all of us know the Torah — we are commanded to tell about the Exodus from Egypt, and whoever elaborates in telling about the Exodus from Egypt is praiseworthy”
The Rambam’s words: “Even if all of us are wise, all of us understanding, all of us know the Torah — we are commanded to tell about the Exodus from Egypt, and whoever elaborates in telling about the Exodus from Egypt is praiseworthy.”
Simple meaning: The mitzvah of telling about the Exodus from Egypt applies to everyone, even to great sages who already know everything. And whoever elaborates in it is praiseworthy.
Insights and explanations:
1. The essence of the mitzvah is “from generation to generation”: The mitzvah of telling about the Exodus from Egypt is primarily made for the next generations — for those who don’t know. The verse “ki yishalcha bincha machar” — “machar” doesn’t mean tomorrow, but rather “for generations” (as the Midrash says), because “ki lo hayita sham” — the child wasn’t there. This is the “paradigmatic case” — the normal case. The mechanism for this is that one says it once a year, every Pesach.
2. “Even if all of us are wise” — a “lo plug” principle, not a special mitzvah: When the listener already knows — he is a “yotzei min haklal.” But just like with every mitzvah in the world, when the reason for the mitzvah doesn’t apply to a specific case, one doesn’t make a special version for him. One continues with the normal procedure. This is a “great principle in Torah” — every mitzvah has its essential form (the normal case), and when an edge case occurs, it doesn’t disturb the rule. Examples: we pray for rain even when someone doesn’t need rain specifically; lulav was made with a specific form, even when the specific reason doesn’t apply. One doesn’t need to come up with deep answers (like the power of forgetting, or bringing it into the heart, or going through a measure) to explain why we say it every year.
3. “Even if all of us are wise” — how sharp is it really? “How many such sages are there, please?” — there aren’t so many sages that the entire Seder would change. If truly “all of us are wise” — everyone would be wise — there truly wouldn’t be any halachah (because the reason wouldn’t be relevant). But this isn’t the reality, and therefore the Seder remains as it is.
4. The hava amina that sages should be exempt — depends on the dispute whether telling about the Exodus is d’oraita: If telling about the Exodus isn’t a mitzvah d’oraita (but rather a rabbinic enactment), one understands the hava amina well: sages who already know everything, why do they need to say it again? But according to the Rambam’s position that telling about the Exodus is a proper mitzvah d’oraita, it’s difficult to understand what the hava amina is — a mitzvah d’oraita applies to everyone! The answer (from R’ Avraham Chadida): therefore one immediately brings the verse “lema’an tizkor” — because remembering is something one must do even if one already remembered yesterday. If telling also means remembering, then it’s clear that even sages must do it every year anew.
—
B) “And whoever elaborates in telling about the Exodus from Egypt is praiseworthy” — telling or halachos?
The Rambam’s words: “And whoever elaborates in telling about the Exodus from Egypt is praiseworthy.”
Simple meaning: Whoever elaborates in telling about the Exodus from Egypt is praiseworthy.
Insights and explanations:
1. Textual variation — “lesaper” or “hilchos haPesach”: There are different versions. The Tosefta Pesachim says “a person is obligated to engage in the laws of Pesach” — not just telling, but learning the laws of Pesach. This presents a dispute: whether “elaborates in telling” means recounting the story, or learning the laws of Pesach.
2. The Rambam’s position — literally telling: The Rambam speaks all the time about telling literally — literally recounting the story of the Exodus from Egypt. He doesn’t bring the position that “whoever elaborates in telling” includes learning the laws of Pesach. This is the Rambam’s innovation — he decided that “lesaper” means literally telling. This isn’t necessary from the language itself — “leharbos” can also mean learning halachos.
3. The laws of Pesach as part of the story: In the Torah itself (Parshas Bo) all the laws of Pesach stand in the middle of the story of the Exodus from Egypt — which shows that the laws of Pesach are a “part of the story.” By Pesach Mitzrayim the laws were before the miracle — that is, the laws are integral to the story. The one who holds “laws of Pesach” holds that this itself is the telling of the Exodus from Egypt.
4. “Each one according to his matter”: One is in the Haggadah (telling), one is in halachah, and both are a fulfillment of the mitzvah.
5. The Midrash/Gemara about “ba’alei mikra, ba’alei mishnah, ba’alei talmud” (Gemara Sanhedrin): “If he is a ba’al mikra — he should engage in Torah, Prophets and Writings; if he is a ba’al mishnah — he should engage in Mishnah, halachos and aggados; if he is a ba’al talmud — he should engage in the laws of Pesach on Pesach, Shavuos on Shavuos, Sukkos on Sukkos.” This means it depends on the level of the learner: ba’al mikra = engages in verses; ba’al mishnah = can read a Mishnah, a halachah, an aggadah; ba’al talmud = one who innovates — he goes into the depth of the laws of Pesach.
6. “Whoever elaborates” — what does “elaborates” mean? An innovation: the simple meaning (precise from the Rambam) is that there are different versions in the Haggadah — a longer and a shorter one. One fulfills with a few words, but whoever wants a longer version, this is praiseworthy. The Erugas HaBosem says that “whoever elaborates” means one must innovate something, not just repeat what one already knows — like a preacher. A counterargument: “this is praiseworthy” means specifically what you know for certain what happened — one can’t add new things that one doesn’t know.
7. [Mentioned in passing:] The Belzer Rebbe’s/Barditchover’s Torah: “Whoever elaborates in the Exodus from Egypt” — one elaborates in the going out from Egypt itself, one goes out from Egypt every year on Pesach, again and again. One must “immerse oneself” (live through) the going out from Egypt.
8. [Digression: Shabbos HaGadol drasha — pilpul or practical halachos?] The Shulchan Aruch / Magen Avraham says that at the Shabbos HaGadol drasha one should say laws and practices needed for action, not a pilpul. The answer: each one inclines according to his level — in a beis midrash of Torah scholars one says a pilpul; in a beis midrash of simple people one says practical halachos. On the night of the Seder itself it’s already too late to say practical laws of Pesach.
—
C) Remark about the Rambam’s version in the Haggadah
Innovation: The Abudraham is mentioned regarding the Rambam’s version. The Rambam didn’t write the entire Haggadah text anew himself, but rather he held to a certain seal/version, with perhaps small changes. A humorous remark: “It could simply be that he literally went and asked his mother for the order.”
—
D) “It happened that Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua and Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Akiva and Rabbi Tarfon were reclining in Bnei Brak”
The Rambam’s words: “It happened that Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua and Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Akiva and Rabbi Tarfon were reclining in Bnei Brak… and they were telling about the Exodus from Egypt all that night until their students came and said to them: The time for reciting the morning Shema has arrived.”
Simple meaning: A group of sages sat in Bnei Brak and occupied themselves with telling about the Exodus from Egypt the entire night until the students came to say that it’s time for the morning Shema.
Insights and explanations:
1) Who was the host in Bnei Brak?
The text doesn’t say at whose place they were — not like other stories where it says “in the court” or at whose house. One asks whether it was Rabbi Tarfon’s house or another’s, but no clear source is found.
2) What did they learn — telling, laws, or secrets?
– The Mechilta is quoted: “Not that it was specifically a group of sages engaged in the laws of Pesach, but rather they only learn testimony” — they didn’t just learn the laws of Pesach, but “testimony” (testimony of the Exodus from Egypt).
– According to the Rambam’s version where it says “Rabbi Elazar ben Azariah said to them” (not “Rabbi Elazar ben Azariah said”), it’s implied that they were learning laws, because he said it to them in a learning context.
– R’ Yechezkel Levenstein (the Ponevezher Mashgiach) said that one can see they were engaged in Ma’aseh Merkavah — but this is rejected: the simple meaning of the Haggadah is that one tells the story of the Exodus from Egypt, not any laws and not any secrets.
– The Midrash brings that one can learn laws, aggadah, or secrets — all are part of telling about the Exodus from Egypt.
– An innovation: perhaps they spent an entire night wrestling with the sugya of telling about the Exodus at night — whether at night one must mention the Exodus from Egypt. It could be that the sugya lasted an entire night with proofs back and forth, and Chazal made a “short version.”
3) R’ Eliezer, R’ Yehoshua, R’ Tarfon, R’ Elazar ben Azariah — masters of halachah; R’ Akiva — engaged in Kabbalah
R’ Eliezer, R’ Yehoshua, R’ Tarfon, R’ Elazar ben Azariah are apparently masters of halachah, while R’ Akiva was engaged in Kabbalah (he is the “rabbi of Kabbalah”). This fits with the distinction of ba’alei mishnah/ba’alei talmud.
Question: If R’ Akiva and the others were engaged in telling about the Exodus from Egypt (as the Rambam understands it — literally telling), then they weren’t engaged in Talmud. This doesn’t fit with the statement “if he is a ba’al talmud he should engage in the laws of Pesach.” Proposed answer: Perhaps “telling” and “laws” mean the same thing — when one goes into telling about the Exodus from Egypt, one understands why the law is so, and one goes into fifty gates of understanding of the Exodus from Egypt.
4) Order of the sages — why does Rabbi Akiva come at the end?
The Toldos Yaakov Yosef asks: Rabbi Akiva was the gadol hador, greater than all the others, as stated in Tosafos. Why is he mentioned at the end? The answer (from Tosafos): Rabbi Elazar ben Azariah was a person of distinguished lineage (“tenth generation to Ezra”) and wealthy, therefore he is mentioned first. But the question remains why Rabbi Yehoshua and Rabbi Eliezer also come before Rabbi Akiva.
5) Two similar stories
There are two similar stories: (a) the story of the sages in Bnei Brak where “their students came and said: Our rabbis, the time for reciting the morning Shema has arrived,” (b) another story where “they came before us and we are going to the study hall.” These are two separate stories.
6) [Digression: Bar Kochba and Bnei Brak]
Rabbi Akiva held that Ben Koziva (Bar Kochba) was the Messiah. It’s suggested that the sages in Bnei Brak were there because it was near the border, related to Bar Kochba’s rebellion. This remains an open question.
—
E) “All night” — until when does the mitzvah of telling go?
Insights and explanations:
1) The connection to the dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azariah
The question whether one must be engaged all night or only until midnight depends on the well-known dispute: Rabbi Elazar ben Azariah holds the obligation of eating the Pesach offering (and consequently matzah) is only until midnight; Rabbi Akiva holds until morning.
2) Dispute in versions in the Tosefta
The Hagahos Maimoniyos brings a Tosefta “a person is obligated to engage in the laws of Pesach all night.” But there’s a dispute in versions: Rabbeinu Yonah brings the Tosefta only that “a person is obligated to engage even with his sons and household members” — but he doesn’t say “all night” as an obligation. He only brings the story that they did it an entire night, but this isn’t an obligation. Other Rishonim have the version “all night” in the Tosefta itself.
3) The Rosh’s peculiar interpretation
The Rosh had the version “all night” but he interpreted it that “all night” means until one falls asleep — not literally an entire night. This is a very unusual interpretation.
4) The Rambam’s silence
The Rambam doesn’t say at all that one is obligated an entire night. He doesn’t say that “whoever elaborates” means one may not go to sleep. He doesn’t bring any obligation of “all night.”
5) The Maharal’s question
The Maharal asks: How could the sages torment themselves with staying awake? It’s Yom Tov, and one must have joy of Yom Tov, not suffering!
6) “All night” means only the time of the mitzvah
It’s proposed that “all night” doesn’t mean an obligation to be awake, but rather that the time of telling about the Exodus from Egypt extends throughout the entire night — just like every mitzvah whose time is at night (as the Mishnah in Megillah says “anything done at night”). This means, if one didn’t get to it during the Seder, one can still fulfill it until morning.
7) The story is no proof for an obligation
From the fact that something happened once, one cannot make an obligation. There were two stories — but this only shows it’s a virtue, not an obligation. The stories are in praise of the sages — to show how strongly they were immersed in telling about the Exodus from Egypt, that they didn’t even notice it was already day. It’s not written in the Shulchan Aruch that one is obligated to be up an entire night!
8) “Until their students came” — the essence of the story
The main innovation of the story isn’t that one is obligated an entire night, but rather that they were so immersed that they didn’t notice it was already time for Shema. It doesn’t say “they extended in the Exodus from Egypt” — it says that students had to tell them. This is the praise.
9) Time of the morning Shema — when is that?
“The time for reciting the morning Shema has arrived” is at sunrise (like vatikin), which is later than krias hagever. Rabbeinu Avraham ben HaRambam is mentioned regarding “krias hagever.”
10) Practical remark
A Pesach night (which is in Nissan) is actually not so long — only several hours. People think it’s long because they’re tired, but in truth it’s shorter than one thinks.
11) Why did the students say one must recite Shema?
If the sages were engaged all night in the laws of Pesach — which is also a mention of the Exodus from Egypt — why does one still need Shema separately? The answer: Shema is a separate mitzvah d’oraita, and one is not exempt from it through osek b’mitzvah patur min hamitzvah. As the Gemara says that R’ Shimon and his colleagues were exempt from tefillah (because their Torah was their occupation), but not from Shema — Shema remains an obligation even for one who learns.
—
F) “Rabbi Elazar ben Azariah said to them: Behold I am like seventy years old and I did not merit that the Exodus from Egypt should be said at nights…”
The Rambam’s words: “Rabbi Elazar ben Azariah said to them: Behold I am like seventy years old and I did not merit that the Exodus from Egypt should be said at nights, until Ben Zoma expounded: ‘In order that you remember the day of your exodus from Egypt all the days of your life’ — ‘the days of your life’ means the days, ‘all the days of your life’ includes the nights. And the Sages say: ‘the days of your life’ means this world, ‘all the days of your life’ includes the days of Mashiach.”
Simple meaning: Rabbi Elazar ben Azariah says that he couldn’t prove that one must mention the Exodus from Egypt at night, until Ben Zoma expounded it from “all the days of your life.” The Sages dispute and say that “all” comes to add the days of Mashiach.
Insights and explanations:
1) This isn’t telling about the Exodus — this is remembering the Exodus
This speaks not of telling about the Exodus from Egypt (the mitzvah of the night of Pesach), but rather of remembering the Exodus from Egypt every single day — a separate mitzvah. The Rambam brings in Hilchos Krias Shema that this is a mitzvah in itself, not in Hilchos Chametz U’Matzah — which shows he holds this doesn’t belong to the telling about the Exodus from Egypt of the night of the Seder.
2) The connection (or lack thereof) to the story of Bnei Brak
What is the connection between Rabbi Elazar ben Azariah’s statement and the story that they were up an entire night? The conclusion is that it’s not truly a continuation. The Haggadah inserted it because it connects — one mentions Rabbi Elazar ben Azariah, one mentions something from him about the Exodus from Egypt. But “he said to them” doesn’t appear in our versions — it’s not really a continuation of the story.
3) This is a Mishnah in Berachos, not actually from the Haggadah
This is a Mishnah in Tractate Berachos (chapter 1) which speaks of the matter that one reads Parshas “Vayomer” (the third paragraph of Shema) at night — because there it mentions the Exodus from Egypt. The question is whether one says “Vayomer” at night (because tzitzis doesn’t apply at night — “u’re’isem oso”), and Rabbi Elazar ben Azariah says one says it because “we mention the Exodus from Egypt at nights”. This is the true context.
4) The Rambam’s position: Parshas tzitzis at night is about the Exodus from Egypt, not about tzitzis
The Rambam learns that what one says Parshas tzitzis at night is not about the mitzvah of tzitzis (because tzitzis doesn’t apply at night — “u’re’isem oso”), but rather about the Exodus from Egypt which is stated there (“I am Hashem your God who took you out from the land of Egypt”). There are multiple reasons why one says this paragraph, and the Exodus from Egypt is one of them.
5) Laws don’t come from verses — an important principle
Here one sees the principle that laws don’t come from the verses and not from how one expounds the verses. Proof: The Mishnah already said earlier (before Ben Zoma’s exposition) that one says the Exodus from Egypt at night. Rabbi Elazar ben Azariah already held this law before he found the hint in the verse. The exposition isn’t the source of the law.
Verses are brought for two reasons:
1. As a hint/asmachta — not as the source of the law
2. To “fend off” — because everyone fears a verse that could contradict, one must be precise
Parable: When the Gemara seeks a proof that an esrog is an esrog — this is “from the wisdom of the Scripture” that it hints, but the law doesn’t come from this learning.
6) Meaning of “and I did not merit”
It’s discussed what “lo zachisi” means: one interpretation — he couldn’t bring a proof from a verse (language of merit). Another interpretation — “lo nitzachti” — language of victory in judgment, he couldn’t convince the sages. Another interpretation: an entire night they were arguing, and “lo zachisi” = I didn’t arrive by the end of the night to prove my position.
7) The Rambam’s position: Exodus from Egypt at night is rabbinic, not biblical
According to the Rambam one cannot make new biblical laws through expositions. Always when one learns something from a verse it remains under “divrei sofrim.” Therefore the Exodus from Egypt at night is rabbinic. The verse is only a hint (asmachta), not a source. The Ramban also interprets that when one finds a verse it’s only a hint, it doesn’t become biblical from it.
8) The law is like Rabbi Elazar ben Azariah — a question
Apparently the law should be like the Sages (individual and majority — the law is like the majority), not like Rabbi Elazar ben Azariah. Who says the law is like him at all?
Answers:
1. Perhaps the Rambam rules it as rabbinic — “it doesn’t cost anything.”
2. The Rashbatz brings that the Sages also essentially agree to the law; they just didn’t agree to the precise interpretation in the verse, but the main law that one says the Exodus from Egypt at night — to this everyone agrees.
9) Chipazon of Egypt vs. chipazon of Israel — the foundation of Rabbi Elazar ben Azariah’s position
The Gemara (Berachos 9.) brings: Rabbi Elazar ben Azariah learns from “and I will pass through the land of Egypt on that night” — just as there until midnight, so too here until midnight. Rabbi Akiva learns from “in haste” — until the time of haste, which is in the morning.
– Rabbi Elazar ben Azariah holds chipazon of Egypt — the main moment of the Exodus from Egypt was at night, when the Egyptians pressed upon the Jews to leave. Therefore he holds that the Pesach offering must be eaten before midnight, and therefore he holds that one must mention the Exodus from Egypt at nights.
– Rabbi Akiva holds chipazon of Israel — the Jews actually left in the morning. Consequently he holds that one can eat the Pesach offering until morning, and the essence of the Exodus from Egypt is during the day. Therefore he doesn’t need the verse “in order that you remember… all the days of your life” for nights — he uses it for including the days of Mashiach.
The innovation: Rabbi Elazar ben Azariah essentially already held that one must mention the Exodus from Egypt at nights — not because Ben Zoma convinced him, but rather because he holds in general that the essence of the Exodus from Egypt is at night (chipazon of Egypt). Ben Zoma’s exposition (“all the days of your life — to include the nights”) was only a precise interpretation to convince the Sages, but Rabbi Elazar ben Azariah’s own foundation is from elsewhere.
10) Connection between night-remembrance and nullification in the days of Mashiach
The one who holds that one must mention the Exodus from Egypt at nights (Rabbi Elazar ben Azariah) holds that in the days of Mashiach one will no longer need to mention the Exodus from Egypt (because “all the days of your life” is used for nights, not for the days of Mashiach). The one who holds that one doesn’t need to at nights (the Sages) uses “all the days of your life” for the days of Mashiach — and therefore the Exodus from Egypt remains even then.
What does “becoming nullified” in the future mean: Based on the Gemara “they will no longer say ‘as Hashem lives who brought up the children of Israel from the land of Egypt'” — the Exodus from Egypt won’t be completely nullified, but rather secondary to the new miracles. Just as Yaakov’s name wasn’t nullified but secondary to Yisrael. The new redemption becomes the primary, and the Exodus from Egypt remains secondary.
11) Authenticity of the story in the Haggadah
The story in the Haggadah (as it’s put together with Rabbi Elazar ben Azariah) is “certainly not authentic” — not exactly as it happened. It’s a Mishnah in Berachos, and the Haggadah puts together different opinions “just to make the story nicer.”
Rashi’s position: Rashi says explicitly that the story with Rabbi Elazar ben Azariah (“like seventy years old”) was “during the day” — he was seventy years old, and he compared himself. Rashi says this both in Berachos and here.
12) Ben Zoma
Ben Zoma’s first name is Shimon — Shimon ben Zoma (like Shimon ben Azzai).
13) The Ohr Sameach’s position
The Ohr Sameach holds that according to the Rambam, remembering the Exodus from Egypt every day is not a mitzvah d’oraita, but rabbinic. This fits with the position that the Rambam doesn’t count it as a separate mitzvah. The Ohr Sameach brings a principle that “mitzvos of remembering” is not a mitzvah (d’oraita) according to the Rambam. However, it’s asked: if so, Pesach should also have been nullified — which is not good.
14) [Digression: Tikkun Chatzos — only for simple Jews]
The essence of remembering the Exodus from Egypt (and the destruction of the Temple) is through learning, not through saying a formulated text. The text in the siddur (like Tikkun Chatzos) is only for those who can’t learn. A story is told of a tzaddik who asked a Jew if he says Tikkun Chatzos, and when the Jew said yes, the tzaddik asked: “Have you ever been in Jerusalem? How can you say ‘your city Jerusalem’ if you don’t know what you’re talking about?”
—
G) “Blessed is the Omnipresent who gave the Torah to His people Israel, blessed is He”
The Rambam’s words: “Blessed is the Omnipresent who gave the Torah to His people Israel, blessed is He.”
Simple meaning: One begins the telling portion of the Haggadah with the language “Blessed is the Omnipresent.”
Insights and explanations:
1. Whether “Blessed is the Omnipresent” is a type of blessing over Torah: Because one begins to learn Torah (the Haggadah), one needs a blessing. The answer: it’s not really a blessing over Torah with God’s name and kingship (“Blessed are You Hashem our God, King of the universe”), but rather a language of praise like a blessing over Torah.
2. The Rambam says only once “Blessed is the Omnipresent”, in our Haggados it appears twice.
3. An innovation: When one says “Blessed is the Omnipresent who gave the Torah to His people Israel,” one is perhaps already fulfilling the entire telling about the Exodus from Egypt — because the Rambam says at the end of the Haggadah “and they came to the place of His service,” that is, the purpose of the Exodus from Egypt was to receive the Torah. One couldn’t have received the Torah without leaving Egypt.
4. “HaMakom” as the language of Chazal: In the Bavli one says “Rachmana,” but in earlier Talmudic sources and Midrashei Chachamim one says “HaMakom” or “HaKadosh Baruch Hu.” Chazal themselves explain: “Why do they call Him HaMakom? Because He is the place of the world.”
—
H) “Corresponding to four sons the Torah spoke: one wise, one wicked, one simple, and one who doesn’t know to ask”
The Rambam’s words: “Corresponding to four sons the Torah spoke: one wise, one wicked, one simple, and one who doesn’t know to ask.”
Simple meaning: The Torah speaks about four types of children/people.
Insights and explanations:
1) The entire section is essentially halachah
The entire section of the four sons is essentially halachah (halachic Midrash), not just Haggadah. One says “Torah thoughts” on it because one doesn’t want to learn, but it’s actually halachah.
2) “What does he say” — who is speaking?
It’s discussed whether this means “what does the wise son say” or “what does the Torah say about him.” The conclusion: it means what the wise son himself says, because by “the one who doesn’t know to ask” it says “you open for him” (not “what will he say”) — if it meant what the Torah says about him, the same language should appear by all four.
3) The four sons are not literal sons at the table
A great innovation: the four sons are not as we’re taught — a father with four children sitting at the table. It’s simply four types of mitzvos/situations — a mitzvah how to teach sages, a mitzvah how to teach the wicked, etc. “Son” doesn’t mean literally a son, just as the Rambam says “teach your son” means teaching Torah to Jews in general. There is a matter of precedence (wise before wicked, wicked before simple), but it’s not limited to a father-son situation. Rabbi Akiva with his colleagues also fulfilled telling about the Exodus from Egypt together.
—
I) The wise son — “And you also tell him according to the laws of Pesach”
The Rambam’s words (version): “And you also tell him according to the laws of Pesach” (not “in the laws”).
Simple meaning: One answers the wise son with the laws of Pesach.
Insights and explanations:
1. The wise son is a ba’al talmud, not just a ba’al mikra. He doesn’t need a ruling — he already knows the laws of Pesach. One tells him Mishnah and Talmud — the deep laws.
2. This fits with the law of laws of the holiday on the holiday — one should speak laws that are relevant to the Yom Tov.
—
J) The wicked son — “What is this service to you”
The Rambam’s words: “The wicked one, what does he say, ‘What is this service to you.’ To you and not to him, and since he excluded himself from the community he denied the essence.”
Simple meaning: The wicked son pushes himself away from the community of Israel with his question “to you.”
Insights and explanations:
1) “Blunt his teeth”
This
J) The wicked son — “What is this service to you”
The Rambam’s words: “The wicked one, what does he say, ‘What is this service to you.’ To you and not to him, and since he excluded himself from the community he denied the essence.”
Simple meaning: The wicked son pushes himself away from the community of Israel with his question “to you.”
Insights and explanations:
1) “Blunt his teeth”
This word “hak’heh” literally means to make dull in his language (his teeth).
2) The answer is with the same coin
He says “to you,” we answer “to me and not to him.” This is a retort, not a punishment. “You say to you, I say to me — no problem.”
3) “Had he been there he would not have been redeemed”
This means: “Oh, you’re not part of it? No problem, you can stay in Egypt.” It’s a sharp truth, not a “hack.” A wicked person can handle sharp truth. “Hacks should be for the Chassidic Jews — they need hacks.”
4) We actually want the wicked son to be part of it
If we didn’t want him to be part of it, we wouldn’t have started with him at all. It’s only a retort, not a rejection.
5) “Denies the essence” — what does “essence” mean?
“Ikar” doesn’t mean “principles of faith” (like the 13 principles), but rather “ikar” always means the Master of the Universe Himself — “the essential thing” as it were. A “search” has shown that “ikar” in Chazal always means the Almighty.
6) Why is “What is this service to you” denial of the essence?
The wicked son pushes himself away from the Jews, not from the Almighty — why is he called “denies the essence”? The answer: “Avodah” means “service of God” — when he asks “what is this service,” he denies as it were the “One being served.”
7) “Had he been there he would not have been redeemed” — the simple meaning
It doesn’t mean a literal wicked person who comes to the Seder. The simple meaning: throughout the generations one forgets, and people ask “what is this service to you” — it was three thousand years ago, what is this relevant? The answer: if you had been there with your attitude, you wouldn’t have been redeemed. It’s a warning that one must not forget.
8) The wicked son — “the adult” and the evil inclination
The wicked son apparently speaks of one who just turned eighteen — he is an “adult,” until now he didn’t have an evil inclination, only now did the evil inclination arise. This shows that “wise” doesn’t necessarily mean a child versus an adult.
9) The verse’s answer vs. the Haggadah’s answer
According to the verse the answer is “and you shall say: It is a Pesach offering to Hashem,” but the Haggadah skipped that answer and instead brought a different verse — “because of this Hashem did for me.” In Chassidus they say that one doesn’t answer the wicked son’s question, one lowers oneself to his level. But the simple meaning remains difficult, and one must struggle with the different versions in Sifrei, Yerushalmi, and the like.
10) [Digression: “And they went up armed” — whether eighty percent of Jews died]
The Midrash that “and they went up armed” means only a fifth of the Jews left Egypt is strongly rejected: if so, the Exodus from Egypt isn’t really a miracle — only a small portion was saved. If so, the wicked son is right — he can say “I sympathize with the eighty percent.” It’s said that this isn’t an authentic Chazal, it appears somewhere not in a reliable source. A principle is quoted: one can say about things that are written that they aren’t written, if it’s not Torah.
—
K) The simple son — “What is this”
Simple meaning: One answers the simple son with the story (telling about the Exodus from Egypt).
Innovation: The distinction between the four sons — what each one receives:
– The wise son receives the laws of Pesach
– The wicked son receives praises (rebuke/blunting his teeth)
– The simple son receives the story (telling about the Exodus from Egypt)
– The one who doesn’t know to ask — “you open for him”
—
L) The one who doesn’t know to ask — “You open for him”
The Rambam’s words: By the child who doesn’t know to ask — “you open for him.”
Simple meaning: By the child who doesn’t know to ask, the father must begin himself.
Insights and explanations:
1. “You open for him” means: you begin the question, you begin opening things up. You don’t wait for him to ask, because he doesn’t ask.
2. “You open for him” is apparently the source for the law of techeiles and nuts (one makes changes so the child will ask). “Open” means like “he opened and said” — you begin the conversation yourself.
3. Everything needs to have a beginning, an opening. One can’t just start telling. There must be either a question as an opening, or a verse as an opening. By the child who doesn’t ask, you yourself must create the opening. And it could actually be that making him ask (through techeiles and nuts) is part of “you open for him.”
4. The verse of the one who doesn’t know to ask is the same verse as by the wicked son — “because of this Hashem did for me.”
5. [Remark about education:] When one has a child who is “in trouble” — the Rambam says that you must find a way to speak to him. There are two possibilities: either one says you do what you can, or that by a “crazy” child you’re exempt from educating. But it seems the Rambam goes in the direction of the Midrash Haggadah — that one must find a way.
—
M) “Whoever elaborates in telling” — two extremes
Innovation: There are two types of Seder nights: (1) “Whoever elaborates in telling is praiseworthy” — one extreme, one should elaborate; (2) the other extreme — even when one has a wicked son, simple son, one who doesn’t know to ask, one must occupy oneself with them. The Torah already foresaw that there will be difficult times, and one shouldn’t be lost — “it’s already written in the verse.”
—
N) “One might think from Rosh Chodesh, therefore it says ‘on that day’…”
The Rambam’s words: “And you shall tell your son — one might think from Rosh Chodesh, therefore it says ‘on that day’. If ‘on that day’, one might think while it’s still day, therefore it says ‘because of this’ — at the time when matzah and maror are placed before you.”
Simple meaning: One learns from verses that the obligation of telling about the Exodus from Egypt is not from Rosh Chodesh Nissan, not during the day, but rather at night when matzah and maror lie before you.
Insights and explanations:
1. Why is the hava amina “from Rosh Chodesh”? Because the verse is in Parshas Bo, which speaks of the entire matter of the Exodus from Egypt, and it has something to do with the month — “this month is for you.”
2. What does “because of this” = matzah and maror mean? The learning is because “this” implies something tangible that one can point to — something physical that lies before you. This is the best answer.
3. The simple meaning in “because of this Hashem did for me when I left Egypt”: “Because of this” — I do (the mitzvos), because Hashem did for me (at the Exodus from Egypt). This means: I do the mitzvos because the Holy One, blessed be He, took me out of Egypt. This is the simple translation.
—
O) The overall order of the Haggadah — a structural observation
Innovation: From “We were slaves” until “Initially our forefathers were idol worshippers” is essentially a continuation — a sugya about the obligation of telling about the Exodus from Egypt. This includes: how long it is, for whom it is, what is the source, the four sons, “one might think from Rosh Chodesh,” and so on. These are different statements about the sugya.
The order of the Haggadah is not in a logical order — it has drawn in different sugyos in the middle. One asks Mah Nishtanah, one answers “We were slaves” or “Initially” — and the entire piece in the middle (four sons, one might think from Rosh Chodesh, etc.) one has drawn into the sugya. It was made into an organized Haggadah with a chapter “Mitzvos of the Haggadah” — that the entire first part of the Haggadah is a sugya about the obligation.
—
P) “Initially our forefathers were idol worshippers and now the Omnipresent has brought us close to His service”
The Rambam’s words: “Initially our forefathers were idol worshippers and now the Omnipresent has brought us close to His service” — with the verse from Yehoshua 24.
Simple meaning: One tells that our forefathers were idol worshippers and the Almighty brought us close.
Insights and explanations:
1) Two interpretations of “initially”
“Initially our forefathers were idol worshippers” can serve as another answer to the question why we eat matzah and why we tell — it’s not only “Arami oved avi,” but also the foundation that our forefathers were idol worshippers and the Almighty brought us close.
2) The language “and now” — a continuation from then until today
“And now” is written thousands of years after the event — shouldn’t it say “and afterwards”? The innovation: “and now” means that from then until today is one long continuation — “it’s all one” — that Jews are the seed of the righteous. A Jew must always be in the “and now,” in the state of “the Omnipresent has brought us close to His service.”
3) The verse from Yehoshua — “Beyond the river your forefathers dwelt of old”
“So says Hashem, God of Israel: Beyond the river your forefathers dwelt of old, Terach the father of Avraham and the father of Nachor, and they served other gods.” One asks: “of old” means “eternally” — but the world isn’t eternal? One answers: “of old” means here “from once” / “originally” — not eternally in the sense of “forever and ever.”
4) “And they served other gods” — Terach with Nachor, but not Avraham?
According to the simple meaning, Terach also had a “wise son” (Avraham) and a “wicked son” (Nachor). But Rabbeinu Avraham ben HaRambam is mentioned regarding “Avraham himself was among the worshippers” — Avraham himself was also an idol worshipper at the beginning, until he recognized the truth. Avraham himself perceived the Almighty, not that the Almighty “took” him.
5) “Avraham crossed the river”
The holy tzaddikim interpret that Avraham is “crossed the river” — he crossed the river (metaphorically — he crossed from idol worship to faith), while normal people say simply “he was my father.”
6) The Almighty as “Makom” — He runs places
The Almighty comes out in the verses as the one who runs places — He placed them first beyond the river, then “and they both went throughout the land of Canaan.” He took them and brought them to the Land of Israel. The Almighty is called here “Makom Baruch” because He runs the places.
7) The pattern of righteous/wicked in every generation
By Avraham — Avraham and Nachor (Nachor is the wicked one); by Yitzchak — Yaakov and Esav (Esav is the wicked one/inciter). Every generation the wicked one falls away, and we focus on the righteous — “and Yaakov and his sons went down to Egypt.”
—
Q) “Blessed is He who keeps His promise to Israel”
The Rambam’s words: “Blessed is He who keeps His promise to Israel, blessed is He, for the Holy One, blessed be He, calculated the end…”
Simple meaning: One praises the Almighty who keeps His promise to Israel.
Insights and explanations:
1) Textual variations
In certain versions it says “amo” after “to Israel” and in others not. Also: in our Haggadah it says “calculated the end” (past tense), while in other versions it says “calculates the end” (present tense) — with a smile: “He’s calculating now the new end.”
—
R) “And it is this that has stood by our forefathers and us”
The Rambam’s words: “And it is this that has stood by our forefathers and us, that not only one has stood against us to destroy us, but rather in every generation they stand against us to destroy us, and the Holy One, blessed be He, saves us from their hand.”
Simple meaning: The promise of the Almighty stands by us in every generation.
Insights and explanations:
1) “And it is” with a hei (feminine) vs. “and he is” with a vav (masculine)
“V’hi” refers to the promise (feminine).
2) Great question: where does it say in the promise “in every generation”?
In the promise to Avraham nothing is written about “in every generation they stand against us to destroy us”! The promise only speaks of “and they will enslave them and afflict them” for a specific time (400 years). From where do we take that the promise applies to all generations?
Possible answers:
a. “For the Holy One, blessed be He, calculates the end” — the Almighty calculates an end for every trouble, not just for Egypt. This isn’t directly from the promise to Avraham, but it’s the Almighty’s way.
b. “A land not theirs” — it doesn’t say which land! Perhaps the promise means that every time Jews are in a “land not theirs” (a land that isn’t theirs), there’s a promise that the Holy One, blessed be He, will save. This is a good interpretation — it’s not limited to Egypt.
c. The Midrash — there’s a Midrash that says it applies to today as well. The Almighty is “keeps His promise” in long-term, not one-time.
3) The “vicious cycle” of persecutions
Everything began with Pharaoh — Pharaoh made Jews into “victims,” and this began a cycle where every king sees that one can grab Jews. The Almighty takes responsibility for this — He sent Jews to Egypt, and therefore He is obligated to save in every generation. It’s a two-sided obligation: just as Jews must keep Torah, the Almighty must also keep His promise.
4) “Keeps His promise” — long-term
“Keeps His promise” means that He keeps the promise in long-term, not that He fulfilled it once at the Exodus from Egypt. He is still keeping it.
5) Exodus from Egypt at night — a deeper meaning
Why is it so important that the Exodus from Egypt is obligated at night? Because “night” represents the long exile, and we want to obligate that the Almighty must also remember the Exodus from Egypt in the long night — “that is entirely night” — the exile which is like one long night. This means: the obligation of remembering the Exodus from Egypt at night is not only our obligation, but rather it’s a reminder that the Almighty should also remember His promise in the “night” of exile.
📝 Full Transcript
The Mitzvah of Recounting the Exodus from Egypt — For Whom and Why Every Year?
A) The Fundamental Question: Why Must One Recount Every Year If One Already Knows?
This is what we’re holding in the middle of the Haggadah work.
What I said is, that seemingly the question that one wants to know, whether the question is valid, whether the “even,” it’s already a great question. Certainly the mitzvah is to recount for those who don’t know, for the next generations. The simple meaning in the verse, “ki yomru lachem machar” — machar doesn’t mean, as the Midrash also says, machar doesn’t mean tomorrow, it means for generations. “Ki lo hayita sham”, he doesn’t know.
Now you want to know if we fulfill this? Yes, certainly we fulfill this. How does one say it for the next generation? One says it once a year, once a day, I don’t know. Eh, that one already heard last year? Okay, his brother didn’t hear. One doesn’t need to… each time one strengthens and adds more for the next generation.
The Simple Explanation: We Transmit From Generation to Generation
Exactly, that’s what I’m saying. That the mitzvah is to say it for the next generation. Eh, the one I’m speaking with already knows? If yes, it would be enough that one does it once, like bar mitzvah. That’s what you’re saying, it doesn’t work that way. One must engrave it a hundred times, ask… No, I don’t want to ask. One must put it in several times until it becomes a piece… One doesn’t need to arrive at that.
The simple explanation is most simply that one says it for the generations so they should know what one does on Pesach. You specifically don’t know? Okay, we review it so you should know well so you should be able to say it to your children. One doesn’t need to arrive at all the things you’re asking. I know what you’re asking. Okay, but it goes this way.
Against Over-Complicating: The Power of Forgetting, Kli Yakar, and Other Interpretations
The power of forgetting that things become forgotten, and one breaks with this the measure, yes, to go through the measure. I don’t even need to arrive at the fourth part. Because one can’t say that the Kli Yakar on Egypt means to say that he should go down to the Land of Israel. I don’t know if the Kli Yakar on Egypt means to say that he should go down to the Land of Israel. Okay, I don’t know. I think that this is a different version. I think that this is not the same version. It’s two different versions, both say. Two different versions.
And therefore the Haggadah is simple, the next generations don’t know, one must say it. When does one say it? Once a year. I don’t know, when will one do it, once a jubilee? Once in a lifetime? It’s not a thing. One does it this way.
Discussion: Why Not Make a Middle Way?
Speaker 1: By this time you want… by this time you lose the simple thing I’m saying. Then you make it more complicated. It’s forgetting, it’s bringing into the heart all kinds of Torah teachings. I specifically want to say without that. Yes yes, it’s a different way of saying the same thing. I don’t want to say that. I want to say something most simply. One transmits from generation to generation for the children.
You ask me a question, the boy already heard yesterday. Okay, what should I tell him like you say for every mitzvah? There’s no answer to such a thing, there’s nothing that’s transmitted this way. Perhaps there’s somewhere a society that works this way, but by us it doesn’t work this way. One says it over every year, that’s how it’s transmitted. How is it transmitted? Every Pesach one said it. Do you have another way how it was transmitted? I can hear, perhaps you have another way, but this is the way how we do it.
B) “Even If We Are All Wise” — A “Lo Plug” Principle
Therefore, therefore, even when there’s exactly one time that the child knows yes, one still does it in this manner, because one plays as if he doesn’t know. Because the mitzvah is for the one who doesn’t know, the mitzvah is not for the one who knows yes.
A Great Principle in Torah: Every Mitzvah Has Its Normal Picture
Just as every mitzvah in the world has the main need, and afterwards there are such… One must understand a bit why it’s not different. It’s not different. It’s not… let’s say, whoever decided — this he only says from later authorities — whoever decided that Pesach is the time when one recounts about this, Sukkot doesn’t have such a mitzvah, there’s no such mitzvah anywhere. It stands, stands, may stand many things. I’m not talking about what it says. What it says may say. I’m telling you whoever decided that one recounts Pesach and not Sukkot, did he decide that now one gives it over.
You ask a question, what about all the mitzvot that one says after mitzvot in all these things? No problem, it perhaps helps too, but that’s not my problem now. The problem is only, if so, why does one ask the question? Precisely about this. Because I’m telling you, every mitzvah in the world has how it is the manner how one must do it, and there’s such a side case that’s not exactly, but it’s already included, one does it already in this manner.
It’s made for the one who doesn’t know. Who doesn’t know? The children. And what if one hadn’t done it, think about it, and what if one would never have done the play, it would never have been. So, you ask a question, the boy already heard last year. There’s no such middle way.
Examples From Other Mitzvot: Lulav, Rain, and Others
So, yes, because you can’t think of a middle way. What should I do? This is every mitzvah. It’s not the first thing that’s this way. One says it for the one who doesn’t know, and the one who knows yes, snores this way. Every single mitzvah and every single thing in the world has like the “lo plug” part of it. One does it already as it belongs. It’s not a great problem.
We always have our explanations, this one is more… This is not a true reason, we’re not talking now, each one is from those who were divided. I’m not talking now about those who were divided, and there is a mitzvah truly. He can say that there’s no such mitzvah, he can say many things. I’m telling you those who were divided this way. I’m only talking to you in this detail. The Rambam, or one doesn’t know who, the Mishnah.
This I’m telling you, this is a great principle in Torah. On every mitzvah one makes oneself so crazy. A card is suddenly… it’s already twelve and a half, and that one wonders, this is already such an edge case, this is exactly. I must do it somewhere this way, here cut off. I have what to do to meet what doesn’t fit. But the joke goes this way, and lulav was made, what do I have to do with this? Do me something, I must do it anyway, we pretend a bit.
There’s no… I know, what else is a thing that one says? I know, one asks for rain. What if someone doesn’t exactly need rain? It’s already a text. It’s this way the order. We make, why is the text this way? Because the normal case, the main thing, what you want to call the paradigmatic case, the main process, is when it’s a normal case, when one truly doesn’t know. You have exactly one who knows yes, is an exception, and you don’t go asking…
I don’t know about this, could be, but whatever it is, the normal picture is not this way. You’re not normal, what should I do? I should make for you a special text and exempt you? Can’t be this way. You continue with the normal text.
The Sharpness of “Even If We Are All Wise”
The whole “even if we are all wise,” I take down the, I ruin the whole point, the whole sharpness of the “even if we are all wise.” “Afilu kulanu chachamim” is a way of saying, even if you’re a… you exactly don’t need the mitzvah, no problem, you should do it for yourself anyway. Like all mitzvot.
Every time when a person says “the reason for the mitzvah is not relevant for me, because I’m already normal,” it does concern us. Not about this should one twist and say a mitzvah is not about the reason. Certainly it’s about the reason. It’s only the reason is on the normal manner. Why did you exactly encounter something for one wise person? Ah, already made.
How many such wise people are there, please? There aren’t so many wise people. We are here “kulanu chachamim,” we think that there aren’t so many wise people. No, one can interpret “kulanu chachamim,” the whole world wants to be wise, I know. If the whole world would have made wisdom there truly wouldn’t be any law, this I want to show. I don’t want to take away the simple explanation, I also want to understand that what there is sometimes an exception, or perhaps many exceptions, doesn’t disturb. One continues with the normal process. That’s all.
C) “And Whoever Increases in Recounting the Exodus from Egypt” — To Recount or Laws?
Already, this is the only thing I said. There are so many versions, the question arises, what does one say? One made such a text, you know, no confusion of the world. Okay, peace now we’re holding… where are we holding anyways? Ahh… by Abudraham by it’s not… by the matter of specifically… stories.
The Abudraham’s Explanation About the Rambam’s Version
Ah, so the Abudraham goes this way: when the text would be when the Rambam himself would have written he would have written “ma’aseh b’chachamim she’hayu yoshvin,” but he wanted in something to have to hold to the seal, the Rambam didn’t write the whole thing. Could be he made a small change, I don’t even know. It can simply be that he went and asked his mother for the siddur, but from where do you think…
Speaker 2: Yes, yes. By me it also says this way… it’s not the language “hamarbeh l’saper,” “hamarbeh l’saper”… how does it say in our Haggadah? “V’chol hamarbeh l’saper b’yetziat Mitzrayim” or “V’chol hamarbeh l’saper b’yetziat Mitzrayim”?
Speaker 1: Yes, mine means “v’chol hamarbeh” the same thing… but mine means this the same thing. But one can here make a meaning opposite from those who say one should learn laws and one should speak about laws, because one can this have been this way: “clearly them, clear rabbis, knows the sitting ones,” maybe it can make with years full many elephants.
Tosefta Pesachim — “A Person Is Obligated to Engage in the Laws of Pesach”
The Gaon from the right is here, brings the Tosefta, yes, see the Tosefta in tractate Pesachim. Yes, well. Speaks about law, yes, about learning law. Look what he says: “Chayav adam la’asok b’hilchot haPesach”, many engage for themselves, about the Tosefta Pesach all night. “She’hayu b’bayit,” behold, you skip the names mentioned. Well, Bnei Brak is Bnei Brak. Perhaps it was in the Bnei Brak of then. It was a great Bnei Brak.
Speaker 2: No, it wasn’t. It was a great Bnei Brak, and one must mention that he gave his dinner for him. They gave out the dinner for acts of kindness.
Discussion: Two Similar Stories
Speaker 1: But seemingly, if so, one can say that the story is to take out of mind… it’s a different story. It’s a different story. Righteous ones say the words.
Speaker 2: No, no. The Rebbe says even in Skver. I didn’t say now to learn compassion about the elders were. The four sons were, the Rebbe says that one has compassion on us. Can one not say this on the five Tannaim? But for no, mitzvah l’saper b’yetziat Mitzrayim.
Speaker 1: I don’t know. I don’t know.
Speaker 2: No, no, it’s not. But one goes here with this that one should explain the Exodus from Egypt. Not that one should bring out the deficiencies of today’s generations.
Speaker 1: I don’t know. I don’t know. Not necessarily. Not necessarily. I don’t know. Perhaps there’s a dispute. I think they agreed even all the more so wise people.
Speaker 2: No, no, one must arrive at the righteous. You want to say Torah-wise? Torah-wise I’ve already heard. You want to say that it’s necessary, it’s not very far from necessary. Seemingly it means that you’re saying, “we went to cheder, we already know the story, one must recount it anyway.” It’s no contradiction if someone will say that it’s a mitzvah. By me it says yes “l’saper b’yetziat Mitzrayim”. I don’t understand. It says mitzvah l’saper b’yetziat Mitzrayim, I increase in the Exodus from Egypt. Ah, I don’t know what the language… ah, it’s perhaps this way. I don’t know. The laws of Pesach, I don’t know. It could be that the…
The Barditchever’s Torah
The Barditchever certainly said “kol hamarbeh b’yetziat Mitzrayim” means that one goes out from Egypt every year on Pesach. Literally one increases in the going out from Egypt.
Speaker 2: In what should one increase? One already went out.
Speaker 1: No, one cooks oneself in the exodus, one goes out again and again.
“Until the Rooster Crowed” — The Students Came
In short, ad krot hagever. And it says the story “ba’u lifneinu va’anachnu holchim l’beit hamidrash”. Yes? It doesn’t say that the students came. It’s a different story. It’s another story, a similar story.
Speaker 2: The students came in, they said “raboteinu, higia zman kriat Shema shel shacharit”.
Speaker 1: A similar story. Yes. But it could be that the servant says, I already know if it’s truly a dispute, here should be the exile of the dispute perhaps. But the one who does go out laws of Pesach, he holds that this is the recounting.
The Laws of Pesach in the Middle of the Story in the Chumash
By the way, even in the Torah, in the Chumash, in the Chumash of Parshat Bo all the laws of Pesach are in the middle of the story. It appears that it’s part of the story.
The Recounting of the Exodus from Egypt: Between Story and Law
The Laws of Pesach as Part of the Recounting
The laws of Pesach, I don’t know, it could be that the Belzer Rav certainly said “kol hamarbeh b’sipur yetziat Mitzrayim” means that one goes out from Egypt every year on Pesach. One must literally be absorbed in the going out from Egypt. What does one need after everything, one must already go out.
In short, he has a great man, I give him, it says the story, I am before him and they gave him law to the house of study, yes? There it doesn’t say that the students came, it’s a different story. It’s another story. A similar story. But it could be that the one who says, I know that it’s truly a dispute, but the one who grasps laws of Pesach, he holds that this is the recounting.
By the way, even in the Torah, in the Chumash, in Parshat Bo, all the laws of Pesach are in the middle of the story. It appears that it’s part of the story. The laws of Pesach is truly a part of the story, because the first time the laws were before the miracle, because Pesach Egypt already had the laws. Yes, it can also be that each one does according to his matter. One should be in Haggadah, one in law, I don’t see that it’s not necessary that you have here a problem with this.
Did he anyway mention the matter of recounting laws, of learning laws? No, only “asher yigalenu”. The Rambam didn’t bring it. The Rambam the whole time spoke about literally, about the recounting. The Rambam one didn’t see the recounting. What will he do with the piece of Haggadah that has laws of Pesach? So I don’t know. Perhaps the Rambam held that it’s a dispute and he didn’t bring the opinion, the point. I don’t know.
I want to understand something that the learning laws for those who…
The Midrash: Masters of Scripture, Masters of Mishnah, Masters of Talmud
Zeira from below, yes? Do you have here for example what one says Shabbat HaGadol sermon, yes? It says in the holy books, in Shulchan Aruch Magen Avraham whatever, it says that one should say the laws and practices necessary for action, and not like they are accustomed now to say a pilpul, yes?
The Rebbes have already said that he means that one must feel that one is conducting oneself now, but… yes. So what is the explanation? The explanation is each one inclines according to his level, if it’s a house of study of people who… he says a pilpul. If it’s a house of study of people who know… I don’t see such a strong contradiction in the reality, how did it become at all the thing that one says a pilpul? Simply what it was Torah scholars, and they were bearded. He said nothing, and still on the Seder night it’s already too late to say laws of Pesach, simply practical law.
Exactly, it doesn’t mean simply speaking, not to calculate by the Pesach offering, it should one say… No, it means simply the practical law. Like the Mishnah, whatever the Mishnah engages in, verses and the… as I understand, I think, I need to look at more places… ah, I have here a Midrash, yes righteous one, look in this Midrash. I have here a Midrash, do you know my Midrash? This is my proof. My Midrash from one of the Tannaim, no no righteous one, no, it says this way, yes?
The Gemara in Sanhedrin: One Who Reads a Verse at a Drinking Party
What does one do when… how is this the… yes, they said to him, it’s a Gemara in Sanhedrin. Yes, one should not simply use the Torah for a song, for drinking parties. What does one do when one makes a feast? Yes? They said to him, did the Almighty say, the Torah complains that the Jews use it, what should He do for them? They must do something! Did He say this way, what did He say? Take one verse from Song of Songs and sing it, should he truly learn. No, what does he say? What does he say? Well, if, if…
If he is a master of Scripture, let him engage in Torah, Prophets and Writings; if he is a master of Mishnah, let him engage in Mishnah, laws and aggadot; if he is a master of Talmud, let him engage in the laws of Pesach on Pesach, Shavuot on Shavuot, the Festival on the Festival.
So it turns out that it depends, if he is a ba’al mikra (master of Scripture), he is osek (engaged) in mikra. But what does osek in mikra mean?
No, not Shir HaShirim (Song of Songs). They’re talking about someone who makes a mishteh (feast), he sings a pasuk (verse) that is not requested in the Torah. He brings a pasuk, I don’t believe it.
“Hakorei pasuk b’beit hamishta’ot b’lo zmano” (One who recites a verse at a feast not in its proper time). What does that mean? When you sing now something from Pesach, you sing something relevant, you sing b’lo zmano (not in its time). What does that mean? That’s what brought them here to Pesach. No, because it says b’lo zmano. “Hakorei pasuk b’beit hamishta’ot b’lo zmano”. When you sing, you honor the people with a pasuk, you sing a pasuk that is relevant to the chag (holiday). Very good. Yes, because the continuation is “hakorei pasuk b’zmano” (one who recites a verse in its proper time). What does that mean? We make kiddush, we say a pasuk b’zmano. That’s the fulfillment. Ah, there is a kiddush of Pesach. What is a kiddush of Pesach? A mishteh? What is the definition of Pesach? Isn’t it a mishteh? On this, it’s a mishteh, yes, one takes a cup, one says on this verses with “Arami oved avi” (My father was a wandering Aramean), whatever it is. That’s a pasuk b’zmano. But what does one who doesn’t know, what does he sing? He sings chukim (statutes) from the Torah. That’s the next piece, “kol hakorei pasuk b’zmano”. That’s the Gemara in the sugya. Perhaps the other pieces that I brought also, but I think that this is the…
Understanding the Three Levels
So apparently, in ba’alei Talmud in my opinion, the ba’alei Talmud here are not so good in mikra. Why? Because he says “halomed Torah mipi echad” (one who learns Torah from one person). Then he can do like the previous one. Apparently, then he can make the… The ba’al Talmud didn’t know, he didn’t know all the midrashim on this seder. I never meant, I always meant that it’s levels. I always meant that it’s levels, that if you want to be a ba’al Talmud. On the contrary, I wanted to find the proof.
Rabbi Eliezer and Rabbi Elazar and Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Tarfon were apparently halachic, not so much… Rabbi Akiva was younger. Rabbi Akiva, king, what is a good… Hello?
Um, so what do you see here? That if you want to learn, what should he learn? Not from ba’alei Talmud? No, I wanted to make my interpretation and find a proof that Rabban Gamliel was a Talmudist, and then say that Rabbi Akiva is not Talmud. Not ba’alei, what does it say here? What is the language? Not ba’alei Mishnah. Not ba’alei, again, mikra’ot, lo yafsik (should not cease). Mishnah, it says, “ya’asok b’Mishnah halachot v’aggadot” (should engage in Mishnah, halachot and aggadot). The ba’alei Talmud is halachot Pesach b’Pesach (laws of Pesach on Pesach). That means, he’s just passing through the translation. I brought the pasuk, I already know the translation. Ba’alei mikra is one who is osek in mikra, I understand. Ba’alei Mishnah includes already halachot and aggadot. Apparently Mishnah means people who can’t be deeply in halachot, they can only read, they can say a Mishnah, a halachah, an aggadah too. It says in the Midrash, Rabbi Ami and Rabbi Asi zeh she’osek (this is one who engages). Then ba’al Talmud means one who innovates. And then…
Okay, but just say what it says. It’s going to end in a few minutes. How long is the whole shiur already most? I mean, two hours?
The Story of Bnei Brak and the Question of Ba’alei Talmud
So the thing is, Rabban Gamliel was the rabbi of the others, Rabbi Eliezer, Rabbi Akiva, Rabbi Yehoshua? They were students of Rabban Yochanan ben Zakkai. No, here it says a different story of Rabban Gamliel… What is it called? What is the story of the Hagahot Maimoniyot? It doesn’t say who else, right? Rabban Gamliel and the Chachamim.
And one must think, Rabbi Akiva was osek in kabbalah, he was the rabbi of kabbalah. But Rabbi Eliezer, Rabbi Yehoshua, Rabbi Tarfon, Rabbi Elazar ben Azariah, they are apparently ba’alei halachah. So, in short, it doesn’t fit with the statement of “ein ba’alei mikra yotz’in” (ba’alei mikra don’t go out). It could be that now we’re talking not necessarily about the three, not necessarily about the three. What doesn’t it fit? Because if Abraham was osek in the story of the Exodus from Egypt, he wasn’t osek in any Talmud.
Discussion: What Does “Leharbor B’sippur” Mean?
By the way, again, this whole deduction is only according to you, that you decided that that’s the difference. Perhaps it means the same thing entirely. It could be that Abraham Avinu did know the story of the Exodus from Egypt. It’s a doubt hakol (everything), apparently hakol modim (everyone agrees). One can’t say that Abraham Avinu didn’t know the laws of Pesach. If Abraham Avinu comes into the story of the Exodus from Egypt, the question is what he did. He did, apparently one must understand why the law is such and such, and he went into the fifty gates of the Exodus from Egypt. And the Rambam says, but until the Rambam said it, people didn’t know it.
But leharbor (to increase) can mean learning halachot. The Rambam is the one who decided that telling means literally telling. That’s the Rambam’s chiddush (innovation). I don’t know if the Rambam’s chiddush is the simple meaning, but it’s not so… But people say as I say, that everyone should know the parsha, one should know the matters of the day, one doesn’t necessarily have to tell the story. If one must tell the story, then I already have the whole question.
I have a question mena beih (from where), because amar lahem Rabbi Elazar ben Azariah (Rabbi Elazar ben Azariah said to them) is not part of the story, that’s a pilpul (sharp analysis), that was more of a student thing.
Amar lahem Rabbi Elazar ben Azariah, that’s the discussion they had. He brings down one piece of what they discussed kol halailah (all night).
No, certainly, that I tell you that it’s not the whole…
But Rabbi Elazar ben Azariah is a response to the arrival of ben kriat Shema shel shacharit (the time for the morning Shema)?
No, no, no. What you’re saying that lesaper (to tell) doesn’t mean saying halachot, that’s not necessary, it could be that it means lesaper to discuss. He also doesn’t say it in a way that it’s not a dispute. I think that what he mainly wants to bring is… nothing, huh? What does he want to bring from this? Nothing. He brings a tosefet (addition), an important addition. Perhaps he wants to bring from this that one must be up all night? It’s not discussed in either of them. I don’t know. Okay.
It was a story, yes. Amar lahem Rabbi Elazar ben Azariah… No, no, it was the story with Rabbi Eliezer, Rabbi Yehoshua, Rabbi Elazar ben Azariah, Rabbi Akiva, Rabbi Tarfon. Do you know what is the source of being able to mix? No? Okay. Anyway.
Apparently the matter of mixing… and being abundant is only on Leil HaSeder (the Seder night). He says that the Mishnah distinguishes between Eiselgoren and Shener, because Shener is not kosher. And Kener, because Shener is mentioned in Sefer HaMikneh.
Ma’aseh B’Rabbi Eliezer V’Rabbi Yehoshua She’hayu Mesubin B’Bnei Brak (The Story of Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua Who Were Reclining in Bnei Brak)
The Story in Bnei Brak – Simple Meaning and Investigations
Speaker 1:
You don’t have like, it’s not from the “kol hagerem she’eilah im shi’ur” (all who cause a question with a measure). The Mishnah doesn’t list “kol hagerem she’eilah im shi’ur”. It’s not a question. It’s not a question.
Okay, ma’aseh b’Rabbi Eliezer v’Rabbi Yehoshua v’Rabbi Elazar ben Azariah v’Rabbi Akiva v’Rabbi Tarfon (a story with Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua and Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Akiva and Rabbi Tarfon). The group of talmidei chachamim (Torah scholars), Rabbi Eliezer HaGadol, Rabbi Yehoshua, Rabbi Elazar ben Azariah, Rabbi Akiva, and Rabbi Tarfon, who were sitting in Bnei Brak.
Who Was the Host in Bnei Brak?
Which of the Chachamim lived in Bnei Brak? Who was the host? As if, one must look a bit in the commentators who bring the information. Simply one can become aware of who was at whose place. But here it says they were in beit din (court), and here it doesn’t say any name at whose place they were.
They were in Bnei Brak at someone’s place. Who was the ba’al habayit (host)? Why doesn’t it say it was Tarfon’s house?
Speaker 2:
Perhaps they say.
Speaker 1:
I don’t bring commentators with points that say all the things one needs to know. I don’t know, take this or that or that, and see if he brings.
Speaker 2:
That’s not good.
Speaker 1:
No, but this, he doesn’t bring anything. It’s interesting. The “Encyclopedia Hilchatit Refu’it” (Medical Halachic Encyclopedia), I don’t know who made it, but it’s displayed nicely. It’s good now only that I thought it was better. Yes. But the person you brought me, he doesn’t bring about the story.
What Did They Learn – Halachot, Story, or Secrets?
Speaker 2:
Ah, see, I knew it comes from here.
Speaker 1:
He says, the Mechilta says, “lo shehayu chavurah shel chachamim davka oskim b’hilchot Pesach, ela she’ein lomdim ela edut” (not that a group of sages were specifically engaged in the laws of Pesach, but that they only learn testimony). It emerges, that’s my proof. The whole piece “afillu kullanu” (even all of us) is built on… The question of Parashat Bereishit Chanah, because there the matter is engaged. I just want I make from this an obligation, because one must ad shetifneh shnato (until his sleep departs). What is the simple meaning of the obligation? I don’t know.
Rabbi Eliezer was still in the Beit HaMikdash, Rabbi Yehoshua was… okay.
Speaker 2:
Not because one must do it, right?
Speaker 1:
What yes?
Speaker 2:
Not because one must do it, right? We’re talking about the… Beit HaMikdash forty-five Pesachim.
Speaker 1:
He means here… And also he explains why it’s ad chatzot (until midnight). Again, ad chatzot is according to… No! No! Because he holds that the entire obligation of Pesach is only until midnight.
That’s all. The one who holds that the entire obligation is only until midnight… We who hold, this depends on the dispute of Rabbi Akiva and Rabbi Elazar ben Azariah whether the obligation is until midnight or until early morning whether we can eat matzah from Pesach. Pesach is perhaps certainly here that the decree is on matzah. That’s the question, that’s the chiddush, okay. That’s the point.
It also says, it’s very clear that the afillu chachamim (even sages), it’s very interesting, because here it says specifically mitzvah aleinu lesaper (it is a commandment upon us to tell). Perhaps lesaper simply means to speak. And the version of the Chachamim, always says in kiyum hilchot haPesach (fulfillment of the laws of Pesach), not sages who know the story, everyone knows the story. So I don’t know, and the mesaprim b’yetziat Mitzrayim kol oto halailah (telling about the Exodus from Egypt all that night), I don’t know if it means they told the stories. It could be as you say if according to the Rambam’s version that the amar lahem Rabbi Elazar ben Azariah, it implies in any case that they learned halachot. Everyone learns what they can. Okay, yes.
Already, he doesn’t say who the history of the Rabbi Elazar with Rabbi Yehoshua.
Speaker 2:
He should look, perhaps here they speak about this. You want to know?
Speaker 1:
I don’t know what he should say Torah lecha (Torah to you), you say Torah lecha, he should say Torah lecha.
Speaker 2:
No, but he does try to bring the main… no?
Speaker 1:
He doesn’t bring the main thing that the Rishonim say.
The Rishonim don’t say Torah, they say the simple meaning. Most say the simple meaning. Okay, here there are various… Let’s see, look here on the internet to see.
“Afillu Kullanu Chachamim” (Even If All of Us Are Wise) – The Initial Assumption That Sages Would Be Exempt
Discussion: What Is the Initial Assumption According to the Rambam?
Speaker 2:
What is the initial assumption? If we know that the story of the Exodus from Egypt is literally a mitzvah, what should be the initial assumption that sages would be exempt?
Speaker 1:
A very good one. If one doesn’t go like the Rambam, one understands the Haggadah, that he already knows certainly the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt, but this is the way how one says it.
If the story of the Exodus from Egypt is not a Torah obligation, one understands why there should be an initial assumption that sages who know the Torah don’t have the mitzvah. They already know. Because the whole matter that the Torah says one should remember the Exodus from Egypt, not that there should be something a mitzvah in telling. Sages who already know, they are someone who have already practiced for many years, perhaps not. On this the ba’al haHaggadah must say. But according to the Rambam’s approach that it’s a proper Torah obligation, what is the initial assumption that sages would be exempt from the mitzvah? Correct. Correct.
They struggle here about how to establish the version. In any case, no one brings properly.
The Answer of Rabbi Avraham Chadidah – “Lema’an Tizkor” (In Order That You Remember)
Again Rabbi Avraham Chadidah, he has an interpretation, not a bad interpretation. He says, that about this one says further Rabbi Elazar ben Azariah, that it’s part of the matter of telling the story of the Exodus from Egypt, “lema’an tizkor” (in order that you remember). Because remembering the Exodus from Egypt is certainly that one must remember even if one already remembered yesterday, one must remember again. If telling means… All these distinctions don’t properly meet us. The approach is not polished because because because one said that telling is only once, one must say it to the children. Okay, then one can say that the Torah is already. But if one sees the word “zechirah” (remembrance), zechirah means further. According to how the Rambam taught us, yes.
In short, they were osek in the mitzvah of telling kol oto halailah (all that night). That’s what you’re saying, which is interesting, because it’s a whole night, it should be until midnight, okay. But the Shulchan Aruch says this, and this is certainly a dispute and a stringency. Therefore it means that the main mitzvah is telling the story of the Exodus from Egypt.
Okay.
“Ad Sheba’u Talmideihem” (Until Their Students Came) – The Time for the Morning Shema
Ad sheba’u talmideihem and… The Ponevezher Rav, Rabbi Yechezkel Levenstein, said all the sayings that he brought, I can’t write them quickly. Yechezkel Levenstein was a ba’al ma’aseh merkavah (master of the mystical chariot).
Discussion: Did They Learn Ma’aseh Merkavah?
Speaker 2:
They were osek in ma’aseh merkavah.
Speaker 1:
Yechezkel Levenstein says that one can see that they were osek in ma’aseh merkavah, but they were osek in the simple meaning of the story.
Speaker 2:
Yes, but that’s just deductions, father. They were indeed osek in ma’aseh merkavah.
Speaker 1:
Nothing fits you. I don’t understand what you’re talking about. It’s not built on anything. The simple meaning of the text of the ba’alei haHaggadah is that one tells the story of the Exodus from Egypt, not any halachot.
Speaker 2:
Yochlenu v’yishteh, yochlenu v’yishteh (he will eat and drink).
Speaker 1:
I’m not convinced. As the Midrash says, one can learn halachot, one can learn aggadah, one can learn secrets. I don’t see what the great innovation is.
“Kol Hamarbeh Lesaper” (Whoever Increases in Telling) – What Does “Marbeh” Mean?
I actually think that the simple translation, as I think I deduced from the Rambam, that the simple translation of “kol hamarbeh” (whoever increases) is that there are many versions in the Haggadah. One has a longer Haggadah, one has a shorter Haggadah. One says that one fulfills in a few seconds. Do you want to say a longer version? There is a longer version.
He brings here from the Arugat HaBosem, I don’t know who that is, that “kol hamarbeh lesaper harei zeh meshubach” (whoever increases in telling is praiseworthy) means to say, it’s not enough that one says what one already knows but one must innovate something. Like a ba’al darshan (preacher) innovates something. On the contrary, “harei zeh meshubach” is only what you know for certain what happened. You can’t say any new things.
Okay, already, let’s go further.
The Time for the Morning Shema – When Is It?
In short, the innovations came until early morning. The time for the morning Shema, what is when? When is the time for the morning Shema? “Kriat hagever” (the call of the rooster) says in Rabbeinu Avraham ben HaRambam, it seems. But there it doesn’t say “ba’u talmidav” (his students came), and here something the students came and said. It doesn’t say the students said.
Okay. The time for the morning Shema is at netz hachamah (sunrise), it’s later than kriat hagever. Because apparently vatikin (the diligent ones) pray at netz hachamah, right? Yes. The time comes soon at netz hachamah, apparently.
Is One Obligated to Stay Up All Night?
The thing that one must stay up all night, that’s something… Does it say one is obligated? Simply one must share a custom. Where does it say one is obligated? “Kol halailah” (all night), “kol halailah” means how long? A whole night? But who says one must be up a whole night? Why isn’t it said in the Shulchan Aruch that one must be up a whole night? From where is this taken?
Speaker 2:
Do you want to say something?
Speaker 1:
It’s not in the Shulchan Aruch. It doesn’t say one must be up a whole night. Yes, I thought from not there. If it’s not in the Shulchan Aruch.
The Order of the Sages – Why Does Rabbi Akiva Come Last?
The Toldot Yaakov Yosef asks, Rabbi Akiva was the gadol hador (greatest of the generation), and as many times but entirely first, Rabbi Akiva was a chaver (colleague). One lists there first “ma’aseh b’Rabbi Eliezer v’Rabbi Yehoshua… Rabbi Elazar ben Azariah… Rabbi Akiva…”, Rabbi Akiva comes last. Rabbi Akiva was greater than all the others, as it says in Tosafot. Because Rabbi Eliezer ben Azariah was a ba’al meyuchas (of distinguished lineage), “asiri l’Ezra” (tenth generation from Ezra), and he was an ashir (wealthy person), so says Tosafot. But the question still holds, why does he list Rabbi Yehoshua and Rabbi Eliezer?
He doesn’t say from where comes the thing that one must be up a whole night, and there it’s something just a story. By the way, the story with Rabbi Eliezer… One sees that the rule is that there is someone who has a measure above. What is the problem? What is the source of staying up a whole night?
The Story of the Exodus from Egypt All Night – The Story of Bnei Brak and Remembering the Exodus from Egypt at Night
The Story of Rabbi Elazar ben Azariah in Bnei Brak
Translation
And how does one become? We see that Rabbi Elazar ben Azariah… he doesn’t give anything at all. Why do you know now? It’s Rabbi Elazar ben Azariah. We see that Rabbi Elazar ben Azariah was with his children, students who are called children, in a place called Bnei Brak. Where was he? Did he say some Torah teaching? No, he recited the blessing.
Why? Let’s deal with Torah. Torah interests me. The short version of the story is this: the Tosefta says, ah, the language of the Tosefta is “a person is obligated.” So does he bring it? Doesn’t he bring the language that way? The Rav, the Hagahot Maimoniyot didn’t bring it that way? “It is taught in the Tosefta, a person is obligated”? Yes, but what does it say? “A person is obligated to engage in the laws of Pesach.” Where do you see that this is the entire night?
Dispute Regarding Versions in the Tosefta
No, this depends on the version. No, but they bring that “a person is obligated all night.” Even his sons and members of his household. The version isn’t correct in my text. The question arises, is the obligation for the entire night, or is the obligation… No, no, no. In general, in general, why should one be obligated the entire night for this? What is this obligation? Where have we heard such a thing that one must do this the entire night? I don’t understand.
Rabbeinu Yonah brings the Tosefta, he doesn’t say “obligated” the entire night. He says that one is obligated to engage even with his sons and members of his household. Rabbeinu Yonah brings the story that they did it the entire night, but he doesn’t say “obligated” the entire night. The other people I see adding, they… they have the version or understood that the Tosefta says that one is obligated to be up the entire night. This is the source, after all, so says Rabbeinu Yonah, he says one must stay up the entire night, “and they did not fall asleep.” Interesting.
The Rambam doesn’t say it at all. No, he doesn’t say that “whoever increases” is very good. He doesn’t say that one shouldn’t go to sleep.
The Maharal’s Question: How Can One Cause Oneself Distress on Yom Tov?
The Maharal asks a question, how could they have caused themselves distress? It’s Yom Tov, one goes and causes oneself distress and stays awake? It’s very strange. Should we say that there’s a law that one should stay awake? So it says, it says “all night.” In our version of the text it says “all night.” There are those who bring this version. Interesting.
What does the holy Ravyah say? He’s a great mussar authority. I don’t see that it says “all night.” “So it is and some have the custom among other Rishonim.” Those who say until midnight say this. One person, Nirli. It doesn’t make sense that it should be an obligation. They bring the Rosh and the… It’s very strange.
The Rosh’s Interpretation: “All Night” Means Until One Falls Asleep
So the seventh, by the way, there was a version, there were Rishonim whose version was “all night.” Then came the Rosh and he said, “all night” means until one falls asleep. Hello? It means until one falls asleep. Have you ever heard such a thing? A dispute between ourselves.
What kind of obligation should there be for the entire night? After all, it says “and one should examine why they don’t practice this way.” But on the contrary, the “all night” is the opposite. If the time is, if one didn’t manage to fulfill the story of the Exodus from Egypt during the Seder, one can add until morning. This is obvious, just like every mitzvah. Anything done at night, a Mishnah in Megillah says.
No, there are the laws that it must be with matzot and bitter herbs, they learn about it, says the Rema. But there’s no such obligation. Perhaps yes. The obligation is at night. But can’t one fulfill it the entire time? One must speak about the story of the Exodus from Egypt. The entire night is the mitzvah.
The Story Is Not Proof of an Obligation
No, but he brings the story. The story is yes that they were up the entire night, but is the story that it’s an obligation? It’s not that something that happened once becomes an obligation. It’s not that if it was an obligation every year that there was such a story, right? It can’t be. The story shows that it was a special thing. It happened twice, once with Rabbi Elazar ben Azariah and once with Rabbi Eliezer. It happened twice. It’s weak.
Perhaps the opposite, perhaps from the fact that there are two stories. Because one sees that this is how they conducted themselves. Yes, seemingly.
The Main Point of the Story: “Until Their Students Came”
The special thing about these stories is, seemingly, one sees here how they were so engrossed in this until their students came. I don’t see the necessity to be obligated in the mitzvah until their students came. Again… I would need that their stories came. I don’t know, I don’t know. It doesn’t say they were drawn into the Exodus from Egypt. One must be precise, it doesn’t say.
Sometimes what does it say? If it doesn’t need to. Also the great one, R’ Psart, until something stopped it. That from their side they could have… Seemingly, if one wants to say that it needs a story that is told in praise of the sages, that one didn’t even notice. It continued, something similar, or a student should wake them up. They were engrossed. It’s a matter and all the story, they are told in the Gemara. It’s in praise of the sages, how strongly they were engrossed.
But it doesn’t say, one can learn this way. It was something that disturbed them. It wasn’t that they saw, ah, smelled something… It’s the second time, not the first. Both great ones, it’s simple. Until early morning, they went early and prayed. No, it doesn’t mean that. It simply means. It doesn’t mean parts.
The second means, it’s 400 oaths, it’s trying. The meaning is that they were so absorbed that they didn’t catch that it became early morning. It’s also worthwhile, one can learn that it’s simple!!!! One can learn the Mishnah early in the morning! But the great ones, I don’t believe that it means the earliest morning? But I don’t believe that it also means that… They simply heard. You mean, simply until early morning. You can also learn it that way if you want. I don’t know. I hear.
Meshikhi Shemaata – One Can Get Absorbed in Learning
So what should one learn? One should get absorbed. Every matter says meshikhi shemaata. No, it’s a general principle in the Gemara, that when learning one can get absorbed. Forget what time it is. A normal thing. No, yes. It doesn’t seem to you many times. It seems the search for chametz says. Ah, very good. Here I mean meshikhi shemaata. Very good.
On the next night, one must learn the entire night. Before that one must have meshikhi shemaata. Here I mean meshikhi shemaata. It’s late, yes? I have a closed one thirty days before the holiday. It should say, what one means only that it should be a matter of priority, if one can ask. Yes. But many say, what it should be, one should learn the laws of the holiday. They still say to stay up the entire night. If one has already learned from before, one learns it just like that.
Digression: Sha’agat Aryeh and In-Laws
I haven’t heard of any Sha’agat Aryeh with any in-laws back then to make before. You know, you know that there was a Sha’agat Aryeh from that time, you know? A Sha’agat Aryeh from Rabban Gamliel, I mean. It can’t be?
A Night Isn’t Too Long
A night isn’t too long, by the way. You know that a night isn’t too long? People think “an entire night.” An entire night is a few hours, come here. It always seems longer than it is, because when one is tired one loses the sense of time, it’s clearly shorter. No, truly, when a person sits in one place six hours during the day and he learns, he doesn’t feel terribly long. When he does it from twelve o’clock until six o’clock during the day, it sounds like it’s forever. Why? Because you’re tired. Okay, you’re tired. And no, it’s… the entire night.
And what is the good that one does? In short, I don’t understand how people decided to stay up the entire night. It’s some foolishness, it’s an obligation. It’s something more than what happened. It’s not a matter according to the lesson. On one hand someone asks below, on the other hand, I mean that someone asked a question below precisely perhaps if one is obligated in genizah for such lessons, such things. But… okay, next.
“Rabbi Elazar ben Azariah Said to Them” – Remembering the Exodus from Egypt at Night
What did Rabbi Elazar ben Azariah say here, and how does this fit in? Rabbi Elazar ben Azariah said to them, “Behold, I am like a seventy-year-old man and I did not merit that the Exodus from Egypt should be said at night. Aha. Until Ben Zoma expounded, ‘as it says, “In order that you remember the day of your departure from the land of Egypt all the days of your life.” “The days of your life” – the days, “all the days of your life” – to include the nights.’
This means, Rabbi Elazar ben Azariah said that during the day there is certainly a mitzvah to mention the Exodus from Egypt. It doesn’t mean the story of the Exodus from Egypt, it means some matter of remembering the Exodus from Egypt every single day, a different mitzvah. Eh, to mention the mitzvah? In the Laws of Reciting Shema the Rambam brings that it’s a mitzvah in itself.
Rabbi Elazar ben Azariah said to them, “Behold, I am like a seventy-year-old man, and I did not merit that the Exodus from Egypt should be said at night, until Ben Zoma expounded, as it says ‘in order that you remember the day of your departure from the land of Egypt all the days of your life.’ ‘The days of your life’ – the days, ‘all the days of your life’ – to include the nights. And the Sages say: ‘the days of your life’ – this world, ‘all the days of your life’ – to include the days of Mashiach.”
Discussion: The Connection to the Story of Bnei Brak
By them they held that there’s no mitzvah at night.
– Exactly, because by Kriat Shema we’re talking about something else. So what did they do then? So what did they do that one night, that one night of Pesach they did do. If one would do every night, one wouldn’t…
– No, one doesn’t need to connect anything. What is the connection between this and that they stayed up the entire night and learned?
– It has no connection?
– I don’t know. “Rabbi Elazar ben Azariah said to them” – speaks as a continuation of the story.
– Ah, the Haggadah made it like a continuation. I don’t mean that the Haggadah actually tells that it makes it like a continuation.
– The Haggadah is aggadot, yes. The Haggadah is aggadot, and in our Haggadot it doesn’t say “said to them.”
– No.
– Simply, just as one mentions Rabbi Elazar ben Azariah, one mentions something about the story of the Exodus from Egypt.
– Obviously, obviously, yes. No. Exactly, yes.
– Ah, exactly. I don’t know. It could be, I think it could be that there’s no necessity at all. One must remember that this is… ah, I said earlier, “whoever increases in telling the story, behold this is praiseworthy.”
– And what?
– “Whoever increases in telling the story, behold this is praiseworthy.”
– Very good. But now we’re talking about an obligation like this.
This Is a Mishnah in Berachot
This is a Mishnah in Berachot. Gentlemen, let’s be “real.” It’s a Mishnah in Berachot.
– Yes, really? It’s a Mishnah in Berachot? Very good.
– And the Mishnah speaks about… about saying the section of…
– Emet V’yatziv.
– Emet V’yatziv? The Mishnah speaks about the matter that one reads three sections of Kriat Shema at night. “Vayomer.”
– So, this is the Mishnah. Really?
– There’s a question about tzitzit, because tzitzit one is not actually obligated at night.
– One doesn’t read it because of tzitzit.
– That’s a good point. The Mishnah says “we mention the Exodus from Egypt at night.” This is the language of the Mishnah. This is the simple meaning. And this says “we mention the Exodus from Egypt at night.” Says the Mishnah of Rabbi Elazar ben Azariah. This is the Mishnah. No less and no more.
What is the Mishnah talking about? The Haggadah inserted here a Mishnah because it connects, but seemingly it’s not actually from the Haggadah. You understand? And the Rambam learns that it’s not the Rambam.
Remembering the Exodus from Egypt at Night – The Mishnah of Rabbi Elazar ben Azariah and the Rambam’s Approach
The Mishnah “We Mention the Exodus from Egypt at Night”
Speaker 1: This is a good proof.
The Mishnah says “we mention the Exodus from Egypt at night”. There seemingly the Mishnah doesn’t speak about the section. This is what “we mention the Exodus from Egypt at night” means. The Mishnah of Rabbi Elazar ben Azariah. This is what the Mishnah says. No less and no more.
What is the Mishnah talking about? The Haggadah inserted here a Mishnah because it connects, but seemingly it’s not actually from the Haggadah, right?
The Rambam’s Approach: The Section of Tzitzit at Night Is About the Exodus from Egypt, Not About Tzitzit
And the Rambam learns that the Exodus from Egypt is not about tzitzit. Why not? Because he says because tzitzit is not at night, because it says “and you shall see it”. But since we want to bring the Exodus from Egypt, we do say it.
But it’s a very interesting thing, because if tzitzit is in order to bring the Exodus from Egypt, and one doesn’t need to wear tzitzit at night, you have here a new problem that the mitzvah is not at night.
Speaker 2: No, no, one simply brings a small… There are a few reasons why one says this section. One of the reasons…
Speaker 1: No, no, but one doesn’t read it because of the mitzvah of tzitzit. The principle is that one doesn’t read it because of the mitzvah of tzitzit. One reads it because of the Exodus from Egypt. Because of several other reasons.
But this is one of the reasons why one says the section with tzitzit, is because it says there “I am Hashem your God who took you out from the land of Egypt”, and that’s all.
Seemingly one doesn’t say it at night, but one does say it at night, because a dispute was given. Rabbi Elazar ben Azariah said that there’s a hint that one should read Kriat Shema and one should say the Exodus from Egypt at night, until Ben Zoma came.
Laws Don’t Come From Verses – An Important Principle
Here one sees, by the way, here one sees the thing that yes, that the simple meaning is not that the laws come from the verses, right? That the laws come from how one expounds the verses. No, that they don’t come from how one expounds the verses.
Because the Mishnah already said earlier, the Mishnah already said earlier that one reads the Exodus from Egypt at night, right? Do you understand?
Speaker 2: I didn’t hear exactly, or the translation of “lo zachiti” is not “lo nitzachti,” I couldn’t bring a proof, I held this way also.
Speaker 1: One brings verses for one of two reasons.
Speaker 2: The Rambam says the translation completely differently.
Speaker 1: Be good, because as you say it’s so good, because the Rambam says mitzvah… how does the Rambam say… one must say by day and by night… correct?
Speaker 2: What are you talking about?
Speaker 1: When Rabbi Elazar ben Azariah made the obligation still before he found the exposition, the simple meaning is all the story didn’t actually derive it.
Speaker 2: Exactly.
Speaker 1: Rabbi Elazar ben Azariah said, I am like a seventy-year-old man, not actually seventy years old, but because he’s the story from the morning prayer. Not the exposition that it sees the exposition on the matter of the deed not and the matter of the workers. And it says not. It has the law the exposition what it says the matter and it says not. And it then said the exposition, that it says the son of Rabbi had to go the exposition, in every way how is the matter has already been able to introduce the enactment over the course of years. I am only establishing the enactment.
Speaker 2: No, no.
Speaker 1: It says, this is the translation of the word, “and I did not merit”? The simple translation. In what matter is the translation? What do they say in general is and “I did not merit,” and I have I and didn’t I have? It is somehow to him been, what? His is not needed any verse. Or sir.
Discussion: What Does “Lo Zachiti” Mean?
The language of merit wasn’t been – that is, says the Hagahot HaRav from, in the Mishnayot his I knew that a merit a merit a merit to know the hint in the verse.
Another simple meaning can be merit a merit a merit he says, Rabbi David, he uses he says, Rabbi David, “and the sun rose”, this is not clear.
Ah, there are those who say that it’s from the language of “won in judgment,” as he says about a non-Jew. But what is the word? What is the word?
So first of all like this, so what is the simple meaning that the others who said, why does the Rambam ask the question, why must one say Kriat Shema? What is the simple meaning? Seemingly it’s clear that one must yes, he already said it. Or he held that one says. But what?
The Rambam’s Approach: The Exodus from Egypt at Night Is Rabbinic, Not Biblical
Two things, or as the Rambam said that many things, I will perhaps actually about this the Rambam didn’t hold that it’s a mitzvah, because he understood that the verse is not a true verse. It’s rabbinic, says the Rambam, rabbinic, but not biblical, actually.
And he simply brought this verse that one should say Kriat Shema, one should say the Exodus from Egypt at night. This is one thing. Right? This is one thing.
Why did he also say rabbinic? As others have said, he said that one makes it biblical, according to how he can’t make biblical laws.
And if it would have been, listen, according to the Rambam, one can’t make biblical laws, one can’t make them, why not? Because always when one derives something from a verse, it remains under rabbinic words, one can’t make new biblical laws.
What can one do? One can make rabbinic laws.
What is another thing that one can do? When one searches for verses, what does one do? What does the Gemara say when one searches for proof that an etrog is an etrog? What does the Gemara do there?
Nothing! The Torah has such a concept of mechochmas hakasuv that it hints, and it’s only a hint, and it doesn’t come from the learning. True? That’s how the Ramban interprets “bluz hachushi” [only the sensory]. It didn’t become one now with finding a verse. It’s only a hint.
Halacha Like Rabbi Elazar ben Azarya – A Question
By the way, if the halacha is like Rabbi Elazar ben Azarya, seemingly the halacha should be like the Chachamim, like yachid v’rabim [an individual versus the majority], no? And who says that the halacha is at all like Rabbi Elazar ben Azarya? Seemingly one shouldn’t.
Speaker 2: The guest is certainly fake in the sense that the Haggadah puts it together, it wasn’t really so. But if not, one can say that the opinion of the Chachamim they agreed with, not a dispute of opinions.
Speaker 1: I don’t understand, there’s an old dispute.
Speaker 2: Anyways, the story is certainly not authentic, I mean it didn’t happen exactly that way. It’s a Mishna in Berachos, the opinions that the Haggadah puts together, just to make the story nicer, according to all opinions, according to my interpretation, according to my opinion, I don’t know.
Speaker 1: In short, I don’t understand what he’s saying.
Speaker 2: Ah, he means to say the opposite, very good. There are those who learn that after finding the learning one does, but it doesn’t fit.
Speaker 1: They all say that this is a term for the Rabbanan, language of victory. That’s what the commentators say here. So what will one answer?
According to this it comes out, anyways, what I’m saying is the second thing. Either it’s simple that everyone agrees that it’s not d’oraisa, I mean that the Rambam holds perhaps it’s not d’oraisa, I don’t know exactly.
Or it’s simple something else. Or it’s simple that verses one brings in order to show, you understand? Everyone has fear of a verse, I need to be precise in the verse. But truly I hold this way just so. Why do I hold this way just so? I don’t know.
Discussion: The Dispute Between Rabbi Elazar ben Azarya and the Chachamim
Or perhaps, I descended completely, but it says “Chachamim omrim”, I don’t understand. After they brought the verse they admitted?
No, they didn’t admit. It says “Chachamim omrim… l’asid lavo”. So, I don’t understand. I don’t understand what… How is the halacha? The halacha is that one must say yetzias Mitzrayim at night?
I mean that the Rambam doesn’t rule this further. Perhaps he rules it as derabbanan, it doesn’t cost anything. Perhaps not as d’oraisa.
Rashi’s Position Regarding the Story
Also Rashi said explicitly that it wasn’t at night. Rashi says that this was “bayom,” which was seventy years, which he compared there. Rashi both in Berachos and here.
Speaker 2: What’s the question on the story? It was Pesach.
Speaker 1: So no, it doesn’t cost anything. Let’s go backwards. Again, the story was an incident there. It was also Pesach. If you want already.
Speaker 2: It wasn’t Pesach.
Speaker 1: Yes, yes, I hear. I hear. Because one can say that… very nice.
Summary: The Rashbatz’s Answer
Baruch HaMakom baruch Hu, baruch HaMakom baruch Hu. There are indeed those who say that the Chachamim are also essentially admitting, the Rashbatz brings it. They just didn’t agree to the deduction. But essentially he already…
Discussion of Rabbi Elazar ben Azarya’s Position on Remembering Yetzias Mitzrayim — Chipazon of Egypt and the Days of Mashiach
The Foundation of Rabbi Elazar ben Azarya’s Position: Chipazon of Egypt
Speaker 1:
There are indeed those who say that the Chachamim were also essentially admitting. The Rashba brings it, they just didn’t agree to his deduction, but essentially… No, it’s difficult. It’s not so implied, that’s what he also says. It’s not such a good explanation. But that’s what some want to argue.
It makes sense, yes, Rabbi Elazar ben Azarya is the one who holds that one must until midnight. Why? Because he holds chipazon d’Mitzrayim, right? Yes? Rabbi Elazar ben Azarya is the one who says that one must eat the matza before midnight, the Pesach before midnight, because one learns chipazon d’Mitzrayim, right? Yes? Right? Do you know what I’m talking about?
Speaker 2:
No.
Speaker 1:
There’s a Gemara in Berachos, there’s such a place. There’s such a place that says so. The Gemara says so, one. Listen. This is because the… How is it called? It’s a Gemara in… right? A Gemara in Berachos daf tes amud alef. The Gemara discusses that one is obligated to eat the korban Pesach before midnight.
“V’achlu es habasar balaylah hazeh.” Rabbi Elazar ben Azarya omer, ne’emar kan “balaylah hazeh” v’ne’emar l’halan “v’avarti b’eretz Mitzrayim balaylah hazeh,” mah l’halan ad chatzos, af kan ad chatzos. Rabbi Akiva omer, ne’emar kan “balaylah hazeh” v’ne’emar l’halan “ki im hatzon v’habakar ya’amdu,” mah l’halan ad haboker, af kan ad haboker. Amar Rabbi Akiva, im ken lama ne’emar “b’chipazon”? Ad she’as chipazon.
So the Gemara explains, ika beinaihu, that one was forced. We’re not talking about any pursuit of the Jews. “Vatechezak Mitzrayim al ha’am” it says explicitly in the verse. They didn’t chase after them, they told the Jews they should leave.
Rabbi Akiva holds “chipazon Yisrael,” the Jews ran out. Therefore he holds that one can until early morning, because that’s when the Jews actually left, according to the Jews.
The Connection Between Chipazon of Egypt and Remembering Yetzias Mitzrayim at Night
In any case, what is the matter? It’s because the verse that Rabbi Elazar ben Azarya says, the Rishonim already say this, the Rishonim already write what he says. Rabbi Elazar ben Azarya when he says that one must mention yetzias Mitzrayim at night, this comes from the fact that truly there is a verse, it says “asher hotzeisicha me’eretz Mitzrayim laylah,” there is a verse. And although on this verse one must struggle according to Rabbi Akiva, according to one way how one learned there then, it was so.
In any case, it’s not exactly as stated in the Rambam. No, it’s not stated, it was stated “b’vehilasecha,” that it enters at night, which then he was. Right. And regarding this he indeed holds only until midnight, and regarding this one must finish the matza before midnight. Very good.
But Rabbi Akiva, he holds that he means “chipazon d’Yisrael,” therefore he holds that one must day and night, therefore he obligates, when he says that “kol yemei chayecha” is to bring in the days of Mashiach, not necessarily at night. Yes, right. Therefore he can… therefore he doesn’t need that verse, one can derive it from another verse, one doesn’t need that verse, because we don’t know that one can derive it from that.
No, he says, regarding this he holds that yetzias Mitzrayim was during the day, the main yetzias Mitzrayim is during the day. It’s a dispute about the main yetzias Mitzrayim, about the main thing that’s relevant to us here, I know what. The Gemara says “hakol modim” that there’s a difference, but in practice, by him it was in the early morning. And remembering happens until early morning. The chipazon means until early morning, and the situation that connects with the chipazon, I don’t know exactly how it connects. But in any case, according to this he holds that the main remembering of yetzias Mitzrayim is in the morning.
The Deduction of Ben Zoma Is Only to Convince the Chachamim
According to this one can also understand, the students came and said that one must say Krias Shema of Shacharis. Krias Shema also comes with the remembering of yetzias Mitzrayim of Shacharis. So all opinions until now were according to the position of Rabbi Elazar ben Azarya that at night, but now it’s already early morning, so according to all opinions one must remember yetzias Mitzrayim, one must say Krias Shema. It’s already too many theories, in any case, too complicated halachos.
In any case, this is only a proof to explain that Rabbi Elazar ben Azarya held that one must at night already before he held the kal. The kal is only a deduction to convince the Chachamim, but he himself held so because he held in general that yetzias Mitzrayim was mainly at night.
Digression: Bar Kochba and Bnei Brak
There’s the reasoning that Rabbi Akiva held that Ben Koziva is Mashiach, but they had to convince that “kol chacham lev yamusu Mashiach,” that also now one must… It could be that they were in Bnei Brak because that was near the border, in order to be able God forbid to flee from Bnei Brak to the rebels of Bar Kochba. This I don’t know.
The Discussion About the Days of Mashiach and Nullification of Remembering Yetzias Mitzrayim
And on this the Gemara says that it should be that it won’t be nullified, it will indeed be nullified, the question is whether it will indeed be nullified in the future in the days of Mashiach. Yes.
One must connect why the “even” is only main, that it’s certain that in the future yetzias Mitzrayim will be only optional. It has to do with something, it has to do with this.
Discussion: Purim and the New Miracles in the Future
Speaker 2:
Aron said he should him. Purim one means today, Purim one doesn’t mean so I think. Purim one means to say the latest miracles, today’s miracles. That’s what I’m afraid. That’s what I’m afraid.
Speaker 1:
Ah, according to this it fits very well, because what the Gemara says how will one remember in the future the new miracles, “hinei yamim ba’im,” yes, that whole sugya, “lo yomru od chai Hashem asher he’elah es bnei Yisrael me’eretz Mitzrayim.” No, they are secondary, like Yaakov, Avraham and Avraham etc., it remains secondary. In this Purim is the main, or whatever, in the future is the main, and this is secondary. In this today what we do the redemption, this connects all through the matter. Today what we do is only about the fact, and it belongs to yetzias Mitzrayim. In the future, when the salvation will be a broad salvation, one won’t speak about Egypt so much.
Discussion: The Connection Between Night-Remembering and Nullification in the Days of Mashiach
One can perhaps make, according to the wisdom one can make, what Rabbi Elazar ben Azarya not. The one who says that in the future Mashiach won’t be lacking, and Rabbi Elazar ben Azarya holds that one will only remember the new miracles. He says that the one who holds that one must at night say yetzias Mitzrayim holds that when Mashiach comes one doesn’t need to. Why? I don’t know. Is there a reasoning in this? I don’t know why. A lousy reasoning, I mean to say. Because… what’s the meaning? Because he holds that the chipazon means at night, the chipazon is Egypt. If Rabbi Elazar ben Azarya would have held like Rabbi Akiva, his calculation could have fit that… the opposite. If the chipazon is Egypt, then I don’t know, I have no answer in this now. It’s good. But think that it has to do with this. Wasn’t it established there? It’s good, I don’t know. Let’s put it aside. One can perhaps ask me.
Conclusion of the Matter of Rabbi Elazar ben Azarya
Okay, so, until here the matter of Rabbi Elazar ben Azarya. Okay. Baruch HaMakom, already. Now one can begin the Haggadah.
Discussion: Why Did the Students Say One Must Say Krias Shema?
But I just want first one thing, a bit different. What is this? One must explain that they were engaged all night in halachos, they didn’t even mention that the Almighty took Jews out of Egypt. And the students come and say, “Raboseinu, it’s already coming morning, one must remember Mincha etc., k’hayom hazeh, asher hotzi Hashem eschem me’eretz Mitzrayim.”
One doesn’t need to! If one fulfills with halachos, one can fulfill in the early morning also with halachos. The Gemara says explicitly that Rebbi would review a teaching two hundred times. If one fulfills with this.
Speaker 2:
No, but that’s not the halacha, that’s not the halacha. One always remembers. It doesn’t say. One discusses halachos, I don’t read books.
Speaker 1:
Have you ever had such a thing that there was a chassid who always remembered that there was a fire, a fire, a fire? Certainly not. One fulfills such a thing.
Speaker 2:
Listen, no, certainly not. Certainly not. Certainly not. It’s a part, he’s talking, he’s remembering. Let’s already hear from this. The Gemara says explicitly that one fulfills. One can learn.
Speaker 1:
Listen, this is simply our chassidim who used to say Tikkun Chatzos, they said “nachem,” “rachem,” not “nachem.” What one must say the text that’s in the siddur, that’s only for the simple Jews who can’t learn.
Digression: The Story with Tikkun Chatzos and Jerusalem
I once heard that a tzaddik asked a Jew if he says Tikkun Chatzos, he said yes, he says. He asked him if he’s ever been in Jerusalem, he said no. He said, “If you say Tikkun Chatzos, how can you say ‘ircha Yerushalayim’? You don’t know what you’re talking about.” But that’s another story.
I heard that there was an exact number, he meant to bring the redemption as a minyan. One hundred percent. But certainly, the whole thing that one must say the text is only for the one who doesn’t know. From this one sees exactly the opposite, a wisdom.
Discussion: The Difference Between Krias Shema and Tefillah
Speaker 2:
Krias Shema. Yes, it’s indeed a question, why must one say Krias Shema? Yes, I don’t know. They discuss this, but I don’t know clearly.
Speaker 1:
Krias Shema is a mitzvah d’oraisa, it enters into the matter of osek b’mitzvah patur min hamitzvah. But here from Krias Shema, seemingly one is not exempt. That’s how it appears. That’s how it appears. But one knows that the Gemara indeed says yes, that Rabbi Shimon and his colleagues are exempt from Krias Shema.
Speaker 2:
Not from Krias Shema, from tefillah.
Speaker 1:
From tefillah, ah. Krias Shema they are obligated, regarding this he says “talmidim in kever Zerubavel.” It doesn’t say exertion by tefillah. It’s very important.
Speaker 2:
What comes first? There’s no difference, he must pray, he doesn’t need to.
The Ohr Sameach’s Position on the Mitzvah of Remembering
In short, the Ohr Sameach indeed says that the Rambam holds that there’s no mitzvah of forgetting every day as I argue, only with the Rabbanan. And he brings that according to some such foundation it comes out that the mitzvah of forgetting is not a mitzvah.
Speaker 2:
Okay, so the Wednesday one is nullified? Weird. Seemingly Pesach also should have been nullified. I don’t know. Not good. Not a good option.
Transition to the Main Part of the Haggadah
Speaker 1:
Okay, let’s continue.
Okay, so now we’re going to begin to fill the dark order, okay? Baruch HaMakom.
The Rambam’s Haggadah: Baruch HaMakom, Four Sons, and the Role of the Wise Son
Baruch HaMakom — Introduction to the Haggadah
Speaker 1: Okay, so the mitzvah of tzedakah is nullified? Weird. At least it will also be nullified, I don’t know, not good, not a good explanation. Okay, let’s continue.
Already, now one begins to fill the Haggadah, okay. Baruch HaMakom. Baruch HaMakom is the blessing on Torah? One must say the blessing on Torah, one begins to learn. One says Baruch HaMakom. See, I can also now say, you meant that one must say Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam? I can say Baruch HaMakom shenasan Torah l’amo Yisrael baruch Hu. The Rambam characterized the Torah, Baruch HaMakom is the wonder that the Torah managed to be for everyone. The weak with the Torah, the same Torah is good for everyone. According to the drash. A simple meaning, one doesn’t mean the blessing on Torah, one begins to learn, like the blessing on Torah.
Okay, Baruch HaMakom shenasan Torah l’amo Yisrael baruch Hu. See, every time one goes to learn one says a blessing that’s connected with this. By us it says twice Baruch HaMakom, the Rambam doesn’t say twice. Actually it could be that when one says the words Baruch HaMakom shenasan Torah l’amo Yisrael baruch Hu, one fulfills the entire story of yetzias Mitzrayim, because the Rambam says at the end “vayavo’u l’makom avodaso,” at the end we received the Torah, one couldn’t have received the Torah without leaving Egypt.
Corresponding to Four Sons the Torah Spoke
Okay, first one goes to learn. See, both by our Haggados there are also halachos, they already have the whole piece, it’s actually not a Haggadah, it’s halacha, one says Torah thoughts on this because one doesn’t want to learn, but it’s actually halacha, all these midrash halacha. K’neged arba’ah banim dibrah Torah: echad chacham, v’echad rasha, v’echad tam, v’echad she’eino yodei’a lish’ol. The Torah speaks about all sons.
Discussion: “Mah Hu Omer” — What Does the Wise Son Say or What Does the Torah Say?
Speaker 1: Chacham mah hu omer? What does the verse say about this? What does the wise son say?
Speaker 2: No, no, no, the verse says, the verse quotes his questions.
Speaker 1: Ah, what does the wise son say?
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: It means yes, because the verse… he says words of Torah, the Torah spoke, “mah yomar,” what did the Torah say. But here it should have said “b’chacham mah yomar,” or something like that. All the wise men said… and it’s correct, because it says “she’eino yodei’a lish’ol at petach lo,” it doesn’t say “mah yomar.” If it meant what does the Torah say about him, it should have said the same language.
The Wise Son — Like the Laws of Pesach
Okay, I mean that simply the plain meaning is as he says, that here it fits very well that for the chacham (wise one) one should do halachos (laws), as is known, the best thing is that one learns halachos, just as Rabban Gamliel did, and just as Rabbi Akiva also did, because we see “Rabbi Elazar ben Azarya said to them,” they afterwards delved into the mitzvos (commandments) of sippur yetzias Mitzrayim (the telling of the Exodus from Egypt), and the halacha of sippur yetzias Mitzrayim at night. And you also see the chacham, one tells him “ve’af atah emor lo k’hilchos haPesach” (and you too tell him according to the laws of Pesach). “B’hilchos” (with laws) is what I have.
Speaker 2: Yes, it says in the Rambam, the girsa (version) of the Rambam.
Speaker 1: That other girsa is fake.
Speaker 2: Yes?
Speaker 1: Yes. I didn’t know about this, I know, it’s fake, something is fake.
The Sugya of Rabbi Akiva and His Colleagues
But this is a good pshat (explanation), that it appears that the mitzvah in the best way is that they learn the deep Torah, the hilchos haPesach. And this is what Rabban Gamliel did, and this is what Rabbi Akiva and his colleagues did, according to the girsa of the Rambam “Rabbi Elazar ben Azarya said to them,” that they delved into that sugya (Talmudic discussion) that night.
It’s also very good, because by the hilchos chag b’chag (laws of the holiday on the holiday) it appears that there is a general hilchos chag b’chag, and then there is a specific hilchos chag b’chag, that on the second day yom tov one should speak about halachos that are relevant to the second day yom tov. But here they spoke literally about this, there is a mitzvah, they sat an entire night and they were engaged in the halachos of the mitzvah of sippur yetzias Mitzrayim at night.
Discussion: Hilchos Chag B’chag — General and Specific
Speaker 2: There is a halacha of learning inyanei shalosh regalim b’chag (matters of the three festivals on the holiday), and here specifically what is relevant now, one should speak about what is relevant to the second day yom tov, what is relevant now.
Speaker 1: Yes, but not in the form of a psak (halachic ruling) of what to do. But here they delved, it’s not relevant now, because leil Pesach (Pesach night) is certainly a mitzvah of sippur according to the Rambam, but they delved into something that is relevant, it is now at night, so now one must judge the sugya whether at night one must mention yetzias Mitzrayim. It could be that the sugya lasted an entire night, they brought all kinds of proofs back and forth, and our forefathers made a short version.
Speaker 2: Nu nu.
Speaker 1: Because “lo zachisi” (I did not merit) can also mean that an entire night they were arguing, and lo zachisi, I didn’t arrive until the end of the night.
Ben Zoma’s Name
Speaker 1: Okay, where is this? How do you know this? Because Ben Zoma wasn’t one of the chachamim there. One must put him in. Let’s put him into the story.
Speaker 2: It’s fine.
Speaker 1: It could be, we become aware here of Ben Zoma’s first name, which doesn’t appear in other places, he was called Rabbi Shimon ben Zoma. I think we know that he was called Shimon.
Speaker 2: Yes, Shimon was the cause with him. We don’t know his first name? Ben Zoma appears, we don’t know his first name.
Speaker 1: No, Ben Zoma is a well-known name. I don’t know if yes or you don’t know. I think we do know. He was called Shimon ben Zoma. I don’t know if it’s on Google, I don’t know. How do we know he was called Shimon? It’s written somewhere. Shimon ben Zoma, Shimon ben Azzai, yes.
There is an interpretation that Ben Zoma says “eizehu chacham halomed mikol adam” (who is wise? One who learns from every person), because he could learn even from slaves, Ben Azzai was young. Anyway. It says in Maseches Avos, I’m just saying, Ben Zoma says, “eizehu chacham halomed mikol adam”. Okay.
The Rasha — “Mah Ha’avodah Hazos Lachem”
This is the chacham. Rasha mah hu omer, “mah ha’avodah hazos lachem” (The wicked one, what does he say, “what is this service to you”). What is the plain meaning of this whole thing?
Discussion: Why Don’t We Ask a Psak in Hilchos HaPesach?
Speaker 2: Hey, by hilchos haPesach, why don’t we ask a psak in hilchos haPesach? He’s talking about hilchos haPesach.
Speaker 1: This is the rabbis. A chacham doesn’t need a psak. A chacham knows k’hilchos haPesach. Your chacham doesn’t mean mikra (Scripture), he’s not a baal mikra. He is a baal Talmud. He’s not a baal mikra, he needs a psak. But we tell him Mishnah, we tell him Talmud. A Mishnah. We tell him the hilchos haPesach, we tell him the Mishnah, the halacha. K’hilchos haPesach doesn’t mean that. K’hilchos haPesach is what it says.
Speaker 2: No, no, you’re not right. But what is the inyan (matter)? He’s asking about the din (law) from the Mishnah that already says, “ein maftirin achar haPesach afikoman” (we don’t conclude after the Pesach offering with afikoman).
“Kafar Ba’ikar” — The Rasha Has Excluded Himself
Speaker 1: V’rasha mah hu omer mah ha’avodah hazos lachem, lachem v’lo lo, ulfi shehotzi es atzmo min haklal kafar ba’ikar (And the wicked one, what does he say, what is this service to you, to you and not to him, and because he excluded himself from the community he denied the fundamental principle).
Speaker 2: Yes, this is a mistake what you’re saying. It says plainly kafar.
Speaker 1: Do you remember what we spoke about?
Speaker 2: Yes, hotzi es atzmo min haklal, kafar ba’ikar. With what he says “lachem,” it means that he doesn’t have the thing of seeing himself as if he went out of Egypt, and he’s not part of the thing.
Speaker 1: No, the word is, by the way, the word “hakheih” (blunt) means literally blunt in his language. Why does he say “lachem”? Why does he say “lachem” and it implies that he excluded himself? Who are you? Aren’t you part of the thing? He is already apart. He’s not even a talmid (student).
Speaker 2: Yes.
“Li V’lo Lo” — A Retort
Speaker 1: So, we answer him with the same coin. “Li v’lo lo” (For me and not for him). What is the strength? “V’ilu hayah sham lo hayah nigal” (And if he had been there he would not have been redeemed). We poke him. It’s nothing, it’s not a claim. Also to me a claim this. It’s a retort. You can retort back to him. You meant the first retort?
Speaker 2: No.
Speaker 1: It’s a nice retort. I mean, with an oved Hashem (servant of God) you can’t, if someone will start telling me, “Father, I want to tell you such and such a thing,” I’ll get nervous and run away. Very good. You’re sharp, you’re sharp, we speak sharply. Very good. I already said so what someone just told me. It doesn’t say, not like the Lubavitchers say, a rasha, give him a hug. Hug him already on the head, hug. He’s looking for hugs? Hugs should the Chassidic Jews get. They need hugs. A rasha can take sharp truth. You say “lachem,” I say “li.” No problem. “Lachem,” “li,” you, that one, us, you all. You all frum, and you all free. You all are the you all.
Anyway, I wanted to say that he adds well, “ilu hayah sham lo hayah nigal”. Ah, you’re not? No, it means so, ah, you’re not? No problem, you can stay in Egypt. What do we do further? Stay in Egypt further.
Discussion: “Vachamushim Alu” — Did Eighty Percent of Jews Perish?
Speaker 2: It fits with “vachamushim alu” (and armed they went up), that not all Jews went out.
Speaker 1: No, no, it’s not a certain thing. God forbid, that chamushim alu one must investigate. It doesn’t say, one must burn it. One must burn it, it doesn’t say so. Es asher to’afeh efu, you must put it in again. It can’t be. I don’t believe that you said it.
Speaker 2: Yes, that you didn’t tell me.
Speaker 1: Because then it comes out that it wasn’t really a miracle when there was yetzias Mitzrayim, because only a small portion of the Jews were saved. It’s not a normal thing.
But also more than that, because if you say so, then you’re actually right for the rasha. The rasha says, “I have sympathy with the eighty percent.” We don’t want, we want that the rasha should yes feel a part. It’s only a retort. If we didn’t want the rasha to be part in “li v’lo lo,” we wouldn’t have started with him at all. He does yes have a part, we only want to give him a retort. The whole difference of part and not part is modern. He is a rasha, and he deserves a slap. When I say the rasha, I would have said, “I sympathize with the eighty percent who weren’t saved, and I am from theirs, I mourn them, I try today Tisha B’Av because eighty percent.” But you don’t love the fifty.
Anyway, it’s yes. I tell you a rule, it’s nonsense. One must uproot a root. Even “v’hi she’amdah la’avoseinu” (and it is this that has stood by our fathers), you know how the Rebbe says, one can say about things that stand that they don’t stand if it’s not Torah. I say that this is not a true Chazal (our Sages), it’s not written anywhere. It’s something a maskil (enlightened one) wrote in. Except the Gemara from ehrliche (honest) Jews, talmidei chachamim (Torah scholars). How should the thing go in? Even Reb Moshe talmid chacham.
Speaker 2: Yes, but the thing is, do you have to answer everything at once? There is a talmid chacham who wrote it.
“Shelo Echad Bilvad Amad Aleinu” — Two Types of Seder Nights
Speaker 1: Anyway, this is “durchim v’leilos” (through and nights). Very good. Eliyahu, “shelo echad bilvad amad aleinu” (not only one has stood against us). Ah, it says frightening things there. It’s interesting. I mean, perhaps it’s like we started, even “kol hamarbeh lesaper harei zeh meshubach” (whoever elaborates on the telling is praiseworthy), this is one extreme. And the other extreme is even when it’s not, and you’re engaged with rasha, chacham, tam, she’eino yodea lishol. Two types of seder nights. I mean that the simple idea of this is something like that the verse already foresaw that there will be sometimes peace, and you shouldn’t become lost. It already says in the verse also. You thought that you’re the first who says a word that is consolation. It’s not the first.
Speaker 2: Yes, this is not a Chassidic interpretation.
Speaker 1: Ah, it’s a simple interpretation.
Speaker 2: Yes, it’s a simple interpretation.
Speaker 1: No, but it’s a simple interpretation that says that he is a lamdan (scholar), he was a whole time, and according to knowledge he wasn’t on a teacher, this is the same source.
Four Sons, She’eino Yodea Lishol, Yachol MeRosh Chodesh
Continuation: The Rasha Son – Simple Interpretation
That the simple idea of this is simply like the verse already foresaw that there will be sometimes reshaim, we become lost, it already says in the verse also. He thought that you’re the first who says a word, the one who is after him… You’re not the first! Yes, this is not a Chassidic interpretation. No, it’s a simple interpretation. Yes, it’s a simple interpretation.
No, but it’s a simple interpretation that says that we learn the whole time, and according to the understanding of the son one teaches him, this is like the source, and according to the understanding of the rasha one shouts at him. Okay, the tam (simple one) one tells him so, it’s a simple question, “mah ha’avodah hazos lachem?” is a simple answer. Very good, true.
The Rasha Son – “HaGadol” and Yetzer Hara
And we see here also, we’re speaking here seemingly about one who became nervous at eighteen, yes? I mean, he is a gadol (adult), yes? We don’t praise yet no yetzer hara (evil inclination), not yet a rasha. Only now the yetzer hara came up. I hear a question. He has a concern with the question of yetzer hara. And indeed, here we see that it’s not necessarily a chacham also, it doesn’t necessarily mean a child against an adult chacham. It speaks here a…
The Difference Between the Four Sons – What Each One Gets
But the question is, why must we tell him… a chacham! Why does it say specifically to him, the child who asks, or she’eino yodea lishol? But yes, we’re not… now you’ve caught yourself that this is essentially the same halacha from that one, and including the halacha that even chachamim ask each other, is much simpler in this topic. That the lesson is not only a practical thing, whoever not only…
Both! No difference. I’m just saying that it’s a different obligation. This one gets hilchos haPesach, a second one gets praises, a third one gets the story, and the fourth is because he doesn’t ask at all, because there is no question.
She’eino Yodea Lishol – “At Petach Lo”
Yes, “at petach lo” (you open for him) because there is no question. “At petach lo” means you start the question, you start opening the things. Seemingly the “at petach lo” is this the source of the techeles v’agozim (blue and nuts). “Petach” means like “patach v’amar” (he opened and said), right? You start the conversation yourself. You don’t wait for him to ask a question, because he doesn’t ask the question, he doesn’t ask.
Discussion: What Does “At Petach Lo” Mean?
Speaker 1: You want him to just speak to him? Does this mean that he should tell him yetzias Mitzrayim and when it comes to the wisdom he shouldn’t?
Speaker 2: Simply, he needs a beginning. It’s simple. I mean there he brings a verse, I don’t know. He opens the verses with him. There’s no difference. I’m not saying he can’t. I’m saying simply, every thing must have a beginning. Every thing must have a petach (opening). You can’t, “Hello, I’m telling you a drasha (sermon).” Ah, there’s a verse, that’s the opening. Or there’s a question, that’s the opening. Here there is one who doesn’t ask, you must open for him yourself, and it could actually be that the… that you make him be a questioner, is part of the point of this “at petach lo”, from this… You find a way how to engage him with the techeles v’agozim. Is there a difference?
Speaker 1: I believe he wants to make him curious, he should want to hear the story.
Speaker 2: I didn’t say anything about curious. I didn’t say anything about what you’re saying. I’m saying that a story must start somewhere. You can’t say and say and say. I mean it’s a normal thing. Every thing has a beginning and an end and a middle. It doesn’t make sense to tell. This is already psychology with chinuch (education), that he should be curious. I don’t know. It’s yes also a reason.
The Verse of She’eino Yodea Lishol Is the Same as by the Rasha
Okay. The verse of the she’eino yodea lishol is by the way the same verse from the rasha, yes, you know? What is the same verse? “Ba’avur zeh asah Hashem li” (Because of this Hashem did for me). The answer is not crooked. The answer to the rasha, it says “mah ha’avodah hazos lachem”, the answer is “va’amartem zevach Pesach hu laHashem” (and you shall say it is a Pesach offering to Hashem). The Haggadah skipped that answer completely, and brought a different verse that says “ba’avur zeh asah Hashem li”.
In Chassidus they will say that we don’t answer the rasha’s question. He says, let’s go down to a level. But you know what, I don’t know the pshat. One must struggle, to uncover the other versions, in Sifrei Yerushalmi, how one arranges all these verses and the like. I don’t know, simply pshat I don’t know at this minute.
I’ll give you a question, understand?
Okay, further.
“Yachol MeRosh Chodesh” – When Is the Obligation of Sippur
“V’higadeta l’vincha” (And you shall tell your son) is “yachol merosh chodesh” (could it be from Rosh Chodesh). What I understand here, seemingly there must be an inyan (matter). I made the simanim (signs). When “v’higadeta l’vincha” is, there must be a seder (order). Yes, but not therefore one says before the first their language, after a short one with the second their language. Yes, after a short one, “v’higadeta l’vincha”. But it’s connected with the inyan of arba’ah banim (four sons), corresponding to four sons. Now he says a new thing, “v’higadeta l’vincha”. Yes yes, certainly, this is connected.
The General Order of the Haggadah
His order wasn’t in an order, not made. I can tell you that generally, from within “avadim hayinu” (we were slaves), from “different opinions of the Rabbis,” until the end of… until “at first,” is essentially a continuation from… It learns the sugya of yetzias Mitzrayim. Yes, this is about the obligation of sippur yetzias Mitzrayim. All kinds of matters about the obligation. How long it is, for whom it is, what the source, and the like. It’s all more or less… That is, the inyan of “the verse teaches you that you are not permitted to open,” does this also, because the first part of the Haggadah is only a sugya, it has different statements about the sugya of yetzias Mitzrayim.
Okay. Understand what I’m saying? Yes. “V’higadeta l’vincha”. Simply, yes. I wrote in my Haggadah, I made an organized Haggadah. It says “mitzvas haggadah” (the commandment of the Haggadah). Very good. “Mitzvas haggadah” is very good. It’s good, something like an escape from war. It went until here, until this, until “v’higadeta l’vincha”. It went. Simple and clear things.
Discussion: Why “Yachol MeRosh Chodesh”?
Yes. “V’higadeta l’vincha”, “yachol merosh chodesh”. Yes. Why “yachol merosh chodesh”? I don’t know. Why should the assumption be this? Because it says “ba’avur zeh”, one must bring the whole verse. On this I understand. Ah, here one must bring the whole verse. One must bring the whole verse. One doesn’t understand clearly.
Speaker 1: Why should we show with the service on Rosh Chodesh so? It has something to do with the month. I would have thought that one can already accept on the month.
Speaker 2: Ah, is the verse in Parshas Bo, right? Before the whole inyan of yetzias Mitzrayim.
Hey, nu, talmud lomar (the verse teaches)? Talmud lomar “bayom hahu” (on that day), I only said on that day. Ah, talmud lomar “ba’avur zeh”. “Zeh” (this) only goes up on something specific. On what does it go up? On the “zeh,” the matzah and maror, yes?
Discussion: Why Does He Say “Zeh” Means Matzah and Maror?
Why does he say “zeh” means matzah and maror? What is the teaching? I don’t know. This is a good question.
We’ve already learned earlier about this. The simple answer is because “zeh” (this) implies something that can be pointed to, something tangible. Very good. I think that’s the best answer one can find.
Ah, but does it say in the verse “maror zeh”? No. “Matzah zo”? No. The language is “ba’avur zeh”. The language is “ba’avur zeh”. Aha. The verse is telling you that you will perform the mitzvos of Yom Tov, when it will be “v’hayah ki yishalcha bincha” (and it shall be when your son asks you). Okay, we can hear that “ba’avur zeh” is part of the story. When you’re in the middle of having mitzvos now, and your son asks you, you tell him that the story of the Exodus from Egypt happened so that we should have the mitzvos of the Exodus from Egypt. And we should do them, and we should tell this the whole year, and we will cook this. “Ba’avur zeh asah Hashem li” (for the sake of this, Hashem did for me), I made a preparation so that I could perform such great mitzvos. Yes?
But I don’t know what the translation is. You say that’s the translation. What is the translation of “ba’avur zeh asah Hashem li b’tzeisi mi’Mitzrayim” (for the sake of this, Hashem did for me when I went out of Egypt)? No, that’s not the translation. “Ba’avur zeh” – I do, because Hashem did for me. That’s the simple translation, isn’t it? Simple translation, it’s a verse, you just need to place it a bit earlier. That’s what I think is the absolutely simple translation.
Summary: What We Know So Far About the Mitzvah of Storytelling
In summary, what do we know until now? Wow! Yes, children. All the way, no, the whole thing. In summary, no, no, wait a minute, wait a minute. We know the whole thing, we must tell the story of the Exodus from Egypt at night, b’rov am hadras melech (in the multitude of people is the king’s glory), ah, to the children, and so forth. Yes, apparently the whole thing that must be said for Mah Nishtanah, because we must say “matchilah ovdei avodah zarah” (originally our forefathers were idol worshippers). The whole thing of “Arami oved avi” (An Aramean tried to destroy my father), but the question arises, because “matchilah” goes back to idol worship.
We ask a question, Mah Nishtanah, we answer “avadim hayinu” (we were slaves), or “matchilah”. The whole piece in the middle was drawn in, just as Moshe drew himself into the sugya. When and when… that’s what I’m afraid of, because it doesn’t make sense. A large seder has passed that should stand there for so much. But when does the obligation on the father first stand to tell? Yes. Also, what happens if he has children who are in trouble? He says here, you need to find a way to talk to them. There are two things, either he says you can do what you can do, if you have a crazy child, you’re exempt, you’re exempt from educating him. That does look like what Rabbi Eli comes up with, some preparation, it does look like I’m going into the Midrash Haggadah, but I think the next piece, excuse me but I’ll tell you further about the answer, I didn’t just chop logic, I wanted to tell you. There’s an answer that all the grandfathers were righteous, and he was for a little time.
But why did I start – the whole thing goes back to why do we eat matzah now? Why didn’t they let it rise? You’ll still understand the whole story with challah. No, you’ve already learned that, I just want to tell you.
Matchilah Ovdei Avodah Zarah Hayu Avoseinu — V’achshav Keirvanu HaMakom La’avodaso
Matchilah Ovdei Avodah Zarah — Two Answers to the Question of Telling the Exodus Story
But I think the next piece, matchilah ovdei avodah zarah (originally idol worshippers), we continue saying to the wicked son, I already told you we’ve completed it, I already told you you’re not the first wicked one, all our grandfathers were wicked, you’re a little righteous one, give it a bit of time.
But the plain meaning of “matchilah” goes back to why do we eat matzah now? Why weren’t we dipped in – why do we eat? What is it? “Arami oved avi”? No, no one understands “Arami oved avi”. Someone said “matchilah”. Rabbi Shmuel, it’s today.
So, “Arami oved avi” can be both, they learned earlier, I don’t know, but in any case that’s another thing. So, “Arami oved avi” we’ve already said one answer, now we can say another answer more or less, which is matchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu (originally our forefathers were idol worshippers).
The Language “V’achshav” — A Continuation from Then Until Now
Matchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu, v’achshav (originally our forefathers were idol worshippers, and now), “v’achshav” is an interesting language, we’re talking about several thousand years later. V’achshav, apparently, apparently. No, he doesn’t mean v’achshav when the author wrote this statement, it’s also several thousand years after that. “V’achar kach” (and afterwards) should have been said, yes. But “v’achshav” we still hold to keirvanu HaMakom la’avodaso (the Omnipresent brought us close to His service). But “v’achshav” is now all one, one long continuation from then, that we Jews are the seed of the righteous.
As that one says, we are the modern Jews, we are matchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu (originally our forefathers were idol worshippers). I know, a Jew must always be “v’achshav”. V’achshav, as it says, vayomer Yehoshua el kol ha’am (and Yehoshua said to all the people), we bring a whole long sermon from Yehoshua there, basically.
Discussion: What Does “Kofer Ba’ikar” Mean — The Concept of “Ikar”
I want to go back a minute, what does the word “bichvodo u’v’atzmo” (in his honor and essence) mean? Simply, what does the word “ikar” (fundamental principle) mean? Because the Midrash Haggadah is occupied with the concept of ikrei emunah (fundamental principles of faith), the thirteen principles. “Kofer ba’ikar” (denier of the fundamental) is indeed here. “Kofer ba’ikar” is indeed here. How? I don’t know. How is he a “kofer ba’ikar”? One can argue. The Gemara says that “Acher” was a “kofer ba’ikar”.
Yes, I think… what is the “ikar”? Whatever the “ikar” is, he’s entirely a “kofer ba’ikar”. I think that “ikar” means… the thirteen principles are correct things, but I think that “kofer ba’ikar” always means the Almighty, not by us principles of faith. The main thing. The main thing means, as it were.
Also the Rishonim were “kofer ba’ikar”.
Why Is the Wicked Son a Kofer Ba’ikar?
What’s the plain meaning? Why should we say that he’s a “kofer ba’ikar”? Why does he say that he’s a “kofer ba’ikar”? The Almighty commanded us to mean only the Jews. I believe in the Almighty, the Almighty doesn’t love me at all. No, he has a problem with the Almighty. He doesn’t have a problem with the Jews.
You’re asking a good question. I want to say that the whole “mah ha’avodah hazos lachem” (what is this service to you) — somehow he’s distanced from them, he’s not invited to the service.
It seems that the service, “avodah” means service. Ah, no, no, no, no, one minute, one minute. Let’s say first simply. I think that first of all, in any case. First of all, I don’t know, maybe this is also another strong… ah, a denier you, also me a denier. “Kofer ba’ikar”, not just. No, but it could be that the point is that he says “mah ha’avodah hazos lachem”. “Avodah” means service of Hashem. As it were, you don’t believe in the One being served. That’s how it was understood once. But it’s considered that the inference from “lachem” (to you) is not an inference. But in order “we servants of Hashem”, what does “we servants of Hashem” mean? We servants of Hashem.
The Haggadah understood that this is the intention. The Midrashim mean that first there was a wicked son who was a “kofer ba’ikar”, and afterwards they made the exposition. Not that first there was the exposition, and they introduced that there’s an exposition. They found a way how to say that the verse is already speaking of the known wicked son, the wicked son that we know. How? Do you understand what I’m saying? Every wicked son is a “kofer ba’ikar”? What is this, he’s not yet really a “kofer ba’ikar”? What is it, he’s only a righteous person who’s not a “kofer ba’ikar”? No, we’re not talking about him. We’re talking about a “kofer ba’ikar”. He’s not a simple one. He’s an apikores (heretic). I don’t know. Whoever is not a “kofer ba’ikar” is different. A different situation, I think. That’s what I would think.
A “kofer ba’ikar” is a “kofer ba’ikar”. But “ikar” always means, I did a search now, “ikar” always means the Master of the Universe.
Discussion: The Wicked Son Who Comes to the Seder — “Ilu Hayah Sham Lo Hayah Nigal”
I just want to tell you, I can only tell you the story of the Exodus from Egypt, what you say to your rabbi is a very lively story. I’m already in the middle of running away, I’m going to stay on Chol HaMoed Pesach. It’s like a “kofer ba’ikar” who comes in. Yes, the rabbi comes in and he sees that there’s a whole lot of food being prepared. He’s not going to stay, and he’s not going to stay, he’s going to turn around, he’s going to tell me all the other things again.
You should tell me, but why does he say go away in language? He says, the Almighty took me out of Egypt, didn’t include you in the story of the Exodus from Egypt. What did he sin with what he says to him? No, I’ll tell you the plain meaning. He says, I’ll tell you the plain meaning. He says, “hak’heh es shinav” (blunt his teeth). What are you doing out of here? You don’t hold by this. But he gives him a knock. Why do you escort him out of here? Because you were a head who was taken out of Egypt, you loser, and not you, and go further.
Okay, that’s a good joke. But the plain meaning is not so. The plain meaning is that Jews are disturbed by the fact that there are people who are deniers, and the Midrash found a way how to say that it’s written so in the language. And I hold that one cannot punish a wicked son who is destined to be wicked. It doesn’t mean a wicked son who comes to the seder. That’s a nice story that you told me. A wicked son who doesn’t come to the seder is not a wicked son. There are Jews who say, “What do I need the whole Haggadah for?” and they don’t come.
“Ilu hayah sham lo hayah nigal” (if he had been there he would not have been redeemed), that’s also not true, because if he had been there he wouldn’t have been a denier. He would have turned to the Almighty, and he would have seen the miracles, and he would have become an ex-denier. There’s a language, it’s a language with a foundation. “Ilu hayah sham lo hayah nigal”, he would have been happy that you’re a Jew. Well, now he’s going to go, he’s not a Jew.
The Plain Meaning of “Ilu Hayah Sham Lo Hayah Nigal”
I just want to say that we’re not talking about that. I think we don’t need to go so deep. I really need to have reality. What… let me remember. What is the simple plain meaning of the Haggadah? What is the simple plain meaning? That throughout the generations people forget, and people ask, “v’hayah ki yomru aleichem b’neichem mah ha’avodah hazos lachem” (and it shall be when your children say to you, what is this service to you). The plain meaning is, the Midrash saw that there’s Pesach Sheni, and they gave from terumot. What do you want? It was three thousand years ago in Egypt. There really are such people who say so. What does it think is a good thing, because if it says this in the language of children, it says “li v’lo lo” (to me and not to him), that’s from here, yes, you would also have been in Egypt. It’s not a question, the “children” when it says “children”, we need to take out “children” here doesn’t mean literal what is a Jew. With the previous vision of “these are our children, our children, our children”, if we hadn’t been redeemed then, I would also have suffered in Egypt now. Maybe he’s a Jew, and maybe he’s not on a lower Jew. “Ilu hayah sham lo hayah nigal” (if he had been there he would not have been redeemed), what are you, a fool? Does it mean me? It reads with me.
It means to say like… that the problem we have, no, I want to say it like this, because certainly if he had been there he would have been, but the problem we have is it’s so long ago, it’s not relevant. If you had been there you wouldn’t… the problem of us are simply the people who still remember what it was, you’ve forgotten. Okay.
Something like that, I don’t know, why shouldn’t he be redeemed? Because he’s wicked? What’s bad that a wicked person shouldn’t be redeemed? Could be. Already when still redeemed, no? That’s what I would think, I don’t know, there could be another plain meaning also on this strong point.
Innovation: The Four Sons Are Not Literally Four Children at the Table
I want simply… I think an innovation that I learned this year, which I never knew until now, that all these teachings are not like we’re always taught that it’s a father with four children sitting. Here it’s simply four types of mitzvos, there’s a mitzvah for the wise, there’s a mitzvah for the wicked. Not four types… yes, but it speaks of the situation of “son”, not necessarily “son”, just as the Rambam says “teach his son”, it means teaching Jews Torah. But there’s a concept of precedence and so forth, the same thing here, certainly there’s a mitzvah for a father to teach his son, but like the people who say this parable that… there’s indeed something of an order of precedence, that the wise son comes before the wicked son, and the wicked son comes before the simple son. But in general, that a father is… one doesn’t have to answer to say that there’s a concept to go to the father on Pesach, I know what it says “son”… not that, the Rambam didn’t find such a law for me. There’s a mitzvah to tell, Rabbi Akiva with the colleagues sat down, it’s not… it says that it’s a mitzvah, just as it’s a mitzvah to learn with the father, because the father has something of precedence, some sense that…
Yes, it’s exactly a grant, but it’s not really… it says, it’s not the plain meaning that there’s like a… an agent of obligation or something like that, so… that’s how one sees something let… I really asked my father, it’s perfect. Ah, that certainly fulfills the mitzvah of telling the story of the Exodus from Egypt, and the Torah that I say that “son” doesn’t mean “son”, I have my children, they’re already fathers. Baruch Hashem, little wise ones in our times. You have the… or I tell you, we’ll go over it a few more times. Okay.
The Verse from Yehoshua: “B’ever HaNahar Yashvu Avoseichem Me’olam”
Matchilah ovdei avodah zarah hayu avoseinu, v’achshav (originally our forefathers were idol worshippers, and now), as you say, v’achar kach keirvanu HaMakom la’avodaso (and afterwards the Omnipresent brought us close to His service).
It’s not interesting actually. HaMakom Baruch Hu. He started with “Baruch HaMakom”. It’s simple, with the “Baruch HaMakom”. He started with “Baruch HaMakom”, and he says “HaMakom Baruch Hu keirvanu la’avodaso”. And we see in Chazal a lot they should use “HaMakom”.
“HaMakom” is the language of Chazal, “Baruch Hu u’varuch shemo” (Blessed is He and blessed is His name). Yes. No, the truth is, many times they say “Rachmana”, or… “Rachmana” is in the Bavli, that’s in the Gemara. But in the earlier Baraisos, Midrashei Chachamim, it’s “HaMakom”. “HaKadosh Baruch Hu”, or “HaMakom”.
It’s certainly a normal version in Chazal. “She’korin oso HaMakom” (that they call Him HaMakom) is not a strange thing that it should stand here. Yes, yes, yes. “Mekomo shel olam” (the place of the world) stands in Chazal itself. That’s the plain meaning, why do they call Him “HaMakom”? Because He is the place of the world. They say it themselves explaining their version. But it’s a version that they use. Exactly when, one really needs to become well-versed in that and know how it stands.
She’ne’emar vayomer Yehoshua el kol ha’am, ko amar Hashem Elokei Yisrael (as it says, and Yehoshua said to all the people, thus says Hashem, God of Israel). Are you learning that Yehoshua told this as part of the story of the Exodus from Egypt? Could be, we need to check. Correct, as it stands in the story of the Exodus from Egypt of Yehoshua? I put it in like this, yes. Did you learn it? Ko amar Hashem Elokei Yisrael (thus says Hashem, God of Israel). These are the verses that you say after you die, so that one can put in the verses.
“Me’olam” — What Does This Mean?
Ko amar Hashem Elokei Yisrael, b’ever hanahar yashvu avoseichem me’olam (thus says Hashem, God of Israel, beyond the river your forefathers dwelt from of old). In general, but you understand that it’s not a random thing that he says here. He’s saying some fundamentals that he held is important to teach. We must understand that this is an important story that must always be mentioned to the children. Certainly fundamentals.
Vayomer Yehoshua el kol ha’am, ko amar Hashem Elokei Yisrael, b’ever hanahar yashvu avoseichem me’olam. It says here “me’olam”, from a long time. From forever. The world is not eternal, right? It wasn’t always “ever hanahar”. It certainly wasn’t always, exactly. “Me’olam” means from once, yes. Terach avi Avraham va’avi Nachor (Terach the father of Avraham and the father of Nachor). Original. “Me’olam” can mean original. No. “Le’olam”, when you say “le’olam va’ed”, “le’olam va’ed” means forever. Essentially, original. Terach was the father of Avraham and the father of Nachor. Yes, Terach also had a wise son and a wicked son. “Vaya’avdu Elohim acherim” (and they served other gods), who? Terach with Nachor. But not Avraham. Avraham immediately… the Rambam says that Avraham…
The Rambam: Avraham Atzmo Min Ha’ovdim Hayah
Okay, the Rambam says… no, the Rambam says “Avraham atzmo min ha’ovdim hayah” (Avraham himself was among the worshippers). As an idol worshipper. According to the Rambam in Hilchos Avodah Zarah.
Discussion About “Tzei U’lemad” and “Baruch Shomer Havtachaso” in the Haggadah
Terach, Avraham, and Idol Worship
Speaker 1: Essentially, original, no? I just want to read the plain meaning.
Terach was the father of Avraham and the father of Nachor. Yes, Terach also had a wise son and a wicked son. Vaya’avdu Elohim acherim (and they served other gods). Who? Terach with Nachor. Not Avraham, Avraham is… the Rambam says that Avraham… no, the Rambam says that Avraham himself was an idol worshipper. According to the Rambam in Hilchos Avodah Zarah it says that he was an idol worshipper. If we want to bring a Rambam here, we need to bring that Rambam on this in Hilchos Avodah Zarah.
Avraham Ever HaNahar
In any case, no shortcuts, the holy tzaddikim say that Avraham was ever hanahar. Yes, and the normal people say, “He was my father.” An interesting interpretation. It’s Avraham ever hanahar. Also such an interpretation. Yes, ever hanahar.
The Almighty as “Makom” — He Runs a Place
Anyway, it’s correct here that He is called here a makom baruch, because the Almighty runs a place here, yes? He placed them first in ever hanahar, and He takes them to another place here in the verses. Vayeilchu shneihem b’chol eretz Canaan. They were immediately taken and brought to Eretz Yisrael. The Almighty comes out here very strongly as one who runs the place, the one of the makom.
Vayeilchu shneihem b’chol eretz Canaan v’arbeh et zaro. Zaro shel Avraham, yes. You see that the others who went after elohim acherim, the elohim acherim didn’t make them have many children. But the Almighty who took Avraham… It’s a bit interesting, because Avraham took the Almighty, not so much the other way. Avraham perceived the Almighty. Not that the Almighty took him. It doesn’t say, you know that one verse says that Avraham perceived the Almighty? The Rambam says so. Now we’re speaking with verses.
And he doesn’t speak here that the “avicha v’akrivacha” doesn’t mean that he became a believer here. It’s an external thing that the Almighty commanded him, “Lech lecha me’artzecha,” and he came, “vayeilchu shneihem b’chol eretz Canaan v’arbeh et zaro.” I gave a gift to Yitzchak. Vayitein l’Yitzchak et Yaakov v’et Eisav. It’s interesting, so Yitzchak… About Avraham he tells that he had… Who was the instigator for Avraham? It was Avraham and Nachor. Afterwards, after Yaakov it’s again Yaakov and Eisav. Okay, it was Eisav. Eisav was the instigator, the wicked Eisav. V’Yaakov u’vanav yardu Mitzrayim. What’s the problem? I mean, it looks like Nachor is out, later Yaakov and Eisav, Eisav is out. We remain, we want to focus on those who are tzaddikim. Yaakov u’vanav yardu Mitzrayim.
“Baruch Shomer Havtachato L’Yisrael” — Textual Variations
Okay, he says further, baruch shomer havtachato l’Yisrael amo. In our Haggadah it doesn’t say amo. In yours does it say amo? I’m going to check. Baruch shomer havtachato l’Yisrael amo, baruch Hu. She’HaKadosh Baruch Hu mechashev et haketz. In our Haggadah it says “chishev et haketz.” He’s still calculating, who knows… He’s calculating now the new ketz.
Let’s see what it says here: “V’hi she’amdah la’avoteinu v’lanu, shelo echad bilvad amad aleinu lechaloteinu, ela sheb’chol dor vador omdim aleinu lechaloteinu, v’HaKadosh Baruch Hu matzileinu miyadam.”
“V’hi She’amdah” — What is “V’hi”?
And “v’hi” – the promise – is “shelo echad bilvad amad aleinu lechaloteinu.” “V’hi” with a feminine language. Now, why do we need to have the promise? Yes. It says “v’hi” with a hei. What is the hei? And then it goes into where it says “v’hi” with a yud and with a vav. Where do you see that? “V’hu she’amdah.” Where does it say that? By me it says altogether “v’hi” without a vav.
It could be the promise that was said to Avraham, and therefore “matzileinu miyadam.” It’s a great chiddush that it doesn’t say in the promise anything about “b’chol dor vador.” Did you notice? Interesting, no? Do you understand my question? Therefore, why does it occur to him to say that there is every generation? What is the promise to Avraham?
The Source of “B’chol Dor Vador”
What is the source? It’s a midrash, basically. But one can understand, because what’s the simple meaning that the whole thing is said to Avraham? Because Avraham, the Almighty loves Avraham, and the Almighty says to Avraham, “You should know, I’m going to take care of your children.” Because regarding that story, the Almighty is a Litvak, “Ah, I didn’t take for other things.” I said to Avraham, “I love you, I’m going to help your grandchildren.” Okay. It’s a chiddush, no? It’s a chiddush.
But it also looks like “shelo echad bilvad amad aleinu lechaloteinu, ela sheb’chol dor vador” – it’s clear that it’s all until Mashiach. Starting with Egypt, now there’s a second, which is a cycle of more and more people, and the Almighty is the whole time busy with Avraham, and the whole time he has to redeem it. The promise hasn’t ended. Ah, presumably that’s what shomer havtachato means, he guards the promise in the long term, not once.
Discussion: Where Does the Promise About “B’chol Dor Vador” Appear?
Speaker 2: Yes, yes, but how does the promise appear? I simply know it says, “va’avadum v’inu otam” for a certain time, and in that time… So from where come all these ideas? Good question, no?
Speaker 1: It could be that the word is that the word lies in perhaps, in the word she’HaKadosh Baruch Hu mechashev et haketz. The Almighty, every trouble has some ketz, and the Almighty always calculates the ketz. This isn’t to Avraham, but it’s the Almighty who always when there are troubles… But how is he shomer havtachato here? The promise is after all… Perhaps, ah, I’ll tell you a simple interpretation. It doesn’t say which land. It doesn’t say with Egypt. Which eretz lo lahem it will be, there is a promise that HaKadosh Baruch Hu will save. Do you catch? It’s a good interpretation, no?
Speaker 2: No, because a few things it does say, “be’erev le’itot erev Yaakov vered Mitzraymah.” That’s another verse, tzaddik. In Yeshayahu. Past tense, right? So every time when it’s eretz lo lahem… Yes. It could be when the tzaddikim wanted to make sure that Eretz Yisrael is an eretz lo lahem, the Zionists have nothing to do with us, because they need to continue redeeming us.
Speaker 1: But this is interesting, and the words “shelo echad bilvad amad aleinu lechaloteinu” makes why the Almighty is still sustaining, because it started with Pharaoh. No, he means to say that it went on, it doesn’t say… The reason why a king comes later and torments the Jews is because they are in the diaspora, where everyone can grab them, and they are the persecuted nation. Everything started with Pharaoh. Why did he become so with Pharaoh? They were already victims under all kings. Why does the Almighty feel he needs a continuation? The Almighty takes complete responsibility for it. Why do you push the blame on Hitler because of Pharaoh? So, the Almighty is a messenger in the world. “Eleh chelkei elohim asher lo yad’u et Hashem v’et Pharaoh.” It’s a vicious cycle. A person who was grabbed in kindergarten, I don’t know what. He grabs to Pharaoh, and the Jews were… and therefore it’s always the same wickedness. After Pharaoh came other wicked ones who continue Pharaoh, and the Almighty is however the same Creator. “Borei shamayim va’aretz” is on the Chassidim. Yes, and we want to attribute everything to the promise. The Almighty isn’t guilty with the promise.
The “Vicious Cycle” of Persecutions and the Almighty’s Responsibility
Seemingly, if not for Pharaoh, Avraham Avinu would have bought a bunch of real estate in the Middle East, and we would have had a land, and it would have been a settled thing. Because of Pharaoh we are wandering in a land that goes and comes in exile.
I don’t know, they made a midrash. The Almighty thought he could go with the simple meaning of Egypt. No, no, the midrash says that it goes today too, and it’s now a place. Do you understand? The Almighty is shomer Torah. Just as we must keep the Torah, we must have a midrash that says that I know what he must also. It’s two-sided. All Torah that we do must have had a midrash. This is the same thing. We must have a midrash that the Almighty must save us, and he will save us.
Yetziat Mitzrayim at Night — A Deeper Meaning
Why was it so important to say that Yetziat Mitzrayim is obligated at night? Because here is the long night of exile, and we want to obligate that the Almighty must also remember Yetziat Mitzrayim in the long night, the whole night.
It’s already a fear. This is actually a truth, it’s a chiddush, and one must understand how to say this. Okay.